ארכיון חודשי: יולי 2015


מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב – הרב אברהם אסולין הי"ו

תורת אמך

 ◆ ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין    

מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב.

א.  ראש חודש אב הוא יום שבו נסתלק אהרן הכהן ולכן מנהגינו הוא דמותר לאכול בו בשר. כ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן נד), קצש"ע טולידאנו (עמוד רמז), ובקרית חנה דוד לר' דוד הכהן סקאלי זצ"ל (סימן נב אות כו). וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ל), שמנהג עיר פאס לאכול בשר בר"ח, מלבד משפחת אבן צור שנמנעים מאכילת בשר. כן המנהג בתיזנית, ובטהלה. (מו"ח ר' אברהם הלוי הי"ו). וכן אוכלים בשר בעיר צ'פרו,

ראה בספר דבר אמת להגר"י מונסונייגו (סימן ג).אמנם באזור הספרדי לא אכלו בשר. וכך שמעתי מהרה"ג רבי שלמה דיין שמנהג טיטואן שלא לאכול בשר בר"ח. וכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק בליקוטים (או"ח דף לע"ב).

ב.  מר"ח וכן בשבוע שחל בו תשעה באב לא אוכלים בשר מלבד ליולדת שהקלו לה שתשושה וחלשה וכתב בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה מב), דדווקא בשר עוף. ובארץ רבים נוהגים בשבת חזון לאכול בשר שאינו טרי (דהיינו קפוא).

ג.  אכילת בשר בשבת חזון. מגורשי ספרד אכלו בשר כרגיל וכך נהגו בקהילות פאס, מכנאס, וצ'פרו. התושבים הקפידו לאכול בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים וטיגנו אותו בשמן, ונקרא בלע"ז לכלי"ע וכן נהגו גם במרכש. ובכפרי הדרום לא אכלו בשר כלל. כ"כ בדברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 102). ובשו"ת משפטים ישרים (סימן קע), כתב להתיר לשחוט במקום צורך כגון שצריכין בשר לכבוד שבת. והאידנא שראוי להחמיר בפרט שמצוי בשרים בשפע בהקפאות. ולנוהגים להימנע מאכילת בשר אין בכך איסור היות שאין חיוב באכילת בשר מלבד יו"ט שאז נאמר אין שמחה אלא בבשר ויין, ומה גם שאין ניכר במניעת אכילת בשר מפני אבלות שיש מטעמי בריאות נמנעים מאכילת בשר. ומעשה היה בארץ. הגיעה אשה לרבי משה אסולין זצ"ל רב ישוב כרם בן זמרא ושאלה אם יהא מותר לה לאכול בשר בשבת חזון, היות ואין לה דבר אחר לבשל? ובמליצה ענה הרב, פרה זו נשחטה קודם חורבן הבית.

ד.הפטורות מן התענית. מנהגנו להתיר למעוברות ומניקות לאכול בתעניות עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז תמוז. וכאשר שלשת התעניות הנ"ל דחוי מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק השו"ע (סימן תקנט ה"ט). וכך מובא בשו"ת ויען משה (אור"ח סימן עז),וכן בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן עה), אומנם בקיצש"ע טולידאנו (סימן תק"ו הלכה טו),כתב וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא. ובשנה שחל תשעה באב דחוי הדין להתיר למועברות ומינקות באכילה כדין שלש תעניות. ויאכלו כדי קיום הגוף. (חזון עובדיה תעניות דף ס).

תשעה באב – 1,946 לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו

 הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש  ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס  הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש…

אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה,

די לגלות

תחום  הסידורים – למי שעוקב – מתפתח מחודש לחודש, כך שכיום ישנם למעלה ממאתיים סידורים, ואין ספק שכל זה מחמת הגלות, וכשיבנה המקדש – פלוני יטען, שהשליח ציבור צריך להתפלל בנוסח המדוייק וכו', אבל באמת, מחמת השארת השכינה, תהיה כזאת אלוקות שהצעות אלו לא תהיינה קימות… ולכן על כל אחד לתפוס בנוסח אבותיו, לא מתוך שהנוסח שלו הוא האמת והשאר ח"ו טועים, שהלא אנו בגלות עד שיבוא משיח צדקנו מהרה, ולא ניתן להתפאר בגלות, ולבנתים כל אחד יתפוס בנוסח אבותיו.

זהירות  לשון הרע.
היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
והלכת בדרכיו
כאשר נכבשה יריחו בידי בני ישראל, אותו יום שבת היה והכרז חרם על שלל העיר, נאסר לקחת ממנה דבר וכל הרכוש הקדש לשמים. יותר מאחר נגף צבאו של יהושע כי זהו ענש על שלא נשמר החרם. יהושע שאל מהקדוש ברוך הוא לדעת את זהותו של החוטא ונענה מה': וכי דילטור  {מוסר – מלשין},  "הטל גורל ותמצא את החוטא (יהושע ז:), ללמדנו כי שונא ה' לשון הרע, וכל המדבר לשון הרע, סוטה הוא מדרכי ה'.
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו"

ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן

ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

 ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום.  שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.

ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.

ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.

ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.

= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.

= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של  תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות,  וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י.  אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות כדוגמת העיר פאס, וגם בארץ במושב יד רמב"ם ליוצאי פאס ערב תשעה באב כמעט שכל המושב חשוך, כל בית מדליקים מנורה קטנה, כאבל על חורבן בית תאפרתנו (מפי רבי יצחק סאסי).

יא.  כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

יג.נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת  בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.

יד.במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים,  וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים,  ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.

טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה אלא במנחה הסמוכה לשקיעה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.

טז.אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט.שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ.  נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל  כי במנחה ט"ב נולד המשיח  הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון.  וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא.   לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב.   בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי  מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד.  מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה.מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.

 כז. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. (ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה). וכתב הב"ח (סימן תקנ"ד), שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי, ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג.
ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).

 מתוך הספר תורת אמך כת"י שבו יש הוספות רבות.

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל

עתון חבצלת מודיע על פטירתו של רבי דוד בן שמעון

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=HZT

הרב צוף דבשחלוצים בדמעה….בעריכת שמעון שטרית

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ספר שערי צדק. חלק זה נקרא שער החצר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער הקדים. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בן-שמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גד בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות

Dr Dan Manor – Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

R.Y.A traite de ce sujet de son propre point de vue. De meme que dans la revelation du monde des Akoudim, il a evite les formules qui eveillent des questions theologiques. Ainsi, au sujet de la Cassure des vases, il devoile une partie et en cache une autre. La Cassure, a son avis, provient de la volonte formelle de Dieu et non d'un accident technique selon une des explications dans la Kabala du Ha'ari. II en trouve la preuve dans les six lettres qui composent le premier mot de la Thora בראשית Berechit. En se servant de ces six lettres on obtient : " Par Sa volonte, il a d'abord casse les lettres" Akoudim, Nekoudim et Broudim, rayes, pointilles et griveles sont les taches apparues sur les moutons quand Jacob voulut separer ses moutons de ceux de Laban (n.d.t)

Meme plus, il considere la Cassure comme un monde complementaire aux Akoudim qui lui etaient anterieurs et aux Berudim qui lui succedent: " Et il veut en cela faire allusion a Bara chit (Berechit), Akoudim, Nekoudim et Broudim, pour dire que tous sont la base et le fondement de tous les mondes". Cela veut dire que le poids des trois mondes pour l'institution de l'etre est egal. De la, on peut comprendre le sens tragique de la Cassure selon la theosophie de Louria qui ne lui convient pas

II est vrai que R.Y.A. se conforme a la conception du Ha'ari qui dit que la Cassure provient du Din-jugement- contenu dans les vases, mais seulement pour marquer le cote tragique de la Chekhina qui a ete atteinte plus que toute autre Sefira des suites de la Cassure. Ceci arrive dans l'intention pragmatique de donner vigueur au devoir religieux envers la Chekhina. Gardez-vous bien et sachez que le nom B"N (synonyme de Chekhina est le feu ardent ou a eu lieu la Cassure. Et il est necessaire de faire tous les jours le Tikoun : la reparation. Que vous preniez l'habitude de faire des Mitsvot et des bonnes actions ainsi que des prieres comme il se doit. L'expression "feu ardent" represente les Dinim-jugements- difficiles dans lesquels se trouve la Chekhina

Le monde du Tikoun, celui des Beroudim, est destine a corriger les defauts de la Cassure afin de consolider une divinite devoilee et dynamique avec laquelle l'homme peut avoir un contact spirituel. Elle a deux aspects 

  1. L'essence meme des Sefirot en tant que faces, C'est-a-dire que la Sefira est composee de dix nombres primordiaux: Le Hessed, Tiferet, Netsah…
  2. Le classement des Sefirot est selon le Din-Jugement- et la Rahamim- Par exemple les Sefirot de la colonne de gauche Gvoura et Hod, decoulent du Din-Jugement-, tandis que Sefirot dans la colonne de droite Hessed, Netsah, relevent de la Misericorde.

Le debut du Tikoun, d'apres la Kabala du Ha'ari est l'augmentation du volume des recipients pour qu'ils puissent contenir la lumiere, alors que l'auteur ici, pense que la puissance de la lumiere a ete restreinte non seulement pour qu'elle convienne aux recipients, mais aussi pour permettre a l'homme d'adorer Dieu

 "Car l'essentiel (la diminution de la lumiere) c'est d'encourager l'homme a adorer Dieu. La dissertation sur ce sujet est vaste et complexe et n'a pas de place dans le cadre de cet article. Nous mentionnerons seulement quelques problemes qui n'ont pas recu de solution et c'est a l'homme qu'incombe la responsabilite de les resoudre

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

רבי דוד עובדיה 2

הנגיד לא היה רק משרת הקהל ומוציא לפועל, אלא גם שליש שיש בידו כח להכריע בשאלות קלות על דעתו בלבד. בידו ליזום כנס יחידי הקהל להכרעת שאלות חמורות.אף שסמכותו הוא יונק משבעה טובי העיר הרהי שהרבה תלוי באופיו ובאישיותו, ויכול היה להקנות לעצמו מעמד שלטוני של ממש.

. תעודה מספר 114

התר"ך – 1860

בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עתצ שיהיה איזנ מעמד לדרוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.

וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.

וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.

ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדושה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.

יובם שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.

וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.

וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההסכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.

גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.

והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלךיך אלהיך לפ"ק וקיים.

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .

וכל איש אשר לא יבוא מהם לעמד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.

כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 114

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

שדרים

בהו'

יום ה׳ לסדרת וה' הצליח דרכי אתן ש' אקראך כי תענני

אילן ששרשיו מרובין רבים ועצומים עפיה שפיר ואנביה. אילן נאה דלביש מדה שקול כרובה של סנהדרין, מהדר מן המהדרין כרכא דכלא ביה. אילן לסמוך עליו סמוכין דרבנן. עוקר הרים וטוחנן. דין הוא הדר. בקודש נהדר מעלת הרב המובהק ונוגה לו ברק. המתחסד עם קונו כמוהר״ר ר׳ עמרם אלבאז נרו׳ יאיר ויזהיר כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר עד ובא לציון נואל ולשביי כיר'

חיים מדבר שלום שלומי אמוני מלמעלה מנה ותפילתי על חכם לפני השוכן בציון והבוחר בירושלים למען יאריך ימים ושנות עולמים והיה עלהו רענן. שקט ושאנן. ששים ושמחים. במשכנות מבטחים כיר'. עיט לדבר להגיד למניר׳ מאשר לשלומינו כי טוב הוא. ושבוע שעברה אספתי את שלומם מפי בנו חמודו וששתי ושמחתי מידיעת שו״ט כי יהיה תמיד. ואבוא היום להגיד לרו״ם כת"ר בכתב מע' הרב המו׳ כמוהרר׳ ר׳ עמור אבוטבול היי ומשם יבין סתום מן המפורש במה אנן קיימי יציבא בארעא והעיקר מה שרומי ישתדלו בכל עת ותעצומות להפר עצת המרגלים להיות לנו לפה לכבוד ארץ הקדושה ורבניה וחכמיה ולקדושים אשר בארץ אבותינו הקדושים ויעא: והא ודאי כי וו אינה צריבה לפנים כי על גדולי ישראל מוטל להבין האמת ולהסיר המבשילה בטחתי באהבתו אותנו. שכ״י וכ״י ושכמ״ה. אלא מעתה לבניו היקרים ולכל המסתופפים בצלו בצלא דמהימנותא. ר״ש להגביר החי המש״נ רצוי הנגיד המפואר סי׳ יאושוע אלבאז ר״ש לידין׳ ואור עינינו נטע נעמן גובר ונאמן הנובר המפואר סי׳ אליהו בוטבול ריש לידיך ואור עינינו החכם השלם הדומי הרב ועצום פקידינו וגוברינו של עיקות׳ ירוש׳ תו׳ ר׳ רפאל מאמאן. רו״ש בתוארי וחי״ן נא גבור שישיביני הוא והרב ר׳ עמור היי ובה אדע כי מצאתי חן כדי נאה׳ עה׳ קטיני הבא מדנית יאודה מגויית הארי שרעל דאתי מגוע היחס

מרדכי חיים בכמוה״ר יוסף ס״ט

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

גירוש ספרד

במקביל לשימור הערכים החברתיים הישנים שימרו גולי ספרד ופורטוגל גם את הערכים והתפיסות שהיו מקובלים בספרד ערב הגירוש על טיב ההנהגה הראויה ועל דמותם של המנהיגים הראויים. בצד נאמנות זו לערכים הישנים, שאולי אפשר לראותה כהתייצבות וכהתברגנות של חברת המגורשים, היו כמובן השפעות מסוג אחר על חברה זו.

השפעות אלה היו לא פחות מהותיות וחשובות והן נבעו מהשפעות הסביבה העותמאנית על תרבותם ועל אורחות חייהם של המגורשים.

התכשיטים והבגדים היו כאופנת עשירי הארץ המוסלמים, והנשים מהיהודיות חיקו באופנתן את הנשים המוסלמיות. השירה הושפעה מן השירה הערבית והטורקית, והמנגינות והלחנים – מן הלחנים הספרדיים ומן המנגינות הטורקיות. הטעם של יוצאי ספרד בכל תחום של תחומי החיים הושפעה מסביבתם הטורקית. וזה לשונה של שאלה שהופנתה לחכם שלוניקאי :

שמעון שרוצה לשנות מנהג ביתו, שהיה לו עש עכשיו ממיטתו ככילה וסדיניו תלויות לפניה כמנהג – ועכשיו רוצה לבנות במקומה אצטבא הנקראת סופה ולהציע עליה מיטתו כמנהג תוגרמה בלא כילה וסדינין תלויות, אלא בכל יום מגביהין וכופלין הכרים והכסתות באלמאריז הבנוי בסוף הסופה הנזכרת, כמנהג התוגרמים ואשתו מעכבת. ועל זה רבו הקטטות ביניהם.

אותו פלוני טוען " שגם מנהג העיר, שהרי כמה אנשים מבני העיר נוהגים כן ". גם החכם המשיב על שאלה זו לא היה שבע רצון מן הנוהג החדש וראה בו פגם בצניעות. אולם כוחה של האופנה גבר על ההסתייגויות ממנה.

המקורות שלפנינו, מן המאות 16 – 18 מתארים בפירוט את פועלם של יהודים המשמשים כרקדנים, לוליינים, מפעילי זיקוקי דינור, קבלני שמחות, מרפאים עממיים, נשים המטפלות בחולים בשעת מגיפה ועוד – כל אלה במסגרותיה של החברה המוסלמית או הנוצרית באימפריה העותמאנית.

השכבות העממיות בחברה היהודית משתתפות בעליות לרגל של המוסלמים למקומות מרפא ולשאר מקומות הנושאים עימם " סגולה " זו או אחרת. הן חיות את חיי היום יום בשיתוף קרוב עם החברה הסובבת, משתתפות בחגיגות הבייראם ובשאר אירוע שמחה עם יתר האוכלוסיות. ויש נשים העוסקות בכישוף ובריפוי של לא יהודים הנזקקים להן.

נמצא, שעם חלוף השנים נתנו הסביבה וערכיה את אותותיהם בצאצאי המגורשים, ומה שהיה יפה ונאות בעבר שוב לא היה לטעמו של האדם בהווה. כך היה בתחום המנהגים, והתפיסות והערכים השונים, וכך אף בטעם הספרותי והמוסיקלי.

בצד השמירה הקפדנית של המורשת של העבר, חדרו רוחות חדשות. השתנה הלבוש, השתנתה התרבות החומרים ולעתים התחלפה גם שפת הדיבור. שהרי בלא ידיעת התורכית לא הייתה דרך לניהול משא ומתן ולקיום כלכלי סביר.

המורשת והתרבות הספרדית הוסיפו להתקיים וגם ההזדהות עימן הייתה גדולה, אולם הן התעמעמו משהו והתגוונו. גם חברת מהגרים יהודית, שהייתה בעלת תודעה עצמית מפותחת ביותר, אשר שוֹרשה מקרקע צמיחתה ונשתרשה במהירות מפליאה בקרקע החדשה, לא הייתה פטורה מכגון אלה, בפרט בשכבותיה הנמוכות אך הרחבות.

בהכללה ניתן לומר, שבני השכבות הכלכליות הגבוהות ביותר מזה, והנמוכות ביותר מזה, הם אלה שנתערו ביות בחברה העותמאנית ובאורחותיה התערות זאת אף הביאה לעתים להמרת הדת לאיסלאם, בעיקר בשכבות הנמוכות של החברה היהודית.

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון

מעתה התחרו המפלגות מצד אחד ונציגי הארמון מצד שני על אחדת היהודים, למרות ערכם הפוליטי והאלקטורלי הנמוך. לאספה הלאומית המייעצת שהתכנסה לראשונה ב12- בנובמבר 1956 בראשות מהדי בּן־בַּרכַּה, מינה המלך חמישה יהודים מתוך 67 צירים והם ייצגו את כל המפלגות והגופים החברתיים הפעילים במדינה. החמישה היו נקיים מכל רבב של שיתוף פעולה עם הנציבות הצרפתית וזוהו כמתנגדי ההנהגה היהודית הוותיקה. הם כללו את נציג הסוחרים ג'ו אוחנה ואת מזכיר ועדת התקציבים במשרד האוצר דוד בן־אזרף, את נציג לשכת המסחר והתעשייה הפרסומאי לוסיין בן־סימון, את המשפטן ד"ר סלומון בן־שבת מתטואן ואת המשפטן הצעיר ז'אק אלקיים מרבט. בפברואר 1959 צירף המלך לאספה ציר יהודי שישי, את החוקר הרב דוד עובדיה מספרו. מפלגת אל־איסתיקלל ו"המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" לא פיגרו אחר חיזורי הארמון וטיפחו אף הם את היהודים שהצטרפו אליהם. כל משרדי הממשלה ובהם משרד ההגנה ומשרד החוץ נפתחו לעשרות צעירים יהודים משכילים. בשנת 1958 ציינו אנשי הסוכנות היהודית ירידה בנכונות של היהודים לצאת ממרוקו וייחסו אותה למינויים של יהודים במשרדי ממשלה. נציג מחלקת העלייה, יהודה דומיניץ, ציין שמן העיר פס בלבד מונו 200 צעירים יהודים בוגרי בית ספר תיכון למשרות ממשלתיות ושהמזכיר הראשון בשגרירות מרוקו בהודו הוא יהודי.

בממשלה הייתה מקובלת ההנחה שלכל שר היה יהודי משלו, בדרך כלל כראש לשכתו או כמנהל משרדו. הדעה הרווחת הייתה שהיהודי הוא הפקיד היחיד עליו השר יכול לסמוך וגם יהיה בטוח שלא ייטול כסף לכיסו בביצוע עסקה. מספרים על שר בממשלה שננזף על שלא הכין דו"ח בעניין כלשהו והשיב: "לי אין יהודי במשרדי שינסח את הדו"ח". גם ציבור הפונים למשרדי ממשלה העדיפו את הפקיד היהודי, שכן ידעו שיקבלו ממנו שירות טוב, מבלי שידרשו להפריש דמי שוחד. באותם ימים, בחוגי הבורגנות המוסלמית, נחשבה קרבתם החברתית של היהודים ליוקרתית. בעסקים העדיפו אותםכשותפים והתגאו בהם. מוסלמים מן החברה הגבוהה התחתנו עם יהודיות שהתגיירו מרצונן ויהודי יכול להראות ברחוב עם בחורה מוסלמית ללא חשש. בהדרגה, עם התגברות האחווה הכלל־ערבית והמוסלמית, נעשה המושג "סאחב ליהוד" (ידיד היהודים), מנושא להתהדר בו, לדבר לא תיקני מן הבחינה הפוליטית.על אף התמורות שהחלו לבצבץ, לא נפסקה עדיין התלהבות יהודים שעדיין השתאו מן השינוי לטובה שחל במעמדם אחרי העצמאות. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שנשלח ממרוקו לקרוב משפחה שעלה לישראל לפני עצמאות המדינה, שנאמר בו: "[…] אתה יכול להיווכח שלא שגיתי באופטימיות שלי ובאמון שנתתי במרוקו. אף בימים הקודרים ביותר היחס אלינו ואל המוסלמים שווה. האפליה הגזעית בין מרוקנים לבלתי מרוקנים שהייתה רצויה בעיני הקולוניאליזם חלפה […] הזכור לך כיצד היה בלתי אפשרי למרוקני להיות פקיד ממשלתי? כעת, יכול אני לבשרך, ששמונה גברים ונשים ממשפחתנו הם פקידים ממשלתיים".

באופן ציני הגדיר הוגה הדעות קרלוס דה־נזרי מינויים אלה כפרס על "ניטרליותם ושתיקת היהודים" במאבק לשחרור לאומי. לדבריו: "באירופה בוגרי אוניברסיטאות היו נאלצים להתיש את כוחם לשווא בתחרות לקבלת משרות משניות במינהל כלשהו. כאן הם יכולים להתחכך עם בכירי המנהיגים במדינה. המחסור הלאומי בפקידים בכירים הייתה הזדמנות פז ליהדות מרוקו". המחסור המשווע בבעלי מקצועות חופשיים מוסלמים ניכר בכל תחומי החיים. לדוגמה זמן מה לפני העצמאות, בשנת 1955, היו 36 רופאים מרוקנים, מתוכם 17 היו יהודים. בקרב הרוקחים היחס היה גדול עוד יותר. מתוך 17 רוקחים 11 מהם היו יהודים. עד מהרה הבחינו משקיפים רבים במשקלם של היהודים במנהל הציבורי. נציג הקונגרס היודי העולמי ג'ו גולן מציין שאחדים מהם שירתו בכל משרדי הממשלה, גם במשרד החוץ, אך לא במשטרה ולא במשרד הפנים. משפטנים יהודים מונו כשופטים בבית המשפט לערעורים, המזכיר הראשון של שגרירות מרוקו בניו־דלהי היה יהודי מפס וג'ורג' ברדוגו ממכנס היה מנהל מחלקה במשרד החוץ. שלושה יהודים, בהם יהודה אזואלוס, עבדו במחלקה הכלכלית של אותו משרד בראשותו של אחמד בלפרג'. גם בפקידות הנמוכה יותר נמצאו יהודים רבים בתפקידים בהם שירתו בעבר צרפתים. כך נחלש הרצון לעזוב את מרוקו בשכבה חברתית זו. ד"ר וולפגנג ברטהולץ מברן ועקיבא לווינסקי שנשלחו למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי ביולי ובנובמבר 1958, הופתעו מכמות היהודים שמונו כפקידים בכירים בכל משרדי הממשלה. פקידים אלה, מציין לווינסקי, למרות היותם ממונים מטעם השלטון וסמוכים על שולחנו, נשארו "יהודים טובים" ומדברים חופשית על השגותיהם. לווינסקי הרהר בלבו על האפשרות שאם תמצא הדרך "לרכז ולכוון כוח יהודי זה, הרי שאפשר יהיה לעשות גדולות".

שלא כלווינסקי, נציגים יהודים אחרים ראו בצעירים שכיהנו בוועדי הקהילות, גורמים אופורטוניסטים שכל מטרתם לקבל תפקידים בכירים במנהל החדש בזכות פעילותם המפלגתית. לדבריהם, פעילותם הקהילתית משמשת להם קרש קפיצה להשגת מעמד ציבורי בעיני המוסלמים. העיתון Information juive שיצא לאור מטעם הקונגרס היהודי העולמי באלג'יר, שימש תקופה ארוכה במה לעמדות ציוניות של יהודי מרוקו. הביטאון יצא בהתקפה חריפה נגד הוועד החדש בקזבלנקה: "המכנה המשותף לאנשים שגרמו למהפך בהנהגה הוא ההתפרצות הרעשנית, אך מצומצמת מבחינה כמותית, של קבוצה קטנה שמחפשת רק קרש קפיצה לשאיפותיה האישיים במסווה של ססמאות והצהרות לאומיות קיצוניות".העיתון הסתייג ממגמת ההשתלבות וטען: "אין מקום להשתלבות כפויה אלא להשתלבות עם אורך נשימה דומה לזו הקיימת במדינות הדמוקרטיות שיש בהן חופש דת, קיימים בהם מפעלי סיוע, ומתאפשרים מגעים לגליים ורצופים עם כל העולם היהודי (ובהם ישראל)".בוועידת הקונגרס היהודי העולמי שהתכנסה בלונדון, נשיאו, נחום גולדמן, טען שצעירי היהודים במרוקו "הורעלו" בתחושת החופש ובהזדמנויות שנפתחו לפניהם אחרי אלפיים שנות גלות. הם נעשו "לאיסתיקללים יותר מן האיסתיקלל" ושכחו את מורשתם כדי להתקבל כפטריוטים מרוקנים שלמים.

לעומת התקפותיו של גולדמן, כך תיאר אחד מצעירי המשכילים שהשתלבו במינהל הציבורי החדש את השקפת עולמו לעניין העתיד במרוקו: "עלינו להישאר כאן. זכותנו לחיות במרוקו אינה פחותה מזכות המוסלמים, מכוח הוותק שלנו במקום. מוסלמים רבים מבינים זאת ועלינו לגרום לכך שגם אחרים יבינו זאת. הדבר לא יעשה על־ידי בריחה. אמנם קל לברוח אולם זו דרכו של הפחדן […] היהודי מוצא תמיד את הדרך להגן על עצמו. כך עשה במשך דורות. היום יש לו תסביך נטישה. בארץ זו נולדנו. היא ארץ טובה. יש לנו חובות כלפי הארץ שאנו חיים בה. זו מולדתנו. עלינו להוכיח למי שעולים עלינו כמותית שאנו מרוקנים אמתיים. יש לנו אויבים כאן וצריך להתמודד אתם בנחרצות. יש לנו חברים כאן ועלינו לעזור להם להיאבק נגד חוסר הסובלנות שאנו נלחמים בה. זו הדרך היחידה אם אנו רוצים לחיות בכבוד כבני אדם".דובר נחרץ נוסף של מצדדי הזהות המרוקנית הוא אלבר אפללו.הוא פרס את משנתו, ביולי 1958, לפני השליח וולפגנג ברטהולץ שביקש לעמוד על עמדותיו: "אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהייה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו, כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה לקיום שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים במדינה ערבית. לצורך זה יסדנו את אגודת אל־וויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים בידי ארגונים ציוניים ומבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, שכן עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא הייתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז, היא לא תהייה באשמת המוסלמים, אלא באשמת היהודים עצמם שבגלל הגירתם מוכיחים שהם לא מרגישים מרוקנים והם פורשים מן העם המרוקני".

CHANT D'ALLEGRESSE-Tehila le David.R.D.Hassine

תהלה לדוד 001

וסימן טוב והצלחה

CHANT D'ALLEGRESSE

Couplet extrait du piyyout nuptial אנכי היום אשירה״".

Que ce soit un signe de bon augure et de succès

   !pour notre communauté

 Que des cris de joie et des cris d'allégresse

!se fassent entendre dans notre pays

 Alors nous connaîtrons le bonheur

!Quand notre Messie viendra

 Le fils de Yishay, nous lui apporterons une offrande

Il ramènera (dans notre pays) mes opprimés

 Mes dispersés, mes exilés

 Il guidera mon peuple

!Le Messie, qui a pour nom Yinnon, comme il est séduisant

!Comme ses paroles sont plaisantes

 Quand toutes les nations (impies) viendront

combattre son peuple

Il mettra sa foi en Dieu

Et obtiendra Sa faveur

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

קטעים מפסק הדין השני

נשאלתי על שטר אחד שעשו דון יעקב ן' עמרם ור׳ יוסף פוליקאר־ ודון משה אלברהניץ ודון יוסף די לוריאה, לפרוע חיוג האוקיות של כםף גולגולתא שאנו חייבים לאדונינו המלך יר״ה והאמינו לזקן בכל מה שיאמר (זקן הוא השיך) שיש לו לגבות מהם ושלא יהיו הם נאמנים ר״ל אלו הארבעה הנזכרים לומר כבר פרענו מה שהיה לנו לפרוע והשלמנו מה שהיה, לנו להשלים וזה השטר חייבו עצמם אלו הארבעה בשבועה ובקנין. העדים החתומים רבי משה באלאנסי ור׳ שמואל בן ראש ור׳ משה אלחלואה, ור׳ כלף.

טופס השטר שחתמו הזקנים ונכבדי הארץ וז״ל: הסכמנו אנו ב״ד פאס עם הזקנים הנשיאים הרמים שלנו ועם ראשי הקהל הקדוש והטהור יצ״ו קהל פאם כל החתומים למטה שכל זמן שיקיימו כל האנשים הכתובים למעלה כל מה שקבלו עליהם בענין מס אדוננו המלך יעזרהו האל, לפרוע. אותו מידי חדש בחדשו ברצון הזקנים יצ״ו מהיום ועד עשר שנים רצופים כמו שכתוב למעלה, אנחנו נקיים הסכמתנו שהסכמנו עמהם שלא יהיה עליהם שום יהודי מגרושי קשטיליא ומכל ארץ אדום לא זקן ולא נשים ולא שום צד מינוי כלל בשום צד אלא שינהגו ביניהם כמו שנוהגים היום,. ועל כל זה אנו מקבלים עלינו ועל בנינו בשבועה חמורה בשי׳״ ובתקיעות כף לדעת המקום ב׳׳ה ולדעת חצמי קהלות קשטילייא ולדעת חכמי פאס לשמור ולעשות ולקיים כל מה שהסכמנו וכתבנו כל הזמן הנזכר כפי הנזכר. ולראיה ולזכות לקהלות המגורשים מקשטילייא כתבנו וחתמנו פה. ומה שכתבנו שהכל יהיה לדעת חכמי קשטילייא ולדעת חכמי פאס הם המה החכמים החתומים למעלה. והיה זה ביום שני עשרה ימים לחדש ניסך שנת נז״ר הקדש לפרט היצירה בפאס. והכל שריר וקיים. החתומים הזקנים יצ״ו ונכבדי הקהל פאס והחכם ר׳ כלף ע״כ.

ועתה יש להשיב על זה השטר שתשש כחו. וקודם שאשיב יש לשאול מי הרשה לאלו החכמים החתומים שהם הנזכרים. העדים על השטר שחייבו עצמם אלו הארבעה נכבדים הכתובים למעלה לעשות שטר חיוב על הקהל בלא הרשאת הקהל כי היה להם לשאול מהקהל שטר הרשאה על זאת ההסכמה, אפילו שהיה טוב על הקהל כל שכן  " שזאת ההסכמה היא חובת הקהל להסיר מנהיג ולשים שלישים בלא הרשאת הקהל גדולים וקטנים על פי ההכרזה שירשו אותם על כך. ועוד׳ הם עדי השטר ואין עד נעשה דיין. ועוד״ שנאמר להם לתקוני ־ שדרתיך ולא לעוותי למנות שלישים שיכים שהיו עכשיו לעשות כל אחד הטוב בעיניו, ועוד הם נוגעים בדבר כי ברור הוא לעיצי הכל שהם התחילו -לסתור זאת ההסכמה שכתוב בה שום צד מינוי כלל והם בקשו לעצמם מינוי – שיהיו חכמי הקהלות ולא שום חכם אחר על כרחם של הקהלות ובאלמות :הנהיגו זה קצת ימים עד שהדבר נתבטל שקמו כל הקהלות כנגדם על כרחם ;:והתירו כל מה שקשרו והחרימו׳ שיהיו הם לבדם חרם הפך החרמות הראשונות והכשילו לרבים בחרם באונס ובאלמות.

 ועוד מי הרשה לאלו הארבעה נכבדים לחייב הקהלות להסיר מהם שיך אחר כדי שיקבלו הם מינוי ושררה מכל אחד מן המינויים. ועוד שאלו החכמים העדים אין עדותם עדות לפי דין תורה לפי שיש להם הנאה בעדות זו. האחד השררה שלקחו לעצמם. והשנית לפי שקצת מהם מקבלים מתנות בכל יום שהיו נותנים להם אלו ההולכים בעסק זה כדי להחזיק להם השררה שלקחו לעצמם הם וזה ידוע ומבואר לכל הוא. וג״כ החכמים הללו אינם יכולים להיות דיינים בדין זה מטעם שכתבתי שהם נוגעים בדבר מצד ההנאה והשררה וזה מבואר לכל. ועוד בשטר נתנו האמנה לנגיד עפ״י דבורו כשני עדים -בכל מה שיאמר שלא השלימו עמו כפי רצונו וסרו מעצמם כל האמנה ותלו אותה בנגיד יצ״ו וכל תנאי שבממון תנאו קיים ואם יאמר הנגיד -שלא השלימו לפי רצונו על פיו אנו חיין ולא נשאר להם שום חוזק בזת :השטר. זעוד שאחר כל זה הלכו לחצר המלך אדוננו יר"ה ועברו על רצון הזקן ואחד מבני השבועה שעבר השני פטור וזה מבואר. ועוד שהקיום וההסכמה שהסכימו הזקנים לא היה על דעת רבים מפורשים בשם כדין ווכהלכה שצריך לפרש אותם בשם. וא״ת שהוא לדעת אלו החכמים הרי השטר זה בטל מכמה פנים. האחד שלא פירשו שמותם. והב׳ שלקחו השררה לעצמם ונוגעים וג״כ עדים מחמת ההנאה ומחמת השנאה. וזה מבואר. ועוד ״שבשטר אומר כרצון הזקנים ואיה חתימת ידיהם של זקנים שהם השלימו רצונם … ועוד שכתוב בשטר אלא שינהגו ביניהם כמו שנוהגים היום. .זזה הם בטלו אותו תחלה שלא נהגו כמו שהיו נהגים קודם לכן אלא שהיו נוהגים שררה על הציבור על כרחם ומטילים אימה עליהם שלא לש״ש.

והקהלות לא הרשו אותם להסכים עם הזקנים זאת ההסכמה להסיר שיך אחד ולמנות עליהם שיכים שלשים. ואיה שטר השליחות שהראו לנגיד שהרשו אותם הקהלות כלם, וידוע ומבואר לכל הוא שמי שהיה מערער״ בדבר ולא .היה חותם עמהם היו מנדין אותו. ועוד בשטר כתב לדעת. חכמי קשטילייא ולדעת החכמים החתומים למעלה ולא פירש שום אחד מהם וזה בטל שהיה לו לפרש 'שמותם כל אחד ואחד בשמו כדין וכהלכה, שיש בידו לומר לא אמרתי על אלו אלא על אחרים שהיו כתובים בשטר אחר שהיה למעלה מזה השטר לפי שאלו החכמים שהם העדים אינם חתומים, בזה השטר של הסכמה הזקנים אלא בשטר חיוב הארבעה על האוקיות של המס. ועוד שכתוב בו לדעת חכמי קשטילייא על מי נאמר על אותם שחזרו: לדת הגוים אין דעתם כלום. ואם נאמר על החכמים היושבים פה הלא הם מסכימים כלם בהתרה והם רובם כי רבו ככלו ואלו השלשה על כרחם, צריכים לילך אחר הרוב לפי ד״ת. ועוד כי החכם ר׳ כלף חתם עמהם ואינו מכווין עדותו עמהם א״כ אין בכאן עדות אחת ונשאר שטרם כחרס הנשבר … ועוד שאין הדברים הכתובים בשטר אמתיים שכתוב בו עלינו ועל בגינו וזה הקיום הוא בטעות שאינו כתוב בלשון ערב כדי שיבינוהו כלם. ועוד, כי הוא כתוב בכתיבה תלויה שאינם מורגלים בה ובודאי שהם לא קראו השטר עד שישגיחו בכל פרטיו …

כתיבה תלוייה – כתיבה ספרדית נקראת מועלק בערבית. תלוייה.

ועוד למה כתבו חכמי פאס הם המה החכמים החתומים אם היתה כוונתם על עצמם היה להם לומר לדעת החכמים החתומים ולמה כתבו חכמי פאס אלא לאחד משני הדברים! הא׳ שלא יקראו חכמים אלא הם לבדם והוא אשר דברתי שאינם הולכים אלא אחר השררה והם נוגעים בעדות או שתאמר חכמי פאס מעורבים עמהם וא״כ חכמי,פאם כלם מוסכמים בהתרה והם צריכים להיות נגררים אחריהם לפי דין תורה. ועוד שכבר התירו…

ועוד אם הם אומרים שעשו זה בשביל שליחות הקהילות כבר שאלו כל הקהלות כלם התרה ברצון נפשם ואין כח השליח לעשות שום דבר שלא ברצון המשלח וזה מבואר…

ועוד אלו החכמים בררו דיינים לראות בזאת ההתרה והם החכמים השלימים שהובררו לדין זה וכבר פסקו הדין, שההתרה היא הגונה כדת וכהלכה ואין להם עוד על זה שום דבר אלא דברי קנטוריא. ועוד׳ שאפי׳ שיאמרר שהסכמת הזקנים והנכבדים היתה לדעת אלו החכמים החתומים יש להשיב שזהו שבועת טעות שהם חשבו שדעתם נכונה ללכת בדרכי יושר לרדוף שלום ולא שילכו הם עצמם אחר השררה ועכשיו שנתגלה הדבר שכוונתם אינה אלא לרעות את עצמם ולא את הצאן, א״כ כל מה שהסכימו הזקנים היה בטעות וכבר התירו ויש מצווה בהתרה מלבד כל האמור למעלה כ״ש וכ״ש שהם לא קראו השטר לפני הזקנים והנכבדים והראיה החכם ר׳ כלף שהוא אדם כשר ומעיד ע״ז שהכל בנו על שוא ושקר. ועוד לאמת כל מה שאמרתי כי כל קהלות הקדש הם שקטים ובשלום ואינם הולכים בזה העסק אלא הם לבדם. וראיה לזה כי הם מניעים כל זה ומפתים לכל לילך אחרי עצתם והנלוים אליהם הרוצים להיות שיכים. תמצאו הסכמה אחת הכתובה . בספר ר׳ משה באלנסי הסופר שנעשה בארבעה עשר יום לחדש סיון שנת יבז״ר שנתקבצו בו אלו החכמים רבי משה באלנסי ור׳ שמואל בן ראש ור' מאיר כהן ור׳ משה אלחלואה בביתו של ר׳ משה אלחלואה ונתקבצו שם פורעי המס של אלקצר ואז דרשו להם ופיתו לאנשי אלקצר, שלא יהיה עליהם הנכבד דון יצחק בן צרויה שיך וזה כלו מבואר וידוע לכל. ועוד הדברים מראים שזאת ההסכמה לא נקראת לפני הזקנים והנכבדים שבתחלת השטר כתוב מכאן עד עשר שנים רצופים ואח״כ כתוב אנחנו מקבלים עלינו ועל בנינו ובודאי הדברים מראים שהם לא קבלו אלא שזה בנוי על שקר. ועוד כי הזקנים והנכבדים אין יכולת בידם לתקן, שאנו תחת ממשלת אדוננו המלך יר״ה ואם יאמר לנגיד הזקן י״א שימנה שיך על הקסטלייאנוש ׳שיבין טענותיהם מה נעשה לחרם אלא שצריך שתאמר שאין … ובנדון זה אין הכל בידי הזקנים והנכבדים מאחר שהם תחת ממשלת המלך וא״כ ״מצוה גדולה היא להתיר אלו המכשולות … אפילו על שלום יחיד כ״ש שלום הנגיד אדוננו עמי שאול בן שם טוב י״א עם כל הקהלות שחפצו חפצי שמים לתועלתנו ורוב שלום ושלום רב.

כך נראה לי הצעיר החותם משה דאנון.

המר ונאנח יצחק אמאריליו.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה.. א.בשן

הורים וילדים-אליעזר בשן

בג׳רבה השמחה בהולדת בן היתה גדולה: ר׳ כלפון משה הכהן כתב כי ״השמיעו צלצלי שמע שהיו רגילים לעשות רק כשנולד בן״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט, אהע״ז, סי׳ נה).

מי שגומל חסד זוכה ללידת זכר: ר׳ כלפון הנ״ל הביא מעשה בגאון ׳החפץ חיים׳, על אדם שבניו מתו כולם, ובא לפני הגאון וביקש סגולה, והוא השיב: ״איני יודע סגולות, אך תעשה גמילות חסדים ויתן לך בנים, הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים״. אף שעצה זו נאמרה בשם ר׳ ישראל מאיר הכהן, היא תואמת את השקפתם של חכמי המגרב (׳מעשה הצדקה׳, ח״א, דף ח).

בפזמון לברכת המזון בחתונה, לפי מנהגי ג׳רבה, נאמר בין השאר: החתן אשר קבע סעודתו לשובע. זכה לברכות שבע.

יזכה לבנים תשע. (אברהם ביתאן (עורך), ׳קול יעקב׳, חלק ראשון, דף ח ע״א).

בחיבורו של ר׳ עתוג׳י כהן מעתוק בעברית ובערבית יהודית, הוא כותב בעקבות המדרש על הפסוק ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב): ״אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מוהלו לשמונה״(׳יקר הערך׳, מערכת ז, דף כד ע״ב).

גם הוצאה לאור של ספר מזכה בבנים. בספרו של ר׳ יעקב הכהן מג׳רבה, ׳גן יעקב׳, ג׳רבה תער״ב, נכתב:

״המוציא ספר לאור הדפוס זוכה לבנים, שכן אירע מעשה באיש אחד שהיה חשוך בנים ועל ידי שהוציא לאור הדפוס ספר של רב אחד, זכה לבנים״ (שם, אות ו).

מי שמקיים מצוות הכנסת אורחים והלומד תורה בלילה זוכה ללידת בנים (יצחק בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, סא, קו־קז).

השאיפה לבן התבטאה גם בכך שאדם בעודו פנוי נדר שאם יוולד לו בן יהיה קודש לתורה כל ימיו. וכשגדל הנער והגיע לגיל עשרים, לא הסכים להקדיש את חייו לתורה, ורצה לעסוק במסחר או במלאכה. השאלה שעלתה היא האם חל עליו הנדר של אביו או של אמו. בנושא זה דן ר׳ כלפון משה הכהן והשיב, שאם נהג כך כמה שנים ושינה דעתו, יתירו לו נדרו שלושה אנשים כשאר נדרים. החכם הסתמך על ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מט (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, יור״ד, סי׳ קעד).

 

אחת הדוגמאות לשאיפת האם ללדת בן היא זו: להורים של ר׳ יהונתן יעקב הכהן בן שלום ג׳אתו נולדו רק בנות, ואמו צמה ארבעים יום רצופים כדי לזכות בבן. ואמנם נענתה ונולד רבנו יהונתן הנ״ל מחבר ׳זרע השלום׳, תרפ״ח (בנימין רפאל כהן, ספר מלכי תרשיש, עמי שלב).

החיד״א חיבר תפילה ליולדת המתחילה במילים ״ותפקוד בזרע של קיימא זרע קודש לכל חשוכי בנים״, זו צוטטה על ידי חכם מג׳רבה (משה הכהן, ׳בני משהי, דף ח, ע״ב).

על מי שהלך לעולמו בלי להניח בנים, נכתב בהקדמה לחיבורו של ר׳ יצחק חדאד מג׳רבה, ׳זרע יצחק׳, ליוורנו תקנ״ג: ״המחבר נפטר בן לח שנים בלי בנים בעונות הרבים כי אם בנות״.

בתוניסיה ובג׳רבה היו נוהגות נשים עקרות, או כאלה שציפו להולדת בן, לעמוד ליד כסאו של אליהו הנביא בעת ברית המילה של ילד כלשהו, בתקווה שתזכינה לבן (י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

בתוניס. אם נודע שנולד בן, היו באים לבית המשפחה ילדים ומבוגרים כדי לשמח את ההורים בזמירות, ואלה היו מגישים מיני מתיקה. הלילה השלישי מכונה ״ליל הזוהר״, אז הובא לבית היולדת כסא של אליהו. נשים התקרבו לכסא והביעו את משאלותיהן בעיקר להולדת בן(מ. דואק, תשל״ט, עמי 30). בפיוט ליולדת שהיו שרים בערבית יהודית בתוניס: אילו תאמרי לי בן אתן לך עגיל מאוזני

(עגיל שאמור לשמור על התינוק מפני מלאך המוות: י. טובי, תש״ס, עט׳ 82). באלג׳ידיה עלתה השאלה מה דינו של אדם ״שאמר הבן הראשון שיתן לי ה׳ אני נותנו קודש לה׳ שישב כל ימיו בבית המדרש על התורה ועל העבודה, ולא יצא לעולם לחולין למלאכה או לסחורה״. כשנשא אשה נולדה לו בת ואחר כך בן. כיוון שהבן לא נולד לו בכור, אולי הנדר אינו תקף. החכם במחצית הראשונה של המאה ה־19 ענה שבמקרה זה אין הנדר תקף (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ סב, דף יח ע״ב).

בברכת חכם לתלמידו. במכתבו של ר׳ דוד סקלי לתלמידו וחתנו הוא כתב: ״ויפקדהו בבנים זכרים זרע של קיימא״ (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, ירושלים תרצ״ו).

בטריפולי אמנם מזמרים על הבת, אבל הבן עדיף. ר׳ אברהם אדאדי שכתב על מנהגי טריפולי, ציין כי כשנולדת בת ״מזמרים גם על אבי הבת כשקורין אותו לספר תורה, אבל ודאי אם יש עמו בבית הכנסת גם אבי הבן – אבי הבן קודם זכר בא לעולם ברכה באה לעולם, ואין כבודו של הקב״ה עולה אלא מן הזכרים״(׳יוסף לאמרי, מצורף ל׳ויקרא אברהם/ דף קטו ע״א). כשנולד בן, ביחוד בכור, היו חוגגים (ל״י הגיג׳, תש״ס, עמי 323-322). לדברי חוקרת יהודי לוב, סיבת השמחה בהולדת בן ולא בת, כי זו נחשבה כמעמסה על האב, משום שרק לעתים רחוקות נשלחה הבת לעבודה מחוץ לבית (22 .Simon, 1992, p).

בלוב היו שרים שיר בן שבעה בתים שכותרתו ״ריב בין יולדת בן ויולדת בת״. בשלושת הבתים האחרונים משתבחת האם בלידת בת: כשהוגד לי נקבה היא קראתי: שבח לאל הבורא אקשטנה בחרוזי פנינים

ביתי יהיה מעון לתלמיד חכם… (סלושץ, ח״ב, תש״ג, עמי 95-94).

רבי אליעזר די אבילה זלה"ה וחכמי רבאט

 

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

ורק כאשר לא נוכל לעמוד על דעת מר"ן. אז נעמוד על רוב הפוסקים.

כל זה כתבתי להעיר לעצמי ולזולתי. כי קשה לאדם להתגבר נגד נטיית החומריות. וצריך גבורה ותפלה לה׳ שיעזרנו לעמוד על האמת, ולחפש אותו בחורין ובסדקין איפה שהוא נמצא.

ואחר כל זה אני מוסיף, ובזה אני מסיים. לפי הניסיון ולפי מה שראו עיני, שלזכות לעיון האמיתי. חד וקולע אל האמת הברור. זה דבר יקר מאד, ראיתי בני עליה והם מועטים. ומי שחננו ה׳ בזה. זהו זכות גדולה ומתנה טובה מן השמים מעת הלידה נתברך בזה שיהיה מוחו זך ונקי וקולע אל השערה ומכוין אל האמת מתחילת העיון. ובפרט אם הוא רב וראש ישיבה מלמד לתלמידים וזכה לזה, הרי זו ברכה גדולה מה״ש ומזל גדול לתלמידיו שנפל גורלם ברב ומורה כזה זך השכל. שילמדו ממנו להשיגה אמת הברור מפעם א׳. ולהרחיק כל סברא זרה. וזה ראיתי בחוש ברבינו הגדול

מו״ר הרב פחד יצחק סבג זלה׳יה,

שמעולם לא לקח ספר גמרא בידו, כי היו עיניו טרוטות, ורק היינו מסדרים לפניו גמי ותוס׳ ומהרש״א. וכל דבר קשה. אותו ימסה כל אחר יד. ובפירושו לא מניח מקום לשום קושיא או דוחק לחול. ואם איזה פעם ביובל, היה איזה דיבור תוס׳ קשה ההיתוך, אזי אחרי שחזרנו על הלשון ב׳ וג׳ פעמים, אז לוקח הספר מידינו ומעבירו על עיניו ממש פעם ושתים, ותיכף כרגע כבר הבין ומחזיר לנו הספר, ואומר שכדי להבין זה, מוכרח לו׳ שבמסכת פ׳ שציינו התום׳ ודאי כתוב כך וכך. ובזה יבא הכל על נכון. ואחר הלימוד הולכים ומחפשים בש״ס ומוצאים כדבריו.

אני זוכר פעם אחת. היינו עוסקים בענין קשה בגמ׳ ותוס׳. ובתוך הענין בא אחד וקרא למו״ר ז״ל לדבר עמו בפתח ביהמ״ד. ובנתים המשכנו בענין ולא הבננו שום דבר, כאלו הכל מכוסה בעבים. בנתים עלה רב א׳ ואב״ד מפורסם ונכנס עמנו בדברים. וגם הוא עמד בקושי, שוב חזר הרב ונכנס לבהמ״ד. וחזרנו עליו הדברים, ורק במרוצת דבריו שאמר נתבטלו כל הקושיות והדוחקים ונתיישרו ההדרים והכל עבר בקלות. לא קושיא ולא תירוץ. וזהו מתת ה׳ בתולדה שזכה רבינו זלה״ה שנטע בו השי״ת זכות המוח וקולט האמת. ומגלה רק האמת.

שוב אחר זמן מצאתי שכן כתב הגאון המלאך ר״ב זצ״ל בס׳ משמחי לב במשלי ג׳ בפסוק

אשרי אדם מצא חכמה, אמר כי העיון והחורפא ( חריפות ) מן השמים הוא.

וכמ״ש בדרוש אכן רוח היא באנוש. וע״ז אמר מצא חכמה כי היא מצד התולדה ואינה תלויה בהשתדלות עכ״ל. וששתי. כל זה כתבתי מתוך הדוחק, להפקת רצון כת״ר שליט״א.

אני תפלה לאל נורא עלילה, לפקוח עינינו העורות. להיות קולעים אל האמת מתחילת העיון, ולא נצטרך לבנין וסתירה ושיפוץ וביטול זמן היקר. ותהיה ברכה רבה בלימודינו. ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלת.

וירחיק ממנו אהבת הניצוח שאין יוצא ממנה שום תועלת. אלא יהיה כל לימודינו לש״ש ולגלות האמת לאמיתו. ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתו אשר הם חיינו ואורך ימינו. ויצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות.

אסיפא דמילתא. אני מברך את הרה״ג, דגול וחרוץ, הרב הנאמן שליט״א. ואומר לו, נאמן הוא בעל מלאכתך, לשלם לך שכר פעולתך ועבודתך הנמרצת בכל החוגים של הרבצת תורה. ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח בגו״ר אמן. כה דברי הצעיר החותם בברכה רבה. פה עיה״ק ירושלים ת״ו. בחדש כסלו תשמ״ח לפ״ק.

תולדות חכמי הספרדים ועדות המזרח

 

ארזי הלבנוןרבי אבא מרי בן אליגדור

 חי בסביבות תחילת האלף השישי בעיר שלון. אלו הה חיבוריו:

א]. ביאורי קצת מסכתות על הש״ס.

ב]. פירוש וביאור על התורה.

 ג]. ביאור על ספר איוב בדרך פילוסופיה בכ״י.

 ד]. פירוש על פרקי דרבי אליעזר.

רבי אבא מרי ב״ר נחמן הכספי

מחכמי ספרד בדורו של רבי יצחק קנפנטון – ״הגאון מקשטיליה״. מתלמידי הריב״ש והרשב׳׳ץ.

רבי אבא מרי בר יוסף

מחכמי ספרד. סמוך לפני הרשב״א. חיבר פירוש להלכות הרי״ף. הרשב״א מביאו בחידושיו, למסכת שבת דף קכ״ח.

רני אבא מרי חלפן

לאחר גירוש ספיד, בשנת תרנ״ב [1492], נדד לאיטליה. אבי משפחת חלפן באיטליה.

תור הזהב והשמד, עמוד 323

 רבי אבא שאול חדאד

 היה רב בעי״ת בן גרדאן וחיבר ספר ״ויגד שאול״ על התנ״ך. נפטר בשנת הת׳׳ש.

רבי אבדולה נסימי

נולד בשנת תרמ״ג [1883] בעיר מרב שבפרס – למד ולימד תורה ותלמוד, וטיפל בעיניני הקהילה.

למד במשהד אצל רבי יוסף בשאל, סייע רבות לפליטי יהודי הרט ומבוכרה שהשתקעו במשהד.

נפטר בשנת תשי״ט [1959] בטהרן.

רבי אבו אלידד חסדאי

מגדולי ספרד בעיר אליסאנא, מפייטני הדור בשנות ת״ש – תש״ן, וחיבר ספר גם בחכמת הדקדוק, שהובא בספרו של רבי יונה בן ג׳אנח, וכן הובא בספרו של רבי משה בן עזרא ז״ל, וכותב עליו דהוא היה הראש בין משוררי עירו, וכו׳ עיי״ש, וי״א דהוא בנו של רב יוסף בן חסדאי ז״ל.

אוצר הנחלים, אלופי יעקב, כערכו

רבי אבו יוסף בר יוסף

מחכמי צפון אפריקה בדורו של הרמב״ם. בהיות הרמב״ם בצפון אפריקה עמד עמו בקשרים.

רבי אבו סעד

הוא נקרא אבו סעיד הרופא, ממנו נשאר ספר שחיבר בחכמת הרפואה בלשון פרסי, והוא באוצה״ס.

אוצר הנחלים, אלופי יעקב, כערכו

רבי אבון בר אברהם

מחכמי ספרד בדור התשיעי, היה מחברי בית דינו של רבן של ישראל רבינו הרשב״א.

רבי אבון ממיורקה

 מחכמי ספרד בדור החמישי. מתלמידי הרי״ף. מובא בספרו של רבי אברהם אב״ד.

רבי אבטליון ב״ר מרדכי

נולד בקושטא בשנת ש״ל [1570] ונחשב מגדול חכמיה ומשורריה. לימים עלה לצפת בה חבר לרבי ישראל נג׳ארה זלה״ה וינק ממנו את חוקי השירה. משיריו נתפרסמו בספר ״נעים זמירות״ שלוניקי תדפ״ט ובעוד מקומות. ספרו ״חדשים לבקרים״ שירים, נדפסו בספר ״אהל דוד לששון״ ח״ב עמודים 828-817.

רבי אבטליון גויוזו

מחכמי עיר הקודש צפת ת״ו חיבר ספר מדיני שחיטה ובדיקת הריאה מסודר בסדר נכון ובהיותו בעיר בגדאד יע״א שד״ר מעיר הקודש הנזכר נתן לו הרב מארי דאתרא דבגדאד יע״א הסכמה על הספר הנזכר. חתומה ניתנה בשנת תע״ט לפ״ק. הגיע לידי הספר הנזכר כת״י.

המעלות לשלמה, אוצר הגדולים אלופי יעקב כערכו

רבי אבטליון לאפרונטי

מרבני איטליה. מתלמידיו של הגאון רבי שלמה לאמפרונטי זצ״ל.

רבי אבטליון ממודינה

נולד בשנת רצ״ט [1539]. היה מגדולי חכמי איטליה בתורה ובחכמה, רובי תורתו השתלבו בספר תלמידו במאור עינים. פעל לביטול גזירת האפיפיור לשריפת התלמוד, נפטר בפיררה בשנת שע״א. חתנו הוא הרב רבי יהודה סלטרו בפאנו.

אוצר הרמים, עמוד 1

רבי אביגדור ב״ר אליהו בילגוריא

מחכמי ספרד בפולין. בן זמנו של רבי חיים אבולעפיה. חיבר פירוש על הספר ״פרקי אליהו״ מאת אליהו בחור ושמו "סוגה בשושנים״. פיוטים וזמירות לשבת שחיבר יצאו לאור בלבוב, בשנת תקמ״ג [1783].

רבי אביגדור עזריאל

מגדולי חכמי ירושלם בסוף המאה ה-י״ח. היה רב חסיד ומקובל, תלמידו וחברו של רבינו הרש״ש זיע״א. למד בישיבת ״חסד לאברהם״ וגם חתם על כמה איגרות שליחות ותקנות ירושלם מן השנים התקמ״ב [1782], התקמ״ג [1783] ועוד. נמנה עם הנהגת הקהילה. רבי אביגדור חיבר את ספר ״זמרת הארץ״ העוסק בענין כוונת התפילות על פי הסוד, ספר ״כסף הכפורים״ הכולל תפילות למקרה של דבר ומגיפה ב״מ, ספר זה נכלל בספר הקודם. חיבר גם ספר שאלות ותשובות גדול שנשאר בכתב יד. מפסקיו הובאו בשו״ת "שמחת יום טוב״ אלגאזי סימנים ב, ט, כז. נלב״ע ירושלם ביום ג׳ טבת ה׳תקנ״ח [1798].

רבי אביעד שר שלום באזילה

רבי אביעד שר שלום ב״ר מנחם שמשון באזילה ממנטובה היה מן החכמים שדבריהם היו נשמעים בדורם. רב ומרביץ תורה בישיבה, פוסק ודרשן, משורר ופייטן, פילוסוף ומקובל. ידיו רב לו בלשונות ובחכמות, וכמעט אין תחום מן המדעים שבני דורו ענו בהם שהיה רחוק מידיעתו: גיאוגרפיה ותכונה, מתימאטיקה והנדסה. יודע היה גם בספרות הלאטינית והאיטלקית. שמו נודע גם בין המלומדים הנוצרים, והוא היה מתרועע עמם ומתווכח עמם. נטל חלק בפולמוסים שהתעוררו באיטליה ומשיצאה קטיגוריה על רמח״ל ניצב לימינו.

בימי בחרותו עסק בעיקר במדעים ורק אחר-כך החל לשקוד על לימוד התורה. לא נטש את החכמות אבל עשאן סולתה לעקבה של תורת ישראל ובייחוד לקבלה ובא מתוכם לסותרם. לדעתו כל המדעים, וראש לכל הפילוסופיה, אין יסודם אמת, עמידתם רפויה ואין לך דור שאינו דוחה אמיתות וסברות שלבני הדור שקדם לו. רק תורת ישראל, דברי חז״ל והקבלה, הם בלבד טבועים בחותם האמת ועמידתם יציבה וקבועה וכל החכמות כלולות בהם. ואזהרה השמיע למי דורו לבל יעסקו בפילוסופיה ובמדעים לשמם, אף לא ילמדו חכמת הרפואה מפי כופרים. שעשוים הם לערער את אמונתם.

נולד בשנת ת״מ [1680] בערך. תורה וקבלה למד מפי גדולי החכמים באיטליה, וכך כתב בראש ההקדמה לספרו אמונת חכמים: ״כל ימי גדלתי בין החכמים, ה״ה כבוד מע׳ אבא מארי זצ״ל, וכמהר״ר יהודה בריאל, הוא היה רבי מובהק, וכמהר״ר בנימין הכהן״. בשנת תפ״א הוסמך בתואר חכם על-ידי רבי יהודה בריאל ובשנת תפ״ס לרב מורה הוראה. ומאז היו רבי דוד פינצי, חותנו של רמח״ל, הוא ורבי יודא מינדולה ראשי המדברים במנטובה.

 אהבת השיר וחכמת השיר באה לו מרבו הרמ״ז והוא שפירש את שירו הנודע ״תפתה ערוך״ והדפיסו בויניציאה תע״ה בעילום שמו, ולא היה הדבר נודע לולי רבי יעקב דניאל אולמו, שביקש רשותו להדפיסו שנית בתוספת פירושו שלו ״עדן ערוך״ [ויניציאה תק״ג]. החליף תשובות ואיגרות עם חכמי דורו. מקצתן נדפסו בספריהם ורובן נותרו בכתבי-יד" או שאבדו. מחיבוריו.

בחכמת התכונה והתשבורת ידוע ספרו ״נייר הימים״ שעניינו הלוח. וכמה כתבי-יד נשתמרו ממנו, כגון כ״י קמברידג׳ 543 ״ביאור לימוד מ״ז ממאמר בראשון לאיאוקלידי״ שחיברו לבקשת רבי אברהם סגרי מקאסאלי [נ״י גינצבווג 215 ועוד]. כתב עוד חיבורים במדעי הטבע ופולמוס עם הנוצרים, וחיבר פירוש על תהלים ואולי גם על כל המקרא. הוא •היה הראשון שהדפיס לוח יומי וטופס יחיד מן הלוח לשנת תפ״ח היה באוסף פרידלנדר בלינגוד. נודע דל שם ספרו ״אמונת חכמים״ שבו נתווכח עם הפילוסופים -.מתנגדים לקבלה ומלגלגים עליה ועל דברי חז״ל. בספרו לא חסך ד:;י ביקורתו מגדולי הפילוסופים היהודיים שמימי הביניים וחיצי עמו שלח בפירושיו של רבי אברהם אבן עזרא. ספר זה הוא מספרי ־־ויכוחים המעניינים שמהשתלשלות נוסחאותיו ומענייניו עולה לצטייר קלסתר פניה הרוחניים של יהדות איסליה בדורו. בשל דברי הפולמוס הקשים שלו על הראב״ע פנה אליו רבי גד די לאקוילא מליוורנו לבל ידפיס את ספרו. מן הקינה הרביעית שומע אתה שספרו עורר פולמוס גדול ומתנגדיו השביעוהו מרורים.

עשר שנות חייו האחרונות עברו עליו בצער וייסורים ורובן במאסר. לפי מקור אחד נבדקה ספרייתו הגדולה על-ידי הצנזורה של הכנסייה ונמצאו בה ספרים שלא ״זוקקו״. בתעודות שבארכיון הקהילה מצוי נוסח אחר. נוהג היה רבי אביעד שר שלום לילך בכל ערב שבת לבית הסוהר לשלשל מעות בקופת הצדקה שלאסירים העניים. ביום שישי 29 במאי 1733 ראהו פרחח נוצרי וצייר צלב על אחוריו. אספסוף נתלקט סביבו ושם אותו ללעג. רבי אביעד השיב שאין לצחוק על המקום המיוחד של צלב. הדבר נודע לשלטונות הכנסייה ומיד חבשוהו במרתף האינקוזיציה. הוא נשאר שם עד כא במארס 1734 ולא שוחרר לביתו אלא מחמת חולייו ובהתערבות השלטונות החילוניים. ב-23 ביוני 1738 גזרו עליו שלא יצא מפתח ביתו במשך שלוש שנים. יהודי מנטובה פנו לרומא וביזבזו כסף רב למענו ולבסוף ניתנה הוראה לתת לו רשות לצאת מפתח ביתו אבל לא משער הגיטו במשך שלוש שנים.

גזירת זו דיכאה את רוחו ולא יכול היה לפעול בעסקי הקהילה כדרכו. אף-על-פי-כן, אחרי פטירתו של רבי דוד פינצי בשנת תצ״ה, מילא את מקומו ועמו כיהנו רבי יודא מילדולה ורבי גור אריה פינצי. סופו שנפטר שלא בזקנה ביום א׳ של סוכות תק״ד. קהילת מנטובה שלחה הודעת אבל לקהילות איטליה על פטירתו וקהילות הרבה השיבו במכתבי צער ונחמה. בארכיון הקהילה נשתמרו מכתביהן של קהילות טורינו, פירארה, אנקונה, מודינה, ריג׳ייו, ויתנה, פיוארו, ויניציאה, פאדובה, רומא. קאסאלי, פינאלי, פירינצי, טריאסטי, סיניגאליה אליסנדריה וליוורנו". והדבר מעיד, איפוא, על מעמדו הנכבד של רבי אביעד בחיי יהדות איטליה.

מתשובותיו נדפסו בשו״ת ״שתי הלחם״ סימן ל״א, ובשו״ת ״שמש צדקה״ סימן כח, שו״ת ״דברי דוד״ סימן לא, וגם בספר ״פחד יצחק״ שרדו ממנו בכת״י חידושים בנגלה ובנסתר. נלב״ע א׳ דסוכות תק״ג [1743].

שירי קינה על רכי אכיעד שר שלום באזילה תדפיס מארשת, כרך וי, תשמ״א

תפילת ט'באב לפי מנהג טנג'יר בספרדית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר