Jerusalem – Bet Hamikdash Said Sayagh
Jerusalem est d'abord un temple. Un temple, on n 'a pas besoin de le chercher. Il doit etre la, 
erige a jamais. On l'attend au centre.
J'ai deambule dans les rues animees, sans precipitation. Mille visages se mirent dans mille visages. La face d'Israel est la face de l'Homme, tout l'Homme :
Tu es le juif du village
Je suis le juif des peuples
Tu es le juif des juifs et des non juifs
Je fugue de moi-même
Vers toi
Jusqu'au dernier exil
Peut-etre
La derniere pierre
J'ai vagabonde, parmi les etals d'artistes qui s'evertuent a faire de cette terre des medaillons de colombes fragiles et delicates dans l'attente d'une fraternite festive, des étoiles bleues, des lettres qui suggerent une matrice commune aux peuples qui ont ecrit, qui ecrivent.
J'ai parle, marchande dans toutes les langues d'aujourd'hui, avec des commercants venus de Perse, du Yemen, de Russie… J'ai entendu toutes les declinaisons de l'hebreu, melees à tous les accents du monde ; plus de cent cinquante nationalites sertissent la mosaique Jerusalemite, hierosolymitaine, si vous voulez.
Said a Yad Vashem 23 Avril 2010
J'ai fini par monter dans un taxi. Le chauffeur qui habite en Cisjordanie, tient a ce que ses enfants parlent hebreu et reve de paix.
Il lit fierement en arabe les noms des rues, les directions annoncees sur les pancartes. Partout l'arabe accompagne l'hebreu. Ai-je le droit de rever ! Le sympathique chauffeur m'a amene dans les lieux de la memoire.
Jérusalem est la mémoire de l'Homme. Elle est la litanie incessamment repetee des noms qui ne s'epuiseront jamais depuis que l'Homme a decouvert sa nudite, jusqu'aux frissons de terreur qui vous glacent a Yad Va Shem.
L'angoisse d'une disparition programmee ne vous lachera plus. Je me rememore mon poeme :
Ou etais-tu ou etais-je quand s'est levee la nuit
Et que les jours ont noirci noirci
Et que les vert-de-gris grosses plantes fetides
Ont immole les agneaux, immole
les agneaux
Les agneaux par milliers de milliers
Et le sang des corps freles a coule coule
Rouge rouge dans le noir noir de la nuit
La lumiere qui brillait cette nuit
Etait-elle une lumiere
Elle brillait de ce gris
Si gris si gris qu 'il est noir
Elle est noire la lumiere noire l'as-tu vue
Au zenith de la nuit du silence
Tous les cris tous les feux toutes les suies
Toutes les femmes tous les hommes tous les enfants
Pas un bruit dans ce noir nuit de nuit
Aujourd'hui, je suis à Jerusalem et Jerusalem est là. Les differents temps historiques et sacres s'y melent dans un enchevetrement qui la singularise parmi toutes les cites, qui la rend unique.
ספר מעשה נסים-יששכר בן עמי
זא ואחד צלטאן באס יבני לקסבא ובנא צור דלקסבא בנין חזק ואמיץ וטאח ג׳ פעמים בנאה וטאח׳ קאלולו ליועצים דיאלו האד לחאזא מא ידאויוהא גיר ליהוד הומא די יערפו סבא עלאס חתה תה תבניה ויטיח צאפד למלך עלא ד׳ מוסא ע״ה זאבו מן בוחלו והווא ע״ה כאן זקן ושבע ימים קאלו תעטיני סי ראי די האד צור די תה נבניה ויטיח. קאלו תעלם יא סידי באיין האד לבלאד הייא קדימא והאד למודע כאנת פיה מעדה דליהוד ודאבא עטיני לכדאמא דליהוד ועטיני למודע פאס נדפן האד לעדאם כן היה כאן יכזר ברוח הקודש ויקוללהום חפרו פהאד למודע יזבדו לעדאם וכן היה חתה די כמלוהא כאמלא וקאל חום לח׳ ללכדאמא רכבו לוח ורפד לחי קפיפא דטראב סבקהלהום ללוח וקאלהום בניו ובנאו וצבר צור מאבקאם טאח וקאללו האדאך צלטאן האד לביר די מא עמלת פייא האד לבלאד נסמיהא עלה יסמך סמאהא צור מוסא. והאגדאק תה נכתבו פלכתובות ופלגיטין יסם לבלאד הווא צור מוסא והאד סי די זרא ללמלך די כאן יבני צור ויטיחלו מא יבאנלכום חתה עזב היא הייא נית זראת פייאמנא האדי לחסבא די סת מניו ואחד לגוי מזווז ואחד נצראנייא ינגליזייא וזא לטרף דלמע־ רה די בוחלו ובנא ואחד דאר בנין חזק וטאחתלו וזאב מעללמין אוכרין ועאודולהא לבנין וטאחת ועאודולהא לבנין.
למררא תאלתא וטאחת חתה קאלולו למסלמין די סאכנין פלבלאד האד סי זראלך מן סבא יאכמא רפדתי לחזאר מן למערה דליהוד ומסא עזל לחזאר די רפד מן למערה רדהוט למודעהום ודבח טאור עלא לחכמים די מדפונין הנאך ורזע בנא ואוקפת דאר מה בקאת־ סי טאחת קלולנא באיין צאב סי יריעות דספר וצאב חיבור ושופר ומגילה ובורדו דלחכם והאדאך סי די צאב עמלו פואחד לבית מעזול וחדו ותה יסעלהא כול נהאר עלא זכות דלחכם והא הנא תה נתבעה עלא לחיבור באס יעטי־ הולנא לאיין הווא קאל ימסי יכצר עליה לפלוס וידפסו הווא ודי ינאי ע״ה מול למכפייא עלאס תסממא מול למכפייא תה יעאודולנא ראשונים מן גיל לגיל כאיין ואחד למודע תה יסמיוה ״אלמדיך בסלחא בלערבייא מדינא וכאן פיהא צלטאן וכאנו סאכנין פיהא ליהוד ומאזאל לעוד היום סוואק דליהוד ואחד למודע תה יסמיוה לחדאדא ואחד למודע תה יסמיוה לעטארא ואחד למודע תה יסמיוה לקיצארייא ואחד למודע תה יסמיוה זאמע דליהוד והנאך לחכמים מדפונין.
הנאך מערה קדימא מא ענדנא ביהא ידיעה לידיעה די ענדנא הייא תא יקולולנא ראשונים באיין נתגלה להם ר׳ דוד הלוי ז״ל בחלום וקל־ הום די מא יקדרס יזי ענדי לדרע יזי למואלין אלמדין ראה הנאך תה נקראו כאמלין פלישיבה דילהום ומאת למלך דלמדין וכאנת ״שיבה״ וכלו ליהוד די כאנו פלימדין והרבו לענד כואנהום לבוחלו ומא לחקו לבוחלו חתה פאת לעסא ולחי ר׳ ינאי כאן באקי פבית המדרש דילו תה יקרא מעא תלמידים ומא ענדו כבאר ומסאתלו בנתו לבית המדרש קלתלו תעטרף די יהוד למדין ראה תכלו וזאו לבוחלו רעבים וצמאים נאס תעסו זולתי נתי קלהא אנא אם עמלתולי ללעסא קלתלו עמלנלך מכפייא די סכמו קלהא סיר זיבלי דיך למכפייא זאבתהאלו קרא עליהא האדאך סי די קרא וקאלהא סיר עביהא יכונו ידכלו יאכלו עשרא בעשרא וכלו כאמלין מן דיך למכפייא ושבעו מליח אכול והותר האדא הווא לכבאר ותחקיק די ענדנא חנא עליהום מן גיל לגיל והאד לעאם נהאר לכמיס די לילת הושענה רבה תעסאו רבעא דלבחורים חבו יעמלו ואחד נזאהא קאם ואחי מנהום קלהום אזי נמסיו למואלין בוחלו ונעמלו הנאך סעודה עלא לחכמים והאד לבחורים.
תה נעארפוהום באיין הומא חשובים מוסי קלי הערך ואחי יסמו אהרן גבאי ואחי שלום סמחון ואחי מסעוד תויזר ואחי אליהו עמאר וגלסו חדא לחכם תה יקראו תחלים הומא תה יקראו תהלים ומסעוד תויזר נכנם בו רוח הווא רוח קדוש ותה יקוללהום קלכום לחי ר׳ מוסא בן ישי ראה פרח ביכום מן די זיתו פנהאר דלארצייאט דיילו נתומא ברבעא אשריכם ואשרי חלקיכם ונתום ברבעא תחדאזו תוקפו פלבניאן ותזיו גהאר לארבע פלוחדא דנהאר תעמרו 5 דלקראעי דלמא קרעא ליהודה אוחנונא סאכן פמררקאס יכללצהא בכמסין פר׳ וקרעא למשה ואענונו סאכן פמרראקם יכללץ כמסתאעץ לפר׳ וקרעא לר׳ כליפא ואעקנין מאכן פדאר לביצא יכללץ רבעא ועסרין פר/ וזוז קראעי דורו ביהום פלמללאח ואוראלנא למודע וקולנאלו האד למודע די קולתלנא מא פיה מאן קאלנא לוקת די תזיו דאה תציבו למא הנאך וכן היה מן די בדינא תה נחפרו לסאסאת דלבניאן באנוקינא קדדאם לקבר די ר׳ ינאי תלאתא דלקבוראת ומן בעד בנינא לבית חתה אוצלנא לסקף טלענא עמלנא סעודה עלא לח׳ ומנורא מא קאדינא סעודה כאן מעאנא אהרן מלול וקבדו רוח קדוש חתה הווא ובתוך הדבור קאל:
כא יקולכום לחכם ע״ה מא באקי תמסיו לסי חד סירו גיר למנאנא ועביולהא יתדו דלמא מן למא דיאלו והייא תקום בראצהא אביאצהא וחנא זאיין פטריק נזלנא סואיין מן למערה ורזע דאך לבחור עאוד דכל פיה האדאך רוח וטאח תה יקוללנא באיין האדוך תלאתא דלמציבות די בניתו ואחי יסמו ר׳ דוד אוחנונא יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די חשון ועמלנא חנא יארצייאט דיאלו ושני דילו די משה אבן חמו יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די אלול ושלישי דיאלו ד׳ יעקב סגיד יארצייאט דיאלו לילת שבועות ור׳ ינאי מול למכפייא יארצייאט דיאלו פכמסא ועסדין פשבט ופעם אחרת נתגלה לו האדאך גיר פלחלום וקאללו אזי ללמודע דסעיל דלחכם גדדא דלכמיס ועממד כמסא דלקראעי דלמא וכן היה עממרהום בלמא ומן זיהת האד לחאזא דלמא זראת חתה ליוסף תויזד נזבאדלו ג״כ הווא וכאף בזזאף וגייט לשלום סמחון וקאללו מא תכאפס דהן מבנו ודה ן מננו יוסף תויזר והאד למא די זאב מסעוד תויזר פידו הווא למא דלכמסא דלקראעי די עממר מן פוק לחכם והאדאך רוח הווא רוח קדוש והאדאך לבחור כלאמו אמתיים לאיין הווא תם ומן די תא יטלקו רוח מא יעקקל חתה עלה כלמא ודי כיף זראלהום האד לענין זאו לענדי ועאודולי וקולתלהום עלאס מא זאוניס אמא לוכאן זאוני לוכאן כתבתלהום עלא קבל הומא אמתיים ואין להאריך כי אם בשלומכם שירבה ויגדל יום שנכפל בו כי טוב שנת ועשית מנור״ת לפ״ק בסדר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וא״ש.
ע״ה דוד יפרגאן ע״ה
שמעון אלמאליח
גם אני החותם כך שמעתי
ע״ה אברהם בל״א מאיר נחמיאש.
פרשת תינגיר 1944-1943- אלית שמלה
פרשת תינגיר 1944-1943
תינגיר הוא כפר ברברי השוכן בנָאָה גדולה ומבורכת ברקלי תמרים ובעצי הדר בהרי האטלס הגבוה שבדרום מרוקו, באזור ורזאזאת שבמחוז מראכש, כ־14 ק״מ מקניון טודרה, 172 ק״מ מוורזאזאת ו־350 ק״מ ממראכש.
בתקופת כהונתו של המרשל ליוyי(Lyautey), הנציב הכללי הראשון של צרפת במרוקו, נקבע מחוז מראכש, כמו מחוזות פאס ומכנס, כאזור צבאי, ובתינגיר הוקמה מפקדה של הצבא הצרפתי. עד הכיבוש הצרפתי חיו היהודים במזרח מחוז מראכש ובדרומו, אזור שכונה בלאד אַלְסִיבָא, הארץ החופשית, במידה מסוימת של חוסר ביטחון.
חבל ארץ זה היה בשליטה של שבטי ברברים שלא סרו למרותו של הסלטאן, שישב בשפלה, בבלאד אַלְמַחְ'זָן.
הם אמנם זכו לחסותו של הפאשא המרוחק במראכש, הגְלָאוִי, אולם הגנה זו לא יכלה להיות מוחלטת ולהינתן בכל עת ובכל מקום ברחבי המחוז. בכפרים המרוחקים נזקקו היהודים להגנה מקומית, ולמשל באַסְפַלוּ, 6 ק״מ מתינגיר, לא זכו כנראה היהודים להגנה, המלאח במקום נחרב לחלוטין בשנת 1919, והקהילה היהודית במקום חדלה להתקיים. אין תמה אפוא שיהודים באזור קיבלו את הצרפתים כמושיעים. יהודי מסקורה, כפר הסמוך לתינגיר, הביע את ההקלה שחשו יהודים בעקבות הכיבוש הצרפתי: ׳עם צרפת כל אחד מקבל את המגיע לו. צרפת שולטת בצדק׳. בכל כפר היה שיח׳ היהודים נציג הקהילה לפני השלטונות המקומיים, הצרפתים והכליפה, המושל המרוקני המקומי. בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית בתינגיר 730 איש, ובשנת 1949 -.634 ׳אליאנס׳ הקימה בקהילה בית ספר. הקהילה היהודית בתינגיר חדלה להתקיים עם עלייתם לישראל של אחרוני היהודים, 337 איש, במבצע ׳יכין׳, בשנת.1963
ראשיתה של הפרשה ב־8 בפברואר 1943, עם מינויו של הקפטן רובר שארייר (Charreyre) לראש הלשכה לענייני ילידים Bureau des Affaires Indigènes בתינגיר.
ב־9 בספטמבר 1943 באה קבוצת נכבדים יהודים מתינגיר לקזבלנקה כרי לבקש מוועד הקהילה בעיר לסייע להם להשתחרר מהגיהינום שכפה עליהם הקצין לענייני ילידים בכפרם, לחייב אותו להפסיק לאיים על הקהילה או להעבירו מתפקידו. הם מסרו למפקח על המוסדות היהודיים בנציבות הכללית ברבאט מכתבי תלונה, וביקשו כי ישלח אותם ל׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר ולנציב הכללי ברבאט.
ואלה עיקרי הדברים כפי שהוצגו על ידי היהודים:
1 – שיח׳ היהודים בתינגיר הלך כמקובל אל הקפטן שארייר, הקצין החדש לענייני ילידים, כדי לברך אותו על הצבתו בכפרם. הקפטן סירב לקבל אותו.
- 2 – אחר כך קרא הקפטן הצרפתי לשיח׳ היהודי כדי להזמינו להשתתף במפקד לשם גביית המס הכפרי טֶרְטִיבּ. מס כפרי זה הוטל בשנת 1901 בידי המלך מולאי עבד אלעזיז על היבולים והמקנה (צאן ובקר). תודה מיוחדת לפרופ' יוסף שטרית על שסייע לי בתרגום המילים מערבית.
במעמד זה הורה הקפטן למחזן, שוטר מרוקני במשטרה המקומית, לשפוך על השיח׳ פח צבע.
3 – כעבור שלושה או ארבעה ימים, בוואדי שבו התקיים המפקד לגביית המס, שאל הקפטן שארייר את השיח׳ היהודי אם היהודים מרוצים מהשלטון החדש, והשיח׳ ענה: ׳אכן אנחנו מרוצים׳. בתגובה הורה הקפטן לשני מֻחזנים שהיו עמו לקחת את השיח׳ ולהטיל אותו לתוך מי הוואדי המלוכלכים, וכשהיה רטוב, הוציאו אותו וגלגלו אותו בחול, ושוב הטילו אותו למים ואחר כך לחול, כך במשך חמש שעות.
אחר כך קיבל השיח׳ היהודי את ההוראות הבאות:
א. חל איסור רשמי על כל יהודי, מבוגר או ילד, ללבוש לבן.
ב. חובה לצבוע את כל הבגדים, מהראש ועד הרגליים, מהכיפה(chéchia) ועד הנעליים ,(babouches belghas בשחור כאות אבל על השלטון החדש.
belghas נעליים מרוקניות מסורתיות בעלות קצה מחודד אופייני babouches: סוג אחר של נעליים מרוקניות; :chéchia הכיפה השחורה שחבשו יהודי מרוקו.
ג. כל הפרה של הוראות אלה תגרור כליאה בבית סוהר לשלושה חודשים.
- אחרי מתן ההוראות הושלך לכלא כל יהודי שנתפס לבוש בלבן ולו בחולצה לבנה בלבד, ובגדיו הלבנים הוחרמו. צעיר יהודי שבא מקזבלנקה לתינגיר, ושלא ידע את ההוראות החדשות, נאלץ בהוראת הקפטן שארייר להסיר מיד את חולצתו הלבנה והקפטן נתן אותה למוסלמי.
כשהתלוננו היהודים על הוראות אלה ענה להם שארייר: ׳אתם תשתחררו מהאבל רק כשהאמריקנים יפנו את מקומם שוב לצבא של פטן.
Le Judaïsme Marocain et sa Merveilleuse Nostalgie de Sion
Le Judaïsme Marocain et sa Merveilleuse Nostalgie de Sion
Mon coeur est en orient
Les juifs du Maroc, au delà de toutes les épreuves, ont toujours attendu avec confiance que sonne l'heure de la Délivrance et de l'arrivée du Messie. L'espoir du retour à Sion allait de soi et ne souffrait aucune contradiction à leurs yeux. C'est ainsi que devait les trouver les annonciateurs, les représentants de l'Etat d'Israël indépendant: des juifs vivant depuis des siècles dans un sentiment de provisoire. On peut dire symboliquement qu'ils n'ont jamais, au cours des générations, déposé leur sac à dos ni quitté leur bâton de pèlerin toujours prêts à répondre à l'appel du grand départ.
La nostalgie de Jérusalem qui recouvre Sion et tout Eretz-Israël remonte à des temps immémoriaux. Elle était nourrie par la Alyah d'individus vers Eretz-Israël, les visites périodiques d'émissaires de Terre Sainte et avant tout par les prières de la liturgie quotidienne. Le vœu "l'an prochain à Jérusalem" avait pour les fidèles quelque chose de concret.
L'installation des juifs en Afrique du Nord est très ancienne, remontant au moins à deux mille ans – précédant de beaucoup en tout cas la conquête arabe. Cet ancrage dans le passé était présent dans la conscience des juifs du Maroc, mais aussi bien que dans celle des dominants d'aujourd'hui, les Arabes qui reconnaissaient cette antériorité.
C'est un judaïsme de fidélité, de candeur et de simplicité – aussi bien dans les relations avec Dieu qu'avec les hommes, qui a su préserver la tradition, la langue hébraïque et l'espoir de la délivrance.
Quelle est en effet la logique de cette attente millénaire? Les souffrances perpétuelles et les sacrifices sans fin sont-ils compatibles avec la logique? Y-a-till une explication simple à la disponibilité de mettre sa vie en danger, traverser tout ce vaste pays pour tenter d'atteindre la côte ou la frontière?
Va-t-elle de soi la disponibilité d'accepter de s’embarquer de nuit sur un fragile rafiot dans le seul espoir d'atteindre un jour Sion quel qu'en soit le prix?
Il était une fois parmi les candidats au départ pour Sion, une mère son bébé dans les bras. La nuit, le froid, la peur et le silence absolu de crainte d'éveiller les soupçons – un silence demandé par les émissaires d'Israël, autant dire un ordre indiscutable! Mais le diable s'étant mêlé au froid et le bébé ne put se retenir. Ses pleurs risquaient de mettre en danger toute l'opération. Tous les efforts de la mère charitable ne parvenaient pas à le calmer. Le bébé ne pouvait savoir que l'enjeu était l'Alyah à Sion. Dans son désespoir, la mère s’empressa de recouvrir l'enfant avec ce qui lui tomba sous la main. Et effectivement les pleurs s'arrêtèrent. Mais en arrivant à bon port, elle s'aperçut que l'enfant était mort, étouffé. Comme si des millénaires de pleurs et de sang n'avaient pas suffi et qu'il fallait encore un dernier sacrifice.
Mieux que tout, ce conte véridique peut faire saisir ce qu'est le sionisme de ces hommes simples; comment il se confond avec la Alyah. Leur cœur et leur bouche parlent la même langue, et leur prière pour le retour à Sion et la reconstruction de Jérusalem empreinte de sincérité.
Ce sont de tels juifs qu'ont trouvé face à eux les émissaires d'Israël, venus les familiariser avec les principes de l'autodéfense et préparer leur Alyah en Israël. Ce n'est pas une terre vierge qu'ils ont trouvée. Génération après génération, elle avait été profondément labourée et préparée à la récolte avec comme outils la religion, la tradition et la croyance messianique.
Les juifs en diaspora d'Ismaël
Les relations entre juifs et arabes, entre juifs et musulmans, ont varié selon les pays et les époques. En règle générale, ils n'ont pas connu la conversion forcée et le massacre comme dans certains pays chrétiens. Ils n'ont connu ni l'Inquisition espagnole ni les pogromes polonais ou russes, et encore moins le génocide à la Hitler. Cela ne signifie pas qu'ils n'ont pas connu les persécutions et les tueries, mais à une bien plus petite échelle.
De même, la haine des juifs dans les pays islamiques n'a jamais été aussi ancrée. L'Histoire raconte aussi des épisodes d'épanouissement à l'époque de L'Age d'Or dans les relations entre la communauté juive et les dirigeants de ces pays musulmans. Nous connaissons aussi le temps d'échange de la culture islamique et du judaïsme.
Dans les derniers temps, le bon voisinage et l'aide mutuelle étaient encore de coutume, ils ont disparu petit à petit de par la renaissance du mouvement national arabe et la création de l'Etat d'Israël. Il en était ainsi en tout cas au Maroc. Les relations de bon voisinage entre juifs et musulmans ont résisté même aux changements de régime.
Il y a eu, dans le passé lointain, des périodes de développement scientifique, d'épanouissement culturel quand les rabbins maghrébins étaient au centre de la création juive universelle. Mais ces temps étaient depuis longtemps révolus et n'en subsistaient que de rares traces. Les émissaires israéliens sont arrivés jusqu'aux villages les plus reculés où la tradition était maintenue dans toute sa simplicité originelle. Ce que le temps n'avait pas fait, le miracle devait faire. Leur attachement à la tradition juive et à Eretz-Israël devait être une révélation fulgurante pour les émissaires d'Israël qui devaient arriver jusqu'à eux. Pour le comprendre, il faut saisir l'image globale du judaïsme marocain, sans établir de distinction entre villes et villages. Avec les réserves que comporte toute généralisation, on peut le définir par la candeur naïve envers Dieu, le respect pour les parents, le sens de l'hospitalité et des relations humaines. Leur foi est simple et naïve comme leur croyance en la Délivrance qu'ils attendent depuis des millénaires. Ils ne savent pas quelle forme elle revêtira le jour venu – par voie de miracle ou par la main de l'homme. Pour eux la montée à Jérusalem et le retour à Sion vont de soi – quel qu'en soit l'annonciateur.
הווי ומ. מחזור החיים-רפאל בן שמחון- אל אדון מי כמוך פיוט יסדתי לכבוד המילה
34 – אל אדון מי כמוך
פיוט יסדתי לכבוד המילה
אל אדון מי אל כמוך / תהלתך ימלא פינו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
אנא אל רם / בזכות אב רם
חוס וחמול עם צוה למול / בשר עורלתו
נפלאים מעשיך / את גלמי ראו עיניך
אין קדוש כה' כי אין בלתך / ואין צור כאלהנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
יחיד נקרא אב המון / נטע טוב נטעת קנמון
בריתך שר כמו דת אמון / חק בשארו שׂם גם בנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
דבר במלה נכבדות / בזכותה יצאנו מעבדות
משחת יציל אל חי ידידות / זרע קדש שארנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
ומאז קבלנו זאת / אות הברית בעליזות
בשמחה ובגיל על כן בשכר זאת / אל חי חלקנו צורנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
דמה ירצה כזבח / אויבינו תגיש לטבח
אזי יתרומם וגם ישתבח / שמך לעד מלכנו
שמך לעד מלכנו
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
פרק שמיני: כי תבואו אל הארץ בשנת תשל׳׳ד בזמן שרבנו עדיין היה מכהן כרבה הראשי של מרוקו, נפטר רבה הראשי של חיפה הרב הגדול מעוז ומגדול רבי יוסף משאש זצ״ל שהיה בן דודו. מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א שמזה שנים תהה של קנקנו של רבנו והעריכו כסמכות הלכתית בלתי מעורערת, וכמנהיג בחכמה ובתבונה. הן דרך ספרו מזרח שמש שהוא ספר מלא וגדוש בחידושים עצומים ועמוקים בהלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, ושם נושא ונותן רבנו כאחד מגדולי האחרונים, הספר הינו מיוחד במינו מבין הספרים שיצאו לאור בדורות האחרונים על ענייני איסור והיתר. וגם הכיר את קורות חייו של רבנו יחוסו וצדקותו. וכן שמע מרן הראש״ל על חברתו דובב שפתי ישנים ועל עשרות ספרים שערכם יש מאין בתוספות והגהות, ושמע על הנהגתו המופלאה ונשיאותו ברמה, תקיפותו וענוותנותו, ויחסיו המופלאים עם הצבור. גם ספרי הדיינים הרה׳׳ג רבי משה מלכה, והם שו׳׳ת מקוה מים, ושו״ת יחוה דעת לגאון רבי יצחק חזן שבהם מוזכר רבנו כמה וכמה פעמים בדחילו ורחימו, וכמה פעמים הובאו שם תשובות ופסקים בשמו, הוסיפו לרבנו שם טוב. דוגמא לזה מוצאים אנו בשו"ת יביע אומר חלק ה׳ שיצא לאור בשנת תשכ״ט (חחו״מ סי׳ י׳) שמרן הרב עובדיה יוסף משבח לרבנו עוד בטרם הכיר אותו אישית, כתוצאה מפסק שראה בשמו בשו״ת מקוה המים.
כל זה עורר בראש״ל התפעלות ללא גבול עד שאמר ״הנמצא איש כזה״ ובקשו לבוא ולכהן כרבה של חיפה במקום בן דודו. וכששמעו המועמדים לרבנות שהגר״ש משאש מעותד להגיש את מועמדותו הסירו את מועמדותם. רבנו אף הגיע לארץ ונפגש עם רבני ופרנסי העיר חיפה ודרש בה כמה וכמה דרשות.
אולם תחושת האחריות שחש כלפי הקהילה במרוקו שראה בעזיבתו מעין כפיות טובה לאהדה ולהערצה שרכשו לו כל בני הקהילה למגדולם ועד קטנם, ובעקבות התנגדותם הנחרצת של בני קהילתו, בנוסף לשתי אישים שהשפיעו על רבנו שלא לנטוש את צאן מרעיתו במרוקו, הם שהכריעו את הכף ושכנעו את רבנו שלא לעזוב את מרוקו.
האחד: היה האדמו״ר מחב״ד, השני: הוא המלך חסן שביקש ממנו שלא לעזוב את מרוקו. האדמור מחב״ד כאשר נודע לו על הצעה זו, כתב ביוזמתו מכתב ארוך אל רבנו בכח׳ אלול תשל׳׳ד, שבו הוא כותב: שמתפלא הוא מה מקום למחשבה להעתיק מעירו למדינה אחרת, הרי רבים צריכים לו בעירו שהיא עיר ואם, וגם המדינות הסמוכות למדינתו צריכים להוראותיו – ובהתעוררות לעבו"י שהינו מעוררם. ועניי עירך קודמים, וכ״ש עניי מדינה שלימה, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ובפרט שהנהגתו מצליחה, לכן גדול בטחוני שבודאי ובודאי ימשיך לנהל את קהילתו הקדושה והמדינה כולה, ויאריך ה' ימיו על ממלכתו, וזכות הרבים תסייעו. בברכת כוח״ט לכת״ר ולכל המסתופפים בצילו.
רבנו זצ״ל בתשובה למכתב זה כותב לאדמו״ר מכתב בר״ח חשון תשל׳׳ה שבו תוא מספר: שהאמת שבתחילה לא רצה בזה, אלא שלחצוהו ע״י מברקים ׳טלפונים רבים, אז חישב דרכיו, ללכת עם אשתו בתור תייר לראות הארץ שמעולם לא הלך בה, וכך היה, שהלך עם אשתו ונשתטחו על קברי האבות הקדושים – והתפלל וביקש שם שידריכוהו מהי הדרך הישרה בה צריך הוא לילך, ושנתקבל שם בזרועות אהבה ובידיים פתוחות, וכולם אמרו לו ברוך אתה בצאתך (ממרוקו) וברוך אתה בבואך (לישראל). וממשיך רבנו ומפרט את ספקותיו: שהרי נשארו במרוקו שמונה עשרה אלף יהודים במקום שלוש מאות ׳חמישים אלף שהיו שם, ויש חוסר בטחון ליהודים במדינה זו, כמו כן כבר הגיע לשנת השישים וחמש שהיא שנת הפאנסייא, ולאחר שהגיע מכתבך לאחר יוה״כ אורו עיניי, ומבקש הוא להודיעו מהי דעתו(דעת האדמו״ר) אחר כל זה.
התשובה למכתב זה נשלחה ע״י השליח הראשי למדינות צפון אפריקה ה״ה הרה"ח רבי בנימין גורודצקי זצ״ל שהגיע במיוחד למרוקו למסור את בקשת האדמו״ר שישאר על משמרתו, ולהיות בטוח שרבנו נשאר ולא עוזב, הוא ישב אצל רבנו כשלוש שעות ומיד טס בחזרה, רבנו נשמע להוראה זו ונשאר באותה תקופה לכהן כרבה הראשי של קזאבלנקא. (שמן ששון מחבריך ח״ג/ו9)
דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.
ואלה הם חיבוריו לסוגיהם :
1 – הלכה – רבי שאול אבן דנאן מזכיר בדבריו שהובאו למעלה, חידושים ופסקים. ידוע תשובתו בדבר האנוסים שנשאל מאת, נכבדי הקהל הקדוש מאלגה. ויש עניין בדעתנו על מעמדם של האנוסים. רבי סעדיה קובע, הדור הראשון היו אנוסים גמורים, והדורות הבאים אחריהם, בניהם ובני בניהם, כל זמן שהם נבדלים ונכרים שהם זרע ישראל נחשבים מרשעי ישראל ואינם משומדים גמורים וצד אנסות יש בהם.
רבי סעדיה תופס בחריפות כל פוסק התלמודיים ועל ההגיון ומעידה על גדולתו של מחברה. תשובה אחרת בעניין הקורא לחברו עבד נדפסה גם היא. תשובות אחרות נדפסו בספר " פאר הדור " להרמב"ם. רבי סעדיה אף אסף וערל את תשובות הרמב"ם בשנת רל"ד – 1474.
2 – פרשנות – רבי שאול אבן דנאן אומר, שרבי סעדיה חיבר פירושי פסוקים. ידוע פירושו על הפרק " הנה ישכיל עבדי " ( ישעיה, נג ) שיש בו כוונה פולמוסית נגד הנצרות, שמפרשת את הדברים על משיחה. רבי סעדיה אבן דנאן אומר, שהפרשה , כוללת מאורעות חזקיהו ורומזת למלך המשיח.
3 – לשון ודקדוק – " אלצ'רורי פי אללג'ה אל ערבייא " – ההכרחי בלשון העברית. החיבור נמצא בכתב יד באוקספורד. הוא נשלם באחר עשר בניסן שנת רל"ג – 1473. וכן הגיעו לידינו הערות בדקדוק, אף הן בכתב יד אוקספורדי, שנכתבו בשנת רמ"ב. ספר גדול וחשוב הוא " ספר השרשים ", כלומר, מילון השפה העברית וביאור בערבית, נשלם בעשרים ותשעה באב 1468.
הוא כתב גם מאמר על " פירוש האותיות וצורתן ", שבו מדובר על כל האתיות אחת אחת לדרוש טעם כל אות וצורתן והרמז הגנוז בה. המאמר נדפס אבל לא בשלמותו, רק עד אות ע'. וכנראה הוא המאמר על אלפא ביתא שבכתוב יד אוקספורד שנכתב בניסן שנת 1476.
חיבורו הגדול והעיקרי הוא ספר הערוך, שהיה לנגד עיניו שלרבי אברהם גבישון, המעיד שהמחבר לא הניח מקום בדברי חכמינו, שלא השתמש בו לחיבור הספר. הספר נכתב בערבית ולא הגיע לידינו, וכבר אמר רבי שאול אבו דנאן, ספר הערוך לא זכינו ואלא ראינוהו..אולי נאבד הספר ההוא בטלטול אבותי נוחי נפש, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר או כיוצא מתהפוכות הזמן.
באמת נשאר הספר בן ןהראן ושם ראהו רבי אברהם גבישון, גם המגיה של ספר " יבין שמועה " לרבי שמעון בן רבי צמח דוראן, שהיה אף הוא באלג'יר, אומר : הרב בן דנאן ז"ל בספר הערוך שחיבר בלשון ערבית.
אפשר שפירוש מלים זרות במדרש רבה שלו, הנמצא בכתב יד אוקספורד, יש לו שייכות לספר זה.
4 – שירה ופיוט – רבי סעדיה היה מגדולי משוררי ישראל בספרד בתקופתו. הוא חיבר שירי קודש, שירי תוכחה, ושירי אהבה, וכן מאמר " פרק בסוד השיר " שנכתב בעברית. הוא נמצא בכתב יד בפאריס. בראש המאמר נמצא שיר זה :
פרק בסוד השיר אני יודע / ומלמדו אל כל אשר שומע
כי זה רצון לבי וזה חפצי לא / שירי כמו הוגרס אהי מונע
המאמר נכתב כהקדמה לספר השרשים הנ"ל ונדפס על ידי נויבויאר. הוא כולל, פרק בתנועות, פרק בחריזה, פרק במשקלי השירים. שיריו שלרבי סעדיה לא נאספו. רבי שאול אבן דנאן מזכיר שבידי המשפחה היו שירים ערבים, שלו. רק מעט משיריו נדפסו.
באחד השירים הוא מרבה להפליג בשבח השירה ומעלותיה. הוא רואה בשירה מעין נבואה, השורה על המשורר ממרום :
מי הוא אבי המשוררים אם תדעו
אחי ואי מזה חרוזים באו ?
אולי נביאים הם ואם הם הללו
תורת ה' באמת נבאו.
הוא שר גם שירי אהבה, שרבי אברהם גבישון מסתייע בהם להוראות שגם חכמי ישראל לא ראו פגם בשירים כאלה.
רבי סעדיה לא החשיב את המשקל והקצב, שכפו על הלשון עברית דונש בן לבראט ואחרים. לדעתו המשקל כובל את כוח היצירה של המשורר. רבי סעדיה חיבר שיר גדול " בשבל מורה הנבוכים ומחברו ז"ל ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם בלי דעת וראיתי לכתבה פה כי בו תפארת ושכר וגמול.
שיר גדול אחר על סדר המשנה ופרקיה נדפס ב " עומר השכחה " לגבישון ושנית עם תיקונים והגהות מאת רבי יצחק מרעלי, שחיבר שיר לכבודו של רבי סעדיה :
ברמון צף אורו / ושפט את דורו
עד כי מעירו הדפוהו נוצרים
וחיבר פירושים וספר שרשים
לכל הניגשים לארבעה ועשרים
וגלה נעלמים בדברי הימים
ועשה מטעמים במשקל השירים
שירים אחדים שמשו דוגמא לרבי אברהם גבישון בחיבור שיריו. בכתוב יד אוקספורד 1492 נמצאים שמונה משיריו. בתים אחדים מהם נתפרסמו על ידי אידלמן. שירים אחרים נמצאים באוסף חיבוריו שבטריניטי קולג' בקמהרידג'.
5 – מאמרים היסטוריים – סדר הקבלה מרבי יהודה הנשיא ועד הרמב"ם. בראש הספר כותב רבי סעדיה על חשיבות לימוד ההיסטוריה וגם לענייני הלכה. בספר הוא מרבה להשתמש בספר הקבלה שלראב"ד, אבל בכמה מקומות הוא מוסר ידיעות שלא הגיעו אלינו ממקורות אחרים.
חיבור שני הוא סדר המלכים, שנכתב לבקשת אחד התלמידים בערבית. בחיבור זה הוא עוסק בהשתלשלות המלוכה בישראל עד הורדוס. החיבור הושלם בשנים עשר בתמוז שנת רמ"ה – 1485 – בגרנדה.
רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880-אליעזר בשן
תגובת יהודי לגרסה המוסלמית על הרצח.
במכתב לא חתום, כנראה מחשש עינא בישא, דה – או דחו – הכותב או הכותבים את האשמה שרציחתו של אלעלוף היא נקמה על רצח בדוי על ידי יהודי בעל חסות. וכך נאמר שם :
באמצעות שמועות כוזבות ניסו השלטונות למעט ברושם המכאיב שהרצח של אברהם אלעלוף גרם במרוקו ובאירופה. הם שלחו מכתב חוזר בו נאמר שאלעלוף גרם למותו על ידי שאיים בסכינו על מוסלמים. אבל עדים יהודים שהיו במקום מסרו את הגרסה הבאה :
מספר אנשים שגרים קרוב לפאס, ראו מוסלם רץ מאזור שער העיר ואחר רץ אחריו וצעק : תיפשו אותו, הוא בורח. הבורח נתפש על ידי יהודי שהצהיר שהנ"ל בן חסותה של צרפת ושירת שבע שנים בצבאה. מוסלמים שראו יהודי התופש אחד מבני דתם, פצעו את היהודי, וגם המוסלם בצורה קלה.
משרתי המושל הביאו את המוסלם לחצר, ומפחד שאשמתו תוכח, תפש את הכובע השחור של יהודי שעמד שם במקרה, חבשו וקרא : אתם עומדים לצד היהודים, אני רוצה להתייהד. נוצרה מהומה והיהודי שתפשו, כמעט מת ממכות, הובל על ידי יהודים לבית סוהר שמוך כדי להצילו מההמונים התוקפים.
אלה צעקו ששפיכת דמם של יהודים היא חוקית. יהודים עוברי אורח הותקפו, ביניהם האיש הנכבד אברהם אלעלוף. ההמונים השליכוהו לארץ, שפכו עליו נפט ונשרף כשעדיין היה חי. גרסה זו דומה למסופר במכתבם של חכמי פאס ופרנסיה לכל ישראל חברים הי"א באדר תר"מ, 12 במרס שנת 1880.
בהמשך המכתב האנונימי הנ"ל, יש ביטוי לחשש שמא החסות שיהודים נהנו ממנה תופסק, וכתוצאה מכך, יורע היחס של המוסלמים כלפי היהודים כשגם עתה מושפלים וסובלים מפגיעות. ומתוארים יסוריו של יהודי שהוכה עד מוות, לאחר עלילה.
אנו חשופים עתה לסכנות גדולות יותר כי הופצה שמועה שהקונסולים האירופים יפסיקו להעניק חסות. כאן בפאס אין קונסולים זרים והמוסלמים מבזים אותנו, מלקים ומייסרים. מוסלם רשאי לתפוש, להעליב ולהכות יהודי בפומבי, ואחר כך להביא עדי שקר שיעידו כי היהודי הוא האלים וכי הוא פגע או קילל את המוסלמי.
במקרה כזה היהודי מולקה, נגרר לכלא, מעונה ומשלם קנס. בשנה זו הולקה יהודי עד מוות, כי איים על מוסלם שחייב לו כסף ולא שילם, ושיתבענו בבית המשפט. למרות שהנושא נדון בבית המשפט המקומי, לא קיבלה האלמנה כל פיצוי, כי עדים מוסלמים סירבו להעיד לטובתה. אנו מבקשים לא לנטוש אותנו בזמן שאנשים חסרי אחריות מאיימים על בתינו וחיינו.
הסולטאן ציווה להעמיד לדין את הרוצחים. אלא גם אלה אשר ליבו את רוח הנקמה. רבים נאסרו ומפקד הצבא בעיר סולק. המפקד החדש קיבל הוראה לשמור על המללאח, ומשפחת הנרצח קיבלה כ – 80 לי"ש.
לסיכום, כאמור יש שתי גרסאות סותרות לרקע על רציחת אברהם אלעלוף, היהודית והמוסלמית. בשתיהן יש הבדלים בפרטים. לא רק לגבי גילו של הקורבן, אלא גם בפרטים אחרים, כמו בהנחה שהוא נשרף בעודו חי, או שהושלך לאש לאחר רציחתו.
כדרכם האשימו המוסלמים את היהודים, גם כשהם היו קורבנות של האלימות. המקרה הזה אופייני למצבם של יהודי מרוקו שמשענתם הייתה האגודות היהודיות כל ישראל חברים ו " אגדות אחים " בלונדון, הנציגים הדיפלומטיים ובייחוד בשגריר בריטניה, שמעמדו אפשר ללחוץ על השלטונות לתשלום פיצויים.
אבל ניכרת אצלו גם ביקורת על היהודים בעלי החסות, הגורמים צרות לאחיהם. האירוע שלכאורה נוגע רק לרציחת יהודי אחד, חרג מעבר לטרגדיה האישית, שהרי כאמור נרצחו יהודים רבים העיר ובדרכים בשנים אלה במקומות שונים במרוקו, כולל בפאס.
במקרה זה, מעורבותו של יהודי בעל חסות, היוזמה לתפישת מוסלמי והשימוש בנשק על ידי יהודי, כל הגורמים האלה חברו יחד כדי לשוות לאירוע זה את המימד הציבורי, ומה גם שמהמקרה נוצל על ידי המצדדים בהענקת חסות ליהודים כדי להמשיך ולהרחיבה, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם של יהודים.
סוף הפרק, 6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880
תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה
העליה
הרב יעקב משה טולידאנו
על יסוד העליה של יהודים לארץ ישראל ותקוה להמשכתה והגברתה נוסדו הרבה תעשיות ובתי חרשת. ומוסדות וחברות שתופיות ובאנקים וחברות ביטוח. ונבנו בנינים רבים. ואם יהיה הפסקה בעליה. כל אלה יסבלו ויוגרם [וייגרם] נזק והרס כלכלי גמור. שתוצאותיו תהינה גם חוסר עבודה לאלה שהתיישבו בארץ. ולהתושבים הקודמים. כיהודים כערבים.
העליה לארץ ישראל. בשביל היהודים. איננה לאומית וישובית בלבד אלא היא חלק מן הדת. התורה והתלמוד מלאים מזה על החובה הקדושה והדתית שעל היהודים לעלות לארץ ישראל ולהתאמץ לבנינה. עד שאפילו בין איש לאשתו אם האיש רוצה לעלות לארץ ישראל. והאשה לא רוצה. יכול לגרשה וכן ככה הרבה דינים וחוקים בדת היהודים התלוים רק בארץ ישראל. ובחובת העליה אליה. ולכן. אם איזה ממשלה או עם יפריע בעד היהודים מלעלות לארץ ישראל הא. שהוא מכריח אותם לבטל את הדת. ולהעבירם עליה.
הערת המחבר – הרב טולידאנו כנראה התכוון למשנה, כתובות יג, יא. המדובר שם בעלייה לארץ ישראל ובחובה על האיש והאישה לכפות על כל אחד מקרוביהם לעלות לארץ־ישראל. א□ אישה לא רצתה לעלות לאוץ ישראל, בעלה יכול לגרשה בלא לתת לה את כתובתה
פתרון
הבעיה הערבית היא אמנם בעיה קשה ומסובכת. לא מפני הבעיה בעצמה כי אם מפני ההתנגדות הקיצונית מצד הערבים. שאינם רוצים לשמוע על כל פשרה ופתרון צודק. בה בעת שמצד היהודים. מרכינים איזן לכל פתרון לבחון אותו. ולראות בו אם מתאים או לא מתאים. הקיצונים מצד הערבים. מצריכים את היהודים להיות גם הם קיצונים בתביעותיהם. ואמנם. בין הפתרונים שיש למצוא לבעיה זו. אם הצד שלישי שהיא הממשלה האנגלית וחבר הלאומים. יכריחו את שני הצדדים לקבלם. יש לי להציע.
בית המקדש או מסגד עומר. הדבר הגדול שהערבים דואגים לו בעתיד פן היהודים יקהו אותם מידם. יען כי גם לפי הדת היהודית. אין רשות ליהודי להיכנס לבית המקדש בטרם שיבוא הגואל המשיח ויטהר את הכהנים מטומאתם. הנה כל זמן שאין המשיח לישראל. אין לערבים לחשוש כלל ושנית כבר הנביא יעד. ׳כי ביתי בית תפלה יקָרא לכל העמים׳ לכן היהודים בעצמם משאת נפשם בעתיד שיהיה בית המקדש משותף לכל העמים. כי על כן הם יכולים לחתום חוזה עם הערבים שזמנו יהיה לאיזה מאות שנים. שאם גם יתרבו היהודים אין להם יותר מלבנות בית מקדש מעט ע״י הכותל המערבי. או באחת הפנות שבגבול בית המקדש.
הערת המחבר – מסגד עמר נמצא למעשה סמוך לכנסיית הקבר ולא על הר הבית, ששם נמצאים מסגד אלאקצא וכיפת הסלע, הקרויה בפי אנשים מסגד עמר, וטעות היא בידם. סביר להניח שהרב טולידאוו התכוון לכיפת הסלע, שכנראה גם בזמנו קראו לה מסגד עמר.
ישעיה נו, ז; ראו גם: חכם, עמי תקצט. כווות הפסוק שבית המקדש יהיה מקום תפילה לא רק לעם ישראל, אלא גם ל( ל העמים שיקבלו עליהם עול מלכות שחיוו.
קנטוניזציה
קנטון ערבי. קנטון יהודי. וקנטון יהודי וערבי. כלומר. ארץ ישראל. יכולה להתחלק לשלשה חלקים. חלק אחד כמו העיר שכם וגינין [וג׳נין] ונצרת ישאר לתמיד קנטון כלו ערבי. חלק אחד כמו הל אביב המושבות היהודיות. טבריה ומושבותיה קנטון כלו יהודי. וחלק שלישי יהיה משותף ערבים יהודים. בחלק המשותף הזה כדאי שהיהודים שיתישבו בו יחד עם ערבים. יהיו מבני העדות המזרחיות ובני צפון אפריקא שתרבותם ומנהגיהם מתאימים יותר את תרבות ומנהגי הערבים. באופן כזה. העליה של היהודים לארץ ישראל. לקנטון המשותף תהיה מוגבלת באופן שהערבים וההודים [והיהודים] יהיו הבמספר [במספר] שווה. והעליה לקנטון היהודי תהיה בלי שום הגבלה. והעליה לקנטון הערבי תהיה אסורה. וכמו כן בנוגע לעליית מהגרים ערבים לקנטון היהודי תהיה אסורה. לקנטון המשותף יוכלו להחשב [להיחשב] הערים. ירושלם. חיפה. וצפת. הק[?]נינזיה [הקנטוניזציה] הזאת. תוכל להיות למשך 25 x שנים. ואח״ך [ואחר כך] התוצאות יודיעו לנו מה יוכל אז להיות שינויים אח״כ. ובכדי שקנטונינזציה [שקנטוניזציה] כזאת תוגשם בהחלט יהיה צורך להשתמש באמצעי האחד של החלפת תושבים כמו שנעשה בין יוון ותורקיא. היינו מעט התושבים היאודים [היהודים] שבקנטון הערבי. ינתן להם דמי בתיהם ויעברו לקנטון היהודי או לקנטון המשותף. ומעט התושבים הערבים שהם בקנטון היהודי ינתן להם דמי בתיהם ויועברו לקנטון הערבי או לקנטון המשותף.
שלטון עצמי לקנטון הערבי יהיה לו שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון היהודי כמו כן שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון המשותף. יהיה לו ג״כ שלטון עצמי של יהודי ערבי. וכלם תחת חסות הממשלה המנדטורית ופקוחה לכל נוסע מקנטון זה לקנטון אחר יהיה לו הזכות לישבל [להישאר] לא יותר משלֹשה חדשים. ולהחליף בכל שלשה חדשים את זכות ישיבתו.
עבר הירדן המזרחי. שעד היום כל תושביו ערבים. יש בו חבל בערך שמונים אלף דונאמים ממזרח לים כנרת השייך ליהודים של החברה פיק״א שקנה הבארון רוטשילד בימי תורקיה. חבל אדמה זו שקצתו בגבול סוריא ורובו בגבול עבר הירדן. יחשב לקנטון יהודי מיֻחד. שיוכל להתאחד עם טבריא. ובגליל התחתון שממערב הים כנרת להיות כלו לקנטון אחד יהודי. ואם יש עוד איזה אדמות השייכות לערבים עוד בתוך חבל אדמה זו יתנו להם במקומם אדמות אחרות בעבר הירדן שהיהודים ישלמו את המחיר עבורם.
לסוף הנני מאחל לועדה המלכותית שהשם הטוב ינחם בעצה טובה מלפניו לטובת ארץ ישראל ולטובת השלום בין תושביה. אמן.
סוף המאמר מפעמים 122-123-
רבי עמנואל ( בן מנחם ) סירירו הראשון-חיים בנטוב
רבי עמנואל ( בן מנחם ) סירירו הראשון
גדל אצל דודו רבי שאול, הוא לימדו, סמכו והדריכו בהליכות הנהגת הציבור, ובזמן היותו אב בית הדין, שימש ר׳ עמנואל עוזרו הראשי. בסוף ימיו מינה ר׳ שאול את רבי עמנואל לדיין בבית דינו, ושם שירת אחרי פטירת ר׳ שאול דודו עם החכם ר׳ סעדיה בן ר׳ שמואל דנאן, אב בית הדין, ועם ר׳ יצחק הצרפתי בן ר׳ וידאל השני. וכשנפטר ר׳ שאול בשנת תט״ו המשיך ר׳ עמנואל את משרתו כנציג המשפחה בבית הדין.
ממנו ואילך העמידה משפחה זו בכל דור ודור עד סוף המאה העשרים חכמים ודיינים גדולים שהנהיגו את הקהילה בכישרון רב. דומה שבצדק נגדיר לשושלת חכמים מנהיגים זו ותולדותיה, שאנו מעלים כאן, ביוגרפיה ייחודית, הן מצד חכמתם בהלכה והן מצד כושרם המנהיגותי, והימצאותם ברצף דור אחר דור.
ר׳ עמנואל הראשון היה יד ימינו של אב בית הדין ר׳ סעדיה בן תאן. הוא היה מזכיר בית הדין. ההתכתבות של בית הדין הייתה נתונה בידיו. הוא ניסח את המכתבים וענה על שאלות הבאות לפני בית הדין. היה כמעיין המתגבר, למד הרבה מדרך הנהגתו של דודו ר׳ שאול, וצבר ניסיון בניהול בית הדין. הוא כתב התשובה על שאלת ר׳ יעקב סספורטש, וכתב תשובה חריפה על מכתבו הבוטה של ר׳ יעקב, עד שר׳ יעקב פירקה לסעיפים וענהו על כל סעיף וסעיף. ויש ממנו פסק דין שהוא חתום עליו משנת תל״ד. ר׳ עמנואל היה עד לחילופי שלטון, הוא ראה כיצד הדילאים יורדים מהבמה ומתחילה שושלת העלוויין. בימיו היו מהפכים, מצד אחד בשנת תכ״ה נודעה משיחותו של שבתאי צבי, שאין התייחסות אליה מצד רבני פאס, ומצד אחר בשנת תכ״ד בא ראשון העלוויין מולאי רציד ואחיו מולאי ישמעאל שהיה ״כליפה״ שלו במכנאס. ר׳ שמואל דנאן בעל דברי הימים כותב:
בא מולאי ארציד ובלילה פתח לו השר קאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ באב אלבוזאת ונכנס למללאח בלילה לחצר יהודה מנסאנו… ולקח את מוחמד דרידי והרגו, ושהה בפאס ג׳ שנים, והיה בימיו שבע גדול ושפע רב והברכה שרויה בכל מעשה ידי אדם, אח״כ הלך מו׳ ארשיד לעיר זאווייא שהיה בה הפוקה [המושל] מחמד אלחאג׳, והכניעו עד עפר, וליהודים שבזאווייא נתן זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר, והוציאו מה שיכלו להוציא והניחו כל רכושם שם. והם היו אנשים עשירים ולקחו מה שהיה להם מכסף וזהב, ובאו לפאס, ואח״ב שרף המלך את כל העיר זאווייא, והיה זה בשנת תכ״ח. אח״כ הלך המלך למראכיש להלחם עליה ושם קרתה לו תאונה, שרכב על סוס, והלך הסוס בין עצי היער ונכנס ענף אחד בראשו של המלך ופגע במוחו והרגהו והיו ימי מלכותו כשש שנים ומחצה, ומת בש׳ תל״ב, ובא אחיו מולאי ישמעאל לפאס והמליכוהו עליהם אנשי פאס אזדיד ופאס אלבאלי, והלך למראקש להמשיך את המלחמה.
[1] כל מעשיו של מולאי רציד נמסרו לד׳ שמואל דנאן כפי מה שסיפר לו זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע, ורשם את דבר ביאתו של מולאי רציד מפיו. ראה דברי הימים, בספר פאס וחכמיה שהדפיס ר״ד עובדיה, כרך א, עמי 46-44, ממלכותו של מולאי רציד. ואני מסרתי את עיקרי הדברים כפי מה שמסופר שם וראה גם ספר יהודי מרוקו של רוברט אסרף, הוצאת ידיעות אחרונות, עמי 32. אני סבור שחכמי פאס לא הגיבו על מעשה שבתאי צבי בשנת תכ״ה כי היו עסוקים במהפכה השלטונית שהעסיקה אותם ולא התפנו לדבר אחר.
כל המהפך הזה התרחש בימיו של ר׳ עמנואל הראשון, והוליד מן הסתם בעיות רבות בפאס. רבי עמנואל ור׳ סעדיה ן׳ דנאן ור׳ וידאל הצרפתי הג', שהיה דיין כבר אז במקום אביו שנפטר בש׳ תכ״א, פעלו להרגיע הרוחות. הרבה יהודים שברחו מפאס למקומות אחרים חזרו אז לפאס, ואנשי זאווייא כולם באו לפאם ואתם רבניהם, ר׳ מימון אפלאלו ור׳ יעקב סמחון, ונוצרו בעיות של קליטת היהודים החדשים בקהילה, והרבה עסקו החכמים בעניין הזה. ר׳ עמנואל טרח הרבה בעניין וכוחותיו תשו, ובשנת תל״ה כנראה נפטר. אחריו בא ר׳ מנחם סירירו בן דוד אחיו.
אנטיפה ובזו-מקורות שונים
מעורבות של שגריר צרפת.
משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg
במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.De.Veroullet ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.
כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.
מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום.
בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח. שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.
המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.
התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.
נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.
שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.
יזמותיו של השגריר הבריטי.
לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.
1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.
2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.
3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.
כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה.
תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.
למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.
פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.
משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.
שלווה בצל האימה- נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
שלווה בצל האימה
דודו ישועה ״האביר הנוצץ והמצוחצח״ הלך לעולמו, ובא הקץ על פרק חשוב בתקופת־הזוהר של חיי־העיירה־היהודית גוראמה. דודו ישועה היה בעיצומה של תפילת מנחה בשבת, בבית־הכנסת החדש, כאשר התמוטט כהר ונפל ארצה. הוא הובל לביתו במצב אנוש ומת כעבור שלושה ימים. בהלוויתו, השתתפו כל אנשי־העיירה אשר התאבלו עליו מרה וקברוהו בכבוד רב בבית־ העלמין המקומי החדש.
אך עברו שבעת ימי האבל ומשפחתו העניפה נכנסה למריבות קשות, ושינאת־אחים. פרצו ביניהם סכסוכים חריפים על הרכוש העצום ועל תפקידו הציבורי של דודו ישועה המנוח כראש־הקהילה. פיזור ״ממלכתו״ וחלוקת ירושתו של דודו ישועה היו בלתי נמנעים, ולא היתה דרך ליישב את הסכסוכים בין בני־השבט הגדול שהתפזר לכל עבר. משפחת מסעוד, שכונתה דבית ישועה, עברה לגור בעיירה ריש דרומית לגוראמה, ומשפחות הרב מכלוף עם בנו הרב יהודה הצעיר, וכן משפחתו של מאיר החזק דבית ישועה, עברו לעיירה ״תאלסינט״. הבנים והנכדים הקימו להם משפחות ופרשו מהחמולה העניפה, ובעיירה גוראמה נותר רק כליפה דודו ומשפחתו. כליפה דודו היה בנו של דודו ישועה, אך כל דמיון ביניהם היה מקרי לחלוטין. כליפה ירש את התפקיד. הציבורי של אביו והפך לראש־הקהילה בגוראמה.
כל בני שבטו הגדול של דודו ישועה, אשר במשך עשרות שנים היה תחת מרותו ומנהיגותו התקיפה, ירשו ממנו את תכונותיו, וכעבור שנים מעטות הפכו לאנשי עסקים וראשי־קהילות במקומות ישוביהם החדשים. רובם היו מוצלחים, אך המוצלח מכולם היה מאיר החזק שישב בעיירה תאלסינט. עליו אמרו מפה לאוזן שהוא העתק מושלם ש דודו ישועה, והוא ניחן בכל התכונות תקיפותו של מאיר החזק סייעה בידו למצוא שפה משותפת אפילו עם השבטים הנוקשים של הנוודים בהרי־תאלסינט, איית חדידו באזור אסדאד. הצבא הצרפתי והלגיון בראשו, ליקק הרבה פצעים ממלחמותיו נגד שבטים אכזריים אלה, עד שהצליח לדכא אותם ולהשליט סדר וחוק בקירבם בעזרת ראשי השבטים שלהם. אחר מותו של דודו ישועה, מתו בזה אחר זה רוב וותיקי־העיירה. כאילו חיכו לו כדי ללכת יחד איתו לעולם הבא. גם רוב ראשי־משפחת לוי הנקראת בית־החזן, מתו. בית־החזן היה בית־החמולה השניה בעיירה בגודלה. ובחשיבותה. בחמולה זו היו רבנים גדולים ותלמידי־חכמים, אשר עסקו בין השאר, גם במסחר. לאחר מות ראשי־משפחה עניפה זו, פרצו גם־כן סכסוכים ומריבות בין הבנים והנכדים והם חילקו ביניהם את הרכוש והתפזרו לכל עבר
חלקם עבר לגור בעיירה ריש וחלקם הגדול נשאר בגוראמה, כאשר המנהיג הרוחני שלהם היה ונשאר הרב באבא־ענא.
: تالسينت Talsint (en tamazight ⵜⴰⵍⵙⵉⵏⵜ, en arabe
est une commune rurale de la province de Figuig, dans la région de l'Oriental, au Maroc. Elle a pour chef-lieu une ville du même nom
למשפחה זו, שהיתה בעבר מלוכדת ומאוחדת, אירעו אסונות רבים, והחמור מכולם היה מותם הטרגי של שני הנערים דידיך וחביב. שני הנערים שאחד מהם היה בן יחיד להוריו, נתלוו לפועל ערבי שהלך הרחק מהעיירה כדי להוביל על חמורו סיד לסיוד הדירה לקראת חג הפסח. בעת שהערבי עסק בחפירה, נגרמה מפולת של גושי־עפר וקברה תחתיה את הערבי ושני הנערים שהיו לידו. חג הפסח שנחוג בדרך־כלל ברוב שמחה ופאר, הפך לאבל כבד לתושבי העיירה. לאסון זה נוספו בשורות מרות שהיגיעו מן הערים פאס ואוז׳דה. הבשורות אמרו שאספסוף ערבי צמא להרג ולביזה ערך פוגרומים בשכונות היהודים בערים אלה וגרם להם אבידות רבות בנפש וברכוש. השלטונות הערביים וקציני־הכיבוש הצרפתיים שלא ידעו, לטענתם, את כוונת האספסוף מבעוד מועד, היביעו את צערם בפני ראשי־היהודים בערים אלה, והבטיחו להצמיד שמירה ביום ובלילה לשכונות.
הצרות באו מכל כיוון והעבירו את החיים המאושרים של יהודי־העיירה, כל זה בצד תופעות מוזרות, כמו העלמותו המוחלטת של היהודי מאיר באייה, שעזב את העיירה, וכל נסיונות אחיו משה באייה לאתרו באלג׳יריה בעזרת המושל הצבאי, עלו בתוהו.
יהודים רבים עזבו את האזור ואת גוראמה בחיפושים אחרי עתיד טוב ומבטיח יותר. גם הצעיר יעקב חיון בעל הכינוי יגו משה, עזב את גוראמה נ עקבות צבא־צרפת בדרום מרוקו אשר להם היה מספק ציוד ומצרכי־מזון. יגו ו;צעיר ועמו אחיו ״זאקי״, הפכו במשך הזמן לספקים ראשיים של הצבא הצרפתי. יגו נדד אחריהם עד שיום אחד מצא עצמו בגבול אלג׳יריה — ״חרה — מאוריטניה. הוא גייס לעבודתו קבוצת־אנשים יהודים מהעיירה יוראמה ובראשם יצחק לחיאני, והם שניהלו את עסקיו בערים ובמחנות הצבאיים בהם הקים יגו משה חנויות וסוכנויות אספקה. טינדוף. ביר־מגרין, ק־לחסן ומקומות רבים אחרים. יצחק לחיאני שהיה מלומד בחורה ובעל חפיסה יוצאת מהכלל, למד בכוחות עצמו את השפה הצרפתית ובמהרה הפך לאחראי ראשי על כל עסקי־יגו משה. עסקים אלה היו מוצלחים, למראית עין, והפכו למוקד משיכה לעשירים רבים אשר באו לחזר אחרי יגו משה ולהציע לו עסקאות. מרכז העסקים היה בעיר אגדיר שבצפון־מרוקו וביתו של יגו משה היה פתוח לרווחה לכל דכפין. אצל יגו משה העשיר שכונה גם תאז׳ר יגו ביקרו אורחים חשובים ממרוקו ואף ממדינות אפריקה השכנות, כמו סודאן, סנגל, מאוריטניה ועוד. הבית של יגו משה שימש גם בית־הארחה מרכזי לעניים היהודיים שפקדו את העיר אגדיר ועוזרוח־הבית היו עסוקות יומם וליל באירוח, עד שאיש לא ידע מי יצא ומתי נכנס. יהודי אגדיר כינו את ביתו של יגו משה ״בית אברהם אבינו״ וכולם רחשו לו כבוד והערכה. יגו משה, אשר בינתיים נשא לאישה את עזיזה, מבנותיו היפות של דוד לחיאני בגוראמה, הלך וגדל ברכושו ובשמו הטוב. עסקיו גדלו והתרחבו וכבר לא הייתה לו שום שליטה עליהם ולא ידע אף פעם בכמה נאמד הונו וכיצד מטפלים עוזריו ועובדיו בעסקיו. במשך השנים נולדו לו עשרה ילדים מאשתו עזיזה, והיו לו כל האמצעים הדרושים לפנוקם ולחינוכם. חיי משפחת יגו היו מאושרים, אלא שלא לעולם חוסן. במשך הזמן נוצר תוהו ובוהו. עוזריו הסתבכו במסחר שחור, האחראים עזבו את תפקידם ואיש לא ידע מימינו ומשמאלו. הכל התמוטט בין לילה והיה כלא היה, וסיפור יגו משה העשיר נשאר בגדר אגדה. יהודי גוראמה שהובאו מאות קילומטרים במיוחד כדי לעבוד בעסקי־יגו משה, מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן, ולא נותר להם אלא לחזור לעיירתם בידיים ריקות. עשרות היהודים חזרו עם זכרונות וחוויות של ״פלאי־יגו משה״ ושנים רבות עוד סיפרו אותם לכל מי שרק רצה לשמוע. — יגו משה ומשפחתו נשארו באגדיר.
באחד הימים הראשונים של עסקיו המשגשגים עם צבא־צרפת, הגיע יגו משה לאחד המחנות באזור, ובהיכנסו למחנה צבאי לשם סידור עניני־אספקה, נתקל בקצין צרפתי צעיר. בראותו את יגו משה היהודי, קרא הקצין: ״יהודי, ברא תראה מה עשו הערבים לאחים שלך בפלסטין״.
יגו משה נדהם תחילה מערנותו של הצרפתי, אך הוא החליט לנסות ולהבין מהי כוונתו. הקצץ שישב אותה שעה על כיסא וקרא עיתון צרפתי הצביע על כתבה מתוך העיתון ואמר בליגלוג כשהוא עושה תנועת־שחיטה בכף ידו על צוארו הוא: ״הם שחטו את היהודים בחברון״ יגו משה, הנדהם מסיפורו של הקצץ האנטישמי, נשאר פעור פה ולא ידע כיצד להגיב, אך הקצץ הצרפתי ניצל את מבוכתו זו והוסיף להציק לו: ״טוב עשו הערבים, צריך לשחוט את כל היהודים״. יגו משה פנה והתלונן על הקצץ בפני מפקדו ולמחרת הועבר הקצין למחנה אחר לאחר שהועמד לp־משמעתי. יגו משה החליט לספר על תקרית זו לראשי הקהילה, ולברר מה מידת האמת שבסיפורו של הקצץ הצרפתי. עד מהירה התברר לו שאכן יהודים רבים נטבחו בעיר חברון ובירושלים על־ידי הערבים בחורף של שנת 1929. רבים קראו על כך בעיתונים הצרפתיים והתאבלו מרה על קורות אחיהם בארץ הקודש שאותה הכירו רק מן התנ״ך.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- כלו מחמדים
אנתולוגיה של מאמרים, הקדמות, חידושים וידיעות בעינייני דרוש ואגדה, הגות ואישים, מלוקטים מהספרות המדרשית והרבנית לתקופותיה. מעין ״מדרש תלפיות״, ״מדבר קדמות״ ו״עדן מקדם״.
חיבור זה הוא שלישי, בסדרת ספרים שחיבר במתכונת זו, קדמו לו ״מיני מתיקה״ ו״אשכלות הגפן״. התוכן נלקט תוך כדי לימודו ועיונו בספרים, מתוך כוונה שהדברים יהיו לפניו תמיד ולא ישכחו ממנו, וכדי לזכות אחרים שאין בידם הספרות הרבנית העניפה או שאין להם אפשרות והזדמנות לקרוא אותה: ״כל זה עשיתי לזכות עצמי ואחרים … שאין בידם מטפחת ספרים למצוא בקל כל ההדרים״ (שער הספר). משום כך קרא לספר ״כלו מחמדים׳, לרמוז כי יש בו דברים נחמדים. לספר הקדמה ושער משל המחבר והוא ערוך לפי סדר א״ב, אם כי הסדר הפנימי של הא״ב לא נשמר באופן עקבי.
הקובץ עליו כתוב החיבור הוכן בידי ר׳ יוסף. החיבור אינו ממוספר, בו 57 דפים כתובים. הדף: 28.6×20.8. בעמוד 30—32 שורות. בשורה 12—18 מילים.
- הרי בשמים
אנתולוגיה של מדרשים, פרושים, ומאמרי מוסר השכל מלוקט מספרות המדרש וההגות של ראשונים ואחרונים בתוספת נופך מהמחבר. מעין ״מדרש תלפיות״ לר״א הכהן, ״מדבר קדמות״ לרב חיד״א ו״עדן מקדם״ לר׳ רפאל משה אלבאז, ועוד. על שיטתו ומטרתו לימד אותנו בשער שהכין לחיבור:
ואשר הקרה לפני … דברים טמונים ומכוסים מעין כל חוזה, דברים חדשים ונפלאים ונעלמים … ואני אומר מי שימצא דבר
יקר ולא יכתוב אותו לזכרון זה הפסד.. וחסרון שאינו מתמלא, וגם היא אבירה שאין לה השבה לעולם. כי השכחה מצויה … לכן יעצוני כליותי לכתוב דברי חכמים וחירותם … ויבא יוסף הביתה, מלא חפני טיבותא, מילי מעלייתא מרגניתא טבתא, ואת שמו קראתי הרי בשמים.
החיבור ערוך לפי סדר אלפא ביתא. אין בו הקדמה משל המחבר ואינו ממוספר ובו 124 עמודים כתובים. הדח: 22.1×19.1. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 14—18 מילים.
- כתוב עליו ליוסף״
בו אסף מאמרים, חידושים ודרשות שנאמרו בספרות הדרוש הרבנית, ברמז, בהגות ובקבלה על יוסף הצדיק: מעלותיו, מידותיו, נסיונותיו וצדקותו. והוסיף על אלה המחבר את חידושיו, אותם הוא רגיל לפתוח ב״אמר המאסף!״. את החומר ערך לפי סדר א״ב. המניע לחיבורו היא העובדה ששמו יוסף כשם יוסף הצדיק.
ובהקדמה מאריך להוכיח מספרי המקובלים והאר״י ז״ל, שהשם שניתן לאדם על ידי הוריו אינו מקרה, אלא הכל מחושב ומכוון מלמעלה, ושמו של האדם רומז על תכונותיו:
דכל השמות שבעולם אינם במקרה, אלא הכל מאיתו יתברר דלפי האיש ופעולתו, כך מזדמן בפי אביו לקוראו בשם זה. דהשם ממש יורה על ענין הפעולה שבאותו אדם, אם הוא מצד הטוב או מצד הרע, ובאיזה ענין יהיה הטוב שבו ובאיזה ענין יהיה הרע, הכל יורה שמו עליו ויהיה הכל מרומז בשמו. ולא זה השם עצמו, אלא אפילו מספר שמו וכל אות ונקודה שבשמו, הכל מורה על פעולתו וענייניו אשר באותו האיש. באופן שאין דבר קטון וגדול שבכל איש ואיש שלא יורה עליו שמו. ואפילו שתמצא לפעמים אדם רשע ושמו יורה על טוב, הנה יורה שיש בו איזה ניצוץ טוב. ולפיכך ראשונים שהיו יודעים סוד זה היו בודקים בשמות, כמו רבי מאיר לכדור. וכן בשמות בעלי חיים. וזו חכמת אדם הראשון, [=שהיה] יותר מושלם ממלאכי השרת.
לאחר שהאריך להוכיח את השפעת השם על האדם מסיים: ״קורא נעים עיניו תחזינה משרים מה שבינותי בספרים … דברים ברורים כי השם שנקרא בו האדם אינו במקרה״. את הרעיון לחיבור זה לקח מהרה״ג רבי אברהם פאלאג׳י מחכמי איזמיר במאה הי״ט, אשר חיבר ספר בשם ״שמו אברהם״ (שאלוניקי תרכ״ז), לקט מאמרים בסדר א״ב על אברהם אבינו, מעלותיו ומדותיו.
לספר שער והקדמה משל המחבר, מעבר לשער בקשתו שיזכהו השי״ת להדפיס חיבוריו וכן רשימה של 27 מספריו. החיבור כתוב על ספר חשבונות, אינו ממוספר ובו 115 דפים. הדח 29.6×19.5. בעמוד 30—33 שורות. בשורה 16—18 מילים. דפים 92 ע״ב — 107, השמטות והשלמות כפי שהזדמנו לפניו, הן אינן ערוכות לפי סדר הא״ב. דפים 108—112 ע״א, ריקים וכנראה השאיר אותם להשלמות. דפים 112 ע״ב — 115, אוטוביוגרפיה של המחבר, עליה חזר בשינויים קלים מספר פעמים בחיבוריו ״תולדות יוסף״ ו״נפלאותיך אשיחה״, ועוד.