משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.
ועוד מוסיף הרב הגאון רבי יסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " כרך א' אודות משפחת הלוי בסימן " הלוי "
הרה"ג יהודה הלוי ז"ל, כל נזכר בטופס מטופס פסק דין בדיני יבום, זמן התורף שנת ש"ס. ועוד הרב יהודה הלוי ז"ל, נמצא חתום על פסק דין בדיני מצרנות בשנת תע"ט. עוד הרב מוסא הלוי בן הרב אברהם ז"ל, נזכר בשטר שכירות משנת תקי"ז, עוד הרב יוסף הלוי בן הרב אהרן ז"ל, נזכר בשטר זכיה משנת תצ"ח.
עוד הרב יצחק הלוי בן הרב חיים ז"ל, נזכר בשטר אחד משנת תקס"ד, עוד הרב יעקב בן הרב יוסף ז"ל, כך נזכר בשטר שכירות משנת תקפ"ג. עוד הרב שלמה בן הרב יהודה ז"ל, כך נמצא בשטר עדות משנת תקמ"ד. עוד נמצא בכתב יד ישן נושן, וזאת לאמור בשנתינו זאת התצ"ב לבריאת העולם, בחודש אדר בז' בו, עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל.
ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק והחסיד הרב שמואל הלוי אבן יולי יהי אלהיו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת האל על עמו, ויהי לנס, ועוד נמצאו דברים אחרים אשר לא יכולתי להכיר, כי נמחק הכתב מיושן, ושמעתי מרב אחד, כי תוספת " יולי " הוא נוטריקון, " יבואו וישתחוו לפניך ה' " .
והיה סימן על טהרת משפחתם שראויים לעמוד לשרת לפני ה'. עוד מתוך כתב יד כבוד הרב שלום משאש ז"ל, וז"ל : נתבש"ם החכם החשוב והכולל, הרב שמואל הלוי אבן יולי ז"ל, ליל ששי בשבת כ"ו לאלול הרג"ת. הרב חביב הלוי אבן יולי ז"ל, אחי הרב שמואל ז"ל, נתבש"ם ליל שמחת תורה אחר תפלת ערבית, שנת תרי"ג.
עוד הרב יוסף הלוי אבן יולי ז"ל נזכר בטופס פסק דין על עניין ירושה בשנת תרכ"ט, עוד החכם השד"ר, הרב צבי הלוי ז"ל מירושלים עיק הקודש תובב"א, נסכר בסימן תהלה לדוד דף מ"ג , בשיר ששר עליו, עוד כתב, פיוט זה יסדתי לכבוד גביר עלי חסדו בשנת הרעב לתפ"ץ, הל"ה הנבון והחשוב הרב אליעזר הלוי בן צפת והרבה לספר בשבחו.
שירו של רבי דוד חסין : פיוט זה יסדתי לגביר, גבר עלי חסדו, בשנת הרעב לא תקום פעמיים צרה. ושוררתי לכבודו, הלט הוא הנבון וחשוב כבוד הרב הגדול רבי, אלעזר הלוי בן צפת. נועם נורא אל נדרש.
דבר טוב ונעים לבבי רחש / גביר מאש נעלה
לוי מיחס שלשלת יחס / שפ"ת אמת תכון לו סלה
חכם לבב וגם נבון לחש / נודע הוא לשם ולתהלה
אשלם תודות משאת ארוחה / גמולו אשיב עז אתאזר
למי המנחה הזאת שלוחה / ונתתם אותה אל אלעזר
ולמי כל חמדת ישראל תאות / אל ידי נטע נעמנים
ידיו קב לו הן לחַלק יוצאות / לפניהם ברכה טעונים
כפות זהב קטרת מלאות / בשמים וראשית שמנים
לחמו ומימיו הם נאמנים / לאביונים נתן ופזר למי…………….
יהי ה' אלהיו עמו / ותרועת מלך בו יתאמר
אלך עולות יעלה שלומו / ועל אויב לו יהי נִזמָר
ירבה גבולו בבנים כמו / פרץ אשר ילדה תמר
ואמר העם : אמן כן יאמר / אל אדיר בגבורה נאזר למי……………
דגלו עלי אהבה מרבה / אהבת אמת ואמונה
במה אברך אותו בחבה / אשאל מאל שוכן מעונה
בעיני מלך ושרי צבא / ימצא חסד רחמי חִנא
יעטרהו רצון כצנה / יען אשר לא יקרב איש זר למי…………
חן וכבוד ועֹשר נכסים / האלהים אותו יחנַן
זרע טוב כשר שרע אנשים / וגם חַתנוָתָא רבנן – שיהיו חתניו לוקחי בנותיו תלמידי חכמים
קון בן לוי בשירים חדשים / ישיר בבַית המכונָן
בתוך עיר שלם נָוה שאנן / בהקבץ שם עם מפוזר
בבוא מבשר אזור עוד אזר / יוביש ויחפיר עובדי אל זר.
זוהי תעודה ראשונה שבה נזכר שמואל עם הכינוי " אבן יולי ". מהתארים המשבחים אותו ניתן ללמוד, שלא היה חדש בנגידות והספיק להראות יכולתו ולהיות נערץ על אנשי הקהילה. שנת תצ"ב – 1732, היא משנות מלכותו הראשונה של מולאי עבד אללאה 1729 – 1735.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הפוליטיזציה הציונית שפקדה את קזבלנקה עם ייסודן של פועלי ציון והפועל המזרחי הייתה כרוכה למעשה במתיחות בין מפלגתית, שלכאורה לא הייתה צריכה להיווצר ; שכן בחירת נציגיה של הפדרציה הציונית הייתה צריכה להתבצע על בסיס ציוני כללי תוך השתחררות מזיקה מפלגתית.
ולא כך היה : כבר בוועידה האזורית הראשונה, ביוני 1946, התפתח עימות חריף בין חברי הפועל המזרחי לבין חברי פועלי ציון, על רקע תוצאות בחירת נציגי הארגון הציוני המרכזי לקונגרס הציוני הכ"ב שהתקיים בשוויץ בסוף אותה שנה.
על פי כמות השקלים שנאספו במרוקו הקצתה הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ארבעה מקומות ייצוג למרוקו. בוועידה האזורית האמורה נבחרו שניים נייטרליים, השלישי רוויזיוניסט, והרביעי – מוריס טימסית – איש הפועל המזרחי.
בחירתו של טימסית, ואי בחירתו של שלמה כגן – ראש פועלי ציון, קוממו את חברי פועלי ציון. פול קאלאמרו הביא את דבר הפולמוס בפני בית הדין של הארגון. אלפונסו צבע ומוריס טימסית דחו את טענותיהם של פועלי ציון, שלפיהן פעלו מתוך אינטרס מפלגתי, והצהירו כי לא ייצגו את הפועל המזרחי בארגון הציוני.
הם האשימו את כגן וחבריו בפוליטיזציה של התנועה הציונית במרוקו ובשיבוש הארגון הציוני המרכזי. בית הדין גינה את שתי המפלגות, אך לא ביטל את מועמדותו של טימסית, בייצגו את תנועת המזרחי בקונגרס הכ"ב.
בשנת 1953 זכתה מפא"י לניצחון מוחץ בבחירות למוסדות הפדרציה והנהגתה, והפועל המזרחי נחל תבוסה ; מקומו הייצוגי היה לאחר מפא"י והציונים הכלליים. במסגרת הפדרציה פחתה פעילות אנשי תנועת הפועל המזרחי, למעט אלפונסו צבע שהוסיף לפעול במרץ בענייני הפדרציה השונים, ובד בבד שמר על האינטרסים של תנועתו בפדרציה.
באוגוסט 1955 ייצג אלפונסו צבע את הפדרציה הציונית בארץ, אל מול הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא הצביע על דחיפות עלייתם של מאה אלף יהודים ממרוקו. לדבריו, יהדות מרוקו מפנה את עיניה בערגה ותקווה אל עבר ישראל.ממנה הכל מצפים לישועה.
אולם, יש לבטא שתי מלים נוראות בפשטותן : עשו מהר ! יש אמנם להביא בחשבון את קשיי הקליטה בארץ וין לזלזל בהם, וודאי מצמצמים הם את ממדי העלייה ; אין אנו מבקשים " מרבד קסמים " בין ישראל למרוקו, כעליית יהודי מתימן בין השנים 1950 – 1951, אבל אנו מעריכים שתפקידנו לדרוש עליית חמשת אלפים יהודים לחודש…..
פרק ב' – הנפשות הפועלות.
תוך הקלה על חוקי המיון המגבילים את עלייתם של חולים במחלות מידבקות וחשוכות מרפא…אתם רשאים ודאי לצפות שהעלייה ממרוקו תהא הדרגתית ותתפרס על פני מספר שנים. אבל, בזה אתם דוחים את החשש שעלייה זו תיפסק.
הוא נענה בשלילה ונאמר לו כי לעת עתה יועלו רק עשרת אלפים יהודים. זו הפעם הראשונה שנקלע לתוך המערבולת הפוליטית הישראלית. הוצע לו על ידי מפלגת " חרות " לקיים הפגנה כנגד החלטה זו, אלא שתמימותו הפוליטית, כדבריו, מנעה ממנו לפעול באפיק זה.
הערתה אישית שלי – וזה היה הדבר בעוכרם של כל מנהיגי יהדות מרוקו שעלו ארצה. זה נוגד מכל וכל את הדעה הקדומה על המרוקאי, וסבור אני, שכניעתה ותמימותה של ככל העדה, היו הגורם הראשי, לאי התקדמות העדה ובניה. אודות נושא זה אפשר לכתוב ספרים רבים, אך לא ארחיב על כך, כי זה אינו הנושא הנידון בספר זה. סוף הערתי האישית – אלי פילו
מכל מקום, אירוע זה עתיד להיות אירוע מעצב באשר להשקפתו על הבעיה החברתית עדתית בישראל. להבנתו, הדימוי השלילי שדבק ביהדות מרוקו בראשית שנות מדינת ישראל נבע מעלייתם החפוזה והבלתי מתוכננת של יהודי מרוקו ומהדומיננטיות של מפא"י שהתעלמה מאופיה המסורתי של עלייה זו.
מעמדם של אנשי הפועל המזרחי – דניאל לוי, אלפונסו צבע ומוריס טימסית – בארגון הציוני המרכזי במרוקו היה איתן, גם אם הפחיתו במשך הזמן את פעילותם במוסדות הארגון וזאת משום התמקדותם הגוברת בפעילות פנימית בתוככי הציבור המקומי הקרוב אליהם.
פעילות זו עיקרה היה חינוך הנוער הדתי והדאגה להעברתו והכשרתו בח"ד בצרפת, ואחר כל להעלאתו ארצה בדרכי העפלה. מאידך גיסא, הם החשיבו פחות ופחות את הפעילות במסגרת הנהגת הארגון, שלא התמסרה די הצורך לתחומים אלה.
אלפונסו צבע עלה עם משפחתו לארץ עם עצמאותה של מרוקו. מאז פעילותו הציבורית רבת הפנים : בענייני עלייה וקליטה, בחינוך גבוה באוניברסיטת בר אילן, בענייני חברה ורווחה, ובהקמת בית הכנסת " עליית שבטים ", המהווה אבן שואבת לקהילה גדולה, תוססת ומגוונת.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
ברכבת ממארסיי לטולוז.
י"ח אב תשי"ד – 17/8/1954
הרכבת יצאה ממרסי בשעת 12.30 בלילה והגיעה לטולוז בשעה 6.30 בבוקר. הקדמתי לבוא לתחנת הרכבת, הייתי הראשון שנכנס לקרון בשעה 11.00 בלילה. לבי לא נמשך לסיורי לילה במרסי. אינני להוט אחרי הקולנוע, ולבית קפה לא מצאתי עניין מיוחד ללכת.
בשעה 12.00 הצטרף אלי נוסע שני – כומר בגיל השלושים בערך, ואחריו אשה מבוגרת בלווית בתה בת הארבע עשרה. הכומר התישב לידי בתא, הוציא מאמתחתו ספר תנ"ך מהודר והתחיל לקרוא בלחש פרקי תהלים במקום תפלת הדרך ( כך אמר לי אחר כך )
התחשק לי לקרוא גם משהו, הוצאתי ספר עברי והתחלתי לעיין בו. כשרק פתחתי את הספר הרגיש הכומר כי עברית אני קורא. פנה אלי באדיבות האופיינית לאנשים מסוגו, ושאל אותי בכדי לוודא את ניחושו.
משעניתי לו שאכן זו עברית, ביקש ממני ללמדו כיצד לדעת הבדל בין " ריש " ל " דלת " ומה הם הבדלי ההיגוי בין " חית " ל "כף " ובין " עין " ל " אלף "
תוך כדי השיחה סיפר לי שהוא התחיל זה עתה ללמוד עברית ושרצונו עז ללמוד את שפת התנ"ך ולבקר בארץ התנ"ך. שאלתי אותו אם כוונתו לארץ התנ"ך היא לבקר במקומות הקדושים לנצרות ? ענה לי שיחד עם זאת, כוונתו העיקרית היא לבקר בישראל ולראות עין בעין איך חיים היהודים במולדתם המחודשת, ולשמוע את צלילי השפה העברית שפת התנ"ך, אשר קמה לתחייה אחרי אלפיים שנה.
כן ביקש ממני שאקרא לפניו כמה פסוקים מהתנ"ך. לצערי השארתי במזוודה שלי במרסי את ספר התנ"ך שלקחתי מהבית ורק קראתי בפניו, בעל פה, כמה פסוקים מספר בראשית ומספר תהלים. שמחתו הייתה גדולה.
שכנתנו לתא, בשומעה כי ישראלי אני, פתחה גם היא בשיחה עמי ושאלה כמה פרטים על הארץ. נוכחתי לדעת כי יש לה מושג מה מהנעשה אצלנו. עיקר שאלותיה היו על קיבוץ גלויות, תהליך מיזוג הגלויות ועל ההתיישבות.
היא גם הודיעה לי שיש לה הרבה מכרים יהודים במרסי ושהיא נפגשת אתם כדי לשמוע חדשות מארץ ישראל בנוסף על מה שהיא קוראת בעיתונים.
יש לה בת נשואה בתוניס ובקרוב תיסע לבקר אותה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה כדי שתוכל לבקר בשנה הבאה בישראל כדי לראות בעיניה את הארץ ותושביה. במהלך השיחה איתה גיליתי כי גדולה התעניינותה בישראל וכי היא משתתפת גם במגבית " ויצו ".
לא יכולתי לעצור בעד סקרנותי ושאלתי אותה בת איזה לאום היא, ובפשטות טבעית ביותר ענתה כי היא צרפתיה קתולית, אבל היא ידידת ישראל ואוהדת אותה. מי יתן וירבו כמוה בין אומות העולם.
בחוות ההכשרה " סארדליס " שליד העיר טולוז
י"ט באב תשי"ד – 17-19/8/1954
לפני צאת את הארץ נתבקשתי על ידי תנועת המושבים לבקר בחוות ההכשרה בסארדליס, לבדוק מקרוב מש שנעשה בחווה ולשלוח להם את רשמי.
בהגיעי למרסי נתקבלנו, מר גבריאלי ואנוכי, על ידי באי כוח הסוכנות היהודית. למר גבריאלי הכינו מיד את הסידורים להפלגתו לתוניסיה למחרת היום, ולי הודיעו שיהיה עלי לחכות לאניה שתפליג רק בעוד ארבעה ימים, כלומר 20.8 .
מאחר והשהייה במרסי הייתה כרוכה בהוצאות של 2500 פרנק ליום, בו בזמן שההפרש בין טיסה להפלגה באניה היה רק 4000 פרנק, העדיפו אנשי הסוכנות שאטוס במקום לחכות לאניה. הבעתי את רצוני לבקר תחילה בחוות סארדליס, אך נאמר לי שאין בידם לא הוראה ולא תקציב לכך.
אולם קישרו אותי טלפונית עם החבר ורדי, ממשק מסילות שבעמק בית שאן, ששימש כמנהל המחלקה לעליית הנוער בפריז. החבר ורדי קיבל ברצון את מבוקשי אך לא רצה לקבל על עצמו את הוצאות הביקור, כ-10000 פרנק, הואיל ושליחותי הייתה מטעם מחלקת העליה ולא מטעם עליית הנוער ( סדר זה סדר !).
עמק הבכא של יהדות מרוקו.
כ"ד אב תשי"ד – 24.8.1954
מללאח הוא הכינוי בשפה המרוקנית לרובע היהודי במרוקו. אם בימי חלדי תיארתי בדמיוני גטאות שונים, הרי את הגטו בצורתו המרוקנית לא יכולתי מעודי לתאר לעצמי.
אלפי בני אדם מרוכזים בשטח מצומצם ביותר בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות חשוכות והחצרות אפלות. קשה לאדם להעלות בדמיונו שכך מסוגלים אנשים לחיות.
יותר ממחציתם של יהודי מרוקו גרים במללאח, הוא עמק הבכא של יהודי מרוקו והוא, לשמחתנו, גם מקור לא אכזב לעליה לארץ.
המללאח בקזבלנקה.
הרובע היהודי נמצא בתוך לבה של העיר הגדולה והיפה – קזבלנקה, והוא מהווה קונטראסט בולט לעין לבנייני הפאר שמסביבו. רחובותיו צרים מאד, הצפיפות איומה שבו מעלה צחנה, שש נפשות ומעלה בכל חדר שאין בו חלונות וריהוט דל מאוד. פינה בחדר עצמו משממשת כמטבח. השירותים משותפים לשלוש או ארבע משפחות.
המראה מעורר חמלה בלב שליח מישראל שרצונו עז להציל יהודים אלה, לגאול אותם מחיי ניוון אלה ולהביאם לישראל, להבריא את גופם ואת נפשם.
החיים הכלכליים במללאח תלויים על בלימה והפרנסה העיקרית – רוכלות ברחוב. החנויות בנויות ככוכים בקיר, בעל החנות יושב בפנים והקונה עומד בחוץ, משמע ברחוב. מאים מים בבתים, שי ברזים ציבורייםן ברחוב והנשים והילדים צובאים מסביב לברזים אלה, ובעוברם עם כליהם המלאים, נשפכים המים החוצה ויוצרים שלוליות ובוץ.
משני צידי הרחוב הראשי מסתעפות סמטאות צרות ואפלות הנקראות " אימפאס " – מעברים ללא מוצא – ובהם חצרות בעלות שיה עד שמונה חדרים, שבכל חדר גרה משפחה אחת.
נכנסתי לכמה חצרות. גודל החצר שלוש על שלוש ובכל חצר ארבעה חדרים ובהם משש עד עשר נפשות. היו חדרים שהופתעתי מהנקיון ששר בהם, ולעומתם חדרים שהלכלוך שבהם אינו שונה בהרבה מזה שראיתי ברחוב.
באחת הסמטאות נתקלתי בחצר ובה כשמונה נשים יושבות על האדמה וליד כל אחת מכונת יד לתפירה מונחת על ארגז. ערביות מעיר השדה קונות בד ובאות אצל היהודיות לתפור להן את הגלימה המרוקנית הטיפוסית.
בצאתי מ " בית המלאכה זה נתקלתי בנחיל של ילדים מכל הגילים שהתפרץ מתוך אחת הסמטאות. כולם רצו והתרוצצו ללא כל מטרה מיוחדת. חוורון כיסה את פניהם. לאחדים מהם היו פצעים מכוסים מוגלה. עוד אני משתאה למראה עיני וצעקות ילדים הגיעו לאזני מצד אחד. הסתובבתי ומה נדהמתי לגלות ילדים בגילאים 8-10 משחקים קלפים בכסף ובקולניות צורמת אזניים. לשאלתי מנין להם הכסף, ענו לי בקריצת עין ובצחוק " ממזרי ".
לא הבינותי את הרמז. התברר לי לאחר מכן מבן לוויתי, שניהל באותן סמטאות מרכז סוציאלי, כי בשטח קטן זה חיים כ-400 ילדים עזובים לנפשם שאינם מבקרים בכל בית ספר שהוא. המשכתי בדרכי עד הגיעי לחצר אחרת ובה " חדר ". המלמד ישב על הרצפה ומסביבו כחמישים תינוקות של בית רבן בגיל 4-6 והוא מלמדם תפילה וברכות
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
שוודי בשם AGRELL OLOF 1755 – 1832, שהחל בשנת 1797 כיהן בתור מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר\ ואחר כך סגן קונסול, כותב כי בפאס נהרס בית הכנסת, וגורשו היהודים. כנראה התכוון לקופת שלטונו של יזיד. הוא הוסיף כי המוסלמים נכנסים ללא מעצור לבתי הכנסת, ומתנכלים שם לחכם ולקהל.
שמואל רומאנילי 1757 – 1817, יליד מנטובה שבאיטליה, ביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790, והיה עד לגזירות של יזיד. היא כתב כי בימיו : " בוססו המקדשות וישפכו כחי הקדש בראש כל חוצות " ( משא בערב )
הסולטאנים אחרי יזיד כמו סלימאן " המשקם " 1792 – 1822 היו פחות אכזריים, ויהודים ניסו לשקם את בתי הכנסת שנהרסו בימי יזיד המזיד. הקאדי בפאס דרש שהמסגד שנבנה במללאח – ייהרס, ומולאי סלימאן פקד ברוח זו. רבי יוסף משאש כתב " מלך ישר בשם מולאי סלימאן הטה חסד ליהודים לאחר שסבלו מאחיו המלך אליזיד .
אבל כאמור, בניית בתי כנסת חדשים הייתה אסורה על פי " תנאי עומר ", ועל אלה יצאה הגזרה ליהרס או להישרף. בשנת 1808 ניתנה פקודה בתיטואן לגירושם של היהודים, והם הורשו להתיישב מחוץ לעיר בתנאי שלא יבנו בתי כנסיות, והיהודים התפללו בבתים פרטיים.
בשנת תקע"א נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות, ובהם ארבעה ספרי תורה, וכן ספרי קודש, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר. רבי פתחיה מרדכי בירדוגו כתב כי " השר גזר על פי המלך לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת ".
כלומר לאחר מותו של יזיד המזיד, ועלייתו של הסולטאן סלימאן השלישי, יהודים חידשו את בתי הכנסת, ואלה נשרפו עתה.
לאחר ימי מלכותן של הסולטאן בולימאן, שהיו יחסית נוחים ליהודים, עלה הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1858. בתחילת מלכותו חלה הקצנה כלפי הבלתי מוסלמים בהשפעת ההתעוררות של הוהאבייא. הסולטאן הוציא כמה איסורים והגבלות על היהודים, ביניהם איסור על בניית בתי כנסת.
בעקבות סכסוך בין יהודים בטנג'יר בשנצ 1820, ציווה המושל באישור הסולטאן להרוס את בית הכנסת בעיר. בזמן ביקורו של הסולטאן עבד ארחמאן השני בטנג'יר, ניתנה רשות לבנותו. וזאת הודות להשתדלותו של יהודה בן עוליל, נציגו של הסולטאן בגיברלטר, שבמקום לקבל שכר על שירותו ביקש לשקם את בית הכנסת. מאז מזכירים אותו בלילי כיפור בבתי הכנסת בגיברלטר.
תשלום מיוחד תמורת רשות לפתוח בתי כנסת.
בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים ששלחו שליחים גם למרוקו, פורסם בשנת 1847 כי היהודים משלמים תשלום מיוחד תמורת הרשות להחזיק בתי כנסת בערים מכנאס, תיטואן, פאס, מראכש וטנג'יר. הכותב ציין את מספרם של בתי הכנסת בכל עיר.
שריפת בתי כנסת בקסר אלכביר.
כפי שדיווח יוסף אשריקי, התורגמן של קונסות צרפת בטנג'יר, היה האירוע הבא בליל ה – 11 ביוני 1862, בזמן שלטונו של מוחמד הרביעי 1859 – 1873. בעת שבוצעו תיקונים בבית הכנסת המרכזי באלקסאטר אלכביר, בצפון מערבה של מרוקו כ 35 קילומטרמעיר החוף לאראש.
ספרי התורה והריהוט הועברו לבית כנסת אחר, פרצו מוסלמים לבית הכנסת, ריכזו את הספסלים זה על זה, הניחו עליהם את 17 ספרי התורה ושרפום. הפורעים לקחו אתם את כלי הכסף בהם היו ספרי התורה מקושטים, ואת המעילים העשויים ממשי. הפושעים לא נמצאו.
משלחת של הקהילה הלכה לטנג'יר כדי להתלונן, וכדי לקבל את הגנת הקונסולים של צרפת ובריטניה. אלה קיבלום והמליצו עליהם בפני הוזיר. היות ובית הכנסת שיך לבעל חסות בריטית, נקט הממשל בצעדים כדי לאתר את הפורעים. ויש תקוה כי ממשלת מרוקו תעניק פיצוי על הנזק.
בדמנאת נהרסו בתי כנסת.
במכתב שנכתב ב – 22 ביולי 1864 על ידי יהודי העיר דמנאת הוזכר, כי לפני ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו, נשלחה למראקש משלחת של קהילתם כדי להציג בפני הסולטאן מידע על ההתנכלויות כלפיהם.
הם סובלים מידו הקשה של המושל, עד שנאלצו לחפש מקלט במקומות קדושים לאסלאם. אבל לא ניתן להם להגיש זאת לסולטאן, בגלצ הסובבים אותו, והדבר בוצע רק בעת ביקורו של מונטיפיורי. כשהעצומה ניתנה לידיו של הוזיר הראשי באמצעות דיפלומט בריטי שליווה את מונטיפיורי. נזכר בין השאר כי נהרסו בתי כנסת כדי לבנות במקומם מסגדים.
הסולטאן חסן הראשון שלט מ- 1873 עד 1894 השתדל לצמצם את הפגיעות ביהודים. גם מתוך רצון לשיפור היחסים עם מדינות אירופה, אבל אל הייתה לו שליטה על המתרחש במקומות רחוקים מארמונו.
לפי ידעות שהועברו מטנג'יר ללונדון, בעיירה תדלה נבנה בשנת 1885 בית כנסת. סטודנטים מאורים ששמעו על כך, שאלו מהמורה שלהם האם מותר שבית כנסת יהיה גבוה ממסגד. תשובתו כי לפי החוק, מי שכזה יישרף חיים, נשותיו וילדיו ייהפכו לעבדי המאמנים.
אחד מהשומעים מסר זאת ליהודים. כתוצאה מכך ברחו יהודי המקום למראכש. יהודים מקומיים לקחו כמה מהפליטים לשריף, שכתב חוות דעת כי מספיק שהיהודים יהרסו את בית הכנסת. היהודים לא העזו לחזור לעיירתם, עד שהשריף הסכים ללוותם.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
192 – אל־מרא תכ׳לי, אל־מרא תעמר.
האשה תרושש, האשה תאושש.
193 – אל־מרא תפררח,אל־מרא תקררח.
מהאשה הששון, מהאשה האסון.
194 – אל־מרא ב־אולאדהא, מא תוואלמהא, גיר בלאדהא.
אשה עם בנים, רק עירה מתאימה לה.
195 מרא בידא אוו צמרא, בא תסמא מרא.
אשה לבנה או שחרחורת, אשה נקראת.
196 אל־מרא עמארא, וואכ׳א תכּון חמארא.
לליווי טובה האשה, גם אם היא טיפשה
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..RABBI YAACOB ABENSOUR
RABBI YAACOB ABENSOUR
LE MAIRE DE HALAKHA
Le plus celebre des rabbins de l'une des plus celebres families de Megourachim
installees a Fes apres l'expulsion d'Espagne de 1492 et dont une partie a ensuite a emigre a Meknes et a Sale. Plus connu ses initiales de Yavbetz, considere dans tout le Maroc et meme tout le Maghreb comme la plus grande autorite en matiere de Halakha de sa generation, il 
a domine le siecle par sa stature de juriste, decisionnaire, commentateur, poete, predicateur, continuateur de la grande tradition espagnole, parlant et ecrivant parfaitement l'hebreu, I'arameen, l'arabe et le judeo-espagnol. Au cours de sa vie tumultueuse, il a siege et preside les tribunaux des trois plus centres de Torah de son epoque Fes, Meknes et Tetouan.
L'annee meme de sa naissance, son pere, rabbi Reouben ( 1638 – 1713 ) repute pour son extreme piete et son erudition, quitta sa ville natale de Meknes pour s'installer a Fes. Greffier du tribunal de Fes, il cotoya les plus grandes sommites de l'epoque comme rabbi Yehouda Benattar, surnomme Rbi elkbir, rabbi Vidal Sarfaty et rabbi Menahem Serero.
Son exceptionnelle erudition lui ouvrit les portes de la magistrature exercant sans discontinuite la fonction de juge pendant un demi siecle. D'une grande integrite et d'un caractere entier, il refusa de se plier aux riches et aux notables
Lore de la terrible famine qui decima la communaute de Fes en 1753, il trouva refuge a Tetouan ou il fut accueilli avec les plus grands honneurs, autorise exceptionnellement a fonder sa propre synagogue alors que les Takanot de la ville interdisaient rigoureusement la construction de tout nouveau lieu de culte. A son retour a Fes desertee par sa population juive, il intronisa pour maintenir les etudes sacrees cinq rabbins qui formerent le celebre Tribunal des Cinq et parmi eux son fils Obed le seul de ses 17 enfants qui lui survecut.
Malgre les malheurs familiaux sans fin dont il fut accable, les famines et les persecutions, il a laisse une ceuvre prodigieuse couvrant tous les domaines, devenue rapidement classique bien que non-imprimee, recopiee a la main de generation en generation en particulier le recueil des Takanot edictees a Fes par les rabbins de Castille.
Son chef- d'oeuvre, Michpat outsedaka Beyaacob, recueil de sentences et de Responsa. Ne fut imprime qu'en1894 aAlexandrie par l'association Dobebe Shifte Yeshenim, fonde par l’emissaire de Jerusalem rabbi Raphael besimon qui edita quelques annees plus tard egalement son immortel recueil de poemes ( 400 ) pour toutes les circonstances Et lekol Hefetz
Plusieurs de ses elegies sur la destruction du Temple de Jerusalem ont ete incorporees dans le rituel des offices de Ticha Beab des synagogues marocaines. Une grande partie de ses ecrits ont ete perdus lors de l,expulsion des juifs de Fes de leur quartier du mellah lors du bref regne sanguinaire de Moulay Lyazid ( 1790 – 1792 ).
Meme apres sa mort il ne connut point le repos, sa tombe ayant été tranferee a deux reprises en 1791 sur edit du Sultan dans le cadre de ses persecutions et en 1884 par le bon sultan Moulay Hassan pour agrandir son palais mitoyen de l'ancien cimetiere juif de Fes.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
רבי יעקב אבן-צור
1673 ־ 1753
מוצאה של משפחת אבi-צור, מהמגורשים שהגיעו לעיר פאס. ענפים מהמשפחה עברו לערים מכנאס וסאלי, במאה vי׳׳ח. מתוכה יצאו תלמידי חכמים אשר הותירו אחריהם יצירה ענפה בכל תחומי היהדות, בפסיקה, בהגות ובשירה. מבני משפחה זו בולטת דמותו של רבי יעקב בן רבי ראובן אבן-צור, שנולד בפאס באייר 673ו. אביו, רבי ראובן, היה חסיד ובעל מעשים, ונמנה על מקימי מרכז התורה במכנאס. בהיות רבי יעקב כבן אחת עשרה שנים, התייתם מאביו. עד אז הספיק ללמוד ממנו רבות וראה בו את מורו ורבו המובהק.
בצעירותו בלט בצמאונו הגדול לדעת, בחריפותו, בהתמדתו ׳באהבתו העזה לספרים. ספרים שלא יכול היה להשיגם, העתיקם במו ידיו. ספרים מוקדמים רבים השתמרו והגיעו לידינו בזכות העתקיו, ביניהם ספר התקנות של חכמי פאס, שהגיע לדפוס. הוא אסף את התקנות שתיקנו חכמי הדורות שקדמו לו, העתיקן אחת לאחת, ערכן לקובץ, והוסיף אליהן רבים מפסקי הדין של חכמים קודמים. בהיותו כבן עשרים, התמנה רבי יעקב לסופר בית הדין בפאס. תפקיד זה נתן לו את ההזדמנות להיות מצוי בקרבתם של חכמי העיר ודייניה, וללמוד ולקבל מהם מסורות ומנהגים. ב-1704, בהיותו כבן שלושים ואחת, התמנה לדיין בבית הדין של רבי יהודה בן־עטר.
ב-1733, התמנה לאב בית הדין, וקנה לעצמו שם כסמכות ההלכתית העליונה בכל מרוקו. הגיעו לידינו מאות רבות מפסקיו, בהם בולטים עצמאותו וכושר הכרעתו, כמו תקיפותו בדין, כלפי ראשי קהל ומקורבים לשלטונות, אשר ניצלו את כוחם לנשל את הפרט. רבי יעקב היה בעל חוש היסטורי מפותח, ובפסקיו ציין פרטים רבים על התקופה, השואלים, מיקומם ותאריכים מפורטים, והם משמשים אוצר בלום לחקר תולדות היהודים במרוקו.
תשובותיו ופסקיו פורסמו בקובץ 'משפט וצדקה ביעקב/ בשני כרכים. בגלל חיכוכים עם ראשי הקהל, היטלים, פגעי טבע ובצורות, נאלץ רבי יעקב לשהות בערים מכנאס וטיטואן, ובתקופות אלו ישב שם כדיין בבית הדין. במכנאס שהה וכיהן כאב בית הדין, למעלה מעשר שנים, ובטיטואן כשלוש שנים, תיקן תקנות רבות בענייני חברה, כלכלה ומשפט. רבי יעקב היה גם משורר וסופר, ושירתו היתה מרובת פנים. כ-400 פיוטים פרי עטו, פורסמו בקובץ שירתו ׳עת לכל חפץ׳. לצד השירים בעברית כתב גם שירה בארמית ובלאדינו.
לבד מנדודיו הרבים, ניחתו עליו גם אסונות כבדים ורבים. רבי יעקב שיכל נשותיו ושישה-עשר מבניו. היחיד מבניו שנותר בחיים לאחר פטירתו, היה רבי רפאל עובד, שכיהן כדיין עוד בחיי האב, ומילא מקומו אחריו. רבי יעקב נפטר בחודש טבת, ב-1753, והותיר אחריו חיבורים רבים, חלקם זכו לדפוס ואחרים מחכים לגואל. פסקיו מצוטטים רבות בתשובותיהם של חכמי מרוקו, מאז ועד היום.
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה
פיוטי רבי יעקב אבן צור
קובץ ראשון יוצא לאור על פי דפוסים וכתבי יד בצירוף מבוא, חילופי נוסח וביאורים
בידי בנימין בר-תקוה
משגב ירושלים
המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח
תשמ"ח.
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.
המקום.
ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.
במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.
אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.
בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.
שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .
האחרון מציין כסימן היכר את ריבוי הניגודים במרוקו שבהם נתקל האדם בכול : בטבע הדומם, באקלים, באופי העמים והאנשים ללא יוצר מן הכלל. מבחינת הנוף בולט הניגוד בין המדבר הלוהט להרים המושלגים, בין יערות העד של הארזים לערבות הצחיחות, ואף שתיאורו נכתב במאה העשרים על חידושיה, הנה מציאות היסוד של נופי מרוקו ניכרת היטב מתוך הדברים.
" הרי לפניך פאס היושבת על מים רבים שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מלווה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מרוקו, שאקלימה יבש ומידות החום מגיעות בה בקיץ לחמישים מעלות צלזיוס.
מצפון מקיף אותה יער דקלי תמרים, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה.ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את הסהרה מכאן, ותחנות החורף לגלישה בשלג. העוטף במכסה צחור את מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים, מכאן.
אותה שעה שרוי החוף האטלנטי באוויר ממוזג של אביב נצחי ויתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת, ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות בשנים, ועל ידם, " קצבות " – בירות ו " קצור , טירות שליטים ברברים אף הן ירושת העבר.
מגוונת ורבת פנים היא אפוא ארץ מרוקו, ומרובים יישוביה ופינותיה בהם ישבו היהודים לדורותיהם, ואשר בהם נהלו על פי התנאים הגיאוגרפים את אורח חייהם המגוון, אך מאחדת את היהודים הדבקות בתורת ישראל.
בנופים אלה של ארץ המערב נתפתח יישוב יהודי עוד מימים קדומים. בידינו עדות של כתובות קבורה עברית מן המאה השלישית לספירה, אשר נמצאה בוולוביליס שבין מכנאס לפאב וזו לשונה : מטרונא בת רבי יהודה נח. מהידוע לנו על ההיסטוריה המוקדמת של היהודים במרוקו יש לציין את עדויות ההיסטוריונים הערביים ובתוכן עדותו של ההיסטוריון הנודע אבן חלדון.
המספרים לנו על אודות שבטים ברברים שלמים שנתגיירו לפני התפשטות האסלאם. נקודת ציון חשובה בתולדות היהודים במרוקו קשורה בייסודה של העיר פאס על ידי אדריס השני בראשית המאה התשיעית. בעיר זו ישב במאה הי"א הרי"ף הלא הוא רבי יצחק אלפאסי הפוסק הנוגע.
במאה שאחרי כן, משתנה מצב היהודים במרוקו לרעה עם עלייתם של האלמאחידים. הם המייחדים. שבטים קנאים אלו החריבו קהילות שלמות במרוקו ובספרד בין השנים 1140 – 1150. ועליהן קונן הפייטן הנודע רבי אברהפ אבן עזרא בקינתו " איך נחרב המערב ורפו כל ידייים "
ובקינתו " אההה ירד על ספרד ". עם שהוא מזכיר קהילות שחרבו במרוקו, כדרעא, סג'למאסה, תלמסאן, סאוטה, מכנאס, סוס אגאמאת, ותלונות שיא בפיו על חורבן פאס. הדי טרור, אימה, טבח ושמד עולים מתוך קינות אלו.
נקודת המפנה בתולדות יהודי מרוקו קשורה בבואם של המגורשים מספרד. אשר כאמור גם משפחת אבן צור נמנתה עמהם. מצד אחד עדים אנו לפריחה רוחנית ולשגשוג מוחדש של חיי התרבות היהודיים עם בוא המגורשים, ומצד שני מעידים המקורות ההיסטוריים על חבלי קליטה של המגורשים ועל קשיי מיזוג של קהילות המגורשים וקהילות התושבים.
ואולם ברבות הזמן רואים אנו כי בני המגורשים עולים לגדולה הן בתוככי הקהילה היהודית והן מחותה לה בחצר המלכות. אלא שיש לציין במיוחד את תרומתם לחיי הרוח היהודיים, חותמם מכריע של בני המגורשים מוטבע בתחום הפסיקה וההלכה. אכן הספרות הרבנית של מרוקו מתמלאת מתורתם של המגורשים, והפסיקה נבנית על פי מורשת חכמי קסטיליה.
עדות חיה לכך משמש הקובץ הנודע של " תקנות יהודי מרוקו " שבו מובעת לא אחת תחושת הרצף הרוחני של חכמי מרוקו בני המגורשים, שראו עצמם כממשיכיה הנאמנים של מסורת הפסיקה הספרדית. דבר זה עולה גם מתוך קובצי השאלות והתשובות של חכמים אלו ובתוכם מתוך קובץ השאלות והתשובות " משפט וצדקה ביעקב " לרבי יעקב אבן צור.
דרך אגב יש להעיר, כי את עלייתם המהירה של המגורשים יש התולים בדלדול הקשה שפקד את יהדות מרוקו ובמיוחד את קהילת פאס ערב בוא המגורשים, בשל רדיפות ושמד שהתישו את כוחם הפיזי והרוחני כאחד. ואולם תהליך עליית המגורשים בחברה היהודית במרוקו נשא עמו ברכה מרובה. ואין מרכז אחר בצפון אפריקה שבו שינו המגורשים את פני חיי הרוח לדורות כבמרוקו.
הברברים המתייהדים-הירשברג-ה " בחוּצים "
ה " בחוּצים "
שבטים אלו נקראו בפי היהודים " בחוצים, כלומר אלה החיים בחוץ, והמוסלמים קראו להם " יהוד אל ערב ". בראשית המאה העשרים עדיין נמצאו שרידיהם מפוזרים בהרי קַביליה, אבל רובם של אלה שנשארו יהודים נעדיפו לעבור אל הערים. סלושץ כותב, שמצא אותם בערים שונות של תוניסיה ואלג'יריה, וגם ביקר במחנות הבחוצים שבסביבות כֵּיף.
כאן אסף ידיעות על מוצאם מעבר לגבול האלג'ירי, וכן שמע שהם נשבעים ב " סידנא מוסא ". מ. בוג'איה, פקיד מנהל צרפתי, שבילה חלק מחייו בין שבטי הקביליה, מסר בשנת 1928 שורה של פרטים על הבחוצים, ומוצאם לדעתו מברברים מתייהדים.
נוסף על שרידים אחרונים של יהודים אלה, מצא עקבות השפעתם של השבטים היהודיים גם בשטחים שמהם כבר נעלמו כליל. בעקבות סלושץ ובוג'איה הכניסו מ. אַייזנבט ור. ברונשוויג את מושג הבחוצים, הברברים המתייהדים לספרות המדעית.
במה שקדם הראינו כי המושג שח יהודים היושבים " בחוץ " – מחוץ ליישובים – נטבע לכל המאוחר במאה חמש עשרה בשביל היהודים המתגוררים בין הנוודים, או נוודים למחצה. חכם מן המאה השש עשרה הצביע על כך, כי אותם היהודים, שנתשכחו מהם כמעט כל ידיעות על דתם ורק זכרו שהם ממוצא יהודי, ישבו בקרב הערבים בני מרדאס, שהתאחזו באותם החבלים שבהם נמצאו ה " בחוצים " במאה שעברה.
קשה להסכים כי מתייהדים ברבריים החזיקו מעמד דווקא בקרב הערבים. ומה שמפליא עוד יותר, ש ברברים המחוסרים כל תרבות היו דוברי ערבית, וכנראה לא הייתה אך מילה ברברית שגורה בפיהם, כי הרי שום מקור אינו מזכיר דבר מופלא כזה.
הסיפורים על השבטים החופשיים היו תהליכים בין הבריות, יהודים ולא יהודים, מאות בשנים, פשטו צורה ולבשו צורה, קלטו פרטים אקטואלים, קיבלו מקצתם, שינו אחרים, שכחו והשכיחו קווים מסוימים והחליפום באחרים.
מקור מוצאם היה בקרב יהודים שביקשו בדרך זו להרים את כבודם בעיני שכניהם, אבל הסיפורים יצאו לרשות עצמם ועלולים היו לשמש גם נשק נגד היהודים כסיפור בן משעל. במקרים מסוימים אפשר לראותם, במידת מה לפחות, כגורם להתהוות האגדות על שבטים מתייהדים באפריקה, ברברים וכושים.
אנוסי האסלאם.
על שני מקורות של התהוות המסורות על הברברים או סודאנים המתייהדים יש להוסיף עוד מקור שלישי. פחות ברור, אבל לא פחות חשוב. היהודים שנאנסו לקבל את האסלאם. כעבור דורות ראו בהם, או בחלקים מהם, ברברים מתייהדים שחזרו והתאסלמו.
הכפייה לקבל את האסלאם הייתה תופעה שחזרה ונשנתה פעמים מספר החל מזמנו של אידריס, מייסד פאס, ובעקבותיה נכחדה הנצרות הקדומה כליל מן המגרב. על מקרי שמד המוני של עדות יהודיות גדולות וחשובות בימי המייחדים וכן של עדת פאס במאה החמש עשרה נשתמרו רשימות.
אולם כמעט שאין בידינו ידיעות על מה שאירע ביישובים קטנים, ובמיוחד במרוחקים מן המרכזים. הרמזים היחידים הן המסורות החיות בקרב אנוסים אלה לאסלאם. אם להאמין ךתיאורי הנוסעים נשתמרו בקרב אנוסי האסלאם במשך תקופה ארוכה זכרונות מוצאם היהודי, בדומה למצב בקרב המאראנים בספרד ובפורטוגל. בארצות האסלאם יכלו הללו להצביע על מקורם היהודי בגלוי ולשמור על מנהגים יהודיים בלי פחד מפני האינקוויזיציה.
רבים מביניהם המשיכו לעסוק במקצועות יהודיים, והן מלאכות כגון צורפות ונפחות, ונראה שכולם נזהרו מנישואי חוץ עם המוסלמים.
על שרידם של יהודים בנאות תואת שנאנסו להתאסלם קוראים אנו בדין וחשבון של מרדכי אבי צרורו, נוסע וסוחר במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, שניסה לחדש את מסורת המסחר היהודי עם תמבוכתו. הוא מספר על שבט ה " דאגאתון ", החי הצהרה בחסותם של התוארֶג, והידוע על מוצאו היהודי.
בניו אינם מתחתנים עם התוארג, גם מפני שאלה חושבים אותם לנחותי דרגה. אף כי אין ערך היסטורי לידיעות שמוסר סוחר אוהב הרפתקאות זה, שהיה לאחר מכן מדריכו של הסייר הצרפתי המפורסם שרל דה פוקו, אין להתעלם מן העובדה, כי שבריו עשו רושם בספרות המדעית, והם נזכרים כמקור מהימן, במיוחד לאור המקורות המוסרים שבאזור ההוא חיו לפנים יהודים.
פ.גוטייה ובעקבותיו א. לארידו רואים את יהודי גורארה, תואת ותאמנתית כצאצאי ברברים מתייהדים. גם בנאה תוקוראת חיו יהודים אנוסים לאסלאם. לפי תיאור ערבי מן המאה התשע עשרה התייחסו הערבים אליהם כאל נחותי דרגה, ורק במקרים נדירים היו נושאים נשים מבנותיהם.
המושלים היו בוחרים מתוכם את הסופרים והפנקסנים, אבל אף פעם לא זכה אחד מהם להתמנות לקאדי או אימאם. יש להם מסגדים בשכונותיהם ורבים מהם עשירים. לפי גרסה אחת באה ההמרה במאה השמונה עשרה, כשנערה יהודיה להינשא לשייך ערבי ולהתאסלם, בתנאי שכל היהודים ימרו את דתם.
לפי סיפור אחר הביאו היהודים, שהיו הצורפים היחידים באזור, לשייך מתנה יפה מאוד, מעשה ידיהם, ולאות הוקרה הירשה להם להתאסלם. היהודים ניסו לברוח אל צזאב, בו סעאדה או אל תוניסיה, אבל הערבים השיגום וכפו עליהם את האסלאם.
לעומת יחס הבוז שעליו מצביע המקור הערבי, קיימות מסורות אחרות, בוודאי יהודיות, שלפפיהן מוסלמים אלה הם המיוחסים בין תושבי הנאה ולכן אינם מתחתנים עם מוסלמים אחרים ושומרים על מנהגים יהודיים. בסוד הם קוראים לעצמם מהג'רין – שם שלפי כהן פירושו : אלה שגמולם טוב.
שורה של ידיעות על הנושא שלנו מצויה בהערותיו של ל. פֶרו בשולי תרגומו – סיכומו הצרפתי של " כּתאב אל עדואני -, שנתחבר במאה השש ערשה. בספר עמצו מצויה גֶנֶאַלוגיות של תושבי הצהרה, שמוצאם מהיהודים : של אולאד דאוד, של הנאה פרכּן אל יהודי ( דרומה מזרחה להרי אוראס, של היהודים שישבו לפנים בסבכרה, האגדה על הסמבטיון וכדומה. פֶרו מעיר ( בדומה לדבר נֶטֶר, כי בזמנו ( מחצית המאה התשע עשרה ) נמצאים יהודים בין שבטי החנאנשה, הזמוּל והקבילים, יש להם מסורות מסוימות ומנהגים שאותם הם שומרים בהקפדה. וכן שגורות בפיהם תפילות מעטות, אולם לקרוא אין הם יודעים.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
כבר בימיו של רבי משה די ליאון היו שערערו על הקביעה שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י, ואמרו שרבי משה הוא זה שחיברו, רק שניתלה באילן גבוה כדי להרוויח רווחים גדולים יותר מהספר. אולם היו כמובן גם כאלו שהאמינו שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י ורבי משה די ליאון היה רק זה שהפיצו ברבים. למעשה מחלוקת זו נמשכה למעלה מחמש מאות שנה, ונטלו בה חלק גדולי ישראל רבני
החיבור הראשון שנודע לנו, אשר סותר את ההנחה שרשב"י הוא מחבר ספר הזוהר הוא, ספר בחינת הדת אשר חיברו רבי אליהו דילמדיגו בשנת רנ"א. בספרו זה הוא מונה מספר טענות נגד קדמות הזוהר, כגון , אילו רשב"י היה מחברו, היה צריך בתלמוד למצוא איזה משנה או ברייתא מספר הזוהר, כפי שמצינו בספרים אחרים. טענה נוספת היא שבספר הזוהר מוזכרים אמוראים שחיו אחרי רשב"י ועוד טענות.
כנגדו יצא יש"ר מקנדיא בספרו " מצרף לחכמה " בה הוא סותר את טענותיו של רבי אליהו אחת לאחת. אולם זמן קצר אחר פרסום " המצרף לחכמה " יצא רבי אריה די מודינא גם הוא מאיטליה, להוכיח שאכן דברי רבי אליהו דילמדיגו נכונים וראיותיו של יש"ר מקנדיא אודות קדמות הזוהר הינן קלושות ביותר. חיבורו " ארי נוהם " מהווה ביקורת חריפה נגד תורת הקבלה בכל ונגד ספר הזוהר בפרט.
כנגד ביקורתו של רבי אריה יצאו הרמח"ל, בספרו " חוקר ומקובל ", ורבי אבי עד שר שלום, בספרו " אמנות חכמים " להגן על קדמות ספר הזוהר. הם מפריכים את טענות הסרק של רבי אריה די מודינא ומוכיחים בראיות מוצקות את קדמות הזוהר
ספרו של רבי אריה " ארי נוהם " נכתב בשנת שצ"ט – 1638 -, אולם הדפסתו נתאחרה עד לשנת ת"ר – 1840 -. זמן קצר לאחר צאתו לאור יצא נגדו המקובל רבי יצחק אייזיק חבר, מבית מדרשו של הגאון מווילנא, בספרו " מגן וצינה ". המחבר דן בעיקר בשאלת הזוהר ומשיב בפרוטרוט על טענותיו של רבי אריה ונגד טענות אחרות.
נגד ספא " ארי נוהם " נכתבו שני ספרים " אימת מפגיע על האר"י, לרבי אליהו בן אמוזג ו " אימת מפגיע על הארי הנוהם " לרבי משה סופר. בין המתנגדים לקדמות ספר הזוהר מוצאים אנו גם את ברי יעקב עמדין, אשר בספרו " מטפחת ספרים " תקף הוא את ספר הזוהר קשות. בתקופתו רבו חסידי שבתאי צבי ימ"ש, שביססו את עיקרי אמונתם ביסודות הקבלה. רבי יעקב עמדין במסגרת מלחמתו בשבתאות ובעיקריה תקף גם את ספר הזוהר, אולם מתוך הסתייגות וזאת משום שהוא עצמו האמין בקדושת הספר הזה ובמחברו.
מחלוקת זו בדבר מחברו של ספר הזוהר נמשכה, כאמור, עוד מאות בשנים. כאן עמדנו על קצה המזלג אודות האישים שלקחו בה חלק. עיקר טענותיהם של המצדדים ושל השוללים. הנוטים לכאן או לכאן התבססו על תעודה היסטורית חשובה שהובאה לראשונה בספר היוחסין של ברי אברהם זכות, ואשר בה מסופר על רבי יצחק דמן עכו שיצא לספרד לברר את אמיתות השמועות בדבר ספר הזוהר ומחברו. רבי יצחק נפגש עם רבי משה די ליאון זמן קצר לפני פטירתו וכן אישים נוספים המפורטים בתעודה זו. וזה לשון התעודה.
בשנת ס"ה היה רבי יצחק דמן עכו בנבארה, באישטלייא ובטוליטולא, והוא הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר אשר עשה רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במערה אשרי הזוכים לאמתתו באורו יראו אור. ואמר לאמתתו, מפני שזייף מקצתו אשר זייף. ואמר שקבל, כי מה שנמצא בלשון ירושלמי האמין כי הם דברי רבי שמעון, ואם תראה בלשון קודש האמן כי אינם דבריו רק דברי המזייף, מפני שהספר האמיתי הוא בלשון ירושלמי כולו.
וזה לשונו, ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבל בשכמל"ז, רדפתי אחריו ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא נתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר, ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונת, זה אומר בכה וזה אומר בכה.
שמעתי אומרים לי על שאלתי, כי הרב הנאמן הרמב"ן ז"ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו והביאו הרוח לארץ ארגון ויש אומרים לאלקנט, ונפל ביד החכם רבי משה די ליאון, הוא שאומרים עליו רבי משה די וואד אל חג'ארה. ויש אומרים שמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה, אבל רבי משה זה היה יודע שם הכותב ובכחו יכתוב רבי משה זה דברים מופלאים אלה, ולמען ייקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי לאמור , מתוך הספר אשר חיבר רשב"י ורבי אלעזר בנו אני מעתיק לכם דברים אלו.
ואני בבאי ספרדא ואבא, אל עיר ואלדוליר אשר המלך שם ואמצא שם לרבי משה זה ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידור לי וישבע לאמור, כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חיבר רשב"י אשר הוא היום בביתי במדינת ישיבתי היא אוילה בבואך אלי שם אראך. ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני וילך ברי משה זה אל עיר אריבאלו לשוב אל ביתו לאוילה ויחלה באריבאלו וימת שם.
המחלוקת עוד נמשכת , והתעודה עוד ארוכה, אך הסיום אומר הכול.
" אמנם נתחדש לי עניין, כי אמרו לי תלמידים שראו איש זקן ושמו רבי יעקב, תלמיד מובהק של רבי משה אשר היה אוהבו כנפשו, שהיה מעיד עליו שמים וארץ, שספר הזוהר אשר חיבר רשב"י.
סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים. הפזורה היהודית
אין ספק, כי היהדות שקיבלה את פני אלפי הגולים הספרדיים, שהתדפקו על שערי מרוקו, הייתה יהדות מדולדלת ומוחלשת על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס. כך למשל ב 1438 פונו היהודים מפאס הישנה או " פאס אל באלי ", לאחר שהתגלה קברו של מולאי אידריס, הקדוש הפטרון של העיר, ואולצו להתגורר ברובע מיוחד במללאח, שנמצא לא הרחק מהארמון המלכותי, ב 1465 סבלו יהודי פאס מפרעות קשות אחרי רציחתו של אהרן בן באטאס, הווזיר היהודי הכול יכול של הסולטאן עבד אל-חאק.
הרושם המתקבל מקריאת המקורות הערביים הוא של עיר שכל תושביה היהודיים נטבחו, עד האחרון שבהם, כמה שנים בלבד לפני 1492, שנת הגירוש.
עם התחדש היישוב היהודי בעיר, אין אנו יודעים כיצד הדבר קרה, לא היו יהודי פאס במצב שבו יכלו לבטא הסתייגות, ולו הקטנה ביותר, מפני כניסת גולי ספרד לעירם, בניגוד, למשל, ליהודי רומא ואפילו ליהודי מרכש. נהפוך הוא, בהתחשב בוותק יחסיהם עם יהודי אנדלוסיה וקסטיליה, ובהתייחס לשבריריות מעמדם שלהם, יש להניח שהגיבו בחיוב על הגעת המגורשים, שהצטיירו בעיניהם כתגבורת אנושית ורוחנית חשובה ביותר, מה עוד שזכו לגיבוין של הרשויות שפתחו את שעריהן בפני המגורשים.
נוסף לכך, נראה היה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב התושבים, לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא מחמת מספרם הרב, עד כדי כך שהפכו לרוב ביותר מאשר מקום אחד.
זה היה ללא ספק המצב במרכזים העירוניים הקטנים של צפון מרוקו, כמו תיטואן, אל עראיש, שאפשאוון, באדיס, אל קצר אל-כביר, סלא ורבאט. זה היה המצב כנראה גם בתלמסאן, וקרוס לוודאי גם בפאס, לאחר המגיפה שעשתה שמות באלפי תושבים ומגורשים בשלהי המאה ה- 15.
ואכן, כל המקורות הלא עבריים שבידינו מאשרים את העליונות הדמוגרפית והחברתית של היסוד הספרדי על היסוד המקומי
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ארמנד -עוזיאל חזן
חברים יקרים
אני מציג את ספרו השני של מר עוזיאל חזן, יליד מרוקו, נולד בשנת
1945, התחנך בקיבוץ " רשפים " שבעמק בית שאן בחברת ילדים עולים.
בגיל 14 עזב את הקיבוץ ושב לבית הוריו בעיירת הפיתוח קרית גת, עד לגיוסו לצ.ה.ל לחיל הים.
עבד שנים רבות עם נוער שוליים.
בוגר אוניברסיטה העברית. עורך דין במקצועו. בשנת 1979 שב למארוקו לבקר באתרי ילדותו. הוציא לאור קובץ סיפורים בשם " נביחות אל ירח כבוי " המתאר דמויות של יהוד
ים במרוקו.
היה לי הכבוד לפגוש אותו בהכנסת ספר תורה עתיק של משפחת כנפו
למרכז מורשת יהדות מרוקו אשר בירושלים.
התוודעתי לכל ספריו המופלאים, ומסרתי רשימה מה יש לי ברשותי בספרייתי הענפה, והוא מיד נענה ושלח לי את החסר.
בין ספריו אמנה את
1 – בוא אלי לאיטמשליל
2 – מבחן החלב
3 – ארמנד – שמוצג כאן
4 – אל שלגי האטלס 
5 – ילדי הנמל
ועוד….
מי אשר מעוניין לרכוש מספריו, אשמח לעזור ביצירת קשר עם מר עוזיאל חזן
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
שבוע טוב חברים
ביוזמתה ובעידודה של מדריכת התיירות ענת לוי-כהן, אני מביא כאן בפניכם את סיפורו של חנניה לוסקי ז"ל
את האיש לא הכרתי באופן אישי ולא ראיתיו מימי.
את כל המובא כאן נמסר לי על ידי ענת לוי, היא שהכירה אותו אישית במסגרת נסיעותיה הרבות לארץ מארוק והיא המביאה כאן את סיפורו ואת תמונותיו ולכן אתן למלים שלה לספר אודות האיש מיהודי מראכש.
להלן מייל שקיבלתי מענת היום :
הייתי רוצה להתחיל את דברי הפתיחה שליבפרק מספר תהלים
פרק א'
קברו של חנניה לוסקי ז"ל
(א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:
(ב) כִּי אִם-בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:
(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:
(ד) לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם-כַּמּץ אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:
(ה) עַל-כֵּן לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:
(ו) כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תּאבֵד:
ענת לוי כהן
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מורנו הרב אברהם דליאון זצ"ל.
היה בפאס במאה השנית לאלף הששי והוא אחד מחכמי פאס שהיה במחלוקת הנפיחה עם הרב הגאון מורני הרב חיים גאגין ז"ל הנזכר בפרי תואר סימן ט"ל. דרך אגב ארשום מה שראיתי להגאון חיד"א זצ"ל בשמות הגדולים חלק אלף אות יוד כמהר"ר יצחק די ליאון זצ"ל שהיחס שלו הוא בן צור וליאון שם עיר עי"ש .
מורנו הרב אברהם לבלייא זצ"ל
אביו של מהר"ר שמואל הנזכר באות שין והוא מחכמי צפרו
מורנו הרב אברהם הלוי זצ"ל.
אחד מחכמי המערב חי במאה החמישית כי מצאתי חידוש אחד שכתבו מורנו הרב חנניה בן זכרי זצ"ל משמו, והניח אחריו נימוקים וליקוטים וכדאי שאין זה הוא הנזכר בשאלות ותשובות תקפו של יוסף חלק ב' סימן קי"ו שחי במאה הששית והא מחכמי מראקס.
מורנו הרב אברהם עוזיאל זצ"ל
מורה צדק בפאס והוא חתום בתקנות של שנת ש"ה ונתבש"ם שנת ש"ל ונזכר בתשובות מהר"ש דוראן סימן מ"א בתשובה לבנו יצחק ותארו לאביו הנזכר בכבוד גדול. וביחס הכתובות מצאתי בתארוהו הרב החסיד ויש בידינו וידוי גדול שאומרים אותו באיזה בתי כנסיות בפאס בחזרת תפלת שחרית ליום הכיפורים והוא בכתב יד.
מורנו הרב אברהם אלמו שנינו זצ"ל.
מורה צדק בפאס וחתום בתקנה ש"ש ש"ה והוא אביו של מוה"ר משה הנזכר באות יו"ד. וביחס הכתובים תארוהו בלא"ץ החה"ש והכולל חן ערכו מי ימלל הדו"מ הוא הראש אבי התעודה מוהר"ר אברהם זלה"ה.
מורינו הרב אברהם בן עלאל זצ"ל
מורה צדק בפאס חי בקירוב במאה החמישית בזמן הרה"ג מורינו הרב יעב"ץ ומורינו הרב שלמה אדרעי ומורינו הרב שלמה אלבאז זיע"א וחתום בשאלות ותשובות משפט וצבי סימן קכ"ד בשנת תצ"ה וע"ש בכ"מ.
מורינו אברהם ישראל זצ"ל.
אחד מחכמי ארבאט וביחס הכתובה שביד זרעו תארוהו בזו הלשון החכם החשוב הרב הכולל חסיד ועניו כבוד מורינו הרב אברהם זלה"ה, והא בנו של הרב הגאון מורינו הרב שלם זצ"ל הנזכר הלאה באות ש'
כבוד הרב אברהם בן עטאר ז"ל.
מפאס והוא חי בשנת הש"פ ליצירה והוא בנו של מורינו הרב שלמה הנזכר באות שי"ן, ובספר אחד כתב יד ישן ומצאתי שיר על דיני טרפות הריאה מהרב הנזכר ( וזאת אגיד ששם כתוב בתחילת השיר שהוא סימן אני אברהם אביעטאר חזק בן כבוד הרב שלמה תנצבה"ה, וזה הסימן הוא בתחילת הבתים שבחרוז, מוכח שכינוי משפחתו אביעטאר.
מורינו הרב אברהם אדרוטיל זצ"ל.
היה בפאס במאה השנייה והוא אחד מתושבי פאס שהיה במחלוקת מנהג נפיחת הריאה
מורינו אברהם טבח זצ"ל.
מצאתי בספר אחד כתב יד ישן שנכתב דין אחד בענייני טרפות משם החכם הנזכר ולא נודע אלי אם הוא מהמערב או מארץ אחרת, ואולי הוא מורינו הרב אברהם אדארוקי הנזכר להלן.
כי מצאתי בספר אחד כתב ידי מענייני טרפות ויש שם דין אחד בעניין סמיכות ורדא לריאה וכתב שם שחתומים מורינו הרב סעדיה אבן דנאן וכבוד הרב יוסף הכהן אלחדאד וכבוד הרב אברהם אדארוקי טבח ז"ל, אם כן איפא אפשר שהיו קורין רבי אברהם טבח סתם.
מורינו הרב אברהם בן מוסא ז"ל.
מורה צדק במראקס יע"א והוא אחד מארבעה רבנים שחיברו פירוש מקדש מלך על הזוהר, ועוד הרב הנזכר הגהות לספר האוצרות וכבר נדפסו. הרב הנזכר חי במאה השישית ובקונטריס אפריון למורינו הרב יוסף טולידאנו נר"ו הביא שם פירוש על רש"י על התורה הרב אברהם בן מוסא נמצא ממנו לשונות רבים כתב יד.
מורינו הרב אברהם מאנסאנו זצ"ל
אחד מרבני פאס והוא חי במאה החמישית ושישית ונתבש"מ ביום ד' ט' אלול תקמ"א, והוא למד תורה אצל הרב הגאון מורינו הרב שמואל אלבאז זצ"ל. שכתוב כך בספר דרושים שלו בזו הלשון דרוש שדרשתי בפקידת השנה של רבקה אשת מו"ר החכם החשוב הדיין המצויין הרב המובהק כבוד מורינו הרב שמואל בן אלבאז זלה"ה.
ואחר כך כשנשא מורינו הרב שמואל הנזכר עול הציבור על שכמו מסר כל התלמידים להרב הגאון מורינו הרב חיים אבן עטר זצ"ל, ןגם מהר"א הנזכר למד עמהם לפני מורינו הרב חיים, וזה היה קורא לו תפוח כי מאנסאנו היה לע'ז תפוח. הרב הנזכר היה מקובל ומליץ גדול ודרשן נפלא, והניח אחריו הרבה חיבורים אשר יתמה האדם ויתפלא שאפילו אם היו ימיו מאתיים שנה אי אפשר לגומרם גם העתקה.
ורוב חיבוריו הנם תחת ידי מסודרים ומועתקים על נכון כדפוס ממש, וכולם עשה להם הקדמות בלשון צח, ויש מהם שנתיישן כתב שלהם עד שכמעט נמחקו האותיות. ואלה שמות חיבוריו היקרים.
ספר " ברית אבות " דרושים על סדר הפרשיות בלשון צח להפליא מכיל בקרבו ש' דפים גדולים, והעתקת הספר הנזכר הייתה על ידי תלמידו כבוד הרב רברהם נחמני ז"ל בשנת תקכ"ג – 1763 וכמה מיושר כתב ידו ברוך שככה לו בעולמו, ועשה לספר הנזכר מפתחות לרוב גודל הספר הנזכר ילאה האדם למצוא מבוקשו.