The Marinide Berbers—Zenata-David Corcos
The Marinide Berbers—Zenata
Ibn-Khaldun distinguishes two branches of the Berber people, Branes and Botr. The main group within the Botr is the Zenata, in turn subdivided by the historian into a first and second race, or first and second period. The Jerawa, the Meghrawa, the Miknasa and the Beni-Ifren, for example, belong to the Zenata of the first race, while the Marinides are of the second race.
The Zenata, among whom, as has been established, some Judaization took place, at any rate in the early stages of their history, opposed the first Arab invasion of the Maghrib was more successfully than did other Berbers. The leading tribe of the Maghrib more successfully than did the other Berbers. The leading tribe of the Zenata was formed by the Jerawa of Ores. These Jerawa, Ibn Khaldim, explicitly states were Jews. It was their Queen, Kahina, that 'Deborah of the Berbers', who not only symbolized but herself led African opposition to Islam and to Arab influence in the Maghrib. After she had been beaten and finally killed, the Zenata, no longer able to organise their resistance, had to bow before the conqueror. Yet not all were prepared to bend the knee. Many took the road to the desert steppes, to the Sahara itself or to the Eastern side of the Atlas range in Morocco. Under pressure from the Moslem army, the majority were finally converted to Islam. Arab officialdom then, sought to make these convert Berbers pay the capitation tax (Jezia) imposed by law only on infidels, whether Jewish or Christian. This policy has been seen as simply an irritating measure taken by the contemptuous and greedy Arab conquerors : It can, of course, also be explained by the persistence of many Jewish and Christian features, or by the fact that a large number of Branes and Zenata Berbers remained attached to Christianity and to Judaism respectively. In any case, this threat combined with the well known Berber spirit of independence making them adopt the Kharijite heresy imported from the East, was for the purpose of preventing the newcomers from dominating them. The African disciples of Kharajism were almost all Zenata. The new converts, once admitted to Kharijism, accepted their brethren who had remained Jews or Christians providing they said the Sahada with the following modification: "Mohammed was sent by God to the Arabs but not to us".
By dint of great effort and the dispatch of troups from the East, the Arabs succeeded in strangling Kharijism for a while, but were finally beaten; the heresy then flourished and its disciples were able to form independent states.
In the far West, on the Atlantic coast of Safi, at Salee, a state was constituted among the Bergwata, a tribe of the most authentically autochthonous group in Morocco, the Masmada. It was a Zenata, a Jew, who laid the foundations of the new state. His name was Tarif and he was thought to the tribe of Simeon; he was therefore called Tarif ibn Simaun ibn Yakub ibn Ishaq. According to the source of information El-Bekri, the geographer, he exercized royal power over the Zenata. His son and heir, Salih, founded an entirely new religion, strongly marked by Judaism, doubtless in accordance with the aspirations of his Bergwata subjects, who had been joined by a large number of Zenata. We know the essential features of this religion from El-Bekri, and other details from Ibn Adhara, Ibn-Abi-Zar, and Ibn Khaldun. The Judaized kingdom of the Bergwata created about 740 C.E. was brought to an end by the attacks of the Almohads in the second half of the nth century.
יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף
שלוש סייע גם לביל״ויים הראשונים למצוא אדמות ליד חדרה, והשתמש ביחסים המצויינים שלו עם הדיירים הערבים כדי לפשר בקשיים שצצו בין אלו לבין הפעילים הצעירים, שלא היו מודעים לדקויות ולמורכבות של האוריינט. המהגרים שזה מקרוב באו נהנו גם מתמיכתו של יהודי מרוקני אחר, חיים אמזלג, נתין בריטי – הוא נולד בגיברלטר, והיה הקונסול הראשון של בריטניה הגדולה ביפו.
ב־1872 הקהילה המרוקנית-יהודית ביפו התחזקה, עם הגעתה של קבוצת סוחרים ורבנים ממרקש, בהנהגתו של הרב יצחק אסולין (1840 – 1912) אשר בנו משה (1876 – 1956) הקים בתל אביב שכונה הנושאת את שמו ״אהל משה״.
היהודים המרוקנים לא התגוררו ביפו בלבד. רבים, בייחוד בני מקנס, העיר משם יצאה ב-1860 שיירה שמנתה 300 איש, התיישבו בטבריה אשר עד מהרה כונתה ״מקנס הקטנה״. בעיר ישבו משפחות רבות שהידועות ביניהן היו טולדנו, בן קיקי, סבאג וברדוגו. בני העיר טטואן התקבצו בחיפה, ואילו בני רבאט ודרום מרוקו התיישבו הן ביפו והן בירושלים.
בירושלים, הקהילה היהודית המרוקנית שמנתה עד אז כמה עשרות משפחות ואנשים בודדים, בחלקם קשישים מאוד, נהנתה מהגעתו של רבי דויד בן סימון (1824 – 1880), המכונה ״צוף דבש״, בן למשפחה של סוחרים עשירים מרבאט. יהודי מרוקו בירושלים נמצאו אז במצב קריטי; הם ראו את עצמם כמקופחים מבחינת דמי החלוקה מצד עדות ספרד האחרות. הם ניסו ליצור לעצמם יישות עצמאית, ולשלוח שליחים משלהם למרוקו, דבר שהביא לתגובה נמרצת מצד הקהילה הרשמית אשר עירבה בעניין את הקונסולים של צרפת ושל בריטניה הגדולה, שפנו לשיטות הפחדה בכוח הזרוע. רבי דויד בן סימון, שנקרא לעזרה על ידי עדת ״המערביים״ בירושלים, הפעיל את השפעתו כדי לפשר בעניין ולהשיג מן הרשויות הכרה בקהילה המרוקנית, בנפרד מן הקהילה המזרחית, עם מנגנון משלה, ״ועד עדת המערבים״, הקיים עד עצם היום הזה.
הנימוק המכריע שסייע להשגת ה״ניתוק״ הזה, היה התחייבותו של דויד בן סימון להגביל את מתן דמי החלוקה לאלמנות, ליתומים, לתלמידי חכמים ולאביונים. האחרים ייאלצו להרוויח את מחייתם בתור חקלאים, בעלי- מלאכה או סוחרים זעירים.
תנאי המחיה של היהודים המרוקנים בירושלים השתפרו במידה ניכרת, אחרי שרבי דויד בן סימון החליט להושיב את הקהילה הזאת מחוץ לחומות העיר העתיקה, מחוץ לרובע היהודי המוזנח מבחינה תברואתית. במרחק של כמה מאות מטרים משער יפו הקים – יחד עם בני משפחות אבו שדיד ועמיאל, שכמותו באו מרבאט ־ את שכונת ״מחנה ישראל״, בה הושיבו את העניים ואת המהגרים החדשים בבניין שכיום שוכן בו ״המרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה״.
ב-1875, יהודים ממוצא מרוקני היוו שליש מן התושבים היהודים בירושלים: 1,000 מתוך 3,400. עד 1909 חל גידול באוכלוסייה(ב-1882 היו 1,300 מרוקנים מתוך 6,000 יהודים), ולאחר מכן חלה ירידה, שבחלקה מוסברת על ידי תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו (2,200 מרוקנים מתוך 12,000 יהודים ב-1909, לא יותר מ-1,000 לאחר מכן). עד כדי כך שבשנת 1943, הביטאון של עדות המזרח ״הד המזרח״ כתב: ״אנו, בני עדות המזרח, עלולים להיעלם לחלוטין מארצנו, ולהיזכר בהיסטוריה של היישוב בתור אפיזודה חולפת בלבד.״
הייתה זו התוצאה של התמורה הניכרת שחלה בהגירה היהודית לארץ ישראל – שהפכה ברובה, שלא לומר כולה, לאירופית – בהשפעת הציונות המדינית. ההגירה היהודית ממרוקו כמעט פסקה עקב מלחמת העולם הראשונה, אך גם בגלל מיכשולים שרשויות הפרוטקטורט הציבו בפני היהודים המרוקנים, בייחוד אלו שרצו להגיע לארץ ישראל.
אין בכך כדי לומר, שהללו היו אדישים להולדתה של הציונות המדינית, אף כי אופיה הבלתי-דתי בוודאי זעזע והפתיע אותם. מה גם שהציונות המדינית הובאה למרוקו על ידי יהודים אירופים או בעלי מנהגים אירופיים, אשר התגוררו ביישובים במישור החוף המרוקני, ויחסיהם עם ההמונים היהודיים שב״מלאח״ או בפנים הארץ לא היו חמים ביותר. האגודה הציונית המרוקנית הראשונה, ״שערי ציון״, הוקמה בקיץ 1900 במוגאדור על ידי סוחר בשם מוזס לוגאסי, אשר התגורר במשך זמן רב באנגליה. לא היה חסר לו דמיון, לאיש, והוא הציע לתיאודור הרצל פרוייקט לדגל שעליו יופיעו השמש הזורחת ושבעה כוכבים, סמל ליום עבודה של שבע שעות שרצה להנהיג במדינה היהודית לכשתקום. מוזס לוגאסי, שהיו בידיו שני מנדאטים לקונגרס הציוני, בזכות דמי חבר שאסף, החליט בכל זאת שלא להגיע לקונגרס. הרופא היהודי רוסי מקהילת טטואן, שהקים את הקבוצה ״שיבת ציון״, אף הוא נמנע מכך.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
מכתב מספר 17
אל טייב אלימאני מאשר קבלת ארבעה משלוחים ששוגרו לארמון על ידי שני האחים יעקב ואברהם קורקוס.
12.1.1861
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
השבח לאל לבדו
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום
לאדוננו, יהי האל העזרו.
صاحبينا التاجرين يعقوب واخاه ابراهام اما بعد فقد وصل للحضة الغالية بالله تعالي
אל שני חברינו הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם، לעצם העניין : הגיעו אל הוד רוממותו
4 الاحمال التي وجتموها على يد عامل الشياظمة وعامل ازمور واعلمنا بها سيدنا ايده الله
ארבע החבילות ( ששלחתם ) באמצעות העאמל השיאט'מה ـ חבל ארץ המשתרע בין מוגאדור בדרום לסאפי בצפון ـ והעמאל של אזמור، הודענו זאתצ לאדוננו، יהי האל בעזרו
بها وحيزت بجانبه السعيد والتمام في 30 من جادي الثانية عام 1277
וקיבלן לידו המבורכות.30 ג'מארא אלת'אנייא שנת 1277
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
המערבים 11
מחנה ישראל
הבית נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, והוא אחד הראשונים בה. לבית חצרות פנימיות, בור מים ומערך קימורים וקשתות המתחברים כחצובה למרכז התקרה. בשנת 1982 רכשה משפחת רינת את הבית ממשפחת חובה, חיים ושרה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. מר חובה עבד במלון המלך דוד. באותו בית התגוררה גם משפחת צדיק, יוסף ורשל, דיירים מוגנים של ״עמידר״. הם פינו את האגף שלהם בבית עוד קודם לכן. משפחת רינת רכשה את זכויות הבעלות, לרבות חלק גדול מהמבנה שהיה הרוס ואטום ולא היה בשימוש.
הם שיפצו את הבניין שיפוץ יסודי תוך שמירה קפדנית על אופיו המקורי, לרבות השארת האבנים המקוריות של הכתלים החיצוניים והפנימיים וחשיפת רצפת האבן המקורית שכוסתה במרצפות פשוטות של 20×20. בור המים הושאר וכוסה בדלת ברזל, וגם הגפן העתיקה המשתרגת לקומה השנייה מתוך החצר הפנימית נותרה במקומה.
המערבים 12
הבניין נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, בשנות ה־60 למאה ה־19. סת־אילני דניאל, נוצרייה ערירית, התגוררה בדירה בקומת הקרקע עם אחותה. היא נולדה בסוף המאה ה־18 והתגוררה שם עד פטירתה בגיל גבורות ב־1960. היא הייתה בין היחידים (עם עפיפי לורנצו, מבית לורנצו שברחוב אגרון 24, ראו להלן) שלא עזבו את השכונה, גם בעיצומה של מלחמת העצמאות, כאשר ננטש האזור לחלוטין. אחותה של סת-אילני הלכה לבקר את אחיה בעיר העתיקה סמוך לפני המלחמה ולא יכלה לשוב לשטח הישראלי. היא הייתה בין מי שסייעו רבות לעולים ולפליטים החוזרים. בעיצומה של המלחמה אספה עם עפיפי לורנצו רהיטים וציוד מהבתים ומהחנויות הנטושים של הנוצרים ושל המוסלמים וחילקה לנזקקים. למחייתה גידלה יונים על הגג, ייבשה פרחים ועיטרה בהם גלויות ברכה ושנה טובה ומכרה למנזרים. לאחר מות סת־אילני חזרה הדירה לרשות ״עמידר״. סת־אילני נפטרה ערירית וללא קרובים בישראל. הבית נמכר באותה שנה למשפחת קונטנטה יעקב וצפורה. צפורה היא בתם של אבסטדו פרלה ושל מורנו שהתגוררו בבית מספר 4.
מעל דירת סת־אילני התגוררו רות ויצחק אוהב־עמי, שהגיעו לשכונה ב־1950 בסיועו של קרובם יחיאל הנ״ל. באותה קומה התגוררה גם משפחת קאופמן שהוזכרה לעיל. רות ובעלה הגיעו לשכונה בשנת 1951. לארץ הגיעה רות, עם הוריה בשנת 1933 מגרמניה דרך מצרים בהיותה בת שנתיים וחצי לאחר שנסו מאימת הנאצים. רות שימשה בארץ אחות בשירות ההגנה ולאחר מכן בצה״ל. בעלה יצחק היה ממוצא תימני ועבד ב״המקשר״ ואח׳׳כ ב׳׳אגד״. ילדיה אלון ועידו נולדו בשכונה. בתה הבכורה אסתר נולדה ברחוב מתתיהו. דירת משפחת קאופמן שבקומה השנייה נמכרה ב־1960 למשפחת כהן, שמאי ושושנה, שהגיעו מאירן ב־1950.
בית הכולל ־ המערבים 13
בית זה הוא מהמבנים הראשונים, אולי הראשון שבהם, ואחד משני המבנים הגדולים שנבנו בשלב המוקדם לפיתוח השכונה, בתקופה שבין 1865 ל־1879, לפי מפת וילסון. הבניין יוחד לכולל המערבים, והיו בו בית מחסה ובית מדרש. במקורו נבנה בשלוש קומות. הבניין הוקדש לכולל המערבים על ידי גברת רחל די תאבת שעזרה ברכישתו ובעזרתו של הגביר שלמה אבושדיד. שני לוחות קיר בבניין מציינים את שמות התורמים ואת סיפור רכישת החצר והבניין לכולל. הבית נודע גם כ״חצר רבי מאיר עובדיה״.
מראשית המאה ה־20 התגוררה בבניין משפחת משפחת קרוצ׳י, נגרים אומנים שהגיעו ממוגדור, עם הסב ועם אחות האב פריחה, כשם אשתו. ב־1948 נטשה אותו המשפחה, חזרה אליו לאחר מלחמת העצמאות ושבה להתגורר בו עד שלהי שנות ה״50. הצטרפו אליהם לאחר מכן קרוביהם: סולטנה, הרווקה היפה, המוזרה והמסתורית, ואחיה יהושוע ואשתו אסתר שהיו זוג ערירים. האב ניהל והחזיק בית כנסת בקומה השנייה שהשקיף לעבר מאפיית סטאקלף הנוצרי. (עם בריחתו של זה במלחמת העצמאות הייתה המאפייה למאפיית הירשלר. כיום מבנה זה סגור.) בית הכנסת בבניין החליף את בית הכנסת הנודע של הרדב״ש שנשרף ונבנה עם ייסוד השכונה ועמד מול הרחובות דוד המלך ודוד בן שמעון של היום. בבית כנסת זה התפללה גם משפחת שטרן, האב ושני בניו, הידועים כבעלי האכסניה ברחוב ממילא 83 לשעבר שהתאכסן בה תאודור הרצל ב־1898. בשנות ה־30 התגוררו שם גם משפחת בואנוס ואחרים, ומסוף שנות ה־40 וה־50 הצטרפו אליהם עולים.
הבולט ביותר מבני משפחת קרוצ׳י הוא יוסף קרוצ׳י, כיום בן תשעים ושתיים, המתגורר בבית אבות ״משען״ שברחוב גמלא בירושלים. דמותו קשורה קשר בל יינתק לתולדות השכונה, מיום הגיעו בשלהי העשור השני של המאה הזו עד פטירת הוריו בשלהי שנות ה־50. הוא עשה את עבודות הנגרות בביתו של המופתי הירושלמי שבשיח ג׳ראח ובבניין מלון פאלאס לשעבר הסמוך לשכונה והמשמש כיום משרד המסחר והתעשייה. כיום, לאחר שיפוצו ובנייתו מחדש, ממוקם בבניין זה המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.
Le Mossad – Michel knafo
Les rachetés de l'Eternel retourneront; Ils iront à Sion avec chants de triomphe. Et une joie éternelle couronnera leur tête; L'allégresse et la joie s'approcheront, La douleur et les gémissements s'enfuiront.
(Esaïe, 35,10)
ופדויי יהוה ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה׃
La rédaction de ce livre est basée partiellement sur le rapport rédigé par Eliezer Shoshani, qui prend ses sources des archives du Mossad et qu'il a intitulé "Neuf ans sur 2000". Ce document classé secret n'a pu jusqu'à présent être consulté que par un petit nombre de chercheurs triés sur le volet. Il ne rapporte toutefois que quelques témoignages des agents israéliens ayant œuvré au Maroc, sans mentionner ceux des activistes de la clandestinité juive, la Misguéret, recrutés sur place par le Mossad au Maroc. Tout en y trouvant un intérêt historique certain, j'ai jugé qu'une nouvelle rédaction et un enrichissement du contexte historique étaient nécessaires.
De toutes les vagues de la Alyah, avant et après la création de l'Etat d'Israël, celle du Judaïsme marocain est restée la plus entourée de secret et de mystère. Les récits des actes de courage des jeunes fondateurs du réseau d'autodéfense et de l'Alyah clandestine sont longtemps restés dans l'ombre. Même après leur publication, on a pris soin de ne pas révéler les véritables noms des héros, des agents israéliens, et des militants locaux. C'est donc dans ce livre que pour la première fois sont rapportés les détails précis sur les opérations et leurs auteurs.
Le rapatriement des corps de 22 des naufragés du Pisces-Egoz et leur inhumation au Mont Hertzel à Jérusalem, en décembre 1992, et l'immense intérêt soulevé dans les médiats par cet événement, ont révélé au grand public stupéfait, en Israël et dans le monde, une épopée jusque là ignorée. Il était temps, car cette période de silence avait sans aucun doute causé un grand dommage à l'ensemble de la magnifique communauté juive marocaine.
Le récit qui suit rapporte certes l'action des agents du Mossad qui ont mis sur pied la Misguéret, mais s'attarde essentiellement sur la contribution des juifs locaux, des juifs marocains, jeunes et moins jeunes, qui se sont mobilisés de leur mieux pour cette noble cause.
Des jeunes de toutes les classes sociales et de toutes les régions, ont su, malgré la clandestinité, trouver la voie pour se joindre à l'action. Ils ont porté sur leurs épaules l'essentiel du fardeau des opérations et mis sur pied le vaste réseau d'autodéfense et l'organisation des départs clandestins, dans les conditions les plus périlleuses; réussissant à mener vers Israël des dizaines de milliers de juifs marocains. Parmi eux il convient de rendre également un hommage tout particulier aux membres des mouvements de jeunesses pionnières œuvrant dans la clandestinité.
De 1956 à 1961, les membres de la Misguéret ont monté des centaines d'opérations – sur terre, sur mer et dans les airs – qui ont permis à quelques 25,000 "Nostalgiques de Sion" d'atteindre le pays de leur rêve. De telles opérations exigeaient des préparatifs minutieux, la mobilisation d'un vaste réseau de renseignements, des visites d'inspections des côtes, de jour comme de nuit. Mais surtout et avant tout, un dévouement sans bornes des activistes et volontaires; et de la part des candidats à l'immigration, une confiance absolue et souvent un grand héroïsme.
Notre association, l'Organisation des Activistes du Réseau Clandestin de la Alyah illégale et des Prisonniers de Sion en Afrique de Nord, regroupe en son sein à la fois les émissaires de l'Agence Juive, les agents du Mossad israélien et tous les militants locaux du Maroc, Algérie et Tunisie, actifs avant et après la création de l'Etat d'Israël. Elle s'est donnée pour objectif de révéler, de diffuser et de transmettre aux générations futures, par ce livre, l'épopée exemplaire de la Misguéret au Maroc.
J'ai passé trois années à rédiger et à écrire le livre en hébreu et j'ai consacré deux années à sa traduction en français et j'y ai trouvé un immense plaisir. Naturellement, ma participation personnelle aux opérations de la Misguéret, ayant compté parmi les premiers recrutés du Mossad en 1955 n'y est pas étrangère. J'ai servi sans relâche et avec dévouement dans ses rangs jusqu'à mon arrestation en 1961, suite au naufrage du bateau Pisces-Egoz. Même au cours de ma "permission" de prisonnier, j'ai rempli les missions qui m'ont été confiées, et que je rapporte partiellement dans ce livre selon mon point de vue.
J'ai participé à des dizaines d'opérations de cette époque; j'ai connu et collaboré avec des dizaines d'agents d'Israël et j'ai commandé les meilleurs parmi les recrues locales et j'ai eu ainsi le loisir d'apprécier leur dévouement et leur contribution. Une grande partie de ce livre est donc basée partiellement sur mon expérience personnelle et sur les témoignages de dizaines d'activistes que j'ai interviewés: l'autre partie est le fruit de recherches académiques sur l'Alyah du Maroc et de communications faites à l'occasion de journées d'études sur ce sujet. Pour la première fois sont révélées ici des opérations avec mention des lieux, dates et identité des participants.
Mai 2007, des années de recherches et d'écriture arrivent à leur terme. Nous savons qu'il n'est pas toujours facile de transcrire les mots hébreux au français, j'ai donc fais de mon mieux afin de trouver les meilleurs traducteurs, ce qui n'a pas toujours était une chose facile pour moi. Si tout au long du volume on peut trouver un style différent de la langue française, ce sont là les inconvénients d'un ouvrage traduit par quatre traducteurs différents toujours israéliens, à chacun son style propre.
Je voudrais remercier ici mon cher ami Michel Parienté qui m'a encouragé dès le début à entamer la lourde besogne de la traduction de mon livre en hébreu. J'espère que ce livre sera de secours aux chercheurs, étudiants et lycéens, et ce sera là mon salaire et ma récompense pour tant de jours et de nuits de travail.
En terminant la rédaction de ce livre mes pensées se tournent vers Raphi Vaknine, mon compagnon de cellule et des caves de tortures, mort dans la solitude après de terribles souffrances; vers Haïm Serfaty et les naufragés du Pisces-Egoz qui ont trouvé en une nuit, leur mort tragique et cruelle; vers Yaacov Hassan et Raphaël Ben-Guéra, enlevés et assassinés par les rebelles du FLN algérien et dont les corps n'ont jamais été retrouvés; et vers tous les agents, émissaires et immigrants clandestins qui ne sont plus de ce monde.
Puisse ce livre ajouter quelques pierres au monument à leur mémoire.
Michel-Meir Knafo
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
השתלבות העולים במערכת החינוך בארץ.
כבר מו העליות הראשונות ראתה עצמה מערכת החינות אחראית על עיצובו של דור חדש בארץ ישראל . בנאום שנשא החבר שלמה שילר, מנהל הגימנסיה בירושלים, באסיפת עם אשר דנה בנושא החינוך העברי בארץ ישראל, הוא אמר בין השאר : " מטרת החינוך העברי בארץ ישראל אחת שהיא שתיים. יש מטרה לעומק ויש מטרה לרוחב. לעומק כיצד ? החינוך העברי בארץ ישראל מביא לידי ההתבוללות הפנימית, לידי מזיגת כל מיני היהדות שנוצרו בתוכנו בכל מיני גלויות. הוא יוליך לעיכול המוני העולים אל הגוף המאורגן…
וברוחב כיצד ? לפנינו מטרה נשגבת לא רק בתחייתנו בארץ , אלא גם בהתפשטות עבודת התחיה והיצירה העברית בכל ארצות המזרח. זהו החינוך , זהו עתיד העם, אשר קצרי הרואי לא יראוהו.
דעה שונה מביע זבוטינסקי אשר רואה את עם ישראל כתזמורת בה יש לכל אחד תפקיד. הוא דרש התקרבות בין ספרדים לאשכנזים, אולם מתנגד להתבוללות פנימית וליצירת טיפוס יהודי משותף. יש לפיכך להיזהר פן תקבל ארצנו, אחרי פתיחת השערים לעליה המונית, אופי חדגוני של אשכנזיות.
יצחק צבע מספר כי לעולים לא הייתה השקפה אחידה בענייני החינוך. חלק מן הילדים למדו ב " אליאנס ", חלקם בתלמוד תורה של הספרדים " פורת יוסף ". היו שלמדו בחדרים ואף בבית הספר של הצרפתים " סנט ג'וזף ".
יונתן אסולין מספר כי הוא עצמו נלקח על ידי הרב שלוש לישיבת " פורת יוסף ". היו בודדים שלמדו ב " אליאנס " וכי הרוב העדיפו חינוך דתי לילדיהם, בנות העולים למדו בבית הספר העירוני לבנות.
הרב יעקב סודרי מדגיש את ההשקפה החיים שאפיינה את כל העולים. כפי ששמע מפי אביו, למדו כל הילדים בתלמוד תורה ורק בשלב מאוחר יותר היו ששלחו את ילדיהם לבתי ספר אחרים. שנות הלימוד היו מעטות. הוא עצמו זכה ללמוד בשלב ראשון, עד גיל 12. אחותו לבנה מספרת על לימודיה עד גיל 10 ואז ביקש ממנה אביה לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, למרות אהבתה ללימודים היא כיבדה את אביה והחלטתו ועזבה את בית הספר.
העלייה מארצות המזרח, ובכלל זה ממרוקו, הייתה ברובה הגדול מסורתית. המצב בבתי הספר הכלליים, מנע מרוב ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלו וכך כותב " הארץ " באחד ממארי המערכת…" בהפקרות בבתי הספר מרחיקה מהם את התימנים, חובת הציבור היא לטשטש עד כמה שאפשר את ההבדלים בין אשכנזים, תימנים, ספרדים – ולא להגדילם עוד יותר
המוסדות הלאומיים ניסו כחלק מתהליך בעזרה שניתנה לעולים, להפנות את ילדיהם לחינוך במוסדות שונים אולם לא כולם היו מוכנים להתחשב במוסדות אלו. על בעיות בקליטת ילדי העולים מארצות המזרח במערכת החינוך ניתן ללמוד מאחד ממכתביו של זאב ליבוביץ : " השבוע החולף קיבלנו חרפות וגידופים מעולים אחדים כשלא רצו לקבל את ילידיהם בבית הספר של " דורש ציון " ובכל ישראל חברים, מוסדות שלא מתחשבים עם בקשותינו ….למכתבו מצרף ליבוביץ העתק ממכתבה של חנה שפיצר, מנהלת תלמוד תורה לבנות החרדים אשר כותבת אליו : "
במוסדנו נמצאות כ-90 בנות מהגרים מן המזרח. הבנות האלה אינן מתאימות לשום כתה, אינן יודעות את השפה העברית, גדולות בגילן ובכלל אינן מחונכות לגמרי "….ובכתבו במכתב זה, על בעיית חינוכם של ילדי העולים מן המזרח כותב ליבוביץ : " ראינו שחלק גדול מעולי המזרח מוסרים בנותיהם לתלמוד תודה לבנות החרדים משום שיתרכזו בדירותיהם בקרבת מקום ואפשר שהמוסד מתאים לרוחם ולהשקפותיהם…
עקב הבעיה שעוררה המנהלת במכתבה אליו הוא מוסיף….כשמדברים על אודות החינוך תמיד מביאים בחשבון ומדגישים " חינוך ילדי העולים " ואם לאו תינתן האפשרות וההנהלה תהיה מוכרחה לפזרן, מלבד ההפסד הרוחני הגדול שישנו בזה הננו בטוחים שזה גורם אי נעימות רבה ויתן חומר למחפשים להראות " ראו איך שלא מתעניינים בחינוך ילדי העולים , ועוד יוסיפו " ספרדים.
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
- טכסיס התגרות הערבים ביהודים
- משה עובדיה
כמו בסכסוכים פרטיים כן גם בשאלת היישוב היהודי בארץ ישראל. נוקטים להם הערבים. הכלל. להיות תמיד כאלו הם הנעלבים והנתקפים. בזמן שהם העולבים והתוקפים. למשל. הם נכנסים בגבולות אדמה שאינה שלהם או מתחילים בסכסוך עם יהודי. ואח״ך [ואחר כך] הולכים ראשונה וקובלים אצל בית המשפט. מקרים רבים בחיי א״י. כאלה הם שכיחים. וככה בשאלת א״י. ובכל ענייני הממשלה והעיריות. ידם על העליונה. ואומרים שהיהודים לוקחים [חלק] יותר גדול מהם. הוא המטעה את רבים מגדולי העמים והממשלות בחוץ לארץ. לחשוב את הערבים עלובים. בזמן שהם העולבים. מחאות ממין זה. בתור מחאות של נתקף ונעלב. הם רוב המחאות הבאות מצד הערבים נגד היהודים. וכך יוצא שהיהודים על הרוב הם נתבעים והערבים הם התובעים. בה בעת שרוב [שברוב] המקרים. היהודים צריכים להיות התובעים. והערבים נתבעים. הערבים הולכים בזה אחר המשל ׳הכני ובכה והקדים לזעוק ' גם בקובלנא השגורה בפיהם. שהיהודים בא״י הם עשירים. [4] והערבים הם עניים. מקורה בטכסיס כזה. אם להעריך את מחירי הקרקעות שביד הערבים שהם עוד כשמונים למאה [80 אחוז] ואת הכסף שלהם שמונח בבאנקים. שקיבלו בעד הקרקעות שמכרו כבר יוצא שגם ביחס פורפורציוני [פרופורציוני] הערבים בא״י הם יותר עשירים מהיהודים.
הפתגם שהובא כאן מופיע במלואו בספרו של רג'ואן " חכמת ערב 1001 משלים "
ضربني واشتكى سبقيني وبكى
צַ'רַבְנִי וִאשְתַכָּא, סַבַּקְנִי וּבַּכָּא
היכני ויתלונן, הקדימני ויבכה..
מאמר לאדם המתגרה בזולתו אך מתלונן על כך…
החזיר בשעה שהוא רובץ את טלפיו כאומר : ראו שאני טהור ( בראשית רבה , ס"ה )
היכה אותי והזיל דמעות, והלך לתבוע אותי לערכאות ( חנניה דהאן, אוצר ה פתגמים של יהודי מרוקו )
בעצמו פושע, וצועק: הושע ( חנניה רייכמן )
- העסקת פועלים ערבים אצל יהודים
נכון הדבר שחלק גדול מצד הציונים משתדלים להעסיק את חבריהם היהודים אך גם ערבים יש הרבה שעובדים אצל הציונים. וביחוד היהודים המקומיים מבני המזרח. משתמשים הרבה בפועלים ערבים יותר מבפועלים יהודים. ראשית מפני הזול יותר. וגם מפני שהם הבעלי הבתים מיהודי המזרח שייכים יותר בקרבת הלשון אל הפועלים הערבים.
לעומת זאת כמעט שאין למצוא פועלים יהודים. לא מבני המזרח ולא מהחלוצים. אצל בעלי בתים. והעשירים הערבים. והם מעסיקים לפעמים רחוקות רק את האומנים היהודים. בעלי מקצועות שאינם מוצאים בקרב הערבים. אני חושב איפוא שאין מקום להתאוננות מצד הערבים היות שחלק גדול מיהודי המזרח. וחלק מה מיהודי המערב מעסיקים פועלים ערבים. בה בעת שהם הערבים לא מעסיקים כמעט לגמרי לפועלים יהודים. אפילו את אלה שמשכורתם שוה עם משכורת פועלים ערבים.
- שאלת הקרקעות
- צעקותם [צעקתם] של הערבים על הקרקעות שנקנו מאת הערבים ליהודים. מחוסרת יסוד. החלק הגדול מהקרקעות כאלה. בעליהם הערבים לא היו מבני ארץ ישראל. ומתושביה. כי אם הם היו מאנשי סוריא. משפחות סורסוק. חביב. לוטפלה ועוד. שאליהם היו שייכים רוב הקרקעות שבא״י שנמכרו ליהודים. הם מסוריא. לפעמים גם כן מכרו אותם לקונים מצריים. ואלה חזרו ומכרו אותם ליהודים. והאריסים שהיו מקודם על האדמות האלה. לא עבדו אפילו חלק חמישי מהם. שתמיד נוצלו ע״י בעלי הקרקעות. העיבוד שעבדו האריסים האלה את חלק מהקרקעות ההם. היה רק בשייכות להמקום הפורה כל כך. אבל האדמות ההרריות. השאירום תמיד שוממים. ואף הנהרות והנחלים. במקום להשתמש בהם להשקאת האדמות הטרשין [הטרשים].
נתנו להם להתפשט פה ושם להיות למקום ביצות ואגמים מחוללי יתושים. ומחלות. וגם את מעט היערות שהיו שם כרתו האריסים לעשות מהם פחמים וליקוד בהם אש.
במקום הקרקעות שמכרו ערביים מארץ ישראל. ליהודים. קבלו מאות אלפי דונמים חדשים מקרקעות הממשלה. מלבד העמק הגדול של בית שאן. הנה במשך 18 שנים האלה שאחרי הכיבוש האנגלי את ארץ ישראל. כמעט כל הכפרים זכו באדמות הסביבות שלהם. שמעולם לא היו בידם. והיו נחשבים לאדמת ׳עוטול א׳(אדמות בלי בעלים) או אדמות ׳מירי׳(אדמות ממשלה), או אדמות ׳גיפיטליך׳(קרקעות עבדול חמיד ובית המלכות הטורקית) בכל עיר וכפר היו ידועים עד לפני המלחמה. קרקעות רבות כאלה. ועכשיו כלם כבר היו לערבים. איזה מהם ע״י. איזה מהם ע״י [כך!] שהמשיכו והוליכו את גבולות אדמותיהם שבקושאנים שלהם באמצעים וטענות שונות. ואיזה מהם החזיקו מחדש באדמות הפקר כאלה וע״י עדויות ותעודות עדים ומוכתרים קבלו אותם מהממשלה. קרקעות הפקר כאלה שזכו בהם הערביים בארץ ישראל אחרי הכיבוש האנגלי. עולים במדתם יותר מהקרקעות שנמכרו מהערביים שבא״י ליהודים. ואילו הממשלה נתנה ליהודים חצי מהקרקעות ההפקר האלה. של עוטול. מירי. וגיפטליך. כי אז לא היו צריכים היהודים לקנות בכסף מלא קרקעות יחידים [באר]ץ ולא הקיפה [5] הזעקה בין המנהיגים הערביים על רכישת הקרקעות לידי יהודים. וזכות זו לתת ליהודים את קרקעות ההפקר להם. היתה מגיעה להם בצדק על פי המנדט יותר מאשר לערבים.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.
רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :
רבי שם טוב בן רבי אברהם שהוסר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.
אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.
מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.
רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.
ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב " .
רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הרבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזה של רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל, מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כי חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר להכיר על נקלה כי חי בדור הזה או שאחריו בהמאה הרביעית, וכמובן קרוב לשער כי היה רבי משה לארמא בנו או נכדו של רבי שם טוב לארמא.
ר' דוד הלוי דראע – יששכר בן עמי
לי קרה מקרה. כאשר התינוק נעצר ברחם אשתי אמרו לי שיש ׳טאלב׳ אחד שיודע לכתוב. זה היה גרמני. חמישים ושש שנה היה בתאפילאלת. הוא היה מתחזה לערבי. היה משרת את המוסלמים כחזן והיה כותב. בא מוסלמי ואמר לי שישנו טאלב היודע לכתוב לאשתי והיא תלד תיכף ומיד. הזמנתי אותו. סיכמנו שאני אתן לו אלפיים ריאל. ביום השלישי שאל אותי אם יש לי יין. אני ראיתי את עיניו הכחולות. בשם אלוהים ובאבא הקדוש ר׳ דוד דראע הלוי. הוא תמיד מקדים תרופה למכה. עניתי לו שיש לי יין. אמר לי שלא אתן לו כסף ושרק אתן לו יין במשך חודש ימים בהם יסתובב. הוא ביקש לאכול אתי ארוחת צהריים ואגיש לו בקבוק יין כל יום. והוא הבטיח שאשתי תלד. כך היה. בשבוע השלישי התחיל לשאול אותי כמה ימים אני נמצא במקום, מה אני עושה, מה דעתי על הקאייד. אני הבנתי אותו שהוא מרגל. ביום רביעי הלכתי למושל גוטייא. מסרתי לו שיש אצלי מרגל. סיפרתי לו שהבאתי יין מדמנאת. ביום רביעי היינו אוכלים ארוחת צהריים ושני שוטרים הגיעו ועצרו אותו.
רבי דוד הלוי דראע עליו השלום. לא פשוט שפתאום נודע שמו ברבים. אף אחד לא ידע עליו שם במשך חמש מאות שנה. הוא מתאמגרות. שם הלך לאסוף נדבות. בתאמגרות, זה היה נמצא במדבר בכיוון סודאן. היתה לו ישיבה. הלך לאסוף נדבות. בא מסביליה והגיע למקום בו הוא קבור עכשיו. היה בתאמגרות, שם ביטל אלוהים גזירה על היהודים. מספרים שם על מקום בשם עשרה בתוך קבר אחד. היתה גזירה, כאשר החליטו הערבים להיכנס לשכונת היהודים ולהרוג אותם. הרב של המקום, עליו השלום, התחבא עד שמלאך מהשמים העלה אותו והם נשארו תשעה. אמר להם: הנה כלי זין. וזה היה בערב שבת. והיה להם עבד שלהם. אמר להם: שמעו, הורידו דלי לבאר. אם הדלי יהיה מלא דם, קיראו שמע וליבשו את התכריכים האלה. ירדו להם עשרה תכריכים מן השמים. וגם העבד שלהם, הוסיף, יזכה עמכם. ואם הדלי יעלה מלא מים, התחילו להכות. הורידו את הדלי בפעם הראשונה, עלה מלא דם. גם בפעם השנייה והשלישית. אז נכנס האויב וטבח את כולם. הלכו לחפור כדי לקבור אותם. מה עשה אותו עבדו קוראים לתאמגרות עשרה בקבר אחד. אף אחד לא יכול להיכנס לשמה. אני ניסיתי. הגעתי עד דראע ולא יכולתי להמשיך כי אני אוהב לבקר בכל המקומות הקדושים. כאשר התקרבתי שלושה ק״מ מהמקום פתאום עלתה להבה, סופת חול ואבנים, כמו שסיפרו לי. חזרתי. אותו עבד היה קובר עשרה בכל קבר ובקבר האחרון כאשר ראה שהאויב בא, קבר את עצמו. וכל הקברות נגנזו והעבד עלה השמימה איתם. עליהם השלום. בא ר׳ דראע הלוי לדראע כדי לחולל ניסים ליהודי דראע. הם היו גרים באיית אל כאתיב. היו הרבה. היה שבט ערבי בשם איית אל עללא. כל שנתיים שלוש היו המוסלמים באים לשדוד את היהודים. יהודי אחד אמר בלבו: על אותו דקל אני תמיד רואה שתי יונים, כי באותו זמן לא ראו את מצבת קבורתו של הקדוש עליו השלום. ראו רק דקל. ראה היהודי שתי יונים. אמר בלבו שבוודאי יש משהו כאן. המוסלמים באו פעם לאותו רב ואמרו: רבי, בעוד חודשיים יבוא האויב לשדוד אותנו. ענה: אתם לכו להשתטח על קבר הקדוש שלכם ואני חושב שיש קדוש מתחת לדקל הזה, אני אלך להשתטח שם. כך היה. כאשר התחיל לקרוא תהילים, פתאום עמד לפניו הקדוש, אמר לו: אני ר׳ דוד הלוי בן ר׳ שמואל הלוי. באתי מתאמגרות וזה חמישים שנה שאני קבור כאן, ואף אחד לא יודע. אני מבקש ממך שתמסור עלי ליהודי דמנאת. ספר להם עלי והנה הנס שאני הולך לעשות למענכם. האויב מתכונן לשדוד בעוד שלושה ימים ואני אציל אתכם. הביאו הזקנים המוסלמים שור. שחטו אותו על קבר הקדוש. על ר׳ דוד דראע הלוי. ושור אחד שחטו על סידי בראיים בו עלי. לאחר שלושה ימים הגיע האויב. הרימו את עיניהם וראו שני סוסים. ר׳ דוד הלוי רוכב על סוס אחד ואיתו עבד וזה השני לא ידעו אם זה רב או לא, רוכב גם הוא על סוס. נתן את המקל שלו, ופתאום כל האבנים של המקום התגלגלו על האויב. מאז ידעו עליו היהודים וזה לפני הרבה שנים עד שעלתה על מצבתו שכבת אדמה בת שמונה מטר.
רבי דוד דראע הלוי, עליו השלום. אני זוכר פעם היה אחד בשם יצחק אלעאנקרי. היהודי הזה היה עיוור, מסכן. הוא היה מנטיפה. הוא היה עיוור, צולע, מצורע. קיבל את כל המומים שיש בעולם. המסכן. אחד יעץ למשפחה שיש רב גדול עליו השלום, קבור בדראע. קחו אותו לשם. אם לא יהיה בריא שמה אז אין לו לחולה שום תקוה. לקחו אותו בני משפחתו לשם. קשרו לו את רגליו וידיו. שמו אותו תחת הדקל. הדקל הזה, כמה שאנשים מביאים נרות ומדליקים, זהו כמו שאתה שופך עליו מים. הדקל מתחיל להיות ירוק, ישתבח שמו לעד. טונות של נרות, כאילו שאתה נותן לו מים. אני חוזר לעניין שלנו. היהודי הזה, כל אחד היה בוכה ואומר: ר׳ דוד הלוי, למענך ולמען ה׳ שבשמים, תרחם עליו. תבקש שבזכותך שישלחו לו רפואה שלמה מהשמים. למחרת זה שהיה צולע, היה הולך ברגל. והעיניים נפקחו לו. אמרו לו: מה זה? ענה שזה כך וכך. מאותו יום, מי שלא ראה את שמחת החיים שלו. אנשים התחילו לשתות ולהשתכר. העניים היו שמחים. כל אשה אומרת: יא סידי, למען אלוהים, למען התורה שלך. אני עקרה, אין ילד, ובאותו לילה כשיוצאת מהצדיק עליו השלום כבר מתחילה להיות בהריון. והאנשים, מי שהיה חס וחלילה צולע ומי שהיה הולך לרבי בלי זריקות, היה מתפלל והקב״ה היה שולח לו רפואה שלמה. עוד סיפור על אלעאנקרי הזה. כשהיה נכנס לחדר, לקדוש, כולם היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות. היה אוכל ושותה.
Le Mossad – Michel knafo
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc
1955-1964
Michel knafo
A tous ceux qui ne sont plus parmi nous
Les actions de la défense des juifs en Afrique du Nord et les péripéties de leur immigration en Israël sont inscrits dans l'histoire d'un peuple très ancien, et ils viennent rajouter une page illustre au livre déjà bien rempli. Là-bas, dans les étendues du Maroc, dans ses villes et ses villages, ont laissé ceux qui ont participé à ce travail une partie d'eux-mêmes – et même si ces signes s'effacent de plus en plus, leurs empreintes sont gravées dans cette période et sans elles, elle n'a plus ni image ni forme. Ils peuvent mobiliser leur mémoire et retourner roder dans les villes et villages, dans les quartiers et dans les ruelles et les chemins dans lesquels ils ont agi. Ils peuvent faire revivre à la demeure de cette époque, ces juifs qui se sont levés à leurs ordres et ont pris le chemin qu'ils ont choisi. Et ils peuvent ordonner à ces mêmes juifs de revenir et de vivre ainsi qu'ils ont vécu, dans leurs joies et dans leurs peines – et tel le prophète Ezéchiel, dans sa vision des ossements desséchés, ils peuvent invoquer l'esprit pour ressusciter une période disparue, et les jours qui furent. Il est possible qu'ils fassent cela en groupe, et de différents coins du monde et du lieu de leur habitation en Israël ils seront invités dans une auberge, dans laquelle ils se souviendront de ces mêmes jours. Mais, tout le monde ne sera pas là. Seront absents de cette assemblée, ces dizaines qui étaient leurs compagnons à cette période, ceux qui ont associé leur destin dans celui de cette grande œuvre qui fut – et ont quitté ce monde.
Le premier, Haïm Serfaty, dont la route s'est achevée lors de la dernière traversée d'Egoz- par une nuit obscure et par une mer conspiratrice – pendant qu'autour de lui et avec lui des juifs qui aspiraient à la délivrance, lançaient leurs derniers appels au secours.
Le second, Shalom (Dani) Weiss, dont la main, main magique, s'est arrêtée, lorsqu'il n'a plus eu la force de lutter contre la sentence avec laquelle il a vécu de nombreuses années, et a regagné sa dernière demeure avec humilité, de la même manière qu'il avait accompli sa merveilleuse tâche, avec humilité, et le vide qui a été créé proclame: "Il y avait, il y eut un homme de valeur.' Le troisième, Raphi Vaknine, dont l'âme a expirée après de cruelles tortures lors de son arrestation au Maroc, et le quatrième et le cinquième sont Raphaël Ben- Guera et Yaakov Hassan, qui ont été kidnappés par le FLN en Algérie, ont été assassinés avec sauvagerie et dont les corps à ce jour n'ont jamais été retrouvés.
Avec ceux-là, nous nous souviendrons des nombreux camarades qui ont quitté ce monde au cours des années: Hadad Shalom, Castel Lili, Adania Yossef, Sibony Michel, Zafrani Albert, Niotov Shmouel, S.R. Pépé, Amit Zeev, Spanian Raphaël, Vagenar Suzanne, Aboudaram David, Aboudaram Rachel, Arnon (Hababou) Moshé, Serfaty Maurice, Korchia Hubert, Douvdouvani Baroukh, Cohen Shlomo, Gatmon Alex, Baal-Koré Yona, Wizman Méir, Rotem Binyamin, Amihaï Itiel, Ben-Zaken Sam (Bill), Ruimy Marcel, Vardi Zalman, Bibas Michaël, Sisso Maurice, Lev Marie, Yéhzquéli Shlomo, Monsonégo Félix, Kaddosh Moshé, Ben-Ayoun Raphaël, Ben-Ayoun Amram, Elfassi Yaakov, Elfassi Maurice, Elkesslassi Simi, Ben-Simon Yaakov, (Cohen Yéhonatan – Yossef Raymond) Lotan Shimshon, HassdaïDoron, BeerYitzhak, Rabinovitch Moshé, Shtikman Ichaï, Loupovitch Eytan, Ben-Chétrit Haïm, Ben-haroch Maurice, Chochani Eliézer, Hertzel Sher, Roach Gabriel, Even Tsour Haïm Jean-Pierre, Assouline Henry, Gad Oren, Arokh Shlomo, Elbaz albert, Perez élie, Himi Yossef, Braverman Malca, Haïmon Méir, Aviad Shimon, Elfassi david, Ben-Ziman Albert, Ben-Dahan Shlomo, Avi-Teboul Maurice, Shoavi Moshé, Ariel davides Henry, eliav Yachka, Zakaï Yitzhak, Hayot Avraham Bébert, Haras Haïm, Youval Moshé, Yanaï Oury, Markovitch Gabriel, Réouven David, Shahar Journo Ram, Cheinkman Gricha, Shragaï Shlomo Zalman, Bar-Giora Naphtali, Khalifa Michel, Abitbol Charly-Haviv Haïm Darmon, Ménahem Rak-Oz, Claude Bensimon, professeur Georges Vaknine, Léon Zabaly, Albert Deavila, Vilner Mali, Ménahem Guilad, Issar Harel, Yéhoudit Nessiyaou, Maurice Dahan, Ben-Asher Raphaël, Ménahem- Mendel Vilner, Aouizérat Raymond, Itah shlomo, Max Lev, Carméla Zabine, Yona Zabine, Haïm Halahmi, Ephraïm Ronël, Bény-Binyamin Boccara, Bény Meitiv, Georges Bérreby, Michaël Sasson, Edmond Saadoun, Ruimy Shlomo, Youval Hédva, Doukan abner, Shlomo Elkabas, Attias Yéhouda, Ezra Ayalon, Aharon Bensadoun, Henry Malka, Yaffa Bar-Guiora, Zarka, Meshoulam Elie, Myara Yvette, Eliezer Chochani, Georgette Shahar, Fhima David, Zouari Yoav, Yaakov Avissar, Moshé Amar, Ravid Moshé, Agou Shimon, Frédy Hadad, Jacques Wajenaar, Arié Lugassy, Moché Benjo.
Tous ceux-là ne sont plus présents à cette assemblée qui se réunit au souvenir d'une période, et leur mémoire ne sera jamais effacée, pour l'éternité!
אהבת התורה ללא גבול – פניני המידות-רבי אברהם אסולין
אהבת התורה ללא גבול – פניני המידות-רבי אברהם אסולין
ג. הגאון הגדול רבי אליהו אברז׳ל שליט״א – רב שכונת בקעה ואב״ד בעיר ירושלים ת״ו ומחבר שו״ת דברות אליהו ח״ח – למד בצעירותו בישיבת ״פורת יוסף", ואביו ביקשו שילמד מקצוע. הרב ביקש שרוצה ללמוד תורה אך אביו בשלו, בצר לו נרשם הרב לטכניון, אחר ששם את חפציו בפנימייה, נסע משם לחיפה לבית המרא דאתרא הרב יוסף משאש כפי שזכר בכל ספרי הרב: הכתובת החלוץ 14, הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב, והנה הרב נכנס, שואל הרב משאש היכן כבודו גר וכוי סיפר לרב שבא ללמוד לימודי חול בגזרת אביו, אמר הרב:״ אני בצעירותי בקושי היו לנו ספרים ללמוד, אתה יש לך אהבת תורה תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי״ וכך הווה, ואז סיפר הרב את המעשה הבא:
רבי יוסף היה לומד מידי חג את המסכת בש״ס העוסקת בעניינא דיומא, אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה, אחר מאמץ רב, עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת, הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חנויות לספרי קודש, ממכנאס לקזבלנקה המרחק הוא 300 קילומטר, אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: ״איזה ספר החכם מחפש?״, הרב שואל אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור, שמע המוכר את הנדרש: ״מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו״, הרב הודה למוכר, והרב עבר מחנות לחנות שש במספר, ולא מצא את מבוקשו, הרב הלך משם לבית המדרש, שם פגש אחד מחכמי העיר, נשאל הרב משאש:״ במה זכינו שהרב הגיע לעירנו?, סיפר הרב שהוא מחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ לרב החכם:״, בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנג׳יר״.
ושם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג׳ו זצוק״ל, כל שד״רי ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב: ספרי קודש מארץ ישראל, וידוע שלרב ישנה ספריה עניפה, אולי כבודו ימצא שם, הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנגייר, נכנם הרב משאש לחדרו של הרב, שאל הרב ברצונו של האורח, ביקש הרב: ״אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור?״, נענה הרב: קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקיימים את הפסוק "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך", וכך מעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים, קרא הרב לשמש שיתלווה עימו בלימודו בספר, והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרב בן ג׳ו רב העיר, ונפרד לשלום משם הרב נסע לעיר קזבלנקה.
ושם הרב התעכב זמן מה, שם פגש הרב אחד מגבירי העיר:״ כבודו מה עושה בעירנו?״ סיפר הרב על מבוקשו, סיפר הגביר:״ כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב, ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון״, שאל הרב:״ מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי״?, סיפר הנגיד שנפטר הרב בן גו רב העיר טנג׳יר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג׳יר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענו בשלילה:״ יש לנו מנהג שלא מוציאים דבר מבית המנוח עד תום שנה״, נפרד הרב מהם, וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, ואחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה, וכל זה בשל אהבתו לתורה, לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן רב השכונה, הרב אליהו אברז׳ל, ניגש הרב אברז׳ל לרב משאש ואמר:" בזכות כבודו הגיעני עד הלום״״.
) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.
(2) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.
משה עובדיה
ראשית כמו שאמרתי. הישוב היהודי בארץ ישראל. מעולם לא חדל ולא פסק. ואם נפסק לפעמים והתמעט כל כך. היה לא על ידי מלחמת עם בעם כי אם על ידי רדיפות וחמסים [וחמס], מצד המון פרוע וראשי בריונים של המשפחות התקיפות. הלזה יקרא כבוש? ושנית. העם הערבי היושב בארץ ישראל עכשיו ושמספרו שמונה מאות אלף בערך. אינינו [איננו] כֻּלו מתושבי הארץ העיקריים. חלק גדול התערה והתישב בארץ רק מלפני עשרות שנים בערך. הנה. המוגרבים שבאו מאלגיריא במלחמת הצרפתים עם עבד אלקאדר המארוקאנים שבאו מפני מלחמןת [מלחמות] הצרפתים במארוקו. הצרקסים. שבאו מימי מלחמת רוסיא ותורקיא. התורקים שבאו מתורקיא מזה לא כבר. מהם יחשבו גם משפחת נאשאשיבי. הארמינים [הארמנים] שבאו מרדיפות
תורכיה את את [כך!] הארמינים. הקורדים שבאו מקורדיסטאן. ושכונות שלימות מהם כמו בעיר צפת. הסוריים מדמשק ועבר הירדן שרבים מהם הם סוחרי חיפה ובית שאן ועוד. התימנים שבאו מנגד [מנגיד] ותימן שמושבם בסביבות קולוניא וליפתא. ועוד. ועוד. אשר אם נוציא מהישוב הערבי. את המתישבים האלה. שזה רק עשרות שנים התישבו בארץ ישראל. אין התושבים העיקרים אזרחי הארץ מעולם. עולים לחצי מספר שהם כיום.
ודוקא. מהמתישבים האלה הערבים שבאו מן החוץ. מהם רוב המסיתים והאגיטורים [אגיטטורים] ( תעמולנים ) הלאומיים נגד אנגליה ונגד היהודים. יש מהם שמזה רק שנה אחת או שנתיים שנתישבו בארץ ישראל. וכבר הם מדברים עליה. כאילו על ארץ מולדתם משנים רבות. בה בעת שארץ מולדתם. אינינה [איננה] לגמרי ארץ ישראל. כי אם הארץ שממנה יצאו זה קרוב.
(3) עזרת הערבים לממשלות ההסכמה במלחמה העולמית
הוגלבלה [הוגבלה] בגבולות ארץ חורן ועבר הירדן. אשר בסוריא. אך מהערביים שבארץ ישראל בין מאנשי הכפרים ובין מאנשי הערים. לא היה מי שהשתתף במלחמה ההיא. לעומת זאת היהודים בכל העולם עזרו לממשלות ההסכמה ומהיהודים בארץ ישראל. גדוד שלם לעזרתם. מלבד אלה שהשתתפו בריגול במשפחת אארונסון [אהרנסון] ועוד לטובת ממשלות ההסכמה.
מי הם מנהלי ההתנגדות ליהודים. בקרב הערבים בא״י [בארץ ישראל],
מלבד מה שכתבנו בסעיף הקודם. שהרבה ממנהלי התנועה הזו. הם לא מבני ארץ ישראל כי אם מאלה שבאו מקרוב לארץ ישראל מארצות אחרות. הנה עוד דבר כל היודע היטב את המצב באמת. יבין. שכל ההיקף וההתפשטות של תנועה זו בקרב הערביים. היא מלאכותית ומזויפת. יש מפחד הפקידים הערבים שבממשלה ובעיריות. המאיימת [המאיימים] ורומזים בעיניהם וקורצים בידם נגד כל ערבי שמדבר את האמת ושהוא בעד היהודים. יש משום הבטחות ותקוות שיקבלו משרות. יש שעושים זה בשכר שמקבלים מצד הועד הערב־העליון. יש גם מהערטילאים ובריונים שחיו על חמס וריב וליסטאות ומצאו בתנועה הזו מקור למחיתם. ויש גם שנמשכים בעינים סתומות אחרי מנהיגים כעזים אחרי התישים. לכל מה שיאמרו להם במסגדים ובאסיפות. מבלי דעה לבחון בין טוב לרע. והמתנגדים באמת הם. האפנדים לשעבר שנסתלקו ממשרותיהם. או בעלי קרקעות שמכרו קרקעותיהם ואיבדו את הכסף. אלה הם ראשי התנועה הערבית נגד היהודים. אבל אם לחדור ללב ההמון הפשוט. האִכר החורש. הפועל והסוחר בזעיר. יאמרו לך שאין להם נגד היהודים כלום. אבל את פקודת המנהיגים החזקים מוכרחים אנו לשמור. הוכחה לזה שכל המון האסירים שהשתתפו במוהומות [במהומות] ובמאורעות בכל השנים שעברו. אין למצוא שמות ערבים נוצרים. כמעט. הסבה לזה הוא כמובן כי ההמון הערבי הנוצרי אינו נוטה השיסוי [לשיסוי] ולהסתה. כמו הערבי המוסלמי ההולך בעינים עצומות אחרי האפנדים וראשי הדת.
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה
מדור הרשויות לברכו כולל שלושים ושמונה פיוטים. כשלוש חמישיות הינם פיוטים קצרים ברובם, בין שהם שווי חרוז ובין שהם מרובעים. רק כשתי חמישיות הינם פיוטים סטרופיים שתשתיתם אזורית, וגם אלו קצרים ברובם. יתכן שהקיצור נובע מחמת הסמיכות לקריאת ברכו שהיא עצמה קצרה, ומכאן שאין פרופורציה בין אריכות הפיוט לקיצור התפילה, ויתכן שחשיבות התפילה גרמה לכך, שאין להשתהות על הפיוט יתר על המידה ולעכב את עיקרה של התפילה. אשר לתבניות אין חידושים במדור לברכו, ונראה כי ברשויות מסוג זה אחז הפייטן בדרך השיגרה, אולי על־פי התקדים של השירה הספרדית שגם בה, ברשויות לברכו, לא הופיעו חדשנויות תבניתיות יתירות.
במעבר לפיוטי החגים פוגשים אנו מדור בן פיוט אחד שנועד לברכת המזון: ׳אני אברך ולי נאה לברך׳. אכן פיוטים לברכת המזון נמצאים בהמשך גם בין פיוטי חג, או בפיוטים לנישואים, אלא שפיוטנו הינו בעל יעוד כללי, ועל כן נעשה כמדור לעצמו. במיוחד תצויין בפיוט זה התופעה, שה׳דלת׳ של הטור הראשון חוזרת על עצמה כלשונה בסוגר האחרון, כדרך שידענו בסוג ה׳בקשה׳ הספרדית הקלאסית, ׳אלוהי אל תדינני כמעלי׳ לר׳ יצחק אבן מר־שאול (א-4362). כידוע, סוג הפיוטים לברכת המזון קדום הוא12, ועל כן יש עניין מיוחד בשלוחתו המאוחרות של סוג זה, המעלה בפיוטנו בצורה נאה מאמר חז״ל על כל היבטיו.
מתוך אתר " פיוט "
פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של יצחק אבן מר שאול, שחי ופעל בספרד במאה ה-10
יצחק אבן מר שאול, מראשוני פייטני ספרד ומתלמידיו של ר' דונש בן לברט, נולד בלוסינה, אחת הקהילות הקדומות ביותר של אנדלוסיה, וחי בה בסוף המאה העשירית עד ראשית המאה האחת עשרה. היה משורר ומדקדק גדול והתפרסם במיוחד כמורו של אבן ג'אנח, גדול בלשני ספרד היהודיים, שמזכיר אותו רבות בספרו (ספר הרקמה), ואף מביא שם מובאות רבות משיריו. יצחק אבן מר שאול היה אחד ממניחי היסוד של האסכולה הפייטנית הספרדית ומן המעצבים הגדולים של שיטת השקילה ההברתית-הדקדוקית בספרד. כתב שירי חול ושירי קודש, ביניהם גם כמה שבעתות – סוג נדיר מאד בספרד. הבקשה שכתב – אלוהי אל תדינני כמעלי – שימשה כדגם לבקשות השקולות המרובות שנכתבו בספרד אחריו. גם מבחינת התוכן – תיאור את האדם החוטא העומד לפני האל – היה אבן מר שאול ראשון וחדשן בזמנו.
יצחק בן לוי אבן מר שאול שייך לדור המשוררים שקם אחרי דונש בן לבראט הוא מן הראשונים ששקלו את שיריהם במשקלי ערב. הוא נולד וחי בעיר לוסינה שבספרד בשנים 1090—970 לערך. לוסינה היתה ידועה כעיר מלאה יהודים עוד כמאה שנה לפני רב חסדאי (במאה ד.־10). היהודים יישבוה ומילאוה ודחקו את הנכרים מתוך חומותיה. יצחק בן לוי היה מורהו של ר׳ יונה אבן ג׳נאח המדקדק, שבא מקורדובה ללוסינה ללמוד תורה. אבן ג׳נאח מזכיר את רבו בספרו ״הרקמה״ בענין קריאת שיריו והפצתם. שיריו נפוצו והגיעו גם למצרים. נשארו ממנו כמה סליחות ו״תוכחה״— על נושא המחלוקת בין הגוף לגשמה לפני כסא הכבוד. את כוחו בפיוט גילה בשיר ״אלהי אל תדינני כמעלי״, שנכגס למחזור התפילות של ספרד ונאמר במערב ובמזרח. ״אלהי אל תדינני כמעלי ואל תמד אלי חיקי כפעלי״ סוגו: בקשה שקולה, שייך לשירי הקודש מסוג הסליחות. הבקשות השקולות בדרך כלל אינן גדולות בהיקפן ובכמה מהן הסיום דומה לפתיחה, כלומר הסוגר של הטור האחרון הוא הדלת של הטור הראשון.
הצורה: בתים שווי חרוז עם אקרוסטיכון של א״ב בראשי הבתים, הצליל עשיר ע״י הריבוי בחרוזים פנימיים ואליטרציות. המשקל: המרובה — יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה. הלשון מקראית, שוטפת וקלה, ובדרך כלל בנויים הבתים מהקבלות של סוגר מול דלת.
התבוננות בפיוטי ימי החנוכה (כולל לשבת חנוכה) שהם שיבעה במספר, מגלה לנו כי, סידורם הינו על־פי הדרך הבאה: אחד לנשמת, שניים לישתבח, שלושה לקדיש ותוספת אחרונה של פיוט אחד, אחרון, לנשמת. זוהי גם הדרך הנקוטה במדורים הבאים לחגים, שרוב הפיוטים בהם הינם רשויות לנשמת, לקדיש ולברכו. דבר זה מלמד כאמור, על מיקומם הפיזי של פיוטי מרוקו בתפילה, במקומות שאינם מרכזיים, מסיבות שהובהרו לעיל. אולם מבחינה תבניתית בולטת נטיה לטובת הפיוטים הסטרופיים, לאמור, לאותם סוגי פיוט שמבחינה מוסיקלית ניתן להתגדר בהם. יצוג הפיוטים שווי החרוז במשקל הקלאסי מצטמצם ומפנה מקומו לטובת דגמי זמרה משובחים יותר.