ארכיון חודשי: יולי 2015


אשׂא קינה במרה-קינה לט' באב- ר' יעקב אבן צור

פיוטי רבי יעקב אבן צור

אשׂא קינה במרה

 

אשיא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל,

 אאנח, וכמו נחל / שוטף, עיני נגרה.

 

יענה בפני כחשי, / וגדל כים שברי.

 נתתי שׂק לבושי, / ומספוא היה שברי.

 

קויתי לצאת חפשי, / והנה אבד שברי.

לזאת לבבך שברי,

 ובאפלה שבי

עדתי, כי עיר צבי

חרבה, גם התפוררה.

אשא

 

עשירים גם סגנים, / כפה ואגמון גם ראש,

היו מֻכּים ומעֻנים, / מכף רגל ועד ראש:

נהפכו לדראמים / כל מבחר בשימים ראש.

אתן בברותי רוש

על זאת, וקנים ארבה,

            הה, ליום אָכֵל ארבה

פליטה הנשארה

 אשא

 

קמו עלי עריצים / יום תשעה לחדש־אב,

כרתו פטורי צצים, / תִּמרות, גזע גם אב.

 איך על בנים נפוצים / לא נכמרו רחמי אב.

        לבי בחר וגם אב

קִנִים וָהֶגֶה וָהִי,

כי ארצי אבלה והיא

שמה ושערורה.

אשא

 

באנחה שנותי, / וביגון חיי כלו.

 לא ראו טוב עתותי / מני רץ ימי קלו.

רחפו כל עצמותי / ובדמע עיני כָּלו.

 במסגר אני כלוא

תמיד, עשוק גם אנוס.

אָן אארח אן אנוס        

ואן אברח לעזרה ?

אשא

 

בֵּעֲריפי נחשכו / גם נעתמו אור וצר,

 כי מקהלותי הלכו / שבי, לפני ער וצר,

וימי גלותם ארכו, / ומצאום מצוק וצר.

 משושי שבת וסר,

        וכל שימחתי ערבה.

קינה מתקה גם ערבה

לי מקול שיר וזמרה.

 אשא

 

נהי נהיה למדתי, / ושכחתי קול שירים.

בבור שבי סובבתי, / כמו דלת על צירים.

 בסבך גלות נֹאחזתי, / כצמר בתוך סירים.

נהפכו עלי צירים

ולקאת מךבר אדמה:

אהמה ללא אֶדְמֶה

כמו אשה מצרה.

 אשא

 

צוחתי רבתה עלתה, / בכל מחוז גם חבל.

ציון מִדְבָּר היתה. / חמדת נחלת־חבל.

 חֲתֻלָתָה נשחתה, / נתק מיתר גם חבל.

 בלבי ציר גם חבל,

וכיולדה  אפעה

        כי שירף וגם אפעה

הֱסִירָהּ מגבירה.

אשא

 

ודביר לא יֻתן תחתיו / זהב פֵרְוַיִם וסגור,

 הגיף אויבי דלתותיו / לנגדי נעֹל וסֹגר,

לקראתי  קשתותיו / הֵריק, וחנית וסגֹר,

            מורָשי לבב וסגור

אקרע, כי אני אסור

בגלות, ולא אסור

ולא אסע ממרה.

 

אשא

רחם בנים שבוים / צורי, ובעמק חרוץ

 תשב לשפֹט כל גוים, / בדין ומשפט חרוץ:

 עטר ירושלים / בפז, וירקרק חרוץ:

ובנה רחוב גם חרוץ

יה, ובין בדי ארון,

עוד תחנה, אז ארוֹן

בישועתך, אל נורא!

ובנה רחוב

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

 

מקדם ומים כרך בהיחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

ר׳ יוסף ן׳ לב (מהריב׳׳ל) – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי וקושטא -ציין: ״והספרדים…נמשכו אחריהם (רומאניוטים) כמו שנמשכו בסבלונות״.

גם ר׳ יעקב ן׳ חביב – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי – הביע דעתו, שהספרדים בשאלוניקי צריכים לנהוג לפי מנהגי העיר (של הרומאניוטים) קודם בואם, משום ש״ראוי לשים נגד עינינו מאמר חז״ל על ׳לא תתגודדו, לא תהיו אגודות אגודות׳. וכיון שמגורשי איטליה היושבים לא היו מכשירים בדיקה בנפיחה, גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב בפי מששנינו נותנים עליו חומרי המקום שהלר לשם״

אולם מתנגדי ר׳ יעקב ן׳ חביב היו מוכיחים כי ״לא תתגודדו״ נאמר דווקא ב׳׳יחידים", שבאו למקום שמחמירים, כי הם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם, אבל כשהם קהל בפני עצמם, הריהם כמו שישבו בעירם ונוהגים כמנהגם והאחרים כמנהגם. ובכן אין כאן ״ולא תתגודדו״. בסוף הודה ר׳ יעקב ן׳ חביב לדבריהם. משום כך שינה דעתו גם הוא ונהג לפי מנהג אבותיהם. עקב סיבות אלה של חילוקי מנהגים בדיני איסור והיתר, החל שלב ראשון של הפרדה ביניהם ולא אכלו איש אצל רעהו. ר׳ יוסף ן׳ לב מספר בתשובותיו על חילוקי דעות אלה בנפיחה, הן בקושטא והן בשאלוניקי.

נראה שבין הספרדים היו חלוקות הדעות בקשר לאינטגרציה שלהם בתוך הקהילות האוטוכטוניות הוותיקות, וגבר הקו הקיצוני נגד ההשתלבות ובעד עצמאות קהלי המגורשים והשתלטות על המקומיים. הרקע להתנשאותם של הספרדים על הרומאניוטים היה מספרם הרב, שעלה עשרת מונים על הוותיקים, הרגשת עליונותם בתורה ובחכמה וייחוסם. דעה זו בוטאה בבירור על י ידי חכם ספרדי בשם ר׳ משה ארוקיס, שהשיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות באדריאנופולי, ומפני חשיבותם אצטטם:

שראוי לספרדים בכל מקום, שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם ושבח וגדולה ליוצר בראשית, הספרדים, הלא הם רובא דמנכר בכמות ובאיכות והיהודים יושבי הארץ יושבים ראשונה במלכות הזה, אינם בערכנו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ותרי ממאה ולמה נלך אחריהם לראות מה הם נוהגים, עד שניפול ברשת שנוי ותמורות… וידוע הוא שהספרדים וחכמיה בזה המלכות, עם שאר הקהילות המתחברות אליהם ושבח לאל הלא הם הרבים, להם לבדם ניתנה הארץ והם הודה, זיוה והדרה, מאירים לארץ ולדרים עליה… הלא כל המקומות האלה נחשבו גם הם אף לנו, וראוי למעוטים היושבים ראשונה במלכות, בכל עניני מנהגי התורה, ממנו יראו וכך יעשו, ולא יעשו אגודות אגודות ולא יראה תורה כשתי תורות

חכם זה ראה גם את מנהג הסבלונות כמנהג טעות, ולפיכך חוזר על סברתו בדבר כיבוש הרומאניוטים בידי הרוב הספרדי. ואכן נסיונות של השתלטות אנו מוצאים כבר מתחילת התיישבותם של המגורשים, עוד בחייהם של ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי.

ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים-ספרות השו״ת

 

ארזי הלבנוןג. ספרות השו״ת

בכלל השתלשלות התורה שבעל פה, מתקופת הגאונים ועד לימנו, תופסת ספרות השאלות ותשובות מקום נכבד ועיקרי. לדעת רבים מגדולי הראשונים והאחרונים, גדול כחה של תשובה הלכתית מפסק הלכה בספר פסקים, והטעם מובא בספר ״פני משה״ לרבי משה בנבנשתי, משום:

״שבפסקיו אפשר דכתב דהכי ראוי לפסוק להלכה ולא למעשה, אבל בתשובה דייק הרבה לכתוב סברתו בדקדוק להשיב תשובה לשואל שיעשה מעשה״. ועל כן נחשבת ספרות השו״ת לספרות החשובה ביותר בתחום ההלכה. עליה נסמכים ובדבריה נושאים ונותנים. ספרות השו״ת נכתבה בכל תפוצות ישראל, למן תקופת הגאונים, דרך הראשונים, האחרונים ועד לפוסקים בני דורנו. למעלה משלושת אלפים ספרי שו״ת מצויים בידנו, רובם עוסקים בחלק ההלכה של המשפט העברי, דהיינו הנושאים הנדונים בחלק ׳חושן משפט׳, משום שדוקא בהם דרושה השתתפות והכרעה של הדיין, בעוד בשאר התחומים (אורח חיים ויורה דעה), ההלכות אינן תלויות בגורמים חיצוניים ובשינויים שבין מקום למקום וכדומה. בפרק זה נסקור את השתלשלות ספרות השו״ת בקרב ״ארזי הלבנון״.

תקופת הגאונים

גאוני בבל שימשו מרכז לפניות תפוצות ישראל בכל ענייני הלכה והנהגה. ועל כן רבבות שאלות, מכל קצוות תבל, נשלחו לראשי הישיבות בבבל, הגאונים, על מנת להבין קטע מן התלמוד, פרשנות של פסוק בתורה, או הבנתה של משנה. כן שאלו את הגאונים שאלות בתחומי אמונות ודעות, דברי הגות, מוסר ועוד. רובם של השאלות והתשובות מהמצויות בידינו, היו מופנות למרכזים שבצפון אפריקה(פאס, קירואן, קאבס, תלמסאן) וספרד(ברצלונה, אליסאנה).

תשובות הגאונים, מטבע הדברים, מבוססות היו על התלמוד הבבלי, ובכך סייעו הגאונים להפצתו ולהתקבלותו של התלמוד הבבלי בכל קהילות ישראל.

בידינו כיום מצויים אלפים מעטים של תשובות מתוך רבבות. רובם אבדו עם חורבנם של הקהילות ובפורענויות הרבות שאפפו אותם.

למזלנו, בדור האחרון, עם גילוי הגניזה הקהירית, נמצאו תשובות רבות, והחוקרים עמלים כיום לפענחם ולפרסמן.

חלק גדול מן התשובות נכתב בידי רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון.

רובם של קבצי תשובות הגאונים התפרסם רק במאה השנים האחרונות, ובעיקר על ידי חוקרים שונים שהיו גם תלמידי חכמים מופלגים.

ראוי לציון הוא מפעלו הגדול של רבי בנימין מנשה לוין – ״אוער הגאונים״, בו קיבץ את כל תשובות הגאונים וערכם לפי סדר מסכתות התלמוד(בחייו הופיעו י״ב כרכים).

תקופת הראשונים

כשניטלה ההגמוניה הרוחנית מבבל וחכמיה, עבר מרכז התורה לארצות רבות: צפון אפריקה, ספרד ואשכנז. הבדלים רבים קיימים באופי השאלות ותשובות בין תקופת הגאונים לתקופת הראשונים. נציין שניים: בתקופת הגאונים התשובות היו החלטיות וחד משמעיות, עובדה שנבעה מהכרת הגאונים בסמכותם על כל מרכזי התורה בתפוצות, בעוד שבתקופת הראשונים, נשמעים לעתים בדברי גדולי המשיבים חששות והעדר בטחון מוחלט במסקנת התשובה, דבר הבא לידי ביטוי בביטויים כגון: ״לפי עניות דעתי״; ״הרחמן יצילנו מעומק הדין״ וכדו'.

כמו כן, תשובות הגאונים מתאפיינות בקיצורם, בעוד שבתקופת הראשונים הדיון ההלכתי יותר מפורט והמשיב כולל גם מדברי קודמיו.

מגדולי המשיבים בתקופת הראשונים הנמנים על ׳ארזי הלבנון׳ נציין את הגדולים הבאים: תשובות הרי״ף ותלמידו הר״י מיגאש; תשובות הרמב״ם ובנו רבי אברהם; שו״ת הרמב״ן והרשב״א – שהיה מגדולי המשיבים שבכל הדורות ושמספר תשובותיו מגיע לאלפים.

עם התמעטות היצירה בספרד, בעקבות פורעניות קנ״א(1391) וגירוש ספרד בשנת רנ״ב(1492), עבר המרכז לצפון אפריקה, עם המשיבים הגדולים: רבי יצחק ב״ר ששת(ריב״ש), שכיהן כרבה של אלג׳יר; רבי שמעון ב״ר צמח דוראן(רשב״ץ), שירש את הריב״ש ברבנות אלג׳יר. תשובות הרשב״ץ מצטיינות בבהירותם המשפטית, ויבול התשובות גדול ופורה.

לאחר גירוש ספרד עבר מרכז התורה לארץ ישראל, לצפת וירושלים. גדולי המשיבים בדור ההוא היו: רבי יעקב בירב(הר״י בירב), רבי לוי אבן חביב(הרלב״ח), רבי יוסף קארו, רבי דוד אבן זמרה(הרדב״ז) – שיבולו בתחום השו״ת הוא מן הגדולים ביותר.

במקביל התפתח מרכז תורה בארצות תוגרמה: קושטא ושלוניקי (ראה עליהם לעיל). התפרסמו כמשיבים באיזור זה: רבי אליהו מזרחי(הרא״ם) מקושטא, ורבי שמואל די מדינה(מהרשד״ם) משלוניקי. עוד שני משיבים גדולים בני אותו אזור: רבי דוד הכהן(מהרד״ך) מקורפו, ורבי בנימין זאב מארטא שביון. כן ראויים עוד לציון המשיבים הגדולים: רבי יוסף ב״ר משה מטראני(המהרי״ט), אף הוא מקושטא, ורבי חיים בנבנשת מאיזמיר(חשוב מאוד ספרו ׳כנסת הגדולה׳ בו ליקט לפי סדר הטור רבבות תשובות מספרות השו״ת). יותר מאוחר, במאה הי״ח, התפרסמו: רבי דוד פארדו(הרד״ף), רבי משה חאגיז, רבי יום טוב אלגאזי, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), רבי רפאל יוסף חזן, רבי יהודה עייאש מאלג׳יר, רבי יעקב אבן צור (יעב״ץ) ממרוקו, רבי צדקה חוצין מבגדד ועוד.

במאה הי״ט מפורסמים: רבי חיים פאלאג׳י, רבי יעקב שאול אלישר, רבי אברהם אנקאווה ורבי יצחק אבן דנאן ממרוקו.

במאה הכ': רבי דוד פיפאנו מחכמי סופיה ושלוניקי – שתשובותיו הם מהבולטות במאה זו. ראויים לציון מיוחד תשובותיו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל – ׳משפטי עזיאל׳, רבי עובדיה הדאיה בעל ׳ישכיל עבדי/ רבי משה כלפון הכהן מחבר שו״ת ׳שואל ונשאל׳ ועוד.

בסקירה קצרה זו על ספרות השו״ת, ראינו עד כמה גדול הוא חלקם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ באחד התחומים החשובים ביותר בהתפתחות התושבע״פ – ספרות השו״ת.

השאלות והתשובות של חכמי ׳ארזי הלבנון׳, כמו בשאר תחומים, הינם הבסיס האיתן עליו מושתתת כל ספרות השו״ת. שמות ספרי השו״ת: שו״ת הרשב״א, הריב״ש, מהרי״ט, הרמב״ם, מהרשד״ם, רב פעלים, רדב״ז, תשב״ץ ועוד, מעוררים יראה של כבוד בפי כל הפוסקים והמשיבים, ודבריהם מצויים בכל משא ומתן הלכתי, עליהם נסמכים ועל פיהם מכריעים.

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה-במצוקתה

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בימי משפט דרייפוס הזדעזע מהאנטישמיות ששררה אז בצרפת הנאורה, והצטרף לקריאתו של ד"ר הרצל. הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. למרות שחלפו מאז שנים רבות, זכר את אותם ימים וסיפר עליהם בפירוט ובהתרגשות רבה. אך בכל הנוגע להווה ולמתהווה באלג'יריה, לא למדתי ממנו דבר.

הוזמנתי גם אל משפחת שוראקי. בסוף מלחמת העולם השנייה טיפלו בני המשפחה בשליחי היישוב שהגיעו לצפון אפריקה במדי הצבא הבריטי. באותם ימים הצטרפו בנים ובנות לתנועות הנוער ועלו לארץ. בזכות מעורבותה של משפחה זו בחיי הציבור הכללי והיהודי באלג'יריה, היו לי מקור ראשון של מידע.

יהודי שלושת המחוזות הצפוניים של אלג'יריה הנם אזרחי צרפת לכל דבר, ולא מסתמנת אצלם נטייה לעלות לארץ ישראל. רק בדרום הרחוק מצויות עיירות נידחות שיושביהן היהודים רוצים לעלות, והם עולים.

בערב היום השני לבואי לאלג'יר קרא מר נרבוני לאסיפה ובה השתתפו עשרות אנשים, שהם פני ההסתדרות הציונית בעיר אלג'יר. בלטה במיוחד השתתפות " ויצו ". הבאתי בפני הנאספים את התרשמותי מן המצב הכללי בארצות צפון אפריקה, ונהגתי זהירות רבה בדברי על אלג'יריה.

ייחדתי את הדיבור המצב במרוקו, דיברתי על הצלתם מכיליון. באשר לאלג'יריה, חמרות המרד הערבי המתחולל לנגד עינינו, נזהרתי מגעת בתוצאות הצפויות מן המאבק בין המורדים והצרפתים. לנאספים אמרתי : " מדינה יהודית עצמאית הולכת ונבנית מחדש בארץ שיראל.

האינכם סבורים שגם עליכם להשתתף בבניינה ? אתם נתיני צרפת מזה עשרות רבות של שנים, ויתרון לכם על יתר אחיכם יהודי צפון אפריקה. אתם מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית מקצועית. אתם מאורגנים יותר בחיי החברה ובמסחר.

שירתתם בצבא הצרפתי ואחזתם בנשק. בידכם לסייע לנו בהדרכת קבוצות יהודים מארצות אחרות ובקליטתם בארץ. אנו, יהודי ישראל, מזמינים אתכם לבוא אלינו ".

השתררה שתיקה. איש לא ביקש רשות הדיבור. פתאום קם איש שלא מאנשי המקום, לזרוס, מהעובדים הקבועים של הקונגרס היהודי העולמי, שעשה אותו זמן באלג'יר לרגל עבודתו ותקף אותי : " אין לדאוג לביטחון היהודים כאן. המרד ידוכא והכול יבוא על מקומו בשלום ".

דברים נחרצים אלה נאמרו שעה שבעיתונות הצרפתית היה נטוש ויכוח פנימי חריף לגבי נקיטת עמדה כלפי אלג'יריה. העם הצרפתי נחלק לשני מחנות. אלה נאחזו בטובה של אלג'יריה : מחצבים, עורות ויין. ואלה דרשו להספיק את שפיכות הדמים, לצאת ולהחזיר למולדת מיליון ומאתיים אלף צרפתים החיים באלג'יריה.

לזרוס זה, עובד הקונגרס היהודי העולמי, מוסד שנחשב פרו ציוני, דיבר כאנטי ציוני מובהק : " ארץ ישראל אינה נוגעת לנו ", הכריז והדגיש, " אנחנו פה בביתנו, כמו הצרפתים בביתם ". הוא קשר את גורל היהודים באלג'יריה בגורל הצרפתים. עצבות שררה על הנאספים. איש לא הביט בפני רעהו – וכך התפזרנו.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

 

דבדו עיר הכהניםב. דמוגרפיה

תנודות בני הקהילה: סיבה בטחונית.

מצב בטחוני רעוע וחיים תלויים מנגד, בעיקר אחרי שצרפת כבשה את אלג׳יריה וטבעי שאיזור הגבול, שדבדו חלק ממנו, היה במצב מעורער. צרפת לטשה עין על מזרח מרוקו ולא הסתירה רצונה לספח איזור זה לאיזור השפעתה. קרבות רבים היו כאן בין חיילי צרפת לבין חיילים מרוקנים, בקרבת אוג׳דה ניצחו הצפרתים את צבא מרוקו בקרב המפורסם ״איזלי״. אנשי המורד האלג׳ירי בועמאמא פעלו רבות בקרב השבטים במזרח מרוקו, התסיסה היתה רצינית.

סיבה כלכלית: בתקל״ט ובתקס״ז שרר רעב כבד בדבדו. מצבם הכללי והכלכלי של יהודי אלג׳יריה הסמוכה השתפר והלך. תהליך דומה עבר על יהודי מליליה מה שהביא את יהודי דבדו לעזוב את הקהילה ולמצוא פרנסה במקומות הללו, זאת ועוד בדבדו לא כולם מצאו מחייתם בקלות מצד אחר משפחות מאיזור הרי״ף ומהעיר תאזה התיישבו בדבדו בסוף המאה התשע עשרה.

קהילת דבדו

נפשות משפחות שנח
  700 1780
״1500   1860
  280 1878
  300 1883
  300 1910
1018   1931
1525   1936
1093   1947
612   1951
382   1960

בדבדו היו כמה יהודים בעלי נתינות צרפתית או ספרדית. יהודים בקרו באלג׳יריה ואם רצו בנתינות צרפתית קיבלוה בקלות. בעיר ווהראן המעונין בקש משני עדים משתפי פעולה להעיד שנולד באלג׳יריה, ובו במקום קבל תעודה צרפתית.

קהילות מזרח מרוקו

ברוב קהילות מזרח מרוקו היתה עליה מתמדת במספר היהודים משנות 1880 עד לשנות 1948, להוציא את דבדו. משנת 1948 ועד ל־ 1970 ירידה במספר היהודים עד להתחסלות הקהילות. מ־1948 עד 1954 היתה עלייה סדירה של יהודי מרוקו לישראל. ב־1954 —1956 העליה לישראל התחזקה בגלל גל הטרור נגד צרפתים במרוקו. יהודים רבים נהרגו בקהילות שונות במזרח מרוקו ביניהם ר׳ יצחק מרציאנו ואשתו הי״ד ב־1956 באוטאט. מאז נפסקה עליה סדירה לישראל עד ל־1963 ומאז ועד לשנות השבעים שבה העליה והתחזקה.

מזרח מרוקו דליל היה ביהודים יחסית לשאר האיזורים במרוקו. איזור זה שימש תמיד בתחנת מעבר ליהודים בדרכם לארץ ישראל. תפקיד זה מילאה בהצלחה קהילת אוג׳דה עיר המחוז של צפון מרוקו בעיקר בין השנים תש״ה— תשי״ד,

    עיירות שנה    
I960 1951 1936 1931  
16 279 382 330 אל עיון
82 240 314 273 ברגנט
182 280 300 250 ברקן
235 350 גרסיץ
403 252 מיסור
1369 1747 מידלת
5 204 286 250 מרטנפריי
81 פיגיג
129 403 194 147 תאזה
73 

 

420 550 507 תאורירת

נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בתשעה באב – הרב אברהם אסולין

יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 79 בהערה 20 ) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש.

וכתב הרב משנה ברורה (שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו (סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש.

וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה), וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה), וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות )מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב(, בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

 

 

היצירה הרוחנית במרוקו-שלום בר-אשר

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש 1892 – 1974 : מכנאס ותלמסאן למדינת ישראל

הניתוק בין רבני המזרח לבין חכמי המערב המשיך להתקיים גם במאה העשרים ודמות דגולה ורבת אשכולות כמו רבי יוסף משאש נודע פועלו רק כאשר עלה לארץ והיה בערוב ימיו לרב הראשי הספרדי של חיפה בשנים 1965 – 1974.

רבי יוסף משאש נולד במכנאס, עיר שהייתה ראויה להיקרא בין ערי המדינה " ירושלים דמרוקו ". היא הייתה עיר של תורה ושל תלמוד, של קבלה ושל ציונות, של שיח ספרותי ושל תיעוד היסטורי. פעילותו הספרותית המקיפה מתחילה בעשור הראשון של המאה העשרים, בחיבורו המקיף " אוצר המכתבים " הכולל בשלושה כרכים כאלפיים אגרות, מנוסחות בעברית עשירה ומליצית העוסקת בשאלות של היום יום , בעניינים העומדים ברומו של עולם. המכתבים מהווים מקור חשוב על קהילות ואישים בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה ובאמריקה הצפונית והדרומית כאחת.

רבי יוסף אף שהוא דגל בחינוך המסורתי, מסמל את הרב החדש שהחל להתפתח בצפון אפריקה במאה העשרים. פעילותו אינה הולכת בתלם המקובל האופייני לרבנים בקהילות צפון אפריקה ואגן הים התיכון והמרכזים באסיה התיכונה, ובפרט בעיראק. הוא מתעניין בהיסטוריה, מקצוע שרבים כמעט שלא עסקו בו, ואיגרותיו הן מקור חשוב לתולדות היהודים בצפון אפריקה בכלל ולתולדות יהודי מכנאס ויהודי תלמסאן בפרט.

עניין רב יש בשאלותיו לרב קוק בארץ ישראל כגון יחסו החיובי להקמת אוניברסיטה העברית בירושלים, או במכתביו לראשון לציון, הרב יעקב מאיר, ששבו הוא מספר על הפעולות לעידוד הציונות במרוקו על ידי רכישת תוצרת הארץ בידי יהודי המגרב. הוא התכתב גם עם רב היישוב השישן בירושלים, רבי חיים זוננפלד, וכן עם הרב אלימלך הירש בז'יטומיר.

למדנותו בתורה, כוחו לחדש, פתיחותו להשכלה ודעת, ורוחב אופקיו מתמצים גם בפירושו להגדה של פסח " ויזכור יוסף ". הספר נפתח בשערים מעוטרים ובשלושה איורים פרי עטו. אחר כל באה הקדמת המחבר הכוללת את סיפורן של שתי פורענויות שהתרחשו בשנים 1903 ובשנת 1911 ונסתיימו בכי טוב. כתיבת פירוש ההגדה נועד להנציח את זיכרון ההצלה, ומכאן שמו של החיבור " ויזכור יוסף "

יש בסדר " ויזכור יוסף " כל מה שיש בפירוש רבני על ההגדה, אך החידוש שבו הוא דווקא נטייתו של המחבר לחפש דרכים חדשות בביאוריו : הפן הדידקטי והרטורי. הפירוש מחולק למנות של שיעורים, שאלות ותשובות ולפי מבנה זה ניכר בו שמורה גדול היה.

הוא נתן דעתו גם על טעמים של מקצב ושל ניגון שאינה דרך מקובלת בין חכמי התורה המסורתיים, בפרט בקטעי הגדה שהם בעלי אופי מדרשי. הוא לא הדיר את עצמו גם משיקולים ספרותיים ומוסיקליים של מחברי המדרשים.

הוא שאל למקורן של נוסחות מקבילות והגיע למסקנה שעורך ההגדה החליט לקיים זה ליד זה שני נוסחים מקבילים שמצא לפניו. דוגמה לגישתו הביקורתית הוא בנוסח תפילת " נשמת ". בנוסח הספרדים והחסידים, בסדר ארבעת הטורים לקטע " בפי ישרים תתרומם " נרמזים שמותיהם של יצחק ורבקה, הוא טוען שאין ליחס לעניין זה כל חשיבות עקרונית שהיא אלא שאחד המדפיסים שינה את האותיות באופן כזה שנרמזו השמות האלה ולא שמות אברהם ושרה או יעקב ולאה.

רבנו ניחן בחוש ביקורתי מפותח ובנועזות להביע את דעותיו והוסיף מסלולי עיון, שהעולם הרבני לא פתח עצמו להם ביודעין ובלא יודעין. דרכים אלו אינן חדשות בעולמה של הרבנות במגרב וכבר חכמי מכנאס ובראשם רבי רפאל בירדוגו נקטו בהן.

אלא שמבחינות מסוימות היום, המעיר יוסף משאש, כפי שחתם את שמו, המשיך את דרכו עד ימינו, כאשר רבנים רבים נוקטים דרכים אלה יותר ויותר. יפה ספד לו הרב רבי שלום משאש בהסכמה לכרך השלישי של אוצר המכתבים :

" אור גדול, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, שיירי כנה"ג כמלאך האלוהים זיו פניו ותוארו, ( רמז בזה ליופיו המיוחד ), הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, שואלין אותו בכמה מילים ומשיב על כל קוץ תלי תלים בתנ"ך, בבלי, בירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש ובפסוקים ".

סוף הפרק היצירה הרוחנית במרוקו מתוך הספר ," הספרות הרבנית בצפון אפריקה " מאת שלום בר-אשר

תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת פנחס ◆המלקט: הרב אברהם אסולין.

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת פנחס ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין. מוסדות תפארת מיכאל
אלה משפחת בני גד לפקדיהם (כו, יח). בשבט גד לא כתב הגדי, אלא משפחות בני הגדי, והנה אולי הטעם בזה, לפי שעשו בגידה גדולה שלא רצו ליכנס לארץ, והכתוב אמר 'שבטי יה עדות לישראל' וסמיך לי 'כי שמה ישבו וכו' שאלו שלום ירושלים (תהלים קכב, ד – ו), רוצה לומר, השואלים בשלום ירושלים הם שבטי יה, אבל הבורחים מירושלים אין ראוי להטיל בהם יו"ד ה"א )צרור המור(. 

ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה (כז, כג). כתב הרה"צ רבי שלום אבוחציריא זלה"ה, כלומר ויסמוך משה על יהושע את ידיו שהיו מצליחות בענין התפלה, שהיתה מקובלת ורצויה לפני הקב"ה, כדי שתהא ג"כ תפילתו של יהושע מקובלת ורצויה לפני הקב"ה. כענין (דברים לד, ט), ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, יען כי סמך משה את ידיו עליו. כמו כן כאן , "ויסמוך את ידיו עליו" לענין התפלה, שתהא תפילתו של יהושע מקובלת לפני הקב"ה על ישראל בעת הצורך. ומנין לנו שתפילתו של משה היתה מקובל ורצויה לפני הקב"ה, לזה אמר 'כאשר דבר ה' ביד משה' כלומר דיבר ה' בענין יד משה, כמו שכתוב )שמות יז, יא(, והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכו' ולפי תרגום ירושלמי: והיה כד זקיף משה ידוי בצולי הוו בית ישראל מתגברין.
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (כח, כו).
כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זלה"ה בספרו כפר ליצחק, אפשר לומר על דרך שאמר מיכה )ז, א( "אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי" פירוש מקונן על הצדיקים שמתו. בכורה אותה נפשי- פירוש נתאוה לצדיקים שישארו בזה העולם ולא ימותו כמו הבכורה שמתאוים לה וזהו. וביום הבכורים – פירוש ביום המיתה של צדיקים בהקריבכם מיכאל שר הגדול מקריב נשמות הצדיקים שהיא. מנחה חדשה לה' – על דרך שש ושמח בהם הקב"ה ככלה חדשה או מנחה נוטריקון מצות נדה חלה הדלקה ועל ידי זה זוכים בשבועתיכם פירוש נפשם שביעה והם ישנים וזה. מקרא קדש – תקראו קדש קדשים על ידי מעשכים ועכשיו השכר. יהיה לכם – משלכם לא כמו מעיקרא שהיה על צד החסד ושמא תאמר למה נסתלקה לזה אמר. כל מלאכת עבודה לא תעשו – מעיקרא היה עליה עול ועבודה של הבעל והבנים ושל עכשיו ושם ינוחו יגיעי כח:
מעשה רב : מלחמה מתוך פניני המידות.
עת צרה
בשנת התרס"ג, לא היה מלך במרוקו דבר שערער את ביטחון התושבים, וכל דאלים גבר, היו מסתובבים קבוצות שודדים ובוזזים, ויהי יום שישי יג' הניסן בבקר, הגיעו הערבים כחיות טרף להשמיד להרוג ולאבד וכלי זיין בידם ולבוז את המלאח היהודי בעיר מכנאס, מיד כל תושבי המלאח זקנים עם נערים ברחובה של עיר להתפלל והיה מעמד נורא והרב כמוהר"ר חיים משאש זלה"ה, נופל על הארץ וזקנו הלבן והטהור שיורד על פי מידותיו מתגולל בעפר, וצועק צעקות גדולות ומרות ומעורר הלבבות בקול חוצב להבות אש, לעשות תשובה, ואומר בני שובו אל ה' בכל לבבכם, אולי ירחם ה' עלינו ולא נאבד, ואפתח פיו במזמור שמע ישראל, מזמור יענך ה', וכל הקהל חוזרים אחריו פעם אחר פעם, ובעודם מתפללים נשמעים קולות ברקים ורעמים של כדורי העופרת של האויב עוברים מעל ראשי המתאספים לתפלה, עד שנתבשרו מאת צפופים מעל
החומות כי נפלה עליהם אימתה ופחד על כל אויבינו וברחו כולם ונתפזרו לכל רוח, ברוך העונה לעמו ישראל בעת צרתם. ולא עברו ימים אחדים עד שנפל הרב למשכב וחוליו נמשך עד שנשבה ארון האלדים בח' תמוז שנת התרס"ד. 

הנהגות ומעשיות מחכמי המערב
והמזרח באבלות על חורבן בית המקדש
הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל אב"ד אולדמנצור בכל יום שני וחמישי בימי השובבי"ם נהג רבי כליפא אלמליח זצ"ל לצום, לשאלת חותנו שביקש לדעת מה פשר הצום? ענה רבינו: כיצד אפשר שלא לצום בימים קדושים אלו שמוציאים בהם ספר תורה מן ההיכל. ונכדתו מרת 'חביבה' ע"ה, למדה מסבה הגדול את המנהג וצמה בצנעא כל שני וחמישי בימי השובבי"ם עד שנודע הדבר במשפחה.
בימים רבים נוספים היה רבינו צם, כמו בימי השובבי"ם הארוכים ובימי חודש אלול. ובהזדמנויות נוספות במשך השנה היה צם משבת לשבת. בסיום הצום נהגו רבינו והרבנית לשתות מים שרויים בסולת לרכך את הקיבה שלא הייתה בפעילות שבוע
שלם. בסעודה זו היו נשות הכפר נוהגות לבוא ולהתברך מפי הרבנית כסגולה לשמירה והצלחה. חותנו של רבינו שדאג לשלומו מרוב התעניות והצומות, העיר לו פעם על הצומות הרבים שיכולים להזיק לבריאותו, רבינו הרגיע אותו והבטיחו שלא יארע לו רע. ואכן על אף רום גילו והסיגופים הרבים יחד עם הצומות שמר על בריאותו האיתנה עד פטירתו.
ואכן, הצומות הרבים לא באו לידי ביטוי בכוחו. כמו שמספרים תלמידי רבינו, שעל אף הצומות הרבים והתעניות לא תש כוחו, ובשעת לימודו עם תלמידיו לא הבחינו כלל כי יום צום הוא.
מסופר על מרת 'ימנה' אשתו האחרונה של רבינו, שבא לבקרה קרוב משפחה בשבוע בו צמה משבת לשבת, בין הדברים הציע לבדוק את כוחה בימי תעניתה, ימנה הסכימה אך בקשה שיניח גוש סוכר עליו יתערבו, עוד טרם הספיק להתכונן הרימה ימנה את קרוב משפחתה והשליכה אותו לארץ, באותו מעמד נכחו רבים מבני הכפר שראו את חוזקה של הרבנית למרות צומה. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. )ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה(. וכתב הב"ח )סימן תקנ"ד(, שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי,
ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג. ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).
הצדיק המלוב"ן בבא סאלי זיע"א
מיום עומדו על דעתו לא ביטל קימת חצות, ואמירתו את התיקון בהתבודדות בחדרו המסוגר, כשבשעה זו אסור היה להיכנס אל החדר. פעם בודדת ארע שהרבנית ע"ה נכנסה לחדרו, מבלי שזכרה ששעה זו עת חצות היא. כשנכנסה ראתה את רבינו יושב על הארץ ופניו קרובות לרצפה ממש, לידו נקוותה שלולית מים גדולה, סברה הרבנית שנשפך מים ורצתה לנקות את השלולית, כדי שלא יפריעו המים לרבינו. כל אותה עת לא הבחין רבינו בנוכחותה בחדר, אלא שאז פנתה היא ושאלה אותו, מה נשפך על הרצפה? הרים רבינו את פניו מן הארץ ואמר לה: "הלא לשם כך ביקשתי לבל יכנסו אל החדר בשעה זו…. אך מאחר וכבר נכנסת וראית מה שראית, אבקשך שלא תספרי לאף אדם בעולם. המים הללו הם דמעותיי, אשר אינני מסוגל לכלוא כששכינתא בגלותא שריא" (ספר "אביר יעקב").
מרן הגאון ר' שלום משאש זצ"ל
תלמידו של מורינו ר"ש, הרב אריאל אדרי שליט"א רבה של הר חומה י"ם, בהקדמה לספר "ילקוט שמש" מביא מעשה שקרא לו עם הרב זצ"ל. באחד מימי שבתות החורף הידועים בקרב יוצאי צפון אפריקה אשר קמים בהם לבקשות באשמורת הבוקר
ואומרים "תיקון לאה", שאל ר' אריאל את ר"ש האם אפשר להוזיל דמעות כשאומרים תיקון לאה בשבת? ענה לו ר' שלום שאין לבוא לידי בכי, כי שבת היא לה' ואסור להצטער. שב ר' אריאל למקומו והנה הוא רואה איך שהתחילו לומר תיקון לאה והנה עיניי רבי שלום דומעות?! שאלו ר"א לאחר מכן, יורנו מורנו איך כבוד הרב בוכה? הרי אין להצטער בשבת? ענה לו הרב בתמיהה, איך אדם יוכל לומר מילים אלו מהתיקון לאה ועיניו לא ידמעו?! זה דבר שאינו בשליטתי ואין אני יכול לעמוד מזרם הדמעות הפורץ מעיני באומרי מילים אלו, זיע"א. (הקדמה לספר "ילקוט שמ"ש" הרב אריאל אדרי שליט"א).
הרה"צ ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל
מספר הרה"ג ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א, יום אחד הגיע לדור בשכנותי חכם מארצות המערב, אחר קבלת הפנים ודרישת השלום נפנינו כל אחד לביתו, והרב וואזנר נפנה ללימודו, לפתע כשהגיע שעת חצות לילה והנה הרב שומע מכיוון קיר
השכנים החדשים בכיות ויללות, התקרב סמוך לקיר והנה הוא שומע את האורח קורא "תיקון חצות" בבכי מר על חורבן הבית, למחרת בבוקר שאל הרב מי הוא השכן החכם? וענו לו שהוא רבה הראשי של מקנאס אשר במרוקו הרה"ג ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, אמר להם הרב וואזנר דעו לכם שמיהודי חכם זה למדתי איך נראו אבותינו בשעה שבכו על חורבן ביהמ"ק….. (הרב שמואל וואזנר שליט"א).
הרה"צ המקובל ר' יעקב מוצפי זצ"ל אב"ד העדה הספרדית י"ם

מסופר על הרב זצ"ל שכל שנה בתקופת בין המצרים בחצות היום היה הולך לת"ת "קרית ספר" בירושלים, כדי לומר "תיקון חצות" כנהוג בימים אלו, והיה יושב על הקרקע יחד עם כל הילדים בת"ת ואומר את תיקון חצות בבכיה ובהשתפכות לפני רבוש"ע על חורבן ביהמ"ק, וכשהיו הילדים הרכים, תינוקות של בית רבן רואים זאת מיד היו בוכים איתו יחד על חורבן הבית ואורך הגלות, וכך היה מנהגו מידי יום ביומו בימי בין המצרים…. (הרב יצחק ברכה ראש ישיבת "עטרת יצחק" י"ם).
הרה"צ ר' פרץ מימון זצ"ל
איך נראה היה תשעה באב אצל הרב פרץ מימון רב מושב גילת וחתנו של ר' חיים חורי זצ"ל, )ג'רבה, תוניס( מספר הרב יוסי לוי ראש המועצה הדתית מרחבים בני שמעון, יום אחד החלטתי לנסוע למושב גילת ולראות את הרב באמירת הקינות,
נכנסתי לביהכנ"ס והתישבתי על הרצפה כנהוג, לפתע הרב התחיל את המזמור על נהרות בבל, בכזה בכי שלא היה אחד מהציבור שלא בכה, ומוסיף תלמידו הרב משה לזרוב הי"ו מבית שאן, שהיה ממש נראה כאילו ירמיה הנביא מתאבל על בית
המקדש, בתו של הרב מספרת שאביה הרב פרץ היה בוכה על בית המקדש כאילו הוא נחרב ממש עכשיו בימינו. אכן זו היא הרגשה של ת"ח אמיתי על החוסר בביהמ"ק ואיך צריכה להיראות האבילות על אובדנו (ילדיו ותלמידיו).
הרה"צ ר' דוד אבוחצירא שליט"א
בימי אלול הקדושים מספר ר' דוד אבוחצירא שליט״א. מידי לילה הייתי ישן לצד סבי הצדיק המלוב״ן בבא סאלי ע״ה, וכל לילה הרבה לפני עלות השחר היה סבי ע״ה מעורר אותי לבוא עימו לאמירת חצות סליחות ותפילת שחרית, ואח״כ הייתי הולך ללמוד בבית המדרש יחד עם המלמד דרדקי שלנו, בשעת תפילת שחרית הייתי מידי פעם מנמנם מרוב עייפות. פעם אחת שסבי ע״ה העירני שאלתיו מדוע סבא מעירני מוקדם, הרי אני לפעמים נרדם בשעת התפילה? השיב לי סבא ע״ה, אני מעיר אותך מוקדם, כדי שתתרגל לקום לאמירת חצות וכו׳ בלי שום עצלות אע״פ שכרגע אתה מתעייף ונרדם בתפילה, כשתגדל תהיה מורגל לקום בעוד לילה לשבח ולפאר לבורא עולם. ("אביר יעקב").
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

a0527145147@gmail.com

טללי אורות בתורת "רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "פנחס".הרב משה אסולין שמיר.

Asilah

טללי אורות בתורת "רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "פנחס".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"פנחס בן אלעזר הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי… הנני נותן לו את בריתי שלום.

                   והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (פנחס כה, יא–יג).

הזוהר: "פנחס הוא אליהו". (רעיא מהימנא פנחס רטו ע"א)

אמר ריש לקיש: "הוא פנחס הוא אליהו" (מדרש אגדה במדבר כה יג).

"איש דורות שנים עשר ראו עיניו" – האריך ימים 300 שנה (ב"ר מ, ג).

אליהו הנביא מלווה אותנו בברית מילה ומתגלה לצדיקים,

 ננסה לבדוק מי זה אליהו הנביא? ואולי יתגלה אלינו ולכם…

  • "פנחס הוא אליהו" בתורת הנגלה.

בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן  המקנא לשם אלוקיו והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור {ביתו של בלק מלך מואב}.

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאן לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹוקיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹוקיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא  פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה  מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה ו – טו).

ואילו בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס:

"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא".

  1. רבנו "אור החיים" הקדוש שואל: מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס".
  2. כמו כן, מדוע התורה חילקה בין מעשה פנחס בסוף פרשת בלק לקבלת השכר בתחילת פרשת פנחס, ולא נאמרו בפרשה אחת.
  3. איך יתכן שעל קנאות המלווה ברצח של נשיא שבט מישראל, פנחס מקבל פרס – ברית שלום וכהונת עולם המסמלות את השלום, דבר המנוגד לרצח אותו ביצע?

רבנו "אור החיים" הקדוש משיב לשאלה הראשונה מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קובתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס".

להלן דברי קודשו: "ושם איש ישראל – קשה, ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה כשאמר "והנה איש מבני ישראל" (כה ו'), שם היה מקום להזכירו ולומר והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה. ואם התורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על "המקושש בשבת", למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פעם שניה "ושם איש וגו' ושם האשה וגו'". לאחר הרחבת השאלה, עונה רבנו אוה"ח הק' כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל, זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדשאלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ …". כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעו וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".

נימוק שני:  "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה". כשיש תועלת בכך לציבור.

  1. 2. על השאלה השנייה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשיות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן הפרידו בין המעשה לשכר בשתי פרשיות.
  1. 3. לשאלה השלישית מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם על מעשהו?

הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי : "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". 

במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו , ולא הייתה לו שום נגיעה אישית ומטרתו הייתה להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעם ישראל כדברי רבנו אוה"ח הק' לפסוק: "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה' יג').  וכדברי קודשו: "נתן טעם למה שבחר לו יה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה' ולא מכוח אביו, אמר: "תחת אשר קינא לאלוקיו" – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו- גם אלוקיו ירוממהו… וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: ויכפר על בני ישראל, פרוש שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים…"

מכאן שפנחס פעל מתוך אהבת השלום , לא רק אוהב שלום, אלא גם רודף שלום, כך שלקנאות פנחס הייתה מטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעם ישראל, ולכן זכה לשכר בהתאם.

הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במדבר כה' יב'):

"כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אחר כך, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".

 ידוע שאדם שהורג נפש, לעולם יחוש ייסורי מצפון כל חייו , אך כאן הקב"ה מברך את פנחס שיחיה בשלום עם עצמו. כלומר ברכת השלום היא יותר לפנחס בינו לבין עצמו.

רבי משולם ראטה כותב בשו"ת "קול מבשר" שברכת "למינים ולמלשינים" בתפילת העמידה המלאה בקללות כנגד אויבי עם ישראל ואויבי הקב"ה, צריך שיהיה בה כוונה יתירה ומחשבה טהורה, שלא תהא מעורבת בשום פניה צדדית לצורך עצמנו, רק הכל לשם שמיים.  ע"פ הדרישות שהוצגו על מנת לחבר את ברכת המינים, ניתן להבין מדוע נבחר דווקא צדיק גדול כשמואל הקטן, לתקנה. על כך אומר הרב קוק: "רק שמואל הקטן היה ראוי לתקן את ברכת המינים. הוא דרש תמיד את הפסוק במשלי: "בנפול אויבך אל תשמח" (פרקי אבות פרק ד, אמירה שמבטאת הסרת כל רגש שנאה מהלב גם לשונאי נפשו. כלומר, לא היה בו שנאה אישית לאף אדם! ולכן הברכה תוקנה מתוך רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי, קידוש שם שמים בעולם, ולא מתוך שנאה לאותם אנשים." (בעין אי"ה ברכות כח').

הרמח"ל אומר:  "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קודשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" ( מסילת ישרים כ').

קיימת קינאה לה', וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל העמל ואת כל כישרון המעשה כי היא קינאת איש מרעהו" וחז"ל אמרו על האנשים שאין בהם קינאה אישית: גופם לא נאכל במותם על ידי תולעים, ואילו על הקנאים נאמר בישעיה "ותולעתם לא תכבה".

 בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".  את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית מתוך קנאות לה', הדבר נחשב לחיובי.

שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו אנו רואים את מעשה זמרי שהיה נשיא לשבט שמעון שהחליט הוא ושבטו להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי. כנראה שקנא בשבט לוי על שתקנו את דרכם. 

חז"ל אומרים שכאשר זמרי בן סלוא מגיע לפני משה ומציג בפניו את האשה המדינית ושואל אותו: "אשה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה. יש המסבירים את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", שאכן משה ידע את ההלכה אבל לא רצה לענות, כיון שהייתה לו נגיעה אישית בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין. במקרה כזה, לא יעזרו לו שום תירוצים

"פנחס הוא אליהו" בתורת הנסתר.

הזוהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו? על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו אוה"ח הק' בראשית פרשת "בחקתי".

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן גדול האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המלה בן – "פינחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב). 

הזוהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו". במדרש אגדה (במדבר כה') אומר ריש לקיש: הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו, מסורת זו מובאת גם בפרקי רבי אליעזר מז'.

רבנו "אור החיים" הקדוש: "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עם ישראל בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במדבר כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו. אצל אליהו נאמר "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט') הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיר השירים רבא ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש שאמר: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

רבנו אוה"ח הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

 

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.  וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי- שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".

מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן קיבל. 

 

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.

  • ברית שלום- כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה' על שעבד העם לעבודה זרה .
  • קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות בני ישראל במדבר, וימשיך לכפר על עם ישראל בכל הדורות כיון שהיה כהן בבחינת "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ')

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עם ישראל שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עם ישראל שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר , אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, בקיום מצוות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו) כתב שיר לכבוד אליהו הנביא בשם: "אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי / לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא". את השיר נוהגים לשיר בברית מילה בו  מתאר המשורר על פי תרשים זרימה את כל הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו, וכן את כל הניסים שהיו לאליהו הנביא. לאורך השיר הוא משתמש בביטוי: "פנחס הוא אליהו / הנביא יקראוהו… בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה / אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי". כלומר, גם הוא סובר שאלישע הוא משורש נשמתו של רבו אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס.

"פנחס הוא אליהו" בתורת גלגולי נשמות על פי הקבלה.

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמידו של האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזוהר הקדוש ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן. התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים של המהרח"ו.

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. הנשמות אוכלות בחינם בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה, לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה' וכך זוכה לשוב לגן עדן מקור מחצבו בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות כל הנשמות של עם ישראל. לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כל נשמות עם ישראל, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עם ישראל וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות: נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' וכו'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בצבא, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא. כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את הקריין בג'יפי- אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפה ירפה" –אדם שגרם נזקים רפאויים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אחר כך ע"י הגלגול.

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על הגדה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האשה בריחים. מי שאינו מברך ברכת הנהין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים. כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמיתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי. נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי. זמרי בן סלוא גימטריא של עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה והתחתנה והעשירה את רבי עקיבא והעמידה את ישיבתו.

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא שבאו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, ובכך הצליחו.

 

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (בראשית לד, כה). (עשרים וארבעה אלף גברים) כפי שכתב בספר "מגלה עמוקות" על התורה – פרשת וישב.

יעקב אמר ליוסף: "הלא אחיך רועים בשכם". מה עשו בשכם הלא לא היה להם לסכן נפשם כי מתי מספר היו והרגו כ"ד אלף איש על לא חמס בכפם, גרים גרורים עד שנענשו שבט שמעון עליהם ונתדבקו בהם אח"כ כ"ד אלף איש משבט שמעון …

ברור כל אנשי שכם ע"י שמעון ולוי החל בברית המילה של אנשי שכם, לאחר מכן בספר במדבר.

"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

זהו החלק של שמעון, זמרי בן סלוא, שמברר את עשרים וארבעה אלף אנשי שכם,  שנאמר בספר במדבר פרק כה:  "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף"

ובירורם הסופי היה בעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. כפי שאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא (מות שני):

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בברור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים מוסרים (נשרפים, נמחקים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הנצח הטוב.

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא"), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי היה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, וירד מדרגתו ע"י חטאו, ובכן כשהתגלגל, נולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אשה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, היתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל. גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי בן סלו וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה בין היתר, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ  עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא /

 וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשּׁ וברְנָנָה נַעֲלֶה".

               חורבן בית ראשון ובית שניובנין הבית השלישי.

משיח בן יוסף – משיח בן דוד – מלכות ה' בעולם.

"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם:

לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי /

לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי. (פנחס כו, יט-כב)

 

רבנו "אור החיים" הק' מתאר את התהליכים ההיסטוריוגרפיים של חורבן בית המקדש הראשון והשני, בנין המקדש  השלישי, משיח בן יוסף ובן דוד –  על פי "תורת השמות" ומשמעותם הנומרולוגית קבלית, של שמות יהודה ובניו בפרשתנו.

ליהודה נולדו שלשה בנים מאשתו הראשונה "בת איש עדולמי ושמו שוע"" ער, אונן ושלה.

על הבן הבכור  ער, נאמר: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', וימיתהו ה'", על כך שבמקום לקיים מצוות "פרו ורבו", שיחת את זרעו ארצה כדי שאשתו לא תתעבר ויוכחש יופיה" (רש"י). הבן השני אונן יבם את אשת אחיו תמר, אבל גם הוא הלך בדרכי אחיו בכך ש"שיחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו", דבר שהיה "רע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו". (בראשית לח). יהודה הבטיח לתמר שכאשר שלה בנו הקטן יגדל, יינתן לה ליבום, דבר שלא התכונן לקיים כדברי הכתוב:  "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו", ורש"י מפרש: דוחה אותה בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו".

 תמר לא נשארה חייבת, והחליטה להעמיד צאצאים מיהודה – זרע המלכות, ואכן ילדה את פרץ וזרח.

בסוף מגילת רות, נימנו 10 דורות של צדיקים מ פרץ דרך נחשון בן עמינדב, בועז וישי, וכלה בדוד מלך ישראל שהוא המעולה שבמלכים המשמש כרגל רביעית במרכבה, ומזרעו יצמח ויפרח ובקרוב – מלך המשיח המציץ אחר כותלנו.

תיקון מעשה העגל בימינו.

ביום י"ז בתמוז אירעו לעם ישראל חמשה דברים. באירוע הראשון, משה רבנו הוריד את הלוחות הראשונות אותן שבר בגלל חטא  העגל וזאת לאחר שפרחו האותיות אותן חרט הקב"ה. האר"י הקדוש אומר שהאותיות הנ"ל נשמרות כפיקדון אצל הקב"ה, ואותן אנו יכולים להוריד ע"י תיקון חטא העגל – בו אנו נגועים, ונוריד מעצמנו את השתעבדותנו להבלי העולם הזה בהם משופע דורנו, החל מאהבת עולם החומר ובראשו אהבת הכסף והמותרות הפורצות והקורצות  מכל עבר, דרך מחלת הדור המשתקפת בשוטטות  בסמרטפונים ככתוב "וישב ישראל בשיטים – ויחל העם לזנות".

 די לראות איך  מבוגרים, נערים וילדים משוטטים בסמרטפונים בבחינת "בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך…" .

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר: "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל…

"ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" –  לבית שני. "שלה" –   נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח. "השלונ" – שלו אני".

גם אומות העולם יבקשו להיות תחת הנהגתו של מלך המשיח.

"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.

א. "לשלה – משפחת השלני" – רמז למשיח

 פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".  "השלני  – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.

 פירוש ב:  רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הר'.

ב. "לפרץ משפחת הפרצי" – מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם על אשר עוללו לעם ישראל לאורך כל הדורות ובפרט אדום.

ג. "ויהיו בני פרץ"- "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.

ד. "לזרח משפחת הזרחי".  "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד ה', עליך זרח". (ישעיה ס)

ה ."לחצרון משפחת החצרוני" – מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.

ו. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.

ז. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים  אלף וחמש מאות".

 "ששה" – רומז לגאולת מצרים. "שבעים" – לגאולת בבל. "אלף וחמש מאות" רמז לגלות אדום ממנה ניגאל בעזה"י ובקרוב. יש לעיין בהרחבה בדברי רבנו כדי להבין ולהפנים את מה שעלינו לעשות כדי לזרז את גאולתנו.

שבת שלום – משה אסולין שמיר.  0523240298      shamir240298@gmail.com

לע"נ: א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה ועליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בן אסתר ע"ה, ומו"ר אביו המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

"וימת ער ואונן בארץ כנען"- רמז לחורבן בית ראשון ובית שני.

א. "ער" = רע. במקום להיות ערים בעבודת ה' – הפכו להיות רעים. – רמז לחורבן בית ראשון.

מות ער ואונן בארץ כנען, רומז לחורבן שני בתי המקדש בארץ כנען שהיא ארץ ישראל, וכדברי קודשו: "כי סילוק השכינה מהם, יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות… וטומאה".

 ואילו עם ישראל ישן ונרדם בשמירת המצוות, כאשר העבירה החמורה שבגינה נחרב הבית הייתה – גילוי עריות שזו גם סיבת מות ער – ששיחת זרעו ארצה. (שבת סב ע"ב). גילוי עריות גורם לשפיכות דמים ולעבודה זרה, עבירות בגינן נחרבו בתי המקדש.

ער" מלשון "אני ישנה ולבי ער"  (שיר השירים ה, ב),  שהיה הקב"ה, בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית. 

 ב. "אונן" – אנינות ואונאה– שהיו מצערים איש את רעהו בגלל שנאת חינם – חורבן בית שני.

אונן –  בנו השני של יהודה, ייבם את אשת אחיו תמר, אבל שיחת את זרעו ולא היה מוכן להקים זרע לאחיו ער, דבר הרומז לשנאת חינם שבגינה כידוע נחרב בית המקדש השני. לכן, התיקון יבוא ע"י אהבת חינם בין איש לרעהו ללא הבדל של מוצא ועדה.

  • "בארץ כנען" – רבנו "אור החיים" הק' אומר שבגלל "שישראל לא הורישו את הכנעני… זה סיבב להטותם מדרך המוסר", כפי שרבנו מרחיב לכתוב: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם… וצררו אתכם על הארץ". (מסעי לג, נה). כלומר, הגויים ידרשו גם את המקומות בהם אנחנו שולטים כמו נתניה וירושלים, כפי שקורה כיום.

"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.

ד. "לשלה – משפחת השלני" – רמז למשיח

 פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".  "השלני  – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.

 פירוש ב:  רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הר'.

ה. "לפרץ משפחת הפרצי" – מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם על אשר עוללו לעם ישראל לאורך כל הדורות ובפרט אדום.

ו. "ויהיו בני פרץ"- "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.

ז. "לזרח משפחת הזרחי".  "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד ה', עליך זרח". (ישעיה ס)

ח ."לחצרון משפחת החצרוני" – מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.

ט. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.

י. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים  אלף וחמש מאות".

 "ששה" – רומז לגאולת מצרים. "שבעים" – לגאולת בבל. "אלף וחמש מאות" רמז לגלות אדום ממנה ניגאל בעזה"י ובקרוב. יש לעיין בהרחבה בדברי רבנו כדי להבין ולהפנים את מה שעלינו לעשות כדי לזרז את גאולתנו.

שבת שלום – משה אסולין שמיר.  0523240298      shamir240298@gmail.com

לע"נ: א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה ועליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בן אסתר ע"ה, ומו"ר אביו המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

הפטרת לפי נוסח יהודי מרוקו

אם פרשת פנחס יוצאת אחרי י"ז בתמוז כמו השנה, אזי קוראים את הפטרת פרשת מטות

 

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-רוח ההתנגדות.

 

רוח ההתנגדות.

תולדות חייו הסוערים של רבי יעקב רומזים על כוח אישיותו. היה צורך בכוח פנימי עצום כדי לא להיסחף בהתלהבות הכללית ולעמוד בפרץ בפני מה שנראה בעיניו כשקר, מרמה וכפירה. את מאבקו המר נגד נגע האמונה השתאית בעולם היהודי הוא מספר בספר עב כרך " ציצית נובל צבי ".

רבי יעקב נולד בעיר ווהראן אשר באלג'יריה – גירסת רבי יוסף טולידאנו – למשפחת מגורשי ספרד מצאצאי הרמב"ם. לאחר ששירת מספר שנים ברבנות בעיר הגבול תלמסאן, הוא נאלץ לנטוש את משרתו לאחר התנגשות עם שליט המקום. הוא בא לסאלי, עיר נמל ומרכז תורה פורה, ושם נשא לאישה את רחל, בתו של נגיד קהילת מכנאס, רבי דניאל טולידאנו.

לאחר ששימש רב כמה שנים בעיר הוא עוקר סופית לאירופה בשנת 1659 והתיישב בהמבורג ולאחר מכן באמסטרדם. בעת משבר שבתי צבי הוא יושב באירופה. אולם הוא שמר קשר הדוק עם משפחתו ורבני המערב אותם הכיר והוקיר, ושלח אליהם אגרות כדי לפקוח את עיניהם לעזוב את דרך הכזב של נביא השקר.

אחד הסימנים הברורים בעיניו לכפירה הגמורה שבנבואת שבתי צבי הוא הדמיון הרב לנצרות. הוא נושא כישו, התואר משיח, ומבטיח שהגאולה תבוא לא מקיום המצוות אלא מהאמונה בו. בתורת הנצרות האמונה במשיח לבדה מספיקה כדי לזכות בגן עדן בניגוד גמור ליהדות המקפידה על קיום המצוות שאין האמונה יכולה לבור במקומן.

מושג נונרי נוסף שהשרבב בתורת השבתאות – במיוחד לאחר התאסלמותו וכדי להתדיקה ששבתי צבי הוא שלקח על עצמו כל חטאי ישראל, כישו שלקח על עצמו כל חטאי האנושות כדי לגאלה. כידוע גם לאחר המרת הדין נמשכה האמונה בשתי צבי במספר מקומות, וכך היה הדבר גם במרוקו.

כאבו של רבי יעקב לראות שגם במערב, " מרכז התורה " ממשיכים לנהור אחרי משיח השקר, ההרגשה כאילו מדובר בכישלון אישי, ניכרים היטב באגרת המפורסמת ששלח לגלילות המערה ( אשר אגב, לא הגיעה לאותן קהילות כי מקבלה, הרב יעקב בן סעדון היה תומך נלהב בשבתאות וגנז אותה ).

" אם אמרתי אשכחה שיחי וידי כבדה על אנחתי המשברת על גופי, אעזבה פני של זעם ועברה שעברו עלי בימים החולפים חלפו הלכו והניחו יתר רעותם לעולליהם, ואבליגה עלי יגון הנהו הרפקתי וטצדקי דעדו עלי כלכל לא אוכל, ואם אמרתי אספרה כמו מיעוטא דמיעוטא מהם ומהמונם מחול ירבון. מי האמין לשמועות המעטות את שומעיהן במלים יוצאים מפי הוללים ודברים מפי נערים בוערים ובשיטות כתובות מפי הדיוטות.

מי הוא זה ואיזהו אשר חחנו ה' בינה והשכל יסכל האמת הברור לנטות אחרי רבים לרעות להטות מפי קבליתנו אשר הוכחשה על ידיהם. ומי יחוש לשיגעונות המשתגעים שסופם הביא לידי כפירה בנביאי האמת וחכמי המשנה והגמרא. מי יטה אוזן לדברי שוטה וקטן אשר אחריו נמשכו המון עם רב, שתחילת דברי פיהו הוללות וסכלות ואחריהם רעה חולה.

ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע טצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם הארזים נפלנ שלהבת הטעות מה יעשו אזובי הקיר. מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה, ובפרט בבוא אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון ומקסטיליה אשר היו לנס ואליהם כל גוי אחד בארץ ידרושו והייתה מנוחתם כבוד נאמנים בברית התורה שבכתב וקיימים במאמרי תורה שבעל פה וקבלת רבותינו ז"ל, הן היום ביניהם אשר יקומו מאחריהם וכל הנלווים אליהם חלפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק ולקחו להם חקים חדשים אשר לא שערום אבותיהם.

מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא המתינו לסבול עול הגלות ולפשוט צורם להרג אערקא דמסכנא כאשר עשו הם, ומכל שכן שבעד דברי מהלים דחקו את הקץ הסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי ההוראה.

אם הפרוץ מרובה על העומד וגברה יד ההמון לשום תלמידי חכמים מדרס להם, לא אלמון ישראל מחכמים רבנים ומחזיקי בדקי תורת אלוקינו. האם מעיר מרוקו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים יחסרו מורי צדק. אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת אפסה ונתרוקנה לחלוטין. אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה נעשית מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם.

או עיר סאלי וחכמיה המסולאים בפז האמונה אשתוללו אבירי לב שבהם ונחשבו לכלי חרס. אם הנלווים אליהם חכמי ומנהיגי מכנאס שכחו קנאת אבותם ורבותם הספרדים להיכנס בלבם דברים המביאים לידי חטא. וקהילת תדלאה דלו מאנוש המורה להם דרך האמת. ושארית אלזאוויאה ואגפיה הניחו תורתם בקרן זוית בעד מצוקם ומצורם ושכחו אזהרת אבותם.

אם חסידות ותמימות קהילות תאפילאלת הביאתם לרדת פלאים לדחוק את קץ הפלאות. אם שיני קהילת גריס הוגרסו בחצץ השקרים המסקרים ואוחזים עיני בעליהן להעלימם מדברי קבלתנו. לא מעבר לים עברה העברה, כי ידעתי לא חסרה ארג'יל חכמים ורבנים ודיינים מובהקים משלשלת הרשב"ץ תורה מחזרת על אכסניה שלה. וכמו כן קהילת תלמסאן לא חסרו קברניטים, כי אף אם יצאתי משם היום קרוב לכ"ב שנים הנה על כסאות המשפט ישבו אחרים וממלאי מקום קרינן בהו.

באופו כי אין עיר וכפר אשר אין לה מנהל מכל בנים לימודי ה' אשר גדלה, ולהשליך את נפשם מנגד מתחילה בפה רך ואחר בפרק לפרך אותם בצפורן שמירת גזרת בתי דינן של נביאים ראשונים, כאשר עשו רבני וגאוני ונציה. ואף אם רוב קהילות אשכנז ופולין נתקלו באבן הטועים לא עשו מעשה על פי מאמרו של המוסר להוסיף או לגרוע, ובמקומות אחרים אשר קיימו גזרתו לא הייתה יד בסגנים עמם כאשר נודע לנו.

האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות הסכימו לבטל קוץ א' מתורה שבעל פה, או כאן ק"ק האמבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת נמנו וגמרו להסכים על אותה גזרה חס ושלום. ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.

למה לא נשגיח בהשגחת וחמלת ה' עלינו כדי להסיר מסך וסכך הסכלות מעל עיני שכלנו להתבונן בנפלאות מפעלות אל לשלא תמוש ברית תורתו מפינו לחזק אמונתנו בדברי חכמים ז"ל המדברים ברוח קדשו ועל פיהם אנו חיים " עד כאן לשון האיגרת של רבי יעקב.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. בתי כנסת של פאס.

בית כנסת סעדון - פאס

   בתי כנסת של פאס.

בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.

בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.

ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.

בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.

נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.

ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.

לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.

בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם  לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

ייסוד " ליאווניר אילוסטרה " ־ עיתון ככלי השפעה

ייסוד " ליאווניר אילוסטרה "  ־ עיתון ככלי השפעהl'avenir illustre

ועוד, ניסיון העבר לימד את טורש שהתארגנות פוליטית בקרב האוכלוסיה הילידית סופה שהיא מוצאת אל מחוץ לחוק בשל אמתלה זו או אחרת. כדי שלא להעיר ולא לעורר את השלטונות הוא הודיע נחרצות, כי העיתון לא משתייך לארגון פוליטי כלשהו, גם לא לארגון ציוני.

ואולם, לימים יקום עיתון מתחרה אשר ינסה לערער את היתממותו של טורש בסדרת שאלות נוקבות שגם החוקרים חייבים להידרש להן: למשל, מה היו מקורות המימון של עיתונו? בסוגיה זו, למשל, ניסה העיתון המתחרה לאלץ את טורש לגלות בפומבי את זהותם של הגורמים שתמכו בהוצאת העיתון לאור ושהיו מעוניינים בהפצתו.

* ראו גם קטעים ממאמרו של ד׳ כהן, התנועה הלאומית בקרב יהודים בעלי נתינות מרוקנית בקזבלנקה, בין שתי מלחמות העולם", מדריך לעבודה עצמית, עמוד 283.

טורש התחמק מתשובה בטקטיקה מפורסמת – הוא השיב על המתקפה במתקפה. ״ומי מממן אתכם? הרי ידוע לכולם״, הוא משיב מלחמה שערה, ״חוג הפלוטוקרטים** המחזיקים ברסן השלטון באמצעות כספם תומך דווקא בכם״ (ליאתניר, 2.36ו.22-15, עמודים 3-2). טורש הסית את הדיון למתקפה חברתית ואותנו, ההיסטוריונים הסקרנים, הותיר עם אותם סימני שאלה: מי מימן את עלויות העיתון?

ובכן, דמי המנוי והפרסומות כיסו ודאי חלק מההוצאות (ליאתניר, 30.12.27, עמודים 3-2), אך אפילו טורש לא הניח, שאנשי קזבלנקה אכן עשויים להאמין שעיתון מאויר ובעל איכות הפקה גבוהה יכול לממן את עצמו. טורש, כמו כל עורך מנוסה, לא הסגיר מידע מדויק, לקוראיו או למתחריו, על התפוצה של עיתונו או על מקורות המימון שלו, ודאי שלא בפומבי. ההיסטוריון נאלץ אפוא, לפנות למקורותיו שלו במקרה זה, אל ממצאי הארכיון. מן המקורות הללו עולה שטורש אכן קיבל סיוע מההסתדרות הציונית, וזאת בתמורה לפרסום מודעות למען הקרנות הלאומיות, למשל, לקרן היסוד ולקרן הקיימת. עם זאת, הוא הוסיף להכחיש שקיבל תמיכה מסודרת מההסתדרות הציונית, ונקט פעולות אשר איפשרו לו לפעול באופן עצמאי, ובלתי־תלוי במוסדות הציוניים, תוך הישענות על בסיס מקומי (ליאווניר, 30.3.30, עמוד 2; 22-15.12.36, עמוד 2).

כדי להשיג תמיכה מקומית פעל טורש בשלבים. תחילה ביסס את המוניטין של עיתונו על־מנת להבטיח לעצמו בסיס כספי. לשם כך יצר קשרים עם בעלי ממון בקזבלנקה, שתרמו פרסומות לעיתונו, או קנו מניות בחברה שהקים למימון העיתון. כמו כן, טיפח מערכת יחסים ידידותית עם בעלי השררה בחברה ובהנהגה היהודית. בשלב הבא הוא פנה גם לציבור ?רחב של בני המעמד הבינוני וגייס מתוכם כותבים ומנויים.

יהיו אשר יהיו הצהרותיו של טורש בנוגע למטרות העיתון ולאופיו, דבר אחד ברור: טורש ביקש להפוך את עיתונו מנוף לפעולה ציבורית ברוח האידיאולוגיה הלאומית. העובדה, שלא עלה בידו להקים אגודה ציונית מקומית פעילה לא מנעה ממנו להשיג את המטרה בעקיפין. ״היינו, באמצעות העיתון, שדרכו קיווה להפעיל את קהל קוראיו, גייס לשורותיו קהל שבבוא הזמן יהווה גרעין של מחנה ציוני־מקומי. כך, לדוגמה, את קבוצת המנויים שלו כינה בשם ״ידידי ליאותיר הלוסטרה"; לאלה שגייסו מנויים חדשים הציע פיתויים שונים. בין ־יתר כינס אותם כל שנה לנשף יום ההולדת של העיתון, שאותו הציג בגיליונו הבא כביטוי להפגנת תמיכה אדירה: מדי פעם הכריז על הגרלות, חידונים, ותחרויות. הזוכים נהנו :־פרסום שמם, עובדה שהסתברה כפיתוי רב השפעה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר