פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון
אף פעם לא הייתי חולה וכל איברי שלמים, הייתי אומר, ששם בשק הייתי מעט יותר צעיר ויותר חזק, בגיל שלושים וחמש עם רעמת שיער מלאה יותר וצעירה יותר בהשוואה לקרקפת שלי עתה, ששערה התחיל להידלדל. בסופו של דבר תוך אימוץ כוחותי הצלחתי להרים את השק בשתי ידי. יכול הייתי להרימו אך מעט מעל הרצפה, וכך ללכת עמו בצורה מוזרה, כשאני גורר רגל אחר רגל דרך המסדרון עד למעלית. הנחתי את השק ליד המעלית, לחצתי על הכפתור לקרוא לה, חזרתי והבאתי את האופניים ואת תרמיל הכתף שלי. כשהגעתי המעלית כבר חיכתה פתוחה. הכנסתי את האופניים קודם, אחר כך את השק בזהירות, ובהרגשת הקלה לחצתי על הכפתור, והמעלית התחילה לרדת.
לא נזקקתי לעזרת אשתי למטה, ודי בקלות הרמתי את השק על האופניים והתחלנו ללכת שלושתנו. הרחוב היה שקט, פחי האשפה עוד מלאים, השמים בין גורדי השחקים היו רחוקים מאוד אך בהירים, ובאזורים פחות מוצפי אור נצנצו בהם כוכבים. הלכנו ר שלווה ברחובות ריקים לחלוטין. ידה של האישה ביד הילד מימין ואני לשמאלה, דוחף את האופניים, כשהשק על המושב האחורי, מתקין אותו מפעם לפעם שלא ייפול.
הילד גמר את הבייגלה שלו תוך כדי הליכה, ואני ואשתי החלפנו מילים על פרסומת הטלוויזיה מאתמול: אישה זקנה למדי קירבה סנדיויץ׳ של מקדונלד לפה. רגע לפני שנעצה בו שיניים, החליטה לפתוח אותו, והנה אין כלום בפנים. ?Where is the beef היא לחשה לעצמה עם חיוך של מי שתפש את המוכר במרמה. שעה אחר כך בפאנל של מועמדים לבחירות לנשיאות כבר ניצל מועמד הדמוקרטים את הפרסומת, כשפנה למתחרה שלו כאל מישהו שמבטיח מדיניות חסרת תוכן ואמר לו: ?Where is the beef הרעיון של הפרסומת מצא חן בעינינו, בעיקר שהזקנה היתה מאוד אנושית, נעימה ומעוררת אמון.
חצינו את מדיסון אווניו ללא קושי מיוחד. כמעט ולא עברו מכוניות חוץ מטכסי צהוב אחד או שניים, שחלפו במהירות בלי לתת עלינו את הדעת. החנויות היו עדיין סגורות. גם הבארים שקטים, העיר נמה עדיין את שנתה. בהצטלבות פיפט אווניו עם העשרים וארבעה אני פניתי עם האופניים מזרחה והאישה עם הילד המשיכו ישר. ידעתי שהם יגיעו. הם היו הגיוניים ובעניינים כאלה אפשר היה לסמוך עליהם.
רחוב העשרים וארבעה מזרח היה פתוח עם תעלה לכל אורכו, תילי עפר מצד זה ומצד זה של התעלה. פה ושם גשרי עץ קטנים או מחסום משטרה עם פנסים דולקים לאזהרה.
הלכתי לצד התעלה מהרהר, אם פה זה המקום הנכון להיפטר מהגופה. באיזה קטע של התעלה לזרוק אותה. איש לא נראה בשטח, אבל תמיד ייתכן, שמישהו ייצא מפתח ביתו בדיוק ברגע שאניח את השק, ויבוא לעזור לי להרים אותו, או אולי אתקל באחד העובדים, או שומרי הלילה.
בסרטי הקולנוע הדברים האלה תמיד מסתבכים, ואני רציתי לגמור את זה בלי סיבוך. זריקה לתעלה, חשבתי, זה לא דבר חכם. נכון, אתה נפטר מהמשא, אבל המשא מתגלה מיד עם בוקר. הפועלים הראשונים שיגיעו, יגלו את השק, יפתחו ויגלו את הגווייה, ויזעיקו את המשטרה. נכון, בסך הכל במה הם יכולים להאשים אותי? לא פגעתי באיש. אני עצמי חי ובכל זאת. גווייה היא גווייה.
כך המשכתי ללכת עם השק על האופניים, עד שהגעתי להצטלבות העשרים וארבעה עם השדרה השנייה ופניתי דרומה והתעלה נשארה רחוק מאחור.
השמים התחילו להתבהר, צפצוף ציפורים נשמע ואוטובוסים כבר נראו דוהרים על הכבישים. אט־אט התמלא הרחוב המולת חיים, חנויות נפתחו וילדים נראו מהלכים עם ילקוטים על הגב. הרגשתי שלא אוכל להמשיך ללכת כך עם הגווייה בתוך עיר הומייה, בקלות ניתן עכשיו להבחין שהחבילה מכילה גוף אדם. ואגב, אופניים זה לא רכב תובלה מקובל במנהטן, הדרך המקובלת פה היא מונית, אבל חבילה כזאת היתה מעוררת חשד אצל כל נהג.
המשכתי להסתובב תוהה, עד שלפתע ראיתי שהשעה כבר מאוחרת והתלמידים בטח כבר מחכים לי בכיתה. אני תמיד מדייק ומעולם לא נעדרתי משיעור. הם ודאי יתמהו, כשייכנסו לכיתה ולא ימצאו אותי. כמה זמן הם יחכו? מה יהיה? האם יפנו למזכירות? חסר שאצטרך להגיע עם השק לכיתה. תמיד אני מסביר להם שסרט טוב מתחיל כשמישהו פותח את הדלת ועל הסף מונחת גווייה – ואז צריך רק להתחיל לחפש מי הרוצח, כך אני אומר להם תמיד, אבל עכשיו אני רק מופיע, ומיד נפלטת הגווייה מהשק, ושל מי הגווייה, אם לא גווייתו של המורה העומד לפניהם, עד כדי כך הדמיון שלהם לא היה מעיז להמריא. אולי אצלצל ואודיע שאני לא מרגיש טוב? אני נזכר שלא לקחתי את הסלולרי, אבל הנה טלפון ציבורי קרוב, אני ניגש אליו, אבל הידיים קשורות לאופניים, אי אפשר להשעין את האופניים על הקיר מחשש שהם יפלו עם השק והכל יתגלה. זה מתחיל להיות קשה ומסובך מדי, חשבתי, לבד אני לא יודע להסתדר. אין ברירה אלא לחזור עם השק הביתה.
עברתי שוב את השדרה השנייה. ברחוב עשרים וארבעה פניתי שמאלה וחציתי את השדרה השלישית והרביעית בהצטלבות מדיסון אווניו, במקום שנטשתי את האישה עם הילד, פניתי ימינה והמשכתי עד ה־:STREET 31, עליתי במעלית. הגעתי לקומה השלוש־עשרה, פתחתי את דלת הדירה והכנסתי את האופניים עם השק.
שמחתי שאיש לא ראה אותי לא בירידה ולא בעלייה. נעלתי מהר את הדלת מאחור, וישבתי על הכורסא לנוח, השק מוטל לפני בפינה, בה היה מונח קודם לפני יציאתי.
פניני המידות- רב אברהם אסולין הי"ו
אהבת התורה
זקני מראכש מספרים על התמדתו המופלאה בתורה של מור זקני הרה״צ רבי שלמה אוחנונא זלה״ה, ועל הליכותיו הקדושות, כשהיה הולך ברחוב לא היה מרים את עיניו להביט חוץ לד׳ אמותיו. אחד מהם מספר, כי רבי שלמה היה לומד בחברותא עם אחיו רבי יהודה זלה״ה, מדי יום שבת בצהרים, והם היו מתנצחים בלימוד התורה עד שהיה נשמע קולם בכל הרחוב.
????
חוק ולא יעבור
ד. בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית הרה״צ רבי יעקב אבוקסיס זצ״ל זעקות שבר:״ אוי אוי אוי הפסדתי", בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה מחמת המלאכה.
איך לומדים תורה
ה. התורה נקראת בשם שירה, (נדרים לח.) לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז״ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מילה במילה, כדרך ש״ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל״בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהילתי בפי לשורר ולזמר, וממילא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותו לבד מתעוררת השמחה, ואח״כ "נשכח כל השבע״, לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותיו.
התמדת התורה
ו. מדי יום החל מהבוקר היו לומדים חברותא עם הרה״ג רבי משה אלמליח זצ״ל רב העיר עתלית, וכן עם הרה״ג רבי משה חליאוה זצ״ל, סיפר לי חתנו הרב טובול רב קהילת אהל יצחק בשכונת כפר אברהם בעיר פתח תקוה: "בסעודות היה מור חמי מאריך בפיוטים ודברי תורה, וכן היו שותים מאחיה,(־עארק) ולמרות שסיימו את הסעודה מאוחר, חשבו כולם, הנה הצדיק הולך לישון ויקום לתפלת השחר, לא אחת ראינו אותו אחר שינה מועטת והוא כבר רכון על לימודו״…
ז. כאשר נסתלקת אשת הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור, בתו זוהרה ע״ה היתה מכינה ומגישה דבר מאכל שיסעד אביה, אך מעט מאד היה אוכל, בתו היתה מנסה לשכנע את אביה שיאכל, אך אביה נותר בדרכו לאכול מעט, שראה אביה שבתו מצטערת מכך, אביה אמר לה, בתי אני אוכל מעט כדי קיום גופי, שאם אוכל יתר על כך, המאכלים יכבידו עלי, וכך לא אוכל לשקוד על לימוד התורה כראוי.
ח. הצדיק רבי שלום אביצרור זצ״ל כיהן ברבנות בכפר תמלסא במשך 25 שנה, ואז החליט להוציא את החידושי תורה שעלה על הכתב, למרות גילו המבוגר ובריאות הרופפת, החליט ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר, לאסוף מעות להדפסת ספרו נתיבות שלום, גלות שנמשכה שנתיים ימים, בקור ובחום ולא פעם נקלע למצב של סכנת נפשות, ובכל הדרכים בין ברגל ובין ברכיבה על גבי החמור, הרב הגיה עם בנו את מסכת קידושין.
ט. סיפר הגאון רבי אלעזר תורג׳מאן שליט״א (משגיח בישיבה גדולה יקירי ירושלים) בשם בעל המעשה, שנכנס פעם לבית מרן הגר״ש משאש זצ״ל, והוא רואה את הרב שוכב על המיטה ולראשו מטפחת קשורה לראשו מחמת כאבי ראש, ולפניו ספר הרמב״ם פתוח והרב כותב ביאור על הרמב״ם, והתבטא הרב ׳בביאור זה הקאתי את כל אשר ינקתי משדי אימי׳.
י. כתב הגאון רבי מסעוד הכהן זלה״ה בשו״ת פרחי כהונה(יו״ד סי׳ כח), ואהימנותא דמר סמיכנא לעיין היטיב בשום שכל להבין דבר לאשורו ולעמוד על מקורו. ובצפייתי צפיתי להודיעני את אשר בלבבך. אם יש מה להשיב הרי אזני עשויה כאפרקסת ותורה היא וללמוד אני צריך ויקובל האמת ממי שאמרו(שמונה פרקים להרמב״ם בהקדמה ד״ה וראיתי להקדים, שם הגירסא "שמע האמת ממי שאמרה") ועיני לשמיא נטלית ינחני במעגלי צדק לכיון לאמיתה של תורה אכי׳׳ר.
יא. זקני מראכש מספרים על התמדתו המופלאה בתורה של מור זקני הרה״צ רבי שלמה אוחנונא זלה״ה, ועל הליכותיו הקדושות, כשהיה הולך ברחוב לא היה מרים את עיניו להביט חוץ לד׳ אמותיו. אחד מהם מספר, כי רבי שלמה היה לומד בחברותא עם אחיו רבי יהודה זלה׳׳ה, מדי יום שבת בצהרים, והם היו מתנצחים בלימוד התורה עד שהיה נשמע קולם בכל הרחוב.
עם ר"ם שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו
הרה"ג המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק"ל זיע"א
תודתי נתונה להרב אברהם אסולין הי"ו אשר נתחח לי את הספר הזה כמתנה והתיר לי לפרסם את דבר הספר באתר…
עם ר"ם
שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו
הרב ד"ר רפאל ממן
ספר עם ר"ם – הספר מוקדש לע"נ
אותו צדיק יסו"ע, הרה"ג המופלג בתורה וביראה כאחד הראשונים אבן הראשה, בוצינא קדישא
כקש"ת וכמוהר"ר המלאך
רפאל עמרם מאמאן,זצ"ל וזיע"א
ע"י בנו ממשיך דרכו, הגאון המפורסם לש"ט ולתהלה
מרן הרה"ג יהושע מאמאן שליט"א
חבר ביה"ד העליון לערעורים – ירושלים
וע"י נכדו, הנושא את שמו בגאון ובחרדת קודש
הרב ד"ר רפאל עמרם מאמאן שליט"א
מחבר הספר
עם סיום הדפסת הספר מצאתי קונטרס עתיק, בספרייתו שלי מו״ר אבי הגר״י מאמאן שליט״א, בו מועתק תוכן החלום דלהלן, ועל כן הדפסתיו כאן]
להלן מובא חלום אשר לם מו"ז הגאון הקדוש, המקובל האלהי, המלאך רפאל בן מאמאן זצוקייל, המתואר על ידו, בכתב ידי קדשו, כמחזה נבואי ממש, הלקוח מספרי הנביאים, על עולם הבא ותחיית המתים, דבר הממחיש לנו את גדלותו האדירה וקדושתו השמיימית, כאיש אלקים ממש.
וכה דבריו מילה במילה:
חלום חלמתי
ליל ה' ח' לתמוז שנת כסא כבוד לפייק ה"ה מהאלף הו' ואני בחלומי הנני עומד בבקעה אחת, מתבודד בענייניה ופעולותיה, והנה איש אחד בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי מן העפר הזה יהיה מים. ואען ואוסר למה זו תמיה, מקרא מלא הוא: ״ויך את הסלע ויצאו מים רבים", ושנוי בכתובים: ״הן הכה צור ויזובו מים". ויאמר אלי אחרי אשר הודיע אלקים אותך את כל זאת, ואם ידעת כי מן המים
הערותיו כפי שנכתבו על ידו בצירי הגליון, וקראם: ״ופותר הן אתי״.
[1] כי מן העפר הזה: יצאו מים, צא ולמד ממלאכת הבורית.
[1] כי מן המים ההנז יהיה עפר.• פי' ע"י בישול.
ההם יהיה עפר, ואומר זו לא שמעתי ואני מאמין שיהיה, ואם ככה את עושה, אין נבון וחכם כמוך. ויאמר אלי: אתה הוא פלוני, שאומרים עליך ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת אפילו לרועה בקר, והלא משנה ערוכה: הסתכל מאין באת, מטיפה סרוחה, אני בתוך המראה והנה המים היו לעפר עז כשלג, ואשתומם על המראה. ויאמר אלי: איש חמודות, הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך, כי עתה שולחתי אליך, ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד, ויביא ידו בחיקו ויוציאה, והנה אבן הזוחלת שרופה בידו ופניה כצורת נחש, ואברח מפניו, ויאמר אלי: שלח ידך ואחוז בזנבו, ואשלח ידי ואגע בזנבו ויהי לאבן הזוחלת בידי, ויאמר אלי: קח לך אבן הזוחלת הזאת, ומן העפר אשר ראו עיניך ותנם אל תיבה ארוכה ובא במשפט אתם בתנור עשן ולפיד אש תחתם שש שעות רצופות כי כן משפטם נחתם. ואתנה אותם אל התיבה כאשר אמר אלי, ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת מה משפט צורת הנחש אשר ראית ומעשהו כבר ידעת כי נחש עפר לחמו ועל דרך הרמז צא ולמד מאיילה שרחמה צר וכשכורעת לילד צועקת והקב"ה מרחם עליה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם ורחמה נפתח. ויהי כאשר שלמו ימי פקודת משפטם ואפתח את חלון התיבה ואמצא והנה הכל נמס והיה למים חיים. ויאמר אלי: קח לך צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן העפר אשר ראו עיניך, וכן המים החיים, ובנה עליה בירה גדולה זכה וברה, ואעשה כן. ויאמר אלי: הט אזניך, ולבך תשים לדעתי, עוד תשוב ותראה נפלאות. ואראה והנה תנור עשן ולפיד אש8 מתלקחת תחת הצנצנת והבירה אשר עליה ותבער בם ימים אחדים, אשר קרשו המים אשר בתוכה ויהיו לעפר עז כשלג, ויצמח הי אלקים מן העפר עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים בתוכה גנוז ומשומר למחכה, ואקרא בקול גדול ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויאמר אלי האיש: הטבת לראות ואשא עיני ואראה והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים. ויאמר אלי האיש: בין בדברים והבן במראה כי רבים מן המשכילים יכשלו לצרוף ולברר וללבן. ובדברו עמי כדברים האלה, נתתי פני ארצה ונאלמתי, ויגע בי ויחזקני ויאמר אלי: אל תירא איש חמודות, שלום לך. ובדברו עמי התחזקתי ואומר: ידבר אדוני כי חזקתני, ויאמר אלי: קח לך אמר אלי ואתנם אל תוך הצנצנת ותנור אש בוער תחתיה וימס האילן ויהי למים.
אתם שם בכיכר-יחיאל זעפרני- געגועים למגרב
בספר שיריו ״געגועים למגרב״ מתאר יחיאל זעפרני, משורר צעיר בן 34, את חיי הקהיליה היהודית במרוקו. חיים של הווי, צניעות, מסורת ואמונה. במירקם מעודן וציורי להפליא, מתובל בסיפורת שירית, פורט המשורר את חלומותיו, מחשבותיו ותקוותיו. יש בשירתו כעס וביקורת על המימסד, אך גם פשרה וסלחנות.
יחיאל זעפרני נולד בשנת 1947 במרוקו. קיבל את חינוכו בבית הספר היהודי ״אם הבנים״ בקזבלנקה. בגיל 12, בשנת 1960, עלה ארצה בעליה הבלתי ליגלית הישר אל עיירת הפיתוח קריית שמונה.
התחנך בכפר הנוער הדתי. למד בנקאות עתונאות ויחסי ציבור
שירתו של רבי שמעון בר צמח דוראן -הרשב"ץ*אתי בן סעדון
סקירת יצירתו השירית של הרשב״ץ המכונסת במהדורה זו, שמונים וחמישה שירים במספר, מצביעה על עושר סוגתי (ז׳אנרי) רב. הסוגות נחלקות לקבוצות כדלהלן: הקבוצה הראשונה, העיקרית, היא שירי קודש, רובם בעלי ייעוד ליטורגי. בקבוצה זו נכללים ארבעים וחמישה פיוטים השייכים למערכת הסליחות למיניה: תחינות, סליחות, תוכחות, מוסתג׳אב ורהוטה! שמונה פיוטים ממערכת הקדושתא; שש קינות! שלוש רשויות: שתי נחמות. יש לכלול בקבוצה זו גם את הפיוטים שטרם נמצאו: הבקשות, הזולת והגאולה שכתב הרשב״ץ, כפי שציין בסוף התשב״ץ ח״ב, ושתי תחינות שציין צונץ ואינן בידינו.
הקבוצה השנייה היא שירים אישיים. חזן מגדירה כך: ׳השירים המיוחדים לכל משורר לעצמו וגדריהם שהם קשורים בתולדות המשורר, מעשיו, השקפותיו ושאיפותיו׳. בקבוצה זו נכללים עשרים ואחד שירים שהם פתיחות וחתימות ליצירותיו העיוניות של הרשב׳׳ץ! שיר התוהה על מות צדיק טרם זמנו, שיר שכתב בחייו וביקש לחרוט על מצבתו ושני שירים נוספים.
הקבוצה השלישית היא שירי חול. קבוצה זו היא המצומצמת ביותר! בידינו רק שני שירי חול: שיר שבח לידיד ושיר תגובה לשיר החול של הראב״ע, ׳איגע להצליח׳.
מורשתו השירית של הרשב״ץ מראה כי מרביתה ליטורגית. בפרק זה נציג את חידושי הרשב״ץ בסוגים השונים.
ו. שירי קודש א. פיוטי הסליחות
קבוצת הסליחות במורשתו השירית של הרשב״ץ כוללת ארבעים וחמישה פיוטים. פליישר מציין שהמליחות מתחלקות לכמה סוגי משנה, על פי צורתן ודרך ביצוען(פזמון, רהוטה), על פי מיקומן בסדר (גמר, חטאנו, מיושב מקדמה, תחינה) ועל פי תוכנן (תוכחה, עקידה).
הסוגה הדומיננטית בקבוצת הסליחות של הרשב״ץ היא התחינות, שמספרן הכולל הוא ארבעים. נציין כאן את החידושים שחידש הרשב׳׳ץ בסוגה זו מבחינת התכנים והצורות.
- התחינה כסוג מרכזי בשירת הרשב״ץ
בחינת התכנים בארבעים תחינות הרשב״ץ מראה כי הוא כותב על נושאים שרווחו אצל קודמיו בספרד: ימות בין המצרים, עצירת גשמים, וידוי על חטאים, תיאור הגלות וצוק העתים. בקשת הגאולה שזורה ברוב תחינותיו.
חידושי הרשב״ץ באים לידי ביטוי בכתיבה על נושאים שלא כתבו עליהם בתחינות בספרד. האחד הוא נושא הגלות והגאולה בפיוטים לעצירת גשמים. ייעודן של תחינות אלו הוא שאילת גשמים ובקשה שהעם לא יגווע ברעב, ואילו הרשב״ץ שוזר בהן את ענייני השעה האחרים, דבר שלא מצינו עד כה בשום תחינה לעצירת גשמים. בתחינה יה׳ שאגה לי כלביא׳(לו) שתי הסטרופות האחרונות כוללות בקשה שה׳ יגאל את העם הירא והחרד מיד הנוצרי, המכונה ׳שונא׳ ו׳מורד׳. אפשר שהעניין קשור בכך שהנוצרים מאשימים את היהודים גם בבצורת וזו עילה לפגוע בהם.
גם התחינה ׳ה׳ הקשיבה תת אמונים׳(לה), שנושאה בקשה להורדת גשם, מסתיימת בבקשה שהשונאים ירעבו ושעם ישראל ישבע לחם. זו בקשה חריגה בנושא שכזה. חריגות כגון אלה – שילוב ענייני אקטואליה של רדיפות בתחינות לגשם – מעידות על המצוקה הגדולה שהיו נתונים בה הדובר ובני דורו.
ייחודן של תחינות הרשב״ץ מתחינות משוררי ספרד שקדמו לו בא לידי ביטוי גם בכתיבה על ענייני פרשת שבוע. שלושים מתחינותיו מהוות סדרה לפרשות השבוע. תחינות אלו מיועדות להיאמר בימים שני וחמישי, שבהם קוראים בפרשת השבוע. בידינו תחינות מפרשת ׳נח׳ עד פרשת ׳שופטים׳. חסרות שתי תחינות, שאחת מהן היא בוודאי לפרשת ׳בראשית׳.
פליישר מציין כי התחינה היא סוג של סליחה שנקבעה לו תבנית מיוחדת. מאפייני הסוגה הם: פתיחה קבועה במילה ה׳, והפסוק ׳שוב מחרון אפך׳, שבו התחנן משה רבנו לפני ה׳ לכפר על מעשה העגל והוא נענה שם, מופיע בתחינה כרפרין (׳ענייה׳). התחינות הן בעלות משקל חופשי ואקרוסטיכון. רוב התחינות קצרות ופשוטות, כתובות בתבנית סטרופית, וטורי המחרוזת חורזים זה בזה. הטור האחרון בכל מחרוזת הוא בדרך כלל סיומת מקראית שבסופה מילה קבועה.
בית המדרש " כנסת ישראל " סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
ביהמ״ד ״כנסת ישראל
באיטליה גמלה בלב הרב – ההחלטה לייסד בארץ ישראל את בית מדרשו ־ ״כנסת ישראל״. קבוצת התלמידים עמדה לצידו (חלקם באו איתו ממרוקו, חלקם מאלג׳יר וחלקם הצטרפו אליו באיטליה). כאשר סיפר הרב לנדיבים על כוונתו הטהורה לייסד את בית מדרשו בירושלים, הם התלהבו והתחייבו לממן את כל הפעילות וההוצאות המרובות.
בשנת התק״א יצא עם חבורתו לאלכסנדריה ומשם הפליגו לארץ ישראל, מתוך כוונה להגיע ליפו ומשם לירושלים. השי״ת יעץ אחרת וכך היה. מאחר וביפו ובירושלים התפשטה מגיפה, החליט קברניט האוניה להטיל עוגן בעכו. שם היתה חנייתם הראשונה בא״י ושם שהו מספר חודשים. בתקופה זו עוצב סדר הלימוד של בית המדרש והחלו מסעי הזיארות של החבורה. הם יצאו לתפילות ולהשתטחות על ציונו של חושי הארכי ובציוני מקובלי צפת ורבניה ובראשם האריז״ל ומרן הב״י וכן בציונו של רשב״י ור׳ אלעזר בנו במירון.
בספר ליקוטי המנהגים מובאת עדות על הזיארה במירון.
כשהגיעה החבורה הקדושה לתחתית הר מירון, ירד הרב בן עטר מהחמור ועלה בידיו וברגליו כשכל הדרך העולה לרשב״י, היה נואק, גונח וצועק:
״היכן אני השפל, נכנס למקום אש להבת שלהבת. קוב״ה וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים שמה״. שם מובא גם תיאור על התרגשותו העצומה של הרמ״ק בעלותו לציונו של רשב״י:
״ופתחתי בפרשת זכור ואמרתי, כי הנה רבי שמעון הוא בגבורה … ורבי אלעזר מצד החסד …, ראיתי להכריע ביניהם בדברי תורה שהוא הת״ת המכריע ואע״פ שאיני ראוי שהם יתעטרו בי מפני רוע מעללי, עכ״ז יתעטרו על ידי בדברי תורה״.
אכן הרמ״ק וגם אוהחה״ק שהיה משורש נשמתו, זכו שתורת רשב״י תתעטר על ידם וזהו בן עטר, שהשורש נקרא אב והנשמה היוצאת ממנו נקראת בן והיא זו המעטרת את תורת רשב״י. רבי לייב בן שרה תלמידו של רבי בער המגיד, גילה לפני פטירתו כי לאור החיים הקדוש היתה נשמה של הרמ״ק ולרמ״ק היתה נשמת רבי עקיבא, כלומר הצדיק זוכה לעיתים לנשמה כפולה, נשמתו שהיתה בו מעיקרא ונזרקה בו ביום הארבעים לעיבורו ונשמה נוספת של צדיק המתעברת בו ״ביום בר המצווה או ביום החתונה״.(א)
רמז עצום למפעלו האדיר של אוהחה״ק, רבי חיים בן עטר, מצאתי בדברי הזוה״ק ובפירוש הרמ״ק ״אור יקר״:
הזוה״ק בפרשת אמור אומר: ״ת״ח, בשעתא דמלכא קדישא אשתכח בעטרוי, חדוותא דכנסת ישראל הוא וכד אורייתא אתייהיבת, אתעטרת בכנסת ישראל בעיטרין עילאיך.
הרמ״ק מבאר שכשהקב״ה מתעטר, זוהי החדווה של כנסת ישראל המאירה ומתקשטת באורו ביום היחוד (בחג השבועות).
עוד מבואר שם בזוה״ק שהחדווה היא בחג השבועות, בו מתקשרים עליונים ותחתונים בכנסת ישראל ויום זה הוא קשר האמונה וכתיב ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ והקב״ה מעטרה (את כנסת ישראל) בתורה הנקראת אור.
ראו איך בקטע זה בזוה״ק מדובר על העטרה (רמז לבן עטר) שמעטר הקב״ה את כנסת ישראל (שם בית מדרשו של אוהחה״ק) בתורה הנקראת אור (רמז לספר אור החיים הקדוש) ומובא שם הפסוק ״עץ חיים״ רמז לרבי חיים בן עטר.
מענין לציין שיום ההילולא של אוהחה״ק, ט״ו בתמוז, יוצא בדיוק ארבעים יום לאחר יום היחוד של קוב״ה וכנסת ישראל בחג השבועות, ו׳ בסיוון, יום הארבעים ליצירת הוולד, בו נזרקת בו נשמה וניכרת בחינתו ונזכר כאן יום פטירתו דווקא כי אין הקב״ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם כי אם במותם (כמובא בזוה״ק פרשת נח ס:).
על יום גדול זה של מתן תורה כותב אוהחה״ק :
״…זה יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה הם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני… הגיע חשוק ונחשק ( הקב״ה לכנסת ישראל) לחושק וחשוק (ישראל לקב״ה) ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה״. (אוהחה״ק שמות י״ט ב׳ עם פירוש ״נר למאור״)
ברבעון ירושלים (שנה שניה) ישנו תיאור על בית המדרש ומטרותיו. מטרת רבי חיים בן עטר היתה החשת הגאולה ע״י הקמת הישיבה בירושלים שחבריה יתנהגו בקדושה ובחסידות בימים ובלילות
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם -חוה לצרוס-יפה
כ. החכדה הבדווית. ארץ ערב היא מן הארצות הצחיחות והחמות ביותר בעולם. במרבית שטחיה (פרט לתימן, בה צמחו, כאמור, תרבויות חקלאיות עתיקות ועשירות) אין האקלים מאפשר עבודת אדמה כלשהי. ואכן, רובם המכריע של אוכלוסי חצי־האי היו בדווים נודדים וגם שמם מעיד על כך. – המלה בדווי גזורה מ " באדיה " שפירושה – מדבר – עיקר מחייתם היה על גידול הגמל, בעל־חיים אופייני למדבר הערבי. הבדווי השתמש בגמל ובנאקה כבהמות רכיבה; מהם קיבל את החלב והבשר, מצרכי מזונו העיקריים; מעורם ושערם הכין את מלבושיו ואוהליו; הם שימשו לו לסחר־חליפין ופרס במשחקי מזל וקליעה. בשפה הערבית מצויות עד היום כאלף מלים הקשורות בגמל, אשר לרבות מהן גם מובנים חדשים שוגים. התנאים האקלימיים אילצו את הבדווי לתור באופן מתמיד אחרי מזון לעדרי הגמלים והצאן. לא פעם פרצו בין השבטים מלחמות ממושכות על עדרים, מקומות מרעה או מעיינות. מלחמות אלו ידועות בשם ״אַיָאם אלעַרַבּ״, דהיינו — ״ימי (הגבורה של) הערבים״, והן אופייניות לתולדות שבטי הערבים בתקופת ה״ג׳אהליה״.
שוכני האהלים הבדווים היו מאורגנים בשבטים שנחלקו למשפחות ולבתי אב. פעמים התארגנו שבטים אחדים בברית (״חִלף״). בני כל שבט היו קנאים לשבטם (קנאות זו קרויה ״עַצַבִּיה״) ושררה ביניהם סולידאריות למופת ונכונות לעזרה הדדית, שהנה חיונית בתנאי המדבר. בחברה זו, אשר היתה חסרה חוק במובן המודרני של המלה, ואשר בה היו הפשיטות (״גַזוּ״) והפשיטות שכנגד תופעה יומיומית, נהנה מבטחון־יחסי רק אדם אשר חי בקרב שבטו. השבט ראה כחובתו לגאול את דמו של כל אחד מבניו שנרצח, וראה את כל בני שבטו של הרוצח כאחראים לפשע. לעומת זאת, אם עשה אדם מעשים שלא היו לרצון בני השבט, היו אלה מגרשים אותו מתוכם ומסירים מעל עצמם כל אחריות למעשיו. המגורשים (״טַרִיד״, ״חַ'לִיע״) — דמם היה הפקר. הם היו מתקשים למצוא לעצמם מסגרת חברתית חדשה והיו נודדים ממקום למקום; לעתים התחברו לכנופיות והטילו חיתתם על הבריות.
בראש השבט הבדווי עמד ה״סיד״. התכונות אשר נדרשו לתפקיד זה היו ישוב־הדעת, נדיבות, כושר הבעה ויכולת ביצוע. בחירתו של ה״סיד״ היתה בידי נכבדי השבט. הוא היה מעין ראשון בין שווים הפועל מתוך התייעצות עם ראשי המשפחות השונות. אך הוא לא נהנה מסמכויות שלטוניות בלתי מוגבלות בקרב בני השבט, אשר מעצם טבעם לא היו נכונים להכיר בשלטון מרכזי. הדבר נכון הן לגבי הפרט בקרב שבטו והן לגבי השבט ככלל ביחסיו עם גורמי חוץ. השבטים החזקים שמרו על עצמאותם ולא הכירו במרות פוליטית כלשהי. פעמים הרבה מתפארים משוררי ה״ג׳אהליה״ בכך, ששבטיהם אינם סרים למשמעתם של ה״מלכים״, דהיינו — שליטי אלחירה וגסאן.
ליד ה״סַיִד״ עלינו להזכיר את ה ״ שַׁאעֵר ״ — המשורר. מעמדו המכובד בקרב השבט נעוץ בתפקיד החשוב שמילאה השירה בחייהם של שבטי הבדווים, ובכוח הברכה והקללה שייחסו הערבים למוצא פיו של המשורר (השווה את סיפור בלעם בספר במדבר כ״ב—כ״ד). המשורר היה האיש, אשר עודד את שבטו בקרב ואשר הנציח בחרוזיו את מעללי גבורתו; הוא אשר הגן עליו מפני פגיעה בכבודו ושם את אויביו ללעג ולקלס. המשורר ה״ג׳אהלי״ מילא בימיו תפקיד דומה לזה של איש העתונות בימינו. לשיריו, אשר נלמדו בעל־פה ועברו מפה לפה, היתה השפעה רבה על מה שניתן לכנותו היום בשם ״דעת קהל״. לא פעם ניסו שבטים שונים לשחד את משורר השבט העויין להם ולהניאו בכך מלפגוע בהם בחיצי לעגו השנונים (״כריתת הלשון״). השבט היה גאה במשורריו, והופעת משורר חדש בקרב השבט נתקבלה בחגיגות שמחה.
מקומה של האשה בחברה בדווית זאת היה שונה ממקומה בחברה הערבית המאוחרת. מצד אחד, היא היתה חופשיה למדי ומכובדת והמשוררים שרו שירי אהבה לכבודה. היו גם נשים משוררות, שעודדו את בני שבטן ביום קרב וקוננו על מתיהן בשירת־הספד עצובה. אולם מאידך לא היו לאשה זכויות רבות וגם בחברה הבדווית היא לא היתה עצמאית, לא נטלה חלק בירושה וכיוצא בזה. כמו כן נפוץ מנהג ריבוי הנשים ב״ג׳אהליה״, וכן המנהג האכזרי הנקרא ״וַאד״ — קבורת ילדות חיות לאחר הוולדן, כנראה מפאת מצוקה כלכלית קשה.
האידיאלים המוסריים. האידיאל המוסרי של ערביי ה״ג׳אהליה״ מובע במושג ״מֻרֻוַה" — גבריות, מושג המציין את מכלול התכונות של הבדווי המושלם. אלו הן אומץ לב בקרב, הבלגה בשעת צרה, נדיבות והכנסת אורחים, הגנה על החלש ונקמת דם. סיפורי המסורת הערבית מרוממים אגשים שהצטיינו בתכונות אלו. כך, למשל, היה ידוע בנדיבותו חַאתִם משבט טַי, אשר העניק לעוברי־אורח במתנה את גמלי אביו ואשר שחט לכבוד אורחיו את סוסו הידוע לתהילה.
הבדווי האידיאלי הוא גם נאמן ועומד בדבורו. שמירת פקדון נחשבת לחובה מקודשת. אחד האנשים הידועים בנאמנותו בתקופת ה״ג׳אהליה״ הוא אלסַמַוּאֵל בן עָאדיָא, שהנו, לפי המסורת, ממוצא יהודי. הוא סירב למסור לצבא שצר על מבצרו כלי־נשק אשר נמסרו לו כפקדון, למרות שהצרים איימו להרוג את בנו ואף ביצעו את זממם. חובה מקודשת אחרת היא להעניק חסות ( ״ גִ'וַאר " ) לזד המבקש אותה (״דַחִ'יל״). לא אחת מפאר המשורר את שבטו בתארו את הבטחון ממנו נהנים בני־החסות החיים בקרבו. איש ה״ג׳אהליה״ ראה בנאמנות לאידיאלים המוסריים הללו את הדרך היחידה לשמור על כבודו (״עִרד״), המהווה את הערך העליון בהשקפת עולמו, כדברי אלסמואל בן עאדיא: ״אם לא יוכתם כבוד האיש בשפלות, כל לבוש שילבש יהא הדור״.
הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנא בזיז
עוד ענף מעניין ומיוחד שהתפתח בלעדית באגדיר וסביבותיה היה תעשיית שמן הארגן ומוצריו המופקים מעץ הארגן הצומח באזור אגדיר, ליתר דיוק בדרך שבין סאפ׳ לאגדיר, ביער בן כשני מיליון עצים (Les Arganiers) המשתרע על פני שסח בן 850,000 הקטר (הקטר = 10 דונם).
העץ, הנטוע בנופים יבשים וצחיחים שערפלים תדירים אופפים אותם, בינוני בגובהו. עשרה מטרים למרבה. אורך חייו מגיע עד מאתיים שנה. גזע העץ מפותל לרוב ומייצר סוג עץ קשה במיוחד הנקרא "עץ ברזל". משתמשים בו בעיקר להסקה. הוא בעל ענפים קוצניים, הוא פורח בחודשים מאי־יוני, והוא מניב
עד שמונה קילו פרי. פריו קשה הקליפה דומה לפרי הזית, אם כי הוא גדול מעט ומעוגל יותר ממנו. אפשר לדמותו לשסק.
אמנם האדמה של הממשלה, אך הטיפול בעצים מופקד ביד׳ משפחות, חמולות, ומועבר בירושה. הבנים זוכים לשני עצים, והבנות – לאחד. לכל בעלים של חלקה יש עזים שחורות המטפסות על העץ, מעין ״מרעה תלוי". איסור מוחלס חל על העזים של האחד לטפס על העצים של שכנו, בייחוד בזמן פריחת העצים. העזים (גם גמלים מזדמנים) קוטפות את הפרי, אוכלות אותו ופולטות אותו. הצואה נאספת ביד׳ שכיריו של בעלי הבית. הללו חושפים את האגוז שבתוכו טמונים שניים-שלושה גלעינים מעין שקדים, ומהם יופק שמן מיוחד במינו בעל ניחוח וסגולות מרפא נדירים.
נחוצים עשרה קילו פרי בשל ועשר שעות עבודה ברחיים מיוחדות כדי להשיג ליטר אחד של שמן ארגן. השמן הקוסמטי מופק מן הכתית הראשון ללא צלייה, וצבעו בהיר. ניכרות בו תכונות קוסמטיות לשיפור מראה העור (מופק ממנו סבון פנים), לטיפול בגירו״ עור (אגזמה) ולעיבוי השיער. השמן למאכל מופק לאחר ייבוש וצלייה קלה. מרסקים את השקדים לעיסה שחומה. העיסה השמנונית בצבע שוקולד נקראת ״אַמְלוּ״. לאחר המתקתה בדבש ותוספת אגוזים מרוסקים היא ממרח טעים בארוחת הבוקר של הברברים. נהוג להגיש שמן ארגן ודבש לאות הכנסת אורחים.
אני משוכנעת כי חִכַּם של יוצאי אגדיר יתמלא ריר בזכרם את טעמם של סלט העגבניות בשמן ארגן או של פלפלים צלויים או של סרדינים צלויים משוחים בשמן ארגן. מלבד הטעם המיוחד של שמן הארגן, שבו טובלים המרוקנים פת לחם טרי ומתענגים על טעמו, ניכרות בו תכונות רפואיות: הוא ממריץ את מחזור הדם, מפחית את רמת הכולסטרול, מחזק את מערכת החיסון הטבעית של הגוף, ממריץ את התיאבון ומשפר את כוח הגברא.
אגדיר בשנות החמישים.
בהסתערות הכלכלית על אגדיר בשנות החמישים ניסתה אוכלוסייה מעורבת למצוא לעצמה מקום תחת השמש. הרוב היו ילידי המקום – יהודים ומוסלמים. המגזר האירופי בעיר מורכב ברובו הגדול מיוצאי צרפת, מקבוצת פליטים פוליטיים ספרדיים, מפורטוגזים, מיוצא, צבא של הלגיון הזר, מגרמנים, מהונגרים, מתמנים, מרוסים, מבלגים, מאיטלקים וגם מקומץ אנגלים. הכומר הצבאי, האב סורי, שנהיה בינתיים מונסנ״ר סורי, נשאר בעיר שנקשר אליה בעבותות רגשיים. מורח בשם בוסק (BOSC) ואשתו הקימו בית ספר אירופי וגייסו מורים מצרפת הששים לקראת המינוי באגדיר. הכנסייה אף היא הקימה בית ספר קתולי שלימים ״הפך לפנימייה.
הכול מצליחים. ב־1952 מנה ספר הטלפונים של אגדיר כ־1,000 בתי עסק וממחר של 10,000 אירופים וכ־30,000 מרוקנים. בתי מלון, מסעדות, חנויות ומיני בתי מסחר משגשגים. אגדיר היא כעת עיר ואם במרוקו, עם השמחות והצער שלה. הקסבה אינה אלא זיכרון רחוק של זמנים הרואיים. ישש (Yachech), הכפר הקטן מאחורי העיר, בו הוקם בית העלמין. והרי בית עלמין הוא אות לחיים האוחזים באדמה כמושב קבע.
על ההתפתחות העירונית מנצח אדריכל צעיר בשם מישל אקושאר Michel Ecochard הוא העניק לעיר החדשה, הבנויה בצורת פרסה ופניה לים, את צביונה המודרני ביותר.
מספר סיפורים ומופתים מחדר רבי דוד ומשה צפת / שיכון כנען
מספר סיפורים ומופתים מחדר רבי דוד ומשה צפת / שיכון כנ
ען
הבאת הצדיק ממרוקו לצפת
מספר מר אברהם בן חיים: ״באחת השבתות לפנות בוקר, אני רואה בחלומי, שהנני הולך בדרך עפר צרה עד שהגעתי לגבעה. והנה, מעל הגבעה אני רואה עיר קטנה ומסביבה חומה סגורה ללא שום כניסה. המשכתי ללכת בדרך עפר ובדרכי פוגש אני בשני חיילים. הללו שאלו אותי לאן פניי מועדות, והזהירוני שהמקום מסוכן מאוד ובדרך נמצאים שומרים רבים אשר ימנעו ממני את הכניסה מעבר לחומות. לאחר שהסברתי לחיילים שאני שליחו של רבי דוד ומשה זיע״א, נתנו בידי בקבוק שמן ואמרו לי: ״המשך הלאה בדרך זו ואנחנו מבקשים שתתפלל אל הצדיק שיבקש עלינו רחמים״. לפני עוזבי אותם אמרו לי: ״בדרך משני צדדיה מוצבים יהיו שלושה חיילים לאורך כל חמישה מטרים״. המשכתי בדרכי עד שפגשתי את שלושת החיילים הראשונים. ברגע שהבחינו בי, כיווני אליי את נשקם. מיד קראתי: ״רבי דוד ומשה!", ותכף ומיד הורידו את נשקם והתנצלו: ״סלח לנו, לא ידענו שאתה שליחו של הצדיק הקדוש״. הם נתנו לי בקבוק שמן וביקשו ממני את ברכת הצדיק. המשכתי הלאה בדרך העפר, לאורך החומה ־ ולאורו של הירח. בסוף הדרך, פגשתי באשה מבוגרת שאמרה לי: ״אם כבר הגעת עד הלום, בוא ובקש רחמים במקום בו עבר רבי דוד ומשה״. הלכתי לעבר הכיוון עליו הצביעה האישה, וראיתי המון עם עומדים בסמוך לפתחה של מערה. על יד המערה עמד שומר ומנע מהאנשים להיכנס פנימה. שמעתי אותו מזהיר את האנשים: "כל מי שייכנס פנימה דמו בראשו״. עברתי בין האנשים והגעתי אל פתח המערה, השומר הזהיר אותי, אך בכל זאת נכנסתי פנימה והתחלתי לרדת במורד המדרגות. בתוך המערה היה אור קלוש שהלך ונמוג ככל שהתקדמתי, עד שמצאתי עצמי הולך בחשיכה מוחלטת. לאחר זמן מה, התחלתי לחוש בנצנוצי אור מהבהבים. הגעתי למקור האור ושם ראיתי ניצב שומר. ברגע שהבחין בי פנה אליי ושאל: "מדוע באת?" הסברתי לו שאני שליחו של הצדיק ושאני מעוניין לראותו. ענה ואמר לי: ״לך קדימה ואז תפגוש שני שומרים על יד דלת ברזל״. כשהגעתי אל שני השומרים, הם הזהירוני שאם אגע בדלת הברזל – אשרף. למרות זאת – תוך כדי שהשומרים מתרחקים ממני ־ קרבתי ללא פחד אל הדלת, פתחתיה ונכנסתי פנימה. המראה שנגלה לפניי היה של אנשים זקנים יושבים ולומדים תורה. ביניהם הבחנתי בדמותו של הרב הקדוש רבי דוד ומשה שהיה מוכר לי מחלומות קודמים. מיד פנה אליי הרב ואמר: ״מדוע באת אליי?" אמרתי לו: ״אתה בא אליי אחת לשבועיים או אחת לחודש וזה אינו מספיק עבורי, ולכן החלטתי לבוא לקחתך אליי הביתה״. מיד אחזתי בידו של הרב ואמרתי לו: ״ברצוני להרים את כבודו על גבי עד לביתי״.
וכך, בעודי נושאו על גבי, הגעתי עד פתח המערה. השומר במקום פנה אל האנשים שהיו מחוץ למערה כשהוא מצביע עליי: ״רואים אתם? הוא לוקח את הרב אליו הביתה. אין לכם מה לעשות כאן עוד. מי שרוצה את הרב יואיל ללכת למקום החדש״. הגעתי אל ביתי והרב ראה בכניסה לחדרו נרות דולקים. פנה אליי ושאל: ״מדוע אתה מדליק נרות?". השבתי לו: ״כבודו יודע שהאנשים התרגלו להדליק נרות״. הצדיק נענע ראשו בהבנה.
לאחר שנכנסתי לחדר והורדתי אותו הזהיר אותי במספר אזהרות:
א. להודיע לכל האנשים העושים הילולה לזכרו שיפסיקו לעשות זאת בנפרד ־ יבואו כולם לכאן ויעשו הילולה גדולה במשותף.
ב. כל מי שיש לו קופה על שמו של הצדיק, ירוקן אותה אך ורק במקום שהוא נמצא.
ג. על התורם לתרום תרומה באהבה ובטוהר לב. יש להיכנס אחד־אחד, ועל הנכנס להתרחץ תחילה. יש להדליק נר אחד בלבד.
ד. הרב מעביר ברכתו לכל צבא ההגנה לישראל ולכל עם ישראל, ומודיע לכל בית ישראל שהוא נמצא עכשיו בצפת עיר הקודש, ובא לכאן כדי לבקש מהקדוש ברוך הוא לבטל גזרות רעות, ולעשות נסים ונפלאות.
ה. הנודר נדר עליו לקיימו – ולא ידור כלל וכלל ולו גם במחשבה.
לאחר שמנה את האזהרות אמר לי הצדיק: ״כעת אני נמצא ויושב כאן באופן קבוע ולא אעזוב את ביתך שהוא ביתי אף לרגעי״.
Tehila le David – poemes de David Ben Hassine
Même en temps ordinaire, le métier de poète n'est guère lucratif, et David Ben Hassine a du mal à nourrir sa famille nombreuse. Il doit chercher des expédients pour augmenter ses maigres revenus. Il exerce quelque temps le métier de copiste, comme beaucoup d'étudiants sortant de la yéshiva, où on leur enseignait l'art de la calligraphie pour qu'ils puissent gagner leur vie. Ainsi, en 1747, David Ben Hassine recopie les manuscrits de Séfer Ha-Kavvanot, de Yishaq Luria, et de Shir Mikhtam, un long poème didactique sur les lois de l'abattage rituel, de Yéhouda Ben 'Attar (1655-1733).
Des notables généreux lui versent également, selon la coutume, une modeste rétribution parce qu'il fait partie de confréries d'études sacrées.94 Un document légal daté de 1763 nous apprend que David Ben Hassine est un ministre-officiant, comme beaucoup de paytanim: il lit régulièrement la Thora dans la "Synagogue Rabbi Moshé de Avila", à Meknès, dans un Séfer Thora que le dayyan de Fez Réphael 'Obed Abensour (1706-1769), lui a confié, ce qui lui vaut quelques dons des fidèles.
Par ailleurs, un acte notarié daté du mercredi 9 Nissan 5523 (23 mars 1763) nous apprend que le rabbin Réphael 'Obed Abensour a versé à David Ben Hassine "la somme de 250 oqiot… pour les dépenses qu'il a encourues lors des travaux de construction effectués dans l'immeuble de la 'Synagogue Rabbi Moshé de Avila', à Meknès … dont le dit Réphael possède une partie". Dans un deuxième document judiciaire daté de juin 1763, David Ben Hassine donne le détail de ses dépenses, et produit deux témoins qui attestent de sa bonne foi. Ainsi, David Ben Hassine était, à l'occasion, une sorte d'entrepreneur, d'agent immobilier, ce qui révèle une facette pratique inattendue dans la personnalité du poète.
״אני החתום מטה מודה שנתן לי החכם השלם הדיין המצויין כהה׳ר [כבוד הרב הגדול .95 רבי] רפאל עובד אבן צור נר׳ו [נטריד. רחמנא ופרקיה] ספר תורה אי[אחד] להיות קורא בו בציבור בבית הכנסת של כמהר׳ם [כבוד מורנו הרב משה] דאבילה זיל [זכרונו לברכה] …"
(document manuscrit écrit et signé par David Ben Hassine, dans une collection privée). Il est possible que notre poète soit devenu plus tard le chantre officiel de la modeste synagogue de la rue du Cimetière, à Meknès. Cette synagogue desservait encore quatre- vingt fidèles de nos jours. Au XVIIIe siècle, elle portait le nom de son premier propriétaire, Rabbi Ya'aqov Ben Simhon, mais au début du XXe siècle, on l'appelait "Synagogue Rabbi Abraham Ben Hassine", puis, plus tard, "Synagogue Rabbi David Ben Hassine" (cf. Yossef Messas, אוצר המכתבים, op. cit., 1:35).
המקובלים במרוקו – משה חלמיש-ממזרח וממערב כרך ב'
אברהם פינטו בן יעקב. מורה צדק במראכש. לפי בנו נאיים נפטר אחרי תקצ"ג. אך נ' בן מנחם הוכיח שנפטר בתקס"ג – ד. הוא כתב פירוש על הזוהר בשם " הדרת קדש ", וכתבי יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זנ נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות.
הגהותיו לספר " אוצרות חיים " נדפסו בספר " מקום בינה " בשאלוניקי. הגהות לכוונות פסח לרבי יצחק סבע, נדפסו בספר " שערי בינה "
אברהם רפאל קורייאט. בן יהודה. סביב 1800. יליד תיטואן, מורה צדק במוגאדור, לשם עבר בשנת תקמ"ז, אחר כך המשיך בנדודיו. בהקדמת ספר " מעשה רקם " מאת יצחק אחיו, מיום י"א בחשון תקס"ו, הוא מכונה " צדיק וחסיד איש אלקים קדוש הוא הרב הגדול מעוז ומגדול בנגלה ובנסתר, כמהר"ר אברהם קורייאט זצ"ל.
בהקדמות לשאלו ותשובות " זכות אבות " שחיבר הוא מכונה " החכם השלם הרב הכולל בישראל להלל המקובל האלהי ". בדרושים שבסוף הספר יש קצת דברי קבלה. ובהקדמת בנו, יהודה, מסופרים כל מיני אסונות ותלאות שעברו עליו. הספר נדפס בפיסא תקע"ב.
רבי אברהם קורייאט הראשון ארזי הלבנון
רבי אברהם הוא בנו של רבי יהודה, נולד במרוקו בטיטואן מקום מגורי אביו, אך בשנת תקמ"ז – 1787 כשלוש שנים לפני הפרעות בטיטואן, יצא למוגדור ושם שימש כמורה צדק. את נדודיו המשיך ומצאנוהו בג'יברלטר ובליוורנו.
רבי אברהם חיבר את הספר " זכות אבות , ובו שאלות ותשובות ודרשות נדפס בפיסא תקע"ב. בספר " טוב רואי " על מסכת אבות לרבי יוסף כנאפו כותב עליו : " אכתוב מה שראיתי בספר אחד שהעיד החכם השלם עצו"רכבוד הרב אליהו בן אמוזג נר"ו מר זיקנו הרב ח"ק לישראל עיר וקדיש כבו הרב אברהם קורייאט ז"ל בעל " זכות אבות ", שבכל לילה היה מתבודד ומתוודה וידוי גדול בבכיה עצומה, כמו וידוי של יום הכיפורים שחרית "
בספר " מעשה רקם " לאחיו רבי יצחק קורייאט כתב עליו בהקדמתו : " הרה"ג מעוז ומגדול בנגלב ובנסתר " – מכאן שהיה לו יד ושם בקבלה. כן מובא בספר ה"ל בסופו, דעון הלכתי מרבי אברהם מעניין חשבון התקופתו בדברי הרב פר"ח.
רבי אברהם נפטר בי"א חשון תקס"ו – 1806
תמונת הספר מעשה רק"ם
אברהם שלום. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה-16. ראה עליו בספר נר המערב ובספר ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל – שאת הספר הזה אביאו במלואו בע"ה, לאחר שנחת זה עתה בספרייתי תודה לאל יתברך ( אלי פילו ).
אהרן בן יוסף בן יבגי. כתב שיר על עשר הספירות עם פירוש ארוך. מובא בספר " מאור ושמש ", שבו כתוב : עד כאן מצאתי מהרב אהרן בן יוסף בן יבגי ז"ל שקיבל מרבותיו ומסר לחביריו ". בבית הספרים הלאומי מצוי צילום כתב יד ניו יורק משנת תנ"ג – 1693, על שם רבגי. אף הוא שיר על דרך האמת, אך כתב היד מטושטש. חברי ד"ר משה אידל, עומד לפרסם עליו חומר נוסף.
אהרן הסבעוני. בן ישועה. נפטר לפני תל"ג, מחכמי סאליעזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במרוקו. נראה לי שהענו והחסיד המקובל האלהי מהר"ר אהרן ישועה אשר מברבריאה, אשר לפי עדותו של רבי מנשה בן ישראל " בא למחננו קדוש השנה הזאת ", הוא הוא רבי אהרון הסבעוני.
אך לא מצאתי במקורות אחרים המספרים על יציאתו של מקובל זה לאמסטרדם. שמא קשורה יציאתו בהדפסת לספר " היכל הקודש של רבי משה בר מימון אלבאז.
אליהו אלעג'מי. תרל"א – כ' באייר תרפ"ז, מרבני המערב שהתיישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת " בית אל ", ומראשי עדת המערבים בירושלים. נפטר כ' באייר תרפ"ז.
תולדות רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט
תיאור המלאח
כדי לסיים בכי טוב נושא עגום זה אודות המלאח סאלי ושכנו רבאט, ראיתי להביא דברי חן מאחד גדול מאוד בתורה הגאון רבי רפאל אלכרייף מגדולי ראשי הישיבות הספרדיים בא״י המתאר את ״המלאח" בראיית חכם איש תורה ביום היפרדו ממרוקו וכה דבריו הקדושים:
לפני שעזבתי את מרוקו סיירתי ברצון ההשגחה העליונה בעיירה סאלי והסתובבתי בסימטאות ה״מלאח״. כאן על מפתנו של כל בית עמדתי מהורהר קימעא וראיתי בעיני־רוחי את חיי הקדושה והטהרה של משפחות ישראל במשך יותר מארבע מאות שנים. את גדולי התורה הנושאים את ספריהם והולכים לבתי מדרש. את האימהות הצנועות, נשות החיל, שאפו ובישלו וגידלו משפחות גדולות במסירות עילאית למען קיומו הנצחי של עם ישראל. במקומם יושבים היום משפחות ערביות. ואכן אין זכר לשום דבר יהודי, מלבד כמה גומות במזוזות דלתות ישראל, מעין עדות אילמת לקשר בין ישראל לקונו. אבל אני מצאתי לי שפה גם עם האבנים האילמות שהעבירו לי מקצת מן התקוות הרבות, וגם מקצת מן האנחות שלוו את ההיסטוריה של הקהילת יהודי סאלי. (דבריו מובאים בחוברת נהר זע׳׳ה). י. יה: ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א׳־ב׳(מפתח בערכו), תשכ׳׳ה: 1972.
רבאט בתקופת רבינו המחבר
מקוצר היריעה לא נרחיב עוד את הדבור על קורותיה של רבאט סאלי ונסתפק רק בתקופה הדרושה לנו לצורך הסקירה, היינו המחצית האחרונה של המאה ה־ 17 והמחצית הראשונה של המאה ה־18. מרבית התקופה הנסקרת חופפת את תקופת שלטונו של מולאי איסמעיל ותקופת חייו של רבי חיים בן עטר ואחיינו רבי אליעזר די אבילה ונכדיו.
הודות למיקומה הגיאוגרפי במרכז הארץ ועל חוף הים, היתה סאלי מאז ומתמיד מרכז רוחני, תרבותי וכלכלי. ערכה של סאלי כמרכז מסחרי עלה בתקופה הנדונה לאחר שמולאי איסמעיל פיתח קשרי מסחר עם ארצות אירופה ואפריקה ולאחר שהצליח לחסל כמעט לחלוטין את שליטתם של שודדי הים בדרכי הסחר הבינארצי ולהשליט סדר ובטחון בדרכי הים, ערי החוף משכו אליהן סוחרים מאירופה, נוצרים ויהודים.
המסחר — תפס אז מקום חשוב ביותר בכלכלת המדינה. כל ערי החוף — סאלי, טטואן, סאפי ואגדיר, פרחו מבחינה כלכלית כתוצאה מהפיתוח המהיר והמואץ של המסחר. הסוחרים היהודים תרמו רבות לפתוח המסחר המקומי ולקשרי הסחר עם ארצות חוץ. ״ב־1693 היה המונופולין למעשה בידי יהודים ונוצרים. סאלי וטטואן היו המקומות הנוחים ביותר שמהם יצאו הסחורות בקלות הרבה״. הקהילה היהודית בסאלי התפתחה ומשכה אליה יהודים רבים, כך שבראשית המאה ה־18 בה אנו עוסקים הגיע מספר היהודים ברבאט־סאלי לקרוב ל6000 משפחות, המונות כ־36,000 נפש, מהן ישבו ברבאט כ־7,000 והשאר בסאלי. היהודים היוו רוב רובה של אוכלוסית העיר ותפסו את החלק הגדול ממנה. כמובן שלא היתה שכונה מיוחדת ליהודים. הם גרו בכל העיר בקרב התושבים. רווחה חומרית היתה קיימת בכל ערי החוף ונהנו ממנה רק חלק מהתושבים היהודים. הם עסקו ביצוא ויבוא, בבנקאות ובסחר בנשק. קשריהם המסחריים אפשרו להם להכיר מקרוב את כל עמי אירופה ואת בעיות מדינותיהם. חלק מהם למדו שפות ארופיות. הם נקראו משום כך למלא תפקידים דיפלומטיים והוטלו עליהם שליחויות ממדרגה ראשונה. ליהודי רבאט וסאלי נמסר הזכיון על המכס בשתי גדות הבורגרג. ייצורם ושווקם של שעוה, טבק ועורות היה תחום פעילותם הבלעדי. יחד עם כמה נוצרים, התעצמו תושבי ערי החוף אט אט מבחינה כלכלית וצברו הון עתק, בנגוד לתושבי שאר ערי השדה אשר כלכלתן נפגעה בימי הרעב. נוצר מעמד חדש וצמחה אצולה חדשה —אצולת ההון — שלא היה לה שום דבר משותף עם התושבים הותיקים. לאנשים שהשתייכו על החברה המודרנית החדשה היו קשרים מסועפים עם אנשי החצר והממשל, ותמורת שוחד היו פוטרים אותם מתשלומי מסים. יחד עם חברות זרות נוצריות עסקו בהברחת כספים לארצות אירופה, על מנת להשתמט מתשלומי מסים. עי״כ נתקפחה פרנסתם של מאות אנשים. עסקאות מסוג זה הכניסו לבעליהן רווחים גדולים ואפשרו להם להעניק מתנות שמנות למושל העיר כ״דמי לא יחרץ״ וכדי שיעצום עיניו.
אשר למלך, שהיה תמיד זקוק לכסף, גם הוא זכה בנתח ראוי לשמו, אך זה לא הספיק. תאוות הבצע הטבועה בו לא ידעה שובעה וגבול, וללא רחם סחט את לשד עצמותיהם של בני הקהלה היהודית, והטיל עליהם מסים כבדים. אנשי המעמד החדש פטרו את עצמם מנשיאה בעול המסים, והנטל הכבד העיק על האוכלוסיה הותיקה שלא היה לה חלק ונחלה בעסקים המפוקפקים ונהנתה מהפריחה הכלכלית רק במידה זעומה. כך נוצר פער בין מעמד חדש זה לבין האוכלוסיה הותיקה של תושבי ערי החוף של רבאט וסאלי במיוחד.
תורת אמך ◆ מי גילה את הזוהר? – המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך ◆ מי גילה את הזוהר?
המלקט: הרב אברהם אסולין
מי גילה את הזוהר הקדוש.
????
כתב הרמ"ק רבי משה קורידוברו זצ"ל בפירושו הנפלא "אור יקר" (תיקוני הזוהר ק"ד), על הזוהר הקדוש וז"ל היה במציאות גילוי, נס ופלא שאין מי שידע אופן גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלינים ומצאו חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקצבו וטרח כמה טרחות, עד שהלך אפילו באשפות, לקבץ החתיכות הקטנות שמכרו הרוכלים והבשמים ותבלים, כדרך הנשים שמשליכין ניירין שכורכין התבלים והלך על כל החנויות הרוכלים, מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם, שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה, והעתיקו ונמצאו בו חסרונות הרבה, מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה, רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אצלנו וכו'.
שיטת הקבלה במרוקו
יש לציין שקבלת מרוקו שונה מקבלת האריז"ל, שמתייחדת בלימוד תורת הצירוף (ראה בספר המלכות לכמוהר"ר דוד הלוי זצוק"ל). ומה גם שבמרוקו היה אזור הדרעא שבו גדלו מקובלים רבים וכן בעיר מרכאש בראשות המקובל רבי יעקב פינטו ורבי שלום בוזאגלו ועוד זצוק"ל, וכן המקובל רבי משה אלבאז המכונה הרמב"ם אלבאז זצוק"ל, ודרך לימודם רב לתלמיד בלי כרזות ובלי שלטי חוצות ישיבת המקובלים ולא תיקון לעם אלא בצנעא וכן הוא לשון מקובל – שקבל מרבו הקדמות ולימוד תורת הנסתר ולא כל מצורע וזב מצטרף ללימוד קבלה ובודאי הס להזכיר לימוד קבלה לנשים כמאמר חז"ל "והוי מכיר את מקומו"… והן אמת שרשב"י אמר שעל ידי לימוד הזוהר נצא מהגלות יש הבדל משמעותי בין גירסה בקבלה לבין לימוד עיוני. ובדורנו רבים רוצים הארה רוחנית וראיתי שכתב הרמח"ל בספריו שקודם חטא אדם הראשון, אדם יושב על מקומו ונהנה מזיו השכינה, אבל אחר החטא להגיע להארה רוחנית הינה אך ורק על ידי עמל בתורה בלי קיצורי דרכים…
גריסת הזוהר
בכל מוצאי שבת מנהגנו לקרא זוהר הקדוש, בכך סגולת להתחיל את השבוע בלימוד תורה, בפרט מתורת רשב"י זיע"א שאמר יכול אני לפטור את העולם מן הדין. וכן מסוגל להתמדה. וידוע שקריאת הזוהר מזככת את הנפש, וכן סגולתה לפרנסה.
קבלה מעשית הינה שימוש במלאכים,
במרוקו רבים השתמשו בה, וצריך לדעת שלא כל הרוצה יבא ויטול אלא מי שקבל מאבותיו ורבותיו והינו משולם בידיעת התורה ויראתו קודמת לחוכמתו… רק אז יגש למלאכה, ולכן בימנו אני מכיר כאלו שהשתמשו בקבלה ונפגעו הם או מי מבני ביתם ה"י, ורבותינו לא ניזוקו כי תיקנו עצמם בעולם המעשה…
במשפחת אבוחצירא לא התעסקו בכתיבת קמעות אלא היו פונים למשפחת לסרי שהם שולשלת של צדיקים כותבי קמעים עשרות בשנים, ובל בצע כסף ובדרך הלצה יש מקובלים ויש מקבלים…. יהי רצון שנדבק בדרכו של רשב"י, עבור יהודי מרוקו כל השנה מחוברים לתורת רשב"י בלימוד הזוהר בכל מוצאי שבת ובימות השנה, על כן נרבה ביום ל"ג בלימוד תורתו, ואשרי הזוכים לעלות לציונו הקדוש, וראוי להימנע מטיולים מיותרים בהר מירון ובשנים האחרונות סידרו לרוצים שבילים למהדרין וכן אוהלי ענק לשבת וללמוד אשרי הזוכים נסיים "תורתו מגו לנו הוא מאייר בעדנו הוא ימליץ טוב עבורנו רבי שמעון בר יוחאי זצוק"ל זיע"א ואמן.
סיפור אחד מאלף.
באחד מן הימים בעלה חדל מלפרנס עקב בעיה בריאותית, אשתו גב' אסתר פרץ החלה לעבוד באחד המוסדות החינוך בדרום, והנה בליבה חשקה להגיע לציונו של רשב"י, פנתה לאחד הנערות וביקשה ממנה שתחליף אותה ליומיים עד שתשוב מן הציון, והנה למחורת אותה נערה חדלה מלראות בעיניה עקב דלקת חריפה, אחת מעובדות המוסד פנתה למנהל האין כאן כח עזר, שאל המנהל מה הבעיה הכל מתנהל ביד רמה, השיבה העובדת גב' פרץ נסעה ליומיים למירון ואין לה מחליפה, מה ככה היא עזבה בהפקרות בעוד יומיים תגידי לנהג בשמי שאין לה לעלות להסעה ושתחפש לה עבודה אחרת, אחר יומיים גב' פרץ על הבוקר בא לעלות להסעה, הנהג מודיע לה, את דבר המנהל, באחד החלה גב' פרץ לבכות, מי יפרנס את שמונת ילדי וכן בעלי אינו יכול לעבוד כבתחילה, בצער לה נכנסה למיטה במשך כל היום והנה בחלומה היא רואה צדיק המשמש את רשב"י ואומר לה בתי אין על מה להצטער, המנהל יקבל את עונשו על יחסו המזלזל, ולכך בעוד יומיים תהיה לך פרנסה כפלים ובנחת, ואכן באתו שבוע התפוצצו בלוני הגז בחצר המוסד ונפצע אכן המנהל, ובתוך שבוע פנתה אליה חברה ובא לבקש שהיות והיא יוצאת לפנסיה, אני יודעת שרק את מסורה ואת ראויה להחליף אותי בעבודת נקיון בבית הספר, במקום הסכמה והפלא שכאן בבית הספר היא עבדה פחות שעות קיבלה משכורת יותר גדולה מבעבר… והמנהל הגיעה לביתה כולו מחוסה מכף רגל ועד ראוי בתחבושות ובא לבקש את סליחתה, ושתחזור לעבודה…
יום ל"ג בעומר
יום שמחה גדולה, יום פטירת רשב"י, ואמר רשב"י (במסכת סוכה דף מה), יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא ועד סופו.
א. מדליקים נר לכבוד רשב"י, ולכן מדליקים נר גדול (מדורות).
ב. סגולה לבנים להשתמש ביום ל"ג בעומר, מתיחה חץ וקשת.
ג. לומדים וגורסים אדרא רבה ואדרא זוטא.
ד. במרוקו נהגו לחלק את הזוהר אחר חג ראשון של פסח, ומסימים את הזוהר הקדוש ביום ל"ג בעומר יום הילולת רשב"י, כך נהגו באיליג (מפי רבי יוסף דבדה). וכן נהגו בקהילות ארפוד וסביבותיה (מפי הרב מאיר ניזרי).
ד. יום של קבלת התפלות.
הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.comת
אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א