מורשת יהדות מרוקו

Reportage

Demnate, oubliée de l’Atlas, mémoire du judaïsme marocain 

Dans les années quarante du siècle dernier, sur 3 000 habitants de la ville le tiers était juif. Le mellah, les deux saints, Rabi David Draa et Sidi Mhasser, le cimetière hébraïque… la ville a été marquée par la culture juive. 

Tapie au pied de l’Atlas, à une centaine de kilomètres de Beni-Mellal, elle peut sembler, au visiteur de passage, dépourvue d’intérêt, ennuyeuse, retranchée du temps et de la civilisation. Impression trompeuse : Demnate, terres fertiles en amazigh, peuplée actuellement de 25 000 âmes, est riche en histoire, regorge de sites naturels qui n’ont rien à envier à sa voisine Azilal et ses chutes d’Ouzoud. Riche en terres agricoles aussi : oliviers, amandiers, caroubiers s’étendent sur des milliers d’hectares et font la réputation de la région. Riche, enfin, de ses femmes et ses hommes, toujours fiers, qui ont bravé les aléas d’un climat et d’une nature pas toujours cléments, pour améliorer leur quotidien et sortir leur cité de l’oubli. Certains parmi ses habitants sont devenus célèbres. Le réalisateur et scénariste Ahmed Bouanani, décédé en février dernier, justement à Aït Oumghar, un douar palpitant de vie dans les environs de Demnate en fait partie. Il a passé sa jeunesse entre aït Oumghar et Rabat avant de la quitter pour s’envoler vers Paris, en vue de faire des études à l’Institut des hautes études cinématographiques (IDHEC). L’air de la montagne et la simplicité de ses habitants l’ont fait revenir au bercail, pour rendre son dernier souffle loin des tracas de la ville. 

Sur les 3 000 juifs d’antan on n’en compte plus qu’une personne, qui travaille à la bachaouiya

Impossible d’évoquer Demnate aussi sans se rappeler du «Fquih», le célèbre Mohamed Basri, figure de proue de la Résistancecontre le régime du Protectorat, condamné à mort plusieurs fois après l’indépendance, tout comme il serait incongru de se rendre à Demnate sans visiter le mellah, quartier des juifs qui ont habité cette ville depuis des temps immémoriaux, avant d’être poussés malgré eux vers l’exil aux quatre coins du monde. Brahim Taggount, professeur de maths et secrétaire général de l’Association Aït Oumghar pour la culture, le développement et l’environnement, qui nous reçoit chaleureusement ce matin pluvieux du 23 avril, a tenu à nous accompagner pour une visite à travers les ruelles de ce fameux mellah. Le quartier juif garde toujours le même nom, ses maisons et ses échoppes n’ont pas changé, Seuls ses habitants ont changé. Il n’y a plus de juifs, uniquement des musulmans de la ville qui l’habitent désormais ou qui y travaillent comme couturiers, tailleurs ou commerçants. «Sur les 3 000 habitants de Demnate dans les années quarante du siècle dernier, un tiers était constitué de juifs. Il n’en reste plus qu’un seul, une sexagénaire, qui travaille à la bachaouiya de la ville», nous informe Brahim sur un ton de désolation. 
Une bâtisse surplombe la porte d’entrée du mellah : la synagogue Ben Hakkou. Elle est toujours à sa place et n’a subi la moindre retouche. Avant leur départ, les juifs l’ont vendue à un musulman qui l’a transformée en mosquée. La tolérance, raconte-on encore parmi la population de Demnate actuelle, était de mise entre les deux communautés. «On respectait tant les lieux de culte que les dignitaires religieux. Musulmans et juifs se souhaitaient la bonne fête. Le musulman n’avait aucune raison de mettre en doute la religion de Moïse. D’ailleurs, quand il entendait prononcer les noms de Moïse ou de Jésus, il disait aussitôt : “Que la paix soit sur lui”», écrit H’mida Baddag, auteur d’un livre intitulé Demnate ou la mémoire ressuscitée (édition Dar Attawhidi, 2008). La tolérance et le respect mutuel entre les deux communautés étaient-ils vraiment le trait marquant de cette relation ? Rien n’est moins sûr. La construction du mellah au XIXe siècle avait pour objectif, comme c’est le cas d’autres villes du Maroc, de séparer juifs et musulmans qui se livraient des batailles rangées pour une raison ou une autre. (Les historiens parlent même d’une tuerie anti-juive en 1854). 
Et l’eau, entre autres, était l’une des raisons de ces disputes. Les musulmans accusaient les juifs de jeter leurs déchets dans une saguia  utilisée par les deux communautés, et qui souillaient ainsi l’eau qu’ils utilisaient pour leur ablution. 
Il n’empêche, le mellah constitue en ce XXIe siècle une partie de la mémoire de la ville et l’une des destinations prisées des touristes. De même pour les marabouts juifs, à l’instar du saint Rabbi David Draa qui continue d’attirer des pèlerin juifs qui viennent implorer sa bénédiction. On peut encore citer le cimetière hébraïque, à Tighermine, à proximité de Demnate, dont les sépultures n’ont subi aucune détérioration, encore moins une profanation. Et l’on se rappelle encore jusqu’à nos jours du sanctuaire judéo-musulman, le saint Sidi Mhasser (qui donna son nom au fleuve), vers lequel les femmes stériles, musulmanes et juives, se tournaient pour implorer la baraka. La femme juive s’y rendait le samedi, la musulmane le vendredi. Elles s’y déshabillaient en toute quiétude, et chacune avant de partir faisait des offrandes, grains de blé ou de maïs, tout en implorant la bénédiction du saint.
Le Dr H’mida Baddag est lui-même originaire du douar Aït Oumghar (enfants du cheikh en amazigh) et a pu faire de brillantes études de médecine, d’abord à Rabat, ensuite à Toulouse pour se spécialiser en chirurgie. Il est maintenant retraité, et bien que résidant à Rabat, il est souvent à Demnate pour ses activités associatives, au sein notamment de l’association éponyme. Ce jour du 23 avril, il s’y trouve justement pour assister à une réunion de cette dernière avec deux membres d’Humaniteem, une ONG humanitaire française qui assiste et subventionne nombre de projets montés par des ONG en Afrique. Celui sur lequel travaillent les deux ONG actuellement concerne le forage d’un puits et la canalisation de l’eau jusqu’aux chaumières du douar Aït Oumghar. Le projet est ficelé, les travaux de forage sont terminés, mais reste encore l’essentiel : acheminer l’eau jusqu’aux chaumières des usagers du douar, quelque 500 âmes, habitant 150 foyers. La réunion eut lieu, après la visite du mellah, autour d’un succulent couscous dans la maison de Brahim. Il faut dire que l’eau constitue un sérieux problème pour les douars disséminés dans les alentours de Demnate, non pas qu’elle est rare, puisque les sources jaillissant des montagnes se comptent par centaines dans la région, mais parce qu’elle est polluée. Les analyses nécessaires sont faites et il n’y a plus le moindre doute pour les membres de l’ONG marocaine : l’eau de la fontaine du douar est infecte et donc imbuvable. L’origine de cette pollution ? La construction d’un hôtel dans les environs du douar. «La fosse septique que le propriétaire a creusée ne répond pas aux normes, et elle a contaminé la nappe phréatique», accuse Abdelmalek Khay, le président de l’association, lui aussi professeur de maths dans un collège à Demnate. Donc, le seul moyen pour boire une eau saine est de creuser un puits, loin de l’hôtel. Il a fallu creuser 103 mètres pour avoir une eau pure et abondante. Seulement, met en garde M. Khay, l’eau du puits ne devrait servir qu’à la consommation. Pour toute autre utilisation, «il faut sensibiliser la population pour n’utiliser que l’eau de la fontaine». Un gros travail reste donc à faire. Et un autre gros problème à résoudre : quel moyen utiliser, le moins cher et le plus efficace, pour alimenter la pompe d’eau ? Le gasoil, l’énergie solaire ou l’électricité ? La question est débattue par les membres des deux ONG sous tous ses angles, sans pouvoir aboutir à une solution. 

Des douars encore sans eau courante et des ONG françaises à la rescousse

Le meilleur serait, propose le Dr Baddag, lors de la réunion tenue dans un luxueux hôtel perché sur la montagne, de «se brancher au réseau électrique pour alimenter la pompe et la rendre opérationnelle 24h/24». Le prix du branchement, selon les estimations de l’association, est de quelque 50 000 DH, c’est cher, mais c’est la seule façon d’épargner à la population des coupures d’eau. Le panneau solaire est certes écologique, poursuit le Dr Baddag, «mais une fois que le soleil n’est pas au rendez-vous, la population serait privée d’eau». Cette solution semble rallier plusieurs avis, mais le problème du financement reste entier. Mathieu Fouger, le président de l’ONG française impliquée dans ce projet, ne promet pas monts et merveilles. «Tout dépend, dit-il, des bailleurs de fonds, et donc de la solidité du projet à présenter pour avoir les subventions». M. Fougère, le jeune étudiant de l’école centrale de Lille, reste toutefois optimiste. Les quelques projets de développement agricole menés au Burkina Faso par son association ont obtenu les subventions nécessaires et ont rencontré un franc succès, pourquoi pas celui des Aït Oumghar ? 
Une fois la réunion terminée, on se dirige vers l’autre site emblématique de Demnate, situé à seulement deux kilomètres de l’hôtel : le pont naturel «Imin‘ifri», (l’entrée de la grotte), creusé depuis des millénaires par la force de l’eau de l’oued Lamhasser. 
Un détour pour découvrir et apprécier ce site touristique en valait la chandelle. Cette fois-ci, c’est le Dr Baddag lui-même qui sert de guide. Il connaît la région comme sa poche, non seulement parce qu’il y est né et y a fait ses premières randonnées encore enfant, mais parce qu’il a travaillé sur la préservation de ce site dans le cadre d’une autre association dont il est membre : l’Association de protection du patrimoine géologique du Maroc  (APPGM). La première et plus grande réalisation qu’a faite cette association est la préparation du plus grand géo-parc d’Afrique, le Géo-parc du M’goun (du nom de la 2e plus haute montagne du Maroc, située dans la région Tadla-Azilal, qui culmine à 4 068 mètres). Deux sites sont au programme de la protection de la nature de cette association : les chutes d’Ouzoud, et justement le pont naturel Imin’Ifri. Une fois, sur le pont, en se penchant pour voir en-dessous nous découvrons une merveille de la nature : une arche reliant les deux berges de l’oued, et, de l’entrée de la grotte, ruisselle de l’eau en abondance par plusieurs endroits, formant quelques mètres plus loin, une cascade naturelle. Le temps était pluvieux et l’eau boueuse, «mais par un temps ensoleillé l’eau est d’ordinaire limpide comme du cristal, et les estivants viennent s’y baigner», commente le Dr Baddag (voir encadré). A quelques encablures du pont,  un autre site, préhistorique celui-là, témoin dans la région d’une époque révolue : le site d’Iroutane présentant les empreintes de dinosaures fossilisés. Des pas de dinosaures sauropodes (ayant vécu sur terre il y a 200 millions d’années) et de dinosaures théropodes (l’espèce carnivore la plus répandue il y a 185 millions d’années, estiment les géologues) sont visibles. Une richesse naturelle inestimable dont Demnate pourrait tirer un grand profit.

Paysage : Imin’Ifri, impressionnant site touristique

Imin’Ifri, c’est le pont naturel. D’après les géologues, ce pont est la résultante du dépôt de calcaire engendré par le déversement de l’eau des deux versants en face de l’oued, et ce, sur plusieurs millions d’années. Ces dépôts ont d’abord tapissé les rebords des deux versants, créant ainsi deux socles solides ou piliers sur lesquels des néoformations calcaires se sont déposées, pour réaliser en fin de compte une lame de continuité, ou arche. 
Imin’Ifri est surtout le lieu de résurgence des sources étalées çà et là sur une trentaine de mètres, dans le lit de l’oued que jonchent une multitude de monolithes, lesquels délimitent, par endroits, des nappes d’eau légèrement profondes et limpides : lieu de prédilection pour les baignades. 
Les baigneurs, après quelques instants passés dans l’eau fraiche, s’exposent au soleil sur les pierres lisses. Ce sont les crues de l’oued qui façonnent ces flaques en guise de piscine de fortune. L’une des flaques est délimitée à dessein par de grosses pierres attenantes les unes aux autres, destinées à recevoir une clientèle particulière. Il s’agit du sanctuaire du Saint Sidi Mhasser. Ce saint a donné son nom à l’oued. 
Imin’Ifri est donc le seul centre estival de la région. Les gens s’y rendent, quand la canicule sévit dans la ville et les villages avoisinants, pour se rafraîchir dans les flaques d’eau de l’oued, lesquelles ont été approfondies par les crues antérieures. L’eau est tellement fraîche que le baigneur ne s’y trempe que quelques minutes pour aller s’étaler sur les monolithes avoisinants implantés dans le lit de l’oued. Certains, plus organisés, se rendent dans ce site en famille, dressent une tente de fortune, où on passe du bon temps pendant que la marmite fume sur son feu de bois.
Source : «Demnate ou la mémoire ressuscitée»     (Editions Dar Attawhidi, 2008)

החלפת התחבושת

עד יום הבריתלא רחצו את הרל הנולד, אלא ניקו אותו היטב במגבות נקיות. ובמשך כל השבוע, המיילדת באה יום, יום להחליף לו את התחבושת הנקראת אסממאט. זוהי רצועת בד אשר המיילדת טבלה במים ובמלח, וכרכה סביב בטנו של הנולד כמו חגורה. תחבושת זו כיסתה את הטבור, חיזקה את בטנו טואת טבורו של הילוד עד שנתרפא.

הערת המחבר.

לג'י עמוד 84 – המיילדת מנגבת את התינוק ו7לא רוחצת אותו, שמה לט מעט אבקת חיננא, לאחר שמושחת מעט את גופו בשמן ובכמון. ברונו-מלכה עמוד 290 – רוחצת אותו בצורה קלה ביותר עם מים פושרים וסבון, ואין שום מנהג מאגי בעניין זה. קהלת צפרו חלק ג' עמוד 86 – לא רחצו אותו עד עום הברית, אולם ניגבו אותו ומרחו עליו חיננא, שמן וכמון

אסממאט כפי שזה נקרא במכנאס, םירושו תומך או מחזק. בפאס, תחבושת זו נקראת " קרזייא. העברים משתמשים באבנט קטן עשוי מצמר ונקרא " סבולא " – הוא מביא ברכה, ונחשב לקמע, ואין להשאיל אותו למשפחה אחרת.

באבנט זה חוגרים את גופו של התינוק, כך שהוא לא יכו7ל לנוע בכלל ולא יניע את ידיו ולא רגליו. כורים סביב גופו רצועת בד חזקה כדי שאבריו לא יתעקמו, וחתיכה שנייה סביב ראשו, כדי שלא יהיה לו ראש גדול – מושאם, עמוד 114.

לזריית המלח כאן, יכול להיות קשר עם זריית המלח על הוולד, המתוארת בספר יחזקאל טז, ד : " והמלח חא המלחת " ( לא שפשפו את גופך במי מלח כנהוג אצל עמים רבים למלוח את גופו של הרך הנולד, כי זה מוסיף לתינוק חריפות השכל,ומכאן הביטוי התלמודי על אדם פיקח ונבון : " זריז וממולח " ( קידושין כט, ע"כ ).

סגולותיו של המלח הן רבות, בפרט בהרחקת המזיקים מן המקום ( על כן לרופאי אליל ידוע מין מלח שיש לו כוח מאגי לעוור את עיני הגנב כאשר הוא בא לגנוב דבר מה, וקוראים למלח הזה " עין אברהם " ).

גם ליהודי מרוקו יש מלח מיוחד : בבתי הכנסת של יהודי נוהגים עד היום, ששמש בית הכנסת מחלק בליל הראשון לספירת העומר ( לפני ברכת העומר ) קורטוב של מלח לכל מתפלל, או לחילופין שקית קטנה, בה גרגרי מלח.

מלח זה שומר אותו המקבל, בקפדנות יתרה, בתוך כיס מעילו, או בתוך ארנקו. מלח זה ישמור על מקבלו כל השנה נגד המזיקים, נגד עינא בישא, ויביא לו פרנסה טובה ( האנציקלופדיה העברית כרך כא )

לילת אל כ'מסתאס ( ליל החמישה עשר )

אם הילד נולד אור לחמישה עשר כשהלבנה במלוא עוזה, אמורים שיהיה עשיר ובר מזל, הוא יהיה כל כך מוצלח עד שיעורר קנאה, משום שהוא נולד ברגע המתאים והנכון, בפרט אם נולד התינוק מחופה עור כמו בגד, שהו סימן הטוב לכל נולד.

אמצעי שמירה על הרך הנולד מעין הרע ומהמזיקים

כשנולד בן בכור במשפחה, הבית מלא אורה, כי בעקבות לידתו, זוכה המשפחה בעוד שתי מצוות נוספות : ברית מילה ופדיון הבן. אולם הרך שנולד זה עתה, הוא ייצור חלש ופגיע מאוד. חייבים לשמור עליו ולחזק את מעמדו משום שמיד בצאתו מרחם אמו, מסכנים אותו כוחות דמוניים רבים, כישופים ועין הרע.

קיימת אמונה : כשנולד תינוק במשפחה, נולד עימו שד שהוא כפילו, וזה מלווה אותו בכל מסלול חייו עד יומו האחרון.  – הכפיל הנולד נקרא " גרין " או " קרין ".

אם התינוק חולה, גם כפילו חולה, ואם התינוק ימות, גם כפילו ימות. עוד לפני צאת התינוק לאוויר העולם, הוריו כבר מודאגים ובעיקר האם משום שהנשים פגיעות מאוד בתקופת ההיריון בומיוחד בשעת הלידה ואחריה.

לג'י עמוד 80 – מהיום שהאישה נכנסת להיריון, אורמים אנשי סביבתה : ענדהא רג'ל פדונייא, ורג'ל פלאכירא – יש להם רגל בעולם הזה ורגל בעולם האחרון.

הרך החדש נמצא עתה בתקופה מסוכנת מאוד עד יום הברית ; על כן קיימת מערכת מגוונת של מנהגים וטקסים, שנועדו " לשחד " ולפייס את השכנים ( השדים ) ולהרחיק אותם מעל היולדת ויוצא חלציה. כי שאיפתם של השדים היא לחטוף את גופו, או את נשמתו של הרך הנולד ולעשותו אחד משלהם.

קיימת גם אונה, שלפני קיום ברית המילה, ונתינת השם, עדיין אין בטוחים אם יהיה הוולד אדם אוש ד. על כן המאבק סביב מיטת היולדת הוא שיכריע. אמונה זו הולידה שפע של מנהגים, אמונות, קמעות וסגולות להגנה על היולדת ועל יוצא חלציה.

יש התולים בפתח הדלת ראש תרנגול, צרור של רקיקי מצות ( כעכים ) אפויות ללא סוכר, חמישה פלפלים רדומים. ויש שיוסיפו לאלה גם צמח קוצני. אחרים יתלו בלויי סחבות, זוג מספריים, מטאטא חדש, חתיכת בד שחור, ועוד.

מושאם עמוד 113 – מטאטא יטאטא את הרע ( אל באס ) שיכול לחדור לחדר היולדת. ראש התרנגול, ישמש כקורבן, וישחד את השדים שלא יבואו להפריע. הבד השחור, כדי להבריח " מוכא " – ינשוף.

הרקיקים יעסיקו את הציפור המזיקה הזאת ויעצרו בעדה מלהיכנס. הצמח הקוצני יפחיד ויבריח את " ג'רב אלליל – העטלף – המזיק לתינוקות

מלכה, עמוד 23-24 מעבירים גם זפת על הקיר, תולים מסרק, זוג מספרים. נר המערב עמוד שו : ויתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד השדים.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו.

סופרים רבים דברו כבר אודות האמונות בהבלי שוא, בהזיות, ברוחות רעות ובשדים, בין הרע ובכישופים ובחלומות, הנפוצים במדה מרובה מאד אצל יהודי מרוקו בפרט, והיודי ברבריא בכלל, אי אפשר לספר פה ולחשוב את כל ההזיות וההבלים שיאמינו בם יהודי מרוקו אחת לאחת, אם נתבונןן לכל תנועותיהם בכל פנות שהם פונים, נפגוש אז הסימנים ורישומים של הזיות של מיגור מעין הרע וכדומה מאמונות טפלות.

גם הפחת שלא לשתות מים בארבע שמני התקופות, שבר שנתפשט בכל תפוצות ישראל לאיסור קבוע, מקורו הוא מנהגי יהודי המערב עוד מתקופת הגאונים. חלק גדול ממיני ההזיות אצל יהודי מרוקו שייכים אל העתים האלה ביחדו, שבעת ימי החתונה, שבעת ימי האבלות, ושמונת ימי המילה.

ובהימים האלה יש לפגוש הרבה מיני פעולות שמירה מוזרים בתוך מגן מעין הרע ורוחות רעות. את בית היולדת יקיפו מיד בשעת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים, ועל הפתחים והחלונות יתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד בם את הדים לבל יכנסו פנימה, אחרי אשר נסגר בית היולדת בלילה פעם, לא יפתחו עוד את הדלת בשום אופן. וכל אותם שנמצאו בבית היולדת בעת שנסגר הדלת לא ירשו להם עוד לצאת חוצה בשום אופן.

החתן בעת החופה לא יוכל לענות לשום איש שיקרא אותו, כי אולי האיש ההוא קורא לו בכדי שיקשור אותו לבלתי יוכל לבוא אל ארוסתו. אבל, חתן וכלה ויולדת לא יוכלו להימצא שנים מהם בבית אחת. האבל בבית החתן והכלה, או בבית היולדת, כי בהיפגשם יחד יש סכנה לאחד מהם, וכן החתן לא יוכל להביט בפני ילד שלו שלמו לו ארבעין יום, ואם יקרה כי ראהו יכריחו את החתן לשתות מים שרחצו בם פני הילד.

וככה רבים הם השמירות והבלי שוא שיזדקקו להיזהר בהם במשך ימי החתונה והלידה והאבלות. אם יקרה כי בחצר אחת מתו בשמך שנה שני מתים, אז מיד ישחטו עוף על פתח החצר ההוא כי יאמינו שאם לא ישחטו עוף, אז ימות מת שלישי לפני תום השנה ההיא.

בליל מוצאי שבת יש משפחות רבות שנוהגים כי לא יוציאו דבר מה מביתם, ויש שירשו להוציא על ידי חלייפן, וכן יזהרו בליל מוצאי שבת לבלי להזכיר שם ביצה על דל שפתם, וככה יזהרו  מלכתוב בדויו ומלשתות קאווי ומלראות כל דבר שחור, למען לא תהיה התחלת השבוע בדברים שאינם לסימן טוב.

בראותך אחד מבניהם יפה לא תוכל להללו בפני הוריו מבלי שתצטרך גם לרוק בפני הילד למען לא תשלוט בו עין רעה, למחלות כי תחלנה בעיר או לחולה פרטי יתחילו בתרופות וסגולות נגד עין הרע, תרופות כאלה רבות ושונות הם למיניהם, יש אשר יתיכו עופרת במים ממעל לראשו או יתנו להחולה שתן לשתות, או רוק של אותם החשודים כי הם עינו אותו.

ועוד תרופות משונות שלמותר נחשוב לזוכרם, לחולי הקדחת יתנו שמן במחתה עשויה מעיסת קמח וידליקו בה שלוש פתילות וישימו אותה באמצע הרחוב, והיה אם יבוא כלב או חתול לשתות את השמן ותכבינה הנרות, יתרפא החולה מקדחתו ותדבק הקדחת בהכלב או החתול.

יהודי מרוקו ירבו להאמין בהקדת עתידות על ידי שאלה בגורלות וגם על ידי מעשי כשפים שונים, בדברים כאלה ישתמשו גם במקרים של גנבה לדעת את הגנב, וכן להתיר חתן נקשר, לפקוד עקרות ולמשוך לב נערה אל אהובה, להצליח בעסק מה, ודברים כאלה הם חזיונות רגילים ונפרצים בין יהודי המערב.

קיימים עוד אמצעים נוספים להרחקת השדים ולמניעת כל היזק דמוני. בנוסף לצמח הקוצני שתולים בפתח חדר היולדת, יש המדביקים גללי פרה אל הקיר שלידו שוכבת היולדת, אחרים משרטטים בעיטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, ליצירת מרחב סגור בפני שדים ורוחות, או תולים קמעות מודפסים סביב מיטת היולדת, בצורת דפים הנקראים דפי שמירה. 

הקשר שבין ממלכת חמיר לבין יהדות תימן

ישנם חוקרים מסוימים הטוענים כי חלה התגיירות של מלך חמיר ואנשי צבאו לפי בקשת המלך בעקבות מעשיהם של שני מלומדים יהודים בשם קאעב ואסאד מהעיר יתריב. העיר יתריב הייתה תחת מתקפתו של המלך אבו קאריבה שניסה לכבושה, היהודים שחיו בעיר נלחמו לצד הערבים עובדי האלילים שחיו בה בכובש החמירי, במהלך הלחימה הוטל מצור על העיר והמלך התוקף נפל למשכב, המלומדים היהודים מן העיר המותקפת שמעו על כך והשתמשו בידע הרפואי שעמד לרשותם במטרה לרפאו.

 לאחר שהבריא החליט המלך לבטל את המצור והמתקפה על העיר, ואף קיבל על עצמו את היהדות לצד חיילי צבאו. כשחזר לבירתו דרש המלך שכל אנשיו ונתיניו יתגיירו. הייתה התנגדות גדולה מצד התושבים להתגייר, אבל בהמשך (כך נטען) התגיירו חמירים רבים, אך הגיור לא כלל את כל נתיני חמיר, וכמות היהודים שבממלכה זו הייתה בערך שווה למספרם של עובדי האלילים שבה. 

ההיסטוריון והחוקר שלמה זנד, המוגדר כשנוי במחלוקת, טען בספרו: "איך ומתי הומצא העם היהודי?" כי מוצא יהדות תימן הוא בגרים חמירים שהתגיירו באירוע המתואר לעיל. אך מחקרים גנטיים רבים הוכיחו כי מוצאם של יהודי תימן זהה לזה של שאר יהודי התפוצות.

עם זאת, ידוע שמקורה של יהדות תימן הוא ביהודים שישבו שם מאות שנים לפני הספירה הנוצרית (לפי מסורתם הם הגיעו לתימן לאחר חורבן בית ראשון ויש הטוענים כי יהודים הגיעו לתימן מארץ ישראל בזמן הממלכה המאוחדת), כמו כן ידוע גם על הימצאותם של שבטים יהודים בחצי האי ערב כמו בנו קורייזה ושבט בני נדיר שחיו באזור חצי האי ערב לפני התגיירות חמיר, שבטים כדוגמת אלו שהיו משגשגים, משכילים ומבוססים כלכלית והפיצו את המונותאיזם באזור כנראה היוו את מקור יהדות תימן בפרט ויהדות האזור בכלל.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו – מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גיאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20.

היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה  – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.

הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.

בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.

ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.

יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.

וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.

יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

שוחחתי עם בעל הבית בענייני דיומא. הוא בטוח שלא תבוא רעה על יהודי צפון אפריקה מבחינה מדינית וביטחונית, גם לאחר שהצרפתים יעזבו את המקום.לדבריו לא סבלו היהודים מעולם תחת שלטון הערבים, וכך יהיה לעולמים.

משהזכרתי את עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 ואת הפרעות ביהודים באלג'יריה בסוף המאה ה-19 בימי משפט דרייפוס – לא נשתכנע.

אחד השליחים הביאני לפגישה עם נר ב. סוחר יהודי עשיר, סיטונאי תבואות יליד אלזס, החי שנין רבות במרוקו. שליח קרן הסיוד במרוקו, סיפר לי שהוא תורם מדי שנה אלף לירות שטרלינג, והוא יתרום ודאי סכום כזה גם שהנה ; אין צורך לשכנעו שימשיך בתרומותיו, אלא שהשליח רוצה לכבדו בביקור של איש ציבור מישראל.

סיפרתי לו בגלוי על תוכניתי להוציא יהודים ממרוקו. לתמהוני סבר מר ב. כמוני :

" הצרפתים לא יעזבו לעולם את מרוקו ", קבע, " וכל עוד ישנו שוטר צרפתי אחד במרוקו לא יאונה רע ליהודים.

נדהמתי מקוצר ראייתו של האיש המשכיל, המעורה במקום, שלא ידע לקרוא את העובדות הפשוטות שהתרחשו לעיניו. יתכן שהסוחר הזה ראה ביציאת הצרפתים ממרוקו מכה קשה לעסקיו המבוססים, ודחה את הנבואות הרעות.

פגשתי גם את ד"ר קליינבוים – אחיו של משה סנה. הכרנו זה את זה בפריס, לפני קום המדינה. בשל השתלשלות פוליטיות מסוכנות בתנועה הציונית היה מוכרח לעזוב את הארץ כפליט. לפני כן עבד במחלקה הפוליטית של התנעה הציונית.

הוזמנתי לארוחת ערב בביתו. הגעתי במונית. ליד הכניסה הראשית קם לקראתי איש גבה קומה ענק, טיפוס קווקזי לבוש בגדי צ'רקסי ובאזורו פגיון רב ממדים. לאחר ששאל לרצוננו, דיבר בצינור לדירתו של קליינבוים, קיבל אישור ורק אז נפתחה הדלת.

מפי קליינבוים, שעבד במשרדי הג'וינט במרוקו, למדתי על אנשי הציבור היהודיים במקום והדבר הביא לי תועלת מרובה בעבודתי.  

בקזבלנקה היה מחנה מעבר קטן לעולים מכל מרוקו, ובו נתעכבו לימים או לשבועות בגלל הבדיקה הרפואית או בשל חוסר מקום באוניה הקבועה שהייתה מעלה כל שבוע עולים בדרכה לצרפת. המחנה נמצא במרחק עשרה ק"מ מקזבלנקה.

היו בו שניים שלושה צריפים, ובהם חלונות ללא זגוגיות, ותריסים שהיו מרימים אותם לצורך אור או אוויר. בביקורי שם מצאתי רק אישה צעירה ותינוק על גבה. האישה עסקה בכיבוד החדר ואני הסתכלתי בעבודתה.

בכל כפיפה שלה היה ראשו של הילד צונח על גבה והוא היה מתעורר משנתו ופוקח את עיניו. היא טאטאה במטאטא. כשהייתה מצטברת עקימה קטנה של אשפה הייתה נוטלת מלוא חופנים, יוצאת החוצה ומשליכה.

כשהיו נשארים פירורים קטנים של האשפה הייתה אוספת אותם בקצוות אצבעותיה. הפרימיטיביות הזאת בהחזקת הילד ושימוש בכלים המתאימים לצבירת האשפה, הדהימה אותי. עוד קודם לכן נוכחתי שבבתי דלת העם לא היה שולחן להכנת האוכל המטבח. על הרצפה ממש עמדו הפרימוסים והסירים והאישה עשתה את עבודת הבישול כשהיא יושבת שפופה על הרצפה.

לא התפניתי לתת דעתי על העבודה הסוציאלית הנעשית במקום, שלומר, העזרה מיהודים ליהודים. ידעתי שיהודים רבים הגיעו עד פת לחם. הנחתי שהקהילה המקומית דואגת להם. יום אחד נתקלתי בתמונה שהזימה הערכתי זו. 

עברתי ליד בנין רחב ידיים, ולפניו אכסדרה גדולה מלאה אנשים, בעיקר נשים זקנות. הזקנות, שעיניהן הנגועות בגרענת כרונית נראו כפצעים פעורים גדולים – ישבו שפופות על רגליהן לאורך הקירות. פניהן מקומטות ומצומקות, ידיהן מושטות לפניהן.

הייתה שעה שלפני כניסת השבת, דלתות משרדי הקהילה היו סגורות ונעולות, אבל הו ישבו וחיכו בתקווה שברגע האחרון יגיע אחד מאנשי הנהלת הקהילה ויחלק פרוטות לצורכי השבת. עמדתי וצפיתי שם כרבע שעה, אבל המושיע לא הופיע….

עבודה הענפה של העזרה ליהודי צפון אפריקה נעשתה בעיקרה על ידי הג'וינט. הסוכנות היהודית פעלה בהוצאת היהודים מארצותיהם ובהעלאתם לישראל בסיועה הכספי של יהדות ארצות הברית. במשרד העלייה בקזבלנקה נעשתה עבודה עצומה בממדיה.

שם נתרכזה כל הניירת הקשורות בעלייה של כל יהודי מרוקו, כולל העיר החופשית טנג'יר ומרוקו הספרדית ; שם נתרכז כל הקשר הארגוני וההדרכתי עם מרכזי המחוזות – שהיו אנשים מקומיים – ועם השליחים המרובים שהגיעו.

המשרד בקזבלנקה טיפל בכל הענייני התחבורה, מהמקום המרוחק ביותר עד לנמל, ועד להעלאת העולים לאונייה. ריכוז של מימון והנהלת חשבונות ענפה. על כל אלה חלד עובד מחלקת הקליטה בארץ – מנדל וילנר, יליד בלגיה, שהשפה הצרפתית שגורה בפיו, חכם ובעל תושייה.

איש הפועל המזרחי היה. וילנר קיבל אותי בידידות ועזר לי בכל צעדי. לא תפסתי כיצד נעשתה כל העבודה המרובה הזאת במשרד מצומצם של 2 – 3 חדרים קטנים. בחדר אחד ישבו בצפיפות איומה שמונה עובדים טכניים, שאשיהם תקועים כל העת בכרטיסיה.

היה חדר מיוחד, כביכול למנהל, וילנר, אבל הסתובבו בו השליחים המרובים שהגיעו מדי פעם מנסיעותיהם – וגם אני בתוכם…..לא יכולתי לקבוע פגישה עם איש, כי לרוב לא היה לי חדר לשבת בו.

קיימתי את פגישותיי בפרוזדור או בחדר המדרגות, וילנר לא היה יכול להעמיד לרשותי עוזר בעל כישורים, ועבודתי סבלה מכך. היה לעי לטפל אישית בטלפונים ובסידור הראיונות וכו'……..

מרקש ובנותיה.

המרחק בין קזבלנקה למרקש הוא170 קילומטרים, אבל ההבדל בין שתי הערים רב מאוד. המתבונן במפת מרוקו יבחין בהרי הריף ובהרי האטלס. מרקש קרובה להרי האטלס. בתחילת הדרך מקזבלנקה ובהמשכה, רואה העין את האחוזות החקלאיות על הקומוניסטים הצרפתים.

ראיתי אותם גם בנסיעתי לפאס ומקנס. אך עתה, משלמדתי משהו על מרוקו, נתפניתי לשים לב לנעשה סביבי. האחוזות נמצאו תמיד במרחק מוסים מן הכביש, הרחק מאבק הדרכים ומאורחים בלתי רצויים. נוודים. בית הקולוניסט, ארמונו, היה בולט על סביבתו. לבן, עמודים בסגנון קלסי בחזית, גגות וגגונים בסגנון איטלקי וכו'. השטחים מסביב מעובדים.

לא הבחנתי במעונות הפועלים. מלווי אמרו לי לאמץ עיני. ואז ראיתי בקתות שקועות עמוק באדמה, ובולטות אך מעט מעל פני הקרקע. הן בנויות לבנים לא שרופות, עשויות מאדמת המקום.

אנו מתקדמים בדרכנו. הנוף הולך ונעשה יותר אקזוטי. לצדי הדרך תעלות פתוחות ומים זורמים בהן בשפע, במהירות רבה. המים באים מהרי האטלס. באחת מנסיעותינו הפתיע אותנו גשם שוטף, בלילה. שמענו טפיפות רגלי בקר רב היורד במדרוני הגבעות.

לאור פנסי המכונית נתגלו לעינינו עדרים גדולים מלווים רועים, המזרזים אותם בקריאות רמות והצלפות שוט. הרועים היו יחפים, לבושים סמרטוטים רטובים, ופניהם מביעים עייפות וסבל ללא גבול. לא ידענו בבירור מה הליכה זו להם בלילה ובגשם. אולי הברחה היא ממחוז למחוז, ואולי ממהרים הם לשוק בעיר הקרובה.

במרקש גופא שורר אקלים מיוחד במינו. נאמר לנו שבקיץ מגיע החום כדי 50 מעלות צלסיוס בצל. בחורף נוח האקלים, טוב לנשימה, לא לח ביותר. וזהו סוד המשיכה של חולי ריאות וקצרת למרוקו, בחודשי החורף. גם צ'רצ'יל היה שוהה שם שבועות אחדים כל חורף. 

ובכל זאת, בתוך פרק זמן קצר להפליא, לפעמים בתוך דור אחד בלבד, עתיד היה לדלג על התהום, שהפרידה בין מעמדו לשעבר לבין המעמד, שכבש לו בהדרגה. נוסף על כך באו המהפכות הלאומיות בתוניסיה, במרוקו ובאלג'יריה וחוללו גלי הגירה, שהסתכמו במהפכה דמוגרפית ללא תקדים בדפוסיה של יהדות צפון אפריקה, הנעלמת והולכת כליל.

האוכלוסיה היהודית של המגרב הייתה שדה הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, ואי אפשר שלא להתפלא על שעד כה עוררה תשומת לב מעטה מצדם. רשאים אנו לומר, שכל קהילה יהודית הייתה בבחינת מעבדה להתפתחות הכללית של המגרב והגיבה עליה ברגישות הגדולה ביותר.

היא נהייתה נקודת תצפית אידאלית, ובלי ספק אפשר היה לעמוד בה יותר מאשר בכל מקום אחר, בתקופת חייו של איש אחד, על תמורות המוליכות מימי הביניים של המזרח אל לב המאה העשרים.

יהודי המגרב, שמלכתחילה היה מצבם ירוד אף יותר מזה של הסביבה הערבית המוסלמית המסורתית, באו במגע עם תרבות המערב בתנאים אידאליים. כל עתידים היו כמה מאות אלפים מהם לעבור את כל תחנות הביניים האפשריות, מעל לתהום הפעורה בין החברה האפרו אסיינית המסורתית ובין הציביליזציה המערבית המפותחת ביותר.

הכל היה מוטל כאן בכף, העבר המסורתי, שממנו פֶתח והסבר להורה, לרבות זיכרונות העבר הרחוקים ביותר, הצצים ומגיחים פתאום לעיני הצופה, כאילו לא היה הזמן קיים. מי שהיה מתבונן בטקס משפחתי כלשהו לציון ייסודו של בית חדש, למשל, רואה היה והנה לעיניו מתעוררות לחיים קרת חדשת, או העבר הברברי הרחוק יותר, באותה תמונה יומיומית של גירוש רוחות או של כשפים.

ומי שהיה נכנס למללאח עשוי היה לראות לפניו המון אדם מדולדל ביותר ומורכב ביותר, השפעות מגוונות ביותר הדרות בכפיפה אחת, בלי להרוס את ההגמוניות של הסביבה החברתית.

מלבושים מסורתיים, מורשת הערבים, התורכים והספרדים, נראים היו בשכנות למקטרגים שנגזרו בידי המעוּלים בחייטים של פריס, הערבית היהודית היוצאת מתוך ימי הביניים המוסלמיים הייתה מדוברת באותן משפחות, שנציגיהן התחרו ביניהם בסלסולי לשונו של פול ואלרי אן סן ג'ון פרס; ושינויים אלה התנהלו בלי כל משבר נראה לעין. 

זאת ועוד; התפתחותה של יהדות צפון אפריקה יכולה הייתה להעיד על שיטותיה ופעלה של ההתיישבות הצרפתית, על הישגיה ועל מגרעותיה. החיוב והשלילה נגלו כאן, בטהרתם כביכול, באכלוסייה שלמה, שהתמכרה להשפעות החדשות בבחינת חומר ביד היוצר.

כאן הייתה קבוצה של אנשים, שמיהרה למַמש את התוצאות שאליהן התאוה המתיישב הצרפתי, שחפצו בה ואפילו תבעוה בפה מלא, בתגובה על דורי דורות של השפלה ועוני, לימוד תורה ותפילות.

הרהורים אלה מעוררים אותי להעלות כאן כמה הערות חטופות על השיטה שהייתה נקוטה בידי בחיבור ספר זה, המופיע עתה, עשרים וחמש שנה אחרי פרסומַי הראשונים בנושא זה.

התכונה הגלויה ביותר של היהדות המוגרבית הייתה השוני שלה. הבדלים עמוקים שבארגון ובמבנה הפרידו בין קיבוצי היהודים בשלוש הארצות של צפון אפריקה ; מרוק, אלג'יריה ותוניסיה. ואם אין די בכך, הרי היה בכל אחת מן הארצות הללו מגוָון של השפעות, שהתפלגותן יצרה חברות שונות מאוד זו מזו – בעיר ובכפר, בצפון ובדרום, בסביבה ברברית, ספרדית או צרפתית.

מצב זה, מכוח עצם העושר שבגיוונו מאלץ את החוקר לוָותר על הבחנות חשובות אם רצונו לשמור על מסגרת כלשהי.

אבל, חרף ההבדלים, אין בדעתי לוותר על אחדות המבנה, שבחרתי לי ואשר למראית עין ראשונה עלולה הייתה להצטייר כמקור לבלבול ומבוכה, סינתיזה כגון זו צריכה הייתה להביא בחשבון קודם כל את ההשפעות ההיסטוריות והסוציולוגיות העמוקות ביותר, שפעלו על צפון אפריקה בכללותה.

הגבולות הגיאוגרפיים, שהתוותה צרפת בין אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו, והחילוקים שנוצרו לבסוף בגללם בקרב הקיבוצים היהודיים של שלוש הארצות, שטחיים הם מדי לעומת ההשפעות העמוקות יותר, שעיצבו את כולם, מורשת של עבר, שעמד בסימן הנוכחות של קרת חדשת והקיסרות הרומית, הואנדלים והביזנטים, בסימן החותם העמוק של ספרד, הקיסרות הערבית, ואפילו תורכיה.

סוף דבר : יש אפשרות לגבש מבנה כללי המבוסס על האחדות היסודית של קיבוצי היהודים בצפון אפריקה, כביכול היו כולם בחזקת משפחה אחת, אחדוּת שהתפתחותם הנוכחית בצרפת, קל וחומר בישראל, מדגישה ומבליטה אותה.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א 

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

 ובכל עת יזכור תפארתו והודו. כי גבר עלינו חסדו. ביום ובלילה בגלויו וסודו. על כן חובה עלינו להתעורר משנתנו ולהקיץ מתרדמתנו. כל אחד ואחד יעיד על עוונו לבדו. ויתודה עליו וישוב אל ה' וירחמהו וכפר בעדו.

כי הוא יעיד עליו לבדו.ויודע מחשבותיו ותחבולותיו והוא יגלה סודו.וכשישוב אליו ישמרהו ויצילהו מכל צרה ויגן בעדו. ויפדהו מרדת שחת ולקץ הימין יעמידו. כי אין מרם בלתו ואנחנו עמו וצאן ידו. יודו לה' חסדו.

אור לארבעה עשר שנה. כשיגיע האדם לזאת העונה. ידע בעצמו נאמנה. שהגיע לכלל אנשים הגדולים ונתחייב בכל. צוות האמורות בתורה נכונה. ובא אליו יצר הטוב הנקרא ילד מסכן וחכם ומראה לו דרך טובה והגונה.

הפך יצר הרע הנקרא בפי הכל מלך זקן וכסיל שהיה מכשילו ומפילו בשוחה עמוקה וטמונה משננער ממעי אמו ישב עמו בשכונה. כמו שכתוב לפתח חטאת רובץ. ושבע שמות נקראו לו בדברי הנבואה באמת ובאמונה. שבהם מסית האדם ומחטאו בכל עת ובכל עונה.

לכן יתרחק ממנו הרבה כמטחוי קשת שלא ישמע בשום פתוי של עברה מגדולה ועד קטנה. ויבטח בה' שיעזרהו ויצילהו ממנו בהיותו עוסק בתורה לשם יחוד השכינה. ולתקן את שורש נפשו אשר באה ממנה. ולהנצל מעברה בכל צד ופינה. כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

כמבואר בדברי האגדה הנכונה. ובמדרשים ואגדה בגמרא אנא ואנה. ולקיים כל מצוה ומצווה בזמנה. ועל כולם מצוות ציצית ותפילין שהיא מצווה ראשונה. בלי אחור ועיכוב משנכנס לי"ג שנה. יזהר אביו לעשות לו ציצית ותפילין ולחנכו במצוות כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה. 

להיות עליו מורא השכינה. אשר בם רמוז עלויה ותיקונה. ולהתפלל שמע בשובה ונחת והמתנה. ולקיים כל תנאיה בדיבור ובמעשה ומחשבה נכונה. וענווה גדולה על כולם. היא מחנה השכינה. לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה מפורש במקרא ומשנה. אני את דכא ושפל רוח בקרית דוד חנה. אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא.

חיליתי לאל עליון צורי וגואלי. ינחני באורח מישור לפלס מעגלי. ולהחזירני בתשובה שלמה מאהבה לכפר על כל מעלי. ולעסוק בתורתך לשמה יומי ולילי. ולדבוק במצוותיך תמיד אז ינוח לי. ובפרט מצוות ציצית ותפילין ומזוזה בקומי בבוקר יהיו מגן לי. והשכמת בית הכנסת מעשרה ראשונים. יהי חלקי וגורלי. ולקים מצווה ואהבת לרעך פסוק מלא. אז תקרא וה' יענה בעזרת צורי וגואלי.

זכור לנו ה; אלהינו. זכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו. והוציא אותנו מן הגלות הזה שנתארך בעוונותינו. וגברו עליני אויבינו. ושללו ובזזו ממוננו. וענו אותנו בכל מקום אשר ישבנו. ובארץ נחלת אבותינו. עוד היום לחרפה ובזו שמונו.

אין די לבאר צרותינו. ואין בהם מרחם עלינו. בלתי ה' אלוהינו יחננו וירחם עלינו. ויפדנו ויצילנו מכל אויבינו ושונאינו. וכל מבקשי רעתנו. וישפיל ויפיל כל הקמים עלינו לרעה מלמטה ומלמעלה מסביבותינו. למען שמו המשותף בנו. ושכינתו השרויה בקרבנו. יקרב ביאת משיחנו במהרה בימינו. לא לנו ה' לא לנו.

קודם כל דבר שבקדושה. אטול רשות מקודש אבריך הוא ושכינתיה. יחודא קדישא. שהוא עילת עכל העילות וסיבת כל הסיבות מרישא לסיפא. ומסיפא לרישא. אשר האציל וברא ויצר ועשה. את כל הנמצא. ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים.

נאוה כתרצה וממורי ורבותי העוסקים בתורה הקדושה. ומעטרת ראשינו חסידא קדישא ופרישא. ברכה ישא. ומאבא מארי עטרת ראשי אבן הראשה. ומן החכמים והתלמידים יבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים בלי כלימה ובושה. ומן הקהל הקדוש הזה עדה קדושה. אתה ה' תשמרם. וכצינה תעטרם. ביראה ואהבה וטהרה וקדושה.

איתא בגמרא דמנחות. תנו רבנן. חביבין ישראל. שסיבבן הקב"ה במצוות. תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן ציצית בבגדיהן. ומזוזה בפתחיהן. ועליהם אמר דוד שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצוות. אמר אוי לי שאעמוד ערום בלי מצוות.

כיוון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה. שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד. על המילה שניתנה בשמיני. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בפתחו. הכל בחיזוק שלא יחטא. שנאמר והחוט המשולש לא במהרה יינתק. ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.

תרגום מערבית לעברית נמצא לאחר מכן.

שרח לכלאם יא רבותי. זאב פלגמרא די מנחות. קראו סייאדנא לחכמים עליהם השלום עזאז ישראל די צוורהום הקב"ה בלמצוות. תפילין פרצאהום ותפילים פדראעהום וציצית פתיאבהום ומזוזה פי פם ציארהום.

ועליהם קאל דוד המלך עליו השלום פתהלים שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ומנאיין דכל דוד המלך עליו השלום לחממאם וסאף רוחו עריאן קאל לויל עלייא די אנא ואקף ערייאן בלא מצוות. מנאיין תפגד למילה די פלחמו תהדדן עקלו.

ומנאיין כרז קאל עליהא שירה. פחאל מא קאל למנצח על השמינית מזמור לדוד. עלא למילה די נעטאת פנהאר תמאן. וקאל רבי אליעזר בן יעקב זמיע די ינזזל תפלין פקאצו ותפלים פדרעו. וציצית פתובו ולמזוזה פם צארו. מבטח לו באיין מא יעמלסי לעון. פחאל די קאל לפסוק והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וקאל לפסוק חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם..

וקשאו סיידנא לחכמים עליהם השלום כיף יסיר פהאד למצוות די חסבו פיהם גיר רבעא. תפלין די ראץ ותפלין די לייד וציצית ולמזוזה. ודוד המלך עליו השלום חסבהום שבעא. פחאל די קאל לפסוק שבע ביום הללתיך וכו. וביין רש'י ז"ל באיין רבעא דלתפילים דציצית ינחסבו פרבעא דלמצוות וביהא יכמלו שבעא.

וסיידנא כמוהר"ר יעקב אביחצירא זלה"ה תירץ בהקדים סאיין קאלו סייאדנא לחכמים עליהם השלום באיין נזברו יצר הרע תאבע בנאדם פכול וקת ופכול רגע באס יכטיה.

ונית ענדנא באיין יצה"ר שבע ישאמי תשממא ביהום פחאל מא ביינהום סיאדנא לחכמים עליהם השלום. והאד שבע ישאמי באס תשממא יצר הרע כא יוריו באיין הווא קוי. ומנאיין יגלבו בנאדם מן ואחד זיהא כא יתפייק עליה מן זיהא אוכרא.

ודי צדיק כא יפייק עליה ויגלבו בזמיע לכוחות ומא יקדי סי פיה. ורשע אפילו בזהר ואחד כא יגלבו יצר הרע. פחאל די קאל לפסוק שבע ביום הללתיך. כי שבע יפל צדיק וקם. ורשע יפל באחת. ורשעים יכשלו ברעה דהיינו בזהד ואחד כא יגלבו יצר הרע.

והאדי הייא כוונת למאמר. עזאז ישראל די צוורהום הקב"ה בלמצוות. דהיינו האד למצות די פיהם סגולה באס יפכו בנאדם מן יצר הרע מנאיין כא ילבש בנאדם ציצית ותפלין ולמזוזה פם צארו האדו הומא די יפכוה מן יצר הרע.

וסאיין חסבהופם שבעא והומא גיר רבעא. מאבלת שבעא דלכוחות די יצר הרבע באס ינהזמו פחאל מא קאל לפסוק שבעם ביום הללתיך. וילא ימכן נקולו האד לפסוק עלא שבעא נקבים די פוזה בנאדם. די הומא זוז עינין וזו אודנין. וזוז נקבי החוטם, ולפם. 

מנהג שאין לו טעם שכלי.

רבי יוסף משאש נשאל על מנהג של מוהל זקן שאת כל הערלות שהיה מל היה מייבש ומטמינם אצלו בקופה וציווה שבעת מותו יחרזו את כולם בחוט ויתלום עליו, ונאמר שזו סגולה גדולה להרחיק מעליו כל מזיק וכל משטין. אבל בניו לא רצו לקיים צוואתו בחושבם שיש איסור וחיסרון בדבר. רבי יוסף מצא מקור למנהג, והוסיף שיש מוהלים המצווים " כשנפטרים קוברים עימהם ספר אשר בו כתובים כל הילדים הנימולים על ידיהם בחייהן כדי שיגנו עליהם.

מסקנת החכם ש דבר שה היה כבר לעולמים ואף שאין לא טעם שכלי, מצווה לקיים דברי המת.

אמונה שילד ידבר מאליו עברית.

בתשובה לאדם שהאמין כי ילד שאין מלמדים אותו שפה כלשהי ידבר מאליו עברית, דחה רבי יוסף משאש אמונה זו :

כתבת כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש כי, לשון עברי הוא מוטבע בטבע האדם שאם לא נשמיע לילד שום דיבור מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כוח הדיבור אזי ידבר מאליו בשפה עברית צחה. דע ידידי כי דבר זב נמצא כתוב על ספר שהולידן איזה חכמים אוהבי הבלים.

בהמשך ציטט אנשים שהאמינו באמונה זו, אבל הרמב"ם במורה נבוכים כתב שהלשונות אינן טבעיות.

מנהג אמירת לשם יחוד.

בשנת 1926 בהיותו בעיר תלמסאן שבאלג'יריה כתב רבי יוסף משאש בתשובה שלאלתו של חכם, שלא מצא אסמכתא למענה אמירת " לשם יחוד , על כל דבר מצווה ולפני כל תפילה. לדבריו, הוא עצמו היה נוהג לומר זאת " בלי דעת ותבונה רק מצוות אנשים מלומדה, כמנהג עירו מכנאס. אבל לאחר שחקר את הנושא הגיע למסקנה שזהו מנהג המקובלים החדשים שהוא מלגלג עליהם, לדבריו.

" בזמן הזה תמה ונשלמה חוכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה אצל בעלי הדמיון מלאה על כל גדותיה, רק חילופי אותיות וגימאטריות וסודות מעולפים בדברי הבא אשר בדו מלבם ריקי המוח, למען התהלל במתת שקר, למדו לשונם איזה קטעים מדברי בעלי הסודות הראשונים הנכונים, והפכו אותם למדורות פתנים ויחזו בקרב ההמון משאות שוא ומדווחים הבלים ".

בהמשך מתח ביקורת על התופעה שכל אחד מעיין בתפילתו רק במסחרו ובהבליו, ואין אפוא טעם באמירה הנ"ל. ציטט מקור המיוחס לגאון מווילנה, שהתנגד לאמירת " לשם יחוד " או הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי וכו…, כי מצוות אינן צריכות כוונה, והגיע למסקנה.

" הרוצה לילך בטח ושאנן, יבטל הרגלו מלומר שום נוסח, ובפרט נוסח לשם יחוד אם אינו יודע פירוש הדברים על אמיתותן, וכל שכן שלא לומר והריני סומך על דעת רבנו האר"י ז"ל רק בכל מצווה שהיא דאורייתא או שהיא מדברי קבלה כמו מקרא מגילה וכיוצא יכוון רק במחשבתו דווקא שבא לצאת באותה מצווה ".

יש להעיר שגם רבי יחזקאל לנדאו התנגד לאמירת לשם יחוד. הוא כותב " ולדעתי זה רעה חולי בדורנו.

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן. " ממזרח שמש עד מבואו " 

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. 

עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.

עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.

כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.

לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.

הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה. 

עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.

בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.

והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.

בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".

המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.

אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן  המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.

לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.

פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו

דבר הרצח הגיע כאמור, דרך מראכש למוגדור, והרב יוסף אלמאליח, דיין בעיר זו ושהיה פעיל בחיי הציבור היהודי ובעל קשרים עם נציגים דיפלומטיים של מדינות אירופה, פנה ב-25 ביוני 1880 לג'והאן דרומונד האי בנדון.

הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1803 – 1886, יליד רבאט שבגיל 13 עבר למוגדור, ובשנת צ"ר – 1840, נתמנה בתור אב בית דין בעיר, נלחם במיסיון האנגליקני החל משנת 1844 ואילך, שהגיע לעושר, והיה גם דוברם של הסוחרים בפני השלטונות בעיר נמל חשובה זו. הוא ובנו כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה במוגדור.

הרב אלמאליח כתב לו שראשי היהודים במראכש כתבו למנהיגי קהילת מוגדור וביקשו להודיעו על האירוע. המושל באנתיפה שהתמנה לאחרונה בשם חג' עבד אללאה אזנאג'י גרם באכזריות וללא כל הצדקה להריגתו של יהודי בשם יעקב אדהאן.

איש זה בן 65 היה מהאנשים העשירים ביותר באנתיפה, ובעת הבצורת חילק תרומות בביתו ליהודים ולמאורים. ביניהם לאישה שנהנתה מתרומותיו עד שהבצורת פסקה. מתוך אדיבות איפשר לה לדור אצלו ולשרתו. המושל שלח בחודש זה ליהודי הנזכר ושאלו איך ייתכן שאישה מאורית תשרת יהודי.

ומכעסו, ציווה שיעקב יולקה עד שמת. לא הרשה לקוברו, עד שהיהודים שחטו מספר ראשי בקר ושילמו לו שמונים דולרים.

הרב ציין כי יהודי אנתיפה ומקומות אחרים הנתונים לשיפוטו של  מושל זה, וגם בערים אחרות פוחדים שמעשה שרירותי כזה יארע גם להם. הוא סיכם מכתבו בכך כי בהתחשב ברגש החיובי של הנמען כלפי היהודים המסכנים, הוא מתבקש לפעול לשחררם מעריצותו של מושל אכזרי זה.

כי אם הם יישארו תחת שיפוטו, לא יהיה להם מנוח. הוא התבקש אפוא לנצל את השפעתו על מנת שמושל זה יפוטר. הבקשה לפיטורו ולענישתו עולה גם בחודשים הבאים.

תוכן מכתבו של הרב אלמאליח אמור היה להימסר על ידי השגריר הבריטי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, אבל היות וזה עוד לא הגיע לטנג'יר מושב השגרירים, העבירו בסוף יוני לוזיר אחר במטרה שהדברים יגיעו לידיעת הסולטאן.

הזכיר את העובדה שהמידע הגיע אליו " מאדם מכובד " מבלי להזכיר את שמו של החכם ממנו קיבל את הבקשה, כי הוא חשש משא הודיעו כבר למושל שהרב אלמאליח מסר לו את הפרטים על התנהגותו המבישה.

לאחר תיאור המעשה ציין הכותב כי מה שלא יהיה הדין באשר להתנהגותו עם האישה המוסלמית, הרי הריגת יהודי חף מפשע על ידי מלקות הוא פשע שהסולטאן לא יעבור עליו בשתיקה, והוא יבטא זאת על ידי פיטוריו והענשתו של אדם אכזרי זה.

השגריר סיים מכתבו בהשאת עצה ידידותית והמלצה שהסולטאן ינקוט בצעדים נמרצים בנדון, לפני שהמעשה האיום יגיע לידיעת האירופאים. להערכתו הידידות של בריטניה וממשלות אירופאיות אחרות כלפי הסולטאן עלולה להיפגע אם מעשים אכזריים כאלה של מושלים יוכלו להתבצע ללא תגובה מתאימה. 

חיזוק נוסף לאמונתו זו הוא מוצא במציאות של זמנו. הצלחותיה המדיניות של המלכות הנוצרית מתפרשות אצלו כעלייה לצורך ירידה, שממנה מתחייבת תקומת ישראל: ״והנהר הד׳הוא פרת [בר׳ ב יד] כעד מלכות אדום שהוא מלכות רביעית שנתגדל ונתרבה [״.] ופתע ישבר […] ולא יועיל לו גדולתו [״.] וישראל יעלו במעלות״.

הדעה הזאת, הכורכת את תקומת ישראל בחורבן המלכות הנוצרית, היא אחד מגילויי האיבה לנצרות – מוטיב שכיח בספרות הדור. ובעניין זה אף המחבר חדור רוח התקופה. המשאלה לנקם, שבפי המשורר המקראי, מופנית מפי המחבר כלפי הנצרות: ״וזהו לי נקם ושלם נדב׳ לב לה] ואימתי הוא העת […] כשתמוט היתד והיסוד שלהם […] וארכובתיה דא לדא נקשן [דני ה ו]״. כתוב זה, המתאר את ריגושיו של בלשאצר, נאמר כאן על מלך ספרר." על דב׳ כב ח הוא מעיר, שהרישא

–    ״כי תבנה בית חדש״ – רומזת לבניין בית שלישי, והסיפא ״כי יפול הנופל ממנו״

–     רומזת על מפלת אדום. הפועל ״נופל״ מתפרש על־ידי המחבר במובן ״נחות דרגה״ בהתאם לכתוב: ״לא נופל אנכי מכם״ [איוב יב ג], ובהתאם לדברי הנביא על מעמדו הבזוי של אדום [עוב׳ א גן. המחבר חותם בהבעת קורת רוח מפירושו, בזו הלשון: ״כתבהו על לוח לבך ועל מזוזות ביתך ורפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך״. מובן מאליו, שהתפעלותו של המחבר נובעת מן הרמז שהוא מוצא בכתוב על מפלת המלכות הנוצרית ועל כינון מלכות ישראל.

כיוצא בזה הוא מתגדר שוב בפתיחה למאמר אחר, העוסק אף הוא בנושא זה: ״ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתינו ובהשפלה עשיר שונאנו״. המחבר מתייחם לרשימת בני עשו [בר׳ לו] הערוכה במתכונת פירמידה, שבראשה מלכים, בצלעותיה אלופים ורגליה שמות פרטיים. המבנה הספרותי הזה, שבו מסתמן קו עולה ויורד, נראה למחבר כרמז לעלייתה המהירה של המלכות הנוצרית, שבעקבותיה תבוא ירידה תלולה: ״כמו שעלו שלא כמנהג העולם מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי הוא אדום כן תהיה מפלתם״.

בניגוד לעלייתה המדהימה של המלכות הנוצרית – ״שלא כמנהג העולם״ – צופה המחבר עלייה הדרגתית לעם ישראל: ״ממעלה למעלה מקו לקו צו לצו״." על מידת התפארותו של המחבר בחידוש זה ניתן לעמוד לא רק מדברי הפתיחה שהובאו קודם, אלא גם מדברי הסיום: ״ודרשתי אותו בהיותי בקאשטילייה בקבוץ החכמים ושבחוהו וחכם אחד מהמקובלים בזוהר היה מגמגם ואומר שנראה לו שהוא מהזוהר ואמרתי לו שאם ישלחהו אלי עבידנא יומא טבא לרבנן״. אין ספק, שגם התפארותו כאן מתייחסת להסברו ההיסטוריוסופי על הצלחתה המדינית של המלכות הנוצרית. הווי אומר, אף הוא ככוהני הנצרות רואה בנצחונות מלך ספרד את ההשגחה העליונה. אך בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית, שפירשה זאת כחסד אלוהי וכראיה לאמת הדתית שבנצרות, המחבר מפרש אותה כצדק אלוהי הנהוג כלפי הרשעים – עלייה לצורך ירידה. מן הדברים האלה נשמע הד של הפולמוס הדתי שהתנהל בין חכמי הנוצרים לחכמי ישראל, כפי שנראה להלן.