ארכיון חודשי: יולי 2015


מטנגייר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)-משה עובדיה

משעלי

משה עובדיה

לתולדות דמויות מערביות בירושלים: מטנגייר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)

מטנג'יר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)

ברצוני להקדיש את המאמר לזכרו של משה משעלי ז״ל בנו של מרדכי שלמרות מצבו הבריאותי הקשה קבלני בביתו ב-25.7.2005 לשם עריכת ראיון. משה נמנה עם בניה ולוחמיה של העיר העתיקה בירושלים בעת מלחמת השחרור.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל׳. הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנג׳יר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום). מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה 'חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ"י – המחבר מעיר שגם הוא לא הצליח לפענח את השם הזה –  והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.

מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלן לפי סדר הולדתה ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מביך מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור(1948).

אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף׳ ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב.

ויקטוריה ז״ל עקרת בית.

 שרה ז״ל עקרת בית.

משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב-1946 הצטרף להגנה, וב־1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי5. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005 .

יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית.

 מרים עקרת בית

שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב'המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים.

 רחל עקרת בית.

חנה עקרת בית.

את דרכו של מרדכי ממשיך היום נכדו מרדכי אבועזיז המתגורר בארצות הברית. נראה כי מרדכי הטמיע בילדיו את אהבת הארץ ומידות נעלות ביניהן מידת החסד, כן הצליח להקים משפחה רחבה בירושלים אליה יהודי מרוקו ושאר יהודי התפוצות שאפו להגיע תמיד ובפיהם הייתה שגורה האמירה, 'ירושלים מא תעדש', כלומר'ירושלים לא יאונה לה כל רעי.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב­- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל', הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנגייר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום).

מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה ׳חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ״ל והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

כבוד השלוחים. אברהם יערי

בכמה קהילות, ובמיוחד באיטליה ובצפון אפריקה, נהוג היה להזכיר בימי חג את נשמו­תיהם של שלוחי א״י שנפטרו בדרכם. באלג׳יר הזכירו בליל יום־כפור את נשמות שלוחי ירושלוחי ארץ ישראלשלים ר׳ יעקב ן' נאיים שנפטר בשנת תקס״ד (1804) ור׳ יעקב פייתוסי שנפטר בשנת תקע״ב (1812).״״ באנקונא מזכירים בכל יום טוב ראשון את נשמת שליח א״י ר׳ יעקב צבע.

על שלוחים שונים מאו־ץ־ישראל נוצרו בקהילות הגולה, ביחוד באיטליה ובארצות המזרח, ספירי אגדות שבהן מסופר על כוחם לחולל נפלאות ולנבא עתידות. כך, למשל, סיפרו על רבי נסים רוזילייו שליה חברון בתורכיה בשנת תנ׳יג(1693) שנזדמן לקושטא בימי מאסרו של הגביר ר׳ אברהם שונצינו וניבא על פי פסוק שעתיד הלה לצאת לחרות ; לר׳ אברהם ישראל, שליח ירושלים באירופה בשנת תקיי׳ב (1752) ואחר־כך רב באנקונא, ייחסו נס של ברכת־גשמים וקראוהו! ראבינו דיל אקואה (הרב של המים)! נס דומה של הורדת גשמים בשנת בצורת יחסו בתוניס לר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל שליח ירושלים בשנת תרכ״ג(1863) ! במרוקו סיפרו מעשה־נסים על שליח א״י ר׳ יחייא לחלו שהביא עונש בידי שמים על בעל דין שלא ציית לפסק־דינו! על ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון שנהרג במרוקו בשנת תקמ״ב (1782) מספרים נפלאות שנעשו על קברו! על הרב חיד״א, שליח חברון שהתישב באי­טליה׳ סיפרו ״שהיה לו מלאך מגיד מן השמים רזי התורה וסודותיה׳׳.״ על ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה, סיפרו שנתרחש לו נס בחזרו משליחותו שניצל מידי שודדי־ים יוונים שניסו לשדוד את כסף השליחות. בסיינה סיפרו אגדה מופלאה על בתו של שליח א״י שהצליחה להציל את שרידי ספר־התורה שחיללוה פורעי־פרעות בשנת תקנ״ט (1799).

לירידת כבוד השליחות ברבות הימים הביאו שתי תופעות, האחת שלא באשמת א״י, ואחת באשמת א״י גופא, השולחים והשלוחים גם יחד.  

התופעה שפגעה בכבוד שלוחי א״י שלא באשמתם הייתה העובדה של מציאת רמאים שהיו משימים עצמם שלוחי א״י — ביחוד בארצות אשכנז שבהן לא ידעו במנהגי א״י ולא

הכירו את חתימותיהם המסולסלות של חכמי הספרדים שבא״י — וכשנתגלה קלונם של הרמאים, התחילו ראשי הקהילות חושדים גם בשלוחים כשרים שלא תמיד הצליחו להוכיח את זהותם. החיד״א מספר כמה סבל בגלל זה בעברו בקהילות אשכנז בשליחותו הראשונה מחברון באמצע המאה השמונה-עשרה.» עוד בראשית המאה השש־עשרה הסתובב באי­טליה איש אחד ושמו יוסף איש חלפו, שהצליח להוציא כסף מידי הקהילות בהיותו משים עצמו שליח ירושלים, וברשתו נלכד אפילו חכם גדול ותקיף כר׳ עזריאל דאיינה, עד שנתגלה קלונו ע״י ר׳ משה נוויירה בפירארה.

מחשש רמאים כאלה התקין ועד מדינת ליטא בשנת תכ״ד (1664) תקנה זו! ״המשולחים של א״י עם כתבים העברו וחלפו משך שני שנים, אשר המה מסבבים בחו״ל עם הכתבים ההם [ואריכות זמן פעולתם מעידה על אי־ישרם] מחויבים המנהיגים ההם בכל קהילה ליקח מהם בחזקה הכתבים ההם ולקרוע מיד הכתבים ההם וליקח מידם כל המעות אשר עלה ונפל בידם ע״פ כתבים ההם וליקח וליתן ליד גבאי עניי א״י, אם לא שיהיה בידם כתב ראייה מראשי הקהילה במדינתינו שנתן בפניהם התנצלות ואמתלא נכונה על זה ע״פ הכרח או אונם שהוכרח לעכב בחו״ל יותר משתי שנים״.

בשנת תקס״ח (1808) נתפסו בקארלסרוה ״שנים אנשים מרגלים רשעים יתהלכון בדמות משולחין מעה״ק ירושלים תוב׳׳ב הולכין הלוך ממקום למקום בכל תפוצות ישראל לקבץ על ידם מחצית השקל מקופת א״י ונדרים ונדבות מאת כל איש אשר ידבנו לבו לתת לעה״ק ירושלם תוב״ב ועשו להם פנקס מזוייף וכתבים… וקבצו על ידם סכום ממון רב״. לבסוף נתפסו שם ע״י הפרנס ר׳ זליקמן שהוציא מידם את הפנקס והכתבים המזויפים, ואף סכום כסף.

מעשים כאלה הורידו כמובן את כבוד השלוחים בעיני הקהילות שלא ידעו להבחין בין שלוחים כשרים ופסולים, ובבוא ד״ר דוד הוניגמן, משכיל מברעסלוי במאה התשע־עשרה, לכתוב סיפור היסטורי מחיי קהילת ברעסלוי באמצע המאה השמונה־עשרה, הוא משים בפי גבאי צדקה את הדברים האלה שאמר בבוא שליח ספרדי מדומה ו ״אין אנו זקוקים לאורחים ירושלמים… שלעתים קרובות הם מתגלים בדמותם האמתית כקבצנים נודדים אנשי תוך ומרמה מפולין, שמעולם לא דרכה רגלם על אדמת הקודש… ״

תופעה אחרת שגרמה לירידת כבודם של השלוחים היתה ההתחרות בין שלוחי ערים שונות בא״י שנזדמנו למקום אחד, התחרות שהביאה לעתים לידי חיכוכים גלויים ביניהם. הרב חיד״א נפגש בדרך שליחותו מטעם הברון בכמה שלוחי ירושלים וצפת שהפריעו לעבודתו, כגון ר׳מסעוד בונאן, ר׳ יקר ב״ר גרשון, ר׳ יעקב בורלה, ר׳ אפרים ב״ר יונה נבון ור׳ בכור אלמוסנינו, מהם שתבעוהו לדין על חוב שחייבת להם קהילת חברון ורצו לעקל בחובם את הכספים שאסף חיד״א למען חברון, ומהם שהתנצחו עמו בהלכה. הוא גם מספר על חיכוכים בין שלוחים אחרים ש״היו מבזים זה את זה בפני הגבירים״. דברים כאלה גרמו, לדברי חיד״א, במקומות רבים לכך, ״כי בעוונותינו הרבים חרפת אדם לוקח אשר בשם שליח יכונה״.  מקרים כאלה לא היו שכיחים ביותר, ויחס הזלזול הזה לשלוחים ודאי שלא היה כללי, כפי שמעיד יחס־הכבוד לחיד״א עצמו ולכמה שלוחים אחרים בימיו, אבל גם המקרים המעטים, ואף אם נסתיימו בפשר ובפיוס, היה בהם כדי לחתור תחת כבוד שלוחי ארץ ישראל.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

מספר היהודים, פיזורם הגיאוגרפי וריכוזיהם

חלקו המכריע של היישוב היהודי באלג׳יריה התרכז לאורך חופי הים־התיכון או בסמוך להם. בספר הצחרה התקיימו קהילות ספורות בלבד — נקוואץ, תוקורת וארגלאן וקהילות חבל המזאב. הקהילות הגדולות היו אלג׳יר, והראן (אוראן) וקונסטנטין. ואולם, אף הקהילה הגדולה ביותר — אלג׳יר — לא מנתה יותר מאשר 5000 יהודים בראשית המאה ה־19. קהילות אחרות היו בתלמסאן, במאדיה, במוסתגנים, בבון, בקלעת אלעבאס, במליאנה ובבג׳איה (בודי). אף־על־פי־כן היה חלקם של היהודים במרכזים העירוניים גדול באופן יחסי. באלג׳יר הם היוו סמוך לכיבוש הצרפתי כ־20% מכלל האוכלוסיה. כמנהגן של קבוצות דתיות ואתניות בימי־ הביניים דרו היהודים בשכונה — חארה — המיוחדת רק להם. הצפיפות בחארה היתה גדולה והתנאים הסאניטריים וההיגייניים היו גרועים ביותר. עד־ראיה מספר, שבמגיפת דבר שפקדה את העיר בשנת 1787 מתו 1771 יהודים. עם כיבושה מחדש של והראן בידי המוסלמים בשנת 1792, הוקמה גם בעיר זו שכונה יהודית — ז׳ודריה, (שכונת היהודים, כפי שכינוה בספרדית), אך גם בה לא היו תנאי החיים יותר טובים. מגיפת דבר שפרצה בעיר בשנת 1834 הפילה 125 חללים, מתוכם 44 יהודים.

כאמור, אין בידינו מיספרים מדוייקים על האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה בתקופה זו. אך רשאים אנו לקבוע, שמיספרם ירד באופן ניכר במאה ה־18. קהילת אלג׳יר, למשל, מנתה בסוף המאה ה־17 כרבבת יהודים, ואילו בראשית המאה ה־19 לא הגיע בה, כאמור, מיספר האוכלוסין ליותר מ־5000 נפש — כתוצאה מן המגיפות, השפל הכלכלי והמלחמות עם ספרד. סמוך לכיבוש הצרפתי לא עלה מיספר היהודים על רבבה ומחצה, אך הוא שב ועלה בדור הראשון שלאחר הכיבוש, עם יציאת חלק מן היהודים מן החארה, ולאחר שתנאי החיים בכלל נשתפרו ויהודים ממארוקו ומתוניסיה ואף מצרפת היגרו אל העיר.

יהודי תוניסיה ישבו לאורך החוף הצפוני בעמק ה״מג׳רדה״ בצפון הארץ וב׳׳סהל״(המישור) המזרחי. היישוב היה בעיקרו עירוני ומנה כמה עשרות ישובים, שהתרכזו בשני גושים עיקרים, צפוני ודרומי: בחלק הצפוני של המישור התפתחה במאות ה־18 וה־19 קהילת סוסה שבמיפרץ חממת, לא הרחק מקירואן — המרכז היהודי החשוב בתקופת הגאונים — וקהילת צפאקס: במרכז הגוש הצפוני העיר תוניס ועיירות אחדות בקירבתה. גם בגוש השני, בדרום הארץ, למרות שהיה באוכלוסיה הכללית חלק בלתי מבוטל של נוודים — היוו היהודים יסוד עירוני ויציב. רוב האוכלוסיה היהודית התרכזה באי ג׳רבה ובגאבס. כאמור, מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס כמחצית האוכלוסיה היהודית בכל הארץ. במאה ה־18, עם ריבוי האוכלוסיה היהודית בעיר, כתוצאה מהגירת היהודים מאיטליה וממקורות אחרים, רבתה הצפיפות בשכונה היהודית — החארה של העיר — ומחירי הבתים ושכר־ הדירות עלו. נתקנו כמה ״הסכמות״(תקנות) שבאו להקל על מצב זה, ובמיוחד לא להעלות את שכר הבתים, כדי להפקיע את חזקתם של הדיירים הראשונים. אך לא היה די בכך, והתושבים החלו ״לפרוץ״ אל מעבר לתחומי החארה.

יהדות לוב עמדה על סף כיליון חברתי באמצע המאה ה־16, כאשר גברו התקפותיה של ספרד על ארץ זו. הכיבוש העות׳מאני ובואם של כמה מגורשים מספרד, ובראשם הרב שמעון לביא, הביאו לתמורה חשובה. מרבית יהודי לוב ישבו בחלק המערבי של הארץ — בטריפוליטניה — בעיר טריפולי עצמה ובכפרים שבקירבתה. תופעה שאין דומה לה בכל רחבי המגרב היא מה שכונה בספרות ההיסטורית בשם ״יהודי המערות״: היו אלה יהודים ששכנו בבתים חצובים בסלע, באיזור הג׳בל (ההר) דרומה לטריפולי. הם ישבו בכפרים גריאן ותיגרינה. בחלק המזרחי של הארץ, בקירינייקה — מקום שבו היה ישוב יהודי חשוב בתקופת בית־ שני, אשר עלה עליו הכורת בימי מרד טריינוס (116 —118 לספירה) — התחדש היישוב היהודי רק במאה ה־16 . רובו התרכז בעיר בנגאזי. הנוסע בנימין השני, שביקר בלוב באמצע המאה ה־19, מצא בטריפולי כ־1000 משפחות יהודיות ובבנגאזי כ־400 משפחות.

חרף המגיפות הרבות שפקדו את מצריים במאות ה־17 וה־18, גדלה האוכלוסיה היהודית בהשוואה לסוף התקופה הממלוכית. אך מיספרם של היהודים לא עלה במחצית הראשונה של המאה ה־19 על 7000 נפש. הרוב המכריע ישבו, כאמור, בקהיר ובאלכסנדריה, וחלקם הקטן ביתר הערים ובכפרים (בעיקר בדמיאט, במחלה ובטנטה).

סיכומו של דבר: בקרב יהדות אפריקה הצפונית התרחשו בפרק הזמן הנדון שני תהליכים מרכזיים, שהיתה להם השפעה מרחיקת־לכת בעיצוב דפוסיה החברתיים ובתמורות הדמוגראפיות שהתחוללו בה. במאות ה־16—17 הגיעו לקהילות הוותיקות, ובמיוחד למארוקו ולמצריים, קבוצות חשובות של יהודים, שנמלטו מספרד ומפורטוגל בעקבות הגירושים. אליהם הצטרפו אנוסים שביקשו לחזור ליהדותם וכן סוחרים מערי איטליה ובעיקר מליוורנו, שחיפשו במאות ה־17 — 18 נתיבים חדשים לפעילותם הכלכלית. אלה הגיעו במיוחד לערי אלג׳יריה, תוניסיה ולוב. האוכלוסיה היהודית על כל רבדיה התרכזה בתקופה הנדונה בעיקר ביישובים עירוניים גדולים, רובם לאורך חופי הים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, או בסמוך להם. אך מיספר ניכר של יהודים היו מפוזרים במאות ישובים קטנים, תופעה שאיפיינה במיוחד את מארוקו. בסופה של התקופה, דהיינו באמצע המאה ה־19, מסתמנת ראשיתה של תמורה: מרבית האוכלוסיה מתחילה לנטוש את היישובים הקטנים ולעבור במיספרים גדולים למרכזים העירוניים, ובמיוחד לנמלי־החוף. תופעה זו לא פסחה גם על מארוקו, שבה חלק ניכר מן האוכלוסיה היה מרוכז בכל התקופות בפנים הארץ.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

 

לאומיות

בתחילת המאה ה־20 באה התחרות בין התנועות לשוויון מדיני של היהודים מזה ושל הנוצרים דוברי־הערבית מזה והרעילה עוד יותר יחסים שממילא היו מורכבים מאד. תנועות אלו, שאחת מהן התבטאה בציונות וצרתה בפן ערבאות, נתונות היו שתיהן בסכנה מצד הפן־אסלאם.

הזרם הנוצרי בלאומנות הערבית, שפעל למן המחצית השניה למאה הי״ט, נזון משני מקורות: האימפריאליזם הצרפתי, ושאיפתם של הד׳ימים הנוצרים לשיווי־זכויות. בהתייצבה כנושאת־דגלה של הערבאוּת חתרה צרפת להקים קיסרות קולוניאלית על הריסותיה של תורכיה כמו גם להחליש את עצמתה הכלכלית של בריטניה־הגדולה. בתמיכה הרעיונית והאסטרטגית שנתנה לאוטונומיה של הפרובינציות העות׳מאניות הערביות לא נבדלה כמעט כלל במניעיה ובדרכיה משאר מעצמות אימפריאליסטיות של אותה תקופה. היא הסתייעה בשאיפת האמאנציפאציה של הנוצרים דוברי־הערבית על־מנת להבאיש את ריחם של העות׳מאנים ולהחלישם — ממש כמו שהצדיקה רוסיה את השתלטותה על חבלים מחבלי תורכיה ופרס ברדיפות על היוונים־האורתודוקסים, וממש כמו שתמכה אנגליה בציונות כדי לשלוט בארץ־ישראל.

מצד שני, נבטה והתפתחה תנועת־האמאנציפאציה של הנוצרים, הדתית בעיקרה, בחוגים קלריקאליים ובמוסדות של מיסיון. לאחר השחיטות בנוצרים של סוריה, ארץ־ישראל ולבנון ב־1856-60 חתרה תנועה זו להמיר את המושג הדתי של האומה במושג של אומה ערבית חילונית בעלת תרבות משותפת. תפיסה זו לא היה בה שמץ של מקוריות. היא היתה שווה־הערך הערבי לתנועה העות׳מאנית, שקמה במאה ה־19 וביקשה לבלום את התפוררותה של הממלכה התורכית על־ידי שילובם של הקיבוצים האתניים השונים המשועבדים לתורכיה במסגרת של לאומיות עות׳מאנית. לשון אחר: האימפריאליזם הדתי של הג׳ראד השתדל לקיים בידו את הישגיו על־ידי שיסתגל לתקופה החדשה וילבש צורה חילונית של לאומנות עות׳מאנית. אולם האידיאולוגיה של התנועה העות׳מאנית, ששאבה השראתה ממושגים חילוניים של המערב והטיפה לשוויונם של כל הנתינים העות׳מאניים, ניצבה אפוא בהכרח כנגד ערכי האומה שהצדיקו את הפלייתם של עמי־הכופרים הכבושים. אך העות׳מאניות התעלמה מנקודה אחת יסודית במרידותיהם של הרעאיא: התנועות לאמנציפציה דתית היו בעיקרן מאבקים לשיחרור לאומי. היווני, הארמני, הסרבי, הרומני, הבולגרי והיהודי נלחמו לאדמתם, ללשונם, לתרבותם ולהיסטוריה שלהם יותר משלחמו לדתם, שממילא היתה נסבלת באופן רשמי.

הערבאות אף היא נאחזה(ומאותם טעמים) באותו אימפריאליזם טריטוריאלי ותרבותי כעות׳מאניות, שהרי ממלכת הערבים קמה מתוך כיבוש שטחים לא־ערביים ודיכוי התרבויות והקיבוצים האתניים המקומיים.

הד׳ימים הנוצרים, שביקשו להשתחרר בעזרתה של צרפת ובאמצעות הלאומנות הערבית, נקלעו אפוא לדילמה: הערכים הערביים הקשורים לאסלאם מצדיקים היו אותם כללים של הד׳ימה שמהם ביקשו להשתחרר על־ידי הערבאות, ותנועת התחייה הערבית שבה פעלו הנוצרים הבשילה גם את התחייה המוסלמית וגם את התנערות הד׳ימים מן המערב — הוא דאר־אל־חרב על ערכיו ועל חילוניותו — והסתמן חידוש מעמדם של ד׳ימים לגבי יהודים ונוצרים כאחד.

ההתפוצצות בלבנון של ימינו היא פרי אותה סתירה שבמהותה של הלאומנות הערבית: שיחרור הנוצרים, או מצב ד׳ימי בכבשונה של הערכאות. המארונים ושאר הכנסיות המזרחיות, הואיל ומעולם לא רצו או לא יכלו להצהיר בבירור על התנאים לעצמאותם, נקלעו למאבק תרבותי עם האומה, המופיעה בלבוש מחודש של ערבאות. דומה כאילו מאבקם של הנוצרים המזרחיים לשיחרורם סוגר מעגל טראגי המקיף כמה וכמה דורות של תלאות ושחיטות, וחוזר אל נקודת־המוצא שלו: חידושה של הד׳ימה במושגים מודרניים. כך אפוא האנטי־ציונות הארסית של האגף הנוצרי בלאומנות הערבית, ובפרט של אי־אלה יוונים־אורתודוקסים, מסתברת מתוך מקורותיה הדתיים לא פחות מאשר מתוך היסטוריה המצטיינת בחולשה וטיכסוס הנובעים ממעמדו של הד׳ימי.

בטרם נסיים סקירה חטופה זו על היחסים בין העדות במאה הי״ט והכי ראוי לעמוד על שלוש נקודות מעניינות. הראשונה נוגעת במצבם של היהודים כלאום בלי ארץ, גולה ומפוזר כתוצאה מכיבוש אדמתו, שממילא נדון להיות קרבן למאבקים שבין האסלאם לנצרות. הנקודה השניה היא התהליך שבו השיג העם היהודי את עצמאותו הלאומית, בהשוואה לזוועות הקנאות שנתלוו למלחמות־העצמאות של הספרדים, היוונים ועמי הבלקאנים, ובזמן האחרון—של הערבים. הנקודה השלישית קשורה בהקבלה היסטורית: האפשרות שרצח־העם שנעשה בארמנים בראשית המאה הנוכחית שימש דגם לזה שנעשה כעבור כשלושים שנה ביהודים. הגרמנים, בעלי־ברית לתורכים, חזו בנסיון חיסולו של עם שלם השואף לחירותו. הם ראו איך פורקו אזרחים מנשקם, נכלאו בכנסיות והועלו באש, או קובצו במחנות, עונו עד מוות ונשרפו לאפר, או שהובלו בשיירות אין־קץ למקום המתתם, אולצו לחפור להם קברים במו־ידיהם, או הושלכו במדבר, או נמכרו לעבדות לשבטים ערביים ונאנסו להמיר את דתם. משעה שהושמעה ב-1בנובמבר 1914 הקריאה לג׳האד, ראו גרמניה ואוסטרו־הונגריה איך לקחו התושבים באנאטוליה, בארמניה, בעיראק ובסוריה חלק פעיל בהגשמת ״פתרון סופי״ לעם הארמני. הן ראו את השיתוק שתקף את ממשלות אירופה נוכח טבח שעליו סופר בעתוני העולם כולו וידוע היה לכּל. לקח זה של ההיסטוריה נשמר בזכרון כעבור ימי דור אחד, כאשר תיכנן היטלר רצח־עם שהסתייע בשיכלולי הקידמה וביעילותה הטכנולוגית. יכולים אנו גם לחשוף לא מעט צדדים של דמיון בין התנהגותם של הקרבנות, של התליינים, ושל העמים הצופים בחיבוק־ידיים. כדאי להזכיר את שיירות הארמנים הצייתנים — שהוליכום שולל וסיפרו להם שמעבירים אותם זמנית ליישוב אחר שעה שלמעשה לקחום למקום מיתתם, למקום ניפוים וסיווגם של הקרבנות לצרכים שונים — ואת ההרג בילדים שנעשו כמין מטרות במיטווחים. כל זה מעיד, אם עדיין יש צורך בדבר, על הדמיון בהתנהגותם הקיבוצית של עמים שעה שמאורעות היסטוריים חוזרים־ונשנים.

Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-AMAR

  1. une-histoire-fe-famillesAHARON AMAR 

 Riche et pieux notable de Meknes, fondateur d'une dynastie de rabbins qui se poursuit jusqu'à nos jours. Ses 5 fils Itshak, Abraham, Yehouda, Shmouel et Mimoun, allierent l'erudition talmudique a la richesse

  1. ABRAHAM AMAR (1811-1871

 President du Tribunal rabbinique de Meknes, il conduisit la grande controverse avec les rabbins de Tiberiade au sujet du transfert des dons. A cette epoque en effet, un grand nombre d'originaires du Maroc setaient installes dans la ville de Galilee, mais leur situation économique etait precaire et ils accusaient la communaute de Tiberiade de ne pas leur apporter tout le soutien possible, alors que la majorite de ses dons provenaient justement du Maroc. La communaute de Meknes décida alors, en represailles, de ne plus transférer de dons jusqu'a ce que Tiberiade mette fin à cette discrimination ־ totalement niee par les rabbins de Terre Sainte. Gace a l'inter­vention du grand rabbin de Fes, rabbi Yedidia Monsonego, une solution fut finalement trouvee en 1867

 Son arriere petit-fils, Abraham, directeur pedagogique de la Yechiva Or Barukh de Jerusalem, a publie, avec l'aide de sa famille, son livre de Responsa: "Ma'ane Abraham" (Jerusalem, 1991)

  1. SHMOUEL AMAR (1830-1888)

Fils de Aaron. Grand commercant comme son pere, il refusa de succeder à son frere aine Abraham, a sa mort en 1871, comme president du tribunal rabbinique de Meknes, fuyant comme le recommande le Talmud la rabbanout et les honneurs. Il finit par accepter sur les remontrances du grand rabbin de Fes, rabbi Vidal Sarfaty qui lui fit valoir dans une missive "que ce poste n'etait pas un honneur mais un esclavage"

 Comme son frere Abraham, il mit comme condition de ne pas emarger a la caisse publique, sa fortune personnelle lui suffisant amplement. Tres lettre, ouvert à toutes les disciplines, il fut poete, kabbaliste (rabbi Yossef Benaim écrit que ses dons dans la Kabbale pratique depassaient l'entendement), et grand collectionneur de livres et de manuscrits, encore conserves par ses descendants. Auteur d'un livre de commentaires, "Debar Shmouel", publie en 1940 par son petit- fils, rabbi Mordekhay Amar

  1. SHALOM AMAR (1863-1900)

 Fils de rabbi Shemouel. Il doit son nom, qui signifie paix en hebreu, a l'issue heureuse de l'amere controverse que nous avons evoquee entre les rabbins de Meknes et ceux de Tibériade. Sa nomination, a l'age de 25 ans, pour succeder à son pere a la tete du Tribunal rabbinique souleva une vive controverse qui finit par etre portee devant le sultan Moulay Hassan qui designa une commission de rabbins de Fes pour venir enqueter sur place

 Confirme à son poste, il souleva encore plus d'oppo­sition en décidant d'augmenter en 1894 la "Gabela", la taxe sur la viande cacher pour financer la caisse des pauvres. Ses oppo­sants, diriges par le grand notable ami du sultan Moulay Hassan, Yaacob Ohana, déclencherent une veritable revolte allant jusqu'a la scission, portant meme l'affaire devant le sultan

 La controverse, comme l'ecrit rabbi Hayim Messas, "monta jusqu'au ciel et nous ne savons comment en eteindre le feu." Elle fut portee devant les rabbins de Fes, Sale et jusqu'a Jerusalem, sans esultat. L'amere controverse dura cinq ans et ne prit fin qu'avec la mort de ses deux intransigeants heros, Yaacob Ohana en 1899 et rabbi Shalom Amar. l'annee suivante, en 1900, a l'age de 33 ans seulement. Comme son pere, il avait un grand amour pour les livres et les manus­crits et il enrichit grandement la biblio­theque familiale. Son fils, rabbi Mordekhay Amar, sans jamais occuper de poste officiel de rabbin, fut considere a Meknes comme l'un des hommes les plus erudits de sa generation

 MEYER AMAR

 Fils de rabbi Mordekhay, hebraisant et fervent militant sioniste à Meknes dans les annees vingt et trente. President de la Commission de la Alya. H donna a ses enfants une education hebraique approfondie, ne parlant avec eux qu'en hebreu. Apres la guerre, il s'installa à Casablanca, ou il fut directeur de l'ecole religieuse Talmud Torah. Decu par le sort reserve aux originaires du Maroc en IsraeL il s'etablit a Paris apres avoir quitte le Maroc

MAURY AMAR :

 Fils de Meyer. Gynecologue à Paris, ancien president de l'UEJF, l'Union des Etudiants Juifs de France, passionne comme son frere Gad pour les recherches sur le patrimoine juif marocain. Il prepare la publication des oeuvres de son arriere grand-pere Shalom. en particulier sa riche correspondance. Il a publie en 1996, apres plus de dix ans de recherches, le receuil des Takanot de la communaute de Meknes – en hebreu – Jerusalem 1996

DAVID AMAR 

 Homme d'affaires international, ancien president de l'ORT-Maroc, secre­taire général du Conseil des Communautés Israelites du Maroc après l'independance du Maroc, en 1956. Apres le permier age d'or qui suivit l'independance, les retom­bees du conflit israélo-arabe placerent la communautejuive marocaine dans une situation impossible

Les activites du Conseil des Communautés furent suspendiues et David Amar dut meme quitter en panique le Maroc. Lave des accusations de corruption, il put revenir au Maroc et, après l'affaire du Sahara, il sut redonner un nouveau souffle au judaïsme marocain désormais courtisé par les autorités. Il obtint en 1979 le retour du Maroc au Congres Juif Mondial et l'invitation pour la première fois d'hotes officiels d'Israel au Congres des Communautés juives du Maroc a Rabat en 1984

 Avec la bene­diction du roi du Maroc, Hassan II, il fonda a Montreal, en 1985, le Rassemb­lement Mondial du Judaisme Marocain, ayant pour ambition de regrouper les originaires du Maroc a travers le monde pour la preservation de leur patrimoine historique et culturel et pour peser en faveur de la reconciliation et de la paix entre Juifs et Musulmans, Israeliens et palestiniens

 Ne a Settat, ou son pere Abraham etait le cheikh de la communaute, fit fortune, parti de rien, dans le commerce de cereales, en acquerant dans d'exellentes conditions – a la faveur de la marocanisation des interets etrangers l'affaire americaine de negoce de cereales, Continental. President du premier groupe prive marocain, l'Ominium Nord-Africain prit sous sa direction une grande extension en diversifiant ses activités: mines, immobilier, imprimerie et surtout, alimentaire, jusqu'a son depart definitif du Maroc pour la France a la fin des annees 1980

JO AMAR

 Chanteur populaire israelien ne a Oujda et eleve a Meknes. Il fut le premier chanteur a introduire la tradition musicale juive marocaine dans le repertoire israelien. Dans les annees quatre-vingt, il fut chantre dans une synagogue de New York et edita une anthologie de la musique liturgique marocaine, avant de revenir, au debut des annees 90, en Israel où il pour­suit sa carriere de chanteur oriental populaire

  1. MOCHE AMAR

Chercheur et universitaire, maitre de conferences à l'Universite Bar- Ilan, ne à Outat El Haj dans l'est du Maroc. Fondateur d'une association pour l'edition des chefs-d'oeuvre de la littérature rabbinique marocaine "Orot Hammarav", qui a deja edite de nombreux ouvrages dont le chef-d'oeuvre de rabbi Hayim Gaguin, "Etz Hayim", et des livres des rabbins Yossef Benaim, Raphael Berdugo, et des oeuvres des rabbins de la famille Serfaty de Fes

PAUL AMAR

 Fils de Charles. Journaliste, ne à Constantine en 1950. Diplome du Centre de formation de journalistes. Il commenca sa carriere comme reporter de politique etrangere à France Inter, avant de faire carriere comme presentateur et producteur à la RTF, produisant notamment l'émission tres populaire des "Dossiers de l'ecran". Auteur de deux livres, "Freud à l'Elysee (Paris, 1983) et "Scenes de la vie de province" (Paris, 1989), qui lui valut le prix du meilleur livre politique de l'annee

 HAIM AMAR

Administrateur, ne au Maroc en 1959, il monta avec ses parents a Jerusalem en 1961. Malgre leur situation precaire, il réussit a fane des etudes de judaisme et de philosophie à l'Universite Hebraique. Il fonda en 1981 un groupe de jeunes intellectuels de son quartier de Ir Ganim a Jerusalem, qui arriva, aux elections de 1982, a prendre la tete du comite de ce quartier desherite. Entre en 1985 au ministere des Affaires sociales, il fut appele, en 1987, par le chef du gouver­nement, Itshak Shamir, pour lui servir de conseiller pour les affaires sociales

 DAVID AMAR

 Administrateur et homme poli­tique israelien, ne a Meknes, maire de la petite ville de Nesher, pres de Haïfa. Mem­bre du Likoud, proche de David Levy

Mon passage a l'E.N.I.O, l'Ecole Normale Israelite Orientale Denise Gabriel

ALLIANCE

Denise Gabriel

Mon passage a l'E.N.I.O, l'Ecole Normale Israelite Orientale

A notre age il est bien doux de se rememorer de souvenirs de jeunesse. Et voila qu'en decembre 2010 on a celebre 150 ans de la fondation de l'Union Israelite Universelle (1860) et, a cette occasion, revocation, entre autres reminiscences, de mon sejour de trois annees a l'Ecole Normale ENIO, et qui fut pour moi, d'un certain point de vue, un genre de reve. Moi qui jusqu'a l'age de 17 ans n'avait jamais quitte toute seule le kilometre carre autour de ma maison d'enfance, je me retrouvais a l'Ecole Normale sise a Auteuil, l'un des plus beaux quartiers de Paris, et transitant a Versailles ou se trouvait le dortoir des filles.

L'ecole.

D'abord la maison ou logeait l'ecole — un hotel particulier du XVIII erne siecle de trois etages, entoure d'un pare merveilleux ou tronait une replique de la statue "Moi'se", (voir photo) oeuvre de Michel Ange. La, Mme Delvisius avait accueilli chez elle tout le siecle des Lumieres : Diderot, d'Alembert, et Thomas Jefferson. Pendant la deuxieme guerre mondiale cette maison fut un lieu terrifiant ou la milice francaise pronazie avait etabli son quartier general. Mais apres la guerre elle fut restituee a l'UIU pour reprendre son role d'institution de formation de jeunes instituteurs israelites qui devaient retourner dans leurs pays servir dans les ecoles franco- hebrai'ques fondees par l'UIU.

Au sous-sol – la cuisine et les dependances. Quelques marches menaient a une belle entree. A droite de l'entree un escalier aux marches de bois poli qui menait aux etages, dortoir des garcons et appartement du Directeur. En face le bureau du Directeur et a gauche un beau salon par lequel on accedait aux classes.

Papa Levinas.

Le Directeur, Monsieur Emmanuel Levinas, etait pour nous un bon papa respecte mais qui menait l'ecole de facon ferme et efficace (je ne l'ai jamais entendu elever la voix). II faut reconnaitre que nous n'etions pas conscients de sa valeur intellectuelle.

Nous savions seulement qu'il enseignait la philosophie. II est vrai qu'a cette spoque il en etait seulement a ses debuts. A sa premiere visite en Israel en  1955 il avait tenu a rencontrer ses anciens eleves qui avaient fait Alyah. C'est bien curieux, mais je n'ai qu'une vague memoire de cette rencontre. C'est bien plus tard que nous avons suivi, non sans fierte puisque nous avions ete proches d'un personnage exceptionnel, sa lente et tardive accession a la celebrite et reconnaissance de sa juste valeur.

En verite, tout avait commence a l'ENIO dont il avait fait une sorte de maison d'etudes talmudiques (avec la presence du tres mysterieux monsieur Chouchani) en meme temps qu'un lieu de convergence de la pensee juive et de colloques avec les jeunes philosophes  de l'epoque

Malheureusement je ne m'en rendais pas compte en 1948, par manque d'experience, pour profiter de cette ambiance intellectuelle, mais je suis bien emue d'y avoir trempe quand meme.

Les Copains

J'ai ete selectionnee parmi les eleves de mon ecole a Marrakech pour poursuivre_mes etudes a l'ENIO, et fut recue apres avoir passe les examens a Casablanca. De la le bateau pour Marseille et la grande aventure. Sur le bateau j'ai rencontre ma premiere amie, Jeannine. Nous avons ete revues a Marseille par ses proches parents. Ensuite le train pour Paris ou nous attendait un eleve de l'ecole qui nous annonce que la valise de Jeannine s'etait egaree. Imaginez notre consternation, cela debutait bien ! Mais bien vite quelqu'un mit fin a la plaisanterie : c'etait une facon des garcons de 'feter" l'arrivee des filles.

En 1948 nous etions sept filles : trois marocaines, trois israeliennes et une iranienne. Plus tard sont arrivees deux libanaises et une tunisienne. Nous etions logees dans une maison d'enfants de l'OSE a Versailles, par manque de place a Auteuil. Retrospectivement je crois que c'etait surtout pour nous separer des garcons, suivant la plus pure tradition de morale juive. A part les lecons en classe et les repas en commun nous n'avions pas beaucoup de contacts sociaux avec les garcons. Nous prenions le train de sept heures de Versailles et de retour a 16 heures, tout de suite apres la fin des classes. Entre filles qui partageaient le meme dortoir, nous nous entendions tres bien, avec des discussions qui n'en finissaient pas les fourires, les disputes et parfois des pleurs, bref toute l'ambiance collegiale d'une bande de filles qui au fond s'aimaient bien. A tour de role les filles passaient un Chabbat a Auteuil, et prenaient part aux prieres (la synagogue se trouvait au fond duparc) avec separation entre garcons et filles.

Dans ces cas on nous hebergeait dans un pavilion separe du batiment central.

Dans cette ambiance un peu austere de discipline, etudes et surveillance serree, ne pouvait se developper une activite sociale intense, comme on pourrait s'y attendre parmi un groupe de jeunes. Malgre cela j'ai de bons souvenirs de certaines "surprises-parties" que nous organisions avec musique et danses, sous l'oeil vigilant et indulgent du Directeur, ainsi que plusieurs excursions et, dans la limite de nos maigres moyens, sorties en ville, au theatre et meme une fois a l'Opera.

Au terme de trois annees d'etudes, vint le moment ou je ne pensais qu'a rejoindre ma famille qui etait deja en Israel. Tout le groupe s'est disperse et je n'ai garde aucun contact avec les amis. II ne me reste de cette periode qu'une memoire un peu floue d'un episode agreable, tendre et doux, sans heurts mais sans details precis

Dommage, car c'est quand meme une tranche de jeunesse un peu perdue.

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

הצו המלכותי...מונטיפיורי

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

בתאריכים 20 בינואר, 14 במארס 1845 פנה סגן קונסול בריטניה במוגדור, ויליאם גרייס (William Grace), למשה מונטיפיורי בלונדון בדבר הסיוע במזון ובבגדים לנצרכים יהודים. ויליאם גרייס ניצל את ההזדמנות עם הפלגת אנייה לטנג׳יר כדי להודיע למונטיפיורי שהגיעו סחורות מאנייה ושמה ״סוסאן, והן מחולקות לנצרכים. להלן תוכן המכתב מן ה־20 בינואר 1845 :

בחבילה ששלח מונטיפיורי באנייה הזאת יש רק העתקי מכתבים בלא הוראות חדשות. גרייס ביקר את היהודים בעיר כדי לעודד אותם ולסייע לחסרי הכול, אבל הצטער לראות שחוץ ממקרים יחידים יש מצוקה בכל הבתים. כיוון שכך חילק אורז כמעט בלא הבחנה. הוא ציין במפורש את הכמות למבוגרים בגיל 13 ומעלה ולילדים מתחת לגיל הזה. ואף שמר אורז לאלה שאינם במוגדור, ואין להם אפשרות לחזור אליה. הוא התכוון לשלוח אותו להם בשיא המהירות או כשיחזרו למוגדור. בשל מחסור בבגדים החל לחלקם לזקנים, לחלשים לאלו שאינם מסוגלים לעבוד ושאין להם קרובים שיוכלו להיסמך עליהם. רבים מהם היו מוכנים למכור את בגדיהם, אילו היה אפשר לעשות זאת. דאג שייתפרו את הבגדים בביתן, וחילק את הבגדים שנותרו בקרב הצעירים הנצרכים ביותר.

גרייס עוד כותב כשקיבל את המכתב של מונטיפיורי, שנשלח באנייה, כתב לעמרם וליוסף אלמאליח.20 בני משפחת אלמאליח הודיעו לו שיישארו זמן ממושך יותר במראכש. הרבה עניים מתים בכל יום מחוסר מזון. הוא אינו מחכה לתשובתם. המושל הרשה לכותב לקחת את הסחורה לביתו בלא מכס, והוא מקווה שהמועצה שהוקמה בלונדון כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור תאשר את הצעדים שנקט. גרייס אומר שהוא שבע רצון שניתנה לו האפשרות לתרום לרווחת העניים והסובלים. בהמשך מספר שכמו שתושבים נוצרים איבדו את רכושם בעת ההפגזה על מוגדור, כך גם קרה לו, אבל אין נוצרי שיסבול ממחסור עד שיזדקק למה ששלח מונטיפיורי. כשיפליגו האניות ״תקרה״ או ״סוסאן, ישלח דין וחשבון על החלוקה עם רשימת האנשים שקיבלו אותה, כפי שנתבקש.

נ. ב. לאחר החתימה יש עוד פרטים על הסכומים שחולקו(תעודה מס׳ 5).

 

הערת המחבר : לפי מכתב אחר של ויליאם גרייס מ־20 בינואר 1845, עמרם ויוסף אלמאליח פעלו יחדיו להקל על מצבם של העניים והנצרכים במוגדור בעת הזאת: שני האישים הם בני אותה משפחה, שהיו בה חכמים וסוחרים מצליחים. המשפחה שלטה בחיי הקהילה במוגדור כשמונים שנה. עמרם בן יוסף(נפטר בשנת 1865), יליד רבאט, חי בגיברלטר ובליסבון, ומליסבון עבר למוגדור בשנת 1820. אחרי המלחמה בשנת 1844 סחר עם בריטניה. הוא קיבל פריבלגיות מן הסלטאן, ובזכות זאת התעשר. סבו עיוש אלמאליח (תקמ״ח-תקפ״ג 1823-1788), שכיהן ברבאט, בסלא ולעת זקנתו בגיברלטר, חיבר את הספר 'תקפו של יוסף׳, ח׳׳א ליוורנו תרט״ו, ח״ב תקפ״ג. ראו עליו: יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, דף ס, ע״א. החכם יוסף בן אהרן אלמאליח (1886-1809) היה סוחר מצליח, וכיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה־ הונגריה וסגן קונסול עד שנפטר. הוא לחם נגד המיסיונרים האנגליקנים משנת 1844, ובייחוד לאחר שנת 1875 כשייסדו במוגדור בסיס קבוע לפעילותם. הוא יזם הקמת בית ספר לבנות במוגדור, ואת בית הספר ניהלה סטלה קורקוס: בשן, 1998 : על מלחמתו במיסיון ראה: בשן, תשנ״ט, במפתח לפי שמו. על יוזמתו לחינוך בנות: בשן, תשס׳׳ג

קשיים בחלוקת הסיוע ליהודי מוגדור

ב־14 במארס 1845 שב ופנה ויליאם גרייס למונטיפיורי באותו הנושא. הוא כותב שקיווה להעביר בהזדמנות הזאת את רשימת האנשים שנעזרו במשלוחים שהגיעו באניות ״סוסאן ו״אריאל״. אך אנשים אחדים עדיין חסרים, והוא טרם קיבל את הדין וחשבון על חלוקת הציוד שנשלח למרוקו בעבור יוסף אלמאליח. גרייס אומר שהוא מקווה לשלוח בהזדמנות הראשונה דין וחשבון על מה שהתקבל. לטענתו, היה קשה להכין את הדין וחשבון, כי כמה אנשים ידועים רק בכינוייהם, ואילו אחרים שמותיהם לא ידועים; והוא אף גילה שאנשים מספר קיבלו מנות כפולות.

גרייס טוען שכמעט לא סייעו לו, חוץ ממר לוי, שהשתדל ככל יכולתו כדי לסייע לו. לכן היה אפשר להשלים את המשימה ביעילות רבה יותר, אילו האדונים שהיו אמורים לעבוד עם הכותב, עזרו לו כפי שהתבקשו. לטענתו, הרשימה הראשונה שהכין הייתה חסרת תועלת, הואיל והמועצה ביקשה להכניס בה שינויים ולהוסיף פרטים על משלח היד של כמה יחידים. גרייס עוד מספר שמר עמרם אלמאליח אינו ביחסים טובים עם מר לוי. הוא סירב להשתתף בחלוקה באשר הוא מונה כדי לסייע. ומר יוסף אלמאליח נמצא במראכש, ולכן אין אפשרות להתייעץ עמו בנושא. כל מי שמעורב בנושא מחזיק בדעה שמוטב לשלוח את שארית הקרן במזומנים ולא במצרכים, כי הדבר יהיה מועיל יותר.

גרייס מקווה להעביר את החשבונות באנייה לאנטורפן בתוך שבועיים (תעודה מס׳ 12).

הערת המחבר : הוא, כנראה, יהודה לוי יולי(1878-1805), שהיה מנכבדי קהילת מוגדור וסוחר אמיד מ׳סוחרי המלך הוא היה מהמארגנים החרוצים של האגודה שנוסדה בלונדון בראשתם של מונטיפיורי.

 

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

גהאד ושנאת היהודים

אמנת חמאם

הזעם והתסכול על 20 שנות כיבוש ישראלי ביהודה, שומרון ורצועת עזה התפוצצו בהתקוממות ספונטנית בעקבות תאונת דרכים. הפגנות המוניות שהחלו בעזה התפשטו במהירות ליהודה ושומרון. הניסיונות הישראליים לדכא את ההתקוממות רק לבו את האש. הופעתו הפומבית הראשונה של ארגון חמאס הייתה בחודש השני לאינתיפאדה, בינואר 1988, וסימלה את התעצמותו של המאבק על ההגמוניה במחנה הפלסטיני. מהעבר האחד ניצבו הלאומנים, ״ההנהגה הלאומית המאוחדת״ של אנשי אש״ף, ומן העבר השני-חמאס. עכשיו יכלו האיסלאמיסטים לקטוף את הפירות של מפעלי הרווחה שהקימו. בראשית ההתקוממות הייתה ידם של אנשי אש״ף על העליונה, אך בקיץ 1988 כבר זכה חמאס לדומיננטיות זמנית: ״לראשונה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, האיסלאמיסטים הצליחו לכפות את רצונם על הלאומנים״.

הקרב בין ההשקפות לבש תחילה צורה של מלחמת נייר. שני הצדדים פרסמו עשרות עלונים. העלון הראשון של חמאם, מינואר 1988, פותח במילים הבאות: ״הוי תושבינו כולכם, גברים ונשים. הוי ילדינו, הנה היהודים – אחי הקופים, רוצחי הנביאים, מוצצי הדם, מחרחרי המלחמות – רוצחים אתכם, שוללים מכם את החיים לאחר שגזלו את המולדת ואת הבית. רק האיסלאם הוא שישבור את היהודים ויהרוס את חלומם״. והוא ממשיך ומכריז: ״השחרור לא יושלם אלא בהקרבה, בדם ובג׳יהאד המתמשך עד לניצחון״. על משתפי פעולה איים הכרוז במוות. ״מי שידו במעל אל יתלונן אלא על עצמו. כולכם חשופים ומוכרים״.

נקודה אחרונה זו המוזכרת בכרוז מרמזת לזירה נוספת בסכסוך הפנים־פלסטיני. כמו בימי מאורעות 1939-1936, עת חיסל המופתי את מתנגדיו בתוך המחנה הערבי־פלסטיני, גם באינתיפאדה שהתנהלה 50 שנה מאוחר יותר נהרגו הפלסטינים בעיקר בידי אחיהם. ״בשטחים הכבושים בידי ישראל עלה מספר המוסלמים שנהרגו בידי גדודי עז א־דין אל־קסאם הפונדמנטליסטיים [של חמאס] על מספר המוסלמים שהרגו כוחות הכיבוש הישראליים״. כשהעמידה ישראל לדין 300 חברי חמאס בשנת 1989, היא האשימה אותם, בין היתר, ב״רצח משתפי פעולה וכפייה אכזרית של חוקי ההתקוממות על האוכלוסייה״.

הדרכים שכפייה זו נעשתה בהן מתוארות היטב במחקר ״משתפי פעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה״, שחיברו יחד חוקר ישראלי וחוקר פלסטיני. בהערכה זהירה, הם כותבים, לפחות 942 גברים ונשים פלסטינים נרצחו כ״משתפי פעולה״ בשנים 1993-1987. בין אלו גם 130 איש שהואשמו ב״עבירות מוסר״(סמים, ״זנות״, ״סחר בווידאו״). לפי מילטון־אדוארדס, ״ההוצאה להורג של משתפי פעולה נתפסה כצו דתי וכאמצעי להגנה על הדת מפני ישראל״. עם זאת, חלק ממעשי הרצח הללו בוצעו ממניעים אישיים לחלוטין.

מכיוון שלישי הפעילו האיסלאמיסטים לחץ חזק על אש״ף באמצעות אימוץ אמנה משלהם. אמנת חמאס החדשה גימדה את ״האמנה הלאומית הפלסטינית״ של אש״ף משנת 1968 מכל בחינה שהיא. בעוד הטקסט של אש״ף ניסה להצדיק את הצורך בחיסולה של ישראל בלי להזדקק לאנטישמיות גלויה, מנסחיה של אמנת חמאס לא הקדישו שמץ של מאמץ לעמידה במגבלה זו. הג׳יהאד נגד ישראל מוצג בה כצעד הראשון במלחמה עולמית להשמדת היהודים. אמנת חמאס היא אחד המסמכים הפרוגרמטיים החשובים ביותר של האיסלאמיזם בן זמננו, וחשיבותה חורגת הרבה אל מעבר לסכסוך הפלסטיני. באמנתו הולך חמאס בנאמנות בדרכו של אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים.

האמנה מהללת את האחים המוסלמים כ״ארגון כלל עולמי״ וכ״תנועה האיסלאמית הגדולה ביותר בעת החדשה״. חמאס מגדיר בה את עצמו כסניף הפלסטיני של האחים, ובו־בזמן כ״תנועה כלל־עולמית״ שעל המוסלמים בכל העולם לתמוך בג׳יהאד שהיא מבצעת. בהתאם לכך, היא מציינת כיריב לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את ״הציונות העולמית״, שחמאס הוא ״חוד החנית או צעד אחד בדרך׳ של המאבק בה.

יריב זה סימן לו למטרה את הנשים המוסלמיות, ועשה זאת בזדוניות מיוחדת. כך לפחות קובע סעיף 17 באמנה: ״האויבים עמדו על חשיבות תפקידה [של האישה המוסלמית]. הם גורסים שאם יוכלו לכוונה ולגדלה כטוב בעיניהם, הרחק מן האיסלאם, אזי ינצחו במערכה״. משמעות הדברים היא שכל ניע קל של חירות מצד אישה מוסלמית יגונה אפריורית כשיתוף פעולה ישיר או עקיף עם האויב – פשע שעונשו כמובן מוות. האמנה ממשיכה ומסבירה שהאויב מנסה לשלוט בנשים המוסלמיות מרחוק בכל אמצעי שאפשר להעלות על הדעת: ״בסרטים ובתכניות הלימודים בבית הספר, בתיווך משרתיהם שאותם הם מחדירים באמצעות ארגונים ציוניים המשתמשים בשמות ובתצורות שונים, כגון הבונים החופשיים, מועדוני רוטרי, קבוצות ריגול ואחרים״.

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת-דורון חכימי

מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

הפסקת הלחימה בקרב ׳ציפין, ממש ברגעי ההכרעה, גרמה לחילוקי דעות קשים בקרב מצביאי צבאו של עלי וסכנת הפירוד הפכה לפתע למוחשית יותר מתמיד.

קרב צִפין (ערביתوقعة صفين) נערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לצבאו של גדול מתנגדיומועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה. זו הייתה המלחמה הראשונה בתוך האסלאם בין שתי קבוצות יריבות.

כוחות שני היריבים המרים נערכו זה מול זה בשטח סורי הנקרא צִפין בשנת 657. צבאו של עלי היה גדול מאוד אם כי לא מאומן ומלוכד דיו, לעומת צבאו של מועאויה שהיה חזק ומנוסה אך קטן בהרבה. למרות זאת נלחם צבאו של עלי בנחישות, מתוך ייאוש, בנכונות לסכן הכול מתוך ידיעה שאין לו מה להפסיד. במשך זמן רב של לחימה לא הושגה הכרעה, אם כי נראה היה שידו של עלי על העליונה.

מאלק אל-אשתר, ששימש כיד ימינו של עלי, דרש בתוקף להמשיך את הקרב עד להכנעה סופית של יריבו מועאויה ולא להסכים לבוררות. לעומתו, אל־אשעט אבן-קייס, מצביא צבאי מהולל שהשתתף בכיבושה של איראן, הזהיר את התומכים מהמשך מלחמת האחים המיותרת ומתוצאותיה השליליות. הוא הישווה את מלחמת האחים השנייה, ה׳פיתנה׳, כטרגדיה מזיקה לתדמיתו של האיסלאם אשר תשמש כחומר תעמולה הרסני נגד לוחמיו בעתיד.

אולם, למרות חילוקי הדעות החריפים נתן עלי בסופו של דבר הוראה להפסיק את הלוחמה והעדיף ללכת לבוררות. הבוררות נועדה להיערך לאחר שנה ב׳אדרוח׳, הממוקמת על הגבול בין סוריה לחיג׳אז.

הערת המחבר : מאלק אל־אשתר הוא דמות צבעונית ורבת-פעלים שהיה מוכר כלוחם מהולל ואף היה מעורב בהנהגת האיסלאם. אל-אשתר שירת תקופה ארוכה בסוריה את משפחת מועאויה, אולם גורש משם באשמת חתרנות תחת שלטונו של מועאויה ובהגיעו לעיר כופה הצטרף למחנהו של עלי עוד לפני שהגיע הלה למעמד החליפות.

עלי בחר כנציגו את אבו-מוסא אל־אשערי, למרות שהלה לא נמנה ביו מצדדי עמדותיו המובהקים.

. מועאויה בחר במצביא הדגול עומר אבן-אל-עאץ, כובש סוריה, מצרים וארץ ישראל ושימש לפנים אף כיועצו המדיני. כמצופה, הסכמתו של עלי לעריכת הבוררות גרמה לרבים מתומכיו משבט ׳קוראה׳ לפרוש כאות מחאה ממחנהו. המתנגדים לעלי ירדו לעיר נהרואן וקראו לעצמם ׳חוארג׳יוףדהיינו ׳הפורשים׳. עלי ניסה במאמצים רבים לשכנע מעטים מהפורשים לשוב לשורותיו ונגד הסרבנים פתח בלחימה, אולם רבים מהם הצליחו להימלט והמשיכו במאבקם העיקש נגד הסכמתו של עלי לבוררות.

על פי הסברות והשמועות, נחשד אל-אשתר במעורבות ובתכנון הרצח של החליפה עותמאן שהשתייך למשפחתו של מועאויה, נציב סוריה.

עלי סירב בתוקף להסגיר את אשתר לידי מועאויה ואף לא להעמידו לדין בעצמו באשמת רצח עותמאן. יתרה מזו, הוא ביקש ממועאויה להתפנות מעמדתו כנציב סוריה מיד וללא כל תנאי.

תמיכתו החד-משמעית של אל-אשעט בהחלטתו של עלי החריפה את עמדת הפלג הקיצוני שדגל בהמשך הקרב נגד מועאויה עד להכרעה.

ה׳חוארגיון׳ סברו שעלי וכל תומכיו בבוררות טעו טעות מרה וכינו את עלי וחבר מרעיו כופרים, כי על פי השקפתם, הבורר היחיד הוא אלוהי השמיים ובני האדם אינם ראויים לשמש כבוררים לחריצת גורלות.

לאחר שנה של מאבקים פנימיים, התכנסו הבוררים משני הצדדים ובהכרעתם  צידדו בעמדותיו של מועאויה ודחו את טיעוניו של עלי על זכויותיו הריבוניות בסוריה והכירו במועאויה כמנהיג ריבוני על סוריה רבתי.

ה׳חוארג׳יוך הם קבוצת לוחמים הנימנים על בני שבט קוראאה שפרשו ממחנה עלי לאחר הפסקת הלחימה נגד מועאויה בקרב ציפין בניגוד לרצונם, עלי ניסה בתחילה לשכנע את מנהיגי החוארגיון להימנע מפרישה אולם הם לא נענו לבקשותיו ובמלחמה עקובה מדם שפרצה ביניהם נחלו החוארגיון תבוסה קשה ומלבד פליטים מעטים שהצליחו להימלט משדות הקרב, רובם הושמדו.

עקב התבוסה המדינית, צנח מעמדו של עלי לשפל המדרגה ורבים מתומכיו פרשו משורותיו והצטרפו למחנהו של מועאויה.

מועאויה, בעצת יועצו, עומר אבן-אל-עאץ, כובש ארץ הנילוס ונציבה הראשון בתקופת החליפה עומר, ניצל את חולשתו המדינית של עלי ופלש במפתיע למצרים ולאחר כיבושה המהיר מינה את עומר אבן-אל-עאץ לנציבה הקבוע עד סוף ימי חייו

לאחר ניצחונו המבטיח בבוררות ולאחר כיבושה של מצרים, הגיע מועאויה לידי החלטה גלויה לתבוע לעצמו את מעמד החליפות ורבים ממנהיגי השבטים תמכו בתביעתו ללא היסוס.

בשנת 661 לספירה נרצח עלי אבן-טאלב במפתיע על ידי אחד מבני החוארג׳יון, אבן-אל-בולג׳ם, במסגד אל-כופה בשעת התפילה ובנו הגדול חסן שאמור היה לרשת את מקומו שוכנע על ידי שליחי מועאויה לוותר על מועמדותו תמורת ממון רב ונשים יפות.

על פי הסברה, שכנע מועאויה בתחילה את חסן אבן-עלי לוותר על מועמדותו לחליפות בפיצוי כספי גדול, אולם עם חלוף הזמן, כשנודע לו על ניסיונותיו לחתור תחת שלטונו, שיחד, על פי שמועות, בממון רב את אחת מנשותיו ופיתה אותה להרעילו כדי להסירו מעל דרכו המדינית והוא אכן הצליח במזימתו.

לאחר מותו של עלי אבן־טאלב, החליפה הרביעי בשרשרת ה׳רשידיון, שכונו אף ׳הצדיקים'תמה והסתיימה לה תקופת הזוהר באיסלאם שנמשכה כארבעים שנה במאבקים עיקשים ולוחמנים שהתחוללו במדינה והסתיימו באימפריה מוסלמית אדירה ששלטה על חלקים נרחבים מאסיה ומאפריקה וידיה היו עוד נטויות.

כל מנהיגי האיסלאם, ממוחמד ועד עלי, עסקו בעיקר בהרחבת תחום שליטתם במלחמות עקובות מדם ובגביית מיסים כבדים מהעמים הכנועים.

שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

שבט יהודה 001

האחד־עשר

שנת חמשת אלפים ומאתים והמשים היו גזירות כוללות בארץ שאבויה אומונטי ולונברדיאה ושיזלייא ורושיאה, ולא נמצא כתוב פרטי הגזירות וסב­תם. גם בפלורינצייא היה שם שמד וגירוש, ויצאו מן הכלל עם רב מן היהודים. וגם אחר שיצאו לא נחו, כמאמר האל: ״ובמים ההם לא תרגיע״. ואחר ימים בקשו רבים ללכת אחר ה׳ למלכיות אחרות, וכאשר הבינו שכוונתם ללכת להתייהד, קמו עליהם לאלפים ולרבבות ולקחו נכסיהם וממונם למלך. ומהיהודים אשר בסירדינייא נהרגו רבים בדרך. ומאותם הנשארים בפרווינצייא אחר השמד נוהגים היו יהדות בהצנע ובפרט הנשים. אבל היה ענין  הנשים במקרה, כי שואלין להן: למה ידליקו נר ערב שבת? וכן שמביאות ירקות ומיני מגדנים ליל שבת אל השלחן? ואומרות שכך ראו אמן נוהגות. אמר יוסף בן וירגה: דומה לזה שמעתי מפי השר המרומם הרופא הגדול כמה״ר משה המון יר״ה, כי ראה בטבריס, בלכתו למלחמה עם המלך האדיר על כל מלכי האדמה שולטאן שולימאן יר״ה, כמה חנויות אשר תושבי הארץ  נועלין בשבת, והם ישמעאלים גמורים, ושאל להם: מה ענין נעילת החנויות? והשיבו כי לא ידעו מזה דבר ואין להם השקפה אחרת אלא שכך ראו אבו­תיהם נועלין בשבת. ואין זה אלא מזמן השמד אשר היה שם עצום ונורא מאד.

ונשוב לענין הראשון, וזה כי באותם ארצות היה בשנה ההיא, שנת השמד, דבר כבד מאד בכל אותם העמים, !מהאנוסים לא מת אחד, וכי ראו המים הדבר ההוא הכבד אמרו בלבם: כיון שהדבר עלינו הוא ולא על האנוסים — נצוה שילכו למקום אשר יחפוצו אז יצאו מהאנוסים עם רב להציל את נפשם. אבל רבים נשארו באותם ארצות, כי היו יראים שמא תחבולה היא מן העמים לדעת מה שבלבם, ונשארו באותם ארצות לאלפים. והם באותם מקומות נוהגים היו יהדות, ואף על פי שהיו חוקרים עליהם לא נמנעו משמירת תורת משה ע״ה כל אפשרותם. לימים קמו עליהם חוקרים והשחיתו והתחילו לשרוף ולקחת נכסיהם, עד שקם מלך אחד וחמל עליהם, וצוה שלא ימצא עוד חוקר במלכותו ולא איש מעליל עליהם, כי באמונה הם עושים.

יעקב בנידאר – קונסול בירות הסולטאן וממשלת בריטניה – אליעזר בשן

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

יעקב בנידאר

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

Am Israël Haï – David Bensoussan

ברית 32 - 1Tordjman œuvra dans les mouvements de jeunesse des Cadets et des UP (Unités Populaires) qui offrirent de magnifiques heures de détente aux écoliers ainsi que des colonies de vacances d'été. Entre autres dirigeants scouts, Edgar Guedj, Jo Bengio et James Dahan, marquèrent, chacun à leur façon, leur génération. Les camps qu'ils organisèrent formèrent toute une jeunesse

La communauté est entrée de plain-pied dans le vingtième siècle et les magnifiques institutions qu'elle fonda durent gérer une croissance phénoménale puis une décroissance importante due à l'émigration, essentiellement vers Israël. Il fallut la tragédie du bateau Pisces, qui fit naufrage dans la tempête survenue dans le détroit de Gibraltar, et dont les occupants, tous immigrants juifs clandestins, périrent en mer pour que bien des intellectuels se penchent sur le sort des leurs, partis en Israël. C'est ainsi que VAliya estudiantine du mouvement Oded décida de se lancer dans le travail social en Israël. La communauté dispersée et privée de ses leaders naturels avait souffert d'incompréhension en Israël. Les révoltes de Wadi Salib et des Panthères noires traduisirent la profonde humiliation qu'elles éprouvèrent

Il fallut quelques décennies pour que la communauté sépharade puisse s'affirmer en Israël en s'assumant telle qu'elle était. La réalité en Israël a changé. Il reste que les besoins sociaux sont criants et que les conditions de sécurité sont un fardeau que les Israéliens portent depuis plusieurs décennies.

Nous devons avoir présent à l'esprit cette réalité, concourir à l'épanouissement de nos frères en Israël et faire de notre mieux pour faire avancer la paix entre Israël et ses voisins. Malgré les tensions qui persistent, il faut avoir à l'esprit que le passé dans les pays arabo- musulmans ne connut pas que des moments difficiles. Il y eut aussi de grands moments de symbiose et de compréhension sur lesquelles nous pouvons aujourd'hui bâtir un avenir commun. Il nous revient de rassembler les bonnes volontés de toutes parts dans un objectif commun. À cet égard, le Maroc se démarque de l'attitude systématiquement négationniste d'Israël de nombreux pays arabes et de grands espoirs sont mis sur les relations judéo-marocaines en regard d'un avenir basé sur la compréhension et la compassion mutuelle entre Juifs et Musulmans. Dans la diaspora, notre communauté a vécu dans un environnement beaucoup moins difficile. Mais notre succès relatif au plan économique ne doit pas voiler le fait qu'au niveau de notre identité, au niveau de la qualité de nos institutions éducatives, de grands pas ont été accomplis. De plus grands pas sont à faire encore. Nous nous trouvons à un tournant. Je suis convaincu que c'est la contribution au plan humain, des valeurs civiques et judaïques qui demeurent la priorité de premier plan, et je suis également convaincu que c'est par l'action sociale que nous irons en progressant

Par le passé, ceux qui avaient décidé d'investir en des populations miséreuses vivant dans des mellahs exigus eurent raison de tous les sceptiques. Le judaïsme, c'est voir en chaque enfant un Einstein et un Maïmonide qui ne demandent qu'à éclore. C'est à nous qu'il revient de faire en sorte que chaque enfant de la communauté puisse évoluer dans une atmosphère de valeurs qui en feront des hommes accomplis. C'est à nous qu'il incombe aussi de coopérer avec la société prise dans son ensemble, de prendre une part active à son essor et de veiller au bien-être de tous

Je dois cependant souligner que les générations précédentes ont su trouver des formules qui ont répondu aux désirs de la jeunesse. A ce jour, nos institutions ont répondu aux besoins de la communauté immigrante afin de faciliter son intégration au Québec et au Canada. Toutefois, une nouvelle génération est née et ses besoins diffèrent de celles de la génération immigrante. Nous devons donc revoir nos façons de faire car nos jeunes pensent différemment. Les anciennes formules doivent être repensées par eux et avec eux, afin de permettre l'épanouissement des spécificités culturelles juives sépharades

Les défis sont pressants et présents, et je lance un appel particulier aux jeunes de notre communauté, notre leadership de demain, pour qu'ils s'inspirent de nos grands leaders et pour qu'ils s'inscrivent dans la magnifique histoire de notre peuple, dans l'amour et le respect du judaïsme et d'Israël, en contribuant de leur meilleur à l'ensemble de la société. Am Israël Haï 

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

ישו הנוצרימאחורי הקוראן

בעניין ישו מאמין הקוראן בשישה דברים:

א. ישו היה נביא אמת;

 ב. הוא חולל ניסים על־טבעיים;

 ג. השם לימדו את האוונגליון;

 ד. היהודים דחו את ישו בגלל שנסה להחזירם לדרך התורה, והם לא רצו;

ה. הוא התיר חלק מהתורה;

 ו. אלה שלא הסכימו אתו היו רשעים וכופרים.

 

על אישיותו של ישו אין בעצם הרבה עדויות. אף־על־פי־כן יש עליו ועל תורתו מחקרים רבים של אנשי כמורה, היסטוריונים ופילוסופים, וספריהם ממלאים ספריות שלמות ברחבי תבל. ישו חי בימי בית שני. לפי דברי האוונגליון הוא נולד לאם יהודיה, מרים, שהרתה לרוח הקודש וילדה את בנה בלידת בתולין. מתוך האוונגליון עצמו קשה ללמוד כיצד פירש ישו את הדת. אבל עובדה ידועה ומפורסמת היא שכל הכתות הרבות שבהן נחשב ישו לדמות נערצת, נבדלות בכמה מעיקרי הדת מן המסורת המקובלת אצל חכמי הפרושים היהודים, שידועים כיום יותר כ׳אורתודוקסיה היהודית׳.

האוונגליון כותב שישו העיד על עצמו כעל נביא, ואת דבריו הוכיח בהפליאו במעשי נסים. יש בו פסוקים, בהם טען שלא בא לשנות כקוצו של יו״ד ממצוות התורה ומציוויי החכמים, והוא מתואר כמי שרוצה להחזיר את היהודים בתשובה:

״אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים… עד אשר יעברו השמים והארץ, אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקיים הכול״ (מתי ה, יז־יח).

במקומות אחרים מובא שדרש לשנות את דיני התורה. לדוגמה: התורה התירה לשאת אישה שהתגרשה מאיש אחר, וישו אוסר; כשתלמידיו עוקרים חיטים בשבת ותלמידי הפרושים תמהים עליו, הוא עונה: ״בן-האדם הוא אדון השבת״; ולפי פאולוס מי ששומר שבת חוזר ליהדות ומתרחק מסגולת ישו. סתירות מסוג זה של האוונגליון מצאו את מקומן בקוראן. גם התלמוד מציין כי ממשיכי דרכו של ישו הורו לשמור על מצוות התורה בהתאם לנסיבות ולמידת התועלת והכדאיות.

ישו גם דרש דברים שנראים כגוזמאות. לדוגמה, הוא ציווה על איש צעיר ועשיר לחלק את כל הונו לעניים; בזמן חורבן בית המקדש השני, בתקופה של התחזקות הנצרות, חזר והורה בית הדין הגדול של חכמי הפרושים בהיותו בעיר אושא, שאסור לאדם לחלק את כל נכסיו לעניים, שהרי אם יעשה כן יש חשש שיזדקק בעצמו לבריות. כנראה היו יהודים שהתנהגו ברוח זה של ישו.

האוונגליון מעיד שרוב העם היהודי לא קיבלו את ישו ואת תורתו: לא כת הצדוקים, גם לא חכמי הפרושים ורוב האומה שנהה אחריהם. וכאן יש לברר עניין יסודי: מה הטעם שהם לא קבלוהו? האוונגליון מביא כמה וכמה טענות: הם האשימוהו בדברים מבולבלים ודברי יוהרה; הוא היה נראה להם משוגע ומגדף: הוא שינה את הדת. ישו דחה את כל טענותיהם וקבע שרק מפני שכולם רשעים וצבועים לא מקבלים אותו ואת מוסרו. לפי התלמוד אכן דרש ישו להתיר חלק ממצוות התורה. לדעת חכמי הפרושים ורוב העם שנהה אחריהם הוא, אם כן, רשע ונביא שקר. הקוראן לא מתחשב בטענות הפרושים ורוב העם וטוען בפשטות, שכל אלה שלא האמינו בישו היו רשעים וכופרים.

אין יחס אחיד לגבי ישו אצל הכתות הנוצריות השונות: ישו של הקתולים אינו זה של הפרוטסטנטים, ואילו זה של הנוצרים המזרחיים אינו דומה לזה של האירופים: אבל כולם מחשיבים אותו לאיש קדוש, אוהב אדם ומלא רחמים. רובם סוגדים לו לפחות כבן אלוקים. בשמו יש מיליארדי אנשים בעולם שמתפללים וצמים, נזהרים מדבר שקר ואוסרים על עצמם ניאוף וזנות, גזל ורצח, מבקרים חולים וקוברים מתים, עושים מעשה צדקה וחסד מאהבת הזולת. ואולם עיון באוונגליון מעלה, כי אהבת ישו את הבריות היתה נתונה אך ורק לאלה שמאמינים בו, ואז, אהב אותם גם אם הם חוטאים – אבל לעומת זאת הוא שנא כנראה את כל אלה שלא האמינו בו. הוא סיפר משל של איש שעולה למלוך, וכוונתו היתה לעצמו, ולבסוף גוזר האיש גזר דין על מתנגדיו:

״אבל את אויביי אלה, אשר אינם רוצים כי אמלוך עליהם, הביאו אותם הנה והרגו אותם לפניי״.

בספרי פלביוס מצויות עדויות רבות על מה שקרה בארץ־ישראל בימי בית שני, אך אין

אזכור של ישו, או של תלמידיו וכן לא של הנוצרים. באשר לכך הועלו תמיהות רבות וראו בהערות.

הערת המחבר :   יוספום פלביוס, או בשמו היהודי יוסף בן מתתיהו, חי בארץ ישראל בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני. בהיותו ברומא לאחר החורבן העלה על הכתב את ההיסטוריה של עם ישראל. שני ספריו העיקריים הם: קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים. בסוף ימיו כתב גם ספר קטן – נגד אפיון, שבו הוא מוכיח את קדמוניות היהודים, דתם ונאמנותם לדתם. יש בספרי פלביוס שתי תמיהות. ראשית: הוא מספר על הזרמים והכתות שבתוך עם ישראל: צדוקים, פרושים, איסיים וקנאים, אבל לא מזכיר לא את ישו ולא את הנוצרים! רק בכמה נוסחאות סלאביות עתיקות של ספרו יש הוספות, ידועות בשם ׳טסטוניום פלביוס׳, שבהן מוזכרים הנוצרים. חלק מההוספות הללו ידועות בבירור בזיופים מאוחרים, וכבר העיר וולטר הצרפתי, שכולן כנראה מזויפות. שנית, מספריו נראה שפלביוס היה בקיא בתורה וכיבד אותה ואת מצוותיה. לפי מה שהוא מעיד באוטוביוגרפיה שלו, חיי יוסף, הוא נולד במשפחה של פרושים, למד בצעירותו אצל הפרושים, ותקופה קצרה אצל האיסיים, גם הכיר את הצדוקים, ובחר בדרך של הפרושים. מכיוון שהוא מאריך מאוד לגבי כל המוצאות בעם היהודי בתקופת בית שני, הסברה נותנת שראוי לו להאריך קצת ולתאר את אורחות חייהם של חכמי הפרושים ורוב העם שדבקו בהם, מכיוון שהווייתם היתה ידועה לו מקרוב, אך בפועל אנו מוצאים עליהם רמזים ותיאורים קלים בלבד. במקום זה הוא מאריך מאוד ומפרט את מעלליהם ותועבותיהם של פוליטיקאים שופכי דמים, שהיו נקלים בעיניו וזרים לרוחו ולרוח רוב העם, כמו אלה של הורדוס ופמלייתו ואחרים כמוהו. נרשה לעצמנו להעלות סברה, שתירץ את שתי התמיהות כאחד. מקובל שבמשך דורות רבים נשתמרו ספרי פלביוס אך ורק בידי אנשי הכמורה. על־כן ייתכן שפלביוס עצמו הזכיר את ישו ותלמידיו, וכן את הנוצרים, לגנאי. לאחר מותו צנזרו אנשי הכמורה את הדברים והצליחו להוסיף את הדברים הנ״ל. על־כן גם מובן למה חסרים בשני ספריו החשובים פרטי תיאור חייהם של חכמי הפרושים. השנאה העזה של אנשי הכמורה נגד חכמי ישראל הפרושים היתה גלויה, והללו צנזרו מספריו קטעים שבהם הוא מתאר – באור חיובי – את חייהם של חכמי ישראל. ייתכן גם שפלביוס חשמיט את תיאור פרטי חייהם של חכמי הפרושים בעקבות בקשת אגריפס השני, שהיה קרוב לצדוקים. לפי עדות פלביוס בחיי יוסף, התערב אגריפס השני בכתיבת ספריו ושלח לו 62 מכתבים. יש כמובן להניח שאגריפס ביקש ממנו, ואולי גם הפחידו, כדרך כל המלכים, להעמידו באור חיובי ולצמצם בשבח מתנגדיו, וחכמי הפרושים הלוא היו שנואים על הפוליטיקאים הצדוקים. גם ייתכן שראש חכמי הפרושים, רבן שמעון בן גמליאל, התנגד לפלביוס, וכמו שהביא בחיי יוסף, נתמרמר קצת על הפרושים! וכבר נכתבו הרבה דברים על אודות חייו המסובכים של פלביוס.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר