ארכיון חודשי: יולי 2015


הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-השתתפות רעיית הסנדק.

הווי ומסורת

השתתפות רעיית הסנדק.

במקומות אחרים, נהגה גם אשת הסנדק לקחה חלק בטכסי הברית. היא הייתה באה לבית הברית מילה, מלווה בכמה נשים זקנות ובידיהן חמישה פמוטים עם נרות שעווה לבנים או צבעוניים. כשהגיעו למקום, הניחו את הפמוטים על השולחן שעמד מול כיסא אליהו.

רעיית הסנדק הדליקה ראשונה נר ואחריה הזקנות. בעוד אשת הסנדק עסוקה עם הנרות, יתר הזקנות מוצאות שעת " עת רצון " לנצל את ההזדמנות ולבקש רחמים על בני משפחותיהן : זו לבנה שיתחתן, וזו על בתה שתזכה גם היא בפרי בטן. אחר כך אשת הסנדק, לוקחת מחתה ובה גחלים וקטורת ומניחה אותה על השולחן בין הנרות.

מיד אחר כך ניגש נשיא חברת חסד ואמת הלא היא החברה הקדישא, ומתיישב על כיסא אליהו. אחריו בא הסנדק כשהוא לבוש בבגדי שבת או בחליפה חדשה שתפר לכבוד יום הברית, וזאת לאחר שהלך לבית מרחץ וטבל. נשיא חברת חסד ואמת מפנה אז מקומו לסנדק וזה מתיישב על כסא אליהו.

טכס ברית מילה.

צוות הנוכחות בברית מילה חביבה מאוד על יהודי מרוקו, גברים ונשים כאחד, ורבים לא יוותרו עליה ויתרוצצו מברית אחת לשנייה. היו גם שזכו לכינויים מיוחדים כמו " שמעון דל מייאלי – שמעון של המילות " או רחמא דל מייאלי – רחמה של המילות.

מצאתי לנכון ברשותכם להביא כאן תעודה ספר 257 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל על מנהגי הסעודה ביום הברית בערבית מתורגמת לעברית.

תעודה מספר 257

תקנות שנתנו פה צפרו יע"א.

די יעמאל נפאש אוו בכורה אוו תפלין אוו עורס, מא יסיב יעמל גיר אתאי ולבידה וזוז טבאייך, לא פלעארדאת וואלה ספעודת מצווה, לא פעלראדאת דרזאל ולא דנסא, וחתא פלמלאך מא יעמלו לפחלאווא גיר אתאי ולבידה וזוזו דטבאייך.

לא דאר לחתן, ולא דאר לכלה, ומן תמא מא יעמלו עראדא חתא לעורס, וחתא פלעייאד מא יעמלו לא עראדר ולא זיירא כלל, לילת למימונא דאר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא אוכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף.

פשבועותמא יעביוו ללכלה גיר לחנא ולפאכייאף פכפור מא יעביוו גיר אספרזלא דוקא, ודאר לכלה סי מא ירדו כלל אפילו ספרזלא, םחנוכה מא יעביוו גיר ארחייא ולפכייא. ופפורים חתא וואחאד מא יעבבי ללכלה פורים גיר דאר לחתן יעביוולהא לעאדא ולכאתם אוו סי חאזא אוכרא.

פשבת אלוולי דלערס מא ימסיווסי דאר לחתן לדאר לכלה גיר כל וואחד, יערד פדארו, גיר ימסיוו דאר לחתן לדאר לכלה יזוולו אסבנייא מא יעמלולהום גיר לבידה דוקא, וסי טסאייך מא יכונו סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא דאר לחתן ללבחורים, וואלא דאר לכלה ללעוואתק.

נהאר לחיד גיר ימסיוו לדאר לכלה לדק דלחנא מא יעמלולהום גיר אתאי דוקא, ונהאר אזמעא גיר ימסיוו לדאר לכלה ללחנא חתא הומא מא יעמלו גיר אתאי דוקא. פשבות ימי החופה כלהא יעמל די דהרלו אפילו כתר מן זוז דטבאייך.

פשבת אתאני דרוחאן מא יעטיוו דאר לכלה לחתן גיר תזאזא מסלוקא וקרעא די מאחייא, וסי סקאר מא יעטיוולו לא הומא ולא לקרובים וסי אתאי מא יעמולו.

פלילת מצא אשה מא יערז סוואני לא ללחתן ולא ללכלה, לגזברת מא יעמלולהום גיר לבידה, לכמיס סי סקאר מא יהדיוו לבחורים ללחתן כלל, וסי תגייר מא יעביוו לכלה ללחתן פשבעת ימי החופה לא קליל ולא כתיר.

מנור לפטור די נהאר בעאייא מא יחסרוסי דאר לכלה ענדהום לחתן לילת לכמיס ולילת אזמעא ולילת אשבת, יפטרו באתאי ולבידה וזוז טבאייך, ווירזעו לילת לכמיס לחתן ולכלה למועדהום, נהאר למילה ונהאר לחופה סי תגירר אצפרא מא יכון מנור למילה ושבע ברכות גיר ישמעו אנאס למילה ושבע ברכות וויכרזו חתא לווקת סעודה וויערד לדי יחב.

פלילת למימונא ופחנוכה ופורים וסי תקאסם  מא יכונו פלבלאד גיר אזיראן יתדאווקו בינאתהום ודרארי לוואלדיהום, ולוואלדין לולאדהום ולכות בעדייאתהום, די יתדאווז עלא סי מן האד אסי ברא מן די דנוב דראוס פרקבתו גם כן יתסממא עבריין, ודי ימסי לאענדו חתא הווא עבריין ושומן לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

תרגום תעודה מספר 257.

תקנות שנתקנו פה צפרו יכוננה עליון אמן.

מי שיעשה מסיבות בשבוע הבן או הבת, או מסיבת פדיון הבן או בר מצוה או חתונה, אין לעשות במסיבה רק טה וביצים ושני תבשילין. וכן במסיבות של סעודת מצוה בין יהיו המוזמנים גברים או גברות.

גם במסיבת השידוכין לא יהו רק טה וביצים ושני תבשילין בית החתן או ביתל הכלה. ומן מסיבה זו עד החתונה לא תהיה שום מסיבה אחרת, גם בחגים המחותנים לא יהיו ביניהם לא מסיבות ולא ביקורים כלל, בליל מוצאי חג הפסח, :

ליל המימונא " משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( חלב וחמאה, תמרים וקליות ), וימסרו לה סִבְלוֹנוֹת טבעת או כל חפץ אחר ( סבלונות –  מתנות, ובייחוד מתנות שהיה החתן נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לארח הקידושין " השולח סבלונות לבית חמיו " בבא בתרא ט ח )

ושם אחר מהמשתתפים לא יתן שום מתנה לכלה אף אם יהיה קרוב. בחג השבועות לא יוליכו לכלה רק את החננא וקליות. ביום הכפורים משפחת החתן לא יקחו לכה רק ספרזלא ( חבוש משובץ בעצי קרונפל ועוד ), ומשפחת הכלה לא יחזירו תמורה לחתן גם הספרזלא.

בחג החנוכה לא יוליכו לכלה כשי רק נעלים וקליות, בחג הפורים שום אחד מהמשפחה לא ימסור לכלות שום מתנה, רק משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( עוגות ועוגיות ) וטבעת או חפץ זהב אחר.

בשבת הראשונה שלפני החתונה שתי המשפחות לא יוזמנו מאחת לשניה וכל משפחה תזמין לביתה למי שתרצה, כאשר ילכו בית החתן לבית הכלה להסיר מעל ראשה את המטפחת ( כי הכלה ביום שמתחילה לספור שבעה ימי נקיים לפני כן מסבבים על מצחה צטפחת וכשבאים הנשים ממשפחת החתן אל הכלה למוות עליה להתחיל בספירה מסירים מעל ראשה את אותה המטפחת, וזהו האקס הראשון שיהיה סימן להתחלת טקסי החתונה ).

בטקס זה לא תסודר שום מסיבה בתבשילין למבקרות רק ביצים דוקא, סופגנים או לחמניות, לא יסדרו משפחת החתן לשושבינים וגם לא משפחת הכלה לבתולותיה, יום ראשון כאשר ילכו נשים ממשפחת החתן לבית הכלה לשחיקת החננא, לא יסדרו לפניהם רק טה לבד.

במסיבות השבתות וובשבעת ימי החופה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אף יותר משני תבשילין. בשבת הראשונה של החופה לא ימסרו משפחת הכלה לחתן ( כשהולך החתן בפעם הראשונה לביתם בליל שבת לנשק ידי חמיו וחמותו ולהגיד להם שבת שלום ) רק עוף מבושל ובקבוק מאחייא.

שום סוקאר לא יתנו לו הם או שאר הקרובים ולא תה או קפה ולא יסדרו בשבילו בלית " מצא אשה " ( ליל שלפני יום חופה וקידושין באים הקהל לבית החתן ומסבבים את החתן ועוטרים לו בעטרות מחגורות ארוגים חוט זהב ומזמרים לפניו את הפסוק " מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ואחר כך מפזרים על מצחו אפר בשעה שהוא מצטט את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו… ), לא יטליכו שתי המפשחות זו לזו מגשים שהיו ממלאים אותם במיני עוגות וממתקים.

לגזברת ( הם הנשים הזקנות שהיו באות בהשכמה לבית הכלה ביום החופה וקדושין לקלוע שערותיה של הכלה ). לא יסדרו לפניהם רק ביצים. השושבינים לא יתנו לחתן סוקאר כשי כמו כן לא יוליכו משפחת החתן למשפחת הכלה בעודת בקר בשבעת ימי החופה.

יום חמישי היו הולכים משפחת החתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת הצרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת בהם לפני חתונתה.

וזה היה נקרא יום השעאייא – יום חזרה על הפתחים, יום השעאייא בית הכלה לא יעכבו אצלם את החתן לא ליל חמישי ליל שישי וליל שבת, רק בסעודת התהרים יאכלו במסיבה שיהיה בה תה וביצים ושני תבשילין ויחזרו להם לבית החתן בליל החמישי.

יום הבריץ שוםפ סעודה בוקר לא תהיה אחרי הברית וכמו כן ביום החופה, המוזמנים שומעים ברכות המילה ואת שבע הברכות וילכו להם עד שמן סעודת הצהרים, ובעל המצוה יכול להזמין למי שירצה.

בליל המימונא ובחנוכה ובפורים שום ילוקת מתנות לא יהיה בעיר רק השכנים יחליפו ביניהם והבנים לאבותיהם והאבות לבניהם ןהאחים והאחיות ביניהם לבין עצמם, ומי שיעבור ולא יקיים את מה שהזכרנו מלבד עון העניים שתלוי על צוארו.

נוסף לזה יקרא עבריין ומי שיוזמן אצלו גם הוא יקרא עבריין ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

סוף התעודה

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פאס -שער הקסבה

פנייתו לוזיר הראשי.

שבוע לאחר מכן פנה דרומונד האי לוזיר הראשי סיד מוחמד אבן אלערבי אבן מוחתאר בתזכיר על האירוע, והביע את אכזבתו מהצעדים שהסולטאן נקט. לדבריו, הגיעו ידיעות לטנג'יר על התנכלות ביהודי פאס כבר באמצע ינואר.

 הוא דיווח על פרטי האירוע, כפי שתואר לעיל, והוסיף בהקשר להבטחת הסולטאן כי יינקטו צעדים נמרצים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, וכי המידע שהגיע לאחרונה, סותר הבטחה זו. התברר ששמונת הסוחרים שנאסרו שוחררו, ולא נערכו כל מאסרים אחרים.

כתגובה לבקשת זקני היהודים מהסולטאן למתן פיצויים למשפחה הענייה של הנרצח, נמסר להם, כי לפי השריעה לא מגיע פיצוי לד'מי. הכותב משוכנע שתשובה כזו לא הייתה יכולה להינתן בפקודת הסולטאן ולא על ידי הוזיר הנמען

ההדים באירופה, וחשש מפני כירסום בידידות כלפי מרוקו.

הכותב מתאר בדבריו לוזיר את השפעת האירוע על דעת הקהל היהודית, הנוכרית והממשלות באירופה. בעיתונות האירופית פורסמו ידיעות על התקרית האגודות של היהודים בלונדון, בפריס ובבירות אחרות יגישו ללא ספק בקשות לממשלותיהן להתערב למען אחיהם המדוכאים, שזוכים ליחס בלתי הומאניטארי.

העובדה שפשע זה בוצע בפאס, בה שוהה הסולטאן עתה, תגביר את הזעם באירופה ובאמריקה, ותוסק המסקנה שאין לסולטאן כוח לשלוט על אזרחיו המוסלמים, או שהצדק כאשר יהודי נרצח לאור היום על ידי המון מוסלמי בבירת הסולטאן.

 דרומונד האי מציין כי מכתב זה הוא פרטי ובתור ידיד נאמן של הסולטאן עליו לומר לוזיר, כי אם לא ייעשה צדק, יגרום הדבר לניכור במקום היחס הידידותי של הממשלות הזרות כלפי הסולטאן. תופעה זו תעלה את השאלה האם לא יהיה מוצדק שממשלות אירופה יתערבו ויצהירו שהן רואות את הסולטאן וממשלתו אחראים למניעת תועבות כאלה, וליחס הומאניטרי יורת כלפי היהודים במרוקו.

לדבריו, רציחתו של יהודי אזרח של הסולטאן ליד שער חצרו, על ידי קנאים מוסלמים ואי ענישתם, תיוודע בכל הממלכה, ותעודד מוסלמים קיצוניים לבצע פשעים דומים. האדישות של הממשל במרוקו נוכח התופעה, תגרום למסקנות עגומות על ידי ממשלות זרות לגבי ביטחון חייהם ורכושם לא רק של היהודים, אלא גם של נוצרים במרוקו.

הדברים האחרונים לגבי הנוצרים מהווים איום ועלולים להיפגע האינטרסים הכלכליים של הסולטאן המעוניין בפעילות המסחרית של האירופים בארצו.

הצעות דרומונד האי לממשל מרוקו.

על רקע היחס הידידותי של דרומונד האי עם השלטון המרוקאי, הרשה לעצמו להציע כמה הצעות אופרטיביות :

  • יש לאסור ולהעניש בצורה חמורה את מנהידי הכנופיה שהשתתפה ברצח.
  • הסולטאן יואיל לתת למשפחת הנרצח הענייה סכום כסף, בתור מעשה של חסד.
  • יש לתת ביטחונות ליהודים שיינקטו צעדים נמרצים מיד להבטחת חייהם ורכושם, לא רק בפאס אלא בכל שטחי ממלכתו.
  • על הסולטאן לכתוב למושלי הערים והפרובינציות להזהירם שעליהם לפעול במרץ ובצדק למניעת התנהגות שלילית כלפי הנתינים היהודים של הסולטאן.

הוזיר התבקש להעביר ללא דיחוי מכתב זה לסולטאן ולהודיעו שכל מלה שנכתבה, מודרכת על ידי היחס הידידותי שלו לטובת האינטרסים של הסולטאן. המכתב נשלח באקספרס, כדי לקבל תשובה בהקדם. אם הצעותיו לעיל יתקבלו, הדבר יסייע לסילוק הרושם השלילי שהתקבל על ידי ממשלת בריטניה ודעת הקהל שלה, כתוצאה מהדיווחים שהועברו לאירופה אודות מעשה נפשע זה.

אבל אם עצתו תידחה ולא יינקטו צעדים למניעת פרעות כאלה ברחבי מרוקו, כי אז יוסקו המסקנות השליליות ביותר כלפי הוזיר הנמען, בהיותו היועץ הראשי של הסולטאן, אשר היה מוכן לעשות תמיד מה שנכון וצודק כאשר נושא הוגש בצורה מתאימה להחלטת הסולטאן.

התוספת למכתב הוא כותב שהקונסול הכללי של ספרד במרוקו, אשר מתייחס בידידות לסולטאן, דיבר אתו על רציחתו של היהודי על ידי שריפתו, ואמר לו כי לולי היה תורגמנו נעדר מהמשרד, כי אז היה פונה במכתב רשמי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש אן לוזיר הנמען, באותה רוח כפי שכתב דרומונד האי.

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי-הירשברג

תולדות. הירשברג

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי לאחר שכבשו הוואנדאלים את אפריקה(430) באה תקופת הפוגה ליהודים ולכיתות ה׳כופרים׳ הנוצרים. הוואנדאלים עצמם השתייכו לכת האריאנים, אחד הפלגים בנצרות שנרדפו על צוואר על־ידי הכנסיה הקאתולית הרשמית בשל חילוקי־ דעות דוגמאטיים על מהותו של ישו. אותן הגזירות שנגזרו על האריאנים גזרו הם עתה על הקאתולים, ושפכו את חמתם על הכמורה הקאתולית׳ החרימו את רכושה וגירשוה מהארץ. הוואנדאלים שרפו את ספרי הפנסיה הרשמית לפנים, והנהיגו את מנהגם שלהם בכנסיותיה. ייתכן, שהיהודים ראו בעין יפה את המיפנה הזה, ואולי אף עזרו לוואנדאלים. בסוף ימי שלטונם התחילו הוואנדאלים נוהגים בסוב­לנות כלפי אויביהם בנפש, הקאתולים, הרשו לכמריהם לחזור לארץ, החזירו על כנו את המטרופוליט של קרתיגני והתירו בחירת בישופים חדשים. אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתה של הכמורה האורתודוכסית, והיתד, שנאה כבושה בלבה נגד האריאנים ונגד היהודים. באותו זמן נהג הקיסר יוסטין בביזאנטיון ביד רמה נגד האריאנים וגזר עליהם חרם.

אז התחיל יוסטיניאן, בן אחיו של יוסטין וחברו לקיסרות ולאחר מותו של זה (527) יורשו לכסא האימפראטור, לחשוב מחשבות על כיבושה מהדש של אפריקה וחידוש האימפריה הרומית כקדם. אמנם, כל יועציו המדיניים והצבאיים של יום־ טיניאן ניסו להשיאו עצה טובה, מבוססת על שיקולים איסטראטגיים ומדיניים, שלא יכניס את ראשו בסיכון הכרוך במלחמה עם הוואנדאלים, שהיא קרובה לכיש־ לון מלניצחון. כנגדם הסיתו את הקיסר חוגי הגולים מאפריקה ואנשי הכמורה לצאת למלחמה על הכופרים. יוסטיניאן היסס ולבסוף נשמע לצו מפורש משמים להילחם בוואנדאלים, שהועבר אליו על־ידי אחד הבישופים — כן מתאר פרוקו־ פיוס מקיסרי את הדברים. ואז פקד על בליסאר, אחד ממצביאיו המנוסים, לעלות על אפריקה בגיס של 16,000 איש, שהושט בשייטת בת 500 ספינות־הובלה, בלוו­יית 92 סיירות. אל מטהו של בליסאר נתלווה ידידו פרוקופיוס מקיסרי, כסופר צבאי, שמתפקידו לתאר את מסע הכיבוש. צי־הפלישה הגיע בספטמבר 533 לחופי אפריקה. בליסאר נהג בזהירות ולא גיסה לכבוש בהתקפת־מצח את קרתיגני, בירת הוואנדאלים. שורה של שגיאות מצידם של המותקפים גרמה לכך, שחיל הפולשים נחל בקרבות ניצחון אחר ניצחון וכעבור זמן קצר נפלה קרתיגני בידי בליסאר. אז הועברו לקונסטאנטינופול כלי בית־המקדש של ירושלים, שהיו כאן משנת

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

נר המערב

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.

מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.

התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנרה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.

והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, הודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.

ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.

הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).

רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.

כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות שלהמאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בם רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה,  כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.

הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קוריס ורבי יוסף מידא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה  שי"א. 1545 – 1551.

ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.

הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.

מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן – שבת נחמו

מפטיר והפטרה פרשת ואתחנן בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

 

ממזרח וממערב - כרך שניאם כך חלק מהקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ"ח – 1508 כבר מצא שם עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב..ובעזה היום כשבעים בעלי בתים.

רדב"ז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט 1479ה'של"ד 1573), מחבר שו"ת הרדב"ז.

רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט (1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בצעירותו למד אצל רבי יוסי סרגוסי. בזמן גירוש ספרד, בהיותו בן 13, נדדה משפחתו לפאס אשר במרוקו, ומשם לצפת ולירושלים. בשנת ה'רע"ג 1513, עקב המצוקה הכלכלית בירושלים והפרעות, עזב הרדב"ז את ירושלים ועבר למצרים לישיבת רבי יצחק הכהן שולאל, שם מונה לאב בית דין. אחרי כיבוש מצרים על ידי העות'מאנים (שנת 1517), מונה רדב"ז למנהיגה של יהדות מצרים. רדב"ז היה אב בית דין, ראש ישיבה, גבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי של יהדות מצרים. הוא התפרנס מסחר בתבואה ובעורות , והצלחתו הרבה בכך הביאה לו עושר רב.

אחרי ארבעים שנות רבנות במצרים עזב הרדב"ז את קהילתו ותפקידו, וחזר לירושלים (בשנת ה'שי"ג; 1553 לערך), ומשם עקר לצפת, הואיל ולא הייתה לו שלווה בירושלים. הרדב"ז חי בצפת עשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בכ"א בחשוון שנת ה'של"ד (1573).

יש המציינים שנים אחרות כתאריכי לידתו או פטירתו, כדי להתאימם למסורת המובאת בספר קורא הדורות לפיה נפטר הרדב"ז בגיל 110.

אחד מתחיבוריו

  • כללי הגמרא – מודפס בספר "מהררי נמרים"
  • יקר תפארת – פרוש למשנה תורה של הרמב"ם
  • מצודות דוד – ספר זה איננו הבאור הידוע "מצודת דוד" על הנ"ך, אלא באור לתרי"ג מצוות, אשר פרש את המצוות בדרש הפשט והסוד
  • מגן דוד – ספר קבלה אשר מבאר את אותיות ה"אב
  • מכתב לדוד – פירוש על שיר השירים

הרדב"ז כתב למעלה מ-10,000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2,000 תשובות המכונסות בשלושה שו"תים:

  • שו"ת הרדב"ז
  • שו"ת דברי דוד
  • שו"ת הון יוסף – אינו שייך לרדב"ז אלא לצאצא שלו – ר' יוסף זמירו

למידיו הידועים הוא רבי בצלאל אשכנזי, מחבר השיטה המקובצת.

באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג'ארה, עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה " לא קם בישראל כישראל ", ובשם האר"י ז"ל הקדוש אמרו ששירותיו תשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו " אור החכמה " כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר.

עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון, שם כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את " אהבה בתענוגים " – פירוש על המשניות.

לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת תשע"ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם כבוד הרב אליעזר בן ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנות ת"ג.

מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר " זכרון ירושלים " ; פעם אחת בא פחה לעיר הקודש חברון ת"ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שישי בתוך המערה.

ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והייתה מצופה זהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על הישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיוון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן שלושה ימים.

עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להיכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע"א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו עליו השלום.

אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיוון שירד חזר להם החרב בחב, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.

והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר שמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב לו אני אלעזר עבד אברהם. ואמר לו כיצד באת לכאן מוסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע"א אם תכנס.

וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב פחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה. אולי לזה התכוון החיד"א שכתב בשם הגדולים בערך על רבינו : " ונתגלו לו אבותינו הקדושים.

וכיוון שראה שזה הגן עדן לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאווים לראותו כי חשבו חס ושלום ודי למבין. ומאת ה' העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים על זה. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.

כל הלילה היו יושבים אצלו והא דורש להם עניין קבלה עד קודם אור הבוקר. וירד בטבילה שלו בביתו ולבש תכריכים. למד עם הקהל וקודם אור הבוקר אחר משע ישראל יצאה נשמתו. והייתה בכייה גדולה והספדות ועל אלה אני בוכה.

על זמן פטירתו מביא החיד"א את מסורת המשפחה : " ומז"ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה' ת"ד, בעיר הקודש לברון תוב"ב. היה זה ביום כ"א בחשון לפי ספר שם הגדולים.

אמנם רבני ירושלים, בהסכמתם ל " זהרי חמה ", בשנת בקש"ו צדק – ת"ח – 1648 כותבים, : אברהם אזולאי נר"ו. אך לא נראה לערער בשל כךאם מסורת המשפחה. תאריך החיד"א מקבל גם אישור ממקום אחר.

רבי דוד קונפטי כותב : " כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת"ה ליצירה…זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנזכרים זולת מעטים שכבר היו בעולמם… והר"ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב

וידאל

חידוש העולם

האמונה בחידוש העולם היא לדעתו דבר שלא ניתן להוכיחו ״כי בכבד דברי האבות וקבלתם יקויים חידוש העולם כי לא בא עליו מופת״, ולכן הסמיכה התורה ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו״, שהשבת היא עדות על חידוש העולם והיא באה לנו רק על־ידי דברי האבות וקבלתם. אבל עובדה זו אינה מפריעה כלל, וחידוש העולם הוא ודאי אצלו, ודרכו הוא מוכיח את האמונה בנסים. הוא מפרש את הפסוק ״אל אלקים הי״: ״שהוא בעל היכולת ויכול לשנות הדברים מטבעם ומהוייתם לפי שהוא דיבר ויקרא ארץ, שהוא חידש העולם, ובזה יכול לעשות נפלאות ולשנות הטבע״. ובמקום אחר הוא מוסיף שלא רק שהאל ברא העולם, אלא שאף קיומו אינו בטבע אלא בהשגחה תמידית:

הוא צוה ויעמוד גילה לנו שבריאת הקב״ה את העולם אינו כשאר הפעולים שיבטלו ותשאר פעולתם קיימת אחריהם, אלא כהגה היוצא מפי האדם שאין קיום לדבור זולת קיום האדם כן א״א קיום והשארות לעולם בלתי האל יתברך וזהו הוא צוה ויעמוד אפילו אחר שנברא אלו הוא לא היה רוצה בקיומו — לא יקויים. או ירצה שהפילוסופים אומרים שכל הווה נפסד ולזה העולם יפסד, וכבר השיב הרב שזה אינו אלא בהווה טבעי לא בהווה מסיבת השי״ת. וג״כ נוכל לומר שזה אינו אלא במקויים דרך טבע שלא יקויים רק יפסד. אבל דרך השגחה יקויים. וזהו כי הוא אמד ויהי לא נהיה מטבעו, ולזה יקויים כ״ש שהקיום אינו טבעי אלא בהשגחה זהו הוא צוד. ויעמוד העמד השגחיי ולא טבעי»

אבל במקום אחר דוחה הוא את דברי הרמב״ם, שאמר שהעולם לא יפסד. על הפסוק ״לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד״ הוא אומר: ״:היפך דברי הרמב״ם ח״ב פכ״ט שהפסד זה העולם הוא ממה שלא ראינו בזה דברי נביא״.

הגדרת הנם

ראינו שעובדת היות ה׳ מחדש העולם, היא המסבירה את יכולתו לעשות נפלאות ולשנות הטבע. אך את עשיית הנס הוא מסביר כך:

הנם לא יתמיד וזהו גדר הנס שפעם א׳ יצא דבר מטבעו לצורך איש צדיק וישוב כשהיה, ואילו היה מתמיד לא היה זה נס אלא טבע ולזה תמצא שאמרו וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון שתנאי התנה הקב״ה עם הים שיקרע לפני בני ישראל… שהתנאי היה שיקרע הים בנס ונם אינו כי אם כשישוב לטבעו מהר כאשר כתב הרמב״ם באגרת תחית המתים.

בהסברת הנסים מזדהה אפוא עם דרכו של הרמב״ם. הבחירה וידיעת ה׳

על הפסוק ״ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם״ (תהילים קלט) הוא כותב: ״ועל ספרך — המערכות — כל מעשי יכתבו וג״כ נכתבים הימים שיוצרו בהם מעשי ואעפ״כ אין א׳ שיהיה סבה — בהם. אלא הכל כפי בחירתי כי ידיעתך לא תנצח טבע האפשר ולא תכריחהו״.

אבל יש מקרים יוצאים מן הכלל שבהם מוגבלת הבחירה. הוא שם בפי דוד המלך דברי התגוננות נגד המבזים אותו על היותו מזרע רות המואביה: ״ הלא תדעו שזה אינו בבחירת האדם והכל מסובב מאתו יתברך. ראיה לזה אבינו יעקב הלא חסיד היה ועכ״ז נכשל בב' אחיות אלא זה מוציאני מאשמה על דרך צדקה ממני. ממני היו הדברים אמרה בת קול״.

דרכיה דרכי נועם (עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ״א עד המאה הי״ח

ממזרח שמש עד מבואו

ד. הסכמת הרבים מחייבת המיעוט

את העקרון הדמוקרטי, שהרוב רשאי לכפות את החלטתו על המיעוט, למד ר׳ אליהו בן בנימין הלוי, תלמידו של ר׳ אליהו מזרחי ויורשו בכהונת דיין בקהל הרומניוטים בקושטא משנת רפ״ו עד פטירתו בשנת ש',(1540-1526) גם מפסוק זה:

במקום שנטו הרבים צריכים להטות המועטים, דאם לא כן, לא יצא לעולם דין לאמיתו, ועל כן הזהירה תורה אחרי רבים להטות אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הרשד״ם פוסק – רבי שמואל די מדינה – , שהסכמת הסוחרים מחייבת את כולם, והוא מסתמך בכך על ר׳ יוסף קולון. כי ״הסכמת הרבים דרכי ה׳ דרכי נועם״, ״ולא יוכל אחד מהם לחזור בו ולהרוס מצב השלום והאמת״. השמירה על עקביות בהחלטות של סוחרים ואומנים היא הערובה ליחסי אנוש וכלכלה תקינים.

הדברים נאמרו על רקע המעשה דלקמן: סוחרים יהודים שלחו סחורה מעבר לים, וזו נשדדה ע״י פירטים. הנפגעים הסכימו ביניהם כי כל מה שיוחזר, יחולק יחסית לפי ערך הנכסים שהיו לכל אחד מהם. אחד הסוחרים לא היה נוכח בזמן ההחלטה, וחברו הצהיר בשמו על הסכמתו. והנ״ל כתב לו שהוא מרוצה מההסכמה. לבסוף הוחזרו ע״י השלטונות הוונציאניים רק שלש חבילות, ואחת מהן היתה של אותו סוחר. זה דורש לקבל את כל סחורתו, ומסרב להתחלק עם חבריו בטענה, שההסכמה לא היתה על דעת שיימצאו כל כך מעט סחורות, ועוד שהוא לא נטל קנין, ולא נשבע. הוא נאחז אפוא בטיעונים פורמליסטיים, למען האינטרס שלו. האחרים אומרים, כי היות וכתב שהוא מרוצה מההסכמה, הרי היא מחייבת אותו.

על הרשד״ם היה להכריע בסכסוך זה. הוא כותב, שאמנם מן הדין יכול היה כל אחד לזכות במה שהוא הציל, כי כשנישבו הסחורות נתיאשו הבעלים, אבל כיון שהסכימו ביניהם על החלוקה, וגם זה שלא היה נוכח, גילה דעתו שנוח לו הדבר, ואפילו לא היה מצהיר על כך אלא שותק, הרי אינו יכול לחזור בו, והחלטת הרבים מחייבתו. האסמכתה לכך, היא כאמור, מן הפסוק שאנו דנים בו.

על אותו פסוק מסתמך הרשד״ם בהחלטתו להעניק עדיפות למיעוט עשירים בהסכמת קהל הקשורה בהוצאה כספית (מינוי בעלי תפקידים כמו מרביץ תורה), בניגוד לרצונו של רוב בינוניים ועניים. לדידו, הפסוק ״אחרי רבים להטות״, חל רק כאשר כולם שווים. אבל אם יש הבדלים בין יחידי הקהל בחכמה ובעושר, אזי אין הולכים אחר רצון הרוב, כי ״אין זה דרכי נועם״.

ה. תקנוה חכמים נתקנו עפ״י עקרון זה

ר׳ דוד בן זמרא (הרדב״ז), כותב בהקשר לתקנת החזקות, שמטרתה להבטיח זכותו של אדם לחזקה על דירה וחנות ששכר, לבל יוכל יהודי אחר להוציאו מן הדירה ע״י שיציע למשכיר דמי שכירות גבוהים יותר, כי ״רוב תקנות חז״ל הם דרך רחמנות ותיקון הישוב, ולמדו מן הכתוב ״דרכיה דרכי נועם״.

ו. טובת האדם מול טובת הזולת

גם זכות החזקה של שוכר בית או חנות מוגבלת. ואם זכות זו פוגעת במשכיר, הרי רשאי הוא להוציא את השוכר, כי ״חייך קודמים לחיי חברך״. מעשה בראובן שהשכיר חנותו לשמעון, בלי לקצוב לו זמן. ראובן חייב כסף לגויים ואלה דוחקים בו. כדי לפרוע חובו ולהימנע ממאסר הוא רוצה למכור חנותו, אבל הקונים מוכנים לקנותה בתנאי שהשוכר יפנה את החנות. השאלה היא, האם מותר למשכיר לפנותו. הרדב״ז הדן בענין, מבסס שיקוליו על השכל וההגיון בהישענו על פסוקנו, ומגיע למסקנה:

מוציאין אותו, דלא עדיף מיניה (כלומר אין חיי השוכר חשובים מאלה של המשכיר) ואין מדרכי התורה אשר דרכיה דרכי נועם שימות ברעב או ישאל על הפתחים, וזה ידור בביתו, כל שכן אם יש עליו חובות לעכו״ם ודוחקים אותו.

על פי הדין, אין האדם נדרש להקריב קרבן לזולתו הפוגע או מסכן את עצמו, אלא אם כן רוצה הוא לנהוג מנהג חסידות. והכלל ״דרכיה דרכי נועם״ אינו מתחום של מנהג חסידות, אלא הוא מבטא נורמה מוסרית ממוצעת וסבירה, שעל האדם לנהוג בה. חשיבותה של תשובה זו היא רבה, שכן כאן מצינו את סיווגו של העקרון הנובע מן הפסוק דנן.

מתוך אותה נקודת מבט פוסק הרדב״ז (בניגוד ל״בית-יוסף״), כי קיימים גבולות למאמץ שעל הבן לעשות למען כבוד הוריו. אין נדרש ממנו להשכיר את עצמו או לחזר על הפתחים, להפסיק מלאכתו ולהזניח משפחתו כדי לפרנס את אביו ולשלם לו את מיסיו ״וכל שכן אם הבן יש לו אשה שחייב במזונותיה והתורה דרכיה דרכי נועם, אלא יעשה מלאכתו ויתפרנסו כולם בשוה״. כלומר, יפרנס הוריו באותה רמה בה הוא חי, ובהתאם ליכולתו.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן

Ntifa-elelves

וכעת התרשמותי האישית. לפני עלותנו ארצה, אמה הביעה את רצונה ללכת לבקר את קברות אבותיה הקבורים במקום. בזמן ההוא, היינו שני ילדים אנוכי הבכור, ואחותי הקטנה יותר שולמית.

נסענו מקזבלנקה לאנתיפה ב " קוצ'י " ועדיין היום חרוט בזיכרוני המאורע הזה. הגענו לאנתיפה, וזה  לא היה שונה מאשר כפר די עלוב, שאין בו בתים מפוארים למעט כמה בתים של יהודים עשירים ושל המושל עצמו.

באנתיפה אין מללאח, כולם גרו אחד ליד השני ללא גבולות, מחיצות או גדרות. התקבלנו על ידי כל הקהילה בסבר פנים יפות, כיאה להכנסת האורחים של עדתנו הברוכה. כמאה מטרים מביתה של משפחתי זרם נהר, שנהגנו לרדת אליו כל יום.

מימיו צלולים וקרים גם שזה היה בעיצומו של הקיץ. הושט ידך ושתה כאוות נפשך, מים טהורים טובים יותר ממי עדן או כל מים אחרים. לצערי אין לנו תמונות מהמקום, מי חשב על זה בכלל, וכיום אמי טוענת שלמרות שהעיירה התפתחה והפכה לעיר ואם במרוקו, יכולה היא לזהות את הסביבה בנקל.

זהו, זה מה שאני יכול לספר על אנתיפה, עיירה שבה נולדו הוריי, זקניי ודודיי.

עלילה על יהודים במרוקו הייתה מצויה תדיר. לרוב טפלו על היהודי אשמת פגיעה בנביא או בדת המוסלמית ; כניסה למסגד או למקום קדוש בהם אסור לד'ימי לדרוך ; חזרה מהתאסלמות ; מגע מיני עם מוסלמית. על עבירות אלה נדון העבריין לשרפה. אבל יכול היה להציל עצמו על ידי קבלת האסלאם.

מוסלמים שהיו חייבים כסף ליהודי התחמקו מתשלום החוב באמצעות עלילה על היהודי. מושלים, או אנשי ממשל שרצו לסחוט כסף או רכוש מיהודי עשיר, היו מעלילים עליו עלילה כלשהי, וכדי שהמעליל יחזור בו או לא יביא דינו בפני הערכאות, היה היהודי משחד את המעליל. היו מקרים שמושל השתלט על רכוש של יהודי עשיר בתואנה שהוא עבר עבירה חמורה, שדינה מוות.

נושא רגיש במסורת המוסלמית הוא מגע מיני בין ד'מי ומוסלמית. יהודי או נוצרי שנתפש על מעשה זה, או העלילו עליו כי עשה זאת, גם אם המוסלמית פרוצה, אחת דינו מוות בשריפה, וגם רכושו יוחרם. אפילו נגיעה של יהודי בגופה של מוסלמית, ללא כל מגע מיני, כפי שאירע בפאס בתחילת 1880, עורר תסיסה ומהומה וכתוצאה ממנה נרצח יהודי אחר, שלא היה לו כל קשרלמקרה.

האירוע שנידון בו היה בעיירה קטנה בשם אנתיפה ( הערה שלי : אנתיפה הינה עיירת שבה נולדו הורי וכל משפחתי באה משם, כיום היא נקראת " פום אלג'מעה " והינה כבר עיר ואם במרוקו, בין דודתי מצד אבי מחזיק את בית הקברות המקומי על ידי תמישה כספית בשומר שמטפל בבית הקברות עד עצם היום הזה )

אנתיפה השוכנת בהרי האטלס בקרבת העיר מראכש. אין העיירה נזכרת במקורות עבריים ואין עליה פרסום כלשהו ( אביא מאמי שתחיה את רשימת הצדיקים שקבורים בעיירה, ביניהם רבי יוסף בזאיו זצוק"ל, אשתדל לדלות ממנה פרטים ככל האפשר לפי מיטב זכרונה )

טללי אורות בתורת "אור החיים" הקדוש – לפרשת "ואתחנן"- שבת נחמו.

טללי אורות בתורת  "אור החיים" הקדוש – לפרשת "ואתחנן"- שבת נחמו.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

כוחה של תפילה מתוך שירה.Asilah

        "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג, כ"ג).

"ואתחנן" = תפלה = שירה = ישרה = 515.

כאשר  נתפלל ונתחנן בפני הקב"ה מתוך שירה = {שמחה},

תפילתנו תעלה בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות כדי לזכות לעלות לארץ ישראל, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפלה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו),

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – א-ל  = 31   = 515.

כל רצונו של משה רבנו הוא, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה  כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפלה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג ארוך בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן "וזה סוד הוא".{הנושא טופל בהרחבה בפרשת "חקת" בנושא "מי מריבה"}.

תפילת משה אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניךוראה בעיניך…" (ואתחנן, ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראיתה אותה…" (כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה,  נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… הארץ אשר אראך" (לך לך, יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, יא, יב). בכך, משה רבנו הכניס אנרגיות רוחניות ליהושע בן נון מחליפו שיכניס את ב"י ל"ארץ זבת חלב ודבש".

את הגאולה הקרובה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מש-היה ה-וא שיהיה" (קהלת א, ט). גואל ראשון וגואל אחרון.

המסר החשוב הוא – כוחה של תפילה בביטול גזירות.

בכוחה של התפילה לבטל גזרות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן". הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא – ואילו דרך התפילה האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב יותר מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל אפילו גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים למרות הגזרה. (רבנו בחיי לדברים יא, יג. עיין ישעיה לח, וכן ברכות י ע"א).

ארבעה יסודות לקבלת התפילה בתורת רבנו אוה"ח הק'.

  • "ואתחנן" – תפילה מתוך תחנונים. ב. "אל ה'" – התפילה רק לה' בלבד.

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                  ד . "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

רבנו "אור החיים" הקדוש מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת התפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (ואתחנן ג, כז).

  • "ואתחנן": – "יתפלל כעני הדופק על הפתח "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג. אוה"ח הק').

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א). הזוהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו"(תהלים קב, א). רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב… כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

  • "אל ה'": -"שיבקש ממקור הרחמים" (אוה"ח הק'). שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו". (איוב לה, ז).
  • "בעת ההיא": – "זמן התפילה – כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד).הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

    ד. "לאמור": –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור. אוה"ח הק' מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו ובקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין למה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש באיומים מהיהודי שירכיב על גבו את העיר – החמור הקטן, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש באופן ברור את מבוקשו: אבקש מהקב"ה חמור לרכב עליו.

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל י-ה" (תהילים קב, יד – יט).

 מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה.

"תכתב זאת – לדור אחרון" (תהילים קב, י"ט). לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון שלפני הגאולה, מכתב נחמה ובו מנחה אותנו איך להיגאל, ושהקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה הוא מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא יכולים לצמוח עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא סוג של צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות עוד בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

אם אנחנו חפצים שיקוימו בנו דברי דוד משיח צדקנו, עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים, בהתאם לפס' הנ"ל:

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד). הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתפלל באמת  ובתמים ומכל הלב לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפסוק הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".  רבי יהודה הלוי מסיים את ספר הכוזרי בפסוק הנ"ל האומר, שברגע שנרצה באמת להיגאל ולא כצפצוף הזרזיר, הקב"ה יגאל אותנו.

לכל אחד מאתנו יש בית – ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו ודרכו ישכון בתוכנו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".  בית המקדש השלישי ייקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלוקים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב, ז, ג). מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שדוד היה נביא.

"תפלת הער-ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = ער – ער = רע – רע.

דורנו, דור אחרון שלפני הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה, וביחד אתה, על עם ישראל המוקף 70 זאבים.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב להיות "ער" למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה- "רע רע"  השתלט על הדור כפי שעינינו רואות, ולכן מן הראוי "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בכל יהודי, ולבקש רחמים על הגאולה.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרעך כמוך" היות ואהבת הרע (בסגול) מלשון "רעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה. (האר"י הק' ואוה"ח הק').

טו' באב  –   ביום שישי הקרוב   –  יום התחברות

אמר רשב"ג: "לא היו ימים טובים לישראל כ-טו' באב וכיום הכיפורים"

.א. בין הקב"ה לישראל עמו          ב. בין עם ישראל למולדתו

      ג. בין עם ישראל למקדשו     ד. בין עם ישראל לתורתו

                                     ה. בין אדם לחברו

ברכות נאמנות ונאצלות לידידי ורעי חכם דוד אשכנזי נ"י ליום הולדתך ה- זן.

המשך לעלות ולהתעלות באורות רבנו "אור החיים" הק' מתוך בריאות איתנה, נהורא מעליא, פרנסה טובה וכל מילי דמיטב. אריכות ימים בטוב ובנעימים.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין ומבורך.

 

חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

 

ארזי הלבנוןרבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי

רב ומורה צדק בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז [1827] ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנזכר גדלה חכמתו בתודה וחיבר שו״ת הרבה, וקיצור משכנות הרועים, וספר יחס פאס. וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא אחת ממנו בכ״י, הרב הנז׳ היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון, ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו, ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כי אם משבת לשבת, ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם. והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמות וגביש משכיות יקרות מגנזי מרומים ופעמים אחדים נתווכחו עמו חכמי הישמעאלים בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א.

מלכי רבנן בערכו

רבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי [השני]

נכד רבי אבנר ישראל הראשון. חי במאה הז'. בשנת התרצ״א [1931] כתב הסכמה לספר מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים. כיהן כדיין בעיר אספי ונפטר בש׳ תרצ״ג [1933].

״פאס וחכמיה״, עמוד 356

רבי אברהם אבודרהם

כיהן ברבנות בעיר תיטואן במחצית הראשונה של המאה הי״ח. הוא נמצא חתום על פס״ד עם הרב הקדוש רבי חסדאי אלמושנינו, בשנת התע״ח שהה במכנאס וחתום בפסק דין עם הרבנים משה טולידאנו, המשבי״ר ויצחק נהון [משפט וצדקה ביעקב, ב׳ סימן י״ב], ועם היעב״ץ בשבתו בתיטואן באייר הת״ק [1740].

רבי אברהם אבוהב

מחכמי טיטואן, הוא חתום על פסק דין משנת תפ״ו [1726].

רבי אברהם אבולעפיה

אחת הדמויות השנויות במחלוקת במשך מאות שנים היה רבי אברהם מחד התיחסו אליו בכבוד גדול וציטטו אותו לרוב בספריהם ומאידך יצאו נגדו בחריפות וכינוהו בכינויי גנאי שאין הקולמוס סובלם.

החיד״א בשם הגדולים כתב שראה את אחד מספריו – חיי העולם הבא – על קלף כ׳ בעיגול שם עב… קושטא קאמינא דחזיתי לרב גדול ממארי דחין בישראל, גדול שמו, ואחרי דברו לא ישנו שהוא מקרב להרב הנזכר ותושע לו ימינו וכו'. אותו רב גדול ממאה דחין שכותב החיד״א, כוונתו היא לרמ״ק – רבי משה קורדובירו, שבספר הפרדס שלו מצטט אותו במקומות רבים וכן בספרו – פרוש לשיר השירים – מביא מספרו של רבי אברהם – מאמר השכל ־קטעים נרחבים.

רבי יהודה אלבוטיני בספרו ״סולם העליה״ מצטט מספרו של רבי אברהם – חיי העולם הבא – מאמרים רבים.

לעומתם כתב עליו רבי יהודה חייט, בפרושו לספר מערכת אלוקות – רבי אברהם אבולעפיה השמר מפניו כי כל דבריו זיופים וכוי. הרב יש״ר מקנדיא כתב עליו בספרו – מצרף לחכמה – ראיתי שחיבר חכם אחד, שמו רבי אברהם אבולעפיה, וסכלותו וגאותו, כינה עצמו אברהם המורה, ומשנחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים. השמר מפניו, אל תשמע לקולו כי ספריו מלאים דמיונות בדויים מלבו.

הגדיל לעשות הרשב״א שנדרש להשיב תשובה לרבה של העיר פלירמו באיטליה – הרב אחיטוב. האחרון שלח אגרת שאלה לרשב״א – הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת – לתהות על קנקנו של רבי אברהם בעת שהלה שהה בעירו. וכך כותב לו הרשב״א בתשובה [נדפסה נשו״ת הרשב״א סימן תקמ״ת]: ״אותו נבל שר״י אותו אברהם שיעשה עצמו נביא ומשיח בסיציליאה. ועתה הפיל בכזביו כמה מבני אדם, לולי שסגרתי הפתח בפניו בחמלת השם, עם רב כתבו וכתבי קהלות הקודש. כמעט שהתחיל והיה מכלה ברוב דבריו הדמיונים וכוזבים שהיו בחכמות רמות לאויל ושנתן דעתו עליהם כמה ימים ובהתמדה מה שהיה מרגיל עצמו ולקח הכתובים ודברי החכמים בגימטריאות ומערב בהם מעט דברים אמיתיים, לקוח מספרי החכמה״. רבי אברהם אבולעפיה התיחס לדבריו אלה של הרשב״א באגרתו לתלמידו – רבי יהודה סלמון שלמה מברצלונה: ״הנה הקבלה הזאת נכללה בספר יצירה ואני קבלתי פרושיו מי״ב מפרשים לפי ספריהם, קצתם מורים הקבלה בקצתם וקצתם בכולה… כי לא קדמני אדם מקובל לחבר בקבלה ספרים מבוארים יותר ממני לפי מיני שני חלקים… וכל ראיותי ומופתי הם בנויים על התורה כתבתי זאת האגרת כי מה שחשב הרב רשב״א על ענינו או מה ששמע הוא הבל הכל ורעות רוח. והראיה על זה, שאני תודה לה׳ כבר סדרתי למודי ולמדתי המקרא ודקדוקי הפעולה די ספר עד שחברתי בדקדוק עוד ספרים מספיקים ללומדיהם עד שיקראו בעלי דקדוק בדורינו זה כל יודעים כפי הצורך. ולמדתי תלמוד גמרא ופוסקים משני מורים עד שהספיק לו ממני לדעת קצת המצוי. ולמדתי דרשות אגדות וברייתות – לימוד בינוני ולמדתי הגיון וחכמת הטבע וקצת הלימודים בלי עומקה, ולמדתי חכמה אלקית עד המחקר. ולמדתי מקצת חכמת הרפואה מפני ידיעות חכמת הגופים והתחלפם בעבור שיש לה מבוא גדול כחכמת הטבע וכן לחולים. ולמדתי המורה נקרא מורה נבוכים – מורה באמת בעומק נפלא עם סתריו עם המלמד, וספר האמונות לרס״ג וספר חובות הלבבות לרבינו בחיי.

כל אלה עם ספרי ראב"ע הביאוני והגיעוני לבקש סוד הספירות והשמות ודרכי החכמות וכל הנזכר לפי דעתי לא הביאוני אל תפארת הנבואה אבל הביאני אל התהללות החכמה… אבל בהגיעי אל השמות ובהתירי קשר החותמת נגלה אלי אדון הכל וגילה לי דודו והודיעני עד קצה הגלות והתחלת הגאולה על גואל הדם. ואז הכריחני להתבאר בנבואה והביאני לדבר ולחבר בחכמות גם בתשבחות מופלאות מחודשים ושירים נעימות.

ועתה חברי הנכבד, אתה ר׳ יהודה, אני שמעתי מיום הפרדי ממך התעסקת בחכמות וקבעת עתים לתורה. אבל לא ידעו לאמר אם שום קבלה קבלתי… ע״כ לא יכולתי לדבר עמך בה אפילו ברמז קטן כי אם במקרה. ועתה הכריחני בזה המעט ששלח לבני פלירמו לרבי אחיטוב שהיה מלא נאצות ולא היה שום דברי חכמה, כי אם חרופים וגדופים כמנהג הנערים הקטנים שאינם בעלי דעת, עד שרבים מרואיו הכחישו חתימת ידו וקראוה מזויף. ואמנם אני דהכרתיו מדבריו ענינים ידועים לענות לו דבריו להודיע לך שהדברים שחשב או ששמע הוא להיפך.

ואתה אני מחלה פניך מאוד שתעיין בדברי עיון יפה כראוי לאיש כמוך… ואחר שירדת מהם לסוף דעתי תודיע לרב שלמה [הוא הרשב״א] דעתך בדינים ומשפטים״.

רבי אברהם נולד בשנת ה׳ אלפים [1240] בסרגוסה שבחבל ארגון לאביו – רבי שמואל. המשפחה עברה לטובילה שם המשיך רבי אברהם ללמוד עם אביו עד פטירתו של האחרון. בגיל 20 עזב את ספרד ונסע לארץ ישראל, בחפשו אחר נהר הסמבטיון, אולם המלחמה בין הממלוקים לתתרים בעין חרוד גרמה לסיום מסעו. הוא חזר לארופה דרך יון, שם נשא אישה, ולאחר שנים מעטות הגיע לאיטליה. שם הקפואה למה פילוסופיה ובעיקר את הספר ׳מורה נבוכים״ של הרמב״ם, ולאחר זמן מה חזר לקטלוניה שבספרד.

בשנת ה׳ אלפים ל׳ [1270], כך הוא מספר, זכה רבי אברהם לגילוי מן השמים המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור. כעבור עשר שנים הוא ניסה לממש את הציווי ולהפגש עם האפיפיור ניקולאוס השלישי, אולם הלה דחה את יוזמתו. רבי אברהם ביצע נסיון נועז הוא התעלם מאיומי האפיפיור והגיע לטירת הנופש בה שהה כדי לפוגשו. עם בואו מת האפיפיור מיתה משונה ובכך ניצל רבי אברהם ממות בטוח.

רבי אברהם הכריז על עצמו כעל משיח ובשל כך נרדף הלה עד חורמה בידי מתנגדיו ובמיוחד הגדיל לעשות הרשב״א. מחלוקת זו נמשכה עד פטירתו של רבי אברהם.

עיקר עיסוקו היה בתורת הקבלה. הוא היה המקובל הפורה ביותר שקם לעם ישראל באותה תקופה. למעלה מחמישים ספרים חיבר, אלא שמעט מאוד מהם נדפסו עד ימינו אלה.

אלו הם חיבוריו

א]. ספר אוצר גן עדן הגנוז [קטעים ממנו נדפסו בס׳ בית המדרש חג]. ב]. ספר אמרי שפר. ג]. ספר אור השכל. ד]. ספר האות [נדפס בשנת תרמ׳׳ה]. ה]. ספר גן נעול [פרוש לס׳ היצירה]. ו]. גימטריא השמות. ז]. בלבול הדעות. ח], בירורים לספר מורה הנבוכים. ט]. ספר חיים הנפש [כללים בדקדוק]. י]. פרושים לספר השם לראב״ע. יא]. מפתחות סתרי התורה. יב]. ספר החיים. יג]. ספר החשך. יד]. ספר נפלאות חכמה. טו]. סתרי תורה. טז]. ספר הישר. ק]. ספר הפטורה. יח]. ספר המליץ. יט]. שבע נתיבות התורה. כ], ספר חיי העולם הבא. ועוד ועוד.

רבי אברהם נפטר בערך בשנת ה׳ אלפים נ׳׳ב [1292].

ואלה הם תלמידיו המעטים שנודעים בשם, אבל היו הרבה מאוד.

רבינו נטרונאי מצרפת. רבי סעדיה בר יצחק מסאגאלמאסן. רבי יוסף בן אברהם גיקטליא בעל שערי אורה. רבי שמואל הנביא משלוס. רבי יהודה סלמון מברצלונה. רבי אברהם מסיציליאה. רבי נתן מסיציליה. רבי שלמה בר יצחק מספרד.

על תלמידו רבי יוסף גיקטליא אומר בספרו שהוא הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני והוסיף מכחו ומדעתו והיה ד׳ עמו, וכו׳ ע״כ.

תור הזהב בספרד, עמודים 129-126

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..

אימת החלום

באדיבותו של מר נהוראי

אחרי היום השלישי למות פטמה בידי מאיר דבית ישועה, כפי שהיה מכונה, התארגנה משלחת מנכבדי־היהודים והערבים של הכפר והלכו לביתו של אבו־עמר. אחר שקבלו הסכמתם למחול על הריגת־בתם, נשחט שור גדול בפתח־הבית וכל אנשי־המשלחת המכובדת הוזמנו על־ידי אבו־עמר להיכנס לביתו. התקיימה סולחה גדולה ובמסיבה הוחלפו דברי־ברכה וצער על האסון, ומשפחת היהודי קבלה על עצמה לפצות את משפחת־הערביה שנהרגה, על האבידה הגדולה. וזאת לפי הצעת אוקנה, ידידו של דודו ישועה.

הסולחה הסתיימה בלחיצות ידיים חזקות ומאיר הובל לביתו על ידי משפחתו. מקץ ימים מספר מיום הסולחה התחילה משפחת־אבו־עמר לגבות פיצויים על מות בתה. דודו ישועה שילם, שילם ושילם על טעותו המרה של הבן מאיר. הוא שילם בכסף, בבקר, בשדות־תבואה, בסחורות, במחיקת חובות ישנים של בני משפחת אבו־עמר ובמסיבות גדולות לבני החמולה הגדולה. זמן רב נמשכו תשלומי־פיצויים אלה שגובהם לא נקבע מראש ודודו ישועה המשיך לשלם לאבו־עמר עד שכמעט התרושש ולא נותר לו הרבה מעושרו הרב.

הקצין הצרפתי, המושל הכל־יכול בעיירה וסביבתה, ידע עד הפרט האחרון כל מה שקרה בכפר תולאל וסולחת דודו ישועה עם אבו־עמר לא נעלמה מעינו ומאוזניו. בלשיו הנאמנים בקרב הערבים עידכנו אותו בכל מה שקורה בתוך האוכלוסיה. המושל לו הזמין את דודו ישועה ונזף בו קשות.

״בזכות מעמדך ועושרך פתרת את בעיית־הריגת־הערביה על ידי בן משפחתך״ טען המושל לו בפני דודו ישועה והזהיר אותו שלהבא לא יהיו סולחות ומחילות והוא מבטיח שכל עבריין יושלך לכלא עד שיירקב.

אסון זה הפך עד מהרה לנחלת־העבר ודודו ישועה, שמונה בהסכמת הקהילה־היהודית להיות להם לראש בעיירה גוראמה, שלט ביד קשה והשפעתו הורגשה בכל. דעתם של רבים מצאן מרעיתו של דודו ישועה לא היתה נוחה הימנו, כיוון שלא היה מהסס להשליך לכלא יהודים, שהתקוטטו במסיבה, בחג או בהילולה כלשהי. אלא שהוא טען תמיד, שמחובתו לעשות זאת לאחר שהיה וותרן במקרים רבים כלפי יהודים וננזף על כך על ידי המושל הצבאי של העיירה, שדרש ממנו לקיים שקט וסדר בחיי־הקהילה. מצד שני הוכיח דודו ישועה את כוחו גם בעזרה הרבה שהגיש לקהילה וכאשר זאת דרשה לבנות בית־כנסת גדול וחדש, נרתם למשימה קדושה זו וגייס את כל המשאבים הדרושים. בניית בית־כנסת גדול דורשת הרבה השקעות ולתושבים לא היה די כסף לכך. השלטונות לא עזרו בהרבה, ואילו המוסדות היהודיים המרכזיים לא טרחו להתעניין במצבם של יהודי־הכפרים, על אחת כמה וכמה לעזור להם בבניין בית־כנסת. כל קהילה יהודית במרוקו היתה דואגת לעצמה מכל הבחינות וגם לקהילות אחרות, הנזקקות לעזרה.

הוחלט, איפוא, על דעת וועד־הקהילה שכל יהודי בעיירה מגיל בר־מצווה ומעלה, יתרום יום־עבודה לבניית בית־כנסת. היו כאלה שתרמו הרבה ימים והיו אחרים שתרמו מעט. זאת לפי גודל המשפחה ומספר הגברים בגיל־התפילה. כאשר עמדה להסתיים הבניה והיה צורך בימי־עבודה רבים נוספים, נתרמו ימים אלה על־ידי ילדים שיגיעו לגיל שלוש־עשרה בעוד שנה — ואחרים תרמו עוד ימים בהתנדבות כתוספת למאמץ המקודש. כולם עבדו, ואלה שלא יכלו לעשות זאת בעצמם, שכרו ערבים ויהודים בשכר מלא. בפתיחת בית־הכנסת הגדול והמפואר השתתף מושל־העיירה, שייכים ערביים וכל קהל העיירה היהודי. היהודים ערכו חגיגת חנוכת־בית מפוארת עם סעודת־מצווה גדולה ושמחה רבה שררה בעיירה כולה. בראש הבנאים עמד אבנר — המכונה ״אבנר הבנאי״. אבנר זה, בעל ניסיון רב בבנית בתי־כנסת, כבר עשה זאת בהרבה ערים ועיירות. בית־הכנסת, שזה עתה סיים אבנר הבנאי לבנות, היה גדול, גבוה, מרווח מאוד ומפואר. הכניסה שובצה במלאכת מחשבת, בה בלטו סמלי מגן־דוד רבים וכן סמלים אחרים עשויים גבס. בפתח נקבעו דלתות־עץ מגולפות וכפולות שגובהן היה מעל שני מטר וחצי. מהכניסה היה מעבר לפרוזדור קטן, שבו היתה כניסה למחסן-כלים, ויציאה לחצר בית־הכנסת רחבת־ידיים ומוקפת ספסלי־בטון לישיבה. מהחצר היו עוברים לאולם תפילות ענקי, שבתוכו הוקמו עמודים, שתמכו בתקרת־עץ יפה, כשרגליהם צמודות לרצפה יצוקה ממלט קשה. במרכז האולם, נצבה תיבה גדולה שגובהה מעל למטר מרצפת־האולם וסביב התיבה ספסלי־עץ יפים עם משענות־גב. דוכן־התפילה פנה כמובן למזרח ומתחתיו היה פרוש שטיח אדום. מעל הדוכן היה פרוש שטיח ומעליו כיסוי פרווה יפה. ארון הקודש פנה לצד צפון משמאל לחזן בית־הכנסת, כאשר הוא עומד מול הדוכן. היו ויכוחים על כך שארון־ הקודש חייב גם הוא להיקבע במזרח, ממש מול דוכן התפילה. כל בית הכנסת היה מוקף חלונות בגובה רב, ממש צמודים לתקרה והם מסורגים מבחוץ ומזוגגים מבפנים. מול אולם־התפילה, נבנה דזדר־ספריה, אשר שימש בין השאר גם ללימודי־״חדר״ של ילדי־העיירה וגם כחדר ללינת־לילה לעניים ולאורחים מבחוץ. על התיבה ישבו, כמובן, רק חברי וועד־הקהילה והרבנים, ואילו הקהל ישב על דוכני־ישיבה שנבנו סביב מחימר, מצופים בשכבת־מלט. כל יהודי דאג לרפד את מקום־ישיבתו בשטיח קטן, פרוות כבש או בטנה עבה לנוחיותו.

ועד־הקהילה כיהן בעת ובעונה אחת כוועד בית־הכנסת, וקופת־בית־הכנסת שימשה כקופת־הקהילה, אשר ממנה הוקצבו קצבאות־הסעד.

גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה שלמה דשן

דור התמורה

סיסמה אחרת שהופגנה נגד המערך מעניינת משום הפרשנות הפוליטית הגלומה בה. באחד הנאומים של תועמלני המפד׳׳ל אמר הדובר לקהל, שהסימן אמת משמעו ׳אמת'. הדובר המשיך והסביר, שבעבר הצביעו אנשים דתיים בעד מפא״י כפי שהיתה בימים ההם. ואולם עתה לאחר האיחוד של מפא״י עם מפ״ם שתמיד גילתה עמדה עויינת יותר ממפא״י למסורת הדתית, הרי שמפא״י ׳מתה׳ ושוב אינה קיימת יותר. המערך החדש יגלה, לדברי הדובר, פשרנות מועטת כלפי הציבור הדתי, ולכן אין להצביע בעדו. כך ביקשה המפד״ל לרופף את התמיכה המסורתית במערך בקרב בוחרים דתיים רבים. סיסמת ׳אמת׳ הפכה את הסימן ׳אמת׳ לסמל פוליטי, שדרכו ביטאו אנשים את תפיסתם בדבר ההתפתחויות שאירעו במפלגות הפועלים בשנים האחרונות.

גם מפלגות אחרות בצפונית, מלבד המפד״ל, עסקו ביצירות סמליות. סימן המערך החדש ׳אמת׳ היה נוח מאוד לדרשות. אף סביר להניח שאנשי המערך התאמצו בוועדת־הבחירות המרכזית, שדווקא צירוף־אותיות זה יאושר להם. תועמלני המערך ניצלו הרבה את צירוף האותיות א־מ־ת בקריאה רהוטה 'אמת'. נאום־בחירות אחד בצפונית הסתיים בקריאה האופיינית הזאת: ׳סיפרתי לכם את האמת, את כל האמת, ועכשיו נלך כולנו ונצביע אמת !

גם בקנה־מידה ארצי פיתחו תועמלני המערך את משחק־המלים על ׳אמת׳ בתושיה ובשיטתיות. במערכת־הבחירות ב־1969 הוצגו לאורך דפני אוטובוסים בכל יישוב הסיסמאות ׳אמת ואמונה׳ ו׳אמת ויציב׳. הביטויים האלה בולטים בסידור־התפילה היום־יומי, והם באים מיד לאחר ׳קריאת שמע׳. הם משמשים כמתן אישור של המתפלל לדברים הנאמרים ב׳קריאת שמע׳, ודרכם מכריז המתפלל על הסכמתו וקבלתו את הדברים. התפילות שבהן מצויים הביטויים מהוות יחידה ליתורגית רצופה עם ׳קריאת שמע׳ וקשורות בהלך־רוח של תמימות, אמון מוחלט ורגשנות דתית.

אחד הטיעונים השכיחים במערכת־הבחירות של המערך היה, שמיום שקמה המדינה היה המערך עמוד־התווך של כל ממשלות ישראל. תועמלני המערך טענו שיש להצביע בעד המפלגה, שכן זו הוכיחה עצמה בעבר, וראשיה מנוסים בשלטון. ״כמו כן״, טענו תועמלני המערך, אנשי האופוזיציה לא היו בשלטון והם בלתי־מנוסים, ולכן אין למסור לידיהם את השלטון גם עתה. על רקע זה הפכו התועמלנים את הסימן ׳אמת׳, מחוסר המשמעות כשלעצמו למושג ׳אמת׳ העשיר בתוכן, ויצרו קשר בין הסימן לבין ביטויים ליתורגיים בעלי עוצמה רבה. כך נוצרו אסוציאציות של סימן המפלגה להרגשות של ביטחון מוחלט, אמון, יציבות וקביעות — הרגשות שתאמו יפה את קו המפלגה. אמת, ה׳אמת׳ של המערך לא הפך לסמל דתי בעל עוצמה כמו ה־ב של המפד׳׳ל, אך בכל זאת הוחדרו בו תכנים רגשיים עמוקים, שלהם שורשים בתפילה היהודית. אירוע דרמאטי אחד של חידוש סמלי תואר בפרק הקודם, כאשר פא״י במערכת־הבחירות של שנת 1965 בצפונית הפכה את סימן ד שלה לסמל דתי. אירוע דרמאטי אחר של יצירה סמלית התרחש בחוג־בית של יוצאי מרוקו בצפונית ב־1969. אדם אחד, תומך מפד״ל נאמן, הציע דעותיו בהתלהבות רבה בפני חבריו המאופקים יותר ולסיום דבריו הכריז האיש בהטעמה רבה:

כאשר אני הולך לבחור, אני לוקח הפתק ב בידי. אני מנשק אותו, אני אומר ׳לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה!׳, ואני מכניס אותו לקלפי!

ההתנהגות המתוארת היא שגרתית במעשים ריטואליים במסורת בכלל, ובזו של יהודי מרוקו בפרט. אילו היה האיש מתייחס כאן למעשים דתיים מקובלים, כגון הנחת תפילין או ישיבה בסוכה, לא היה בתיאורו את נשיקת החפץ ואמירת ׳לשם ייחוד׳ דבר הראוי לשימת־לב. ואולם כאן התייחס הדובר למעשה הבחירה בקלפי. אמירת ׳לשם ייחוד׳ נעשית לפי המסורות שהושפעו מן הקבלה, לפני מעשים דתיים רבים, וכאשר המעשה הדתי מעוגן בחפץ מוחשי נהוג לנשק את החפץ מתוך חיבה לפני עשיית המצוה. באירוע המתואר ייחם האיש לפתק ב ולמעשה־ההצבעה את ההתנהגות הדתית המסורתית. תפילת ׳לשם ייחוד׳ היא טקסט מיסטי של הקבלה המאוחרת, שהדי גילגולה נשתמרו בקרב יהודי צפון אפריקה ובעדות ישראל אחרות. הלשון היא ארמית, התוכן רווי מושגים מתורת הסוד, וכמעט שאינו ניתן לתרגום בלא ידיעה מוקדמת בתורת הקבלה. המתפלל הרגיל אינו מבין את דבריו במלואם, והמשמעות שהוא מייחס לתפילה זו היא הנקודה החשובה לענייננו. על־ידי אמירתו את תפילת ׳לשם ייחוד׳ מבטא המתפלל את תקוותו, שהמצוה שהוא עומד לעשות תיעשה בידו בלא כוונות־לוואי זרות וחילוניות. הוא מתפלל שלמצוה תהיינה תוצאות מיסטיות עמוקות, אשר אחת מהן היא קירוב הגאולה השלמה וביאת המשיח. בהקשר זה של העניינים, הרי שמעשה־ההצבעה שתואר אינו אמצעי להשגת מטרות פוליטיות ואף לא אמצעי לביצוע מדיניות דתית. מעשה ההצבעה הפך למצוה ממש, שמתלווים לה סממני־ההתנהגות השגרתיים וההולמים שבמסורת היהודית־מרוקאית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר