ארכיון חודשי: יולי 2015


Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

CHAPITRE 2

tritelL'instabilité politique de l’empire chérifien

Le tritel de Fès est le résultat de facteurs complexes qu'il convient de replacer dans leur contexte historique. L'enchaînement des événements qui l'ont précédé débute en 1894 avec la crise dynastique entraînée par la mort de Mawlây al-Hasan (né en 1836, rég. 1873-1894) qui ouvrit pour le Maroc une ère troublée

A la fin du XIXe siècle, son pays, qui constituait encore un empire indépendant, fut une proie convoitée par les puissances européennes autant pour ses richesses naturelles, sa position stratégique à la jonction de la Méditerranée et de l'Atlantique, que par la faiblesse de son jeune successeur – le sultan 'Abd al-'Azîz (1878-1943, rég. 1895-1908), dont l'autorité était mal reconnue. Critiqué pour son engouement puéril pour toutes les nouveautés d'Europe, il fut accusé d'impiété. Il entreprit néanmoins un certain nombre de réformes qui exaspèrent ses sujets conservateurs. Une réforme monétaire introduite en 1902 souleva des manifestations violentes qui débordèrent inévitablement sur les mellâhs du pays

L'affaiblissement du pouvoir chérifien et sa débâcle financière facilitèrent l'extension de l'action discrète entamée depuis 1890 par la France, qui, depuis une convention secrète avec l'Angleterre, poursuivait dans le Sahara marocain ses conquêtes. Ces dernières suscitèrent une vive émotion au sein des populations locales qui se regroupèrent autour de l'étendard de la résistance levé par des figures maraboutiques – le cheikh Mâ al-'Aynin et Bû Himâra, qui prêchaient la guerre sainte contre l'envahisseur

   Mâ al-'Aynîn ( 1831 -1910), chef religieux originaire du Sahara, le douzième des quarante- huit fils de Muhammad Fâdil, fondateur de la confrérie fâdiliya. Il fut à son tour le père d'Ahmad al-Hîba ( 1876-1919), chef de file de la résistance armée contre les Français à et Bû Himâra32, qui prêchaient la guerre sainte contre l'envahisseur.

[1] Bû Himâra (ca 1860-1909), dit aussi or-rogui (prétendant), se proclama sultan en protestation contre les réformes du sultan 'Abd al-'Azîz. Il persécuta cruellement les Juifs

Une série d'insurrections sanglantes marquèrent le tournant du siècle, entraînant inexorablement des souffrances pour les Juifs, analogues à celles vécues au XVIIIe siècle, à l'époque néfaste de Mawlây Yazîd. La cause des incursions étrangères fut imputée aux Juifs qui par leur commerce et leurs écoles auraient attiré les Européens au Maroc! Des bandes de voleurs et de meurtriers sévirent dans l'ouest du pays et se répandirent au nord-est ainsi que dans la région adjacente à l'Algérie, suscitant l'inquiétude de Paris

Le pays sombra dans l'anarchie et la xénophobie. En mai 1905, un des agents précieux de la politique française, Xavier Coppolani, fut assassiné. Avocat de la «pénétration pacifique», il était spécialiste des confréries musulmanes et connaissait bien le pays et sa langue. Le gouvernement français proposa au sultan de rétablir l'ordre dans son empire avec l'aide de la France. En la circonstance, Paris décida de faire venir un militaire, serviteur de la République avec une longue expérience de la guerre coloniale – le général Louis-Hubert Lyautey (1854-1934), qui à partir de son expérience de l'Algérie mit en pratique sa tactique de la «tâche d'huile» pour étendre l'influence française en direction du Maroc à partir de l'Algérie

   Les épreuves endurées pendant cette période par les Juifs du Maroc furent immortalisées par une série de qasîda-s en judéo-arabe dues au poète sefraoui Rueben Azziânî ( 1878- 1942).Voir D. Ovadia, La Communauté de Sefrou: sources et documents, II, Jérusalem, 1975, pp. 207-215

[1] Sorti de Saint-Cyn Lyautey sert en Algérie et en Indochine avant d'être affecté à Madagascar jusqu'en 1902. Promu général, il obtient le commandement de la division d'Oran à la frontière du Maroc. En 1907, chargé d'occuper Oujda, il est nommé haut-commissaire du gouvernement pour la zone occupée. Il sera l'artisan principal de la pacification du Maroc après l'établissement du protectorat français dont il sera le premier résident général

L'esprit du Mellah-J.Toledano

  • Di a'ddo el hens ikbof ml ebbel Mordu par un serpent craint la corde
  • Equivalent du nroverbe frangais avec changement des personnages selon le folklore: "Chat echaude craint l'eau froide"
  • טולידאנו

    A 'mal lil mthka Inhar         Travail de nuit honte du jour

Dans l'ancien temps quand l'eclairage etait rudimentaire — bougie ou chandelier — il etait fortement deconseille de travailler de nuit car on voyait tres mal et ce n'est que lendemain, a la lumiere du jour, que les defauts apparaissaient. Meilleur exemple: les travaux de couture, grande specialite juive. Au sens figure chaque chose doit etre faite en son temps

  • Ida rit tawil ka izri            Si tu vois courir le grand

           A 'rf el ksair milorah                C'est que le petit est derriere lui

II ne faut pas se fier aux apparences. Tout le monde croit qu'un homme petit est obligatoirement plus faible qu'un grand et dans la pratique il s'avere souvent que c'est bien le contraire.

DE TOUTES LES TAILLES

On raconte qu'un nouvel emissaire d'Israel venait d'arriver et pour etaler ses connaissances de frangais demanda a un candidat a l'immigration de bien vouloir preciser son poids et sa hauteur. Offusque, son collegue le corrigea — On ne dit pas la on ne dit pas la hauteur-on dit l'altitude

UNE GRANDE BOUTEILLE

Taille moyenne ou petite – telle etait la norme dans les Mellahs 

 A quel point la grande taille denotait – cette petite histoire garantie authentique

 Au debut des annees trente vivait a Meknes "un instituteur terrible" dont la grande taille intimidait encore plus. Appelons-le Prosper 

Un jour arriva titubant, au vieux Mellah, un legionnaire passablement emeche et reclamant a grands cris une grande bouteille de vin. A l'epoque bien peu parlaient frangais et nul ne comprenait ce que voulait ce soldat perdu qui commencait a devenir menacant. Miracle un passant pretendit parler frangais, on l'amena au legionnaire et il lui demanda "quoi tu veux toi?" Et le legionnaire de hurler une GRANDE bouteille de vin!

Notre passant se releva l'air satisfait de celui qui vient de resoudre une grande enigme: — C'est bien simple il veut voir Prosper C.

il dit tout le temps grand c'est qu'il veut parler a Prosper C.

ET TON PERE

Toujours a Meknes mais a l'autre bout de l'echelle. Un des grands notables de la ville etait un tout petit bout d'homme d'a peine un metre cinquante. Mais comme la valeur n'attend pas le nombre de centimetres, il etait un des dirigeants de la communaute. C'etait periode electorale et il servait de conseiller intime au pretendant au poste de President de la communaute. Ayant peu d'occasions de manifester leurs talents democratiques, les Juifs se passionnaient pour ces elections. La veille du scrutin notre candidat voyant la victoire lui echapper. envoya son serviteur reveiller son conseiller pour tenter de redresser la barre. Le serviteur sonne et sonne jusqu'a ce que le maftre de maison se leve et vienne ouvrir. Le serviteur excede d'avcu taut attendu dans l'obscurite, rudoya le petit

 Va reveiller ton pere, vite nous sommes presses

Notre homme qui etait habitue a de telles meprises, ne perdit pas sa bonne humeur et lui repondit candidement

— Mon pere cela fait dix ans qu'il est au cimetiere et qu'il n'habite plus ici

לפרשת "דברים ו"שבת חזון" טללי אורות בתורת "אור החיים" הקדוש

 אור החיים הקדוש-הילולה

 לפרשת "דברים ו"שבת חזון"

טללי אורות בתורת  "אור החיים" הקדוש

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". (דברים א, א)

מי כתב את ספר "דברים"?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, או מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר הגבורה: "היות והתורה מן השמים והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה". (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

 הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה נאמרה מפי הגבורה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבינו "מפי עצמו". שאר החומשים בראשית- במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו כדברי אביי (מגילה לא, ע"ב). "קללות שבתורת כהנים (בחקותי), בלשון רבים אמורות ומשה אמרן מפי הגבורה.  והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן".

המהר"ל אומר שבכל התורה הקב"ה שם את הדברים בפיו, ואילו בספר "דברים", דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

"אלה הדברים" = דבורים  = "הדבש והעוקץ".

"על הדבש ועל העוקץ" –  מצוות = דבש.   עבירות = עוקץ.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים". (אוה"ח הק' דברים א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ל-ז באדר יום בו נטמן ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריא של המלה "אלה" = 36.

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים ונואם בחסד עליון, היודע לדבר בפני עם ישראל ככתוב: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דברים רבא א' א').

"אלה הדברים"... אמר הקב"ה, ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

בביטוי "אל כל ישראל" אומרים חז"ל שדיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מ"ר, שמות ה, ט).

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה על פי הפסוק (בתהלים כט', ד) "קול ה' בכוח", ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.  כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל , כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי רמתו.

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח') כלומר מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים. למשה רבנו היו  כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי אל חיי המעשה, לעומת זאת כאשר זכה  בתורה, נתרפאה לשונו ואז יכול היה לקשר בין העולמות. ולכן משה מוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל, בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה לבין חיי המעשה בארץ ישראל.

תשע המידות הטובות אותן מלמד אותנו משה רבינו.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

  1. בעבר, 2. הירדן, 3. במדבר, 4. בערבה, 5. מול סוף, 6. בין פארן ובין תופל,
  2. ולבן, 8. וחצרות, 9. ודי זהב".                 

רבנו "אור החיים" הק', אומר ששמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו.

א. "בעבר"- ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד והוא בעבר השני, ולכן נקרא "אברהם העברי" (בראשית יד' יג'). בעבודת ה' – יש להתחשב בעיקר בקב"ה.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א):"טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה.

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענווה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א), וכן (בנדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר – התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפסוק "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל…" (במדבר כא, יט-כ).

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:

  1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
  2. להיות ערב כלפי אחינו בי ישראל בכך שנוכיח כל אחד שחוטא, מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם ואדם, והוא המיתה , לכן יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אלעזר באבות פ"ג מ"א: "שוב יום אחד לפני מיתתך"– שמא היום – יומך האחרון.

ו. "בין פארן ובין תופל"- פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות, ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד שמא עבר על רצון הקב"ה.

ז. "ולבן"- שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות.

ח.  "וחצרות"- רומז לחצרות בית ה' שהם בתי מדרש ובתי כנסת, שם יהיה מקומו העיקרי ,

ט. ודי זהב"- רומז לכך שעלינו לומר: די לזהב – ולהסתפק במועט כמו שמביא הרה"ג מרדכי אליהו בשם הרה"ג יהודה מוצפי על הכתוב "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על משיח.

איך ייבנה בית המקדש השלישי?

"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,  ואת העיר החרב והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה… כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבוא ככתוב: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש (תפילת"נחם" לתשעה באב)

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים ב-ט באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'. נצייר לעצמנו שהערבים מציעים לנו לבוא ולבנות את בית המקדש כרצוננו. זה יהיה בלתי אפשרי, היות וקיימות שיטות שונות, וכל אחד "חרד" לשיטתו.

הגמרא (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד). נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה:  ברכת השנים – "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו בימינו, שארץ ישראל נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו ליושבי תבל.

"תקע בשופר" – קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו לארץ הצבי, ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  לאדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

"השיבה שופטינו"אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו דברי הנביא ישעיה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל. ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים נותנים את דעתם בפסיקתם על המקורות מהמשפט העברי. הדרך ארוכה, אבל אנחנו צועדים במעלה ההר קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה. כנ"ל לגבי הברכות הבאות.

"למינים ולמלשינים", – דין ברשעים. "על הצדיקים". רוממות קרן הצדיקים.

"בונה ירושלים" – אכן ירושלים חוברה לה יחדיו, ורבבות של יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים  הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים". לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביתר בארץ, ואחד המובילים בעולם. הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ. לנגד עינינו מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". (זכריה ח, ד-ה).

"את צמח דוד"משיח בן דוד. "שמע קולנו" – התגשמות התפילה העיקרית שלנו עם בוא המשיח כדברי המאירי. "רצה… והשב העבודה לדביר בתיך" – בניין המקדש , ובקרוב במהרה בימינו אמן סלה ועד.

להלן הדעות המרכזיות בנושא:

הזוהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א)

במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם.

רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך".                    (סוכה מא סוף ע"א)

הרמב"ם: פוסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי. כלומר, המקדש יבנה בידי בני אדם.

רבי עקיבא צפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם {רבי עקיבא}: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".  (זכריה ח, ד-ה).

רואים אנו כיום שירושלים הולכת ונבנית לפי חזונו של הנביא זכריה.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה רמז לשלש תקופות:

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לתל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר. אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון.

 

בציפייה לגאולה קרובה מתוך רחמים. לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה, רבי יוסף בר עליה ע"ה. עליה וחנה בנות מרים. רבי אברהם בן אסתר ע"ה, ומו"ר אביו סבא רבא חסידא רבי מסעוד אסולין זיע"א.

   משה אסולין שמיר.Shamir240298@gmail.com

ב"שבת חזון", יכול לזכות כל יהודי בחזון נבואי בו יראה את בית המקדש השלישי העומד להבנות במהרה בימינו לאחר 1945 שנות חורבן. רבי לוי יצחק מברדיטשוב

זעקת יהודי מרוקו-אברהם אלמליח ז״ל

 

אברהם אלמליח ז״ל

סופר וחוקר, היסטוריון ובלשן, קצין האקדמיה הצרפתית (1934) ואביר לגיון הכבוד (1946) ! (1959). ציר קרן היסוד ביון (1936), ממיסדי קרן היסוד בלונדון (1920), ציר בכמה קונגרסים ציוניים מטעם היהדות הספרדית. במאות כתביו, מאמריו ונאומיו העלה על נס את גדולתם של יהודי צפון־אפריקה. בכלל ובמיוחד את תרומתם של הרבנים, המשוררים והפיטנים לחכמת ישראל ולישוב ארץ־ישראל.

מר אלמליח היה נצר ליוסף דין, מנהל עדת המערבים בירושלים ממשפחת רבנים ופיטנים מספרד שעברו למרוקו. .נולד בירושלים בניסן תרמ״ה, ערך למעלה ממאה גליונות של ״מחברת״, שבהם סקירות על פעילות כי״ח וחומר רב ערך בכל שטחי מדעי הרוח. בגליונות ״מחברת״ בטאון חינוכי, תרבותי וספרותי לעדות־המזרח, מוצאים חומר רב חשיבות על קהילות היהודים באפריקה, אסיה והבלקן.

מאמרו הראשון התפרסם ב,,השקפה״ של א. בן-יהודה מחשון תרס״ד. בזמנים שונים ערך את העתונים: ״איל ליבירל״ (באיספניולית, ירושלים), ה״חרות״ (בשנות תרע״ד—תרע״ח), ״מזרח ומערב״ (תרע״ט—תרצ״ב),, דואר היום (יומן), ו ׳בריד אל יום״ (בערבית) כולם בירושלים. חבר מלונים אינצקלופדיים צרפתית עברית ועברית צרפתית. היה דברה של יהדות המזרח בארץ ומחוצה לה. נשארו כתבים שעוד מצפים לגואל, כגון: תולדות הרבנים הראשיים האחרונים.     ,

הלך מאתנו אישיות רבת. הגוונים, שהזהירה ככוכב לכת בשמי הספרות העברית ובשמי הממלכתיות היהודית, שקמה לתחיה.

מראשי יהודי מרוקו כיום

חבר הנהלה של המגבית היהודית המאוחדת בישראלי ואחד העסקנים הידועים של יהודי צפון-אפריקה במדינת־ ישראל.

נולד בשנת 1920 בקזבלנקה שבמרוקו. קבל חינוך בבית ספר צרפתי. עבד בענף הדפוס בעתון " לה פרס מרוקו " ב " מגרב "

ובדפוס הפרטי שלו ״עתיד״, בו העסיק ב־50 פועלים. ב-1955 עלה למדינת־ישראל מתוך זיקתו העמוקה לעם ישראל ולארץ- ישראל, מר טימסיט היה היהודי הראשון ממרוקו בעל האמצעים ועסקן ציוני, שהחליט לעלות לישראל במקום להגר לארצות הברית או צרפת, להשתלב בה, לבנות ולהבנות.

בהיותו במרוקו קבל מר טימסיט באהבה ובלבביות את המנהיגים הציוניים, שהגיעו מישראל ומחוצה לה. ביניהם ה׳׳ה: י. ז. שרגאי, ב. דובדובני, א. ציגל, מ. קול, י. רפאל, מ. חסון, גב. נג׳אר, י. ברגינסקי ז״ל וכן את כל השליחים של המגבית היהודית ועלית הנוער.

בשנת 1946 השתתף בקונגרס ״הציוני הכ״ב בבזל. עם ה״ה: לויתן, פרוספר כהן, פול, קלמרו, נשיא הפדרציה הציונית במרוקו. פעילותו בקרב הנוער היהודי במרוקו החלה עוד בשנת 1936 כאשר הקים את האגודה ״קרל נטר״, שת­פקידה היה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב  הצעירים במרוקו. הוא היה מזכיר כללי של קק״ל בכל מרוקו.

במשך תקופת פעילותו הציונית נפגש עם אישים רמי מעלה בתחום הציונות, מדינת־ישראל והיהדות העולמית. בה­זדמנויות שונות הואילו הנ״ל לרשום בספר זכרונות שבידי מר טימשיט דברים קצרים וכן חתמו שמם. בין החותמים, הנשי­אים של מדינת־ישראל: פרופ׳ ח. ויצמן ז״ל וז. שזר יבל״א וראשי הממשלה: מר ד. בן־גוריון ומר ל. אשכול, ראשי התנועה הציונית ה״ה: אבא הלל סילבר ז״ל ונחום גולדמן יבדל״א.

״ברכה נאמנה במרוקו מהישוב במולדת ומבאי הקונגרס הציוני הכ״ד. חלוציכם זה יותר ממאה שנה בנו את הישוב החדש — ביפו, בירושלים ובשאר המקומות של ארצנו הקדושה. תזכרו כולכם לשיבת ציון ותחזו יחד עם כל בני ישראל — בארץ ובתפוצה בקום מחדש מדינת־ישראל בארצך, ותשובו קוממיות לארצכם הגאולה״.

בזל, חנוכה תש״ז, ד. בן-גוריון

בבקורו הראשון בישראל בקר את ה״ה י. מ. טולידגו ז״ל וב. שיטרית ז״ל שחתמו, בפנקסו כדלהלן:

״הנני מברך את אחינו העובדים לטובת ישראל ואת אחינו בני מארוקו בפרט "

1949׳ הרב יעקב משה טולידנו ז״ל

״ברכה נאמנה לאחים במרוקו מיליד ארץ־ישראל, שאבותיו עלו אליה ממרוקו בקום מדינת ישראל ובשחרורה בכוחות בנינו אוהבי המולדת והדרור, רוצים אנו בקבוץ גלויותינו'

24.3.49 ב. שיטרית ז״ל שר המשטרה והמעוטים  בועידה של יהודי אירופה וצפון-אפריקה בפריז כתב

מר מ. קול:

״שמחתי לפגישה עם נציגי יהודי וציוני מרוקו, בכוחות משותפים נציל, נעלה, נקלוט ונחנך רבבות ילדים ונוער ממרוקו ונהפכם לחלוצים טובים ומישבים על המולדת בישראל״.

19.9.49 משה קול

״ביום הראשון של הכנסת החדשה בברכה ובאחולים״.

31.8.66 ל. אשכול

״ביום הישיבה החגיגית הראשונה בבנין הכנסת החדש,  הנני חותם בספרו של מר מוריס טימסיט״.

31.8.66 קדיש לוז

״במיזוג גלויות והתקרבות אמת־עתיד עמנו ומדינתנו״.

 2.9,1965 י. קורן — ״מזכיר האיחוד־העולמי״

לענייני יהדות צפון-אפריקה ולציונות, אליהם הקדשת מיטב מרצך ואונך, מי יתן והאנדרטה המוקמת היום בדימונה לזכר מ״ג המעפילים ממרוקו תהיה סמל ומופת לחינוך העם המתקבץ בישראל ואשר דימונה היא בשבילו סמל של חלוציות, של עיר במדבר, ולחינוך הדור הצעיר הגדל בה, ותשמש מופת חינוכי למיזוג גלויות של אמת׳׳.־

18.1.67 לוי מויאל

ב־1949 בחדש פברואר בקר מר טימסיט במחנות עולים בהיותו תיר. בקור זה בוצע בעיקבות לחץ שהופעל עליו על־ידי מנהיגים ציונים בפריז. בסיום הבקור שנמשך שבועים ושבוצע בעזרתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, נכתב דו״ח ארוך שנמסר לראשי המדינה. בדו״ח זה באה תביעה לתקון המצג בבתי־העולים.

מר טימסיט זוכר לטובה את פגישתו עם מר ד. בן־גוריון בשדה בוקר באוגוסט 1954, כאשר הלה הראה לו בפעם הרא­שונה את תכנית ישוב שלשים הנקודות באזור לכיש שבנגב. .באותה הזדמנות בקש מר ד. בן־גוריון ממר טימסיט לשמוע את חוות דעתו על תכנית זו, כמובן, שמר טימסיט התפעל, התרשם והמליץ על בצועה.

עם עליתו לישראל נגש מיד לפעילות צבורית לטובת אחיו מצפון-אפריקה. למטרה זו נפגש לשיחה עם ה"ה י. ברגינסקי ז״ל, י. טל ז״ל ו;. גולדמן וג. שרגאי יבל״א־ בשיחה זו, שבה השתתפו גם ה״ה ח. דהן וג' גר־נס ואחרים, תבעו לפתוח השערים לעלית מאה אלף עולים מצפון־אפריקה.

מר טימשיט, שממלא תפקידים ״בני־ברית״, ,,בריתי עם״, :אינטרגרופ״, ״מועדון מסהרי ותעשיתי״, :ברית ידידות צרפת׳/ ועוד, מוכיח, אל נכון, עד כמה לבו חם לעניני צבור ושאיפתו העזה לראות ביהודי צפון־אפריקה, שעלו לישראל משתפים עצמם במפעל האדיר, שהוקם במדינת־ישראל בכוח חזונו של ד״ר ת. הרצל.

״חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״ אין יופי שאין בו פגם

תפוח ההריון

"חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״

אין יופי שאין בו פגם

 

בעיירה אחת במרוקו, הייתה בחורה מכוערת מאוד שהגיעה לפירקה. כל מאמצי השדכנים למצוא לה חתן עלו בתוהו.

לאחר חיפושים רבים, מצאה משפחתה שדכן מעיר רחוקה, שהסכים לקבל עליו את המשימה ולמצוא לבחורה חתן. אחרי זמן-מה, הודיע השדכן להורי הכלה שמצא חתן ועליהם להכין סעודת אירוסין.

מאחר והכלה הייתה כאמור מכוערת ומלאת מומים, ביקש השדכן שיכינו לה כיסא מיוחד ובו שקערורית במשענת, שבו תסתיר הכלה את הגיבנת שהייתה לה.

עשו ההורים מה שביקש השדכן, ולפני בוא החתן והקרואים, ישבה הכלה בכיסא כשהגיבנת שלה מוסתרת היטב. הגיע מועד השמחה. השדכן הושיב את החתן לצד הכלה והוא עצמו ישב לצד החתן. לאחר שהחתן התיישב, התחיל לבחון את הכלה מקרוב. במבט אחד חטוף, גילה החתן שראש הכלה מכוסה בגלל היותה קרחת. פנה לשדכן ואמר לו: "מה עשית לי? הרי הכלה קרחת״! השיב לו השדכן: "לשם מה לך כלה עם שערות? שערות בראשה של אשה הם גורם להוצאות מיותרות: תסרוקות, שמנים וכוי ״. המשיך החתן לבחון את כלתו והנה הסתבר לו שהכלה חרשת. פנה החתן בכעס לשדכן ואמר: ״הכלה גם חרשת״! השיב השדכן: ״הרי זה עדיף לך שהכלה חרשת. כך תוכל בשעת כעסך לצעוק ולקלל אותה, מבלי שהיא תשיב לך״. השלים החתן גם עם מום זה. הוא המשיך לסקור את אשתו לעתיד, כשמידי־פעם, מצא עוד ועוד פגמים. ואילו השדכן ממשיך להרגיעו, שאלה אינם מומים ממש, ואפילו מומים אלה הם למעשה יתרונות לחתן.

בסוף המסיבה, כשהתפזרו הקרואים, התכופפה הכלה מעט, והחתן הבחין בתדהמה בגיבנת שהוסתרה כל הערב. מום זה לא היה יכול החתן לסבול והוא פנה בכעס לשדכן. השיב לו השדכן: ״למה אתה מתלונן? וכי ראית מימיך יופי מושלם, ללא פגם? הרי ידוע ומפורסם הפתגם האומר 'חתא זין מא כסתו לולה׳ [=אין יופי שאין בו פגם]״.

Am Israël Haï – David Bensoussan

Am Israël Haï

david bensoussanDavid Bensoussan

Notre communauté a complété un cycle mouvementé qui s'est étendu sur tout le vingtième siècle : période coloniale, nationalisme, sionisme et émigration. Toute une société qui s'est francisée, anglicisée ou italianisée, a connu la même réalité sinon que, pour les Juifs d'Orient, l'émigration fut bien plus dramatique qu'elle n'a pu l'avoir été pour les Juifs du Maroc. Aux révolutions technologiques et sociales – la révolution des mœurs – de l'ère moderne se sont également ajoutées celles de l'émigration au Canada, dans une société elle-même en quête d'un projet national au sein même de la Confédération canadienne et le débat démocratique qui s'y tient est à citer en exemple pour l'ensemble des nations. Il est peut-être temps de faire le point sur son évolution et de considérer la meilleure façon d'envisager l'avenir. Bien que je vais m'attarder dans ce qui suit sur l'évolution de la communauté juive marocaine qui constitue la grande majorité de la communauté sépharade québécoise, l'évolution dans les autres pays de la diaspora sépharade fut quasi-similaire.

À la fin du XIXe siècle, la communauté juive marocaine vivait dans un état précaire, sans moyen de protection devant des abus de toute sorte et, mis à part une infime minorité de nantis, les voyageurs ont décrit notre communauté comme une proie facile et sans défense, ployant sous le fardeau de la misère dans des mellahs surpeuplés. Tant bien que mal, la communauté a surmonté des épisodes de famine, d'épidémie et de razzias grâce à une organisation communautaire qui, avec fort peu de moyens, tenta l'impossible. Dans plus d'un sens, le leadership communautaire était dépassé par l'immensité de la tâche à accomplir

Heureusement, il se trouva des personnes d'une trempe jamais vue auparavant qui décidèrent de se consacrer entièrement à relever la communauté sur les plans social et économique. Il était facile pour beaucoup de personnes qui s'étaient fait une situation, de ne veiller qu'à leur propre intérêt et de tourner le dos aux leurs. Mais il se trouva des grands hommes qui agirent pour façonner un judaïsme marocain nouveau et inséré dans sa société et dans son siècle. Je me permettrai de ne citer que quelques-uns d'entre eux envers qui nous avons une grande dette. Moïse Nahon, David Sémach, Élias Harrus, Émile Seban et tant d'autres encore, se sont consacrés à l'Alliance israélite universelle qui, pour beaucoup, représentait le progrès et l'espoir de jours meilleurs, et l'écrasante majorité des parents juifs y envoyèrent d'ailleurs leurs enfants. Samuel D. Lévy fut l'inspirateur d'une kyrielle d'organismes de bienfaisance efficaces auxquels il se dévoua sa vie durant en convaincant et en inspirant les siens pendant tout un siècle : la Maternelle, l'Aide scolaire, le Centre antituberculeux, la Fédération des associations juives pour la lutte contre la tuberculose, le Préventorium de Ben-Ahmed, l'Union des associations juives de Casablanca, le Comité d'études juives, Maghen David, l'École normale hébraïque de l'Alliance, l'œuvre des bourses Abraham Ribbi, le Centre social du Mellah, l'école professionnelle de l'O.R.T., l'organisation de santé O.S.E. et bien d'autres encore. Par ailleurs, il fut président du Fonds national juif au Maroc pendant 35 ans

Alfonso Sabah fut l'âme du centre Charles Netter à Casablanca et collabora avec le DEJJ {Département Éducatif de la Jeunesse Juive) pour maintenir une activité culturelle vibrante donnant à la jeunesse les moyens de conjuguer judéité et modernité. Il offrit de la sorte une grande gamme d'activités éducatives et sportives : séminaires, soirées dansantes, conférences, sorties en plein air, synagogue, terrain de sport, etc. Léon Ashkénazi, alias Manitou, sut redonner le goût de l'héritage humaniste juif qu'il réconcilia avec l'orthodoxie traditionnelle du judaïsme ainsi qu'avec la philosophie et la pensée modernes. David Amar, secrétaire général du Conseil des Communautés sut exiger publiquement le respect des libertés civiques des Juifs marocains à l'heure où des relents d'un passé de minoritaires tolérés refaisaient surface

Fernand Corcos, J. Ohayon, le Dr Léon Benzaquen et Carlos De Nesry ont su respectivement, par leurs articles et leurs éditoriaux, présenter avec brio le besoin d'auto émancipation du judaïsme marocain. Sam Avital (Abitbol) et Élie Ohayon furent les architectes de YAliya clandestine, convaincus que c'était dans un état juif que la communauté se réaliserait

איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילות פאס

אלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).

רס״ג, בן קוריש ואבן ג׳נאח הם הם אפוא בעלי ההכרה הבלשנית המתקדמת. ולהם יש לצרף את הרמב״ם, ואפילו שלא עסק בדקדוק וכמילון, הגיע אף הוא לאותה הכרה באשר להתפתחות הלשון ובאשר לפן הסוציולינגוויסטי של קביעת נורמות בלשון(ראה להלן, בנספח).

נספח: הפועל ״תרם״ ואחיו

המחלוקת בדבר טיבה של לשון חכמים ובדבר מעמדה בחרה לה מראשית דרכה מילת מפתח – מילת קוד: הפועל ״תרם״. במה דברים אמורים? על מנת להראות שלשון המשנה משובשת, או לפחות אינה מדוקדקת, נהגו להצביע על הפועל ״תרם״, שבו הפכו תי״ו של המשקל (מהשם ״תרומה״) לעיצור שורשי.

במקרא משמש הפועל רום משורש ר׳ו׳מ׳ בבניין הפעיל (הרים, ירים) וממנו נגזר השם ״תרומה״, כגון: תרימו תרומה לה׳(במדבר טו, יט), אבל בלשון המשנה משתמשים בשורש התנייני ת׳ר׳ם׳, שנגזר מן השם ״תרומה״, כגון: ״חמישה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה״(תרומות א, א).

עוד שתי דוגמות של פעלים גזורי שם(דנומינטיבים) במשנה הם: ״התריע״ מן ״תרועה״ (במקרא ״הריע״ מן השורש ר׳ו׳ע׳). ״התחיל״ מן ״תחילה״(במקרא: ״החל״ מן השורש ח׳ל׳ל׳). העברית החדשה נתעשרה בפעלים תנייניים מטיפוסים שונים, כגון: התניע «תנועהג נ׳ו׳ע׳). מיקד «מוקד <י׳ק׳ד׳). מסגר «מסגרת< ס׳ג׳ר׳), אבטח «אבטחה <ב׳ט׳ח׳). הנה העדויות מספרות ימי הביניים:

מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה־י׳):

המחברת: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט,קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי״.

ר׳ יונה אבן ג׳נאח (ספרד, ראשית המאה ה-י״א):

ספר הרקמה: ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון.

כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה] כי התו בתחלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ״וירע העם [=שורש רו״ע ]״. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… [כאילו משורש א׳פ׳כ׳/י׳פ׳כ׳ו ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: מדיח ומליח שהוא טעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין ״במלח תמלח״ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי.

כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…

ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה/ מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך…״(עמי יט־ב).

ר׳ אברהם אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה-י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות ״אינן כראוי בלשון״(תרומות א, א)

סוף המאמר " איגרת רבי יהודה קורייש ליהודי קהילת פאס – שמעון שרביט

מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב – הרב אברהם אסולין הי"ו

תורת אמך

 ◆ ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין    

מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב.

א.  ראש חודש אב הוא יום שבו נסתלק אהרן הכהן ולכן מנהגינו הוא דמותר לאכול בו בשר. כ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן נד), קצש"ע טולידאנו (עמוד רמז), ובקרית חנה דוד לר' דוד הכהן סקאלי זצ"ל (סימן נב אות כו). וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ל), שמנהג עיר פאס לאכול בשר בר"ח, מלבד משפחת אבן צור שנמנעים מאכילת בשר. כן המנהג בתיזנית, ובטהלה. (מו"ח ר' אברהם הלוי הי"ו). וכן אוכלים בשר בעיר צ'פרו,

ראה בספר דבר אמת להגר"י מונסונייגו (סימן ג).אמנם באזור הספרדי לא אכלו בשר. וכך שמעתי מהרה"ג רבי שלמה דיין שמנהג טיטואן שלא לאכול בשר בר"ח. וכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק בליקוטים (או"ח דף לע"ב).

ב.  מר"ח וכן בשבוע שחל בו תשעה באב לא אוכלים בשר מלבד ליולדת שהקלו לה שתשושה וחלשה וכתב בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה מב), דדווקא בשר עוף. ובארץ רבים נוהגים בשבת חזון לאכול בשר שאינו טרי (דהיינו קפוא).

ג.  אכילת בשר בשבת חזון. מגורשי ספרד אכלו בשר כרגיל וכך נהגו בקהילות פאס, מכנאס, וצ'פרו. התושבים הקפידו לאכול בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים וטיגנו אותו בשמן, ונקרא בלע"ז לכלי"ע וכן נהגו גם במרכש. ובכפרי הדרום לא אכלו בשר כלל. כ"כ בדברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 102). ובשו"ת משפטים ישרים (סימן קע), כתב להתיר לשחוט במקום צורך כגון שצריכין בשר לכבוד שבת. והאידנא שראוי להחמיר בפרט שמצוי בשרים בשפע בהקפאות. ולנוהגים להימנע מאכילת בשר אין בכך איסור היות שאין חיוב באכילת בשר מלבד יו"ט שאז נאמר אין שמחה אלא בבשר ויין, ומה גם שאין ניכר במניעת אכילת בשר מפני אבלות שיש מטעמי בריאות נמנעים מאכילת בשר. ומעשה היה בארץ. הגיעה אשה לרבי משה אסולין זצ"ל רב ישוב כרם בן זמרא ושאלה אם יהא מותר לה לאכול בשר בשבת חזון, היות ואין לה דבר אחר לבשל? ובמליצה ענה הרב, פרה זו נשחטה קודם חורבן הבית.

ד.הפטורות מן התענית. מנהגנו להתיר למעוברות ומניקות לאכול בתעניות עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז תמוז. וכאשר שלשת התעניות הנ"ל דחוי מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק השו"ע (סימן תקנט ה"ט). וכך מובא בשו"ת ויען משה (אור"ח סימן עז),וכן בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן עה), אומנם בקיצש"ע טולידאנו (סימן תק"ו הלכה טו),כתב וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא. ובשנה שחל תשעה באב דחוי הדין להתיר למועברות ומינקות באכילה כדין שלש תעניות. ויאכלו כדי קיום הגוף. (חזון עובדיה תעניות דף ס).

תשעה באב – 1,946 לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו

 הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש  ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס  הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש…

אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה,

די לגלות

תחום  הסידורים – למי שעוקב – מתפתח מחודש לחודש, כך שכיום ישנם למעלה ממאתיים סידורים, ואין ספק שכל זה מחמת הגלות, וכשיבנה המקדש – פלוני יטען, שהשליח ציבור צריך להתפלל בנוסח המדוייק וכו', אבל באמת, מחמת השארת השכינה, תהיה כזאת אלוקות שהצעות אלו לא תהיינה קימות… ולכן על כל אחד לתפוס בנוסח אבותיו, לא מתוך שהנוסח שלו הוא האמת והשאר ח"ו טועים, שהלא אנו בגלות עד שיבוא משיח צדקנו מהרה, ולא ניתן להתפאר בגלות, ולבנתים כל אחד יתפוס בנוסח אבותיו.

זהירות  לשון הרע.
היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
והלכת בדרכיו
כאשר נכבשה יריחו בידי בני ישראל, אותו יום שבת היה והכרז חרם על שלל העיר, נאסר לקחת ממנה דבר וכל הרכוש הקדש לשמים. יותר מאחר נגף צבאו של יהושע כי זהו ענש על שלא נשמר החרם. יהושע שאל מהקדוש ברוך הוא לדעת את זהותו של החוטא ונענה מה': וכי דילטור  {מוסר – מלשין},  "הטל גורל ותמצא את החוטא (יהושע ז:), ללמדנו כי שונא ה' לשון הרע, וכל המדבר לשון הרע, סוטה הוא מדרכי ה'.
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו"

ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן

ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

 ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום.  שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.

ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.

ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.

ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.

= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.

= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של  תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות,  וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י.  אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות כדוגמת העיר פאס, וגם בארץ במושב יד רמב"ם ליוצאי פאס ערב תשעה באב כמעט שכל המושב חשוך, כל בית מדליקים מנורה קטנה, כאבל על חורבן בית תאפרתנו (מפי רבי יצחק סאסי).

יא.  כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

יג.נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת  בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.

יד.במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים,  וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים,  ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.

טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה אלא במנחה הסמוכה לשקיעה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.

טז.אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט.שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ.  נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל  כי במנחה ט"ב נולד המשיח  הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון.  וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא.   לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב.   בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי  מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד.  מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה.מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.

 כז. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. (ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה). וכתב הב"ח (סימן תקנ"ד), שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי, ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג.
ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).

 מתוך הספר תורת אמך כת"י שבו יש הוספות רבות.

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל

עתון חבצלת מודיע על פטירתו של רבי דוד בן שמעון

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=HZT

הרב צוף דבשחלוצים בדמעה….בעריכת שמעון שטרית

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ספר שערי צדק. חלק זה נקרא שער החצר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער הקדים. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בן-שמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גד בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות

Dr Dan Manor – Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

R.Y.A traite de ce sujet de son propre point de vue. De meme que dans la revelation du monde des Akoudim, il a evite les formules qui eveillent des questions theologiques. Ainsi, au sujet de la Cassure des vases, il devoile une partie et en cache une autre. La Cassure, a son avis, provient de la volonte formelle de Dieu et non d'un accident technique selon une des explications dans la Kabala du Ha'ari. II en trouve la preuve dans les six lettres qui composent le premier mot de la Thora בראשית Berechit. En se servant de ces six lettres on obtient : " Par Sa volonte, il a d'abord casse les lettres" Akoudim, Nekoudim et Broudim, rayes, pointilles et griveles sont les taches apparues sur les moutons quand Jacob voulut separer ses moutons de ceux de Laban (n.d.t)

Meme plus, il considere la Cassure comme un monde complementaire aux Akoudim qui lui etaient anterieurs et aux Berudim qui lui succedent: " Et il veut en cela faire allusion a Bara chit (Berechit), Akoudim, Nekoudim et Broudim, pour dire que tous sont la base et le fondement de tous les mondes". Cela veut dire que le poids des trois mondes pour l'institution de l'etre est egal. De la, on peut comprendre le sens tragique de la Cassure selon la theosophie de Louria qui ne lui convient pas

II est vrai que R.Y.A. se conforme a la conception du Ha'ari qui dit que la Cassure provient du Din-jugement- contenu dans les vases, mais seulement pour marquer le cote tragique de la Chekhina qui a ete atteinte plus que toute autre Sefira des suites de la Cassure. Ceci arrive dans l'intention pragmatique de donner vigueur au devoir religieux envers la Chekhina. Gardez-vous bien et sachez que le nom B"N (synonyme de Chekhina est le feu ardent ou a eu lieu la Cassure. Et il est necessaire de faire tous les jours le Tikoun : la reparation. Que vous preniez l'habitude de faire des Mitsvot et des bonnes actions ainsi que des prieres comme il se doit. L'expression "feu ardent" represente les Dinim-jugements- difficiles dans lesquels se trouve la Chekhina

Le monde du Tikoun, celui des Beroudim, est destine a corriger les defauts de la Cassure afin de consolider une divinite devoilee et dynamique avec laquelle l'homme peut avoir un contact spirituel. Elle a deux aspects 

  1. L'essence meme des Sefirot en tant que faces, C'est-a-dire que la Sefira est composee de dix nombres primordiaux: Le Hessed, Tiferet, Netsah…
  2. Le classement des Sefirot est selon le Din-Jugement- et la Rahamim- Par exemple les Sefirot de la colonne de gauche Gvoura et Hod, decoulent du Din-Jugement-, tandis que Sefirot dans la colonne de droite Hessed, Netsah, relevent de la Misericorde.

Le debut du Tikoun, d'apres la Kabala du Ha'ari est l'augmentation du volume des recipients pour qu'ils puissent contenir la lumiere, alors que l'auteur ici, pense que la puissance de la lumiere a ete restreinte non seulement pour qu'elle convienne aux recipients, mais aussi pour permettre a l'homme d'adorer Dieu

 "Car l'essentiel (la diminution de la lumiere) c'est d'encourager l'homme a adorer Dieu. La dissertation sur ce sujet est vaste et complexe et n'a pas de place dans le cadre de cet article. Nous mentionnerons seulement quelques problemes qui n'ont pas recu de solution et c'est a l'homme qu'incombe la responsabilite de les resoudre

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

רבי דוד עובדיה 2

הנגיד לא היה רק משרת הקהל ומוציא לפועל, אלא גם שליש שיש בידו כח להכריע בשאלות קלות על דעתו בלבד. בידו ליזום כנס יחידי הקהל להכרעת שאלות חמורות.אף שסמכותו הוא יונק משבעה טובי העיר הרהי שהרבה תלוי באופיו ובאישיותו, ויכול היה להקנות לעצמו מעמד שלטוני של ממש.

. תעודה מספר 114

התר"ך – 1860

בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עתצ שיהיה איזנ מעמד לדרוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.

וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.

וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.

ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדושה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.

יובם שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.

וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.

וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההסכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.

גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.

והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלךיך אלהיך לפ"ק וקיים.

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .

וכל איש אשר לא יבוא מהם לעמד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.

כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 114

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

שדרים

בהו'

יום ה׳ לסדרת וה' הצליח דרכי אתן ש' אקראך כי תענני

אילן ששרשיו מרובין רבים ועצומים עפיה שפיר ואנביה. אילן נאה דלביש מדה שקול כרובה של סנהדרין, מהדר מן המהדרין כרכא דכלא ביה. אילן לסמוך עליו סמוכין דרבנן. עוקר הרים וטוחנן. דין הוא הדר. בקודש נהדר מעלת הרב המובהק ונוגה לו ברק. המתחסד עם קונו כמוהר״ר ר׳ עמרם אלבאז נרו׳ יאיר ויזהיר כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר עד ובא לציון נואל ולשביי כיר'

חיים מדבר שלום שלומי אמוני מלמעלה מנה ותפילתי על חכם לפני השוכן בציון והבוחר בירושלים למען יאריך ימים ושנות עולמים והיה עלהו רענן. שקט ושאנן. ששים ושמחים. במשכנות מבטחים כיר'. עיט לדבר להגיד למניר׳ מאשר לשלומינו כי טוב הוא. ושבוע שעברה אספתי את שלומם מפי בנו חמודו וששתי ושמחתי מידיעת שו״ט כי יהיה תמיד. ואבוא היום להגיד לרו״ם כת"ר בכתב מע' הרב המו׳ כמוהרר׳ ר׳ עמור אבוטבול היי ומשם יבין סתום מן המפורש במה אנן קיימי יציבא בארעא והעיקר מה שרומי ישתדלו בכל עת ותעצומות להפר עצת המרגלים להיות לנו לפה לכבוד ארץ הקדושה ורבניה וחכמיה ולקדושים אשר בארץ אבותינו הקדושים ויעא: והא ודאי כי וו אינה צריבה לפנים כי על גדולי ישראל מוטל להבין האמת ולהסיר המבשילה בטחתי באהבתו אותנו. שכ״י וכ״י ושכמ״ה. אלא מעתה לבניו היקרים ולכל המסתופפים בצלו בצלא דמהימנותא. ר״ש להגביר החי המש״נ רצוי הנגיד המפואר סי׳ יאושוע אלבאז ר״ש לידין׳ ואור עינינו נטע נעמן גובר ונאמן הנובר המפואר סי׳ אליהו בוטבול ריש לידיך ואור עינינו החכם השלם הדומי הרב ועצום פקידינו וגוברינו של עיקות׳ ירוש׳ תו׳ ר׳ רפאל מאמאן. רו״ש בתוארי וחי״ן נא גבור שישיביני הוא והרב ר׳ עמור היי ובה אדע כי מצאתי חן כדי נאה׳ עה׳ קטיני הבא מדנית יאודה מגויית הארי שרעל דאתי מגוע היחס

מרדכי חיים בכמוה״ר יוסף ס״ט

קצצא עלא ירושלים חיו דכללהא נבוזרדאן-קינה על ירושלים

ט באב

קצצא עלא ירושלים חיו דכללהא נבוזרדאן

קינה על ירושלים כשנכנס נבוזרדאן בשעריה  

  

אווילי בלוויל עלא מא זראלי, חין דכל לעדו תבדדל חאלי

אללי ביללות מא אירע לי, בפרוץ האויב שונתה מעלתי

 

בדכול נבוזראדן יכלי היכאלי, מא נלבס לבייד דון לכחאלי

נכנס נבוזראדן להחריב היכלי, לבן לא אלבש אלא שחור אפלתי

 

באמר לקודרא יפנניהום פי מררא

בפקודת בורא עולם, נצטווה להשמיד במחי יד

 

בלכיול תרדח ובכתרת צייאח

בסוסים רומסים וברוב צווחות מכל צד

 

נזל בקוואמו אודאר בלצוואר, באמר ררחמאן יחסאבלו דוואר

נחת בעוצמתו והקיף החומות, במאמר הרחמן על הבריות

 

כממם יפנניהום פי סאעא ייא חודדאר, יקתלהום כבאר ווסגאר

זמם לכלותם בשעה אחת, ימיתם גדולים וקטנים לבלי היות

 

סאגו לפרסאן, וכתרת לגומאן, בדכול לעדו מא עוול בררבח

דהרו הפרשים ורבו הקלגסים, חילות הצורר המנצחים נכנסים

 

ייא רבבי מולאיי וואס האד לגמרא, דאזתעלא אולדאכ פי מררא

אלוהי ריבוני, מה הגזירה חלפה על בניך גם הפעם

 

חין זאהום לעדו בלקום לחמרא, כלאהום וורזעת בלאדהום

השיגה האויב עם אדומי, החריבם והפך ארצם

 

קאלי יימחיהום וואלא ייעפו עליהום

למחות את זכרם ולא לחמול עליהם

 

מא יכללי מננהום לא מלאח וואלא קבאח

לא יותיר מהם לא טובים ולא רעים

 

מדדו ידיהום גרקו לביבאן, דכלו לזנוד כי מתאל לחיוואן

הושיטו ידיה וקרעו השערים, פרצו הגדודים כחיות השדה

 

קדדאם בית לקודס עמלו דיוואן, באמר סולטאן נבוזראדן

על יד המקדש ערכו מועצות, בפקודת הכובש נבוזראדן הרודה

 

בדכול לממזר בדבוח לכנזיר

משנכנס הממזר ונשחט החזיר המבעית

 

פי מודע לארון דדי פיה אללוואח

במעמד ארון קודש ובו לוחות הברית

 

נדק סולטאן וואמר ללחורראץ, גיידהום בגיוד לחדיד ווננחאס

הביע המלך הורה לחכמים, כבל אותם באזיקי נחושת וברזל

 

לא תדרבהום בכור, לא תעטיווהום בררסאס, פי סאעא קטעו ראס

אל תירו באבני קלע או אבני הברד, עירפו ראשי בני ישראל

 

מגיידים דבחוהום, פי למזכאבל תרמיווהום, ודאזו לכול עלא לרוואח

כבולים טבוחים ולאשפתות השליכום, כך תעשו לכל בני ברית

 

שדדוהום פי לרבאג מתל לגנם, בדאוו בלעוללאמא, תניוו בלכוהנים

כלאום במכלאות כמו הצאן, התחילו במלומדים ושנו בכהנים

 

סדדו תלמידים מעא לחזזאנים, וודבחו מעא לבאנים

תיפסו תלמידים וגם משוררים, ריצחו נשים על פני הבנים

 

ווה ווה עליהום עלא מא סאר ביהום

אויה ואבוי להם, ועל מה שנתרחש להם

 

ייא חסרא חכמוהום כיף ננחל פלזבאח

כאשר תפסום כמו דבורים בכוורותיהם

 

 

הווד לעדו אוסאף בעיניה, הזז ראסו וודחכ ווסייר בידיה

ירד הצורר והביט בעיניו, זקף ראשו, צחק ונופף בידיו

 

עלא מזייא נגזי פי סאע נפנניה, נקטעו ידדיה מעא רזליה

בבואי לעם הזה מהר אשמידו, אקטע ידיו וגם רגליו

 

זאהום בלזנחאן, אוכתרת לגומאן, באמר סולטאן נבוזראדן

בה להם בכנפיים ובריבוי גייסות, בפקודת נבוזראדן ואמריו

 

בבסנסאל רבטהום מתל לזדייאן, לקוייאד לכבאר מעא אצצובייאן

בשלשלות קשורים כמו תיישים, יחד גדולי שופטים עם שובבים

 

ווסלת אננובא ללעזבאת ווצובייאן, זהקו תמאנין אלף הרבו מללעורבאן

הגיע תור הבתולות והבחורים, נמלטו שמונים אלך ברחו לערבים

 

לקאווהום מן בעיד עתקוהום, בלקדד לזמאל, ווכתרתו מלאח

פגשום התיימרו לסעוד אותם, בבשר גמלים ומלחים רבים

 

נדהו ללעורבאן עתקונא בלמא, עינינא דלאמו וולסננא סאר פחמא

אמרו לערבים, הרווינו מים, כי חשכו עינינו ולשוננו כפחם

 

פיסאע דככלוהום כול וואחד פי כימא

מהר הכניסו אותם כל אחד לאוהל מחניק וחם

 

מא זאדו עליהום חתתא כלמא

לא הוסיפו דבר עמם ולא מלה ודברים

 

בלגרב מנפוכין והומא בלעטש מדבוחין

בנאדות נפוחים, והם תשושים מצמאונם

 

חללו לגרב פי חלוקהום וומשאוולרוואח

פתחו הנאדות לחלל פיהם, נחנקו ופרחו נשמותיהם

 

ייא לזוואד לעדו מאזאל מא קאדא, וודבבאחין דבחוהום פכל איבדא

האויב טרם כילה, והטובחים שחטום ברוב חשק ומרץ

 

וולכיול תזרי עליהום זייאדא, זראוו זאבוהום מן טריק בעידא

ורכבי הסוסים דלקו אחריהם, הביאו כל נמלט מכל ארץ

 

זברוהום זיעאנין והומא ברוצהום ערייאנין

מצאום מזי רעב וגופם עירום ועריה

 

והומא משאכן לכול זראח

והם מסכנים פצועים עם מכה טרייה.

 

וואזיוו תעזזבו מא זרא ייא חודדאר, מן צבאח חתתא לדדוהאר

בואו והביטו בפלאים, מבוקר ועד צהרי היום

 

מא כללאוו לא נתא וואלא דכר, בקאוו גיר לטורס וונסא לעעואר

לא הותירו לא זכר ולא נקבה, שרדו רק נשיפ סומות ואילמות

 

אממא לעוואתק תתרמאוו פלבייאר

ואילו הבתולות לחשכת הבורות הושלכו אי לאן

 

יעטיוו ללואלדיהום וואלא מן ייאתיהום

פנו להוריהים, ומי יענן בקוראן

 

חתתא בכאוו ססמאוואת וותקוואוו לרייאח

עד כי השמים הזילו דמעות, וסערו רוחות וענן

 

צאח סולטאן וורפד עיניה ללאה לעאלי

נזדעק המלך ונשא עיניו, ושאל אלוהי מרום

 

וועלאס פדדית קאוומכ וכללית דארכ כאלי

מדוע הכחדת אומתך, נהרס זבולך בלי מקום

 

האדא מא עמלת לדדי מא עמלו עמאלי

ענהו, כך עוללתי לאלה אשר לא עבדו עבודתי

 

אממא אנא כאפר בללאה מתלי

אמר לו המלך, הלוא אני כופר, ולא באלהותך אמונתי

 

אילכ כתתפת ידדייא, וונתא תגפר לכטייא

ואם ידי לאחור אכבול, ותבטל כל קנס ותכפר מעלי

 

ופהאד לרוואח דדי קתלת נתי תסמח

ועל הנפשות האלה שהרגתי, תעביר מחילתך מעלי

 

פי תנאדהו לאבות וזאוו לנביא, בססרע אטלב יספע ללאה רבבי

נתעוררו האבות ובאו לנביא, התחנן לתפילה ואולי האל

 

חין ראה מולאנא קאל, אטלב ייא חאביבי

כאשר ראהו ריבוננו אמר לו, בקש יקירי הנביא

 

קאללו טלבת מננכ תעפי עלא תבקיית צאבי

אמר הנביא, משאלתי היא, יהמו רחמיך על שארית התינוקות

 

חין סמעו אלמלכייא, אוצייחו בננדיב אולבכא

וכאשר שמעו המלאכים, צווחו במספד ובכיות

 

חתתא סוואדו שמאוות וותקוואוו לרייאח

נתקדרו פני שמים, ונתעצמו בסופות

 

חמקו אטטיור פי סמא והוואוו, עלא בית לקודס מן כתרת אדדאוו

חגו הציפורים ברקיע וריחפו מעל המקדש מרוב אורו וחילו

 

נכלאת ייא חצרא ווקאוומהא נזלאוו

אויה לנו כי נחרב, וכל משכימי פתחו הוגלו מזבולו

 

וולחוש וותעאלב פי יירעאוו באיין לומאם יינדללו

שועלים ותנים יהלכו בו, ובין האומות העם יושב בשפלו

 

וופלשעאב יינקטלו, יידפלו פי אוזזההום עסייא ווצבאח

במורדות ההר ייהרגו, יירקו בפניהם השכם והערב

 

זינאת ליהום שאעא קאלו הייא, וואלא ערפו ללאה מול דדונייא

יפתח להפ שעתם התגאו בכוחם, וכבר לא ידעו מנהיג העולם

 

בוה בוה מא זרא בלקום לעממייא, אללי מא קבלו כלאם נביא זכריה

אוי ואבוי על אסון זה העם, לא קיבלו תוכחת זכריה נביאם

 

כול יום כאן יזיהום, וכא יבררח עליהום

בכל יום הופיע בינותם, חוזר וקורא חזונו בקולות

 

תכבבע פי סארייא, וונצרוה כיף נציר אללוואח

ומזעמם טמן עצמו בעמוד, נסרוהו כנסירת הלוחות

 

קאלו לומאם לכיר נקטע עליהום, לבהז וונאוור ללי כאן עליהום

נתחלשו העמים כי חדלה השפעתם, הועד הוד הזוהר שננסך ךהם

 

ווליום ייא חצרא קתלו נביהום, וסארו לעביד ייחכּמו פיהום

והיום ברוע מעלל רצחו נביאם, עבדים זרים מושלים בהם

 

אללאה ייא רבבי תפאזלי קלבי

אלוהים הרחב דעתנו אמצנו וחזקנו

 

פי קריב תרסללננא למשיח

ובקרוב שלח לנו משיח צדקנו

 

אילאכ ייא רבבי טלבת בננייא

ממך אלוהי, אבקש בקשה חנונה בתמימות

 

תכליהום כיף כלית בית המקדש דגייא

החרב אויבינו, כפי שהמקדש הרסת במהירות

 

ווחנא נייתנא אילאכ קווייא, תאמר עלא בית המקדש תנזל מבנייא

בטחוננו בך עצום הוא, צווי וירד מקדשך בנוי לתלפיות

 

וויזיוו בני משה, ויזמעו כלל מן הווא גאשי

ויבואו אנשי בני משה, וייקבצו המוני נפוצות

 

בזהר מן כאלק לכסוד מעא אררוואח  

בעוצמת יוצר הבריות ונשמות ורוחות

 

סוף הקצידה

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר