ארכיון חודשי: יולי 2015


ד"ר אלישבע שטרית – מראכש ואגפיה

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש-1

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה

קשרי מכתבים – שו"ת

אחת מדרכי הקשר בין רבני מראכש לחכמים המקומיים של המחוז נעשתה באמצעות שאלות ותשובות. השאלות שהופנו מיהודי דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, דמנאת ומקומות אחרים נגעו לתחומי החיים השונים: כלכלה, שותפות עם גויים, אישות, בירורי הלכה וכיו״ב.

מרבית השאלות מצביעות על שליטה מועטת במקורות ועל התלות המוחלטת שהייתה לחכם המקומי ברבני העיר. יחד עם זאת, כאשר הפנה החכם שאלות לדייני מראכש, כמו למשל , האם מותר לקחת ריבית מישמעאלים, או מה ייעשה בקצב שרימה ומכר בשר טרפה למטרות רווח, אין פרוש הדבר שהוא לא ידע את התשובה. לעתים הוא חשש מתגובת העשירים המקומיים או מסירובם לקבל את פסק דינו. לכן, הוא נזקק לתמיכה ולאישור של דיין שאין מערערים עליו. הדיין של מראכש נתפס כזה בעיני בני המחוז.

זאת ועוד, לא תמיד השיגה ידם של כפריים להעמיק בלימודם או להאריך את שהותם במראכש. לעתים קרובות גם לא עמדו לרשותם ספרים שמתוכם הם היו יכולים ללמוד. על כן הם נהגו לפנות אל הרבנים בבקשה להרחיב ידיעותיהם בדרך של התכתבות.

"ולכן אני מחלה את פני הרב" כותב חכם כפרי אחד לרב במראכש "שתרחיב דעתך עמי ותשיבני על כל פרט ופרט בראיות ובטעמים, מפני שאני ריקם מן הפוסקים הראשונים והאחרונים". במקום אחר מבקש החכם מהרב לכתוב לו את הדברים בצורה בהירה ותמציתית: "נדרשתי מתלמיד חכם אחד מגלילות מראכש, שהפציר בי לסדר לו עניין הנידה בקיצור מפי סופרים ועניתי לבקשתו… וחילקתי העניין לסעיפים כדי להקל עליו הלימוד". על שאלות שנשאלו לא הסתפקו רבני מראכש בתשובות לאקוניות, אלא הם ניצלו אותן כדי להרחיב את דעתו של החכם המקומי. יתרה מכך, סגנון הדברים מלמד, בצורה שאינה מותירה מקום לספק, שרבני מראכש התייחסו אל החכמים הכפריים כאל תלמידיהם. להלן קטע קצר מתוך התכתבות בין חכם כפרי לרב מרדכי קורקוס היכולה להאיר את אופי היחסים בין השניים:

"הנה" עונה הרב על שאלה שנשאל "בלשון השאלה יש גמגומין וגם הלשון אינה מתוקנת היטב" ומוסיף : "תחילה וראש אומר לך כי כבר לשעבר הזהרתיך, שתלמד לשונך לדבר צחות. כי לא נאה לחכם שכמותך כך…גם אני מזהירך, שתלמד את כל התנ״ך בפירוש שיש בזה תועלת גדולה". דברי התוכחה נשאו פרי, כי בהמשך ההתכתבות מציין הרב בסיפוק: "קיבלתי מכתבך הנעים, מעשה אצבעותיך ושמחתי כי נתרגלת לדבר צחות …הגדלת לעשות".

תודעת אחריות של המרכז

המאפיין הבולט ביותר של יחס המרכז כלפי הפריפריה הוא בתחושת האחריות שהייתה לו על חיי היום יום במקומות הקטנים. הדבר בא לידי גילוי, כפי שראינו, בהכשרת בעלי תפקידים ובסיפוק צורכיהם החומריים של התלמידים הכפריים בשנות לימודיהם במראכש. היא באה לידי גילוי גם בהדרכתם באמצעות השו״ת והיא בולטת בכל הנוגע לפסיקת הדיינים המקומיים. הדיינים של מראכש היו ערים למיעוט ידיעותיו של החכם המקומי, במיוחד אם למד "מכלי שני" או"מכלי שלישי". כמו כן לא נעלמה מהם העובדה, שבשוגג או במזיד הוא לא תמיד הקפיד לדון את הנתבעים דין צדק. על כן הם לא הסתפקו בקביעת הדין אלא עשו שימוש במקרה שהובא לפניהם כדי להדריך את הדיין המקומי.

על דיין כפרי,שדן את הנתבעים בערב חג השבועות וחייב את הנתבע בשבועה "ואף שיסה בו את שר העיר לתופסו בבית הסוהר" כותב הרב בן מוחא, אחד מדייניה החשובים של מראכש (נפטר בשנת 1873) כך:

"ראוי להוכיחו על פניו, הן מפני שדן אותם בערב יום טוב והן מפני שנעלם ממנו דין פשוט בחומש…הדיין הפריז יתר על המידה ועוון גדול עשה בכל ששיסה על הנתבע את השר להוליכו לבית הסוהר בליל מתן תורה…גם מאחר שרואה עצמו לבדו יושב ודן ואין שום אחד עמו בעיר ומחשב עצמו שאין זולתו גבה לבו ורם לבבו…". הרב אינו מסתפק בדברי תוכחה, אלא גם מציע הצעות לתיקון המצב: "וגם צריך הדיין להיות נחתן(=שתהיה לו נחת רוח ,כלומר סבלנות) ומרוצה לקהל ויהיה לבו שלם עם קהל עדתו וידון דין אמת לאמתו …ומכאן ולהבא יזהר שלא לעשות כמעשה הרע הזה …ויהיה נמלך עם הת״ח (=תלמידי חכמים) שבעירו על כל מה שיעשה וידון וצריך להושיב עמו שני ת״ח (=תלמידי חכמים)".

לפני השינויים שעשו הצרפתים ברה- ארגון בתי הדין היהודיים במרוקו(בשנת 1918) , לפיהם הוקם במראכש בית דין מחוזי של שלושה (ראב״ד ושני חברים), שרק לפניו נידונו דיני גיטין של מחוז הדרום, לא היה לדייני מראכש מינוי רשמי או עליונות פורמלית על פני חכמי הפריפריה. כן לא הייתה קיימת היררכיה רבנית פורמלית ומחייבת, שבאמצעותה ניתן היה לכפות את דעת המרכז על בני המחוז. כלומר, מערכת היחסים בין מראכש לאגפיה התקיימה אך ורק על בסיס וולונטארי. אף על פי כן ראו עצמם דייני מראכש פטרונים ואחראים לנעשה במקומות הקטנים. ובדומה לסוגיית הסמכת השוחטים, הייתה לדייני מראכש אוטוריטה מוחלטת על בני המחוז בכל מה שנוגע לתחום ההלכתי והשיפוטי. זאת ועוד ,לפניהם נידונו נושאים קשים שהתעוררו בכפרים, כמו גיטין, צוואות, ירושות. הם גם היו היחידים המוסמכים להתיר עגונות ולשלוח מטעמם חוקרים להתחקות אחרי בעלים שנעלמו. לעתים, הם יצאו בעצמם אל הכפרים כדי להסדיר ענייני ייבום או חליצה.

חכמי המחוז, שברובם למדו במראכש והוכשרו בישיבותיה, קיבלו את מרותם ואת פסיקתם של דייני מראכש ללא עוררין. והוא הדין במתדיינים עצמם. אם הם החליטו לערער לפני דייני מראכש על פסיקתו של החכם המקומי, הם קיבלו את פסיקת מראכש כסופית. על פי רוב הם העדיפו להביא את מחלוקותיהם לפני דייני העיר ולא לפני הדיין הכפרי.

נסיס קריספיל ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן

נסים קריספיל

וואזאן 1933- 1946

רפאל מספר שאת אליאנס וואזאן פתח מר נסים לוי – גם הוא יליד טורקיה ב- 1929 . "כשסיים את עבודתו ועבר לנהל את אליאנס קזבלנקה, נדרשתי להחליף אותו."

להערכתו, כיוון שבית הספר הראשון של רשת אליאנס בטורקיה נפתח בעיר אידרנה, זו הסיבה למספר הרב של מורים ומורות שהגיעו מטורקיה למרוקו. "היו לי 4 כיתות, בכל כיתה למדו כ- 50 תלמידים, לפעמים הגענו גם ל- 80 תלמידים בכיתה."

"בכיתה א' לימד מורה מקומי מוואזאן בשם שם-טוב לוי, בכיתה ב' לימדה רעייתי ברתה, בכיתה גי מדאם נהון ילידת תטוואן ובכיתה ד' לימדתי אני כשהייתי אמור ללמד וגם לנהל."

רפאל חידש לי חידוש גדול ביחס למקור ממנו הגיעו יהודיה הראשונים של העיר. הגרעין היהודי הראשון הגיע מהכפר אסעיאן השוכן מערבית לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן. כשרב־ עמרם בן דיוואן הסתובב כשד"ר ואסף תרומות, הוא חלה וטופל על ידי היהודים של הכפר אסע׳אן. הם אלה שקברו אותו. בבית הקברות של אסע'אן, במתחם שבו קברו את הצדיק. המעבר הגדול של יהודי אסע'אן לוואזאן היה בתחילת שנות המאה ה- 20.

עוני מחפיר, מחלות, מגפות וכמובן הפרוטקטורת הצרפתי שעודד יהודים לעבור למרכזים העירוניים החדשים, היו הסיבה למעבר של יהודים מהכפר אסע'אן לוואזאן. "כשהגענו לוואזאן ב- 1933", מספר רפאל, ״ לא היה כביש לצדיק. היציאה להילולה הייתה מכיכר השעון "פלאס דה שוק". הכיכר הייתה מתמלאת בחמורים, סוסים, פרדות ומשם רכבו לצדיק. ב- 1936 בתו של ראש העיר חלתה ובני הקהילה שראש העיר נועץ בהם כדי לרפאה אמרו לו שאם יסלול דרך לצדיק, הבת תקום מחוליה וכך היה. הוא זה שסלל את הדרך לצדיק הקיימת עד היום הזה." רפאל לא מאמין בנסים אבל ברתה אשתו מספרת שכשמרסל בכורם חלה מאוד, רב הקהילה אמר לה שאם היא תלך רגלית מוואזאן לצדיק כשהילד רכוב על חמור, הילד יבריא, וכך היה".

היה עוני גדול בוואזאן," מספר רפאל , "התלמידים הגיעו לבית הספר כשהם לבושי סחבות ובעיקר חולים. היינו גם מורים, גם רופאים וגם אחיות. את ההפסקות ניצלנו לבדיקת ידיים, ראש ועיניים. רוב התלמידים היו חולים אז בגזזת. נאלצנו קודם כל לשלוח אותם לרופא צרפתי בשם ד"ר שובה שיטפל בהם. הוא היה גוזז את שערם וחובש את ראשם בכובע מיוחד".

ברתה מספרת שהלימודים החלו ב 08:30 בבקר ונמשכו עד השעה 11:30. התלמידים חזרו לביתם ושבו לבית הספר ב- 14:00 למשמרת שנייה שהסתיימה ב- 17:00. משמע שלמדו 6 ־שעות ביום. כשלמדנו באליאנס פאס, היה שם חדר אוכל קטן שבו אכלו תלמידים מבתים עניים מאוד בוואזאן זה לא היה. בשנת הלימודים הראשונה שלי בוואזאן הבחנתי בתלמיד שישן במהלך השיעור בכיתה, כשראיתי שזה חוזר על עצמו יום-יום, בקשתי שיביא את האימא שלו לבית הספר. כשדברתי עם אימו וסיפרתי לה שבנה ישן בכיתה בכל השיעורים, היא סיפרה לי שאין לו נה לאכול בבית. כיוון שזה נגע מאוד לליבי, דברתי עם בעלי רפאל ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי להזין את התלמידים העניים, והיו הרבה כאלה. ואז רפאל החליט לעשות מעשה ולהקים חווה חקלאית בשטח בית הספר".

לימים, בקשתי מבנו של רפאל, מרסל, לספר לי על החווה החקלאית ומרסל מספר ש ־ 10 דונמים מסביב לכיתות היו שייכים לבית הספר. אבא והשרת בנו גדר ותעלות השקיה. מים לא חסרו. פלגים רבים זרמו באזור.מסביב לחצר זרעו ירקות ושתלו עצי פרי.לא היה חדר אוכל. בימים יפים היו אוכלים בחוץ על "שולחן חמורים" ויושבים על ספסלים , בימים גשומים אכלו בכיתות.

ב- 1939פרצה מלחמת העולם השנייה. מחסור היה בכול מקום. גם התלמידים וגם המורים שמחו לקבל מרק חם הודות למשק הקטן של בית-ספר. תוכנית משרד החינוך של ממשל וישי של פטאן כללה צהריים של"אוויר צח" אבא הפך את זה לחקלאות. התלמידים עבדו בשדה. ברבות הימים, אבא קנה תרנגולות, ברווזים,שתי פרות ואפילו חמור קטן. כך היו גם ביצים וגם חלב.

אבא היה הראשון לעבד את האדמה עם המקוש. הוא אהב את זה וחזר לבית-ספר גם אחרי שעות הלימודים כחקלאי, ואפילו את ימי ראשון ימי החופשה שלו, הוא עבד בגינת בית הספר.

השרת מאד שמח והתגאה שה"מעלם" איש השכלה עובד איתו ומתייעץ עמו בענייני חקלאות. הוא נשאר נאמן לאבא וכיבד אותו כל השנים.

ב-1941 רצו לאכוף את החוקים האנטישמים על יהודי מרוקו. המלך מוחמד בן יוסוף שקראו לו אחר כך מוחמד החמישי סירב לאכוף את החוקים האלו על הנתינים שלו. לאימא היה דרכון טורקי ובשל כך היא פוטרה מעבודתה בבית הספר.

למזלנו האמריקאים נחתו במרוקו בספטמבר 1942, אימא חזרה לעבודה וניצלנו מהסכנה הנאצית.

מחלות כמו גזזת, גרדת, דלקת עניים (טראכומה) שחפת, דיזנטריה ועוד, היו שכיחות מאוד בין התלמידים. ההורים הקדישו הרבה מזמנם – בעזרת הרופא היחיד בעיירה – לטיפול בילדיב החולים.

בתקופה ההיא התלמידים היו מקבלים ספרים כפרס. יום אחד תלמיד לא בא לקבל את הפרס. אימא שאלה את אחיו למה. הוא התבייש ענה הילד. לא היו לו נעליים. עלו דמעות בעיני אימא. היא גייסה תרומות מפרנסי הקהילה ומאז כל פסח חולקו זוג נעליים וסינר לכול תלמיד נזקק.

המשפחות היהודיות העשירות שהיו בוואזאן סייעו לרפאל בתרומות לטובת התלמידים העניים. משפחת אלחדאד שאשתו נמנתה על משפחת קורקוס ממוגדור, היה בעל אזרחות מרוקאית. הוא מכר דלק ובזמן המלחמה הוא חילק מצרכים חיוניים כמו סוכר, קפה ותה לקהילה. משפחה נוספת עשירה הייתה משפחת עמרם שגרה לא רחוק מבית הקברות היהודי וגם הם תרמו את תרומתם.

ב־1946 משרת מנהל בת-ספר אליאנס ברבאט התפנתה. ובזכות דוחות המפקח המעולים שאבא קיבל, הוא זכה במשרה".

"כשהגענו לרבאט" מספרת ברתה "היה חסר לנו המרחב של וואזאן, והגינה הגדולה. ואז רפאל תיחם תחום במגרש וגידל בו פרחים".

נסים קריספיל

ברית 28-פרופסור אליעזר בשן מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן

מידע חדש על קהילת אלקסק – אלכביר

בראשית

העיר אלקצאר [או אלקסר], המכונה בדרך כלל אלקסר אלכביר שפירושו המבצר הגדול, על שם ארמון גדול המצוי שם, נמצאת כ-35 ק"מ מזרחית מעיר החוף לאראש          לפי המסורת היא נוסדה במאה ה-12 על ידי אבו יוסוף יעקב אלמנצור משושלת המייחדים. תקופה מסוימת הייתה בידי פורטוגל.

קהילה יהודית הייתה בעיר כבר לפני גירוש ספרד. ב-1492 ניתנה הוראה על ידי הממשל להרוס את בתי הכנסת בערים פאס, אלקצר ותיטואן.

היו ממגורשי ספרד שהתיישבו במקום, ביניהם החכם ר' יהודה אבוהב, נכדו של ר' יצחק אבוהב. הוא הקים ישיבה בעיר.

התקנה של מגורשי קסטיליה בקשר לחלוקת הירושה משנת ש״ה(1545), נתקבלה בין שאר הקהילות גם בקהילת אלקצאר

גזירות במאה ה-17

לפי יומנו של ר' שאול בן דוד סירירו, לפני שנת ת"ג(1643), היו 'צרות רבות בכל סביבות פאס ואלקסאר ותיטואן מגודל המסים, ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו במניין עשרה ובטלו לימוד תינוקות׳.

בספר גרמני שיצא לאור ב-1844 נאמר כי היו בעיר כ-5000 תושבים. כאן נערך הקרב באוגוסט 1578 הידוע בהיסטוריה בשם יקרב שלושת המלכים' בין סבסטיאן מלך פורטוגל לבין צבא מרוקו. צרפתי שנפל בשביים של הקורסארים המרוקאים בתחילת המאה ה-18 ושהה שם כשלושה חודשים כתב על החומות העתיקות המקיפות אותה. שמואל רומאנילי ממנטובה שבאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 מזכיר בספרו את היהודים בעיר אלקסר בין המקומות בצפונה של מרוקו בהם 'נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרדי.

בתחילת המאה ה-19 חיו בה 1360 יהודים. עיסוקם: בעלי מלאכה וחנוונים זעירים.

 בספרות הרבנית:

קהילת אלקצאר נזכרת בהקשר לשאלת חיובה להשתתף בתשורה למלך לאחר כיבושה של טנגייר מידי בריטניה.

ר' יעקב אבן צור (1753-1673) נשאל שאלה זו תחת הכותרת 'מציל עצמו בממון חבירו׳. הנושא דן בשאלה זו: היהודים נהגו לתת למלך מתנות בחגי היהודים והמוסלמים, וכן כאשר צבאו מנצח במלחמה או כובש עיר. אחרי שהמלך [אסמעיל הראשון 1672- 1727] כבש את טנגייר מידי הבריטים שהחזיקו בה בין השנים 1684-1662, הביאו מספר קהילות מתנות, ואחרות לא השתתפו.

"כשכבש המלך ירום הודו עיר טאנגיאר והיו קצת קהילות מובילות לו שי ותשורה דהיינו אנשי תיטואן ואנשי טאנגייר" ואילו יהודי שתי הקהילות שישוואן ואלקצאר 'העלימו עין ולא הובילו כלום׳. השאלה האם ניתן לחייבם להשתתף בהוצאות הקשורות במתנה שהקהילות נתנו למלך. והאם לחייב כל אדם באופן שווה או לפי הכנסותיו. החכם פסק כי כל אחד ישתתף לפי יכולתו, כלומר לפי ממונו כמו במקרים של עלילה על הקהל. בספרו של ר׳ יעקב בן מלכא, שפעל בערים פאס ותיטואן (נפטר אחרי 1771) נדון משפט בקשר לתביעה של יורשים לסחורה שהייתה בידי יאשר סיקסו בעיר לקצאר' ותפסם יהודי.

הסכמה על תשלום מם המוטל על סחר בשעווה

בשנת תקל״ז (1777) ענה ר' יוסף בן עיוש אלמאליח בנושא לקמן:

צעקת ונאקת שלמון אסאייג מתושבי אלקסר יע״א באה אלינו וגם ראינו את הלחץ שלחצו אותו בני קהלו שמסרו אותו ביד השר החדש המושל עליהם, כדי לענשו עונש הגוף ועונש ממון שהעלילו עליו בעדות שוא ודבר כזב בפני השר והערכאות שקילל במשיח ה', בנביא האמת והצדק משה רבנו עליו השלום. עד שתפסו השר במצור והוצרך לרצותו ברצי כסף בסך גדול כדי להתיר מאסרו… והייתה טענתם שעבר שלמון הנזכר על תקנתם והסכמתם, שהסכימו במעמד החכם הממונה שלהם שלא יקנה יהודי מאנשי עירם שעוה מהשווקים הסמוכים עד שיקנה בדמים העזר של השעוה מק״ק ומי שיעבור על הסכמתם, עליהם לקנסו ולענשו בגופו ובממונו, וחתמו על ההסכמה הזאת רוב בני עירם שהיו בעיר עם החכם שלהם…. ועל זה בא לפנינו הר׳ שלמון הנזכר ומתרעם למה יומת מה עשה שנשתנה ונתענה דינו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה… סוף דבר הר״ש הנזכר פטור ומותר מכל אותם העונשים האמורים ואין לו דין מוסר כלל, ומה שהפסיד במסירתם אותו ביד השררה חייבים המוסרים לשלם לו מהיפה שבנכסיהם כל מה שהפסיד מחמת מסירתם עד סוף פרוטה אחרונה ביען שהם מוסרים גמורים, שנת תקל״ז יוסף אלמאליח.

ה. ספרות הקבלה – ו. פילוסופיה יהודית – ספרות המוסר

ארזי הלבנון

ה. ספרות הקבלה

ספרות הקבלה, היא ספרות הסוד בישראל, נעלמה מעיני רבים. יחידי סגולה עסקו בה וחידשו בה. בכל דור ודור עמדו לישראל מקובלים, ׳ארזי לבנון׳, שהסתגרו בד׳ אמותם, וגילו בכתביהם מן הטמיר והנסתר שבתורתנו הקדושה.

תחילת הפצת תורת הקבלה באופן עממי יותר, ולא רק מפה לאוזן, היתה עם גילוי הזוהר הקדוש בספרד. ספר הזוהר התפשט ברחבי העולם היהודי, ופרשנותו ועיקרי יסודותיו נלמדו בבתי המדרש ונכנסו לספרות פרשנות התורה והדרוש.

שלב נוסף ומרכזי ביותר הוא הקמתו של מרכז הקבלה בצפת על ידי המקובלים הגדולים: הרב משה קורדובירו (הרמ״ק) ורבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י). הם ותלמידיהם השפיעו השפעה מכרעת על כל התפתחות תורת הסוד עד ימינו. השפעת הקבלה, מכאן ואילך, באה לידי ביטוי באופן מעשי בתחומי ההלכה, הלכות שבכל יום. ובכל מעשה ומעשה שבחיי האדם, יש היבט נסתר, קבלי, שפירשו לנו המקובלים וחכמי ההלכה ההולכים בדרכם, את מהותו.

שלב שלישי הוא שלב המכוונים שמרכזו היה בירושלים בישיבת ׳בית אל׳, בה פעלו גדולי המכוונים בדורות האחרונים – כולם מ׳ארזי הלבנון׳.

מעבר לנקודות מרכזיות אלו, פעלו מקובלים ומכוונים לאלפים ולרבבות בכל תפוצות ישראל: בצפון אפריקה, בתורכיה, באיטליה, בסוריה, בבבל ובתימן. בסקירה זו נציין אחדים מגדולי המקובלים מ׳ארזי הלבנון׳:

על גדולי המקובלים בספרד בימי הביניים נמנים: רבי יוסף ג׳יקטיליה (שנודע בספריו החשובים ׳שערי אורה׳ ו׳גנת אגוז׳); הרמב״ן – שהרבה חידושים על פי הסוד מצויים בפירושו לתורה; רבנו בחיי בן אשר, שאף הוא שילב בפירושו לתורה חידושים רבים על פי הקבלה; רבי שם טוב בן אברהם גאון; רבי אברהם זכות (מח״ס ׳יוחסין׳); רבי שמעון לביא(מחבר הפירוש ׳כתם פז׳ לזוהר) ועוד.

בתקופת צפת יש לציין את המקובלים הבאים: רבי שלמה אלקבץ; רבי משה אלשיך; הרמ״ק – שסיכם את תורת הקבלה בספריו המקיפים והגדולים, כ׳פרדס דמונים׳ ועוד; האר״י – שתורת הקבלה אותה גילה השפיעה השפעה מכרעת על העם היהודי מאז ועד היום בתחומים רבים; רבי אליהו די וידש(מח״ס ׳ראשית חכמה׳); רבי חיים ויטאל – שקיבל מהאר״י את סודות הקבלה וניסחם בכתב בסדרת ספרי ׳עץ חיים׳; רבי יוסף בן טבול; רבי ישראל סרוג; רבי אברהם אזולאי(מח״ס ׳חסד לאברהם׳); רבי מנחם עזריה מפאנו – ממפיצי תורת הרמ״ק והאר״י.

ובירושלים: רבי גדליה חיון – מקים ישיבת ׳בית אל׳; רבי חיים בן עטר; רבי שלום מזרחי שרעבי(הרש״ש) – שהשכיל ללמד כיצד מכוונים בתפילות על פי כוונות האר״י; החיד״א – ממקובלי ׳בית אל׳ ועוד. מקובלים נוספים בתוך ׳ארזי הלבנון׳: הרמח״ל – שכתב וחידש בקבלה בכמות ובאיכות מדהימים; רבי יעקב אביחצירא – מגדולי המקובלים במרוקו; רבי שלום בוזגלו – ממקובלי מרוקו ומח״ס ׳מקדש מלך׳ על הזוהר; רבי עובדיה הדאיה (מח״ס שו״ת ׳ישכיל עבדי׳); רבי יוסף חיים מבגדאד – שרובי תורתו מושפעים מתורת הקבלה ורוויים בחידושים בה.

 

ו. פילוסופיה יהודית

באוצרות הרוח של העם היהודי תופסת מקום נכבד – הפילוסופיה היהודית, ההגות היהודית. מבין החשובים והגדולים שבחכמי ישראל עסקו בפיתוח מחשבת היהדות והותירו לנו מפרי יצירתם. ספרי המחשבה היהודית הם ספרי יסוד בארון הספרים היהודי. על ברכם גדלו דורות רבים שעיצבו את הגותם ואת הלך רוחם על פיהם.

גדולי ישראל בכול הדורות שקדו על לימדם של ספרי היסוד במחשבת ישראל והעמיקו בהם חקר. הרעיונות הבסיסיים המצויים בספרות המחשבה היהודית, חדרו לפרשנות המקרא ואף לספרי המוסר, וכך הגיעו לכלל ישראל, ולא נותרו נחלתם של ההוגים בלבד.

עובדה מדהימה היא שגדולי המחשבה הישראלית כולם מ׳ארזי הלבנון: רב סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה, רבי יהודה הלוי, רבינו משה בן מיימון, רבי יוסף אלבו, רבי חסדאי קרשקש, רבי יצחק ערמא, ורבי יצחק אברבגאל.

רבנו סעדיה גאון הוא הפילוסוף היהודי הראשון. ספרו ׳אמונות ודעות׳ הוא הספר השיטתי הראשון שהקיף את כל היסודות העיוניים של היהדות. בספרו בירר רס״ג את עיקרי היהדות, והתאים בינם לבין התבונה, הדעת והפילוסופיה הכללית. הגותו משמשת לבוש הגיוני לתורת ישראל.

אחריו קם רבנו בחיי אבן פקודה – הוגה הדעות הראשון של יהדות ספרד. על אף שאין לנו פרטים ביוגרפיים רבים על אישיותו, הרי שספרו ׳חובת הלבבות׳ זכה להמנות כאחד מספרי היסוד בכל ארון ספרים יהודי. ספר זה – שנחשב כספר מוסר לא פחות מהיותו ספר הגות – הוא מן הספרים המקוריים במחשבת ישראל. העיר עליו סובב הספר הוא הבורא. רבנו בחיי מדריך את הקורא ומובילו אל בוראו, שלב אחר שלב, עד הדבקות בו באמונה ובלהט. ׳חובת הלבבות׳ הוא הספר השיטתי הראשון המדריך לעבודת ה׳, באופן הגיוני ושכלי. ההוגה השני בספרד לאחר רבנו בחיי הוא רבי יהודה הלוי – גדול המשוררים היהודים לאחר תקופת התנ״ך, נעים זמירות ישראל, אך לא פחות – מן הפילוסופים המקוריים בישראל. בספרו ׳הכוזרי׳ עמד ריה״ל על מהות הלאומיות היהודית. הוא זה שהסביר שמקומו של עם ישראל בין האומות – הרי הוא כלב בין האיברים. הוא זה שקבע שמעמדו של עם ישראל שונה ממעמד כל הגויים, כהבדל שבין דומם לצומח, חי למדבר. עם ישראל וארץ ישראל – הם מרכז הגותו. ריה״ל הסיט את מרכז ההגות מנושאים מופשטים לנושאים לאומיים. השפעתו גדולה היתה על הוגים יהודיים רבים במשך כל הדורות ועד לימינו.

ההוגה הגדול והמפורסם בין כל ההוגים היהודים הוא רביגו משה בן מיימון. ספרו ׳מורה גבוכים׳ הוא פסגת היצירה המחשבתית בישראל. ספר זה הורה את האמת לנבוכים בדורו ובדורות הבאים. בספרו זה מיזג הרמב״ם בין התורה והחכמה, בין האמונה והפילוסופיה, בין הנבואה והדעת.

בספר זה עסק הרמב״ם בהוכחה למציאות האל, בהבנת התארים בהם מתואר הקב״ה במקרא, בביאור השגחת ה׳ על עולמו, בפירוט הסבר טעמי המצוות ועוד.

כל ההגות היהודית שלאחר ׳מורה נבוכים׳ שאבה ממנו והתבססה עליו. ספרו נלמד על ידי גדולי ישראל, ששאבו ממנו יראת שמים לא פחות מהבנת פעולות מערכות שמים.

המעמיק ביותר מבין כל ההוגים היהודיים הוא רבי חסדאי קרשקש. ספרו ׳אור ה״ הוא בעצם מחאה כנגד השכלתנות שאיפיינה את ההגות היהודית שלפניו. רח״ק מדגיש בספרו את האופי העל-הגיוני ומובן של האמונה היהודית. תוך שהוא קוטל בביקורתו את תורת אריסטו, עליה סמכו ההוגים היהודים שלפניו. רבי יצחק עראמה, שנולד לאחר פטירת רח״ק, שאב מזה האחרון את רובי תורתו ההגותית. הוא נודע בעולם היהודי בספרו הדרשני והמעמיק על התורה – ׳עקידת יצחק׳. כרח״ק אף רבי יצחק עראמה התנגד לפילוסופיה, ותלה בתורה את המקור לדעת ולחיים הדתיים. ספרו ׳עקידת יצחק׳ התפרסם מאוד בעולם התורני, ונודע כאחד מספרי הדרשנות החשובים ביותר.

אחרון הפילוסופים בספרד – שלפני הגירוש – הוא רבי יוסף אלבו. ספרו ׳העיקרים׳ הוא מספרי המופת של מחשבת ישראל. הנושא המרכזי של הספר הוא הדיון המעמיק בעיקרי הדת ובשרשי האמונה. רבי יוסף אלבו הוא הראשון בישראל שהקדיש ספר שלם לנושא חשוב זה. הוא זה שקבע קנה מידה, קריטריונים, להגדרת עיקרי האמונה.

כל ההגות היהודית שבאה לאחר גירוש ספרד ועד ימינו, שאבה בעצם מהגותם הנזכרת של הגדולים הללו. יש שמיקדו את הגותם בצד השכלי, בהשפעת הרמב״ם ואחרים, ויש שמיקדו את הגותם בפן הלאומי כריה״ל ואחרים. מאז ועד היום, כל הגות יהודית בונה את בנינה על בסיס הלבנים מתורתם של ׳ארזי הלבנון׳ הללו.

ספרות המוסר

ספרות המוסר נוערה על מנת להראות לנו את הדרך בה נלך בחיי הדת והחברה. דרך בה נגיע למדרגה דתית גבוהה, כפי הראוי לכל יהודי בחייו עלי אדמות.

ואף על פי שבספרות חז״ל ובשאר ספרי פרשנות לתורה ולמקורות יהודיים אחרים, מוצאים אנו קטעי מוסר רבים, טרחו חכמי ישראל להקדיש מזמנם ולהתמקד בכתיבת ספרות מוסר ממש, כלומר ספרים המתארים פרקים פרקים את דרכי הנהגת האדם בחייו הדתיים והחברתיים, או תחת נושאים מסוימים ובעיות מרכזיות בתורת המוסר.

להלן נסקור את תרומתם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ לתורת המוסר היהודית.

ראשיתה של ספרות המוסר בימי הביניים נמצאת – לדעת החוקרים – בפרק האחרון של הספר ׳אמונות ודעות׳ לרב סעדיה גאון. בפרק זה הוראות התנהגות מוסרית על בסיס פילוסופי. אולם הספר החשוב ביותר והבולט ביותר בעת ההיא, הוא הספר ׳חובת הלבבות׳ לרבי בחיי אבן פקודה, ספר זה מלא וגדוש במוסר נוקב, המסביר לכל לומד בו את משמעות החיים הדתיים. ספר ׳חובת הלבבות׳ מדגיש את הכוונה הדתית והריגשית המתלווה לקיום המצוות. הספר עוסק ביראת ה׳ ואהבתו, במצוות התשובה ועוד.

מגמת ספר ׳חובת הלבבות׳ קיימת גם בספר ׳הגיון הנפש׳ לרבי אברהם בר חיא, ובספר ׳יסוד מורא׳ לרבי אברהם אבן עזרא. בתקופה זו ראוי להזכיר את ׳ספר המספיק׳ לרבי אברהם בן הרמב׳׳ם, ספר מוסר מעורר ומחזק.

חשוב ביותר הוא ספר ׳כד הקמח׳ לרבי בחיי בן אשר, וכן פירושו למסכת אבות.

מפורסמים הספרים העוסקים במוסר תחת נושאים מוגדרים: ׳מעלות המידות׳ לרבי יחיאל בן יקותיאל מרומי; ׳מנורת המאור׳ לרבי יצחק אבוהב; ׳תומר דבורה׳ להרמ״ק; ׳שערי קדושה׳ לרבי חיים ויטאל; ׳ראשית חכמה׳ לרבי אליהו די וידאש – ספר מוסר המשולב ביסודות מתורת הקבלה, ומבהיר עד כמה מעשה האדם משפיעים מעבר למה שנראה לעינינו; ׳שבט מוסר׳ לרבי אליהו בן אברהם שלמה הכהן; ו׳מסילת ישרים׳ לרמח״ל – ספר המוסר הנפוץ ביותר בישראל.

הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

 

מאחורי הקוראןהקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".

הקוראן מעתיק את אחד מסלעי המחלוקת שבין מייסדי הנצרות ובין יהודים או יהודים-נוצרים. פאולוס טען שמשה לא קיבל את דיני איסורי אכילה ישר מבורא עולם, אלא רק הוא הוסיף אותם מדעתו:

״יש רבים המסרבים להישמע, דוברי הבל ומתעים, בפרט מבין הנימולים… משחיתים הם משפחות שלמות בלמדם דברים פסולים, וזאת למען רווח שפל… ולא ישיתו לבם לאגדות יהודיות ולמצוות בני אדם הסוטים מן האמת. הכול טהור לטהורים [המאמינים בישו] אבל לטמאים ולשאינם מאמינים [היהודים] שום דבר אינו טהור, כי גם שכלם וגם מצפונם טמאים. הם מצהירים שהם יודעים את אלוקים, אך במעשיהם כופרים בו; נתעבים הם וסרבנים, ולא יצלחו לשום מעשה טוב״; ״אם כן לשם מה התורה? היא נוספה בגלל העברות, עד כי יבוא הזרע אשר לו מכוונת ההבטחה [ישו]. התורה נמסרה באמצעות מלאכים בידי מתווך [משה]״(טיטוס א, י־טז; גלטים ג, יט־כ).

דברי פאולום אלה מוכיחים, כמובן, שהוא הושפע מאחת הכתות היהודיות בזמן בית המקדש, כת הבייתוסים, שלפיה התורה או חלק ממנה נתווספה על־ידי משה מדעתו. כל הדיבורים האלה של פאולוס ושל הקוראן הם בסתירה מפורשת למה שמובא בחומש. ראשית, האיסור לאכול מאכלים לא כשרים וכן שאר המצוות לא נתווספו מבשר ודם, אלא ניתנו למשה מפי השם. ושנית, הם לא ניתנו מפני שהיהודים היו מורדים וחוטאים, אלא הדבר הפוך: כדי שיהיו עם קדוש ולא ינהגו כתועבות שאר האומות: ״ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם… ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״; ״כי עם קדוש אתה להשם אלוהיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא תאכל כל תועבה. זאת הבהמה אשר תאכלו…״ (ויקרא כ, כב־כו; דברים יד, ב-ד).

פאולוס, ואחריו הקוראן, שינו את הדברים האלה מפני שרבים מקרב גויי הארץ חשו תחושת עלבון מן הדברים שכתבה התורה, הפוגעים בשמם הטוב. אם, כדברי התורה, פוגמת אכילת בעלי חיים שאינם טהורים את הנפש, הרי נפשם של כל גויי הארץ פגומה מן המאכלים שהם אוכלים. לכן בשל נימוק זה כפה מלך יווני בימי בית שני את היהודים לאכול מאכלים האסורים להם. מכאן נולדה אז התיאוריה להפוך את הדברים ולהציג מצג חדש רמקורי׳, שכולו דברי הלל ושבח לגויי העולם וכתב קטרוג והשמצה על עם ישראל.

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב- ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

משא בערב 0002

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

גם בימים ההם רוח לי לחשוף דברים לא ידעתים מקדם ואשר האירו עיני להבין אשר שגיתי. מדי עברי בדרך שמעתי  קול המולה גדולה בבית יהודי. התקרבתי אל פתח החצר, והנה שם המון נשים עטופות במכסה לבן על ראשן. חשבתי היותן כבתולות המרקדות! אמנם שגיתי, היו מתאוננות על מת. שתים העומדות בתוך, קרובות המת היו, מתדפקות על החזה ומקוננות בלשון ערביאית, וכל הנשים סביבותיהן סופקות  ידיהן יחדיו, ובין כל בית ובית שורטות פניהן וכל פעם צועקות ׳וו״או, וו״או׳ (ר״ל ווי ווי). אז השכלתי על פסוק ׳לא תתגודדו׳ שהוא כמו ׳ויתגודדו כמשפטם׳ (האסור לנו מבלתי לכת בחוקות הגוי); המנהג הזה נזכר ארבע פעמים בירמיהו, ועל שני פסוקים בעמוס: הא׳ ואמהתיה מנהגות  כקול יונים מתופפות על לבבהן, והב׳ ובכל חוצות יאמרו הו הו, וכן המענות ומטפחות הנזכרות במשנה. וכל זה נקרא בלשון ערביאית גיש״דור.( גֶזְדֶר )

בבואם למקום שם קבר אומרים ׳ה׳ עמכם׳ לחופרים, כבעז לקוצרים. עד שיכינו הכל משכיבים הארון על הארץ וחוטפים שמלותם זה מזה להפציר כל אחד לתת כסף לצדקה. גם הנשים באות ויושבות על קברי קרוביהן, קוראות אותם בעזרתן, דורשות על סודיהן למתים ועמהם תתוכחנה, כאשר ידבר איש אל רעהו בעוד בחיים חייתו. ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יעשו גם האנשים ביום תשעה באב.

אם גם אנשים חכמים ונבונים, כי נכח עיני שכל דרכיהם וכל מעגלותיהם מפלסים במאזני משפט, לו יהיו לקהל אחד במקום אחד – לקץ העתים שנים ינאץ גם ביניהם חוקים לא טובים לא ידעו שחרם; ומה גם עתה בעם תועי לבב, כי לא ידעו דרך ה׳ לעשות כמנהג סכלותם, ויוצרים עמל עלי חוק אחד.

 המנהג, הנחש והעין הרע-שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ מערב. במוצאי שבת לא יוציאו דבר מביתם, והס כי להזכיר בשם ביצים, אף כי לאכול, מבלי יחלו השבוע בהוצאה או בדברי אכל. לא ידעתי כל זה. נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי. דלקתי נרי בבית  שכני, לא הניחני להוציאו. בראשונה חשבתיו כמצחק ואחר כמעט רבותי אליו, אך בשמעי הסבה מלאתי פי שחוק, סלחתי לפתיותו ואצא לקנות נר אחד ולהדליקו בבית הגוים.

הערביאים בריבם ביניהם לא יאחזו בזקנם, כי קדוש הוא ועליו נשבעים, וכן היהודים. חסידי היהודים אף לא יגעו בו, פן יפול משערת זקנם ארצה ופוגם בדיקנא עילאה. בצאתי יום אחד מבית־הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלא רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי, דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל האלות אשר לא נכתבו בספר התורה: ׳נבל! 135 בליעל וחדל אישים!׳ ויצא איש הכינים לשכך חמתי, לאמר כי היה לשקוי ילד החולה. ׳שקוי!׳ אמרתי משומם, ׳שקוי׳, השיב לי, ׳לרפואת עין הרע. הלא ידעת דברי התלמוד כי רוב הבנים מתים בעין הרע, ׳אבל בתלמוד׳ (אמרתי) ׳לא נאמר שישתה רוק לרפואה׳. ׳כן הוא מנהגנו׳(הוסיף). ׳מנהג  נתעב ונאלח!׳ עניתי.

גם לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. – חג הדודים מכלול הבלים הוא, השער הבא יגידם לך.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….

 

ארפודמנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

להלן סקירה כללית של בעיפי הכתובה וציון  הפרטים הייחודיים בכתובה הסג'למאסית / פילאלית נוסח ארפוד ותאפילאת. 

יום החופה.

עד סוף 1950 לפחות נהגו אנשי תאפלאלת וארפוד לערוך את החופה אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות פותחות בשלישי בשבת, חוץ מהאלמן, שעושה חופתו בשישי בשבת.

שם מקום החופה.

מקום החופה בכתובת הנישואין בכלל מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב שבו החופה נערכת, לפעמים אף בציון שם המדינה. לשמו של היישוב מתווספים בכתובות בנישואין שימני נוף סביבתיים, בעיקר שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב היישוב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.

בכתובות בתאפילאלת , ארפוד ואגפיה אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום " סג'למאסה ". כל היישובים השייכים למחוז תאפילאלת וביניהם ארפוד נכללים בשם סג'למאסה, הוא השם הקדום והמקביל לתאפילאלת.

לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיז מותבה " – כאן במקום בג'למאסה, שעל נהר זיז היא יושבת. השם סג'למאסה מופיע בכתובות ארפוד עד 1948 לפחות.

עיקר הכתובה.

המוהר, או עיקר כתובה בלשון חז"ל, הוא הסכום המינימלי שאדם מתחייב לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואין – מות הבעל או גירושין, ותכלית תקנתו היא " שלא תהה אישה קלה בעיני בעלה להוציאה ". סכום זה קבוע, וערכו מאתיים זוז. וזה נוסח הכתובה בתאפילאלת.

ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים על מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזוי ליכי מנאי – ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתיים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני.

אין כותבים " כסף צרוף " או " נקי " וגם לא " דחזו ליכי מדאוריתא – הראויים לך מן התורה -, כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.

תוספת כתובה.

תוספת הכתובה היא הסכום שמוסיף הבעל מרצונו על עיקר הכתובה. בכתובות בתאפילאלת ובארפוד אין מפרטים סכומים נקובים , והנוסח קבוע בכל הכתובות, ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר הכתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ערך הנדוניה.

בכתובה בתאפילאלת- ארפודית אין נוהגים, כאמור, לציין בשטר הכתובה את הפריטים שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף, סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, הוא הסעיף המסיים את הכתובה וזה נוסחו.

ודא נדוניה דהנעלתה ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין הבגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

זאת הנדוניה שמביאה לו כלה זו מנכסיה, הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מיטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

פרטים חסרים בכתובה המסורתית הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד.

נוסח שטר הכתובה בתאפיךאת וארפוד קצר הוא בהשוואה לכתובה נוסח הרמב"ם, לכתובה הספרדית הירושלמית ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאס וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בכתובות עד סוף 1950 לפחות. להלן הפרטים והסעיפים החסרים.

1 – אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים, התוספת, הנדוניה והסך הכולל מנוסחים בנוסח כללי.

2 – תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה ועוד

3 – תנאי כתובה שליליים כמו " ונשבע החתן ..  שלא יישא אישה אחרת עליה ולא יעבור על תקנות הקדמונים או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת "

4 –מ ביטחונות ואחריות לפירעון הכתובה, שבועת החתן, שעבוד נכסים..

5 – שמות עדים וחתימת סופר וחתן.

כל הסעיפים הללו ובמיוחד הבטחונות לפריון הכתובה חסרים בכתובה הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד. אף על פי כן יש תוקף לכל הסעיפים החסרים, והבעל מתחייב בהם כדין כל תנאי הכתובה, הנחשבים לתנאי בית דין, שאך על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו.

שני תנאי הכתובה השליליים הנ"ל נדוני בידי שני חכמי תאפילאת וארפוד. רש"א דן באי יכולת הבעל לישא אישה אחרת על אשתו בלא הסכמתה, ורמ"א, רבה של ארפוד, דן בשנת תרפ"ו בניסיון הבעל לכוף את אשתו לעבור מארפוד לכפר סמוך בשם אזזרף, ופסק לטובת האישה. להלן קטעים מפסק הדין, שיש בו גם פרטים חשובים על ארפוד, שנת ייסודה, אוכלוסייתה ומעמדה באזור תאפילאלת.

TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC

Évoquons le statut de dhimmi qui fut celui des Juifs et des Chrétiens au Maroc

Georg Hast occupa la fonction de vice-consul du Danemark à Mogador. Il vécut au Maroc de 1760 à 1767 et rédigea ses mémoires dans 1 ouvrage Nachrichten von Marokos und Fes : « Il est certain que les Juifs, extrêmement nombreux et répandus même dans les vallées du Mont Atlas, sont traités avec l'inhumanité la plus révoltante. Leur situation civile et morale est un phénomène très singulier. D'un côté, leur industrie, leur adresse, leur connaissance les rendent maîtres du commerce et des manufactures; ils dirigent la monnaie royale, perçoivent les droits d'entrée et de sortie, et servent comme interprètes et comme chargés d'affaires; d'un autre côté, ils sont soumis aux vexations les plus odieuses, et même aux traitements les plus épouvantables. Il leur est interdit d'écrire en arabe et même de connaître les caractères arabes, attendu qu'ils ne sont pas dignes d'écrire le Coran. Leurs femmes ont ordre de ne point porter des habits verts et doivent se voiler le visage qu'à demi. Un Maure entre librement dans les synagogues et peut aller jusqu'à maltraiter les rabbins même. Les Juifs ne peuvent pas passer devant une mosquée autrement que nu-pieds. Ils sont tenus d'ôter leurs pantoufles alors qu'ils en sont encore loin. Ils ne doivent pas monter à cheval ni s'asseoir même les jambes en tailleur en présence des Maures occupant un certain rang dans la hiérarchie. Souvent, les Juifs sont attaqués par des polissons lors de promenades publiques; on les couvre de boue, on leur crache au visage, on les assomme de coups; ils sont forcés de dire sidi ou seigneur à celui-là même qui vient de les outrager. Si le Juif, pour se défendre, lève la main contre un Maure, il encourt le risque d'être condamné à mort

Le colonel anglais Maurice Keatinge rapporta dans Travels in Europe and Africa ce témoignage du voyage qu'il fit en 1785 : » Si un Maure entre dans une maison de Juif, trouble sa famille, insulte sa femme, le Juif n'ose murmurer. Un Maure peut battre un Juif aussi longtemps que cela lui fait plaisir. » En 1801, le médecin anglais William Lemprière rapporta en 1801 dans l'ouvrage Voyage dans l'Empire du Maroc : « Malgré tous les services qu'ils rendent aux Maures, ils en sont traités avec plus de dédain qu'ils ne le feraient à des animaux. J'en ai vu battre au point de me faire craindre qu'ils ne périssent sous les coups. Les plaintes de ces malheureux étaient inutiles, ils n'obtenaient aucune justice

Au début du XIXe siècle, le voyageur Ali Bey écrivit : « Les Juifs du Royaume du Maroc vivent dans l'esclavage le plus affreux… Si le Juif a tort, le Maure se rend justice lui-même; et si le Juif a raison, s'il va se plaindre au juge, celui-ci penche toujours du côté musulman. Cette horrible inégalité de droit… remonte jusqu'au berceau; en sorte qu'un très jeune Musulman insulte et frappe un Juif, quelque soit son âge et ses infirmités, sans que celui-ci ait pour ainsi dire le droit de se plaindre, et encore moins celui de se défendre. Les enfants des deux religions ont parmi eux la même inégalité, en sorte que j'ai vu mille fois des enfants musulmans frapper des enfants juifs, sans que ceux-ci ne fissent jamais le plus léger acte de défense… S'ils rencontrent un Musulman d'un rang élevé, ils doivent se précipiter à une certaine distance sur la gauche du chemin du Musulman, laisser à terre leurs sandales à la distance d'un pas ou deux, et se mettre en humble posture, le corps entièrement courbé en avant, jusqu'à ce que le musulman ait passé et qu'il soit déjà à une grande distance. S'ils ne se soumettent pas sur le champ à cette mesure humiliante… ils sont punis sévèrement. J'ai plusieurs fois été obligé de retenir mes soldats et mes domestiques, qui se jetaient sur ces malheureux pour les frapper, quand ils n'étaient pas assez lestes et qu'ils avaient tardé à se mettre dans l'attitude prescrite par le despotisme musulman. Malgré cela, les Juifs font un commerce assez considérable au Maroc; et à plusieurs reprises, ils ont pris les douanes à ferme. Mais il arrive presque toujours qu'ils finissent par être pillés, soit par les Maures, soit par le gouvernement.» Le sultan Moulay Slimane exempta les femmes juives de se déchausser devant les mosquées, car « cela était indécent et la vue de leurs mollets pouvait distraire les dévots

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Shim'u Devar (Tlata Depuranuta 2)

 

 

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Shim'u Devar (Tlata Depuranuta 2)

 

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ 'Divré' & Berakhot (Tlata Depuranuta 1)

 

מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם

בארצות המגרב לא נהגו לערוך מיפקדי־אוכלוסין כלליים — אלה נערכו לראשונה בתחילת המאה ה־20, ומשום כך אין בידינו נתונים מדוייקים על מיספר היהודים, על גודל הקהילות השונות או על הרכבן החברתי במאות קודמות. גם לא נוכל לעמוד על הגודל היחסי של הקיבוצים היהודיים בחמש ארצות המגרב, ובמיוחד במאה ה־19, שבמהלכה התרחשו תנודות מפליגות. אף־על־פי־כן, מן הידיעות שבידינו עולות שלוש עובדות־יסוד:

הריכוז היהודי הגדול באפריקה הצפונית היה במארוקו. יותר ממחצית האוכלוסיה היהודית במגרב (ויש הגורסים אפילו עד שני שלישים) ישבה במארוקו. האומדנים לגבי ראשית המאה נעים בין 50,000 ל־100,000 נפש. הקהילה השניה בגודלה היתה זו של תוניסיה(כשתי רבבות בראשית המאה ה־19) ואילו באלג׳יריה, במצריים ובלוב ישבו רק כמה אלפי יהודים בראשית המאה ה־19 (באלג׳יריה אולי כרבבה וחצי). יחס זה השתנה עם גידול האוכלוסיה היהודית במצריים ובאלג׳יריה בעקבות התמורות הפוליטיות שהתחוללו שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה־19 (במיוחד באלג׳יריה), וההגירה היהודית שבאה בעקבות

רוב היהודים בארצות אלה התרכזו בערים הגדולות. החל בתקופת הכיבוש הערבי ישבו רוב היהודים בערים המרכזיות של אפריקה הצפונית, ולעתים היוו חלק ניכר מכלל תושביהן. מגמה זו נמשכה עד המאה ה־19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה־20. במצריים, שאוכלוסייתה היהודית מנתה באמצע המאה ה־19 כ־7,000 נפש, ישבו כ־5,000 מהם בשתי הערים קהיר ואלכסנדריה.

למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסיה יהודית גם בעשרות ובמאות עיירות וכפרים, ולעתים לא עלה מיספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות. תופעה זו בלטה במיוחד במארוקו.

בערים הגדולות ישבו היהודים בשכונה או ברחוב משלהם ״אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל־זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא רובע או רחוב היהודים״(אפרים דיינארד, מסע בארץ הקדם, פרסבורג, תרמ״ב, עמי 18). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדק״כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסיה כולה. להלן נעמוד על כמה מן המאפיינים המיוחדים לכל ארץ: סקירת מפת פיזורו של בית־ישראל במארוקו על שכבותיו החברתיות והכלכליות, ועיון בעולמו התרבותי והרוחני, מגלה שלוש חטיבות מישנה מוגדרות למדי: א) תושבי ערי החוף הים־תיכוני והאטלנטי או בסמוך לו, כגון אגדיר, מוגדור, אזמור, מאזאגאן, אספי, סלא, לעראייש, טנג׳יר, תיטואן, סבתה, מליליה ועוד. ערים אלו קיימו משך תקופות ארוכות קשרי מיסחר ותרבות נמרצים עם ספרד ועם אנגליה, והדבר נתן אותותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים שהגיעו מאירופה — אם כמגורשים, אם כמהגרים, אם כאנוסים שחזרו ליהדות במארוקו ואם כסוחרים שבאו מרצונם — בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בקשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רובו של היישוב היהודי במארוקו עד ראשית המאה ה־20 המשיך להתרכז בשני אזורים עיקריים. ב) יהודי מרכז הארץ יושבי הערים פאס, מכנאס, צפרו והמרכזים בצפון־מזרח — תאזה, גרציף, דבדו ואוז׳דה. אף כאן נקלטו מגורשים לא מעטים, בצד התושבים הוותיקים. ג) יושבי דרום המדינה על שתי השלוחות: המערבית — ובה מראכש כעיר ראשה, והמזרחית — מחוז תאפילאלת על גדות נהר זיז ויושבי העמקים סוס, דרע, ודאדס. באזורים אלה נמצאו מאות כפרים ועיירות שבהם ישבו יהודים רבים.

אנו רשאים להניח, שבראשית המאה ה־19 ישבו בכל אחד מן האזורים האלה כשליש מן האוכלוסיה הכוללת של יהודי מארוקו. מיספר הנפשות בכל מקום היה תלוי באופיו של היישוב. במרכזים העירוניים הגדולים ישבו כמה אלפים בכל אחד (בין 1000 ל־5000 נפש), ואילו בערים הקטנות — כגון צפרו בצפון הארץ, אזמור בחוף האוקינוס האטלנטי ודמנאת בדרום — כמה מאות בכל אחת. לעומת זאת, ישבו בכל אחד מן הכפרים כמה עשרות נפשות, והיו מקומות שבקושי ניתן היה למצוא בהם מניין של גברים לצורך קיום תפילה בציבור.

בתקופה זו החל תהליך שילך ויגבר בסוף המאה ה־19 — נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים, תהליך שיגרום לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שיכבה קטנה שריכזה בידיה את הפעילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, מצטופפים ונדחקים עשרות אלפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות, בתנאים קשים. על אלה נוספו מכות מידי שמיים, השכיחות באותם זמנים — בצורות, רעב ומגיפות. בשלב הראשון של תהליך־המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ, מראכש ודמנאת בדרום, פאס מכנאס בצפון¡ רק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה־19 הם היוו כ־25 — 40 אחוזים מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגדור, למרות היותם 7 אחוזים בלבד מן האוכלוסיה הכללית. מאידך, היו שהרחיקו לכת והיגרו החל באמצע המאה ה־19 למצריים ולארץ־ישראל, או למקומות שבהם נפתחו בפניהם הזדמנויות חדשות כגון גיברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה, והיו מהם שהגיעו לארצות־הברית ולדרום אמריקה.

יחס דבדו – משפחת בן עקו

יחס דבדו 14

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

הזקן הכשר, בענייניו מאושר, דחיל חטאין ועביד טבין, גומל חסדים טובים, מהנה ת״ח מנכסיו, תרם להדפסת ספרי קודש כגון ספר אהל יוסף להרב יוסף בן הדוש ז״ל ועוד, עוזר דלים, לחמו נתן מימיו נאמנים, נושא ונותן באמונה, הצדיק ר׳ יוסף (בן מ״ז ר׳ שלמה) הוליד: יהודה, רחמים, שלמה, ר׳ אהרן, שמעון, ר׳ יעקב, ציון, סאעודא, סתירא.

הנכבד ויקר, תם וישר, בעל מדות נעלות, מוקיר רבנן, גזבר נאמן, נגיד מיומן, רב טוב לבית ישראל, רודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ דוד הוליד: סעדיה, אליהו.

איש צדיק, יקר רוח, בעל צדקה וחסד, ויהי ידיו אמונה נושא ונותן באמונה, מהנה רבנן מנכסיו, ירא ה׳ ושלם, הקדוש ר׳ יצחק ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: אברהם, יהודה, רחמים, שלמה, שמעון, צלטאנא, סתירא.

גברא רבא יקירא, נשמתו זכה וברה, נושא ונותן באמונה, עושה צדקה וחסד, ירא הי, גומל חסדים, הסבא ר׳ אהרן (בן מ״ז ר׳ יוסף הנד) הוליד: עווישא (מ״ז ז״ל).

חכם לבב, פרי עץ הדר, אבן שבראשה, ראשון לבל דבר שבקדושה, רודף צדק מחזיק כל בדק, אוהב תורה ולומדיה, מייסד ישיבה ״וזאת ליהודה״ בעיר צפרו לע״נ אחיו ר׳ יהודה ז״ל, פרנס הדור ומנהיגו באונו ובממונו, גומל חסדים עם יהודים ולא יהודים, זיוויה דדריה והדריה, חבר ליראי ה׳ ולחושבי שמו (ידיד נפשו של מ״ז היה הרב יוסף כהן צבאן ז״ל), קדוש מעוגה בבית אסורים ע״י אנשי המורד המוסלמי בשנת תרס״ג, מר זקיני הרב משה (בן מ״ז ר׳ יוסף ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו, נתבש״ט שנת תרס״ו), הוליד: ר׳ דוד, מ״ז יוסף ציון, רחמים, אהרן, אברהם, חיים, רפאל, סליטנא, עווישא.

המרוחם, תם וישר, בענייניו מאושר, יראת ה׳ היא אוצרו, סופר מתא, רב בית כנסת (הסמוכה לבית כנסת משפחת בהן דוגם), גומל חסדים טובים, הזקן הבשר הצדיק הרב דוד הוליד: יהודה, מרדכי, משה, יצחק, סתירא, מרימא, סעידא.

בן איש חיל, איש אשכולות, גומל חסדים עם בני ברית ועם שאינם בני ברית, ראש העדה ונגיד נאמן, רב טוב לבני הקהילה, ירא אלהים וסר מרע, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מר זקיני ר׳ יוסף ציון הוליד: משה, שמעון, שלמה, מאיר, לוויהא, מאחא, מרת אמי מנשים באוהל תבורך מרת סאעודא הי״ו, עווישא, זהארי, רחל.

המנוח, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ רחמים הוליד: ר׳ משה, יהודה, סליטנא, סאעודא, סתירא, נונא, עווישא.

החכם השלם והכולל, בישראל להלל, הישר והעניו, רב חסידא, כלילא דורדא, מרביץ תורה בישראל, לא מחזיק טיבותא לנפשיה יורה יורה ידין ידין, הדיין המצויין הרב משה הנד ז״ל הוליד בנים ובנות בפ״י הי״ו.

המנוח, הזקן הכשר, מנא דכשר, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ חיים הנד הוליד: משה, סעידה, סליטנא, מאחא, לוויהא, קמירא, עווישא, מרימא, סאעודא.

הנכבד ויקר, מדותיו מדות יוצרו, צניע ומעלי, תם וישר, גומל חסדים, זקן ונשוא פנים, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יהודה, משה, שלמה, שמואל, עווישא, מרימא.

המנוח, מתהלך בתומו, משבים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: משה, אליהו, מסעודא, סליטנא, זהבה, עווישא.

המנוח, מאנשי תמימי דרך, ענוותן ושפל ברך, משבים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הבשר ר׳ רפאל: משה, יוסף, שמעון, עליזא, מרים.

גברא רבא, אבן יקרה וטובה, בעל אכסניא לחסד, חונן דלים עוזר לאביונים, נושא ונותן באמונה, איש אמונים, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ יעקב (בן מ״ז ר׳ יוסף) הוליד: אהרן, יהודה, אברהם, משה, דוד, עווישא, מרימא, סליטנא, זהארי.

בן איש חי מקבציאל, מיחידי הקהל, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, עוזר לאביונים, ירא אלהים וסר מרע, ויהי ידיו אמונה לשאת ולתת באמונה, מכסף עזבונו נוסדה (ע״י אחיו מ״ז הרב משה ז״ל) ישיבה ״וזאת ליהודה״ בעיר צפרו, הצדיק ר׳ יהודה (בן מ״ז ר׳ יוסף) הוליד: סאעודא, לוויהא, עווישא.

פרי צדיק עושה חיים, בנן של קדושים ותרשישים, מחסה לאביונים, לחמו נתן מימיו נאמנים להחיות לב נדכאים, אדם אמיד וברכת ה׳ מצויה בבית, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ למביטל, בן מ״ז ר׳ יוסף ז״ל, נתבש״מ שנת תרפ״א) הוליד: שלמה, ר׳ דוד, שמעון, משה, סעידא, מאחא, מרימא, סתירא.

המרוחם, הצדיק, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, הזקן הכשר ר׳ שלמה הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.

איש אלהים קדוש, חן ערכו מי ימלל ומי יספר, צדיק יסוד עולם, מקודש מקודש, מרחם מקודש, אוחז במידת השתיקה, אמרתו צרופה כלילת יופי, תורתו שלמה בלי דופי, זכה בזיו שמיא, לבר אלהין דמיא, אור השכינה מחופף עליו כל היום, רבה של קהילת מיסור (ולפני כן רבה של קהילת ברגנט), מואס בהבלי העולם, שורשא קדישא, חסידא קדישא, אדמו״ר הרב דוד זיע״א הניח ברכה: יוסף, אהרן, הרב רחמים, אברהם, מרדכי, נונא, עווישא.

המנוח, עניו ותם, מתפרנס מיגיע כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: יצחק, מרדכי, יהודה, יוסף, מאיר, נונא, זהארי, עווישא.

המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב, גומל חסדים, בעל צדקות, חי מיגיעת כפיו, הצדיק ר׳ משה הוליד: מכלוף (הנק׳ כליפא), יעקב, שמעון, יצחק, אברהם, סעאדי, סתירא, לוסיין, רהיט, חנה.

אחד מן הרמתים, גזע ישרים וברים, גבר בגוברין, הולך ביושרו, ראש הסדר, אבי העדר, רחים ומוקיר רבנן, משכיל אל דל, נושא ונותן באמונה וברכת ה׳ מצויה בבית, קדוש מעונה בבית אסורים ע״י אנשי המורד המוסלמי בשנת תרס״ג, ר׳ אברהם (אח מ״ז ר׳ יוסף ז״ל) ה׳ ינקום נקמתו הוליד: שמעון, משה, יצחק, שלמה, רחמים, מרימא, סתירא, מאחא.

איש צדיק, חמר חדת עתיק, יקר מפנינים, גבור חיל, ראשון לדבר של צדקה וחסד, גומל חסדים ביום ובלילה, עם החיים ועם הנפטרים, מחזיק בדק בתי העלמין, מנהל חברת רשב״י וחברה קדישא ביד רמה, החסיד ר׳ שמעון הוליד: אברהם, יוסף, משה, סעידא, מאחא, לוויהא.

גברא רבא, מעשים טובים קיבץ וריבה, נקי ובר, תם וישר, בעל הכנסת אורחים, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אברהם) הוליד: דוד, אהרן, רחמים, יוסף, מאחא.

הזקן הכשר, רחים ומוקיר תלמידי חכמים, נודב נדבות, טוב לה׳ וטוב לבריות, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ דוד, הנד הוליד: משה, אברהם, סאעודא.

השם הטוב, צדיק תמים, איש חסד ורחמים, מתפרנס מיגיע כפיו, נותן צדקה, הזקן הבשר ר׳ רחמים הנד הוליד: יוסף, שלום, יצחק, משה, אברהם, מרימא, סאעודא, עווישא.

המנוח, איש תם וישר, משכים ומעריב לבית ה/ הצדיק ר׳ אהרן הנד הוליד: אברהם, משה.

הנכבד ועניו, אוהב תורה ולומדיה, גומל חסדים טובים, הזקן הבשר הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, יצחק, סתירא, מרימא, סאעודא.

איש תבונה, הולך ביושרו, עושה צדקות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יצחק הנד (בן ר׳ אברהם) הוליד: שלמה, נונא, עווישא.

הנכבד ויקר, טוב וישר, בכל ענייניו מאושר, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, בעל אבסניא לחסד, הצדיק ר׳ שלמה הנד הוליד: יצחק, אפרים, רחמים, סאעודא.

המרוחם, מתהלך בתומו, שייף עייל שייף נפיק, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה (הנק׳ שלילם) הוליד: שמואל, אברהם, משה, מרדכי, יצחק, יהודה, עווישא, מרימא, סאעודא.

 

המנוח, טהור לב ועדין הנפש הצדיק ר׳ רחמים לא הוליד זרע ב״מ.

החכם השלם והבולל, אור גולל, שבחיו מי ימלל, צדיק מופלג (נהג לשים שק התפילין מתחת ליד, והיד השניה שם על המזוזה ומבקש מבורא עולם ״יסורים בעולם הזה שהם כקליפת השום ע״י חיסורים של העולם הבא״), צדיק יסוד עולם, הרב יעקב זיע״א (אחיו של מ״ז ר׳ יוסף הנד) ה״מ אלחסיד הוליד: מרימא (נק׳ מרימא דרבי), סתירא, מאחא.

הצדיק, זרע קדושים, המרוחם ר׳ דוד (אח הר׳ יעקב הנ״ל ומ״ז ר׳ יוסף המי) הוליד: עווישא.

אין פרטים על צאצאים של ר׳ מרדכי ושל ר׳ יצחק (אחיו של מז׳ ר׳ יוסף)־

ר׳ אברהם (הנק׳ דטליח, התגורר במליליא), עווישא, מרימא. המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, השם הטוב, אוהב תורה ורבנן, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אברהם הנז׳ הניח ברכה: אליהו, מסעוד, חנינא, רחל, כרמלה.

ברית 31-יהודי תאפילאלת

ברית 31 - תאפילאלת 001

הרב יעקב אביחצירא

המחבר הוא נינו של רבי יצחק אביחצירא הי״ד

הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.

כשם הגדולים

רבינו הקדוש, אור שבעת הימים, רבי יעקב אביחצירא זצוק״ל, המפורסם בכל קצוות תבל, הותיר ברכה אחריו ארבעה בנים. ואלה שמותם: בנו בכורו רבי מסעוד, על ידו השני רבי אהרן, שלישי בקודש רבי אברהם, והטור הרביעי ובו אנו עוסקים, רבי יצחק. רבי יעקב העניק לבנו את השם יצחק על שמו של האר״י הקדוש (ר׳ יצחק לוריא אשכנזי), וזאת לאחר שנתבשר בחלומו שבנו אשר יוולד לו, יהיה בו ניצוץ מהאר״י הקדוש.

בוצין בוצין מקטפיה ידיע

מילולית: דלעת דלעת מגידולה ידועה. במשמעות: טיבו של אדם ניכר מראשיתו.

ואכן רבי יצחק, עוד משחר ילדותו, נצפו בו כוחות רוחניים מיוחדים, ואחד הסיפורים היותר מפורסמים בעת קטנותו היה כאשר אביו, רבי יעקב וכל קהל מתפללי בית הכנסת רצו לברך ברכת הלבנה, אך לא יכלו בשל הסתתרותה במעבה העננים. רבי יעקב בראותו זאת, ציווה על אנשים מהקהל שיקראו לבנו יצחק הצעיר. אחרי עבור זמן הגיע בנו הקטן, ואז אמר לו אביו רבי יעקב: "ראה בני כל הקהל מחכה כדי לברך על הלבנה, אך היא אינה נראית כלל". מיד נשא רבי יצחק עיניו לשמים ואמר: "לבנה, כיצד אינך מתביישת להסתתר כשכל הקהל הקדוש מחכה לך ומצפה לברכך". והנה זה פלא, תיכף ומיד אחר אמירתו וציוויו ללבנה, הופיעה הלבנה במלוא הדרה. וכך רבי יצחק עלה ונתעלה, תוך שהוא מסתגר בעליית ביתו שעות ארוכות, הוגה בתורה הקדושה, ומתנתק מענייני העולם הזה.

יהללך זר ולא פיך

רבי יצחק זצ״ל היה חריף ובקי בתורה בכללותה, על כל חלקיה, ובד בבד, יראתו וקדושתו היו מסתופפים יחד בצל תורתו. בחלק זה נציג דברים שכתבו צדיקים אחרים אודות רבי יצחק, המעידים על גדולתו בתורה, ביראה, בקדושה ובשאר מידות טובות. רבי ישראל אביחצירא זצ״ל, הלא הוא הבבא סאלי המפורסם לשם ולתהילה, היה אחיינו של רבי יצחק דודו. רבי יצחק, שימש כסנדקו בשעת היכנסו לבריתו של אברהם אבינו ע״ה. רבי יצחק היה גם מורו ורבו של הבבא סאלי, ולמד עימו במשך חמש שנים רצופות. הבבא סאלי ציין כי מכלל הדברים שלמד מדודו, רבי יצחק, היה שלא להתעייף, ולהתגבר כארי בשעת הלימוד, כי למרות שדודו עמוס בתלאות הציבור במשך היום, בלילה למד בעיון מעמיק, ומעולם לא נראתה בו עייפות או ליאות. וכלשון הבבא סאלי: "אני הייתי מתעייף, והוא לא התעייף למרות שהיה מבוגר ממני!". מלבד זאת, בבא סאלי, בהקדמה לספריו של רבי יצחק כתב בין היתר את הדברים הבאים: "לדידי אנא זעירא חזו לי הנהו ספרי דרב האי גאון האשל הגדול אשר ברמה. שתול על פלגי ומעייני החכמה, אשר יראתו לחכמתו קדמה על אחת כמה וכמה תם וישר עם קונו נקשר בעבותות האהבה הפנימית ויראת הרוממות, בכל מיני שלימות, הדר הוא הצדיק והקדוש, מו״ר דודי הדרי והודי כמוהר״ר יצחק אבוחצירא זצוקללה״ה.. כי הנה נוראותיו ונפלאותיו של פחד יצחק מודעת זאת בכל קצווי ארץ, אשר פעל ועשה וכו'. קדושתו ויראתו הם מעידים על גדולתו ומעלתו…צאו וראו ושמעו פעולת צדיק אשר הכל מעידים על גדולתו וקדושתו, צדיק תמים וכל מעשיו לשם שמים. וכל דברי אך למותר וכוי ורק אך חובתי היא ואעשנה, כי יצקתי מים על ידו ולמדתי וכוי והוא מורי ורבי וכוי.

ולא זו אף זו קתני, ובבא סאלי הטיף דיו בשנית וחיבר פיוט על רבי יצחק דודו ובפתיחתו כתב: "אשירה נא לידידי, זה דודי והדרי, הקדוש הוא מר דודי. האר״י הוא בא בגבורה". ושם, בבית אחר התבטא כלפיו: "שלם בכל מידותיו, תם היה בדורותיו, מלא על כל גדותיו, בכל מידה יקרה".

הארגון הקהילתי 2 ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדית

ברית 32-פרסומים

ברית מספר 32 בעריכת מר אשר כנפו – סתיו תשע"ד

הארגון הקהילתי 2  ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדית

מקובל לחשוב כי ההתעוררות הפוליטית של הקהילות היהודיות הספרדיות החלה עם הקמתה של מדינת ישראל. אין ספק כי אירוע זה, אשר סימן את הגשמתו של חזון שיבתו של העם היהודי לארץ אבותיו, בשנת 1948, התממש בעלייתן ארצה של קהילות יהודיות שונות באופיין הן מן הבחינה התרבותית, הן מן הבחינה החברתית והכלכלית. די היה בעובדה זו כדי ליצור פוליטיזציה בקרב החברה הישראלית, לפחות בקרב אלה שטרם התנסו בכך. כי אז, נאלצו להיווכח כי, בנקודה זו, קיים פער עצום בין הקהילות אשר מוצאן באירופה לבין אלה של היהודים הספרדים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון.

הפדרציה הספרדית העולמית הוקמה בשנת 1925, עם הקונגרס הראשון שלה בווינה, במקביל לקונגרס הציוני ה-14. היוזמה להקמתה הייתה פרי השראתם של מנהיגי הקהילות הספרדיות והמזרחיות של ארץ ישראל היא פלסטינה דאז, בשיתוף הקהילות היהודיות הספרדיות של מדינות הבלקן ואירופה המרכזית. נשיאה הראשון היה משה פישוטו, ומשרדה הראשי שכן בירושלים. באותם ימים, הובהר היטב שהמטרה העיקרית של הפדרציה חייבת להיות מכוונת לציונות, כולל העלייה, להשכנתם ולקליטתם של עולים חדשים וכן סיוע לקהילות היהודיות הספרדיות הקיימות בישוב. אף על פי כן, עברו לא פחות מארבעים ושבע שנים, עד שנת 1972, כדי שהפדרציה הציונית העולמית תיאות לקבל, במהלך הקונגרס ה-28 שלה בירושלים, את הפדרציה הספרדית העולמית כחברה מלאה. מן הראוי להוסיף כי, למרבה הצער, מאז 1930, בשל מעשי הטבח אשר בוצעו נגד היהודים בארץ הקודש, בשל המשטר הנאצי ומלחמת העולם השנייה ובשל המאבק לקוממיותה של מדינת ישראל, הואטה למדי הפעילות של הפדרציה. הקונגרס השני של הפדרציה הספרדית העולמית נערך בשנת 1954 בירושלים והוחלט להקים סניפים בצפון, במרכז ובדרום אמריקה וכן באירופה (בצרפת, באנגליה, באיטליה ובספרד).

בין השנים 1973-1954, בעקבות גלי העלייה מצפון אפריקה, מארצות ערב ומאסיה, החברה הספרדית והמזרחית של ישראל היוותה למעלה מ־50% מכלל האוכלוסייה. מה שהיה באותם ימים נהוג לכנות, ובצדק, "הממסד" האשכנזי, גילה נכונות הולכת ופוחתת להקשיב לשאיפותיהם הפוליטיות של הספרדים. המארג הפוליטי, החברתי והכלכלי של אלה האחרונים היה במצב של התפוררות וחוסר ארגון משווע, בהיותם תחת השפעתם של אנשי שלומם של הממסד ושל מספר ספרדים, אשר תפשו עמדות בממשל. ייאושם של אחדים הוביל להקמת קבוצת "הפנתרים השחורים" ובראשם ציארלי ביטון וסעדיה מרציאנו. קבוצה זו עמדה על גבול המרד האזרחי, אם כי מרד זה נשא בקרבו אהבת הזולת, רדיפת צדק למען הספרדים המקופחים – רומנטיות המשוללת כל כוונה לגרום לנזקים סתם כדי לשם נזקים ובודאי לא מתוך כוונות תועלתניות. אחרים הצטרפו למפלגות הפוליטיות המסורתיות, עם מועמד אחד או שניים במקום ריאלי והשאר בתחתית הרשימה. לימים, מפלגה בשם "תמייי" ובראשה השר הדתי אהרון אביחצירא הצהירה במופגן על זהות ספרדית. ואילו שנים לאחר מכן, מפלגת ש״ס, אשר מנהיגה הרוחני הוא הרב ה,־אשי הספרדי עובדיה יוסף, הציגה את עצמה כמפלגה דתית חרדית. במהלך כל אותה תקופה, לא היוו הקהילות הספרדיות בישראל, על פי רוב, אלא מאגר קולות לבחירות אשר נוצלו למטרות פוליטיות אישיות וקרייריסטיות.

בשנת 1973, איש עסקים ונדיב ידוע, נסים ד. גאון, אשר נולד בסודן והתיישב בגינבה, נבחר לנשיא הפדרציה הספרדית העולמית. במהרה הבין האיש, כי משימה קשה עד מאוד תהיה עבור הספרדים לפתור לבדם את הבעייתיות המורכבת בה הם מצויים, וכי לקהילות הספרדיות המצויות מחוץ למדינה ישראל יש בוודאי מה לתרום, מאחר שהן הצליחו לרכוש לעצמן מעמד ראוי לקנאה בארצות בהן נקלטו. אנחנו בדעה כי ההיסטוריה הוכיחה את צדקתו של נסים גאון. באותה שנה ממש, 1973, נוסדה הפדרציה הספרדית הקנדית. בזכות השראתו של נסים גאון, ידעו הפדרציות האחרות תנופה של פעילות. גברים ונשים נמרצים הופיעו על במת הפוליטיקה: ליליאן לוי שלום בארה״ב, ליאון טמן ז״ל באנגליה, העורך דין אלבר בן- עטר בצרפת, קלאודיו ליאון באמריקה הלטינית ודייר שארל שוקרון בקנדה. ידענו באותם ימים כי לא יוכלו הפערים החברתיים לבוא על פתרונים מהיום למחר, אך בעיקר הגענו לידי   הכרה כי המפתח לעתיד טוב יותר עבור קהילותינו לא מצוי בתוכניות של סעד סוציאלי, אלא בתוכניות חינוכיות. כי אז, כל האמצעים גויסו על מנת להגביר באופן משמעותי את מספר מלגות הלימודים המיועדות לסטודנטים ספרדיים. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב אימצה לעצמה ייעוד ספרדי מובהק, מאחר שהיא נוסדה במטרה לשרת ערי פיתוח, אשר אוכלוסייתן ספרדית לרוב. מובן שגם נעשה מאמץ להפוך את האוניברסיטאות האחרות נגישות למשפחות נזקקות. ברור כי מעולם לא הייתה הכוונה להנמיך את הרף האקדמי, אלא לגרום לכך שהקריטריון החברתי והכלכלי לא יהיה לגורם מכריע. בזכות אותן תוכניות חינוכיות, קרוב ל-25,000 סטודנטים ספרדיים יכלו לרכוש לעצמם השכלה אקדמית, אשר אפשרה להם להגיע לעמדות בכירות ומגוונות. במקביל לכך, הושקו תוכניות של פעילות חברתית בסיוען של הפדרציות השונות. לא נפרט אותן כאן, כי הרשימה עלולה להיות ארוכה ומשעממת. עם זאת, חייבים אנו לציין את שמו של מר יוסף בן-הרוש מקנדה, אשר במשך שנים רבות לקח על עצמו לעמוד בראש הוועד למען הנוער בפדרציה הספרדית העולמית, בהקנותו תנופת סולידריות מרשימה לדור שלם של צעירים מכל התחומים.

לבד מעיסוקה הפעיל ביותר בקרב הפדרציה הספרדית העולמית, לא פסחה הפדרציה הספרדית הקנדית על יעדיה בקנדה. הקשרים שלנו עם הסוכנות היהודית או לפחות עם השליחים שזו שיגרה אלינו, לא היו תמיד על מי מנוחות. השליחים היו אמורים למלא את התפקיד של מנהל אדמיניסטרטיבי של הפדרציה הספרדית הקנדית ולנהוג על פי הנחיותיו של היו״ר שלה. אלא שלא פעם השליח ביקש להופיע כצנזור כל אימת שדובר בבעיית הספרדים בישראל. מעולם לא השלמנו עם מצב זה. ב-1976, הגעתו של אבי שלוש, שליח מטעם המחלקה הספרדית בסוכנות היהודית, הפכה את הקערה על פיה. מטרתו הייתה זהה לשלנו: ליצור קשרים מיוחדים במינם בינינו לבין מדינת ישראל, יהיו אשר יהיו הנטיות הפוליטיות של כל אחד. אבי עשה כל אשר לאל ידו כדי להשיג תקציבים מהסוכנות היהודים, על מנת שנוכל לקיים סדרת פעילויות משותפות עם ישראל. תודות לכך, בית-ספר רמב״ם במונטריאול קלט מורים לעברית מישראל. המרכז הקהילתי של מונטריאול זכה באופן סדיר למלגות עבור נסיעתם של צעירים לישראל וכן עבור קבוצת "פזי", אשר נוסדה על ידי ג׳מס דהן ז״ל. גם הערים טורונטו, מונטריאול ואוטווה יכלו לארגן פעילויות בזכות הפדרציה הספרדית הקנדית ובזכות הסיוע הלוגיסטי של אבי. יורשה לנו לציין כאן את העובדה כי המחלקה הספרדית של קרן היסוד נוסדה בידי הפדרציה הספרדית הקנדית, אשר לימים הועתקה ל־CSQ (הקהילה הספרדית של קוויבק) שהפכה ל־CSUQ, הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק.

מאז מינויו של מואיז אמסלם לתפקיד יו״ר הפדרציה הספרדית הקנדית בשנת 2003, נטייה זו ממשיכה להתעצם. תוך שנתיים 60,000  ארוחות בוקר סופקו לתלמידים נזקקים בישראל. מועצה בינלאומית של ספרדים צעירים אורגנה במונטריאול בשנת 2008 וועד הנוער הספרדי למדינות אמריקה הוקם יחד עם Fescela, הפדרציה הספרדית של ארצות אמריקה הלטינית, ועם הפדרציה הספרדית האמריקנית. אירועי"השבועיים הספרדיים" הוסיפו לקבל סיוע מידי הפדרציה הספרדית הקנדית. נציין גם את ייסודו של המכון לתרבות יהודי ספרד בקנדה בידי יהודה קסטיאל, יו״ר לשעבר של הפדרציה הספרדית הקנדית, מעשה אשר זיכה אותו בעיטור בשם מלך ספרד. במקביל לעבודתו בשטח, מואיז אמסלם, בדומה לכל קודמיו, לא החסיר ולו ישיבת עבודה אחת של הפדרציה הספרדית העולמית ושל הפדרציה הציונית העולמית. כעת, בשנת 2009, לאחר כל התמורות שנתמכו על ידי כל יושבי הראש של הפדרציה הספרדית הקנדית לדורותיהם, מה הן האפשרויות העומדות לפנינו? כל אחד מאתנו מודע לעובדה שהעולם העכשווי הולך ומשתנה בקצב מטורף בכל תחום, והתהליך הזה לא פסח על מדינת ישראל. הסוגיה הספרדית-אשכנזית ירדה במידת-מה לשוליים עם עלייתם המאסיבית של יהודי ברית המועצות לשעבר. הבעיה הפלסטינאית לובשת צורה ופושטת צורה ללא הרף. המגזר הדתי והמגזר החילוני צהובים זה לזה ומתעלמים זה מזה. אולי ומעל לכול, שומה על היהודים הישראלים, מחד ומאידך, על הערבים הישראלים, כי ביום מן הימים ישבו אלה עם אלה כדי לדון ללא כחל וסרק על העתיד. סולם העדיפויות שלנו אינו עוד מה שהיה. אין לנו כל ספק שהכוחות והמרץ המצויים בקהילתנו יהיו מסוגלים להוליד את המנהיגים הצעירים, אשר ידעו לזהות אפשרויות חדשות.

  • רשימת יושבי הראש לשעבר של הפדרציה הספרדית הקנדית:

אליאס מלכא, שארל שוקרון, יוסף בן-הרוש, ליאון עוזיאל ז״ל, מוריס בן־זכר, רלף בן-עטר, אמיל מלכא, יהודה קסטיאל.

כיום, מואיז אמסלם הוא המכהן כיושב ראש של הפדרציה הספרדית הקנדית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר