ארכיון חודשי: יולי 2015


ד. ספרות ההלכה-ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

הלכות גדולות

ד. ספרות ההלכה

לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני, בו ניתנה לעם ישראל התורה שבכתב יחד עם התורה שבעל פה, עברו שנים רבות מאוד עד שהתקבלה ההחלטה ההלכתית להנציח בכתב גם את התורה שבעל פה. היה זה רבי יהודה הנשיא, שמתוך ראייתו למרחוק הבין שהגיע העת להביא את התורה שבעל פה על הכתב, בדיוק כמו התורה שבכתב. ואף שהיה איסור להעלות על הכתב את התורה שבעל פה, פסק רבי יהודה הנשיא שעת לעשות לה׳ – כדי שלא תשתכח תורה מישראל – ועל כן ׳הפרו תורתך׳!

מאז, לא עברו שנים רבות, והתורה שבעל פה שנכתבה על ידי רבי יהודה הנשיא, היא המשנה על ששת סדריה, התפתחה בעל פה ובכתב, ונכתבו לה שני התלמודים: התלמוד הירושלמי בארץ ישראל והבבלי בבבל.

לאחר שנחתם התלמוד, במאה השישית לסה״נ, החלה תקופת הגאונים. תקופה שארכה כחמש מאות שנים כשמרכזה המשיך להיות בבבל, אולם השפעתה היתה עד למרחוק.

ממרוקו, תוניס, אל׳גיר, מצרים, ארץ ישראל ועוד, פנו אל הגאונים לברר נוסחאות ופירושים על מלים וקטעי סוגיות מן התלמוד. שאלות ובירורים בכרונולוגיה של חכמי התלמוד והחכמים שלאחר חתימתו. שאלות ותשובות הלכתיות בכל תחומי ההלכה ועוד.

בנוסף לרבבות תשובות שנשלחו לכל קצוות תבל, נכתבו מספר ספרי הלכה יסודיים בתקופת הגאונים, נציין אחדים מהם: ספר ׳השאילתות׳ לרב אחא משבחא. ספר זה שימש כמקור חשוב ובעל סמכות לספרי הלכות רבים שנתחברו לאחריו. הראב״ד (בעל ׳ספר הקבלה׳) כותב: ״… רבי אחא משבחא, וחכם גדול היה, וחיבר שאלתות מכל מצוות האמורות בתורה, והספר מצוי בידינו עד היום הזה, וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו ושמענו שעד היום לא נמצא בו שום טעות מעולם״. לאחריו ספר ׳הלכות פסוקות׳ לרב יהודאי גאון – מגדולי וחשובי הגאונים. ספר זה מקיף את כל חלקי ההלכה הנוהגים בזמן הזה.

כעבור שני דורות נתחבר הספר ׳הלכות גדולות׳. ספר זה הוא ספר ההלכות הגדול ביותר שנתחבר בתקופת הגאונים. לדעת רוב חכמי ההלכה, ספר זה נתחבר על ידי רבי שמעון קַיָרָא, מבצרה שבבבל. לאחר פירסום ספרי הלכה אלו, החלו בתקופת הגאונים לכתוב מונוגרפיות הלכתיות (=כתיבה הלכתית סביב נושא אחד באופן מושלם). מכל המונוגרפיות שחיבר רב סעדיה גאון נותר רק ׳ספר הירושות׳. רבי שמואל בן חפני גאון, חיבר אף הוא מספר רב של מונוגרפיות בתחומים שונים בענייני: קניינים, משכון, שותפות, שכנים ועוד. וכן רב האי גאון בספריו: ספר שבועות וספר המיקח והממכר.

ספרות הגאונים, שימשה בסיס איתן ורחב לכל ספרות ההלכה שהתפתחה לאחריה. הרי״ף, הרמב״ם, ורבים אחרים בתקופת הראשונים השתמשו בתשובות הגאונים כדי לגבש את דעתם בהלכה. הכרעתם ההלכתית של הגאונים היוותה את הבסיס והכיוון להכרעתם של הראשונים בדורות הבאים.

לא ניתן להעריך ולשער כיצד היתה מתפתחת ההלכה ללא ספרות הגאונים. ספרות הגאונים על אלפי תשובותיה וספרי הלכה בתחומים שונים, הינם הנדבך הראשון בתולדות ההלכה שלאחר התלמוד. עם סיומה של תקופת הגאונים, שמרכזה כאמור היה בעיקר בבבל, עבר מרכז התורה למרכזים נוספים – בארץ ישראל, בצפון אפריקה ובספרד.

תקופת הגאונים הורישה את המשך התפתחות התושב״ע לתקופת הראשונים. תקופה זו שאף היא ארכה כחמש מאות שנים, הנחילה לעם ישראל את המאורות הגדולים ביותר, המשמשים גם כיום כמקור החשוב ביותר בתחום ההלכה. הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש – מגדולי חכמי הלכה בתקופת הראשונים – שימשו כידוע כבסיס לעריכת ההלכה ב׳שלחן ערוך על ידי רבי יוסף קארו, שעל פיו פוסק כל בית ישראל. הרמב״ן, הרשב״א הריב״ש והרשב״ץ – השיבו אלפי תשובות בהלכה ששוקעו בספרות ההלכתית בתקופת האחרונים. ב׳משנה תורה׳ לרמב״ם – פאר יצירת ההלכה מאז נחתם התלמוד – כל ההלכה המצויה בתלמוד חולקה לנושאים, לפרקים ולהלכות. הלכות ברכות – לדוגמה – קובצו על ידי הרמב״ם מכל קצוות התלמודים וספרות מדרש ההלכה. ספר זה, כבר בתקופת הראשונים, עוד בחיי הרמב״ם, ובעיקר בדורות הבאים, שימש כאחד הכלים החשובים ביותר בהתפתחות הלכה. הכרעותיו ההלכתיות – בין אם התקבלו ובין אם לא התקבלו – היוו ומהווים עד היום מוקד לדיונים הלכתיים: בעד ונגד, כאסמכתא וכקושיא לשיטה. כסיכום וכמקור ראשוני לבירור סוגיה.

סביב ספר ׳משנה תורה׳ נתחברה ספרות רחבה של פרשנות ובירורים הלכתיים על ידי חכמי ׳ארזי הלבנון׳: ׳מגדל עוז׳ לרבי שם טוב אבן גאון(תלמיד הרשב״א ומחשובי חכמי ההלכה והקבלה בספרד); ׳מגיד משנה׳ לרבי וידאל די טולושא – מגדולי חכמי ספרד; ׳כסף משנה׳ לרבי יוסף קארו; ׳יקר תפארת׳ לרבי דוד אבן זמרה (הרדב״ז); ׳לחם משנה׳ לרבי אברהם די בוטון(מחכמי סלוניקי); ׳משנה למלך׳ לרבי יהודה רוזאניס(רבה של קושטא) ועוד.

לאחר תקופת ׳משנה תורה׳ לרמב״ם, המשיכה היצירה ההלכתית לנבוע. נציין מן הבולטים שבהם: ספרי הלכה של הרמב״ן: הלכות נדרים, בכורות, חלה (נכתבו כדרך כתיבתו של הרי״ף). הלכות נדה (מונוגרפיה קצרה), תורת האדם (בסופו ׳שער הגמול׳) ועוד. ׳ספר התרומות׳ לרבי שמואל הסרדי(על שם מוצאי מסרדיניה) – תלמיד חבר לרמב״ן. ספר זה הוא מן הספרים החשובים שבדיני ממונות (על ספר זה נכתב פירוש ׳גידולי תרומה׳ לרבי עזריה פיגו במאה הי״ז). הרשב״א בספריו: ׳תורת הבית׳ הקצר והארוך. באופן כללי עם הספרות ההלכתית הזו מסתיימת תקופת הראשונים.

תקופת האחרונים מתחילה עם יצירתו של רבי יוסף קארו, ובעיקר בספריו ׳בית יוסף׳ על הטור וקיצורו ב׳שלחן ערוך. ספר ׳בית יוסף׳ הוא מן הספרים החשובים ביותר בהלכה. בהקדמתו כותב הר״י קארו: ״… והסכמתי לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים, בביאור שרשיהם ומוצאיהם מהגמרא, עם כל חילוקי סברות הפוסקים, איש לא נעדר״. על חשיבות ה׳שלחן ערוך, מיותר להתייחס. ספר זה הפך להיות מאז לספר ההלכה שכל בית ישראל נשען עליו.

נציין מעט מספרות ההלכה שלאחר התפשטות ה׳שלחן ערוך: ׳פרי חדש׳ לרבי חזקיה די סילוא(חי בירושלים); ׳פרי תואר׳ לרבי חיים בן עטר; ׳כנסת הגדולה׳ לרבי חיים בנבנשת – הספר הגדול והמקיף ביותר על הטור והשלחן ערוך; ׳לקט הקמח׳ לרבי משה ב״ר יעקב חאגיז(מחכמי ירושלים); ׳יד אהרן׳ לרבי אהרן אלפאנדארי; ׳ברכי יוסף׳ לרבי חיים יוסף דוד אזולאי; ׳בן איש חי׳ לרבי יוסף חיים מבגדאד; ׳כף החיים׳ לרבי יעקב חיים סופר ועוד.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

שס דליטא

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

היחסים בין ״אליאנס״ ל״אוצר התורה״ לוו במתחים ויריבויות שנבעו מהכורח לשתף פעולה במקצועות לימוד מסוימים, משותפות בתקציבים שניתנו לשני הארגונים על ידי הג׳ויינט, ומהתחרות על פלח השוק החינוכי. אולם עיקר המתח נבע מהשקפת העולם השונה שגרמה אף לעוינות ביניהם. העמדות שנקטו חלק מרבני מרוקו ואנשי ״אוצר התורה״ נגד מה שייצגה ״אליאנס״ הושפעו והוקצנו עוד יותר על ידי הרבנים האשכנזים.

הקמת ״אוצר התורה״ ופעילותה הענפה בתחום החינוך היהודי במרוקו בשנות החמישים והשישים, רשומות בספרי ההיסטוריה שנכתבו על הקהילות השונות ועל החינוך היהודי בהן. אולם עם הקמת רשת ״אוצר התורה״ והפעלתה, התנהל על ידי הרבנים הליטאים, לצד תהליך גלוי, גם תהליך סמוי שיעדיו המרכזיים היו אחרים מאשר רעיונותיהם המקוריים של יוסף שמאע ויצחק שלום, מקימי ״אוצר התורה״.

הרב קלמנוביץ ושלוחו הרב עבו, והרבנים הליטאים ליבמאן, חייקין, וולטנר ושניידר (ראו נספח א) פעלו במרוקו במקביל להקמת רשת החינוך ״אוצר התורה״. בתוך כך איתרו את התלמידים המוכשרים והוציאו אלפים מביניהם ללימודים בישיבות הליטאיות ובעיקר באירופה. הישיבות שהחלו להשתקם מחדש לאחר השואה היו זקוקות לתלמידים. מרוקו שימשה עבור דור המשקמים מעין מאגר אנושי שבו ניתן למצוא אלפי ילדים דתיים מוכשרים, שבאמצעותם הוחיה מחדש ״עולם התורה״.

כוונת הרבנים היתה להכשיר את התלמידים בישיבות ולהשאירם בתוך ״עולם התורה״ הליטאי על מנת שייצאו מהם ״גדולים בתורה״. רק מיעוטם (הפחות מוכשרים) נועדו לשוב למרוקו ולשמש כמורים ברשת ״אוצר התורה״. רבנים אלו לא חשבו על חיזוק החינוך היהודי במרוקו, או על החסר במורים. מעורבותם השפיעה על יחס השמרנים במרוקו כלפי החינוך הכללי והמודרני. להעברת טובי התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות יש השלכות היסטוריות מרחיקות לכת בעיצוב החרדיות הספרדית/מזרחית, כפי שהיא נראית כיום במדינת ישראל, בצרפת ובפזורות יוצאי מרוקו בארצות אחרות במערב.

ב. הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי

… והייתי כקול קורא במדבר ונשארתי לבדי על כל החזית. ועמלתי כמה שנים להחזיקם, וב״ה הם המה תלמידנו שהצלנו הממלאים את כתלי הישיבות באירופא וגם באר״י, בפריז (בפבליענס), בלונדון, בגייטסהעד, בעקס לעבען, רובם ככולם אך ורק תלמידנו. וכן גם בא״י וכן גם באמעריקא אין ישיבה שלא ימצא תלמידי מאראק והם המה תלמידנו. וכבר יש מהן קצת בני תורה ובעלי הוראה, מורים ומדריכים. וכן יש חבר מלומדים גדולים בעלי תשובה בצרפת מתלמידי מאראק – דוקטורים פרופסורים אינג׳ינערים המקדשים שם שמים.

כך תיאר הרב קלמנוביץ׳ ממקימי רשת ״אוצר התורה״ במרוקו את הפזורה הבינלאומית של תלמידי מרוקו בישיבות הליטאיות.

העברת תלמידים ממרוקו לישיבות באירופה ובארצות־הברית החלה כנראה באופן משמעותי בשנת 1947, כשנה לאחר שהרב קלמנוביץ והרב עבו הגיעו למרוקו. קצב העברת הילדים גבר לאחר כינון עצמאותה של מרוקו והיציאה של היהודים ממנה החל משנת 1956. התמונה המצטיירת מאותה תקופה היא, שמשנת 1947 ועד סוף שנות החמישים קלטו ישיבות ליטאיות באירופה, בארצות־הברית ובישראל, אלפי בני תורה ממרוקו. הישיבות המרכזיות הן: באנגליה – ישיבת ״תורת אמת״ של הרב משה שניידר וזיידל סמיאטיצקי הממוקמת בלונדון, ישיבה בגייטסהד (gateshead) ובסנדרלנד (sunderland); בארצות־הברית – ישיבת ״מיד״ וישיבת ״מגן דוד״ שהוקמו בניו יורק: בצרפת – ישיבות ״חכמי צרפת״ באקס לה בן(aix les bains), וישיבת ״שארית בית יוסף״ בפובליענס (fublaines); במרוקו – ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר; ובמדינת ישראל – ישיבות ״פוניביץ״ ו״סלובודקה״ בבני ברק, וישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים.  בדרך כלל נשלחו תלמידים מצטיינים בגילאי שבע־עשרה עד עשרים שעשויים להיות בעתיד גדולים בתורה: בעניין התלמידים אשר אנחנו שולחים זה היה לפי התוכנית הראשונה אשר דברנו עליה שבראותנו פה בחורי חמד בעלי כשרון שלמדו ויכל להיות מהם גדולי תורה וכעת רצו לעזוב מסבה שאין להם אפשרות להמשיך בלמוד ואין מורים… ובזה בחרנו תלמידים אחרי בחינה שידעו גמרא ותוספות לבדם בלי עזרת מורה ואחרי שאלות וחקירות עליו .

חכמת ערב-1001 משלים ואמרות – רחמים רג'ואן

אוצר פתגמים

מתוך הספר חכמת ערב-1001 משלים ואמרות – רחמים רג'ואן

كل شي عند العطار الا حبني غصب

כל שאי ענד אלעטאר, אלא חבני ע'צב

כל דבר אצל הבַּשָׂם, חוץ מהאהבה אותה חפצה אנוכי להשיג בכוח

האישה אוהבת מאוד בשמים, טרבים ממאווייה תמצא בחנותו של הבשם, חוץ מהאהבה

لا صوفك ولا خروفك ولا عين تشوفك

לא צופכ ולא ח'רופכ ולא עין תשופכ

לא מצמרך ולא את כבשתך, ובלבד שעינינו לא יראו אותך

איינו סובלים אותך ואיננו מעוניינים לראותך, אפילו אם ברצונך להיטיב עמנו

לא מדובשך ולא מעוקצך ( במדבר רבה כ' ט' )

لكل انسان قادح ومادح

לכל אינסאן – קאדח ומאדח

לכל אדם – מגנה ומשבח

במקום שיש ידי, יש גם שונא ( חנניה דהאן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו מס' 607

הלכות ט' באב- הרב אברה אסולין

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים מאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט. שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז. ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג), שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז), ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'), וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'), בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב). וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

 

כג. בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה )סי' תקע"ה(, והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. )הפטרה בתעניות ראה תעניות(. מובא המנהג במסכת סופרים )פרק י"ז ה"ז(, וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה. מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. בהבדלה מנהגנו שהאבל מריח מהבשמים, והתקשתי מאי שנא מוצאי שבת שחל ליל תשעה באב, שאין מבדילים, לבין אבל שמנהגנו שאבלים מריחים על בשמים בהבדלה? וראיתי תירוץ נפלא להגאון הרב מאיר מאזוז בהערות לספר ברית כהונה (הערה 4), שאני ט"ב שהוא זכר לביטול הקטרת וכמו יסד המקונן בליל ט"ב וחלילה לעגומים אבלים השוממים וכו' להריח עצי בשמים עת קטרת הסמים בוססו יהירי לאומים וכו'. ועוי"ל דשאני ט"ב שכיון שחייב בחמשתעינוים לא כן באבל תוך ז' דמדינא מותר גם בבשר ויין כידוע.

כז. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.__

 

 

בסייעתא דשמיא

קונטרס

״תורת אמך׳

מנהגים לימי העופות והתעניות בין המערים, ט׳ באב, אבלות.

אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלג׳יר, לוב, תוניס

כל זאת מאת החונן לאדם דקת מלי אברהם אסולין ס״ט

החונה כאן אלעד ת״ו

ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהנות מחכמינו זיע״א בימים אלו

מאת

הע״י ברוך בן ר׳ שלמה סבאג ם״ט

פתח תקווה ת״ו

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Hazon )Tlata Depuranuta 3)

 ט באב

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Hazon (Tlata Depuranuta 3)

מקובלי דרעה. – רחל אליאור

 

מקובלי דרעה. – רחל אליאור

מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו

ואחר שנה ראשונה תחל רוח לפעמו….וימלוך עליהם וילמדם תורה. ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה שלו.

חכמי דרעה הנזכרים וחכמים אחרים המצוינים במקומות נוספים ב " ספר החזיונות " קשורים כולם בחזיונותיו המשיחיים של רבי חיים ויטאל. בפראקטיות אוקולטיות שונות נוסח " שאלה שהקיץ " והגדת עתידות, ובהשגה מיסטית נוסח " גילוי אליהו " והשגת " רוח הקודש ".

חיד"א ציין, שב " ספר החזיונות " השלם שהיה לנגד עיניו נזכר, כי " חיים ממערב הפנימי מעיר דרעא כתב בספר החזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרבי חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו.

איפיון דומה של גילוי אליהו למקובל נוסף ממקובלי דרעה מצויין אצל החיד"א בערך מעיינות החכמה " חיבר חכם חסיד מהר"ר מרדכי מעיר דרעא בקבלה והיה נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ונגנז הספר.

לאורן של מבואות אלה, דבאי יוסף טולידאנו ב " נר המערב " על מקובלי דרעה עולים בקנה אחד עם מסורות בנות התקופה ומקבילותיהן בכתבי יד ובדפוס. אלא שיש להסתייג מקביעתו בדבר בואה של קבוצת מקובלים מדרעה לצפת. שכן חל ערבוב בדבריו בין המקובלים שנותרו בדרעה ובין אלה שהגיעו לצפת הנזכרים במקורות הצפתיים בני התקופה. ואלה דבריו.

בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים ובעלי רזין מנגב מרוקו מחבל דרעא, שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו הנביא וכי ידעו לספר עתידות. מהם זכרנו כבר שם האיש מסעוד מצליח בן גואשוש חוזה עתידות, וכן חיו עוד שם החכמים האלה.

רבי מסעוד הכהן שאולי הוא בעצמו מסעוד מצליח הנזכר, ורבי מסעוד זה יחד עם תלמייד חעם אחד באו בשנת של"ז 1577 לצפת ויספרו עוד על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו רבי אברהם שלום ברדעא. גם רבי חיים מדרעא ורבי מרדכי מדרעא, שניהם היו עוד ידועים אז למדיי עתידות ושנגלה להם אליהו.

וכל אלה יצאו כנראה בזמן אחד ויתיישבו בצפת, והאחרון רבי מרדכי חיבר ספר מעיינו חכמה ונגנז. שם בצפת התוודעו החכמים המקובלים האלה לרבי חיים ויטאל הנודע והוא סיפר בשבחם.

כאמור דברי טולידאנו על המצאותם של מקובלים בדרעה במאה ה-16 מאוששים ממקורות שונים, אלא שדבריו בדבר בואם של חלק מהמקובלים האלה במאה ה-16 לצפת, אותם שאינם נזכרים בספר החזיונות לרבי חיים ויטאל, אינם עולים מן המקורות הידועים לנו.

שתי שאלות עולות מן העדויות המצויות בידינו : האחת היא מה היחס בין מקובלי דרעה במאה ה-16 – הן אלה שהגיעו לצפת והן אלה שנותרו במגרב – ובין אותן מסורות בדבר מציאות ספר הזוהר בדרעא הקדמונים, והשנייה היא איזו מידה של אישוש היסטורי בכתובים ניתן למצוא למסורות קבליות משמם ולפשרו של ייחודם כבעלי רוח הקודש. גילוי אליהו וכיוצא בזה.

דרעה, דרעא או דרע, הוא שמו של עמק פורה בדרום מרוקו, אחד מנאות המדבר שבאזורים הגובלים בצחרה מעבר להרי האנטי אטלס. באזור זה חיו יהודים במשך תקופה ארוכה, שראשיתה אינה ידועה. במחק יהדות המגרב מקובלת ההנחה, שהיישוב היהודי בדרעא הוא עתיק יומין ובאזורי תאפילאלת ואשדות הדרעא נמצאו יהודים משנים קדמוניות.

יש הגורים, שתהליך היווצרותה שח הקהילה היהודית הברברית התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי ובין הכיבוש הערבי, ויש מסורות המקדימות זאת עוד יותר, מכל מקום יהודי המגרב ראו בעמק הדרעא את " ערש הממלכה היהודית " בימי הביניים המוקדמים.

ומסורת זו זכתה לבירורים נרחבים בספרות המחקר. קהילות יהודיות קדומות בדרום המגרב בכלל ט

ובדרעא בפרט היו קיימו אפוא בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של יהודי מרוקו, וקרוב לוודאי שהצירוף " מקובלי דרעא הקדמונים " הרווח בכתבי היד, כנזכר לעיל, היה אפשרי מלכתחילה בשל מסורות אלה, שידעו על יישוב יהודי קדום בעמק הדרעא ועל רציפות קיומה של קהילה יהודית באזור זה במשך מאות שנים.

בתעודות מן הגניזה שנדונו בשנים האחרונות כלולות ידיעות רבות על סחר של היהודים בדרום המגרב בין המאה ה-9 וה-11. דרעא הייתה אחד ממרכזי הסחר הטראנס צחרי והייתה בה קהילה יהודית בתקופה זו. היהודים החזיקו בחלק ניכר מהסחר שבין נאות המדבר בצפון הצחרה ( דרעא ) ובין החוף הצפון אפריקאי ומצרים.

הגיאוגראף הערבי יאקוט 1179 – 1229 ציין, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעא בשנות 1200 – 1220 היו יהודים. ממקורות אחרים אנו יודעים על יישוב יהודי בדרעא במאה ה-11, שכן מר דונש ממדינת דרעא נזכר בשאלות ותשובות הרי"ף ובני דרעא נוספים נזכרים בתעודות מן המאה ה-11 בגניזה.

מן המאה ה-12 יש עדויות מגוונות המעידות על שגשוגו של היישוב היהודי בדרעא. המחבר האנונימי של כתאב אל איסתיחבאר כותב במאה ה-12 בשלון תלונה על מעמדם של היהודים : " אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".

קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו

Kinot de Ticha Béav : "Eikhal Adoni"

ד"ר אלישבע שטרית – מראכש ואגפיה

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש-1

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה

קשרי מכתבים – שו"ת

אחת מדרכי הקשר בין רבני מראכש לחכמים המקומיים של המחוז נעשתה באמצעות שאלות ותשובות. השאלות שהופנו מיהודי דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, דמנאת ומקומות אחרים נגעו לתחומי החיים השונים: כלכלה, שותפות עם גויים, אישות, בירורי הלכה וכיו״ב.

מרבית השאלות מצביעות על שליטה מועטת במקורות ועל התלות המוחלטת שהייתה לחכם המקומי ברבני העיר. יחד עם זאת, כאשר הפנה החכם שאלות לדייני מראכש, כמו למשל , האם מותר לקחת ריבית מישמעאלים, או מה ייעשה בקצב שרימה ומכר בשר טרפה למטרות רווח, אין פרוש הדבר שהוא לא ידע את התשובה. לעתים הוא חשש מתגובת העשירים המקומיים או מסירובם לקבל את פסק דינו. לכן, הוא נזקק לתמיכה ולאישור של דיין שאין מערערים עליו. הדיין של מראכש נתפס כזה בעיני בני המחוז.

זאת ועוד, לא תמיד השיגה ידם של כפריים להעמיק בלימודם או להאריך את שהותם במראכש. לעתים קרובות גם לא עמדו לרשותם ספרים שמתוכם הם היו יכולים ללמוד. על כן הם נהגו לפנות אל הרבנים בבקשה להרחיב ידיעותיהם בדרך של התכתבות.

"ולכן אני מחלה את פני הרב" כותב חכם כפרי אחד לרב במראכש "שתרחיב דעתך עמי ותשיבני על כל פרט ופרט בראיות ובטעמים, מפני שאני ריקם מן הפוסקים הראשונים והאחרונים". במקום אחר מבקש החכם מהרב לכתוב לו את הדברים בצורה בהירה ותמציתית: "נדרשתי מתלמיד חכם אחד מגלילות מראכש, שהפציר בי לסדר לו עניין הנידה בקיצור מפי סופרים ועניתי לבקשתו… וחילקתי העניין לסעיפים כדי להקל עליו הלימוד". על שאלות שנשאלו לא הסתפקו רבני מראכש בתשובות לאקוניות, אלא הם ניצלו אותן כדי להרחיב את דעתו של החכם המקומי. יתרה מכך, סגנון הדברים מלמד, בצורה שאינה מותירה מקום לספק, שרבני מראכש התייחסו אל החכמים הכפריים כאל תלמידיהם. להלן קטע קצר מתוך התכתבות בין חכם כפרי לרב מרדכי קורקוס היכולה להאיר את אופי היחסים בין השניים:

"הנה" עונה הרב על שאלה שנשאל "בלשון השאלה יש גמגומין וגם הלשון אינה מתוקנת היטב" ומוסיף : "תחילה וראש אומר לך כי כבר לשעבר הזהרתיך, שתלמד לשונך לדבר צחות. כי לא נאה לחכם שכמותך כך…גם אני מזהירך, שתלמד את כל התנ״ך בפירוש שיש בזה תועלת גדולה". דברי התוכחה נשאו פרי, כי בהמשך ההתכתבות מציין הרב בסיפוק: "קיבלתי מכתבך הנעים, מעשה אצבעותיך ושמחתי כי נתרגלת לדבר צחות …הגדלת לעשות".

תודעת אחריות של המרכז

המאפיין הבולט ביותר של יחס המרכז כלפי הפריפריה הוא בתחושת האחריות שהייתה לו על חיי היום יום במקומות הקטנים. הדבר בא לידי גילוי, כפי שראינו, בהכשרת בעלי תפקידים ובסיפוק צורכיהם החומריים של התלמידים הכפריים בשנות לימודיהם במראכש. היא באה לידי גילוי גם בהדרכתם באמצעות השו״ת והיא בולטת בכל הנוגע לפסיקת הדיינים המקומיים. הדיינים של מראכש היו ערים למיעוט ידיעותיו של החכם המקומי, במיוחד אם למד "מכלי שני" או"מכלי שלישי". כמו כן לא נעלמה מהם העובדה, שבשוגג או במזיד הוא לא תמיד הקפיד לדון את הנתבעים דין צדק. על כן הם לא הסתפקו בקביעת הדין אלא עשו שימוש במקרה שהובא לפניהם כדי להדריך את הדיין המקומי.

על דיין כפרי,שדן את הנתבעים בערב חג השבועות וחייב את הנתבע בשבועה "ואף שיסה בו את שר העיר לתופסו בבית הסוהר" כותב הרב בן מוחא, אחד מדייניה החשובים של מראכש (נפטר בשנת 1873) כך:

"ראוי להוכיחו על פניו, הן מפני שדן אותם בערב יום טוב והן מפני שנעלם ממנו דין פשוט בחומש…הדיין הפריז יתר על המידה ועוון גדול עשה בכל ששיסה על הנתבע את השר להוליכו לבית הסוהר בליל מתן תורה…גם מאחר שרואה עצמו לבדו יושב ודן ואין שום אחד עמו בעיר ומחשב עצמו שאין זולתו גבה לבו ורם לבבו…". הרב אינו מסתפק בדברי תוכחה, אלא גם מציע הצעות לתיקון המצב: "וגם צריך הדיין להיות נחתן(=שתהיה לו נחת רוח ,כלומר סבלנות) ומרוצה לקהל ויהיה לבו שלם עם קהל עדתו וידון דין אמת לאמתו …ומכאן ולהבא יזהר שלא לעשות כמעשה הרע הזה …ויהיה נמלך עם הת״ח (=תלמידי חכמים) שבעירו על כל מה שיעשה וידון וצריך להושיב עמו שני ת״ח (=תלמידי חכמים)".

לפני השינויים שעשו הצרפתים ברה- ארגון בתי הדין היהודיים במרוקו(בשנת 1918) , לפיהם הוקם במראכש בית דין מחוזי של שלושה (ראב״ד ושני חברים), שרק לפניו נידונו דיני גיטין של מחוז הדרום, לא היה לדייני מראכש מינוי רשמי או עליונות פורמלית על פני חכמי הפריפריה. כן לא הייתה קיימת היררכיה רבנית פורמלית ומחייבת, שבאמצעותה ניתן היה לכפות את דעת המרכז על בני המחוז. כלומר, מערכת היחסים בין מראכש לאגפיה התקיימה אך ורק על בסיס וולונטארי. אף על פי כן ראו עצמם דייני מראכש פטרונים ואחראים לנעשה במקומות הקטנים. ובדומה לסוגיית הסמכת השוחטים, הייתה לדייני מראכש אוטוריטה מוחלטת על בני המחוז בכל מה שנוגע לתחום ההלכתי והשיפוטי. זאת ועוד ,לפניהם נידונו נושאים קשים שהתעוררו בכפרים, כמו גיטין, צוואות, ירושות. הם גם היו היחידים המוסמכים להתיר עגונות ולשלוח מטעמם חוקרים להתחקות אחרי בעלים שנעלמו. לעתים, הם יצאו בעצמם אל הכפרים כדי להסדיר ענייני ייבום או חליצה.

חכמי המחוז, שברובם למדו במראכש והוכשרו בישיבותיה, קיבלו את מרותם ואת פסיקתם של דייני מראכש ללא עוררין. והוא הדין במתדיינים עצמם. אם הם החליטו לערער לפני דייני מראכש על פסיקתו של החכם המקומי, הם קיבלו את פסיקת מראכש כסופית. על פי רוב הם העדיפו להביא את מחלוקותיהם לפני דייני העיר ולא לפני הדיין הכפרי.

נסיס קריספיל ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן

נסים קריספיל

וואזאן 1933- 1946

רפאל מספר שאת אליאנס וואזאן פתח מר נסים לוי – גם הוא יליד טורקיה ב- 1929 . "כשסיים את עבודתו ועבר לנהל את אליאנס קזבלנקה, נדרשתי להחליף אותו."

להערכתו, כיוון שבית הספר הראשון של רשת אליאנס בטורקיה נפתח בעיר אידרנה, זו הסיבה למספר הרב של מורים ומורות שהגיעו מטורקיה למרוקו. "היו לי 4 כיתות, בכל כיתה למדו כ- 50 תלמידים, לפעמים הגענו גם ל- 80 תלמידים בכיתה."

"בכיתה א' לימד מורה מקומי מוואזאן בשם שם-טוב לוי, בכיתה ב' לימדה רעייתי ברתה, בכיתה גי מדאם נהון ילידת תטוואן ובכיתה ד' לימדתי אני כשהייתי אמור ללמד וגם לנהל."

רפאל חידש לי חידוש גדול ביחס למקור ממנו הגיעו יהודיה הראשונים של העיר. הגרעין היהודי הראשון הגיע מהכפר אסעיאן השוכן מערבית לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן. כשרב־ עמרם בן דיוואן הסתובב כשד"ר ואסף תרומות, הוא חלה וטופל על ידי היהודים של הכפר אסע׳אן. הם אלה שקברו אותו. בבית הקברות של אסע'אן, במתחם שבו קברו את הצדיק. המעבר הגדול של יהודי אסע'אן לוואזאן היה בתחילת שנות המאה ה- 20.

עוני מחפיר, מחלות, מגפות וכמובן הפרוטקטורת הצרפתי שעודד יהודים לעבור למרכזים העירוניים החדשים, היו הסיבה למעבר של יהודים מהכפר אסע'אן לוואזאן. "כשהגענו לוואזאן ב- 1933", מספר רפאל, ״ לא היה כביש לצדיק. היציאה להילולה הייתה מכיכר השעון "פלאס דה שוק". הכיכר הייתה מתמלאת בחמורים, סוסים, פרדות ומשם רכבו לצדיק. ב- 1936 בתו של ראש העיר חלתה ובני הקהילה שראש העיר נועץ בהם כדי לרפאה אמרו לו שאם יסלול דרך לצדיק, הבת תקום מחוליה וכך היה. הוא זה שסלל את הדרך לצדיק הקיימת עד היום הזה." רפאל לא מאמין בנסים אבל ברתה אשתו מספרת שכשמרסל בכורם חלה מאוד, רב הקהילה אמר לה שאם היא תלך רגלית מוואזאן לצדיק כשהילד רכוב על חמור, הילד יבריא, וכך היה".

היה עוני גדול בוואזאן," מספר רפאל , "התלמידים הגיעו לבית הספר כשהם לבושי סחבות ובעיקר חולים. היינו גם מורים, גם רופאים וגם אחיות. את ההפסקות ניצלנו לבדיקת ידיים, ראש ועיניים. רוב התלמידים היו חולים אז בגזזת. נאלצנו קודם כל לשלוח אותם לרופא צרפתי בשם ד"ר שובה שיטפל בהם. הוא היה גוזז את שערם וחובש את ראשם בכובע מיוחד".

ברתה מספרת שהלימודים החלו ב 08:30 בבקר ונמשכו עד השעה 11:30. התלמידים חזרו לביתם ושבו לבית הספר ב- 14:00 למשמרת שנייה שהסתיימה ב- 17:00. משמע שלמדו 6 ־שעות ביום. כשלמדנו באליאנס פאס, היה שם חדר אוכל קטן שבו אכלו תלמידים מבתים עניים מאוד בוואזאן זה לא היה. בשנת הלימודים הראשונה שלי בוואזאן הבחנתי בתלמיד שישן במהלך השיעור בכיתה, כשראיתי שזה חוזר על עצמו יום-יום, בקשתי שיביא את האימא שלו לבית הספר. כשדברתי עם אימו וסיפרתי לה שבנה ישן בכיתה בכל השיעורים, היא סיפרה לי שאין לו נה לאכול בבית. כיוון שזה נגע מאוד לליבי, דברתי עם בעלי רפאל ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי להזין את התלמידים העניים, והיו הרבה כאלה. ואז רפאל החליט לעשות מעשה ולהקים חווה חקלאית בשטח בית הספר".

לימים, בקשתי מבנו של רפאל, מרסל, לספר לי על החווה החקלאית ומרסל מספר ש ־ 10 דונמים מסביב לכיתות היו שייכים לבית הספר. אבא והשרת בנו גדר ותעלות השקיה. מים לא חסרו. פלגים רבים זרמו באזור.מסביב לחצר זרעו ירקות ושתלו עצי פרי.לא היה חדר אוכל. בימים יפים היו אוכלים בחוץ על "שולחן חמורים" ויושבים על ספסלים , בימים גשומים אכלו בכיתות.

ב- 1939פרצה מלחמת העולם השנייה. מחסור היה בכול מקום. גם התלמידים וגם המורים שמחו לקבל מרק חם הודות למשק הקטן של בית-ספר. תוכנית משרד החינוך של ממשל וישי של פטאן כללה צהריים של"אוויר צח" אבא הפך את זה לחקלאות. התלמידים עבדו בשדה. ברבות הימים, אבא קנה תרנגולות, ברווזים,שתי פרות ואפילו חמור קטן. כך היו גם ביצים וגם חלב.

אבא היה הראשון לעבד את האדמה עם המקוש. הוא אהב את זה וחזר לבית-ספר גם אחרי שעות הלימודים כחקלאי, ואפילו את ימי ראשון ימי החופשה שלו, הוא עבד בגינת בית הספר.

השרת מאד שמח והתגאה שה"מעלם" איש השכלה עובד איתו ומתייעץ עמו בענייני חקלאות. הוא נשאר נאמן לאבא וכיבד אותו כל השנים.

ב-1941 רצו לאכוף את החוקים האנטישמים על יהודי מרוקו. המלך מוחמד בן יוסוף שקראו לו אחר כך מוחמד החמישי סירב לאכוף את החוקים האלו על הנתינים שלו. לאימא היה דרכון טורקי ובשל כך היא פוטרה מעבודתה בבית הספר.

למזלנו האמריקאים נחתו במרוקו בספטמבר 1942, אימא חזרה לעבודה וניצלנו מהסכנה הנאצית.

מחלות כמו גזזת, גרדת, דלקת עניים (טראכומה) שחפת, דיזנטריה ועוד, היו שכיחות מאוד בין התלמידים. ההורים הקדישו הרבה מזמנם – בעזרת הרופא היחיד בעיירה – לטיפול בילדיב החולים.

בתקופה ההיא התלמידים היו מקבלים ספרים כפרס. יום אחד תלמיד לא בא לקבל את הפרס. אימא שאלה את אחיו למה. הוא התבייש ענה הילד. לא היו לו נעליים. עלו דמעות בעיני אימא. היא גייסה תרומות מפרנסי הקהילה ומאז כל פסח חולקו זוג נעליים וסינר לכול תלמיד נזקק.

המשפחות היהודיות העשירות שהיו בוואזאן סייעו לרפאל בתרומות לטובת התלמידים העניים. משפחת אלחדאד שאשתו נמנתה על משפחת קורקוס ממוגדור, היה בעל אזרחות מרוקאית. הוא מכר דלק ובזמן המלחמה הוא חילק מצרכים חיוניים כמו סוכר, קפה ותה לקהילה. משפחה נוספת עשירה הייתה משפחת עמרם שגרה לא רחוק מבית הקברות היהודי וגם הם תרמו את תרומתם.

ב־1946 משרת מנהל בת-ספר אליאנס ברבאט התפנתה. ובזכות דוחות המפקח המעולים שאבא קיבל, הוא זכה במשרה".

"כשהגענו לרבאט" מספרת ברתה "היה חסר לנו המרחב של וואזאן, והגינה הגדולה. ואז רפאל תיחם תחום במגרש וגידל בו פרחים".

נסים קריספיל

ברית 28-פרופסור אליעזר בשן מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן

מידע חדש על קהילת אלקסק – אלכביר

בראשית

העיר אלקצאר [או אלקסר], המכונה בדרך כלל אלקסר אלכביר שפירושו המבצר הגדול, על שם ארמון גדול המצוי שם, נמצאת כ-35 ק"מ מזרחית מעיר החוף לאראש          לפי המסורת היא נוסדה במאה ה-12 על ידי אבו יוסוף יעקב אלמנצור משושלת המייחדים. תקופה מסוימת הייתה בידי פורטוגל.

קהילה יהודית הייתה בעיר כבר לפני גירוש ספרד. ב-1492 ניתנה הוראה על ידי הממשל להרוס את בתי הכנסת בערים פאס, אלקצר ותיטואן.

היו ממגורשי ספרד שהתיישבו במקום, ביניהם החכם ר' יהודה אבוהב, נכדו של ר' יצחק אבוהב. הוא הקים ישיבה בעיר.

התקנה של מגורשי קסטיליה בקשר לחלוקת הירושה משנת ש״ה(1545), נתקבלה בין שאר הקהילות גם בקהילת אלקצאר

גזירות במאה ה-17

לפי יומנו של ר' שאול בן דוד סירירו, לפני שנת ת"ג(1643), היו 'צרות רבות בכל סביבות פאס ואלקסאר ותיטואן מגודל המסים, ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו במניין עשרה ובטלו לימוד תינוקות׳.

בספר גרמני שיצא לאור ב-1844 נאמר כי היו בעיר כ-5000 תושבים. כאן נערך הקרב באוגוסט 1578 הידוע בהיסטוריה בשם יקרב שלושת המלכים' בין סבסטיאן מלך פורטוגל לבין צבא מרוקו. צרפתי שנפל בשביים של הקורסארים המרוקאים בתחילת המאה ה-18 ושהה שם כשלושה חודשים כתב על החומות העתיקות המקיפות אותה. שמואל רומאנילי ממנטובה שבאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 מזכיר בספרו את היהודים בעיר אלקסר בין המקומות בצפונה של מרוקו בהם 'נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרדי.

בתחילת המאה ה-19 חיו בה 1360 יהודים. עיסוקם: בעלי מלאכה וחנוונים זעירים.

 בספרות הרבנית:

קהילת אלקצאר נזכרת בהקשר לשאלת חיובה להשתתף בתשורה למלך לאחר כיבושה של טנגייר מידי בריטניה.

ר' יעקב אבן צור (1753-1673) נשאל שאלה זו תחת הכותרת 'מציל עצמו בממון חבירו׳. הנושא דן בשאלה זו: היהודים נהגו לתת למלך מתנות בחגי היהודים והמוסלמים, וכן כאשר צבאו מנצח במלחמה או כובש עיר. אחרי שהמלך [אסמעיל הראשון 1672- 1727] כבש את טנגייר מידי הבריטים שהחזיקו בה בין השנים 1684-1662, הביאו מספר קהילות מתנות, ואחרות לא השתתפו.

"כשכבש המלך ירום הודו עיר טאנגיאר והיו קצת קהילות מובילות לו שי ותשורה דהיינו אנשי תיטואן ואנשי טאנגייר" ואילו יהודי שתי הקהילות שישוואן ואלקצאר 'העלימו עין ולא הובילו כלום׳. השאלה האם ניתן לחייבם להשתתף בהוצאות הקשורות במתנה שהקהילות נתנו למלך. והאם לחייב כל אדם באופן שווה או לפי הכנסותיו. החכם פסק כי כל אחד ישתתף לפי יכולתו, כלומר לפי ממונו כמו במקרים של עלילה על הקהל. בספרו של ר׳ יעקב בן מלכא, שפעל בערים פאס ותיטואן (נפטר אחרי 1771) נדון משפט בקשר לתביעה של יורשים לסחורה שהייתה בידי יאשר סיקסו בעיר לקצאר' ותפסם יהודי.

הסכמה על תשלום מם המוטל על סחר בשעווה

בשנת תקל״ז (1777) ענה ר' יוסף בן עיוש אלמאליח בנושא לקמן:

צעקת ונאקת שלמון אסאייג מתושבי אלקסר יע״א באה אלינו וגם ראינו את הלחץ שלחצו אותו בני קהלו שמסרו אותו ביד השר החדש המושל עליהם, כדי לענשו עונש הגוף ועונש ממון שהעלילו עליו בעדות שוא ודבר כזב בפני השר והערכאות שקילל במשיח ה', בנביא האמת והצדק משה רבנו עליו השלום. עד שתפסו השר במצור והוצרך לרצותו ברצי כסף בסך גדול כדי להתיר מאסרו… והייתה טענתם שעבר שלמון הנזכר על תקנתם והסכמתם, שהסכימו במעמד החכם הממונה שלהם שלא יקנה יהודי מאנשי עירם שעוה מהשווקים הסמוכים עד שיקנה בדמים העזר של השעוה מק״ק ומי שיעבור על הסכמתם, עליהם לקנסו ולענשו בגופו ובממונו, וחתמו על ההסכמה הזאת רוב בני עירם שהיו בעיר עם החכם שלהם…. ועל זה בא לפנינו הר׳ שלמון הנזכר ומתרעם למה יומת מה עשה שנשתנה ונתענה דינו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה… סוף דבר הר״ש הנזכר פטור ומותר מכל אותם העונשים האמורים ואין לו דין מוסר כלל, ומה שהפסיד במסירתם אותו ביד השררה חייבים המוסרים לשלם לו מהיפה שבנכסיהם כל מה שהפסיד מחמת מסירתם עד סוף פרוטה אחרונה ביען שהם מוסרים גמורים, שנת תקל״ז יוסף אלמאליח.

ה. ספרות הקבלה – ו. פילוסופיה יהודית – ספרות המוסר

ארזי הלבנון

ה. ספרות הקבלה

ספרות הקבלה, היא ספרות הסוד בישראל, נעלמה מעיני רבים. יחידי סגולה עסקו בה וחידשו בה. בכל דור ודור עמדו לישראל מקובלים, ׳ארזי לבנון׳, שהסתגרו בד׳ אמותם, וגילו בכתביהם מן הטמיר והנסתר שבתורתנו הקדושה.

תחילת הפצת תורת הקבלה באופן עממי יותר, ולא רק מפה לאוזן, היתה עם גילוי הזוהר הקדוש בספרד. ספר הזוהר התפשט ברחבי העולם היהודי, ופרשנותו ועיקרי יסודותיו נלמדו בבתי המדרש ונכנסו לספרות פרשנות התורה והדרוש.

שלב נוסף ומרכזי ביותר הוא הקמתו של מרכז הקבלה בצפת על ידי המקובלים הגדולים: הרב משה קורדובירו (הרמ״ק) ורבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י). הם ותלמידיהם השפיעו השפעה מכרעת על כל התפתחות תורת הסוד עד ימינו. השפעת הקבלה, מכאן ואילך, באה לידי ביטוי באופן מעשי בתחומי ההלכה, הלכות שבכל יום. ובכל מעשה ומעשה שבחיי האדם, יש היבט נסתר, קבלי, שפירשו לנו המקובלים וחכמי ההלכה ההולכים בדרכם, את מהותו.

שלב שלישי הוא שלב המכוונים שמרכזו היה בירושלים בישיבת ׳בית אל׳, בה פעלו גדולי המכוונים בדורות האחרונים – כולם מ׳ארזי הלבנון׳.

מעבר לנקודות מרכזיות אלו, פעלו מקובלים ומכוונים לאלפים ולרבבות בכל תפוצות ישראל: בצפון אפריקה, בתורכיה, באיטליה, בסוריה, בבבל ובתימן. בסקירה זו נציין אחדים מגדולי המקובלים מ׳ארזי הלבנון׳:

על גדולי המקובלים בספרד בימי הביניים נמנים: רבי יוסף ג׳יקטיליה (שנודע בספריו החשובים ׳שערי אורה׳ ו׳גנת אגוז׳); הרמב״ן – שהרבה חידושים על פי הסוד מצויים בפירושו לתורה; רבנו בחיי בן אשר, שאף הוא שילב בפירושו לתורה חידושים רבים על פי הקבלה; רבי שם טוב בן אברהם גאון; רבי אברהם זכות (מח״ס ׳יוחסין׳); רבי שמעון לביא(מחבר הפירוש ׳כתם פז׳ לזוהר) ועוד.

בתקופת צפת יש לציין את המקובלים הבאים: רבי שלמה אלקבץ; רבי משה אלשיך; הרמ״ק – שסיכם את תורת הקבלה בספריו המקיפים והגדולים, כ׳פרדס דמונים׳ ועוד; האר״י – שתורת הקבלה אותה גילה השפיעה השפעה מכרעת על העם היהודי מאז ועד היום בתחומים רבים; רבי אליהו די וידש(מח״ס ׳ראשית חכמה׳); רבי חיים ויטאל – שקיבל מהאר״י את סודות הקבלה וניסחם בכתב בסדרת ספרי ׳עץ חיים׳; רבי יוסף בן טבול; רבי ישראל סרוג; רבי אברהם אזולאי(מח״ס ׳חסד לאברהם׳); רבי מנחם עזריה מפאנו – ממפיצי תורת הרמ״ק והאר״י.

ובירושלים: רבי גדליה חיון – מקים ישיבת ׳בית אל׳; רבי חיים בן עטר; רבי שלום מזרחי שרעבי(הרש״ש) – שהשכיל ללמד כיצד מכוונים בתפילות על פי כוונות האר״י; החיד״א – ממקובלי ׳בית אל׳ ועוד. מקובלים נוספים בתוך ׳ארזי הלבנון׳: הרמח״ל – שכתב וחידש בקבלה בכמות ובאיכות מדהימים; רבי יעקב אביחצירא – מגדולי המקובלים במרוקו; רבי שלום בוזגלו – ממקובלי מרוקו ומח״ס ׳מקדש מלך׳ על הזוהר; רבי עובדיה הדאיה (מח״ס שו״ת ׳ישכיל עבדי׳); רבי יוסף חיים מבגדאד – שרובי תורתו מושפעים מתורת הקבלה ורוויים בחידושים בה.

 

ו. פילוסופיה יהודית

באוצרות הרוח של העם היהודי תופסת מקום נכבד – הפילוסופיה היהודית, ההגות היהודית. מבין החשובים והגדולים שבחכמי ישראל עסקו בפיתוח מחשבת היהדות והותירו לנו מפרי יצירתם. ספרי המחשבה היהודית הם ספרי יסוד בארון הספרים היהודי. על ברכם גדלו דורות רבים שעיצבו את הגותם ואת הלך רוחם על פיהם.

גדולי ישראל בכול הדורות שקדו על לימדם של ספרי היסוד במחשבת ישראל והעמיקו בהם חקר. הרעיונות הבסיסיים המצויים בספרות המחשבה היהודית, חדרו לפרשנות המקרא ואף לספרי המוסר, וכך הגיעו לכלל ישראל, ולא נותרו נחלתם של ההוגים בלבד.

עובדה מדהימה היא שגדולי המחשבה הישראלית כולם מ׳ארזי הלבנון: רב סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה, רבי יהודה הלוי, רבינו משה בן מיימון, רבי יוסף אלבו, רבי חסדאי קרשקש, רבי יצחק ערמא, ורבי יצחק אברבגאל.

רבנו סעדיה גאון הוא הפילוסוף היהודי הראשון. ספרו ׳אמונות ודעות׳ הוא הספר השיטתי הראשון שהקיף את כל היסודות העיוניים של היהדות. בספרו בירר רס״ג את עיקרי היהדות, והתאים בינם לבין התבונה, הדעת והפילוסופיה הכללית. הגותו משמשת לבוש הגיוני לתורת ישראל.

אחריו קם רבנו בחיי אבן פקודה – הוגה הדעות הראשון של יהדות ספרד. על אף שאין לנו פרטים ביוגרפיים רבים על אישיותו, הרי שספרו ׳חובת הלבבות׳ זכה להמנות כאחד מספרי היסוד בכל ארון ספרים יהודי. ספר זה – שנחשב כספר מוסר לא פחות מהיותו ספר הגות – הוא מן הספרים המקוריים במחשבת ישראל. העיר עליו סובב הספר הוא הבורא. רבנו בחיי מדריך את הקורא ומובילו אל בוראו, שלב אחר שלב, עד הדבקות בו באמונה ובלהט. ׳חובת הלבבות׳ הוא הספר השיטתי הראשון המדריך לעבודת ה׳, באופן הגיוני ושכלי. ההוגה השני בספרד לאחר רבנו בחיי הוא רבי יהודה הלוי – גדול המשוררים היהודים לאחר תקופת התנ״ך, נעים זמירות ישראל, אך לא פחות – מן הפילוסופים המקוריים בישראל. בספרו ׳הכוזרי׳ עמד ריה״ל על מהות הלאומיות היהודית. הוא זה שהסביר שמקומו של עם ישראל בין האומות – הרי הוא כלב בין האיברים. הוא זה שקבע שמעמדו של עם ישראל שונה ממעמד כל הגויים, כהבדל שבין דומם לצומח, חי למדבר. עם ישראל וארץ ישראל – הם מרכז הגותו. ריה״ל הסיט את מרכז ההגות מנושאים מופשטים לנושאים לאומיים. השפעתו גדולה היתה על הוגים יהודיים רבים במשך כל הדורות ועד לימינו.

ההוגה הגדול והמפורסם בין כל ההוגים היהודים הוא רביגו משה בן מיימון. ספרו ׳מורה גבוכים׳ הוא פסגת היצירה המחשבתית בישראל. ספר זה הורה את האמת לנבוכים בדורו ובדורות הבאים. בספרו זה מיזג הרמב״ם בין התורה והחכמה, בין האמונה והפילוסופיה, בין הנבואה והדעת.

בספר זה עסק הרמב״ם בהוכחה למציאות האל, בהבנת התארים בהם מתואר הקב״ה במקרא, בביאור השגחת ה׳ על עולמו, בפירוט הסבר טעמי המצוות ועוד.

כל ההגות היהודית שלאחר ׳מורה נבוכים׳ שאבה ממנו והתבססה עליו. ספרו נלמד על ידי גדולי ישראל, ששאבו ממנו יראת שמים לא פחות מהבנת פעולות מערכות שמים.

המעמיק ביותר מבין כל ההוגים היהודיים הוא רבי חסדאי קרשקש. ספרו ׳אור ה״ הוא בעצם מחאה כנגד השכלתנות שאיפיינה את ההגות היהודית שלפניו. רח״ק מדגיש בספרו את האופי העל-הגיוני ומובן של האמונה היהודית. תוך שהוא קוטל בביקורתו את תורת אריסטו, עליה סמכו ההוגים היהודים שלפניו. רבי יצחק עראמה, שנולד לאחר פטירת רח״ק, שאב מזה האחרון את רובי תורתו ההגותית. הוא נודע בעולם היהודי בספרו הדרשני והמעמיק על התורה – ׳עקידת יצחק׳. כרח״ק אף רבי יצחק עראמה התנגד לפילוסופיה, ותלה בתורה את המקור לדעת ולחיים הדתיים. ספרו ׳עקידת יצחק׳ התפרסם מאוד בעולם התורני, ונודע כאחד מספרי הדרשנות החשובים ביותר.

אחרון הפילוסופים בספרד – שלפני הגירוש – הוא רבי יוסף אלבו. ספרו ׳העיקרים׳ הוא מספרי המופת של מחשבת ישראל. הנושא המרכזי של הספר הוא הדיון המעמיק בעיקרי הדת ובשרשי האמונה. רבי יוסף אלבו הוא הראשון בישראל שהקדיש ספר שלם לנושא חשוב זה. הוא זה שקבע קנה מידה, קריטריונים, להגדרת עיקרי האמונה.

כל ההגות היהודית שבאה לאחר גירוש ספרד ועד ימינו, שאבה בעצם מהגותם הנזכרת של הגדולים הללו. יש שמיקדו את הגותם בצד השכלי, בהשפעת הרמב״ם ואחרים, ויש שמיקדו את הגותם בפן הלאומי כריה״ל ואחרים. מאז ועד היום, כל הגות יהודית בונה את בנינה על בסיס הלבנים מתורתם של ׳ארזי הלבנון׳ הללו.

ספרות המוסר

ספרות המוסר נוערה על מנת להראות לנו את הדרך בה נלך בחיי הדת והחברה. דרך בה נגיע למדרגה דתית גבוהה, כפי הראוי לכל יהודי בחייו עלי אדמות.

ואף על פי שבספרות חז״ל ובשאר ספרי פרשנות לתורה ולמקורות יהודיים אחרים, מוצאים אנו קטעי מוסר רבים, טרחו חכמי ישראל להקדיש מזמנם ולהתמקד בכתיבת ספרות מוסר ממש, כלומר ספרים המתארים פרקים פרקים את דרכי הנהגת האדם בחייו הדתיים והחברתיים, או תחת נושאים מסוימים ובעיות מרכזיות בתורת המוסר.

להלן נסקור את תרומתם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ לתורת המוסר היהודית.

ראשיתה של ספרות המוסר בימי הביניים נמצאת – לדעת החוקרים – בפרק האחרון של הספר ׳אמונות ודעות׳ לרב סעדיה גאון. בפרק זה הוראות התנהגות מוסרית על בסיס פילוסופי. אולם הספר החשוב ביותר והבולט ביותר בעת ההיא, הוא הספר ׳חובת הלבבות׳ לרבי בחיי אבן פקודה, ספר זה מלא וגדוש במוסר נוקב, המסביר לכל לומד בו את משמעות החיים הדתיים. ספר ׳חובת הלבבות׳ מדגיש את הכוונה הדתית והריגשית המתלווה לקיום המצוות. הספר עוסק ביראת ה׳ ואהבתו, במצוות התשובה ועוד.

מגמת ספר ׳חובת הלבבות׳ קיימת גם בספר ׳הגיון הנפש׳ לרבי אברהם בר חיא, ובספר ׳יסוד מורא׳ לרבי אברהם אבן עזרא. בתקופה זו ראוי להזכיר את ׳ספר המספיק׳ לרבי אברהם בן הרמב׳׳ם, ספר מוסר מעורר ומחזק.

חשוב ביותר הוא ספר ׳כד הקמח׳ לרבי בחיי בן אשר, וכן פירושו למסכת אבות.

מפורסמים הספרים העוסקים במוסר תחת נושאים מוגדרים: ׳מעלות המידות׳ לרבי יחיאל בן יקותיאל מרומי; ׳מנורת המאור׳ לרבי יצחק אבוהב; ׳תומר דבורה׳ להרמ״ק; ׳שערי קדושה׳ לרבי חיים ויטאל; ׳ראשית חכמה׳ לרבי אליהו די וידאש – ספר מוסר המשולב ביסודות מתורת הקבלה, ומבהיר עד כמה מעשה האדם משפיעים מעבר למה שנראה לעינינו; ׳שבט מוסר׳ לרבי אליהו בן אברהם שלמה הכהן; ו׳מסילת ישרים׳ לרמח״ל – ספר המוסר הנפוץ ביותר בישראל.

הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

 

מאחורי הקוראןהקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".

הקוראן מעתיק את אחד מסלעי המחלוקת שבין מייסדי הנצרות ובין יהודים או יהודים-נוצרים. פאולוס טען שמשה לא קיבל את דיני איסורי אכילה ישר מבורא עולם, אלא רק הוא הוסיף אותם מדעתו:

״יש רבים המסרבים להישמע, דוברי הבל ומתעים, בפרט מבין הנימולים… משחיתים הם משפחות שלמות בלמדם דברים פסולים, וזאת למען רווח שפל… ולא ישיתו לבם לאגדות יהודיות ולמצוות בני אדם הסוטים מן האמת. הכול טהור לטהורים [המאמינים בישו] אבל לטמאים ולשאינם מאמינים [היהודים] שום דבר אינו טהור, כי גם שכלם וגם מצפונם טמאים. הם מצהירים שהם יודעים את אלוקים, אך במעשיהם כופרים בו; נתעבים הם וסרבנים, ולא יצלחו לשום מעשה טוב״; ״אם כן לשם מה התורה? היא נוספה בגלל העברות, עד כי יבוא הזרע אשר לו מכוונת ההבטחה [ישו]. התורה נמסרה באמצעות מלאכים בידי מתווך [משה]״(טיטוס א, י־טז; גלטים ג, יט־כ).

דברי פאולום אלה מוכיחים, כמובן, שהוא הושפע מאחת הכתות היהודיות בזמן בית המקדש, כת הבייתוסים, שלפיה התורה או חלק ממנה נתווספה על־ידי משה מדעתו. כל הדיבורים האלה של פאולוס ושל הקוראן הם בסתירה מפורשת למה שמובא בחומש. ראשית, האיסור לאכול מאכלים לא כשרים וכן שאר המצוות לא נתווספו מבשר ודם, אלא ניתנו למשה מפי השם. ושנית, הם לא ניתנו מפני שהיהודים היו מורדים וחוטאים, אלא הדבר הפוך: כדי שיהיו עם קדוש ולא ינהגו כתועבות שאר האומות: ״ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם… ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״; ״כי עם קדוש אתה להשם אלוהיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא תאכל כל תועבה. זאת הבהמה אשר תאכלו…״ (ויקרא כ, כב־כו; דברים יד, ב-ד).

פאולוס, ואחריו הקוראן, שינו את הדברים האלה מפני שרבים מקרב גויי הארץ חשו תחושת עלבון מן הדברים שכתבה התורה, הפוגעים בשמם הטוב. אם, כדברי התורה, פוגמת אכילת בעלי חיים שאינם טהורים את הנפש, הרי נפשם של כל גויי הארץ פגומה מן המאכלים שהם אוכלים. לכן בשל נימוק זה כפה מלך יווני בימי בית שני את היהודים לאכול מאכלים האסורים להם. מכאן נולדה אז התיאוריה להפוך את הדברים ולהציג מצג חדש רמקורי׳, שכולו דברי הלל ושבח לגויי העולם וכתב קטרוג והשמצה על עם ישראל.

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב- ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

משא בערב 0002

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

גם בימים ההם רוח לי לחשוף דברים לא ידעתים מקדם ואשר האירו עיני להבין אשר שגיתי. מדי עברי בדרך שמעתי  קול המולה גדולה בבית יהודי. התקרבתי אל פתח החצר, והנה שם המון נשים עטופות במכסה לבן על ראשן. חשבתי היותן כבתולות המרקדות! אמנם שגיתי, היו מתאוננות על מת. שתים העומדות בתוך, קרובות המת היו, מתדפקות על החזה ומקוננות בלשון ערביאית, וכל הנשים סביבותיהן סופקות  ידיהן יחדיו, ובין כל בית ובית שורטות פניהן וכל פעם צועקות ׳וו״או, וו״או׳ (ר״ל ווי ווי). אז השכלתי על פסוק ׳לא תתגודדו׳ שהוא כמו ׳ויתגודדו כמשפטם׳ (האסור לנו מבלתי לכת בחוקות הגוי); המנהג הזה נזכר ארבע פעמים בירמיהו, ועל שני פסוקים בעמוס: הא׳ ואמהתיה מנהגות  כקול יונים מתופפות על לבבהן, והב׳ ובכל חוצות יאמרו הו הו, וכן המענות ומטפחות הנזכרות במשנה. וכל זה נקרא בלשון ערביאית גיש״דור.( גֶזְדֶר )

בבואם למקום שם קבר אומרים ׳ה׳ עמכם׳ לחופרים, כבעז לקוצרים. עד שיכינו הכל משכיבים הארון על הארץ וחוטפים שמלותם זה מזה להפציר כל אחד לתת כסף לצדקה. גם הנשים באות ויושבות על קברי קרוביהן, קוראות אותם בעזרתן, דורשות על סודיהן למתים ועמהם תתוכחנה, כאשר ידבר איש אל רעהו בעוד בחיים חייתו. ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יעשו גם האנשים ביום תשעה באב.

אם גם אנשים חכמים ונבונים, כי נכח עיני שכל דרכיהם וכל מעגלותיהם מפלסים במאזני משפט, לו יהיו לקהל אחד במקום אחד – לקץ העתים שנים ינאץ גם ביניהם חוקים לא טובים לא ידעו שחרם; ומה גם עתה בעם תועי לבב, כי לא ידעו דרך ה׳ לעשות כמנהג סכלותם, ויוצרים עמל עלי חוק אחד.

 המנהג, הנחש והעין הרע-שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ מערב. במוצאי שבת לא יוציאו דבר מביתם, והס כי להזכיר בשם ביצים, אף כי לאכול, מבלי יחלו השבוע בהוצאה או בדברי אכל. לא ידעתי כל זה. נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי. דלקתי נרי בבית  שכני, לא הניחני להוציאו. בראשונה חשבתיו כמצחק ואחר כמעט רבותי אליו, אך בשמעי הסבה מלאתי פי שחוק, סלחתי לפתיותו ואצא לקנות נר אחד ולהדליקו בבית הגוים.

הערביאים בריבם ביניהם לא יאחזו בזקנם, כי קדוש הוא ועליו נשבעים, וכן היהודים. חסידי היהודים אף לא יגעו בו, פן יפול משערת זקנם ארצה ופוגם בדיקנא עילאה. בצאתי יום אחד מבית־הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלא רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי, דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל האלות אשר לא נכתבו בספר התורה: ׳נבל! 135 בליעל וחדל אישים!׳ ויצא איש הכינים לשכך חמתי, לאמר כי היה לשקוי ילד החולה. ׳שקוי!׳ אמרתי משומם, ׳שקוי׳, השיב לי, ׳לרפואת עין הרע. הלא ידעת דברי התלמוד כי רוב הבנים מתים בעין הרע, ׳אבל בתלמוד׳ (אמרתי) ׳לא נאמר שישתה רוק לרפואה׳. ׳כן הוא מנהגנו׳(הוסיף). ׳מנהג  נתעב ונאלח!׳ עניתי.

גם לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. – חג הדודים מכלול הבלים הוא, השער הבא יגידם לך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר