האזהרות-שבועות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
ה״אזהרות״
הכתובה בין ישראל לתורה
בשם זה נקרא כל פיוט או שיר־חרוזים העוסק במנין תרי״ג המצוות, וכמו כן המילה ״אזהרות״ בגימטריה־שש מאות ושלוש עשרה, או תרי״ג מצוות.
בכל הקהילות הספרדיות נוהגים עד היום לקרוא אחרי תפילת מנחה של יום חג השבועות את האזהרות המיוסדות על מנין המצוות שנסדרו ב״הלכות גדולות״ ובהן שני חלקים: הראשון כולל רמ״ח מצוות עשה, והחלק השני, שס״ה מצוות לא תעשה, של הגאון רבנו יצחק ב״ר ראובן מברצלונה או אלברגלוני.
לאחר תפילת מנחה, מתיישב הקהל במעגל בצורת חצי גורן סביב רב בית הכנסת, ובתווך ניצב דלי מלא מים.
כל אחד מהקהל מתכבד בקריאת קטע מתוך האזהרות בניגון המיוחד להן. ראשון המתחילים הוא רב בית־הכנסת, או זקן נכבד, והוא פותח בפסוקים הראשונים :
אי זה מקום בינה, אי מזה ואי זה הוא, אוצר חכמה ודעת, ראשית קנינהו, בבואי לשאול היום, את מי נועץ ויבינהו, מי יתן ידעתי ואמצאהו (איוב כג).
אחריו באים יתר אנשי הקהל, לפי מעמדם וכבודם ואוי לו לאדם שיטעה בקריאה או בלחנים של הקטע שלו, איש כזה צפוי יהיה להתקפה מאורגנת מצד כל הקהל ה״מתקף׳ אותו תוך קריאות בערבית־יהודית:
עאווד, עאווד, עאווד, עאווד, מא כא תערף סי ! אברהם (כאן נוקבים בשמו של הטועה) לא ידע, בן ישראל (נוקבים בשם אביו) לא התבונן! ופירושו: חזור חזור חזור, חזור! אינך מבין מאומה, אברהם לא ידע בן ישראל לא התבונן!
בסימנא טבא
חמור מכל, הוא מי שנופל בחלקו לקרוא באזהרות את הבית המתחיל במילים : בסימנא טבא ובמזלא יאיא! , או את הקטע האחרון ״תערב רינתי״. אדם זה יעמוד בפני שתי ברירות: או יזמין את כל באי בית־הכנסת לביתו וימזוג להם כהלכה, ולא; הוא יזכה לקיטון של צוננים מהדלי המונח בתווך ומוכן, מובן שלאיש זה אין מנוס והוא מעדיף להזמין את החברים לביתו ומוזג להם כנדרש.
האזהרות הללו הן מן המפורסמות ביותר ונדפסו במחזורי ״שלוש רגלים״ ובספרי ״ארבעה גביעים״, והן נקראות בכל ארצות המגרב.
רבניה ומשורריה הגדולים של יהדות מרוקו השאירו לנו מחרוזות שלמות של אזהרות. כמו ספר האזהרות ״מקומן של זבחים״ על הלכות שחיטה וטריפות למשורר דוד בן־חסין ממכנאס.
איזוהי דדן ישרה אשר יבחר לו האדם ויבור לו,
הליכותיו והליכות אלי מלכי בקודש, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו,
פרי מעשיו יאכל וקרנו תרום בכבוד לעולם טוב וארון כולו,
לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״.
ה״אזהרות לשבועות״ לרבי שמואל אלבאז מצפרו:
אערכה משפט ומצות אלהים־־בתוך עדתי ביום חג ששוני,
אמרות ה׳ טהורות—אזכרה ובפי אענה,
בעדות והקים ומשפטים־-אף כי אין מלה בלשוני
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז)
מאחר ומנהג קריאת האזהרות, הוא מנהג קדום בכל תפוצות ישראל, לכן רבים הם ספרי האזהרות, ובכל מקום נמצאים מחזורים ובהם סדר ״אזהרות״ לפי מנהג המקום או הסביבה, כמו שיש נוסחאות בשפע של ״כתובות״ לחג השבועות.
בסיום קריאת האזהרות, כל הקהל פוצה בפיוט מלא ערגה לארץ ישראל:
לשנה הבאה בארץ ישראל…. ושם נעשה קרבנות האל, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ השבח……ושם נעשה עולה וזבח, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ הקודש……ושם נעשה מועד וחודש, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ הגליל……ושם נעשה קרבן וכליל, לשנה הבאה
לשנה הבאה בארץ יהודה……ושם נעשה קרבן ותודה, לשנה הבאה
לשנה הבאה בארץ האבות…..כי שם שמחת כל הלבבות, לשנה הבאה.
על אף הטעם והיופי שבקריאת האזהרות, נהגו כמה משפחות בתלמסן שבאלג׳יריה שלא לקרוא את האזהרות ומנהג זה כובד אצל צאצאיהם עד היום, ללא שום טעם או סיבה כלשהי.
ירושלים של זהב —אותן מילים, לחן אנדלוסי…..אמיל זריהן….
ירושלים של זהב —אותן מילים, מנגינה אנדלוסית…..
בחירתו של רבנו, לרבה הראשי של עיר הקודש – ירושלים תובב"א
ירושלים מחכה
ירושלים העיר שממנה יוצאת תורה והוראה לכל העולם, מזה שנים רבות נמצאת הרבנות הראשית כצאן ללא רועה, הגאון הרב צבי פסח פראנק זצ״ל והגאון הרב אליהו פרדס זצ׳׳ל שהיו המנצחים על כל עניני הדת והדין שבירושלים בבחינת ׳כל הדבר הגדול יביאון אליך׳ נפטרו (הרב פראנק נפטר מזה כשש עשרה שנה, ועמיתו הרב פרדס גם עזב את ירושלים לאנחות מזה כשש שנים) מידי יום היו מתעוררים ספקות, והממונים היו צריכים מורה שיפתור להם להיתר או לאיסור.
ירושלים הרים סביב לה
מידי פעם היו מנסים לארגן גוף בוחר, והדבר נעצר ע״י גורמים מגורמים שונים, לפעמים מבעיה תקציבית, ופעמים מסיבת מיהו הרב הראוי וכדו' בשלהי שנת תשל׳׳ז נטלו על עצמם מספר אנשים לפעול בכל מרץ להביא לבחירת רבנים ראשיים לירושלים, גם הפעם היו הרבה מפריעים, אך גדולי ישראל עודדו והמריצו שלא העת להחשות, אלא עת לעשות לה׳ לשנס מתנים ולהודיע לכל הגורמים, את הצורך הגדול ברבנים ראשיים לירושלים, ושיפה שעה אחת קודם.
כעיר שחוברה לה יחדיו
מרן הרב עובדיה יוסף שליט״א שבאותו הזמן היה מכהן במשרת הראשון לציון והרב הראשי לישראל, ומזה שנים רבות הרגיש בחסרון, ודאגתו קוננה בקרבו על העיר שכל העולם מחכים למוצא פי רבותיה, לגדור פרצות, לתקן תקנות, להשכין שלום, ולהביא את דבר ה׳ לכל שכבות העם, וגם לבתי דינים. ביקש מהרב גדליה שרייבר שליט״א שהיה אז ראש המועצה הדתית בירושלים שיטול על עצמו את התפקיד לסידור כל ההסדרים הממשלתיים והעירוניים ולמינוי הבוחרים. ואכן לאחר כמה חודשים ברכו על המוגמר, ויצא הפרסום לכל מי שמכיר רב גדול בתורה וביראה מורם מעם שראוי שכתרה של ירושלים יונח על ראשו, שידבר על לבו שיגיש את מועמדותו. בכל הפרסומים והפגישות בין האחראים הובעה דיעה שהדמות הרבנית שצריכים לחפש, צריכה להמשיך את דמות הרבנים הקודמים הגרצ׳׳פ פראנק זצ״ל והגר״א פרדס זצ״ל שהיו נהירים להם כל שבילי התלמודים והיו מבינים גדולים בכל שטחי החיים וגם בתכונות בני אדם בהבנה עמוקה וחודרת.
ואכן שבעה רבנים גדולי תורה הגישו מועמדותם לרב הספרדי ואכן המבוכה והמתיחות גדלה במגזר הספרדי במי לתמוך ובמי לא, לכן נתעורר מרן הרב עובדיה יוסף להציע משרה זו לרבנו שהכירו אישית בשנת תשל׳׳ד כאשר נתבקש ע״י קהילת הקודש אשר בחיפה לבא לכהן ברבנות ובדיינות בעירם, יידע הראש״ל כי רבנו היא דמות שתהיה מקובלת על כולם ושהוא משכמו גבוה מכל העם, וכולם חפצים ביקרו, ומה גם שכמה מהמועמדים הם תלמידיו, וודאי שכולם יסכימו שהוא הסמכות העליונה.
קרא לשמש ויזרח אור
באותו הזמן נפגש מרן הרב עובדיה יוסף עם רבנו וביקשו להציג את מועמדותו לרבנות הראשית בירושלים לעדות המזרח והספרדים. ושהוא ישתדל לאחד את גוף הבוחר שיתמכו בו אם אכן יעלה לישראל.
בתחילה היה אי ודאות אם אכן יסכים רבנו להצעה, כיון שלא היה חסר לו כלום וכל העם היו אוהבים אותו כולל הגויים, וגם מצד הצבור יכול להיות שלא יעזבוהו לנפשו ולא ירשו לו לעלות לא״י.
רועה נאמן
וגם בפעם הזו שלח האדמו״ר מחב״ד מכתב לדבר על ליבו שישאר בקזאבלנקא, ובין הדברים כותב האדמו״ר: כי לא יתכן להשאיר את קהילתו כצאן אשר אין להם רועה, ומי ככת״ר שליט״א להיות להם רעיא מהמנא… ועפ״י הוראת חז״ל דמעלין בקודש, מובטח לו שניתנו לו הכוחות להיות מוסיף והולך. (ש.ש. מחבירך ח״ג/86)
לאחר בקשותיו של הראש״ל לרבות מברקים ופקסים, ובטלפון שבור. כי למרוקו ישירות לא יכלו להתקשר, אז היו מתקשרים לבנו הרה״ג רבי דוד לעיר פריז שבצרפת ומשם היה רבי דוד מתקשר בטלפון אחר לאביו במרוקו, וכך דברו עימו הרבנים הראשיים דאז שיואיל בטובו לכהן פאר ולכבד את ירושלים בזה שיעמוד בראשה. בין הדברים אמר הראש״ל לרבנו: כי הפעם זו הצעה מכובדת שכדאי שלא לסרב לה.
התלבטויותיו של רבנו היו קשות, אך כיון שראה רבנו שהקהילה הולכת ומתמעטת וכיום נותרו בה רק אלפים אחדים לעומת מאות אלפים שהיו בה, ומה גם שמשאת נפשו של רבנו היתה לעלות לארץ ישראל לעת זקנותו, ולהתעלות בה, והנה הגיע הוא לקרוב לשנתו השבעים, וכולו מלא געגועים לחונן את עפרה של א״י בתמידות.
לאור כל זאת החליט רבנו לקבל על עצמו את ההצעה, ולאחר חג הסוכות קיבל מרן הרב עובדיה יוסף מכתב, שבו מודיע רבנו שהוא מקבל את ההצעה.
בורח מן המחלוקת
מהתנאים שהתנה רבנו עם הרב עובדיה יוסף שהוא מגיש את מועמדותו, בתנאי שכולם יסכימו למועמדותו ושבגללו לא תגרם מחלוקת, ושח׳׳ו ששמו יזכר במחלוקת.
תוך כמה ימים הודיע הראש״ל לאותם שהגישו מועמדות לתפקיד הרב הראשי הספרדי, כי לאחר שהרב משאש הודיע על כונותיו הרציניות לעלות לארץ ישראל, יתמוך הוא – אך ורק במועמדותו של הרב משאש.
עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים
עשרה ימים לפני יום הבחירות עלה רבנו ארצה (כא׳ בחשון חשל׳׳ח), כל הארץ געשה ורעשה על הכבוד הגדול שהנה הרב משאש ששמעו הולך בכל הקהילות היהודיות בעולם הגיע ארצה בלבושו האצילי ובמראהו הדומה למראה הבזק. במשך הימים נערכו לכבודו כמה וכמה מסיבות קבלת פנים. במשך אותם ימים פעל מרן הרב עובדיה יוסף אצל האנשים שנתמנו לבוחרים שיבואו לבחור ושיבחרו ברב משאש, וזכה למה שאמרו חז״ל שהעוסק בתורה מלאכתו נעשית ע׳׳י אחרים. לרוב גדלותו יאמר שכולם הצליחו מהר לקלוט במי מדובר, וארבעה ימים לאחר עלותו ארצה הופיע בעיתונות שחמישה מועמדים הסירו מועמדותם לטובת בחירתו של רבנו לרבה הראשי לירושלים. והיותר חידוש הוא שעם כל המתיחות שהיתה באותו הזמן במוסדות הרה״ר לישראל, בכל זאת התמיכה והכתרת רבנו היתה מקובלת על כולם.
חכמי המערב בירושלים – שלמה דיין-רבי רפאל אהרן בן שמעון
מה׳ מצעדי גבר
בתום שהות של קרוב לשנתיים בירושלים, כאשר כל עיסוקו בתורה ובעבודת הקודש, נטל שוב רבי רפאל אהרן את מקל הנידודים, ושב למארוקו בשליחות העדה המערבית. היה זה בראשית שנת תר״ן(1890).
״ובטח תתפלא״, כותב רבי רפאל אהרן. ״כי אחרי שתותי כוס יגונים בראותי תלאות עמי וצרותיו ומצוקותיו בין עמים אכזרים, מה זה היה לי לשוב על עקבי שנית שמה ! האם חביבין עלי יסורין גם במדה כזאת! או המבלי אין יסורין בירושלים מקום מגורי, כי ארדוף אחריהם עד מקומם בירכתי ארץ ? הלא גם בציון ימצא איש די מחסורו והותר לדאבון לבב?״.
תשובות לשאלות אלה לא היו לרבי רפאל אהרן, וכך הוא כותב:
״החידה סתומה הזאת לא אדע פתרונה גם אני, בלא חפץ ורצון באתי שעריה שנית, עסק נחוץ לא היה לי, ולמרבית הפלא אשמיעך, כי גם ידעתי מראש כי הפעם שם לא אדע נחת, מקרים נסתרים אשר עברו בימי הבינים הכינו לי שפטים וחצים שנונים יורדי חדרי בטן, לזרות מלח על פצעי לב הנודד כמוני, כל זאת דמיתי מראש, ובכל זאת לא יכולתי לעצור דרכי, בחזקת יד נסתרה הובלתי שמה שנית כי מה׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ״.
כתרוני המון תלאות
בדרך נדודיו לעיר פאס, עבר רבי רפאל אהרן דרך העיר פארו שבפורטוגאל, שם נפל למשכב, ״בחמימות נוראה אשר שרפה כליותי… וכמעט הייתי בכל רע, לולא ה׳ שהיה לי למען ירושלים עיה״ק ולמען אבותי הקדושים זיע׳יא ופי מלא תהילות חסדי ידיד נפשי בעל אכסניא נאה… כה"ר אברהם עמרם יצ״ו אשר היה לי כאח רחמן ועזרני ברופאים ורפואות וכל מחסורי עליו עד שובי לתחיה״. מספר חודשים שהה רבי רפאל אהרן
בפארו עד שובו לאיתנו. בחדש ניסן, שם לדרך פעמיו, ובמשך שמונה ימים רצופים עשה את דרכו לעיר פאס, כדי לסיים את עקרי שליחותו הראשונה.
תיכף לכניסתו לעיר, הקיפו את רבי רפאל אהרן תלאות רבות,
״כי כאשר דרכה רגלי על סף שער העיר ההיא תכף כתרוני הקיפוני המון תלאות אשר חכו לביאתי על יד השער, ויארחו אתי לחברה גם בטרם אנפש מעינויי דרכי… ויסבו עלי ככדור מכל עברי… כאב אנוש, ומדוי נעכר, מורא, ומגור ופחד… באופן, כי ראיתי דרכי חתחתים וסרים סבוכים, מבלתי יכולתי המלט, ואם כי נחמתי עשר פעמים בכל רגע על בואי, אכן בנחמתי לא אהגה מזור, ובפרט כי לא מרצוני באתי, ומי בן תמותה חקר אלוה ידע״.
במסירות נפש ממש, המשיך רבי רפאל אהרן, לעשות בשליחותו, ואת שכמו הטה לסבול ביסורי נפש וגוף, מבלי לנוס מיעודו אשר הועיד לטובת עדתו.
אז דיברת בחזון לחסידיך
מאלף הדבר לראות את כוחו של רבי רפאל אהרן, בראיית הנסתר והעתיד לבוא. הוא ניחן בכוחות נפש עילאיים אשר ביכולתם היה להביט למרחוק באופן מפליא. הכמוס לא עממוהו, וכל רז לא אניס ליה. אך לרוב ענותנותו וצניעותו היתירה והמופלגת, היה מסתיר ומכסה את נבואותיו וחזיונותיו. אולם בהזדמנויות שונות יצא רבי רפאל אהרן מגדרו וחשף מעט מכוחו זה. אך, גם את המעט שגילה, הלביש בצורות שונות, ותלה בכוח הדמיון הטבעי, שאינו יוצא מגדר הרגיל, ומצוי הוא אצל כל אדם.
כל החזיונות אשר ראה רבי רפאל אהרן, בטרם צאתו את ירושלים לגולה, התאמתו, והיו למציאות עגומה, וכפי שהוא עצמו מעיד עליהם, ״ילידי דמיוני אלה, לא היו בני לא אמון בם…׳׳.
Plainte à Foum Jmaa – 1943 – Georges SEBAT
Plainte à Foum Jmaa – 1943
Nous avons choisi cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.
Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".
Georges SEBAT
Casablanca, le 4 août I943
Monsieur le Directeur
des Affaires Politiques
Rabat
Monsieur le Directeur,
Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’ Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour
La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.
Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.
Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :
Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.
Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943
Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.
Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.
La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.
Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.
Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.
Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:
Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.
Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).
Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.
Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.
Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.
David ASSOULINE Chimmoune David BENISTI
Mouchi FEDIDA Yahia PINTO
Youssif TORDJMAN Chemaoun IFRAH
L'ecole de l'alliance a Akka-Joseph Dadia
Autrefois, les juifs d'Akka étaient surtout orfèvres, et aussi commerçants. En 1945, il n'y a plus que quatre orfèvres 
juifs. Quant au commerce, la tradition ne semble pas s'en être perdue.
La fabrication traditionnelle de l'eau de vie de dattes, mahya, en argot shtiya – de l'hébreu shato, boire, boisson -, a lieu à chaque année en septembre au mellah à l'aide d'un alambic fait d'une jarre en poterie – ikhabia di mahya -, reliée au fourneau par un roseau creux.
Naguère, des femmes juives de Tagadirt dansaient une sorte d'ahouach, appelé ahéibbar, réunion, – de l'hébreu habber, s'unir, unir -, danse très ancienne et spéciale à Akka inconnue des autres juifs du Maroc. Sur un rang, vêtues de blanc, les cheveux pris dans le foulard de soie rouge, mais celui-ci recouvert par un voile blanc découvrant entièrement le visage et la racine des cheveux. Ceinture rouge. Certaines assez belles, les traits fins, le teint d'une blancheur surprenante. Debout, parmi elles, deux ou trois vieilles battent le tambourin. Toutes chantent en arabe. De temps à autre, deux ou trois femmes sortent du rang et font quelques pas, en tournant l'une autour de l'autre : le corps penché en arrière, les bras tendus, elles frappent dans leurs mains aux doigts allongés, tout en dansant une sorte de pas assez vifs, dont le piétinement n'est pas sans rappeler celui du ballet soussi.
Des rabbins-quêteurs sont enterrés à Akka : rabbi Yéhudah ben Hobab et rabbi Mordekhay ; rabbi Issachar Yisraël est enterré près du qsar Irrehalen. On lui prête d'avoir, de son vivant, fait jaillir la source de Talgest, une source d'eau miraculeuse au pied du Bani à huit kilomètres au Sud- ouest d'Akka. Les juifs l'appellent Ba'âl Hama'yan, « Le maître de la source ».
Jadis il existait un foyer considérable et fécond de kabbalistes, méqoubalim, dans le Sud du Maroc, dans le Sous, le Drâ et les confins sahariens : Taroudant, Tamgrout, Akka, Tafilalet, etc. Rabbi Moïse ben Mimun Elbaz a quitté Taroudant, avec quelques compagnons, et est arrivé à Akka pour terminer son Hekhal ha-Qodesh « Le Palais de Sainteté », en 1598. Son disciple, rabbi Jacob ben Isaac Bu-Ifergan, a composé à Akka son Minhah hadasha « Offrande Nouvelle » en 1619.
Les caravanes venant de Taroudant par Tiznit ou Ifrane de l'Anti Atlas, et celles qui partent des oasis d'Akka et de Tata, servaient de relais intermédiaire aux commerçants du Dra' et du Tafilalet. ; Illigh, Oufrane, Akka, Tata, Beni Sbih, El Gozlan M'Hamid participent aux foires, qui jalonnent les passages des caravanes. Au 18è siècle, Goulimine supplante définitivement Akka dans le commerce transsaharien. Ce explique le déclin de l'artisanat juif dans cette dernière localité.
Au début du 17è siècle, les juifs d'Akka ont souffert d'une terrible sécheresse, en même temps que des persécutions de la part de leurs voisins qui ont littéralement assiégé leur quartier. Les juifs n'ont dû leur salut qu'après avoir payé à leurs agresseurs de fortes sommes d'argent.
Mardochée Abisror a été l'homme à tout faire et le compagnon de tous les instants de Charles de Foucauld lors de son exploration du Maroc, déguisé en rabbin. Le vicomte, avec son guide, arriva à Akka le 28 novembre 1883. Un témoin de l'époque, Esther Assaraf née Abisror, évoquant les souvenirs d'enfance du voyageur, a raconté en 1955 à Elias Harrus que de Foucauld montait « sur le toit pour vérifier si sa fiancée, à Paris, lui était restée fidèle ».
En 1492, le fanatique et agitateur al-Maghilli, chassé de Fès et devenu Cheikh de Tlemcen, a soulevé la population du Gourara et du Touat contre les juifs. Le même sort allait être réservé, quelques années plus tard, aux centres juifs du Dra, toujours à l'instigation d'al-Maghilli. Akka et Tata accueillirent probablement les rescapés de ce massacre. Ce qui explique pourquoi Vincent Monteil fait remonter au 16è siècle seulement l'origine de ces deux communautés. Ce fait d'histoire mérite d'être revu pour savoir si elles ne datent pas d'avant le 16è siècle.
D'autres faits d'histoire méritent d'être approfondis : – Des métallurgistes juifs ont exploité les mines de cuivre, de fer et d'argent du Sous et du Dra. -Tamdult, au sud du pays d'Akka, était riche en mines d'or, d'argent et de cuivre. Une communauté juive est venue s'établir ici après la destruction du Premier Temple de Jérusalem, et travailler le minerai. – Des juifs yéménites, experts en traitement des métaux, ont accompagné en 705 Musa Ibn Nusair dans son expédition marocaine.\
« En janvier 1963, raconte Simon Hazan, un soir, en une seule nuit, tous les juifs d'Akka ont été embarqués dans des cars. Ils n'avaient même pas vendu leurs maigres biens. Quelques ballots de vêtements et en route
pour la Terre promise ! Hélas, le Président de la Communauté venait de decéder et n'a pas pu faire le voyage. Il fallu, je crois, six cars pour le transport de toute cette population … Le lendemain matin, il ne restait plus un seul juif dans les deux mellahs. Ils étaient tous partis dans la nuit à
Inezgane. Je crois que de là, ils ont pris le train pour Tanger, puis le bateau pour Israël. J'étais le seul juif à 500 kilomètres à la ronde. »
Kervenic en Pluvigner, Mercredi 2 février 2011
Joseph Dadia
דן מנור – עוף החול
דר' דן מנור
עוף החול
זהו ספר שירים מאת משה לוי. הספר יצא לאור בשנת תש"ע, ומחברו מנמק את בחירת השם-"עוף החול" בְּדַמּוֹתוֹ את זיק ההשראה שפקד אותו לראשונה, והצית בו את אש השירה, לאש שחרכה את כנפיו של עוף החול ('אגדה חיה', עמ' 8 ). יש לנו כאן,בעצם, רעיון מקראי המדמה את הנבואה לאש בוערת(ישעיה, ה ו, ירמיה כ, ט).
הקובץ מכיל שירים שהמשורר חיבר החל משנות החמישים-ימי עלומיו-ועד שנות התשעים. תקופה ארוכה שבה חל מפנה ניכר מן השירים המוקדמים למאוחרים. אלה המוקדמים טבועים בחותמו של הפיוט המרוקאי שאפשר להגדירו כצלם ותבנית של שירת ספרד(1), והמשורר שאמון על ברכי תרבות יהודי מרוקו, מגלה זיקה רבה הן לפיוט המרוקאי, והן לשירת ספרד-זיקה המתבטאת בכמה יסודות אמנותיים.
א). מבנה סימטרי של השיר . בעקבות שני הז'נרים האלה הוא בונה את השיר מארבע בתים בני ארבע שורות, כדוגמת השירים: 'בְּגַן צִבּוּרִי', 'בתוך לִבִּי', 'יום הַיָּרִיד'. לפעמים גם שלושה בתים, כמו השירים: 'בתוך כלוב', 'הרועה', 'צִפּוֹר דרור'. אם כי אינו מקפיד תמיד על המבנה הזה.
ב). החריזה. גם בעניין זה הוא נוהג כמקובל בשירה הקלאסית, לרוב א ב, א ב. בין אם זה חרוז "מיוחס", או חרוז "עובר", כפי שנראה בשירים הבאים: 'בגן צִבּורִי', 'טו בשבט', 'טו באב', ועוד. לעתים הוא חורז בנוסח החרוז המודרני, כמו :,"שְׁעָרָיו, יֶעֱרָב" ('בתוך לבי'), או "יְעָרוֹת, חֵרוּת" ('טו בשבט').
ג). הסגנון מהוקצע, הלשון צחה ומרופדת, לעתים, במליצה ובדימויים הידועים מן השירה הקלאסית, כגון : דימוי הנפש לספיר ('כרובי שמים'), דימוי הזריחה להדלקת אש: "עת תתלקח האש באופק" או דימוי השמש לזהב, פנים שחומים: "בְּזהַר מוּפָז"('לא ידעתי עָגְמָה'), דימוי המולדת ל-"עֲרֻגַּת הבושם" ('מכורה'), ועוד. סגנון זה יוצק בשיר בהירות המקלה על הבנתו. שלא כסגנון המעורפל של השיר המודרני, שעליו נעמוד להלן.
נושאי השירים כאן הם רבגוניים, שירי טבע, חגים ועונות, ואף שירי זכרון לאישים ידועים, כמו: הרצל, וייצמן ונתן אלבז. בכל השירים האלה המשורר מגלה שליטה וידע במכמני הלשון.
השירים המאוחרים משנות השבעים ואילך פועמת בהם רוח השירה החדשה בת דורנו הפורקת עול, ונוהגת בהפקרות כלפי המסגרות והתבניות של השירה הקלאסית. כמה ממאפייניה מסתמנים בשירתו המאוחרת של לוי. והם: העדר מבנה סימטרי וחרוז, פיסוק חופשי, עמימות, ספיקות ותהיות והתרכזות ב-" "אני האישי".
לגבי המבנה והחרוז די לעלעל בעמודים 8-96, שבהם מרוכזים השירים המאוחרים כדי להווכח בהעדר שני היסודות האלה. ובאשר לפיסוק הריהו שרירותי לגמרי בשירים אלה, או כמעט משובש- מה שמקשה, לעתים על הבנת הרעיונות. נציין דוגמה אחת בלבד: "ואני צועד, דורות רבים, ללחוך עָפָר, לחונן, ולְשַחֵר דרך, אֵין, שַחַר לָהּ בנתיב דוּמה" ('אָדָם'). הפיסוק כאן סוטה לגמרי מכללי התחביר. הפסיק אחרי מילת השלילה-"אין"- מעיב על הבנת משמעות הכתוב, באין לדעת, אם היא שוללת את הרעיון שלפניה, או זה שלאחריה. דוגמאות מסוג זה אינן נדירות, כל עיקר,אך אין צורך להאריך.
עמימות
תופעה זו כאחד המאפיינים בשירה המודרנית היא גילוי למבוכתו ולרחשי לבו של המשורר בן דורנו. יש הרואים בה כשרון אמנותי, אף כי אפשר לחלוק על כך. אך לענייננו גם בשירתו של לוי מצויים ניצנים של עמימות זו. נביא כאן דוגמאות אחדות.
המשורר פותח את השיר 'אשם תלוי' במשפט הבא: "רד ממני, לא בי הָאָשָם גם לא בך". א). לא ברור בפני מי הוא מצטדק, ומהו האשם שממנו הוא מתנער?, ב). כשהוא קורא :"רד ממני" הריהו מתכוון לאשם תלוי הידוע במקורות כְּאָשָם הנתון בספק(2), אולם כשהוא טוען :"לא בי האשם" הרי זה אשם ודאי לכל דבר.
בהמשך בא המשפט :"יְצִיר תופעות הנני".האם אפשר להבינו כנימוק לטענתו של המשורר, או מן הסתם כציון עובדה?, ומהי משמעות הצירוף :"יציר תופעות?. כל הסבר לקטע מעורפל זה יהיה בבחינת פירוש דחוק.
גם המשפט: "לא שָלוּב ולא חובק במזלי, כוכב קרוב".(שם), הוא חסר מובן. האם הרישא של המשפט מתייחס לסיפא?, אם כך, הרי הפסיק אחרי המילה "במזלי" , מיותר, ואם הסיפא עומד בפני עצמו, כפי שמראה הנקודה אחריו, הריהו תלוש ממה שלפניו ולאחריו. מובן, שהדברים ניתנים לפירושים שונים, אך העמימות תִּשָאֵר תמיד.
דוגמה נוספת- השיר :'שְלַח לַחְמְךָ'. (זכר לשון מקראי, קהלת יא א, שם מנוקד "שַלַּח). גם כאן לא ברור למי פונה המשורר. להשראה?, לעצמו?, למעיין הפותח רעיון חדש בהמשך? כל תשובה תהיה בחזקת השערה בלבד. ועוד, המשפט הבא :"הולך אני אֵלַי ולא מגיע, מי יודע סוד הַצִּמְצוּם". אם הכוונה לסוד הצמצום במשמעותו הקבלית, הרי הקשרו לרעיון שלפניו אינו ברור.
כיוצא בזה בשיר 'בַּלָּהוֹת' כתוב :"משיכת מְשִיחוֹת לכל עֵבֶר וְעֶבְרָה". אם הכוונה בשם "משיחות" משורש משח, הריהו חסר מובן בהקשרו. הוא הדין לגבי המילה "עֶבְרָה" במובן זעם, שתפקידה כאן אינו ברור, אלא אם כן תתפרש כנקבה של עֵבֶר, ויהיה זה אם כן, חידוש לשוני מפוקפק.
שתיקתם הרועמת של רבני מרוקו לגבי התנועה השבתאית. דן מנור
אכן, מויאל אשר השתדל לעמוד על ממדי התנועה השבתאית במרוקו ועל השפעתה העצומה, כפי שהוא תיאר אותה, תוהה לנוכח ״שתיקתם הרועמת״, כלשונו, של רבנים אלה, לרבות המחברים שבהם אנו דנים כאן. תהייתו רבה עוד יותר לנוכח מעמדם של רבנים אלה כדמויות המרכזיות והסמכותיות ביותר בקרב הקהילה. הדעת נותנת, כך הוא טוען, שבתוקף תפקידם כמנהיגים רוחביים היה עליהם לנקוט עמדה. ומאחר שלא נהגו כך, הרי שתיקתם נראית לנו כאחת החידות הסתומות ביותר. ואף־על־פי־כן, אין הוא נמנע ממצוא הסבר לכך. הנחתו היא, שיש קשר בין שתיקה מכוונת זו של רבני מרוקו לבין העדר מקורות כתובים העוסקים בשבתאות במרוקו. מויאל מציין כאן את העובדה, שלא מצא שום ספרות־עיון העוסקת בתיאולוגיה שבתאית, או המכילה דברי פולמוס בין התומכים לבין המתנגדים, ואף לא ספרות אחרת מכל סוג שהוא, הקשורה לנושא. מכאן הוא מעלה השערה נוספת, שספרות כזו אכן צמחה, אך מיד לאחר המרתו של שבתאי צבי, כשהכול שרויים באווירה של הלם ואכזבה, הוכחדה ספרות זו במבצע ביעור על־ידי הממסד הרבני, שמטרתו בפעולה זו היתה לעקור את התנועה מן השורש ולהשכיח אותה. אם כן, שתיקתם המכוונת של הרבנים נועדה, לפי דעתו, לשרת מטרה זו של ביעור הרע״.
השערתו זו של מויאל, אף שהיא מעניינת כשלעצמה, מעוררת עדיין כמה שאלות:
א) מדוע אין שום עדות על ״מבצע טיהור״ זה – לא בספרי התקנות ולא בכרוניקות? הרי מאורע רב־רושם כזה היה ראוי להנצחה.
ב) אילו אכן צמחה תיאולוגיה שבתאית במרוקו, הרי אף אם היו מבערים אותה, רוחה לא היתה נכחדת, וניצוצות ממנה היו מוסיפים בוודאי עוד להתקיים, ואולי להשתרבב בלבוש זה או אחר למחשבתם של בני הדורות הבאים. ביעור יצירה אינו מכחיד את רוחה. הניסיון ההיסטורי מלמד זאת, וחכמי מרוקו בוודאי ידעו כלל זה.
ג) אם אכן צמח פולמוס בין התומכים למוקיעים – מדוע היה צריך להשמיד את דברי המוקיעים? מה ההיגיון בהשמדת ספרות המוקיעה תופעה הנחשבת בעיני המתנצחים לתופעה הרסנית?
ד) מויאל מתייחס, כמובן, לא רק לשתיקת החכמים שחיו ופעלו בזמן גיאות התנועה השבתאית עוד לפני ההמרה של שבתאי צבי, אלא גם לשתיקתם של אותם חכמים, שחיו ופעלו אחרי ״מבצע הטיהור״. וכשהוא מדבר על ״שתיקה רועמת״ של חוג זה, הוא מניח שהם ראו, או ידעו לפחות מכלי אחר על מה לרעום וממה להתעלם. ובאמת, היעלה על הדעת שמחברים אלה, שמתחו ביקורת קשה על גלויים של פריקת־עול ושל הסתאבות חברתית, כפי שעוד נראה להלן, יראו מצד אחר תופעות של חילול־הקודש, שמאחריהן פועלת אידיאולוגיה אנטי־נומיסטית ולא יניפו את שוט ביקורתם, אלא אם כן הם מאמינים בסתר־לבם באותה אידיאולוגיה? האין זו מסקנה אפשרית? שהרי כל ההסבר הזה, שלפיו ההתעלמות מן התופעה משכיחה אותה, הוא אכן מקובל כהסבר פסיכולוגי, אך אין הוא עומד במבחן המציאות. אדרבא; ההתעלמות עלולה, דווקא, להתפרש כמתן הכשר לתופעה.
אמנם אין אנו מתכוונים לעסוק כאן בפובליציסטיקה. אך לשם השוואה נתאר לעצמנו, שהרבנות האורתודוקסית היתה מתעלמת מן התנועה הרפורמית, האם הדבר היה מצמצם את ממדי התנועה? יתרה מזו, אם אכן נקטו מחברים אלה שיטה של התעלמות מכוונת כלפי השבתאות, בהנחה שכך תיחנק באיבה, מדוע לא נהגו כך לגבי גילויי המתירנות וגילויי הכפירה, שהחלו להסתמן בקרב חוגים אחדים מבני הקהילה בהשפעת רוח הרנסנס? והרי אותו ר׳ חיים בן עטר, שלפי דעת מויאל,היה אמור להתעלם ביודעין מרוח הכפירה של השבתאות, הזדרז להוקיע את רוח המינות שנשבה מכיוון אחר. ומעל לכל, איך יעלה על הדעת שחוג רחב של חכמים, המרוחקים זה מזה הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת תפיסת עולם, קלט מסר כזה של התעלמות מכוונת ללא עצרת רבתי, שבה מתחייבים בשבועה שלא להפר את הנדר? ואם אמנם התקיימה עצרת כזו, מדוע אין שום עדות עליה? הרי ההיגיון מחייב שעצרת כזו, שבה מתחייבים בנדר ובשבועה, תירשם בפנקסי הקהילה או באחד מספרי התקנות. אכן, מאחר שמויאל לא מצא אסמכתא ממש בעלת חשיבות שתאשר את השערתו הן בדבר צמיחת ספרות עיון בעלת תיאולוגיה שבתאית במרוקו, והן בדבר אחיזתה העמוקה של השבתאות בקרב הקהילה שם, גם לאחר ההמרה, הרי יש מקום גם להשערות אחרות. ננסה להעלות אחת מהן.
אחותי הולכת יחפה אל השוקת -יחיאל זעפרני
בספר שיריו ״געגועים למגרב״ מתאר יחיאל זעפרני, משורר צעיר בן 34, את חיי הקהיליה היהודית במרוקו. חיים של הווי, צניעות, מסורת ואמונה. במירקם מעודן וציורי להפליא, מתובל בסיפורת שירית, פורט המשורר את חלומותיו, מחשבותיו ותקוותיו. יש בשירתו כעס וביקורת על המימסד, אך גם פשרה וסלחנות.
יחיאל זעפרני נולד בשנת 1947 במרוקו. קיבל את חינוכו בבית הספר היהודי ״אם הבנים״ בקזבלנקה. בגיל 12, בשנת 1960, עלה ארצה בעליה הבלתי ליגלית הישר אל עיירת הפיתוח קריית שמונה.
התחנך בכפר הנוער הדתי. למד בנקאות עתונאות ויחסי ציבור
״עץ חיים״- מבנה החיבור וזמן כתיבתו
״עץ חיים״
בחיבור ״עץ חיים״ בא תיאור חי של הפולמוס שהתלקח בפאס בין המגורשים לתושבים סביב היתר הנפיחה. כן נדונה שאלה זו על־פי מקורות ההלכה לדורותיה, למן הש״ס ועד הפוסקים שחיו בדור הגירוש. תוך הרצאת הדברים אנו שומעים פרטים חשובים מחיי היהודים בדור הגירוש, בספרד ובמארוקו.
נראה שבחירת השם ״עץ חיים״ נועדה בעיקרה להנציח את שמו של המחבר על יצירתו . אמנם, ר׳ חיים עצמו נותן הסבר אחר לבחירת השם, על־פי הפסוק ״עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאֻשר״ , בהתאם לפירוש שהוא מפרש את המלות ״מחזיק״ ו״תומך״: ״מחזיק״ בעשייה, מחזק ועושה סייג לתורה שלא ייכשלו בקיומה; ״תומך״ במחשבה, ומעמיק בעיונו — מאמץ את שכלו בדברי תורה להבין אותם על בורים. פירוש שני ל״מחזיק״— שמתחזק לקיים מצוות התורה למרות ההפסדים הכספיים הנגרמים לו. פירוש זה מתאים יותר לאיסור הטריפה, שהיהודים מוכנים להפסיד ממון רב כדי שלא ייכשלו באיסורה. ומאחד שחיבורו כולל את שני הדברים יחד — עוסק באיסור הטריפה ובא לעשות סייג וגדר לפרצה שנפרצה לפי דעתו באיסור זה, וגם עיון והעמקה במקורותיה של הלכה זו — לכן בחר לקרוא לו בשם זה.
מבנה החיבור וזמן כתיבתו
את החיבור ״עץ חיים״ ניתן לחלק לשלושה:
א. תיאור עובדתי של הפולמוס ודברים שכתב ר׳ חיים בין השנים רפ״ו—רפ״ט (פרקים א—ה);
ב. פסק חכמי הגירוש (פרקים ו—ה);
ג. תגובת ר׳ חיים לפסק חכמי הגירוש (פרקים ט—יב).
החלק השני, שהוחל בחיבורו בתחילת חודש אדר שנת רצ״ה, נערך ונחתם סופית בידי המחברים בתחילת חודש ניסן באותה שנה . גם החלק השלישי נכתב אחר הפסח שנת רצ״ה ונחתם בידי המחבר כנראה בקיץ אותה שנה בראשי תיבות: ״חי יוצר יש מאין גאולתינו גאל יה נצח״. לעומת זאת, את החלק הראשון כתב למקוטעין, כי החלק ההיסטורי והצד העובדתי של הפולמוס, דהיינו פרקים א, ה וחלק של פרק ב, נכתבו לאחר החלקים השני והשלישי, כלומר, אחד פסח שנת רצ״ה, שעה שר׳ חיים החליט לערוך את החיבור ולהכניסו לקיום, כדבריו בפרק א : ״רציתי לכתוב זה המאמר ולהודיע בו כל מה שקרה לי על ענין אלו הטרפות משנת רפ״ו ערב שבועות עד זאת השגה שאנו בה שנת הרצ״ה אחר הפסח״. וכן פרק ה, בו תיאר את מהלך המאבק בפולמוס משנת רפ״ו עד רצ״ה. ואילו פרקים ג, ד והחלק האחר של פרק ב כתב בין השנים רפ״ו—רפ״ט, כפי שיוצא ברור מתוך דבריו בסוף פרק ד:
וכל מה שכתבתי בזה הקונדריס וכל הראיות שהבאתי, לא היתה כוונתי אלא כדי לדחות ולהרוס מה ששלחו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטרפיות הם מדרבנן, והם עומדים בדבריהם כמו ג׳ שנים… ולזה לא סידרתי המחלוקת כולה שאירע לי בענין הטרפה על סדר השנים בקונדריס הנזכר, לפי שיצא הקונדריס מידי לקצת מקומות מקצוי המערב, לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי סדר השנים שאכתוב להלן. ועתה אני חוזר וכותב [בפרק ה] קצת מחלוקות שעברו עלי משנת רפ״ו עד ששלחו לי הקונדריס שלהם ואשיב על ראיותיהם שהביאו שאינם אלא הרים תלויים בשערות…
לאמור, פרקים אלו (ב—ד) נועדו להוכיח שי״ח טרפות שנאמרו למשה מסיני תוקפן כדבר המפורש בתורה, וכן דחה בהם את דברי חכמי הגירוש שכתבו בתשובתם הראשונה׳ , שטריפות הריאה מדרבנן. למרבית הדברים שנאמרו בתשובתם הקדיש תגובה קצרה בסוף פרק ד, אך את רוב דיונו הקדיש לדחות ״ראיותיהם ששמעתי״.
יש לציין שמרבית הראיות שהביא ר׳ חיים בפרקים הללו כדי להוכיח שי״ח טריפות איסורן איסור תורה, הובאו גם בידי ד׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בר צמח דוראן, מחכמי אלג׳יר במאה הט״ו, אשר חיבוריהם היו לפניו. המאבק נמשך שלוש שנים, משנת רפ״ו עד רפ״ט. כלומר, משנת רפ״ט ואילך חלה הפוגה מסוימת בפולמוס. ואכן, בתיאור המאבק שבפרק ה אין אנו שומעים על מאבקים משנת רפ״ט עד שנת רצ״ה. נראה שבמשך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות אוסרי הנפיחה בקרב התושבים, עד שקצב התושבים לא הצליח למכור אפילו בשר ארבעה כבשים ששחט. עובדה זו עוררה את ר׳ חיים לחדש את המאבק ולהחריפו.
ר׳ חיים ערך את הוכחותיו וראיותיו בקונטרס שכתב בשנים רפ״ו—רפ״ט, והפיץ אותו ברבים בפאס ומחוצה לה. בשנת רצ״ה, שעה שניגש לערוך את החיבור ״עץ חיים״, היו פרקים אלו מוכנים לפניו מלפני שנים, והוא לא רצה לערוך אותם מחדש, כדי שלא יהיו שינויים בין מהדורה זו למהדורה קמא, שנמצאה בידי הציבור; אמנם, להשלמה הוסיף הפניות בודדות מקונטרס אחד למשנהו. יש רגלים לדבר שפרקים אלה נכתבו ופורסמו למקוטעין; השערה זו תסביר לנו את החזרות הרבות המצויות בהם על אותן ראיות.
ההתייחסות המרובה ל״ראיותיהם ששמעתי״ מצד ר׳ חיים, וכן חוסר תגובה או התייחסות מצד חכמי הגירוש לכל מה שנאמר בפרקים אלה בתוך פסק־דינם או בתשובה נפרדת, מוכיחים בעליל שבתקופה זו לא נערך שום משא־ונזתן ישיר בין ר׳ חיים לבינם, לא בכתב ולא בעל־פה. אילמלא זאת, היו הדברים משתמרים ומובאים על־ידי ר׳ חיים, כפי שדאג להביא את תשובתם ופסק־דינם במילואם. סביר להניח שגם את ״הקונדריס״ שכתב לא שלח להם. נראה כי הוא הועיד אותו להפצה בין מקורביו והמון העם, ומטרתו המרכזית בקונטרס זה היתד. תכליתית בעיקרה — לעשות נפשות לאיסור הנפיחה. מכאן יוסברו לנו במידת־מה גם התבטאויותיו החריפות כלפי חכמי הגירוש.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
ما تجي المصايب الا من الحبايب
מה תג'י אלמאצטייב אילא מן אלחבאייב
אין באים הפגעים ( הצרות ) אלא מידי האוהבים
אויבי איש אנשי ביתו ( מיכה ז', ו' )
المحبه والشك لا يجتمعان
אלמחאבה ואלשאק לא איג'תמיעאן
אהבה וחשד, לא ידורו בכפיפה אחת
החשד רעל האהבה, והאמונה שיקוי עצמותיה ( ספר המידות )
אהבה שאין בה אמונה, לא תאריך ימים ( חנניה דהן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו )
عند العطا احباب وعند الدفع اعداء
ענדי אלעטא –אחבאב, וענדי לדפאע – אעדאא
כשנותנים- ידידים, וכשמשלמים, אויבים
המחזיר חוב לבעל חובו עוין אותו, שהרי ציפה שבעל החוב ימות לפני מועד הפרעון
גם יש אוהב לשונא יהפך ( בן סירא י"ט )
ההלוואה ראשיתה – אהבה, וסופה – מריבה ( תחכמוני )
من اعانك على الشر ـ ظلمك
מן אעאנכ עלא אלשר –ט'למכ
זה שמסייע לך לעשות רע – בסופו של דבר – מקפח אותך
الحمار في راسه صوت ـ ما يرتاح الا ان زعقه
אלחמאר פי ראסה צות, מא ירתאח אילא אין זעקה
החמור אוהב לנעור, ולא יבוא על סיפוקו – אלא אם ינער
פלוני רע ואנו מנסים להניאו מלבצע את מעשיו הרעים, אך הוא איננו מרגיש בנוח עד שיבצעם
משל זה נשמע גם מפיה של אישה שבעלה איים עליה לגרשה בתחילת נישואיהם. השניים אמנם המשיכו לחיות יחדיו, אך הוא לא ויתר על איומו לגרשה, והוציאו לפועל לאחר זמן מה. זו הייתה כוונתו מתחילת נישואיו, ולא יכול היה להשתחרר ממנה
משחקי המים בשבועות- רפאל בן שמחון
משחקי המים בשבועות
הכתובה בין ישראל לתורה
מנהג משעשע קיים אצל יהודי המגרב בחג השבועות והוא קשור עם ניסוך המים ונקרא " אדרמאמי "
יהודי המגרב נוהגים בשני ימי החג, להתיז מים אחד על השני או על כל עובר ושב בשכונת ה־מללאח, ולא רק על היהודים, אפילו על הגוים, אם מזדמן להם לעבור או להימצא ב־מללאח, הם יזכו במקלחת של צוננים.
יהודי מרוקו, רואים במנהג זה סימן ברכה, כי לדידם, הוא בא לקיים את הנאמר: ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״ (יחזקאל לו, כה). סיבה נוספת למנהג זה הוא שהתורה שניתנה בחג השבועות נמשלה למים ״ואין מים אלא תורה״. מנהג זילוף המים הוא מנהג מאוד עתיק בצפון אפריקה ויש המייחסים אותו לפסוק: יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים על־דשא וכרביבים עלי־עשב (דברים לב, ב), היינו, כמו שהצומח אינו מתקיים אלא ביניקה של רביבים, כך האומה אין לה קיום בלי יניקה מן התורה, ומשום כך נוהגים מלפני דורות רבים להתיז ולשפוך מים על מנת לקיים את הנאמר: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה יב, ג).
מה מקור המנהג
יש המייחסים את שפיכת המים בחג השבועות על עוברים ושבים, למנהגים ברבריים, על־כך כותב ח. ז. הירשברג:
חוקרים מודרניים העלו את ההשערה, כי מקור המנהג בחגיגות המים שעורכים הברברים באותו פרק זמן בקירוב (תקופת תמוז). ייתכן שיש כאן השפעה ברברית קדומה, כי רמז למנהג זה, מוצאים אנו באחת מתשובותיו של רב האי גאון. הוא מסביר, כי בדברי הברייתא (בבא בתרא, קמז, ע״א) ״יום טוב של עצרת ברור, סימן יפה לכל השנה״, הכוונה לחג השבועות, כמפורש בתוספתא ערכים פרק, א, שביום מתן התורה, כשהיו ישראל עומדים לפני הר סיני, היה היום ברור, כלומר השמים היו בהירים, ללא ענן, והיו ישראל משתלהין (או משתלהבים) מפני האש, ציווה הקב״ה לענני הכבוד להרביץ לפניהם טללים וגשמים״ .
דעה אחרת, מייחסת את שפיכת המים איש על רעהו, לענין משה רבנו שניצול על יד בת־פרעה מן השמים: ״כשנולד משה הצפינה אותו אימו במשך שלושה חודשים וכשלא יכלה עוד הצפינו, שמה אותו בתיבה והניחה אותה על־שפת היאור, כך ניצול על יד בת־פרעה״
כמו־כן, לדברי חז״ל, משה נולד בשבעה לחודש אדר, וביום שישה בסיון מלאו לו שלושה חודשים, היינו בחג השבועות, היום שבו קיבלו בני ישראל את התורה, לכן ביום הזה, אנו נוהגים להתיז מים אחד על השני כדי להראות את חיבתנו למים אשר בגללו, ניצול משה שקיבל את התורה. יש לציין, כי בימינו אנו, משחקים אלה היו נחלת אנשים ריקים, וראשי הקהילות לא ראו בעין יפה את הקרנאבאלים ההם ומיחו בכל הזדמנות, משום שראו בזה חילול קדושת החג, אך דבר לא עזר, כי זה היה נפוץ לא רק במרוקו, אלא בכל צפון אפריקה, וגם בטריפוליטניה, ועד טבריה וצפת בארץ־ישראל, ערים בהן עולי מרוקו העדיפו להתיישב בעליות הראשונות וכמובן, הביאו עימהם את המנהג של ארץ מולדתם.
הערת המחבר : אלמאליח, מנהגי שבועות, למועד, עמי 98 : בליל שבועות ממלאים יהודי טריפוליטניה, פחי מים ומלינים אותם תחת כיפת השמים, ולפנות בוקר באים כל אלה שעיניהם חולות ומשפשפים אותן במים שלנו והם מאמינים שהמחלה תתרפא, כי מימיו של שבועות מרפאות עיניהן. כ״כ, יהודי טריפוליטניה נוהגים לשפוך גס הם מים, על כל עובר ושב בשבועות. ספר המועדים, כרך ג, עמי 222 ; קורות יהודי לוב, עמי 196 – גם בלוב היה קיים מנהג שפיכת המים.
על התנגדותם של הרבנים למשחקי המים, כתב הרב יוסף משאש ז״ל:
מנהג זה של שפיכת מים בחג השבועות, היה בארץ מולדתי מכנאס יע״א (יכוננה עליון אמן), בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת התר״ל ליצירה, עשו תקנה לבטל מנהג זה, הנה היא כתובה אצלי, והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה, הן אסור סחיטת בגדים ביו״ט (ביום טוב), הן אסור צערה דגופה דחבירו, ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה וכו'. . . ועכ״ז (ועם כל זה), לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם, אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום, וכן מנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון חכמים״. לפעמים, שפיכת מים בבית־הכנסת ביום חג השבועות בשעת קריאת האזהרות, לא נתקבלה ברצון ובהבנה מאת ״הקרבן הנפגע״. היה בה גם הרבה רוגז וגם קובלנות לרבנים ודרישת פיצויים בהתאם, הוגשו כפי שמעידה השאלה הבאה:
מעכ״ת (מעלת כבוד תורתו) נשאל מעיר בצא׳ר (קולומב־בשאר) על אחד שטינף וליכלך במים בגדי חברו של משי ורקמה חדשים בחג השבועות בבית־הכנסת בשעת מנחה, יען נפלה עליו מפולת הפיסקא האחרונה של האזהרות, ונוהגים לשפוך מים על האחרון, והגישו עצומותיהם לפני מעכ״ת וכת״ר (וכבוד תורתו) חייבו לשלם בפשיטות, כדין מזיק ממון חברו, ואך שם היה, ושם נמצא לפני כתייר צו״מ (צורבא מרבנן) מערבי ואמר לפני כבודו, כי בערי המערב הוראה זו פשוטה אצלם לפטור המזיק מכח המנהג, וכך נמצא כתוב בפסקי הרבנים הראשונים רבני מערבא זיע״א, וכת״ר תמה על זה, ושואל אם אמת הדבר ומה טעמם, יען אני מבניהם, אדע כל מצפוניהם. התשובה היתה שאין מקלקל בגדי הנרטב במים חייב לשלם פצוי כלשהו לנפגע וזאת מכוח המנהג שהיה קיים במג׳רב.
גם בארץ ישראל קרו תקריות מסוג זה כפי שקרה פעם בטבריה וגם בצפת: ביום השבועות בשעת מנחה, עמד בחור. . . נתין אנגלי, על גג ביתו בברכת מימיו; עבר אז במקרה מושל העיר הטורקי בלוויית סגנו, ופתאום דלי מים נשפך על ראשם, רצו המושלים ונתנו צו לתפוש מיד את הפושע, אך זה ברח ומצא לו מחסה בבית הקונסול הצרפתי מר יצחק עבו. בכל זאת פקד המושל להיכנס בבית זה ולהוציא את יוסף, הפקודה נתקיימה, אולם התוצאות היו מרות כי המושל פוטר אחרי ארבעה ימים״.
מבצע מוראל-מקורות שונים- הקשר השוויצרי
הקשר השוויצרי
בשבוע האחרון של ינואר הגעתי לדלת שהחלטתי כי תהיה האחורנה, דלת ארגון O.S.E ברחוב מון בלאן – Mont-Blanc – 11, ומצאתי את עצמי פנים אל פנים עם אישיותו הנערצת של פרופסור ג'אק בלוך הדובר אנגלית רהוטה, מנהל הסניף השוויצרי של O.S.E רק לני ימים ספורים היה אצלו אורח יוצא דופן, ששאל אם ידוע לו על אדם צעיר ומוכשר המוכן לצאת למשימה מיוחדת למרוקו. עליית הנוער חיפשה דרכים להביא ילדים יהודים ממרוקו לישראל., ונשיאה בירושלים, משה קול, הצליח לשכנע את הגב' אלינור רוזוולט לכתוב מכתב בעניין זה לסולטאן מוחמד החמישי, שחזר לשלטון לא מכבר – אך ללא כל תוצאות.
פרופסור בלוך נענה מיד לבקשתי וקיבל אותי בהתנדבות ב- O.S.E . כעבור ימים מספר הגיע מר נ.ב.א. ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, על מנת לראיין אותי ולהסביר לי את טיבה של השליחות המוצעת, שהיית עדיין במצב התחלתי, ומחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית הייתה שותפה לו.
ג'יזל ואני שוחחנו על המשימה במשך ימים אחדים. כילידת מצרים, היא גדלה בקהיר בתקופה של תהפוכות רבות, בשנות ה-40 וה-50. כתוצאה מהעימות בין מצרים לישראל נעצרו ב*1948 בפקודת המלך פארוק 1300 יהודים, ואלפים גורשו על ידי נאצר ב-7 – 1956, לאחר מבצע סיני, בו נטלו חלק בריטניה, צרפת וישראל.
בגלל יהדותה פוטרה ג'יזל מעבודתה ב-1955, איבדה את אזרחותה ונאלצה עם משפחתה לחפש מקלט מחוץ למצרים, כמו עוד 25.000 יהודים. שלוש שנים אחר כך מצאה את עצמה, לראשונה בחייה, מנהלת אורח חיים נורמלי, ללא פחד, עם בעלה ובתה שזה עתה נולדה, בדירה מרווחת מעל לוזאן, מנסה לשכוח את סיוטי העבר.
בכל זאת, למרות שהמחשבה שתחזור לארץ ערבית עוררה בה חרדה, ולמרות הסכנה הטמונה בשליחות המוצעת – סכנה שהיא הבינה הרבה יותר טוב ממני – היו לה סיבות משלה להיענות להצעה. האושר שחשה עם הולדת דיאנה היה כה גדול, שהיא ביקשה להשתתף במעה אלטרואיסטי, " לכפר " על אושרה.
המקרה שחי היה שונה : ביקשתי לתרום למטרה נכבדה בהשראת מחקרו בן 1200 העמודים ל שירר, והייתי סמוך ובטוח שביכולתי לטפל בכל בעיה העלולה לצוץ. הנסיבות בהן חונכתי הפכו אותי לבלתי רגיש לסיכונים, ותחושת העצמאות שלי חיזקה את האשליה שבמקרה הצורך, אזרחותי הבריטית תגן על כולנו. הייתי תמים והרפתקן, בטוח בעצמי ונחוש בדעתי להצליח.