מורשת יהדות מרוקו

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בזכות מעשה טוב

סוחר אחד, היה בדרכו חזרה לביתו, שיצא ממנו לפני זמן רב. כאשר ירד הליל החליט ללון בדרך, כי לא רצה ללכת בחשכה. שכב על הארץ ונירדם. והנה חלם חלום, ובחלומו בא אליו איש בא בימים, שזקן שיבה ארוך לו עמד עליו איש זה ואמר לו: ״דע כי אשתך תמות למחרת מהכשת נחש, בשעה שתעשה כביסתה.״ נחרד האיש ונתעורר. ושינה לא נתן בעפעפיו עד אור הבוקר. ואך הנץ השחר, קם והמשיך דרכו עד שהגיע לביתו.

יצאה אשתו לקבל את פניו, ושמחה מאוד. ראתה שבגדיו מלוכלכים. אמרה לו: ״פשוט בגדיך, כי רוצה אני לכבסם.״ סרב לה כי ידע את הצפוי לה. אמרה לו: ״הכיצד וכי אינך מתבייש בבגדיך המלוכלכים ? הם מסריחים ומזוהמים!״ נכנע לה ופשט את בגדיו. וכדי לא להטריח אותה הכין לה את הארוחה, אמר לה: ״קומי לסעוד״ ענתה לו: ״הנח לי לסיים את מלאכתי״ הפציר בה מאוד. לבסוף אמרה לו: ״תן לי את הצלחת. כשאהיה רעבה אוכל ממנה.״ נתן לה את צלחת האוכל, אך היא שכחה ממנה, כי עסוקה היתה מאוד בכביסה.

לפתע נשמע קולו של קבצן: ״מאמינים רחמו עלי, גווע אני, זה ימים שלא בא אוכל אל פי.״ קמה האשה ונתנה מנתה לאותו קבצן.

ומשסיימה את הכביסה, והרימה את הקערה שבה כבסה פרצה בזעקת אימים. מתחת לקערה שכב צפע ענק, נטול רוח חיים.

נזעק הבעל, משראה שהנחש ללא רוח חיים. הרים כפיו השמיימה והודה לאלוהים על שביטל את גזרתו. ואחר פנה אל אשתו ואמר לה: ״אשתי בזכות מעשה טוב שעשית, בזכות זה שמנעת אוכל מפיך לתיתו לקבצן גווע מרעב, ביטל אלוהים גזרתו שגזר עלייך והמית את הנחש הזה – שהוא שליחו.״ הבעל סיפר לה על חלומו.

אבות ובגים

אב אחד אהב את בנו כל כך, עד שהוריש לו את כל רכושו עוד בחייו, ועבר לגור אתו בבית אחד.

ולבן היתה אשה מרשעת. אמרה לבעלה: ״איני רוצה באביך בבית זה.״ אמר לה בעלה: ״וכי מה הרע שעשה ?״ אמרתי ולא אחזור: ״איני רוצה באביך בבית זה״, נסה בעלה לשכנעה, אך היא בשלה : ״ אביך או בלית ברירה, בא הבן אל אביו ואמר לו: ״אבי צא מביתי, נוכחותך מזיקה לי.״ ״בני, מעודי לא עשיתי לך רע, מדוע ככה תתאנח לי.״ ״אבי, אין מקום לדברים, צא מן הבית הזה, כי אינך רצוי בו.״ ״אם כן, בני, תנה לי ארכה של חודש עד שאמצא לי מחסה לראשי.״ ״לא צא מביתי כרגע. הבין האב, שבנו לא ישוב מדעתו ובקש ממנו מעט כסף.״ ״מאומה לא תקבל אבי.״

״זקן אני, ואין בכוחי לעבוד, לו תנה לי רק שמיכה, כדי לכסות בה עצמותי בלילות. קרא הבן לבנו ואמר לו: ״רדה למרתף, והבא לסבך שמיכה משם.״

ירד הנכד למרתף, קרע את השמיכה לשניים. מחציתה של השמיכה השאיר במרתף ואת המחצית השניה נתן לסבו. ראה הסב, כי קבל אך מחצית מן השמיכה, התלונן בפני בנו. פנה הבן לנכד ואמר לו: ״וכי לא אמרתי לך להביא שמיכה, מדוע, אם כן הבאת, חצי שמיכה.״

״את החצי השני שומר אני לך לשעת זיקנה״ – ענה הנכד. לשמע המענה, נבהל הבן. גרש את אשתו המרשעת, ומאותו יום כבד את אביו כפל כבוד, ודאג עד לאחרון צרכיו.

מראשי יהודי מרוקו שהלכו לעולמם

השר בכור שלום שיטרית ז״ל

שר המשטרה ושר המעוטים מאז הקמת המדינה ב־1948 ועד סמוך למותו. נולד בטבריה, ב- 20 בינואר 1895, נמנה למשפחת רבנים שעלתה  ממרוקו. למד בחדר ובבי״ס כי״ח בתלמוד־תורה ובישיבה. ממיסדי אגודת ״התחיה״ להפצת הציונות והשפה העברית. חבר ה,,מכבי״ ואחר־כך ב״הפועל־הצעיד״, היה מורה באליאנם שבטבריה ובמנחמיה. במלחמת העולם הראשונה היה מוכתר, המושבה כנרת.

עם כניסת הבריטים לארץ התגים למשטרה וארגן את משטרת טבריה. במשך הזמן נתמנה למפקד המשטרה במחוז הגליל התחתון ובאותה תקופה הכניס לשרות צעירים עבריים רבים. בירושלים סיים קורס לקצינים. בנצרת שמש כמפקח המשטרה ליד בתי ־הדין בגליל וכקצין נייד בראש שוטרים רוכבים. תפקידו זה הביאו במגע עם הערבים. כעבור זמן מה עבר למרכז הבולשת בירושלים, כמנהל משרד טביעת האצבעות וחוקר במחלקה לחקירות פשעים. בתפקיד זה נהל את החקירה בענין רצח י.ח. ברנר הי״ד והצליח לגלות את תעלומת הרצח בשכונת אבו־כביר.

בשנים 27—1922 שרת בחיפה. בראש מחלקת החקירות והמשפטים הפליליים במחוז הצפון. ב־1927 שירת בת״א בדרגת קפטן, כמנהל הראשון של המשטרה העירונית ב־29—1928 שירת כמדריך בבית־ספר לשוטרים בירושלים ועזר בחבור ספרי למוד לשוטרים. בעת המהומות ב־1929 היה ממונה על חקירת הפשעים בירושלים ובמחוז.

ב־1930 סיים למודיו במשפטים. ב־1933 הוטל עליו לחקור רצח ה. ארלוזורוב ז"ל בתל־אביב ולהופיע כנציג התביעה הכללית לפגי השופט החוקר מטעם המשטרה.

היה יו״ר ועד העדה הספרדית בת״א וחבר ההנהלה הארצית של העדה, נשיא הפרדציה העולמית של הקהילות הספרדיות. היה פעיל במוסדות צבור שונים: ה״בימה״, ״גן-חיות״ ועוד. עם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית וכהן כשר המשטרה ושר־המעוטים.

השר שיטרית היה איש מזרח במובנו הנאצל של המושג׳ ענו, אציל טוב לב, אוהב, צנוע, ואמיץ רוח. בעל עמדה ב״פרשה״. לכנסת הראשונה נבחר מטעם ״רשימת הספרדים ובני עדות־המזרח ואח״כ מטעם מפא״י. כשר המשטרה הקים את ״אחת המשטרות הטובות שבעולם " במותו נערכה לו הלויה מלכותית.

השר שיטרית היה אחד ״היהלומים״ של יהודי צפון־אפריקה,.שנולד וגדל בישראל ושבאורו האיר את שביליה של הממלכתיות הישראלית.

בכור-שלום שטרית (1895 – 1967), שופט ופוליטיקאי ישראלי. נמנה על חותמי מגילת העצמאות. כיהן כשר המשטרה (1948 – 1967).

יליד טבריה. את לימודיו עשה בחדר, בבית הספר של כי”ח (אליאנס) ובישיבת טבריה. ממייסדי האגודה הציונית "התחייה" בטבריה. היה מחברי "משטרת הפרשים היהודים (במסגרת שלטון מועצת העם כנציג מפלגת ספרדים ועדות מזרח, מפלגה עדתית אשר נחשבה למייצגת העדה הספרדית הותיקה בארץ ישראל. בתוקף תפקידו כחבר מועצת העם נמנה על חותמי מגילת העצמאות, היחיד מבין חותמי המגילה שנולד בארץ ישראל. שטרית נמנה גם על חברי

טולידנו יעקב משה ז״ל

היה שר הדתות במדינת ישראל. נולד בטבריה בשנת תר״מ (1880). למד בישיבת הספרדים בטבריה והיה בין הרבנים הספרדים, שמזגו למוד תורה וחקר מדעי־בקורתי. בכורי עטו חדושי תורה ודברי מחקר, החלו להתפרסם בשלהי המאה הקודמת ב״חבצלת״. לאחר מכן נתפרסמו מאמריו ומחקריו בעתונים ובכתבי העת העבריים בארץ ובחו״ל.

 עסק לרוב עם אחיו אברהם באיסוף כתבי יד עתיקים והוצאתם לאור, וכן חקר תולדות יהודי מרוקו, מקור משפחתו. ספריו: ״אפרייון״ (בבליוגרפיה לפרושי רש״י,. הרס״ה), ״שלש תשובות לחיים כפוסי״ ועוד, ״נר המערב, הוא תולדות ישראל במרוקו״, ״ספר .שרשי המצוות״, ליוסף. אלמושנינו, יד משה״ (פרוש משנת פסחים לרמב״ם עם מבוא והערות), ״ים גדול״ (שאלות ותשובות, קהיר), ״יהודי אלכסנדריה והמימוני״, ״שריד ופליט״ (אוסף לדברי תורה ולמדעי היהדות), לתולדות הישוב בארץ ישראל ולביבליוגרפיה, ״בת־עמי״ (בעניני עגונות)), ״אוצר גנזים״ (אסופת תעודות לתולדות. א״י, מתוך כתבי יד עתיקים, בצרוף מבואות והערות.

הוא הוסמך להוראה בטבריה, משנת 1926 ועד 1928 כהן כחבר בית־דין בטננ׳יר (מרוקו). לאחר מכן מ־1929—1941 כראב״ד בקהיר ובאלכסנדריה. משנת 1942 כהן כרב ראשי לת״א יפו והמחוז עד לפטירתו. בפברואר נעשו המאמצים להשיבו על כס ״הראשון לציון״, שנתפנה עם פטירתו של הרב עוזיאל זצ״ל, אולם נבחר הרה״ג יצחק נסים יבדל״ח. ב־27 בנובמבר 1958 בהיותו בן 78, נתמנה לשר הדתות ובתפקיד זה כהן עד כ״ד תשרי תשכ״א (15.10.1960).

הוא השאיר כתבים מרובים, מחקרים, מאמרים וספרים. באחרונה. הוענק לו פרס הרב קוק לספרות תורנית של עירית תל אביב.

הסתלקותו של הרב טולדנו, שהשפיע רבות בתחום הספרות העברית התורנית, השאירה חלל ריק. ראוי ששמו יתנוסס על שמות רחובות ומוסדות במדינת ישראל, שלה תרם מדמו וחלבו.

ביצוע זכויות השוויון

ברם, למרות הביטויים ההצהרתיים־הפורמאליים של ראשי המדינה העות׳מאנית לאורך המאה ה־19 אודות מתן שוויון לכל הנתינים העות׳מאנים, ללא הבדל גזע ודת, לא קוים למעשה במשך תקופה זו שוויון מלא בין מוסלמים ולא־מוסלמים. בתחום המעמד החוקי בוטל, אומנם, ב־1855 מס־הגולגולת (הג׳זיה), אשר ציין את המעמד הנחות של הנתינים הלא־מוסלמים במדינה המוסלמית, אולם במקומו הוטל על היהודים והנוצרים לשלם את מם הבדל — כופר עבור שירות צבאי. תשלום ה׳בדל׳ היה חובה על הלא־מוסלמים ונגבה באופן קיבוצי, בדומה ל ג׳זיה לפני־כן. יהודים ונוצרים, בניגוד למוסלמים, לא גויסו לצבא, ואף לא ניתנה להם האפשרות לבחור בין גיוס ובין תשלום ה׳בדל׳. אין תימה אפוא, כי ה׳בדל׳ נתפס כהמשך ה ג׳זיה תחת כינוי אחר, ועקרונית נשמר אי־השוויון בין מוסלמים ללא־מוסלמים. רק ב־1909 יצא חוק המחייב את הלא־מוסלמים להתגייס לצבא והמבטל את ה׳בדל׳ הקיבוצי. מעתה ניתן היה לכל יהודי או נוצרי להשתחרר משירות צבאי, בדומה למוסלמי, על־ידי תשלום כופר אישי. מעמד משפטי שווה וזכות השתתפות בגופים הייצוגיים של המדינה הושגו אף הם על־ ידי היהודים והנוצרים אך בהדרגה במרוצת המאה ה־19.

אומנם בבתי־הדין המוסלמיים (השרעיים) המשיכה להיות עדותם של יהודים ונוצרים על־פי־רוב בלתי־קבילה עד תום התקופה העות׳מאנית, אולם סמכויותיו של בית־הדין המוסלמי צומצמו ביותר בתקופת התג ט'ימאת לענייני אישות, הקדשים, ירושה וכיו״ב; ואילו מרבית ענייני השיפוט האזרחיים, הפליליים והמסחריים הועברו לבתי־דין של המדינה, ששפטו לפי שיטות אירופאיות. ואף כי גם בבתי־דין אלה — בהם כיהנו על־פי־רוב שופטים מוסלמים — הופלו־לרעה נתינים לא־מוסלמים במשפטים נגד מוסלמים, הרי במרוצת השנים השתפר המצב הודות להליכי המשפט המודרניים ולפיקוח מרכזי גדול יותר. במקומות שונים אף מונו שופטים יהודים לכהן בבתי־הדין של המדינה.

מצב דומה שרר בגופי הייצוג לדרגותיהם ולתקופותיהם: ליהודים ולנוצרים ניתן ייצוג, באמצע המאה התשע־עשרה, במועצות המינהליות (מג׳לס אדארה) של הולאיתים ובמועצות העירוניות ( בלדיה ) לקראת סוף המאה התשע־עשרה, במועצות הכלליות (מג׳לס־עמומי) של הולאיתים בראשית המאה העשרים; וכן בפרלמנט העות׳מאני שהוקם לזמן קצר בשנת 1876, וחודש עם עליית ׳התורכים הצעירים׳ לשלטון ב־1908. אומנם ברבים מגופי ייצוג אלה לא היה משקל או השפעה לנציגים היהודים הבודדים: היו כאלה שגילו פסיביות או אדישות; כאלה שחששו להביע דעות עצמאיות ושימשו כמעין חותמת גומי להחלטות הרוב המוסלמי; היו גם מקרים שנציגים יהודים הורחקו מגופי הייצוג או נוטרלו על־ידי עמיתיהם המוסלמים; ולעומת זאת היו נציגים יהודים שפעלו באופן עצמאי למדי וייצגו בכבוד את ענייני הקהילות היהודיות. על־כל־פנים עצם התופעה של השתתפות אישית יהודים בגופי ייצוג של המדינה היה בה משום תמורה משמעותית־חיובית במעמדם החוקי־פוליטי של היהודים במדינה העות׳מאנית. גם בתחומים אחרים, שהיו תחת מרות המדינה או השפעתה, נעשו צעדים חשובים להשוואת מעמדם של היהודים והנוצרים לזה של המוסלמים: יהודים התקבלו לשירות המדינה במספרים גדלים והולכים; ובמסמכים רשמיים של האימפריה לא הוזכרו עוד ביטויי־גנאי נגד לא־מוסלמים. יהודים ונוצרים קיבלו רשיונות לבנות או לשפץ בתי־תפילה ומקומות פולחן אחרים, גזירות הלבוש חדלו להיות בתוקך! ועוד.

בכל־זאת, ראוי לציין, כי האימפריה העות׳מאנית לא נעשתה במאה ה־19 מדינה חילונית לפי הנורמות של מערב־אירופה וארה״ב. היא המשיכה להיות עד לראשית המאה ה־20, ובעיקר תחת שלטון הסולטאן עבדול חמיד, מדינה מוסלמית במהותה ובמדיניותה. ובמדינה כזו לא יכלו להיות היהודים, כנוצרים, שותפים מלאים ושווים בקהילייה הפוליטית.

האופי האסלאמי של האימפריה העות׳מאנית הורגש לא רק בתקופת הסולטאן־הח'ליף המוסלמי הקנאי עבדול חמיד (1876—1908), אלא גם תחת הסולטאנים שקדמו לו, וביניהם הסולטאן הליבראלי עבדול מג׳יד. הגורמים, ששמרו בקנאות על האופי האסלאמי של המדינה, היו מנהיגי הדת ( ה ע ל מ א ) , שהחזיקו בעמדות רשמיות במערכת המימשל, מנהיגים פוליטיים בעלי נטיות שמרניות־ מוסלמיות וציבורים גדולים של אנשי דת ואוכלוסיית הרוב המוסלמית. אלו התנגדו בתוקף, לאורר המאה ה־19, להענקת זכויות שוות לנתינים הלא־מוסלמים.

הרפורמות במעמד הלא־מוסלמים, ובעיקר אלו שהיו כלולות בח׳ט של 1856, עוררו זעם והתנגדות בקרב המוני המוסלמים ברחבי האימפריה כלפי הנתינים הנוצרים, הנציגים האירופיים והשלטונות העות׳מאניים גם יחד. נעשו נסיונות רבים על־ידי ה׳עלמא׳ והעם למנוע את ביצוע התיקונים הללו, ובכמה מקומות פרצו מהומות אנטי־נוצריות ואנטי־אירופיות. בעיר מרעש שבדרום תורכיה, למשל, רצח המון מוסלמי את הנציג הקונסולארי הבריטי — נוצרי מקומי — ואת משפחתו לאחר פרסום פירמאן 1856. בעיר הנמל ג׳דה שבחצי־האי ערב נרצחו ב־1858 הקונסולים הבריטי והצרפתי בידי התושבים המוסלמים, וב־1859 נתגלה בקושטא קשר נגד הסולטאן ומנהיגי הרפורמה, שהוכן על־ידי קציני צבא ו׳עלמא׳ בכירים, שהתנגדו להתגברות ההשפעה המערבית ולמתן זכויות שוות לנוצרים.

רבי יוסף בן נאיים

מו"ה אברהם אסולין זצ״ל

 רמו"ץ במראקס חי במאה הששית ובשו״ת שופריה דיעקב סי׳ ל״ד חתום בפס״ד הוא ראשון ואחריו מוהר״ר דוד צבאח ומוהר״ר מימון פינטו ומוהר״ר אליעזר חזאן ז״ל , עוד ראיתיו חותם בפס״ד א׳ בש׳ תקומ״ם פ״ק עם הרבנים הנז' והוא חותם א׳ ואחריו מוהר״ר אברהם פינטו ואחריו הרבנים הנז'.

מרה אברהם צרפתי הא׳ זצ״ל

מרבני פאם הוא היה בסוף המאה הג׳ ובתחילת הד׳ ובפם״ד א׳ למוהר׳׳ר שמואל אבן דנאן זצ״ל שבא לידו מעשה בשנת אושיב״ך באהלים פ״ק בענין נקיבת הטרפ׳ וכתב שם, שלחנו אל הבודק הגדול הר׳ אברהם הצרפתי י״ץ ושאלנו אותו על ככה והשיב לנו החכם הבודק הנז׳ שקבלה בידו מן החכמים נ״ן ז״ל שמצד ימין טריפה ומצד שמאל כשרה וכו׳

 כהה״ר אברהם עטייא ז"ל

 מחכמי פאם חי במאה החמישית וראיתיו חותם בהסכמה אחת עם כמה רבנים, וראיתיו חותם בשנת תצ"ז פ"ק עם כמה רבנים.

 כהה״ר אברהם נאברו ז״ל

 מחכמי פאם ח־ במאה החמישית ראיתיו חותם בהסכמה עם חכמי דבדו :

 מו"ה אברהם בן מלול זצ״ל

 מו"ץ באספי ראיתיו חותם בפס״ד אחד בשנת תע״ב עוד ראיתיו חותם בשו״ת מצב״י ח״ב סי׳ נ״ד עם כמה רבנים :

מו״ה אברהם גבישון זצ״ל

אפשר שהוא מטיטואן או מטאנג׳יר והוא אחיו של הרב מוהר״ר יעקב הז' הלאה בימי מהר״י בירב רבו של מרן מהר״י קארו

כהה״ר אברהם ן׳ סוסאן ז״ל

בר מסעוד חי במאה הששית והוא מחכמי פאס והיה סופר שטרות וראיתיו חותם בשטר מתנה הוא וכהה״ר דיד אביטבול ז״ל וזמן השטר בח׳ שבט בשנת אשחר״ך ליצי׳ עוד ראיתיו חותם בשטר מתנה א' בשנת תקט"ו.

מרה אברהם בן מאמאן זצ"ל

מו"ץ במראקס וראיתיו חותם בשאלה א׳ ששאלו רבני מראקס למוהריב״ע ומוהר״ר יעב״ץ זצ״ל וזמן השאלה שבט ש׳ עתה פ״ק עוד ראיתיו חותם בפס׳יד עם רבני מראקס ש׳ תצ״ב:

מו"ה אברהם טוליראנו זצ״ל

 מו״ץ בטאנגייר יע״א חי במאה הששית וראיתי פס״ד ממנו בש׳ תקס״ז וחותם עם מוהר״ר אברהם ישראל ומוהר״ר מנחם נהון ומהר"ר משה הלוי ומוהר״ר משה אבן צור ומוהר״ר שאול ישועה אביטבול ז״ל :

כהה״ר אברהם סנאניץ ז״ל

מחכמי טיטואן חי במאה הה׳ והיה בימי הרה׳׳ג מוהר״ר חסדאי אלמושנינו ומהר״ר דוד הכהן

מו"ה אברהם בן מוסה זצ״ל

מו"צ בסאלי וראיתי שאלה מחכמי סאלי לחכמי פאס ש׳ תס״ז וחתומים בה מוהר״א הנז׳ ומוהר״ר שלם אבן צור ומוהר״ר אברהם בר מאיר ביבאס ז״ל :

מראהו כלבנון

המעיין בספרו שיש בידינו, עומד ומשתומם על לבו המבעית בתלמוד, בעיון ובבקיאות. ומי שזכה ואור תורת הח״ן נגלה לו, נבהל כפליים מן הבהירות שבהגהותיו המתומצתות. מבין השורות מבצבץ ועולה עמל ויגיעה לאין שיעור, טורח ושקידה אין סופיים, לזכות ולהבין דברי אלקים חיים.

לא יפלא, מה שעבר בפי הבריות מפה לאוזן, כי קלסתר פניו של ר׳ אברהם מבהיק מזיו יופי, כל המביט בו היה רואה גם בעיני בשר: ״מראהו כלבנון בחור כארזים״ (שיר השירים ה,טו), וכפי שדרש ר׳ יהודה ברבי סימון במסכת סנהדרין (ק.): ״כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה, הקב״ה מבהיק זיוו לעולם הבא". זכה ר׳ אברהם ונתקיים בו כן כבר בעולם הזה, כי נתברך בצורת הפנים ובזיו הקלסתר. ככל הנראה, אותו חוט של חן וחסד שהיה משוך על פניו, נטווה מהפקעת הצחורה של תורתו וצדקותו, ממנו נמשך, והאיר על פניו, כנאמר: ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח,א).

ומשעמדנו על מעלת חידושיו, ברור מאליו, מדוע היו חידושי תורתו המרובים נפוצים במרוקו, למרות שהיו בכתב יד בלבד. בישיבותיה עסקו בחידושיו, הוקירו את דבריו, והתפלפלו בהם.

ראה לדוגמא בספר קול מבשר, לגאון המפורסם ר׳ משה רוזיליו זצ״ל, בחידושיו למסכת פסחים (דף כח: תוס׳ ד״ה כל ערל) שכתב: ״ומשם מר דרור בכ״י, לה״ר כמוה״ר אברהם פינטו זלה״ה, שמעתי לתרץ״ וכוי. סיבה זו גם הביאה לכך, שכאשר מצא ר׳ יצחק סבע, בעיר ויהראן, את חידושיו של ר׳ אברהם למס׳ כתובות, קפץ על אוצר זה כמוצא שלל רב, וטרח להביאם לדפוס בתוך ספרו חסד ואמת.

מגדולי רבני מרוקו, ספריו

ר׳ אברהם כיהן כמורה הוראה ואב בית דין בעירו מרקש, בית דינו נחשב לאחד מבתי הדינים החשובים ביותר, ועם בית דינו נמנו הגאונים: אחיו ר׳ יצחק פינטו, ר׳ יצחק חרוש, ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ משה בן עטר, ור׳ שלמה אסבאג. מלבד זאת עמד גם בראשות ישיבה שם.

יתר על כן, ר׳ אברהם נחשב כאחד מגדולי הרבנים במרוקו כולה, מצודתו היתה פרושה על פני כל הארץ, ודעתו נשמעה ברמה בכל מקום. רבים מרבני מרוקו נמלכו בדעתו, ובקשו את הסכמתו לפסקיהם.

לדוגמא :  בשו׳׳ת תקפו של יוסף לגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח (מרבני סאלי ורבאט ) ח״ב סימן י״ד כותב: אחר שהגיעו דברי לאחד המיוחד כמהר״ר אברהם פינטו נר"ו, וכו', ועוד נזכר שם בסימן צ״ג. בשו״ת נר מערבי (סימן קי״ח) מובאת תשובתו יחד עם חברי בית דינו הנ״ל (משנת תקל״ו), וכן בקונטרס הטרפיות שם ( עמוד ר"ד )

בספר ברית אבות להגאון ר׳ אברהם קורייאס (ממוגאדור) מביא בכבוד גדול כמה פעמים דבריו ותשובותיו, ובחלקם מה שכתב יחד עם בית דינו, (בדף עה. בענין קשרי שידוכים, שם חתום יחד עם אחיו, וכן בליקוטי חו׳׳מ סימן פ״ב. ושם בעמוד עט : הביא תקנות מרקש עליהם היה חתום, והביא שם גם מה שחלק על אביו ר׳ יעקב זצ׳׳ל). בשו״ת אבני שיש להגאון ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו (ח׳׳א סימן ׳דימן צ״ב), מובאות תשובותיו(משנת תקמ׳׳ד ותקנ״ט) יחד עם חברי בית דינו הנ"ל. גם בשו״ת ליצחק ריח להגאון ר׳ יצחק אבן דנאן (ליוורנו תרס״ב) סימן ל״ג, בא בקצרה פסק דינו יחד עם בית הדין הנ״ל.

כמו כן נשארה גם בידינו הסכמתו משנת תקמ״ג, לספר תהילה לדוד (למשורר —ע הצדיק ר׳ דוד חסין).

ספרים רבים חיבר ר׳ אברהם, ונתקיימו בו דברי חכמים במסכת אבות (פ״ו מ׳׳א): כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכוי, ונעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק״. ראש וראשון לחיבוריו הידועים לנו, הם חידושיו למסכת כתובות. ר' יצחק סבע אסף פירושים על הש״ס מכמה מחברים, והביאם לדפוס בשאלוניקי בשנת תקע״ג תחת השם: ״חסד ואמת״. הפירוש הראשון הנדפס שם, הוא פירושו של ר׳ אברהם, וכה כותב המו״ל בהקדמתו:

" זה יצא ראשונה, מציאה מצאתי בעיר ויהראן, שיטה למס׳ כתובות מהרב הגדול הסמוך, כמהר״ר ר׳ אברהם פינטו זצ״ל. ביודעו ומכירו לשעבר, אחד היה אברהם, מאריה דאתרא בעיר גדולה של חכמים וסופרים, ממארוקוס מערב הפנימי. וזה במו ט׳ שנים נתבקש לישיבה של מעלה״.

מלבד זאת חיבר גם ספר דרושים, בשם ״מר דרור״, שלא נדפס. מתוך דברי הספר קול מבשר נראה, שחיבר גם חידושים למס׳ פסחים בשם מר דרור, ונשארו בכת״י.

בקבלה חיבר פירוש לזוהר בשם ״הדרת מלך״, ובו מזכיר פעמים רבות את דברי ר׳ שלום בוזאגלו תלמיד אביו ר׳ יעקב פינטו, פירוש זה נשאר בכת״י. הערת המחבר : כתב היד נמצא במוסד הרב קוק, ראה ארשת ב׳ הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תש״ך, במאמרו של נפתלי בן מנחם אות וו.

כמו כן חיבר הגהות על אוצרות חיים למהרח״ו זיע״א, ועל שער הכוונות, ונדפסו בספי מקום בינה שערי בינה ואם לבינה, יחד עם הגהותיהם של אריות חכמת הקבלה מהמערב הפנימי באותה תקופה.

ככל הנראה, ר׳ אברהם נפטר לבית עולמו בשנת תקס״ד, כפי המשתמע מדברי ר״י סבע שהדפיס את ספרו בשנת תקע״ג, וכותב שם שזהו כתשע שנים לאחר פטירתו.

הערת המחבר : הוכחה זו סותרת את האמור בספר מלכי רבנן ט: שראה פסק מר׳ אברהם משנת תקפ״ו ותקצ״ג, ומדברי ר״י סבע הנ״ל עולה בבירור לא כך. כמו כן מתוך דבריו המובאים בספר קול מבשר (לר׳ משה רוזיליו), בחידושיו למסכת פסחים שכתבם בשנת תקע׳׳ב (בדף כח: תוס׳ דייה כל ערל), וכתב: "ומשם מר דרור בכ״י לה״ר כמוה׳׳ר אברהם פינטו זלה׳׳ה", מוכח שבשנת תקע״ב כבר לא היה בין החיים. [מעניין לציין שהתשובה בספר שו״ת תוקפו של יוסף ח״ב סימן י״ד זמנה משנת תקס׳׳ג.] ככל הנראה, המחבר מלכי רבנן (ואחריו נמשכו עוד מחברים) עירב את ר׳ אברהם עם נכדו, שנקרא ג״כ ר׳ אברהם, והיה מרבני מרקש, כפי שיובא להלן. כמה טעויות בסגנון זה נשתרבבו בספרים, כאשר ערבו כמה דמויות שנקראו באותו שם.

המעלות ממעמקים

בכל ליל פסח נוהג היה רבי חיים פינטו לשגר שליחים לכל קצות העיר, לחפש ולמצוא עניים ולהביאם אליו לליל הסדר, כדי לקיים ״כל דכפין ייתי וייכול״.

באחד מלילי פסח יצאו שליחו של רבי חיים פינטו, הסתובבו בכל קצות העיר ולבסוף מצאו באחת האכסניות העלובות יהודי יושב ובוכה, עיניו זולגות דמעות ללא הפוגה והוא צועק במר ליבו. אמרו לו: ״יהודי יקר, הנך מוזמן לסעוד על שולחנו של רבי חיים פינטו, המקובל האלוקי, ולעשות יחד עימו את ליל הסדר״.

להפתעתם הרבה השיב להם העני בשלילה גמורה ואמר להם בבכי קורע־לב: ״לא אלך עימכם, כי בשבילכם זהו חג הפסח, בשבילי זהו תשעה באב, יום אבל ומספד״. חזרו השליחים אל רבי חיים פינטו וסיפרו לו את דברי היהודי האביון. כששמע הרבי על כך אמר לשליחיו: ״לכו אליו פעם נוספת ונסו לשכנע אותו לבוא. אם לא ישמע למלים טובות ולדברי כיבושין – הביאו אותו בכוח הזרוע!״

חזרו השליחים אל אותה אכסניה, ראו את היהודי ועודו ממרר בבכי, דיברו על ליבו, אך הוא בשלו: לא אלך עימכם. ואז, מחוסר ברירה, הם נטלו אותו בכוח והביאוהו אל בית הרב.

ושם, בבית, היתה אורה ונהרה. כל בני הבית הסבו ליד השולחן, שכרע מעומס מטעמי החג. ופני כולם היו שמחים. רק פניו של העני היו בוכיות ועיניו מרוטות מבכי.

״למה אתה בוכה?״ – שאל הרב פינטו את העני. ״האם אינך יודע שחג הפסח היום? האינך יודע שבליל חג יש לשמוח, כמו ששמחים כל היהודים?״

״ אנא ממך, רבי״, ביקש ההלך, ״ עזוב אותי. תן לי ללכת בחזרה לאכסניה שלי כי למה לי להפריע לכם ולהשבית את שמחתכם? לבי מר עלי ולא אוכל לשמוח. אני מתחנן לפניך, שלחני מכאן ואלך״. ״מה קרה לך?״ – שאל הרב פינטו. ״מדוע אתה בוכה כל־כך? ספר לי, ובעזרת השם עוד תהיה שמח. אני מבטיח לך בזאת, כי לא תוסיף עוד לבכות, רק ספר לי את שאירע לך״.

העני התבונן בפני הרב והחל מספר: ״נולדתי במראקש, ולימים עקרתי לספרד. שם עסקתי בעבודות שונות, וביושר אספתי כסף רב. כאשר רציתי לשוב הביתה, לעיר מולדתי, קניתי בכל הוני וכספי יהלומים, פנינים, מרגליות ואבנים טובות. ועוד טרם שעזבתי לדרכי פנתה אלי אלמנה אחת, נתנה לי מרגלית יקרה וביקשה ממני למסור אותה לבתה, הגרה במראקש ועומדת להינשא. צררתי את כל האבנים הטובות במזוודה, עליתי על ספינה והפלגתי לעבר עיר הולדתי. לפתע פרצה סערה גדולה, האונייה וכל אשר בה ירדו תהומה, ואני הצלחתי להינצל בעור שיני רק כאשר נאחזתי בקרש צף. הים פלט אותי לחופה של העיר הזו, כשאני נקי מכל נכסי ומכל בגדי. ועכשיו, כיצד לא אבכה כל העת על אובדן כל עמלי? מה אומר לבתה של האלמנה? שהמרגלית טבעה בים? הוי, רבי, רבי, טוב מותי מחיי…״

הרב פינטו התבונן ארוכות בפניו של העני ואחר אמר לו שלוש מלים: ״שמח, ראה ושתוק״. והרב לקח בידו את גביע הכסף הגדול שלו, הגביע הקדוש, והשביע את שרו של ים. אחר־כך אמר לאורח האביון: ״הסתכל!״

ולנגד עיניו הנדהמות של העני הלך הגביע וגדל, הלך והתרחב, הלך והעמיק, ובמקום יין מילאו אותו גלי־ים, ואלה באו בזה אחר זה. לפתע הופיעה על כרבולות הגלים תיבה קטנה – ונזרקה החוצה. העני, משתאה למראה עיניו, לא יכול להתאפק וזעק: ״זו התיבה שלי, כבוד הרב, זו התיבה שלי!״

לקח הרב את התיבה והעמידה על השולחן. ואז שב הגביע לצורתו המקורית, היה כבראשונה, והיין חזר לתוכו.

פניו של האורח צהלו משמחה, אך טרה ראה את אשר בתיבה. ואז הורה לו הרב פינטו לפתוח את התיבה. וכאשר פתח אותה האורח הוא ראה לנגד עיניו את כל רכושו ואת המרגלית של האשה האלמנה, לא חסר מאומה מכל אשר היה לו.

ואז יכול היה העני לשבת יחד עם כל בני הבית ולחוג עימם את ליל הסדר בשמחה של מצווה ובששון גדול.

כ"ז באדר תשט"ו 21.3.55

במכתב לתנועת המושבים כתבתי בין היתר.

" מצד המזרחי והפועל המזרחי נעשים כאן דברים שאין להעלותם על הדעת. הם הורסים – פשוטו כמשמעו – עבודה ציונית ישראלית. ועל ידי כך – גם את שטחי פעולתי כדי מזה הון מפלגתי פוליטי. הם עושים מקח וממכר בשם הדת לטובת מפלגתם וזורעים הרס, ומחללים את שם מדינת ישראל. כך עולה כל עמלנו באש התככים והקנאה "

ואילו על פעולות ההרס והחבלה שנעשו על ידם בארץ קיבלתי דו"ח מפורט ממזכירות תנועת המושבים, במכתבו של גרשון צוקר בתאריך 26.5.55.

עת לשעות – הפרו תורתך. כך כנראה סיכם לעצמו הפועל המזרחי את קו פעולתו בארגון עולי מרוקו ובעיקר באנשי הכפרים. הקדמה זו באה להסביר לך על התפתחות העניינים בארץ. אחרי שקיבלתי את מכתבך האחרון מיום 8.5.55 הבינותי, וכך הבינו אחרים, שתהיה לנו עבודה סדירה של העברה והכנה להתיישבות. במכתב הנ"ל נכללה רשימה של 56 משפחות מיוצאי דמנאת. מאד שמחנו על החומר הזה.

התחלנו בהכנות מעשיות. עשינו כל מה שביכולתנו בכדי להעמיד מקום במחנה חרובית עבור הארגון מדמנאת. בהתאם לתכנית קבענו עליית ארגון איית בוגמאז ל-22 ביולי כדי שנוכל באותו יום להעביר את המשפחות מדמנאת, באם יגיעו.

בעוד ענייני הארגון פעלו כהלכה, ופתאום – הפרעה ראשונה. הגיע מברק מעמוס רבל, מנהל מחלקת העליה במרוקו בקשר לארגון דמנאת. יחד עם זאת שמענו כי הפועל המזרחי הודיע על קבוצה של 35 משפחות מאורגנות על ידו. לנו היה כבר ברור שיש כאן משהו לא כשורה אך נמנענו מלהוציא מסקנות, כל עוד לא התבררו העניינים דיים.

קיימנו התיעצות מוקדמת והוחלט שאם יתברר שמשפחות אלה הן כלולות ברשימתך נעביר אותן לחרובית. באותו יום ראשון הגיעו לנמל חיפה שתי אניות בבת אחת : " נגבה " ו " גולדן איילס ". לנמל הגיעו אנשי המוסדות ונציגי הזרמים. כבר בהתחלה חשנו שדבר בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל.

המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו על לסירת הנמל בכדי להגיע לאניה גולדן איילס בסירה היו, חנוך הילמן, אברהם מיגל, קלמן לוין וגם אהרן סיקרוני – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו שבאניה זו נמצא גם חיים מויאל.

כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי הפועל המזרחי נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה.

לאחר שיחה ראשונה עם אנשי דמנאת הוברר לנו מעל לכל ספק כי העבודה החתרנית שנעשתה על ידי חיים מויאל ונוימן ממרסיי ועוזריהם נשאה פרי.

חזרנו לחוף והוויכוח התחדש. תבענו בתוקף בשם התנועה להעביר האנשים לחרובית, ואנשי הפועל המזרחי תבעו להעבירם למשואה. כל הסימנים הראו שאנשי הפועל המזרחי החליטו לפתוח במערכה נגד כל עבודתנו במרוקו.

ובפרט כשאנו נמצאים ערב הבחירות לכנסת, ומנסים הם לרכב על סוס בשם הדת. הויכוח נמשך עד חצות ולא הגענו לכלל סיכום. קיימנו התיעצות דחופה עם יצחק קורן והלה דרש בתוקף שאין לוותר על תכניתנו להעביר האנשים לחרובית.

לאחר לילה ללא שינה וויכוחים קדחתניים ניתנה הוראה על ידי אברהם ציגל להעביר האנשים לחרובית. בשעה שש בבוקר החלה הורדת העולים מהאניה " נגבה " ובשעה 9.30 מהאניה " גולדן איילס " שבה היו אנשי דמנאת.

( הערה אישית שלי – שימו לב שבכל התהליך הזה, לא נשאלו יהודי מרוקו בכלל לדעתם, ומבין כל המטפלים בנושא הזה, לא היה ולו נציג אחד מהעדה המרוקאית, וזה אומר דרשני )

אחרי שאנשי הפועל המזרחי התנגדו בחריפות להעברת האנשים לחרובית היה לנו ברור שהדבר לא פשוט, ואמנם כשניתנה ההוראה להעביר האנשים לחרובית הודיע בא כח הפועל המזרחי שהוא מתנגד לסידור זה. ואכן העולים סירבו לעזוב את המקום, וכל נסיון של הסברה לא הועיל.

La complainte du tritel

קינה בערבית יהודית על התריתל מאת הרב חיים בן משה לוי, חתנו של ר' יוסף בן נאיים

תרגום

יום רביעי כשנודע הדבר, הגיעו גדודי המפקד. אוי לי איזה יום צרה !

ליל חמישי שמענו חריקת הרובים, אוי לנו, מה יארע?

ליל חמישי בחצות ליל כשפרצו לתוך בית יהודה הלל, מצאוהו מגשש ובידו מנורה.

אמרו: היש צרה גדולה מזו? תני הכסף בת כופרים !

יום חמישי בצהריים, העלונו לבית חברה קדישא, התבוססנו בבוץ ובעפר, אוי לאותו כיעור!

יום חמישי בערב לקחונו לסחאל ( מקום בקצה בית הקברות, רחוק מהבוזזים ), כיוונו אלינו רוביהם, היה ליל מחשכים

יום חמישי המשיכו לשדוד, אך יום שישי הגיעה החנינה, הודיעו לנו ביד קורא,

התאספו בארמון הסולטן, זקנים ונערים היזהרו לא לסטות, בארמון עליכם להתאסף. אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.

Traduction

 C'est mercredi que l'alerte fut donnée, La troupe du commandant est arrivée. Ah malheur à moi, quel jour ce fut!

La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu, Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu. O quel malheur, que va-t-il nous arriver?

La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,

Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.

Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.

Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?

Donne le trésor, hé fille de mécréant!

Jeudi au milieu de la journée, Ils nous firent monter dans la chambre funéraire. Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière. Quel malheur. Qu'est cette abomination?

Jeudi au soir, on nous emmena au sâhiP. Ils pointèrent sur nous les fusils. Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.

Jeudi, ils continuaient à piller.

Vendredi arriva la trêve.

Ils nous firent dire par le crieur public.

«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».

«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!

Dans le palais, vous devez vous rassembler».

O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!

Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph Ben Naïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337

מנהגי חודש אב רחמן.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד

מביצים עם עדשים יחד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים(ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ

ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי ביתהמכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט). ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה )שם אות לז'(, וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו), מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל.  עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א )סימן תקנ"ה ה"ב(, ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

ככל שהתחזק הבית הלאומי בארץ ישראל עד שהיה לעובדה קיימת, כדברי הספר הלבן של 1939, נראה היה שהצורך בסלקטיביות יפחת ושיקולי ההצלה יגברו על שיקולי הבניין. מנהיגי היישוב ראו את היישוב היהודי חזק דיו להושיט סיוע בקליטת יהודים ולא רק להזדקק לתמיכה בכוח אדם. הגבלת העלייה שכפו הבריטים מ־1937 ובייחוד ב־1939 העמידה את הרצון לנהל עלייה חופשית כאחת הסיבות המרכזיות לדרישה להקמת מדינה יהודית עצמאית. עד תום המנדט הייתה העלייה לסוגיה עיקרית במאבק הלאומי בארץ ישראל. זה היה למעשה היפוך היוצרות. עד 1937 רצו מנהיגי היישוב בעלייה על מנת ליצור רוב שיביא להקמת מדינה, ומ־1937 הם רצו מדינה שתהיה בית להמוני הנרדפים.¹²⁶ מכאן קצרה הדרך להבנה שתפקידה המרכזי של העלייה הוא הצלה ולא בניין הארץ.

בשנות הארבעים חל מפנה במדיניות העלייה. בעקבות מאורעות השואה באירופה היה ברור שההצלה היא הסוגיה החדה והנוקבת העומדת על הפרק, והתחזקה העמדה שגרסה שרק מדינה יהודית בארץ ישראל יכולה להיות מקלט ליהודים הנרדפים בעולם. בשנות התרחשותה של השואה היו שהדגישו שכל מהותה של הציונות היא הדאגה להצלת חמישה מיליוני יהודים. בשנים שלאחר מכן, בעת המאבק להקמת המדינה, רתמה ההנהגה הציונית את מצוקת שארית הפלטה למאמץ להקמת המדינה, ולעלייה הבלתי לגלית של העקורים היה בהקשר זה תפקיד הסברתי חשוב. עלייה המונית גם נתפסה משיקולי בניין כפתרון לבעיה הערבית בארץ ישראל, ובן־גוריון הניח שבזכות העולים הרבים יהיו היהודים לרוב, שייתן לגיטימציה לשלטון יהודי. ׳אם תקום עובדה, שיביאו לארץ מיליון יהודים – הסכסוך עם הערבים יגמד, אמר בן־גוריון ביוני 1944.

יש מקום להתמקד בעמדתו של בן־גוריון, שמעמדו הלך והתבצר באותן שנים כמנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל וכיו״ר הנהלת הסוכנות. כמו רבים בתנועת הפועלים ראה בן־גוריון בתחילת דרכו את העלייה הסלקטיבית באור חיובי. עוד ב־1933 התבטא בגנותה של עלייה המונית ודרש שלארץ יבואו בעיקר חלוצים. אולם האירועים באירופה וההתפתחויות בארץ ישראל הביאו אותו לשנות את עמדתו. בעקבות ליל הבדולח החל לדרוש עלייה המונית. במהלך השואה התחזקה הדרישה לעלייה המונית ובן־גוריון דרש שיעלו לארץ מיליון יהודים (לעתים דיבר על שני מיליונים), מספר הפליטים המוערך באותה תקופה, אפילו אם יצטרכו לפתוח עבורם בתי תמחוי. לצורך העניין אף הוקמה ועדת תכנון מיוחדת. הלך רוח זה, שהביא בחשבון אפשרות לעלייה המונית, נסמך על הערכה של השינויים הפוליטיים הצפויים. בן־גוריון ורבים אחרים הניחו שלאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה יקום סדר עולמי חדש, בדומה לשלום ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהנחה שבעלות הברית תהיינה מחויבות פוליטית ומוסרית ליהודים ואילו כוח המיקוח של הערבים יהיה דל, הניח בן־גוריון שבסדר החדש יש סיכוי לתמיכה פוליטית, לוגיסטית וכספית ב׳טרנספר של יהודים לארץ ישראל׳.

העלייה נועדה ליצור רוב יהודי מכריע בארץ שיאפשר קבלת עצמאות והקמתה של מדינה דמוקרטית בשלטון יהודי. לאחר המלחמה התברר שבטווח הקרוב אין בסדר העולמי החדש מפנה לטובת הציונות. ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה אישררה את מדיניות הספר הלבן מ־1939 וגם הממשל האמריקני, שדרש מהבריטים להתיר הכנסת פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל, נטה לדחות את התביעה הציונית למדינה. תכנית המיליון נגנזה בשלב זה והדרישה לעליית המיליון הומרה בדרישה צנועה הרבה יותר – עליית 100,000 יהודים.

אף שהנסיבות הפוליטיות לא אפשרו את יישומה של הגישה הציונית החדשה לעלייה, המדיניות שראתה בחיוב עלייה המונית נתנה את אותותיה בהרכב האנושי של העולים בשנים שאחרי המלחמה. ממדי העלייה נשארו מצומצמים בגלל מגבלות הספר הלבן ומגבלות שנבעו מאופייה הבלתי לגלי של ההעפלה, אולם אוכלוסיית העולים בשנים 1948-1945 כללה חולים ונכים פליטי שואה, משפחות שלמות וקשישים בודדים, לא רק חלוצים וצעירים בגיל העבודה, אוכלוסייה שאפיינה עלייה סלקטיבית.

הקמת מדינה יהודית בגישה של הצלה ומקלט ליהודים נרדפים לא הייתה רק עמדתם של מנהיגים ציונים. גם נשיא ארצות הברית הארי טרומן למשל, שמקיץ 1946 החל לתמוך ברעיון המדינה היהודית, ראה אותה בעיקר בהקשר של פתרון לבעיית הפליטים היהודים. כמעט לא היה מי שיעז לכפור בכך שהגישה לעלייה צריכה להיות גישה של הצלה. בהיערכות להקמת המדינה כבר הייתה העלייה עניין מובן מאליו. מדינה שלאומיות פזורה הקימה אותה (אם כי בני הזמן לא השתמשו במינוח של גלנר) נועדה להיות בית לבני הפזורה. את מספר העולים הפוטנציאלים אמדו בשני מיליונים אף שהיה ברור שלא כולם אכן יעלו. בדיונים ערב הקמת המדינה המשיכו לראות בעלייה הצפויה כורח המציאות, אך לא בחנו את הבעייתיות הגדולה הצפויה בקליטתה ולא נערכו לקראתה. עיקר תשומת הלב הופנתה להכנות למלחמה.

קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

הישגיהם המיוחדים של היהודים והסתייגותם מסביבת הרוב המוסלמית עוררו מדרך הטבע קנאה ורצון להעניש את בני החסות, הד׳ימים, על החריגה מן הסדר החברתי המקודש ועתיק היומין. בנקודה זו היה קשר פוטנציאלי בין ילידים מוסלמים לבין קולוניאליסטים אירופים נוקשים. הקולוניאליסטים ביקשו להגן על זכויות־היתר המונופוליסטיות שלהם, ומתן זכויות ליהודים ילידים שיקרבו אותם למעמד האירופים היה בעיניהם חריגה בוטה מן הסדר הרצוי. בתקופת וישי בוטלו זכויות כאלו. במיוחד בלט הדבר באלג׳יריה, שם הוגדרו היהודים מאז 1870 כצרפתים מתוקף צו מיוחד, שנקרא על־שם שר המשפטים היהודי שפעל לחקיקתו, ״צו כרמייה״. שלטונות וישי ביטלו את צו כרמייה ובמקביל הוציאו בשנים 1941-1940 תקנות אנטי־יהודיות ברחבי צפון אפריקה. גם אחרי ״מבצע לפיד״ חשבו הגנרלים ואנשי השלטון הצרפתים שהחלו לשתף פעולה עם בעלות־הברית, כי החזרת יהודי אלג׳יריה למעמדם של שאר הילידים היא הישג שאסור לוותר עליו. גישה זו עשויה היתה לזכות בתמיכה מצד

מוסלמים שלא הבינו מנהג זה של העדפת הד׳ימים על פניהם, כך על כל פנים סברו הגנרלים הצרפתים דרלאן, דירו ואחרים. הם היו ערים לירידת קרנה של צרפת בעיני המוסלמים עקב חולשתה בתקופת המלחמה, וחיפשו דרכים לתיקון מעמדה בקרב הרוב המקומי.

הערכתם של השליטים הקולוניאלים לא היתה מופרכת. מ״א מספר כי בשלב מסוים נכנסו שוטרים צרפתים לבית־הכנסת רבי אליהו. הם באו לחפש נשק שהיה כביכול בידי היהודים, ובהזדמנות זו היכו את הנוכחים ובעטו בהם. עם עוזבם אמר מוח׳זיני מקומי ליהודים: ״אתם חושבים שאמריקה, שעתה הגיעה, היא האל הטוב שלכם? אל תשכחו שהצרפתים והמתקנים הם השולטים כאן […] הנה התוצאה, יריתם באקדחים כדי להרוג את הערבים ואת סוכני המשטרה.״ בעיני המוח׳זיני קיבלו עתה היהודים את העונש הראוי להם. הצרפתים והערבים היו בעיניו במחנה אחד, של השליטים, והיהודים חטאו בחטא של חתרנות והתקוממות נגד שלטונם. מוסלמים רבים הזדעזעו מן המחשבה שיהודים השתמשו בנשק ומצאו בכך עילה להענשתם. ״אתם תראו מה זאת אומרת לירות באקדח. אנחנו נהרוג את כולכם,״ איים אחד החיילים בצעקות על היהודים יושבי בית־הכנסת.

ואולם, גם עמדות אחרות של מוסלמים מבצבצות מתיאורו של מ״א. הוא מצטט מן הזיכרון דו־שיח בין החייל הנזכר לבין אחד התושבים המקומיים, ערבי קשיש שעמר בכניסה לבניין ועד הקהילה. הקשיש פנה אל החייל ושאל:

״מדוע אתם מעליבים את היהודים האלה ומתעללים בהם? האם אינכם יודעים שהם אנשים כמונו? שאלה אחינו, בני ישמעאל, יצחק ויעקב? אם הם ביצעו פשע, יש להביאם לפני הרשויות״ […] הערבי הקשיש פנה אל השוטר המקומי אשר נראה לו מתון יותר ואמר: ״אתה האחראי לפני אללה, כי הוא [החייל] אינו יודע מה שהוא מדבר.״ השוטר שהתרשם מהדברים אמר לחייל: ״אין לך כל זכות לומר כי תהרוג את כל היהודים; אתה כאן בתפקיד.״ זקן החיילים התערב: ״אין לכם זכות להעליב את היהודים ולהתעלל בהם: המח׳זן הוא שיפסוק. לנו מותר רק לשמור עליהם.״ השוטר המקומי, הפעם מרוכך לגמרי, המשיך: ״בארצי שמרתי תמיד על יחסים טובים עם היהודים. הם התנהגו יפה, אבל כאן הם מעוררים הרבה רוגז.״

שיחה משוחזרת זו חושפת לפנינו את מורשת הנוהג המקומי ואת המשקעים הדתיים שהשפיעו על יחס המוסלמים כלפי היהודים. נזכרת בה תפישת המקור המשותף, ההופך ערבים ויהודים למעין אחים, בני משפחה אחת, בניגוד לתפישה הגזענית שאפיינה את עמדתם של האנטישמים האירופים. נזכרת בה גם מסורת החסות המקודשת על ידי ההלכה המוסלמית. הכל הסכימו כי נותן החסות, הסולטאן, הוא היחיד המוסמך לשפוט את היהודים. משימה זו היא עניין למח׳זן, מנגנון הממשל שלו, הכולל מושלים מסוגים שונים, פאשות, ח׳ליפות ועוד, שחלקם הוכשרו גם לתפקידי שופטים, וכן דיינים על־פי ההלכה השרעית, פקידים, שוטרים וחיילים. על החיילים הוטל רק לשמור על היהודים, וודאי שלא היתה להם יד חופשית להורגם, כפי שעלול היה לחשוב מוסלמי בור ומתלהם או כדברי ההסתה שהופצו מעל גלי האתר בשידורי התעמולה של הנאצים. אין תימה שהיהודים הצפופים במשרדי הקהילה התעודדו לשמע מפנה זה במהלך השיחה בין המוסלמים. מ״א מעיד על עצמו שפנה אז אליהם ואמר: ״כל מה שאנו רוצים הוא רק לעבוד בשלום ובשלווה. הערבים והיהודים תמיד הסתדרו יפה. במרוקו הם כמו אחים. הנה שאלו את השכן [אחד הערבים הנוכחים] המכיר אותנו זה זמן רב. האם אנחנו אנשים המשתמשים באקדחים?״ שאלת השימוש של היהודים באקדחים היתה שאלה עדינה, שכן המסורת המוסלמית גרסה שאסור לד׳ימים ליטול לידיהם נשק.

מכל מקום, גם לאחר המפנה בשיחה נשמעו דברי המוח׳זיני שקודם לכן האשים את היהודים בהרמת ראש ובחתרנות. מדבריו עלה שאין היהודים של קזבלנקה דומים ליהודים שהכיר במקומו, היינו באחד המחוזות הפנימיים של מרוקו. במחוזו לא עוררו היהודים רוגז, אך לא כן בקזבלנקה. התמורות שעברו על מרוקו תחת הצרפתים השפיעו על יחסו של המוסלמי הפשוט כלפי היהודי, ותמורות אלו באו לידי ביטוי בולט במיוחד בקזבלנקה, הכרך החדש והמודרני של הארץ.

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

ר׳ יוסף ן׳ לב (מהריב׳׳ל) – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי וקושטא -ציין: ״והספרדים…נמשכו אחריהם (רומאניוטים) כמו שנמשכו בסבלונות״.

גם ר׳ יעקב ן׳ חביב – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי – הביע דעתו, שהספרדים בשאלוניקי צריכים לנהוג לפי מנהגי העיר (של הרומאניוטים) קודם בואם, משום ש״ראוי לשים נגד עינינו מאמר חז״ל על ׳לא תתגודדו, לא תהיו אגודות אגודות׳. וכיון שמגורשי איטליה היושבים לא היו מכשירים בדיקה בנפיחה, גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב בפי מששנינו נותנים עליו חומרי המקום שהלר לשם״

אולם מתנגדי ר׳ יעקב ן׳ חביב היו מוכיחים כי ״לא תתגודדו״ נאמר דווקא ב׳׳יחידים", שבאו למקום שמחמירים, כי הם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם, אבל כשהם קהל בפני עצמם, הריהם כמו שישבו בעירם ונוהגים כמנהגם והאחרים כמנהגם. ובכן אין כאן ״ולא תתגודדו״. בסוף הודה ר׳ יעקב ן׳ חביב לדבריהם. משום כך שינה דעתו גם הוא ונהג לפי מנהג אבותיהם. עקב סיבות אלה של חילוקי מנהגים בדיני איסור והיתר, החל שלב ראשון של הפרדה ביניהם ולא אכלו איש אצל רעהו. ר׳ יוסף ן׳ לב מספר בתשובותיו על חילוקי דעות אלה בנפיחה, הן בקושטא והן בשאלוניקי.

נראה שבין הספרדים היו חלוקות הדעות בקשר לאינטגרציה שלהם בתוך הקהילות האוטוכטוניות הוותיקות, וגבר הקו הקיצוני נגד ההשתלבות ובעד עצמאות קהלי המגורשים והשתלטות על המקומיים. הרקע להתנשאותם של הספרדים על הרומאניוטים היה מספרם הרב, שעלה עשרת מונים על הוותיקים, הרגשת עליונותם בתורה ובחכמה וייחוסם. דעה זו בוטאה בבירור על י ידי חכם ספרדי בשם ר׳ משה ארוקיס, שהשיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות באדריאנופולי, ומפני חשיבותם אצטטם:

שראוי לספרדים בכל מקום, שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם ושבח וגדולה ליוצר בראשית, הספרדים, הלא הם רובא דמנכר בכמות ובאיכות והיהודים יושבי הארץ יושבים ראשונה במלכות הזה, אינם בערכנו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ותרי ממאה ולמה נלך אחריהם לראות מה הם נוהגים, עד שניפול ברשת שנוי ותמורות… וידוע הוא שהספרדים וחכמיה בזה המלכות, עם שאר הקהילות המתחברות אליהם ושבח לאל הלא הם הרבים, להם לבדם ניתנה הארץ והם הודה, זיוה והדרה, מאירים לארץ ולדרים עליה… הלא כל המקומות האלה נחשבו גם הם אף לנו, וראוי למעוטים היושבים ראשונה במלכות, בכל עניני מנהגי התורה, ממנו יראו וכך יעשו, ולא יעשו אגודות אגודות ולא יראה תורה כשתי תורות

חכם זה ראה גם את מנהג הסבלונות כמנהג טעות, ולפיכך חוזר על סברתו בדבר כיבוש הרומאניוטים בידי הרוב הספרדי. ואכן נסיונות של השתלטות אנו מוצאים כבר מתחילת התיישבותם של המגורשים, עוד בחייהם של ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי.