מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
להלן סקירה כללית של בעיפי הכתובה וציון הפרטים הייחודיים בכתובה הסג'למאסית / פילאלית נוסח ארפוד ותאפילאת.
יום החופה.
עד סוף 1950 לפחות נהגו אנשי תאפלאלת וארפוד לערוך את החופה אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות פותחות בשלישי בשבת, חוץ מהאלמן, שעושה חופתו בשישי בשבת.
שם מקום החופה.
מקום החופה בכתובת הנישואין בכלל מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב שבו החופה נערכת, לפעמים אף בציון שם המדינה. לשמו של היישוב מתווספים בכתובות בנישואין שימני נוף סביבתיים, בעיקר שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב היישוב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.
בכתובות בתאפילאלת , ארפוד ואגפיה אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום " סג'למאסה ". כל היישובים השייכים למחוז תאפילאלת וביניהם ארפוד נכללים בשם סג'למאסה, הוא השם הקדום והמקביל לתאפילאלת.
לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיז מותבה " – כאן במקום בג'למאסה, שעל נהר זיז היא יושבת. השם סג'למאסה מופיע בכתובות ארפוד עד 1948 לפחות.
עיקר הכתובה.
המוהר, או עיקר כתובה בלשון חז"ל, הוא הסכום המינימלי שאדם מתחייב לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואין – מות הבעל או גירושין, ותכלית תקנתו היא " שלא תהה אישה קלה בעיני בעלה להוציאה ". סכום זה קבוע, וערכו מאתיים זוז. וזה נוסח הכתובה בתאפילאלת.
ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים על מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזוי ליכי מנאי – ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתיים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני.
אין כותבים " כסף צרוף " או " נקי " וגם לא " דחזו ליכי מדאוריתא – הראויים לך מן התורה -, כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.
תוספת כתובה.
תוספת הכתובה היא הסכום שמוסיף הבעל מרצונו על עיקר הכתובה. בכתובות בתאפילאלת ובארפוד אין מפרטים סכומים נקובים , והנוסח קבוע בכל הכתובות, ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר הכתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.
ערך הנדוניה.
בכתובה בתאפילאלת- ארפודית אין נוהגים, כאמור, לציין בשטר הכתובה את הפריטים שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף, סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, הוא הסעיף המסיים את הכתובה וזה נוסחו.
ודא נדוניה דהנעלתה ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין הבגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.
זאת הנדוניה שמביאה לו כלה זו מנכסיה, הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מיטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.
פרטים חסרים בכתובה המסורתית הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד.
נוסח שטר הכתובה בתאפיךאת וארפוד קצר הוא בהשוואה לכתובה נוסח הרמב"ם, לכתובה הספרדית הירושלמית ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאס וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בכתובות עד סוף 1950 לפחות. להלן הפרטים והסעיפים החסרים.
1 – אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים, התוספת, הנדוניה והסך הכולל מנוסחים בנוסח כללי.
2 – תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה ועוד
3 – תנאי כתובה שליליים כמו " ונשבע החתן .. שלא יישא אישה אחרת עליה ולא יעבור על תקנות הקדמונים או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת "
4 –מ ביטחונות ואחריות לפירעון הכתובה, שבועת החתן, שעבוד נכסים..
5 – שמות עדים וחתימת סופר וחתן.
כל הסעיפים הללו ובמיוחד הבטחונות לפריון הכתובה חסרים בכתובה הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד. אף על פי כן יש תוקף לכל הסעיפים החסרים, והבעל מתחייב בהם כדין כל תנאי הכתובה, הנחשבים לתנאי בית דין, שאך על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו.
שני תנאי הכתובה השליליים הנ"ל נדוני בידי שני חכמי תאפילאת וארפוד. רש"א דן באי יכולת הבעל לישא אישה אחרת על אשתו בלא הסכמתה, ורמ"א, רבה של ארפוד, דן בשנת תרפ"ו בניסיון הבעל לכוף את אשתו לעבור מארפוד לכפר סמוך בשם אזזרף, ופסק לטובת האישה. להלן קטעים מפסק הדין, שיש בו גם פרטים חשובים על ארפוד, שנת ייסודה, אוכלוסייתה ומעמדה באזור תאפילאלת.
TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC
Évoquons le statut de dhimmi qui fut celui des Juifs et des Chrétiens au Maroc
Georg Hast occupa la fonction de vice-consul du Danemark à Mogador. Il vécut au Maroc de 1760 à 1767 et rédigea ses mémoires dans 1 ouvrage Nachrichten von Marokos und Fes : « Il est certain que les Juifs, extrêmement nombreux et répandus même dans les vallées du Mont Atlas, sont traités avec l'inhumanité la plus révoltante. Leur situation civile et morale est un phénomène très singulier. D'un côté, leur industrie, leur adresse, leur connaissance les rendent maîtres du commerce et des manufactures; ils dirigent la monnaie royale, perçoivent les droits d'entrée et de sortie, et servent comme interprètes et comme chargés d'affaires; d'un autre côté, ils sont soumis aux vexations les plus odieuses, et même aux traitements les plus épouvantables. Il leur est interdit d'écrire en arabe et même de connaître les caractères arabes, attendu qu'ils ne sont pas dignes d'écrire le Coran. Leurs femmes ont ordre de ne point porter des habits verts et doivent se voiler le visage qu'à demi. Un Maure entre librement dans les synagogues et peut aller jusqu'à maltraiter les rabbins même. Les Juifs ne peuvent pas passer devant une mosquée autrement que nu-pieds. Ils sont tenus d'ôter leurs pantoufles alors qu'ils en sont encore loin. Ils ne doivent pas monter à cheval ni s'asseoir même les jambes en tailleur en présence des Maures occupant un certain rang dans la hiérarchie. Souvent, les Juifs sont attaqués par des polissons lors de promenades publiques; on les couvre de boue, on leur crache au visage, on les assomme de coups; ils sont forcés de dire sidi ou seigneur à celui-là même qui vient de les outrager. Si le Juif, pour se défendre, lève la main contre un Maure, il encourt le risque d'être condamné à mort
Le colonel anglais Maurice Keatinge rapporta dans Travels in Europe and Africa ce témoignage du voyage qu'il fit en 1785 : » Si un Maure entre dans une maison de Juif, trouble sa famille, insulte sa femme, le Juif n'ose murmurer. Un Maure peut battre un Juif aussi longtemps que cela lui fait plaisir. » En 1801, le médecin anglais William Lemprière rapporta en 1801 dans l'ouvrage Voyage dans l'Empire du Maroc : « Malgré tous les services qu'ils rendent aux Maures, ils en sont traités avec plus de dédain qu'ils ne le feraient à des animaux. J'en ai vu battre au point de me faire craindre qu'ils ne périssent sous les coups. Les plaintes de ces malheureux étaient inutiles, ils n'obtenaient aucune justice
Au début du XIXe siècle, le voyageur Ali Bey écrivit : « Les Juifs du Royaume du Maroc vivent dans l'esclavage le plus affreux… Si le Juif a tort, le Maure se rend justice lui-même; et si le Juif a raison, s'il va se plaindre au juge, celui-ci penche toujours du côté musulman. Cette horrible inégalité de droit… remonte jusqu'au berceau; en sorte qu'un très jeune Musulman insulte et frappe un Juif, quelque soit son âge et ses infirmités, sans que celui-ci ait pour ainsi dire le droit de se plaindre, et encore moins celui de se défendre. Les enfants des deux religions ont parmi eux la même inégalité, en sorte que j'ai vu mille fois des enfants musulmans frapper des enfants juifs, sans que ceux-ci ne fissent jamais le plus léger acte de défense… S'ils rencontrent un Musulman d'un rang élevé, ils doivent se précipiter à une certaine distance sur la gauche du chemin du Musulman, laisser à terre leurs sandales à la distance d'un pas ou deux, et se mettre en humble posture, le corps entièrement courbé en avant, jusqu'à ce que le musulman ait passé et qu'il soit déjà à une grande distance. S'ils ne se soumettent pas sur le champ à cette mesure humiliante… ils sont punis sévèrement. J'ai plusieurs fois été obligé de retenir mes soldats et mes domestiques, qui se jetaient sur ces malheureux pour les frapper, quand ils n'étaient pas assez lestes et qu'ils avaient tardé à se mettre dans l'attitude prescrite par le despotisme musulman. Malgré cela, les Juifs font un commerce assez considérable au Maroc; et à plusieurs reprises, ils ont pris les douanes à ferme. Mais il arrive presque toujours qu'ils finissent par être pillés, soit par les Maures, soit par le gouvernement.» Le sultan Moulay Slimane exempta les femmes juives de se déchausser devant les mosquées, car « cela était indécent et la vue de leurs mollets pouvait distraire les dévots
Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה Shim'u Devar (Tlata Depuranuta 2)
Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה Shim'u Devar (Tlata Depuranuta 2)
Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה 'Divré' & Berakhot (Tlata Depuranuta 1)
מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם
תולדות היהודים בארצות האסלאם
חלק ראשון
העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה
מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי
מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם
בארצות המגרב לא נהגו לערוך מיפקדי־אוכלוסין כלליים — אלה נערכו לראשונה בתחילת המאה ה־20, ומשום כך אין בידינו נתונים מדוייקים על מיספר היהודים, על גודל הקהילות השונות או על הרכבן החברתי במאות קודמות. גם לא נוכל לעמוד על הגודל היחסי של הקיבוצים היהודיים בחמש ארצות המגרב, ובמיוחד במאה ה־19, שבמהלכה התרחשו תנודות מפליגות. אף־על־פי־כן, מן הידיעות שבידינו עולות שלוש עובדות־יסוד:
הריכוז היהודי הגדול באפריקה הצפונית היה במארוקו. יותר ממחצית האוכלוסיה היהודית במגרב (ויש הגורסים אפילו עד שני שלישים) ישבה במארוקו. האומדנים לגבי ראשית המאה נעים בין 50,000 ל־100,000 נפש. הקהילה השניה בגודלה היתה זו של תוניסיה(כשתי רבבות בראשית המאה ה־19) ואילו באלג׳יריה, במצריים ובלוב ישבו רק כמה אלפי יהודים בראשית המאה ה־19 (באלג׳יריה אולי כרבבה וחצי). יחס זה השתנה עם גידול האוכלוסיה היהודית במצריים ובאלג׳יריה בעקבות התמורות הפוליטיות שהתחוללו שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה־19 (במיוחד באלג׳יריה), וההגירה היהודית שבאה בעקבות
רוב היהודים בארצות אלה התרכזו בערים הגדולות. החל בתקופת הכיבוש הערבי ישבו רוב היהודים בערים המרכזיות של אפריקה הצפונית, ולעתים היוו חלק ניכר מכלל תושביהן. מגמה זו נמשכה עד המאה ה־19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה־20. במצריים, שאוכלוסייתה היהודית מנתה באמצע המאה ה־19 כ־7,000 נפש, ישבו כ־5,000 מהם בשתי הערים קהיר ואלכסנדריה.
למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסיה יהודית גם בעשרות ובמאות עיירות וכפרים, ולעתים לא עלה מיספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות. תופעה זו בלטה במיוחד במארוקו.
בערים הגדולות ישבו היהודים בשכונה או ברחוב משלהם ״אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל־זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא רובע או רחוב היהודים״(אפרים דיינארד, מסע בארץ הקדם, פרסבורג, תרמ״ב, עמי 18). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדק״כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסיה כולה. להלן נעמוד על כמה מן המאפיינים המיוחדים לכל ארץ: סקירת מפת פיזורו של בית־ישראל במארוקו על שכבותיו החברתיות והכלכליות, ועיון בעולמו התרבותי והרוחני, מגלה שלוש חטיבות מישנה מוגדרות למדי: א) תושבי ערי החוף הים־תיכוני והאטלנטי או בסמוך לו, כגון אגדיר, מוגדור, אזמור, מאזאגאן, אספי, סלא, לעראייש, טנג׳יר, תיטואן, סבתה, מליליה ועוד. ערים אלו קיימו משך תקופות ארוכות קשרי מיסחר ותרבות נמרצים עם ספרד ועם אנגליה, והדבר נתן אותותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים שהגיעו מאירופה — אם כמגורשים, אם כמהגרים, אם כאנוסים שחזרו ליהדות במארוקו ואם כסוחרים שבאו מרצונם — בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בקשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רובו של היישוב היהודי במארוקו עד ראשית המאה ה־20 המשיך להתרכז בשני אזורים עיקריים. ב) יהודי מרכז הארץ יושבי הערים פאס, מכנאס, צפרו והמרכזים בצפון־מזרח — תאזה, גרציף, דבדו ואוז׳דה. אף כאן נקלטו מגורשים לא מעטים, בצד התושבים הוותיקים. ג) יושבי דרום המדינה על שתי השלוחות: המערבית — ובה מראכש כעיר ראשה, והמזרחית — מחוז תאפילאלת על גדות נהר זיז ויושבי העמקים סוס, דרע, ודאדס. באזורים אלה נמצאו מאות כפרים ועיירות שבהם ישבו יהודים רבים.
אנו רשאים להניח, שבראשית המאה ה־19 ישבו בכל אחד מן האזורים האלה כשליש מן האוכלוסיה הכוללת של יהודי מארוקו. מיספר הנפשות בכל מקום היה תלוי באופיו של היישוב. במרכזים העירוניים הגדולים ישבו כמה אלפים בכל אחד (בין 1000 ל־5000 נפש), ואילו בערים הקטנות — כגון צפרו בצפון הארץ, אזמור בחוף האוקינוס האטלנטי ודמנאת בדרום — כמה מאות בכל אחת. לעומת זאת, ישבו בכל אחד מן הכפרים כמה עשרות נפשות, והיו מקומות שבקושי ניתן היה למצוא בהם מניין של גברים לצורך קיום תפילה בציבור.
בתקופה זו החל תהליך שילך ויגבר בסוף המאה ה־19 — נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים, תהליך שיגרום לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שיכבה קטנה שריכזה בידיה את הפעילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, מצטופפים ונדחקים עשרות אלפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות, בתנאים קשים. על אלה נוספו מכות מידי שמיים, השכיחות באותם זמנים — בצורות, רעב ומגיפות. בשלב הראשון של תהליך־המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ, מראכש ודמנאת בדרום, פאס מכנאס בצפון¡ רק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה־19 הם היוו כ־25 — 40 אחוזים מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגדור, למרות היותם 7 אחוזים בלבד מן האוכלוסיה הכללית. מאידך, היו שהרחיקו לכת והיגרו החל באמצע המאה ה־19 למצריים ולארץ־ישראל, או למקומות שבהם נפתחו בפניהם הזדמנויות חדשות כגון גיברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה, והיו מהם שהגיעו לארצות־הברית ולדרום אמריקה.
יחס דבדו – משפחת בן עקו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
הזקן הכשר, בענייניו מאושר, דחיל חטאין ועביד טבין, גומל חסדים טובים, מהנה ת״ח מנכסיו, תרם להדפסת ספרי קודש כגון ספר אהל יוסף להרב יוסף בן הדוש ז״ל ועוד, עוזר דלים, לחמו נתן מימיו נאמנים, נושא ונותן באמונה, הצדיק ר׳ יוסף (בן מ״ז ר׳ שלמה) הוליד: יהודה, רחמים, שלמה, ר׳ אהרן, שמעון, ר׳ יעקב, ציון, סאעודא, סתירא.
הנכבד ויקר, תם וישר, בעל מדות נעלות, מוקיר רבנן, גזבר נאמן, נגיד מיומן, רב טוב לבית ישראל, רודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ דוד הוליד: סעדיה, אליהו.
איש צדיק, יקר רוח, בעל צדקה וחסד, ויהי ידיו אמונה נושא ונותן באמונה, מהנה רבנן מנכסיו, ירא ה׳ ושלם, הקדוש ר׳ יצחק ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: אברהם, יהודה, רחמים, שלמה, שמעון, צלטאנא, סתירא.
גברא רבא יקירא, נשמתו זכה וברה, נושא ונותן באמונה, עושה צדקה וחסד, ירא הי, גומל חסדים, הסבא ר׳ אהרן (בן מ״ז ר׳ יוסף הנד) הוליד: עווישא (מ״ז ז״ל).
חכם לבב, פרי עץ הדר, אבן שבראשה, ראשון לבל דבר שבקדושה, רודף צדק מחזיק כל בדק, אוהב תורה ולומדיה, מייסד ישיבה ״וזאת ליהודה״ בעיר צפרו לע״נ אחיו ר׳ יהודה ז״ל, פרנס הדור ומנהיגו באונו ובממונו, גומל חסדים עם יהודים ולא יהודים, זיוויה דדריה והדריה, חבר ליראי ה׳ ולחושבי שמו (ידיד נפשו של מ״ז היה הרב יוסף כהן צבאן ז״ל), קדוש מעוגה בבית אסורים ע״י אנשי המורד המוסלמי בשנת תרס״ג, מר זקיני הרב משה (בן מ״ז ר׳ יוסף ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו, נתבש״ט שנת תרס״ו), הוליד: ר׳ דוד, מ״ז יוסף ציון, רחמים, אהרן, אברהם, חיים, רפאל, סליטנא, עווישא.
המרוחם, תם וישר, בענייניו מאושר, יראת ה׳ היא אוצרו, סופר מתא, רב בית כנסת (הסמוכה לבית כנסת משפחת בהן דוגם), גומל חסדים טובים, הזקן הבשר הצדיק הרב דוד הוליד: יהודה, מרדכי, משה, יצחק, סתירא, מרימא, סעידא.
בן איש חיל, איש אשכולות, גומל חסדים עם בני ברית ועם שאינם בני ברית, ראש העדה ונגיד נאמן, רב טוב לבני הקהילה, ירא אלהים וסר מרע, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מר זקיני ר׳ יוסף ציון הוליד: משה, שמעון, שלמה, מאיר, לוויהא, מאחא, מרת אמי מנשים באוהל תבורך מרת סאעודא הי״ו, עווישא, זהארי, רחל.
המנוח, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ רחמים הוליד: ר׳ משה, יהודה, סליטנא, סאעודא, סתירא, נונא, עווישא.
החכם השלם והכולל, בישראל להלל, הישר והעניו, רב חסידא, כלילא דורדא, מרביץ תורה בישראל, לא מחזיק טיבותא לנפשיה יורה יורה ידין ידין, הדיין המצויין הרב משה הנד ז״ל הוליד בנים ובנות בפ״י הי״ו.
המנוח, הזקן הכשר, מנא דכשר, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ חיים הנד הוליד: משה, סעידה, סליטנא, מאחא, לוויהא, קמירא, עווישא, מרימא, סאעודא.
הנכבד ויקר, מדותיו מדות יוצרו, צניע ומעלי, תם וישר, גומל חסדים, זקן ונשוא פנים, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יהודה, משה, שלמה, שמואל, עווישא, מרימא.
המנוח, מתהלך בתומו, משבים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: משה, אליהו, מסעודא, סליטנא, זהבה, עווישא.
המנוח, מאנשי תמימי דרך, ענוותן ושפל ברך, משבים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הבשר ר׳ רפאל: משה, יוסף, שמעון, עליזא, מרים.
גברא רבא, אבן יקרה וטובה, בעל אכסניא לחסד, חונן דלים עוזר לאביונים, נושא ונותן באמונה, איש אמונים, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ יעקב (בן מ״ז ר׳ יוסף) הוליד: אהרן, יהודה, אברהם, משה, דוד, עווישא, מרימא, סליטנא, זהארי.
בן איש חי מקבציאל, מיחידי הקהל, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, עוזר לאביונים, ירא אלהים וסר מרע, ויהי ידיו אמונה לשאת ולתת באמונה, מכסף עזבונו נוסדה (ע״י אחיו מ״ז הרב משה ז״ל) ישיבה ״וזאת ליהודה״ בעיר צפרו, הצדיק ר׳ יהודה (בן מ״ז ר׳ יוסף) הוליד: סאעודא, לוויהא, עווישא.
פרי צדיק עושה חיים, בנן של קדושים ותרשישים, מחסה לאביונים, לחמו נתן מימיו נאמנים להחיות לב נדכאים, אדם אמיד וברכת ה׳ מצויה בבית, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ למביטל, בן מ״ז ר׳ יוסף ז״ל, נתבש״מ שנת תרפ״א) הוליד: שלמה, ר׳ דוד, שמעון, משה, סעידא, מאחא, מרימא, סתירא.
המרוחם, הצדיק, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, הזקן הכשר ר׳ שלמה הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.
איש אלהים קדוש, חן ערכו מי ימלל ומי יספר, צדיק יסוד עולם, מקודש מקודש, מרחם מקודש, אוחז במידת השתיקה, אמרתו צרופה כלילת יופי, תורתו שלמה בלי דופי, זכה בזיו שמיא, לבר אלהין דמיא, אור השכינה מחופף עליו כל היום, רבה של קהילת מיסור (ולפני כן רבה של קהילת ברגנט), מואס בהבלי העולם, שורשא קדישא, חסידא קדישא, אדמו״ר הרב דוד זיע״א הניח ברכה: יוסף, אהרן, הרב רחמים, אברהם, מרדכי, נונא, עווישא.
המנוח, עניו ותם, מתפרנס מיגיע כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: יצחק, מרדכי, יהודה, יוסף, מאיר, נונא, זהארי, עווישא.
המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב, גומל חסדים, בעל צדקות, חי מיגיעת כפיו, הצדיק ר׳ משה הוליד: מכלוף (הנק׳ כליפא), יעקב, שמעון, יצחק, אברהם, סעאדי, סתירא, לוסיין, רהיט, חנה.
אחד מן הרמתים, גזע ישרים וברים, גבר בגוברין, הולך ביושרו, ראש הסדר, אבי העדר, רחים ומוקיר רבנן, משכיל אל דל, נושא ונותן באמונה וברכת ה׳ מצויה בבית, קדוש מעונה בבית אסורים ע״י אנשי המורד המוסלמי בשנת תרס״ג, ר׳ אברהם (אח מ״ז ר׳ יוסף ז״ל) ה׳ ינקום נקמתו הוליד: שמעון, משה, יצחק, שלמה, רחמים, מרימא, סתירא, מאחא.
איש צדיק, חמר חדת עתיק, יקר מפנינים, גבור חיל, ראשון לדבר של צדקה וחסד, גומל חסדים ביום ובלילה, עם החיים ועם הנפטרים, מחזיק בדק בתי העלמין, מנהל חברת רשב״י וחברה קדישא ביד רמה, החסיד ר׳ שמעון הוליד: אברהם, יוסף, משה, סעידא, מאחא, לוויהא.
גברא רבא, מעשים טובים קיבץ וריבה, נקי ובר, תם וישר, בעל הכנסת אורחים, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אברהם) הוליד: דוד, אהרן, רחמים, יוסף, מאחא.
הזקן הכשר, רחים ומוקיר תלמידי חכמים, נודב נדבות, טוב לה׳ וטוב לבריות, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ דוד, הנד הוליד: משה, אברהם, סאעודא.
השם הטוב, צדיק תמים, איש חסד ורחמים, מתפרנס מיגיע כפיו, נותן צדקה, הזקן הבשר ר׳ רחמים הנד הוליד: יוסף, שלום, יצחק, משה, אברהם, מרימא, סאעודא, עווישא.
המנוח, איש תם וישר, משכים ומעריב לבית ה/ הצדיק ר׳ אהרן הנד הוליד: אברהם, משה.
הנכבד ועניו, אוהב תורה ולומדיה, גומל חסדים טובים, הזקן הבשר הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, יצחק, סתירא, מרימא, סאעודא.
איש תבונה, הולך ביושרו, עושה צדקות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יצחק הנד (בן ר׳ אברהם) הוליד: שלמה, נונא, עווישא.
הנכבד ויקר, טוב וישר, בכל ענייניו מאושר, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, בעל אבסניא לחסד, הצדיק ר׳ שלמה הנד הוליד: יצחק, אפרים, רחמים, סאעודא.
המרוחם, מתהלך בתומו, שייף עייל שייף נפיק, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה (הנק׳ שלילם) הוליד: שמואל, אברהם, משה, מרדכי, יצחק, יהודה, עווישא, מרימא, סאעודא.
המנוח, טהור לב ועדין הנפש הצדיק ר׳ רחמים לא הוליד זרע ב״מ.
החכם השלם והבולל, אור גולל, שבחיו מי ימלל, צדיק מופלג (נהג לשים שק התפילין מתחת ליד, והיד השניה שם על המזוזה ומבקש מבורא עולם ״יסורים בעולם הזה שהם כקליפת השום ע״י חיסורים של העולם הבא״), צדיק יסוד עולם, הרב יעקב זיע״א (אחיו של מ״ז ר׳ יוסף הנד) ה״מ אלחסיד הוליד: מרימא (נק׳ מרימא דרבי), סתירא, מאחא.
הצדיק, זרע קדושים, המרוחם ר׳ דוד (אח הר׳ יעקב הנ״ל ומ״ז ר׳ יוסף המי) הוליד: עווישא.
אין פרטים על צאצאים של ר׳ מרדכי ושל ר׳ יצחק (אחיו של מז׳ ר׳ יוסף)־
ר׳ אברהם (הנק׳ דטליח, התגורר במליליא), עווישא, מרימא. המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, השם הטוב, אוהב תורה ורבנן, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אברהם הנז׳ הניח ברכה: אליהו, מסעוד, חנינא, רחל, כרמלה.
ברית 31-יהודי תאפילאלת
הרב יעקב אביחצירא
המחבר הוא נינו של רבי יצחק אביחצירא הי״ד
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
כשם הגדולים
רבינו הקדוש, אור שבעת הימים, רבי יעקב אביחצירא זצוק״ל, המפורסם בכל קצוות תבל, הותיר ברכה אחריו ארבעה בנים. ואלה שמותם: בנו בכורו רבי מסעוד, על ידו השני רבי אהרן, שלישי בקודש רבי אברהם, והטור הרביעי ובו אנו עוסקים, רבי יצחק. רבי יעקב העניק לבנו את השם יצחק על שמו של האר״י הקדוש (ר׳ יצחק לוריא אשכנזי), וזאת לאחר שנתבשר בחלומו שבנו אשר יוולד לו, יהיה בו ניצוץ מהאר״י הקדוש.
בוצין בוצין מקטפיה ידיע
מילולית: דלעת דלעת מגידולה ידועה. במשמעות: טיבו של אדם ניכר מראשיתו.
ואכן רבי יצחק, עוד משחר ילדותו, נצפו בו כוחות רוחניים מיוחדים, ואחד הסיפורים היותר מפורסמים בעת קטנותו היה כאשר אביו, רבי יעקב וכל קהל מתפללי בית הכנסת רצו לברך ברכת הלבנה, אך לא יכלו בשל הסתתרותה במעבה העננים. רבי יעקב בראותו זאת, ציווה על אנשים מהקהל שיקראו לבנו יצחק הצעיר. אחרי עבור זמן הגיע בנו הקטן, ואז אמר לו אביו רבי יעקב: "ראה בני כל הקהל מחכה כדי לברך על הלבנה, אך היא אינה נראית כלל". מיד נשא רבי יצחק עיניו לשמים ואמר: "לבנה, כיצד אינך מתביישת להסתתר כשכל הקהל הקדוש מחכה לך ומצפה לברכך". והנה זה פלא, תיכף ומיד אחר אמירתו וציוויו ללבנה, הופיעה הלבנה במלוא הדרה. וכך רבי יצחק עלה ונתעלה, תוך שהוא מסתגר בעליית ביתו שעות ארוכות, הוגה בתורה הקדושה, ומתנתק מענייני העולם הזה.
יהללך זר ולא פיך
רבי יצחק זצ״ל היה חריף ובקי בתורה בכללותה, על כל חלקיה, ובד בבד, יראתו וקדושתו היו מסתופפים יחד בצל תורתו. בחלק זה נציג דברים שכתבו צדיקים אחרים אודות רבי יצחק, המעידים על גדולתו בתורה, ביראה, בקדושה ובשאר מידות טובות. רבי ישראל אביחצירא זצ״ל, הלא הוא הבבא סאלי המפורסם לשם ולתהילה, היה אחיינו של רבי יצחק דודו. רבי יצחק, שימש כסנדקו בשעת היכנסו לבריתו של אברהם אבינו ע״ה. רבי יצחק היה גם מורו ורבו של הבבא סאלי, ולמד עימו במשך חמש שנים רצופות. הבבא סאלי ציין כי מכלל הדברים שלמד מדודו, רבי יצחק, היה שלא להתעייף, ולהתגבר כארי בשעת הלימוד, כי למרות שדודו עמוס בתלאות הציבור במשך היום, בלילה למד בעיון מעמיק, ומעולם לא נראתה בו עייפות או ליאות. וכלשון הבבא סאלי: "אני הייתי מתעייף, והוא לא התעייף למרות שהיה מבוגר ממני!". מלבד זאת, בבא סאלי, בהקדמה לספריו של רבי יצחק כתב בין היתר את הדברים הבאים: "לדידי אנא זעירא חזו לי הנהו ספרי דרב האי גאון האשל הגדול אשר ברמה. שתול על פלגי ומעייני החכמה, אשר יראתו לחכמתו קדמה על אחת כמה וכמה תם וישר עם קונו נקשר בעבותות האהבה הפנימית ויראת הרוממות, בכל מיני שלימות, הדר הוא הצדיק והקדוש, מו״ר דודי הדרי והודי כמוהר״ר יצחק אבוחצירא זצוקללה״ה.. כי הנה נוראותיו ונפלאותיו של פחד יצחק מודעת זאת בכל קצווי ארץ, אשר פעל ועשה וכו'. קדושתו ויראתו הם מעידים על גדולתו ומעלתו…צאו וראו ושמעו פעולת צדיק אשר הכל מעידים על גדולתו וקדושתו, צדיק תמים וכל מעשיו לשם שמים. וכל דברי אך למותר וכוי ורק אך חובתי היא ואעשנה, כי יצקתי מים על ידו ולמדתי וכוי והוא מורי ורבי וכוי.
ולא זו אף זו קתני, ובבא סאלי הטיף דיו בשנית וחיבר פיוט על רבי יצחק דודו ובפתיחתו כתב: "אשירה נא לידידי, זה דודי והדרי, הקדוש הוא מר דודי. האר״י הוא בא בגבורה". ושם, בבית אחר התבטא כלפיו: "שלם בכל מידותיו, תם היה בדורותיו, מלא על כל גדותיו, בכל מידה יקרה".
הארגון הקהילתי 2 ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדית
ברית מספר 32 בעריכת מר אשר כנפו – סתיו תשע"ד
הארגון הקהילתי 2 ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדית
מקובל לחשוב כי ההתעוררות הפוליטית של הקהילות היהודיות הספרדיות החלה עם הקמתה של מדינת ישראל. אין ספק כי אירוע זה, אשר סימן את הגשמתו של חזון שיבתו של העם היהודי לארץ אבותיו, בשנת 1948, התממש בעלייתן ארצה של קהילות יהודיות שונות באופיין הן מן הבחינה התרבותית, הן מן הבחינה החברתית והכלכלית. די היה בעובדה זו כדי ליצור פוליטיזציה בקרב החברה הישראלית, לפחות בקרב אלה שטרם התנסו בכך. כי אז, נאלצו להיווכח כי, בנקודה זו, קיים פער עצום בין הקהילות אשר מוצאן באירופה לבין אלה של היהודים הספרדים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון.
הפדרציה הספרדית העולמית הוקמה בשנת 1925, עם הקונגרס הראשון שלה בווינה, במקביל לקונגרס הציוני ה-14. היוזמה להקמתה הייתה פרי השראתם של מנהיגי הקהילות הספרדיות והמזרחיות של ארץ ישראל היא פלסטינה דאז, בשיתוף הקהילות היהודיות הספרדיות של מדינות הבלקן ואירופה המרכזית. נשיאה הראשון היה משה פישוטו, ומשרדה הראשי שכן בירושלים. באותם ימים, הובהר היטב שהמטרה העיקרית של הפדרציה חייבת להיות מכוונת לציונות, כולל העלייה, להשכנתם ולקליטתם של עולים חדשים וכן סיוע לקהילות היהודיות הספרדיות הקיימות בישוב. אף על פי כן, עברו לא פחות מארבעים ושבע שנים, עד שנת 1972, כדי שהפדרציה הציונית העולמית תיאות לקבל, במהלך הקונגרס ה-28 שלה בירושלים, את הפדרציה הספרדית העולמית כחברה מלאה. מן הראוי להוסיף כי, למרבה הצער, מאז 1930, בשל מעשי הטבח אשר בוצעו נגד היהודים בארץ הקודש, בשל המשטר הנאצי ומלחמת העולם השנייה ובשל המאבק לקוממיותה של מדינת ישראל, הואטה למדי הפעילות של הפדרציה. הקונגרס השני של הפדרציה הספרדית העולמית נערך בשנת 1954 בירושלים והוחלט להקים סניפים בצפון, במרכז ובדרום אמריקה וכן באירופה (בצרפת, באנגליה, באיטליה ובספרד).
בין השנים 1973-1954, בעקבות גלי העלייה מצפון אפריקה, מארצות ערב ומאסיה, החברה הספרדית והמזרחית של ישראל היוותה למעלה מ־50% מכלל האוכלוסייה. מה שהיה באותם ימים נהוג לכנות, ובצדק, "הממסד" האשכנזי, גילה נכונות הולכת ופוחתת להקשיב לשאיפותיהם הפוליטיות של הספרדים. המארג הפוליטי, החברתי והכלכלי של אלה האחרונים היה במצב של התפוררות וחוסר ארגון משווע, בהיותם תחת השפעתם של אנשי שלומם של הממסד ושל מספר ספרדים, אשר תפשו עמדות בממשל. ייאושם של אחדים הוביל להקמת קבוצת "הפנתרים השחורים" ובראשם ציארלי ביטון וסעדיה מרציאנו. קבוצה זו עמדה על גבול המרד האזרחי, אם כי מרד זה נשא בקרבו אהבת הזולת, רדיפת צדק למען הספרדים המקופחים – רומנטיות המשוללת כל כוונה לגרום לנזקים סתם כדי לשם נזקים ובודאי לא מתוך כוונות תועלתניות. אחרים הצטרפו למפלגות הפוליטיות המסורתיות, עם מועמד אחד או שניים במקום ריאלי והשאר בתחתית הרשימה. לימים, מפלגה בשם "תמייי" ובראשה השר הדתי אהרון אביחצירא הצהירה במופגן על זהות ספרדית. ואילו שנים לאחר מכן, מפלגת ש״ס, אשר מנהיגה הרוחני הוא הרב ה,־אשי הספרדי עובדיה יוסף, הציגה את עצמה כמפלגה דתית חרדית. במהלך כל אותה תקופה, לא היוו הקהילות הספרדיות בישראל, על פי רוב, אלא מאגר קולות לבחירות אשר נוצלו למטרות פוליטיות אישיות וקרייריסטיות.
בשנת 1973, איש עסקים ונדיב ידוע, נסים ד. גאון, אשר נולד בסודן והתיישב בגינבה, נבחר לנשיא הפדרציה הספרדית העולמית. במהרה הבין האיש, כי משימה קשה עד מאוד תהיה עבור הספרדים לפתור לבדם את הבעייתיות המורכבת בה הם מצויים, וכי לקהילות הספרדיות המצויות מחוץ למדינה ישראל יש בוודאי מה לתרום, מאחר שהן הצליחו לרכוש לעצמן מעמד ראוי לקנאה בארצות בהן נקלטו. אנחנו בדעה כי ההיסטוריה הוכיחה את צדקתו של נסים גאון. באותה שנה ממש, 1973, נוסדה הפדרציה הספרדית הקנדית. בזכות השראתו של נסים גאון, ידעו הפדרציות האחרות תנופה של פעילות. גברים ונשים נמרצים הופיעו על במת הפוליטיקה: ליליאן לוי שלום בארה״ב, ליאון טמן ז״ל באנגליה, העורך דין אלבר בן- עטר בצרפת, קלאודיו ליאון באמריקה הלטינית ודייר שארל שוקרון בקנדה. ידענו באותם ימים כי לא יוכלו הפערים החברתיים לבוא על פתרונים מהיום למחר, אך בעיקר הגענו לידי הכרה כי המפתח לעתיד טוב יותר עבור קהילותינו לא מצוי בתוכניות של סעד סוציאלי, אלא בתוכניות חינוכיות. כי אז, כל האמצעים גויסו על מנת להגביר באופן משמעותי את מספר מלגות הלימודים המיועדות לסטודנטים ספרדיים. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב אימצה לעצמה ייעוד ספרדי מובהק, מאחר שהיא נוסדה במטרה לשרת ערי פיתוח, אשר אוכלוסייתן ספרדית לרוב. מובן שגם נעשה מאמץ להפוך את האוניברסיטאות האחרות נגישות למשפחות נזקקות. ברור כי מעולם לא הייתה הכוונה להנמיך את הרף האקדמי, אלא לגרום לכך שהקריטריון החברתי והכלכלי לא יהיה לגורם מכריע. בזכות אותן תוכניות חינוכיות, קרוב ל-25,000 סטודנטים ספרדיים יכלו לרכוש לעצמם השכלה אקדמית, אשר אפשרה להם להגיע לעמדות בכירות ומגוונות. במקביל לכך, הושקו תוכניות של פעילות חברתית בסיוען של הפדרציות השונות. לא נפרט אותן כאן, כי הרשימה עלולה להיות ארוכה ומשעממת. עם זאת, חייבים אנו לציין את שמו של מר יוסף בן-הרוש מקנדה, אשר במשך שנים רבות לקח על עצמו לעמוד בראש הוועד למען הנוער בפדרציה הספרדית העולמית, בהקנותו תנופת סולידריות מרשימה לדור שלם של צעירים מכל התחומים.
לבד מעיסוקה הפעיל ביותר בקרב הפדרציה הספרדית העולמית, לא פסחה הפדרציה הספרדית הקנדית על יעדיה בקנדה. הקשרים שלנו עם הסוכנות היהודית או לפחות עם השליחים שזו שיגרה אלינו, לא היו תמיד על מי מנוחות. השליחים היו אמורים למלא את התפקיד של מנהל אדמיניסטרטיבי של הפדרציה הספרדית הקנדית ולנהוג על פי הנחיותיו של היו״ר שלה. אלא שלא פעם השליח ביקש להופיע כצנזור כל אימת שדובר בבעיית הספרדים בישראל. מעולם לא השלמנו עם מצב זה. ב-1976, הגעתו של אבי שלוש, שליח מטעם המחלקה הספרדית בסוכנות היהודית, הפכה את הקערה על פיה. מטרתו הייתה זהה לשלנו: ליצור קשרים מיוחדים במינם בינינו לבין מדינת ישראל, יהיו אשר יהיו הנטיות הפוליטיות של כל אחד. אבי עשה כל אשר לאל ידו כדי להשיג תקציבים מהסוכנות היהודים, על מנת שנוכל לקיים סדרת פעילויות משותפות עם ישראל. תודות לכך, בית-ספר רמב״ם במונטריאול קלט מורים לעברית מישראל. המרכז הקהילתי של מונטריאול זכה באופן סדיר למלגות עבור נסיעתם של צעירים לישראל וכן עבור קבוצת "פזי", אשר נוסדה על ידי ג׳מס דהן ז״ל. גם הערים טורונטו, מונטריאול ואוטווה יכלו לארגן פעילויות בזכות הפדרציה הספרדית הקנדית ובזכות הסיוע הלוגיסטי של אבי. יורשה לנו לציין כאן את העובדה כי המחלקה הספרדית של קרן היסוד נוסדה בידי הפדרציה הספרדית הקנדית, אשר לימים הועתקה ל־CSQ (הקהילה הספרדית של קוויבק) שהפכה ל־CSUQ, הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק.
מאז מינויו של מואיז אמסלם לתפקיד יו״ר הפדרציה הספרדית הקנדית בשנת 2003, נטייה זו ממשיכה להתעצם. תוך שנתיים 60,000 ארוחות בוקר סופקו לתלמידים נזקקים בישראל. מועצה בינלאומית של ספרדים צעירים אורגנה במונטריאול בשנת 2008 וועד הנוער הספרדי למדינות אמריקה הוקם יחד עם Fescela, הפדרציה הספרדית של ארצות אמריקה הלטינית, ועם הפדרציה הספרדית האמריקנית. אירועי"השבועיים הספרדיים" הוסיפו לקבל סיוע מידי הפדרציה הספרדית הקנדית. נציין גם את ייסודו של המכון לתרבות יהודי ספרד בקנדה בידי יהודה קסטיאל, יו״ר לשעבר של הפדרציה הספרדית הקנדית, מעשה אשר זיכה אותו בעיטור בשם מלך ספרד. במקביל לעבודתו בשטח, מואיז אמסלם, בדומה לכל קודמיו, לא החסיר ולו ישיבת עבודה אחת של הפדרציה הספרדית העולמית ושל הפדרציה הציונית העולמית. כעת, בשנת 2009, לאחר כל התמורות שנתמכו על ידי כל יושבי הראש של הפדרציה הספרדית הקנדית לדורותיהם, מה הן האפשרויות העומדות לפנינו? כל אחד מאתנו מודע לעובדה שהעולם העכשווי הולך ומשתנה בקצב מטורף בכל תחום, והתהליך הזה לא פסח על מדינת ישראל. הסוגיה הספרדית-אשכנזית ירדה במידת-מה לשוליים עם עלייתם המאסיבית של יהודי ברית המועצות לשעבר. הבעיה הפלסטינאית לובשת צורה ופושטת צורה ללא הרף. המגזר הדתי והמגזר החילוני צהובים זה לזה ומתעלמים זה מזה. אולי ומעל לכול, שומה על היהודים הישראלים, מחד ומאידך, על הערבים הישראלים, כי ביום מן הימים ישבו אלה עם אלה כדי לדון ללא כחל וסרק על העתיד. סולם העדיפויות שלנו אינו עוד מה שהיה. אין לנו כל ספק שהכוחות והמרץ המצויים בקהילתנו יהיו מסוגלים להוליד את המנהיגים הצעירים, אשר ידעו לזהות אפשרויות חדשות.
- רשימת יושבי הראש לשעבר של הפדרציה הספרדית הקנדית:
אליאס מלכא, שארל שוקרון, יוסף בן-הרוש, ליאון עוזיאל ז״ל, מוריס בן־זכר, רלף בן-עטר, אמיל מלכא, יהודה קסטיאל.
כיום, מואיז אמסלם הוא המכהן כיושב ראש של הפדרציה הספרדית הקנדית.
Presence des Juifs du Maroc au Canada
Brit 32
La revue bilingue des Juifs du Maroc
Aux lecteurs
"Hitsits venifga'", (II a entrevu et a ete touche), ce terme talmudique (Haguigua 14-2 est employe aujourd'hui dans le sens de "II a a peine vu et a ete immediatement conquis !" C'est ce qui m'est arrive quand j'ai rencontre a Montreal pour la premiere fois, voici exactement dix ans, la communaute juive des ressortissants du Maroc. J'etais en visite a Montreal avec l'Orchestre Andalou d'Israel. L'orchestre, dont j'etais le president, avait ete invite a se produire dans une soiree de gala qui cloturait la "Quinzaine Sepharade".
La "Quinzaine Sepharade" est un festival a multiples activites qui se passe a Montreal tous les deux ans. Pendant les deux semaines du festival organise par la Communaute Sepharade de Montreal, des dizaines d'evenements culturels avaient lieu tous les jours. II y avait des pieces de theatre ecrites specialement pour la "Quinzaine" et executees par des troupes locales, des soirees musicales de musique classique ou orientale, de jazz, des conferences sur le Judaisme marocain. Une douzaine d'auteurs locaux presentaient et signaient leurs livres ecrits pendant les deux annees qui precedaient la "Quinzaine". Plusieurs expositions de differents artistes pouvaient etre visitees a Montreal et dans les environs. Une d'entre elles, sur le Judai'sme marocain, avait ete organisee dans la Bibliotheque du Centre communautaire sepharade. On pouvait y voir des centaines d'articles de culte, des documents, des manuscrits, des livres rares, des parchemins, des effets vestimentaires typiques du vieux Maroc. Toutes ces pieces avaient ete pretees par les families de la communaute qui les avaient soigneusement preservees, entre autres, une magnifique collection de Ketoubot enluminees (actes de mariage) de Mogador. C'est elle qui a ete le point de depart d'une fructueuse collaboration entre David Bensoussan et moi-meme et qui a donne naissance a notre ceuvre "Un mariage juif a Mogador".
Tout ce que je voyais autour de moi pendant cette "Quinzaine" m'enthousiasmait. J'etais tout simplement jaloux ! Oui, jaloux de cette explosion d'activites ! Comment une communaute qui compte a peine trente mille personnes reussit a faire ce que n'ont pas reussi a faire les centaines de milliers de ressortissants du Maroc en Israel ? C'etait une question qui ne me laissait pas de repos. Le Judai'sme marocain a sans aucun doute de grandes reussites en Israel. Nous avons des magistrats, des maires, des directeurs de bureaux gouvernementaux, des membres du Parlement et des ministres. Notre armee ne manque pas de generaux marocains, et nos universites de Docteurs et de Professeurs originaires du Maroc. Ce qui nous manque, c'est ce foisonnement de culture, la culture de nos ancetres, les valeurs en vigueur chez nos parents, tout cela a ete gravement delaisse depuis l'implantation des Juifs du Maroc en Israel. Les raisons de ce laisser-aller sont nombreuses et maints travaux lui ont ete consacres.
Ce que j'ai vu a Montreal pendant ce passage et ceux qui l'ont suivi, c'est une Communaute unie et solidaire, resolument determinee a preserver les traditions et les valeurs du Judai'sme marocain, a elever ses enfants dans le respect de leurs parents et de leur patrimoine, tout cela sans oublier de leur inculquer l'amour de Am Israel et d 'Erets Israel. C'est pour ces raisons que j'ai trouve legitime et necessaire de consacrer un numero special de BRIT a cette magnifique communaute qu'est la Communaute Sepharade de Montreal.
Asher Knafo
הילולת רבי שלום בר חנין זצ"ל…..
היום בערב תערך בעיר שדרות, לשם הובאו עצמותיו של רבי שלום, ושם הוא קבור….לצדיק הזה יש קשר אישי מאוד, הוא נערץ על ידי אימי, שהספיקה בתור ילדה להכירו בעיר אנטיפה……
רבי שלום בר חנין
חסידא קדישא ופרישא מקובל מופלא, כיהן ראש ראב"ד בנטיפה שבהרי האטלס בחבל וורזאזאתשבמרוקו. יצק תורה בצוותא עם הגאון המפורסם רבי רפאל אנקווא זלה"ה, וההר"ג רבי משה חליווה זלה"ה ממראקש. נפטר בשנת תרצ"ח – 1938 במרוקו, ולאחר זמן הועלו עצמותיו לישראל. חיבר שו"ת " ברית שלום " כתב יד, לא נודע מקומו…..
הצדיק קבור בשדרות , וכרגע נינו, הודיע לי ברגע האחרון שהערב עורכים לו את ההילולה….אמי שתחיה בבריאות טובה אמן, מספרת על איש ענו, שלא הביט בנשים שעוברות ברחוב, לא מש מספר התורה שבידו, והיה ענו עד מאוד…..
זכותו תגן עליכם וכלינו, וישלח לאמי מורתי, רפואה שלמה אמן כן יהי רצון….
ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי
ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים
רחל איבנייס ספרבר
אחת הדרכים ללמוד את תולדותיה של קבוצת אנשים, היא באמצעות ספריהם: על מה בחרו לכתוב ומה הטריד אותם: מצורת כתיבתם של הספרים ניתן ללמוד על שפעת התקופות והאירועים השונים על התפתחות הקבוצה: גם הדרך שבה הגיעו ( או לא הגיעו) לידינו הספרים: היכן נכתבו והיכן נדפסו, הידיים שעברו, מדוע ואיך שרדו – מספקת מידע על הקבוצה ועל הסובבים אותה: ולא פחות חשובים הם הנושאים שלא הטרידו אותם, או: רשימת הספרים שלא נכתבו בקבוצת אנשים זו.
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למרות גילו הצעיר בהשוואה לבתי הגנזך הקלסיים, מחזיק באוסף נכבד של ספרי קהילות ישראל, והוא מהווה מקום טוב להרכבת רשימות ספרים כאלה ולהצצה דרכם אל תולדות הקהילות.
כאן בחרנו לרשום את הספרים שנכתבו בידי יהודים פורטוגלים שנולדו בחצי אי האיברי, או בידי נוצרים חדשים אשר לא השתייכו במהלך חייהם לקהילה יהודית נורמטיבית: כלומר, לא נכללו עבודותיהם החשובות של נוצרים חדשים מוצא פורטוגלי אשר חזרו ליהדות במקומות שונים. על הגדרה זו, שקבענו לרשימה שלפנינו, הוספנו את ספריהם של פורטוגלים לא־יהודים אשר קשורים ישירות לתולדות היהודים, במיוחד בהקשר של האינקוויזיציה ושל ויכוחי הדת.
שני תחומים חשובים השארנו מחוץ לגבולות רשימתנו: הנושא המרתק של אנוסים והתחייה של קהילות יהודיות בפורטוגל במאה העשרים. כן נשארו מחוץ לשימה גם התחלות ההיסטוריוגרפיה הפורטוגלית העוסקת בנושאים אלו(למשל, ספריהם החלוציים של Ribeiro dos Santos על ספרי הקודש של יהודי פורטוגל, ושל Herculano על תולדות האינקוויזיציה, ספרים שהם בעלי ערך ביבליוגרפי והיסטורי כשלעצמם).
ברשימה שלפנינו לא נכללו מהדורות פקסימיליות של חיבורים עתיקים, אם כי לעתים הפניתי בהערות למהדורות חשובות במיוחד.
הביבליוגרפיה סודרה בסדר כרונולוגי של תאריך הוצאת החיבורים. אבל, כדי למנוע בלבול, רשמתי לאחר הספר הראשון של כל מחבר (אשר נרשם על פי הסדר הכרונולוג הנזכר) גם את חיבוריו האחרים, אלא אם נרשמו במדור אחר.
מאמר ביבליוגרפי זה נכתב לרגל הכנת קטלוג לתערוכה שהתקיימה בירושלים בשנת.1997 החומר עודכן עד לשנת 2000 לערך. כתבי היד ודפוסי הערש תוארו בפירוט רב, כמקובל, וכך גם הספרים הנדירים: ציון חתימות בעלים, פגמים בגוף החיבור, הערות שוליים נוספות וכדומה. כמו כן צוינו עותקים נוספים המצויים בבית הספרים.
בסוף החיבור נוספה רשימה של חיבורים ורשימות ביבליוגרפיים קודמים. חלק מן ההערות מפנות את הקורא לרשימה זו.
א. כתבי יד
גורלם של כתבי היד שנכתבו בפורטוגל בימי הביניים לא שפר: הם הוכו בפגעים שונים ורבים, ורק מספר מועט מתוכם הגיע לידינו.
כתבי היד היהודיים הפורטוגליים נפגעו מן הגזרות המשותפות לכלל היהודים בימי הביניים, כגון גזרת האפיפיור גריגוריוס התשיעי, ב־20 ביוני 1239, לאסוף את כל כתבי היד של התלמוד. הוראה זו נשלחה לסנצ׳ו השני מלך פורטוגל יחד עם מלכי צרפת, אנגליה, אראגון, קסטיליה־לאון ונבארה.
אבל כתבי היד הפורטוגליים נפגעו גם מצרות מיוחדות לפורטוגל. אם נתבונן רק בשנים הקרובות לצו הגירוש, הרי עדויות המגורשים מספרד שספריהם אבדו בפורטוגל מדברות בעד עצמן, ומאפשרות לנו לתאר מה עלה בגורל החלק הגדול של ספריהם העבריים של המגורשים בכלל.
על אלה יש להוסיף את הצו של מנואל הראשון משנת 1496, האוסר על היהודים המגורשים לקחת אתם ספרים, וההלאמה, אחרי ההמרה הכפויה של שנת 1496, של הספרים העבריים שנמצאו בידי הקונברסוס, להוציא ספרי רפואה שנמצאו בידי יהודים שהיו רופאים לפני ההמרה ולא ידעו לקרוא לטינית.
ת׳ מצגר, בספרה על כתבי היד העבריים מפורטוגל, טוענת כי נשמרו מעט מאוד כתבי יד פורטוגליים אפילו בהשוואה לספרדיים, למרות החורבן שעבר על האחרונים. אותה מחברת קבעה ב־1977 כי שרדו רק 23 כתבי יד שמוצאם הפורטוגלי ודאי, מהם 18 שהועתקו אחרי 1469, ומתוך האחרונים 15 מקורם לליסבון. מספר זה אינו מדויק, אבל אנו נוקטים בו בגלל שהפרופורציה עשויה ייהיות משמעותית. על כל פנים השפע היחסי של כתבי היד מן השנים האחרונות של הימצאות היהודים בפורטוגל, בהשוואה לכתבי היד מן התקופות האחרות, מוסבר בחלקו על ידי החוקרים בהשפעה מבחוץ, בעיקר בשפע של הסופרים והמעתיקים שמוצאם מספרד והגיעו לפורטוגל ׳׳בעשורים הקודמים לגירוש".
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
האריאניזציה של הרכוש
סעיף 5 ב׳תקנון היהודים׳ מן ה־2 ביוני, אסר על היהודים לעסוק במקצועות הבאים: בנקאות, חלפנות, תיווך בבורסות לניירות או למסחר; מסחר בבתי־מסחר ובנכסי דלא־ניידי; עסקות ביטוח, שמאות, עסקות הימורים; הוצאה לאור, ניהול, מינהל וכתבות, אפילו בתור כתב מקומי של עיתונים או כתבי־עת, להוציא פרסומים שאופיים מדעי או דתי מובהק; הפקת סרטים או עיסוק בקולנוע, בכל המישורים הקשורים בכך, לרבות בעלות חברה או ניהולה, ייצור, הפצה, הסרטה, הקרנה ובמאות: וכן כל המקצועות והפעילויות הקשורים בהפקה, ניהול או עשיית שידורי רדיו.
עם זאת נראה כי הרחקת היהודים מן המקצועות האמורים לא בוצעה הלכה למעשה אלא באלג׳יריה, שם נקבעו הליכי הביצוע של סעיף 5 באותם תנאים כמו בצרפת.
לפי צו ה־20 באוקטובר 1941 , היה על יהודי אלג׳יריה לנטוש את המקצועות האסורים לפני ה־15 בדצמבר.1941 החברות או הרכוש שלא הופקעו בתאריך זה הועמדו בפיקוחו של אפוטרופוס זמני, שהיה אחראי לביצוע ההפקעה. כל עבירה על צו זה צפויה היתה לעונש חמור, "בלי לגרוע מזכותו של הנציב לצוות על כליאת העבריין במחנה מיוחד".
ברקע צעדים אלה הסתמן צלו המאיים של החוק מיום ה־22 ביולי 1941, שמטרתו לא היתה אלא עיקולו ה׳חוקי׳ של רכוש היהודים. בסעיף 1 קבע חוק זה, שיושם לאלג׳יריה בצו מן ה־ 21 בנובמבר,1941י כי ׳כדי לסלק כל השפעה יהודית מן הכלכלה הלאומית׳, יכול המושל הכללי למנות אפוטרופוס זמני בכל חברה תעשייתית, מסחרית, של עסקי דלא־ניידי או של בעלי־מלאכה, שהשתייכו בחלקם או כולם ליהודים. צעד זה לא נגע לבניינים או לבתים ששימשו למגורים פרטיים: לפי דברי הפרשנות של העיתונות האלג׳ירית, רק היהודים שעברו עבירה בניהול עסקים שלא נזכרו בסעיף 5, הסתכנו בהפקדת רכושם בידי אפוטרופוס זמני. ברור היה עם זאת כי המושל הכללי רשאי היה להחרים מיהודים את רכושם בכל עת שמצא לנכון. רשות זו נתן לו החוק, ככתבו וכרוחו.
באלג׳יריה הוקם, נוסף על כך, ׳משרד לאריאניזציה של הכלכלה׳, שכלל שלוש חטיבות מחוזיות, שמושבן באלג׳יר, באוראן ובקונסטנטין. משרד זה הופקד על ביצועם של החוקים הכלכליים שהתקין ממשל וישי, על הסדרתם של תנאי מינויים ושכרם של האפוטרופסים הזמניים, וכן על הפעלת תנאי ניהולם של הכספים שמקורם בחיסול הרכוש היהודי וניצולם.
המושל הכללי מינה ישירות את האפוטרופסים הזמניים שאמורים היו לקבל את שכרם במשך תקופה שלא תעלה בעיקרון על שישה חודשים: אולם, נדירים היו ביניהם מי שהניחו למקור הכנסה לא צפוי זה להישמט מידם: וככל שהתאפשר הדבר, הם עיכבו את הוצאתן למכירה של החברות שניהלו, בלי לחשוד כי הודות לתאוות הבצע שלהם, מחד גיסא, ולנחיתת בעלות־הברית, מאידך גיסא, אמורים היו למעשה להציל את רכוש יהודי אלג׳יריה מחיסול.
במקביל לאריאניזציה הכלכלית, נאסר על יהודי אלג׳יריה — כמו על יהודי צרפת — לרכוש ללא היתר חברות מסחר, או בניינים. לפי החוק מן ה־17 בנובמבר, שנועד להסדיר את הגישה לעסקי דלא־ניידי, לא הורשו היהודים להחזיק בניינים נוספים על אלה שנועדו למגוריהם הפרטיים או למגורי אבותיהם וצאצאיהם, או לאלה ששימשו רק לפעילותם המקצועית. לבסוף, שמא לא יספיק בליל חוקים זה, עשה המשרד האלג׳ירי לאריאניזציה כלכלית להעברת עוד שתי פקודות־חוק שכמותן לא היו במטרופולין. הראשונה אסרה על יהודים לעסוק במכירת משקאות והשנייה מנעה מהם להעביר לגורם שלישי את הרשיונות למכירת משקאות שבידיהם.
צמיחה מעין זו של חוקים כלכליים לא היתה במארוקו ובתוניסיה, שכן בשני הפרוטקטורטים לא הגדיל המינהל לעשות מעבר לאיסורים שנקבעו על־פי סעיף 5 בתקנון מן ה־2 ביוני. בתוניסיה פורסם אמנם — ברוח חוקי וישי — נוסח שאסר על יהודים את הגישה לנכסי דלא־ניידי, וכן הוראה אחרת שאסרה על קנייתן ללא רשות של חברות מסחר; יתר על כן, צו הבאי מן ה־12 במארס 1942 התייחס למינוי אפוטרופסים זמניים לכל חברה בבעלות יהודית שפעילותה נאסרה, אולם האדמיראל אסטווה דחה למשך זמן רב ביחס את פרסום צווי הביצוע המתאימים. עקב לחצו של קסוויאה ואלה שהביע תרעומת בשל העיכובים של האדמיראל, החליט לבסוף הנציב הכללי בתוניסיה לדרג על־פני תקופה ארוכה את הארכות שנקבעו עד לסילוק היהודים מכל אחד מן המקצועות שנחסמו לפניהם: פקידות ציבורית, רפואה, עריכת־ דין, ביטוח, ספנות, בנקאות, פרסומת, עיתונות, הוצאה לאור, בידור, עסקי דלא־ניידיורכישת חברות מסחר. אולם, עד לפלישת הגרמנים לא בא שום צו להסדיר הלכה למעשה את מינוים של האפוטרופסים הזמניים, ורק בתי־קולנוע הוחרמו מבעליהם. משלוש התחיקות הכלכליות שהופעלו במגרב הסכמטית ביותר היתה זו שבמארוקו: פרט לט׳הירים הכלליים שנגעו ל׳תקנון היהודים׳ ולצו מן ה־19 באוגוסט 1941, שאסר על היהודים להתגורר ברבעים האירופים שבמרכזים העירוניים, הרחקת היהודים מן החיים הכלכליים ניתנה לשיקולם של הארגונים הכלכליים ושל הסינדיקאטים המקצועיים וליוזמתם. לפיכך פיטרה קבוצת התעשייה של הקולנוע אפילו את המסריטים והקופאים היהודים במארוקו. כל ארגוני היבואנים — לרבות יבואני השמן והטקסטיל — הוציאו משורותיהם את כל חבריהם היהודים; כתוצאה מכך נשלל מהם לקבל סחורה ולהמשיך בפעילותם, והם נאלצו לפטר את עובדיהם, שנוספו למובטלים, שמספרם הלך וגדל.
ושמא לא די בצעדים אלה, החוקיים או החוקיים למחצה, נאלצו הסוחרים היהודים בשלוש הטריטוריות לעמוד מדי יום בהטרדות משטרה מכל הסוגים, מעצרים ותביעות משפטיות בגלל ׳שוק שחור׳ או ספקולציות לא־חוקיות. אישיות ׳מוסמכת ביותר׳ הסבירה את הפילוסופיה שברקע רדיפות אלה בזו הלשון:
יש להביא בחשבון… כי סבך החוקים והתקנות הוליד, בתחום הכלכלי, שוק שחור ואלף עסקות לא־חוקיות ומסוכנות, המכניסות רווחים גדולים למי שאינם נתפסים. פיתויים אלה גדולים מדי בשביל היהודי… אולם חובת המחוקק, הנוצרית והלאומית כאחת, היא לא רק להגן על האומה אלא להגן גם על היהודי עצמו בכך שלא יוכל להביא נזק, להגן עליו מפני האינסטינקטים המובהקים שלו, שתמיד נפל להם קורבן לבסוף.
פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מן-הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
- פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מן
פיוט זה הוקלט מפי פייטן בהילולה של ר׳ מרדכי תורג׳מן שנערכה בבאר־שבע אצל צאצאי הקדוש. בפיוט ארבע־עשרה מחרוזות כאשר בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור איזור אחד (המסתיים תמיד במלה אברהם). החריזה היא אאאב, גגגב, וכו'.
אערוך ניבי
לכבוד מר רבי
עד שבנה נביא
רבי אברהם
נפשו בהר המור
צרור בצרור המור
והכל במזמור
שבח אברהם
אערוך ניבי
לכבוד מר רבי
עד יבנה נביא
רבי אברהם
יגע ומצא
תמימה דרישה
תורה קדושה
קנה אברהם
אערוך ניבי
לכבוד מר רבי
עד יבנה נביא
רבי אברהם
שירי אחבר
שבח אדבר
ראש לכל משבר
היה אברהם
אערוך ניבי
לכבוד מר רבי
עד יבנה נביא
רבי אברהם
אערוך ניבי
לכבוד מר רבי
עד יבנה נביא
רבי אברהם
(מלה לא ברורה) חמלה
עלי נתמלא
לחם ושמלה
נתן אברהם
אערוך ניבי
לכבוד מר רבי
שמע קל והנך
רבי אברהם
למד בשקידה
תורה ותעודה
בוא בש״ס תלמודא
רבי אברהם
אערוך ניבי
לכבוד מר רבי
עד יבנה נביא
רבי אברהם
[…] רכה
תורג׳מן חניכה:
אשרי מי שכך
בעם אברהם
בעיני שר ומלך
בעיני המלך
[חסרה שורה]
שבח אברהם
הזיקה והעליות לארץ ישראל-ארזי הלבנון
הזיקה והעליות לארץ ישראל
מן התופעות הבולטות והמאפיינות את העם בגלותו ארוכת השנים, היא הגעגועים וחכמיה לציון ולארץ הקודש.
אולם ׳יהודי המזרח׳ (כפי שמכנים את יהודי ספרד, צפון אפריקה והמזרח) בלטו בבטאם רגש זה הרבה מעבר לאחיהם בארצות אשכנז. וכך כותב רבי משה דוד גאון:
״התולדה תלמדנו, כי יהודי המזרח, בכל מקומות תפוצותיהם, נשאו בחובם את הניצוץ היוקד, ניצוץ התקוה המעורר, ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו… היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה… התנועה המשיחית תוכיח, במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים… מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים… והכל במגמה להתיר מצואר העם את כבלי הגלות… לאלה המצויים אצל קורות הדורות, ידוע הדבר… כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמת למשיחים… רובם היו ילידי ארצות המזרח… מתוך כך אפשר להחליט בבטחה, שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי״ (יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה עמודים 2-1).
חבתם וכיסופם של יהודי המזרח והמערב (וכאן הכוונה במלה ׳מערב׳ ל׳מגרב׳, צפון אפריקה), באה לידי ביטוי באופנים שונים במשך כל תקופת הגלות. פעמים בפעולות מעשיות (כפי שעוד נראה בהמשך), ופעמים ביציקת רגשותיהם למלים וחרוזים.
להלן דוגמאות לביטוי רגשות התשוקה בפיוט ושירה:
רבי שמואל הלוי הנגיד (נולד ונפטר בקורדובה שבספרד במאה הי״א):
בשורי בעין לבי דבירו…
אמרר בעין חרד ואהים בלב זעף…
אלהים, הלעד תעלה בת אדום… ובת ציון בלב ים משוקעת
רבי שלמה אבן גבירול (נולד ונפטר בספרד במאה הי״א):
עד אנה ה׳ תאריך קיצי, מתי קול התור ישמע בארצי…
ימהר אל עליון לקבץ עם אביון ויבנה הר ציון…
ועל הר הגליל נהלך בחליל ואז תחפיץ כליל ואז יעלו פדים…
ציון למה תבכי, כי הנה בא מלכי מהר יאיר חשכי…
רבי יהודה הלוי (נולד בספרד ונפטר בירושלים במאה הי״א):
יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב,
לך נכספה נפשי מפאתי מערב…
ומי יתנני על כנפי נשרים,
עד אתה בדמעתי עפרך ויתערב…
יקל בעיני כל טוב ארץ ספרד,
כמו יקר בעיני ראֹת עפרות דביר נחרב
ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך דורשי שלומך והם יתר עדריך
רבי ישראל נג׳ארה (נולד בסוריה ונפטר בארץ ישראל במאה הט״ז):
בנה מקדש ואריאל ושלח מבשר ישראל,
יאמר: בא לציון גואל, רחל באה עם הצאן
רבי שלמה הלוי אלקבץ (חי בצפת במאה הט״ז):
התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי
עורי עורי שיר דברי כבוד ה׳ עליך נגלה
רבי שלוט שבזי (גדול משוררי תימן):
נעלה לארצנו בשירה וזמרה וברון והדרה
בזכות אשר נקרא שמה גבירה יסכה ושרה
ובנה אשר שמע בקול גבורה נעקד כפרה…
שירה רווית רגש זו היתה ביטוי חרישי לתשוקת הגאולה. בכל עת רחשו שפתיים מילות שירים אלו כתפילה מלאת תקוה, בבחינת: ״אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי….״.
במשך מאות שנים התשוקה לציון באה לידי ביטוי בעליה אליה, על אף הקשיים הגדולים והסכנות הנוראות שאפפו את העולים. חז״ל קבעו שמתנת ארץ ישראל נתנה לעם ישראל על ידי יסורים (ברכות ה,א). ואמנם לא ניתן לזכות ולנחול את הארץ ללא מסכת היסורים המלווה את הבא לנחול בה. אלא שהתשוקה והחמדה אל הארץ מקטינים ומגמדים את הייסורים, וככל שהכיסופים גדולים יותר – כן קטנים היסורים, ועומד לכוסף הכיח לעמוד בהם. כשמרגישים ש״טובה הארץ מאד מאד״ (במדבר יד,ז), מוכשרת הדרך לנחלתה ביתר קלות ומתעלמים מקשיי הקליטה בה.
ואמנם, על אף קושי העליה לארץ באלפיים שנות גלות, רבים רבים היו שעלו אליה, ולא שתו לבם לקשיי העליה וההתיישבות בה. תופעה מופלאה זו נבעה אך ורק מגודל האהבה הבוערת בלבם לארץ חמדה, משוש תבל.
פני העולים לארץ ישראל היה בראש ובראשונה לירושלים. ירושלים היתה מוקד לעולים, אליה נכספו והשתוקקו ואת עפרה ואבניה חוננו בלהט ובדמע.
אולם עלו גם עלו לחברון, טבריה, צפת, לכפרי הגליל, ולכל ישוב – גם אם זעיר היה – במגמה לחונן עפרות ארץ ישראל ולזכות להטמן בארץ הקודש.
דוגמה לעליות יהודים לארץ ישראל, על אף הקשיים הרבים, נתן רבי יהודה הלוי – גדול משוררי האומה – שהיה סמל ומופת לכל הבאים אחריו. לפי המסורה נרמס ריה״ל תחת רגלי סוסו של פרש ערבי, בעודו מתפלל לפני הכותל המערבי. וכך מובא ב׳שלשלת הקבלה׳ לרבי גדליה בן יוסף אבן יחיא:
״וקבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע (ריה״ל) את בגדיו וילך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: ״כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו״, והיה אומר את הקינה שחבר האומרת: ״ציון הלא תשאלי״ וכו' וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו, והלך עליו וירמסהו וימיתהו״.
מאז ריה"ל, הלכו בדרכו רבבות רבבות יהודים, תוך חירוף נפש בלתי מתפשד, כדי לזכות ולראות, לצעוד ולהלך על אדמת הקודש.
נציין מספר עליות לארץ ישראל של אישים וקבוצות מחכמי ׳ארזי הלבנון" באלף השנים האחרונות. במאה השישית עלה לארץ ישראל מר זוטרא – בנו של ראש הגולה בבבל, ובהגיעו לארץ ישראל נתמנה ראש הישיבה בטבריה.
רב אחא משבחא, מגדולי ישראל בתקופת הגאונים, עלה לארץ ישראל במאה השמינית. דור לאחר עלייתו ישנם פרטים על מציאותן של קהילות יהודיות מעולי בבל בארץ ישראל. ככל הנראה גם רבי אברהם אבן עזרא הגיע לארץ ישראל, הרמב״ם שהה בארץ ישראל כחצי שנה. במאה הי״ג עלה הרמב״ן לארץ ישראל ובה נטמן (מקום קבורתו לא נודע). הרמב״ן נחשב, ובצדק, למחדש הייש־ב היהודי בירושלים.
במאה הי״ד עלה גדול וראשון חוקרי ארץ ישראל – רבי אשתורי הפרחי, מחבר ספר ׳כפתור ופרח׳. באותה מאה עלה גם המקובל רבי שם טוב גאון.
לאחר גירוש ספרד עלו רבים לארץ ישראל, במיוחד לאחר כיבושה על ידי התורכים.
מנהיגי העולים התיישבו בירושלים: המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי, רבי לוי אבן חביב, רבי יצחק הכהן שולאל ועוד. אולם רוב החכמים התיישבו בצפת, שהיתה למרכז התורה החשוב ביותר בעת ההיא: רבי דוד אבן זמרא, רבי יעקב בירב, רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדובירו, רבי משה אלשיך, רבי ישראל נג׳ארה ועוד.
במחציתה השניה של המאה הט״ז קיבל דון יוסף נשיא את זכות החכירה ליישב יהודים בטבריה מהשולטאן סלימאן.
במאה הי״ז עלה לארץ ישראל המקובל רבי אברהם אזולאי, ומאוחר יותר רבי יעקב חגיז, שעמד בראש ישיבה בירושלים. מבין חכמי ירושלים בעת ההיא נמנה רבי רפאל מרדכי מלכי, שעלה לארץ ישראל לקראת סוף המאה הי״ז.
במאה הי"ח שב לארץ ישראל מאיזמיר רבי חיים אבולעפיה, בעקבות הזמנתו של שליט הגליל ד׳אהר אל-עמר ליישב את טבריה ולהקים את הריסותיה. באותה מאה עלה אף המקובל הגדול רבי משה חיים לוצאטו, שנפטר זמן קצר לאחר בואו. כן עלו בעת ההיא המקובלים רבי גדליה חיון, שייסד את בית המדרש למקובלים " בית אל " בירושלים, ורבי שלום שרעבי שנודע כחשוב שבין מקובלי תימן.
מפורסמת עלייתו של רבי חיים בן עטר עם חבורה של שלושים נפש, ואף הוא ייסד ישיבה בירושלים.
במאה הי"ט היו עליות מקיפות מארצות המזרח (בבל, פרס, אלג׳יריה, בוכארה, כורדיסטאן, תורכיה), מצפון אפריקה מתימן. במאה זו חידשו עולי מרוקו ואלג׳יריה את היישוב היהודי בחיפה.
במחציתה של מאה זו עלה רבי דוד בן שמעון (דב״ש) ממרוקו, והקים את השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים, שכונת ׳מחנה ישראל׳ (־ממילא).
אף קהילות תימן הצטיינו בכמיהתם לציון. במאה הט״ז עלה רבי ישועה עדני, אביו של רבי שלמה עדני, עם כל בני ביתי והתיישב בצפת. ובמאה הי״ט באו שיירות של עולים.
מן הראוי לציין שגדול המעוררים לעליה לציון בדורות האחרונים היה רבי יהודה אלקלעי. הר״י נולד בשנת תקנ"ח ( 1798) בסאראיבו שביגוסאלביה ונפטר בשנת תרל״ט (1878) בירושלים, אליה עלה בסוף ימיו. נודע בעיקר כאחד מן הרבנים החשובים שבין מבשרי התנועה הלאומית בישראל, ומראשוני העסקנים למען ישוב ארץ ישראל במאה הי״ט.
הוא הוכיח בכתביו ומאמריו שהגאולה הטבעית הינה תנאי ראשון לגאולה בדרך נס, ועל כן יש לעשות ככל שביכולתנו למען יישוב ארץ ישראל.
בהחלט ניתן לומר, שהרב יהודה אלקלעי, כינס בהגותו ובמעשיו את מאוויי יהדות ספרד והמזרח להתגשמות חזון שיבת ציון. הוא הדוגמה הבולטת הגדולה ביותר בדורות האחרונים.
סוף המבוא בכרך א' עמוד לב