מורשת יהדות מרוקו

השמד הרביעי

שנת ארבעת אלפים תתעי׳ב יצא חרב בן הומרד לעולם, והוציא כרוז בכל מלכותו, כי מי שלא יבוא לדתו ימות בחרב, וממונו — לאוצרות המלך. אז קמו כל היהודים, הם ובניהם וטפם, והלכו אצל שער המלך, בסמוך לפתח השער צעקו ואמרו: הושיעה המלך! ענה המלך ואמר: אי עם סכל ואין לב! והלא לא קראתי אתכם לדתי אלא להושיע אתכם שלא תבואו בדין גיהנם! השיבו היהודים: תשועתנו היא שמירת דתנו אשר נצטוינו אנחנו עליה, ואתה אדוננו בגופותינו ומלכנו בממוננו, אבל הנשמות אשר שלחם אלינו ועתיד להשיבם אליו הוא המלך אשר ישפוט אותם, ואתה, אדוננו, בכסאך נקי!

השיב המלך: אי עם טפש! אני לא באתי בויכוח עמכם, כי ידעתי שתשיבו תשובות יהודיות, רצוני הפשוט הוא שתשמרו דתי, ואם לאו— הרי החרב! אמרו היהודים: אל נא יחר לאדוני, כי מלכנו אתה ואנחנו עמך, ואם אין אנו עושים רצונך תגרשנו אל ארץ אחרת, ואיה נקמה כזו שנעזוב ארצנו ומולדתנו ונלך אל עם אשר לא ידענו? השיב המלך: אין רצוני לתת את עבדי שיעבדו מלך אחר ! וכאשר ראו היהודים רצון המלך, הלכו אצל השרים והת­חננו מאד, שידברו עם המלך ישוב חמתו ושיקח נכסיהם וישארו באמונתם. והם עשו ולא הועילו. ומרוב המצוקות יצאו קהלות רבות מדת משה ע״ה. ובתוך חדש ימים מת המלך ההוא פתאום וקם בנו תחתיו, ופחד מאד שמא! על עון היהודים מת אביו, וקרא לכל האנוסים והבטיחם הבטחות, ורמז להם רמז שאינו חושש אם יאמינו במה שיאמינו. ורבים היו שבים לדתם, ורבים היו יראים שמא דרך תחבולה אמר להם, לחפש מה שבלבם, ונשארו חח לדת ימים רבים

השמד החמישי

בעיר הגדולה גרנאדה העלילו עלילה על רב יוסף הלוי. ונהרג הוא וכל הקהלאתו יתר על אלף וחמש מאות בתים. ומי שלא ראה בכבודם והצלחתם ותפ­ארתם לא ראה מעולם תפארת, כי גדולים היו בחכמה וביראת חטא. והתאבלו עליהם הקרובים והרחוקים מפני חשיבותם, וגם מיראה שמא גם אליהם תעבור כוס. וגזרה זו היתד, בתשעה בטבת. ומגלת תענית אשר היו עושים לא נודע על מי וכנראה שכונו כונה ברוח הקדש ליום ההוא. כן כתב ה׳ ר׳ אברהם הלוי בסדר הקבלה אשר לו. וזה ר׳ אברהם הלוי נתלה על קדושת השם, כי מלך ספרד רצה לאנסו על המרת הדת, וכי לא יכול לו צוה שיתלוהו.

השמד הששי

היא גזרת הרועים, אשר כמוה לא נהיתה ולא יהיה עוד. ובזה נסחאות מת­חלפות, ומה שכתוב בספר דברי הימים למלכי ספרד כך הוא:

בעיר איגין קם נער אחד וקבץ קבוץ גדול מן העם, ואמר כי נראה אליו דמות יונה בכל יום, פעם על שכמו פעם על ראשו, ומדבר אליו ברוח נבואה, וכששולח ידו לקחת אותה חוזרת לנערה בתולה טובת מראה, ואומרת לו בזההלשון: אתה הנער! הנני מקים אותך רועה בארץ, ופרצת על בני ישמעאלפרץ על פני פרץ, וזה לך האות, אשר תראה בעיניך, כי בזרועך כתוב הדברים האלה! ורבים היו מעידים, שכך ראו; ואחרים העידו, שראו צורת עץ המושיע מצוייר בזרועו! ואחרים אמרו, כי בהיות הנער על עין המים שמעו הדברים ההם, אבל דמות לא ראו.

 וכששמעו העם דבריהם, הלכו אל הנער וכרעו כלם והשתחוו. והיו מנשאים אותו, ושמוהו לראש וקצין קדוש, אבל לא רדפו אחרי הנער ממקום למקום כי אם הרועים, ורבים היו באותן גלילות כחול. ויהי שם הנער הולך וגדל, ומכל המלכיות היו באים לאלפים ולרבבות, ובמעט זמן נאספו שלשים אלף רועים, ושמו פניהם לבא לעיר גראנדד״ ומשם לכל מלכות ישמעאל. ובעומדם על כוונה זו אמר אחד מהם: אין עצתנו טובה, כי איך נלחום עם הישמעאלים מלומדי מלחמה והם רבים ואנחנו מעט, והם יש להם כלי מלחמה, ולנו אין לנו אפילו מחט קטן!

 אם טוב בעיניכם נשים פנינו נגד היהודים, כי הם עם רפה וחלוש ואין עוזר להם, ועם אצבעו­תינו לבד נוכל להפילם, וכאשר נתחזק עם שלל היהודים ועשרם כי רב הוא, נקח כלי מלחמה, ויוקבצו אלינו עוזרים רבים, ואחר זה נלך נלחום נגד ישמ­עאל, והרי מלחמתנו בטוחה! ובהיותם בעצה זו הלך דרך שם איש יהודי חייט, והעני לא ידע על מה היו עומדים, ולעג עליהם ועל ענינם. ואז בחמה שפוכה קפצו הרועים עליו ועשו את בשרו ככברה, ואיש אחד חטא ועל כל עם היהו­דים יצא הקצף, כי עלה בלבם להכרית שם יהודי מעולם. ואחרים כתבו, כי סבת שנאתם היתה ויכוח אשר עשה אחד מהם עם יהודי אחד, ונמשכה מרי­בה ביניהם, וכאשר ראו הרועים שהיהודי היה מחליש עניינם הרגוהו.

 ומשם נמשכה הרעה לכל המקומות אשר השיג יד הרועים. אז שלחו היהודים שלוחים למלך צרפת, והיטב חרה לו מאד, כי מלך חסד היה, ושלח רצים דחופים בכל עיר ועיר להשאיר את השריד, וכן — לכל הממרים, שיעמדו נגד הרו­עים ויבטלו מחשבתם הרעה, כי לא באמונה הם עושים, ואם אותותם אמת— שיבואו לפניו, כי הוא יעזרם וילך לפניהם ללחום מלחמתם. והרועים לעגו על הדברים ושחקו מאד מאד, ואז היהודים העניים שלחו במרוצה לאפיפיור, והוא צוה חרם גדול בכל המקומות שיקומו נגד הרועים, ולא הועיל, כי הרו­עים היו רבים ואנשי הכפרים נתלוו עמהם.

 וכן כל מרי נפש ראו עת מזומן נגד היהודים. ויקומו הרועים ויהרגו כל היהודים הנמצאים במקום ההוא, לא נמלט מהם איש. ומשם הלכו לסרדיל והרגו שם כל היהודים הנמצאים, לבד מעט מזער שנתנו נכסיהם לשרים שיחביאום בבתיהם. וכאשר נודע הדבר לשר טולושא שלח פרשים וצוה להם שיתאמצו לתפוש מן הרועים ולאסרם ולהביאם לפניו לטולושה. הלכו הפרשים ותפשו מהם רבים, והביאו עשר עגלות, והגיעו לטולושה בלילה, ויקומו כומרים אשר בעיר והתירו הרועים ובבקר הרימו קול ואמרו: איך נעשה נס לרועים? כי התירם המושיע, והוא מורה אמתת עניינם!

 ותהום כל העיר, ושמו פניהם להציל הרועים מיד המל­צר טולושא. והוא היה מבקש להצילם, ולא ראה כח בידו. והיהודים אשר ברחו למגדל נרבונה, כאשר שמעו איך נתפשו אותם הרועים, ולא ידעו מה נהיה אחרי כן, אמרו מעתה אין פחד, כי כבר נפלו הרועים, ומהרו לצאת מן  המגדל. וקפצו עליהם הרועים בדרך, והיהודים היו מתאמצים כנגדם, ויצאו אנשי כפרים לעזר הרועים, ונפלו מן היהודים מאה וחמשים איש. וכאשר שמע מלצר טולושא, יצא הוא בעצמו נגד הרועים, ומצא שכבר נאספו שם עם רב, ולא ראה ללחום, ובקש להוכיחם, והם בקשו לשלוח בו יד, והוכרח להשיב אחור ימינו, ושב למקומו. והאיש איש חסד, ושלח לכל היהודים אשר  בסביבות שלא יצאו כי אם בבטחון, וכאשר יבואו הוא ישלח פרש קרובו שיו­ליכם לעיר קרקאשונא, כי היא עיר בצורה, ויוכלו להנצל שם. וכל היהודים אשר באו מסרם ביד הפרש, והזהירו מאד שיזהר בשמירתם כנפשו, כי אין עליהם חטא מות. ואנשי הכפרים נתיעצו עם הפרש, והוא מכרם, וקמו בלילה ויהרגו כל היהודים.

ותבער האש הגדולה הזאת בכל מקומות אינגלאטירא ובורדיליש וקאשטיל שרזין ואגינאש, ובכל אותם מקומות הלכו הלוך והרוג. ומשם לעיר ביגורדה ומשם למורציין, ומשם לקונדון, ולא השאירו פליטה. אלו הם עיירות גדולות, כי מהקטנות אין מספר. וסוף הדברים, נהרגו מיד הרועים מאה ועשרים קהלות. ובקשטיל שרזין נאספו רבים מהיהודים, והרועים בקשו לשבור הדלתות. וכי ראו היהודים שאבד מנוס מהם אמרו: טוב לנו להרוג את עצמנו, ולא נפול ביד אלה! והפילו ביניהם גורלות, מי יהרוג את מי, והרגו אלו לאלו מאתים נפשות, ושנים הפילו עצמם מן המגדל. וכאשר התחזקו הרועים, שבו לעיר טולושה, והמלצר יצא עליהם בחן ותחנונים ואמר להם: אחי ובעלי אמונתי אתם, לא כאלה היהודים הפושעים, אבל נראה לי שאין לכם דין להרגם, כי אם להכריחם על דת מושיענו דת אמת, ועוד, שהכתב לא אמד אלא שתבואו נגד הישמעאלים. והשיבו הרועים, שאם יקבלו היהודים אשר בטולושה דת ישו שיסלקו ידם מעליהם. אז המירו כלם את דתם. לא נשאר בדת היהודים, לבד אשה אחת אשר נחבתה בבית  שר אחד מכירה.

ובעיר גאשקונה כלם נהרגו, לבד עשרים שברחו לעיר לירידה. ובכפר לואיש היו שלש מאות נפשות, ועשירים גדולים היו. ונתנו נכסיהם לשר אחד לשיצוה פרשים עמהם יביאום בבטחון למלכות ארגון. ובצאתם יצאו עליהם מן העיר, ונהרגו כלם

ובמלכות ארגון היו בצרה עצומה, ונאספו כלם לכל עיר מבצר. וכן שלחו אל האפיפיור, והוא צוה לכל ההגמונים שתחת ממשלתו, שיטילו חרם על הרועים ישובו מדרכם, ולא הועיל. והגמון טולושה בן מלך ארגון היה, ועזר את קהל לירידה, וניצולו. וילכו הרועים בכל מלכות ארגון, וכמעט נאבדו כלם, לולי כי מלך ארגון מלך חסד היה והתאזר על הצלת קהלות מלכותו, ושם פרשים ושומרים בכל מדינה ומדינה, ועם כל זה לא היה מועיל, אלא שהאדון דון אלפונסו בן מלך ארגון שם נפשו על דבר משפט, ובא לעיר אושקה ותפש מהם ארבעים, ותלה אותם על עץ במצות אביו. וכן בהר סגור תפש מהם ותלה אותם, והבעירם מכל מלכותו. גם מלך צרפת הכריז בכל מלכותו, כי כל הנמצא מן הרועים יהרג.

ויצאו הרועים ממלכות ארגון ויבואו במלכות נאבדה, ובאו לקהל פאנפולונה. וברחוק משם שלשה פרסאות, ושם המקום מונדיאל, היו היהודים רבים, ויכו ברועים מכה רבה וילכו משם.

אחר זה אמר האדון דון אלפונסו לאחד מפרשיו הגדולים, שאם יוכל לאזור כח נגד הרועים ולהכות את הנער יעשרנו עושר גדול וינשאהו על כל שריו. אמר הפרש: ואיך אלך נגד כונת האל? אמר לו דון אלפונסו: אם היא כונת האל — הוא יציל את הנער מידך, ואם הוא שקר — אתה תמיתהו! הלך הפרש ועשה מלחמה, והתאמץ לקרב אל מקום הנער, והשליך עליו חץ ונפל לארץ. ויראו הרועים כי מת גבורם וינוסו. ויבואו חמש מאות איש, אשר לא ידעו מיתת הנער, לעיר טודילה. וכאשר שמע הפרש יצא עליהם והרג מהם אין מספר, עד שנתפזרו אלו מאלו, והיו כדמות בורחים מממלכה לממלכה.

וכאשר ראו השרים וההגמונים כי הרועים נחלשו, היו עושים בהם שפטים מכח חרם האפיפיור. ובזמן מועט ספו תמו הרועים, כי אותם שלא נפלו ממכת חרב נפלו ממכת דבר, לא נשאר מהם שריד. אבל את אשר כבר עשו אין מרפא.

כן מצאתי בספר דברי הימים למלכי ספרד, והעתקתי אותו מלשון לעז ללשון הקדש. ושמעתי כי בעיר טודילה היו עשירים גדולים, וכי ראו אבדן העניים מכל מה שעבר, התנדבו וקבצו באוצרות חטים ושמן לתת לעניים לשלש שנים. וכאשר ראו היהודים החשובים אשר בצרפת ואשכנז גמילות חסד אחיהם, עשו גם הם כדרך רחמנים בני רחמנים גומלים חסד עם אחיהם  בעת צרה וצוקה, ישלם ה׳ פעלם!

קובצי־ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, כרוניקות: בספרי תולדות חכמי ישראל (כגון ״שם הגדולים״ לחיד״א, ״תולדות גדולי ישראל וגאוני איטליאה״ לניפי־גירונדי, ״תולדות חכמי ירושלם״ לפרומקין רבלין, ״קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם״ לש. א. רוזאניס, ״מלכי רבנן״ לר׳ יוסף ן׳ נאים, ״יהודי המזרח בא״י״ לט. ד. גאון) יש למצוא חומר רב לתולדות שלוחי א״י, אף שלגבי רבים מהחכמים המתוארים בספרים אלה לא ידעו המחברים דבר על שליחותם, מהעדר מקורות נדפסים בימיהם בענין זה. קצת שלוחים הניחו אחריהם בכתב־יד רשימות אוטוביוגרפיות על שליחויותיהם. גם בסיפורי־ הקורות של קהילות המזרח יש למצוא ידיעות על בואם של שלוחי א״י לקהילות ההן.

מצבות: בספרי מצבות־קברים של קהילות שונות יש למצוא נוסח מצבותיהם של שלוחי א״י שנפטרו בדרד־שליחותם.

פרסומי חברות לטובת א״י: בפרסומים שונים של חברות שונות שנוסדו ברבע השני של המאה התשע־עשרה כדי לאסוף בצורה שיטתית תרומות לא״י, כגון ״חברת תרומת הקדש״ (״פקידים ואמרכלים״) באמשטרדם או ״חברת תרומת הקודש״ בניו־יורק, יש למצוא חומר רב־ענין לתולדות ביטול השליחות.

עתונים: החל מאמצע המאה התשע־עשרה אנו מוצאים בעתונות היהודית שבכל הלשונות ידיעות שונות על בואם וצאתם של שלוחי א״י, כרוזים ומכתבים של שלוחים, מאמרים בשבח השלוחים ושליחותם או נגד השלוחים, מאמריהם של שלוחים המספרים על מה שראו בדרכם או על מאורעות שאירעו להם בדרכם, וחשבונות הכנסות השליחות. מקורות שונים: בקבצי סיפורי־מעשיות יש למצוא אגדות על שלוחים בעלי־נסים או על נסים שנעשו לנדיבים שהסבירו פנים לשלוחי א״י: בקבצי סגולות יש למצוא סגולות שהובאו מא״י בידי שלוחים: ברשימות שוערים יש למצוא ידיעות על שלוחים שנכנסו לעיר כגון ברשימות שוערי העיר ברעסלא שבהן אנו מוצאים שמותיהם של כמה שלוחי א״י שנכנסו לעיר בראשית המאה השמונה־עשרה: בקונטרסי־מחלוקת מא״י ובקונטרסי־פולמוס של תנועות שונות יש למצוא חומר על שלוחי א״י! בספרי מסעות בארצות המזרח מספרים לפעמים הנוסעים על שלוחי א״י שנזדמנו להם בדרך מסעם.

ביבליוגרפיה מפורטת של כל הספרים, בכתב־יד ובדפוס, שבהט מצאתי ידיעות על שלוחי א׳יי ועל קורות השליחות, תמצא להלן(עמי 863—902). הרשימה מחולקת לשלשה מדורות: א. ספרים ומאמרים בדפוס, תחלה בעברית ואחייב בלשונות־לעז. ב. כתבי־יד. ג. דפים בודדים בדפוס.

הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון, שהוא כעין מבוא כללי, מסופר על סדרי שליחות א״י בכלל, כלומר על תופעות כלליות המשותפות לדורות הרבה של שלוחים, סדר שליחתם, פעולתם, כבודם, השפעתם וכוי. במדה שנזכרים בחלק זה שלוחים מסוימים, הרי בא הדבר רק דרך־אגב לשם דוגמא לעיקרון הכללי הנידון. ואילו בחלק השני מסופר בצורה כרונולוגית־שיטתית על השלוחים לדורותיהם, וכאן מסופר לגבי כל שליח כל מה שנודע לנו על שליחותו. וכשאני מספר ששליח מסוים היה במקום פלוני, אין פירוש הדבר שהיה במקום פלוני זה בלבד, אלא שזוהי הידיעה היחידה שהגיעה אלינו מדרכו ומכל פעולתו. וכדי לעמוד על מהות השליחות ודרכיה יש לצרף ידיעה לידיעה וללמוד מן המפורש על הסתום ומשליח על שליח אחר.

לגבי כל שליח מסופר בעיקר על פעולתו בשליחותו, ובקיצור נמרץ על תולדותיו בכלל. ואם השליח הוא איש מפורסם, אני מקצר בתיאור תולדותיו שאפשר למצוא אותן בכל ספר־שימוש, ולעומת זה אני מפרט יותר לגבי שלוחים שאינם ידועים ממקורות אחרים.

במקרים רבים אני נוטה מהדעות המקובלות המצויות בספרי תולדות גדולי ישראל, אולם אני נמנע מלהכנס לפולמוס, והמעיין הרוצה לעמוד על האמת יעיין נא במקורות שציינתי להם תמיד. לעתים נגרמו הטעויות של קודמי ע״י העדר מקורות בימיהם או ע״י פירוש מוטעה או קריאה מוטעית במקורות, ועתים ע״י תופעות מיוחדות בספרות א״י ובספרות יהודי המזרח

למשל: יהודי א״י ויהודי המזרח נוהגים היו להוסיף לאדם בשעת מחלתו שם שני לסגולה. השמות הנוספים הרגילים ביותר הם: חיים, חייא, חזקיה נסים, רחמים, רפאל. ויש שאותו איש חתם רק בשמו, וחתם בשמו ובשם־הלואי שנוסף לו בשעת מחלה, ועתים חתם בשם־הלואי לפני השם העיקרי ועתים אחריו. כך למשל, חותם חכם אחד: אברהם סורנאגה, אברהם חיים סורנאגה, חיים אברהם סורנאגה! וחכם אחר חותם: יצחק קאריגאל, חיים יצחק קאריגאל, רפאל חיים יצחק קאריגאל, וכן רבים. וחוקרים שלא היו בקיאים במנהג זה עשו מאיש אחד שנים או גם שלושה אגשים.

בהערות ציינתי מראי־מקומות לכל ידיעה שהבאתי בספר, כדי שהמעיין יוכל בכל מקום לבדוק אחרי. ואילו הקורא הרגיל אינו צריך להזקק להערות, ויוכל לקרוא בספר בלי לעיין בהערות כלל.

צרפתי לספר עשרים ושמונה תמונות, הכוללות צילומים של אגרות־שליחות, תעודות הנוגעות לשלוחים, שערי ספרים שנתחברו בידי שלוחים ופורטרטים של שלוחים.

בסוף הספר הוספתי פרק מיוחד של ״מילואים ותיקונים״, שבו תיקנתי קצת טעויות שנפלו בדברים, ומלאתי את הדברים המובאים בספר לפי תעודות שנתפרסמו ע״י חוקרים, או שנתגלו לי, בשעת הדפסת הספר. המעיין המעונין בשליח מסוים או במקום מסוים  יחפש נא איפוא במפתח שבסוף הספר וימצא על פיו כל מקום שנכר איש זה או מקום זו בכל פרקי הספר

אברהם יערי

להלן מייל שקיבלתי  מבן אחותו של חנניה לוסקי ז"ל

אוסיף גם בתמונות באדיבותה של ענת לוי-כהן 

ענת לוי-כהן הי"ו וחנניה לוסקי ז"ל

הודעה: אלי שלום
אני כותב לך בשם אימי ביטון סבין שגרה בעפולה היא הנצר האחרון לבית משפחת לוסקי אבי אימי ברוך לוסקי היה דמות מאוד ידוע במלאח במארקש הוא היה בעל חנות תבלינים לו נולדו שלושה ילדים מכלוף,חנניה ז״ל ואימי שתבל״ח חנניה נולד בשנת 1935 במארקש הוא למד ראיית חשבון והיה משכיל ומלומד מאוד הוא היה עילוי בתורה ושמר על אורח חיים דתי .

הוא לא נישא מעולם את כל חייו לאחר עליית אחותו  בשנת 1965 לישראל לטיפול באביו שחלה לאחר מות האב בשנת 1971 וקבור בבית העלמין במארקש לא רחוק מאשתו ובנו מכלוף החליט לא לעלות לישראל בשום מקרה וקיבל החלטה לטפל ולשמור על בית הכנסת במלאח ולה הקדיש את כל חייו עד יומו האחרון חנניה היה איש למופת עניו צנוע ואיש תורה ומצוות לפני כשנה ביקרנו אימי ובנה גד את חנניה במארקש כי נודע לנו על הדרדרות במצבו הבריאותי.

אני יכול רק להגיד (אחיינו גד) כי התחננו אליו שיעזוב הכל ויעלה עמנו לארץ אחר הוא דחה זאת על הסף הוא אמר שהוא יקבר ליד אחיו ודאג מתוקף היותו גם איש חברת קדישה במארקש שדאג לכל הקהילה היהודית במארקש כי המקום ליד אחיו ישאר אך ורק ליום מותו לזכות ולהיקבר לידו.

רבים מהאנשים שפגשנו במארקש אומרים כי איש מיוחד כמהו לא נראה מעולם דור שפשוט נכחד  חנניה דאג תמיד לבקר את החולים בבתי חולים כל מי שהייתה לא בעיה מול הממסד תמיד הושיט יד לעזרה דאג לכולם תמיד שמישהו חיפש איזה קבר של קרוב משפחה ידע לעזור ולכוון עשה השכבות לכל יהודי שנטמן בבית העלמין במארקש.

דאג בבית הכנסת לתפילות שחרית מנחה וערבית שיהיה מניין ואין דבר שהתריד אותו יותר מבית הכנסת בימים אלה אנו בישראל אימי ואני אחיינו בסיוע של מר יצחק אוחיון חברו הטוב איש יקר שמסייע לנו רבות ומתגורר במארקש לאסוף כמה שיותר צילומים ופרטים על הדוד המיוחד שלא זכינו כל כך להכיר ביום החודש לפטירתו הגענו למארקש ועשינו לא כבוד גדול על פועלו באזכרה רבת משתתפים לעילוי נשמתו בביתו של רבי פנחס הכהן זצ״ל ובאזכרה נכחו רבים וטובים מחבריו בימים אלה אנו התחלנו בכתיבת ספר תורה לעילו נשמתו ואנו נעדכן בהמשך על ההתקדמות בכתיבת הספר שמגיע לאיש צדיק זה על פועלו.

יהי זכרו ברוך

רבי רפאל יעקב סורנאגה

כוללות ירושלים תוב״ב ה׳ תקי׳׳ט (1759)

נזכר בספר שלוחי ארץ ישראל עט. 402, ויצא בשנת תקי״ט בשליחות ירושלים למרוקו, באגרת שלחותו לכפר ארוגו במדבר סחרא, היו חתומים ר׳ יום טוב אלגאזי רבי זרחיה אזולאי ובנו החיד״א. והמחבר מסיים ״שליח זה לא נודע ממקור אחר״, וראה שם בהערה 256 שכל מה שכתב עליו היה בתורה שבע״פ מהרב ימ״ט.

מתוך הספר שלוחי ארץ ישראל כרך א' – אברהם יערי

בשנת תקי"ט – 1759 יצא בשליחות ירושלים למרוקו רבי רפאל יעקב סורנאגה. נשתמרה אגרת בעניין שליחותו שנכתבה לעיר אוגרו  במדבר סחרא, ועליה חתומים חכמי ירושלים רבי יום טוב אלגאזי, רבי יצחק זרחיה אזולאי ובנו רבי חיים יוסך דוד אזולאי. בשובו מצפון אפריקה עבר את ליוורנו, והסכים שם ביום ראש חודש אדר שני תקכ"ד – 1764 – על ספר " חמדת ימים " שנדפס שם מחדש בשנה ההיא, הוא חותם : " איש גולה ומטולטל בשליחות רבני ומנהיגי עיר הקודש ירושלים תובב"א רפאל יעקב סורגאנה ס"ט ". שליח זה לא נודע ממקור אחר.

והנה לפנינו נשתמרו שלשה מכתבים המשקפים את זהותו שהיה תקיף וכל יכול, ובהורמנותא דמלכא מלכי רבנן רבני ירושלים שהיתה בידו, יכול היה להתערב בעניניה הפנמיים של הקהלה, והכרע בסכסוכי הנגיד עם טובי העיר ¹ ומ-פאס שלח מכתביו לצפרו. המכתבים היו כתובים בכתב יד המיושר של רבי יוסף אשורקי סופרו ומזכירו של רבי אליהו הצרפתי, ועל סכום הנדבה שקבלו עליהם לתת בידו הוא מגזים ומצוה עליהם בחרמות ושמתות, שאם לא ישלחו נדבתם אליו, עליהם לטלטל עצמם ולהביאה בידם ואם יתחמקו מזה נותן צו לחכמי העיר שאין להם רשות לשחוט להם עופות ובהמות, ״ואם באלה לא תוסרו ותמאנו ומריתם אשלח לכם שני פרשים מאילי הארץ מהאלמכז׳ן (מהמשטר) ועליכם לשלט שכר טרחם ועמלם, ובבואכם לכאן אחרם אתכם בהכרזה ושופר״. מה שמאיים עליהם לשלוח (פרשים) מאילי הארץ איפשר שיצא מהיחס הטוב והקרבה שהיתה לו עם רבי אליהו הצרפתי כמובן. וכנראה שהטובי העיר קיימו וקבלו והביאו את המנחה בידם.

השליח הזה אולי הביא אתו עמו כעוזר רבי יעקב עייאש נין ונכד (מסטרא דנוקבא) של המקובל רבי אברהם אזולאי ולכן שלח כמו כן המלצה עליו לעמוד לימינו ולתרום גם למענו, על רבי יעקב הנז׳ לא נודע מקור אחר.

אנשי בריתנו ק״ק צפרו יע״א ח׳ ישמרם כי״ר אחדש״ו במשפט ובדת סיבת שותתים אלו אודות ובשביל המחלוקת שיש לכם עם הנגיד הר' יהודה אגיייני י״א, בי הנה עתה נודע לי הדבר ע״י כתבכם כתב קדש שהוא ברע עמכם שלחתי אחריו עם שלוחי אחר שהיה עומד בפרק הנסיעה והיה נושא משאיו וטוען בכח המסור בידי ובא לפני וספר לי את כל קורותיו ותלאותיו שאירעו לו עמכם עם בל התלאות שעוברים עליו בכל עת ועונה עם העכו"ם כי אין רגע בלא פגע ואין שעה בלא רעה ואינו יכול לעמוד בדבר זה כי כבד עליו המשא.

לכן אחי המבוקש מכם שתפקחו עליו עיניכם בעין החמלה והחנינה לסלקו מהיזק זה כאשר יראה בעיניכם, וכל אדם שיעמוד נגדו וימסרנו לשום אחד מהעכו"ם או לשר העיר וכ"ש למלך יר"ה, הריני גוזר עליו בכח המסור בידי מרבני ירושלים ת״ו בב״א בגזירת נח״ש כרוך על עקיבו הן יחיד או רבים יהיה מה שיהיה ואין ליהודה הנז' שום תרעומת מאחר מכם על ענין זה והרשות נתונה בידו שכל מי שיגרום לו בין על ידי עצמו או ע״י שלוחו שום נזק ופסידא ודררא דממונא וכ"ש נזק המגיע לנופו ב״מ לעמוד נגדו ולהזיקו בכל אשר תאוה נפשו ולית מאן די מחא בידיה ולימא ליה מה עבדת והריני מבאר דברי שאין לשום אחד או רבים לאנוס להר' יהודה להיותו נגיד משרת בקדש בי אם ברצונו הטוב והפשוט וכל המסרב בדבר זה כבר מילתיה אמורה שהוא מובדל מעדת ישראל ולא יאבה ה׳ סלוח לו ובל קללות האמורות במשנה תורה יחולו על ראשו. ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה נאום החו״פ בש״ש ט״וב בפאס יע״א דורש ש״ו ושלמהון דרבנן ^יסגי בסדר בא ברוך ה׳ למה תעמוד בחוץ.

הצעיר רפאל יעקב סורנאנה ס׳׳ט

ב'

בכ"יהשד״ר

הנה כבר כתבתי לכם על ענין הנדבה על כל פנים שיום ד׳ הבע״ל תניע לידי בלי שום עיכוב יען הנני מתעכב בשבלכם וש״ש.

קהל קדוש קהל צפרו יע״א גדולים וקטנים ישמרם השומר אמת לעולם אבי״ר

אחדש״ו כראוי להיות ששבוע שעברה כתבתי לכם על פרט החמשים מתקאלים של נדבת עיר הקודש ועד היום שערי תשובה ננעלו וכבר עבר ר״ח, ועברתם על הקנין במקום שבועה וחייבים זאת אומרת בני החיי הוא ניהו החכם השלם כהה״ר יעקב עייאש נ"ר נין ונכד להרב המקובל האלקי כמה״ר אברהם אזולאי זלה״ה, אשר בלכתו עמי למ״ק אמרתי עת לעשות לה׳ לעמוד לימינו בבל עת כי לו נאה ויאה עשר ידות חמודות בכל מידי דמיטב כאשר בלבם חזיתם, ובראותי הלבבות פרודות ונכאבות אמרתי עת לעשות וכו׳ וביני ביני סלקא בתי'קו, וגם בבא ק״ק למתא פאם להביא מנחת בכורים לקדושת א״י עלה בדעתי לשי'ח בפיקודיו ולא אסתייעא מילתא כי אמרתי מצוה גוררת מצוה. ובלכתם לשלם לבתיכם תעשו מה שלבי חפץ, והן היום אחר בואי לשלם וגם החכם הנ״ל עשה שליחותו כראוי ישלם ה׳ פעולו אמרתי להזכיר ולא להזהיר ע״ע זה דלכוותייכו א״ץ כי יודע כל שער עמי שאנשי קודש אתם ובתיכם פתוחות לרוחה למשאת וארוחה עם כל הרוצה ליטול, אמטו להכי אחי הוו זהירין בכבוד האי צורבא מרבנן להעניקו מברכותיכם ברכה ומנה יפה לא נצרבה אלא להעדפה כי הוא ראוי והגון לכל דבר שבקדושה ומסתייה האי מילתא שהניח ביתו וכתת את רגליו בנחיצה לכבוד ארץ הקדושה ולא כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא לבני נשא לעת מצוא כלי המקבל בזה ואנרא דבל״א דוחק״א למהר לשלוח נדבתכם ע״י ציר אמונים כי יפה שעה אחת קודם ליד ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר אליהו הצרפתי נ"ר דבר נאה ומתקבל ובשכר זאת ימהר יחישה אל עליון לכונן ציון בבנין אפריון ויקביץ עם אביון ובאו ורננו במרום ציון נאם המעתיר והכותב באהבה רבה לכבוד התורה ולומדיה בחשק וחבה וחותם בס׳ ויביאו לו את המנחה אשר בידם וריש הצעיר ע״ה ית׳

רפאל יעקב סוראעה ס״ט

". תעודה מספר 73

ידידינו שד"ר הרב הכולל מזה בן מזה, כבוד הרב אליהו מאיר אשכנזי, ישמרהו ויחייהו ה'עזי, אמן כן יהי רצון.

אחרי דרישת שלומך וטובתך כדחזי ושלמא דכן רב לזרע רב מיניה דמר בן ישמח אב יגדל שלומו ועל של עתה באנו להודיע לכבוד כתר תורתו כי עינינו הרואות בשנה מקולקלת הזאת אירעו לנו כמה דברים קשים אשר אין די באר השם יתברך יאמר לצרות עמו ישראל ולצרותינו די למען שמו.

ומפני חמת המציק בעוונותינו הרבים נתפזרו בני רהלנו ועזבו ארצם ונחלתם וינוסו לנפשם ורובא דרובא נדדו הלכו לאהלי פלשתים למצוא טרף לנפשם ועזבו את ביתם ריקם קים לגזירה שוה. והנשארים הנה יושבים ובטלים אף בעלי אומנויות אין דורש ואין מבקש ובמה שיוצאים בו נכנסים.

ובאמת הגמור כי תם הכסף וכלתה פרוטה מן הכיס וראינו שביאת כתר תורתו לכאן טרחט יתירה על לא דבר וחשנו על כבודו ועל כבוד התורה ועמדנו על עמדינו ואזרנו כגבר חלצינו ועשינו נדבה ואחר עמל וטורח זה כמו ט"ו ימים ואנחנו ערב ובוקר וצהרים מסבבים בשווקים וברחובות ועל החנויות.

ומה שראינו על ככה עד שנתקבץ סך- צם- וראינו שאין זה סך כדאי להקביל לו פניך וחזרנו ולקחנו הלואה סך – צם סך- קם-כם ועתה תגיע לכתר תורתו מובל כתבא דנא ולא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה ומועט מחזיק את המרובה כי הזמן גרמא אשר חציו ירה לנגדנו בקום עלינו אדם ולא מלך ויאכל גם אכול את כספיו.

ולא נשאר כי אם גוויתנו ואדמתנו ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שירצה לפניו כקרבן אשה לכפר על כל תטאתנו וישע יקרב, ממזרח, ממערב בעגלא ובזמן קריבכן יהי רצון כ"ד החתומים פה צפרו יע"א.

כתב ידו של הרב יהודה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 73

תעודה מספר 22

התרט"ו -1855

ב"ה

באלול אשתקד כאשר נתחדש על בני קהילתנו קהילת קודש צפרו יע"א השר סידי אטאלב מוחמד עזו אללאה, יקרי ה' כי כן יצא דבר מלכות, וראו בני קהלינו בחוש הראות כי אי אפשר לשום אדם להיות נגיד ומווה ומפקח בענייני היהודיםהנוגעים אל השר כי אם להיקר רפאל בן ברוך המכונה עמרם.

יען כי קרב אליו בימי פחזותו, בתחילת שירותו ומינויו על בני אומתו דווקא, ואל היה שום יהודי נכנס אצלו כי אם רפאל הנזכר הוא היה נדרש לכל חפציו, ומהנהו מנכסיו, גם מה שהיה השר הנזכר צריך ללוות היה רפאל הנזכר לווה מאחרים וכותב על עצמו.

באופן בעת אשר נתחזקה יד השקר הנזכר למושל בכל ממשלת השר הראשון שמכללם היהודים האומללים יושבי צפרו יע"א היה רפאל הנזכר הוא המוציא הוא המביא, וכל ענייני השר נחתכים על פיו וכאשר יגזור כן יקום.

ואף שבאותו זמן היה נגיד ומצווה על קהילת קודש צפרו יע"א הנבון וחשוב ומעולה הרב אברהם בן מאמן ישצ"ו לא יוכל לסבול להיות רפאל הנזכר עיקר והוא טפל, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ועל דעת אחת לא יסמכו, זה בונה וזה סותר, זה קושר וזה מתיר.

ומה בצע בקריאת שם נגיד , לכן הוצרך הרב אברהם הנזכר להשחיד הזר הנזכר ברצי כסף עד שיצא בשלום, וכאשר ראו בני קהלינו שנשארו כצאן אשר אין להם רועה כי אין איש שיכול ליכנס בגבולו חזרו אצל רפאל הנזכר למנותו עליהם לנגיד.

ואף שאינו לא מאנשיה ולא מהראויים לה זו מצוות עשה שהזמן גרמא, והלכו יחידי הקהל ופייסו לרפאל הנזכר להיות נגיד ומפקח עליהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת, ובכן נענע להם בראשו ונתרצה ונתפייס כי מעיקרא כך הייתה כוונתו ותחילת המחשבה סוף המעשה.

אמנם התנו עליו יחידי הקהל שלא יעשה שום דבר קטון או גדול הן בדבר הנוגע לרבים, הן בתפיסת איזה יחיד בר מינן כי אם שיהיה הדבר בהסכמת חמישה אנשים אשר בחרו לו הלא המה כבוד הרב ישועה המכונה אלבאז והרב אברהם המכונה מאמאן והרב אברהם המכונה עוליל והרב אליהו המכונה שלוש והחכם כבוד הרב חיים אליהו המכונה אביטבול.

ונכתב שטר מינויו בסופרי ישראל ותוכו רצוף התנאי הנזכר גם נכתב שטר מינויו בערכאות גם כן, ותכף למינויו הגדיל לעשות ולא היה חושש להסכמת שום אדם כי אם להסכמת עצמו, והחזיר חוקי השר הראשון ןמנהגיו לאיתנם הראשון דהיינו האלתסרוד.

כל מה שצריך להוצאת השר ממה שנותן לבני אומתו המסייעים אותו לעמוד  על משמרתו, והאלסבון שנותנים בעלי מלאכת הבורית מדי חודש בחודשו, והאלעסאר שנותנים היהודים המתגוררים בכפרים בעת עשיית הזיתים בין עשו בין לא עשו

והאלסמן שנותנים היהודים ההולכים לאהלי פלישתים אחר עבור חג הפסח באופן שהחזיר עטרה ליושנה, ובכל זאת היו בני קהלינו סובלים טורחו ומשאו, אך דא עקא שעמד אחיו אח לצרה זה שמו ישועה בן ברוך ומשל ממשל רב בגאונו וגאוותו  וכל דבר קטון או גדול אשר נעשה בהאלמללאח מגיעו אל השר אין דבר נעלם חוזר ומפשר עם השר בעד הנתפסים.

באוםן שהוחזק למסור ורודף אחר היחידים לקעקע ביצתם ולהומם ולאבדם כאשר נודע מפי מגידי אמת, וזה מלבד כמה ענייני כיעור שבאו כמה נשים והגידו לחכמים ולקהל שאמר להם שאם לא יהיו נשמעים אליו יפסידם הפסד גדול.

וכאשר ראו יחידי קהלינו יש"ץ שכולם או רובם מעותדים לתפיסה חס ושלום, עלו אל השר בכינופייא גדולה והוציאו לרפאל הנזכר מהנגידות ותפס השר לישועה אחיו הנזכר, ובחרו להם הקהל איש אשר כלבבם הלא המה החכם החשוב כבוד הרב יעקב המכונה אדאהאן יש"ץ ויעזרהו על דבר כבוד שמו, ומינו אותו לנגיד בהסכמת הקהל.

והן עוד היום האחים רפאל וישועה הנזכרים ויוסף אחיהם מבצבצים ורודפים אחר השררה כדי להנקם מכל היחידים אשר סבבו מפלתו, ובכן נועדו לב יחדיו יחידי קהלינו, הלא המה הרב אברהם בן רבי דוד המכונה מאמאן והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה המכונה אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה המכונה עולייל.

והרב יעקב בן הרב משה המכונה אטרזמאן והרב אליהו בן הרב אהרן המכונה שלוש והרב אברהם בן הרב יצחק המכונה אלבאז והרב אהרן בן הרב מרדכי המכונה אלבאז, והרב שלום בן היקר משה המכונה שטרית ידיד אלפילאלי והרב משה בן הרב בנימין במכונה אביטבול והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב שאול בן הרב ס"ן ( ? ) המכונה הרוש.

והיקר יוסף בן היקר משה המכונה הרוש, והיקר יונה בן היקר משה בן גבאי והרב רפאל בן הרב דניאל המכונה זכרי והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר מכלוף בן היקר שלמה המכונה אביטבול ידיע תמאיושת.

והעידו על עניין בקננין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור שכאשר יתאמת להם שרפאל ואחיו הנזכרים מרדפים לחזור לשררתם או שיהיו מתעסקים בהפסד רבים או יחידים שעל האנשים הנזכרים וטל להפר עצתם ולקלקל מחשבותם ולרודפם עד החורמה.

ויפסידו מכיסם על זה בהוצאות שוחדות עד כדי סך אלף מתקאלים כסף טהור אדעתא שתבוא לכלל גוביינא מכללות הקהל. ובתחילה יהיו קובלים עליהם לפני השר, ואם ראו שהשר עודנו מחזיק בהם ואינו חפץ ברעתם ילכו לקבול לםני המלך ירום הודו ואפילו יפסידו עד כדי הסך הנזכר דלא למטינהו כי אם ריווח והפסד ממון רב.

ויובן שזה שאמרנו שחייבו עצמם האנשים הנזכרים להפסיד על האחים הנזכרים עד כדי הסך הנזכר הוא בין אם הוצרכו האנשים כולם ללכת ולקבול בים אם לא הוצרכו כי אם ארבעה או חמישה מהם על כל פנים כללות הסך הנזכר יתנו אותו האנשים הנזכרים.

ונקטו קניין ושבוע חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים הנזכרים וקיבלו עליהם להרב אהרן בן הרב שלמה המכונה אלבאז הנזכר להיות הולכים אחרי דברו ואחרי עצתו ובעת אשר יגזור עליהם ללכת ולקבול כולם או מקצתם אותו המעכב ללכת חייב עצמו בקניין גמור ושבועה למורה לתת לעניי העיר מעכשיו בתורת קנס סך מאה מתקאלים כסף טוב.

יובן שכל אחד מהאנשים הנזכרים חייב עצמו בכך עוד קיימו וקבלו עליהן ועל זרעם אחריהם האנשים הנזכרים בפנים עד סוף כל הדורות שמהיום הזה והלאה לא ימנו עליהם שום נגיד בעיר הזאת לא משלושת האחים הנזכרים לא מהם ולא מהמונם ולא מהמתם ןמזרעם אחריהם עד סוך כל הדורות ונגמר הכל בקניין גור ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל.

ולראיה על הכל חתומים פה והי"ז בשבעה ושבעה ועשרים יום לחודש אייר הוא חודש זה של שנת ראה כל גאה הכניעוהו ונ=הדוך אשעים תחתם ליצירה ושריר ובריר וקיים

שלמה אביטבול סי"ט – רפאל משה אלבאז סל"ט

סוף תעודה מספר 22 

מעין אותו הדבר אנו מוצאים גם באזור הספרדי. לא קשה היה לספרד לחדש את הקשרים התרבותיים עם צאצאיהם של מגורשי ספרד שמלפני ארבע מאות שנה, הדוברים ספאניולית עד היום ונזקקים לה בתרגום התורה. ההגדה של פסח ותפילות שונות, וכן חודשה זיקתם ללשון הספרדית, לתרבות ספרד ובמקרים רבים הוענקה להם גם אזרחות ספרדית. אגב, קבלת נתינות ספרדית הייתה בשביל יהודי בצפון אפריקה במאה ה-19 אחד הדברים הזולים ביותר, כי מצבם הכספי של הקונסולים הספרדים היה דחוק והם נאלצו לבקש מקורות פרנסה צדדיים.

יהודת צפון אפריקה רובה ככולה ענף רענן ופורה והוא מגזע ישראל. ארבעים וחמישה ריבוא היהודים החיים באזור זה מושרשים עמוק עמוק במסורת ישראל ודבקים בה בכל לבם. ואפילו אלה הנחשבים למתבוללים קיצוניים ( ויש תופעות כאלו באלג'יריה ) קשורים בהרבה נימים חזקות לעם היהודי ודתו.

אינה קיימת כאן התופעה השכיחה באירופה המערבית, שצעיר או צעירה יתגלה להם לפתע בהיותם בני שמונה עשרה – עשרים, כי יהודים הם לפי מוצאם. אפילו אלה שנתחנכו חינוך שלם בבתי הספר זרים וכמעט שאינם יודעים קרוא אות בעברית – עדיין שומעים את הלהג היהודי ערבי המיוחד, שהיה שגור בבית אבותיהם, ומשתמשים בו לפעמים.

המתבולל היהודי בצפון אפריקה עומד כעת באותה דרגה שעמדו המתבוללים באירופה לפני שני דורות, הוא גאה על יהדותו, לפי הבנתו אותה. שוחחתי עם נציגיה המובהקים של שכבה זו בתוניס ובאלג'יר ונוכחתי לדעת, כי אפשר לקרבם אלינו, אין הם אנטי ציונים או אנטי ישראלים, אלא רחוקים העשויים שיתקרבו, אם תהיה להם השהות ולנו הכוח המושך והמשפיע.

גדולה מזו. ברחבי תוניסיה ומרוקו מצאתי חזיון שעשע עלי רושם כביר. בדרום תוניסיה כולה אפשר להשתמש בלשון עברית בשיחה עם הגברים. הם מבינים אותה ומסוגלים להשיב בה. והוא הדין במרוקו. במיוחד ראיתי פלא זה בשתי ערים : צפרו ותיטואן.

יהודי שלמד שנים מספר בתלמוד תורה – ואלה עודם הרוב – שומע עברית ואינו צריך מאמץ רב מדי כדי לדובבו בשפה זו. במתכוון ניסיתי נסיונות כאלו באנשים רבים, מחוגי האינטלגציה המקצועית, ותמיד הצלחתי לעורר אותם לתגובה בעברית. כולם, ואני בתוכם התפלאו מה קל הדבר הקשה הזה. הייתי אומר להם בבת צחוק, שאין צריך אלא לגרד משהו את השכבה הצרפתית הדקה המכסה על שכבת לשון הקודש – של החומש והתפילות – בתנאי, כמובן, שהיא קיימת בכלל.

לאשרנו היא נעדרת רק במיעוט המרכזי בשני הקצוות, אלה שנשבו מילדותם בין זרים, והם שכבה דקה ביותר בתוניסיה ובמרוקו, והבורים ועמי הארץ מאונס, מעוני ומעבודה קשה, שלא היה מעולם הסיפק בידם ללמוד תורה, ורבים כאלה אפשר למצוא בשכבות העניות באזור.

ועוד תופעה מעודדת " ארץ ישראל – ירושלים מלות קסם הן ליהודי צפון אפריקה, המרוממות את הרוח ומעוררות כיסופים. זאת ראיתי בכל מקום שנקלעתי אליו, ובמיוחד במרוקו. ברור, לא כל יום חג הוא, ורב המרחק בין הלכי הרוח וגעגועים חרישים ובין השתרשות מלאה במדינת ישראל. אבל מובטחני שאילו הושקעו בשידוד מערכות יהדות צפון אפריקה מעין אותם המאמצים שניתנו להחיאתן של תפוצות אחרות, היו התוצאות טובות יותר.

בספר מסעותיו של מזרחן גרמני נוצרי, שביקר בתיטואן לפני מאה שנה, נתקלתי בסיפור שזעזע את לבי. אותו מלומד ידע קצת לשון הקודש, ומפי בעל הבית היהודי שאצלו התאכסן ( ברור שלא הייתה לאירופי כל אפשרות לגור בשכונה המוסלמית ) נודע הדבר לזקני המללאח, שחשבוהו ליהודי, יום אחד הבחין המלומד הגרמני בתכונה מיוחדת בבית, והנה נכנסה חבורת זקנים נשואי פנים שבאו אליו לשוחח איתו על ענייני ארץ ישראל ולחקור אותו בדבר תכניתו של רוטשילד שכאילו עמד לקנות את אדמת ארץ ישראל כדי להקים מדינה יהודית. אכן אלה הם פני הדברים עד היום הזה.

ביהדות צפון אפריקה גלום פוטנציאל לאומי גדול, רוחני וחומרי, העולה על זה של תפוצות אחרות בארצות המזרח, שכבר עלו ונתקבצו במדינת ישראל. אולם בעיותיו של קיבוץ זה שעל קצתן עמדנו כאן, מורכבות ומסובכות יותר מבעיותיהן של תפוצות אחרות. גורם מחמיר הוא גם המצב המדיני המעורפל שבו שרוייה צפון אפריקה זה שנים. דרושים כוחות רבים כדי להטות פוטנציאל זה לאפיקים הנכונים ולהפכו לאנרגיה פעילה.

סוף הפרק  " מבוא , מספר " מארץ מבוא השמש "

פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.

אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.

על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.

יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.

מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.

וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.

יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו, אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק אלפסי ויספחו בתוך הזרם של עם התושבים שזרם וסחף כרובו ארצה ספרד ושהם – המרביטין – מלאו את חללה.

מהרבנים שחיו אחרי הרי"ף, במערב, במשך התקופה האלמרביטית, ידענו רק אלה, רבי יעקב אלפסי בנו של הרי"ף, רבי יהודה יחייא בן אבון אבן עבאס, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין, רבי משה דרעי. הראשון ( בנו של הרי"ף ) נסמך ברבנות באלוסינא עוד לפני מות אביו, ואף על פי שהיה חכם גדול לא מלא מקום אביו על כסאו על כי ככה היה רצון אביו שרק תלמידו רבי יוסף אבן מיגאש ישב על כסאו.

לשון רבי סעדיה אבן דנאן " ואף על פי שרב יעקב בנו היה חכם גדול ונסמך ברבנות, צווה הרב קודם פטירתו שרבי יוסף הלוי ישב על כסאו וימלא מקומו כי אין בארץ כמוהו " ולו היה רב יעקב רך בשנים מבן מיגאש לא היה בזה שום חידוש בסמיכת בן מיגאש במקומו, אך שיהיו שניהם במעלה אחת.

מזה נדע כי רבי יעקב אלפסי היה גם גדול בשנים כרבי יוסף אבן מיגאש, או עוד יותר, ואם כן ידענו כי נולד עוד בהיות אביו בפאס ויחד היה לו להרי"ף שם ראובן, וכי בו הבן הזה היה רבי יצחק בו ראובן שחיבר הספר " שערי שבועות ", אמנם עוד דבר זה איננו מוכרע.

רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה הכהן אבן סוסאן שני הרבנים האלה חיו בפאס, הראשון נולד תת"מ והשני כנראה נולד כמה שנים אחר כך. רבי יהודה אבן עבאס היה רבם שם ויהי גם משורר, וביותר שר שירי קדש לתפלות ולזמנים, ( מחבר עקדת יצחק, אותה אנו קוראים בראש השנה " עת שערי רצון " ) הוא היה ידידו ואיש בריתו של רבי יהודה הלוי המשורר, וזה האחרון אהב את רבי יהודה אבן עבאס

מאד ויתן לו כבוד ותהלה.

בנו של רבי יהודה אבן עבאס זה היה שמואל עבאס המומר שהוא ואביו יצאו מפאס בערך תתק"ו לארם צובא, מפני חרב האלמווחידין.

גדול ממנו – מרבי יהודה אבן עבאס – בחכמת התלמוד היה רבי יהודה הכהן אבן סואן, אבותיו באו מבבל ( ויש גרסא אחרת הגורסת שאבותיו דווקא באו מארץ פרס, מהעיר שושן כפי שמעיד שמו ) לפאס ושם נולד הוא ויגדל מאד בידיעתו בתורה עד כי נתפרסם כל כך שמו בארץ המערב ובספרד, ובעת שנפטר שם בספרד רבי יהודה אבן מיגאש ושמם הועלם מן הישיבות, נשאר הרב הזה עומד על משמרתו ומרביץ תורה בתלמידים.

La    Colombe  de  la  Paix

David Elmoznino

   Par beau temps, à vol d'oiseau, d'un seul et même point de vue, un vaste panorama englobant quatre pays s'offre devant les yeux : là devant soi, c'est Israël ; sur la gauche, au-delà des eaux du golfe se profile Aqaba en Jordanie ; les monts éloignés sur la droite, c'est le Sinaï et à l'horizon oriental, en regardant attentivement, il est possible de distinguer l'Arabie Saoudite.

   Eilat a la particularité de chevaucher ces quatre points géographiques. Dans le golf Aqaba-Eilat, deux localités qui, vues du ciel, paraissent se fondre en une seule et même grande agglomération, on observe depuis de nombreuses années l'apparition d'un fait insolite. Une sorte de phénomène naturel unique en son genre. De massives migrations d'oiseaux en quête de nourriture, faisant un va et vient constant et spectaculaire entre les deux localités.

   Un couple de pigeons avait pris ses quartiers sur le rebord d'une fenêtre au cinquième étage d'un immeuble locatif à Eilat, virevoltant, souillant et roucoulant  jour et nuit. Ce fut d'abord un pigeon mâle qui atterrit sur le rebord de la fenêtre, le col brillant, éclatant, affichant une gorge puissante au-dessus d'un abdomen impressionnant. Sa compagne atterrit derrière lui, petite et gracieuse, le plumage blanc comme neige. Le mâle se cambre en arrière, s'étire, redresse le corps et bombe le torse, le regard flou, les yeux dans le vague. Elle s'approche de lui. Il se rengorge et s'envole, paradeur, dans un déploiement d'ailes, fier de sa beauté et de ses atouts. Il fait le tour du bâtiment et revient.

   Elle se tient sur l'extrémité de son perchoir et lance de petits regards saccadés alentour. Il la fixe un instant, elle lui rend un regard intimidé. Il s'approche d'elle, enfouit le bec dans sa tête et dans son ventre, puis leurs becs se soudent, ils "s’embrassent". Il se sépare d'elle et entame une ronde, une parade de séduction riche d'effleurements et de frottements. De sa tête, elle le caresse. Il exhibe une gorge éclatante et brillante, déploie les ailes et, d'un bond, atterrit sur son dos, la couvre et se soude un instant à la femelle consentante.

   Et ainsi de suite, de jour comme de nuit, un spectacle ininterrompu, agrémenté de sons de cour et de bruissements d'ailes.

   La colombe eilatienne appartient à une espèce très particulière unique en son genre. C'est le produit de la colombe commune en Israël, la colombe des rochers – Columba rupestris – et la colombe domestique. Sa couleur varie entre le blanc, le gris et le gris clair. Deux bandes noires recouvrent ses ailes. Sa tête brille d'un éclair métallisé, vert ou violet pourpré. La colombe, communautaire, nidifie en bandes organisées indistinctement dans des bâtiments abandonnés ou habités. A Eilat, les colombes font preuve d'une grande faculté d'adaptions, se fondent dans tout milieu et composent avec toute situation. Tous les efforts déployés par les eilatiens pour s'en débarrasser sont à ce jour restés vains et semblent plutôt renforcer leur pouvoir de résistance.

   Le propriétaire de la maison était résolu à s'en débarrasser par tous les moyens. Il eut recours aux stratagèmes les plus récents et s'essaya à toutes les idées modernes existantes censées les chasser du rebord de sa fenêtre. Mais rien n'y fit. A bout de ressources, il se résigna à boucher l'ouverture, à murer la fenêtre de l'intérieur et pris le parti de les oublier et de les ignorer. Il s'en va, il se retire, il renonce.

   Entre temps, les volatiles à l'abri de toute intrusion, s'occupent d'assurer la relève et de produire en toute tranquillité la génération de continuité. La femelle pond deux œufs blancs plusieurs fois par année qu'elle couve en toute quiétude, cependant que le propriétaire se tient coi, le regard fixe. Observateur passif aux yeux écarquillés, bouillant intérieurement et gardant le silence. Il n'a que quelques heures de répit par jour, des moments de grâce durement gagnés – une belle accalmie lorsque les pigeons s'envolent vers la ville d'Aqaba.

   Jour après jour, aux petites heures du matin, avec le lever du soleil, tandis que l'air est encore pur, vif et transparent et qu'un jour nouveau s'annonce, les oiseaux s'élancent vers le ciel, comme mystérieusement mus par un ordre venu d'en haut.

   Des dizaines de formations de pigeons se constituent à Eilat, prennent leur envol en direction de Aqaba et s'abattent sur le port de mer qui la borde. A Eilat, ne restent que les malades, les blessés, les oisillons tendres et fragiles perchés sur les toits et les rebords de fenêtres. Du haut de leur vol, les colombes distinguent les quatre pays et jouissent du paysage époustouflant du golf d'Aqaba.

   Aujourd'hui encore, nul n'est en mesure d'expliquer le mystère entourant aptitude et faculté à identifier leur lieu de destination. Comment, au grand jamais, dans leur périple entre Eilat et Aqaba, en empruntant la route claire séparant les deux cités, ils ne se sont perdus en chemin.

   A Aqaba, cette multitude de pigeons en quête de nourriture, s'abat sur le port de mer regorgeant de graines et de semences. De gigantesques entrepôts débordant de céréales se dressent dans le port voisin, abritant les précieuses denrées déversées par un grand nombre de navires marchands convoyant leur marchandise vers la Jordanie, l'Irak, les Etats-Unis et autres pays.

   Les pigeons y passent une grande partie de la journée avant de reprendre le chemin du retour, de revenir vers nous à la tombée de la nuit, rassasiés et repus, virevoltant joyeusement en direction de Eilat et survolant un golf éblouissant, éclairé de milles lumières multicolores. Et sans doute, afin d'alléger leur vol de retour au bercail, ils ne manquent pas de lâcher quelques reliquats résiduels issus de leur digestion quotidienne.

  Au cœur du Golf, en pleine mer, passe la frontière virtuelle entre Israël et la Jordanie. Il y a peu d'années, alors qu'aucun traité de paix n'entre les deux pays n'existait encore, le propriétaire se contentait d'admirer le paysage à travers sa fenêtre et rêvait du jour où il pourra contempler Aqaba sans devoir recourir à une longue vue ou à une paire de jumelles.

   Les pigeons n'en avaient cure et traversaient allègrement la frontière en toute impunité. Tel un augure, un présage de la paix à venir entre Israël et la Jordanie. Tout un symbole.

Traduction  de langue hébraïque: Jacob-Rony Ruimy.                 

משפחת בן משיש

משפחה עתיקה ומיוחסת מוזכרת אצל חוקר קדמוניות קהילת דברו, נחום סלושץ בקונטרס ^הנקרא  ״יהודי דברו״. משפחת אולאר רוגם, משפחה רמה מסונפת למשפחת משיש וגם היא מוזכרת בקונטרס הנ״ל, ומצוטטת ע״י הגאון הרב יוסף אלמאליח בספרו שו״ת תקפו של יוסף, ח״א, סי׳ קל״ג. משפחת בן נפאח מתייחסת למשפחת משיש.

איש מגזע אהרן, החכם הותיק, ישר ועניו, מאושר בכל עניניו, גזע ישישים ותרשישים, אילן ששרשיו מרובים, הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן משיש הניח ברכה: אברהם.

הזקן והחסיד, ענותן כהלל, טוב בעיני אלהים ואדם, הצדיק ר׳ אברהם הכהן בן משיש הנד הוליד: משה, אהרן, זהירא, סעידא, עווישא, מרימא, פריחא.

אין פרטים אודות בניו של ר׳ משה הכהן בן משיש הנד.

הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן משיש הנד הוליד: יצחק, רחמים, אליהו הי״ד ודם זרעיותיו, יוסף הי״ד, משה, מזל-טוב, סתירא, סעידא.

הזקן הכשר, עטרת תפארת שיבה, תם וישר, גומל חסדים, ר׳ יצחק הכהן בן משיש הנד (הנק׳ יצחק די הארון די בראהים) הוליד: אליהו, משה, קמירא, מרימא, נונא, שושנה.

הצדיק, תם וישר, עושה צדקות, ירא אלהים וסר מרע, ר׳ רחמים הכהן בן משיש הנד הוליד: שמעון, מאיר, שלום, אליהו, דוד, יוסף.

המנוח אליהו הנד ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו לא הניח זרע ב״מ.

הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, נודב נדבות, משכים ומעריב לבית הכנסת, ר׳ יוסף הכהן בן משיש הנד הוליד: יעקב, אהרן, משה, סאעודא, סתירא.

המנוח משה הנד (בן ר׳ אהרן הנד) נפטר בלי להניח זרע ב"מ

משפחת בן נפאח

משפחה נכבדה ועתיקה מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 157), ובשטר משנת תרל״ז.

הזקן הכשר, פרי צדיק עושה חיים, אבי התעודה והוא בן איש חיל, הצדיק ר׳ אברהם הכהן בן נפאח הניח ברכה: דוד.

הנכבד, גומל חסדים טובים, ביתו פתוח לרווחה ולצדקה, יראת ה׳ וגדולה במקום אחד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: שלמה, אברהם, אהרן, יהודה, רחמים, מאחא, ג׳והרא.

החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין, זובח זבח שלמים, חריפא סכיניה, ומחדדן שמעתיה, זוכה ומזכה לומד ומלמד, הצדיק הרב שלמה הכהן הנד הוליד: יצחק, דוד, אברהם, סעדיה, שמעון, אליהו, שמואל, מאיר, עישא, סלטאנא, סאעודא, סתירא, מרימא, רחל.

החכם השלם בעל מדות טובות והנהגות ישרות, פיו מפיק מרגליות, שייף עייל שייף נפיק, הצדיק הרב אברהם הכהן הוליד: יעקב, יצחק, יוסף, ג׳והר, סאעודא.

הנכבד היקר, תם וישר, ירא אלהים וסר מרע ר׳ אהרן הכהן הוליד: משה, שלמה, עווישא, סאעודא.

הנכבד, עניו ושפל ברך, גומל חסדים, ר׳ משה הכהן בן ר׳ אהרן הגז׳ הוליד: דוד, אהרן, סאעודא, סלטאנא, סתירא, ליזא, מאחא.

הזקן הכשר, מוקיר רבנן, ביתו פתוח לרווחה, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הוליד: דוד, משה, אברהם, מאיר, אליהו, נונא, סתירא, מרימא, רהיט, סאעודא.

גברא רבא ויקירא, נהנה מיגיע כפיו, טוב לשמים ולבריות, גומל חסדים טובים, דחיל חטאין, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנז׳ הוליד: ר׳ יוסף, דוד, סאעודא, סלטאנא.

משכיחה ארשידי

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאס והיתה משפחה מרובת אוכלוסין.

הנכבד, יקר רוח איש תבונה, אוהב שלום ורודף שלום, גומל חסרים טובים, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הניח: יוסף.

גברא רבא, צניע ומעלי, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: סתירא.

המנוח, בעל מדות טובות, עניו ושפל ברך, גומל חסדים טובים, הצדיק רבי אברהם הכהן הוליד: יעקב, מרדכי, מרים

קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

עלינו להוסיף לכל האמור גם את פגעי הטבע הרבים שפקדו את האזור בתקופה זו, ובמיוחד שנותל בצורת ורעב התפ"א – התפ"ד 1721 – 1724, והתצ"ז – התצ"ח, 1737 – 1738. חורבן נשקף לקהילה היהודית בפאס בגלל הרעב.

במוצב"י יש הדים רבים לעוצמת הרעב של שנת בתצ"ח. הרבה מתו ברעב, היו מקרים שבהם " הבעל ראה שכל בני משפחתו מתו בדבר וברעב ". בין טענות אחד המתדיינים ( בן למעמד הבינוני ויותר מבחינה כלכלית ) לפני היעב"ץ עולה התיאור הבא :

" וכאשר באו ימי הרעב הגדול שהיה בשנים הללו וגדל הכאב…ולא אשיג אפילו לפת שעורים חרבה, ברגל שרשי עשבי השדה הנקרא איירנא ". אחרים נאלצו לנדוד ממקום למקום לחפש אוכל להשיב את נפשם, בעוזבם בעיר את ביתם ורכושם.

רבים מהנדודים עזבו למדינות אחרות, דבר פשוט הוא שאין אדם צריך לשאול על כל אותם שיצאו מערי המערב, מרוקו, בשנות הרעב לא תקום פעמים צרה, דבורחים מפני סכנת נפשות מקרו דהא אין לך סכנת נפשות גדולה הימנה.

הרכוש שנשאר בעיר ללא בעלים, נפל כשלל קל לפני בוזזים מבני ברית ושאינם בני ברית, אשר לקחו מכל הבא ליד מטלטלים, שטרות, ופרקו קורות ודלתות מבניינים. ביזה זו רק הגבירה את תחושת חוסר האונים שליוותה את הרעב וההגירה, כדברי היעב"ץ :

" אבל אם היה מכת מדינה, כמו שאירע בשנים הללו, שני בצורת ורעבון, אשר אם שאו ערים מאין אדם ובתים מאין יושב, ומכל עבר באו שודדים ומקעקעים כל הבירה לגזול מריש קורה, ונשסו הבתים מאין יושב ואין אומר השב " 

א)        קהילת מליליה (מרוקו הספרדית)

שם המקום מלפנים היה ראס אדיר. מאז ימי הבינים שימש המקום מאחז צבאי לספרד. מחנה צבאי זה ששמו נהפך למליליה שימש מקום מעצר והגליה לאסירי עולם. לפני תר"ן אין ידיעות על קהילה יהודית מאורגנת במליליה. אך באיגרת שליחות שד״ר של רבי ציון אלקלעי מטבריה נזכרה הקהילה, באמצע שנות המאה הי״ט. יהודי מליליה התחלקו לשתי קבוצות דוברי ספרדית ודוברי ערבית:

 דוברי ערבית באו מאוג׳דה, פאם, תאזא ובעיקר מדבדו. דוברי הספרדית באו מתיטוואן או מלאראש. לכל קבוצה היו בתי כנסת משלה. בתר״ע היו שם קרוב לששת אלפים יהודים, אך בעקבות מהומות במליליה ובאיזור הרי״ף נטשו משפחות רבות את מליליה והתיישבו באלגייריה. בשנת תרצ״ו נרצחו כמה יהודים במליליה: בעקבות מלחמת פרנקו פרצו מהומות בעיר. בשנות תש׳׳י — תש״ל היו כאלף ומאתים יהודים במליליה.

רבני הקהילה היו: הדיין רבי אברהם הכהן מדברו; בנו רבי דוד שלמה הכהן, רבי חיים ביטון, רבי שמואל בן גיגי. רבי אברהם כהן, יש הסכמה לרבי יוסף בן וואליד, נדפסה בספרו ״שמו יוסף״. ירושלים תרס״ז.

מרבי דוד שלמה כהן בנו, יש מהרב מליצה שירה, בהקדמה לשו״ת קרית חנה דוד, א׳, ירושלים תרצ׳׳ה. רבי חיים ביטון השאיר כ״י ״לב חיים״, פירוש על ״בית שמואל״ ו״חלקת מחוקק״, וכן חידושים על מסכתות הש״ס.

רבי שמעון ביטון בנו כתב ספר ״שלמי שמעון״ חידושים על הש״ס ( בני ברק תשמ״ו ). וכן חידושים. בכ״י. בתי כנסת במליליה: ע״ש רבי אברהם כהן, בית כנסת יצחק בן הרוש, בית כנסת רבי שם־טוב. ועוד חברת עוזר דלים התקיימה בקהילה והיא טיפלה בנזקקים, בחולים, או באירגון ההילולא לרבי סעדיה אדאתי זיע״א.

קבר הצדיק רבי סעדיה אדאתי: הצדיק ביקר באיזור מליליה בקרבת העיירה נאדור. האגדה מספרת שהצדיק שלח ליהודי המקום להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעתו להיפטר מן העולם. היהודים לא נענו לבקשת הרב והצדיק פנה למוסלמי וביקש עזרתו. הוא הודיע לו שאחרי פטירתו עומדת להתחולל סערה, וסלע יכסה את קברו וכך היה. יהודים רבים ממרוקו ומאלג'יריה באו להשתטח על קבר הצדיק.

 קהילת מידלית

יהודים ישבו במידלת מאות שנים, ובבית העלמין של הקהילה הייתה מצבה וזמנה משנות ת׳. מוצא רובם מתאפילאלית, פאס, דבדו ועוד. מספר היהודים גדל מאז שמרוקו הייתה לארץ חסות של צרפת. בתרפ״ח נפתח בית ספר במידלת מטעם חברת כי׳׳ח.

 בשנות הארבעים נפתח תלמוד תורה של חב״ד ולמדו בו קרוב למאתים תלמידים. בראשית שנות החמישים רוב היהודים עזבו את השכונה הוותיקה לשכונה חדשה במרכז העיר. המלאח היה בשכונת עותמן מוסא.

בימי מלחמת עולם השנייה מחנה עבודה ומעצר ליהודים ולפליטים נפתח בסביבת מידלת. רבני מידלת: רבי יצחק אדרעי רבי מכלוף שרביט, רבי סלימאן חמו ( חיברו שירים, עדיין בכ״י ). רבי מאיר אביחצירה ז״ל שימש דיין בקהילה, וכן רבי חיים אלפרסי, וכן רבי משה עטיה מחבר שו״ת מעט מים. רבי שלמה אמסלם מחבר ספר בני שלמה.

בתי כנסת: לפילאליין ( יוצאי תאפילאלית ), יוצאי דבדו, מכלוף פינטו, מסעוד חמו, ע״ש ה״צ משה מכלוף, רבי משה אמסלם, רבי משה עטיה, ע״ש רשב״י.

רבי יצחק אבולעפיה קדוש העיר ״ מול לבלאד די מידלת ״. יש עוד קברי צדיקים: רבי יצחק בן חמו, רבי  שלמה אמסלם. ב־1947 מנתה קהילת מידלת 1700 נפש.

קהילת אוטאט

קהילה באוטאט הופיעה ברשימת הרב יעב׳׳ץ מהמאה השבע־ עשרה. בתקצ״ב נזכרה הקהילה באיגרת השד״ר רבי חיים אשכנזי. אך בתק׳׳ע—תק״ץ קובע הרב פתחיה מרדכי ברדוגו שאין בכפר אוטאט אפילו אחד המומחה בהלכות עדות.

 בימי היעב״ץ היה נגיד אוטאט ר׳ יעקב בן חמו. בתרמ״ד היו באוטאט שלושים משפחות יהודיות. בת״ש — תש״י היו שם חמש מאות וששים יהודים. יהודי אוטאט היו בריאים בגופם וגאים ביהודתם, הם עסקו במסחר ובחקלאות ולא מעט מקצועות אחרים היו בידם: סנדלרים, בנאים וחייטים. במלחמת העולם השניה מצבם השתנה לרעה והצרפתים הסיתו בהם ערבים. יהודים מאוטאט נרשמו בחברת פועלי ציון להתיישבות בא״י.

הר׳ זנו שירת בה כרב מקומי ובן שירת שם ר׳ שמואל מרציאנו לחימר. בשנת ת״ש נגיד הקהילה הוא רפאל מרציאנו, ונגיד חברה קדישא הוא משה מרעלי דזמאמא. קברי הצדיקים ר׳ אברהם עבו בן יחייא, סידי עבוד.

קהילת תאורירת

שם המקום מלפנים זא על שם הנחל ז׳א. מצאנו קהילה בכפר זא. משנות ת״ק היה ישוב יהודי מאורגן בזא היא תאורירת של ימינו. הר׳ מכלוף הרום ובנו ר׳ שלמה מו״ץ בכפר זא. שירת שם ר׳ חיים חמו בתק״ן. בתרע׳׳ז נשיא הקהילה היה מר זמור. רבני הקהילה היו ר׳ שלמה כהן זאגורי, ר׳ מרדכי הלוי. בראשית המאה ה־20 מספר היהודים היה קרוב לחמש מאות, בת׳׳ש מספר היהודים היה קרוב לאלף. בית ספר של כי״ח נפתח בתר״ץ. וכן מרכז ללימוד השפה העברית נפתח בה בתש״ז בהשתדלות מר אשר חסין. נגיד הקהילה בשנת ת״ש הוא שמואל כהן ונשיא הקהילה היה אהרן בן שושן. עבור קהילת תאורירת נדפס פיוט לכבוד רשב״י. איסור ממשלתי לגביית מס על שחיטת בהמות, אפיית מצות, ויצור יין בשר^. בתי כנסת: בן שושן, כהנים, מרציאנו. חתן התנ״ך העולמי לשנת תשמ״א, ר׳ אהרן בן שושן מתאורירת. מנהג תאורירת: האם מותר לשחוט מיושב או צריך לשחוט בעמידה ?

וזאת להודיע היה שד״ר מטבריה תובב״א, בכפר תאורירת הקרוב לאוג׳דה, זה שמו כמוהר״ר רפאל מזרחי וראה שם שוחט אחד והוא שוחט מיושב. ונתן עליו בקולו קולו עוז, וכמעט שרצה להעבירו, וכשמעי את הדבר נתתי לב למצוא איזה סמן נכון למנהג לשחוט מיושב. ובבא השד״ר הנזכר פה ונתראיתי עמו פנים בפנים, והיה משתעי האי עובדא דעביד בעיר תאורירת, ויהי ככלותו לדבר, הראיתי לו הסמן הגדול שהבאתי לזה והוא במסכת שבת דף קנ״ח.״ ובמרן יו״ד סי׳ כ״ד סעי׳ כ׳… וכראות הרב השד״ר הנזכר את זה, הודה על האמת ואמר ישר כחך, כתב אלה הדברים ולקחם בידו.

קבר בנת אל כמוס יהודיה כשרה שמתה על קידוש ה׳^.

7) קהילת לעיון

מבצר לעיון נבנה על ידי המלך איסמאעיל בסוף המאה השבע עשרה, בימי מרד בוחמארה נהרגו יהודים במהומות בין חסידי המורד ומתנגדיו, בין הנהרגים ר׳ משה כהן. ב־1920 היו 253 יהודים בלעיון. ובשנות הארבעים היו שם קרוב ל־550 יהודים. הג׳וינט סייע לתלמוד תורה בקהילה. והקהילה תרמה רבות לקרן קיימת לישראל.

בתי כנסת של: הכהנים, ושל בן גיגי. רב הקהילה היה ר׳ משה בן גיגי הידוע כחסיד גדול. מליצת שיר ושבחה מהרב משה ז״ל לכבוד מורו ורבו ר׳ דוד כהן די רחל ראב״ד ווהראן, נדפסה במבוא לספר קרן לדוד (מקנם).