ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
מעמדה ואורח-חייה של האשה הבדואית במשפחה ובחברה
האשה בחברה הבדואית היא קניינו של הגבר ומעמדה דומה למעמד של שפחה, וכל מה שמטילים עליה -זה חלקה מן אללה.
בניגוד לחברה העירונית והכפרית אין האשה הבדואית חייבת לכסות את פניה, והיא רשאית לשבת בחברת גברים. היא נוהגת לכסות רק את אפה ואת פיה בצעיפה או במחרוזת מטבעות על אפה, ששימשה גם כתכשיט ליופי, זאת לפי בחירתה. על דעת איש במשפחה לא יעלה לחשוב, ולהרהר בכובד המעמסה המוטלת עליה, לעזור לה בעמלה, כי זהו נוהג מקובל ומוסכם.
מוטל עליה לבשל, לכבס, לתפור, לאפות, לטוות, לארוג, לחלוב, לחבוט חמאה בנאד וגם להאכיל את הבהמות ולנהוג בצאן. הגבר בז לעבודה ואינו מרבה לעבוד. אם האשה נופלת למשכב ללא קום, ישא בעלה כעבור זמן אשה אחרת, והחיים נמשכים. היתומים שנותרו יגדלו ככל בעלי-החיים בשבט. מי שנשאר בחיים נשאר מן אללה, ומי שמת מת מן אללה.
על האשה מוטל גם לשאוב מים מן הבאר בג'רה (כד) או בפח על ראשה. רק אם המרחק גדול, תעמיס שני פחים על חמור. היא טוחנת את החיטה, לשה את הקמח ואופה לחם ופיתות בעצים שקוששה.
הבדואים אכלו מתוך קערות חרס, או מתוך מגש נחושת עגול (סניה), ולא השתמשו בכלי-אוכל; שתו ישר מכלי החרס ולא השתמשו בכוסות. לכל משפחה
היה ספל עשוי פח לדלות מים מן הכד הגדול ולמלא את כדי החרס הקטנים. האשה ניצלה כל עשב טוב למאכל וגם יבשה ירקות, בישלה בשד כבשים, עזים, או גמלים שכל בני השבט שוחטים, על-פי רוב לפני המתת. היא גידלה תרנגולות לבני המשפחה; את הקפה קלה הגבר במחבט בחל וטחן אותו.
כולם שתו חלב גמלים, כבשים ועזים, ומן הנותר עשו לבן, גבינה וחמאה בתוך נאד מעור של עזים, שהיה תלוי על שני מוטות-עץ; הם היו חובצים את החלב עד שהפך לחמאה. רוב תבשיליהם היו קטניות, עדשים, חומוס, שעועית, אפונה וירקות מיובשים. סוכר, קפה וירקות טריים קנו הגברים בעיר, כל אחד לפי יכולתו.
בשעות הפנאי טוותה האשה חוטים מצמר עזים, ומצמר כבשים מילאו מזרנים, וגם טוו חוטים לאריגת מלבושים לבעל, לאשה ולילדים. את הבגדים צבעה בצבע כחול-כהה, שנתקבל מקליפות הרימון.
בעיות היגיינה
ההיגיינה לא העסיקה את הבדואים. מחוסר מים התרחצו לעיתים רחוקות. הם לא היו מודעים לניקיון ולבריאות. לילדים רחצו את הפנים בלבד, ואת הגוף רחצו רק במקרים שנזדמנו ליד מקווה-מים במדבר. רק הנשים שמרו על היגיינה מסורתית בחלקים מסויימים של גופן.
את המחלות ריפאו בדרבים ובאמצעים פרימיטיוויים, שלעיתים לא הצילן ממוות. הבל מן אללה, אם כי הרבו להשתמש בעשבי-מרפא ובכוויות באש, שנחשבו אמצעי ריפוי אמינים. במחלות עיניים טיפלו רק במצבים קשים. אז היו נוסעים לרופאים בערים.
חיי המין התנהלו בעיקר במסגרת המשפחה. האשה היא כאמור קניינו של הגבר והוא שקנה אותה תמורת מוהר, או תמורת גמל שגידל מנעוריו, הכל לפי המעמד. המעמד בשבט נשמר, וכל אחד השיג אשה לפי מעמדו ומצבו הכלכלי. הזנות היתה אסורה והפצתה היתה כרוכה בסכנת חיים. הם שמרו על"לא תנאף" ו״לא תחמוד אשת רעך" ועל מרבית עשרת הדברות, לפיהן שפטו והענישו.
משבב זכר ובהמה בסתר היו מקובלים. באלמנה לא נגעו, ואם הרתה היתה צפויה לעונש מוות. אם הצליחו לבוא במגע עם אשה בסתר, זה היה רק עם אשת-איש בשדה, או בהיעדרות הבעל. וגם זה היה נדיר מאוד.
חובת שמירת בבוד-המשפחה חלה על כל בני המשפחה. בת כי תסטה, אשה כי תזנה וגבר כי יפגע בכבוד בת או אשה -דינם מוות.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים
כמו רבים אחרים מאנשי האחים המוסלמים בימי נאצר, ערפאת נסע בשנת 1957 לסעודיה. בשנת 1959 חבר שם לח׳ליל אל־ווזיר, שנודע לימים כאבו־ג׳יהאד, והקים איתו את פת״ח. מפעלם הראשון היה העיתון ׳פלסטין שלנו׳, שהטיף לחידוש המתקפה הצבאית על ישראל. עיקר המימון לפעילויות הארגון הגיע בימים ההם מאוצרותיו של המופתי. אולם המופתי היה פטרון הארגון לא רק מבחינה חומרית. גם שנים אחר כך, בשנת 1967 ובשנת 1968 – סיפר מוחי א־דין אל־חוסייני, חתנו של המופתי – נהגו ערפאת והמופתי להיפגש בביתו של האחרון ברבת עמון. ״חאג׳ אמין הרגיש שערפאת הוא האיש הנכון לרשת ממנו את הנהגת האומה הפלסטינית. הוא האמין שערפאת יוכל לשאת בנטל הזה״.
הצלחותיו התעמולתיות של פת״ח הובילו את נאצר, שראה בו ארגון־חזית של האחים המוסלמים, להקים כמשקל נגד את אש״ף. המופתי התנגד לכך בחריפות, כי אש״ף היה מתון מדי לטעמו. ״גם חאג׳ אמין וגם פת״ח גרסו שיש לעודד פעילות חבלנית מעבר לקווי שביתת הנשק עם ישראל, לגרום לפעולות גמול מצדה וכך לגרור את מדינות ערב למלחמה כוללת נגד ישראל״. סעודיה צידדה אף היא בפת״ח, משום ששיתוף הפעולה שלו עם האחים המוסלמים מתנגדי נאצר תאם את מדיניותה באותם ימים.
מלחמת ששת הימים הייתה נקודת המפנה ביחסים בין אש״ף לפת״ח. פת״ח המשיך לאחר המלחמה לפרוט על אותו מיתר רטורי. ״מחקנו בדם קדושינו את חרפת התבוסה״, הצהיר הארגון בשנת 1968. ״הכרזנו גלויות באוזני צעירינו על ג׳יהאד, והקרבנו על מזבחו את הטובים שבהם״. אש״ף, לעומת זאת, השתנה לחלוטין: פת״ח הצטרף לשורותיו והיה לגורם הדומיננטי בתוכו. בתום חודשים ספורים התמנה ערפאת ליו״ר הארגון. בעידודו של אל־חוסייני, שהציג את ערפאת בפני פייסל מלך סעודיה, החל כסף סעודי לזרום אל קופת אש״ף.
היסטוריה מוקדמת זו מסבירה מדוע אמנת חמאס מגלה יחם חיובי כלפי אש״ף. אמנם התמורות האידאולוגיות הרבות שחלו עם השנים באש״ף לא הושפעו מהקוראן, אלא מזהותם של הגופים שמימנו את אש״ף ומרוחות הזמן, אולם ערפאת עצמו ואחמד יאסין היו מאז ומתמיד בעלי עמדה זהה בסוגיות הפוליטיות והדתיות המרכזיות:
ראשית, ערפאת לא זנח מעולם את שאיפתו להשמיד את ישראל. ״שלום, בעינינו, פירושו החרבת ישראל״, אמר ליומון הוונצואלי ׳אל־מונדו׳ בשנת 1980. ״אנו מתכוננים למלחמה כוללת, מלחמה שתימשך דורות״. גם הסכם אוסלו משנת 1993 היה בעיניו תמרון טקטי זמני, וכדי להעביר מסר זה למאזיניו הוא אזכר אירועים מההיסטוריה המוסלמית: ״אנו מכבדים הסכמים״, אמר, ״כפי שהנביא מוחמר וצלאח א־דין כיבדו את ההסכמים שחתמו עליהם״. שני מנהיגים מוסלמים אלו חתמו על הסכמי הפסקת אש כשהיו חלשים צבאית, והפרו אותם ברגע שצברו די כוח.
הסירוב להכיר בישראל מתבטא במיוחד בכך שגם בעידן אוסלו, כל ספרי הלימוד החדשים והמפות של הרשות הפלסטינית אינם מזכירים את שמה של ישראל ולא את ההיסטוריה היהודית. אפילו המפות המעודכנות ביותר המשמשות בבתי הספר של הרשות מאמינות שישראל תחוסל: כל השטח שבין הירדן ובין הים התיכון מסומן בהן בפלסטין ערבית מאוחדת.
יאסין וערפאת החזיקו בעמדה זהה גם לגבי השואה, האירוע החשוב ביותר בכינונה של מדינת ישראל ובתודעתם של אזרחיה. שניהם ביקשו להותיר כטאבו אותה ואת פרשת קשריו של המופתי עם הנאציזם. שום ספר לימוד של הרשות הפלסטינית אינו טורח להזכיר את אושוויץ. פקיד ברשות הציע פעם לשנות זאת, אך נענה במחאה סוערת. ״אין לנו עניין בלימוד השואה״, הגיב יו״ר ועדת החינוך של המועצה המחוקקת הפלסטינית. עמיתו למועצה, איש הנהגת פת״ח חאתם עבד אל־קאדר, הוסיף כי לימוד השואה הוא ״סכנה חמורה״ לזהות הפלסטינית. ״אם ההחלטה [בדבר לימוד השואה] תתקיים, אין ספק שהיא תהרוס את החלום הפלסטיני ואת השאיפות הפלסטיניות. היא תשמיד את העבר, ההווה והעתיד הפלסטיניים בכללותם״.
לעומת זאת, נראה ששום ״סכנה חמורה״, ואפילו לא סכנה מזערית, אינה נשקפת לזהות הפלסטינית מהפצתה, באישור מזורז של הרשות הפלסטינית, של יצירתו הפרוגרמטית של היטלר ימיין קאמפף׳. זו הגיעה למקום השישי ברשימת רבי־המבר בשטחים הפלסטיניים בשנת 1999, מתרגם הספר לערבית העיר במבוא שכתב על הרלבנטיות המתמדת של המחבר: ״ארולף היטלר אינו שייך רק לעם הגרמני; הוא אחד מאותם אישים גדולים שכמעט עצרו את מהלך ההיסטוריה, ושינו את כיוון תנועתה […] הנאציונל־סוציאליזם לא מת עם מותו של נביאו. אדרבה, זרעיו מתרבים בכל אתר מתחת לשמים״.בעוד הרשות הפלסטינית זורעת כך את זרעי הנאציונל־סוציאליזם וקוצרת יבול של פיגועים רצחניים ביהודים, מדיניות ישראל מוצגת בכל כלי התקשורת שלה כהמשך של הנאציזם ואף בהתגברות שלו. ההשוואה התכופה בין המדיניות הישראלית לזו הנאציונל־סוציאליסטית – בביטויים כגון ״הנאציזם של היהודים״, ״האויב הכמו־נאצי״, ״מעשים נאצי־ציוניים״ – היא סוג מסוים של הכחשת השואה, כזה המצדיק מדיניות השמדה אנטי־יהודית אך מייחס אותה לקורבנותיה.
שלישית, כמוסלמי אדוק נותר ערפאת מחויב לג׳יהאד עד אחרית ימיו. כשעלה לרגל למכה בשנת 1978 נשא נאום יוצא דופן, שבו הגדיר את המאבק ל״שחרור״ ירושלים כחובתו של כל מוסלמי. ״מכאן״, קרא, ״ממולדתו של הנביא, מערש האיסלאם, אני מכריז על פתיחת השער למלחמת הקודש לשחרור פלסטין ולהשבתה של ירושלים״. בעת אינתיפאדת אל־אקצה הסלים ערפאת את הרטוריקה הדתית שלו. שוב ושוב הביע את משאלתו למות כשהיד, ובנאום טלוויזיוני תיאר את פלסטין כ״שטח הרבאט״ – מונח דתי המציין את קו החזית בג׳יהאד נגד הכופרים. אין לתמוה אפוא על כי בספרי לימוד לכיתות ז-ח ברשות הפלסטינית מהוללים הג׳יהאד והשהאדה, מות הקדושים, במשפטים נוסח ״לנפש האצילה שתי מטרות: המוות והתשוקה אליו״, ועל כי המלחמה על כל מטר מרובע של אדמה איסלאמית מתוארת בהם כחובה דתית.
״ביום שיקבל אש״ף את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״ – הכריז חמאס באמנתו משנת 1988. עשור שנים לאחר מכן היה אש״ף עתיד להשתרך מאחורי האיסלאמיסטים.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Le Makhzen réitéra plus qu'en aucun autre temps le rappel des droits des juifs et de leurs engagements écrits dans la loi des « gens protégé
D'après Germain Ayache, « El Akalia Elyahoudia Fi Maghrib Ma Kabla Istiamar » (« La Minorité juive 
du Maroc avant la colonisation »), Revue Dar Al-Niaba, n° 12, 1986, p. 11
[1] Le sultan Moulay Hassan Ier demanda, au sujet des droits des « Ahl Eddhimma », l'avis d'un ensemble de savants dont Jaâfer Al Kettani, Mohamed Guennoun, Ahmed Bel Haj et Abdellah Al Ouadghiri. Dans leur réponse, on relève : « Le Sultan a édicté un dahir chérifien détaillant ce que les juifs ont perpétré en faits inconvenants reniant leurs engagements, et demandant aux gens du savoir ce que la loi "Chraâ" prévoit en la matière… Quand l'ordre supérieur par la grâce de Dieu nous est parvenu, nous l'avons accueilli très volontiers et nous avons examiné l'affaire avec attention. Nous avons constaté que les juifs "Ahl Eddhimma" ont dépassé les bornes par leurs agissements, renié leurs engagements et bafoué le pouvoir de leur gouverneur musulman, élevant leur puissance (Dieu les confonde !) par-dessus. Ils se sont déclarés les exécuteurs comme s'ils étaient les juges responsables. Ils ont atteint ce qu'ils visaient en corruption, instituant cela sur les bases de la trahison et de l'entêtement, croyant que le Prince des Croyants n'est pas vigilant et que leurs actes ne pourront être réprimés. Il est nécessaire de les punir sévèrement et de repousser leurs méfaits. S'ils récidivent, ils mériteraient les pires sanctions. Leurs actes sont égarements évidents et leur persévérance est un bouleversement dans la religion. La situation des "Ahl Eddhimma" est établie, et dans les registres des savants clairement inscrite, et le pacte institué par Notre Seigneur Sidna Omar, Dieu l'agrée, en est la base… » [D'après le manuscrit : « Eddourar al Jawharyafi madh al khilafa al hassanya » de Ahmed Ben Mohamed ben Hamdoun Bni Lhaj, Bibliothèque Royale, n° 512.]
À ce propos, le sultan Moulay Al Hassan affirma, à l'occasion du début du nouveau siècle de l'hégire
« Les gens protégés ont été appelés ainsi parce qu'ils sont sous la responsabilité de l'islam, il faut les préserver et les défendre ; verser leur sang et voler leurs biens sont interdits
Et en une autre occasion, il déclara, rappelant leurs obligations
« Ils sont tenus à des engagements et à des conditions qu'ils doivent respecter et appliquer; autrement, leur violation pourrait induire un mal auquel leur communauté n'échapperait pas et de ce fait, il n'y aurait plus de protection
5.- Le Makhzen appela ouvertement les juifs, à s'adresser directement au Sultan pour exposer les abus et les plaintes. Dans ce sens, il est mentionné dans une lettre du Ministre des Affaires étrangères de Moulay Al Hassan, adressée aux juifs de Marrakech
« Vous êtes "des gens protégés" et vous êtes de ses sujets. Le Sultan, que Dieu l'assiste, n'aime pas qu'une oppression, une injustice ou un mal vous atteignent de quiconque ; mais au contraire, il faut que vous en soyez préservés et en sûreté, vivant dans de bonnes conditions, une vie satisfaisante… Le Sultan, Dieu le glorifie, m'a ordonné de vous écrire pour que vous nous signaliez par écrit les faits vous concernant pour que je les rapporte à son illustre connaissance
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קיז
פ׳ תזריע. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
רבי יוסך משאש
ידידי החה״ש והכולל, כמוה״ר חיים הלוי ישצ״ו, שלום. שלום.
מכתבו ברעם ורעש הגיעני, ונחמתי כי תארתי את כבודו, ענותן כהלל, והוא קפדן יותר משמאי. מ״ש כבודו כי הללו בשערים את דרושיו, ואני געלתים ומאסתים, וכו', חולין הוא לך לומר כן, לא מאסתים ולא געלתים, רק לא אהבתים, והמהללים, לא מפיהם אנו חיין, שקבעו לעצמם גם בזה הלכתא כבית הלל, כלה נאה וחסודה, אף אם היא חגרת וסוטא (כתובות י״ז), דשנא זה מזה, ושנא גם ממי שלקח מקח רע מן השוק (שם), דהתם נפיק חורבה מדבור של אמת, והכא נפיק חורבא מדבר שקר, ואף מהשתיקה, כי נשחתים הכתובים ומאמרי רז״ל באופן אותם ׳הדרושים, ומי לגו גדול מר׳ עקיבא זיע״א, ולפעמים כשדרש באגדה דבר המעקם את הכתוב הוכיחוהו חביריו, ואמרו לו מה לד אצל אגדה וכר (חגיגה י״ד, סנהדרין ט״ז), ועוד מצאתי בשם הספרי (פ׳ דברים פרשה א׳) שר׳ יהודה ברבי דרש הפך הנראה בכתוב, ואמר לו ר׳ יוסי בן דורמסקית, למה אתה מעוות עלינו את הכתובים, ע״ש. ומה גם שהמהללים שזכר כבודו, אחר המח״ר מכבודם הרם, או שהם פתאים, או חנפים, שדברו אחת בפה ושבע בלב, וגם אני כמו הם, בדברי עם ההמון ששאלו, אבל ביני ובינו, פי ולבי שוים, ומאהבתיה דמר גליתי את אזנו, לבל יוסיף עוד לבנות בנינים ע״פ הסודות והספירות, שאין מכיר .בהן אף אחד מעיר, כי הרבנים והחכמים עוסקים רק בש״ס ובפוסקים, וההמון בתהלים ומשניות ערומות בלי אף פי׳ המלות, ובסוד״ך אל תבא נפשם, כי אין מבין סודותיה וחסרון ההבנה מביא לידי חשד שאפשר שאינם סודות רק דברים בדויים מלב חלילה, כי אין יודע ואין מכריע, ועל כגון זה שמעתי מחכם אחד אשכנזי עובד אורח, על איש שהלך למקום שאין .בהם יודע סודות, ושאל אותו רב המקום, אם הוא חכם בש״ס או בפוסקים, והשים לאו, אם יש לו כסף, והשיב לאו, רק מכיר הרבה בסודות, ואמר הרב דרך הלצה, זהו מ״ש ירמיה, אל יתהלל חכם, והוא אינו חכם, כי צריך לאמת דבריו בחכמתו, ואי אפשר לשקר, וכן עשיר, וכן גבור, אי אפשר להם לשקר, כי המבחן לפניהם, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, אף שאין בו, כשיאמר השכל ויודע את ה׳, דהיינו שהוא בעל סודות [כמו שהם אומרים, שהם הם היודעים את ה׳], ואין מי שיכחישם, כי כל הקהל אינם יודעים סודות, ע״כ. וכן להפך, אין מי שיאמין בדבריהם, רק בספק ובחשד הם עומדים.
וכן ענין בגמטרייאותיו אם יהיו הפך המסורת, הוא קשה מאד, ולדעתי המעט, אמורא רבה איכא, דלא נעלם מעיניה דמר, שכמה דיני התורה תלויים לחסיר ויתיר, והדבר הגדול של מסירת קביעות המועדים ביד בית דין, אפילו שוגגים אפילו מזידים, נקראו במועדם, הוא נשמע מחסרון וא״ו של תקראו אתם במועדם, אתם כתיב, כמ״ש בר״ה דף כ״ה ע״א, ע״ש. וא״כ היאך נוכל לחדש חדושים הפך המסורת ן ואף שיש מרז״ל דס״ל יש אם למקרא כמ״ש בסוכה דף ו׳ ע״ב, ובכמה מקומות, מ״מ לא עקרו המסורת לגמרי, ולא הוסיפו שום אות בפועל, ואך כבודו בגמרייאותיו, הוא מחסר ומוסיף בפועל, ועושה בכתובי׳
כאשר לבו חפץ, ואין אלו חדושים, רק הדושים. ומ״ש כבודו, כי לא הבנתי את ערכם, ולא את טעמם, לכן מאסתים וכו', כן הוא ידידי, לא מצאתי להם לא ערך ולא טעם, ולכן לא אהבתים, והנה לפניך ידידי הרב הגדול כמוהר״ר רפאל אנקאווה ישצ״ו, קרא נא לפניו שנים שלשה עמודים, ואמור לו שיחוה לך דעתו באמת הגמור בלי שום חונף חלילה, ובטחוני חזק, שיאמר לך כדברי, ואם לא אמר, איני אחראי לו, הנר׳ לע״ד כתבתי, ועל שאר דבריו אין להשיב, כי נאמרו בעידן רתחא, ואחר הרעש, יתחרט עליהם, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
הרב יעקב משה טולידאנו. מנהיגותו הרבנית-פוליטית-ד"ר משה עובדיה
הרב יעקב משה טולידאנו. מנהיגותו הרבנית-פוליטית של הרב הראשי לת"א יפו ושר הדתות – ד"ר משה עובדיה
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
בשעה 11.00 הגיע לנמל יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות וחבר הכנסת חזני. מר ברגינסקי שאל את אנשי דמנאת, על ידי מי הוקם ארגונם ומי היה הראשון שטיפל בהם. הם הודו כי היה זה מר גרינקר. לעומתו טען חבר הכנסת חזני שאין זכות למנוע ממישהו ללכת למקום שהוא רוצה בו. ובאם אנשים אלה החליטו שהם רוצים להיות במשואה צריך להעבירם לשם. הוא גם איים לצאת בהתקפה ציבורית בכנסת, ובכל דרך אחרת.
אחרי דיון ממושך סוכם להעביר האנשים למקום ניטרלי – לשער העליה. שם ישארו עד אשר תיפול ההכרעה, לאחר בירור שיתקיים בהנהלת הסוכנות.
עוד באותו יום הועברו רוב אנשי דמנאת לשער העליה. למחרת היום הופיע " הצופה " בכותרת רעשנית כי הסוכנות ניסתה להעביר עולים דתיים לחרובית בניגוד לרצונם. המאמר היה מלווה בדמגוגיה זולה. למחרת הוצא בשמנו " גילוי דעת " על נסיונות החטיפה וציד נפשות הנעשים על ידי אנשי הפועל המזרחי.
בכך לא נסתיימה המערכה. הפועל המזרחי החליט כנראה להרחיב את פעולתו מבלי לברור באמצעים. חיפש ומצא. הארגון מאיית בוגמאז עלה על הקרקע ב-22 במאי. חגיגת העליה על הקרקע אשר עמדה להתקיים ב-24 בחודש זה ואשר הוכנה לכל פרטיה, בוטלה בגלל מותו של י. א. וולקני.
למחרת היום הופיעה משלחת ממושב עוצם בפני חנוך הילמן ובראשה מסעוד יפרח ותביעה בפיהם – להוציא את המדריכים מהמושב. כפעולה משלימה הופיע מאמר בעמוד הראשון ב " הצופה " : " מתיישבים דתיים במושב עוצם, בחבל לכיש, מפגינים ותובעים להעבירם למושב של הפועל המזרחי " המאמר היה מלווה גוזמאות, עלילות שווא והסתה שלוחת רסן.
אנחנו החלטנו לא להיכנע לסגנון זול זה שאנשי הפועל המזרחי מעוניינים לגרור אותנו אליו. יצחק קורן העביר אליך קטעי העתונים הנוגעים לפרשה זו. לדעתנו הפועל המזרחי פתח במערכה זו משתי סיבות :
1 – להופיע בקרב הציבור הדתי לקראת הבחירות, בשם המלחמה למען הדת.
2 – לתבוע מם המחלקה להתיישבות יותר מקומות להתיישבות, למעלה מן האחוז שהוקצב להם – קרי עשרים אחוז.
אנחנו מצידנו משתדל שלא להכניס העולים לקלחת מפלגתית כפי שרוצה לעשות זאת הפועל המזרחי "
גרשון צוקר.
בתאריך י"ג בסיון תשט"ו 3.6.55 כותב לי יצחק קורן :
" בוודאי קיבלת את מכתבנו מ-26 במאי, בו פרטנו לך את פרשת תעלולי הפועל המזרחי, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח שידענו לענות בצורה תקיפה של דברי ההשמצה. השתמשנו בהסברת העניינים בכל החומר אשר שלחת לנו וגם במכתבו של עמוס רבל.
אחרי מעשי הפיתוי סרבו 27 משפחות מדמנאת לעבור לחרובית ואז העבירו אותם לשערי העליה. פירצה דומה נעשתה בארגון אשר עבר לעוצם ( לכיש א' ). חלק מן המתיישבים הוסת והאנשים השתתפו בהפגנה בתל אביב ובירושלים בפני המוסדות.
אחרי התגובה החריפה של התנועה, החלטנו לברר בעצם מי רוצה להצטרף להפועל המזרחי ולהעבירם לשם כי הנקודה תישאר צמודה לתנועת המושבים. בימים אלה תצא משלחת כדי לעשות המיון בעוצם. למותר להדגיש את הרעל וההרס ששיטות כאלה בהן נוקט הפועל המזרחי עלולות להכניס בקרב העולים. בימים האחרונים הם נרתעים מפני דעת הקהל.
אני מצרף בזה קטע מפגישת העתונאים שקיימנו בעניין זה. בלי להיכנס לפרטים ברצוני להגיד לך שאם כי עלולים אנו להפסיד כמה משפחות, חשוב לנו וברור שהמערכה הציבורית ומעמדנו בקרב ההתיישבות לא יתערער ".
יצחק קורן.
בקובץ עשור למושבי העולים, מסכם יצחק קורן הפרשה בזו הלשון :
" עם התחלת ביצוע מפעל העליה של תושבי כפרי ההרים שבמרוקו, התחילו נציגי הפועל המזרחי – תחילה במרוקו ואחר כך במרסיי – בפעולה לפתות את עולי הכפרים מהאטלס שלא להצטרף לתנועת המושבים, בנימוק כי במסגרת זו לא יובטחו להם השירותים הדתיים, וכי בשל כך עליהם לתבוע את העברתם למושבי הפועל המזרחי.
הסתה זו אם כי רק קבוצות קטנות נתפסו לה, השפעתה הייתה הרת סכנות משום שהוכנסה ללבם של העולים מהאטלס הדעה, כי לרגל ציד הנפשות שהוחל סביבם, נוח יהיה להם לבוא למוסדות בכל מיני תביעות ודרישות.
עולים שקטים אלה, ספוגי הכיסופים לגאולה זועזעו עד עומק נפשם למראה השיטות אשר בהן נקטו נציגי הפועל המזרחי במרוקו. הדבר הגיע עד לידי כך שסוכם לפנות לרב הדיין במראכש שיפסוק אם מוצדקת ההסתה המנוהלת נגד תנועת המושבים, ובשם הדת כביכול.
למרות פסק דינו של הרב נגד מעשיהם של אנשי הפועל המזרחי הוסיפו אנשים אלה בדרך הנפסדת שהתחילו בה…והדברים הגיעו לשיא, בהתנהגותם עם אנשי דמנאת, בנסותם לפלג את הארגון עוד במרוקו על ידי נציג תנועת המושבים.
בנמל חיפה שידדו מערכה על 27 משפחות מדמנאת ושלחו תועמלנים במדי משטרה להסית העולים עוד לפני רדתם מהאניה. לארח פרשת עולי דמנאת באה פרשת אנשי עוצם בלכיש. שלושה ימים בלבד לאחר הגיעם למקום התיישבותם, כבר ידעו מתיישבי עוצם, מושב המשתייך לתנועת המושבים, להגיע " בכוחות עצמם " לתל אביב ולהפגין לפני משרדי הפועל המזרחי לשם הצטרפותם והעברתם לתנועה זו.
הגיעו הדברים עד כדי כך שאחד המפגינים הרים כלי עבודה והכה בו את המדריך. וכל זה רק שלושה ימים להגיעם ארצה "
( הערה אישית שלי – הנה כי כן אנו עדים מאין באו זרעי הפורענות שהודבקו להם בצדק או שלא בצדק על ידי הציבור הוותיק בישראל. מעדה שכונתה על ידי יצחק קורן במכתבו " עולים שקטים אלה " עד להבאתם, מיד, שלושה ימים לאחר בואם ארצה, לאנשים אלימים, וזאת בשם המפלגה, הדת, הכסאות ורכיבה מכוערת על גבם של עולים תמימים מעדה שקטה ותמימה. אלי פילו )
פקודת המלך להמרה וביטולה-פגיעות בחיי הדת-א.בשן
פרק ט : התאסלמות במאות ה – 17 – 18
שנות בצורת ובעקבותיהן מחלות ומגפות, גרמו למצוקה מיוחדת אצל היהודים, באשר לא נהנו ממחסני המזון של הממשל. כך היה בשנים 1606-1603 כאשר התאסלמו כאלפיים יהודים, וכן ב – 1616-1615 בעקבות בצורת.
התאסלם ואחר כך התנצר.
בראשית המאה ה-17 התאסלם יהודי בשם יששכר בן יצחק אלקאסם, סנדלר במקצועו, שבגיל 20 עבר מספרד לפאס, עבד בשירות השליט במשך עשר שנים, וב-1611 התנצר. בתור נוצרי לא היה יכול להמשיך לחיות במרוקו, והוא עבר לספרד.
בשנת שס״ו ( 1606) התאסלמו מעל חמש מאות יהודים, ולפי גירסה אחרת מעל שש מאות, כולל אנשים נשים, בחורים ובתולות בפאס. כפי שכתבו רבי שאול בן דוד סירירו ורבי שמואל אבן דנאן. בשנים אלה מתו ברעב אלפים, והתאסלמו קרוב לאלף אנשים, נשים וטף.
לפי מקור זר הייתה במאה ה-17 גזרה על ידי הסולטאן, כי על היהודים להתאסלם, ומי שיסרב דמו ראשו. יהודים שילמו שוחד רב כדי לבטל את הגזרה .
כנת שע"ג ( 1613) הגיעו יהודים ממראכש לפאס וסיפרו על הקנס שהוטל עליהם על ידי המלך זידאן, עד שברחו רובם וקצתם המירו'. יש להניח, כי בעלי רכוש שלא רצו לנטוש את רכושם החליטו להתאסלם ולא לברוח.
בשנת ש"צ ( 1630)
לפי רבי סעדיה אבן דנאן, 'זונה אחת… אשתו של מוסא בן טלילה שהייתה חשודה עם גוי אחד והמירה דתה' (בניהו, תשנ״ג, עמי 93). רשיד השני שלט בשנים 1672-1660. כפי שרשם החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי]:
ראשיד ראה בחור מאנסאנו – בן למשפחה ידועה במרוקו – ואמר לו שימיר ואם לאו- יהרוג כל ישראל, והכריחוהו הרבנים שימיר.. ויום הו' כתב המלך בכתב יד גזרת שמד על כל ישראל שבערי מערב או המרה או הריגה והבחור הנזכר הודיע לרבני העיר מארויקוס [מראכש], בהמשך מסופר שהיה נס והבחור שרף כתב הגזרה שהיה בכיס המלך.
פקודת המלך להמרה וביטולה
מולאי אסמעיל (1727- 1679 ) כינס את נכבדי הקהילה היהודית ואמר להם כי הוא שומע זה שנים על בואו של המשיח היהודי, והנה הוא לא בא. הגיע הזמן שתכירו בטעותכם ותקבלו את דת האסלאם. לפי רבי חביב טולידאנו:
בשנת תנ"ב ( 1692) בערב ראש חודש שבט סמוך לקבלת שבת שלח המלך – אסמעיל – עם סופר… וכה דיבר שהאומה הישראלית ימירו דתם, ואם לאו חס ושלום להשמיד להרוג ולאבד. היהודים ערכו תפילה מיוחדת, ואחרי השתדלות מחל המלך על הגזירה.
בין השנים ת"ס- תס"ג (1703-1700) נגזרו גזרות על יהודי מרוקו, כפי שכתב יעב"ץ לשליח ירושלים חיים אברהם ביטון בשנת תס"ג.
גובה מס שלא הצליח בתפקידו רצה להתאסלם בשנת תסייד (1704)
רבי שמואל אבן דנאן הרביעי כתב, כי קהל פאס החליט בחודש ניסן שנת תסי"ד שיגבו את המם באמצעות גובה, שמונה על ידי הקהל. אבל הוא לא הצליח לגבות אפילו פרוטה אחת. והגובה בייאושו רצה להמיר דתו (בניהו, תשנ״ג, עמי 122).
חכם בשם רבי יעקב בירדוגו כתב על ישנת תס"ג (1713) אחר עבור שנות הרעב' (׳שופריה ויעקב׳, ח״א, חו״ם,סיי ג). כיוצא בזה כתב החכם הנ"ל, כי ב-1724 בשנת רעב, המירו בפאס קרוב לאלף אנשים נשים וטף ומתו קרוב לאלפיים נפש.
בעקבות יאוש על חוסר מזון – היו הורים אומרים לילדיהם: "לכו מאצלי והמרו דתכם". בהנחה שבתור מוסלמים יקבלו מזון מהממשל (לפי החכם הנ״ל, בניהו, תשנ״ג, עמי 126). אנגלי שליווה את שגריר בריטניה במרוקו בשנת 1728 כתב על יהודי שהתאסלם. (3182 .ק,1729
זונה יהודייה התאסלמה
ר' שלמה חלואה ממכנאס בן המאה ה-18 כתב שיר על זונה יהודייה שהתאסלמה, באשר לקוחותיה היו בעיקר מוסלמים, וכן על בתה אשת איש שעסקה בזנות, והתעברה. לבסוף גורשה מביתה. היא נאסרת על בעלה, וראוי שהיא תישרף.
מעשה באשה ובתה/ דרכי שאול ביתה/ מאד רבה רעתה/!חזקוה בני משפחתה/ נסתרה ונטמאה ועידיה מעידים אותה/ חמתה מרובה מצילתה/ ולבסוף המירה דתה/ ותקם אחריה זרע מרעים מצבתה/ בתה אשר אחזה מדתה/ הוסיפה רשעה על רשעתה/ היא חליפתה היא תמורתה/ ויגלחו צמתה/ אולי תשוב מחטאתה/ ולא הועילו בתקנתה/ ולייסר העוברים מצווה לפרסמה/ וכל שומעת גנותה לשמה/ תשמור חומה/ ותדע בשכבה ובקומה/ וביום שהופל עוברה ובעלה אין עמה/ חברתי מחברת קשה לשמה/ ועל רע ייזכר שמה.
השיר הבא על בתה:
בת כהן על דת עוברת/ דינה בשריפה בקורת.
שמעו נא דין המופקרת/ בבעלה היא משקרת.
ריב ומדון מחרחרת/ הומיה היא וסוררת.
מצאוה מעוברת/ בממזר או בממזרת.
בת האישה המומרת/ יהי אחריתה להכרית.
ארבעה לה במסורת/ גלוח ראש ותספורת.
וחבל מצרי חוגרת/ בליל מצה וחזרת.
כלימיה מתנכרת/ ונטמאה ונסתרת
. במרומים עלי קרת/ תשא תתן בה מוזרת.
מור ולבונה מקוטרת/ שלומים היא מדברת.
אש ועשן מתמרת/ עיניי דרכים שומרת .
עולה יורדת נסערת/ מחוץ לעיר מחמרת.
ברחובות מחזרת/ וביתה בלא מסגרת.
לא ידעה למי גוררת/ יגיעה אשר אוגרת.
כי ממנו משתכרת/ ואין דעתה מתקררת.
ומביתה המקורת/ גרשוה באדרת.
שער והיא ממררת/ נפשה הכרת תכרת.
תשורה זאת בה תשרת/ גרב _ילפת עורת.
ושריפה באה בוערת/ בזה תהיה מתכפרת.
למולדת נכרת/ ועל בעלה נאסרת.
שמתי זאת לה למזכרת/ פן תהיה אליו חוזרת.
(י. שיטרית, תשנ״א, עמי 79-77, 103. הנ״ל, תשנ״ט, עמי 247-245).
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-יוסף שרביט
זה העת לטפח ערכי הקבוצתיות ושיתוף הפעולה של מנת שיגברו על נורמות של אינדיוידואליזם וסוליזם ; זו העת להזדהות עם חיי צוות במישור הלאומי המגולמים בחיי הקיבוץ בארץ ישראל ; זו העת להזדהות עם קיבוץ הגלויות וקיבוץ האנרגיות המפוזרות, וליצור גוש, וליצור אחדות בחיים החברתיים, המוסריים והרוחניים וזו גם העת גם לפתח בך את תכונותיך כאיש צוות.
3 – למד עברית בשיעורים המאורגנים על ידי צעירים. העברית אינה שפה מתה. היא אינה נלמדת עוד כשפה מתה. הודות לשיטות הדידקטיות המודרניות תוכל ללמוד את השפה באורח סביר במשך מספר קטן של חודשים. תגלה את עושרה הבלתי נדלה של השפה, תבין טוב יותר את הפלא ששמו עם ישראל החי על גדות הירדן וגדות המיסיסיפי…..
…….תחדור לנבכי חיי העם הזה, שכם שפתו היא הברומטר של התפתחותו מאז ועד הנה, ללמוד את השפה העברית זה להניע את יסוד ההגשמה היהודית שבך.
4 – השתתף בחוגי הלימוד, הרשם בהקדם. מספר המשתתפים הוא מצומצם בכוונת מכוון : חוגים אלו רוצים להעמיק. בהם תלמד, תקיים שיחות נפש, תעיין בספרים, במסמכים שירחיבו את השכלתך היהודית. תתוודע לתרבות היהודית מימי אברהם עד ימינו, לחוט השני השזור לאורך ימים אלה ובו תשתזר אף אישיותך.
5 – הכרת העברית, שפת אבותינו ושפת אחינו, הכרת המורשת ההיסטורית והתודעה היהודית – יאפשרו לך התערות טבעית בתוך המניינים והתפילות הנערכות על ידי הנוער. זהו יתרונה של אווירה צעירה, יצירתית. נערים ונערות שרים את התפילה, דרשה נמסרת בשפה הצרפתית. זוהי מסורת כה יפה, שלך ובשבילך – עליך לשומרה.
ולבסוף גולת הכותרת של מניין צעירים זה הוא " עונג שבת. מסורת עתיקת יומין המאפשרת לנו להתענג על קדושת השבת ; מסורת יותר צעירה בקרב החסידות המזרח אירופאית שהעשירה את " עונג השבת " בשיחות רעים, בלימוד תורה, בלימוד התלמוד ותולדות ישראל בשילוב סעודת מצווה……
אנו מסים לא לנתק את השלשלת החשובה. עליך, צעיר שבחבורה, להטות שכם. ב " עונג שבת " תלמד על פרשת השבוע ותגלה שהיא מלאת משמעות, אף תגלה בשמחה כי התנ"ך רווי אמיתות נצח…..לימוד האתמול כולו רלוונטי להיום.
תחוש זקן שבע ימים כתורה, בשל ושבע ניסיון כעמך בן ארבעת אלפים שנה וצעיר כעמך מלא המרץ החי בימינו אנו…..ב " עונג שבת " נהנים מקריאת שירה עברית ומגלים את הספרות העברית. ב " עונג שבת " אנו שרים הכל שרים בשירה בציבור מלאת התלהבות.
אנו לומדים לשיר שירים בעברית בני אלפי שנים. בני עשרות שנים, שירים מלאי תקווה למחר קרוב ורחוק. " עונג השבת " היא שעה של קורת רוח, של שמחה בריאה, של התרגעות, לאור המסורת. מקומך ב " עונג השבת ", תזכה בה, תתרום לה.
אם תגיע למגרש הספורט, לסניף התנועה, לשיעור עברית ויהדות, לבית הכנסת ול " עונג השבת ; אם בכל מקום תהיה שלם עם עצמך, דהיינו תהיה מודע לאחראיותך כאדם יהודי, אם ברצונך לפתח את נתוניך הפיסיים והרוחניים, הרי ש " שרל נטר " הצליחה להנחיל מורשת יהודית מאוזנת, שכן היא עיצבה אדם מאוזן הבריא בבריאות הגוף והנפש, הרי הוא יהודי המחר שאותה מורשת מצפה לו.
אין ביטוי יותר נאות ממסמך זה למשנתה של תנועת " שרל נטר ". זו הייתה התורה. ומה היה המעשה ? בכך יעסקו הפרקים הבאים.
אָלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف مثل ومثل – موسى (موسى) بن – حاييم
101 – مرة الختيار ارمله
מרת אלח'יתיאר ארמלה
אשת הזקן אלמנה.
נגד נישואי זקן לאישה צעירה
102 – ما بتسعد الا المره وما بتتعص الا المره
מא בתסעאד אלא אלמרה ומא בתתעס אלא אלמראה
האישה נביאה אושר והאישה מאמללת
" הכל מן האישה ".
103 – ما بضرب المرة الا الخرا
מא בצ'ראב אלמרה אלא אלח'ארא
לא ירביץ לאישה אלא השפל
104 – المره زينت البيت
אלמרא זינאת אלבית
האישה יופי הבית
105 – كوني في بيتك قرده واضهري ع الناس ورده
כוני פי ביתכ קרדה ואצ'הרי עאלנאס ורדה
בביתך היי קוף, ובפני האנשים הופיעי כפרח
עצה לאישה לשמור על נקיונה והופעתה מחוץ לבית
106 – زياده جمعه ولا تطلع سمعه
זייאדה ג'ומעה ולא תטלאע סמעה
תוספת של שבוע ושלא יצא שם רע.
מסופר על אישה שהתחתנה, בעלה האכיל אותה מרורים והראה לה נחת זרועו.
רבים יעצו לה לעזוב אותו, בגלל יותר מסיבה אחת
אמרה להם את הפתגם לעיל.כלומר היא מוכנה להעניק לו תקופת נסיון אולי ירתע
שירתו האישית והחברתית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה ה-18
שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 169
שירתו האישית והחברתית היסטורית של רבי שלמה חלואה במאה ה-18
מסורת השיח השירי העברי במרוקו
מבין עשרות ואולי מאות המשוררים שחיברו שירים עבריים במרוקו בארבע מאות השנים האחרונות בולט רבי שלמה חלואה בעושר שירתו ובמגוון הנושאים והסוגים שבהם הוא נגע בכתיבתו בשירה השירית. הוא גם בין המשוררים הבודדים במרוקו בפרט בצפון אפריקה בכלל שזכו והשירו את הדיוואנים האוטוגרפיים שלהם לדורות שאחריהם, וזיכו אותם בהם.
אולם למרות שיריו הרבים וכתיבתו הראויה לעיון עדיין לא זכה רבי שלמה חלואה שתיחשף שירתו ושתיחקר או תתפרסם יצירתו, אף לא בחלק הקטן, וזאת כמעט מאתיים שנה לאחר שהוא חתם אותה. מחקר ראשון זה מטרתו הוא קודם לכול להציג שירה ענפה זאת על מגוון סוגיה ומוקדיה תוך התייחסות מיוחדת לשיריו האישיים, החברתיים והיסטוריים. עד לעת החדשה היה רבי שלמה חלואה ( להלן רש"ח ) המשורר העברי היחידי בצפון אפריקה שהקדיש לסוגים ולסוגות אלה מקום כה נרחב וכה משמעותי במכלול שירתו.
בבואנו להאיר כאן לראשונה את יצירתו לא נוכל בוודאי להקיף את מכלול הסוגיות התרבותיות, הפואטיות והלשוניות הקובעות את מקומו ואת ייחודו של רש"ח ברצף השירה העברית הצפון אפריקה של ארבע מאות השנים האחרונות. לשם כך יידרש מחקר נרחב וארוך טווח, שאת יסודותיו הראשונים אנו מקווים שהנחנו כאן.
במחקר שלפנינו מנסים לתהות בעיקר על הגורמים האישיים הביוגרפיים שכיוונו את יצירתו של רש"ח ועל אחדים מהמוקדים הפואטיים המרכזים שהנחות את כתיבתו השירית. דרך הצגת אירועים ועקרונות אלה ייתכן שנבין טוב יותר את השירים הספורים שנפרסם כאן ואת תכונותיהם הפואטית, וייפתח צוהר להבנת היצירה כולה. ועם זאת חקירתנו זאת מבוססת כל כולה על הדיוואנים של רש"ח בלבד, שכן לא נתגלה לנו עד כה כל מקור אחר המתייחס לרש"ח או לשירתו.
ארבעה אוטוגרפים עומדים כיום לרשות החוקר לעיון בשירתו של רש״ח. שלושה מהם אצורים בספרייה של בית המדרש לרבנים בניו יורק – JTS -בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (בסל״א). את פרטיהם ותוכנם נמסור בהרחבה בהמשך דברינו. כאן נסתפק בציון סימניהם ושנות עריכתם.
כ״י 1835 באוסף אדלר שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק זהו הדיוואן הראשון של ר׳ שלמה חלואה, ובו 162 דפים. הוא ערך אותו בין השנים 1787-1781. מס׳ המיקרופילם שלו במכון לתצלומי כתבי־יד עבריים בבסל״א 25603, ובמכון בן־צבי 1808.
כ״י 614/739 באוסף שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק הדיוואן השני של רש״ח. כונס בין השנים 1794-1793, והוא כולל 162 דפים, עם כתיבה פגומה לרוב המקשה מאוד על פענוח השירים, ולעתים אף מונעת זאת. מס׳ התצלום שלו בבסל״א 28159, ובמכון בן־צבי 1789.
כ״י 13131 של ספריית בית המדרש לרבנים בניו־יורק (להלן 3 זוהי אסופה המכילה 17 דפים, ובה קינות שרובן מתייחסות למאורעות תק״ן(1790). רש״ח ערך את האסופה כנראה ב־1791, לפני תום המאורעות הטרגיים ב־1792. מס׳ התצלום בבסל״א 28241, ובמכון בן־צבי 1777
קווים לדמותו ולחייו של רבי שלמה חלואה.
רבי שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות המעניינות ביותר בצפון אפריקה – מכנאס – והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה.
הערת המחבר : נציין כאן את המשוררים הידועים בלבד: [א] יצחק חלואה, בן המאה ה־18, ששיריו מפוזרים בכתבי־יד שונים שמקורם במרוקו. רש׳׳ח מזכיר אותו בכתובת של אחד משיריו: ״פיוט יסדתיהו וכוננתיהו נו׳ [=נועם, לחן הפיוט] ׳אני היום אשירה׳, אשר חבר ויסד שאר בשרי הנבון והחכם כה׳׳ר –כבוד הרב רבי – יצחק חלואה ישצ״ו [=ישמרהו צורו ויחייהו] ייתכן אף שהיה ייתכן אף שהיה דודו של רש״ח שכן הוא חותם לעתים בשיריו יצחק בן שלמה חלואה, משה חלואה, שחי במחצית השנייה של המאה ה־18 ונהרג כנראה בשנת 1826, בעל הדיוואן פה לאדם, [ג] חיים חלואה, בן המאה ה־19, שאחדים משיריו מופיעים בתוך הדיוואן של ר׳ יעקב ברדוגו קול יעקב (עמי קכט-קלה) ובתוך כתב־יד 5309 בספריית בית המדרש לרבנים בניו־יורק
אשר לדמויות הרבניות שצמחו בקרב המשפחה עד לימיו הוא, רש״ח הקדיש להם שירים שונים והזכירם בהם. בתוך פיוט שחיבר לכבוד בנו חיים לרגל חתונתו הוא כותב על משפחתו: ״שלשלת מיוחסים וקדושים, / כולם אנשים הנגשים / לשרת בשם ה׳״ בכתובת של פיוט לכבוד רבי יוסף בן רבי משה חלואה הוא כותב " בכתובת של פיוט לכבוד ר׳ יוסף בן ר׳ משה חלואה הוא כותב: ״שיר יסדתיו וכוננתיו לכבוד ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם המאושר באישור כולל כהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] יוסף חלואה נר״ו [=נטריה רחמנא ופרקיה], נין ונכד לאותו צדיק חסיד וענו, החכם השלם כלול מכל, כמוה״ר אברהם חלואה זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא], והוא אשר רמזתי במסגרת השיר [בסוגר של מחרוזת א], והחכם אשר עליו הוסד השיר הוא בן בנו ה״ה [=הרב הגדול] החכם השלם הותיק כהה״ר משה חלואה תנצב״ה [=תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים]״(שם, דף 29א). בהמשך הוא כתב שיר נוסף לכבוד יעקב בן משה חלואה, אחיו של יוסף (שם, דף 112א). על ר׳ אברהם חלואה, שחי במאות ה־17 וה־18, ועל ר׳ משה חלואה, שנפטר בשנת תקנ״ג, ועל בנו ר׳ יוסף ראה מלכי רבנן, דף טז, א, דף צ, א ודף ס, א-ב בהתאמה. ראה לעיל פרק ד על צאצא אחר של המשפחה.
הוא חי באחת התקופות הטרגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של האה ה-18. בתוך הפיוטים, התועחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר, כמאתיים שירים ואולי אף יותר, הוא שהאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת ערך על פגעי הטבע ועל אירועים חברתיים פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורוויָת הסבל של מולאי ליזיד, הידוע לשימצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים 1790 – 1792, וציווה לרדות את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש"ח שירים סטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.
LES SANDALES DU "COUSIN CROISE" CHEZ LA MARIEE TOUAREGUE ET LA LOI RABBINIQUE
Marceau Gast
LES SANDALES DU "COUSIN CROISE" CHEZ LA MARIEE TOUAREGUE ET LA 
LOI RABBINIQUE
Les populations du Sahara central ont formé un ensemble ethnique original tant du point de vue de leur organisation sociale traditionnelle, de leur régime de vie (pastoralisme nomade et rezzous) maintenu jusqu'au début du XXe siècle, que de certains caractères rituels qui n'ont pas d'équivalent ailleurs. Héritières d'une histoire longue et tourmentée, elles ont été le conservatoire d'un certain nombre de traits culturels adoptés à la faveur de mouvements de populations, d'échanges économiques, sociaux, culturels dont il est quasiment impossible aujourd'hui de retracer l'histoire exacte. Tel nous paraît être le cas aujourd'hui d'une coutume persistante, intimement liée aux structures de parenté et à leurs fonctions socio-politiques : l'offrande d'une paire de sandales au fils de la sœur du père de la mariée, dans toute cérémonie de mariage
Alors que la société actuelle est en pleine mutation, que toutes les références passées ne sont plus pertinentes, que les nouvelles stratégies de pouvoir ne sont plus définies au niveau de la parenté, la paire de ncâls cl'Agadez (ou d'In Gall) est plus que jamais l'objet d'une surenchère lors de tous les mariages au Hoggar. Plus encore, cette offrande, persiste aussi chez les populations qui furent sous l'influence culturelle et politique des Touaregs dans le Tidikelt et le Touat (les Mrabtines et les Harratines). Mais elle n'est plus destinée au cousin croisé; elle fait partie de ce qu'on appelle désormais: "La corbeille de la mariée", ensemble de cadeaux complémentaires que le fiancé envoie à sa fiancée le premier jour du mariage
Après une courte présentation sur ce rituel, nous essaierons de poser la valeur de son sens pour situer ensuite son origine possible, comme symbole à caractère juridique, très lié semble-t-il à une coutume judaïque ancienne
La société des Kel Ahaggar, telle qu'elle est apparue au début du XXe siècle, présentait un ensemble de groupes lignagers (les tausit) de petite taille, dépassant assez rarement le millier d'individus chacun, classés en deux catégories
- les aristocrates suzerains, Ihaggaren,
- les tributaires plébéiens, Kel Ulli (gens de chèvres ou Imrad)
- Les uns comme les autres se référaient toujours à un ancêtre féminin commun, mythique ou réel, pour définir l'identité de leur groupe respectif. Le groupe domestique demeurait cependant patrilocal en faisant référence au père, qui en était le chef et l'organisateur. La matrilinéarité définissait la parenté, l'organisation du pouvoir politique et économique notamment sur trois points importants
- L'accès au commandement pour les hommes
- — choix du chef au niveau de la tausit
—• choix du chef suprême au niveau de l'ensemble des tausit, regroupés en une unité territoriale, politique et économique appelée ettebel (du mot arabe tohol = tambour, attribut du pouvoir suprême)
- L'héritage des biens collectifs
Que ce soit au niveau d'un groupe lignager ou des biens rattachés au commandement suprême
Le paiement de l'impôt en nature (tiuse) qui était le signe à la fois coneret et symbolique de l'allégeance au chef suprême et à Yettebel. Chaque année, chaque groupe d'utérins se devait de fournir un sac de grains de céréales à Yamenùkal (chef suprême)
אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים
יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'
בעריכת מיכאל אביטבול
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
אליעזר בשן
אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים
חיי הכלכלה של יהודי המזרח והמגרב בתקופה העותמאנית ובזמן החדש לא זכו, עדיין, לניתוח מדעי ולתיאור מפורט. בספרי המחברים הקלאסיים על תולדות הכלכלה היהודית, כמו קארו, סומברט, רופין ושיפר, אין כל התייחסות לנושא זה. יש מן החוקרים בני־זמננו, המזכירים במלים ספורות כי רבים מהיהודים בארצות האיסלאם עוסקים במלאכות, ומהם בעלי־כשרונות אמנותיים עדינים העושים בזהב ובכסף.
הנדל ווישניצר שהקדישו ספריהם לבעלי־מלאכה יהודים, פוטרים את הקורא בכמה משפטים כלליים. הראשון יודע לספר, כי בין מגורשי ספרד שבאו למגרב היו אנשי תרבות ומעשה, וביניהם אומנים, והיו שתיקנו תוצרים ליושבי המדבר. הוא מסתמך רק על עדות אחת, של קונסול צרפת בסוף המאה הי״ח, בדבר מיגוון המקצועות בתחומי האומנות כפי שמובאת על־ידי הירשברג.
וישניצר שספרו מקיף ויסודי יותר, כותב כי ידוע שהיו אומנים יהודים בלוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, ומציין כמה מקצועות בהם עסקו היהודים בארצות אלה. אולם לדבריו, אין נתונים מוסמכים לפני המאה הי״ט. כמו כן, הוא אינו מביא את המקורות והעדויות מהמאה הי״ט: וכפי שנראה להלן הנחותיו אינן נכונות.
בספרו תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מקדיש מו״ר ח״ז הירשברג פרטים רבים למעמד הפוליטי־חברתי של היהודים. כאשר הוא מתאר את חיי הכלכלה של יהודי מרוקו, הוא מתרכז בשכבה הגבוהה של היהודים, שתפשו עמדות אצל הסולטאנים כסוכנים, חוכרי־מכסים, תורגמנים, מזכירים וסוחרים שניהלו קשרי מסחר בינלאומיים. אולם פשוטי־העם, שהם המוני בית ישראל, שהתפרנסו ממלאכות, מייצור כלים ומזון, משיווק תוצרתם ובשירותים, כמעט אינם זוכים לתשומת־לב: המקורות היהודיים והזרים הרבים אשר מאירים נושא זה לא נוצלו. אשר למאה הי״ט, מביא הירשברג רק את דברי הגרמני רוהלפס (Rohlfs) שסייר במגרב בשנות השישים של המאה הי״ט, הכותב על יהודי ואד דרעה וואד זיז כי הם עוסקים פחות במסחר ויותר במלאכה כגון: נפחות, נגרות, סנדלרות וחייטות.
התרגום העברי לספרו בצרפתית של שוראקי על יהודי צפון־אפריקה דן במשפטים ספורים על חיי הכלכלה של יהודי מרוקו במאות הט׳׳ז-י״ז, ומזכיר שמות של משפחות יהודיות אמידות שמבניה יצאו סוחרים גדולים ודיפלומאטים, וזאת מתוך 4-3 עמודים המוקדשים לנושא זה מימי־הביניים עד הזמן החדש.
את החסר שם השלים שוראקי במהדורה אנגלית לגבי המאות הי׳׳ט-כ׳. על עיסוקיהם של יהודי מרוקו באומנויות במאה הי״ט, כפי שנמסר על־ידי תיירים בני עמים שונים, מבסס הוא רק על עדותו של קצין צרפתי שסייר שם בין השנים 1884-1883, ושכתב על היהודים בצורה שלילית ומסולפת. לדעתו הם עצלים וחלשים, הנחה שחזר בה לאחר־מכן.
על תקופת החסות הצרפתית מספר שוראקי כי מעל לשליש מכלל האוכלוסיה היהודית במרוקו עסק בייצור ובמלאכות: הרוב — במלאכות המסורתיות שעסקו בהם במשך דורות: טכסטילים, עורות, צורפות וכד. הוא מדגיש את הפרודוקטיביות של תפוצה זו.
ספרו של זעפראני מבוסס בעיקר על הספרות הרבנית של חכמי מרוקו, אותה בדק באופן יסודי, ודלה ממנה מלוא חופניים פרטים על אומנויות שליהודים היה בהם חלק. אולם תנא ושייר, ולא היו לנגד עיניו כמה מספרי התשובות של רבני מרוקו. כן לא נוצלה ספרות התיירים האירופים שביקרו במרוקו, ורשמו פרטים על חיי החברה והכלכלה של היהודים.
במונוגראפיות על קהילות במרוקו מצויים יותר נתונים על יהודים כבעלי־ מלאכה ופועלים. למשל, עבודתו החשובה של ח׳ בנטוב על פאס, המבוססת על רישומי פנקס בית־הדין מסוף המאה הי״ז ותחילת המאה הי׳׳ח; הדיסרטאציה של הגב׳ גרבר על החברה היהודית בפאס משנת 1450 עד שנת 1700. על מראכש ומכנאס פורסמו נתונים מסוף המאה הי״ט על־ידי Ribbi. אשר לצפרו, ראוי לציון חיבורו המקיף של הרב ד׳ עובדיה אשר פרסם מקורות וסקירה על חיי היהודים בעיר זו, ולאומנים הוקדש מקום מיוחד בספר. אולם אף אלה לא נעזרו בעדויותיהם של האירופים שביקרו במרוקו.
מטרת חיבור זה לסקור ידיעות על האומנים והפועלים היהודיים במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כפי שמשתקפות בכתביהם של נוצרים, בייחוד של אנגלים וגרמנים שביקרו במגרב, ולהשוותם עם המקורות היהודיים. כידוע, לא נוצלו עדיין העדויות הרבות המובאות ביומניהם של תיירים אירופים, על ההיבטים השונים של חיי היהודים במרוקו, ואף כאן לא נוכל להצביע אלא על חלק מהם.
Judaisme d'Afrique du nord aux 19-20e siecles-Edite par M.Abitbol
Norman Stillman
L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste
L'histoire, comme la beauté, dépend souvent de l'opinion de ses témoins, et les appréciations historiques aussi bien qu'esthétiques sont sujettes au goût, au point de vue, et à une foule d'autres facteurs culturels et idéologiques. Dans une grande mesure l'historiographie moderne est selon l'expression de Norman F. Cantor, 'une reconstruction artistique' suivant laquelle des trames variées et souvent contradictoires, sont syncrétisées en un tout cohérent. Toute tentative de synthèse de l'histoire judéo-marocaine est de ce fait une entreprise artistique. Car il n'y a pas eu une seule histoire judéo- marocaine, encore bien moins une seule expérience judéo-marocaine, uniforme dans l'espace et le temps. Néanmoins, on peut se hasarder à faire certaines généralisations et quel historien n'en fait pas
J'estime que l'expérience historique des juifs au Maroc, comme partout ailleurs dans le Dâr al-Islâm (le monde islamique) nécessite un réexamen sérieux. Depuis à peu près un siècle, on a eu tendance à idéaliser l'histoire des juifs en terre d'Islam. Cette tendance qui a commencé en réaction à certains échecs pénibles de l'émancipation juive en Europe, a été fortement influencée par la vision romantique d'al-Andalus, l'Espagne musulmane. Au XXème siècle, la grande tolérance de l'Islam envers les minorités religieuses, culturelles et raciales en son sein était devenue l'opinion communément admise, l'idée reçue. Peu d'opinions de poids se sont jamais faites entendre pour la remettre en question, la plus récente et éminente exception étant celle du Professeur Bernard Lewis
Nous devons ici noter que l'histoire des juifs d'Afrique du Nord, ainsi que l'histoire du Maghreb en général, a inspiré beaucoup moins d'études que l'histoire du Moyen-Orient. Les intellectuels qui ont montré le plus d'intérêt envers l'occident musulman on été, pendant plusieurs générations, les Français dont les travaux ont périclité quelque peu depuis la fin de la période coloniale. La plupart des études concernant les juifs furent d'ordre linguistique ou ethnographique et souvent elles étaient l'oeuvre d'administrateurs coloniaux. Ce qui explique en partie le caractère descriptif et souvent pragmatique de leurs recherches
- Z. Hirschberg fut le premier à essayer de présenter l'histoire des juifs maghrébins dans son exposé érudit l'Histoire des Juifs en Afrique du Nord (en deux volumes)
Depuis la publication de l'édition originale en hébreu en 1965, l'histoire détaillée d'Hirschberg a été l'ouvrage de référence classique sur ce sujet. Ce livre représente un effort de défrichage pour lequel tout étudiant de l'histoire des juifs maghrébins est reconnaissant. A d'autres égards, on peut le décrire comme un exemple tardif de l'érudition de la Wissenschaft des Judentums de la fin du XIXème siècle, une mine d'informations pas toujours judicieusement choisies ou analysées
Il n'existe pas d'ouvrage comparable pour l'histoire de chacune des trois communautés juives de Tunisie, d'Algérie et du Maroc. La seule exception est peut-être le livre du Rabbin Jacob Toledano, Ner ha- Ma'arav une histoire de la communauté marocaine, basée principalement sur des sources juives traditionnelles, mais aussi sur quelques sources islamiques et occidentales. Le livre de Toledano est particulièrement important, non seulement par l'usage qu'il fait des sources manuscrites, mais aussi parce qu'il reflète la façon dont les juifs marocains percevaient leur propre passé à la veille du protectorat.
Un nombre de plus en plus grand d'études historiques et anthropologiques est consacré ces derniers temps à la communauté juive d'Afrique du Nord en général, et aux juifs marocains en particulier. Il y a aussi un intérêt croissant à l'égard de leur passé de la part d'émigrés nord-africains établis maintenant en Israël, en France et en Amérique du Nord, comme en témoigne la fondation récente à Jérusalem du Centre de Recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord