מורשת יהדות מרוקו

ר׳ אהרן אבן חיים (לקמן ראב״ח), בן למשפחת מגורשי ספרד, נולד בפאם בשנת שט״ו (1555). למד תורה בבית מדרשו של ר׳ יוסף אלמושנינו, ובמרוצת הזמן רכש השכלה רחבה במכמני היהדות שהקצתה לו מעמד בין דיינים מפורסמים מבית דינו של ר׳ וידאל צרפתי השני. בשנת שס״ט העתיק את מגוריו לוונציה לשם הדפסת חיבוריו שהקנו לו מוניטין בקרב חכמי איטליה, ביניהם יש"ר מקנדיה ור׳ יהודה ממודעה תחנתו האחרונה במהלך נדודיו הייתה ירושלים, ובה שהה זמן מה לפני פטירתו בשנת שצ״ב.

נזכיר כאן את רשימת חיבוריו כפי שצוינה על ידי משה עמאר

המחבר מבחין בין שלוש דרגות של השגחה זו למעלה מזו: (א) השגחה ספורדית הפוקדת את האנושות רק במקרים של קלקול המידות כשהמטרה היא תיקון העולם, כפי שאירע בדור המבול ובהפיכת סדום ועמורה. ״השגחה עוברת״ זו כהגדרת המחבר היא חלופה ״לשרי מעלה״ המנהיגים את האנושות.

(ב) השגחה תמידית על ישראל באמצעות המלאך: ״והוא המלאך ההולך לפני מחנה ישראל״ (שמות בג, כ).

 (ג) השגחה אישית ישירה כנחלת יחידי סגולה בהתאם לשלמותם הרוחנית. על דרגה אחרונה זו הוא דן יותר בהרחבה, כפי שנראה בהמשך. אך קודם יש להעיר, כי מן הדברים כאן מבצבצות שתי דעות שאינן מתיישבות עם תפיסתו הפילוסופית במקום אחר.

א.   הדעה המובעת כאן בדבר הנהגת ״שרי מעלה״ עשויה להתפרש כהודאה בחוקיות האסטרולוגיה, שעליה מתח ביקורת במקום אחר והוקיעה כעבודה זרה. על כינון מזבח לה׳ במקום מזבח הבעל (שופטים ו, כה־כו) הוא מעיר, שהכוונה הייתה לשרש את האמונה באסטרולוגיה מקרב העם: ״כאשר רצה האל להעתיקם מאמונה זו רצה… שבאותה העבירה יעבדוהו״. משמע, אותו פולחן שהיה מושתת על האמונה בשרי מעלה יושתת מעתה על האמונה באל יחיד. כיוצא בזה במקום אחר שבו הוא מוקיע אותה ״כחוטר מגזע הקדמות וכנטע זר ליהדות״.

ב.         המונח מלאך בדברי המחבר כאן מופיע כישות ביניים במשמעותו העממית, בעוד שבמקום אחר הוא מגדיר את המלאך כשכל נבדל בהתאם לחשיבה הפילוסופית. אם אין זו סתירה, אפשר להניח שזו נטייה להרמוניזציה של דעות שונות האופיינית בדרך כלל לפרשנים.

לגופו של עניין, זה המקום היחיד שבו המחבר מזכיר את ההשגחה באמצעות המלאך, לעומת ההשגחה הישירה, הזוכה לביטוי רחב בדיונו. במאמר אחד הוא עומד על ההבדל בין משימת המרגלים בימי משה (במדבר יג, יח־ב) למשימתם בימי יהושע (יהושע ב, א). בימי משה הם תרו אחר אלמנטים ראליים, כגון עצמתה הצבאית והכלכלית של הארץ, כדרכם של כובשים הסומכים על גורמי טבע, או על ״הגבורה הטבעית״ כלשון המחבר. לעומת זאת יהושע הורה להם להתחקות אחר הלוך הרוחות בקרב הכנענים כאבן בוחן לקיום השגחה אלוהית. גילויים של פחד ורפיון בקרב הכנענים הם אות להשגחה על ישראל: ״כי אם נמוגו כל יושבי הארץ… זה מופת לדבוק ההשגחה עם ישראל״.ההבדל הוא אפוא שבימי משה סמכו על ״הגבורה הטבעית״, ואילו בימי יהושע סמכו על ״הגבורה האלוהית״ שהיא תוצאה של השגחה: ״כי עם ישראל [בימי משה] דרשו הגבורה הטבעית… ויהושע דרש הגבורה האלהית אשר היא השגחתו יתב׳ אם היא דבקה עמהם״. מכאן, לדעתו, ששיגור מרגלים משקף את חששו של יהושע, שמא גרם החטא לסילוק ההשגחה. הערה זו מלמדת, שמדובר בהשגחה הכרוכה בשלמות רוחנית.

אכן, דוגמה אחת לסילוק ההשגחה בעטיו של חטא נחוצה להבהרת תפיסתו של המחבר בדיוננו כאן, כפי שניתן ללמוד מפירושו על חטא עכן (יהושע ז). ביסודו של הסיפור המקראי מונחת ההשקפה על אחריות קולקטיבית, שאינה מתיישבת עם הצדק האלוהי, לדעת המחבר: ״למה יחסה הנבואה המעל הזה לבלם״.ההסבר של רלב״ג על חטא הפרט הפוגע באחדות הכלל נראה למחבר כהסבר חלקי שאינו מבהיר את מהות האיחוד של הכלל. לפיכך הוא מוסיף שהבסיס לאיחודו של עם כאורגניזם שלם אמור להיות דבקות שבלית באל: ״בהיות כל קוי נצוצי שכליהם פונים אל האחד הפשוט יתברך״. וכל נטייה של היחיד לתכלית חומרית מנתקת את העם מן הדבקות וגורמת לסילוק ההשגחה: ״עם היות באיש אחד מהם אשר לבבו פונה מזאת הכונה והתכלית לרדוף תכלית אחר יתבטל הקשור… ובזה יסולק הדבוק האלהי האחדי [המאחד] מהם ויהיו נעדרים מהשגחתו״. לפיכך אין מדובר באחריות קולקטיבית, אלא בתקלה של היחיד שהסבה נזק לעם כולו: ״ובזה לא נאמר שנענשו ישראל בשביל עכן אלא מה שנאמר שנסתלקה ההשגחה בשביל עכן״.^י

הנקודה הראויה לשימת לב בהסברו זה של המחבר היא הדעה המתנה את ההשגחה בדבקות שבלית. בי החשיבה האריסטוטלית שוללת, בידוע, את השגחת האל לגבי הפרטים ובכללם העולם האנושי, ומעמידה אותה רק לגבי המינים הנצחיים, הזהים לאל במהותם: ״כי הוא [אריסטו] יאמין בי השמירה היא כפי טבע המציאות ואלה הגלגלים וכל אשר בם אשר אישיהם תמידיים ענין השמירה בהם הוא עמידתם על תבונתם ולא ישתנו… אבל שאר התנועות שיש בשאר אישי המין הם במקרה וכפי ההזדמן״. לאמתו של דבר אין הכוונה כאן להשגחה במובן התאולוגי, אלא מדובר בזיקה שבין האל ליסודות הזהים למהותו לפי חוקי המטפיזיקה. לכן אפשר להניח ששלילת ההשגחה היא פרי חשיבה לוגית. אלה החולקים על תפיסה אריסטוטלית זו מנסים להוכיח, שגם השגחת האל על האדם מתחייבת מן ההיגיון, וטענתם, לפי רשב״ץ, היא שגם השכל האנושי הוא בעל קיום נצחי בדומה למינים הנצחיים. מכאן שגם האדם ראוי להשגחה: ״שאחר ששכל האדם הוא קיים כקיום העליוני׳ ראוי שתלוה אליו ההשגחה האלהית כמו שהיא על העליונים״.

אין אפוא רבותא בכך, שהתניית ההשגחה בדבקות שכלית, כפי שמחברנו גורס כאן, אמורה לנמק את האמונה בהשגחה על בסים רציונלי. הנחה זו מוצאת את אישורה בהבחנה הברורה שהוא עורך בין שלמות מוסרית ( בבחינת ״קדש את עצמך במותר לך״ (יבמות כ ע״א) ובין שלמות שכלית כשלב בדרך לדבקות: ״והיא מדרגת הקדושה אשר גדרה לפ״ד [=לפי דעתי] אינו מה שאמר המפי שהוא התקדש האדם במותר לו… אלא מתנועע אליה במאמר השכל״. כשהאדם מגיע לדרגה זו של קדושה, קרי שלמות שכלית, הריהו ״בבחינת גלגל המתנועע מכח צורתו להדמות לשכל הנבדל… וזו היא הקדושה כפי גדרה האמיתית המביאה לידי הדבוק האלהי״. מדברים אלה משתמע באופן ברור, ששלמות שכלית היא הבסיס לדבקות, המושבת אליה השגחה אלוהית. ודאי שאין זו השגחה במובנה העממי, שבה האדם נתון לדאגתו ולשיפוטו של האל, אלא מדובר כאן בפעילות אינטלקטואלית שבאמצעותה האדם זוכה למגע רוחני עם האל, כאותו מגע הקיים בין האל ובין הכללים הנצחיים לפי התפיסה האריסטוטלית.

90- ان كان بدك غراب البين تجوز تنتين

אין כאן בדיכ ג'ראב אלבין תזואז תנתין

אם תרצה בעורב המבשר רעות ( סימן להפרדות האוהבים ) התחתן עם שניים

91 – اكسف جاه ميه ولا تكسف جاه وليه

אקספ ג'אה מיה ולא תכספ ג'אה אולייה

בייש כבודם של מאה ולא תבייש אישה עגומה ועצובה

92 – خطية الولايا بتهد الزاويا

ח'טית אללואליייא בתהד אלזאוייא

החטא כלפי נשים הורס את הפינות ( פינות הבית )

אזהרה לגברים מהשימו בעושק כלפי נשים חלשות, אלמנו וגרושות

93- السكوت الطف حيله النسوان

אלסוכות אלטפ חילה ללנסואן

השתיקה היא התחבולה הטובה ביותר לנשים

החינוך ו " הישיבה "

אחד המבנים העתיקים ביותר שנבנה יחד עם המללאח או מתחילתו הוא : בית הכנסת הנקרא בפי כל " הישיבה " וגם הרחוב נקרא אז על דרב לישיבה – רחוב הישיבה -, וכפי הנראה היא הייתה מהבניינים הראשונים של המללאח.

הרחוה הזה היה חלק מחומת המללאח מצדו המזרחי טרם בניית התוספת של " לבחירה " שטח הגן שתרם המלך מולאי אלחסן ניתן ליהודים בגלל מצוקת הדיור, ראה קצאת מולאי לחסאן.

 הישיבה הזאת, הייתה צרה מהכיל את כל המתדפקים על שעריה, מייחסים את מייסדה הראשון לרבי יצחק דלויה ז"ל. גם רבי אברהם אזולאי, הקים ובנה את הישיבה ברחוב הנושא את שמו, רבו כבוד הרב אזולאי.

נראה שהיא הישיבה הראשונה, שנבנתה יחד עם המללאח משנת ישב"ע – 1622. ראש הישיבה הראשון היה רבי יצחק דלויה ז"ל. ולפי מה שקיבלנו מהאבות הראשונים, היה בדורו של רבי חנניה הכהן זלה"ה. ולפי סדר הדורות והתיעוד מהמאה הרביעית והחמישית נמצאו עוד עשרות רבנים בדור ההוא, עיין ערך רבנים, שעוד נגיע אליו בע"ה בהמשך השרשור הזה.

ראש הישיבה השני היה תלמידו של רבי אברהם אזולאי ז"ל. ראש הישיבה השלישי הבא אחריו במאה החמישית והשישית רבי מוסא בן רבי דוד אוחיון המכונה טחוני. ראיתי בקול מבשר, שהכינוי בא להם בגלל שהיו בעלי טחנת קמח, ולא נראה לי.

מורי ורבי רבי חיים שושנה זצ"ל אוחז בגרסה הידועה לרבים מתלמידי חכמים בעיר, שרבי מוסא ז"ל, תלמודאי עצום שהיה גור וטוחן תלמודו קב ונקי. מספרי שבבית מדרשו היו לא פחות משלוש מאות תלמידים.

רבי משה רוזליו, אחריו רבי מסעוד בן מוחא זלה"ה, רבי יעקב אבטאן זלה"ה. עד סוף המאה השביעית היה אב בית דין.

חכמי הישיבה.

על תפקידם של חכמי הישיבה מספר רבי משה רוזיליו זצ"ל :

" לפעמים הייתי מרצה דברי לפני חכמי הישיבה ונמלך עמהם לשמוע דעתם בנושא הנדון לפניהם. גם הייתי מתרץ קושיותיהם והם את קושיותי. וכשהם מסכימים עמו ומקבלים את דבריו. הוא כובת : וקבלו הקברים בחכמים יצ"וט – ישמרם צור. או הסכימו עמי בזה מקצת מחכמי הישיבה, או הקשה לי אחד החכמים והושבתי מלו בזה יצ"ו.

וכשלא קיבלו הצעת דבריו היה מציין " וחכמי הישיבה י"ץ מיאנו בזה. אבל הוא גם לא שכח להביא את התירוצים שלהם ומציין, וחכמי הישיבה י"ץ השיבו.

מסקירת החידושים וזמנם כפי שכתב הרב משה רוזיליו ז"ל, ניתן ללמוד על דרך הלימוד שהייתה בישיבה, שהא מציין את סדר השנים כפי מספר המסכתות, והזמן נמשך כל לימוד של מסכת כדלהלן :

1 – בבא בתרא : למדו בהעשרה בסביבות תקס"ט – תק"ע – 18029 – 1810. מסכת כתובות בשנת תקע"א – 1801, מסכת פסחים, מחשון תקע"ב עד אמצע שנת תקע"ג. וכן הלאה, כך שכל מסכת שנלמדה, כל אחד יכל לסכם ולכתוב את חידושיו, ציוניו, והישגיו לגבי אותה מסכת שנלמדה.

נלמד עוד משיטת לימודו של הרב הגאון רבי יעקב אבטאן ז"ל, עמיתו בתורה, שהיה מזכיר את בעל " קול מבשר " רבי ועמיתי בתורה. רבי יעקב אבטאן ז"ל, היה בנו של הרב המקובל מרדכי אבטאן זלה"ה, רבי משה רוזיליו היה רבו של רבי יעקב אבטאן זצ"ל. ואם מדובר בחכמי הישיבה, מעט מאוד אנו יודעים עליהם. ומה שכן ידוע הוא שחלקם הגדול בא מאותם רבנים ודיינים שנזכרו לעיל.

עומד בפרץ

רבינו עמד תמיד בפרץ עד התבוללות לקיים מאי דכתיב: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

את נשיאותו נשא ברמה, ובפגישותיו עם השליטים והמושלים עשה רבות למען ביטול הגזירות מעל עם ישראל.

זכורני שהשכנים הערבים היו יורדים לבלות את לילותיהם בבתי המרזח — ברובע הישן. והיו מחפשים להיטפל לבנות ישראל, רבינו עמד בפרץ, ומיד שלח מכתבים לרבני ערי מרוקו והזהירם על כך, וכן שלח מכתבים לשלטונות, ולאחר מאמצים רבים, קיבל אישור מהשלטונות — מעיר הבירה ראבט, שכל רב בקהילתו יש לו זכות להתערב בעניני הקהילה ובטיפול בבני הנוער. ומיד אחרי זה תיקן תקנות אלו:

א.         אסור לבת ישראל לצאת מחוץ לביתה מהשעה שמונה בערב ואילך. בת ישראל שתימצא מחוץ לביתה תיענש – מטעם השלטונות. וכדי ביזיון וקצף.

ב.         רבינו קיבל על עצמו בלי נדר — ובהתנדבות, לאחר שעה תשע בערב, יתלווה עם נגידים מטעם השילטונות ויסובבו ברובע הישן למנוע פירצות.

ג.          ערבים תושבי האיזור אינם רשאים לבוא לבתי המרזח משעה תשע בערב ואילך

תקנות אלו היו למורת רוחם של ראשי ההשכלה במקנם — ובין ראשי המתעדים היה אחד מראשי הקהילה — הלה רצה להכניס לקהילה כל חידוש שהתרבות הצרפתית מציעה, לכן הוא התנגד בכל עוז ונלחם בתקנות אלו, ומעשה שטן הצליח וביטלו את התקנות.

באותה שנה נדרס למוות בנו של ראשי המתעדים.

לאחר שרבינו עלה ארצה, ביקרתיו בביתו, וראיתי שכותב מכתב דחוף לעיר מקנס. לשאלתי, ענה רבינו: שאותו האיש מראשי המתנגדים מוטל על ערש דוי, וימיו ספורים, וידידו שלח בשמו מכתב בהול, בכדי לבקש סליחה ומחילה על כל הצער והעגמת נפש שעשה לי. בנוכחותי רבינו סלח ומחל לו.

משנכנס אדר

משנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם גם השטן מוצא מקום להתגדר בו. מתחילת חודש אדר, היו בעלי מאפה ומגדניות למיניהם, מקבצים סביבם מהמרים שהיו משחקים בקלפים, ועל פי החוק — במרוקו, מי שנתפס מהמר מחרימים לו כל הסחורה שנמצאת ברשותו. רבינו, היה מיצר על ההוללות הזו, ובפרט לבני הנוער שהיו יוצאים בהפסקה מלימודיהם ומתפתים לשחק. רבינו היה לו אישור מיוחד מהשילטונות להחרים ולהעניש את המשתתפים בהימור. מי שנתפס על ידי רבינו היה הופך על פניו את הדוכן ומרכולתו, וכל הילדים היו נהנים מההפקר.

הרחק מלזות שפתים

בשנת תש״ח באו שנים מתלמידיו של רבינו להיבחן אצלו. אחד לכהונת דיין, ואחד לקבל סמיכה לשחיטת בהמות. תלמידים אלו היו חביבים מאוד על רבינו, וחשש לבחון אותם הוא בעצמו. שלח אחד מהם להיבחן בקזאבלנקא, בבית הדין הגבוה, והשני שלח לרבאט, עשו והצליחו, וכשבאו לבשר לרבינו שמח על כך שמלאכתו נעשתה על ידי אחרים, כי לולא כך היו מרננים ח״ו ואומרים, מחזיק משרות לתלמידיו.

חג המצות

כחודש ימים לפגי חג הפסח, היה רבינו ועימו גיסו דודי הגאון רבי מרדכי עמר זצוק״ל, ועוד תלמידי חכמים, טרודים בשימור על החיטה שבשדות — עבור המצות לחג, ואחר כך אופים מהם מצות ומחלקים לנצרכים. פעמים מספר השתתפתי באפיית המצות ורבינו והתלמידי חכמים שעימו, היו מלווים את אפיית המצות באמירת הלל, ואנו עונים אחריהם הללויה, ובצאת ישראל ממצרים, מחזה שהיה מרנין ומרגש מאוד.

את המצות היו מחלקים בבית רבינו לנצרכים לפי מספר הנפשות שיש להם בבית. ערב פסח אחד בהיותי

עדיין ילד קטן הלכתי מאוחר לבית רבינו לקבל מצות, ומאן דהו הפטיר נגדי למה באת מאוחר? מרוב פחד חזרתי הביתה בידים ריקות, שאל אותי אבא ע״ה איפא המצות, ותוך כדי דיבור אני שומע את קולו של רבינו שהטריח עצמו ובא אחרי ואמר לי, יצחק למה ברחת? הנה קח את המצות, ולהבא אל תאחר.

עד כמה גדלה ענוותנותו.

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל [anti-both]

רשימת הכפרים במחוז אזילאל – AZILAL

http://moreshet-morocco.com/%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9F-%D7%A2%D7%98%D7%A8-%D7%90%D7%92%D7%93%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%95-%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%96%D7%90%D7%A0%D7%95-18/

Afourar

Afourar is a town in Azilal Province, Tadla-Azilal, Morocco. According to the 2004 census it has a population of 11,898

מפה אזורית

Agoudi N'Lkhair

Agoudi N'Lkhair is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 11745 people living in 1758 households

Ait Abbas

Ait Abbas is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 10391 people living in 1460 households

Ait Blal

Ait Blal is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 6740 people living in 901 households

Ait Bou Oulli

Ait Bou Oulli is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 9493 people living in 1168 households

Ait M'Hamed

Ait M'Hamed is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 21742 people living in 3190 households

Ait Majden

Ait Majden is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 15831 people living in 2564 households

Ait Mazigh

Ait Mazigh is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 3185 people living in 552 households

Ait Ouaarda

Ait Ouaarda is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 1786 people living in 273 households

Ait Oumdis

Ait Oumdis is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 15377 people living in 2066 households

Ait Ouqabli

Ait Ouqabli is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 3221 people living in 587 households

Ait Taguella

Ait Taguella is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 7340 people living in 1236 households

Ait Tamlil

Ait Tamlil is a mountainous village and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. It is located north by road fromToufghine. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 18720 people living in 2453 households

Anergui

Anergui is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 3362 people living in 641 households

Anzou

Anzou is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 13784 people living in 2021 households

Bin El Ouidane

Bin El Ouidane is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 5721 people living in 958 households

Bni Ayat

Bni Ayat is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 20905 people living in 3477 households

Bni Hassane

Bni Hassane is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 11579 people living in 1759 households

Bzou

Bzou (بزو) is a town in the northwest corner of Morocco’s Azilal Province, just off the main road between the major cities of Beni-Mellal and Marrakesh. The sprawling commune of Bzou is composed of various Berber (a mix of Tashelhit and Tamazight) and Arabic speaking douwars tucked into the foothills of the High Atlas Mountains. Based around the main, Arabic speaking cluster of douwars (Lamdarssa, Douwar Shms, Foum Sheaba), Bzou is flanked by an assortment of smaller, generally Berberdouwars up in the surrounding mountains and cradling the banks of the river Oued el Abid.

With a population of approximately 4200 people in its center^[1] and 14,505 in the commune as a whole,^[2] Bzou is regionally and nationally famous for its production of the highest quality fabric used in the tailoring of a specific piece of traditional Moroccan clothing known as Djellaba. Additionally, Bzou produces a considerable amount of olives, olive oil, and honey. Economically speaking, Bzou is heavily dependent on this basic agriculture and the extremely labor-intensive, hand made fabric for which it is famous.

Foum Jemaa

Foum Jamaa is a town in Azilal Province, Tadla-Azilal, Morocco. According to the 2004 census it has a population of 5,360

Imlil

Imlil is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilalregion of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 9796 people living in 1753 households

Isseksi

Isseksi is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 2000 people living in 310 households

Moulay Aissa Ben Driss

Moulay Aissa Ben Driss is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 12621 people living in 2109 households

Ouaouizeght

Ouaouizeght is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 13940 people living in 2885 households

Ouaoula

Ouaoula is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 22022 people living in 3040 households

Rfala

Rfala is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 9730 people living in 1485 households

Sidi Boulkhalf

Sidi Boulkhalf is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 13149 people living in 1733 households

Sidi Yacoub

Sidi Yacoub is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 16637 people living in 2234 households

Tabant

Tabant is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 1302 people living in 1898 households

Tabaroucht

Tabaroucht is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 3620 people living in 606 households

Tabia

Tabia is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 7935 people living in 1339 households

Tagleft

Tagleft is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 12184 people living in 2213 households

Tamda Noumercid

Tamda Noumercid is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 11115 people living in 1629 household

Tanant

Tanant is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 10007 people living in 1730 households.

Taounza

Taounza is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 11610 people living in 1753 households

Tidili Fetouaka

Tidili Fetouaka is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 11883 people living in 1824 households

Tiffert N'Ait Hamza

Tiffert N'Ait Hamza is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 3023 people living in 546 households

Tifni

Tifni is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilalregion of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 11411 people living in 1736 households

Tilougguite

Tilougguite is a small town and rural commune in Azilal Province of theTadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 9610 people living in 1779 households

Timoulilt

Timoulilt is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 6110 people living in 1193 households

Tisqi

Tisqi is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 6304 people living in 1017 households

Zaouiat Ahansal

Zaouiat Ahansal is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 10435 people living in 1554 households

השתתפות רעיית הסנדק.

במקומות אחרים, נהגה גם אשת הסנדק לקחה חלק בטכסי הברית. היא הייתה באה לבית הברית מילה, מלווה בכמה נשים זקנות ובידיהן חמישה פמוטים עם נרות שעווה לבנים או צבעוניים. כשהגיעו למקום, הניחו את הפמוטים על השולחן שעמד מול כיסא אליהו.

רעיית הסנדק הדליקה ראשונה נר ואחריה הזקנות. בעוד אשת הסנדק עסוקה עם הנרות, יתר הזקנות מוצאות שעת " עת רצון " לנצל את ההזדמנות ולבקש רחמים על בני משפחותיהן : זו לבנה שיתחתן, וזו על בתה שתזכה גם היא בפרי בטן. אחר כך אשת הסנדק, לוקחת מחתה ובה גחלים וקטורת ומניחה אותה על השולחן בין הנרות.

מיד אחר כך ניגש נשיא חברת חסד ואמת הלא היא החברה הקדישא, ומתיישב על כיסא אליהו. אחריו בא הסנדק כשהוא לבוש בבגדי שבת או בחליפה חדשה שתפר לכבוד יום הברית, וזאת לאחר שהלך לבית מרחץ וטבל. נשיא חברת חסד ואמת מפנה אז מקומו לסנדק וזה מתיישב על כסא אליהו.

טכס ברית מילה.

צוות הנוכחות בברית מילה חביבה מאוד על יהודי מרוקו, גברים ונשים כאחד, ורבים לא יוותרו עליה ויתרוצצו מברית אחת לשנייה. היו גם שזכו לכינויים מיוחדים כמו " שמעון דל מייאלי – שמעון של המילות " או רחמא דל מייאלי – רחמה של המילות.

מצאתי לנכון ברשותכם להביא כאן תעודה ספר 257 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל על מנהגי הסעודה ביום הברית בערבית מתורגמת לעברית.

תעודה מספר 257

תקנות שנתנו פה צפרו יע"א.

די יעמאל נפאש אוו בכורה אוו תפלין אוו עורס, מא יסיב יעמל גיר אתאי ולבידה וזוז טבאייך, לא פלעארדאת וואלה ספעודת מצווה, לא פעלראדאת דרזאל ולא דנסא, וחתא פלמלאך מא יעמלו לפחלאווא גיר אתאי ולבידה וזוזו דטבאייך.

לא דאר לחתן, ולא דאר לכלה, ומן תמא מא יעמלו עראדא חתא לעורס, וחתא פלעייאד מא יעמלו לא עראדר ולא זיירא כלל, לילת למימונא דאר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא אוכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף.

פשבועותמא יעביוו ללכלה גיר לחנא ולפאכייאף פכפור מא יעביוו גיר אספרזלא דוקא, ודאר לכלה סי מא ירדו כלל אפילו ספרזלא, םחנוכה מא יעביוו גיר ארחייא ולפכייא. ופפורים חתא וואחאד מא יעבבי ללכלה פורים גיר דאר לחתן יעביוולהא לעאדא ולכאתם אוו סי חאזא אוכרא.

פשבת אלוולי דלערס מא ימסיווסי דאר לחתן לדאר לכלה גיר כל וואחד, יערד פדארו, גיר ימסיוו דאר לחתן לדאר לכלה יזוולו אסבנייא מא יעמלולהום גיר לבידה דוקא, וסי טסאייך מא יכונו סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא דאר לחתן ללבחורים, וואלא דאר לכלה ללעוואתק.

נהאר לחיד גיר ימסיוו לדאר לכלה לדק דלחנא מא יעמלולהום גיר אתאי דוקא, ונהאר אזמעא גיר ימסיוו לדאר לכלה ללחנא חתא הומא מא יעמלו גיר אתאי דוקא. פשבות ימי החופה כלהא יעמל די דהרלו אפילו כתר מן זוז דטבאייך.

פשבת אתאני דרוחאן מא יעטיוו דאר לכלה לחתן גיר תזאזא מסלוקא וקרעא די מאחייא, וסי סקאר מא יעטיוולו לא הומא ולא לקרובים וסי אתאי מא יעמולו.

פלילת מצא אשה מא יערז סוואני לא ללחתן ולא ללכלה, לגזברת מא יעמלולהום גיר לבידה, לכמיס סי סקאר מא יהדיוו לבחורים ללחתן כלל, וסי תגייר מא יעביוו לכלה ללחתן פשבעת ימי החופה לא קליל ולא כתיר.

מנור לפטור די נהאר בעאייא מא יחסרוסי דאר לכלה ענדהום לחתן לילת לכמיס ולילת אזמעא ולילת אשבת, יפטרו באתאי ולבידה וזוז טבאייך, ווירזעו לילת לכמיס לחתן ולכלה למועדהום, נהאר למילה ונהאר לחופה סי תגירר אצפרא מא יכון מנור למילה ושבע ברכות גיר ישמעו אנאס למילה ושבע ברכות וויכרזו חתא לווקת סעודה וויערד לדי יחב.

פלילת למימונא ופחנוכה ופורים וסי תקאסם  מא יכונו פלבלאד גיר אזיראן יתדאווקו בינאתהום ודרארי לוואלדיהום, ולוואלדין לולאדהום ולכות בעדייאתהום, די יתדאווז עלא סי מן האד אסי ברא מן די דנוב דראוס פרקבתו גם כן יתסממא עבריין, ודי ימסי לאענדו חתא הווא עבריין ושומן לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

תרגום תעודה מספר 257.

תקנות שנתקנו פה צפרו יכוננה עליון אמן.

מי שיעשה מסיבות בשבוע הבן או הבת, או מסיבת פדיון הבן או בר מצוה או חתונה, אין לעשות במסיבה רק טה וביצים ושני תבשילין. וכן במסיבות של סעודת מצוה בין יהיו המוזמנים גברים או גברות.

גם במסיבת השידוכין לא יהו רק טה וביצים ושני תבשילין בית החתן או ביתל הכלה. ומן מסיבה זו עד החתונה לא תהיה שום מסיבה אחרת, גם בחגים המחותנים לא יהיו ביניהם לא מסיבות ולא ביקורים כלל, בליל מוצאי חג הפסח, :

ליל המימונא " משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( חלב וחמאה, תמרים וקליות ), וימסרו לה סִבְלוֹנוֹת טבעת או כל חפץ אחר ( סבלונות –  מתנות, ובייחוד מתנות שהיה החתן נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לארח הקידושין " השולח סבלונות לבית חמיו " בבא בתרא ט ח )

ושם אחר מהמשתתפים לא יתן שום מתנה לכלה אף אם יהיה קרוב. בחג השבועות לא יוליכו לכלה רק את החננא וקליות. ביום הכפורים משפחת החתן לא יקחו לכה רק ספרזלא ( חבוש משובץ בעצי קרונפל ועוד ), ומשפחת הכלה לא יחזירו תמורה לחתן גם הספרזלא.

בחג החנוכה לא יוליכו לכלה כשי רק נעלים וקליות, בחג הפורים שום אחד מהמשפחה לא ימסור לכלות שום מתנה, רק משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( עוגות ועוגיות ) וטבעת או חפץ זהב אחר.

בשבת הראשונה שלפני החתונה שתי המשפחות לא יוזמנו מאחת לשניה וכל משפחה תזמין לביתה למי שתרצה, כאשר ילכו בית החתן לבית הכלה להסיר מעל ראשה את המטפחת ( כי הכלה ביום שמתחילה לספור שבעה ימי נקיים לפני כן מסבבים על מצחה צטפחת וכשבאים הנשים ממשפחת החתן אל הכלה למוות עליה להתחיל בספירה מסירים מעל ראשה את אותה המטפחת, וזהו האקס הראשון שיהיה סימן להתחלת טקסי החתונה ).

בטקס זה לא תסודר שום מסיבה בתבשילין למבקרות רק ביצים דוקא, סופגנים או לחמניות, לא יסדרו משפחת החתן לשושבינים וגם לא משפחת הכלה לבתולותיה, יום ראשון כאשר ילכו נשים ממשפחת החתן לבית הכלה לשחיקת החננא, לא יסדרו לפניהם רק טה לבד.

במסיבות השבתות וובשבעת ימי החופה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אף יותר משני תבשילין. בשבת הראשונה של החופה לא ימסרו משפחת הכלה לחתן ( כשהולך החתן בפעם הראשונה לביתם בליל שבת לנשק ידי חמיו וחמותו ולהגיד להם שבת שלום ) רק עוף מבושל ובקבוק מאחייא.

שום סוקאר לא יתנו לו הם או שאר הקרובים ולא תה או קפה ולא יסדרו בשבילו בלית " מצא אשה " ( ליל שלפני יום חופה וקידושין באים הקהל לבית החתן ומסבבים את החתן ועוטרים לו בעטרות מחגורות ארוגים חוט זהב ומזמרים לפניו את הפסוק " מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ואחר כך מפזרים על מצחו אפר בשעה שהוא מצטט את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו… ), לא יטליכו שתי המפשחות זו לזו מגשים שהיו ממלאים אותם במיני עוגות וממתקים.

לגזברת ( הם הנשים הזקנות שהיו באות בהשכמה לבית הכלה ביום החופה וקדושין לקלוע שערותיה של הכלה ). לא יסדרו לפניהם רק ביצים. השושבינים לא יתנו לחתן סוקאר כשי כמו כן לא יוליכו משפחת החתן למשפחת הכלה בעודת בקר בשבעת ימי החופה.

יום חמישי היו הולכים משפחת החתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת הצרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת בהם לפני חתונתה.

וזה היה נקרא יום השעאייא – יום חזרה על הפתחים, יום השעאייא בית הכלה לא יעכבו אצלם את החתן לא ליל חמישי ליל שישי וליל שבת, רק בסעודת התהרים יאכלו במסיבה שיהיה בה תה וביצים ושני תבשילין ויחזרו להם לבית החתן בליל החמישי.

יום הבריץ שוםפ סעודה בוקר לא תהיה אחרי הברית וכמו כן ביום החופה, המוזמנים שומעים ברכות המילה ואת שבע הברכות וילכו להם עד שמן סעודת הצהרים, ובעל המצוה יכול להזמין למי שירצה.

בליל המימונא ובחנוכה ובפורים שום ילוקת מתנות לא יהיה בעיר רק השכנים יחליפו ביניהם והבנים לאבותיהם והאבות לבניהם ןהאחים והאחיות ביניהם לבין עצמם, ומי שיעבור ולא יקיים את מה שהזכרנו מלבד עון העניים שתלוי על צוארו.

נוסף לזה יקרא עבריין ומי שיוזמן אצלו גם הוא יקרא עבריין ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

סוף התעודה

פנייתו לוזיר הראשי.

שבוע לאחר מכן פנה דרומונד האי לוזיר הראשי סיד מוחמד אבן אלערבי אבן מוחתאר בתזכיר על האירוע, והביע את אכזבתו מהצעדים שהסולטאן נקט. לדבריו, הגיעו ידיעות לטנג'יר על התנכלות ביהודי פאס כבר באמצע ינואר.

 הוא דיווח על פרטי האירוע, כפי שתואר לעיל, והוסיף בהקשר להבטחת הסולטאן כי יינקטו צעדים נמרצים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, וכי המידע שהגיע לאחרונה, סותר הבטחה זו. התברר ששמונת הסוחרים שנאסרו שוחררו, ולא נערכו כל מאסרים אחרים.

כתגובה לבקשת זקני היהודים מהסולטאן למתן פיצויים למשפחה הענייה של הנרצח, נמסר להם, כי לפי השריעה לא מגיע פיצוי לד'מי. הכותב משוכנע שתשובה כזו לא הייתה יכולה להינתן בפקודת הסולטאן ולא על ידי הוזיר הנמען

ההדים באירופה, וחשש מפני כירסום בידידות כלפי מרוקו.

הכותב מתאר בדבריו לוזיר את השפעת האירוע על דעת הקהל היהודית, הנוכרית והממשלות באירופה. בעיתונות האירופית פורסמו ידיעות על התקרית האגודות של היהודים בלונדון, בפריס ובבירות אחרות יגישו ללא ספק בקשות לממשלותיהן להתערב למען אחיהם המדוכאים, שזוכים ליחס בלתי הומאניטארי.

העובדה שפשע זה בוצע בפאס, בה שוהה הסולטאן עתה, תגביר את הזעם באירופה ובאמריקה, ותוסק המסקנה שאין לסולטאן כוח לשלוט על אזרחיו המוסלמים, או שהצדק כאשר יהודי נרצח לאור היום על ידי המון מוסלמי בבירת הסולטאן.

 דרומונד האי מציין כי מכתב זה הוא פרטי ובתור ידיד נאמן של הסולטאן עליו לומר לוזיר, כי אם לא ייעשה צדק, יגרום הדבר לניכור במקום היחס הידידותי של הממשלות הזרות כלפי הסולטאן. תופעה זו תעלה את השאלה האם לא יהיה מוצדק שממשלות אירופה יתערבו ויצהירו שהן רואות את הסולטאן וממשלתו אחראים למניעת תועבות כאלה, וליחס הומאניטרי יורת כלפי היהודים במרוקו.

לדבריו, רציחתו של יהודי אזרח של הסולטאן ליד שער חצרו, על ידי קנאים מוסלמים ואי ענישתם, תיוודע בכל הממלכה, ותעודד מוסלמים קיצוניים לבצע פשעים דומים. האדישות של הממשל במרוקו נוכח התופעה, תגרום למסקנות עגומות על ידי ממשלות זרות לגבי ביטחון חייהם ורכושם לא רק של היהודים, אלא גם של נוצרים במרוקו.

הדברים האחרונים לגבי הנוצרים מהווים איום ועלולים להיפגע האינטרסים הכלכליים של הסולטאן המעוניין בפעילות המסחרית של האירופים בארצו.

הצעות דרומונד האי לממשל מרוקו.

על רקע היחס הידידותי של דרומונד האי עם השלטון המרוקאי, הרשה לעצמו להציע כמה הצעות אופרטיביות :

• יש לאסור ולהעניש בצורה חמורה את מנהידי הכנופיה שהשתתפה ברצח.
• הסולטאן יואיל לתת למשפחת הנרצח הענייה סכום כסף, בתור מעשה של חסד.
• יש לתת ביטחונות ליהודים שיינקטו צעדים נמרצים מיד להבטחת חייהם ורכושם, לא רק בפאס אלא בכל שטחי ממלכתו.
• על הסולטאן לכתוב למושלי הערים והפרובינציות להזהירם שעליהם לפעול במרץ ובצדק למניעת התנהגות שלילית כלפי הנתינים היהודים של הסולטאן.

הוזיר התבקש להעביר ללא דיחוי מכתב זה לסולטאן ולהודיעו שכל מלה שנכתבה, מודרכת על ידי היחס הידידותי שלו לטובת האינטרסים של הסולטאן. המכתב נשלח באקספרס, כדי לקבל תשובה בהקדם. אם הצעותיו לעיל יתקבלו, הדבר יסייע לסילוק הרושם השלילי שהתקבל על ידי ממשלת בריטניה ודעת הקהל שלה, כתוצאה מהדיווחים שהועברו לאירופה אודות מעשה נפשע זה.

אבל אם עצתו תידחה ולא יינקטו צעדים למניעת פרעות כאלה ברחבי מרוקו, כי אז יוסקו המסקנות השליליות ביותר כלפי הוזיר הנמען, בהיותו היועץ הראשי של הסולטאן, אשר היה מוכן לעשות תמיד מה שנכון וצודק כאשר נושא הוגש בצורה מתאימה להחלטת הסולטאן.

התוספת למכתב הוא כותב שהקונסול הכללי של ספרד במרוקו, אשר מתייחס בידידות לסולטאן, דיבר אתו על רציחתו של היהודי על ידי שריפתו, ואמר לו כי לולי היה תורגמנו נעדר מהמשרד, כי אז היה פונה במכתב רשמי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש אן לוזיר הנמען, באותה רוח כפי שכתב דרומונד האי.

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי לאחר שכבשו הוואנדאלים את אפריקה(430) באה תקופת הפוגה ליהודים ולכיתות ה׳כופרים׳ הנוצרים. הוואנדאלים עצמם השתייכו לכת האריאנים, אחד הפלגים בנצרות שנרדפו על צוואר על־ידי הכנסיה הקאתולית הרשמית בשל חילוקי־ דעות דוגמאטיים על מהותו של ישו. אותן הגזירות שנגזרו על האריאנים גזרו הם עתה על הקאתולים, ושפכו את חמתם על הכמורה הקאתולית׳ החרימו את רכושה וגירשוה מהארץ. הוואנדאלים שרפו את ספרי הפנסיה הרשמית לפנים, והנהיגו את מנהגם שלהם בכנסיותיה. ייתכן, שהיהודים ראו בעין יפה את המיפנה הזה, ואולי אף עזרו לוואנדאלים. בסוף ימי שלטונם התחילו הוואנדאלים נוהגים בסוב­לנות כלפי אויביהם בנפש, הקאתולים, הרשו לכמריהם לחזור לארץ, החזירו על כנו את המטרופוליט של קרתיגני והתירו בחירת בישופים חדשים. אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתה של הכמורה האורתודוכסית, והיתד, שנאה כבושה בלבה נגד האריאנים ונגד היהודים. באותו זמן נהג הקיסר יוסטין בביזאנטיון ביד רמה נגד האריאנים וגזר עליהם חרם.

אז התחיל יוסטיניאן, בן אחיו של יוסטין וחברו לקיסרות ולאחר מותו של זה (527) יורשו לכסא האימפראטור, לחשוב מחשבות על כיבושה מהדש של אפריקה וחידוש האימפריה הרומית כקדם. אמנם, כל יועציו המדיניים והצבאיים של יום־ טיניאן ניסו להשיאו עצה טובה, מבוססת על שיקולים איסטראטגיים ומדיניים, שלא יכניס את ראשו בסיכון הכרוך במלחמה עם הוואנדאלים, שהיא קרובה לכיש־ לון מלניצחון. כנגדם הסיתו את הקיסר חוגי הגולים מאפריקה ואנשי הכמורה לצאת למלחמה על הכופרים. יוסטיניאן היסס ולבסוף נשמע לצו מפורש משמים להילחם בוואנדאלים, שהועבר אליו על־ידי אחד הבישופים — כן מתאר פרוקו־ פיוס מקיסרי את הדברים. ואז פקד על בליסאר, אחד ממצביאיו המנוסים, לעלות על אפריקה בגיס של 16,000 איש, שהושט בשייטת בת 500 ספינות־הובלה, בלוו­יית 92 סיירות. אל מטהו של בליסאר נתלווה ידידו פרוקופיוס מקיסרי, כסופר צבאי, שמתפקידו לתאר את מסע הכיבוש. צי־הפלישה הגיע בספטמבר 533 לחופי אפריקה. בליסאר נהג בזהירות ולא גיסה לכבוש בהתקפת־מצח את קרתיגני, בירת הוואנדאלים. שורה של שגיאות מצידם של המותקפים גרמה לכך, שחיל הפולשים נחל בקרבות ניצחון אחר ניצחון וכעבור זמן קצר נפלה קרתיגני בידי בליסאר. אז הועברו לקונסטאנטינופול כלי בית־המקדש של ירושלים, שהיו כאן משנת

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.

מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.

התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנרה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.

והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, הודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.

ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.

הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).

רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.

כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות שלהמאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בם רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה,  כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.

הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קוריס ורבי יוסף מידא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה  שי"א. 1545 – 1551.

ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.

הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.

אם כך חלק מהקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ"ח – 1508 כבר מצא שם עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב..ובעזה היום כשבעים בעלי בתים.

רדב"ז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט 1479 – ה'של"ד 1573), מחבר שו"ת הרדב"ז.

רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט (1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בצעירותו למד אצל רבי יוסי סרגוסי. בזמן גירוש ספרד, בהיותו בן 13, נדדה משפחתו לפאס אשר במרוקו, ומשם לצפת ולירושלים. בשנת ה'רע"ג 1513, עקב המצוקה הכלכלית בירושלים והפרעות, עזב הרדב"ז את ירושלים ועבר למצרים לישיבת רבי יצחק הכהן שולאל, שם מונה לאב בית דין. אחרי כיבוש מצרים על ידי העות'מאנים (שנת 1517), מונה רדב"ז למנהיגה של יהדות מצרים. רדב"ז היה אב בית דין, ראש ישיבה, גבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי של יהדות מצרים. הוא התפרנס מסחר בתבואה ובעורות , והצלחתו הרבה בכך הביאה לו עושר רב.

אחרי ארבעים שנות רבנות במצרים עזב הרדב"ז את קהילתו ותפקידו, וחזר לירושלים (בשנת ה'שי"ג; 1553 לערך), ומשם עקר לצפת, הואיל ולא הייתה לו שלווה בירושלים. הרדב"ז חי בצפת עשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בכ"א בחשוון שנת ה'של"ד (1573).

יש המציינים שנים אחרות כתאריכי לידתו או פטירתו, כדי להתאימם למסורת המובאת בספר קורא הדורות לפיה נפטר הרדב"ז בגיל 110.

אחד מתחיבוריו

• כללי הגמרא – מודפס בספר "מהררי נמרים"
• יקר תפארת – פרוש למשנה תורה של הרמב"ם
• מצודות דוד – ספר זה איננו הבאור הידוע "מצודת דוד" על הנ"ך, אלא באור לתרי"ג מצוות, אשר פרש את המצוות בדרש הפשט והסוד
• מגן דוד – ספר קבלה אשר מבאר את אותיות ה"אב
• מכתב לדוד – פירוש על שיר השירים

הרדב"ז כתב למעלה מ-10,000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2,000 תשובות המכונסות בשלושה שו"תים:

• שו"ת הרדב"ז
• שו"ת דברי דוד
• שו"ת הון יוסף – אינו שייך לרדב"ז אלא לצאצא שלו – ר' יוסף זמירו

למידיו הידועים הוא רבי בצלאל אשכנזי, מחבר השיטה המקובצת.

באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג'ארה, עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה " לא קם בישראל כישראל ", ובשם האר"י ז"ל הקדוש אמרו ששירותיו תשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו " אור החכמה " כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר.

עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון, שם כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את " אהבה בתענוגים " – פירוש על המשניות.

לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת תשע"ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם כבוד הרב אליעזר בן ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנות ת"ג.

מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר " זכרון ירושלים " ; פעם אחת בא פחה לעיר הקודש חברון ת"ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שישי בתוך המערה.

ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והייתה מצופה זהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על הישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיוון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן שלושה ימים.

עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להיכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע"א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו עליו השלום.

אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיוון שירד חזר להם החרב בחב, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.

והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר שמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב לו אני אלעזר עבד אברהם. ואמר לו כיצד באת לכאן מוסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע"א אם תכנס.

וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב פחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה. אולי לזה התכוון החיד"א שכתב בשם הגדולים בערך על רבינו : " ונתגלו לו אבותינו הקדושים.

וכיוון שראה שזה הגן עדן לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאווים לראותו כי חשבו חס ושלום ודי למבין. ומאת ה' העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים על זה. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.

כל הלילה היו יושבים אצלו והא דורש להם עניין קבלה עד קודם אור הבוקר. וירד בטבילה שלו בביתו ולבש תכריכים. למד עם הקהל וקודם אור הבוקר אחר משע ישראל יצאה נשמתו. והייתה בכייה גדולה והספדות ועל אלה אני בוכה.

על זמן פטירתו מביא החיד"א את מסורת המשפחה : " ומז"ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה' ת"ד, בעיר הקודש לברון תוב"ב. היה זה ביום כ"א בחשון לפי ספר שם הגדולים.

אמנם רבני ירושלים, בהסכמתם ל " זהרי חמה ", בשנת בקש"ו צדק – ת"ח – 1648 כותבים, : אברהם אזולאי נר"ו. אך לא נראה לערער בשל כךאם מסורת המשפחה. תאריך החיד"א מקבל גם אישור ממקום אחר.

רבי דוד קונפטי כותב : " כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת"ה ליצירה…זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנזכרים זולת מעטים שכבר היו בעולמם… והר"ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.

חידוש העולם

האמונה בחידוש העולם היא לדעתו דבר שלא ניתן להוכיחו ״כי בכבד דברי האבות וקבלתם יקויים חידוש העולם כי לא בא עליו מופת״, ולכן הסמיכה התורה ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו״, שהשבת היא עדות על חידוש העולם והיא באה לנו רק על־ידי דברי האבות וקבלתם. אבל עובדה זו אינה מפריעה כלל, וחידוש העולם הוא ודאי אצלו, ודרכו הוא מוכיח את האמונה בנסים. הוא מפרש את הפסוק ״אל אלקים הי״: ״שהוא בעל היכולת ויכול לשנות הדברים מטבעם ומהוייתם לפי שהוא דיבר ויקרא ארץ, שהוא חידש העולם, ובזה יכול לעשות נפלאות ולשנות הטבע״. ובמקום אחר הוא מוסיף שלא רק שהאל ברא העולם, אלא שאף קיומו אינו בטבע אלא בהשגחה תמידית:

הוא צוה ויעמוד גילה לנו שבריאת הקב״ה את העולם אינו כשאר הפעולים שיבטלו ותשאר פעולתם קיימת אחריהם, אלא כהגה היוצא מפי האדם שאין קיום לדבור זולת קיום האדם כן א״א קיום והשארות לעולם בלתי האל יתברך וזהו הוא צוה ויעמוד אפילו אחר שנברא אלו הוא לא היה רוצה בקיומו — לא יקויים. או ירצה שהפילוסופים אומרים שכל הווה נפסד ולזה העולם יפסד, וכבר השיב הרב שזה אינו אלא בהווה טבעי לא בהווה מסיבת השי״ת. וג״כ נוכל לומר שזה אינו אלא במקויים דרך טבע שלא יקויים רק יפסד. אבל דרך השגחה יקויים. וזהו כי הוא אמד ויהי לא נהיה מטבעו, ולזה יקויים כ״ש שהקיום אינו טבעי אלא בהשגחה זהו הוא צוד. ויעמוד העמד השגחיי ולא טבעי»

אבל במקום אחר דוחה הוא את דברי הרמב״ם, שאמר שהעולם לא יפסד. על הפסוק ״לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד״ הוא אומר: ״:היפך דברי הרמב״ם ח״ב פכ״ט שהפסד זה העולם הוא ממה שלא ראינו בזה דברי נביא״.

הגדרת הנם

ראינו שעובדת היות ה׳ מחדש העולם, היא המסבירה את יכולתו לעשות נפלאות ולשנות הטבע. אך את עשיית הנס הוא מסביר כך:

הנם לא יתמיד וזהו גדר הנס שפעם א׳ יצא דבר מטבעו לצורך איש צדיק וישוב כשהיה, ואילו היה מתמיד לא היה זה נס אלא טבע ולזה תמצא שאמרו וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון שתנאי התנה הקב״ה עם הים שיקרע לפני בני ישראל… שהתנאי היה שיקרע הים בנס ונם אינו כי אם כשישוב לטבעו מהר כאשר כתב הרמב״ם באגרת תחית המתים.

בהסברת הנסים מזדהה אפוא עם דרכו של הרמב״ם. הבחירה וידיעת ה׳

על הפסוק ״ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם״ (תהילים קלט) הוא כותב: ״ועל ספרך — המערכות — כל מעשי יכתבו וג״כ נכתבים הימים שיוצרו בהם מעשי ואעפ״כ אין א׳ שיהיה סבה — בהם. אלא הכל כפי בחירתי כי ידיעתך לא תנצח טבע האפשר ולא תכריחהו״.

אבל יש מקרים יוצאים מן הכלל שבהם מוגבלת הבחירה. הוא שם בפי דוד המלך דברי התגוננות נגד המבזים אותו על היותו מזרע רות המואביה: ״ הלא תדעו שזה אינו בבחירת האדם והכל מסובב מאתו יתברך. ראיה לזה אבינו יעקב הלא חסיד היה ועכ״ז נכשל בב' אחיות אלא זה מוציאני מאשמה על דרך צדקה ממני. ממני היו הדברים אמרה בת קול״.

ד. הסכמת הרבים מחייבת המיעוט

את העקרון הדמוקרטי, שהרוב רשאי לכפות את החלטתו על המיעוט, למד ר׳ אליהו בן בנימין הלוי, תלמידו של ר׳ אליהו מזרחי ויורשו בכהונת דיין בקהל הרומניוטים בקושטא משנת רפ״ו עד פטירתו בשנת ש',(1540-1526) גם מפסוק זה:

במקום שנטו הרבים צריכים להטות המועטים, דאם לא כן, לא יצא לעולם דין לאמיתו, ועל כן הזהירה תורה אחרי רבים להטות אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום^.

הרשד״ם פוסק – רבי שמואל די מדינה – , שהסכמת הסוחרים מחייבת את כולם, והוא מסתמך בכך על ר׳ יוסף קולון. כי ״הסכמת הרבים דרכי ה׳ דרכי נועם״, ״ולא יוכל אחד מהם לחזור בו ולהרוס מצב השלום והאמת״. השמירה על עקביות בהחלטות של סוחרים ואומנים היא הערובה ליחסי אנוש וכלכלה תקינים.

הדברים נאמרו על רקע המעשה דלקמן: סוחרים יהודים שלחו סחורה מעבר לים, וזו נשדדה ע״י פירטים. הנפגעים הסכימו ביניהם כי כל מה שיוחזר, יחולק יחסית לפי ערך הנכסים שהיו לכל אחד מהם. אחד הסוחרים לא היה נוכח בזמן ההחלטה, וחברו הצהיר בשמו על הסכמתו. והנ״ל כתב לו שהוא מרוצה מההסכמה. לבסוף הוחזרו ע״י השלטונות הוונציאניים רק שלש חבילות, ואחת מהן היתה של אותו סוחר. זה דורש לקבל את כל סחורתו, ומסרב להתחלק עם חבריו בטענה, שההסכמה לא היתה על דעת שיימצאו כל כך מעט סחורות, ועוד שהוא לא נטל קנין, ולא נשבע. הוא נאחז אפוא בטיעונים פורמליסטיים, למען האינטרס שלו. האחרים אומרים, כי היות וכתב שהוא מרוצה מההסכמה, הרי היא מחייבת אותו.

על הרשד״ם היה להכריע בסכסוך זה. הוא כותב, שאמנם מן הדין יכול היה כל אחד לזכות במה שהוא הציל, כי כשנישבו הסחורות נתיאשו הבעלים, אבל כיון שהסכימו ביניהם על החלוקה, וגם זה שלא היה נוכח, גילה דעתו שנוח לו הדבר, ואפילו לא היה מצהיר על כך אלא שותק, הרי אינו יכול לחזור בו, והחלטת הרבים מחייבתו. האסמכתה לכך, היא כאמור, מן הפסוק שאנו דנים בו.

על אותו פסוק מסתמך הרשד״ם בהחלטתו להעניק עדיפות למיעוט עשירים בהסכמת קהל הקשורה בהוצאה כספית (מינוי בעלי תפקידים כמו מרביץ תורה), בניגוד לרצונו של רוב בינוניים ועניים. לדידו, הפסוק ״אחרי רבים להטות״, חל רק כאשר כולם שווים. אבל אם יש הבדלים בין יחידי הקהל בחכמה ובעושר, אזי אין הולכים אחר רצון הרוב, כי ״אין זה דרכי נועם״.

ה. תקנוה חכמים נתקנו עפ״י עקרון זה

ר׳ דוד בן זמרא (הרדב״ז), כותב בהקשר לתקנת החזקות, שמטרתה להבטיח זכותו של אדם לחזקה על דירה וחנות ששכר, לבל יוכל יהודי אחר להוציאו מן הדירה ע״י שיציע למשכיר דמי שכירות גבוהים יותר, כי ״רוב תקנות חז״ל הם דרך רחמנות ותיקון הישוב, ולמדו מן הכתוב ״דרכיה דרכי נועם״.

ו. טובת האדם מול טובת הזולת

גם זכות החזקה של שוכר בית או חנות מוגבלת. ואם זכות זו פוגעת במשכיר, הרי רשאי הוא להוציא את השוכר, כי ״חייך קודמים לחיי חברך״. מעשה בראובן שהשכיר חנותו לשמעון, בלי לקצוב לו זמן. ראובן חייב כסף לגויים ואלה דוחקים בו. כדי לפרוע חובו ולהימנע ממאסר הוא רוצה למכור חנותו, אבל הקונים מוכנים לקנותה בתנאי שהשוכר יפנה את החנות. השאלה היא, האם מותר למשכיר לפנותו. הרדב״ז הדן בענין, מבסס שיקוליו על השכל וההגיון בהישענו על פסוקנו, ומגיע למסקנה:

מוציאין אותו, דלא עדיף מיניה (כלומר אין חיי השוכר חשובים מאלה של המשכיר) ואין מדרכי התורה אשר דרכיה דרכי נועם שימות ברעב או ישאל על הפתחים, וזה ידור בביתו, כל שכן אם יש עליו חובות לעכו״ם ודוחקים אותו.

על פי הדין, אין האדם נדרש להקריב קרבן לזולתו הפוגע או מסכן את עצמו, אלא אם כן רוצה הוא לנהוג מנהג חסידות. והכלל ״דרכיה דרכי נועם״ אינו מתחום של מנהג חסידות, אלא הוא מבטא נורמה מוסרית ממוצעת וסבירה, שעל האדם לנהוג בה. חשיבותה של תשובה זו היא רבה, שכן כאן מצינו את סיווגו של העקרון הנובע מן הפסוק דנן.

מתוך אותה נקודת מבט פוסק הרדב״ז (בניגוד ל״בית-יוסף״), כי קיימים גבולות למאמץ שעל הבן לעשות למען כבוד הוריו. אין נדרש ממנו להשכיר את עצמו או לחזר על הפתחים, להפסיק מלאכתו ולהזניח משפחתו כדי לפרנס את אביו ולשלם לו את מיסיו ״וכל שכן אם הבן יש לו אשה שחייב במזונותיה והתורה דרכיה דרכי נועם, אלא יעשה מלאכתו ויתפרנסו כולם בשוה״. כלומר, יפרנס הוריו באותה רמה בה הוא חי, ובהתאם ליכולתו.

וכעת התרשמותי האישית. לפני עלותנו ארצה, אמה הביעה את רצונה ללכת לבקר את קברות אבותיה הקבורים במקום. בזמן ההוא, היינו שני ילדים אנוכי הבכור, ואחותי הקטנה יותר שולמית.

נסענו מקזבלנקה לאנתיפה ב " קוצ'י " ועדיין היום חרוט בזיכרוני המאורע הזה. הגענו לאנתיפה, וזה  לא היה שונה מאשר כפר די עלוב, שאין בו בתים מפוארים למעט כמה בתים של יהודים עשירים ושל המושל עצמו.

באנתיפה אין מללאח, כולם גרו אחד ליד השני ללא גבולות, מחיצות או גדרות. התקבלנו על ידי כל הקהילה בסבר פנים יפות, כיאה להכנסת האורחים של עדתנו הברוכה. כמאה מטרים מביתה של משפחתי זרם נהר, שנהגנו לרדת אליו כל יום.

מימיו צלולים וקרים גם שזה היה בעיצומו של הקיץ. הושט ידך ושתה כאוות נפשך, מים טהורים טובים יותר ממי עדן או כל מים אחרים. לצערי אין לנו תמונות מהמקום, מי חשב על זה בכלל, וכיום אמי טוענת שלמרות שהעיירה התפתחה והפכה לעיר ואם במרוקו, יכולה היא לזהות את הסביבה בנקל.

זהו, זה מה שאני יכול לספר על אנתיפה, עיירה שבה נולדו הוריי, זקניי ודודיי.

עלילה על יהודים במרוקו הייתה מצויה תדיר. לרוב טפלו על היהודי אשמת פגיעה בנביא או בדת המוסלמית ; כניסה למסגד או למקום קדוש בהם אסור לד'ימי לדרוך ; חזרה מהתאסלמות ; מגע מיני עם מוסלמית. על עבירות אלה נדון העבריין לשרפה. אבל יכול היה להציל עצמו על ידי קבלת האסלאם.

מוסלמים שהיו חייבים כסף ליהודי התחמקו מתשלום החוב באמצעות עלילה על היהודי. מושלים, או אנשי ממשל שרצו לסחוט כסף או רכוש מיהודי עשיר, היו מעלילים עליו עלילה כלשהי, וכדי שהמעליל יחזור בו או לא יביא דינו בפני הערכאות, היה היהודי משחד את המעליל. היו מקרים שמושל השתלט על רכוש של יהודי עשיר בתואנה שהוא עבר עבירה חמורה, שדינה מוות.

נושא רגיש במסורת המוסלמית הוא מגע מיני בין ד'מי ומוסלמית. יהודי או נוצרי שנתפש על מעשה זה, או העלילו עליו כי עשה זאת, גם אם המוסלמית פרוצה, אחת דינו מוות בשריפה, וגם רכושו יוחרם. אפילו נגיעה של יהודי בגופה של מוסלמית, ללא כל מגע מיני, כפי שאירע בפאס בתחילת 1880, עורר תסיסה ומהומה וכתוצאה ממנה נרצח יהודי אחר, שלא היה לו כל קשרלמקרה.

האירוע שנידון בו היה בעיירה קטנה בשם אנתיפה ( הערה שלי : אנתיפה הינה עיירת שבה נולדו הורי וכל משפחתי באה משם, כיום היא נקראת " פום אלג'מעה " והינה כבר עיר ואם במרוקו, בין דודתי מצד אבי מחזיק את בית הקברות המקומי על ידי תמישה כספית בשומר שמטפל בבית הקברות עד עצם היום הזה )

אנתיפה השוכנת בהרי האטלס בקרבת העיר מראכש. אין העיירה נזכרת במקורות עבריים ואין עליה פרסום כלשהו ( אביא מאמי שתחיה את רשימת הצדיקים שקבורים בעיירה, ביניהם רבי יוסף בזאיו זצוק"ל, אשתדל לדלות ממנה פרטים ככל האפשר לפי מיטב זכרונה )