מורשת יהדות מרוקו

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים

בדיקת יחסי הגומלין בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים מעלה כמה עובדות מעניינות. הנתונים הטכניים, גם במישור זה, לא הוגשו באופן סופי, אם כי המגמות עליהן הם מצביעים ברורות לחלוטין. קיימת הערצה גלויה ולפעמים מוסתרת של הקדוש היהודי על־ידי המוסלמי. העדויות היהודיות והלא יהודיות מאשרות שיחס זה נכון לגבי קדושים יהודים רבים ומגיע לפעמים עד כדי שאיפה ״לאסלם״ את הקדוש.

• הערת המחבר : הזכרנו לעיל את הנתונים שניתנו על־ידי וואנו במסגרת מחקרו. הוא מציין 45 קדושים יהודים הנערצים על־ידי המוסלמים, 14 קדושים מוסלמים הנערצים על־ידי היהודים ו־ 31 קדושים שיהודים ומוסלמים מעריצים אותם וטוענים לשייכות הקדוש לדתם. מכאן יוצא באופן ברור שכל הקדושים היהודים שבמחקרו של וואנו, גם אם הם מוכרים בתור שכאלה או לא, נערצים גס על־ידי המוסלמים. בדיקתנו העלתה שמגמה זו נכונה.
• Les Juifs ont aussi leurs Saints et certains ont même acquis une renommee si grande qu'ils sont vénérés même par les musulmans
• Ce qui est le cas pour Rabbi Amram à Azjen près d'Ouezzan et pour Rabbi ben Zmirro à Safi", in Introduction à la .connaissance du Maroc, Casablanca 1942  224

• אפילו קדוש יהודי מפורסם ומקובל כמו ר׳ דוד הלוי דראע לא ניצל מסכנה זו. ראה רוטה — טריבו, עמי 212-211: "Mais les Musulmans cherchent aujourd'hui à accaparer le saint. Le caid a nomme
• un moquaddem du tombeau, qui demeure au-dessus du sanctuaire et qui perçoit un droit sur les pèlerins: ce droit est pre'senté comme une sorte de ziara ou d'offrande au saint, en sorte que l'habitation du moquaddem tend à devenir une zaouia et qu'en fin de compte le sanctuaire juif menace de s'islamiser…
• ולפעמים יש אשר יקום יהודי תקיף ויעמוד בפרץ לפני עדתו. בכחו, במאודו או בהשפעתו על בעלי היכולת הוא מציל עשוק מידי עושקו. ככה עלה בידי הפרנס רב הפעלים ר׳ יהושע קורקוס ממרקיש להשיב ליהודי האטלס את קברו של השליח ר׳ דוד הלוי, בדרך העולה ממרקיש לדרעא וגם בנה קובה עליה…״, נחום סלושץ, מסעי בארץ לוב, הלק אי, תל־אביב תרצ״ח, עמי 147. ר׳ יהושע קורקוס (1929-1842) היה אישיות יוצאת דופן ויועץ נערץ של כמה מלכים במרוקו.. Benech בספרו Essai d'explication d'un mellah, מקדיש לו פרק שלם (עמי 270-256). ראה גם העץ הגיניאלוגי של משפחת קורקוס, שפורסם על־ידי מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל׳׳ח. גם נוצרים לא נמנעו מלבקר אצל קדושים יהודים. ראה ר׳ עמרם בן־דיוואן(סיפורים מס׳ 3.485,2.485 ועוד), ר׳ אברהם מול אנס(סיפור מס׳ 4.38) ור׳ דוד ומשה (סיפורים מס׳ 28.135 ו־29.135); נוצרים השתתפו בהלווייתו של ר׳ רפאל אנקאווה(סיפור מס׳ 4.514

"Les catholiques fervents et même les Espagnols, s'adressent soit au saint juif, soit au  saint musulman pour obtenir des enfants mâles", A. van Gennep, En Alge'rie, Paris 1914, p.45

תופעה זו של הערצת קדושים יהודים על־ידי מוסלמים בארץ שבה היהודים היוו מיעוט בזוי ואף נרדף, היא תופעה תמוהה הדורשת הסבר. אין ספק שגם היהודים העריצו כמה קדושים מוסלמים, אם כי מספרם של אלה מוגבל מאוד, ומעניין שלגבי קדושים אלה יש ליהודים כמעט תמיד מסורות הקושרות אותם ליהדות. ״ייהוד״ קדושים אלה מצד היהודים מגלה שאין היהודים מכירים באופן גלוי שהם מעריצים קדושים מוסלמים, מה שלא ניתן לומר לגבי המוסלמים ביחס לקדושים היהודים.

מחקרנו העלה רשימה של מאה עשרים ושישה קדושים הזוכים להערצתם המשותפת של יהודים ומוסלמים במרוקו. חלקם הוזכרו על־ידי וואנו, ויתרם עולה ממסורות שאספנו. ניתן לחלק את האובייקטים של ההערצה המשותפת לשלוש קבוצות עיקריות: קדושים יהודים הנערצים גם על־ידי מוסלמים, קדושים אשר הן יהודים והן מוסלמים טוענים לבעלות עליהם, וקדושים מוסלמים הנערצים גם על־ידי יהודים.

הערת המחבר : החומר שלנו מתבסס רק על עדויות של יהודים כפי שהם חושבים על עצמם וכפי שהם סבורים שהמוסלמים חושבים עליהם. הגישה האידיאלית מחייבת בדיקת הנושא באופן בלתי תלוי בקרב היהודים ובקרב המוסלמים מאותו איזור, אך מסיבות טכניות מובנות לא היתה לנו אפשרות לערוך בדיקה מתודולוגית כנדרש.

תחנות הטקס

תחנה ראשונה: החתן והכלה מתלבשים

הכלה והחתן בליווי הוריהם ובני משפחה יצאו מאולם האירועים לחדר צדדי סמוך כדי להחליף בגדים ולעטות את התלבושות המסורתיות, ובכלל זה קפטנים בשלל צבעים לנשים וגלביות צחורות לגברים. בזמן שהתלבשו קראתי את סטרופת הפתיחה של השיר:

אין שמחה כשמחת חתן וכלה, שימחת הנעורים והתהלה.

בְּיָמֵינו ובמקומותינו הטקסים נמשכים רק ע.ךב ועוד לילה.

 בקהלות מרוקו שבוע לא הספיק למצות את מלא ההמולה.

אז בואו, ידידי ורעי, נֶחֱוֶה מעט מן הַמּוֹרָשָׁה הַנּוֹשָׁנָה

 וּנְחַיֶּה אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁהֶעֱנִיקָה מַשְׁמָעוּת לְטִקְסֵי הַחִנָּה

אחר כך ביצעה הלהקה את סדרות הפיוטים והשירים שלהלן:

סדרה שירית־מוסיקלית על פי המודוס באיאתי, הכוללת: ״ירושלים, עיר המהוללה״ (בית מתוך פיוט כפתיחה), מחרוזות מן הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״ לר׳ אליהו בכור חזן בשבח ירושלים" והפסוקים ״שבחי ירושלים את הי״ (תהלים קמז, יב-יג) על פי המנגינה של אביהו מדינה, שהקהל התבקש לשיר אותם יחד עם חברי הלהקה.

סדרה משולבת על פי המודוס דרג' רמל למאיה הכוללת קטעים מן הפיוטים והשירים האלה: מחרוזות מתוך הפיוט ״צביה, לבי חמרמר״ למשורר בשם יצחק; מחרוזות מתוך הפיוט ״מה יפית יפה, שחר נשקפה״ למשורר בשם משה; הפיוט ״שער אשר נסגר״ לר׳ שלמה אבן גבירול; ולבסוף ברג'א (=קטע סיום) עם מילים ערביות מן השירה האנדלוסית־האלג׳יראית ״רימון רמתני, שוג׳יפתו ביהא״.

^{אוחיל יום יום אשתאה  ר' אליהו חזן}

^{איזמיר-ירושלים-תוניס-מאה 19-20}

^{אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה                 עֵינִי תָמִיד צוֹפִיָּה}

^{מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה                       יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה}

^{נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ                            יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ}

^{הָרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ                      חוֹמַת אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה}

^{כֹּהֵן שִׁמֵּשׁ אַרְבָּעִים שָׁנָה                בְּמִשְׁמֶרֶת כְּהֻנָּה}

^{מִשְּׁיָרֵי אַנְשֵׁי אֱמוּנָה                     שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הוּא הָיָה}

^{יְהַלְּלוּהָ בְּכָל מִדָּה                       הַנְּבִיאָה חֻלְדָּה}

^{בֵּין חוֹמוֹת הִתְבּוֹדְדָה                    כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה}

^{אָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי                      לְעֵבֶר מִזֶּה עָלִיתִי}

^{חֶבֶל נְבִיאִים רָאִיתִי                       חַגַּי מַלְאָכִי זְכַרְיָה}

^{לְמִשְׁפָּט יָשְׁבוּ כִסְאוֹת                    שִׁבְעִים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת}

^{גְּדוֹלָה. לְמוֹפֵת וּלְאוֹת                   עִמָּם עֹז וְתוֹשִׁיָּה}

^{יְרוּשָׁלַיִם צִיּוּן אוֹרוֹת                    שָׁמָּה הוּבְלוּ לִקְבָרוֹת}

^{עִיר דָּוִד נְעִים זְמִירוֹת                   בֵּית מַלְכֵי שִׁבְטֵי יָהּ}

^{הַר הַבַּיִת וְהַהַרְאֵל                        שָׁמָּה בֵּית מִקְדַּשׁ הָאֵל}

^{וְכֹתֶל שְׁכִינַת אֵל                            מִשְׁכָּן מֶלֶךְ מַלְכַיָּא}

^{וַאֲנִי בְדֶרֶךְ אֶפְרָת                        שָׁם מַצֶּבֶת קְבוּרַת}

^{אִמָּא רָחֵל הִיא מוֹרָת                    שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ}

^{חֲזֵה צִיּוֹן מְהֻלָּלָה                       בֵּית אֵל נוֹרָא עֲלִילָה}

^{מָגֵן הִיא לִבְנֵי גוֹלָה                       וְדָא תַרְעָא דִשְׁמַיָּא}

^{זֶה מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו                      בִּקְהַל חֲסִידִים קְדוֹשָׁיו}

^{דּוֹר וְדוֹר וְדוֹרְשָׁיו                            כֻּלָּם בְּנֵי עֲלִיָּה}

^{נְזִיר אֱלֹהֵי אָבִי                         דִּמְיוֹנוֹ כְאַרְיֵה לָבִיא}

^{שָׁקוּל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא                    כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא}

^{חֲזַק עַם דַּל וְאֶבְיוֹן                          הַיְּקָרִים בְּנֵי צִיּוֹן}

^{הַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן                   לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא}

17. קסידות לשעת מכירת הכוסות בהילולה

סרי האד אל כאס (פעמיים)

אס תא תסאנא

 ותרבאח ארבחא לדידא

עלא נרות מולאי ר׳ אליהו די דאר אלבידא

 זכותו תכון מעאנא

סרי האד אל כאס (פעמיים)

אם תא תסאנא

 ומולאה יעתיכ די כא תמננא

זכות מולאי רשב׳׳י התנא

זכותו תכון מעאנא

סרי האד אל כאס (פעמיים)

 האד אל כאס חלו פחאל סוכר

ונסריה מעאנד אל עטר

עלא זכות מולאי ר׳ מרדכי בךעטר

זכותו תכון מעאנא

סרי האד אל כאס (פעמיים)

 האד אל כאס מקטטר ברריס

 ולי יראה ירבאה ויעיש

עלא זכות מולאי מאיר בעל הנס

זכותו תכון מעאנא

האד אל כאס וזגארתו (פעמיים)

נסארבוה בזכותו

זכות דרבי חיים פינטו

האד אל כאס מעממר בלימון

 ונסארבוה פרבי שמעון

זכותו

ר׳ דניאל מול אלהיבה

אנתי תעוונה הינה

 בללאה ובסדדיק הינה

מולאי יגגי הווא סידנא

הווא סבענא ועארנא

ימינה אימינא – מילים ללא פירוש, באות רק לשם חריזה בלבד ( המחבר )

ר׳ חיים פינטו הווא סידנא

ימינה אימינא

ר׳ חיים פינטו התא חביבנא

תרגום

קנה כוס זו(פעמיים) למה אתה מחכה תרוויח רווח חדש בזכות הקדוש ר׳ אליהו מקזבלנקה זכותו תעמוד לנו

קנה כוס זו (פעמיים) למה אתה מחכה בעליו ימלא את בקשתך בזכות הקדוש רשב״י התנא זכותו תעמוד לנו

קנה כוס זו (פעמיים) כוס זו מתוקה כמו סוכר אקנה אותה ממוכר הבשמים בזכות הקדוש ר׳ מרדכי בן־עטר זכותו תעמוד לנו

קנה כוס זו (פעמיים) כוס זו מזוקקת בנוצות מי שיקנה אותה ירוויח ויחיה בזכות הקדוש מאיר בעל הנס זכותו תעמוד לנו

כוס זו ושמחתו(פעמיים) נשתה לזכותו זכות ר׳ חיים פינטו

כוס זו מלאה לימון נשתה אותו לחיי ר׳ שמעון

ר׳ דניאל בעל ההדר אתה תעזור לנו בשם ה׳ ובצדיק

מולאי איגגי הוא אדוננו הוא האריה והוא כבודנו ימינה אימינא

ר׳ חיים פינטו הוא קדושנו ימינה אימינא

ר׳ חיים פינטו הוא אהובנו

לאחר השתייה אומרים:

שתה הכל עד גמירה

 בזכות ר׳ חיים פינטו

מא תכללי פיהא חתא קטירה

האד אל כאס וזגארתו

 איסארבו אליהו חתא [-]

 זכות ר׳ דוד בן ברוך וזכותו

תרגום:

שתה הכל עד גמירה בזכות ר׳ חיים פינטו אל תשאיר אף טיפה

כוס זו ושמחתו אליהו ישתה אותה עד [— זכות ר׳ דוד ק־ברוך וזכותו.

תרגום ההפטרה.

הרב אסולים הי"ו

מנהגנו באולדמנצור לקרוא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות עם תרגום אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).

מאכלי חלב.

אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשונך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה כדי לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים לגר"י משאש זצ"ל (ח"א אור"ח סימן ריד), דכתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירווך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה. נהגו לאכול מצה עם חלב, בק"ק במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה )עמוד רב אות א(, כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד.

קריאת האזהרות.

אחר הצהריים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ומצוות לא תעשה לר' שלמה אבן גבירול. וביום השני (בחו"ל), מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן ומצוות עשה של רשב"ג (מפי רבי מאיר אסולין). ובארץ ישראל יש קוראים אחר שחרית אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה קוראים אזהרות של רבי יצחק. והביא בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם, דאוליי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. יש מקומות שהאחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה לדבש וחלב תחת לשונך.

שפיכת מים.

מנהג עתיק הוא שפיכת המים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו (חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה). וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. ומעשה היה בק"ק אולדמנצור בשנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה והוא בגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם

שפיכת המים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), כתב וז"ל. שמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו ניצול ע"י בת פרעה. ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז' באדר ובכן מלאו לו ג' חודשים בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור. ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים ע"י שניצול מקבל התורה.

סגולות

סגולה לאהבת תורה והתמדה

א. בספר מבוא שערים לאר"י ז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו וכאשר מדלג בתפלה נחסרים מה- כ"ב אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בוודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד כמובא בספר

ב. כתב בספר שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי

נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בוודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל.

מגילת רות.

נהגו עם ישראל לקרוא מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות, מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם, דבירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).

קריאת תהלים.

נהגו להרבות באמירת תהלים מכיוון שבעצרת יום ההילולא דדוד מלכא משיחא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים. על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלושת בני קרח.

קסז. הה לאשה

לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: אא בבבא גגגא וכו'.

משקל: תשע הברות בטור (בדרך־כלל).

כתובת: קינה קוננתיה על אשה יראת ד׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. תמרור ׳שלמו לה״

סימן: אני דוד בן חסין חזק.

מקור: א-סח ע״א! ק-צא ע״ב.

הָהּ לְאִשּׁה פִתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָה בְּלִדְתָּהּ

אֵבֶל זֶה מאֹד קָשֶׁה / כָּל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה

אַסְחֶה בדמעתי ערשי אַמְסֶה / לספוֹד לצרה ולבכותה

נשמע במרה קול מר קול נהי / צעקה גדולה ותהי

 אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברה ליולדתה

יחרד לבבי חרדה / אל אשה נאה וחסודה

מאיש נעוךיה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה

 דמו לרפיאתה ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה

לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ

חסין קדוש: כינויים לקב״ה.

 חגלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו.

 ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.

בא עתה: הגיע זמן פטירתה.

ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.

לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.

אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז.

ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳.

 נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳.

צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל.

אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה.

יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט.

 יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג.

נאה וחסודה: על־פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה.

ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו.

לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט.

ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה

 לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד

יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בכית הנער

 אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה

דודים נודו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוֵּיי בְּנָהָא / זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ

במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קול קינה ויללה

 צלמות חשף ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה

נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות

נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה

חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חבלה

וגם ריב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה

חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותה מזבח כפרה

ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוחה ונשמתה

כשרון מעשיה? על-פי קה׳ ד, ד.

 באקרויי אתנויי בנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש.

במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ישמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב).

מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת.

נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב).

חסין: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, ט.

ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן.

ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19.

רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים.

מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על־פי מ״ק כח ע״א_; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב.

 ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט.

נפשה רוחה ונשמתה: על-פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ב, עמ' ה-ט

השיר מדגים ומציג את רוב המאפיינים שמנינו בשירי הקינה של רבי דוד חסין. הוא כולל את היסודות הקלאסיים — שבח, מספד ותנחומים. הצער שבמספד מובלט ומועצם בעזרת המקרה המיוחד שלפנינו, מותה של אם בעת לידה. לשם כך נעזר המשורר בזכרי המקורות בשני הכיוונים שמנינו לעיל: (א) המקורות המתקשרים לעניין(טורים 42-40,37,30,16,2) ; (ב) המקורות החורגים מן העניין, והם במין שעשוע לשון המכה בהלם את הקורא התמים, כגון ״לספוד לצרה ולבכותה״, שבמקור נכתב ״שרה״, והשינוי (במבטא שבפי המשורר שני עיצורים אלה קרובים זה לזה), אשר הופך את השיבוץ לשיבוץ שוגה הוראה; ובעיקר טור 22, הלקוח ממעשה אשת פוטיפר, וכאן הוא בהקשר שונה לחלוטין.

עוד יש בשירי הקינה של רבי דוד חסין כאלה המיוחדים בכך שהם בנויים, בדוגמת שירי מספד שונים של רבי יהודה הלוי, על הדמות המיוחדת של הנפטר ועל הסיטואציה המיוחדת של פטירתו, והדבר נותן אותותיו הן במעשה השירה והן בתוכן הדברים. מתוך כך גם השיבוצים וגם ציורי הלשון וגם עמדת הדובר בשיר מקבלים מעמד מיוחד המעמת אותם עם המאורע למעשה. דבר זה מוסיף עומק וזיקה הדדיים בין הצורה לתוכן, ונוסך בשירי הקינה של רדב״א חסין רעננות מעניינת, הנותנת לשירה המאוחרת טעם חדש.

שני מוקדים מעלים זכרי המקורות בשיר: (א) הרעיה והאם הנאמנה: ״יונה תמה…״(טורים 10-9), ״מאיש נעוריה נפרדה…״(טורים 14-13), ״באקרויי אתנויי…״(טורים 26-25). (ב) האישה הצדקת: עצם קשרי הפסוקים לרחל (טורים 16-2) ולשרה ולרבקה (טורים 34-33) מעלים את צדקתה. ואולם המשורר מציין גם את מעשיה הטובים שלה: כשרון מעשיה וחינוך הבנים (טורים 25-24) ומידותיה הטובות(טורים 34-31).

המעורבות הישירה של החבר כמשתתף באבל וכמי שהמאורע עורר את צערו ואת רחמיו — צער שלא יישכח(טור 4), בכי רב(טור 5), לבו חרד(טור 11) ובוער מצער(טור 19)— מעורבות זו יוצרת רושם של אבל בבד ועז, שהקורא חש כי הוא שותף לו.

עניין אחר הוא בהעמדת ההפכים והשינויים החלים בעקבות המאורע והמשנים טבעו של עולם. כך מתוארת הרעיה ״יונה תמה אחת היא לאמה ברה ליולדתה״ תיאור המציין דבקות וקשר לבעל, אך הנה אישה זו ״מאיש נעוריה טרם נפרדה״(טור 13). לידת התינוק הרי יש בה חיזוק והרחבה למשפחה, והנה לידה זו מושכת את היולדת אל הקשר ״משפחתי״ נוראי(טורים 18-17). ומעל הבול, השינוי העולה במפורש ״במקום גילה… קול קינה ויללה״: שמחת ברית המילה הפכה למספד.

בללו של דבר, עם מוסכמות הקינה הרגילות עולה מתוך שירי הקינה של רדב״א חסין גם הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם, כפי שהיא מצטיירת בעיניו של המשורר.

גם הדמות הרצויה של רעיה ואם בישראל עשויה להצטייר מתוך שירי הקינה לנשים, אף על פי ששירים אלה מעטים הם.

טקסט בערבית יהודית…המילים המודגשות ומסומנות הם בשפה העברית

הווי ישהד עלא חידוש אלעולם אלדי אכתלקת פי סת אייאם ואלסאבע הווי שבת אלדי כמלת אלכלאקה פיהי. והווי מתל עולם הבא. סבב דאלך עטאהו אל שבת לישראל אלדי קבלו אל תורה יקול הקב״ה אנתם תשתג׳לון פי אל תורה ומצות פי הלעולם מתל מא אנא כלקתו אלעולם פי סת אייאם. ויום אלסאבע שבת כדאלך אנתם מא טול תשתג׳לון פי אלתורה ואלמצות אנתום תווקפוהא ללעולם חית לולא אלתורה מא יקבלוהא ישראל אלעולם כאן אנהגמת כאן צארת תהו ובהו. לאן אללה צלק אלעולם פי אלתורה אלדי היי אמת וכל דרובהא חק ואללה יחב אלחק. לסבב דאלך עטיתוכום אלשבת. אלדי הווי עלאמא אלת תאכדון עולם הבא אלדי היי מקאביל אלשבת, ולאזם כל ואחד וואחד מן ישראל יפתכר דראגתו וופכרו ללשבת. אלדי אלדני כלקהא אש מא מווזוד אומם פי אלעולם אייאם יחסבון מן יום אלאחד אלא יום אלשבת ויסמונו סבת ווהאדי שהאדא קוויי מן גמיע אלעולם אלדי יום אלסבת הווי מפתכר אלא אאכר דרגא, חית קאעדין יסמונו סבת.

עלאמא אלדי הווי יום מנוחה וחידוש העולם. אלאנסאן ווקת אלדי יפתכר וייוועי מליח. אש כתר לאזם. ילהלב קלבו במחפצ'ת אלשבת סבב דאלך קאלו רבותינו עליהם השלום לו ישראל יחפצ'ון שבתות תנין עלא מוגב אללאזם כאן אנפכו פי סאע וכאן גא אל משיח והקב״ה עטא אלשבת לישראל וואסר לנא כל שג׳ל יום אלשבת לאכן הוי אדא סווא שבת חייב מיתה.

מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף

יוסף טובי

א. ארכיון אלצראף!

המסמך המשמש נושא למאמר זה מצוי באוסף של כאלפיים וארבע מאות מסמכים, אוסף שהיווה ארכיון מסחרי של משפחת אלצראף בפאס.^, משפחה זו הייתה עד הדור האחרון מן המשפחות החשובות והנכבדות בקהילה המקומית. כבר שמה מעיד על עושרה, שכן יש להניח ששם זה ניתן לה על שם אחד מאבותיה הקדמונים שהיה צראף, בלשון המקורות העבריים שולחני(חלפן, ובלשון ימינו בנקאי) או טובע מטבעות מטעם השלטון המקומי. יצוין, כי על פי כמה עדויות הנוגעות לקהילת צפרו הייתה מלאכת הטבעת המטבעות (אלטאבע) נקנית על ידי צורפים (צַיַּאגין) יהודים. על פי הידוע גם מקהילות ישראל האחרות קרוב לוודאי, שאותו צראף היה מקורב לשלטונות המוסלמיים בשל עושרו ועיסוקו בכספים. על כל פנים, עיקר הארכיון הוא כאלפיים ומאתיים מסמכים מסחריים הכתובים ערבית באותיות ערביות, והם מתעדים את הפעולות הכלכליות של משפחת אלצראף במשך שלושה דורות, בין השנים 1930-1850 לערך. יתרת מאתיים המסמכים כתובים עברית והם נוגעים לענייניה הפנימיים של הקהילה, לאו דווקא אלו  של המשפחה. היות רוב המסמכים כתובים ערבית מעידה בוודאי על כך שהעסקות הכלכליות המתועדות בהן היו בין משפחת אלצראף ובין מוסלמים. יתרה על כן, המסמכים כולם נכתבו בידי סופרי בית הדין השרעי המוסלמי.

האוסף נרכש על ידי בשלמותו בשנת 1997בחנות למכירת עתיקות שבעליה מוסלמים בלב המדינה דהיינו העיר העתיקה של פאס, בלא שהיה להם כל מושג על חשיבות הארכיון. כל המסמכים היו שמורים בארגז עץ מאובק, מונחים ללא סדר, כל אחד מהם מקופל לרוחבו בקיפולים רבים, כשהטקסט הכתוב כלפי פנים. שיטת קיפול זו אמנם משמרת את הכתוב במסמך בתוכו, אבל היא מקשה על זיהויו ועל איתור מסמך מסוים. כדי להתגבר על קושי זה נרשמה תמצית המסמך בערבית יהודית על גבי הקיפול האחרון, הגלוי כלפי חוץ. למרבה הצער קיפול זה הוא הראשון שהיה נתון לשיני הזמן והלחות, ובעיקר לקרני האור. אבל על הרוב לא נקרע ולא בלה קיפול זה, ובמאמץ לא רב אף ניתן לקרוא את הכתוב על גביו. חלק נכבד מן המסמכים היו מאוגדים באגדים ומהודקים בחוט, בין עשרה לעשרים בכל אגד, בוודאי משום שהיה עניינם אחד. בדרך כלל נשמרו המסמכים במצב טוב מאוד וקיפוליהם נפתחו ללא קושי ובלא שייגרם להם נזק כלשהו. רק כעשרים מסמכים היו במצב חסר תקנה, כאשר הקיפולים דבוקים זה לזה מן הלחות ומחלחול הדיו.

לא יכולתי להציל מפי בעלי חנות העתיקות במדינה של פאס, כיצד הגיע אליהם הארכיון. לדבריהם החנות עצמה הייתה בית כנסת קודם צאת היהודים מפאס, אבל לא מצאתי כל סימן לכך. אף המקום רחוק למדי מן המלאח שבפאתי ה״מדינה״, היא העיר העתיקה של פאס (פאס אלבאלי), ומן השכונה היהודית בעיר החדשה (פאס אלג׳דיד או פאם אלעליא) הסמוכה אל המלאח. אפשר כמובן שמשפחות יהודיות מועטות התגוררו מחוץ לתחומי השכונה היהודית. אך ראוי לציין, כי בחנות העתיקות היו לא מעט פריטים יהודיים, בעיקר כלי נחושת שונים המאפיינים את יהודי מרוקו, וכן ספרי דפוס מאוחרים, רובם סידורי תפילה וחומשים שאין להם כל ערך מדעי או מוזאולוגי. נראה לי שהארכיון, אולי בלא המסמכים העבריים שבו, ניטש על ידי בני משפחת אלצראף, אפשר בשגגה ומתוך שכהה, בעזבם את עיר מולדתם לפני עשרות שנים מעטות, ולאחר גלגול כלשהו הגיע עם פריטים יהודיים רבים אחרים אל חנות העתיקות. אף נראה, שהמסמכים העבריים צורפו אל הארכיון הכלכלי של משפחת אלצראף על ידי בעלי החנות. אגב, אלה היו מודעים היטב לכך, כי יהודים מישראל ומארצות אחרות מגלים עניין בחפצים יהודיים.

ממדי הגיליון שעליו כתוב בנסמך הם 25.5/37 ס"ם. והוא גדול בממדיו מכל המסמכים האחרים באוסף יש בו שני מעשי בית דין שעניינם אחד, כפי שיפורט להלן. המסמך הראשון, הכתוב על פני חלקו העליון והמרכזי של הגיליון, הוא העתקה של מסמך מי״ג בכסלו תר״א (1840). האישור על העתקו המדויקת ועל אימות החתומים עליו נעשה בכתב כמה ימים לאחר שהועתק, בכ״ט בטבת תר״ד (ינואר 1844), שכן תאריך המסמך השני הכתוב בחלקו התחתון של הגיליון ושנכתב לאחריו הוא מן השליש הראשון לחודש כסלו תר״ד(דצמבר 1843). המסמך כולו על שני חלקיו יש בו כדי ללמד על מוסד דתי ייחודי שתפקידו היה לפעול למען עניי הקהילה.

בית אבו תנא (מיעו) ־ המערבים 16

מחנה ישראל

הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה. לבית חצר ובוסתן, ויוסף קרוצ׳י וחבורתו ניגנו בו במפגשי צוותא עם מוסלמים, עם נוצרים ועם יהודים. המפגשים היו מופת לרעות, לסובלנות ולדו־קיום.

אבו חנא ומשפחתו עזבו את הבית עם פרוץ הקרבות של מלחמת העצמאות ובכך הצטרפו לפליטים הרבים, קרבנות של מלחמות ושל אירועים מדיניים. ב־1948 נכנסה לבית משפחת רוזיליו מטורקיה, ולאחר מכן התגוררה בו משפחת שטראוס. בני משפחת שטראוס, מוזיקאים, עברו לתל אביב, ואת הבניין רכשה מהם ב־1997 משפחת פרידמן מארצות הברית. המשפחה בנתה שם בניין פאר גדול תוך שמירה על האופי האדריכלי המקורי של הבניין, וכל תוספות הבנייה תואמות לאופי זה ושומרות בקפדנות על הוראות השימור והתכנון. בניין זה תורם רבות ליפי השכונה, לפיתוחה ולשימור עברה.

בית משפחת שושנה – חלק מהבניין דוד המלך 10

בית זה נבנה בשלב השני להקמת השכונה, ולו חצר, פטיו ודירות צפופות בחצר ובקומה השנייה. בדירה הענקית (שמורכבת מכמה דירות שאוחדו) עמד המקווה שטבל בו הרדב״ש, בונה השכונה, והתגוררה בו משפחת שושנה. הסב שלום שושנה הגיע לשכונה עם משפחתו ב־1929 במנוסתו מהפרעות ומהטבח של חברון.

בני משפחת שושנה משתייכים לשושלת רבנים רבת־יוחסין, ובניה פזורים בארצות שונות. מוצאם מן העיר מרקש. הענף הארץ ישראלי של המשפחה נוסד כאשר אביו של החכם שלום, רבי שמואל שושנה, שהיה מקובל ידוע, הגיע לחברון בראשית המאה ה־20. כאשר נעשה הטבח ביהודי חברון, ברחו כאמור השושנים לירושלים ובסיוע ועד המערבים השתכנו במחנה ישראל. חכם שלום שושנה הקים כאן בית כנסת ששמו ״ישמח ישראל״ מעל חורבות הבניין שנבנה בשכונה ואשר שימש בית כנסת של מייסדה הרדב״ש.

בטבח חברון נורה למוות בכורו של שלום. בנו השני נפצע קשה, והצעיר מאיר חטף כדור ביד שמאלו. מאיר בן העשרים הוביל את הוריו ואת אחיו שמואל ויוסף מגיא ההריגה עד מחנה ישראל. הם התמקמו במבנה ישן והרוס בשטח ההפקר שבצל החומות, על גבול ממלכת ירדן, נתונים לחסדיהם של צלפי הלגיון. שם הקים האב בית כנסת ״כדי להטביע ייסוריו בתפילה״, כדבריו.

כיום מתגוררת שם משפחת עמר. האישה אסתר היא הנכדה של חכם שלום ובתו של רבי מאיר שושנה. הם מתגוררים במערך חדרים גדול המשתרע על כל האגף הדרום-מזרחי של הדיוטה העליונה. בכניסה לחצר מימין ממוקמת מסעדת ריאנזי.

מרכז " גשר " – דוד המלך 10 פינת דוד בן שמעון

חלק מהם נצפים למבקר מתוך הלובי של הבניין, מבעד למחיצות זכוכית שהותקנו בחלונות המקוריים, הכפולים והקשותים. מבעד להם נשקף אולם מוארך הנתמך בקשתות לרוחבו וחלונות מוארכים בצדדיו. בחזיתו ובכתליו נשתמרה אבן הבניין המקורית.מרכז ״גשר״ הוקם ב־1993 על חורבות בתיה של מחנה ישראל שנבנו בשלב הראשון והשני להקמת השכונה. בבנייה שולבו ישן וחדש תוך שימור חלק מהכתלים, מהטרקלינים, מהקשתות, מהמבואות הקשותים ומהתקרות של הבתים המקוריים של מחנה ישראל.

מרכז ״גשר״ בירושלים הוא מרכז תרבות ואירוח המקיים מפגשים חברתיים וסמינרים ומדגיש את הערכים התרבותיים והדתיים המשותפים לכל ישראל, על קהילותיו השונות. תנועת ״גשר״ נוסדה ב־1970 ״במטרה לקדם הבנה וסובלנות בין הצבור הדתי והחילוני בארץ ולטפח מגע אמיתי ומשמעותי בין אנשים בעלי דעות שונות״.

מנזר האחיות רוזרי ־ אגרון 14

מנזר האחיות רוזרי הוא מסדר של נזירות קתוליות שבשנות ה״80 של המאה ה-־19 החלו לפעול בירושלים. את המסדר ייסד בנצרת טאנוס, כומר ערבי־נוצרי, יליד עין כרם. המנזר נקרא גם מנזר ״אחיות המחרוזת״ על שם מחרוזת התפילות הקדושה של מריה, אם ישו. על שער המנזר מקובע דגם של מחרוזת בצורת M  המנזר נוסד סמוך למועד ייסוד המסדר, ותכנן אותו אדריכל ששמו סנסור על שטח של 8.5 דונמים.

עוד מנזר הקימו נזירות המסדר ב־1910 בעין כרם. הבניין העיקרי באגרון הוא עגול, בנוי ככנסייה יוונית־־אורתודוקסית, מתנשא לגובה של עשרים מטר וקוטרו חמישה עשר מטר. בראשו צלב ברזל. במנזר נמצאות נזירות שרובן ערביות־נוצריות ישראליות העוסקות בחינוך ילדים. למנזר זה נמלטו עם פרוץ מלחמת העצמאות פליטים נוצרים ממחנה ישראל, וביניהם משפחת אבושר הנ״ל. חלק מהם חזרו לשכונה בתום המלחמה.

בניין הקונסוליה האמריקנית – אגרון 16

בניין זה הוא מהבתים הפרטיים הראשונים בירושלים. בנה אותו ב-1868 פרדיננד וסטר, מיסיונר גרמני לותרני שבא לארץ ב־1853, והוא שימש בית פרטי לו ולמשפחתו.

הקונסוליה האמריקנית ששכנה בסוף המאה ה־19 ברחוב הנביאים 48, עברה אליו כעבור שנים (1910?).

מנזר לזארוס – אגרון 20

המנזר נקרא על שם אלעזר, שישו הקים לתחייה לאחר מותו(יוחנן יא, 1). זהו המבנה הראשון בסביבה. הוא נבנה ב־1866 ושימש בית מצורעים. ב־1887 נבנה בית מצורעים גדול יותר במושבה הגרמנית (כיום רחוב מרכוס 17), וחולי המנזר הועברו לשם. מאז פינויו הוא שימש מנזר לכמרים קתולים, וכיום מחזיקים אותו שני כמרים בלבד. הנכס שייך לוותיקן.

בשנת 1999, לאחר פינוי הדיירים המוגנים ששכנו שם, הוחל בשיפוץ ובבנייה במקום.

בין הדיירים היה זוג מיוחד במינו שהתגורר תחילה באגף התחתון של בית לורנצו, בשכירות אצל עפיפי לורנצו. נולדו להם שלושה ילדיהם, ובספטמבר 1959 הם עברו למנזר לזארוס. האישה, יהודייה אשכנזייה, עזבה את בית הוריה החרדים במאה שערים כדי ללכת אחר אהובה המוסלמי ולהינשא לו. הוריה קרעו עליה קריעה וישבו שבעה. בעלה אהב אותה אהבה ללא מיצרים. הוא היה נהג בקונסוליה הצרפתית, ואביו היה ״קוואס״ (מלווה הצועד לפני אישיות חשובה ומכריז על בואה) של השגריר שם.

הבעל המוסלמי נהג ללכת למחנה יהודה ולקנות לאשתו היהודייה בשר כשר, ובפסח קנה לה מצות. לימים זכתה האישה לביקורים גנובים של אחותה. בני המשפחה זכו לאהדת השכנים משום אופיים השקט, נדיבותם, סובלנותם, נימוסיהם ויחסי האנוש המופלאים שלהם. הבעל נפטר לפני זמן רב, והאישה נותרה באלמנותה וגידלה שלוש בנות ובן – כולם משכילים, מחונכים ומסודרים. את הבניין היא עזבה ביוני 2000

חג שבועות

הרב אסולים הי"ו

הקדמה. חג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקיים. ולכן הפליגו חכמי

הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל. ברכת שהחיינו לנשים.

נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. וכתב ר' דוד עובדיה זצ"ל בספרו

נהגו העם )שבת אות ז(, ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי )פרשת במדבר ש"א ה"א(, ופה עירנו

נוהגות הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך

טולידאנו הלכות יו"ט )סימן תסב(, נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך

שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון )ח"ג פ"יח אות ב(, שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה )מפי חתנו רבי אברהם מוגרבי(. וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. )סידור עוד אבינו חי(.

סדר לימוד הלילה.

נהגו להיות ערים בלילה ולקרוא מהספר "קראי מועד". וכתב החיד"א בספרו לב דוד )פרק לא(. שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.

פתיחת ההיכל.

בעת פתיחת ההיכל קוראים הציבור את הכתובה. החתן – הקב"ה. הכלה – עם ישראל. והתנאים – התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי שעם ישראל מתייחד עם התורה. ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר כשמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.

עמידה בעשרת הדיברות.

בעת קריאת עשרת הדיברות נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד. וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין )סימן יא(, דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדיברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום

אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע, ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדיברות,נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעיני ההמון נראה כמזלזל וכו'. וראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קמג אות ט(, להגר"י בן נאים. ועוד כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת )ח"א סימן יג(, ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה. וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"א סימן נז(, גם אם מצוים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בעשרת הדיברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. וכך כתב רבי רפאל ברוך טולדנו בספרו קיצור ש"ע )הלכות חג שבועות ה"ט(, ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות מעין דוגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דוגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים. ושמעתי

מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי

ובעת עשרת הדיברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה )סימן א אות ו(. וכן בספר

עלי הדס )פ"ו אות לג(, מנהג יהודי תוניס. ובשו"ת דיברות אליהו אברז'ל ח"ז סימן יח(, כתב שגדולי תימן נהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדיברות, כמובא בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל )ח"ב פרק ששה עשר סימן יד(, וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף )ח"ב מנהגים סימן ב(, כתב וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדיברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, דבשעת קריאת עשרת הדיברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה

וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי )ח"ב סימן א(, נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשי לביירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידינו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב ח"א עמוד שטו(. כתב נהגו לעמוד בעשרת הדיברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.

עליית המוסלמים

בערב, קם מוחמר נביא האיסלם, ובהנהגתו וביחוד בהנהגת יורשיו הכליפים, יצאו הערבים המוסלמים למסע כיבושים, והקימו ממלכה אדירה ברוב אסיה הקדמית והתיכונה, בצפון אפריקה כולל מצרים עד המגרב, וגם בקצה אירופא והאיים בים התיכון. בראש ממלכה זו עמד הכליף, אשר ישב בתחילה בדמשק ואחר כך בבגדד. ב628 מוחמד כבש את מקומות היהודים בכיבר בתימן, והכריח אותם לעזוב את ערב. חלק גדול מהם הגיע לעבר הירדן והתפשטו למגרב אל אקסה. שם במרוקו הצטרפו ליהודים הברברים ומסרו להם את מנהגיהם ומחשבותיהם מבחינה דתית.

מלחמות הברברים והערבים

לפני השתלטות המוסלמים, הרבה משבטי אפריקה כגון שבטי נפוסה, מדיונה, בהלולה, פזאז ופנדלואה הושפעו מקרבת היהודים וקיימו את המצוות. מקורות הברברים אינם מדברים עליהם, מכיוון שהם לא עזבו לגמרי את המסורת היהודית על אף שהיו קרובים לברברים.

הזראוה והזרורה תופסים מקום חשוב אצל אבן ח׳לדון כשומרי מצוות. לדעתו הזראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהדו, סיפקו את המלכים לשבטים הברברים מענף הברנס כגון הכהינה, שאבן ח׳לדון מביא את קורותיה עד הדור השמיני. אשה זו בעלת שם ממקור עברי או פניקי, דהיה או דמיה, היתה מלכת הברברים והתפרסמה כנביא שחזתה את העתיד. אנו נחזור ונדבר עליה יותר מאוחר.

יש אומרים שאצל הברברים, הנבואה נתנה לנשים. עד היום מוצאים אצל הברברים מקומות קבורה של נשים קדושות שהם מעריצים. נחום סלושץ מצא בעצמו בביקורו באפריקה, בנפוסה, מקום כזה שהיה שייך לאשה בשם אום אל גריב ממקור יהודי.

המלחמות בין הערבים והברברים בכיבוש צפון אפריקה, תפסו את כל מחצית השניה של המאה השביעית.

היהודים הרומים שישבו שם בזמן קדום, עזבו את אפריקה מפני המלחמות והשערוריות, ובמקומם יהודים רבים, מצרים, אסינים או תימנים, הצטרפו לכובשים הערבים ותפסו את הערים שנעזבו על ידי התושבים היוונים או הרומאים.

כל השבטים הברברים שהזכרנו לעיל, חיכו זמן רב למנהיג שיאגד אותם כפי שעשתה זאת הכהינה, כדי להקים אמפריה יהודית ברברית על ההריסות של האמפריה היוונית רומית. יהודים אלה דיברו שפה אתיופית. החל מהמאה השמינית רובם עוברים לדבר ערבית מבלי לשכוח את השפה העברית.

בסוף המאה השביעית חסן אבן נומאן יוצא נגד הכהינה, כדי להשלים את כיבושה של אפריקה ו-80 קצנים נשארו בידיה של הכהינה. היא החזירה את כולם מלבד אחד כליד אבן יזיד אל קאסי שהיה יפה ואמיץ, ואומץ על ידה יחד עם שני בניה. אותו בן מאומץ בגד בה, והיא נהרגה במלחמה נגד חסן בין 704־703 ליד באר שעוד. בזמנו של אבן ח׳לדון, קראו לה ביר אל כהנה. לאחר מכן שבטי יהודים ערביים ויהודים ברבריים, הצטרפו לערבים בכיבוש ספרד, וקיבלו ערים שהתרוקנו מנוצרים כדי ליישב אותן.