ארכיון חודשי: אוקטובר 2015


מנחת יהודה לרבי יהודה בן עטר-דן מנור

. תורה ומצוות — למה העדיפות?מנחת יהודה

דיונו של המחבר על התורה והמצוות נע בין המגמה הספיריטואליסטית למגמה האקטיביסטית. בצד התפיסה המגדירה את התורה כערך רוחני מוחלט קיימת תפיסה אחרת, המדגישה את חשיבות המצוות כשוות ערך לזה של התורה, ולפעמים אף גורסת את תלות התורה בקיום המצוות.

המחבר פותח את הדיון במאמר חז״ל: ׳מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהוי.״ לפי דעת מוהריב״ע, עשוי להשתמע ממאמר זה, שהיתה כוונה אלוהית לכפות את התורה על ישראל. אם לכך התכוונו חז״ל, הרי שהתנו את שלמות התורה בקבלתה על־ידי ישראל, ובכך נמצאת מופחתת עליונותה כיצירה אלוהית בעלת ערך אמיתי ומוחלט. המחבר דוחה את הדעה הזאת, משום שלדעתו התורה היא ערך אמיתי, מוחלט ובלתי תלוי, אשר מעלתה כחמדה גנוזה לא תפחת לעולם, בין אם ישראל יקבלוה ובין אם לאו. כוונת חז״ל, לדעת המחבר, היא להורות שקיום העולם תלוי בתורה: ׳והלא כמו זר נחשב על חמרה גנוזה יזמיננה ככה ער שקיבלוה באונם אמנם בודאי היא כוונת דברינו כבראשונה [לשם קיום העולם] שלולא זה היה חוזר הכל לתוהו ובוהו ונמצאת הבריאה נפסדת חלילה׳.

 מכאן לדעתו, שהתורה היא בבחינת יסוד מוצק שעליו נשענת הבריאה בדומה ליסודות מוצקים שעליהם עומד בניין פאר מושלם: ׳ובקבלת התורה יהיה [מעשה בראשית] ניצב על משמרתו בקומתו בתיקונו ובצביונו׳. מן הדברים האלה משתמע, שקבלת התורה ע״י ישראל יש בה משום יעוד קוסמי. כן יש להוסיף, שהגדרת הבריאה כבניין פאר מושלם, כפי שהמחבר מציין כאן, שרוייה בסימן של זיקה לתפיסת הפילוסופים, הרואים בסדרי בראשית הדיה מושלמת.

התורה מקנה לנפש חיי נצח. ביטול תורה גורם לניתוק הנפש ממקורה האלוהי. זוהי, לדעת המחבר, המשמעות של עונש כרת, הידוע ממקורות ההלכה. ומאחר ששלמות הנפש היא התכלית העליונה, הרי לדעתו, בצדק הקדימו חז״ל את כבוד הרב לכבוד האב: ׳שזה [האב] מביאו לחיי שעה וזה [הרב] מביאו לחיי עד׳. התורה שאדם לומד מפי רבו מסמנת את ראשיתה של לידה רוחנית, שהיא הלידה האמיתית, להבדיל מלידה ביולוגית הקיימת גם בקרב בעלי־חיים. כדוגמה להבחנה בין לידה רוחנית ללידה ביולוגית מצביע המחבר על ההבדל שבין משה לאהרן. משה הוריש את התורה לאומה כולה ועל כן נחשב לאביה הרוחני של האומה. אהרן הוריש את הכהונה לזרעו בלבד, ומשום כך ערכה התורה סקירה על תולדות אהרן בעוד שלגבי תולדות משה לא נאמר דבר בשל מעמדו כאב רוחני: ׳ואינך זקוק להעמדת תולדות כי תולדותיך הם [בני ישראל] ואדברה אליך את החוקים אשר תלמדם בזה ייחשב לך כאילו כל ישראל הם בניך דזהו תולרות שבו יושגו חיי הנפש׳.

כאן יש להעיר, כי אמנם דברים אלה נאמרים במסגרת דיון ספקולאטיבי, אבל אין הם תלושים כליל מן המציאות החברתית. הניגוד שבין איש הרוח לאיש השררה [כהונה ] חופף במידה רבה את הניגוד שבין המנהיג הרוחני של הקהילה לפרנס הממונה מטעם השלטונות. וכידוע, בין שתי רשויות אלו פרצו לא אחת חיכוכים, שיסודם במאבק על הסמכות בקרב הקהילה. נראה, אם כן, שתפיסתו זו של המחבר בדבר איש הרוח כבעל יעוד רוחני אינה צרופה לגמרי מנימת התנצחות הצומחת על רקע מאבק מסוג זה.

אשר ליחס שבין תלמוד למעשה, מחד גיסא קובע מוהריב״ע, שערכו של המעשה מותנה בתלמוד: ׳כאשר יראת ה׳ טהורה עם התלמוד הרי היא עומדת לעד ולא תסור ממנו לעד׳. יראת ה׳ ללא השכלה, כזו של עמי הארץ, ערכה מפוקפק: ׳ודאי יעיף עיניו בה ואיננה׳. מאידך גיסא משתמע מהמשך דבריו, שהתלמוד והמעשה הם בעלי ערך שווה ולפיכך הם מותנים זה בזה, בעוד שכל אחד מהם בפני עצמו הוא חסר ערך: ׳וזהו צדקו יחדיו [ תה׳ יט:י] כל׳ [כלומר] בהיותם יחד אז צדקו אבל כל חדא באנפי נפשה לא ן כל אחת בפני עצמה לא] נמצא דזה בלא זה אינו כלום׳.

Fatima zohra qortobiفاطمة الزهراء قرطبي موال رائع

 

بز مني نرفد الهم و بز مني نعملو فراسي
بز مني نعيش و بز مني نموت و جيل جاي و جيل ماشي
انا لي حزمت باحزام راشي حزمت بيه و تقطع بي

פניית יהודי דמנאת לקהילה היהודית באנגליה-אליעזר בשן

פניית יהודי דמנאת לקהילה היהודית באנגליהדמנאת 0002

ב- 6 בדצמבר 1884 נכתבו הדברים הבאים על ידי המשלחת של יהודי דמנאת הנמצאת בטנגייר: אחים יהודים, כבר נודע לכם מפי אנשים ובהזדמנויות שונות על האסונות שפגעו בנו ובמשפחותינו הנודדים עתה ללא בית.

ילדי דמנאת מושלכים ממקום למקום ללא בית חם, וסובלים מרעב ומחוסר כל. גברים ונשים,זקנים וצעירים הם חסרי מקלט וחשופים לחום היום ולקור בלילות, ואינם מוצאים מנוח לאיבריהם המדולדלים בכל יום נוספת צרה חדשה.

 אין אנו רוצים להטריד אתכם בתיאור מפורט של צרותינו המתגברות מיום ליום. האדם המושל בנו מתייחס אלינו כמו המן הרשע.

היהודים שנשארו בדמנאת מודיעים לנו כי המושל ציוה עליהם להופיע בפניו במטרה להעיד לטובתו ללא כל ביסוס עובדתי. אבל הם סירבו להישמע לו, כתגובה הוא תפש שלושים אנשים שהושלכו למאסר ב כבולים בכבלים כבדים.

מספר יהודים שברחו נתפשו על ידי משרתיו, ושישה מהם הוכו בחרב. אין אנו יודעים אם מתו כתוצאה מכך או לא, כי אין לנו מגע אתם. שליחיו נשלחים בכל לילה לשדוד את בתי ־ם. הדיירים נשארים ערומים ללא הגנה לגופם מקור החורף.

לצערנו, לא קיבלנו עד עתה כל תשובה מלונדון. אחינו, אנו פונים אליכם בשם הבורא, ולזכר אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, לעמוד לימיננו ולתמוך בנו, כי שמכם הולך לפניכם כמי שמגלים יחס של אחווה.

לכם השפעה גדולה בכוחכם להסיר את המדכא מהמדוכאים. אנא, גלו רחמיכם עלינו. מי יגלה עניין בצרותינו אם אחינו לא יעשו זאת. חלף זמן רב ואין תשועה. אם המושל הרשע לא יפוטר, ואם אשמתו לא תוכח אחרי שהוא עשה כה הרבה עוולות, הפגיעות ביהודים יתפשטו בכל מרוקו כמו מחלה מדבקת.

אנו מאמינים ובוטחים בבורא שתגלו יחס אוהד לצרותינו. אל נא תפסיקו לעמוד לימיננו, ואל תתעלמו עד שהצדק ייראה ויהודה וישראל יחיו בביטחון אמן!

נכתב בלב בוכה על ידי שארית ישראל בדמנאת,

10בדצמבר 1884: תפישת רכוש של נתין בריטי – שגריר בריטניה במרוקו הביע מורת רוחו על המושל של דמנאת והסולטאן

גיוהן דרומונד האי כתב לחג' טוראס ב-10 בדצמבר 1884, כי סגן הקונסול הבריטי בפועל בקזבלנקה הודיעו שמושל דמנאת ציוה על חייליו ועל עבדיו לתפוש סחורות בערך של 300 דולר השייכות לסגן הקונסול בעבר, הסוחר לאפין.

אלה היו בידיו של סוכנו יעקב אביטבול, ונשלחו על ידי הסוחר הנ"ל לדמנאת, כדי למוכרן. מצורפים מסמכים המתייחסים למעשה זה של המושל.

עלי להודיעך כי יש לפרוע ללא דיחוי את 300 הדולרים תמורת הסחורות, וכי עליך לפצותו על היחס של המושל, ותפישת רכושו של אזרח בריטי.

הסולטאן הביע מורת רוחו על ידי פיטוריו של המושל, שהייתה לו החוצפה לתפוש רכוש בריטי. האכזריות שלו כלפי הנתינים היהודים ודיכויים, הייתה נושא פנייתו ושל נציגים קונסולריים אחרים. אבל נראה כי ההתנכלות האחרונה מעידה שהסולטאן לא הביע מורת רוחו על התנהגותו של המושל.

יהודים בדמנאת מושלכים לכלא ואחרים מותקפים

לפי מכתב מטנגייר ב- 12 בדצמבר 1884. הנושא של יהודי דמנאת נדון בעיתונות. לפני מספר שמענו על אישיות מוסלמית שהגיעה מדמנאת, שנשאל על המצב של יהודי המקום. לדבריו, הסולטאן הולך בדרך האמת.

ואם המושל לא יפוטר, רק אללה יוכל לעזור להם לחזור לבתיהם. הסולטאן שלה שליח לחקור את הפרשה. הוא קיבל מהמושל מיד אלף דולר, לכן הוא משוחד. כל יהודי המופיע בדמנאת מושלך לכלא. בלילות יש ניסיונות לשדוד את המלאח, ואין סיכוי למצוא את הגנבים.

לאחר יומיים הגיעו מכתבים מהיהודים שהם עדיין בטנגייר, ובהם המידע הבא: מאז שהגיע קאיד אלבחיר, היהודים שהיו במקום קדוש כמקום מקלט, נקראו לצאת, בהבטחה שלא יאונה להם כל רע. הם נשאלו אם הם מאשרים את התלונות שהוגשו לסולטאן על ידי אחיהם בטנגייר ובפאס. ותשובתם, כי נאמר להם לחזור למקום הקדוש עד שהקאיד יחקור את הנושא. אבל המושל היה ממולח מהם.

מושל דמנאת התעלם מעמדת הסולטאן

ב-18 בדצמבר1884 פורסם ב- TM כי כהן דת מוסלמי שחזר מדמנאת סיפר על המושל בשם חגי ג'לאלי שאמר, כי כל זמן שהוא בתפקיד, הוא יתעלם מהוראת הסולטאן בדבר יחס נאות ליהודים. לא אכפת לו מהנוצרים, והוא יראה להם את נחת זרועו, וינקום במשלחת ובאלה שפרסמו את דבר התנהגותו.

יהודי דמנאת הותקפו בדרך

בדרכם למקום קדוש הנמצא במרחק מה מהעיר, הותקפו היהודים על ידי חיילים של המושל שפצעו שישה מהם ותפשו עשרים, שהובאו למאסר. נמנע מהם להתקשר למשפחותיהם. רבים מולקים שם וצעקותיהם אינן נשמעות בגלל החומה העבה המקיפה את המקום.

 הווזיר הראשי שהוא שונא יהודים כתב לנציג  ארה"ב שיהודים אמרו כי התלונות נגד המושל חסרי בסיס ריאלי. הצהרה זו נסחטה מהיהודים איומים. וכי הסולטאן מחכה לפרטים נוספים

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

תיקוןהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה. מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה. איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.

רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.מקובל

רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך – 1584 לערך) מקובליה ופייטניה של צפת. נודע ברבים

רבי שלמה אלקבץ היה דמות אפופת מסתורין. מגדולי המקובלים וממעצבי עדת המקובלים בצפת. הוא להזשאר חקוק לדורות בזכות ספריו החשובים, ובעיקר בזכות פיוטו החשוב והמיוחד " לכה דודי " שחיבר על פי סודות ויסודות בתורת הנסתר.

 נראה שאין פיוט דומה לו בתולדות השירה והפיוט, שבתוך תקופה כה קצרה התקבל בכל תפוצות ישראל, ואף נכנס לתוך סידור התפילה.

ואכן, כיצד חדר פיוטו, כל כך מהר, לתוך סדר קבלת השבת בכל תפוצוךת ישראל ? התשובה לכך נעוצה, בוודאי, בעלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בצפת. בזכותו הפכה צפת, עד מהרה, להיות מרכז גדול וחשוב של תורה, הלכה וקבלה, והוא עמד בראשו, והנהיג את העדה והקהילה.

תחת הנהגתו נעשתה צפת לעיר המקובלים. ובה יצא לעולם ה " שולחן ערוך " של מרן רבי יוסף קארו, שהיה ידידו הקרוב.

דמותו המופלאה של רבי שלמה אלקבץ עלומה היא, במקצת, בשל הפרטים המעטים שנשארו מתולדותיו : רבי שלמה נולד לאביו רבי משה, שהיה מגולי ספרד שהשתיישבו בשאלוניקי. " וכמה מהם בלב ים, ושבולת שטפתם, וכמה מהם נעו ונדו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, וכמה מהם היו חללי חרב "

כך כותב הרב אלקבץ על גולי ספרד, " בני ציון היקרים שבו, וישליכום אל מעונות אריות, אל הררי נמרים, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, כל חילם וכל טפם, ואת נשיהם שבו ויבוזו, בניהם ובנותיהם לעם אחר, ועיניהם רואות וכלות אליהם על היום ואין לאל ידם "

שנת הולדתו היא על פי הערכה בין ר"ס – לרס"ה 1500 – 1505, שם למד אצל רבו, רבי יוסף טאיטאציק, מגדולי הרבנים באותה תקופה ( מנות לוי, עמוד יא ). בשנת רפ"ט נשא בשאלוניקי לאישה את בתו של רבי יצחק הכהן.

כבר בצעירותו עסק בקבלה, והעתיק לעצמו כתבי יד שונים, בגיל צעיר ביותר, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל, ולהתיישב בה. בשנים שלאחר שנת רצ"ד – 1534 החל לעסוק בפעילות מעשית למען עלייתו לארץ ישראל.

הוא אירגן קבוצה חשובה ונכבדת שיעלו עמו לארץ ישראל. לפני כמה שנים פורסמה בקובץ " שלם " דרשת הפרידה שנשא בשאלוניקי לפני קהל ועדה.

בדרשה הזכיר שלמד גם אצל רבי משה אלבילה, שהיה מחכמי הספרדים הראשונים שהתיישבו בשאלוניקי לאחר גירוש ספרד. " וזכרתי ימים מקדם כי ביניכם למדתי תורה עם החסיד הרב משה אלבילדה ז"ל, ולזה ראוי שאדבר פה בתחילה ".

הוא מרבה לדבר על אודות בית המקדש והמשכן, ועל הצורך שכל יהודי להשתתף באופן פרטי בבנייתם. בדרשתו הוא נפרד מחביריו, בדברי חיזוק ועידוד ובדברים על נחיצות לימוד התורה ועבודת השפ יתברך במסירות נפש שבכך יקרבו את הגאולה 

" כי אז כל היום וכל הלילה תמיד לא נחשה מעבודתו ולא מצטרך לעשות עיקר מהמלאכה, כי תרבה הברכה וההצלחה שמעשה ידינו, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת "

למהר לעלות לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל התוודע לראשונה למרן בעל " בית יוסף ", רבי יוסף קארו, ומאז היו ידידים קרובים מאוד. הם נפגשו בניקפול שבה השתהה פרק זמן קצר. ושם אף אירע המעשה המופלא, שעליו מסופר להלן, שקרה בעת אמירת התיקון, שיסד הוא לומר בליל שבועות.

רבי שלמה אלקבץ מתאר את המעמד ההוא ואת הרושם שהשאיר עליו ועל רבי יוסף קארו, כשהתגלתה להם השכינה, והמריצה אותם למהר לעלות ולחונן את הארץ " ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב ובמעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו.

ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.

מהות המנהג

תיקון ליל שבועות הינו הכינוי לסדר לימוד המיועד לערב ליל השבועות, הכולל קריאת התחלות וסיומים של פרקי התורה, הנמשכת כל הלילה. על פי המסורת קיימים שני טעמים לתיקון זה: האחד, גורס כי בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן התורה, ולכן משה רבנו היה צריך לעוררם, וכתיקון למעמד התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים לקבלת התורה.

פירוש אחר למנהג, הינו מלשון "התקנה", ולפיו התורה היא כּלה, ובמהלך לילה זה מתקינים לה "קישוטים", וזאת כאמור באמצעות לימוד פסוקים שונים.

מצב הביטחון בפאס הולך ומתערער – הירשברג

מצב הביטחון בפאס הולך ומתערער.שיקום בית הכנסת בפאס

קטע זה יצא כולו מתחת עטו של רבי שאול סירירו, וחשיבותו בעיקר בשל תיאור המצב הקשה, שבו נתונים היו כל תושבי פאס, והיהודים במיוחד.

ראש חודש תמוז שנת שע"ו 1616 באה השמועה שמולאי עבד אללאה נצח הערבים עם בן גדאד אסיך שלהם. בח' בתשרי יצא המלך חוץ לעיר, ונעלו הדלתות ביום חג הסוכות ונתרבו הגנבים בלילות והחומסים והגזלנים.

וביוי"ז לחשון מזו השנה עשו מלחמה אנשי פאס לבאלי עם פאז אזדיד והגישו לשבור הדלתות. יום ב\ גזרנו תענית, אנחנו בעלי חברת ההסגר ( בית מדרש של רבנים ; וכן נקראו גם בתי המדרשות בארץ ישראל ) ג' ימים וביום הג' נפתחו הדלתות ועשו שלום, ושב לאל.

אמר שאול מי ימלל תלאותינו, מי ישמיע הצרות המתחדשות עלינו הכל יום, ביום פורים שנת שפ"א – 1621 נתנו עשרת אלפים אוקיות. מלבד ההפסד של בעלי בתים יחידים והדרכים אין יוצא ואין בא. אחרי הימים האלה חזרו אנשי פאס לבאלי ומרדו במלך מולאי עבד אללאה והקימו אחד עליהם שמו עלי בן עבד ארחמאן ואין תועלת למלך מכל פאס לבאלי.

ובכל יום באים מכל המשפחות לרמות את המלך שם יעשו מלחמה והמלך בכל יום נותן להם מזונות מהיהודים והוא בתכלית העוני שאפילו האלנפאץ' ( כלומר התותחים ) שהיו לו שברם ועשו מהם פרוטות.

בראש חודש סיון בא בן גדאר עם אלף פרשים ומהם שגזלו קצת בתים ובבוקר מעקו היהודים על המלך ונתבטלה הגזרה שבח לאל. ובשבוע זה נתנו היהודים אלץ אוקיות מלבד ההוצאות והיה המלך חוץ לעיר עם ערבים ובעלי האלספלי ( השכונה התחתית עשו אלשבאר ( שאפר, ריבוי שואפר, סוללה, גדר מאבנים יבשות ) ונלחמו עם אנשי טאלעא, וקצת תבואות של ספי שרפו באש ואין מניחים שום שיראה בתכנס לפאס לבאלי כי אם לטאלעא.

הערת המחבר – " אל טאלעא " רוממה, היא אחת השכונות בפאס העתיקה, עיין לה טוּרנו, לפי מפתח השכונות וגם הרחובות. נראה כי השם " אל ספלא – התחתית, לא נקלט בטופונומיקה של פאס, אולם הוא ברור מבחינה טופוגראפית : זו היא השכונה בקרבת הוואדיות של פאס.

אמר שאול : לולי חסדי ה' שהספקת חברת ההסגר מוטלת עלי ובאה אלי מאת היהודים השוכנים מחוץ לעיר הזאת. השם יתברך יופיע ברחמיו בשלותם כמו שהופיעו בממונם לבעלי החברה כי כבר קצרה יד מהושיע וממנו יתברך אשאל : יופיע ברחמיו אלינו אמן כן יהי רצון.

יום שבת ( המעתיק דילג על התאריך : מכל מקום קרה הדבר בין סיוון לאב ) שנת שפ"א – 1621 עשו מלחמה הל ( אהל – האנשים ) אספליעם הל אטאלעא ונצחו תחתונים לעליונים ושללו בתיהם, וברחו הל אטאלעא לפאס אזדיד. ונתקבצנו בבית הכנסת של התושבים יצ"ו ועשינו סליחות בבכייה והשם יתברך הצילנו.

וכל יום ויום מלחמות גדולות ונצחו הל ספלי לטאלעא ואהל אל קצבא שברו דלתותיה ואז סגור ( ! ) באב אסבאע ( שער האריה ) ונפתח באב אלבוגאת. יום ט' באב עשו שלום ונפתחו הדלתות וירד לצבא ( בירה, מושב השלטון ) אלקאייד מאמי ועלי בן עבד ארחמאן עלה עמו לשם ואמר שהוא יגבה הלישור וכל תועלת המלך וישלחם אליו ה' יגמור לטובה.

לא עברו ג' ימים וחזרו אנשי האלבלאד לסורם ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים כן יהי רצון.

אמר שאול אם באתי לספר התלאות לא יכילם ספר ולא ספור מכובד המס. ומראש חודש אדר שנת שפ"ב נתווספו כפלין כל מה שהיה. ומראש חודש אדר התחילו לעשות מלחמה אנשי המלך עם האלמטיין ( למטונה – שבט ברברי שישב בפאס ) ויותר משני שלישי מאלבלאד ( בלאד – ארץ פרזות, בניגוד לערים המבוצרות ) עמהם והשר שלהם עלי בן עבד ארחמאן עם משפחת אזראהנא ( שמוצאה מחבל זרהון ההררי, שבין מכנאס לפאס ).והיו נלחמים בתוך המדינה בכל יום ויום.

םרין בעוונותינו הרבים נפטר מבנינו מאור עינינו החכם השלם הדיין המצויין המאושר בכל ענייניו כבוד הרב שמואל אבן דנאן זצוק"ל ודרשתי עליו : ולא מת שמואל אלא לשאול. בית הכנסת הגדול של התושבים הי"ג ( ה' יצב גבולו ) והנושא קול העם ברעה, ומאמר ושמואל מת וכו'. והשם יתברך ישים מיתתו כפרה עלינו ויאמר די לצרותינו.

אחר עבור הפסח נתרבו עלינו המסים שלא יסופר. ונתווסף עלינו עצירת גשמים….

מן י' באייר שפ"ב – 1622 והלאה והמלך חוץ לעיר ובאו גנבים בלילה בקרדומות לשבור הדלתות. והביאו שומרים, ונתווסף עלינו שכר השומרים. המלך פנה והלך ללג'בל ( ההר ) ובכל שבוע בא הצר הצורר חמדון ומביא פתקאות וגובה מסים. וביום שבועות בא וברחו היהודים, ותפס אותי ואסרני בבית המלך, והקהל יצ"ו כשמעם זאת חרדו וצעקו בקול גדול ונתפשרו עמו והוציאני לעת צאת הכוכבים.

ויהי בלילה הזה נכנסו ב' בניו של חמדון להאלמללאח והם רשעים גדולים ולנו באלמללאח בבית אישה גרושה, אשר היו אונסים אותה לדבר עבירה. ויהודים רשעים משחיתים עמהם בתוף ובכינור. ובאו הגנבים אשר היו באים בלילות ושמעו קול החליל ונכנסו עליהם והכו את היהודים ואת ב' בני חמדון הרשעים הכום לפי חרב.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו – נביא בעירו.

נביא בעירו.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

הגל השני היה בעל עוצמה לאין שיעור יותר גדולה וגיבורו היה איש פשוט ושמו יוסף בן צור. כפי שהוא מעיד על עצמו הוא היה עם הארץ שבקושי ידע לקרוא את החומש, רווק כבן שלושים שנה, ירא שמים מובהק. השכלתו התורנית הייתה כנראה מוגבלת לשמיעת דברי מוסר מפי רבנים. יש לשער שהיה בין שומעיו של רבי אלישע אשכנזי, השדר מארץ ישראל, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, ממנו למד להכיר את פלאי שבתי צבי עד כדי כך שראה אותו בחלומותיו. אמנם מאז 1669 הייתה התנועה בנסיגה ומאותה שנה במכנאס ובשאר הערים חזרו לצום ולהתענות בתשעה באב, אולם בלבות לא נמוגה התקווה.

את שנותיו האחרונות עבר רבי אלישע במכנאס שם מצא את מותו בשנת 1673. הלווית ורושם עצום על כל קהילה ותאריך זה נשאר חרוט בזיכרונות כי באותו יום שהסתלק רבי אלישע נולד בפאס גדול רבני הדור הבא, רבי יעקב אבן צור יעב"ץ " שמש הולך ", " שמש בא ". מותו של השד"ר מירושלים השפיע על דמיונו החולני של אותו בחור יוסף אבן צור, שהלך וסיפר לכל בראש השנה התל"ד נגלה אליו " המגיד " ובישר לו את ביאת הגואל, הוא שבתי צבי, בערב פסח תל"ה – 1675 אחר ביעור חמץ, ושהוא יוסף אבן צור הנהו משיח בן יוסף ונצן אשכנזי הוא נביא באמת.

בכך פתר את הקושיות שהכשילו את שבתי צבי והיא העדר משיח בן יוסף שלפי המסורת עתיד להקדים לבוא לפני משיח בן דוד." וליוסף אבן צור נגלה " מגיד ", שהיה מבשר אותו ביאת הגואל " והטבילו עם המים בקנקן אחד ונצרבו המים כל כך עד שהוכרח להחליף שמלותיו והראו לו בשמים אדוננו מלכנו שבתי צבי ויאמר לו " זהו הגואל האמיתי ורבי נתן בנימין נביא אמת ואתה הוא המשיח בן יוסף ".

במעמד זה מסר לו המלאך רפאל סדר חדש של האלפא ביתא וגילה לו כי בשעה שעשו את העגל, נתבלבלו האותיות, ועל כן האלפא ביתא שלנו היה בסדר אחר, ואילו הסדר " כנתינתה מסיני " הוא, אני מלך העוז סטה דרג מקץ שבת צמך נף – ומתוך סדר שבתי צבי זה למד את כל התורה כולה עם סודות עליונים עד שלא נמצא מקובל כמוהו בכל חכמי מרוקו. בכל מרוקו נתהוותה תנועת תשובה גדולה, יותר ממה שעשו בגילוי הראשון של אדונינו.

ואם להאמין למקור השבתאי, אפילו חכמים רבים שכבר דיברו סרה בשבתי צבי, התחרטו, ועכשיו הם מאמינים באמונתו. אברהם אבינו גילה לבחור שהגאולה הייתה ראויה לבוא בשנת תכ"ה, אבל היא נתעכבה בעשר שנים בשל תפילתו של שבתי צבי שלא יהיו חבלי משיח על ישראל ושלא ימותו הכופרים באמונתו שכבר נגזרה עליהם מית בבית דין של מעלה, וזהו סוד ההמרה " כדי שילעגו עליו ובזה הוא ישא כל חבלי המשיח של ישראל ". המשיח, בהיותו בתוך הקליפות, מושך אליו את כל ניצוצי הטהרה ( גרשום שלום " שבתי צבי " ).

הפיכתו של עם הארץ לצדיק גמור הייתה בפי יוסף אבן צור ההוכחה הראשונה לאימות נבואותיו. את השכלתו לא רכש בלימוד אלא בגילוי מן השמים. הסימן השני היה לא פחות משכנע " ואם תרצו אני אלך ברוחבה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אדם בישראל.

אות זה מאשר את מה שכבר אמרנו על רדיפות השבתאים בידי השלטונות. כך אמר וכך עשה. השמועה התפשטה בכל המדינה וגם מעבר לה וחכמים ומקובלים בפאס, תיטואן, סאלי, קצר אלכביר ומקומות אחרים באו למכנאס לעמוד על קנקנו של המשיח ולרוב חזרו משוכנעים בצדקתו כפי שאפשר לחוש מהמכתב ששלח אחד מרבני המערב, רבי אברהם בן עמרם בט' בשבט תל"ה – פברואר 1675 -, כחודשיים לפני הגאולה, אל רבה של העיר אלג'יר, רבי בנימין דוראן :

" ידוע ליהו למור שכל יום ויום באים שמועות מן מכנאס על זה הבחור יצ"ו ממה שהוא אומר מן פירושים וסודות ואני כאשר ראיתי זה לא יכולתי להתאפק אמרתי צריך אני לראות זה העניין והלכתי ולקחתי ספר הזוהר וספרים אחרים לשאול לו דברים סתומים בזוהר ולעמוד שם עד הפסח.

הלכתי שם למכנאס וראיתי זה הבחור עניין במורא שמים ובכל מדות טובות ואמרתי לו : באתי הנה לדעת ממך סודות שאין להם הבנה בספר הזוהר. אצר לי : תמהני מכבודך, אני איני יודע אפילו רש"י ואפילו לא פסוק איני יודע אלא מה שאומרים לי. בלילה הראשון שהייתי שם השארנו בהקיץ אני ושני חכמים מן העיר לאקצאר ( צפונה לפאס ) עד אחר קריאת הגבר והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות על הקץ והיה אומר אותם בלשון צח ומצוחצח אילו היה לו שלוש או ארבע פיות היה מדבר בכולן כמו נהר מלא..ואמר לנו עניינים שאין אנו יכולים לכתוב….מפני שלא יובנו אלה פה אל פה והוא אומר אותם על פי האצבעות ועושה חשבונות בפרק היד והכף ומשם יוצא הקץ שהוא בע"ה בזה הפסח כמו שיראה מעכ"ת בקונטרס שאשלח אותו. " אמרתי לו לא תוכל לשאול אלו הדברים נסתרים מהזוהר ? השיב לי, אני איני יודע מי מדבר עמי ואיני רואה ואיני מדבר אלא שפתי מדברים והדיבור יוצא מהם וזה הקול אני שומע.

אמרתי לו עם כל זה לא תוכל לשאול ? השיב, מתבטלים כל החושים ממני ואיני יודע אם אני בשמים או בארץ, והוא רוצה לפקוח עיניו אינו יכול כאילו עופרת עליהם….ושאלתי לאם הוא אמת שנוא משיח בן יוסף. השיב כך אמרו לי. ויש לו בידו משעה שנולד צורת שושן מן האצבע הקטנה שלו מפרק הראשון ולמטה עד הזרוע. בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד בר מינן, מפני שהוא מיושב בדעתו ביותר וכל דבריו על יחודו יתברך והוא תמיד בתענית.

ושאלתי ממנו אות או מופת והשיב, מה האות יותר.. שלא הייתי יודע אפילו מקרא ועתה אני מדבר ספירות וסודות, ואני איני אומר לכם על הגאולה שנה או שנתיים אלא שתמתינו שני חודשים ואין אתם צריכים לשאול יותר ".

עלילת הדם המודרנית – 'אל-אקצא בסכנה' – נדב שרגאי

אסלאם-ירושלים

עלילת הדם המודרנית – 'אל-אקצא בסכנה', שורשיה, מאפייניה וביטוייה השונים הם שעומדים במרכזו של ספר מחקרי זה. העלילה מכוונת נגד מדינת ישראל, התנועה הציונית והעם היהודי. היא הפכה להיות מקובלת ורווחת בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני, ומתקבלת שם על ידי רבים מאוד כאמת צרופה. מחקר זה מפריך את העלילה, מצביע על מטרותיה ומתריע על סכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים.

שורשי השקר עלילת הכזב: 'אל-אקצא בסכנה' גורסת שמדינת ישראל פועלת כדי למוטט  את מסגדי הר הבית ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי. שורשי השקר נטועים הרחק בימי 'המופתי הגדול' חאג' אמין אל-חוסייני, בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, אך הוא הועצם מאוד בשנים האחרונות והפך מקובל ורווח בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני.

הערת המחבר : בכל מקום שבו יינקט המינוח "מסגדי הר הבית", הכוונה למסגד אל-אקצא ולכיפת הסלע שלא הוקמה כמסגד, אך בפועל משמשת למטרה זו מדי פעם, ומכונה כך. בפי המוסלמים הר הבית, או מתחם אל-אקצא הוא אל-חרם אל-שריף.

היפוכה של האמת

מחקר זה מפריך את העלילה ומצייר את דיוקנה, שורשיה, ביטוייה השונים, מטרותיה וסכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים.

 לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' לא זו בלבד שאין בסיס, אלא שבחינה מדוקדקת של העובדות מעלה כי דווקא בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והשלישי בקדושתו בלבד לדת המוסלמית, נקטה מדינת ישראל את הוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת כלפי דת אחרת מאז ומעולם, כאשר נמנעה מלממש את זכות התפילה של יהודים במקום והפקידה את ניהולו בידי רשויות הוואקף.

2. לאורך השנים כורסם הסטטוס קוו שנקבע בהר הבית ב-1967 לרעת הצד היהודי. כיום מוגבלים גם ביקורי יהודים בהר, ושטחי התפילה של המוסלמים התרחבו באופן ניכר.

3. יתר על כן – לאורך ההיסטוריה, דתות ועמים שכבשו את ירושלים הרסו את מוקדי הפולחן ובתי התפילה של קודמיהם, והסבו אותם למקומות תפילה בעבורם. כך נהגו המוסלמים והנוצרים אלה עם אלה  כאשר ירושלים עברה מיד ליד. הן הנוצרים והן המוסלמים  מנעו מהיהודים לאורך כ-1900 שנה את הגישה למקום הקדוש ביותר בעבורם – הר הבית. לעומת זאת, כשישראל כבשה את העיר העתיקה של ירושלים בשנת 1967, היא נקטה מדיניות שונה; הותירה את המתחם בניהול דתי מוסלמי וביצעה תיקון זעיר בלבד של העוול ההיסטורי: מתן גישה ליהודים (ולבני דתות נוספות) להר הבית, אך תוך שלילת זכותם של היהודים להתפלל במקום. רק הכותל המערבי הופקד בניהול יהודי ובידיים יהודיות.

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים

ארפוד מפה

בכלל ניכר הדבר כי המצב של יהודי מרוקו ופאס בפרט בחצי הראשון של המאה השש עשרה לספירה היה – כמו שכתבנו – לא רע, וזאת עובדה אחת שתוכל לאשר השערתנו זאת תסופר אצל כותבי הזכרונות אחדים בשנת ר"ף – 1520, שרר רעב נורא בפאס ומתו כל הבהמות ובני אדם הרבה מתו ומבני ישראל לא מת עוד אחד.

כי עושרם ואוצרות הרב אשר היה אתם עמדו להם בעת צרה ההיא, גם בשנת רצ"ה – כמו שיספר רבי חיים גאגין הנ"ל – הייתה שנת בצורת במרוקו, הויה העולם בצער גדול, ובכל זאת לא נמנעו היהודים המגורשים מלשלוח חטים לחוץ לארץ מבלי להרגיש ביוקר השורר בארץ שמפני זה חרה אפם של בני עם הארץ ויחשבו עצות להרוג ולאבד את היהודים ואת המלך שהיה מגן עליהם לולא שעד מהרה נפתחו שערי רקיע וירדו גשמים מרובים.

אמנם לפי דברי בעלי זכרונות אחרים קרו עוד אז בחצי המאה הראשונה של המאה הי"ז, רדיפות גדולות ליהודי מרוקו, סופר דברי הימים החכם מ. קאיזרלינג יספר על פי מקורות אחדים כי איזה שנים אחר גירוש ספרד היה היה שמד גדול, העם הצורר התנפל בזעפו על היהודים ויבז את רכושם וגם עשה בהם נרג ואבדון רב. בפאס חי אז בעת ההיא יהודי אחד ושמו אהרן, אשר היה חכם גדול משכיל ונבון דבר שידע לרכוש לו את לב המלך וימצא חן בעיניו מאד והיה לו יד בכל עסקי המלכות.

שנאת העם וביחוד כהני המושלמנים גברה למלכם עוד יותר מאשר לאיש הזה על כי הטה לו כל כך חסד וגם נשמע אליו ויתקוממו עליו ויהרגו את המלך וגם את אהובו זה ביום אחד ובו ביום נכנסו לרחוב היהודים ויהרגום וישימו אותם לבז ולמשסה את בתיהם החריבו וכל רכושם שללו למו.

הד ההרג הזה נשמע ויתפשט כמרוצת הברק גם ביתר ערי המחוז, ובמקרה יהודי פאס קרה גם ליתר היהודים אשר בכל הערים הקרובות, ועל ידי השמד הזה רבים היו אשר המירו את דתם מיראתם אך בסתר לבבם נשארו נאמנים לדת ישראל, והדבר הזה לא נכחד גם מעיני המלך החדש שמלך שמלך על מקום הנרצח.

ולכן הוא נתן צו לכל היהודים המומרים האלה כי הרשות בידם לשוב לדת אבותיהם בתנאי כי עליהם להכנע אל החקים המיוחדים האלה : לבל יוכלו לנעול מנעלי עור כאצילי הארץ כי אם נעלים העשוים מנעורת פשתן וקנבוס, לבל יוכל איש לרכוב על סוס ולשאת כלי נשק, צריך גם ללבוש בגד עליון שחור, ובשום אופן לא יתנו על בשרם בגד בצבע ירוק.

ועם כל ההגבלות האלה אשר צוה המלך ההוא להבדיל בם את המומרים, הרוב מהם חזרו לדת אבותיהם ויסבלו בדומיה. עוד אחרי זמן רב בשנת 1532 ( רצ"ב ) קבל הצרפתי אנדרי די ספוליט, שבא לפאס, רשיון מהמושל מולאי איברהים, לריב את היהודים ולהתוכח אתם בפומבי, אכן הם הראו אז אומץ לב ובשתי פעמים אשר התוכח אתם לא הצליח ולא יכול להעבירם על דתם.

וכאשר נואש מחפצו זה וירא כי לא יכול להם שם קץ לחייו, כל הדברים האלה הצגנו על פיו של החכם סופר דברי הימים הנזכר, טכן בהמקורות שבידינו אין כל רמז לשפוט על אמתתם, אמנם זאת ידענו על פיו של רבי חיים גאגין כי בכפר אחד ממחוז תאפילאלת בנגב מרוקו קמו הישמעאלים על היהודים ביום ה' סיון בשנת רפ"ו ויעשו בם שמות, את נשותיהם ובנותיהם טמאו ואת רכושם שללו ויבוזו להם, גם את הספרים לקחו וירמסו ברגליהם ויקרעו וישרפו אותם.

טללי אורות רבנו "אור החיים" הקל' פרשת "נח".מאת: הרב משה אסולין שמיר

טללי אורות רבנו "אור החיים" הקל' פרשת "נח".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"אלה תולדות נח , נח איש צדיק תמים היה בדורותיו

את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו' ט')

"צדיק, תמים… את האלוקים התהלך נח": התורה משבחת את נח שהיה דור עשירי מאדם הראשון, ומכבדת אותו בתארים יקרים להם זכו רק יחידי סגולה. בעצם, נח הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר על צדקותו של נח: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך". המילה "אלה" השווה בגימטריא 36 = לו', רומזת לכך שנח היה שקול כנגד לו' צדיקים הנמצאים בכל דור ודור. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, ולכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים שאינם ברי עונשים. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה, חי 950 שנה.

נח הוא בבחינת אדם הראשון ממנו הושתת העולם מחדש.

הפרשנים מנסים להסביר את מידותיו הטובות של נח כפי שהם עולות מהכתובים… צדיק, תמים וכו':

.רבינו "אור החיים" הקדוש מסביר שחמש מעלותיו של נח רמוזות במילים:

  1. "נח. 2. איש. 3. צדיק 4. תמים 5. את האלוקים התהלך נח" .

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו בזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו.   

ב. "איש" – כדברי הכתוב "איש האדמה". בטרם נולד נח היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר שנח נולד, חזר העולם ליישובו ע"י נח איש האדמה. כמו, כן נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית.

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' כה') שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל במבול.

ד. "תמים" – שהיה מעביר על מידותיו והתנהג בענווה, ולכן לא קוים בו "אוי לרשע ואוי לשכנו".

ה. "את האלוקים התהלך נח" –  שהיה נח גם לקב"ה ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים , היות והוא דבק בדרכיו.

שלוש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה מציינת את שמו. השנייה, נח לבריות, ואילו השלישית – נח למקום.

רבינו אברבנאל: צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה. נח לשמים ולבריות.

רבנו הבן איש חי אומר: פעמים נח: נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלוקים התהלך נח", רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה' או ההליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט' ג'). מצד אחד, יש לכבד את ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני ה' אלוקיכם". כנ"ל היה אצל נח. הייתה לו התלבטות, לבסוף הלך על "את האלוקים התהלך נח".

ה"בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות  בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה' כפי שיפורט בהמשך.

"עין טובה"- לראות את החיובי בזולת.

"… נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו". המלה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י אומר: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה. רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב: לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלוקים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המלה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה בתואר רבותינו.

המסר החשוב מכך, לכל אחד מאתנו הוא: לנסות לדון כל אדם לכף זכות ולראות יותר את הצדדים החיוביים בכל אחד, ופחות בהיבטים השליליים כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את האדם לכף זכות". לראות את כל המכלול בכל אדם באשר הוא.

"צהר תעשה לתיבה". (נח ו, טו).

צהר– יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא'). יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מלה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המלה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למלה צהר, שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות "א-לוקים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"י המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות הפותחת "צ" תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". האותיות התחתונות רי"ש ה"א,  תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה". (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

השל"ה הקדוש אמר על הפסוק בתהילים: "אשגבהו כי ידע שמי – יקראנו ואענהו". הקב"ה משגב ונענה לאדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו', וכן בלימוד תורת הח"ן.

בהשוואה לשפות אחרות, השפה העברית בה דיברו הדורות הראשונים, ובה כתובה תורתנו הקדושה, לכל מלה יש משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למלה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברית – אש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום. כנ"ל לצורת האותיות כדברי האריז"ל בשער הכוונות לגבי צורת הכתב בו כותבים את ספרי סת"ם.  לדוגמא האות א מורכבת מהאות ו באלכסון, ומפעמיים האות י היוצרות ביחד כו' – גמטריא שם ה' ה-ו-י-ה.

"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת, ודברים אחדים…" (יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה.

פרשת "נח" מתארת בהרחבה שני דורות של חטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בגזל ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל". בעל הטורים מוסיף: המלה "חמס" בגימטריא שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גיהנם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול המהווה גהינום הפועל במלוא המרץ בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, המפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

ב. דור הפלגה יצא למלחמה מול הקב"ה בכך שניסה להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך אף בונה מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק דוגמת המסגדים בעלי הצריחים הגבוהים. המדרש אומר שהם אף ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה' מבלי שימשכו לארץ. יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים", אבל "שכחו" את הציווי: "ומילאו את הארץ": פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

רבנו "אור החיים" הקדוש מדגיש: "ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות, ומפנים השפעה ממקום למקום….". עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הניסיונות באהבה.

"ותשחת הארץ – לפני האלוקים,

ותמלא הארץ חמס" (נח ו, יא).

 

  • רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". (ק. רבה א, לד).

רבינו אור החיים הקדוש מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני האלוקים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים מלאכי חבלה ככתוב (פרקי אבות ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'. אוה"ח הק' מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם" כדברי קודשו, ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

"ותשחת הארץ לפני האלוקים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות והגשמיות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל. בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם". בעומק הפשט ניתן לומר: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה'/לפני האלוקים",  בכך שעוברים על עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך…" בכך ששונאים יהודים אחרים היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי". הדוגמאות הן רבות.

  • "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל!" (קהלת רבה א', ל"ד).

"ותמלא הארץ חמס": על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסי בין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו. סוגי הגזל הם רבים, ולהלן דוגמאות של מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעלית ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לאלה הגרים מתחתם. התקנת מזגן המפריע לשכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

אראנו נפלאות

למו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה על התרחקותו מגזל,

וכן לשר התורה הרה"ג יהושע כהן שליט"א.

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י רמי"ם המאחרים לשיעור.

 יזכר לטוב חדא בדרא הרה"ג יהושע כהן שליט"א שמתחיל את שיעורו המופלא בגמרא על השנייה, ובתקופה בה השתתפתי בשיעורים, מעולם לא איחר, גם בימי השלג הירושלמיים.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

 זוכר אני שבזמצן לימודי בישיבת פורת יוסף בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקרן הקיימת לישראל בסיקול אבנים באחד מהרי טבריה. בעצם, הפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.  מו"ר אבי זצ"ל שהשתתף בעבודה, לא הפסיק לעבוד כל היום. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה, לא ענה כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נומר ביום פקודה!

בזוהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא".

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו). ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת הלימוד התנהל על טהרה מגזל.

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו בחנות ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלות מריחות בה, ולא הייתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה. הדא הו דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז) שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח). מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כך או כך, לא יכולנו שלא להתפעל ממה שעינינו רואות: יהודים שכוחים בשולי העולם הופכים למוקדי עניין והערצה לערבים, לא רק במחוזותיהם ששם היו לשם דבר, אלא לגבירים מסעודיה, מלוב ומכווית, שנכנסו לאחר חצות עם מלוויהם ופמלייתם. אלה באו בזה אחר זה כדי להאזין למוזיקה אנדלוסית מושרת בפי יהודים ולהתענג על מה שהמקום, שיצאו לו מוניטין, מציע לאורחיו הכבודים. גם נראה בעליל כי הם מחבבים את בעלי המקום מארחיהם תוך התעלמות גמורה ומפתיעה מזהותם ולאומיותם. וכך לילה אחר לילה עד להשכמת הבוקר באים בני התפנוקים הללו לאכול מידם של יהודים, הפעם תחת עינם הפקוחה של אורחים מישראל, שלא התברר להם כל צורכם אם נוכחותם אינה מפריעה לאיש, או שאיננה ידועה לאחרים, או שהנאותיו של המקום מאפילות עליה. גם תהינו בינינו לבינינו אם שני האחים אבוטבול היו ממלאים אולמות לו עלו ארצה, אם היו נמצאים להם קופצים בממדים הללו ובממון הזה, אם היו מגיעים כלל להקמת מפעל בידורי משגשג כזה, או היה נמצא להם כל עיקר מקום בין עילית הבידור והעסקים בישראל. אלה הן השוואות חסרות שחר ומשחקי דמיון שאין להם במה להיאחז, אך במניין כל מה שמתרוצץ במוחותינו הקודחים בעת שאנו מנסים לספוג את שפעת החוויות והתהיות ולסגור עליהן כדי לא לאבד טיפה מהן – גם הרהורים כאלו עלו ובאו, ונדחו ונדחקו ושוב עלו, עד שגם אנו היינו תשושים שלא יכולנו עוד להבדיל בין המן למרדכי, ונאספנו אל יצועינו עייפים, טרופים ומבולבלים.

במפגשים הבאים, עם יהודים ולא־יהודים, לא יכולנו להתחמק משאלת ביטחונם האישי של יהודי מרוקו. ממה נפשך, אם הם יושבים לבטח, מדוע הם היגרו? אם הם חשים בשר מבשרה של מרוקו (ממש במילים הללו), מה חפץ להם בביטחונותיו של המלך ״האוהב אותם״. יש כאן מערכת סתירות שאיננה מתיישבת עם ההיגיון. האמת ניתנה להיאמר, שאצל שארית הפלטה של יהודי מרוקו, מאחורי חזות הביטחון העצמי על שרידותם ועל עתידם, נתחבאה לה אי־נחת על ההווה ויותר מתשעה קבין של ספקות על מה שטומן העתיד. הכול חזרו על כך כי צוואה מסורה בידי המלך חסן השני מאביו מוחמר החמישי לשמור על היהודים כעל בבת עינו. כל בן חורין עשוי להתחלחל מ״ביטחוך כזה של בני חסות, התלויים בחסדיו של שליט אוטוריטרי, שהוא עצמו איננו בוטח בעתידו. וההמון הערבי רואה את הקולות ושומע את הבזקי חייהם הטובים, הנוחים והמפונקים של שרידי היהודים אשר נותרו שם מוקפים עם רב של משרתים ערבים, שמדי פעם עולה בהם הקנאה, או שמתעוררים מתרדמתם רגשות האיבה הנושנים כלפי היהודים המקננים אצלם מקדמא דנא. אשר על כן ״ביטחון״ זה היה תמיד מהול בפחדים ובספקות: גם אם מלך זה או זה יחסו טוב וחיובי(כמובן, תמורת שלמונים וטובות הנאה אחרות כמו קשרים עם יהודי הגולה וסיוע ישראלי חשאי), הלוא הוא בן תמותה ואיננו בלתי מנוצח, ומי יערוב שיורשיו ילכו בדרכו ויכבדו את צוואתו? ומה שסיבך את העניין היו מחויבויותיה של מרוקו לעניינים ביךערביים וביךאסלאמיים, שפעמים היא יוזמת או מארחת אותם. ואין אתה יכול להפריד עולמית בין המשטמה הערבית לישראל והמאורעות שגרמוה לבין יחס ההמון(לעתים מוסת ולעתים ברשות עצמו) למיעוט היהודי ששרד לאחר ״יציאת מצרים״ של שנות ה־50 וה־60.

בשנים ההן נותרו בערי מרוקו עוד 15,000 יהודים, בעוד 250,000 נטשו והלכו להם, וגם מי שנותרו מאחור עזבו רובם, ונשתייר קומץ דל של שלושה או ארבעה אלפים. בא זה ללמדך כי הספקות שצצו בתוך קבוצת התיירים מארץ ישראל ובינה לבין יהודי המקום שעוד מלאם לבם לגונן על המשך ישיבתם, הצדיקו עצמם ברבות הימים, ואף יותר מזה. וכבר אז היו כתובות רבות על הקיר: יהודים מיוסרים אלה לא היססו לחלוק עמנו את פחדיהם, וכראיה לכך הביאו את קשריהם ההדוקים עם בני משפחותיהם בצרפת ובישראל, את ביקוריהם המזומנים הכא והתם, את ההשקעות שהשקיעו את כספם פה ושם לימי סגריר, את שליחת בניהם ללימודים או לשידוכים בתפוצות המרוקניות הגדולות וכיוצא באלה.

אלה לבטח אינם אמצעי זהירות הננקטים על ידי מי שיושב לבטח במקומו. לשונם המכלילה – לאמור ישראל ויהדות העולם הן ״אנחנו״, ואילו השלטונות המרוקניים ושאר ערבים משתמעים ב״הם״ – העידה כמאה עדים על אי־התוחלת שבהמשך ישיבתם שם, למרות הרווחה החומרית שבה חיו. אכן, מעורים הם היו בארץ ובעסקיה, ובה־ בעת לחשו לנו כי אין עתיד ׳1ילדיהם שם היות והר הגעש שלפתחו הם חיו עלול חלילה להתפרץ בכל עת אם יורד המלך מכיסאו, או מאורע פנימי או חיצוני כלשהו ישלחו את ההמונים בשארית היהודים. הם רק מקווים כי פתח המילוט לא יוגף בשעה הרת־גורל כזו. המבדיל בינם לבין שאר אזרחי המדינה הוא שלאחרים אין תכניות מילוט, לא מצד האמצעים ולא מצד ארץ קולטת, ואילו להם גם האמצעים וגם הביטחונות שישראל תפתח את שעריה ביום פקודה.

גם האוכלוסייה המרוקנית הגדולה סביב הבינה במה מדובר, ובמה מיוחסים היהודים על פניה, וזה איננו מוסיף לא לתחושת הביטחון היהודית ולא לשותפות הגורל עם בני הארץ שאת זעמם הם מנסים לשכך ואת אמונם הם משתדלים לרכוש. כללו של דבר, היהודים הנותרים מודעים לאנומליה שבה הם שרויים: מצד אחד הנאה גדולה מחייהם החומריים והחברתיים, לרבות קשריהם עם החלונות הגבוהים של השלטון האוטוריטרי והמושחת, ומצר שני החששות הכבדים הנובעים בדיוק ממעמדם זה, היות וגורלם תלוי בכושר חיותו של המשטר. ובינתיים הם יושבים באי־נחת ומלחכים פנכות מכאן ומשם, מעמידים פני אורחים מרוקנים שאין להטיל ספק בנאמנותם, ובה בעת קושרים וזוממים כיצד ימצאו להם חלופה לבריחה ומקלט לעת מצוא.

נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

עלילת 'אל-אקצא בסכנה'אסלאם-ירושלים

דיוקנו של שקר

"לְמַעַן צִיון לא  אֶחֱ שֶה ולְמַעַן יְרּושָלם לא אֶשְקוֹט …" )ישעיה סב, א(

להלן הקישור לספר באינטרנט : 
http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf

נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

הקדמה

עלילת הדם המודרנית – 'אל-אקצא בסכנה', שורשיה, מאפייניה וביטוייה השונים הם שעומדים במרכזו של ספר מחקרי זה. העלילה מכוונת נגד מדינת ישראל, התנועה הציונית והעם היהודי. היא הפכה להיות מקובלת ורווחת בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני, ומתקבלת שם על ידי רבים מאוד כאמת צרופה. מחקר זה מפריך את העלילה, מצביע על מטרותיה ומתריע על סכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים

. שורשי השקר

עלילת הכזב: 'אל-אקצא בסכנה' גורסת שמדינת ישראל פועלת כדי למוטט את מסגדי הר הבית ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי. שורשי השקר נטועים הרחק בימי 'המופתי הגדול' חאג' אמין אל-חוסייני, בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, אך הוא הועצם מאוד בשנים האחרונות והפך מקובל ורווח בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני.

הערת המחבר : בכל מקום שבו יינקט המינוח "מסגדי הר הבית", הכוונה למסגד אל-אקצא ולכיפת הסלע שלא הוקמה כמסגד, אך בפועל משמשת למטרה זו מדי פעם, ומכונה כך. בפי המוסלמים הר הבית, או מתחם אל-אקצא הוא אל-חרם אל-שריף.

היפוכה של האמת מחקר זה מפריך את העלילה ומצייר את דיוקנה, שורשיה, ביטוייה השונים, מטרותיה וסכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים

לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' לא זו בלבד שאין בסיס, אלא שבחינה מדוקדקת של העובדות מעלה כי דווקא בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והשלישי בקדושתו בלבד לדת המוסלמית, נקטה מדינת ישראל את הוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת כלפי דת אחרת מאז ומעולם, כאשר נמנעה מלממש את זכות התפילה של יהודים במקום והפקידה את ניהולו בידי רשויות הוואקף. לאורך השנים כורסם הסטטוס קוו שנקבע בהר הבית ב-1967 לרעת הצד היהודי. כיום מוגבלים גם ביקורי יהודים בהר, ושטחי התפילה של המוסלמים התרחבו באופן ניכר. יתר על כן – לאורך ההיסטוריה, דתות ועמים שכבשו את ירושלים הרסו את מוקדי הפולחן ובתי התפילה של קודמיהם, והסבו אותם למקומות תפילה בעבורם. כך נהגו המוסלמים והנוצרים אלה עם אלה. כאשר ירושלים עברה מיד ליד, הן המוסלמים הן הנוצרים מנעו מהיהודים לאורך כ-1900 שנה את הגישה למקום הקדוש ביותר בעבורם – הר הבית.

כ-600 שנות שלטון רומי וביזנטי ולאחר מכן כ-1300 שנות שלטון מוסלמי.

לעומת זאת, כשישראל כבשה את העיר העתיקה של ירושלים בשנת 1967, היא נקטה מדיניות שונה; הותירה את המתחם בניהול דתי מוסלמי וביצעה תיקון זעיר בלבד של העוול ההיסטורי: מתן גישה ליהודים (ולבני דתות נוספות) להר הבית, אך תוך שלילת זכותם של היהודים להתפלל במקום. רק הכותל המערבי הופקד בניהול יהודי ובידיים יהודיות.

הערת המחבר :למשל הפיכת כיפת הסלע לכנסייה נוצרית בשם 'טמפלום דומיני' עם הכיבוש הצלבני, והפיכת כנסיית סנטה אנה ל'מדרסה צלאחיה' עם הכיבוש של צלאח אל-דין.

העלילה כמכשיר לחיזוק חזון החליפות המוסלמית העולמית

אחדים מסוכני עלילת 'אל-אקצא בסכנה' בארץ ובעולם משתמשים בה כדי לחזק את חזון החליפות המוסלמית העולמית, שבירתה ירושלים – אותו הם מפיצים. הרעיון מאיים כידוע על מדינות רבות באירופה, שהמוני מהגרים מוסלמים קבעו בהן לאחרונה את מקום מגוריהם.

הכלל הישראלי: אין חופרים מתחת להר הבית

 מאז אוחדו שני חלקי ירושלים ב-1967 שבה ועלתה הטענה שמסגד )מתחם) אל-אקצא נמצא בסכנה. כמעט תמיד הושמעו הדברים כתגובה לחפירות ארכיאולוגיות או פעולות בנייה שמדינת ישראל ורשויותיה ניהלו סביב הר הבית. כמעט תמיד נלוותה לטענה הסתה קשה שבמרכזה הקביעה שמדינת ישראל מתכוונת להרוס את מתחם אל-אקצא (מקום התפילה השלישי בחשיבותו באסלאם), והמאמינים נקראו לבוא ולהגן בגופם על המסגד. הסתה זו הביאה פעמים רבות למהומות ולאירועים אלימים.

בדיקה עובדתית ופרטנית של הטענות שהושמעו על ידי המוסלמים ביחס לשמונה אתרים מרכזיים ברדיוס של כקילומטר סביב הר הבית, מגלה שלטענות אין בסיס או אחיזה במציאות

יתרה מזאת: לאורך כל שנות שלטונה בירושלים המאוחדת וקודשיה, הקפידה מדינת ישראל שלא לבצע חפירות ארכיאולוגיות מתחת להר הבית. החפירות התנהלו לאורך כותלי הר הבית, או במרחק של עשרות עד מאות מטרים מכותלי ההר. למעט פעם אחת (ב-1981(מעולם לא חרגה החפירה אל מתחת להר הבית, וגם אז מטרתה לא היתה למוטט את המסגדים. החריגה האמורה היתה בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. היא הופסקה בהנחיית ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, והמצב הוחזר לקדמותו.

ביטויי העלילה

למרות שעלילת 'אל-אקצא בסכנה' מופרכת מיסודה, ואף שחלק ממפיציה יודעים זאת, היא מתקבלת היום על ידי מיליוני מוסלמים ברחבי העולם כאילו היתה אמת צרופה, וההתייחסות אליה חרגה זה מכבר מתחום הרציונל. ביטוייה וגילוייה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה' רבים וקשים, והם מגבירים מאוד את השנאה, החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי. לא פעם מדובר בהסתה קשה שאיומים בג'יהאד – מלחמה ושפך דם נלווים אליה. לעתים מדובר ב"קריקטורות" שבהן נראים נחשים ותמנונים מעוטרים בסמלים יהודיים, כשהם שולחים את זרועותיהם או מטפסים על גבי המסגדים. בפעמים אחרות מציירת העלילה את דמות היהודים ברוח ה'דר שטירמר' – עיתונה של המפלגה הנאצית בגרמניה – כשהם חופרים כעכברים או כחולדות מתחת למסגדי הר הבית. פעם אחת מואשמת ישראל כי היא חותרת לחולל רעידת אדמה מלאכותית שתפיל את מסגדי ההר, ובפעם אחרת מבהירים בכירי אנשי הדת או המדינאים המוסלמים או הפלסטיניים, כי לא יהססו 'להקריב דם זך וטהור', ואף להפוך לשהידים כדי להגן על אל-אקצא. בעלילת 'אל-אקצא בסכנה' משולבים לא פעם מוטיבים אנטישמיים מובהקים, כמו אלה הלקוחים מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' בדבר "מזימות" היהודים להשתלט לא רק על פלסטין, אלא על העולם כולו

 ישראל מונעת פגיעה במסגדים אך מואשמת בפגיעה בהם

למרבה האבסורד, רשויות הביטחון של מדינת ישראל שפועלות ללא הרף כדי להגן על המסגדים ועל שלמותם, מואשמות לא פעם בכך שהיו שותפות ואף יזמו פעולות שנועדו לפגוע במסגדי הר הבית. כך, למשל, בפרשת ההצתה באל-אקצא ב-1969, או בעת שאלן גודמן פתח ביריות בהר ב-1982.

אירועים ותכניות מסוג זה, פרי מעשיהם ומוחם הקודח של קיצונים יהודים או נוצרים, שמדינת ישראל עוצרת, שופטת וכולאת אותם, מנוצלים על ידי המוסלמים כדי לארגן מסעות ענק של גיוס כספים והון לטובת המסגדים וחצרותיהם, וכדי להסית נגד מדינת ישראל והעם היהודי.

 מוסלמים רבים אינם מפרידים בין מדינת ישראל וזרועותיה השלטוניות, שעושות הכול כדי להגן על מסגדי הר הבית, לבין גורמים יהודיים קיצוניים ושוליים החותרים לפגוע בהם. הם רואים בפעילות הגורמים הללו ובפעילות חוגים רחבים יותר העוסקים בהוויית המקדש ותודעת הר הבית (ללא כוונת פגיעה במסגדים) מסכת אחת שמשקפת גם את גישתם של השלטון ושל מדינת ישראל. לראייה זו אין כל ביסוס במציאות. היא תערובת של דמיון פרוע, סילופים היסטוריים והונאה למטרות פוליטיות

פיוט לכבוד האדמו״ר דוד אביחצירא זלה״ה זיע״א-אני לדודי

פיוט לכבוד האדמו״ר דוד אביחצירא זלה״ה זיע״אyechia_adahan

מאת כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

נעם הנז'

סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק

לכבוד אדון מקל תפארת. רבינו דוד אביחצירא

 

אספר את מקצת שבחיו. מה שהיה עושה בחייו. כערוגת בשם לחייו. פניו כפני חמה מאירה.

נחמד נעים היה בדורו. מתבודד עם קונו ויוצרו. לכל היה נשמע דברו. באימה בפחד במורא.

יראת יי תמיד היתה בו. בלכתו בקומו ובשכבו. לאמו ואביו אהבו. עשה להם כתר עטרה.

ישב תמיד בבית מדרשו. גם ידע טעמו וממשו. עבד את

רבו ושמשו. בעבור זאת האדם נברא.

חבר חבורים על התורה. פתח האהל לו עטרה. שכל טוב על מדרש וגמרא. וגם על פסוקי דזמרה.

יתר כל חבוריו היקרים. בקש ותמצא בחדרים. מיֻסדים על

פי מוסָרים. על העבודה והתורה.

ישר לבב נקי כפים. בעבודת אלהים חיים. היה מפרנס העניים. בלב נדכה ורוח נשברה.

אור תורתו זרח עלינו. בנר מצותיו הדביקנו. כמה יגע וטרח עלינו. ללכת בדרך ישרה.

אחר עליתו בסערה. השמימה בטל גזרה. מעל ישראל אום

טהורה. בו בחר נאזר בגבורה.

דעת האלהים הוא קנה. בכל עת אצלו מזמנה. יום ולילה

לא זז ממנה. אחז צדיק דרך ישרה.

הדריך עדתו לתשובה. כל אחד בנחת ובשובה. לשם האל

דגול מרבבה. כל מעשיו היו בסתרה.

את עמו הטוב עת אזכרה. זכר צדיק לברכה אמרה. למדנו

מגדול ונורא. ברך את אברהם בתורה.

נפש אדוני מאד חשקה. לקים כל מצוה וחקה. בחפיצה

ובדביקה. לשרש נשמתו היקרה.

חכמים מאד שבחוהו. היה רב מאיד מחנהו. מן השמים

סיעיהו. במחשבתו הטהורה.

זריז ונשכר בכל מצוה. היה פורש מן התאוה. אשר היא

נשברה והִוָה. ואחריתה תהיה מרה.

קדש את עצמו במותר לו. בעניניו ובמאכלו. ואשרי אדם

שככה לו. כמה מעלתו יתרה.

אבוא כעני ודל שואל. מיושב תהלות ישראל. יברך

שארי״ת ישרא׳יל. הוא אח״י מל״ך שר התורה.

מקום הניחו לו אבותיו. גם הגיע לסוף מדותיו. בשובה ונחת

 ארחותיו. דרכו בקדש היא ישרה.

ישמח ישראל בעושיו. שמו נאה וגם מעשיו. מתוקים מדבש

מדרשיו. להחיות רוח נשברה.

ציץ ופרח מרבה המשרה. על שכמו צנה וסוחרה. וברוך

מבנים אשירה. הוא רבי יצחק אביחצירא.

חנון הוא ואב הרחמים. ישמר לו בניו הנעימים. אברהם יעקיב שלמים.

אשר הם ישלימו השורה.

זרע קדש ראשון בקדש. את ימיו לטובה יחדש. עד יגדל

כמו עיר וקדיש. בזכות אשר על שמו נקרא.

קולי לאל אָיֹם ונורא. יאריכו ימים בתורה. הם ובניהם עמם כשורה.

 עד אשר יבוא יום בשורה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר