ארכיון חודשי: אוקטובר 2015


מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

הכישלון בטיפול בביקור המלכותי בארצות הברית חידד את הבדלי הגישה בין הגופים היהודיים העולמיים לנציגים הישראלים. להערכת שגריר ישראל בארצות הברית, אברהם הרמן, הצליחו המרוקנים להעביר את מסריהם היטב. הם יצרו רושם שאינם מונעים יציאת נוסעים יחידים אלא מתנגדים רק להגירה המונית. זו הסיבה שלא חדלו להעניק אשרות ודרכונים. להערכתו, מדיניות אי־ההתקפה שהנהיג גולדמן נכשלה. כיוון שכך, יש לשנות את שיטת ההסברה ולהדגיש שמרוקו אינה מאפשרת ליהודיה לצאת את המדינה ללא תנאי. ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו״ם (משנת 1948) מעניקה חופש תנועה לכול ללא תנאים, לכן אין זה מעניינה של מרוקו לחקור מדוע היהודים רוצים לצאת את המדינה ולאן בדעתם להגיע. בנושא ההגירה לישראל הדרך הנכונה לפעולה נגד שלטונות מרוקו צריכה להזכיר את איחוד המשפחות. הרמן הציע לראיין משפחות יהודיות במרוקו בכלי התקשורת האמריקנים.

איסטרמן והנהגת הקונגרס היהודי העולמי דרשו לנהל משא ומתן דיפלומטי עם שלטונות מרוקו. בעבר הייתה הבעיה העיקרית קיומו של מחנה המעבר לעולים ״קדימה״. באותו זמן המכשול היו משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה בדרכם לחצות את הגבול באופן לא לגלי וטופלו בידי קהילות טנג׳ה ותטואן, והמתינו למשפט או ליציאה מן המדינה. כדי להגיע להבנה עם השלטונות הוא ביקש להפסיק את ההגירה הבלתי חוקית שארגנה ״המסגרת״. עם זאת, במשרד החוץ בירושלים סוכם לא לערב את הקונגרס היהודי העולמי בהודעות נגד שלטונות מרוקו כדי שלא לפגוע בקשריו אתם. לעומת זאת הוחלט להפעיל הסברה בארצות הברית ולפרסם עובדות על הקהילה במרוקו. העיתונות הישראלית המשיכה להפעיל צנזורה על הנושא.

בנושא ההגירה הבלתי חוקית נודע שראשי מועצת הקהילות היהודיות במרוקו בראשותו של דוד עמר דנו בפרסום הצהרה נגד הגירה המונית לישראל, בגלל היחס השלילי ליהודי מרוקו בישראל והתחושה שמתייחסים אליהם כאל אזרחים בדרגה שנייה. שלטונות מרוקו החליטו לשגר משלחת של יהודים מרוקנים שתופיע בפני ארגונים יהודיים עולמיים ותפעל נגד ההגירה הבלתי חוקית. המשלחת תכלול את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עמר, את הסוציאליסט מרק סבאח, ואת הקומוניסט אברהם צרפתי.

במסגרת מתקפת ההסברה הישראלית שוגרו למרוקו אישים ידועים כדי שיפעילו לחץ על ההנהגה המרוקנית לאשר חופש ההגירה ליהודים. בין השאר נמנו עמם הרב הרברט פרידמן(אוקטובר 1956), סיימור רובין מן הוועד היהודי־אמריקני ואתו עורך הדין הצרפתי אנרי מונריי, שייצג את כי״ח (נובמבר 1957 ושוב בסביבות 15 בנובמבר 1960), העיתונאי האמריקני הל לרמן(אוגוסט 1958), העיתונאית רות גרובר, כתבת העיתון ניו יורק הרלד טריגיון־(31 ביולי עד 5 באוגוסט 1960), ושוב הרב הרברט פרידמן(אפריל 1961). כן פעלו אנשי העסקים מרסל פרנקו ותאו בן־נחום וגם אחדים שהתנדבו לעסוק בנושא אך נדחו בידי משרד החוץ. לצד שליחים מזדמנים אלה פעלו בקביעות הסופר אנדרה שוראקי, נציג כי״ח, וכן שליחים מטעם הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי אמריקני, שהגבירו את ביקוריהם במרוקו והפעילו לחץ מתמיד על ראשי השלטון.

ב־14 בנובמבר 1957 הגיע לרבאט פרנק ג׳רבזי, כתב העיתון ניו יורק פוסט, ונפגש עם אנשי ממשל מרוקנים, ובהם מהדי בן־ברכה, מוחמד לע׳זאוי והשר מוחמד דואירי. הוא שוחח אתם על הבעיה היהודית ושמע במפתיע מבן־ברכה דברים לא מחמיאים על אלכסנדר איסטרמן. לדברי מנהיג האגף השמאלי של מפלגת אל־אסתקלאל: תמיד אדם זר הוא שמעורר בעיות בינינו ובין היהודים. כך למשל איסטרמן שאפגוש בעוד דקות אחדות״. לדבריו, אם בעבר היו צרות וחיכוכים בין היהודים למוסלמים אשמים בזה הצרפתים. בן־ברכה, שהיה ער לטענה שמניעת היציאה מן המדינה מנוגדת להכרזת זכויות האדם של האו״ם, הדגיש שמרוקו גאה בקהילתה היהודית החשובה, שהיא השלישית בגודלה בעולם, ושהיהודים רשאים לעזוב את המדינה בדרכונים מרוקניים ולעלות לרגל לישראל כשם שהמוסלמים עולים לרגל למכה. הבעיה היחידה, טען, היא יציאה המונית של היהודים.

בעבר אפשרו הצרפתים לארגון ״קדימה״ להוציא יהודים רבים מן המדינה, אך למרוקו העצמאית יש זכות למנוע יציאת יהודים המונית גם בגלל לחץ הליגה הערבית, המאשימה את מרוקו באפליית היהודים לטובה. לטענתו, 239 היהודים שנעצרו ליד קסטלחו(Castellejo) בדצמבר 1957 לא התכוונו לצאת לישראל אלא חיפשו עבודה מחמת האבטלה, הפוגעת גם בקהילה היהודית. אשר לישראל, הוא וחבריו אינם מתנגדים למדינה יהודית, אך אינם מוכנים להסכים לציונות, שהיא מעין אימפריאליזם כיוון שמטרתה להוציא יהודים מארצות אחרות. לדעתו, ישראל צריכה להיקרא ״פלשתינה״. השגריר האמריקני ברבאט שעמו נפגש ג׳רבזי טען שאל ליהודים ללחוץ יותר מדי על השלטון המרוקני כיוון שהמרוקנים מאפשרים ליהודים לצאת טיפין טיפין ובין כה וכה היהודים יוצאים בסתר ולכן אין צורך בהסדרים פורמליים. מוחמד לע׳זאוי היה קיצוני יותר מבן־ברכה

 ג׳רבזי התרשם שאם מרוקו תהפוך ביום מן הימים לדיקטטורה, לע׳זאוי יעמוד בראשה. ראש שירותי הביטחון טען כי הוא ער לקיומו של ארגון חשאי המארגן את יציאת היהודים ממרוקו ואף ידוע לו על שחיתות בקרב אנשיו. מארגני ההברחה מקבלים על כל יהודי שיוצא תקציב של 300 פרנק אך מוציאים עליו רק מאה. הוא האשים את התועמלנים הציונים שמוציאים שם רע למרוקו, וחזר על הצהרתו שלא יינתנו אשרות ליהודים המתכוונים להגר לישראל. בשיחה עם נציג הוועד היהודי־אמריקני, סיי רובין, התנגד לע׳זאוי ליציאתם הקבוצתית של משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה. לדבריו יהודי מרוקו שהיגרו לישראל הם בה אזרחים מדרגה שנייה ורבים מהם רוצים לחזור למולדתם. הוא מסר כי 8,000 מוסלמים עזבו את מרוקו בחודשים יולי־ספטמבר, ובאותו זמן יצאו גם 4,700 יהודים בדרכונים, מספר ללא השוואה לגודלם היחסי באוכלוסייה. ב־13 בינואר 1959 נשלח למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי מורים קאר, כתב העיתונים הארץ וג׳רוזלם פוסט. משימתו הייתה לכתוב על משפחות העולים שנעצרו בחצותם את הגבול ורוכזו בטנג׳ה. הובטח לו שמאמריו יתפרסמו בעיתונים אמריקניים חשובים. בסוף החודש העניק לו בן־ברכה ראיון ובו דיבר על עמדותיו בנושא הגירת היהודים:

 

היציאה ממרוקו לישראל כרוכה בוויתור על האזרחות וזה דבר חמור. אנו זקוקים לכל משאבינו האנושיים. אנו מעוניינים שכל הפטריוטים המרוקנים, מוסלמים ויהודים, יתמסרו למשימה משותפת של שיקום ארצנו. אולם אנו מקבלים שהיהודים יפנו מבטם לישראל כשם שאנו מפנים מבטנו למכה, אך אם הם רוצים להמיר את אזרחותם זה דבר שלילי. יציאת אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. יש במרוקו אחווה אמתית בין מוסלמים ליהודים ויש שוויון לא רק להלכה אלא גם למעשה. משעוזבים יהודים אחדים, מרגישים הנותרים פחות טוב ונוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם ההגירה החשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים ליהודים במרוקו.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הגירוש 1

ידיעותיהם וניסיונם המסחרי והכלכלי, בצירוף כישוריהם המתמטיים, היו ניכרים. כמוכן, הקשרים בינם לבין עצמם והשפה המשותפת שלהם היו יתרון ביצירת קשרי מסחר ויחסי אימון, וגורם מסייע בניהול קשרים כלכליים ומסחריים בין חלקים שונים של האימפריה ובין מרכזי סחר באימפריה ( איסטנבול, איזמיר, שלוניקי אלכסנדריה ועוד ), לבין מרכזים אירופיים ( ונציה, אַנקונה, פירנצה ועוד.

7 – העותמאנים, כמוהם כמוסלמים אחרים, לא הצליחו לפתח את צי הסוחר שלהם כדוגמת הארצות וערי המדינה הנוצריות שבאגן הים התיכון. עיקרה של  הספנות וההובלה הימית היה בידי גורמי חוץ או בידי נוצרים יוונים.

גורמים אלה לא אפשרו ליהודים לחדור לענף זה, גם אפ פה ושם היו יהודים בעלי סירות או אוניות קטנות, ומצינו כמה שאף היו שותפים בבעלות על אוניות. השליטה על הספנות וההובלה הימית היוותה יתרון כלכלי ניכר ומכשיר מסחרי יעיל בתחרות על השווקים.

לא פלא הוא, שעקב שליטה זו וגורמים נוספים, הצליחו הסוחרים הבלקניים להשתלט במאות ה-17 וה-18 על תנועת המסחר הימי ברחבי הים התיכון. כל הגורמים הללו, בצירוף גורמים נוספים, עיצבו במידה רבה את הפעילות הכלכלית של היהודים מן המאה ה-16 ואילך.

מסחר מקומי, ארצי ובינלאומי.

המשקיפים האירופים – תיירים, דיפלומטים וסוחרים, מדגישים את פעילותם של היהודים ומעורבותם במסחר ברחבי הים התיכון. היהודים עסקו במסחר בכל רמותיו. מרכולות של שוטטות בכפרים ובעיירות, בבלקן או בארצות האסלאם במזרח הים התיכון, ועד לפעילות של סחר ימי עם ארצות אחרות.

רבים מצאו את פרנסתם בפעילות מסחרית ברחבי האימפריה גופה : קנו סחורות באלכסנדריה ומכרו באיסטנבול, שלחו סחורות משלוניקי לאלכסנדריה ושם " הלבישום ", דהיינו, עבור התמורה קנו נציגיהם סחורות אחרות באלכסנדריה והעבירון למקום אחר באימפריה

קנו סחורות בְבּוּרְסָה ומכרו אותן בקיִליה או באָקרמָן שעל חוף הים השחור. פעילות זו מוכרת עוד לפני בוא מגורשי ספרד לפורטוגל, אך היא התרחבה והתפתחה אחר כך. אין לנו נתונים מדוייקים על הֶקף הסחר של היהודים, אך ניתן לתאר את סוגי הסחר ואמצעיו, את המוצאים שבהם סחרו ואת האזורים שבהם פעלו.

1 – סחר בינלאומי.

יהודי האימפריה העותמנית סחרו בעיקר עם ונציה וערי מדינה אחרות באיטליה ובים האדריאטיט – אנקונה, רָגוזה, ועוד. מסחר זה התנהל ממרכזים אחדים, מאיסטנבול, משלוניקי, מאיזמיר ומאלכסנדריה.

אבל הנתונים נשתמרו בעיקר מאיסטנבול לונציה ומאיזמיר לליורנו. לעומת זאת, השלטונות באנגליה, בצרפת ובהולנד העניקו את המונופולין על המסחר בלֶבַט לחברות סוחרים מבני ארצותיהם ואלט איפשרו לאחרים ליטול חלק ביבוא סחורות לארצם

משנת 1541, משהורשו יהדוים נתיני הסולטאן להתיישב בונציה, מתפתח הקשר המסחרי בין סוחרים יהודים מאיסטנבול לבין הונציאנים. במאה ה-17, משמתבססות הקהילות היהודיות הפורטוגליות בפיזה, בליוורנו ובאמסטרדם, נוצר קשר בינן לבין נמלים ומרכזים כלכליים באימפריה העותמאנית ולבין יהודי האימפריה.

יתרה מכן, בהדרגה נוצרות מושבות של יהודים פורטוגלים בערי הלֶבַנט במקביל למושבות או לאומות של סוחרים אירופאים. כך מצינו את הגְרָאנָה בתוניס, את הפרנקוס בחלאבּ ואת הליוורניזם באיזמיר. קבוצות יהודיות אלה, שלעתים שמרו על התבדלותן מהאכלוסייה היהודית המקומית, ניהלו קשרים מסחריים ענפים עם קהילות האם שלהן , בעיקר ליוורנו.

קנו סחורות ומצורים במקום מושבן וייצאום, וייבאו מבחוץ סחורות וחומרי גלם, שהיה להם שוק בסביבתם. כבר במאה ה-15 עודדו השלטונות העותומאניים את הפלורנטינים להתחרות בוניציאים בסחר באריגים באימפריה ובתחומים אחרים.

המדיניות שנקטו שליטי האימפריה לאורך כל התקופה הנידונה כאן הייתה, שלא להגביל את חופש הסחר ולא להעניק הגנה למוצרים המקומיים מפני תחרות של יבוא חיצוני. מדיניות זו גרמה פריחה של המסחר, אך היא גרמה גם חוסר איזון, כאשר אנגליה, צרפת ושאר ארצות העניקו הגנות לסוחרים שלהן.

מקבלים עול מצוות ואמרים – שמע ישראל-בתיה כרמי

סוד הפמוט - אפיית החלות בערב שבת

גם גברים בגיל 30-40. דר׳ יהושע רוח, הוא יהודי, אבל איננו אדם דתי. אך מכיוון שהוא מל את אנשי הקהילה לצורך הכנסתם לחיק היהדות, נחשבת ברית המילה שהוא עורך כברית מילה הלכתית ואין בעיה. היה מקרה אחד, של גבר, שערכו לו ברית-מילה מסיבות רפואיות. לפי ההלכה, היה צורך לעשות לו הטפת דם.

מכיוון שבעניין ברית-המילה, לא הייתה בעיה, כל הגברים טבלו במקווה.

בין הטובלים היו גם זוגות נשואים, ביניהם מבוגרים בגיל 50-60. עם הגיור, הם נחשבים כיהודים לכל דבר ואינם יכולים לחיות יחד ללא חופה וקידושין. לכן, ערכנו להם מיד לאחר הטבילה, את טקס החופה והקידושין.

היו כשבעה זוגות. זה היה ממש לפני כניסת-השבת. ערכנו את החופות במהירות, כי אסור לקדש בשבת ולא רצינו שהם ילכו הביתה, מבלי שיוכלו לחיות חיי אישות עם חופה וקידושין. זה היה מאוד מרגש.

בליל-שבת, התפללו המגויירים, לראשונה בחייהם, במניין של ממש. השתדלנו ובדקנו קודם לכן, שאכן, יהיה לנו כבר בליל-שבת מניין וכך היה. אותה שבת הייתה שבת ״זכור״. התרגשנו מכך, שהגיור הראשון נעשה בשבת ״זכור״. אחרי 500 שנה – ״זכור את אשר עשה לך עמלק״…

ההתרגשות הייתה גדולה, כשנאמרה קדושה בציבור, עם מניין לכל דבר.

אנשי הקהילה, מתפללים עדיין מתוך סידורים, שהתפילות כתובות בהן באותיות לטיניות. מדי פעם, מודיע להם הרב סבג, באיזה עמוד נמצאים, כדי שיוכלו לעקוב אחר תפילתו של שליח-הציבור. אחרי התפילות, הם בדרך כלל שרים שירים כמו – יגדל אלוקים חי, עוצו עצה ותופר, ישמחו השמים וכד׳.

את השיר – אברהם אבינו, שמקורו בלאדינו, הם שרים בפורטוגזית.

אחרי התפילה והשירה, רקדנו אתם בהתרגשות. ההתלהבות הייתה רבה.

בשבת בבוקר, קרא הרב סבג את כל פרשת ״זכור״. עליתי שם לתורה, גם ככהן וגם כלוי, כי אם אין במקום לוי, עולה הכהן.

כישראל, עלה הרב אביחיל. אחר כך עלו לתורה, לראשונה בחייהם, המתפללים המגויירים. את ״מפטיר״ קרא הרב סבג.

בתפילת ״מוסף״, ברכתי ברכת כהנים והם שמעו זאת לראשונה בחייהם. אין אפשרות להעלות אדם מביניהם ככהן, כי לאחר 500 שנה של אי-וודאות וספק, אי-אפשר לומר, שמישהו שם, הוא כהן או לוי. היה שם אדם בשם לואיז. הוא ביקש להיקרא בשם הפרטי לוי, אבל הרב סבג לא הסכים לכך, שמא יחשבו שהוא ממשפחת לוי ויבואו לידי טעות.

הרב אביחיל, הביא לשם ספר שכתב על הלכות יהדות. בשבת אחר-הצהרים, לימדתי אותם מתוך הספר, תוך כדי כך שתרגמתי את הדברים לפורטוגזית.

ביום ראשון, התחלנו לגייר את הקבוצה השנייה. למחרת הייתי צריך לנסוע ולכן מיהרנו מאוד. הקבוצה השנייה שמנתה 30 איש, קיבלה עליה בבוקר עול מצוות ואחר-הצהרים הם טבלו במקווה.

בסך הכל, קיבלו עליהם עול מצוות 64 מתוך אנשי הקהילה, אבל רק 53 הספיקו לטבול.

בין המתגיירים, היו גם אנשים זקנים מאוד. שתי נשים מאוד זקנות, ניסו לטבול, אבל פחדו להיכנס עד למעלה מראשן לתוך המים. לאחר שאנשי הקבוצה השנייה טבלו, ערכנו גם לזוגות הנשואים שביניהם, טקסי חופה וקידושין.

באותו יום, נערכו גם נישואיו של זוג צעיר ואחר-כך ערכו, להם ״שבע-ברכות״ בבית קרוביהם.

הרב סבג, שהוא גם השוחט, שחט כבשים ועופות לקראת החתונות. גם רעייתו הרבנית, המקרבת מאוד את נשות הקהילה ובכל ליל-חמישי, הן באות לביתה, כדי לאפות וללמוד הלכות, עזרה בהכנות לטקסים המרגשים.

קורות הרב והנהגותיו – חיבור הספר ״אור החיים"

קורות הרב והנהגותיוסאלי וחכמיה

חיבור הספר ״אור החיים"

כאן, נשוב אחורה ונראה כיצד נכתב הפירוש הדגול ״אור החיים״. רבי חיים בן עטר, היה ידוע כאיש חסד גדול ובכל יום שישי היה נוהג לשחוט בן בקר, מעט מבשרו היה לוקח למשפחתו לכבוד שבת ואת כל היתר היה מחלק בין ת״ח עניים ששיחרו לפתחו. שבוע אחד, פרצה מגיפה בבקר ולאחר השתדלויות רבות, הצליחו בני קהילתו לדאוג לו מרחוק לבן בקר ראוי לשחיטה. כהרגלו, לקח את מנתו וחילק את השאר לחכמים העניים. ברצותו לחלק את המנה האחרונה שנותרה, הגיע אליו עשיר אחד מנכבדי הקהילה וביקש ממנו שיתן לו אותה והוא מוכן לשלם בעבורה כל הון שידרוש.

אוהחה״ק סירב באומרו שמנה זו מיועדת לחכם העני הממתין לה. הסתכל העשיר בבוז ובלעג על החכם ואמר לאוהחה״ק, לזה אתה רוצה לתת את המנה? לאיש לבוש הסחבות הזה, אתה מעדיף אותו על פני?

רבי חיים בן עטר, רודף השלום, העדיף לשתוק ולא ללבות את אש המחלוקת. בלילה, בליל שב״ק חלם חלום ובו גילו לו משמים כי כועסים עליו על כך שלא ענה לעשיר החצוף ועז הפנים, על כך ששמע חרפתו של העני ושתק ולא הוכיחו. משמים הודיעו לו כי עליו לעזוב את עירו לגלות קשה ומיוחדת, כל יום יהא במקום אחר. רבי חיים לקח את מקל נדודיו ויצא לדרכו. עתה נבצר ממנו ללמוד ואף ללמד ולדרוש את דרשותיו הנפלאות, כיצד יוכל עתה להשפיע על הקהילה, על הדור, על עם ישראל לדורותיו?

נשמה יהודית קדושה כבמדרגתו, תימצא את הדרך להשפיע, גם בגלות, גם בבידוד ובניתוק. רבי חיים היה מהלך בדרכים קשות ומסוכנות וכאשר היה מתיישב על אבן לנוח, החל לכתוב את ספרו ״אור החיים״, כאשר השכינה מלווה אותו לכל מקום וסיעתא דשמיא בעזרו.

אדם בן ימינו, קורא יצירה תורנית ואינו יודע באילו תנאים, סכנות, חרפות, רעב, נכתבו הדברים העצומים, על איזו אבן במדבר, בשמש היוקדת, נכתבו חידושי התורה הגאוניים.

כך נכתבו המשנה, הגמרא, המדרשים, הזוה״ק, דברי הרמב״ם שנמלט מספרד ומפז, דברי הרא״ש שנמלט מאשכנז לספרד, כשהרגו את רבו הר״מ מרוטנבורג הי״ד, דברי מגורשי ספרד – מרן הב״י, רבי יהודה החייט, בעל ״צרור המור״ – רבי אברהם סבע, כתבי האריז״ל, דברי הבעש״ט, כתבי התייר הגדול ־הרחיד״א.

במהלך נדודיו במשך כשנה תמימה, כאשר רבי חיים בן עטר עובר מקהילה לקהילה, מבלי להציג את עצמו, כשהוא נזקק כעני לסעוד על שולחן נדיבים, כתב את היצירה המופלאה הזו שכל בר דעת הלומד בה, רואה את הגדלות העל אנושית, את הגאונות האלוקית, את תורת האמת. בהגיעו אל אחת הקהילות החשובות בערב שבת, הגיע כאשר הוא עייף מן הדרך, בבגדים מרופטים ובלויים ולאחר התפילה בליל שבת הוזמן אל אחד הנדיבים. בתום הסעודה אמר לו מארחו כי ישנו מנהג קדוש בקהילתם – לאחר כל אחת משלוש סעודות שבת, הם מתכנסים בבית הרב לשמוע דברי תורה נפלאים. כך לאחר הסעודה יצאו רבי חיים ומארחו לבית הרב. שם ישבו כל אנשי הקהילה ושמעו מהרב הקדוש דברי תורה.

שבת זו היתה מיוחדת, הרב הודיע שהוא ידרוש בפניהם י״ד פירושים נפלאים שגילו לו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר תיקן את הרב ואמר ״חיים בן עטר״. הרב כעס על כך שהעני מתקנו וגם מדבר בזילותא על רבי חיים בן עטר, בני הקהילה כעסו על כך שהאורח חולק על רבם הקדוש. הרב החליט למחול לו לבקשת מארחו, אך הזהירו לבל יוסיף דבר כך.

לאחר סעודת שחרית, נתאספו שוב חברי הקהילה לבית הרב והנה שוב מודיע להם הרב שיחדש להם עוד י״ד פירושים על פסוק ״אם בחוקותי תלכו״ מרבי חיים בן עטר ושוב אמר רבי חיים בן עטר – ״חיים בן עטר״. הקהל כעס ורצה להכות את העני, הרב זעם ורק לאחר הפצרות רבות נתרצה וסלח לעני. כל זאת לאחר שהזהירו בהתראה חמורה.

לאחר תפילת המנחה, זמן רעוא דרעוין, נתכנסו כולם לסעודה שלישית בבית הרב. הרב קם והודיע שברצונו להשלים את י״ד הפירושים אחרונים מהפסוק, כפי שנלמדו במתיבתא דרקיעא מפי הצדיק רבי חיים בן עטר. לתדהמת כולם שוב העז העני ותיקן ״חיים בן עטר״. השמש שקעה והסעודה, סעודה בה רצון הרצונות נמצא ובטלים הדינים, הפכה לשעת רוגז וכעס על העני שבפעם השלישית התריס כנגד הרב. הפעם הם לא היו מוכנים לסלוח, הרב לא הסכים למחול, אף המארח כבר לא השתדל עבורו. הרב ציווה לשים את רבי חיים בן עטר – ״העני״ בחדר אפל וחשוך ולנעול עליו הדלת. ״הוא לא יתפלל איתנו ערבית ולא ישתתף איתנו בהבדלה, משום שפגע בכבוד הרב חיים בן עטר״ כך הכריז בהחלטיות רב הקהילה. רבי חיים קיבל עליו הדין בשתיקה. עתה יכול הרב להתפלל בנחת.

כאשר נסתיימה התפילה עמד הרב להבדיל עפ״י הכוונות הידועות לו ולשלוח את הקהל לבתיהם בברכת ״שבוע טוב״, אך משמים הוחלט אחרת. השמים קדרו, רוח סערה הרעידה את אמות הסיפים של הבית, כוונותיו של הרב נטרפו וכל הקהל נאחז ברעדה לא מובנת. הרב שהבין שמשום מה ישנה קפידא משמיא, הסתגר בחדרו, בנסותו להבין מדוע. אז נתגלה הענין, נחשף פשר הדבר,

״כיצד העזת לכלוא את הרב חיים בן עטר״ שאלוהו משמיים ? ״חייב אתה בכבודו״, כך הזהירוהו. עתה הבין הרב את טעותו. הוא לא שיער שאותו ״עני״ היה הרב חיים בן עטר, שבענוונותו, מיעט בערך עצמו ולא חלילה זילזל באחרים.

מיד מיהר הרב והוציא את הרב בן עטר, כשכולם מתנצלים ומבקשים על נפשם ממנו. הפעם זכו לברכה מהרב הצדיק, שכמובן מחל על כבודו כדי לא לצער את השכינה ולא לקרוע את כסותה ומלבושיה.

כשביקש רבי חיים בן עטר לשאת את מקל נדודיו ולהמשיך בעונש הגלות, הודיעו לו משמיים, כי בצער שנגרם לו בשבת, נמחל לו העונש והוא יכול לשוב לביתו.

זמן הגלות הזה, היה בוודאי רוב הזמן בו כתב הרב את פירושו ״אור החיים׳ לאחר שהותו הקצרה באלג׳יר, הגיע עם אשתו וחלק מתלמידיו לעיר ליוורנו באיטליה. שם הדפיס את ספריו ״אור החיים״ ו״פרי תואר״, במשך שנתיים הרביץ תורה בקהילות איטליה, אסף סביבו תלמידים רבים ־ חבורה שמנתה שלושים נפש ( כולל הנשים והילדים). בתקופה זו גם קשר קשרים אמיצים עם נדיבים שהיו מוכנים לסייע בעדו ובעד חבורת הקודש שלו.

בפרשת צו כותב אוהחה״ק:

״ואש המזבח תוקד בו, יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה׳ ואש מפיו תאכל, על אשר ענונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי, אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד״.

עם זכרון חיסורים ובתעצומות נפש יוצא אוהחה״ק עם תלמידיו לנדודים כדי להקים עולה של תורה בארץ ישראל ואולי בכך רמז רבינו לפירוש ״זאת תורת העולה״ שהתורה נקנית ביסורים בעמדנו כקורבן וכעולה כמאמר דהע״ה ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו(רק נחשבנו) כצאן טבחה״ וכל זאת כדי להשיג ולהבין בתורת העולה שבכך היא עולה ומתעלה.

י"א מרחשוון – יום ההילולה של רחל אמנו.

יא' במרחשון –  יום ההילולא של רחל אמנו.

       "רחל מבכה על בניה":  בזכות תפילת רחל,רחל אמנו

     זכה דורנו לקיבוץ גלויות – "ושבו בנים לגבולם".

י"א מרחשוון – יום ההילולה של רחל אמנו.

"כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. מאנה להנחם על בניה, כי איננו. כה אמר ה', מנעי קולך מבכי, ועיניך, מדמעה:  כי יש שכר לפעולתך נאום ה' – ושבו מארץ אויב.  ויש תקווה לאחריתך, נאום ה' – ושבו בנים לגבולם(ירמיה לא, יד –טז).

יום פטירתה של רחל אמ-נו הוא היום ה- מא = אם = 41 – ימים מתחילת השנה בראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמ-נו  היא ה-אם של עם ישראל, הממשיכה להעתיר לה' מתוך "בכי תמרורים", על גאולתנו כמו אמא.

"ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית לה, יח). יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שבניו עתידים לצאת לגלות אחרי החורבן, ובדרכם עתידים לעבור דרך בית לחם. לכן, הוא החליט ע"פ הדיבור, לקבור את רחל אמנו על אם הדרך בואכה בית לחם, כדי שתתפלל לקב"ה להשיבם מהגלות לגבולם בארץ ישראל (מ,ר פ"ב, וישלח). אכן, תפילותיה התקבלו, ודורנו דור הגאולה, זכה לשוב לגבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים והרוחניים.

  • רחל אמנו היא ה-אם שנישאה ליעקב אבינו בגיל 22 לאחר ציפייה בת שבע שנים, ונפטרה בדמי ימיה בגיל 36 בלדת בנה בנימין לו קראה "בן אוני = בן צערי, ויעקב קרא לו בנימין (סדר עולם רבה ב).
  • רחל אמנו היא האם שוויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו לאור הסיכום עם אביה לבן הארמי. בליל הכלולות, אביה הרמאי החליט למסור ליעקב את האחות הבכירה לאה. ברוב צניעותה כי רבה, רחל אמנו קבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נדה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.
  • מדרש רבה: מספר שבשעת החורבן בכה הקב"ה… באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם". גבולם – במשמעות גבולות ארץ ישראל, וכן במשמעות גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".
  • רחל אמנו היא ה אם שידעה מהי אימהות בהיותה עקרה, ובזכות תפילותיה, הקב"ה נתן לה שני בנים צדיקים: יוסף ובנימין, ומזרעה יצאו שאול המלך, מרדכי ואסתר, ומשיח בן יוסף.

ד. רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות ככתוב: "רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו…" ומתפללת שישובו לארץ ישראל דבר לו זכינו בימינו. ציונה הפך לאבן שואבת כמקום תפילה ולימוד תורה יומם וליל בישיבה והכולל הצמודים לציון.

ה. רחל אמנו היא ה אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". (ירמיה לא, טו, טז).

ו. רחל אמנו היא ה-אם שנקברה על אם הדרך בדרך אפרתה בואך בית לחם, למרות שיכלה לדרוש מיעקב לפני מיתתה להיקבר במערת המכפלה כפי שיעקב בעצמו השביע מאוחר יותר במצרים את יוסף בנו ובנה של רחל,  שיקבור אותו במערת המכפלה אשר בחברון עיר האבות.

ז. רחל אמנו היא ה-אם אודותיה נכתבו שירים רבים כמו שירי רחל המשוררת: בשיר "רחל" היא מביעה קשר עוצמתי רוחני המבטא הזדהות וקשר של דם עם רחל אמנו – "הן דמה בדמי זורם". בשיר "עקרה", היא מביאה לידי ביטוי  את הכמיהה לאימהות: "בן לו היה לי, אורי אקרא לו…".

רחל אמנו וזרעה – משיח בן יוסף המכין את התשתית לקבלת משיח בן דוד .

הדברים הנ"ל, מבטאים לפי חז"ל את עוצמתה הרוחנית של רחל אמנו הבאה לידי ביטוי ביכולתה הנעלה לוותר לאחותה לאה כדי שלא תתבייש. רחל ידעה ברוח הקודש שכל התהליך המורכב והמפותל הנ"ל, הוא תהליך אלוקי המסביר את ייעודו של משיח בן יוסף היוצא מזרעה, כאשר תפקידו העיקרי הוא להכין את התשתית למשיח בן דוד שיבוא משבט יהודה ככתוב: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה" (בראשית מט, י).

הדוגמאות לכך הן רבות, כאשר הראשונה והבולטת שבהן היא, יוסף הצדיק בנה של רחל אמנו היוצא כעבד למצרים, כדי להכין את התשתית הכלכלית ליעקב ובניו.

 הדוגמא השנייה היא שאול המלך מזרעו של בנימין בנה של רחל, שהיה המלך הראשון שהומלך על עם ישראל שסבל קשות מהגויים מסביב. שאול היה צדיק יסוד עולם עליו נאמר: "בן שנה שאול במולכו" ללא חטא וללא רבב כתינוק בן שנה. כאשר פגש את דודו לאחר שנמשח למלך ע"י שמואל הנביא, הוא לא סיפר לו שנמשח למלך מרוב צניעותו, ורק אמר לו ששמואל הודיע לו שנמצאו האתונות שאבדו לאביו קיש, דבר המשקף ענווה שאין כמותה, וכן מידת האיפוק דוגמת רחל אמנו. דמיינו לכם שקיבלתם מינוי לשמש כרב ראשי, ראש ממשלה – תקפצו וודאי משמחה שתלווה בפרסום חוצות… שאול לעומת זאת, "נחבא אל הכלים".

מלכות שאול נמשכה שנתיים בלבד לפי רוב הדעות, וזאת לאחר שלא השמיד את כל עמלק כדברי ה' לשמואל.

מלכותו ניתנה לדוד המלך מזרעה של לאה אחותה, אשר מזרעה יזרח ויפרוץ ובקרוב,  משיח בן דוד לו אנו מצפים, שינהיג אותנו בדרך מלך מלכי המלכים הקב"ה.

דוגמה נוספת למידת האיפוק, אנחנו רואים אצל בנימין בנה שידע שאחיו מכרו את יוסף, אבל לא גילה לאביו כדי לא לחטוא בלשון הרע, וכדי לא לבייש את אחיו בפני אביהם.

דוגמא אחרת למידת האיפוק אצל זרעה, רואים אנו אצל אסתר. כאשר המלך אחשורוש שואל אותה במשתה הראשון עם המן: "מה שאלתך וינתן לך, ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש?. ותען אסתר… ומחר אעשה כדבר המלך. בגלל אותו איפוק בכך שדחתה את בקשתה למחר, באותו לילה נדדה שנת המלך והכל התהפך לששון ולשמחה, כאשר המן ובניו נתלו על עץ גבוה, ו"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". כאז, כן היום אמן.

קבר רחל אמנו בידינו – מאת הרב חנן פורת זצ"ל.

"אחרי הסכמי אוסלו {בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה} כשקבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, הדבר ממש קרע את לבי, ביקשתי מראש הממשלה רבין להיפגש עמו והוא נתן את הסכמתו לכך, הגעתי ללשכה שלו מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, ופתאום מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק עליו "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. זלגו מעיניו דמעות והרטיבו את כל החליפה של רבין". רבין אומר לו 'מנחם תירגע אתה תתעלף לי בידיים', פרוש ענה לו – 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר' כך נענע אותו, לא אשכח את הרגע הזה, ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות והוא לא יודע איפה למצוא את עצמו. במקום, הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים: התקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת, ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת הייתה איזו שהיא תפנית מדינת, ואולי המתה כאן ביצחק רבין, הנקודה היהודית בזכות רחל".

 

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "לך לך". הרב משה אסולין שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "לך לך".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך". (בראשית יב, א).

אברהם אבינו – העולה חדש הראשון בארץ ישראל,

שפתח את שערי העלייה – לאורך כל הדורות.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה בין היתר, שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם בהר המוריה לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיה וירמיה שהביאו את דבר ה' אל העם היושב בציון, וכן נס עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל בדורנו תחת שלטון ריבוני יהודי, התרחשו ומתרחשים בזכות הציווי האלוקי לאברהם אבינו מלפני יותר מ-3760 שנים, כאשר ה' כרת ברית עם אברם: "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר את הביטוי "אראך",  ראויה לך – ואתה ראוי  לה

אראה אותך לה – ואראה אותה לך. ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל ארץ ישראל" ככתוב: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם". (לך לך יב, א).

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, ולכן לא יעזור לכל אלה המנסים לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו אשר "עיני ה' אלוקיך בה..", ובפרט בשכונות עוטף ירושלים כמו "גילה" ו"חומת שמואל" הסמוכות לרחל אמנו ההולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים: "שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה ואמריקה}.

אחיזתנו בארץ ישראל לאור ניסיונות אברהם אבינו.

                          "מעשה אבות סימן לבנים"  (רמב"ן בראשית יב, ו ע"פ בראשית רבה)

ניסיונותיו של אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי הרמב"ן. (בר', יב, ו).

"עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". (פרקי אבות ה, ג). הרמב"ם רואה ב"לך לך" כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

ננסה להאיר באור יקרות חלק מניסיונותיו של אברהם.

ניסיון א:  "לך לך" –  הקשיים שעובר כל עולה חדש.

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

אברהם אבינו מתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת "אב – רם", בגיל 75. הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי ואת הרצון לעלות לארץ.

גם בימינו, ההתאקלמות של העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. כל עולה חדש בימינו וכל שכן בעבר, עושה את דרכו כעולה חדש מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

רבנו "אור החיים" הקדוש שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם בטרם נראה אליו כמו אצל משה רבנו בסנה: "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני". (שמות ג, ד).

הוא מונה שני טעמים לכך:

א. אברהם השתדל מאוד בהכרת בוראו, למרות היותו בתוך חברה פגנית ובראשה תרח אביו שהחזיק מפעל ליצור פסלים, ואף מסר אותו לנמרוד שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים, וכאמור ניצל מכוח אמונתו בה', ולכן זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

 ב. בדורות שקדמו לאברהם, לא היה עוד אדם שדבק בה', לכן ה' בחן אותו כדי לחשלו, ורק א"כ נראה אליו ככתוב בהמשך: "וירא ה' אל אברם". (יב, ז).

רבנו "אור החיים" הקדוש שואל אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הוא משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא ביציאת הנפש ובעוצמת הצער. העולה חדש מתנתק תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד –

 וכל העולם מעבר אחר". כנ"ל ישראל מול הגוים בימינו.

רבנו "אור החיים" הקדוש מדגיש: "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'". בהמשך נאמר: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". (טו, ו). על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין בה'". בעצם, לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הוא זה שהנחיל לנו את האמונה בבורא עולם. (תנחומא לך לך יב). האמונה הזו נחרתה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה).

 "אברהם העברי": "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן אין להתפלא על הגינויים החריפים באו"ם, איחוד אירופאי וכו' על כל יוזמה להקמת בנין מגורים בעיר הבירה ופרבריה כמו ב"חומת שמואל" "גילה", עיר העתיקה  וכו' – שכונות המאכלסות עשרות אלפי תושבים, והרחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "עם לבדד ישכון –  ובגוים לא יתחשב".

ניצחון אברהם אבינו נגד 4 המעצמות,

  דגם ניצחון המשיח במלחמת גוג ומגוג.

 אברהם אבינו מנצח את 4 מעצמות תוך מספר שעות – בניסים ונפלאות: "ויהי בימי אמרפל {נמרוד} מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם, ותידעל מלך גוים – עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה… (בראשית יד, א – כד). שמות משונים כמו "ברע", "ברשע"…

אברהם אבינו יוצא למלחמה כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות {318}, וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק…".(יד, יד-טו). רבותינו אמרו שבעצם השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318.

הנביא ישעיה רומז לנו בהפטרה איך ניצח אברהם: "מי העיר ממזרח {אברהם}, צדק יקראהו לרגלו. יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו". (ישעיה מא, ב). חז"ל אומרים שהקש והעפר שימשו ככלי מלחמה של אברהם אבינו החוזר ממלחמת בזק שנמשכה חצי לילה.  
גם במלחמת גוג ומגוג המתוארת ע"י הנביא יחזקאל (לח-לט), והנביא זכריה (יד) עליהן קראנו בחג הסוכות, ינצח בהן בסופו של דבר מלך המשיח.

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד). ניצחון עם ישראל מובטח, השאלה באיזה מחיר. גובה המחיר יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים, דוגמת אברהם שעבד את בוראו בשלמות, ולכן ניצח. שנזכה לעבוד את הקב"ה בדרכו של אברהם אבינו:

 מתוך אהבה – "אברהם אוהבי". {ישעיה מ, ח. בהפטרה}.

 מתוך אמונה – "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה". (בר' טו,ו) 

 מתוך ענווה –  "ואנוכי עפר ואפר". (בר', יח, כז)

 מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בר' כב, יב).     

 מתוך גמילות חסדים – עמוד החסד. (רבנו אור החיים הק' בר' יח א-ח).

מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה. חז"ל אומרים שיונה הנביא זכה לנבואה מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים". וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עימם, והפכת לאיש אחר". (שמואל א, ט, ה-ו).

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה במהרה ולעולם וועד. הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא ישעיה (מ, ו):  "איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק".  (מתוך דברי מרן הרה"ג עובדיה יוסף זיע"א בדרשה במוצש"ק). הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו, והדוגמאות רבות מספור.

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה'". (ההפטרה ישעיה מ, כז).

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלוקי יעקב" ולא אומרים אלוקי ישראל שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו: "ויאמר לו אלוקים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל". (בראשית לה, י).

התשובה לכך היא. בביטוי "אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב". קיימות 26 אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו 27 אותיות ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מה'".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיה אותם נקרא בהפטרה. הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?. תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מה'", היות ובמלה "ישראל" ישנן 5 אותיות, ואילו במלה "יעקב" ישנן 4 אותיות דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על 26 השווה להוי-ה.

"אראנו נפלאות"

להצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה" – בזכות רחל אמנו.

יא במרחשון – יום ההילולא של רחל אימנו.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם הדואגת והמתפללת על עם ישראל.

 רחל אמנו היא ה – אם שידעה מהי אימהות בהיותה עקרה, ובזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים: יוסף ובנימין.

 רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות "רחל מבכה על בניה…".

 רחל אמנו היא ה– אם המוסרת את הסימנים לאחותה.

 רחל אמנו היא ה- אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה הבונה את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך "רחמים גדולים אקבצם"

הזוהר הקדוש אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המוכר לעם ישראל מזה אלפי שנים.

להלן מעשה נסים בזכות תפילת הרה"ג המקובל האלוקי הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל, כפי שסופרו ע"י בנו הרה"ג  שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת.

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם.  היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל.

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח חיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עליהם. הוא הזכיר את הפסוק: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט, תרשיעי" (ישעיה נד יז).

הערה: על רחל אמנו, ראה בהרחבה במדור "חגים ואירועים". תמצית המאמר הובאה כאן בקצרה היות ולרוב, יום ההילולה שלה יחול בשבוע פרשת "לך לך".

לע"נ: אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בר אסתר הי"ד. המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. רבי יוסף בן חיים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, ורבי חיים מלכה בר רחל ע"ה. איית כלילא בתינג'יר.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

שבת שלום ומבורך ובשורות טובות – משה אסולין שמיר

0523240298      shamir240298@gmail.com

 

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אינקביזיציה 00004

חסרים אנו כל ידיעות מדויקות כיצד ומתי נתארגן בית־הדין בסיאודד ריאל. ודאי שהאינקויזיטורים שבאו לפעול בה קיבלו את מינוים קודם בואם לעיר. אף אין אנו יודעים על־פי איזה קריטריון נבחרו הללו. הדעת נותנת שהיו אלה אינקויזיטורים שהכירו את תנאי החיים בעיר זו, או שלפחות נעזרו ביועצים־מומחים בכל הנוגע להערכת עדויות ויחסי־שכנים. במשפטי סיאודד ריאל מוצאים אנו הערכה דקה מן הדקה של עדויות ותנאים. כושר הבחנתם בין טפל לעיקר ובין עלילה לאמת הוא שהכריע את הכף אצל נידונים רבים. בדיון זה נזדקק להזכרת שמות אישים אלה במידה שהללו יכולים ללמדנו על תנאי פעולתו של בית־הדין.

בעיה חשובה ביותר בתולדות בית־הדין, כבתולדות האנוסים, הוא תאריך בואם של האינקויזיטורים לסיאודד ריאל. דלגאדו מרצ׳אן, בהסתמכו על תאריכיהם של אוטו־די־פי שונים שנערכו כבר באוקטובר 1483," מנה תקופות־חסד שונות וקיבל את דבריו של פאראמו שהאינקויזיציה באה לסיאודד ריאל בחודש אפריל 1483. לדעתו עברה תקופה ארוכה למדי מגביית העדויות על מעשי האנוסים עד לעריכת המשפטים, ומן המשפטים עצמם עד לביצוע פסקי־הדין. שיטתו נכונה, פחות או יותר, אם מניחים אנו שקיימת היתה שיטה אחת לקביעת תקופות־החסד ולהארכתן בטולידו, כבסיאודד ריאל.״ אבל נראה שלא היה כל הכרח שהאינקויזיציה תנהג בסיאודד ריאל כפי שעתידה היתה לנהוג בטולידו. אף לא היה צורך מיוחד להקדים ולבוא לעיר זו. במשפטה של ליאונור די לה אוליבה, שנערך בשנת 1521, מובא בפתיחת

המשפט אישור נוטריוני המעיד על יומה הראשון של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. ביום הראשון, 14 בחודש ספטמבר, קראו בכנסית סנטה מדיה שבסיאודד ריאל את צו־החסד, שהכריז על קביעת 30 ימי־חסד, שבהם יזכו כל המועדים לפני בית־הדין (ואשר וידוים יתקבל) לחסד, שלא יהיו מובאים לדין בעוון כפירה. צו זה חתום היה בידי פרו דיאס די לה קוסטאנה ופרנציסקו סנצ׳ים די לה פואנטי, שנתמנו לשמש אינקויזיטורים בסיאודד ריאל. תקופת־החסד נקבעה כאמור לשלושים יום, וניתנה ארכה של 30 יום נוספים של חסד, שכן ב־14 בנובמבר, שיום ששי היה, פתח בית־ הדין במשפטים נגד האנוסים מבני המקום. ארכה זו ניתנה משום שחודש נוסף הספיק לאיסוף האינפורמציה הדרושה לפתיחת המשפטים. אין איפוא שום יסוד להניח שבית־הדין או האינקויזיטורים ישבו בעיר באפם מעשה קודם בואם אליה. נהפוך הוא, הדעת מחייבת שבאו אך ימים מספר קודם להכרזת תקופת־החסד, ועד לבואם ניזונה העיר משמועות על בואם בקרוב לעשות דין באנוסים מתיהדים, מתוך כוונה להכשרת הרוחות ודעת־הקהל.

כידוע, מלווה היתה הכרזת החסד דרשה על הכפירה והכרוך בה. מסתבר שבדרשה זו אף קיבלו השומעים הסברה והדרכה על מה יש להתודות ועל מה יש להעיד. וקרוב לודאי שכבר למחרת אותו יום ראשון, שבו ניתן צו־החסד, הופיעו ראשוני העדים וראשוני המתוַדיִם, וידיהם של גובי העדויות מלאו עבודה. אך לא לכל ימי הפעולה בתקופת־החסד יש לנו הוכחות שהופיעו בהם עדים ומתוַדים, ונראה כאילו הקצב הולך וגובר לקראת סופה של תקופת־החסד. מצד אחד, לא כל פעם נמצא אסמכתה בעדותו של עד או מתודה לפני האינקויזיציה לספרי העדויות והוידויים. אף־על־פי־כן נמצא כמה סימנים מובהקים על פעולתה של האינקויזיציה קודם שנפתחו ישיבותיו של ביודהדין. התאריך הקדום ביותר בהרשמה זו שהגיעה לידינו הוא 1 באוקטובר 1483, שבו הופיע חואן די לה סירה, תושב שכונת סן פדרו בסיאודד ריאל ומסר עדות על עצמו ועל משפחתו. אך ודאי שהיו ימים מלאי הודעות מיוחדות במינן, ומהן אפשר ללמוד כיצד נפרשה הרשת לאנוסים רבים בעיר. מסתבר שעל אף ההתחייבות לשמור על סודיות הדברים לא נעלם מעיני תושבי מקום כסיאודד ריאל מי ומי היו הבאים להתיצב לפני חוקרי האינקויזיציה. כשם שלא נעלמו מעשיהם של אנוסים מעיני שכניהם הנוצרים כך אי־אפשר שלא היו נודעות הליכותיהם של שכנים אלה ועובדות הופעותיהם לפני חוקרי האינקויזיציה.

מה שיכול להיות נעלם היה רק תוכן דבריהם. ועובדה זו כשלעצמה היה בה כדי להטיל אימה על אנוסים רבים. משום כך נראה לנו שהופעת עד נוצרי או אנוס אחד גררה גם הופעות של אחרים, מתוך תקוה שהופעה בזמן ווידוי מלא יהיה בהם כדי לסייע להצלתו של האנוס החושש מפני בית־הדין, ובמיוחד יש לזכור שבית־דין האינקויזיציה שכן במקום מרכזי בעיר. בית־הסוהר של האינקויזיציה נמצא כנראה אף הוא שם, ואף־על־פי שנתקיים גם בית־סוהר של הארכיהגמון, הדעת נותנת שלא נזקקו לו אלא כשבית־המעצר שליד בית־הדין היה מלא.

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים רחל איבנייס ספרבר

יהדות פורטוגל במוקד

רק בין האחרונים נמצא כתבי יד מאוירים. לקבוצה זו שייך הסידור הבלתי מתוארך השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (מם׳ 1 להלן), והוא, ככל הידוע, אחד משלושה כתבי יד מאוירים מפורטוגל הנמצאים בישראל. למרות גישתה הביקורתית למדי של מצגר ביחס לאיכותה האומנותית של סדנת הסופרים בליסבון, מכל מקום יש לכלול אותו לדעתה ״בין העבודות העדינות ביותר שנעשו בליסבון, אם לא העשירות ביותר״. המחברת נותנת תיאור מפורט ביותר ואנו מפנים אליו את הקורא.

כתב היד השני (מס׳ 2 להלן), בלתי מאויר, השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הוא תרגום של יצחק בן אברהם קאבריט של החיבור אנטידוטאריום לניקולאוס, על פי עיבוד מידי יוהאנס דה סנטו אמאדו, אשר תורגם בשנת.1478

[1] סדר תפילות לכל השנה.

כתב יד. (ליסבון), מאה 167.15 ד׳. 14:8.5. כמנהג ספרד. כתיבה ספרדית מרובעת ומנוקדת; ההוראות בכתיבה ספרדית בינונית. מקושט בזהב ובצבע, רישומי קולמוס דמויי פיליגראן ועטורי פרחים. אותיות פתיחה בזהב, בסגנון שהיה נוהג בעיטור כתבי יד בליסבון.

כתב היד חסר בראשו: נמצאים בו הדפים נו ואילך של מניין הדפים המקורי. כולל: תפילות החול (מברכות השחר והלאה), שבת, ראש חודש, חנוכה, פורים ופסח. לפנים הכיל כה״י גם הגדה של פסח שממנה שרדו הדפים 120 ו־122. בזמן מאוחר יותר נעשה בדפים אלה שימוש להשלמת ה״הלל״ בתוך סדר התפילה שתחילתו וסופו אבדו.

נוסח התפילה הוא הנוסח המקורי של יהודי ספרד לפני הגירוש.

844 "8

[אנטידוטאריום לניקולאוס],

בעיבודו של יוהן די שנטמאן, בתרגום יצחק בן אברהם קאבריט משנת קס״ג. לייריאה, רל״ט. 229 די. 14:21.

עם קולופון: ונשלמתי אותו פה העיר ההוללה לייריאה, שמונה עשר יום לחדש כסלו רל״ט לאלף הששי.

תיבה ספרדית רבנית(דפים אחדים בכתיבה רהוטה). עם הגהות שוליים. ¿ייוני בעלים: מהחכם ר׳ יהושע מימי; דניאל אלקלעי. הקדשת הספר לבית הספרים י,את משרד החינוך והתרבות.

הפר התרופות של ניקולאוס (המכיל למעלה מ־2500 תרופות ומרשמים) עובד ע״י ו,רופא הצרפתי Johannes de Sancto Amando (או בשמו הצרפתי Jean de Saint Aininml) לספר רפואה שיטתי, אשר שימש את הפקולטה לרפואה בפריז ואת רוקחי ¡.׳רפת ממחצית המאה ה־13 ועד למחצית המאה ה־17. תורגם לעברית על־ידי יצחק ׳!אבריט בשנת 1403. התרגום רחב ומקיף מן המהדורות הנדפסות.

יצחק בן יהודה אבדבנאל.

קטעים מתוך ״פ׳י המורה״, פירוש מורה נבוכים מאת יצחק בן יהודה אברבנאל, כפי שנרשמו מפיו בידי חיים יונה. [ונציה?], [1506-1503 ?].21 ד׳. 15:21. עם קולופון: אמר המעתיק, כל ימי גדלתי בין החכמים… ויגעתי למצא דברי חפץ ולהכין דברי הספר הזה … יגעתי ולא מצאתי… עד היום אשר מצאתי באר מים וויים… הפלו׳ האלהי יצחק אברבנאל… ואשמע ממנו פה אל פה פרקים מהמורה, ! י:אשר התחננתי לפניו צוה לי לכתוב… ושתי השאלות הנזכרות מפיו, ואני כותב על הספר בדיו. כה אמר חיים יונה המעתיק.

י!זיבה ספרדית רהוטה למחצה. חסר בראש ובין דף 15-14. הערות בשולי העמוד הראשון.

ר' יצחק אברבנאל (ליסבון 1437-ונציה 1508) כתב את פרושו למו״נ בשנים האחרונות לחייו, בוונציה. הספר משקף את הערצתו הגדולה לרמב״ם, על אף הבדלי ההשקפות ביניהם והביקורת שהוא מותח עליו בפרושו. מעיזבון ר׳ י׳ באדהב.

 [4] יוסף בן אברהם חיון.

פרוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון. [שס״ג]. [7] ד׳. 20×15 ס״מ. כתיבה רבנית ספרדית.

נמצא בראש קובץ פירושים לתנ״ך וביאורים למדרש, 273 ד׳. בדף 230 חתום: ״משה ן שלום ן אזרוואל שנת כגשם [שס״ג]״. נראה שהקובץ כולו נכתב בידי אותו מחבר, למעט 7 דפים בראשו, ובהם פירוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ארבעים שנות יישוב בעזה

מעמדה ואורח-חייה של האשה הבדואית במשפחה ובחברה

האשה בחברה הבדואית היא קניינו של הגבר ומעמדה דומה למעמד של שפחה, וכל מה שמטילים עליה -זה חלקה מן אללה.

בניגוד לחברה העירונית והכפרית אין האשה הבדואית חייבת לכסות את פניה, והיא רשאית לשבת בחברת גברים. היא נוהגת לכסות רק את אפה ואת פיה בצעיפה או במחרוזת מטבעות על אפה, ששימשה גם כתכשיט ליופי, זאת לפי בחירתה. על דעת איש במשפחה לא יעלה לחשוב, ולהרהר בכובד המעמסה המוטלת עליה, לעזור לה בעמלה, כי זהו נוהג מקובל ומוסכם.

מוטל עליה לבשל, לכבס, לתפור, לאפות, לטוות, לארוג, לחלוב, לחבוט חמאה בנאד וגם להאכיל את הבהמות ולנהוג בצאן. הגבר בז לעבודה ואינו מרבה לעבוד. אם האשה נופלת למשכב ללא קום, ישא בעלה כעבור זמן אשה אחרת, והחיים נמשכים. היתומים שנותרו יגדלו ככל בעלי-החיים בשבט. מי שנשאר בחיים נשאר מן אללה, ומי שמת מת מן אללה.

על האשה מוטל גם לשאוב מים מן הבאר בג'רה (כד) או בפח על ראשה. רק אם המרחק גדול, תעמיס שני פחים על חמור. היא טוחנת את החיטה, לשה את הקמח ואופה לחם ופיתות בעצים שקוששה.  

הבדואים אכלו מתוך קערות חרס, או מתוך מגש נחושת עגול (סניה), ולא השתמשו בכלי-אוכל; שתו ישר מכלי החרס ולא השתמשו בכוסות. לכל משפחה

היה ספל עשוי פח לדלות מים מן הכד הגדול ולמלא את כדי החרס הקטנים. האשה ניצלה כל עשב טוב למאכל וגם יבשה ירקות, בישלה בשד כבשים, עזים, או גמלים שכל בני השבט שוחטים, על-פי רוב לפני המתת. היא גידלה תרנגולות לבני המשפחה; את הקפה קלה הגבר במחבט בחל וטחן אותו.

כולם שתו חלב גמלים, כבשים ועזים, ומן הנותר עשו לבן, גבינה וחמאה בתוך נאד מעור של עזים, שהיה תלוי על שני מוטות-עץ; הם היו חובצים את החלב עד שהפך לחמאה. רוב תבשיליהם היו קטניות, עדשים, חומוס, שעועית, אפונה וירקות מיובשים. סוכר, קפה וירקות טריים קנו הגברים בעיר, כל אחד לפי יכולתו.

בשעות הפנאי טוותה האשה חוטים מצמר עזים, ומצמר כבשים מילאו מזרנים, וגם טוו חוטים לאריגת מלבושים לבעל, לאשה ולילדים. את הבגדים צבעה בצבע כחול-כהה, שנתקבל מקליפות הרימון.

בעיות היגיינה

ההיגיינה לא העסיקה את הבדואים. מחוסר מים התרחצו לעיתים רחוקות. הם לא היו מודעים לניקיון ולבריאות. לילדים רחצו את הפנים בלבד, ואת הגוף רחצו רק במקרים שנזדמנו ליד מקווה-מים במדבר. רק הנשים שמרו על היגיינה מסורתית בחלקים מסויימים של גופן.

את המחלות ריפאו בדרבים ובאמצעים פרימיטיוויים, שלעיתים לא הצילן ממוות. הבל מן אללה, אם כי הרבו להשתמש בעשבי-מרפא ובכוויות באש, שנחשבו אמצעי ריפוי אמינים. במחלות עיניים טיפלו רק במצבים קשים. אז היו נוסעים לרופאים בערים.

חיי המין התנהלו בעיקר במסגרת המשפחה. האשה היא כאמור קניינו של הגבר והוא שקנה אותה תמורת מוהר, או תמורת גמל שגידל מנעוריו, הכל לפי המעמד. המעמד בשבט נשמר, וכל אחד השיג אשה לפי מעמדו ומצבו הכלכלי. הזנות היתה אסורה והפצתה היתה כרוכה בסכנת חיים. הם שמרו על"לא תנאף" ו״לא תחמוד אשת רעך" ועל מרבית עשרת הדברות, לפיהן שפטו והענישו.

משבב זכר ובהמה בסתר היו מקובלים. באלמנה לא נגעו, ואם הרתה היתה צפויה לעונש מוות. אם הצליחו לבוא במגע עם אשה בסתר, זה היה רק עם אשת-איש בשדה, או בהיעדרות הבעל. וגם זה היה נדיר מאוד.

חובת שמירת בבוד-המשפחה חלה על כל בני המשפחה. בת כי תסטה, אשה כי תזנה וגבר כי יפגע בכבוד בת או אשה -דינם מוות.

מפטיר והפטרה פרשת לך לך בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת לך לך בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

גהאד ושנאת היהודים

כמו רבים אחרים מאנשי האחים המוסלמים בימי נאצר, ערפאת נסע בשנת 1957 לסעודיה. בשנת 1959 חבר שם לח׳ליל אל־ווזיר, שנודע לימים כאבו־ג׳יהאד, והקים איתו את פת״ח. מפעלם הראשון היה העיתון ׳פלסטין שלנו׳, שהטיף לחידוש המתקפה הצבאית על ישראל. עיקר המימון לפעילויות הארגון הגיע בימים ההם מאוצרותיו של המופתי. אולם המופתי היה פטרון הארגון לא רק מבחינה חומרית. גם שנים אחר כך, בשנת 1967 ובשנת 1968 – סיפר מוחי א־דין אל־חוסייני, חתנו של המופתי – נהגו ערפאת והמופתי להיפגש בביתו של האחרון ברבת עמון. ״חאג׳ אמין הרגיש שערפאת הוא האיש הנכון לרשת ממנו את הנהגת האומה הפלסטינית. הוא האמין שערפאת יוכל לשאת בנטל הזה״.

הצלחותיו התעמולתיות של פת״ח הובילו את נאצר, שראה בו ארגון־חזית של האחים המוסלמים, להקים כמשקל נגד את אש״ף. המופתי התנגד לכך בחריפות, כי אש״ף היה מתון מדי לטעמו. ״גם חאג׳ אמין וגם פת״ח גרסו שיש לעודד פעילות חבלנית מעבר לקווי שביתת הנשק עם ישראל, לגרום לפעולות גמול מצדה וכך לגרור את מדינות ערב למלחמה כוללת נגד ישראל״. סעודיה צידדה אף היא בפת״ח, משום ששיתוף הפעולה שלו עם האחים המוסלמים מתנגדי נאצר תאם את מדיניותה באותם ימים.

מלחמת ששת הימים הייתה נקודת המפנה ביחסים בין אש״ף לפת״ח. פת״ח המשיך לאחר המלחמה לפרוט על אותו מיתר רטורי. ״מחקנו בדם קדושינו את חרפת התבוסה״, הצהיר הארגון בשנת 1968. ״הכרזנו גלויות באוזני צעירינו על ג׳יהאד, והקרבנו על מזבחו את הטובים שבהם״. אש״ף, לעומת זאת, השתנה לחלוטין: פת״ח הצטרף לשורותיו והיה לגורם הדומיננטי בתוכו. בתום חודשים ספורים התמנה ערפאת ליו״ר הארגון. בעידודו של אל־חוסייני, שהציג את ערפאת בפני פייסל מלך סעודיה, החל כסף סעודי לזרום אל קופת אש״ף.

היסטוריה מוקדמת זו מסבירה מדוע אמנת חמאס מגלה יחם חיובי כלפי אש״ף. אמנם התמורות האידאולוגיות הרבות שחלו עם השנים באש״ף לא הושפעו מהקוראן, אלא מזהותם של הגופים שמימנו את אש״ף ומרוחות הזמן, אולם ערפאת עצמו ואחמד יאסין היו מאז ומתמיד בעלי עמדה זהה בסוגיות הפוליטיות והדתיות המרכזיות:

ראשית, ערפאת לא זנח מעולם את שאיפתו להשמיד את ישראל. ״שלום, בעינינו, פירושו החרבת ישראל״, אמר ליומון הוונצואלי ׳אל־מונדו׳ בשנת 1980. ״אנו מתכוננים למלחמה כוללת, מלחמה שתימשך דורות״. גם הסכם אוסלו משנת 1993 היה בעיניו תמרון טקטי זמני, וכדי להעביר מסר זה למאזיניו הוא אזכר אירועים מההיסטוריה המוסלמית: ״אנו מכבדים הסכמים״, אמר, ״כפי שהנביא מוחמר וצלאח א־דין כיבדו את ההסכמים שחתמו עליהם״. שני מנהיגים מוסלמים אלו חתמו על הסכמי הפסקת אש כשהיו חלשים צבאית, והפרו אותם ברגע שצברו די כוח.

הסירוב להכיר בישראל מתבטא במיוחד בכך שגם בעידן אוסלו, כל ספרי הלימוד החדשים והמפות של הרשות הפלסטינית אינם מזכירים את שמה של ישראל ולא את ההיסטוריה היהודית. אפילו המפות המעודכנות ביותר המשמשות בבתי הספר של הרשות מאמינות שישראל תחוסל: כל השטח שבין הירדן ובין הים התיכון מסומן בהן בפלסטין ערבית מאוחדת.

יאסין וערפאת החזיקו בעמדה זהה גם לגבי השואה, האירוע החשוב ביותר בכינונה של מדינת ישראל ובתודעתם של אזרחיה. שניהם ביקשו להותיר כטאבו אותה ואת פרשת קשריו של המופתי עם הנאציזם. שום ספר לימוד של הרשות הפלסטינית אינו טורח להזכיר את אושוויץ. פקיד ברשות הציע פעם לשנות זאת, אך נענה במחאה סוערת. ״אין לנו עניין בלימוד השואה״, הגיב יו״ר ועדת החינוך של המועצה המחוקקת הפלסטינית. עמיתו למועצה, איש הנהגת פת״ח חאתם עבד אל־קאדר, הוסיף כי לימוד השואה הוא ״סכנה חמורה״ לזהות הפלסטינית. ״אם ההחלטה [בדבר לימוד השואה] תתקיים, אין ספק שהיא תהרוס את החלום הפלסטיני ואת השאיפות הפלסטיניות. היא תשמיד את העבר, ההווה והעתיד הפלסטיניים בכללותם״.

לעומת זאת, נראה ששום ״סכנה חמורה״, ואפילו לא סכנה מזערית, אינה נשקפת לזהות הפלסטינית מהפצתה, באישור מזורז של הרשות הפלסטינית, של יצירתו הפרוגרמטית של היטלר ימיין קאמפף׳. זו הגיעה למקום השישי ברשימת רבי־המבר בשטחים הפלסטיניים בשנת 1999, מתרגם הספר לערבית העיר במבוא שכתב על הרלבנטיות המתמדת של המחבר: ״ארולף היטלר אינו שייך רק לעם הגרמני; הוא אחד מאותם אישים גדולים שכמעט עצרו את מהלך ההיסטוריה, ושינו את כיוון תנועתה […] הנאציונל־סוציאליזם לא מת עם מותו של נביאו. אדרבה, זרעיו מתרבים בכל אתר מתחת לשמים״.בעוד הרשות הפלסטינית זורעת כך את זרעי הנאציונל־סוציאליזם וקוצרת יבול של פיגועים רצחניים ביהודים, מדיניות ישראל מוצגת בכל כלי התקשורת שלה כהמשך של הנאציזם ואף בהתגברות שלו. ההשוואה התכופה בין המדיניות הישראלית לזו הנאציונל־סוציאליסטית – בביטויים כגון ״הנאציזם של היהודים״, ״האויב הכמו־נאצי״, ״מעשים נאצי־ציוניים״ – היא סוג מסוים של הכחשת השואה, כזה המצדיק מדיניות השמדה אנטי־יהודית אך מייחס אותה לקורבנותיה.

שלישית, כמוסלמי אדוק נותר ערפאת מחויב לג׳יהאד עד אחרית ימיו. כשעלה לרגל למכה בשנת 1978 נשא נאום יוצא דופן, שבו הגדיר את המאבק ל״שחרור״ ירושלים כחובתו של כל מוסלמי. ״מכאן״, קרא, ״ממולדתו של הנביא, מערש האיסלאם, אני מכריז על פתיחת השער למלחמת הקודש לשחרור פלסטין ולהשבתה של ירושלים״. בעת אינתיפאדת אל־אקצה הסלים ערפאת את הרטוריקה הדתית שלו. שוב ושוב הביע את משאלתו למות כשהיד, ובנאום טלוויזיוני תיאר את פלסטין כ״שטח הרבאט״ – מונח דתי המציין את קו החזית בג׳יהאד נגד הכופרים. אין לתמוה אפוא על כי בספרי לימוד לכיתות ז-ח ברשות הפלסטינית מהוללים הג׳יהאד והשהאדה, מות הקדושים, במשפטים נוסח ״לנפש האצילה שתי מטרות: המוות והתשוקה אליו״, ועל כי המלחמה על כל מטר מרובע של אדמה איסלאמית מתוארת בהם כחובה דתית.

״ביום שיקבל אש״ף את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״ – הכריז חמאס באמנתו משנת 1988. עשור שנים לאחר מכן היה אש״ף עתיד להשתרך מאחורי האיסלאמיסטים.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

Le Makhzen réitéra plus qu'en aucun autre temps le rappel des droits des juifs et de leurs enga­gements écrits dans la loi des « gens protégé

            D'après Germain Ayache, « El Akalia Elyahoudia Fi Maghrib Ma Kabla Istiamar » (« La Minorité juive du Maroc avant la colonisation »), Revue Dar Al-Niaba, n° 12, 1986, p. 11

[1]         Le sultan Moulay Hassan Ier demanda, au sujet des droits des « Ahl Eddhimma », l'avis d'un ensemble de savants dont Jaâfer Al Kettani, Mohamed Guennoun, Ahmed Bel Haj et Abdellah Al Ouadghiri. Dans leur réponse, on relève : « Le Sultan a édicté un dahir chérifien détaillant ce que les juifs ont perpétré en faits inconvenants reniant leurs engagements, et demandant aux gens du savoir ce que la loi "Chraâ" prévoit en la matière… Quand l'ordre supérieur par la grâce de Dieu nous est parvenu, nous l'avons accueilli très volon­tiers et nous avons examiné l'affaire avec attention. Nous avons constaté que les juifs "Ahl Eddhimma" ont dépassé les bornes par leurs agissements, renié leurs engagements et bafoué le pouvoir de leur gouverneur musulman, élevant leur puissance (Dieu les confonde !) par-dessus. Ils se sont déclarés les exécuteurs comme s'ils étaient les juges responsables. Ils ont atteint ce qu'ils visaient en corruption, instituant cela sur les bases de la trahison et de l'entêtement, croyant que le Prince des Croyants n'est pas vigilant et que leurs actes ne pourront être réprimés. Il est nécessaire de les punir sévèrement et de repousser leurs méfaits. S'ils récidivent, ils mériteraient les pires sanc­tions. Leurs actes sont égarements évidents et leur persévérance est un bouleversement dans la religion. La situation des "Ahl Eddhimma" est établie, et dans les registres des savants clairement inscrite, et le pacte institué par Notre Seigneur Sidna Omar, Dieu l'agrée, en est la base… » [D'après le manuscrit : « Eddourar al Jawharyafi madh al khilafa al hassanya » de Ahmed Ben Mohamed ben Hamdoun Bni Lhaj, Bibliothèque Royale, n° 512.]

À ce propos, le sultan Moulay Al Hassan affirma, à l'occasion du début du nouveau siècle de l'hégire 

« Les gens protégés ont été appelés ainsi parce qu'ils sont sous la responsabilité de l'islam, il faut les préserver et les défendre ; verser leur sang et voler leurs biens sont interdits

Et en une autre occasion, il déclara, rappelant leurs obligations 

« Ils sont tenus à des engagements et à des conditions qu'ils doivent respecter et appliquer; autrement, leur violation pourrait induire un mal auquel leur commu­nauté n'échapperait pas et de ce fait, il n'y aurait plus de protection

5.- Le Makhzen appela ouvertement les juifs, à s'adresser directement au Sultan pour exposer les abus et les plaintes. Dans ce sens, il est mentionné dans une lettre du Ministre des Affaires étrangères de Moulay Al Hassan, adressée aux juifs de Marrakech 

« Vous êtes "des gens protégés" et vous êtes de ses sujets. Le Sultan, que Dieu l'assiste, n'aime pas qu'une oppression, une injustice ou un mal vous atteignent de quiconque ; mais au contraire, il faut que vous en soyez préservés et en sûreté, vivant dans de bonnes conditions, une vie satisfaisante… Le Sultan, Dieu le glorifie, m'a ordonné de vous écrire pour que vous nous signaliez par écrit les faits vous concernant pour que je les rapporte à son illustre connaissance

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

קיז

פ׳ תזריע. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש והכולל, כמוה״ר חיים הלוי ישצ״ו, שלום. שלום.

מכתבו ברעם ורעש הגיעני, ונחמתי כי תארתי את כבודו, ענותן כהלל, והוא קפדן יותר משמאי. מ״ש כבודו כי הללו בשערים את דרושיו, ואני געלתים ומאסתים, וכו', חולין הוא לך לומר כן, לא מאסתים ולא געלתים, רק לא אהבתים, והמהללים, לא מפיהם אנו חיין, שקבעו לעצמם גם בזה הלכתא כבית הלל, כלה נאה וחסודה, אף אם היא חגרת וסוטא (כתובות י״ז), דשנא זה מזה, ושנא גם ממי שלקח מקח רע מן השוק (שם), דהתם נפיק חורבה מדבור של אמת, והכא נפיק חורבא מדבר שקר, ואף מהשתיקה, כי נשחתים הכתובים ומאמרי רז״ל באופן אותם ׳הדרושים, ומי לגו גדול מר׳ עקיבא זיע״א, ולפעמים כשדרש באגדה דבר המעקם את הכתוב הוכיחוהו חביריו, ואמרו לו מה לד אצל אגדה וכר (חגיגה י״ד, סנהדרין ט״ז), ועוד מצאתי בשם הספרי (פ׳ דברים פרשה א׳) שר׳ יהודה ברבי דרש הפך הנראה בכתוב, ואמר לו ר׳ יוסי בן דורמסקית, למה אתה מעוות עלינו את הכתובים, ע״ש. ומה גם שהמהללים שזכר כבודו, אחר המח״ר מכבודם הרם, או שהם פתאים, או חנפים, שדברו אחת בפה ושבע בלב, וגם אני כמו הם, בדברי עם ההמון ששאלו, אבל ביני ובינו, פי ולבי שוים, ומאהבתיה דמר גליתי את אזנו, לבל יוסיף עוד לבנות בנינים ע״פ הסודות והספירות, שאין מכיר .בהן אף אחד מעיר, כי הרבנים והחכמים עוסקים רק בש״ס ובפוסקים, וההמון בתהלים ומשניות ערומות בלי אף פי׳ המלות, ובסוד״ך אל תבא נפשם, כי אין מבין סודותיה וחסרון ההבנה מביא לידי חשד שאפשר שאינם סודות רק דברים בדויים מלב חלילה, כי אין יודע ואין מכריע, ועל כגון זה שמעתי מחכם אחד אשכנזי עובד אורח, על איש שהלך למקום שאין .בהם יודע סודות, ושאל אותו רב המקום, אם הוא חכם בש״ס או בפוסקים, והשים לאו, אם יש לו כסף, והשיב לאו, רק מכיר הרבה בסודות, ואמר הרב דרך הלצה, זהו מ״ש ירמיה, אל יתהלל חכם, והוא אינו חכם, כי צריך לאמת דבריו בחכמתו, ואי אפשר לשקר, וכן עשיר, וכן גבור, אי אפשר להם לשקר, כי המבחן לפניהם, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, אף שאין בו, כשיאמר השכל ויודע את ה׳, דהיינו שהוא בעל סודות [כמו שהם אומרים, שהם הם היודעים את ה׳], ואין מי שיכחישם, כי כל הקהל אינם יודעים סודות, ע״כ. וכן להפך, אין מי שיאמין בדבריהם, רק בספק ובחשד הם עומדים.

וכן ענין בגמטרייאותיו אם יהיו הפך המסורת, הוא קשה מאד, ולדעתי המעט, אמורא רבה איכא, דלא נעלם מעיניה דמר, שכמה דיני התורה תלויים לחסיר ויתיר, והדבר הגדול של מסירת קביעות המועדים ביד בית דין, אפילו שוגגים אפילו מזידים, נקראו במועדם, הוא נשמע מחסרון וא״ו של תקראו אתם במועדם, אתם כתיב, כמ״ש בר״ה דף כ״ה ע״א, ע״ש. וא״כ היאך נוכל לחדש חדושים הפך המסורת ן ואף שיש מרז״ל דס״ל יש אם למקרא כמ״ש בסוכה דף ו׳ ע״ב, ובכמה מקומות, מ״מ לא עקרו המסורת לגמרי, ולא הוסיפו שום אות בפועל, ואך כבודו בגמרייאותיו, הוא מחסר ומוסיף בפועל, ועושה בכתובי׳

כאשר לבו חפץ, ואין אלו חדושים, רק הדושים. ומ״ש כבודו, כי לא הבנתי את ערכם, ולא את טעמם, לכן מאסתים וכו', כן הוא ידידי, לא מצאתי להם לא ערך ולא טעם, ולכן לא אהבתים, והנה לפניך ידידי הרב הגדול כמוהר״ר רפאל אנקאווה ישצ״ו, קרא נא לפניו שנים שלשה עמודים, ואמור לו שיחוה לך דעתו באמת הגמור בלי שום חונף חלילה, ובטחוני חזק, שיאמר לך כדברי, ואם לא אמר, איני אחראי לו, הנר׳ לע״ד כתבתי, ועל שאר דבריו אין להשיב, כי נאמרו בעידן רתחא, ואחר הרעש, יתחרט עליהם, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר