ארכיון חודשי: יולי 2015


Mon passage a l'E.N.I.O, l'Ecole Normale Israelite Orientale Denise Gabriel

ALLIANCE

Denise Gabriel

Mon passage a l'E.N.I.O, l'Ecole Normale Israelite Orientale

A notre age il est bien doux de se rememorer de souvenirs de jeunesse. Et voila qu'en decembre 2010 on a celebre 150 ans de la fondation de l'Union Israelite Universelle (1860) et, a cette occasion, revocation, entre autres reminiscences, de mon sejour de trois annees a l'Ecole Normale ENIO, et qui fut pour moi, d'un certain point de vue, un genre de reve. Moi qui jusqu'a l'age de 17 ans n'avait jamais quitte toute seule le kilometre carre autour de ma maison d'enfance, je me retrouvais a l'Ecole Normale sise a Auteuil, l'un des plus beaux quartiers de Paris, et transitant a Versailles ou se trouvait le dortoir des filles.

L'ecole.

D'abord la maison ou logeait l'ecole — un hotel particulier du XVIII erne siecle de trois etages, entoure d'un pare merveilleux ou tronait une replique de la statue "Moi'se", (voir photo) oeuvre de Michel Ange. La, Mme Delvisius avait accueilli chez elle tout le siecle des Lumieres : Diderot, d'Alembert, et Thomas Jefferson. Pendant la deuxieme guerre mondiale cette maison fut un lieu terrifiant ou la milice francaise pronazie avait etabli son quartier general. Mais apres la guerre elle fut restituee a l'UIU pour reprendre son role d'institution de formation de jeunes instituteurs israelites qui devaient retourner dans leurs pays servir dans les ecoles franco- hebrai'ques fondees par l'UIU.

Au sous-sol – la cuisine et les dependances. Quelques marches menaient a une belle entree. A droite de l'entree un escalier aux marches de bois poli qui menait aux etages, dortoir des garcons et appartement du Directeur. En face le bureau du Directeur et a gauche un beau salon par lequel on accedait aux classes.

Papa Levinas.

Le Directeur, Monsieur Emmanuel Levinas, etait pour nous un bon papa respecte mais qui menait l'ecole de facon ferme et efficace (je ne l'ai jamais entendu elever la voix). II faut reconnaitre que nous n'etions pas conscients de sa valeur intellectuelle.

Nous savions seulement qu'il enseignait la philosophie. II est vrai qu'a cette spoque il en etait seulement a ses debuts. A sa premiere visite en Israel en  1955 il avait tenu a rencontrer ses anciens eleves qui avaient fait Alyah. C'est bien curieux, mais je n'ai qu'une vague memoire de cette rencontre. C'est bien plus tard que nous avons suivi, non sans fierte puisque nous avions ete proches d'un personnage exceptionnel, sa lente et tardive accession a la celebrite et reconnaissance de sa juste valeur.

En verite, tout avait commence a l'ENIO dont il avait fait une sorte de maison d'etudes talmudiques (avec la presence du tres mysterieux monsieur Chouchani) en meme temps qu'un lieu de convergence de la pensee juive et de colloques avec les jeunes philosophes  de l'epoque

Malheureusement je ne m'en rendais pas compte en 1948, par manque d'experience, pour profiter de cette ambiance intellectuelle, mais je suis bien emue d'y avoir trempe quand meme.

Les Copains

J'ai ete selectionnee parmi les eleves de mon ecole a Marrakech pour poursuivre_mes etudes a l'ENIO, et fut recue apres avoir passe les examens a Casablanca. De la le bateau pour Marseille et la grande aventure. Sur le bateau j'ai rencontre ma premiere amie, Jeannine. Nous avons ete revues a Marseille par ses proches parents. Ensuite le train pour Paris ou nous attendait un eleve de l'ecole qui nous annonce que la valise de Jeannine s'etait egaree. Imaginez notre consternation, cela debutait bien ! Mais bien vite quelqu'un mit fin a la plaisanterie : c'etait une facon des garcons de 'feter" l'arrivee des filles.

En 1948 nous etions sept filles : trois marocaines, trois israeliennes et une iranienne. Plus tard sont arrivees deux libanaises et une tunisienne. Nous etions logees dans une maison d'enfants de l'OSE a Versailles, par manque de place a Auteuil. Retrospectivement je crois que c'etait surtout pour nous separer des garcons, suivant la plus pure tradition de morale juive. A part les lecons en classe et les repas en commun nous n'avions pas beaucoup de contacts sociaux avec les garcons. Nous prenions le train de sept heures de Versailles et de retour a 16 heures, tout de suite apres la fin des classes. Entre filles qui partageaient le meme dortoir, nous nous entendions tres bien, avec des discussions qui n'en finissaient pas les fourires, les disputes et parfois des pleurs, bref toute l'ambiance collegiale d'une bande de filles qui au fond s'aimaient bien. A tour de role les filles passaient un Chabbat a Auteuil, et prenaient part aux prieres (la synagogue se trouvait au fond duparc) avec separation entre garcons et filles.

Dans ces cas on nous hebergeait dans un pavilion separe du batiment central.

Dans cette ambiance un peu austere de discipline, etudes et surveillance serree, ne pouvait se developper une activite sociale intense, comme on pourrait s'y attendre parmi un groupe de jeunes. Malgre cela j'ai de bons souvenirs de certaines "surprises-parties" que nous organisions avec musique et danses, sous l'oeil vigilant et indulgent du Directeur, ainsi que plusieurs excursions et, dans la limite de nos maigres moyens, sorties en ville, au theatre et meme une fois a l'Opera.

Au terme de trois annees d'etudes, vint le moment ou je ne pensais qu'a rejoindre ma famille qui etait deja en Israel. Tout le groupe s'est disperse et je n'ai garde aucun contact avec les amis. II ne me reste de cette periode qu'une memoire un peu floue d'un episode agreable, tendre et doux, sans heurts mais sans details precis

Dommage, car c'est quand meme une tranche de jeunesse un peu perdue.

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

הצו המלכותי...מונטיפיורי

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

בתאריכים 20 בינואר, 14 במארס 1845 פנה סגן קונסול בריטניה במוגדור, ויליאם גרייס (William Grace), למשה מונטיפיורי בלונדון בדבר הסיוע במזון ובבגדים לנצרכים יהודים. ויליאם גרייס ניצל את ההזדמנות עם הפלגת אנייה לטנג׳יר כדי להודיע למונטיפיורי שהגיעו סחורות מאנייה ושמה ״סוסאן, והן מחולקות לנצרכים. להלן תוכן המכתב מן ה־20 בינואר 1845 :

בחבילה ששלח מונטיפיורי באנייה הזאת יש רק העתקי מכתבים בלא הוראות חדשות. גרייס ביקר את היהודים בעיר כדי לעודד אותם ולסייע לחסרי הכול, אבל הצטער לראות שחוץ ממקרים יחידים יש מצוקה בכל הבתים. כיוון שכך חילק אורז כמעט בלא הבחנה. הוא ציין במפורש את הכמות למבוגרים בגיל 13 ומעלה ולילדים מתחת לגיל הזה. ואף שמר אורז לאלה שאינם במוגדור, ואין להם אפשרות לחזור אליה. הוא התכוון לשלוח אותו להם בשיא המהירות או כשיחזרו למוגדור. בשל מחסור בבגדים החל לחלקם לזקנים, לחלשים לאלו שאינם מסוגלים לעבוד ושאין להם קרובים שיוכלו להיסמך עליהם. רבים מהם היו מוכנים למכור את בגדיהם, אילו היה אפשר לעשות זאת. דאג שייתפרו את הבגדים בביתן, וחילק את הבגדים שנותרו בקרב הצעירים הנצרכים ביותר.

גרייס עוד כותב כשקיבל את המכתב של מונטיפיורי, שנשלח באנייה, כתב לעמרם וליוסף אלמאליח.20 בני משפחת אלמאליח הודיעו לו שיישארו זמן ממושך יותר במראכש. הרבה עניים מתים בכל יום מחוסר מזון. הוא אינו מחכה לתשובתם. המושל הרשה לכותב לקחת את הסחורה לביתו בלא מכס, והוא מקווה שהמועצה שהוקמה בלונדון כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור תאשר את הצעדים שנקט. גרייס אומר שהוא שבע רצון שניתנה לו האפשרות לתרום לרווחת העניים והסובלים. בהמשך מספר שכמו שתושבים נוצרים איבדו את רכושם בעת ההפגזה על מוגדור, כך גם קרה לו, אבל אין נוצרי שיסבול ממחסור עד שיזדקק למה ששלח מונטיפיורי. כשיפליגו האניות ״תקרה״ או ״סוסאן, ישלח דין וחשבון על החלוקה עם רשימת האנשים שקיבלו אותה, כפי שנתבקש.

נ. ב. לאחר החתימה יש עוד פרטים על הסכומים שחולקו(תעודה מס׳ 5).

 

הערת המחבר : לפי מכתב אחר של ויליאם גרייס מ־20 בינואר 1845, עמרם ויוסף אלמאליח פעלו יחדיו להקל על מצבם של העניים והנצרכים במוגדור בעת הזאת: שני האישים הם בני אותה משפחה, שהיו בה חכמים וסוחרים מצליחים. המשפחה שלטה בחיי הקהילה במוגדור כשמונים שנה. עמרם בן יוסף(נפטר בשנת 1865), יליד רבאט, חי בגיברלטר ובליסבון, ומליסבון עבר למוגדור בשנת 1820. אחרי המלחמה בשנת 1844 סחר עם בריטניה. הוא קיבל פריבלגיות מן הסלטאן, ובזכות זאת התעשר. סבו עיוש אלמאליח (תקמ״ח-תקפ״ג 1823-1788), שכיהן ברבאט, בסלא ולעת זקנתו בגיברלטר, חיבר את הספר 'תקפו של יוסף׳, ח׳׳א ליוורנו תרט״ו, ח״ב תקפ״ג. ראו עליו: יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, דף ס, ע״א. החכם יוסף בן אהרן אלמאליח (1886-1809) היה סוחר מצליח, וכיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה־ הונגריה וסגן קונסול עד שנפטר. הוא לחם נגד המיסיונרים האנגליקנים משנת 1844, ובייחוד לאחר שנת 1875 כשייסדו במוגדור בסיס קבוע לפעילותם. הוא יזם הקמת בית ספר לבנות במוגדור, ואת בית הספר ניהלה סטלה קורקוס: בשן, 1998 : על מלחמתו במיסיון ראה: בשן, תשנ״ט, במפתח לפי שמו. על יוזמתו לחינוך בנות: בשן, תשס׳׳ג

קשיים בחלוקת הסיוע ליהודי מוגדור

ב־14 במארס 1845 שב ופנה ויליאם גרייס למונטיפיורי באותו הנושא. הוא כותב שקיווה להעביר בהזדמנות הזאת את רשימת האנשים שנעזרו במשלוחים שהגיעו באניות ״סוסאן ו״אריאל״. אך אנשים אחדים עדיין חסרים, והוא טרם קיבל את הדין וחשבון על חלוקת הציוד שנשלח למרוקו בעבור יוסף אלמאליח. גרייס אומר שהוא מקווה לשלוח בהזדמנות הראשונה דין וחשבון על מה שהתקבל. לטענתו, היה קשה להכין את הדין וחשבון, כי כמה אנשים ידועים רק בכינוייהם, ואילו אחרים שמותיהם לא ידועים; והוא אף גילה שאנשים מספר קיבלו מנות כפולות.

גרייס טוען שכמעט לא סייעו לו, חוץ ממר לוי, שהשתדל ככל יכולתו כדי לסייע לו. לכן היה אפשר להשלים את המשימה ביעילות רבה יותר, אילו האדונים שהיו אמורים לעבוד עם הכותב, עזרו לו כפי שהתבקשו. לטענתו, הרשימה הראשונה שהכין הייתה חסרת תועלת, הואיל והמועצה ביקשה להכניס בה שינויים ולהוסיף פרטים על משלח היד של כמה יחידים. גרייס עוד מספר שמר עמרם אלמאליח אינו ביחסים טובים עם מר לוי. הוא סירב להשתתף בחלוקה באשר הוא מונה כדי לסייע. ומר יוסף אלמאליח נמצא במראכש, ולכן אין אפשרות להתייעץ עמו בנושא. כל מי שמעורב בנושא מחזיק בדעה שמוטב לשלוח את שארית הקרן במזומנים ולא במצרכים, כי הדבר יהיה מועיל יותר.

גרייס מקווה להעביר את החשבונות באנייה לאנטורפן בתוך שבועיים (תעודה מס׳ 12).

הערת המחבר : הוא, כנראה, יהודה לוי יולי(1878-1805), שהיה מנכבדי קהילת מוגדור וסוחר אמיד מ׳סוחרי המלך הוא היה מהמארגנים החרוצים של האגודה שנוסדה בלונדון בראשתם של מונטיפיורי.

 

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

גהאד ושנאת היהודים

אמנת חמאם

הזעם והתסכול על 20 שנות כיבוש ישראלי ביהודה, שומרון ורצועת עזה התפוצצו בהתקוממות ספונטנית בעקבות תאונת דרכים. הפגנות המוניות שהחלו בעזה התפשטו במהירות ליהודה ושומרון. הניסיונות הישראליים לדכא את ההתקוממות רק לבו את האש. הופעתו הפומבית הראשונה של ארגון חמאס הייתה בחודש השני לאינתיפאדה, בינואר 1988, וסימלה את התעצמותו של המאבק על ההגמוניה במחנה הפלסטיני. מהעבר האחד ניצבו הלאומנים, ״ההנהגה הלאומית המאוחדת״ של אנשי אש״ף, ומן העבר השני-חמאס. עכשיו יכלו האיסלאמיסטים לקטוף את הפירות של מפעלי הרווחה שהקימו. בראשית ההתקוממות הייתה ידם של אנשי אש״ף על העליונה, אך בקיץ 1988 כבר זכה חמאס לדומיננטיות זמנית: ״לראשונה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, האיסלאמיסטים הצליחו לכפות את רצונם על הלאומנים״.

הקרב בין ההשקפות לבש תחילה צורה של מלחמת נייר. שני הצדדים פרסמו עשרות עלונים. העלון הראשון של חמאם, מינואר 1988, פותח במילים הבאות: ״הוי תושבינו כולכם, גברים ונשים. הוי ילדינו, הנה היהודים – אחי הקופים, רוצחי הנביאים, מוצצי הדם, מחרחרי המלחמות – רוצחים אתכם, שוללים מכם את החיים לאחר שגזלו את המולדת ואת הבית. רק האיסלאם הוא שישבור את היהודים ויהרוס את חלומם״. והוא ממשיך ומכריז: ״השחרור לא יושלם אלא בהקרבה, בדם ובג׳יהאד המתמשך עד לניצחון״. על משתפי פעולה איים הכרוז במוות. ״מי שידו במעל אל יתלונן אלא על עצמו. כולכם חשופים ומוכרים״.

נקודה אחרונה זו המוזכרת בכרוז מרמזת לזירה נוספת בסכסוך הפנים־פלסטיני. כמו בימי מאורעות 1939-1936, עת חיסל המופתי את מתנגדיו בתוך המחנה הערבי־פלסטיני, גם באינתיפאדה שהתנהלה 50 שנה מאוחר יותר נהרגו הפלסטינים בעיקר בידי אחיהם. ״בשטחים הכבושים בידי ישראל עלה מספר המוסלמים שנהרגו בידי גדודי עז א־דין אל־קסאם הפונדמנטליסטיים [של חמאס] על מספר המוסלמים שהרגו כוחות הכיבוש הישראליים״. כשהעמידה ישראל לדין 300 חברי חמאס בשנת 1989, היא האשימה אותם, בין היתר, ב״רצח משתפי פעולה וכפייה אכזרית של חוקי ההתקוממות על האוכלוסייה״.

הדרכים שכפייה זו נעשתה בהן מתוארות היטב במחקר ״משתפי פעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה״, שחיברו יחד חוקר ישראלי וחוקר פלסטיני. בהערכה זהירה, הם כותבים, לפחות 942 גברים ונשים פלסטינים נרצחו כ״משתפי פעולה״ בשנים 1993-1987. בין אלו גם 130 איש שהואשמו ב״עבירות מוסר״(סמים, ״זנות״, ״סחר בווידאו״). לפי מילטון־אדוארדס, ״ההוצאה להורג של משתפי פעולה נתפסה כצו דתי וכאמצעי להגנה על הדת מפני ישראל״. עם זאת, חלק ממעשי הרצח הללו בוצעו ממניעים אישיים לחלוטין.

מכיוון שלישי הפעילו האיסלאמיסטים לחץ חזק על אש״ף באמצעות אימוץ אמנה משלהם. אמנת חמאס החדשה גימדה את ״האמנה הלאומית הפלסטינית״ של אש״ף משנת 1968 מכל בחינה שהיא. בעוד הטקסט של אש״ף ניסה להצדיק את הצורך בחיסולה של ישראל בלי להזדקק לאנטישמיות גלויה, מנסחיה של אמנת חמאס לא הקדישו שמץ של מאמץ לעמידה במגבלה זו. הג׳יהאד נגד ישראל מוצג בה כצעד הראשון במלחמה עולמית להשמדת היהודים. אמנת חמאס היא אחד המסמכים הפרוגרמטיים החשובים ביותר של האיסלאמיזם בן זמננו, וחשיבותה חורגת הרבה אל מעבר לסכסוך הפלסטיני. באמנתו הולך חמאס בנאמנות בדרכו של אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים.

האמנה מהללת את האחים המוסלמים כ״ארגון כלל עולמי״ וכ״תנועה האיסלאמית הגדולה ביותר בעת החדשה״. חמאס מגדיר בה את עצמו כסניף הפלסטיני של האחים, ובו־בזמן כ״תנועה כלל־עולמית״ שעל המוסלמים בכל העולם לתמוך בג׳יהאד שהיא מבצעת. בהתאם לכך, היא מציינת כיריב לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את ״הציונות העולמית״, שחמאס הוא ״חוד החנית או צעד אחד בדרך׳ של המאבק בה.

יריב זה סימן לו למטרה את הנשים המוסלמיות, ועשה זאת בזדוניות מיוחדת. כך לפחות קובע סעיף 17 באמנה: ״האויבים עמדו על חשיבות תפקידה [של האישה המוסלמית]. הם גורסים שאם יוכלו לכוונה ולגדלה כטוב בעיניהם, הרחק מן האיסלאם, אזי ינצחו במערכה״. משמעות הדברים היא שכל ניע קל של חירות מצד אישה מוסלמית יגונה אפריורית כשיתוף פעולה ישיר או עקיף עם האויב – פשע שעונשו כמובן מוות. האמנה ממשיכה ומסבירה שהאויב מנסה לשלוט בנשים המוסלמיות מרחוק בכל אמצעי שאפשר להעלות על הדעת: ״בסרטים ובתכניות הלימודים בבית הספר, בתיווך משרתיהם שאותם הם מחדירים באמצעות ארגונים ציוניים המשתמשים בשמות ובתצורות שונים, כגון הבונים החופשיים, מועדוני רוטרי, קבוצות ריגול ואחרים״.

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת-דורון חכימי

מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

הפסקת הלחימה בקרב ׳ציפין, ממש ברגעי ההכרעה, גרמה לחילוקי דעות קשים בקרב מצביאי צבאו של עלי וסכנת הפירוד הפכה לפתע למוחשית יותר מתמיד.

קרב צִפין (ערביתوقعة صفين) נערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לצבאו של גדול מתנגדיומועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה. זו הייתה המלחמה הראשונה בתוך האסלאם בין שתי קבוצות יריבות.

כוחות שני היריבים המרים נערכו זה מול זה בשטח סורי הנקרא צִפין בשנת 657. צבאו של עלי היה גדול מאוד אם כי לא מאומן ומלוכד דיו, לעומת צבאו של מועאויה שהיה חזק ומנוסה אך קטן בהרבה. למרות זאת נלחם צבאו של עלי בנחישות, מתוך ייאוש, בנכונות לסכן הכול מתוך ידיעה שאין לו מה להפסיד. במשך זמן רב של לחימה לא הושגה הכרעה, אם כי נראה היה שידו של עלי על העליונה.

מאלק אל-אשתר, ששימש כיד ימינו של עלי, דרש בתוקף להמשיך את הקרב עד להכנעה סופית של יריבו מועאויה ולא להסכים לבוררות. לעומתו, אל־אשעט אבן-קייס, מצביא צבאי מהולל שהשתתף בכיבושה של איראן, הזהיר את התומכים מהמשך מלחמת האחים המיותרת ומתוצאותיה השליליות. הוא הישווה את מלחמת האחים השנייה, ה׳פיתנה׳, כטרגדיה מזיקה לתדמיתו של האיסלאם אשר תשמש כחומר תעמולה הרסני נגד לוחמיו בעתיד.

אולם, למרות חילוקי הדעות החריפים נתן עלי בסופו של דבר הוראה להפסיק את הלוחמה והעדיף ללכת לבוררות. הבוררות נועדה להיערך לאחר שנה ב׳אדרוח׳, הממוקמת על הגבול בין סוריה לחיג׳אז.

הערת המחבר : מאלק אל־אשתר הוא דמות צבעונית ורבת-פעלים שהיה מוכר כלוחם מהולל ואף היה מעורב בהנהגת האיסלאם. אל-אשתר שירת תקופה ארוכה בסוריה את משפחת מועאויה, אולם גורש משם באשמת חתרנות תחת שלטונו של מועאויה ובהגיעו לעיר כופה הצטרף למחנהו של עלי עוד לפני שהגיע הלה למעמד החליפות.

עלי בחר כנציגו את אבו-מוסא אל־אשערי, למרות שהלה לא נמנה ביו מצדדי עמדותיו המובהקים.

. מועאויה בחר במצביא הדגול עומר אבן-אל-עאץ, כובש סוריה, מצרים וארץ ישראל ושימש לפנים אף כיועצו המדיני. כמצופה, הסכמתו של עלי לעריכת הבוררות גרמה לרבים מתומכיו משבט ׳קוראה׳ לפרוש כאות מחאה ממחנהו. המתנגדים לעלי ירדו לעיר נהרואן וקראו לעצמם ׳חוארג׳יוףדהיינו ׳הפורשים׳. עלי ניסה במאמצים רבים לשכנע מעטים מהפורשים לשוב לשורותיו ונגד הסרבנים פתח בלחימה, אולם רבים מהם הצליחו להימלט והמשיכו במאבקם העיקש נגד הסכמתו של עלי לבוררות.

על פי הסברות והשמועות, נחשד אל-אשתר במעורבות ובתכנון הרצח של החליפה עותמאן שהשתייך למשפחתו של מועאויה, נציב סוריה.

עלי סירב בתוקף להסגיר את אשתר לידי מועאויה ואף לא להעמידו לדין בעצמו באשמת רצח עותמאן. יתרה מזו, הוא ביקש ממועאויה להתפנות מעמדתו כנציב סוריה מיד וללא כל תנאי.

תמיכתו החד-משמעית של אל-אשעט בהחלטתו של עלי החריפה את עמדת הפלג הקיצוני שדגל בהמשך הקרב נגד מועאויה עד להכרעה.

ה׳חוארגיון׳ סברו שעלי וכל תומכיו בבוררות טעו טעות מרה וכינו את עלי וחבר מרעיו כופרים, כי על פי השקפתם, הבורר היחיד הוא אלוהי השמיים ובני האדם אינם ראויים לשמש כבוררים לחריצת גורלות.

לאחר שנה של מאבקים פנימיים, התכנסו הבוררים משני הצדדים ובהכרעתם  צידדו בעמדותיו של מועאויה ודחו את טיעוניו של עלי על זכויותיו הריבוניות בסוריה והכירו במועאויה כמנהיג ריבוני על סוריה רבתי.

ה׳חוארג׳יוך הם קבוצת לוחמים הנימנים על בני שבט קוראאה שפרשו ממחנה עלי לאחר הפסקת הלחימה נגד מועאויה בקרב ציפין בניגוד לרצונם, עלי ניסה בתחילה לשכנע את מנהיגי החוארגיון להימנע מפרישה אולם הם לא נענו לבקשותיו ובמלחמה עקובה מדם שפרצה ביניהם נחלו החוארגיון תבוסה קשה ומלבד פליטים מעטים שהצליחו להימלט משדות הקרב, רובם הושמדו.

עקב התבוסה המדינית, צנח מעמדו של עלי לשפל המדרגה ורבים מתומכיו פרשו משורותיו והצטרפו למחנהו של מועאויה.

מועאויה, בעצת יועצו, עומר אבן-אל-עאץ, כובש ארץ הנילוס ונציבה הראשון בתקופת החליפה עומר, ניצל את חולשתו המדינית של עלי ופלש במפתיע למצרים ולאחר כיבושה המהיר מינה את עומר אבן-אל-עאץ לנציבה הקבוע עד סוף ימי חייו

לאחר ניצחונו המבטיח בבוררות ולאחר כיבושה של מצרים, הגיע מועאויה לידי החלטה גלויה לתבוע לעצמו את מעמד החליפות ורבים ממנהיגי השבטים תמכו בתביעתו ללא היסוס.

בשנת 661 לספירה נרצח עלי אבן-טאלב במפתיע על ידי אחד מבני החוארג׳יון, אבן-אל-בולג׳ם, במסגד אל-כופה בשעת התפילה ובנו הגדול חסן שאמור היה לרשת את מקומו שוכנע על ידי שליחי מועאויה לוותר על מועמדותו תמורת ממון רב ונשים יפות.

על פי הסברה, שכנע מועאויה בתחילה את חסן אבן-עלי לוותר על מועמדותו לחליפות בפיצוי כספי גדול, אולם עם חלוף הזמן, כשנודע לו על ניסיונותיו לחתור תחת שלטונו, שיחד, על פי שמועות, בממון רב את אחת מנשותיו ופיתה אותה להרעילו כדי להסירו מעל דרכו המדינית והוא אכן הצליח במזימתו.

לאחר מותו של עלי אבן־טאלב, החליפה הרביעי בשרשרת ה׳רשידיון, שכונו אף ׳הצדיקים'תמה והסתיימה לה תקופת הזוהר באיסלאם שנמשכה כארבעים שנה במאבקים עיקשים ולוחמנים שהתחוללו במדינה והסתיימו באימפריה מוסלמית אדירה ששלטה על חלקים נרחבים מאסיה ומאפריקה וידיה היו עוד נטויות.

כל מנהיגי האיסלאם, ממוחמד ועד עלי, עסקו בעיקר בהרחבת תחום שליטתם במלחמות עקובות מדם ובגביית מיסים כבדים מהעמים הכנועים.

אשא קינה במרה קינה. – לתשעה באב- רבי יעקב אבן צור

פיוטי רבי יעקב אבן צור

אשא קינה במרה

קינה. – לתשעה באב

אשיא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל,

 אֵאָנַח, וכמו נחל / שוטף, עיני נגרה.

 

יענה בָּפַני כחשי, / וגדל כים שברי

 נתתי שׂק לבושי, / ומספוא היה שברי.

 

קויתי לצאת חפשי, / והנה אבד שיברי.

לזאת לבבך שברי,

ובאפלה שבי

עדתי, כי עיר צבי

חךבה, גם התפוררה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

עשירים גם סגנים, / כפה ואגמון גם ראש,

היו מֻכִּים ומעֻנים, / מכף רגל ועד ראש:

נהפכו לדראונים / כל מבחר בשמים ראש.

אתן בברותי רוֹש

על זאת, וקנים ארבה,

            הָהּ, ליום אכל ארבה

פליטה הנשארה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

קמו עלי עריצים / יום תשעה לחדש־אב,

כרתו פטורי צִצִים, / תִמֹרות, גזע גם אב.

איך על בנים נפוצים / לא נכמרו רחמי אב.

        לבי בחר וגם אב

קנים והגה והי,

כי ארצי אבלה והיא

שמה ושערורה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

באנחה שנותי, / וביגון חיי כלו.

 לא ראו טוב עתותי / מני רץ ימי קלו.

 רחפו כל עצמותי / ובדמע עיני כלו.

במסגר אני כלוא

תמיד, עשוק גם אנוס.

 אָן אֶאֱרַח אן אנוס

        ואן אברח לעזרה ?

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

בעריפי נחשכו / גם נעתמו אור וצר,

כי מקהלותי הלכו / שבי, לפני ער וצר,

וימי גלותם ארכו, / ומצאום מצוק וצר.

משיושי שבת וסר,

            וכל שימחתי ערבה.

קינה מתקה גם ערבה

לי מקול שיר וזמרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

הי נהיה למדתי, / ושכחתי קול שירים.

בבור שבי סובבתי, / כמו דלת על צירים.

 בסבך גלות נֹאחזתי, / כצמר בתוך סירים.

נהפכו עלי צירים

ולקאת מדבר אדמה:

אהמה ולא אדמה

כמו אשה מצרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

 צוחתי רבתה עלתה, / בכל מחוז גם חבל.

ציון מדבר היתה, / חמדת נחלת־חבל.

חתֻלָתָה נשחתה, / נתק מיתר גם חבל.

בלבי ציר גם חבל,

 וכיולדה אפעה,

        כי שׂרף וגם אפעה

הֱסִירָהּ מִגְּבִיָרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

ודביר לא יֻתן תחתיו / זהב פַּרְוַיִם וסגור,

 הגיף אויבי דלתותיו / לנגדי נעֹל וסגֹר,

ולקראתי קשתותיו / הריק, וחנית וְּסְגֹר,

            מורָשי לבב וסגור

אקרע, כי אני אסור

 בגלות, ללא אסור

ולא אסע ממרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

רחם בנים שבוים / צירי, ובעמק חרוץ

 תשב לשפֹט כל גוים, / בדין ומשפט חרוץ:

 עטֵר ירושלים / בפז, וירקרק חרוץ;

ובנה רחוב גם חרוץ

יָהּ, ובין בדי ארון,

עוד תחנה, אז ארון      

בישועתך, אל נורא!

ובנה רחוב

שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

שבט יהודה 001

האחד־עשר

שנת חמשת אלפים ומאתים והמשים היו גזירות כוללות בארץ שאבויה אומונטי ולונברדיאה ושיזלייא ורושיאה, ולא נמצא כתוב פרטי הגזירות וסב­תם. גם בפלורינצייא היה שם שמד וגירוש, ויצאו מן הכלל עם רב מן היהודים. וגם אחר שיצאו לא נחו, כמאמר האל: ״ובמים ההם לא תרגיע״. ואחר ימים בקשו רבים ללכת אחר ה׳ למלכיות אחרות, וכאשר הבינו שכוונתם ללכת להתייהד, קמו עליהם לאלפים ולרבבות ולקחו נכסיהם וממונם למלך. ומהיהודים אשר בסירדינייא נהרגו רבים בדרך. ומאותם הנשארים בפרווינצייא אחר השמד נוהגים היו יהדות בהצנע ובפרט הנשים. אבל היה ענין  הנשים במקרה, כי שואלין להן: למה ידליקו נר ערב שבת? וכן שמביאות ירקות ומיני מגדנים ליל שבת אל השלחן? ואומרות שכך ראו אמן נוהגות. אמר יוסף בן וירגה: דומה לזה שמעתי מפי השר המרומם הרופא הגדול כמה״ר משה המון יר״ה, כי ראה בטבריס, בלכתו למלחמה עם המלך האדיר על כל מלכי האדמה שולטאן שולימאן יר״ה, כמה חנויות אשר תושבי הארץ  נועלין בשבת, והם ישמעאלים גמורים, ושאל להם: מה ענין נעילת החנויות? והשיבו כי לא ידעו מזה דבר ואין להם השקפה אחרת אלא שכך ראו אבו­תיהם נועלין בשבת. ואין זה אלא מזמן השמד אשר היה שם עצום ונורא מאד.

ונשוב לענין הראשון, וזה כי באותם ארצות היה בשנה ההיא, שנת השמד, דבר כבד מאד בכל אותם העמים, !מהאנוסים לא מת אחד, וכי ראו המים הדבר ההוא הכבד אמרו בלבם: כיון שהדבר עלינו הוא ולא על האנוסים — נצוה שילכו למקום אשר יחפוצו אז יצאו מהאנוסים עם רב להציל את נפשם. אבל רבים נשארו באותם ארצות, כי היו יראים שמא תחבולה היא מן העמים לדעת מה שבלבם, ונשארו באותם ארצות לאלפים. והם באותם מקומות נוהגים היו יהדות, ואף על פי שהיו חוקרים עליהם לא נמנעו משמירת תורת משה ע״ה כל אפשרותם. לימים קמו עליהם חוקרים והשחיתו והתחילו לשרוף ולקחת נכסיהם, עד שקם מלך אחד וחמל עליהם, וצוה שלא ימצא עוד חוקר במלכותו ולא איש מעליל עליהם, כי באמונה הם עושים.

יעקב בנידאר – קונסול בירות הסולטאן וממשלת בריטניה – אליעזר בשן

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

יעקב בנידאר

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

Am Israël Haï – David Bensoussan

ברית 32 - 1Tordjman œuvra dans les mouvements de jeunesse des Cadets et des UP (Unités Populaires) qui offrirent de magnifiques heures de détente aux écoliers ainsi que des colonies de vacances d'été. Entre autres dirigeants scouts, Edgar Guedj, Jo Bengio et James Dahan, marquèrent, chacun à leur façon, leur génération. Les camps qu'ils organisèrent formèrent toute une jeunesse

La communauté est entrée de plain-pied dans le vingtième siècle et les magnifiques institutions qu'elle fonda durent gérer une croissance phénoménale puis une décroissance importante due à l'émigration, essentiellement vers Israël. Il fallut la tragédie du bateau Pisces, qui fit naufrage dans la tempête survenue dans le détroit de Gibraltar, et dont les occupants, tous immigrants juifs clandestins, périrent en mer pour que bien des intellectuels se penchent sur le sort des leurs, partis en Israël. C'est ainsi que VAliya estudiantine du mouvement Oded décida de se lancer dans le travail social en Israël. La communauté dispersée et privée de ses leaders naturels avait souffert d'incompréhension en Israël. Les révoltes de Wadi Salib et des Panthères noires traduisirent la profonde humiliation qu'elles éprouvèrent

Il fallut quelques décennies pour que la communauté sépharade puisse s'affirmer en Israël en s'assumant telle qu'elle était. La réalité en Israël a changé. Il reste que les besoins sociaux sont criants et que les conditions de sécurité sont un fardeau que les Israéliens portent depuis plusieurs décennies.

Nous devons avoir présent à l'esprit cette réalité, concourir à l'épanouissement de nos frères en Israël et faire de notre mieux pour faire avancer la paix entre Israël et ses voisins. Malgré les tensions qui persistent, il faut avoir à l'esprit que le passé dans les pays arabo- musulmans ne connut pas que des moments difficiles. Il y eut aussi de grands moments de symbiose et de compréhension sur lesquelles nous pouvons aujourd'hui bâtir un avenir commun. Il nous revient de rassembler les bonnes volontés de toutes parts dans un objectif commun. À cet égard, le Maroc se démarque de l'attitude systématiquement négationniste d'Israël de nombreux pays arabes et de grands espoirs sont mis sur les relations judéo-marocaines en regard d'un avenir basé sur la compréhension et la compassion mutuelle entre Juifs et Musulmans. Dans la diaspora, notre communauté a vécu dans un environnement beaucoup moins difficile. Mais notre succès relatif au plan économique ne doit pas voiler le fait qu'au niveau de notre identité, au niveau de la qualité de nos institutions éducatives, de grands pas ont été accomplis. De plus grands pas sont à faire encore. Nous nous trouvons à un tournant. Je suis convaincu que c'est la contribution au plan humain, des valeurs civiques et judaïques qui demeurent la priorité de premier plan, et je suis également convaincu que c'est par l'action sociale que nous irons en progressant

Par le passé, ceux qui avaient décidé d'investir en des populations miséreuses vivant dans des mellahs exigus eurent raison de tous les sceptiques. Le judaïsme, c'est voir en chaque enfant un Einstein et un Maïmonide qui ne demandent qu'à éclore. C'est à nous qu'il revient de faire en sorte que chaque enfant de la communauté puisse évoluer dans une atmosphère de valeurs qui en feront des hommes accomplis. C'est à nous qu'il incombe aussi de coopérer avec la société prise dans son ensemble, de prendre une part active à son essor et de veiller au bien-être de tous

Je dois cependant souligner que les générations précédentes ont su trouver des formules qui ont répondu aux désirs de la jeunesse. A ce jour, nos institutions ont répondu aux besoins de la communauté immigrante afin de faciliter son intégration au Québec et au Canada. Toutefois, une nouvelle génération est née et ses besoins diffèrent de celles de la génération immigrante. Nous devons donc revoir nos façons de faire car nos jeunes pensent différemment. Les anciennes formules doivent être repensées par eux et avec eux, afin de permettre l'épanouissement des spécificités culturelles juives sépharades

Les défis sont pressants et présents, et je lance un appel particulier aux jeunes de notre communauté, notre leadership de demain, pour qu'ils s'inspirent de nos grands leaders et pour qu'ils s'inscrivent dans la magnifique histoire de notre peuple, dans l'amour et le respect du judaïsme et d'Israël, en contribuant de leur meilleur à l'ensemble de la société. Am Israël Haï 

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

ישו הנוצרימאחורי הקוראן

בעניין ישו מאמין הקוראן בשישה דברים:

א. ישו היה נביא אמת;

 ב. הוא חולל ניסים על־טבעיים;

 ג. השם לימדו את האוונגליון;

 ד. היהודים דחו את ישו בגלל שנסה להחזירם לדרך התורה, והם לא רצו;

ה. הוא התיר חלק מהתורה;

 ו. אלה שלא הסכימו אתו היו רשעים וכופרים.

 

על אישיותו של ישו אין בעצם הרבה עדויות. אף־על־פי־כן יש עליו ועל תורתו מחקרים רבים של אנשי כמורה, היסטוריונים ופילוסופים, וספריהם ממלאים ספריות שלמות ברחבי תבל. ישו חי בימי בית שני. לפי דברי האוונגליון הוא נולד לאם יהודיה, מרים, שהרתה לרוח הקודש וילדה את בנה בלידת בתולין. מתוך האוונגליון עצמו קשה ללמוד כיצד פירש ישו את הדת. אבל עובדה ידועה ומפורסמת היא שכל הכתות הרבות שבהן נחשב ישו לדמות נערצת, נבדלות בכמה מעיקרי הדת מן המסורת המקובלת אצל חכמי הפרושים היהודים, שידועים כיום יותר כ׳אורתודוקסיה היהודית׳.

האוונגליון כותב שישו העיד על עצמו כעל נביא, ואת דבריו הוכיח בהפליאו במעשי נסים. יש בו פסוקים, בהם טען שלא בא לשנות כקוצו של יו״ד ממצוות התורה ומציוויי החכמים, והוא מתואר כמי שרוצה להחזיר את היהודים בתשובה:

״אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים… עד אשר יעברו השמים והארץ, אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקיים הכול״ (מתי ה, יז־יח).

במקומות אחרים מובא שדרש לשנות את דיני התורה. לדוגמה: התורה התירה לשאת אישה שהתגרשה מאיש אחר, וישו אוסר; כשתלמידיו עוקרים חיטים בשבת ותלמידי הפרושים תמהים עליו, הוא עונה: ״בן-האדם הוא אדון השבת״; ולפי פאולוס מי ששומר שבת חוזר ליהדות ומתרחק מסגולת ישו. סתירות מסוג זה של האוונגליון מצאו את מקומן בקוראן. גם התלמוד מציין כי ממשיכי דרכו של ישו הורו לשמור על מצוות התורה בהתאם לנסיבות ולמידת התועלת והכדאיות.

ישו גם דרש דברים שנראים כגוזמאות. לדוגמה, הוא ציווה על איש צעיר ועשיר לחלק את כל הונו לעניים; בזמן חורבן בית המקדש השני, בתקופה של התחזקות הנצרות, חזר והורה בית הדין הגדול של חכמי הפרושים בהיותו בעיר אושא, שאסור לאדם לחלק את כל נכסיו לעניים, שהרי אם יעשה כן יש חשש שיזדקק בעצמו לבריות. כנראה היו יהודים שהתנהגו ברוח זה של ישו.

האוונגליון מעיד שרוב העם היהודי לא קיבלו את ישו ואת תורתו: לא כת הצדוקים, גם לא חכמי הפרושים ורוב האומה שנהה אחריהם. וכאן יש לברר עניין יסודי: מה הטעם שהם לא קבלוהו? האוונגליון מביא כמה וכמה טענות: הם האשימוהו בדברים מבולבלים ודברי יוהרה; הוא היה נראה להם משוגע ומגדף: הוא שינה את הדת. ישו דחה את כל טענותיהם וקבע שרק מפני שכולם רשעים וצבועים לא מקבלים אותו ואת מוסרו. לפי התלמוד אכן דרש ישו להתיר חלק ממצוות התורה. לדעת חכמי הפרושים ורוב העם שנהה אחריהם הוא, אם כן, רשע ונביא שקר. הקוראן לא מתחשב בטענות הפרושים ורוב העם וטוען בפשטות, שכל אלה שלא האמינו בישו היו רשעים וכופרים.

אין יחס אחיד לגבי ישו אצל הכתות הנוצריות השונות: ישו של הקתולים אינו זה של הפרוטסטנטים, ואילו זה של הנוצרים המזרחיים אינו דומה לזה של האירופים: אבל כולם מחשיבים אותו לאיש קדוש, אוהב אדם ומלא רחמים. רובם סוגדים לו לפחות כבן אלוקים. בשמו יש מיליארדי אנשים בעולם שמתפללים וצמים, נזהרים מדבר שקר ואוסרים על עצמם ניאוף וזנות, גזל ורצח, מבקרים חולים וקוברים מתים, עושים מעשה צדקה וחסד מאהבת הזולת. ואולם עיון באוונגליון מעלה, כי אהבת ישו את הבריות היתה נתונה אך ורק לאלה שמאמינים בו, ואז, אהב אותם גם אם הם חוטאים – אבל לעומת זאת הוא שנא כנראה את כל אלה שלא האמינו בו. הוא סיפר משל של איש שעולה למלוך, וכוונתו היתה לעצמו, ולבסוף גוזר האיש גזר דין על מתנגדיו:

״אבל את אויביי אלה, אשר אינם רוצים כי אמלוך עליהם, הביאו אותם הנה והרגו אותם לפניי״.

בספרי פלביוס מצויות עדויות רבות על מה שקרה בארץ־ישראל בימי בית שני, אך אין

אזכור של ישו, או של תלמידיו וכן לא של הנוצרים. באשר לכך הועלו תמיהות רבות וראו בהערות.

הערת המחבר :   יוספום פלביוס, או בשמו היהודי יוסף בן מתתיהו, חי בארץ ישראל בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני. בהיותו ברומא לאחר החורבן העלה על הכתב את ההיסטוריה של עם ישראל. שני ספריו העיקריים הם: קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים. בסוף ימיו כתב גם ספר קטן – נגד אפיון, שבו הוא מוכיח את קדמוניות היהודים, דתם ונאמנותם לדתם. יש בספרי פלביוס שתי תמיהות. ראשית: הוא מספר על הזרמים והכתות שבתוך עם ישראל: צדוקים, פרושים, איסיים וקנאים, אבל לא מזכיר לא את ישו ולא את הנוצרים! רק בכמה נוסחאות סלאביות עתיקות של ספרו יש הוספות, ידועות בשם ׳טסטוניום פלביוס׳, שבהן מוזכרים הנוצרים. חלק מההוספות הללו ידועות בבירור בזיופים מאוחרים, וכבר העיר וולטר הצרפתי, שכולן כנראה מזויפות. שנית, מספריו נראה שפלביוס היה בקיא בתורה וכיבד אותה ואת מצוותיה. לפי מה שהוא מעיד באוטוביוגרפיה שלו, חיי יוסף, הוא נולד במשפחה של פרושים, למד בצעירותו אצל הפרושים, ותקופה קצרה אצל האיסיים, גם הכיר את הצדוקים, ובחר בדרך של הפרושים. מכיוון שהוא מאריך מאוד לגבי כל המוצאות בעם היהודי בתקופת בית שני, הסברה נותנת שראוי לו להאריך קצת ולתאר את אורחות חייהם של חכמי הפרושים ורוב העם שדבקו בהם, מכיוון שהווייתם היתה ידועה לו מקרוב, אך בפועל אנו מוצאים עליהם רמזים ותיאורים קלים בלבד. במקום זה הוא מאריך מאוד ומפרט את מעלליהם ותועבותיהם של פוליטיקאים שופכי דמים, שהיו נקלים בעיניו וזרים לרוחו ולרוח רוב העם, כמו אלה של הורדוס ופמלייתו ואחרים כמוהו. נרשה לעצמנו להעלות סברה, שתירץ את שתי התמיהות כאחד. מקובל שבמשך דורות רבים נשתמרו ספרי פלביוס אך ורק בידי אנשי הכמורה. על־כן ייתכן שפלביוס עצמו הזכיר את ישו ותלמידיו, וכן את הנוצרים, לגנאי. לאחר מותו צנזרו אנשי הכמורה את הדברים והצליחו להוסיף את הדברים הנ״ל. על־כן גם מובן למה חסרים בשני ספריו החשובים פרטי תיאור חייהם של חכמי הפרושים. השנאה העזה של אנשי הכמורה נגד חכמי ישראל הפרושים היתה גלויה, והללו צנזרו מספריו קטעים שבהם הוא מתאר – באור חיובי – את חייהם של חכמי ישראל. ייתכן גם שפלביוס חשמיט את תיאור פרטי חייהם של חכמי הפרושים בעקבות בקשת אגריפס השני, שהיה קרוב לצדוקים. לפי עדות פלביוס בחיי יוסף, התערב אגריפס השני בכתיבת ספריו ושלח לו 62 מכתבים. יש כמובן להניח שאגריפס ביקש ממנו, ואולי גם הפחידו, כדרך כל המלכים, להעמידו באור חיובי ולצמצם בשבח מתנגדיו, וחכמי הפרושים הלוא היו שנואים על הפוליטיקאים הצדוקים. גם ייתכן שראש חכמי הפרושים, רבן שמעון בן גמליאל, התנגד לפלביוס, וכמו שהביא בחיי יוסף, נתמרמר קצת על הפרושים! וכבר נכתבו הרבה דברים על אודות חייו המסובכים של פלביוס.

ההשגחה, הנס והטבע במשנתו הפילוסופית של ר׳ אהרן אבן חיים- דן מנור

מקדם ומים כרך ט'

ר׳ אהרן אבן חיים (לקמן ראב״ח), בן למשפחת מגורשי ספרד, נולד בפאם בשנת שט״ו (1555). למד תורה בבית מדרשו של ר׳ יוסף אלמושנינו, ובמרוצת הזמן רכש השכלה רחבה במכמני היהדות שהקצתה לו מעמד בין דיינים מפורסמים מבית דינו של ר׳ וידאל צרפתי השני. בשנת שס״ט העתיק את מגוריו לוונציה לשם הדפסת חיבוריו שהקנו לו מוניטין בקרב חכמי איטליה, ביניהם יש"ר מקנדיה ור׳ יהודה ממודעה תחנתו האחרונה במהלך נדודיו הייתה ירושלים, ובה שהה זמן מה לפני פטירתו בשנת שצ״ב.

נזכיר כאן את רשימת חיבוריו כפי שצוינה על ידי משה עמאר

המחבר מבחין בין שלוש דרגות של השגחה זו למעלה מזו: (א) השגחה ספורדית הפוקדת את האנושות רק במקרים של קלקול המידות כשהמטרה היא תיקון העולם, כפי שאירע בדור המבול ובהפיכת סדום ועמורה. ״השגחה עוברת״ זו כהגדרת המחבר היא חלופה ״לשרי מעלה״ המנהיגים את האנושות.

(ב) השגחה תמידית על ישראל באמצעות המלאך: ״והוא המלאך ההולך לפני מחנה ישראל״ (שמות בג, כ).

 (ג) השגחה אישית ישירה כנחלת יחידי סגולה בהתאם לשלמותם הרוחנית. על דרגה אחרונה זו הוא דן יותר בהרחבה, כפי שנראה בהמשך. אך קודם יש להעיר, כי מן הדברים כאן מבצבצות שתי דעות שאינן מתיישבות עם תפיסתו הפילוסופית במקום אחר.

א.   הדעה המובעת כאן בדבר הנהגת ״שרי מעלה״ עשויה להתפרש כהודאה בחוקיות האסטרולוגיה, שעליה מתח ביקורת במקום אחר והוקיעה כעבודה זרה. על כינון מזבח לה׳ במקום מזבח הבעל (שופטים ו, כה־כו) הוא מעיר, שהכוונה הייתה לשרש את האמונה באסטרולוגיה מקרב העם: ״כאשר רצה האל להעתיקם מאמונה זו רצה… שבאותה העבירה יעבדוהו״. משמע, אותו פולחן שהיה מושתת על האמונה בשרי מעלה יושתת מעתה על האמונה באל יחיד. כיוצא בזה במקום אחר שבו הוא מוקיע אותה ״כחוטר מגזע הקדמות וכנטע זר ליהדות״.

ב.         המונח מלאך בדברי המחבר כאן מופיע כישות ביניים במשמעותו העממית, בעוד שבמקום אחר הוא מגדיר את המלאך כשכל נבדל בהתאם לחשיבה הפילוסופית. אם אין זו סתירה, אפשר להניח שזו נטייה להרמוניזציה של דעות שונות האופיינית בדרך כלל לפרשנים.

לגופו של עניין, זה המקום היחיד שבו המחבר מזכיר את ההשגחה באמצעות המלאך, לעומת ההשגחה הישירה, הזוכה לביטוי רחב בדיונו. במאמר אחד הוא עומד על ההבדל בין משימת המרגלים בימי משה (במדבר יג, יח־ב) למשימתם בימי יהושע (יהושע ב, א). בימי משה הם תרו אחר אלמנטים ראליים, כגון עצמתה הצבאית והכלכלית של הארץ, כדרכם של כובשים הסומכים על גורמי טבע, או על ״הגבורה הטבעית״ כלשון המחבר. לעומת זאת יהושע הורה להם להתחקות אחר הלוך הרוחות בקרב הכנענים כאבן בוחן לקיום השגחה אלוהית. גילויים של פחד ורפיון בקרב הכנענים הם אות להשגחה על ישראל: ״כי אם נמוגו כל יושבי הארץ… זה מופת לדבוק ההשגחה עם ישראל״.ההבדל הוא אפוא שבימי משה סמכו על ״הגבורה הטבעית״, ואילו בימי יהושע סמכו על ״הגבורה האלוהית״ שהיא תוצאה של השגחה: ״כי עם ישראל [בימי משה] דרשו הגבורה הטבעית… ויהושע דרש הגבורה האלהית אשר היא השגחתו יתב׳ אם היא דבקה עמהם״. מכאן, לדעתו, ששיגור מרגלים משקף את חששו של יהושע, שמא גרם החטא לסילוק ההשגחה. הערה זו מלמדת, שמדובר בהשגחה הכרוכה בשלמות רוחנית.

אכן, דוגמה אחת לסילוק ההשגחה בעטיו של חטא נחוצה להבהרת תפיסתו של המחבר בדיוננו כאן, כפי שניתן ללמוד מפירושו על חטא עכן (יהושע ז). ביסודו של הסיפור המקראי מונחת ההשקפה על אחריות קולקטיבית, שאינה מתיישבת עם הצדק האלוהי, לדעת המחבר: ״למה יחסה הנבואה המעל הזה לבלם״.ההסבר של רלב״ג על חטא הפרט הפוגע באחדות הכלל נראה למחבר כהסבר חלקי שאינו מבהיר את מהות האיחוד של הכלל. לפיכך הוא מוסיף שהבסיס לאיחודו של עם כאורגניזם שלם אמור להיות דבקות שבלית באל: ״בהיות כל קוי נצוצי שכליהם פונים אל האחד הפשוט יתברך״. וכל נטייה של היחיד לתכלית חומרית מנתקת את העם מן הדבקות וגורמת לסילוק ההשגחה: ״עם היות באיש אחד מהם אשר לבבו פונה מזאת הכונה והתכלית לרדוף תכלית אחר יתבטל הקשור… ובזה יסולק הדבוק האלהי האחדי [המאחד] מהם ויהיו נעדרים מהשגחתו״. לפיכך אין מדובר באחריות קולקטיבית, אלא בתקלה של היחיד שהסבה נזק לעם כולו: ״ובזה לא נאמר שנענשו ישראל בשביל עכן אלא מה שנאמר שנסתלקה ההשגחה בשביל עכן״.י

הנקודה הראויה לשימת לב בהסברו זה של המחבר היא הדעה המתנה את ההשגחה בדבקות שבלית. בי החשיבה האריסטוטלית שוללת, בידוע, את השגחת האל לגבי הפרטים ובכללם העולם האנושי, ומעמידה אותה רק לגבי המינים הנצחיים, הזהים לאל במהותם: ״כי הוא [אריסטו] יאמין בי השמירה היא כפי טבע המציאות ואלה הגלגלים וכל אשר בם אשר אישיהם תמידיים ענין השמירה בהם הוא עמידתם על תבונתם ולא ישתנו… אבל שאר התנועות שיש בשאר אישי המין הם במקרה וכפי ההזדמן״. לאמתו של דבר אין הכוונה כאן להשגחה במובן התאולוגי, אלא מדובר בזיקה שבין האל ליסודות הזהים למהותו לפי חוקי המטפיזיקה. לכן אפשר להניח ששלילת ההשגחה היא פרי חשיבה לוגית. אלה החולקים על תפיסה אריסטוטלית זו מנסים להוכיח, שגם השגחת האל על האדם מתחייבת מן ההיגיון, וטענתם, לפי רשב״ץ, היא שגם השכל האנושי הוא בעל קיום נצחי בדומה למינים הנצחיים. מכאן שגם האדם ראוי להשגחה: ״שאחר ששכל האדם הוא קיים כקיום העליוני׳ ראוי שתלוה אליו ההשגחה האלהית כמו שהיא על העליונים״.

אין אפוא רבותא בכך, שהתניית ההשגחה בדבקות שכלית, כפי שמחברנו גורס כאן, אמורה לנמק את האמונה בהשגחה על בסים רציונלי. הנחה זו מוצאת את אישורה בהבחנה הברורה שהוא עורך בין שלמות מוסרית ( בבחינת ״קדש את עצמך במותר לך״ (יבמות כ ע״א) ובין שלמות שכלית כשלב בדרך לדבקות: ״והיא מדרגת הקדושה אשר גדרה לפ״ד [=לפי דעתי] אינו מה שאמר המפי שהוא התקדש האדם במותר לו… אלא מתנועע אליה במאמר השכל״. כשהאדם מגיע לדרגה זו של קדושה, קרי שלמות שכלית, הריהו ״בבחינת גלגל המתנועע מכח צורתו להדמות לשכל הנבדל… וזו היא הקדושה כפי גדרה האמיתית המביאה לידי הדבוק האלהי״. מדברים אלה משתמע באופן ברור, ששלמות שכלית היא הבסיס לדבקות, המושבת אליה השגחה אלוהית. ודאי שאין זו השגחה במובנה העממי, שבה האדם נתון לדאגתו ולשיפוטו של האל, אלא מדובר כאן בפעילות אינטלקטואלית שבאמצעותה האדם זוכה למגע רוחני עם האל, כאותו מגע הקיים בין האל ובין הכללים הנצחיים לפי התפיסה האריסטוטלית.

אלף פתגם ופתגם-בערבית מדוברת ובתרגום עברי-משה-מוסא בן חיים

אלף פתגם ופתגם

90- ان كان بدك غراب البين تجوز تنتين

אין כאן בדיכ ג'ראב אלבין תזואז תנתין

אם תרצה בעורב המבשר רעות ( סימן להפרדות האוהבים ) התחתן עם שניים

 

91 – اكسف جاه ميه ولا تكسف جاه وليه

אקספ ג'אה מיה ולא תכספ ג'אה אולייה

בייש כבודם של מאה ולא תבייש אישה עגומה ועצובה

 

92 – خطية الولايا بتهد الزاويا

ח'טית אללואליייא בתהד אלזאוייא

החטא כלפי נשים הורס את הפינות ( פינות הבית )

אזהרה לגברים מהשימו בעושק כלפי נשים חלשות, אלמנו וגרושות

 

93- السكوت الطف حيله النسوان

אלסוכות אלטפ חילה ללנסואן

השתיקה היא התחבולה הטובה ביותר לנשים

מראכש העיר-חביב אבגי

מראכש 000000

החינוך ו " הישיבה "

אחד המבנים העתיקים ביותר שנבנה יחד עם המללאח או מתחילתו הוא : בית הכנסת הנקרא בפי כל " הישיבה " וגם הרחוב נקרא אז על דרב לישיבה – רחוב הישיבה -, וכפי הנראה היא הייתה מהבניינים הראשונים של המללאח.

הרחוה הזה היה חלק מחומת המללאח מצדו המזרחי טרם בניית התוספת של " לבחירה " שטח הגן שתרם המלך מולאי אלחסן ניתן ליהודים בגלל מצוקת הדיור, ראה קצאת מולאי לחסאן.

 הישיבה הזאת, הייתה צרה מהכיל את כל המתדפקים על שעריה, מייחסים את מייסדה הראשון לרבי יצחק דלויה ז"ל. גם רבי אברהם אזולאי, הקים ובנה את הישיבה ברחוב הנושא את שמו, רבו כבוד הרב אזולאי.

נראה שהיא הישיבה הראשונה, שנבנתה יחד עם המללאח משנת ישב"ע – 1622. ראש הישיבה הראשון היה רבי יצחק דלויה ז"ל. ולפי מה שקיבלנו מהאבות הראשונים, היה בדורו של רבי חנניה הכהן זלה"ה. ולפי סדר הדורות והתיעוד מהמאה הרביעית והחמישית נמצאו עוד עשרות רבנים בדור ההוא, עיין ערך רבנים, שעוד נגיע אליו בע"ה בהמשך השרשור הזה.

ראש הישיבה השני היה תלמידו של רבי אברהם אזולאי ז"ל. ראש הישיבה השלישי הבא אחריו במאה החמישית והשישית רבי מוסא בן רבי דוד אוחיון המכונה טחוני. ראיתי בקול מבשר, שהכינוי בא להם בגלל שהיו בעלי טחנת קמח, ולא נראה לי.

מורי ורבי רבי חיים שושנה זצ"ל אוחז בגרסה הידועה לרבים מתלמידי חכמים בעיר, שרבי מוסא ז"ל, תלמודאי עצום שהיה גור וטוחן תלמודו קב ונקי. מספרי שבבית מדרשו היו לא פחות משלוש מאות תלמידים.

רבי משה רוזליו, אחריו רבי מסעוד בן מוחא זלה"ה, רבי יעקב אבטאן זלה"ה. עד סוף המאה השביעית היה אב בית דין.

חכמי הישיבה.

על תפקידם של חכמי הישיבה מספר רבי משה רוזיליו זצ"ל :

" לפעמים הייתי מרצה דברי לפני חכמי הישיבה ונמלך עמהם לשמוע דעתם בנושא הנדון לפניהם. גם הייתי מתרץ קושיותיהם והם את קושיותי. וכשהם מסכימים עמו ומקבלים את דבריו. הוא כובת : וקבלו הקברים בחכמים יצ"וט – ישמרם צור. או הסכימו עמי בזה מקצת מחכמי הישיבה, או הקשה לי אחד החכמים והושבתי מלו בזה יצ"ו.

וכשלא קיבלו הצעת דבריו היה מציין " וחכמי הישיבה י"ץ מיאנו בזה. אבל הוא גם לא שכח להביא את התירוצים שלהם ומציין, וחכמי הישיבה י"ץ השיבו.

מסקירת החידושים וזמנם כפי שכתב הרב משה רוזיליו ז"ל, ניתן ללמוד על דרך הלימוד שהייתה בישיבה, שהא מציין את סדר השנים כפי מספר המסכתות, והזמן נמשך כל לימוד של מסכת כדלהלן :

1 – בבא בתרא : למדו בהעשרה בסביבות תקס"ט – תק"ע – 18029 – 1810. מסכת כתובות בשנת תקע"א – 1801, מסכת פסחים, מחשון תקע"ב עד אמצע שנת תקע"ג. וכן הלאה, כך שכל מסכת שנלמדה, כל אחד יכל לסכם ולכתוב את חידושיו, ציוניו, והישגיו לגבי אותה מסכת שנלמדה.

נלמד עוד משיטת לימודו של הרב הגאון רבי יעקב אבטאן ז"ל, עמיתו בתורה, שהיה מזכיר את בעל " קול מבשר " רבי ועמיתי בתורה. רבי יעקב אבטאן ז"ל, היה בנו של הרב המקובל מרדכי אבטאן זלה"ה, רבי משה רוזיליו היה רבו של רבי יעקב אבטאן זצ"ל. ואם מדובר בחכמי הישיבה, מעט מאוד אנו יודעים עליהם. ומה שכן ידוע הוא שחלקם הגדול בא מאותם רבנים ודיינים שנזכרו לעיל.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

 

מקנס-ירושלים דמרוקועומד בפרץ

רבינו עמד תמיד בפרץ עד התבוללות לקיים מאי דכתיב: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

את נשיאותו נשא ברמה, ובפגישותיו עם השליטים והמושלים עשה רבות למען ביטול הגזירות מעל עם ישראל.

זכורני שהשכנים הערבים היו יורדים לבלות את לילותיהם בבתי המרזח — ברובע הישן. והיו מחפשים להיטפל לבנות ישראל, רבינו עמד בפרץ, ומיד שלח מכתבים לרבני ערי מרוקו והזהירם על כך, וכן שלח מכתבים לשלטונות, ולאחר מאמצים רבים, קיבל אישור מהשלטונות — מעיר הבירה ראבט, שכל רב בקהילתו יש לו זכות להתערב בעניני הקהילה ובטיפול בבני הנוער. ומיד אחרי זה תיקן תקנות אלו:

א.         אסור לבת ישראל לצאת מחוץ לביתה מהשעה שמונה בערב ואילך. בת ישראל שתימצא מחוץ לביתה תיענש – מטעם השלטונות. וכדי ביזיון וקצף.

ב.         רבינו קיבל על עצמו בלי נדר — ובהתנדבות, לאחר שעה תשע בערב, יתלווה עם נגידים מטעם השילטונות ויסובבו ברובע הישן למנוע פירצות.

ג.          ערבים תושבי האיזור אינם רשאים לבוא לבתי המרזח משעה תשע בערב ואילך

תקנות אלו היו למורת רוחם של ראשי ההשכלה במקנם — ובין ראשי המתעדים היה אחד מראשי הקהילה — הלה רצה להכניס לקהילה כל חידוש שהתרבות הצרפתית מציעה, לכן הוא התנגד בכל עוז ונלחם בתקנות אלו, ומעשה שטן הצליח וביטלו את התקנות.

באותה שנה נדרס למוות בנו של ראשי המתעדים.

לאחר שרבינו עלה ארצה, ביקרתיו בביתו, וראיתי שכותב מכתב דחוף לעיר מקנס. לשאלתי, ענה רבינו: שאותו האיש מראשי המתנגדים מוטל על ערש דוי, וימיו ספורים, וידידו שלח בשמו מכתב בהול, בכדי לבקש סליחה ומחילה על כל הצער והעגמת נפש שעשה לי. בנוכחותי רבינו סלח ומחל לו.

משנכנס אדר

משנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם גם השטן מוצא מקום להתגדר בו. מתחילת חודש אדר, היו בעלי מאפה ומגדניות למיניהם, מקבצים סביבם מהמרים שהיו משחקים בקלפים, ועל פי החוק — במרוקו, מי שנתפס מהמר מחרימים לו כל הסחורה שנמצאת ברשותו. רבינו, היה מיצר על ההוללות הזו, ובפרט לבני הנוער שהיו יוצאים בהפסקה מלימודיהם ומתפתים לשחק. רבינו היה לו אישור מיוחד מהשילטונות להחרים ולהעניש את המשתתפים בהימור. מי שנתפס על ידי רבינו היה הופך על פניו את הדוכן ומרכולתו, וכל הילדים היו נהנים מההפקר.

הרחק מלזות שפתים

בשנת תש״ח באו שנים מתלמידיו של רבינו להיבחן אצלו. אחד לכהונת דיין, ואחד לקבל סמיכה לשחיטת בהמות. תלמידים אלו היו חביבים מאוד על רבינו, וחשש לבחון אותם הוא בעצמו. שלח אחד מהם להיבחן בקזאבלנקא, בבית הדין הגבוה, והשני שלח לרבאט, עשו והצליחו, וכשבאו לבשר לרבינו שמח על כך שמלאכתו נעשתה על ידי אחרים, כי לולא כך היו מרננים ח״ו ואומרים, מחזיק משרות לתלמידיו.

חג המצות

כחודש ימים לפגי חג הפסח, היה רבינו ועימו גיסו דודי הגאון רבי מרדכי עמר זצוק״ל, ועוד תלמידי חכמים, טרודים בשימור על החיטה שבשדות — עבור המצות לחג, ואחר כך אופים מהם מצות ומחלקים לנצרכים. פעמים מספר השתתפתי באפיית המצות ורבינו והתלמידי חכמים שעימו, היו מלווים את אפיית המצות באמירת הלל, ואנו עונים אחריהם הללויה, ובצאת ישראל ממצרים, מחזה שהיה מרנין ומרגש מאוד.

את המצות היו מחלקים בבית רבינו לנצרכים לפי מספר הנפשות שיש להם בבית. ערב פסח אחד בהיותי

עדיין ילד קטן הלכתי מאוחר לבית רבינו לקבל מצות, ומאן דהו הפטיר נגדי למה באת מאוחר? מרוב פחד חזרתי הביתה בידים ריקות, שאל אותי אבא ע״ה איפא המצות, ותוך כדי דיבור אני שומע את קולו של רבינו שהטריח עצמו ובא אחרי ואמר לי, יצחק למה ברחת? הנה קח את המצות, ולהבא אל תאחר.

עד כמה גדלה ענוותנותו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר