ארכיון חודשי: יולי 2015


Presence des Juifs du Maroc au Canada

Brit 32

La revue bilingue des Juifs du Maroc

Aux lecteurs

"Hitsits venifga'", (II a entrevu et a ete touche), ce terme talmudique (Haguigua 14-2  est employe aujourd'hui dans le sens de "II a a peine vu et a ete immediatement conquis !" C'est ce qui m'est arrive quand j'ai rencontre a Montreal pour la premiere fois, voici exactement dix ans, la communaute juive des ressortissants du Maroc. J'etais en visite a Montreal avec l'Orchestre Andalou d'Israel. L'orchestre, dont j'etais le president, avait ete invite a se produire dans une soiree de gala qui cloturait la "Quinzaine Sepharade".

La "Quinzaine Sepharade" est un festival a multiples activites qui se passe a Montreal tous les deux ans. Pendant les deux semaines du festival organise par la Communaute Sepharade de Montreal, des dizaines d'evenements culturels avaient lieu tous les jours. II y avait des pieces de theatre ecrites specialement pour la "Quinzaine" et executees par des troupes locales, des soirees musicales de musique classique ou orientale, de jazz, des conferences sur le Judaisme marocain. Une douzaine d'auteurs locaux presentaient et signaient leurs livres ecrits pendant les deux annees qui precedaient la "Quinzaine". Plusieurs expositions de differents artistes pouvaient etre visitees a Montreal et dans les environs. Une d'entre elles, sur le Judai'sme marocain, avait ete organisee dans la Bibliotheque du Centre communautaire sepharade. On pouvait y voir des centaines d'articles de culte, des documents, des manuscrits, des livres rares, des parchemins, des effets vestimentaires typiques du vieux Maroc. Toutes ces pieces avaient ete pretees par les families de la communaute qui les avaient soigneusement preservees, entre autres, une magnifique collection de Ketoubot enluminees (actes de mariage) de Mogador. C'est elle qui a ete le point de depart d'une fructueuse collaboration entre David Bensoussan et moi-meme et qui a donne naissance a notre ceuvre "Un mariage juif a Mogador".

Tout ce que je voyais autour de moi pendant cette "Quinzaine" m'enthousiasmait. J'etais tout simplement jaloux ! Oui, jaloux de cette explosion d'activites ! Comment une communaute qui compte a peine trente mille personnes reussit a faire ce que n'ont pas reussi a faire les centaines de milliers de ressortissants du Maroc en Israel ? C'etait une question qui ne me laissait pas de repos. Le Judai'sme marocain a sans aucun doute de grandes reussites en Israel. Nous avons des magistrats, des maires, des directeurs de bureaux gouvernementaux, des membres du Parlement et des ministres. Notre armee ne manque pas de generaux marocains, et nos universites de Docteurs et de Professeurs originaires du Maroc. Ce qui nous manque, c'est ce foisonnement de culture, la culture de nos ancetres, les valeurs en vigueur chez nos parents, tout cela a ete gravement delaisse depuis l'implantation des Juifs du Maroc en Israel. Les raisons de ce laisser-aller sont nombreuses et maints travaux lui ont ete consacres.

Ce que j'ai vu a Montreal pendant ce passage et ceux qui l'ont suivi, c'est une Communaute unie et solidaire, resolument determinee a preserver les traditions et les valeurs du Judai'sme marocain, a elever ses enfants dans le respect de leurs parents et de leur patrimoine, tout cela sans oublier de leur inculquer l'amour de Am Israel et d 'Erets Israel. C'est pour ces raisons que j'ai trouve legitime et necessaire de consacrer un numero special de BRIT a cette magnifique communaute qu'est la Communaute Sepharade de Montreal.

Asher Knafo

הילולת רבי שלום בר חנין זצ"ל…..

 

רבי שלום בר חנין זצלהיום בערב תערך בעיר שדרות, לשם הובאו עצמותיו של רבי שלום, ושם הוא קבור….לצדיק הזה יש קשר אישי מאוד, הוא נערץ על ידי אימי, שהספיקה בתור ילדה להכירו בעיר אנטיפה……

רבי שלום בר חנין 

חסידא קדישא ופרישא מקובל מופלא, כיהן ראש ראב"ד בנטיפה שבהרי האטלס בחבל וורזאזאתשבמרוקו. יצק תורה בצוותא עם הגאון המפורסם רבי רפאל אנקווא זלה"ה, וההר"ג רבי משה חליווה זלה"ה ממראקש. נפטר בשנת תרצ"ח – 1938 במרוקו, ולאחר זמן הועלו עצמותיו לישראל. חיבר שו"ת " ברית שלום " כתב יד, לא נודע מקומו…..

הצדיק קבור בשדרות , וכרגע נינו, הודיע לי ברגע האחרון שהערב עורכים לו את ההילולה….אמי שתחיה בבריאות טובה אמן, מספרת על איש ענו, שלא הביט בנשים שעוברות ברחוב, לא מש מספר התורה שבידו, והיה ענו עד מאוד…..

זכותו תגן עליכם וכלינו, וישלח לאמי מורתי, רפואה שלמה אמן כן יהי רצון….

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי

יהדות פורטוגל במוקד

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים

רחל איבנייס ספרבר

אחת הדרכים ללמוד את תולדותיה של קבוצת אנשים, היא באמצעות ספריהם: על מה בחרו לכתוב ומה הטריד אותם: מצורת כתיבתם של הספרים ניתן ללמוד על שפעת התקופות והאירועים השונים על התפתחות הקבוצה: גם הדרך שבה הגיעו ( או לא הגיעו) לידינו הספרים: היכן נכתבו והיכן נדפסו, הידיים שעברו, מדוע ואיך שרדו – מספקת מידע על הקבוצה ועל הסובבים אותה: ולא פחות חשובים הם הנושאים שלא הטרידו אותם, או: רשימת הספרים שלא נכתבו בקבוצת אנשים זו.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למרות גילו הצעיר בהשוואה לבתי הגנזך הקלסיים, מחזיק באוסף נכבד של ספרי קהילות ישראל, והוא מהווה מקום טוב להרכבת רשימות ספרים כאלה ולהצצה דרכם אל תולדות הקהילות.

כאן בחרנו לרשום את הספרים שנכתבו בידי יהודים פורטוגלים שנולדו בחצי אי האיברי, או בידי נוצרים חדשים אשר לא השתייכו במהלך חייהם לקהילה יהודית נורמטיבית: כלומר, לא נכללו עבודותיהם החשובות של נוצרים חדשים מוצא פורטוגלי אשר חזרו ליהדות במקומות שונים. על הגדרה זו, שקבענו לרשימה שלפנינו, הוספנו את ספריהם של פורטוגלים לא־יהודים אשר קשורים ישירות לתולדות היהודים, במיוחד בהקשר של האינקוויזיציה ושל ויכוחי הדת.

שני תחומים חשובים השארנו מחוץ לגבולות רשימתנו: הנושא המרתק של אנוסים והתחייה של קהילות יהודיות בפורטוגל במאה העשרים. כן נשארו מחוץ לשימה גם התחלות ההיסטוריוגרפיה הפורטוגלית העוסקת בנושאים אלו(למשל, ספריהם החלוציים של Ribeiro dos Santos על ספרי הקודש של יהודי פורטוגל, ושל Herculano על תולדות האינקוויזיציה, ספרים שהם בעלי ערך ביבליוגרפי והיסטורי כשלעצמם).

ברשימה שלפנינו לא נכללו מהדורות פקסימיליות של חיבורים עתיקים, אם כי לעתים הפניתי בהערות למהדורות חשובות במיוחד.

הביבליוגרפיה סודרה בסדר כרונולוגי של תאריך הוצאת החיבורים. אבל, כדי למנוע בלבול, רשמתי לאחר הספר הראשון של כל מחבר (אשר נרשם על פי הסדר הכרונולוג הנזכר) גם את חיבוריו האחרים, אלא אם נרשמו במדור אחר.

מאמר ביבליוגרפי זה נכתב לרגל הכנת קטלוג לתערוכה שהתקיימה בירושלים בשנת.1997 החומר עודכן עד לשנת 2000 לערך. כתבי היד ודפוסי הערש תוארו בפירוט רב, כמקובל, וכך גם הספרים הנדירים: ציון חתימות בעלים, פגמים בגוף החיבור, הערות שוליים נוספות וכדומה. כמו כן צוינו עותקים נוספים המצויים בבית הספרים.

בסוף החיבור נוספה רשימה של חיבורים ורשימות ביבליוגרפיים קודמים. חלק מן ההערות מפנות את הקורא לרשימה זו.

א. כתבי יד

גורלם של כתבי היד שנכתבו בפורטוגל בימי הביניים לא שפר: הם הוכו בפגעים שונים ורבים, ורק מספר מועט מתוכם הגיע לידינו.

כתבי היד היהודיים הפורטוגליים נפגעו מן הגזרות המשותפות לכלל היהודים בימי הביניים, כגון גזרת האפיפיור גריגוריוס התשיעי, ב־20 ביוני 1239, לאסוף את כל כתבי היד של התלמוד. הוראה זו נשלחה לסנצ׳ו השני מלך פורטוגל יחד עם מלכי צרפת, אנגליה, אראגון, קסטיליה־לאון ונבארה.

אבל כתבי היד הפורטוגליים נפגעו גם מצרות מיוחדות לפורטוגל. אם נתבונן רק בשנים הקרובות לצו הגירוש, הרי עדויות המגורשים מספרד שספריהם אבדו בפורטוגל מדברות בעד עצמן, ומאפשרות לנו לתאר מה עלה בגורל החלק הגדול של ספריהם העבריים של המגורשים בכלל.

על אלה יש להוסיף את הצו של מנואל הראשון משנת 1496, האוסר על היהודים המגורשים לקחת אתם ספרים, וההלאמה, אחרי ההמרה הכפויה של שנת 1496, של הספרים העבריים שנמצאו בידי הקונברסוס, להוציא ספרי רפואה שנמצאו בידי יהודים שהיו רופאים לפני ההמרה ולא ידעו לקרוא לטינית.

ת׳ מצגר, בספרה על כתבי היד העבריים מפורטוגל, טוענת כי נשמרו מעט מאוד כתבי יד פורטוגליים אפילו בהשוואה לספרדיים, למרות החורבן שעבר על האחרונים. אותה מחברת קבעה ב־1977 כי שרדו רק 23 כתבי יד שמוצאם הפורטוגלי ודאי, מהם 18 שהועתקו אחרי 1469, ומתוך האחרונים 15 מקורם לליסבון. מספר זה אינו מדויק, אבל אנו נוקטים בו בגלל שהפרופורציה עשויה ייהיות משמעותית. על כל פנים השפע היחסי של כתבי היד מן השנים האחרונות של הימצאות היהודים בפורטוגל, בהשוואה לכתבי היד מן התקופות האחרות, מוסבר בחלקו על ידי החוקרים בהשפעה מבחוץ, בעיקר בשפע של הסופרים והמעתיקים שמוצאם מספרד והגיעו לפורטוגל ׳׳בעשורים הקודמים לגירוש".

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

משטר וישי

האריאניזציה של הרכוש

סעיף 5 ב׳תקנון היהודים׳ מן ה־2 ביוני, אסר על היהודים לעסוק במקצועות הבאים: בנקאות, חלפנות, תיווך בבורסות לניירות או למסחר; מסחר בבתי־מסחר ובנכסי דלא־ניידי; עסקות ביטוח, שמאות, עסקות הימורים; הוצאה לאור, ניהול, מינהל וכתבות, אפילו בתור כתב מקומי של עיתונים או כתבי־עת, להוציא פרסומים שאופיים מדעי או דתי מובהק; הפקת סרטים או עיסוק בקולנוע, בכל המישורים הקשורים בכך, לרבות בעלות חברה או ניהולה, ייצור, הפצה, הסרטה, הקרנה ובמאות: וכן כל המקצועות והפעילויות הקשורים בהפקה, ניהול או עשיית שידורי רדיו.

עם זאת נראה כי הרחקת היהודים מן המקצועות האמורים לא בוצעה הלכה למעשה אלא באלג׳יריה, שם נקבעו הליכי הביצוע של סעיף 5 באותם תנאים כמו בצרפת.

לפי צו ה־20 באוקטובר 1941 , היה על יהודי אלג׳יריה לנטוש את המקצועות האסורים לפני ה־15 בדצמבר.1941 החברות או הרכוש שלא הופקעו בתאריך זה הועמדו בפיקוחו של אפוטרופוס זמני, שהיה אחראי לביצוע ההפקעה. כל עבירה על צו זה צפויה היתה לעונש חמור, "בלי לגרוע מזכותו של הנציב לצוות על כליאת העבריין במחנה מיוחד".

ברקע צעדים אלה הסתמן צלו המאיים של החוק מיום ה־22 ביולי 1941, שמטרתו לא היתה אלא עיקולו ה׳חוקי׳ של רכוש היהודים. בסעיף 1 קבע חוק זה, שיושם לאלג׳יריה בצו מן ה־ 21 בנובמבר,1941י כי ׳כדי לסלק כל השפעה יהודית מן הכלכלה הלאומית׳, יכול המושל הכללי למנות אפוטרופוס זמני בכל חברה תעשייתית, מסחרית, של עסקי דלא־ניידי או של בעלי־מלאכה, שהשתייכו בחלקם או כולם ליהודים. צעד זה לא נגע לבניינים או לבתים ששימשו למגורים פרטיים: לפי דברי הפרשנות של העיתונות האלג׳ירית, רק היהודים שעברו עבירה בניהול עסקים שלא נזכרו בסעיף 5, הסתכנו בהפקדת רכושם בידי אפוטרופוס זמני. ברור היה עם זאת כי המושל הכללי רשאי היה להחרים מיהודים את רכושם בכל עת שמצא לנכון. רשות זו נתן לו החוק, ככתבו וכרוחו.

באלג׳יריה הוקם, נוסף על כך, ׳משרד לאריאניזציה של הכלכלה׳, שכלל שלוש חטיבות מחוזיות, שמושבן באלג׳יר, באוראן ובקונסטנטין. משרד זה הופקד על ביצועם של החוקים הכלכליים שהתקין ממשל וישי, על הסדרתם של תנאי מינויים ושכרם של האפוטרופסים הזמניים, וכן על הפעלת תנאי ניהולם של הכספים שמקורם בחיסול הרכוש היהודי וניצולם.

המושל הכללי מינה ישירות את האפוטרופסים הזמניים שאמורים היו לקבל את שכרם במשך תקופה שלא תעלה בעיקרון על שישה חודשים: אולם, נדירים היו ביניהם מי שהניחו למקור הכנסה לא צפוי זה להישמט מידם: וככל שהתאפשר הדבר, הם עיכבו את הוצאתן למכירה של החברות שניהלו, בלי לחשוד כי הודות לתאוות הבצע שלהם, מחד גיסא, ולנחיתת בעלות־הברית, מאידך גיסא, אמורים היו למעשה להציל את רכוש יהודי אלג׳יריה מחיסול.

במקביל לאריאניזציה הכלכלית, נאסר על יהודי אלג׳יריה — כמו על יהודי צרפת — לרכוש ללא היתר חברות מסחר, או בניינים. לפי החוק מן ה־17 בנובמבר, שנועד להסדיר את הגישה לעסקי דלא־ניידי, לא הורשו היהודים להחזיק בניינים נוספים על אלה שנועדו למגוריהם הפרטיים או למגורי אבותיהם וצאצאיהם, או לאלה ששימשו רק לפעילותם המקצועית. לבסוף, שמא לא יספיק בליל חוקים זה, עשה המשרד האלג׳ירי לאריאניזציה כלכלית להעברת עוד שתי פקודות־חוק שכמותן לא היו במטרופולין. הראשונה אסרה על יהודים לעסוק במכירת משקאות  והשנייה מנעה מהם להעביר לגורם שלישי את הרשיונות למכירת משקאות שבידיהם.

צמיחה מעין זו של חוקים כלכליים לא היתה במארוקו ובתוניסיה, שכן בשני הפרוטקטורטים לא הגדיל המינהל לעשות מעבר לאיסורים שנקבעו על־פי סעיף 5 בתקנון מן ה־2 ביוני. בתוניסיה פורסם אמנם — ברוח חוקי וישי — נוסח שאסר על יהודים את הגישה לנכסי דלא־ניידי, וכן הוראה אחרת שאסרה על קנייתן ללא רשות של חברות מסחר; יתר על כן, צו הבאי מן ה־12 במארס 1942 התייחס למינוי אפוטרופסים זמניים לכל חברה בבעלות יהודית שפעילותה נאסרה, אולם האדמיראל אסטווה דחה למשך זמן רב ביחס את פרסום צווי הביצוע המתאימים. עקב לחצו של קסוויאה ואלה שהביע תרעומת בשל העיכובים של האדמיראל, החליט לבסוף הנציב הכללי בתוניסיה לדרג על־פני תקופה ארוכה את הארכות שנקבעו עד לסילוק היהודים מכל אחד מן המקצועות שנחסמו לפניהם: פקידות ציבורית, רפואה, עריכת־ דין, ביטוח, ספנות, בנקאות, פרסומת, עיתונות, הוצאה לאור, בידור, עסקי דלא־ניידיורכישת חברות מסחר. אולם, עד לפלישת הגרמנים לא בא שום צו להסדיר הלכה למעשה את מינוים של האפוטרופסים הזמניים, ורק בתי־קולנוע הוחרמו מבעליהם.   משלוש התחיקות הכלכליות שהופעלו במגרב הסכמטית ביותר היתה זו שבמארוקו: פרט לט׳הירים הכלליים שנגעו ל׳תקנון היהודים׳ ולצו מן ה־19 באוגוסט 1941, שאסר על היהודים להתגורר ברבעים האירופים שבמרכזים העירוניים, הרחקת היהודים מן החיים הכלכליים ניתנה לשיקולם של הארגונים הכלכליים ושל הסינדיקאטים המקצועיים וליוזמתם. לפיכך פיטרה קבוצת התעשייה של הקולנוע אפילו את המסריטים והקופאים היהודים במארוקו. כל ארגוני היבואנים — לרבות יבואני השמן והטקסטיל — הוציאו משורותיהם את כל חבריהם היהודים; כתוצאה מכך נשלל מהם לקבל סחורה ולהמשיך בפעילותם, והם נאלצו לפטר את עובדיהם, שנוספו למובטלים, שמספרם הלך וגדל.

ושמא לא די בצעדים אלה, החוקיים או החוקיים למחצה, נאלצו הסוחרים היהודים בשלוש הטריטוריות לעמוד מדי יום בהטרדות משטרה מכל הסוגים, מעצרים ותביעות משפטיות בגלל ׳שוק שחור׳ או ספקולציות לא־חוקיות. אישיות ׳מוסמכת ביותר׳ הסבירה את הפילוסופיה שברקע רדיפות אלה בזו הלשון:

יש להביא בחשבון… כי סבך החוקים והתקנות הוליד, בתחום הכלכלי, שוק שחור ואלף עסקות לא־חוקיות ומסוכנות, המכניסות רווחים גדולים למי שאינם נתפסים. פיתויים אלה גדולים מדי בשביל היהודי… אולם חובת המחוקק, הנוצרית והלאומית כאחת, היא לא רק להגן על האומה אלא להגן גם על היהודי עצמו בכך שלא יוכל להביא נזק, להגן עליו מפני האינסטינקטים המובהקים שלו, שתמיד נפל להם קורבן לבסוף.

פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מן-הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.

 

  1. פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מןAsilah

פיוט זה הוקלט מפי פייטן בהילולה של ר׳ מרדכי תורג׳מן שנערכה בבאר־שבע אצל צאצאי הקדוש. בפיוט ארבע־עשרה מחרוזות כאשר בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור איזור אחד (המסתיים תמיד במלה אברהם). החריזה היא אאאב, גגגב, וכו'.

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד שבנה נביא

רבי אברהם

 

נפשו בהר המור

 צרור בצרור המור

והכל במזמור

 שבח אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

רבי אברהם

 

יגע ומצא

תמימה דרישה

 תורה קדושה

קנה אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

 רבי אברהם

 

שירי אחבר

שבח אדבר

 ראש לכל משבר

 היה אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

 עד יבנה נביא

רבי אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

 רבי אברהם

 

(מלה לא ברורה) חמלה

 עלי נתמלא

לחם ושמלה

 נתן אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

שמע קל והנך

 רבי אברהם

 

למד בשקידה

תורה ותעודה

בוא בש״ס תלמודא

רבי אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

 רבי אברהם

 

[…] רכה

 תורג׳מן חניכה:

 אשרי מי שכך

בעם אברהם

 

בעיני שר ומלך

בעיני המלך

 [חסרה שורה]

 שבח אברהם

הזיקה והעליות לארץ ישראל-ארזי הלבנון

ארזי הלבנון

הזיקה והעליות לארץ ישראל

מן התופעות הבולטות והמאפיינות את העם בגלותו ארוכת השנים, היא הגעגועים וחכמיה לציון ולארץ הקודש.

אולם ׳יהודי המזרח׳ (כפי שמכנים את יהודי ספרד, צפון אפריקה והמזרח) בלטו בבטאם רגש זה הרבה מעבר לאחיהם בארצות אשכנז. וכך כותב רבי משה דוד גאון:

״התולדה תלמדנו, כי יהודי המזרח, בכל מקומות תפוצותיהם, נשאו בחובם את הניצוץ היוקד, ניצוץ התקוה המעורר, ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו… היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה… התנועה המשיחית תוכיח, במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים… מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים… והכל במגמה להתיר מצואר העם את כבלי הגלות… לאלה המצויים אצל קורות הדורות, ידוע הדבר… כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמת למשיחים… רובם היו ילידי ארצות המזרח… מתוך כך אפשר להחליט בבטחה, שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי״ (יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה עמודים 2-1).

חבתם וכיסופם של יהודי המזרח והמערב (וכאן הכוונה במלה ׳מערב׳ ל׳מגרב׳, צפון אפריקה), באה לידי ביטוי באופנים שונים במשך כל תקופת הגלות. פעמים בפעולות מעשיות (כפי שעוד נראה בהמשך), ופעמים ביציקת רגשותיהם למלים וחרוזים.

להלן דוגמאות לביטוי רגשות התשוקה בפיוט ושירה:

רבי שמואל הלוי הנגיד (נולד ונפטר בקורדובה שבספרד במאה הי״א):

 בשורי בעין לבי דבירו…

אמרר בעין חרד ואהים בלב זעף…

אלהים, הלעד תעלה בת אדום… ובת ציון בלב ים משוקעת

רבי שלמה אבן גבירול (נולד ונפטר בספרד במאה הי״א):

עד אנה ה׳ תאריך קיצי, מתי קול התור ישמע בארצי…

 ימהר אל עליון לקבץ עם אביון ויבנה הר ציון…

ועל הר הגליל נהלך בחליל ואז תחפיץ כליל ואז יעלו פדים…

ציון למה תבכי, כי הנה בא מלכי מהר יאיר חשכי…

רבי יהודה הלוי (נולד בספרד ונפטר בירושלים במאה הי״א):

יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב,

לך נכספה נפשי מפאתי מערב…

ומי יתנני על כנפי נשרים,

עד אתה בדמעתי עפרך ויתערב…

יקל בעיני כל טוב ארץ ספרד,

כמו יקר בעיני ראֹת עפרות דביר נחרב

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך דורשי שלומך והם יתר עדריך

רבי ישראל נג׳ארה (נולד בסוריה ונפטר בארץ ישראל במאה הט״ז):

בנה מקדש ואריאל ושלח מבשר ישראל,

יאמר: בא לציון גואל, רחל באה עם הצאן

רבי שלמה הלוי אלקבץ (חי בצפת במאה הט״ז):

התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי

עורי עורי שיר דברי כבוד ה׳ עליך נגלה

רבי שלוט שבזי (גדול משוררי תימן):

נעלה לארצנו בשירה וזמרה וברון והדרה

 בזכות אשר נקרא שמה גבירה יסכה ושרה

 ובנה אשר שמע בקול גבורה נעקד כפרה…

שירה רווית רגש זו היתה ביטוי חרישי לתשוקת הגאולה. בכל עת רחשו שפתיים מילות שירים אלו כתפילה מלאת תקוה, בבחינת: ״אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי….״.

במשך מאות שנים התשוקה לציון באה לידי ביטוי בעליה אליה, על אף הקשיים הגדולים והסכנות הנוראות שאפפו את העולים. חז״ל קבעו שמתנת ארץ ישראל נתנה לעם ישראל על ידי יסורים (ברכות ה,א). ואמנם לא ניתן לזכות ולנחול את הארץ ללא מסכת היסורים המלווה את הבא לנחול בה. אלא שהתשוקה והחמדה אל הארץ מקטינים ומגמדים את הייסורים, וככל שהכיסופים גדולים יותר – כן קטנים היסורים, ועומד לכוסף הכיח לעמוד בהם. כשמרגישים ש״טובה הארץ מאד מאד״ (במדבר יד,ז), מוכשרת הדרך לנחלתה ביתר קלות ומתעלמים מקשיי הקליטה בה.

ואמנם, על אף קושי העליה לארץ באלפיים שנות גלות, רבים רבים היו שעלו אליה, ולא שתו לבם לקשיי העליה וההתיישבות בה. תופעה מופלאה זו נבעה אך ורק מגודל האהבה הבוערת בלבם לארץ חמדה, משוש תבל.

פני העולים לארץ ישראל היה בראש ובראשונה לירושלים. ירושלים היתה מוקד לעולים, אליה נכספו והשתוקקו ואת עפרה ואבניה חוננו בלהט ובדמע.

אולם עלו גם עלו לחברון, טבריה, צפת, לכפרי הגליל, ולכל ישוב – גם אם זעיר היה – במגמה לחונן עפרות ארץ ישראל ולזכות להטמן בארץ הקודש.

דוגמה לעליות יהודים לארץ ישראל, על אף הקשיים הרבים, נתן רבי יהודה הלוי – גדול משוררי האומה – שהיה סמל ומופת לכל הבאים אחריו. לפי המסורה נרמס ריה״ל תחת רגלי סוסו של פרש ערבי, בעודו מתפלל לפני הכותל המערבי. וכך מובא ב׳שלשלת הקבלה׳ לרבי גדליה בן יוסף אבן יחיא:

 

״וקבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע (ריה״ל) את בגדיו וילך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: ״כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו״, והיה אומר את הקינה שחבר האומרת: ״ציון הלא תשאלי״ וכו' וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו, והלך עליו וירמסהו וימיתהו״.

מאז ריה"ל, הלכו בדרכו רבבות רבבות יהודים, תוך חירוף נפש בלתי מתפשד, כדי לזכות ולראות, לצעוד ולהלך על אדמת הקודש.

נציין מספר עליות לארץ ישראל של אישים וקבוצות מחכמי ׳ארזי הלבנון"  באלף השנים האחרונות. במאה השישית עלה לארץ ישראל מר זוטרא – בנו של ראש הגולה בבבל, ובהגיעו לארץ ישראל נתמנה ראש הישיבה בטבריה.

רב אחא משבחא, מגדולי ישראל בתקופת הגאונים, עלה לארץ ישראל במאה השמינית. דור לאחר עלייתו ישנם פרטים על מציאותן של קהילות יהודיות מעולי בבל בארץ ישראל. ככל הנראה גם רבי אברהם אבן עזרא הגיע לארץ ישראל, הרמב״ם שהה בארץ ישראל כחצי שנה. במאה הי״ג עלה הרמב״ן לארץ ישראל ובה נטמן (מקום קבורתו לא נודע). הרמב״ן נחשב, ובצדק, למחדש הייש־ב היהודי בירושלים.

במאה הי״ד עלה גדול וראשון חוקרי ארץ ישראל – רבי אשתורי הפרחי, מחבר ספר ׳כפתור ופרח׳. באותה מאה עלה גם המקובל רבי שם טוב גאון.

לאחר גירוש ספרד עלו רבים לארץ ישראל, במיוחד לאחר כיבושה על ידי התורכים.

 מנהיגי העולים התיישבו בירושלים: המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי, רבי לוי אבן חביב, רבי יצחק הכהן שולאל ועוד. אולם רוב החכמים התיישבו בצפת, שהיתה למרכז התורה החשוב ביותר בעת ההיא: רבי דוד אבן זמרא, רבי יעקב בירב, רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדובירו, רבי משה אלשיך, רבי ישראל נג׳ארה ועוד.

במחציתה השניה של המאה הט״ז קיבל דון יוסף נשיא את זכות החכירה ליישב יהודים בטבריה מהשולטאן סלימאן.

במאה הי״ז עלה לארץ ישראל המקובל רבי אברהם אזולאי, ומאוחר יותר רבי יעקב חגיז, שעמד בראש ישיבה בירושלים. מבין חכמי ירושלים בעת ההיא נמנה רבי רפאל מרדכי מלכי, שעלה לארץ ישראל לקראת סוף המאה הי״ז.

במאה הי"ח שב לארץ ישראל מאיזמיר רבי חיים אבולעפיה, בעקבות הזמנתו של שליט הגליל ד׳אהר אל-עמר ליישב את טבריה ולהקים את הריסותיה. באותה מאה עלה אף המקובל הגדול רבי משה חיים לוצאטו, שנפטר זמן קצר לאחר בואו. כן עלו בעת ההיא המקובלים רבי גדליה חיון, שייסד את בית המדרש למקובלים " בית אל "  בירושלים, ורבי שלום שרעבי שנודע כחשוב שבין מקובלי תימן.

מפורסמת עלייתו של רבי חיים בן עטר עם חבורה של שלושים נפש, ואף הוא ייסד ישיבה בירושלים.

במאה הי"ט היו עליות מקיפות מארצות המזרח (בבל, פרס, אלג׳יריה, בוכארה, כורדיסטאן, תורכיה), מצפון אפריקה מתימן. במאה זו חידשו עולי מרוקו ואלג׳יריה את היישוב היהודי בחיפה.

במחציתה של מאה זו עלה רבי דוד בן שמעון (דב״ש) ממרוקו, והקים את השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים,  שכונת ׳מחנה ישראל׳ (־ממילא).

אף קהילות תימן הצטיינו בכמיהתם לציון. במאה הט״ז עלה רבי ישועה עדני, אביו של רבי שלמה עדני, עם כל בני ביתי והתיישב בצפת. ובמאה הי״ט באו שיירות של עולים.

מן הראוי לציין שגדול המעוררים לעליה לציון בדורות האחרונים היה רבי יהודה אלקלעי. הר״י נולד בשנת תקנ"ח ( 1798) בסאראיבו שביגוסאלביה ונפטר בשנת תרל״ט (1878) בירושלים, אליה עלה בסוף ימיו. נודע בעיקר כאחד מן הרבנים החשובים שבין מבשרי התנועה הלאומית בישראל, ומראשוני העסקנים למען ישוב ארץ ישראל במאה הי״ט.

הוא הוכיח בכתביו ומאמריו שהגאולה הטבעית הינה תנאי ראשון לגאולה בדרך נס, ועל כן יש לעשות ככל שביכולתנו למען יישוב ארץ ישראל.

בהחלט ניתן לומר, שהרב יהודה אלקלעי, כינס בהגותו ובמעשיו את מאוויי יהדות ספרד והמזרח להתגשמות חזון שיבת ציון. הוא הדוגמה הבולטת הגדולה ביותר בדורות האחרונים.

קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א

 

 

 

קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א

 

 

 

 

הטרילוגיה התטואנית

הטרילוגיה התטואנית

מואיז בן הרוש…..

משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001

משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001

4

  • אימא, איפה אבא,
  • הוא עוד מעט יבוא,
  • למה שמואל ישן, הוא מרגיש טוב,
  • הוא קטן אז הוא ישן,
  • והוא לא יודע שאנחנו נוסעים,
  • הוא לא יודע.
  • ולקחת את המפתח של הבית,
  • אנחנו לא נחזור, אנחנו כבר בספרד ואנחנו לא נחזור,
  • לא? אבל לקחת את המפתח? חשוב מאוד המפתח­

­            אתה יכול לנוח בני, אתה יכול לנוח, המפתח נמצא בלב.

  • ומתי אבא יבוא?

            אל תדאג הוא יגיע בערב, הוא יביא את הכסף.

תֶּטוַּאן 1914

אה, כן… נרדמתי על הכורסה, אתה יודע, ככה זה הזקנים, נרדמים פתאום, אבל אני כמעט לא ישן עכשיו, כמה שעות מעטות, אה, איפה היינו, אולי אספר לך על האירוע החשוב כל-כך שבו הגיעו המלך והמלכה ב1914- או משהו כזה, אחרי שנכנסו הספרדים, אבל זה לא נראה לי כל-כך חשוב, אז זה נראה משהו מדהים, וצבעו את כל הבתים בעיר לכבוד האירוע, כאילו מדובר באיזו חתונה או משהו כזה, אבל היום, זה לא מה שחשוב, אספר לך על קוטי בן דהן, אף אחד לא יספר לך על זה, זו הייתה בושה גדולה כל העניין אתה, אתה יודע אחרי 1862 הספרדים יצאו אך השפעתם התרבותית והדתית הלכה וגדלה, הם גם הבינו שיש להם עם מי לדבר כאן, וניסו לעשות נפשות לדתם, ברוב המקרים הם כמובן לא הצליחו, הרי תחשוב היהודים שהיו כאן היו החזקים ביותר שנותרו אחרי גירוש ספרד, מדובר באנשים אמידים שעזבו את הכול ובאו למקום נידח, מדובר בצאצאים של גלדיאטורים רוחניים, היו כאלה שחזרו אתה יודע, את זה סיפרה לי האם של סבתי, ששמעה מסבתה שהיו כמה יהודים שהתנצרו וחזרו לסביליה, חזרו לבתיהם, אפילו ממשפחת בן זמרה, היו גם כאלה שאחרי שהתנצרו והיו למַרַנוֹס, קיימו את התורה בסתר, הם באו לתטואן, הרבנים לא כל-כך קיבלו אותם, הם רצו שכאן יהיו רק ספרדים שהיו מוכנים לעזוב את הכול על מנת להיות יהודים ולא כאלה שהתפשרו, בכל זאת, אני מניח שהיו כמה קרובי משפחה שכן התקבלו לתטואן בשנת 1600 בערך או לפניה, אז דמיין לך אחרי כל מה שסבלנו שיבואו לנצר אותנו, דווקא אותנו, והיו להם כמה הצלחות, הם כתבו על זה בעיתונים כאילו זה מה שיחזיר את כבודם האבוד של מלכי ספרד, אני במיוחד זוכר את קוטי, כי היא הייתה יפה, וכמו שאומרים, שמתי עליה עין, זה היה אחרי שחזרתי בפעם הראשונה מברזיל, שם בניתי להם את מסילות הברזל של הגיונגל, כבר היה לי קצת כסף, והייתי נחשב לצעיר מבוקש, כי היה כאן עוני גדול, ואהבתי את קוטי, פניה היו לבנות מאוד ועיניה ירוקות, כמעט חיוורת אבל זה היה עור חלק כל-כך, חלק כל-כך… היא בטח כבר מתה היום, ונקברה על ידי כומר אי שם במלגה או בבֶנירוס או בוולנסיה, או בסאוטה, או במדריד, בארץ אבותיה, אבותיה שלא רצו להתנצר כדי שהיא תהיה יהודייה, או ממזרים, ממזרים הגויים האלה, ממזרים גדולים, תמיד מחפשים את החלשים שבנו לשכנעם, כמה יהודים היו יוצאים ממנה, מאות, אלפים, יהודים שכל-כך חסרים לנו עכשיו אחרי השואה, לא, הם הולכים לחלשים, לעניים, לחסרי הלחם ולחסרי הבגד והנעל, כי באמת, מימון, באמת נעליים לא היו לנו, אבל רבי יצחק בן ווליד בחכמתו ביקש שיבנו לו בית-ספר לפני שיתנו לו נעליים, וכך אתה היום איש עשיר, ומכובד, יודע קרוא וכתוב, יודע צרפתית וספרדית, נוסע לאוראן ולמדריד, איש גדול בעולם, בזכותו וחכמתו, דע לך, לולא כך, היו לך נעליים, אבל לא היית יודע ללכת אתם, לא היית יודע לאיזה כיוון ללכת אתם, קוטי קוטי היקרה, בסוף התחתנתי עם קוטי אחרת, יהודייה, שילדה לי את משה שהתחתן עם אסתריקה היפה שילדה אותך, אל תגיד את זה אף פעם לאביך, הוא אולי יחשוב שלא אהבתי את אמך והתחתנתי אתה בגלל מבטה של קוטי האחרת, אבל זה לא נכון, אהבתי את סבתך והיא הייתה אישה טובה עד מאוד, ואהבתי אותה מאוד והיא הייתה נאמנה…

אתה בטח שואל את עצמך אם אני הייתי נאמן, שם בברזיל, עובד שנה שנתיים וחוזר לכאן, ועושה ילד וחוזר לשם, זו שאלה טובה, אומר לך, שזה אפילו הפתיע אותי הנאמנות שלי, אבל היה אחד שניהל גם שם חיי נישואין, לא ממשפחתנו, ולא אומר מי זה, הוא נפטר לא מזמן, והיו לו כמה ילדים גויים שם, משפחה שלמה בג'ונגלים של ברזיל, פה משפחה ושם משפחה, לא איני שופט אותו, בגילי, ועם כל מה שראיתי, אני לא יכול לשפוט איש, גם לא את עצמי, ראיתי אותם לפעמים נופלים בשמש באמצע העבודה ולא קמים יותר, ואנשים מוזרים אלה, שאפילו את שמם איש לא ידע, יש להם בטח משפחה שעדיין מחכה לשובם, גם אני הייתי חולה כמה פעמים שם, כמובן שמחתי מאוד לחזור לכאן בתחילת המאה כשאביך הוכיח את עצמו כגאון במסחר ונהיה מיליונר בגיל שש- עשרה, גאוני, הוא היה הראשון שייבא סחורה לתטואן דרך הים, שמחתי לחזור לכאן להיות לו לעזר קטן, כן, זה היה קצת השפלה בשבילי, אבל עדיפה השפלה זו מאשר כל הנסיעות והימים הסוערים, עדיף, ואני שמח לראות שגם אתה הולך בדרכי אביך להיות עשיר מופלג ויהודי נאמן, יום אחד עוד תזכה לגור בירושלים­…..

משפחות יהודי מרוקו בתקופה הזאת.

הרב יעקב משה טולידאנו 1

לפי המובן הפשוט כי השם טולידאנו הוא " איש טולידא, וכמו כן רוזאניש בספר דברי ימי ישרקאל בתוגרמה, אכן אבותינו ספרו לנו כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על על עצמם לבלי שוב לספרד קראו להם מאז טולידט-נו, לאמר " טולידא-לא בשפה הספרדית ואמנם דבר ברור שזוהי רק אגדה בעלמא.

בשמות המשפחות האלה של יהודי מרוקו נמצא כי יש מהם שמקורם הוא מהשפה העברית ויש ממקור השפה הערבית גם הברברית, אמנם חלק גדול מהם חוצבו ממקור השפ-ה הספרדית או נאצלו משמות מחוזות וערים שבספרד, ואלה הם בלי ספק ממשפחות מגורשי ספרד שנושבו במרוקו.

כבר זכרנו כי יד אחרי זמן קצר להתיישבות הרהנים המגורשים בפאס, אחרי שרק הונח להם מעמל נדודם ומתלאותיהם, שמו את לבם לסדר ענייני קהלתם שהייתה לקהלה מיוחדת אך מצוינה ורבת ההשפעה והיכולת.

כל תקנות הרבנים המגורשים אשר עשו ותקנו לחזק הדת וטובת הציבור, כתבו למשמרתבספר מיוחד, הוא " ספר התקנות של קהלת קודש המגורשים וגדוליהם בפאס " אשר היה אחר כך לאבן פנת היהדות במרוקו בכלל ול " שולחן ערוך " שהכל סמכו עליו, ספר התקנות ההוא יכיל כל התקנות שנעשו טנתקנו מגדולי דורות אחדים זה אחר זה במשך שתי מאות שנים בערך רנ"ד – ת"ס 1494 – 1700.

ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהודי מרוקו מבלי להשגיח כלל אם גם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים, לרוב נמצא זרבני המגורשים נטו בספר התקנות שלהם להקל הרבה עד שמפני כן נתפשטו בין יהודי מרוקו כמה מנהגים דתיים הרחוקים ונבדלים מאד ממנהגי היהודים ביתר נארצות ומהם ידענו כבר " מנה הנפיחה ", שפגש בראשיתו התנגדות קשה.

ובכל זאת פשט סיג וסיח היתרו למרות מה שנמצאו עוד אחדים מגדולי רבני המערב בדורות האחרונים שחפצו לבטלו.וכן מנהג אכילת החגבים שבכל ארץ המערב נוהגים הם לאוכלם, וכן לישא נשים רבות, ועוד כאלה מנהגים שיש להם יחס להדת.

ספר התקנות ההוא נכתב בעבריתורק תקנות אחדות, הראשונות המה בשפה הספרדית בעוד הייתה חליה בפיהםומדוברת בפי הכל. כן נמצאו עוד איזה תקנות שנכתבו בזמן מאוחר, בלשון ערבית אחרי שהשפה הספרדית החלה כבר להשכח ועל מקומה באה הערבית.

הרבה מהתקנות ההם בכלל שייכים גם להמצב המדיני והחברתי של יהודי פאס ומרוקו, ובם מתבטאת צורתם ותמונת חייהם של ההמון, ושל הרבנים בפרט, הרבנים שהיו במשך הזמן ההוא של מאתיים שנה ויותר, מראשית המאה השש עשרה ועד המאה הי"ח, שאותם נזכיר הלאה בפרקים הבאים.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה – מנחם וינשטין

 

אלגיריהחכמים ודיינים

הבידוד והניתוק של יהודי אלג׳יריה ממרכזי היהדות הביא לצמיחת כמה חכמים ודיינים שהנהיגו את הקהילות הוותיקות. אולם בשל מספרם הקטן וידיעתם המועטת בתורה לא שרדו מהם חיבורים הלכתיים, ונשארו בידינו רק הדים לקיומם העולים כמעט בכל מקרה של התנגשות בין הפליטים מספרד בשנת קנ״א לבין הוותיקים על רקע הבדלי מנהג והלכה. בעיר מליאנה הצדיקו התושבים המקומיים את מנהגיהם בכך ״שבפני חכמים גדולים נהגו היתר בזה ולא מיחו בידם״. וכן בעיר ברשך הצדיקו הוותיקים את מנהגם להיתר בכך ״שלא מיחו בהם חכמי המקום״. אולם נראה שהחכמים היו מועטים, ומצויים היו בעיקר בקהילות הגדולות בשפלת החוף. הרשב״ץ מציין עובדה זו בתשובתו אל קהילת בג׳איה- Bougie  בכתבו: ״הנה עמכם מה שאין בהרבה מקומות מאלו הארצות זקנים יודעים הנהגת הצבור יודעי דת ודין״«. שמותיהם של החכמים הקדומים כמעט שאינם ידועים מלבד בעיר מוסתגאנים שבימי הקדומים אסר החכם ר׳ אברהם ליטול לולב שקצצו גוי מהדקל ביום טוב ״.

התושבים הקדומים שחיו בקהילות הגדולות יכלו להביא עצומותיהם בפני דיינים. בעיר קונסטאנטינה שכנראה היו בה חיי קהילה מסודרים סיפר שמש בית־הכנסת כי כשלושים שנה לפני בוא גולי קנ״א היה בעיר דיין שהיה מורה לו להוסיף מים למקווה. בתקופת בוא גולי קנ׳׳א שימש ר׳ יוסף בר דוד שהרשב״ץ משבחו ביותר, כדיין בקהל קונסטאנטינה. בעיר תלמסאן שימשו כדיינים בקרב התושבים הוותיקים ר׳ יוסף אבן יחיון שהרשב״ץ משבח את פסקו, ור׳ שלמה בן קאין, שקבל עדות והשביע בבית־הכנסת, אולם הרשב״ץ אינו מסכים לשיטתו.

בואם של גולי קנ״א העלה על הפרק שאלת יחסם של התושבים החדשים אל הד­יינים ומנהיגי הציבור של הוותיקים בעיקר ביישובים בהם לא הוקמו קהלים חדשים, ויוצאי ספרד בהם היו כפופים לקהילה הוותיקה. בעיר תנס התעורר סכסוך שבעק­בותיו הטיח דברים אחד מיוצאי ספרד כנגד דיין הקהילה הוותיקה. השאלה הובאה לפני הריב״ש וזה הורה שמותר לדיין הקהילה להענישו. הריב״ש העריך וכיבד ביותר את דייני הקהל הוותיק בתנס ומנהיגיו. על גבי התשובה אליהם נכתב: ״גדולים בחכמה ובמנין יושבי אהל ומקנה וקנין משיבי מלחמתה של תורה כהלכה ושואלים כענין הנכבדים דייני ומנהיגי הקהל תנס יש׳ צו׳ ״. לעומת זאת ביישובים הקטנים שרר מחסור בחכמים ובמורי הוראה. הדבר הביא לכך שבעלי תפקידים דתיים מן המעלה השנייה כגון שליחי צבור ומלמדי תינוקות ממלאים תפקידי חכמים ונוטלים לעצמם אף כבוד ושררה המגיעים לתלמידי חכמים.

מנהגי הקהילות הוותיקות

מרבית הידיעות המצויות בספרי השו״ת של חכמי אלג׳יריה הן על התושבים החדשים והקהילות שנוסדו לאחר שנת קנ״א. אולם עיון מדוקדק בשאלות ובתשובות מלמדנו על עשרות מנהגים דתיים וחברתיים שהיו מקובלים בקרב בני הקהילות הוותיקות.

א.    בקריאת התורה בשבת להוסיף יותר משבעה קרואים: ריב״ש קיב.

ב.     בזמן שהיו מפטירים בשירת דבורה היו מתרגמים אותה לערבית: תשב״ץ ג: קכא.

ג.     למכור המפטיר למרבה במחיר ולקנות את המפטיר בשביל ילדיהם: ריב״ש לה.

ד.     קריאת ההפטרה בשניים, אחד קורא פסוק אחד, והשני קורא את הפסוק השני, וכך קורין בדילוג: ריב״ש מ.

ה.    כפילת פסוקים ומזמורים. כגון הודו שבסוף מזמור הודו לה׳ קראו בשמו, וכן הודו לאל השמים, וכן כל הנשמה תהלל יה, וכן ה׳ ימלוך לעולם ועד שבסוף שירת הים: ריב״ש קלג.

ו.     מנהג לקדש על יין צמוקים: ריב״ש ט.

ז.     מנהג לקדש על יין ענבים שמערבים בו דבש ומראהו איננו אדום: תשב״ץ א: נז.

ח.    מנהג באלמדייא להתענות ביום הושענא רבא: תשב״ץ ג: קט.

ט.    מנהג בכל גלילות ארץ ישמעאל שיום שמחת תורה או יום חופת חתן שכל בני הקהל מגדולם ועד קטנם קורין בתורה ומברכין, ולפעמים שצריך החזן לחזור ולקרות הסדר חמש או ששה פעמים כדי שיספיק לכל אחד ואחד ג׳ פסוקים: ריב״ש פד.

י. בדברים שהרמב״ם קובע הלכה על פי מנהג ולא דין, הולכים אחר המנהג שבעיר או לפי דין התלמוד אף אם מקובל בעיר שאין דנין אלא על פי הרמב״ם: ריב״ש ק.

יא. בווהראן הקלו בדם בתולים — מאידך החמירו בימי טוהר של יולדת: ריב״ש מ.

יב. בכל הארצות משחיתים הפיאות ומשאירים חוט אחד באמצע: תשב״ץ ב: ק.

 יג. באלג׳יריה נהגו להשביע את העדים כמנהג המוסלמים: תשב״ץ ג: טו40.

 יד. הענשת יהודי מקלל כהן כמנהג המוסלמים להעניש מקלל אחד מקרובי הנביא: ריב״ש צד!4.

טו.   לצאת כל שבעת ימי אבלות לבית הקברות כמנהג הישמעאלים: ריבי׳ש קנח.

טז.   נהגו להרבות ללבוש בגדי פשתן: ריב׳׳ש כט, סז.

יז, המיטות היו קבועות בכתלים, בימי האבל לא היו הופכים את הכרים בניגוד לנהוג בספרד: ריב״ש סט.

יח. באחד מבתי־הכנסת בבג׳איה נהגו לחלוץ את הנעלים לפני הכניסה כמנהג הישמעאלים לפני כניסתם למקום הקדוש. מנהג זה הונהג גם על ידי הרשב״ץ באלג׳יר: רשב״ש רפה.

יט. בתנס מנהג המדינה מימי קדם שכל המגרש אשה שלא מדעתה, מענישין אותו ממון: תשב״ץ ב: כ.

כ. הנדוניה ניתנה לבנות בצורת מטלטליו, תכשיטין ומלבושים ולא בכסף, כדי שהנדוניה תהיה בעיין ברשות הבא, ולא תבוזבז על־ידי החתן: ריב"ש קד

בימי צמיחת הנצרות-הירשברג

תולדות. הירשברג

בימי צמיחת הנצרות

בימי הקיסרים שעלו על כס רומי לאחר אדריאנום נשתפר מצבם של היהודים בכלל ושל אוכלוסי אפריקה בפרט. הענקת זכויות אזרחיות ליהודים ומעמד נסבל לדתם משלבים אותם במסגרת האימפריה הרומית, ואין הם נבדלים לכאורה משאר האוכלוסים אלא בדתם. נוסף ליהודים, שמספרם היה ניכר, נתרבו אז ׳יראי השמים׳, שהיו נוחים לקבל השפעות יהודיות ונוצריות.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקוס אבליוס אנטונינוס  (קאראקאלה), והם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה  (היא לבדה) שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא׳ כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימויס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים פותרים ׳וללבן עד עת קץ׳ בספטימיוס ואנטינינוס. בחורבות בית־הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ׳לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיוס סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס ספטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים׳. מ. אבי־יונה מציין, כי זו היא הכתובת היחידה שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

אמנם, לפי מקור אחד אסר סוורוס על עשיית נפשות ליהדות. אולם פקודה כזאת אינה נזכרת בשום מקום אחר. ואפילו נכון הדבר, קרוב להניח, כי איסור הגיור בא אגב איסור ההתנצרות ונתכוון בעיקר למנוע את זו. הרי טרטוליאן, בן דורם של שני הקיסרים מבית סוורוס, מתאונן על כך, שהרבה נוצרים מסתתרים תחת מסווה היהדות, מפני שהיא דת מותרת **יי, והמאמינים בה אינם צפויים לרדיפות שטבלו הנוצרים באותם הימים. עובדה היא, כי במקרים רבים שימשה התייחדותם של בני אומות העולם שלב מוקדם לכניסתם בחיק הנצרות, ובתקופה מאוחרת יותר פרוזדור לאיסלאם אף־על־פי־כן ראו סופרי הכנסיה הלאטינית, שמקורה בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי באפריקה הצפונית, בהתפשטות היהדות בין עובדי־האלילים סכנה בלתי־אמצעית לנצרות׳ ונלחמו בה בנאומיהם ובוויכוחיהם.

מלחמתם של אבות־הכנסיה ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה באפריקה! כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. או­לם משנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית ונתבסס מעמדה של הכנסיה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסיה באפריקה. נתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים וכופרים הן כיתות נוצריות שלא קיבלו את עיקרי הדת הרשמית. בייחוד היפנו את זעמם נגד ׳עובדי שמים׳, כת מתייהדים, שעל טיבה לא הגיעו לידינו ידיעות ברורות ומהימנות.

קונסטאנטין הגדול לא העז לפגוע במעמדם החוקי של היהודים, על אף יחסו השלילי אליהם. אולם כאשר כבש ואלנטיאנוס  השני בשנת 355 את אפריקה הו­ציא פקודה נגד היהודים, שבה ביטל את החוק המעניק תוקף לעדותם לפני ער­כאותיהם, שממנו נהנו עד כה. עם זאת עדיין מוכרים היהודים כאזרחי רומי באחד החוקים (משנת 397) שב׳קודכס תיאודוסיאנוס׳, הנקרא על שמו של תיאודוסיוס הגדול (379—395), שהכריז בשנת 392 על הנצרות כעל דת המדינה. זמן לא רב לאחר מכן הוציא הקיסר הונוריוס (408—409) חוקים המכוונים נגד היהו­דים והדונאטיסטים, כת נוצרית שהתפשטה במהירות במאה הרביעית באפריקה והיתה בה סכנה חמורה לכמורה הרשמית. בימים ההם קרב לקיצו שלטון רומי המערבית על אפריקה, ואחד הנציבים בארץ אף העז להפסיק את משלוח התבואות לפרנסתו של ההמון במטרופולין, דבר שהיה לחוק מאות שנים.

לדבריו של הירונימוס (מת 420) מתוחה היתה באותו פרק־זמן שרשרת רצופה של יישובים יהודיים ממאוריטאניה במערב עד למזרח, דרך אפריקה, מצרים, ארץ־ישראל ועד הודו.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר.

בקשה סי׳ = סימן: פריחא בת יוסף

נו׳ = נועם: ׳אויה לי אויה לגופי׳

 

1 פנה אלינו ברחמים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים,

 האל גואלי.           בקר תשמע קולי

 

5 רחם על עם סגלתך,

 כי הם עמך ונחלתיך;

מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

 

יחיד נשא ונעלם,

 פדה בנך כשה נאלם,

 ובנה דביר ואולם,

ותמוך גורלי.

 

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו,

 והקם דבירך אלינו,

צורי וגואלי.

 

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי,

 כוסי וחבלי.

אנציקלופדיה רבני וחכמי הספרדים ועדות המזרח

 

ארזי הלבנוןרבי אב המון

מחכמי ורבני קושטא. בנו של כמהו״ר רבי יוסף המון זלה״ה. שמוזכר בהסכמת ספר ״טוב טעם״ בה הוא חתום בקושטנטינא בטו"ב אלול שנת ובשמ״ח לפ״ק וחתימתו שם עם כמה רבנים חשובים.

רבי אבא אלבז

נולד בעיר צפרו שבמרוקו לאביו רבי עמרם ביום י״ד תשרי נדדת תרי״א [1851] ומעודו לא מש מאהלה של תורה. לקח לו לאשה את הצדקת מסעודא בת אחיו מאביו רבי יקותיאל אלבאז בשלשה ימים לחדש אדר הראשון ש״ש תרכ״ד.

שמש בדיינות הרבה שנים. ובסוף ימיו בקיץ התרע״ט נתמנה לדיין על פי הממשלה במקומו של רבי שלום אזולאי. הוא זכה לגבורות ונשאר במנויו זה עד יומו האחרון כ״ו אלול התרח״ץ.

וכתביו הניח ביד בנו יחידו רבי יקותיאל מיכאל. ושניהם ז״ל שמרו בדייקנות על הרכוש הרוחני היא הספריה הקדושה וכתבי היד שהנחילו להם אבותיהם.

אלו הם חיבוריו:

א].        ״זובחי הזבח״. על שחיטה וטריפות.

ב].        ״דין אבא״. שאלות ותשובות בהלכה.

נ]. ״מילי דאבא״. לקוטים על התורה ומכתבים. נדפס על ידי נכדו הרב מאיר אלבז ירושלים תש״ם.

ד]. נמוקים על השלחן ערוך.

ה]. ״בית האוסף״. לקוטים מדעיים מספרים שונים, וכך כותב שם: "חסדי אל ראו עיני תכתב וזאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו, אני הכותב נהייתי ונתליתי בחולי הקרע ( השבר ) ימים כבירים קרוב לשלשים שנה, ואין לו רפואה כפי הטבע, עד ( אחר נתוח )  שיקרע הרופא עור הכרס החיצון, ויתפור דיר הכרס הפנימי, וזה מן הנמנע לעשותו כי זקן אנכי קרוב לגבורות, וגבר עלי חסד האל, והתחיל המקום להסתם והסירותי מעלי האיזור [החגורה] שעושים הרופאים וחזר המקום לכמות שהיה, ומחמת שזה חוץ מן הטבע כתבתיו לאות ולמזכרת בשנת תר״ץ לפ״ק בא סימן תצ״ר חיי נאום ע״ה אבא אלבאז.

ושם כותב עוד מה שראו עיניו: ״גויה בצפרו ערבית בת שבע שנים וחצי שחצי פניה לאורכו עלה שער כשער העזים עם עור שחור ברוך משנה הבריות״.

הרמב״ם אלבאז בספר ׳היכל הקדש׳ כתב שנהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלים בטבילה, או טהרת ט׳ קבין קודם שחרית לזכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה.

רבינו נתן הסכמתו להדפסת הספרים: אבני שיש: רמת שמואל: שפתי רננות: ושיר חדש.

וכך חרות על מצבתו קבורתו.

פה נגנז ארון התורה ראש על אר״ץ ר״מ ור״מ הרב הקדוש רב ומו״ץ ושפט את ישראל מ״ז שנה הרה״ג המפורסם אדמו״ר כמוהר״ר אבא אלבאז זצ״ל נולד י״ד תשרי תרי״א [1851], נתבש״מ יום ה׳ כ״ו אלול תרח״ץ [1938] פ״ק זיע״א.

תולדות רבני עיר צפרו, עמוד נח

רבי אבא ב״ר יהודה דילמדיגו מחכמי קנדיה. בן דורו של הרשב״ץ. מופלג בחסידות ובעושר. בנה בתי כנסיות, הקדיש ספרי תורה ותמך בנזקקים. בניו: רבי אליהו, רבי משה, ורבי אלקנה.

רבי אבא ב״ר יהונתן סירירו

חי במאה הששית אחד מחכמי פאס, ונתבש״מ בכסלו תקצ״ה בחולי הקוליר׳א רח״ל, הרב הנזכר היה חסיד וקדוש והוא היה שוחט ובודק מומחה.

מלכי רבנן, בערכו

רבי אבא ב״ר יצחק אביחצירא

מרבני מרוקו. היה נכדו של הגה״ק רבי יעקב אביחצירא זלה״ה. נודע בגדולתו המופתית, ורבים שיחרו לפיתתו לקבל את ברכתו ולהגות ממנו עצה ותושיה.

נפטר כ״ו חשון התרצ״ז [1937]. ומנוחתו כבוד בעיר בודניב-מרוקו

רבי אבא דוד אליהו

מחכמי ורבני בגדאד ״חסידא קדישא״ ומרבה בצדקות. הגרי״ח בספרו שו״ת ״רב פעלים״ ח״א יו״ד סימן מד מרבה בשבחו מאוד עיי״ש. בכ״י רבי שלמה לניאדו כתוב: ״רבי דוד אבא אביו של שאול יודע העתים, נפטר בכ״ג באייר תרל״ו [1876]״.

רבי אבא יהודה חדאד

מחכמי ורבני ג׳רבא. היה ת״ח מצויץ בעל זכרון נפלא והיה חכם בדקדוק המקרא. ושמעתי ממר אבי [מוהרמ״ך] ז״ל שכמה פעמים היה בא לבית המדרש לפקח על התלמידים הלומדים בש״ס והיו לומדים לפניו הסוגיא עם פירש״י ואחרי שלומדים אותה פעם ושתים מבארים לפניו הכל והוא היה שואלם על כל קוץ וקוץ בש״ס וברש״י כאילו מונח הכל בכיסתיה, ועיין בהסכמת הרבנים בספר פני שאול למוה״ר הרה״ג רבי אבא שאול חדאד ז״ל. כ״כ בספר ממלכת כהנים [דף מ״ד] הנדפס עם ספר פרח שושן להרה״ג רבי שושן הכהן ז״ל עי׳ש.

אנשי השם, עמוד ט

רבי אבא כודיידאתיף

מחכמי ורבני בוכארה. דיין, היה חבר בבית דינו של הגאון הראב״ד רבי חזקיה הכהן רבין בשנים 1900 לערך.

רבי אבא מלוד-שמא

מרבני ספרד, מובא בספרו של רבינו אברהם סבע בפירושו לתהלים כ״י שכתב בתוכן דבריו: ״וראיתי בקהל סמוכה תקון מחכמים גדולים שלפנינו בפרט מחכם החסיד רבי אבא מרביץ תורה בקהל לוד שמא״ עכ״ל. ולא נודע זמנו בדיוק אבל כנראה בשנת ה״א קוף לערך.

נר המערב

רבי אבא מרדכי עמאר

הרב הגדול רבי אבא מרדכי זצ״ל נולד במרוקו בשנת התרמ״ח [1888], הוא הצטיין בכשרונות גדולים, למדן גדול היה ובעל סברה ישרה, זכות שכלו ועומק הבנתו היו לשם דבר בעיר, הוא היה בקי בש״ס ופוסקים לא הניח פינה. הוא ניחן בכח הסברה נדיר, וכל דבר הקשה מפרקו לפרטי פרטים ומגישו בעריבות רבה עד אשר הדברים שמחים כנתינתם מסיני.

הרה״ג רבי אבא מרדכי היה מדמויות ההוד של העיר, חביבותו השופעת, ואהבתו הכנה הפיחה רוח חיים בכל מי שבא איתו במגע, ענוות חנו הנסוכה על פניו, הקרינה על כל הסובבים אותו ונקשרו אליו בקשר אמיץ, ואפשר לומר שהוא היה האישיות הנערצת ביותר בכל העיר.

תחילת לימודו בש״ס היה אצל הרב הגדול רבי חיים בירדוגו זלה״ה שהיה ממרביצי התורה בעיר והעמיד תלמידים הרבה, הוא למד אצלו קרוב לארבע שנים, ואחר כך החליט לפרוש מהחבורה הוא וידיד נעוריו הרה״ג רבי יצחק אסבאג זצ״ל. סיבת פרישתם היתה שיטתו האיטית של הרב, ותפיסתם המהירה ביחס לחבריהם. רבי יצחק ואבא מרדכי נקשרו בקשר הדוק ולמדו בחברותא כל ימי חייהם, וכדי להמחיש מה משמעות של חברותא לכל החיים, אספר מה ששח הרה״ג רבי יצחק אסבאג זצ״ל. בהיותי לומד אצלו בבין הזמנים של שנת תשי״ז. והואיל וחבבני מאוד העזתי לשואלו האם סיימו הוא ואבא את כל הש״ס, ענה ואמר לי ״ארבע פעמים סיימנו את כל הש״ס גמרא רש״י ותוספות הרא״ש והר״ן ונמוקי יוסף, וטור ובית יוסף ושולחן ערוך אני לא יכול לזכור כמה פעמים, סיימנו וחזרנו וסיימנו וחזרנו עד אין מספר״.

מתוך שו״ת וחידושים"דברי שלום ואמת", בתולחת המחבר, עמודים 41-42

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר