מורשת יהדות מרוקו

בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי – הכלכלה

מעטים ביותר הרמזים לעיסוקיהם ופרנסותיהם של יהודי אפריקה. במצרים מושתתת היתה כלכלתם של היהודים באותה תקופה לאו דווקא על המסחר ועל עסקות כספיות: הם גם הוציאו את לחמם מן הארץ, מעבודת־האדמה ומגידול בה­מות. בימי הפרסים היה חלקם ניכר בחיל־המצב המצרי, וידוע, כי המלכים מבית תלמי המשיכו במדיניות זו של גיוס לא־מצרים לשירותים צבאיים שונים, בעיקר כמתיישבים בגבולות. מתוך הפאפירוסים, הן הכלליים והן הדנים ביהודים במיוחד, נשקפים אלינו מתיישבים אלה כעמלים בעבודות האדמה, בגידול בהמות, קונים ומוכרים, ועוסקים ביישובו של עולם.

ואם במצרים המפותחת כך, בקירינאיקה על אחת כמה וכמה שמותר לשער כי היהודים, ובעיקר המתיישבים הצבאיים, עסקו בה בחקלאות ובגידול בהמות. לאחרונה הועלתה ההשערה, כי כבר בימי הורדוס נשלחו יהודים מארץ־ישראל להתיישבות צבאית בקרבת העיר קיריני ודעה מוסכמת היא, כי השבויים היהו­דיים של מלחמת אספאסיאנוס וטיטוס, שנותרו בחיים, נמכרו לעבדים באחוזותיהם של אצילי רומי, שהשתרעו על פני שטחים גדולים באפריקה. לאחר שיחרורם השתקעו כאריסים על אדמות המדינה והצטרפו לשכבת האיכרים היהודיים בארץ. ייתכן שאחרים התחילו סוחרים בתבואות, ומהם גם עברו לרומי, כגון אותם אנשי סיקיני, הנזכרים בכתובות רומי. ש. אפלבאום מרחיב את הדיבור על מצבם הכל­כלי והחברתי של איכרים אלה בימי התלמיים והרומיים, ורואה במדיניות הנישול כלפיהם לאחר חורבן הבית אחת הסיבות להתקוממותם בימי טראיאנוס; וא. קאהרשטאדט מצביע על המשבר הכלכלי החמור שתקף את הקיסרות הרומית כולה בימי טראיאנוס

הגיעו אלינו גם עדויות על עובדי־אדמה יהודים באיזור המערבי. באחד מנאומיו יוצא אבגוסטין, הבישוף של היפו רגיוס  – (בון של ימינו), נגד שמירת השבת היהודית, שהיא גשמית לדעתו, ורואה בה רק סימן של עצלות. מוטב היה להם ליהודים לעשות משהו מועיל לאדמותיהם במקום לבלות את זמנם בתיאטראות, ולנשים יאה לעסוק בצמר ולא לצאת במחולות ללא בושה על גזוזטראות.

איסור השימוש בעבדים שהתנצרו פגע פגיעה חמורה בבעלי־קרקעות יהודים, ובסופו של דבר אילץ אותם לנטוש את החקלאות. כנגד זה גרמה דחיקת רגליהם של היהודים מהערים בימי הרדיפות של יוסטיניאן, לכך שרבים מן הפליטים הללו פנו אל פנים הארץ, לאזורים שיד הביזאנטים לא היתד. תקיפה בהם, עוסקים בעבודת־האדמה, לפחות כפרנסת־עזר. עד זמננו נותרו שרידים של הת­עסקות בחקלאות במלאח היהודיים שבפינות הנידחות של המגרב ^.

נפנה עתה לאיגרתו של סיניסיוס, בן דורו של אבגוסטין, שנזכרה למעלה ושבה מתאר הוא לידידו בצורה חיה ורבת־חן את מסעו בים בספינה יהודית ממצרים לקיריני עירו. סיניסיום היווני היה עדיין עובד־אלילים בזמן שיגור המכתב(בשנת 404 בקירוב), ורק לאחר־מכן התנצר ונעשה בישוף בפתולימאים.

סיניסיוס מפליג מפוסידיון בספינתו של אמאראנטוס היהודי. מספר אנשי הצוות היה שלושה־עשר; מהם שבעה יהודים, יחד עם הקברניט. במקום זה אין סיניסיוס יכול להתאפק מלקלל את היהודים קללה נמרצת: ארורים יהיו על שחישבו להט­ביע מספר רב של יוונים! בספינה כחמישים נוסעים! שליש מהם נשים, מהן צעירות ונאות־גיזרה, כפי שהוא מציין במתכוון. אבל אל נא יתקנא בו ידידו, כי הגברים והנשים שוכנו לחוד. אמנם — מוסיף הוא כלאחר־יד — המחיצה שהפ­רידה ביניהם עשויה בד־מיפרשים, שלא היה כשר עוד למטרתו מחמת רקבונו. אבל על דעתו של מי עלו הרהורי־עבירה בספינתו הרעועה של אמאראנטוס! לראשונה עובר הכול בנעימים, רוחם של המלחים טובה עליהם, והם חומדים להם לצון, בקוראם זה לזה בכינויים לפי מומיהם, שהיו כולם בעלי מומים. ואולם, לפתע נתחוללה רוח סערה. ערב שבת היה הדבר, וליד ההגה ישב אמאראנטוס. כששקעה השמש הניח הקברניט הארור, שהיה גם תלמיד־חכם, את ההגה מידו. לראשונה חשבו הנוסעים שעשה זאת מחמת ייאוש, אבל עד מהרה התבררה להם הסיבה. ירדה השבת והוא לא רצה לחללה במלאכה׳ ובמקום לאחוז בהגה התחיל הוגה בספר ומקריא ממנו למלחים, בני בריתו. בקשותיהם של הנוסעים היוונים והפרשים הערביים לקחת את ההגה בידיו נפלו על אזניים אטומות. הפרשים אף איימו על אמאראנטוס שיכרתו את ראשו מעליו. אבל בנם הנאמן של המכבים נשאר איתן, והשיב בשקט וללא־חת: הנה באה השבת! רק בחצות הלילה, כשגברה הסערה ונשקפה סכנת נפשות, שפיקוחן דוחה את השבת, ניאות הקברניט לגשת להגה. לבסוף יצאו מכלל סכנה והגיעו לחוף־מבטחים, יחד עם עוד ספינות, שכ­מעט נטרפו בסערה. אז הוברר, כי לספינה היה רק עוגן אחד במקום שלושה, שעליה להיות מצוידת בהם לפי התקן. את העוגן השני מכר היהודי בשעת דחקו, והשלישי כנראה לא היה לספינה זו מעולם.

אף על־פי שבכרוניקות הערביות והלאטיניות אין מספר גדול של ידיעות לתולדות היהודים בספרד מוטל על החוקר הבא לתאר פרשה זו לעין בהן עיון מדוקדק יותר משיעשה זאת ההיסטוריון הכותב על קורות היהודים בארצות אחרות. הכרוניקות הערביות אינן מספקות בלבד את ה׳,רקע״ לתולדות היהודים בספרד, כפי שההיסטוריון מוצא אותו בכרוניקות של ארצות אחרות, שעה שהוא כותב על תולדות היהודים שהתגוררו בהן.

מתחילתה קשורה ההיסטוריה של היהודים בספרד המוסלמית בהיסטוריה הכללית של המדינה קשר הדוק, שאין להשוותו עם היחסים שהתהוו בין היהודים ובין שכניהם בימי הביניים בארצות אחרות. יהודי ספרד מעורבים במדיניות, בתור יחידים ובתור ציבור, הקשור לעתים ביחידים. בארצות אחרות חיו להם היהודים בימי הביניים חיים משלהם, הם היו סגורים ברחוב שלהם, ואילו בספרד אין להפריד בין שני התחומים, ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית, במידה שהדבר אפשרי לגבי תולדות שאר קיבוצי ישראל בארצות הגולה. במדינות אחרות, הן מוסלמיות הן נוצריות, הצטמצמו הקשרים בין הציבור היהודי ובין שכניהם בעיקר בחיי הכלכלה ובענינים הנוגעים למצבן החוקי של קהילות ישראל, בעוד שבספרד הנם גורם מדיני. אי לזאת מן הדין שההיסטוריון המספר על יהודי ספרד המוסלמית יקדיש מקום רחב יותר לתיאור של המסגרת המדינית והחברתית שבה פעלו היהודים.

על התקופה הקדומה בקורות היהודים בספרד המוסלמית אין בידינו פרטים מרובים שיאפשרו לנו לציר תמונה שיהיו בה תגים על תגים עד שיצטרפו לפסיפס מבריק בשלל גונים. אולם אפשר ואפשר לשרטט את הקוים הכלליים של ההתפתחות ההיסטורית ולחשוף את העובדות היסודיות, כגון בבעית היחסים בין היהודים ובין השלטונות המוסלמיים וההתעצמות המספרית שלהם שהיא התופעה החשובה ביותר בתולדותיהם עד אמצע המאה התשיעית. במחצית השנייה של המאה ההיא מתפוררת האחדות המדינית של ספרד המוסלמית ומתערער המשטר החברתי שלה וברי ששינויים אלה נתנו את אותותיהם במצב היהודים. אך אליבא דאמת עוד בתקופה שהחלה מיד לאחר הכיבוש לא היתה ליהודים תמיד נחת מיחס הערביים אליהם. יש איפוא לתקן במקצת את התמונה של תולדות היהודים בספרד שנתקבלה בספרי ההיסטוריה שלנו. לא כל התקופות של השלטון הערבי בחצי האי האיברי ואף לא במאות הראשונות היו בשביל היהודים ״תור הזהב״. גם על השמים הכחולים של אנדלוסיה עלו לעתים עננים שחורים, אף שם התחלפו זמנים טובים ורעים ושנים של שובע ושל רעב.

אפס, גם במחצית השנייה של המאה התשיעית נמשך תהליך הגיבוש התרבותי של הקיבוץ היהודי בספרד שנתאפשר על־ידי המגע הממושך עם הישיבות הגדולות בארץ בבל, שהחל בזמן קדום מאד ולא נפסק אלא בשנים הטרופות ביותר  לאור הקשרים ההדוקים שבין יהודי ספרד ובין הגאונים בבבל ובשים לב לחשיבות הרבה שנודעת ליחסים אלה בשביל ההתפתחות היהדות בספרד מן הראוי לקבוע את הזמנים של הגאונים שאתם באו יהודי ספרד בדברים. אולם הכרונולוגיה של הגאונים מסובכת מאד, ובפרט קשה וכמעט בלתי אפשרי לקבוע את הזמנים של גאוני מורא משום שהאיגרת של ר׳ שרירא גאון שהיא המקור העיקרי אינה נוקבת את תאריכי כהונתם אלא בלבד את משך הזמן שבו עמד כל גאון בראש הישיבה. גם בלאו הכי מוטעים ומסורסים רבים מן הנתונים בנוגע לגאונים אלה שאותם אנו מוצאים באש׳ג  לפני ר׳ שרירא גאון היתה רשימה של גאוני סורא אשר מחברה הגה חיבה יתירה למספרים של   3 8 ובייחוד 10 ו־   1/2 10 שנים• למחצית הגאונים שכיהנו לפי סיפורו בתקופה זו הוא קובע אחד מן המספרים האלה. ארבעה מהם היו לדבריו 3 1/2 שנים ראש ישיבה, ארבעה — 8 שנים, שלשה — 10 שנים ועוד שלשה — !10• המספרים האלה הם עוד יותר חשודים משום שלעתים תכופות נותן בעל הרשימה אותו מספר שנים לשני גאונים שבאו זה אחר זה (או לפחות נזכרים ברשימתו זה אחר זה). ר׳ הילאי בר חנינא היה גאון משך שלוש וחצי שנים ואחריו ר׳ קימוי בן אשי גם כן שלוש וחצי.

 יורשו היה משה בן יעקב ששימש עשר וחצי שנה בגאונות ואחריו היה ר׳ כהן צדק בן אבומאי אף הוא  עשר וחצי שנים גאון סורא. אחר כך באו שני גאונים שלהם הוא קובע גם כן אותו מספר שנים: ר׳ שר שלום בן בועז היה 10 שנים גאון ויורשו ר׳ נטרונאי בר הילאי — 10 שנים. במספרים אלה קשה להגות אמון. גם במקורות אחרים אין למצוא אלא תאריכים מועטים בנוגע לסדר הזמנים של הגאונים ולכן מן הנמנע להגיע למסקנות בטוחות. מכל מקום תאריכים אחדים בתשובות הגאונים שנתפרסמו על־ ידי גינצברג, אסף ואחרים מוכיחים שיש לתקן ולשנות את לוחות־הזמנים של גאוני בבל שאותם חיברו גרץ , וא. אפשטיין.

 לכן כדאי, בדרך כלל, לקבוע את הזמן שבו כיהנו הגאונים האלה במשרתם בקירוב, מבלי לצין את השנים בדיוק. בעוד שמקורותינו אינם מספיקים תמיד עד כדי קביעה מדויקת של הפרטים הכרונולוגיים, הרי מאפשרות לנו תשובות הגאונים ואיגרותיהם להכיר בבהירות רבה את תהליך ההתפתחות התרבותית של יהודי ספרד והמגמות בפרשת יחסיהם עם ישיבות בבל עד למחצית השנייה של המאה העשירית. בתולדות היהודים בספרד במאה העשירית תופסת אישיותו של החצרן חסדאי אבן שפרוט מקום מרכזי. משך שני דורות נבצר מן החוקרים שלנו להוסיף משהו על התיאור המזהיר של פעולותיו שנתן אוהב־גר לוצאטו והנה בגניזה של קהיר היה כנראה גם קובץ של האיגרות שכתב חסדאי ושקיבל ושרידים ממנו שנתגלו ונתפרסמו מפיצים אור בהיר על התפקיד של מנהיג הדור שמילא חצרן זה לא רק לגבי יהודי ספרד אלא גם לגבי שאר קיבוצי ישראל.

הידיעות על המצב הכלכלי של יהודי ספרד בתקופת האומיים הנן דלות ולכן יש צורך להזקק להשערות. בשים לב לנוהג להוריש מקצוע לבנים שהיה מקובל בימי הביניים וגם בהסתמך על העובדה שהיתה ליהודים בארצות המוסלמיות זיקה מיוחדת למשלוחי יד מסוימים, דומה שהרשות בידינו להסיק מסקנות מידיעות ומנתונים שמתקופות מאוחרות  ולהשלים בצורה זו את התמונה.

האופי הערבי של הארץ טבוע בעצם חוקיו של הג׳האד: הואיל והכיבוש עשאָה פַיְאְ (ז.א. ״לקוחה מעם כופר״), חייבת היא להישאר בתוך דאר אל־אסלאם. מדינת־ישראל הוקמה על אדמת פַיְאְ זו, וממילא הריהי בלתי־חוקית.

לענין זה כדאי לצטט מהכרזתו של אחמד בן־בלה:

אני ערבי, ופלשתינה נוגעת לא רק לפלשתינאים אלא לכל הערבים. אפילו ישלימו הערבים בסופו של דבר מאונס עם פתרון כלשהו, לעולם לא ישלימו עם קיומה של מדינת־ישראל.

אמירתו זו של אלג׳ירי, שהתגורר בפאריז, באשר לזכותו כערבי בישראל מבוססת על הממד האימפריאליסטי של הג׳האד והשליטה הערבית על כל הארצות שנכבשו במלחמה מעמים לא־מוסלמים והוכללו בזמן מן הזמנים בדאר אל־אסלאם.

הואיל וספרד, יוון, מדינות הבלקאנים וארמניה אף הן היו פעם שטחי פַיְאְ, הרי על־פי אותו הגיון אף הן יש לראות בהן ישויות בלתי־חוקיות. אם נניח לישראל, מגלה הצהרה זו את הדבקות באידיאולוגיה המחייבת מלחמת־תמיד נגד דאר אל־חרב כולו, שגזרה עליו להיעשות אדמת פַיְאְ

עמדת אש״ף בענין האופי ה״ערבי״ המובהק של לבנון עולה בקנה אחד עם תפיסה זו.

 ב־30 בנובמבר 1975 הכריז ערפאת בדמשק:

מלחמת־האזרחים בלבנון לא תמה ושפיכות־הדמים תימשך. בלבנון אנו נלחמים להצלת אפייה הערבי של הארץ. בשם המהפכה הפלשתינאית והתנועה הלבנונית הלאומית והמתקדמת אני מכריז שכל שעל של אדמה ערבית יישאר ערבי ושלבנון תישאר ערבית.

אבו־איאד (סגנו של ערפאת) דיבר מפורשות עוד יותר ב־1976:

בארץ הזאת אנו מקבלים רק את צבא־לבנון הערבי… הדרך לפלשתינה עוברת את לבנון… היא עוברת את עינטורא ועיון־סמעאן [מעוזים נוצריים] והיא חייבת להגיע לג׳וניה [מרכזם של הנוצרים].

אסטרטגיה כלל־עולמית זו של ג׳האד היא שהעניקה לסיכסוך הישראלי־הערבי המקומי את הממד הכלל־עולמי שלו, שהרי אין ישראל אלא נקודת־מוקד לדאר אל־חרב. הסתעפויותיו של הסיכסוך סייעו לחורבנה של לבנון. הטרור, שלכתחילה כוון נגד ישראל, הגיע אל המערב, ובתמיכתן של ברה״ם וקבוצות ניאו־נאציות מקומיות הפך שם להיות רשת בינלאומית כבירה החותרת תחת אשיות הדמוקרטיה. פעולות־טרור חסרות־הבחנה נגד אזרחים ישראלים פשטו לאירופה ומעבר לה, והפילו קרבנות יותר ויותר בקרב אזרחים ״חַרְבִּים״, בעוד מנהיגיה של חזית הג׳האד ממציאים נשק וחסות לפידאיון ושיכירי־חרב.

הג׳האד נגד ישראל הצמיח מסע־אדירים של אמצעי־תגמול כלכליים, איומים וסחטנות נגד המערב, שהושפל ונאלץ להסתבך בעל כרחו בסיכסוך לא־לו. כך התפתחו בארצות המערב טרור קנאי, סחטנות מתמדת וחיסול חשבונות פניס־כנופיתיים — שכולם מיובאים ממשטרים רודניים ואינם מתיישבים עם המוסדות הדמוקרטיים — והעמידו בסכנה את חופש־הביטוי. עתה כמקודם, מקומה הבולט של ישראל באסטרטגיה העולמית של הג׳האד יש בו כדי לשמש אות־אזהרה. כפי שהוטעם בפרק הראשון, נתפס גורל היהודים בחצי־האי ערב כאב־טיפוס למחוקקים וחכמי־דין מאוחרים יותר ביחסיהם עם שאר לאומים. אם לא תיגנז האידיאולוגיה של הג׳האד, עלול הקו שנוקטים הערבים כיום כלפי ישראל להיעשות נורמה לגבי אומות אחרות. כנגד זה עלה בידי ממשלות או עמים מוסלמיים שהסתלקו מן הגיהאד לכונן יחסים עם ישראל ושאר לאומים. הצטרפותו של סאדאת למדיניות כוללת זו של פתיחות, של שינוי תוך כדי דינאמיקה של שלום, היא שהיתה המניע לרציחתו על־ידי קבוצת מוסלמים אדוקים שאכן התקראה בשם ג׳האד.

תעודות

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

מושל דמנאת מתעלם מפקודת הסולטאן

ב-9 בינואר 1885 פורסמו ב־JC הפרטים הבאים: לתושבי ארה״ב יש סיבה טובה להיות שבעי רצון ממאמצי הקונסול שלהם למען היהודים המושפלים. הוא הציע לסולטאן לפטר את המושל, אבל תגובת_ הסולטאן שלילית. כהן דת מוסלמי שבא מדמנאת סיפר על אכזריותו של המושל חג' גילאלי. ואם היהודים  יחזרו לשם אפילו עם פקודה מהסולטאן, הוא יתעלם ממנה. הוא אמר שמתעלם מהסולטאן ומהנוצרים. וכשהיהודים יחזרו לדמנאת יראה להם את נהת זרועו. הוא ינקום בכל המשלחת ובכל מי שהתלונן עליו

יהודי דמנאת נאשמים במרד

בשבועון היהודי בלונדון ב-9 בינואר 1885 נאמר בעמי 8: הגיע מברק מטנגייר דרך גיברלטר ללונדון עם הפרטים האלה בפרשה: הוזיר כתב לקונסול ארה״ב בו האשים את יהודי דמנאת במרד וחוסר נאמנותובעקבות זאת מתכונן הסולטאן להעניש את נציגיהם, ואת הסובלים מההתנכלות.

הפליטים מדמנאת שחטו כבש לפני השגרירות של צרפת כאות של כניעה ורצון טוב בבקשם את עזרתו של השגרירOrdega השגריר קיבלם לראיון. העורך דין ל״א כהן שהצטרף אליהם מסר פרטים על מצבם לשגריר, שהבטיח סיוע מיידי, והביע תקוה שכי״ח תטפל בחשיפת השקרים של הוזיר. מושל דמנאת הוזמן לפאס, והיעדרותו תאפשר חקירה על המצב בדמנאת.

חמישה בתי כנסת ריקים בגלל פחדם של היהודים

בכב טבת תרמ״ה – 9 בינואר 1885 פרסם 'המליץ' את הדברים הבאים: הוזכר הט'היר שנתן הסולטאן למשה מונטיפיורי ב-1864. באשר לפגיעות ביהודי דמנאת: המשה בתי כנסת ריקים בגלל פחדם של יחודי המקום. ראשי הקהל הגישו למושל את הט'היר, אך בבואם ציוה לתופשם ולאוסרם לשלושה חודשים, שולמו עשרים אלף פראנק לשחרורם. על הסופרים כפו לכתוב כי המושל רב חסד, ומי שסירב לכתוב זאת הושלך לכלא. הם מסרו לראשי הקהילה בטנגייר כי נאנסו לכתוב זאת. ראשי הקהילה בשיתוף פעולה עם נציגי מדינות אירופה ניסו לחלץ את האומללים.

יוזמת הדיפלומטים להביא לפיטורי המושל

לפי מידע מטנג'יר מה-14 בינואר 1885, אין זה נכון שיהודי דמנאת ביקשו לקבל חסותה של צרפת וכי אמרו לשגריר של צרפת שהם חוששים משחיטתם על ידי הילידים. הם ביקשו ממנו להפעיל השפעתו על הסולטאן למענם. שגרירי בריטניה, איטליה וארה״ב נקטו בצעדים כדי להביא לפיטורי המושל.

14 בינואר 1885 – יהודי דמנאת פנו לשגריר צרפת בטנגייר

השגריר של בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי כתב ב-14 בינואר 1885 לשר החוץ הרוזן מגרנויל בין השאר, כי משלחת היהודים מדמנאת פנתה לאחרונה למר ORDEGA כדי לנצל את יחסיו הטובים עם הסולטאן למענם. והכותב מבין כי הנ״ל פנה לממשלה בפרים לקבלת הוראות לפני שהוא פונה לממשלת מרוקו בנידון

הפנייה של יהודים מדמנאת לשגריר צרפת בטנגייר נזכרת גם במכתב של משרד החוץ הבריטי לבארון  וורמס ב-31 בינואר 1885(7 (F0413/9, No

וזיר כתב לדרומונד האי ב-25 בינואר 1885- חקירת האלימות של יהודי דמנאת

הכותב מאשר את קבלת מכתבו בקשר ליהודי דמנאת בו כתב השגריר, שאינו מקבל את ההאשמה של מושל דמנאת או של שליחי הסולטאן שבאו לדמנאת כדי לחקור את הנושא, שיהודים רגמו מוסלמים באבנים  , בעת שההצהרה של הסולטאן נקראה ליהודים. חקרנו כל מה שאמרת על הנושא. העברנו את מכתבך לסולטאן שנותן אמון בכל מה שאתה כותב, אבל הסולטאן מופתע מכך שהקאדי של דמנאת הידוע כאדם ישר, כמו גם הממונה על ההכנסות ושני אנשים נוספים שנשלחו על ידי הסולטאן לחשוף את האמת הם אמינים בדוברי אמת.

חקירת האלימות בה נאשמו יהודי דמנאת

הסולטאן שלח לקרא לשריף שנפגע על ידי אבן, ואצבעו נקטעה ולמוסלם שנפגע בעינו השמאלית, ואדם אחר שנפגע, כדי שהסולטאן ישמע עדות ממקור ראשון. הסולטאן הורה לבובקיר שהוא אדם אמין,להגיע לדמנאת ולחקור מי האשמים ומי נאשם על לא עוול בכפו, והאם המושל אשם. על סמך זה יחליט הסולטאן באילו צעדים לנקוט. הסולטאן ציוה גם על חיים קורקוס להגיע לדמנאת לחקור את הנושא ולדווח על מסקנותיו קורקוס כבר נשלח על ידי הסולטאן הקודם לחקור נושאי מחלוקת בין המושל ובין היהודים, בעלי חשיבות גדולה מהנושא הנדון. לא רק יהודי דמנאת, גם יהודים בכלל בממלכה, פעלו באופן בלתי מוצדק כלפי מוסלמים. למרות זאת, הממשלה נתנה להם הגנה מפני אלימות, ואין הממשל מפרסם אם הם אשמים או לא. לעתים הם האלימים ולעתים הם הסובלים. אם הם נפגעים יטופלו בצדק בהתאם לחוק.

הצעה ששליחי דמנאת בטנגייר יבואו לסולטאן

הכותב מבקש שימליץ ליהודי דמנאת הנמצאים בטנגייר לבוא לחצר המלכות ולקבל את הוראות הסולטאן לטובתם. כי הם ייהנו מיחס חיובי מידיו של הסולטאן ויחזרו לדמנאת שבעי רצון. ב- Times of Morocco פורסם ב-26 בינואר 1885 טור שלם על יהודי דמנאת לפי הוזיר הראשי, יש לרחם על המושל של דמנאת חג' ג'לאלי. והסולטאן לא יראה עצמו אחראי אם האכזרים ישחטו את היהודים. זו דיפלומטיה נבונה אבל מסוכנת חג' אלג'לאי ניסה זאת בעבר כשהרשה ואף הסית לשדוד את חנויות היהודים. כשהתלוננו בפניו גם לבניו, מהם בגיל נמוך הולקו כמעט עד מוות ונאסרו עד שחבריהם פדו אותם, לאחר תשלום רב. כשהרבנים הציגו בפניו את ההצהרה של הסולטאן, כי היהודים ייהנו מממשל צודק, המשלחת נאסרה ונדרשה לשלם 4100 דולרים.

מעורבות קונסול ארה״ב למען יהודי דמנאת

לפני שהוזיר לעניני חוץ חג' מוחמד ברגאש הלך לפאס לראות את הסולטאן, והקולונל מתיוס קונסול ארה״ב ביקש לקבל משלחת של יהודי דמנאת. הוא קבע אתם את המועד לבוקר לפני מספר שבועות. בשעה שנקבעה הגיעה המשלחת לביתו של הוזיר המאורי אבל נאמר להם לחכות ברחוב עד שיקבלם. הם חיכו במשך שעות כשהם צמאים ורעבים, ירד גשם, אבל לא הלכו עד הערב וחיכו בגינה. למחרת בבוקר יצאו בתקוה כי רווח והצלה יעמוד לטפם ולנשותיהם, וחזרו לבתיהם רעבים וסחוטים. לאחר מספר ימים הם חיכו לקולונל מתיוס שהלך לוזיר והביע צער ששכח מהיהודים המסכנים. וקבע יום אחר כדי לפגוש אותם. המשלחת הגיעה בזמן שנקבע כשבידם ההצהרה של הסולטאן שניתנה למונטיפיורי. הוא קרא והביע תמיהתו שדבר כזה יכול לקרות. הם עזבוהו בהבטחה שיטפל בענינם והם יפוצו, וידאג לכך שבעתיד היחס אליהם יהיה הוגן.

מכתב הוזיר לקונסול ארה״ב

ב־17 בדצמבר 1884 כתב הוזיר מוחמד ברגאש לקולונל מתיום את הדברים דלקמן:

לאחר שדיברת אתי בידידות בקשר ליהודי דמנאת, וביקשת להרשות להם לפגוש אותך כדי לשמוע על מצוקותיהם, הם קראו לי וסיפרו לי על מצבם. ביקשתי מהם לרשום את תלונותיהם, דבר שעשו ועתה הדברים נשלחים לסולטאן, ואדאג כי כל מה שצודק יוענק להם. אתה בודאי מודע לכך ששאיפתנו כי ייעשה צדק לכל אחד וביחוד ליהודים שהוד מלכותו המליץ שיעמדו תחת השגחתי.

לאחר יומיים קיבל מתיוס מכתב מהוזיר הראשי בלשון זו:

לחברנו האהוב והחכם המבקש את טובת שני העמים פליכס מתיוס נציג ארה״ב.

לאחר חקירה שלח הסולטאן את סיד טאבר אלג'רארי כדי לחקור את המצב בדמנאת, במטרה להפסיק את היחס השלילי כלפי היהודים. הוא כתב כי קרא למנהיגיהם את ההצהרה שנשלחה על ידי הסולטאן. וכולם הגיבו כי אין הצדקה לתלונה נגד המושל.

83 – אערך מהלל ניבי

 פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז"ל, ובשעת המילה אומר אותו. סימן אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.

אערך מהללי לבי

לפני אלהי אבי

לכבוד חמד לבבי

אליהו הנביא

נטע האל בישרון

חבצלת השרון

איש מגזע אהרן

משרת צור משגבי

כהן לאל עליון הוא

פינחס הוא אליהו

הנביא יקראוהו

הגלעדי התשבי

יום קנא קנאת האל

הרג בכח ואל

משיא שבט ישראל

ובת צור שמה כזבי

דין שמע מפי רבו

איש ארמית משכבו

קנאים הם פוגעים בו

ויאמר אריק חרבי

ויקם מתוך עדה

רמח בידו הדה

ויחרד חרדה

נתגבר כמו לביא

דקר בחרבו אותם

כדרך שכיבתם

 על הארץ חבטם

 ולמשה אותם הביא

בזכר זאת אל חי עולם

נתן לו שכר משלם

ברית כהנת עולם

ויכפר עלי חובי

נסים עשר ושנים

בדבריהם שנויים

עשה לו דר שמים

צור גואלי אבי

אמת בפיהו היה

לאלמנה עניה

עת את בנה החיה

ולנפשו אמר שובי

השמן גם הוא שרתה

ברכה בו והיתה

כד הקמח לא כלתה

ותגדלי ותרבי

רודפים אחרי תהו

הכה בשבט פיהו

ויאמרו : ה' הוא

אמת ואתה נביא

וגזר אמר עשה

מספר שנים שלשה

מטר לא נתן ארצה

הוא המוציא המביא

נתן לו אל מהלכים

בעולם המלאכים

ולעתות הצריכים

הוא נדמה כערבי

בקדשה ובטהרה

עלה עלה בסערה

אלישע אליו קרא

ויאמר : " אבי, אבי

נפשי לילה אותהו

מי יתן ימצאהו

פתח ביתי ואראהו

ישקיף בעד אשנבי

חסין קדוש אקראה

איש אשר פניו ראה

הן כביר ידו מצאה

תשורה אליו אביא

חן חן לו איש לו נגלה

בחלום חזיון לילה

ובברית דם המילה

בו יבא כצבי

זכור לטוב יאיר נרי

יבשר ציון עירי

יאמר לה התנערי

מעפר קומי שבי

קול זמרת שיר מהללי

ירצה צורי גואלי

ולא דומיה לי

כל-עוד נשמתי בי

المقدمة في علم التأريج

وهي الجزء الأول من كتاب العبر وديوان المبتدأ

 والخبر في ايام العرب والعجم والبربر

تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

עמנואל קופלביץ

ספר ה׳אקדמות למדע ההיסטוריה׳(׳מקךמה׳) הוא הניסיון הראשון – לא רק בספרות הערבית אלא בספרות העיון של כל העמים – להתחקות על הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. בספר זה, שכתב בשנת 1377 היסטוריון מוסלמי, שהיה גם פוליטיקאי פעיל בצפון אפריקה, ביקש אבן־ח׳לדון להעלות על הכתב את מכלול יסודות הקבע המשותפים לכל המצבים ההיסטוריים, ואת מכלול המסיבות, המתחלפות לפי המקום והזמן, ולהגדיר חוקים בעלי תוקף כללי הקובעים את ההתפתחות ההיסטורית של כל העמים בכל הזמנים.

על שלושה מושגי יסוד מושתתת משנתו ההיסטורית והסוציולוגית של אבן־ח׳לדון: על חלוקת המין האנושי לבדווים ולתושבי קבע; על המחזוריות בעלייתן ובירידתן של ממלכות; ועל התודעה הקיבוצית – כלומר על ההרגשה המודעת המאחדת ומלכדת קיבוץ של בני אדם ונוטעת בלב כל אחד מהם אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולקיבוץ כולו – שהיא הכוח המניע של כל מהלך ההיסטוריה.

מתוך התבוננות מעמיקה ומקורית יצר אבן־ח׳לדון ׳מדע חדש׳, שעניינו, כדבריו, ב׳ידיעת התאגדותם החברתית של בני המין האנושי, המצבים השונים ביישובו של עולם, המסגרות המדיניות, עיסוקיהם של בני אדם ופרנסותיהם, המדעים והמלאכות/

עניינים אלה נסקרים ב׳מקדמה׳ דרך שיטה בזה אחר זה, וכך נפו;שים לפני הקורא, ביריעה מקיפה אך תמציתית, הידיעות וההשקפות, המושגים והמוסדות של התרבות הערבית, כפי שהתגבשו במשך שמונה־מאות שנה בקירוב, מראשיתה של תרבות זו לפני עליית האסלאם ועד ימיו של אבךח׳לדון, שהיה אחרון ההוגים הדגולים בתרבות הערבית, ואולי הגדול שבכולם.

מתרגם הספר, עמנואל קופלביץ, צירף לתרגומו מבוא מקיף והערות. במבואו דן המתרגם באבן־ח׳לדון ובמשנתו על רקע תקופתו, במקומו של אבן־ח׳לדון בתולדות מדעי החברה ובספר ה׳מקדמה׳ – תולדות הנוסח וכתבי היד.

העטיפה, על־פי כריכת ספר ממצרים מן המאה הי״ד, מעשה ידי עמנואל גראו נדפסה בדפוס אחוה, ירושלים מוסד ביאליק – ירושלים – הדפסה שנייה תשס"ב – 2002

אקדמות למדע היסטוריה –  " מֻקַדִּמַה " – עבּד אל-רחמאן אִבּן ח'לדוּן.

אבן ח'לדון ומשנתו.

הספר " אקדמות להיסטוריה ", בערבית " מֻקַדִּמָה ", מוגש בזה לקרוא בתרגום מן המקור הערבי, נכתב בנוסחו בשנת 1377 לספירה, בטירתו של שבט בדווי בהרי אלג'יריה, על ידי מלומד מוסלמי שהיה גם פוליטיקאי פעיל במדיניותה של צפון אפריקה. עצם ציוּנם של פרטים אלה על מסיבות חיבורו של ספר בלתי רגיל זה ועל חברו – יש בהם כדי לפתוח פתח להבנתו : אך רצוי לפרט ציונים אלה קצת יותר.

תקופתו של אבן ח'לדון.

ציון השנה 1377 מעמיד את הקורא המערבי מיד בעיצומה של תקופת הרנאסאנס : דאנטה ופטרארקא באיטליה, צ'וסר באנגליה, הפילוג בכנסייה הקאתולית, ההתעוררות הדתית ( ויקליף, הוּס, העלמה מאוֹרליאן ), התגבשות החברה העירונית והצבאות השכירים, המגיפה השחורה ומרידות האיכרים.

מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית – אם כי לא מבחינה מדינית – עמדה אירופה המערבית בסוף המאה הארבע עשרה בראשית של תקופה חדשה, ואין זה מן הנמנע שמשַק המאורעות, היה נשמע כקול ענות חלושה אף באזני בני הדור.

שונה מזה בתכלית היה מצבן של ארצות האסלאם, שאותן הכיר מחבר ה " אקדמה להיסטוריה " ומניסיונן שאב. ארצות אלה עמדו אותה שעה בסוף תקופה, בסימן ירידה תרבותית, התקשחות דתית, התפוררות מדינית והתערערות כלכלית, ללא סימן של התחדשות או של תנופה של עלייה מחודשת.

מבחינה מדינית עמד עולם האסלאם באותה תקופה בסימן של פיצול ואוזל יד. לא זו בלבד שמזה מאות שנים עברה מן העולם הממלכה האסלאמית המאוחדת והמרכזנית, בידי הערבים תוך מאה שנים בתנופת אמונתם החדשה, האסלאם – אלא אף מדינות הירֵשה, שקמו בחלקיה השונים של הממלכה העצומה, נתפוררו בינתיים כלעומת שצצו, או הצטמקו בהדרגה בלחץ התקפותיהם של כוחות לא אסלאמיים.

באמצע המאה השלוש עשרה עברה על מערב אסיה ומזרח אירופה סערת המונגולים שמיגרו שושלות ועמים, החריבו ערים ותעלות השקייה, ורמסו בדרכם את כל מרכזי התרבות החשובים של עולם האסלאם.

בשנת 1258 הם החריבו את בגדאד ושמו קץ לחליפות העבאסית, אשר מזה מאות שנים כבר לא הייתה אלא סמל בלבד. אמנם בשנת 1295 בערך קיבלו עליהם האילח'אנים המושלים המונגוליים שקנו להם שביתה בפרס, את דת האסלאם, וכעבור חמישים שנה עשו כן גם המונגולים של תּורכּסטאן, שנתכּנו בשם " מחנה הזהב " : אך החורבן שהמונגולים הביאו על עולם האסלאם לא בא על ידי כך על תיקונו.

בשנת 1370, סמוך לאותה שנה נכתב הספר " אקדמות להיסטוריה , הצליח אחד מראשי השבטים התורכיים המוסלמים הכפופים למונגולים, האמיר תימוּר " הצולע " לחסל את יריביו ולפרוק את עול המונגולים, ויצא ממולדתו טראנסאוֹכּסיאנה למסעי כיבוש, שבעקבותיהם הקים לו תוך שלושים שנה בקירוב ממלכה תורכית, שהייתה דורסנית והרסנית לא פחות מזו של המונגולים לפניה,אף על פי שתימור עצמו היה שוחר ספרות ותרבות.

טראנסאוקסאניה או "טראנסאוקסיאנה" (פירוש מילולי בלטינית: "מעבר לנהר האוקסוס"; שמות נוספים: בערבית:ما وراء النهر Ma Wara' un-Nahr שפירושו "מעבר לנהר", בפרסית: فرارود "Varārud") הוא שטח נרחב במרכז אסיה הנפרש בין נהרות אמו דריה לסיר דריה, כיום בין אוזבקיסטן, טאג'יקיסטן ודרום קזחסטן.

המושג נכנס לשימוש בזמן כיבושיו של אלכסנדר מוקדון אז נהיה לגבול צפון-מזרחי של האימפריה שלו במאה ה-4 לפנה"ס. מאז ועד הכיבוש הערבי התרבות באזור נשארה שילובם של תרבויות יוון, פרס, סין ובודהיזם וקיבלה שם סרינדיאנית.

בתקופת הממלכה האחמנית באיראן חלק מן האזור קיבל את השם סוגדיאנה שבתקופת האימפריה הסאסאנית התפשט לכלל האזור על מנת להבדילו מן באקטריה הסמוכה. בין הממלכה לאימפריה הוא נכלל בשליטת הממלכה הסלאוקית, ממלכת יוון-בקטריה, האימפריה הפרתית ואימפריית קושאן.

הוא כבש את כל קידמת אסיה, עד דלהי שבהדו במזרח, ועד חופי אסיה הקטנה ודמשק במערב. במצור על דמשק עתיד היה הכובש הגדול להיפגש עם אבן ח'לדון, בראשית שנת 1401.

באסיה הקטנה ובחצי האי הבלקני התחילה בתקופה זו עלייתם של התורכים העות'מאנים ונסיגתה המדורגת של הקיסרות הביזאנטית, תהליך שעתיד היה להגיע לסימו הדרמטי בשנת 1453 עם כיבושה של קושטא, בירת " רומי המזרחית ", על ידי התורכים. אף לפי שעה הייתה גם אסיה הקטנה בין בתי שליטים יריבים ושסועה במלחמות.

בספרד נדחקו רגליהם של המוסלמים יותר ויותר על ידי התקדמותה המדורגת של ה " ריקונקיסטה " – כיבוש מחדש של ספר על ידי הנוצרים, בייחוד לאחר שהתאחדו בתי המלכות של קסטיליה וליאון בשנת 1230. קורדובה נכבשה בידי הנוצרים בשנת 1236, סביליה בשנת 1248, ורק בקצהו הדרומי של חצי האי הפירינאי, בגראנאדה, החזיקה מעמד השושלת המוסלמית של בני נַצְר, שקיימה את שלטונה עד שנת 1492.

בארצות צפון אפריקה נמחו זה כבר שרידיה של בממלכה המווּחידית הגדולה, שהתקיימה משנת 1147 ועד שנת 1269, אשר איחדה בשעתה תחת שלטונה את כל ארצות באסלאם המערבי : ספרד וצפון אפריקה עד גבול מצרים.

את מקומה בצפון אפריקה תפסו עתה שלוש שושלות נפרדות ויריבות " שושלת בני מארין במרוקו, שושלת בני עבד-אל-ואד בטלמסאן, ושושלת בני חפץ בתוניסיה, שהייתה אף היא מפוצלת לפרקים בין שליטיהן של הערים תוניס ובּוּזי ( בּג'איה ).

רק במצרים הייתה בתקופה זו ממשלה חזקה, מרוכזת ובת קיימא – זו של הממלוכּים מ-1250 עד 1517. ואמנם הייתה ממלכת הממלוכּים ככוכב מאיר בחשיכת הירידה וההתפוררות. הממלוכּים הם שבלמו את התקדמותם של המונוגולים בקרב של עין חרוד בארץ ישראל בשנת 1260, והצילו בכך את ארצות האסלאם המערבי ( מצרים, צפון אפריקה וספרד ) מן החורבן שפקד את ארצות האסלאם המזרחי.

הם שטיהרו את סוריה וארץ ישראל הן מאחרוני הצלבנים והן מכת ה " חשאשין ", שהטילה את חיתיתה על סוריה ( ונתנה לעמי אירופה את המילה " אסאסאן – רוצח ). הממלוכים הם שעצרו את התקדמותו של תימור, בימי חייו של אבן ח'לדון.

בירתם קהיר הייתה בתקופה זו העיר הגדולה, המשגשגת והתרבותית ביותר בכל העולם האסלאמי – קהיר שהיא אם העולם, היכל האיסלאם, אבן ח'לדון, ישיב בקאהיר 23 שנים, מדבר על גודלה ושגשוגה ב " מוקדימה ". " קאהיר שהיא אם העולם, היכל האסלאם ומעיין המדע והמלאכות.

בארצות צפון אפריקה ממערב למצרים, כלומר הארצות הקרויות היום לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, וביחד ה " מגרב ", נודעה בתקופתו של אבן ח'לדון השפעה מכרעת לגורם נוסף, לבדווי : השקפתו ההיסטורית של אבן ח'לדון וכל תורתו החברתית הטבועה בחתמו של גורם זה.

תעודה מספר 5.

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיין המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה בית הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסא ציבורי שהיו בו תאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט