מורשת יהדות מרוקו

קשרים בין חכמי גיברלטר לחכמי אלג'יר ומרוקו.

חכמי גיברלטר הריצו שאלות לחכמי אלג'יר וביחוד עם אלה שבמרוקו, ביניהן לחכמי תיטואן ומכנאס. כך היה כאשר התגלעו חילוקי דעות בקהילה וחכמי המקום לא מצאו תשובה מספקת, או רצו שהחלטתם תחוזק על ידי חכמים מוסמכים יותר, וכאלה שאינם נוגעים בדבר, להלן כמה דוגמאות :

מגיברלטר נשאל רבי יהודה עייאש שפעל באלג'יר 1700 – 1760 וענה בשנת 1734 בעקבות פריצות של אשה נשואה. היו חילוקי דעות בין חכמים האם מותר לבועל לשאתה לאשה לאחר שבעלה החוקי נפטר " ראובן הלך מרחוק והניח אשתו ואחר כך יצא עליה קול שזינתה עם שמעון ומצאו עד אחד ומחמת שחששו שילשינו את החטאים האלה לשר העיר ויהא מתחייבים בנפשותיהם, מנעו עצמם מהחקירה "

בהמשך מסופר שהבעל חזר ונפטר אחרי חודש. הלך הנטען ושידך לחשודה ומאריה דאתרא סירב להשיאה כי היא אסורה לו. אבל הרשע קידשה בפני שני עדים " וחכם אורח הלך וכתב פסק דין לקולא "

רבי רפאל ידידיה שלמה צרור מאלג'יריה 1681 – 1738 השיב תשובה בהלכה לגיברלטר " לגיברלטר נשאלנו מהבית דין הנזכר על מעשה שבא לפניהם איש אחד ששידך ריבא אחת מעיר סלא ולאחר זמן נסעו הנערה ואביה מעיר סלא לעיר גיברלטר ונתפררה חבילת השידוכין שביניהם ומחלו בקנס זה לזה ושידך בחור אחר את הבת הנזכרת וכשרצה להשיאה לו עמד אבי המשדך הראשון ואמר כי היא כבר מקודשת לבנו.

בתשובותיו של צרבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 בפעל בפאס ובמכנאס, נידונות כמה שאלות הנוגעות ליהודים מגיברלטר.

בספק דין של חכמי סלא בשנת 1718 דיון בקשר לירושה של אשה לאחר פטירתה שהיא הורישה לבעלה נאמר, שרכוש מסוים של יהודים נמצא בגיברלטר " משפט וצדקה ליעקב ". עדות בשנת 1751 על יהודי שבשנות הרעב היה כמה שנים בגיברלטר, ובינתיים זנתה אשתו בתיטואן וילדה בת, פסק דין בשנת 1741 על יהודי מתיטואן המצוי בגיברלטר ושולח לבני ביתו כסף למחיה, והקהילה בתיטואן דורשת ממנו השתתפות במסים.

ארבעה חכמים בני משפחת בירדוגו ממכנאס, דנו בשאלות שעלו בגיברלטר.

רבי משה בירדוגו 1679 – 1731 דן בסכסוך כלכלי בין שני יהודים על רקע סחר עם גיברלטר : " ראובן קנה סחורה משמעון ומשך ראובן הסחורה ונתחייב לשמעון לתת תמורתה סחורה אחרת שיש לו בגיברלטר ואז הייתה סוגרת ומסוגרת אין יוצר ואין בא וכתב לו אני מחייב עצמי לפרוע לשמעון הסחורה לכשתפתח גיברלטר והנה אחר שפתחו בשלום ונתחדש האיבה ונסתמה "  הכוונה כנרה למצור שספרד ערכה על גיברלטר בשנת 1727.

רבי פתחיה בירדוגו אף הוא ממכנאס 1764 – 1820 דן כמה מתשובותיו על שאלות שעלו בגיברלטר ושלח להם תשובותיו. " אף שהעירה גיברלטר היא מלכות אחרת הרי להקת נביאים חכמי תיטואן מעידים שבני גיברלטר נגררים בענייניהם אחר תקנות רבותינו המגורשים ".

הנחה זו חשובה בעיקר לגבי דיני אישות וטריפות. את הדברים הנ"ל כתב בהקשר לפסק דים שפסקו חכמי תיטואן לשאלת חכמי גיברלטר ואלה רצו חוות דעת נוספת. השאלה על מי שנתן כל נכסיו לאשתו במתנת שכיב מרע ואחריה לעניים ומתה אשתו קודם לו בשעת המגפה, האם זכו העניים.

מתברר שהיורשים רצו שהעניים יזכו ברכוש. בתשובה הוא מוחה על אלה הרוצים לקפח את העניים " הנה כי כן דברינו אלה נוכח יחידי סגולה העומדים על הפקודים בעיר תהילה גיברלטר לעמוד בפרץ לחמם קרנה של תורה ומשפטים הישרים וכל שבידו למחות ומעלים ומעצים עיניו הרי זה קובע נפשות ועליו נאמר " ועצומים כל הרוגיה ".

הוא פסק בשני נושאים כלכליים שעלו בגיברלטר, ואחד מהם הדן בקשר מסחרי עם אלג'יר.

רבי רפאל בן מרדכי בירדוגו ממכנאס 1747 – 1822, נשאל מעיר גיברלטר שאין מנהגם לכתוב שטר כלל רק כתב יד אם כתב היד כשטר גמור שאיננו נאמן לומר פרעתי ואם יכול לטרוף בו מהלקוחות או לא. תשובתו " אמת שכן מפורסם בכל ערי אדום כתב יד אצלם כשטר גמור לעניין שלא יוכל לומר פרעתי כל עוד שהכתב יד בידי המלווה ובנוסף שנעשה הכתב בגיברלטר ששם היה העסק ודאי שלא יכול לומר פרעתי .

רבי יעק בירדוגו 1783 – 1843 קיבל שאלה מתיטואן על " ראובן תושב גיברלטר שמתה אשתו בלי זרע של קיימא וכתובתה כמנהג המגורשיפ וכפי התקנה צריך בעלה לחלוק עם אהיה כל נכסיו " חתומים על פסק דין נוסף להנ"ל רבי שלמה ורבי מרדכי בירדוגו.

רבי יעקב הן מלכא מפאס נפטר אחרי 1771, דן בסכסוך כספי בגיברלטר .

רבי יעק כלפון מתיטואן דן בשאלות שהופנו אליו מגיברלטר, ביניהם בחוקיות צוואות שנכתבו שם בלועזית. הוא פסק בשנת 1810 שהן בטלות, כי כל מתנה או צוואה צריכה להיות בפני אחד מחכמי העיר. חתמו על פסק הדין גם רבי מנחם נהון, רבי משה הלוי ורבי משה אבן צור.

הוא נשאל על צוואה שנכתבה בח' שבט תקס"ח 1808 בה חילק יהודי בגחברלטר את רכושו בין אשתו ליורשי משפחתו והיא מועתקת מכתב הגויים שהוצרכו בעליה להעתיקה ולשולחה לבית הדין לדון עליה. החכם פסק בשנת 1825 יחד עם רבי משה הלוי ורבי מנחם אבודרהם כי " הצוואה אין לה קיום לא מצד הדין ולא מצד התקנה.

תשובות נוספות בנושא צוואות וירושות בשנת 1805, על חיים אזנקוט שמשכן קרקע ביד דינר בו עולייל ומחזיק בה יותר משני חזקה, 1821 חתום רבי יוסף אלמליאח.

רבי יצחק אבו ואליד כתב תשובות לגיברלטר שהודפסו בספרו " ויאמר יצחק " , האם מותר להשכיר בית בחול המועד, על כשרות הגבינות הנעשות באמסטרדם ונשלחות לגיברלטר. בשנת 1848 על משלוח יין בידי גוי, באותה שנה על יהודי עני שאמר כי מוכן לאבד עצמו לדעת ומצאוהו תלוי.

בשנת 1855 שאלה האם מותר לקבל מהשלטונות תמיכה לחינוך יהודי, על מנהגי אבלות. על יהודי שנשא אשה נוכרית וילדה לו בן והלכה למדינה אחרת להכניס הבן בדת ישראל וחזרה עם בנה מהול, ועתה התגיירה. על סכסוך כספי בשנת 1823, על משכונות בערכאות של גויים.

בדיווחו של  הרב א"נ אדלר בשנים 1893 – 1894 על בתי הספר בתיטואן ציין שמגיברלטר כמו ממקומות אחרים פונים בשאלות לרב הראשי בתיטואן. .

רבי שלמה אבן דנאן מפאס 1848 – 1929 נשאל בשנת 1920 מרבי יצחק שקרון שתי שאלות, א. בקשר ליין של שני שותפים ויש חשש שגוי נוגע ביין של ישראל. תשובתו הייתה שהיין כשר. שאלה שנייה על המנהג שהתלמיד חכם יעלה לספר תורה בעשרת הדברות ועכשיו חדשים מקרוב באו ורוצים שפעם יקרא חכם ופעם אחרת יקרא מי שאינו יודע לשאול. באופן שרוצים לעקור החזקה והמנהג. ויהי היום ערערו יחידי הקהל על זה ואמרו שהם רוצים להעלות לספר תורה במקומו איש אחר ואמרו שבתורה אין חזקה ואינה מונעת שום אדם לעלות.

תשובה : אם האיש הלזה אשר רוצה לעלות במקומו גדול ממנו בחכמה וביראה יהיה מה שאמרו הקהל כי חוקי התורה אינם כרצון איש ואיש להחזיק בדבר ההוא ואם הוא שווה אולי משום דרכי שלום. אמנם אם זה אשר רוצה לעלות במקומו פחות ממנו אז לא, שעל כיוצא בזה נאמר מעלין בקרש  ולא מורידין…ואם כן כיון שהוחזק החכם לעלות לעשרת הדברות אז אין מעלין לשאינו יודע לישאל הפחות ממנו.

רבי יוסף משאש 1892 – 1974 ממכנאס כתב על בחור יהודי בגיברלטר שהתאהב בפחה ובא עליה. הוא נאסר, אחר כך עבר לטנג'יר ושר רדף אחרין והרגו. בתרפ"א נשאל רבי יוסף מגיברלטר " מאהוב טהור לב כמה"ר דוד בו נאיים על רבי וידאל הצרפתי ובהיותו בטנג'יר נודע לו שחכם זה נפטר.

הערות

התעודה המובאת לעיל נכתבה כאמור בסוף שנת 1830, והיא חושפת פנים לא מוכרות בדמותו של הרב משה בן יוסף אביכזר. הוא עושה כמיטב יכולתו כדי להשיג כל ספר שיש בנמצא. כותב המכתב, שמואל כהן, מפציר ברב להשיב לו ספר ששמו לא נזכר, אך הוא יקר לו מאוד. כמו כן הוא מבקש ממנו את הספר ״חמדת ימים״, שאותו הוא נתן(כלומר השאיל) לשלמה אברהם מהכפר רטבא די פרכלא, וכנראה הספר התגלגל מן השואל לרב אביכזר. הכפר הנזכר הוא כנראה כפר קדום ששכן ליד העיירה פרכלא, הקרויה גם תינזדאד.

הערת המחבר : היא נמצאת ארבעים ק״מ מזרחית לתינגר (תודגא = تودغا השם תינזדאד נשתגר עם הכיבוש הצרפתי של מרוקו.

הכותב מבקר את הרב אביכזר. הוא מתריס ושואל כיצד ״אדם מבני ישראל״ אינו עומד בדיבורו ואינו משיב לשמואל את ספרו־שלו, שהמשאיל מצפה לו בכיליון עיניים. כהן היה חסר מנוחה, כנראה בגלל הבטחות חוזרות ונשנות להחזיר את הספר שלא מומשו. הדברים מגיעים עד כדי כך שהמשאיל נשבע שלעולם לא ישאיל עוד את ספריו. התנהגותו של הרב אביכזר גורמת לו כעס גדול, גם על שום שהוא השאיל אותו רק מתוך כבוד לרב ואילו הרב עצמו לא עמד בדיבורו. הכותב מצטט פתגם חריף שמשמעו שהיעדר כבוד – אם כי התרגום המילולי של המילה הערבית חשמא, שבה השתמש הוא ׳בושה׳ – מוליד ממזר. הוא השמיט אמנם את המילה האחרונה (״ממזר״) כדי לא לפגוע ברב אביכזר, אך בחירתו בפתגם אינה מותירה כל ספק באשר למה שהוא חושב על מעשהו של הנמען, שמעל באמון שניתן בו, ולכן הוא מוצא אותו ראוי לתואר המעליב.

הרקע ההיסטורי לנושא העיקרי בתעודה הזו, שאילת ספרים, הוא ברור ומוכר. השגת ספרים במרוקו הייתה קשה כקריעת ים סוף. צריך היה לייבא את הספרים מארצות אירופה ומהאימפריה העות׳מאנית. הבאתם הייתה כרוכה במאמצים עצומים, במיוחד כאשר מדובר באזורים רחוקים ונידחים כעיירה גריס, השוכנת בספר המדברי של מרוקו. בתי דפוס הוקמו בעריה הגדולות של הארץ ההיא רק בראשית המאה העשרים.

הערת המחבר : הדפוס העברי שהוקם בעיר פאס בראשית המאה השש עשרה לא האריך ימים

בתעודות אחרות מודיע הרב משה יתאח מקצר אשוק לרב אביכזר על משלוח ספרים אחרים: ״אחר דרך מבוא השמש הרצים יצאו דחופים לכתוב לך צפופים, הלא שלחתי אליך כל הספרים: והם [מסכת] ׳סוכה׳, ׳וזאת ליאודה׳ לרבי יהודה עייש מגדולי חכמי אלג׳יר במאה השמונה עשרה, ׳והואיל משה׳, ו׳ליקוטי התלמוד׳״. בידיעה נוספת בתעודה אחרת (להלן תעודה ו ) מודיע הרב משה יתאח לרב אביכזר בגריס, שבידו של אחד מתושבי כפרו, ילו ימין, נמצא שולחן ערוך, חלק ״אורח חיים״ וגם חלק מספר הזוהר. הוא גם מבקש מאדם אחר, יעקב משה, לרכוש עבורו שולחן ערוך חלק ״יורה דעה״, המיועד ״לא[חד] תלמיד בקסר אשוק״, וגם מבקש שישלח לו ״איזו גמרא איך שתהיה״.

הצימאון לספרי הלכה ולספרי קבלה, לרבות אחד מהפירושים החשובים על הזוהר – ״מקדש מלך״ לרבי שלום ברזגלו- מלמד הרבה על הקהילות במחוז תאפילאלת ואגפיו: החכמים במקום מגלים עניין בקבלה ובהלכה כאחד. כידוע, הספר ״מקדש מלך״ זכה לתפוצה רבה. רוב הספרים הם ספרי יסוד בתחומים שונים, ובכלל זה מסכתות בתלמוד הבבלי וספרי שאלות ותשובות, כגון הספר ״וזאת ליהודה״, על שני חלקיו, שכבר נזכר לעיל.

תעודה ב (כתב יד 1825.0122)

זו היא תעודה משנת 1834, ובה שטר הלוואה ממשה בן מכלוף מרדוך לראשי קהל גריס.

עמ' א

37

בהו״ו – העזרת ה' ובישועתו

הן אמת בפ[נינו] אח״מ, – אנו חתומים מטה –  שהאנשים האלה דוד [ב]ן כמה״ר – כבוד מורנו הרב –  מרדכי אלקאים, ומסעוד ן׳ דוד אלישע, ומכלוף ן' שלי אסבאג, ויוסף ן' יחייא אלישע, ושלמה ן' דוד מלכא: הו״ב הו״ג – הודו בפנינו הודאה גמורה -בר״ן ובהש״ד בשזו״ך – ברצון נפשם ובהשלמת דעתם – תב״[?]. וקע״ע –וקיבלו על עצמם – במעמד שלשתן: שנתחייבו חו״מ – חוב מלא –  בש״ה – בשם ה' – במש׳[?]??? לו״ל – לפרוע ולשלם –  להי[קר] מכלוף ן׳ משה, ה״ן – הנקרא –  מרדוך, סך חמשה וששים מת[קאל] – לזמן כשידרשם, בלי שום איחור ועיכוב כלל, ככל תיקון השטר וסניפיו ?? בלי שום עיכוב ואיחור. ואין צורך להאריך באופן החיוב. והסך ה[נזכר]??? ע״ע ועני״א – על עניין זה ועניין אחר – באחת ? ? ?רע ? ?[?] שו״ש – שום שבועה – קוא״ט – קרקעי ואגבן טלטלי.

והיה ז״ל: – וזה לדעת –  יום ב׳ בש״ק, – בשבת קודש –  ע״א" לחדש חשון, ש[נת] ׳תסעדני׳ [1834] לפ״ק. ולראיה ולזכות חש׳׳פ – חתמנו שְׂמֵנוּ פה – העירה גריס יע״א – יכוננה עליון אמן –  וקיים. משה בן יוסף אביכזר ס״ט, שלום בן ישועה ה״ן אדהאן סי״ט.

עוד שלחו שנת שז״ל כד תיקונים אחרים והמה מאושרים.

א.  רוב בעלי תורה ויריאי שמים אין מתפללים אלא מעוטרין בטלית ומוכתרין בתפלין, ויש יחידים שמניחים אותגן כל היום אפילו בהליכתך. בדרך.

ב.  יש חברים של בעלי תשובה שעושים תענית בשק. ואפר ומלקות וד' מיתות ומתפללים בבכיה.

ג.  עושים משמרה ער״ח כל ההל בפני עצמו, ואפילו בשים קרוב לאלף 'במדינה׳.

הערת המחבר : רצונו לומר קרוב לאלף נשים הלו באות למשמרה יעד הזמן האחרון נוהגים בך כבתי כנסיות בארץ ישראל ובארצות המזרח להתאסף במנחת ערב ראש יחודש לומד סליחות וקוראים לזה משמרה.           

ד. כמה בעלי תורה טובלים מבע״י בערב שבת ולובשים בגדי לבן ויוצאין להקביל פני שבת מלכתא כתות כתות וכך סדר קבלתם, מזמור לדוד הבו לה׳ ופזמון לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת.

ד- יש חסידים ואנשי מעשה ערב שבת מבע״י הולכים להסגיר החנויות ועל המבואות להכניס שבת מבע״י.

ו.  יש חסידים ואנשי מעשה'שעושים ר״ח כמו שבת. ויש כמה בעלי תורה שמתענין שלושה ימים ושלושה לילות ויש שני ימים בכל שבוע ויש יום אחד.

ז.  יש חסידים ואנשי מעשה׳ משיאין בניהם מי״ג שנה או מי״ד כדי שלא יבואו לידי חטא ולידי הרהור עבירה וכן נכון לעשות.

ח. יש חסידים ואנשי מעשה, שהולכין בכל מ״ש לשורר על החתן. עם הכלה.

ט. יש חסידים ואנשי מעשה שהולכים לבתי העניים לראות. אם .יש להם מזונות ונותנים להם חנם.

י. רוב בתי כנסיות מוליכין נר של שעוה לפני ס״ת והמוליך מוליך לאחור ואנשי הקהל מלוין אותו עד התיבה ובחזרה באים החכמים לקבל פניו במורא.

יא. רוב בעלי תורה כשקמים בחצות הלילה ללמוד יושבים בארץ וקורין מזמור אלקים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל ובוכים ומקוננים על החרבן וכן בער״ח ויש בקצת בתי כנסיות לילה אחר חצות

יב. יש כמה בעלי תורה שמניחים פאה רוחב ארבע אצבעות מראש האוזן ורוב רוחב אצבע.

יג.כמה בעלי תורה שאוכלים מצה שמורה השעה קצירה כל הפסח ונוהגים

כמה חומרות של אשכנזים,

יד. יש משמרה שהולכים כל ליל שמחת תורה לשורר ולזמר ולרקד בכל בה״כ לפני ס"ת.

טו.יש  בני אדם שאינם נשבעים כלל לא שקר ולא אמת ואפילו חיי נפשי, שהנפש חלק אלוה ממעל, ואינם נשבעים אלא בלא שבועה.

טז.ויש  חסידים ואנשי מעשה שנותנים יום ששי בשבת הצדקה לגבאי קודם שיתנדבו יום השבת ומקיימים י" ד לפ׳׳ה פירוש מקדימים היד למתנה קודם היד לנדבה.

יז. יש חסידים ואנשי מעשה שאינם גונבים אפילו דעת הגוי ולא מבעיא גניבת ממון דכתיב ולא תחללו. יח.יש חסידים ואנשי מעשה שאוכלים חוליהם בטהרת בעשרת ימי תשובה וכן בפסח.

יט. כמה בעלי חורה שיודעים שיתא סדרי משנה על פה ויש ג׳ ועל הרוב סדר אחד.

כ. מנהג בעלי משנה ואנשי מעשה ללמוד מסכת שבת בשבת ע״פ המגיד״ וחולקים אותה ח׳ פרקים לסעודה.

 כא. מנהג אנשי מעשה לאכול בשבת שלש סעודות בשבת ע׳יפ ר״מ״ – רעיה מהימנא –  בפ' עקב ומפארים ומשוררים השירים המפוארים של האר״י זלה״ה וה״ה לי״ט וסמניך שי״ר שבת יו״ט ר״ח.

 כג מנהג בעלי תורה ויראי שמים שלא לאכול בשבת ויו״ט ור״ח על: שיבואו יתומים קטנים או עניים לומדי תורה על שלחנם.

כג. מנהג החכמים והחסידים שאין דורשים לקהל אלא ענייני תשובה ובפרט בשני וחמישי שהם ימי דין וכ׳יש ימי המשטרה ויש נוהגין לדרוש עניני שבת בכל יום חמישי ויום ששי וליל (שבת) כדי לזרזם על שמירח שבת וכבודו.

כד. יש חסידים שמונעים שלא לדבר דבר חול בשבת ובזה השיגו חכמה ע״כ.

רבי אברהם אנהורי

אב״ד ור״מ דק״ק צפת, מת שם ברעש בשנת תקצ״ז, בספר קול עגב ח״א דף ע״ו ע״א ־ ע״ז ע״ב ובספר כסא שלמה, דרוש ו׳ לתשובה [ושם: נהודי].

מפתח ההספדים, עמוד 1

רבי אברהם אנסיכי

רב גאון מפורסם. רב בדמשק. נפטר כ״ה שבט תרי״ח.

רבי אברהם אסולין

 רב ומורה צדק בעיר מראקש שבמרוקו, חי במאה השישית. הוא חתום ראשון על פסק דין בשו״ת ״שופריה דיעקב״ סימן ל״ד, וחתומים עמו הרבנים דוד צאבח, מימון פינטו ורבי אליעזר חזאן זצ״ל.

רבי אברהם אספניא

רב גאון מובהק. מופת דורו. רב בשאלוניקי. נפטר שצ״א [1631].

רבי אברהם אפומאדו

שמו של חכם זה נזכר בשו״ת המבי״ט בתשובה סימן רנ״ג.

רבי אברהם אציני

מחכמי ורבני צפרו. תלמידו של הגאון רבי שאול אביטבול. נכנס לרבנות עם רבי שלמה אביטבול, שניהם חתמו על פסק דין עם רבי שאול אביטבול זצ״ל. רבי אברהם היה גדול בתורה ובמעשים, ראש לחברת גמילות חסדים, וזהיר במצות בקור חולים מאוד. ענו ושפל רוח ובעל מדות טובות. בשנת תקכ״ו חתם יחד עם רבו כאחד מדייני העיר.

רבי אברהם אצלאן

נולד בשנת תרט״ז [1856] ולמד במדרשו של רבי יצחק נכדו של רבי ששון מרדכי. הוסמך לרב, ולימים היה מחכמי ורבני בגדאד. שימש במשרת חכם באשי אחרי רבי ששון כ׳צ׳ורי, כעבור שנתיים נתוצ״ב] בוטל תואר זה ובראש קהילת בגדאד עמדו מעתה ״ראש הרבנים״ ו״ראש הקהילה״. רבי אברהם נתבש״ם בשנת תש״ח [1948] בן תשעים ושתים שנה. חיבר ספר ״סדר מעשיות״ תרכ״ד.

רבי אברהם ארגואיטי

מרבני אוק׳י שבטורקיה. בנו הוא הגאון העצום רבי יעקב ארגואיטי זלה״ה מחבר ספר ״ירך יעקב״ ו״זכר עשות״. בהקדמתו לספרו ״ירך יעקב״ [איסטנבול ת״ש] הוא מתאר את אביו: ״החכם השלם הדיין המצריך… ובשער הספר כתב רבי יעקב: ״אבי עט״ר הר׳ הצדיק המנוח הוא ניהו רבי אברהם ארגואיטי מ״כ״.

רבי אברהם ארדיט

הגאון הגדול החכם השלם והכולל רב ועצום רבי חיים אברהם ארדיט זצ״ל מחכמי ורבני איזמיר. נולד בשנת תצ״ה [1735]. בספר מטה אפרים״ לרבי אפרים ארדיט שנדפס בשנת תקנ״א חובר לסוף הספר קונטרס לרבי אברהם ארדיט, ובראש הקונטרס כתוב בזה הלשון, זה נמצא כתוב מאת החכם השלם סיני בקודש מתנהגבחסידות כמה״ר חיים אברהם ארדיט ז״ל בן אחיו של הרב המחבר ז"ל ממה שחידש בימי חורפו בלומדו עם רבו הגאון בעל שער המלך ז"ל, והן בעוון עודנו באבו נקטף ודין גרמא להדפיסו מאשר נמצא לו לעשות נחת רוח שיהיו שפתותיו דובבות, עכ״ל. ובגוף הספר מביא רבות ממה ששמע מפי רבו וממה שראה בכתבי רבו, עיין בהלכות לולב פ״ח ה״י, והלכות אישות פ״ג ה״ג, ופ״ה ה״י, ורוב דבריו וגם  הרבה ממ״ש בסתמא נמצאים בספר שער המלך, וכן ישנם דברים שמביא שאינם בשער המלך, ונראה שלא ראה לספר שער המלך כלל שכנראה שחלה ונפטר ומחמת זה הוסיפו לו שם חיים, ונ"ל שדרוש ב׳ להספד בספר ״דרך השער״ שנכתב שם לרבי אברהם ארדיט הוא ניהו.

ראיתי לנכון לברר קצת בנוגע למשפחת ארדיט כפי שיוצא בספריהם שנוגע לעניננו, והוא שרבי אברהם ארדיט היה אביהם של רבי אפרים ארדיט בעל ״מטה אפרים״ כמו שכתב רבי חיים מודעי בהקדמה למטה אפרים, ואביו נמי של רבי יצחק ארדיט כמו שכתוב שם. בנו של רבי יצחק הוא ניהו רבי [חיים] אברהם ארדיט תלמיד השער המלך, ובנו השני [חיים] משה שעליו דרש השער המלך בדרוש א׳ לנשואין, והוא ניהו הגביר שהגיע אליו ספר ״משפט צדק״ ח״ג שהיה בידי השער המלך והביאו רבי משה ארדיט לר״י מאיו, ובנו השלישי הוא רבי שמואל ארדיט שמספידו השער המלך בדרוש י״ג להספד [ונלב״ע י״ז ניסן תקנ״ב יע״ש ובדוושי ו״א ארדיט דרוש הי], והראיה לזה שרבי אברהם ארדיט תלמיד השער המלך מספיד לרבי אפרים ולרבי שמואל ולשניהם קורא דודי, ומסתבר הוא שמה שמספיד השער המלך בדרוש א׳ לרבי אפרים ארדיט בשנת תקי״א ובדרוש ג׳ בתשלום השנה לרבי אפרים ארדיט, אין זה בעל מטה אפרים דהא נפטר בט״ו תשרי תקכ״ח כפי שהובא במצבות חו״ר אזמיר, וכן רבי אברהם ארדיט כשמספידו מציין בתשלום השנה כ״א אלול תקכ״ח, ואפשר שרבי אפרים שמספיד שער המלך בשנת תקי״א זהו זקיני שמזכירו השער המלך בהקדמתו לשטמ״ק על ב״ב ונזיר שהדפיסם בליוורנו, ותמוה קצת שבהספד לא כותב עליו זקיני, ואפשר דאחר הוא או שאחר כך נהיה זקינו מצד אשתו או כה״ג, והנה גם בעל שרשי הים מספיד לרבי אפרים ארדיטי בתשלום השנה ספר וירא [שזה לערך ט״ו חשו!] שנת תקכ״ט, וצ״ב אי כונתו לבעל מטה אפרים וכיון דלא יכל לדרוש בחול המועד סוכות דחה דרשתו לט״ו חשון, או שכונתו לר״א אחר שקוראו ר״א ארדיטי, ואולי זהו זקינו של השער המלך שגם מסתבר נמי שלאח השלישי רבי יצחק שדרש בנשואי בנו משה, דרש נמי בהספד על בנו ר״א הוא ניהו רבי אברהם תלמיד שער המלך, ואין ראיה מסדר ההספדים שחזינן שם שאין הזמנים הולכים לפי סדר הדרשות, וכן הרבה מהרבנים דרשו דרשה על כמה רבנים שנפטרו בזמנים שונים ומש״ה נמי בעל שרשי הים הספיד לרבי אברהם הנ״ל ואותה דרשה דרש על החיד״א בשנת תקס״ו, ומסתבר לי שרבי אברהם ארדיט תלמיד שער המלך נפטר בסביבות שנת תק״ל שהרי מזכירו לבעל בתי כהונה שקיבל ממנו, ומצד שני מביאו לרבי יוסף חזן שהיה צעיר מאוד שהרי נולד בתק״א, וכן אינו מזכיר לספר שער המלך של רבו כלל, ואף על פי שבהלכות נדרים פ״א ה״א כותב: ושמעתי מקשים משם הרב הכולל כמהר״ר חיים מודעי נר״ו, אין הכרח דאיירי אחרי שנת תקל״ו שהתקבל רבי חיים מודעי כרב הכולל באיזמיר, אלא היה מפורסם בגדלותו ומש״ה נמי כתב שמעתי, וכן מציגו שם בה׳ מאכ״א דגם או״י אשכנזי כותב הרב הכולל אף על פי שלא היה כן במשמעות של רב העיר, יע״ש היטב בה׳ נדרים ובהגהת המגיה, כנ״ל. ועיין בספר ״נר יצחק״ לרבי ניסים יצחק ארדיס שיצא ע״י ״אהבת שלום״ שהאריכו בביאור תולדות משפחת ארדיט, וחלק ממ״ש הכא נלקט מהתם. [ובכתיבת התולדות בכללותם הסתייעתי בספרי הוזיד״א, בספרי ר׳׳י מאיו, ובספרי ר״י חזן, וכן בתולדות הוזבי״ף, ועוד]. רבי חיים אברהם נפטר בשנת תק״ל [1770].

ידיעותיהם וניסיונם המסחרי והכלכלי, בצירוף כישוריהם המתמטיים, היו ניכרים. כמוכן, הקשרים בינם לבין עצמם והשפה המשותפת שלהם היו יתרון ביצירת קשרי מסחר ויחסי אימון, וגורם מסייע בניהול קשרים כלכליים ומסחריים בין חלקים שונים של האימפריה ובין מרכזי סחר באימפריה ( איסטנבול, איזמיר, שלוניקי אלכסנדריה ועוד ), לבין מרכזים אירופיים ( ונציה, אַנקונה, פירנצה ועוד.

7 – העותמאנים, כמוהם כמוסלמים אחרים, לא הצליחו לפתח את צי הסוחר שלהם כדוגמת הארצות וערי המדינה הנוצריות שבאגן הים התיכון. עיקרה של  הספנות וההובלה הימית היה בידי גורמי חוץ או בידי נוצרים יוונים.

גורמים אלה לא אפשרו ליהודים לחדור לענף זה, גם אפ פה ושם היו יהודים בעלי סירות או אוניות קטנות, ומצינו כמה שאף היו שותפים בבעלות על אוניות. השליטה על הספנות וההובלה הימית היוותה יתרון כלכלי ניכר ומכשיר מסחרי יעיל בתחרות על השווקים.

לא פלא הוא, שעקב שליטה זו וגורמים נוספים, הצליחו הסוחרים הבלקניים להשתלט במאות ה-17 וה-18 על תנועת המסחר הימי ברחבי הים התיכון. כל הגורמים הללו, בצירוף גורמים נוספים, עיצבו במידה רבה את הפעילות הכלכלית של היהודים מן המאה ה-16 ואילך.

מסחר מקומי, ארצי ובינלאומי.

המשקיפים האירופים – תיירים, דיפלומטים וסוחרים, מדגישים את פעילותם של היהודים ומעורבותם במסחר ברחבי הים התיכון. היהודים עסקו במסחר בכל רמותיו. מרכולות של שוטטות בכפרים ובעיירות, בבלקן או בארצות האסלאם במזרח הים התיכון, ועד לפעילות של סחר ימי עם ארצות אחרות.

רבים מצאו את פרנסתם בפעילות מסחרית ברחבי האימפריה גופה : קנו סחורות באלכסנדריה ומכרו באיסטנבול, שלחו סחורות משלוניקי לאלכסנדריה ושם " הלבישום ", דהיינו, עבור התמורה קנו נציגיהם סחורות אחרות באלכסנדריה והעבירון למקום אחר באימפריה

קנו סחורות בְבּוּרְסָה ומכרו אותן בקיִליה או באָקרמָן שעל חוף הים השחור. פעילות זו מוכרת עוד לפני בוא מגורשי ספרד לפורטוגל, אך היא התרחבה והתפתחה אחר כך. אין לנו נתונים מדוייקים על הֶקף הסחר של היהודים, אך ניתן לתאר את סוגי הסחר ואמצעיו, את המוצאים שבהם סחרו ואת האזורים שבהם פעלו.

1 – סחר בינלאומי.

יהודי האימפריה העותמנית סחרו בעיקר עם ונציה וערי מדינה אחרות באיטליה ובים האדריאטיט – אנקונה, רָגוזה, ועוד. מסחר זה התנהל ממרכזים אחדים, מאיסטנבול, משלוניקי, מאיזמיר ומאלכסנדריה.

אבל הנתונים נשתמרו בעיקר מאיסטנבול לונציה ומאיזמיר לליורנו. לעומת זאת, השלטונות באנגליה, בצרפת ובהולנד העניקו את המונופולין על המסחר בלֶבַט לחברות סוחרים מבני ארצותיהם ואלט איפשרו לאחרים ליטול חלק ביבוא סחורות לארצם

משנת 1541, משהורשו יהדוים נתיני הסולטאן להתיישב בונציה, מתפתח הקשר המסחרי בין סוחרים יהודים מאיסטנבול לבין הונציאנים. במאה ה-17, משמתבססות הקהילות היהודיות הפורטוגליות בפיזה, בליוורנו ובאמסטרדם, נוצר קשר בינן לבין נמלים ומרכזים כלכליים באימפריה העותמאנית ולבין יהודי האימפריה.

יתרה מכן, בהדרגה נוצרות מושבות של יהודים פורטוגלים בערי הלֶבַנט במקביל למושבות או לאומות של סוחרים אירופאים. כך מצינו את הגְרָאנָה בתוניס, את הפרנקוס בחלאבּ ואת הליוורניזם באיזמיר. קבוצות יהודיות אלה, שלעתים שמרו על התבדלותן מהאכלוסייה היהודית המקומית, ניהלו קשרים מסחריים ענפים עם קהילות האם שלהן , בעיקר ליוורנו.

קנו סחורות ומצורים במקום מושבן וייצאום, וייבאו מבחוץ סחורות וחומרי גלם, שהיה להם שוק בסביבתם. כבר במאה ה-15 עודדו השלטונות העותומאניים את הפלורנטינים להתחרות בוניציאים בסחר באריגים באימפריה ובתחומים אחרים.

המדיניות שנקטו שליטי האימפריה לאורך כל התקופה הנידונה כאן הייתה, שלא להגביל את חופש הסחר ולא להעניק הגנה למוצרים המקומיים מפני תחרות של יבוא חיצוני. מדיניות זו גרמה פריחה של המסחר, אך היא גרמה גם חוסר איזון, כאשר אנגליה, צרפת ושאר ארצות העניקו הגנות לסוחרים שלהן.

גם גברים בגיל 30-40. דר׳ יהושע רוח, הוא יהודי, אבל איננו אדם דתי. אך מכיוון שהוא מל את אנשי הקהילה לצורך הכנסתם לחיק היהדות, נחשבת ברית המילה שהוא עורך כברית מילה הלכתית ואין בעיה. היה מקרה אחד, של גבר, שערכו לו ברית-מילה מסיבות רפואיות. לפי ההלכה, היה צורך לעשות לו הטפת דם.

מכיוון שבעניין ברית-המילה, לא הייתה בעיה, כל הגברים טבלו במקווה.

בין הטובלים היו גם זוגות נשואים, ביניהם מבוגרים בגיל 50-60. עם הגיור, הם נחשבים כיהודים לכל דבר ואינם יכולים לחיות יחד ללא חופה וקידושין. לכן, ערכנו להם מיד לאחר הטבילה, את טקס החופה והקידושין.

היו כשבעה זוגות. זה היה ממש לפני כניסת-השבת. ערכנו את החופות במהירות, כי אסור לקדש בשבת ולא רצינו שהם ילכו הביתה, מבלי שיוכלו לחיות חיי אישות עם חופה וקידושין. זה היה מאוד מרגש.

בליל-שבת, התפללו המגויירים, לראשונה בחייהם, במניין של ממש. השתדלנו ובדקנו קודם לכן, שאכן, יהיה לנו כבר בליל-שבת מניין וכך היה. אותה שבת הייתה שבת ״זכור״. התרגשנו מכך, שהגיור הראשון נעשה בשבת ״זכור״. אחרי 500 שנה – ״זכור את אשר עשה לך עמלק״…

ההתרגשות הייתה גדולה, כשנאמרה קדושה בציבור, עם מניין לכל דבר.

אנשי הקהילה, מתפללים עדיין מתוך סידורים, שהתפילות כתובות בהן באותיות לטיניות. מדי פעם, מודיע להם הרב סבג, באיזה עמוד נמצאים, כדי שיוכלו לעקוב אחר תפילתו של שליח-הציבור. אחרי התפילות, הם בדרך כלל שרים שירים כמו – יגדל אלוקים חי, עוצו עצה ותופר, ישמחו השמים וכד׳.

את השיר – אברהם אבינו, שמקורו בלאדינו, הם שרים בפורטוגזית.

אחרי התפילה והשירה, רקדנו אתם בהתרגשות. ההתלהבות הייתה רבה.

בשבת בבוקר, קרא הרב סבג את כל פרשת ״זכור״. עליתי שם לתורה, גם ככהן וגם כלוי, כי אם אין במקום לוי, עולה הכהן.

כישראל, עלה הרב אביחיל. אחר כך עלו לתורה, לראשונה בחייהם, המתפללים המגויירים. את ״מפטיר״ קרא הרב סבג.

בתפילת ״מוסף״, ברכתי ברכת כהנים והם שמעו זאת לראשונה בחייהם. אין אפשרות להעלות אדם מביניהם ככהן, כי לאחר 500 שנה של אי-וודאות וספק, אי-אפשר לומר, שמישהו שם, הוא כהן או לוי. היה שם אדם בשם לואיז. הוא ביקש להיקרא בשם הפרטי לוי, אבל הרב סבג לא הסכים לכך, שמא יחשבו שהוא ממשפחת לוי ויבואו לידי טעות.

הרב אביחיל, הביא לשם ספר שכתב על הלכות יהדות. בשבת אחר-הצהרים, לימדתי אותם מתוך הספר, תוך כדי כך שתרגמתי את הדברים לפורטוגזית.

ביום ראשון, התחלנו לגייר את הקבוצה השנייה. למחרת הייתי צריך לנסוע ולכן מיהרנו מאוד. הקבוצה השנייה שמנתה 30 איש, קיבלה עליה בבוקר עול מצוות ואחר-הצהרים הם טבלו במקווה.

בסך הכל, קיבלו עליהם עול מצוות 64 מתוך אנשי הקהילה, אבל רק 53 הספיקו לטבול.

בין המתגיירים, היו גם אנשים זקנים מאוד. שתי נשים מאוד זקנות, ניסו לטבול, אבל פחדו להיכנס עד למעלה מראשן לתוך המים. לאחר שאנשי הקבוצה השנייה טבלו, ערכנו גם לזוגות הנשואים שביניהם, טקסי חופה וקידושין.

באותו יום, נערכו גם נישואיו של זוג צעיר ואחר-כך ערכו, להם ״שבע-ברכות״ בבית קרוביהם.

הרב סבג, שהוא גם השוחט, שחט כבשים ועופות לקראת החתונות. גם רעייתו הרבנית, המקרבת מאוד את נשות הקהילה ובכל ליל-חמישי, הן באות לביתה, כדי לאפות וללמוד הלכות, עזרה בהכנות לטקסים המרגשים.

קורות הרב והנהגותיו

חיבור הספר ״אור החיים"

כאן, נשוב אחורה ונראה כיצד נכתב הפירוש הדגול ״אור החיים״. רבי חיים בן עטר, היה ידוע כאיש חסד גדול ובכל יום שישי היה נוהג לשחוט בן בקר, מעט מבשרו היה לוקח למשפחתו לכבוד שבת ואת כל היתר היה מחלק בין ת״ח עניים ששיחרו לפתחו. שבוע אחד, פרצה מגיפה בבקר ולאחר השתדלויות רבות, הצליחו בני קהילתו לדאוג לו מרחוק לבן בקר ראוי לשחיטה. כהרגלו, לקח את מנתו וחילק את השאר לחכמים העניים. ברצותו לחלק את המנה האחרונה שנותרה, הגיע אליו עשיר אחד מנכבדי הקהילה וביקש ממנו שיתן לו אותה והוא מוכן לשלם בעבורה כל הון שידרוש.

אוהחה״ק סירב באומרו שמנה זו מיועדת לחכם העני הממתין לה. הסתכל העשיר בבוז ובלעג על החכם ואמר לאוהחה״ק, לזה אתה רוצה לתת את המנה? לאיש לבוש הסחבות הזה, אתה מעדיף אותו על פני?

רבי חיים בן עטר, רודף השלום, העדיף לשתוק ולא ללבות את אש המחלוקת. בלילה, בליל שב״ק חלם חלום ובו גילו לו משמים כי כועסים עליו על כך שלא ענה לעשיר החצוף ועז הפנים, על כך ששמע חרפתו של העני ושתק ולא הוכיחו. משמים הודיעו לו כי עליו לעזוב את עירו לגלות קשה ומיוחדת, כל יום יהא במקום אחר. רבי חיים לקח את מקל נדודיו ויצא לדרכו. עתה נבצר ממנו ללמוד ואף ללמד ולדרוש את דרשותיו הנפלאות, כיצד יוכל עתה להשפיע על הקהילה, על הדור, על עם ישראל לדורותיו?

נשמה יהודית קדושה כבמדרגתו, תימצא את הדרך להשפיע, גם בגלות, גם בבידוד ובניתוק. רבי חיים היה מהלך בדרכים קשות ומסוכנות וכאשר היה מתיישב על אבן לנוח, החל לכתוב את ספרו ״אור החיים״, כאשר השכינה מלווה אותו לכל מקום וסיעתא דשמיא בעזרו.

אדם בן ימינו, קורא יצירה תורנית ואינו יודע באילו תנאים, סכנות, חרפות, רעב, נכתבו הדברים העצומים, על איזו אבן במדבר, בשמש היוקדת, נכתבו חידושי התורה הגאוניים.

כך נכתבו המשנה, הגמרא, המדרשים, הזוה״ק, דברי הרמב״ם שנמלט מספרד ומפז, דברי הרא״ש שנמלט מאשכנז לספרד, כשהרגו את רבו הר״מ מרוטנבורג הי״ד, דברי מגורשי ספרד – מרן הב״י, רבי יהודה החייט, בעל ״צרור המור״ – רבי אברהם סבע, כתבי האריז״ל, דברי הבעש״ט, כתבי התייר הגדול ־הרחיד״א.

במהלך נדודיו במשך כשנה תמימה, כאשר רבי חיים בן עטר עובר מקהילה לקהילה, מבלי להציג את עצמו, כשהוא נזקק כעני לסעוד על שולחן נדיבים, כתב את היצירה המופלאה הזו שכל בר דעת הלומד בה, רואה את הגדלות העל אנושית, את הגאונות האלוקית, את תורת האמת. בהגיעו אל אחת הקהילות החשובות בערב שבת, הגיע כאשר הוא עייף מן הדרך, בבגדים מרופטים ובלויים ולאחר התפילה בליל שבת הוזמן אל אחד הנדיבים. בתום הסעודה אמר לו מארחו כי ישנו מנהג קדוש בקהילתם – לאחר כל אחת משלוש סעודות שבת, הם מתכנסים בבית הרב לשמוע דברי תורה נפלאים. כך לאחר הסעודה יצאו רבי חיים ומארחו לבית הרב. שם ישבו כל אנשי הקהילה ושמעו מהרב הקדוש דברי תורה.

שבת זו היתה מיוחדת, הרב הודיע שהוא ידרוש בפניהם י״ד פירושים נפלאים שגילו לו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר תיקן את הרב ואמר ״חיים בן עטר״. הרב כעס על כך שהעני מתקנו וגם מדבר בזילותא על רבי חיים בן עטר, בני הקהילה כעסו על כך שהאורח חולק על רבם הקדוש. הרב החליט למחול לו לבקשת מארחו, אך הזהירו לבל יוסיף דבר כך.

לאחר סעודת שחרית, נתאספו שוב חברי הקהילה לבית הרב והנה שוב מודיע להם הרב שיחדש להם עוד י״ד פירושים על פסוק ״אם בחוקותי תלכו״ מרבי חיים בן עטר ושוב אמר רבי חיים בן עטר – ״חיים בן עטר״. הקהל כעס ורצה להכות את העני, הרב זעם ורק לאחר הפצרות רבות נתרצה וסלח לעני. כל זאת לאחר שהזהירו בהתראה חמורה.

לאחר תפילת המנחה, זמן רעוא דרעוין, נתכנסו כולם לסעודה שלישית בבית הרב. הרב קם והודיע שברצונו להשלים את י״ד הפירושים אחרונים מהפסוק, כפי שנלמדו במתיבתא דרקיעא מפי הצדיק רבי חיים בן עטר. לתדהמת כולם שוב העז העני ותיקן ״חיים בן עטר״. השמש שקעה והסעודה, סעודה בה רצון הרצונות נמצא ובטלים הדינים, הפכה לשעת רוגז וכעס על העני שבפעם השלישית התריס כנגד הרב. הפעם הם לא היו מוכנים לסלוח, הרב לא הסכים למחול, אף המארח כבר לא השתדל עבורו. הרב ציווה לשים את רבי חיים בן עטר – ״העני״ בחדר אפל וחשוך ולנעול עליו הדלת. ״הוא לא יתפלל איתנו ערבית ולא ישתתף איתנו בהבדלה, משום שפגע בכבוד הרב חיים בן עטר״ כך הכריז בהחלטיות רב הקהילה. רבי חיים קיבל עליו הדין בשתיקה. עתה יכול הרב להתפלל בנחת.

כאשר נסתיימה התפילה עמד הרב להבדיל עפ״י הכוונות הידועות לו ולשלוח את הקהל לבתיהם בברכת ״שבוע טוב״, אך משמים הוחלט אחרת. השמים קדרו, רוח סערה הרעידה את אמות הסיפים של הבית, כוונותיו של הרב נטרפו וכל הקהל נאחז ברעדה לא מובנת. הרב שהבין שמשום מה ישנה קפידא משמיא, הסתגר בחדרו, בנסותו להבין מדוע. אז נתגלה הענין, נחשף פשר הדבר,

״כיצד העזת לכלוא את הרב חיים בן עטר״ שאלוהו משמיים ? ״חייב אתה בכבודו״, כך הזהירוהו. עתה הבין הרב את טעותו. הוא לא שיער שאותו ״עני״ היה הרב חיים בן עטר, שבענוונותו, מיעט בערך עצמו ולא חלילה זילזל באחרים.

מיד מיהר הרב והוציא את הרב בן עטר, כשכולם מתנצלים ומבקשים על נפשם ממנו. הפעם זכו לברכה מהרב הצדיק, שכמובן מחל על כבודו כדי לא לצער את השכינה ולא לקרוע את כסותה ומלבושיה.

כשביקש רבי חיים בן עטר לשאת את מקל נדודיו ולהמשיך בעונש הגלות, הודיעו לו משמיים, כי בצער שנגרם לו בשבת, נמחל לו העונש והוא יכול לשוב לביתו.

זמן הגלות הזה, היה בוודאי רוב הזמן בו כתב הרב את פירושו ״אור החיים׳ לאחר שהותו הקצרה באלג׳יר, הגיע עם אשתו וחלק מתלמידיו לעיר ליוורנו באיטליה. שם הדפיס את ספריו ״אור החיים״ ו״פרי תואר״, במשך שנתיים הרביץ תורה בקהילות איטליה, אסף סביבו תלמידים רבים ־ חבורה שמנתה שלושים נפש ( כולל הנשים והילדים). בתקופה זו גם קשר קשרים אמיצים עם נדיבים שהיו מוכנים לסייע בעדו ובעד חבורת הקודש שלו.

בפרשת צו כותב אוהחה״ק:

״ואש המזבח תוקד בו, יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה׳ ואש מפיו תאכל, על אשר ענונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי, אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד״.

עם זכרון חיסורים ובתעצומות נפש יוצא אוהחה״ק עם תלמידיו לנדודים כדי להקים עולה של תורה בארץ ישראל ואולי בכך רמז רבינו לפירוש ״זאת תורת העולה״ שהתורה נקנית ביסורים בעמדנו כקורבן וכעולה כמאמר דהע״ה ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו(רק נחשבנו) כצאן טבחה״ וכל זאת כדי להשיג ולהבין בתורת העולה שבכך היא עולה ומתעלה.

חסרים אנו כל ידיעות מדויקות כיצד ומתי נתארגן בית־הדין בסיאודד ריאל. ודאי שהאינקויזיטורים שבאו לפעול בה קיבלו את מינוים קודם בואם לעיר. אף אין אנו יודעים על־פי איזה קריטריון נבחרו הללו. הדעת נותנת שהיו אלה אינקויזיטורים שהכירו את תנאי החיים בעיר זו, או שלפחות נעזרו ביועצים־מומחים בכל הנוגע להערכת עדויות ויחסי־שכנים. במשפטי סיאודד ריאל מוצאים אנו הערכה דקה מן הדקה של עדויות ותנאים. כושר הבחנתם בין טפל לעיקר ובין עלילה לאמת הוא שהכריע את הכף אצל נידונים רבים. בדיון זה נזדקק להזכרת שמות אישים אלה במידה שהללו יכולים ללמדנו על תנאי פעולתו של בית־הדין.

בעיה חשובה ביותר בתולדות בית־הדין, כבתולדות האנוסים, הוא תאריך בואם של האינקויזיטורים לסיאודד ריאל. דלגאדו מרצ׳אן, בהסתמכו על תאריכיהם של אוטו־די־פי שונים שנערכו כבר באוקטובר 1483," מנה תקופות־חסד שונות וקיבל את דבריו של פאראמו שהאינקויזיציה באה לסיאודד ריאל בחודש אפריל 1483. לדעתו עברה תקופה ארוכה למדי מגביית העדויות על מעשי האנוסים עד לעריכת המשפטים, ומן המשפטים עצמם עד לביצוע פסקי־הדין. שיטתו נכונה, פחות או יותר, אם מניחים אנו שקיימת היתה שיטה אחת לקביעת תקופות־החסד ולהארכתן בטולידו, כבסיאודד ריאל.״ אבל נראה שלא היה כל הכרח שהאינקויזיציה תנהג בסיאודד ריאל כפי שעתידה היתה לנהוג בטולידו. אף לא היה צורך מיוחד להקדים ולבוא לעיר זו. במשפטה של ליאונור די לה אוליבה, שנערך בשנת 1521, מובא בפתיחת

המשפט אישור נוטריוני המעיד על יומה הראשון של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. ביום הראשון, 14 בחודש ספטמבר, קראו בכנסית סנטה מדיה שבסיאודד ריאל את צו־החסד, שהכריז על קביעת 30 ימי־חסד, שבהם יזכו כל המועדים לפני בית־הדין (ואשר וידוים יתקבל) לחסד, שלא יהיו מובאים לדין בעוון כפירה. צו זה חתום היה בידי פרו דיאס די לה קוסטאנה ופרנציסקו סנצ׳ים די לה פואנטי, שנתמנו לשמש אינקויזיטורים בסיאודד ריאל. תקופת־החסד נקבעה כאמור לשלושים יום, וניתנה ארכה של 30 יום נוספים של חסד, שכן ב־14 בנובמבר, שיום ששי היה, פתח בית־ הדין במשפטים נגד האנוסים מבני המקום. ארכה זו ניתנה משום שחודש נוסף הספיק לאיסוף האינפורמציה הדרושה לפתיחת המשפטים. אין איפוא שום יסוד להניח שבית־הדין או האינקויזיטורים ישבו בעיר באפם מעשה קודם בואם אליה. נהפוך הוא, הדעת מחייבת שבאו אך ימים מספר קודם להכרזת תקופת־החסד, ועד לבואם ניזונה העיר משמועות על בואם בקרוב לעשות דין באנוסים מתיהדים, מתוך כוונה להכשרת הרוחות ודעת־הקהל.

כידוע, מלווה היתה הכרזת החסד דרשה על הכפירה והכרוך בה. מסתבר שבדרשה זו אף קיבלו השומעים הסברה והדרכה על מה יש להתודות ועל מה יש להעיד. וקרוב לודאי שכבר למחרת אותו יום ראשון, שבו ניתן צו־החסד, הופיעו ראשוני העדים וראשוני המתוַדיִם, וידיהם של גובי העדויות מלאו עבודה. אך לא לכל ימי הפעולה בתקופת־החסד יש לנו הוכחות שהופיעו בהם עדים ומתוַדים, ונראה כאילו הקצב הולך וגובר לקראת סופה של תקופת־החסד. מצד אחד, לא כל פעם נמצא אסמכתה בעדותו של עד או מתודה לפני האינקויזיציה לספרי העדויות והוידויים. אף־על־פי־כן נמצא כמה סימנים מובהקים על פעולתה של האינקויזיציה קודם שנפתחו ישיבותיו של ביודהדין. התאריך הקדום ביותר בהרשמה זו שהגיעה לידינו הוא 1 באוקטובר 1483, שבו הופיע חואן די לה סירה, תושב שכונת סן פדרו בסיאודד ריאל ומסר עדות על עצמו ועל משפחתו. אך ודאי שהיו ימים מלאי הודעות מיוחדות במינן, ומהן אפשר ללמוד כיצד נפרשה הרשת לאנוסים רבים בעיר. מסתבר שעל אף ההתחייבות לשמור על סודיות הדברים לא נעלם מעיני תושבי מקום כסיאודד ריאל מי ומי היו הבאים להתיצב לפני חוקרי האינקויזיציה. כשם שלא נעלמו מעשיהם של אנוסים מעיני שכניהם הנוצרים כך אי־אפשר שלא היו נודעות הליכותיהם של שכנים אלה ועובדות הופעותיהם לפני חוקרי האינקויזיציה.

מה שיכול להיות נעלם היה רק תוכן דבריהם. ועובדה זו כשלעצמה היה בה כדי להטיל אימה על אנוסים רבים. משום כך נראה לנו שהופעת עד נוצרי או אנוס אחד גררה גם הופעות של אחרים, מתוך תקוה שהופעה בזמן ווידוי מלא יהיה בהם כדי לסייע להצלתו של האנוס החושש מפני בית־הדין, ובמיוחד יש לזכור שבית־דין האינקויזיציה שכן במקום מרכזי בעיר. בית־הסוהר של האינקויזיציה נמצא כנראה אף הוא שם, ואף־על־פי שנתקיים גם בית־סוהר של הארכיהגמון, הדעת נותנת שלא נזקקו לו אלא כשבית־המעצר שליד בית־הדין היה מלא.

רק בין האחרונים נמצא כתבי יד מאוירים. לקבוצה זו שייך הסידור הבלתי מתוארך השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (מם׳ 1 להלן), והוא, ככל הידוע, אחד משלושה כתבי יד מאוירים מפורטוגל הנמצאים בישראל. למרות גישתה הביקורתית למדי של מצגר ביחס לאיכותה האומנותית של סדנת הסופרים בליסבון, מכל מקום יש לכלול אותו לדעתה ״בין העבודות העדינות ביותר שנעשו בליסבון, אם לא העשירות ביותר״. המחברת נותנת תיאור מפורט ביותר ואנו מפנים אליו את הקורא.

כתב היד השני (מס׳ 2 להלן), בלתי מאויר, השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הוא תרגום של יצחק בן אברהם קאבריט של החיבור אנטידוטאריום לניקולאוס, על פי עיבוד מידי יוהאנס דה סנטו אמאדו, אשר תורגם בשנת.1478

[1] סדר תפילות לכל השנה.

כתב יד. (ליסבון), מאה 167.15 ד׳. 14:8.5. כמנהג ספרד. כתיבה ספרדית מרובעת ומנוקדת; ההוראות בכתיבה ספרדית בינונית. מקושט בזהב ובצבע, רישומי קולמוס דמויי פיליגראן ועטורי פרחים. אותיות פתיחה בזהב, בסגנון שהיה נוהג בעיטור כתבי יד בליסבון.

כתב היד חסר בראשו: נמצאים בו הדפים נו ואילך של מניין הדפים המקורי. כולל: תפילות החול (מברכות השחר והלאה), שבת, ראש חודש, חנוכה, פורים ופסח. לפנים הכיל כה״י גם הגדה של פסח שממנה שרדו הדפים 120 ו־122. בזמן מאוחר יותר נעשה בדפים אלה שימוש להשלמת ה״הלל״ בתוך סדר התפילה שתחילתו וסופו אבדו.

נוסח התפילה הוא הנוסח המקורי של יהודי ספרד לפני הגירוש.

844 "8

[אנטידוטאריום לניקולאוס],

בעיבודו של יוהן די שנטמאן, בתרגום יצחק בן אברהם קאבריט משנת קס״ג. לייריאה, רל״ט. 229 די. 14:21.

עם קולופון: ונשלמתי אותו פה העיר ההוללה לייריאה, שמונה עשר יום לחדש כסלו רל״ט לאלף הששי.

תיבה ספרדית רבנית(דפים אחדים בכתיבה רהוטה). עם הגהות שוליים. ¿ייוני בעלים: מהחכם ר׳ יהושע מימי; דניאל אלקלעי. הקדשת הספר לבית הספרים י,את משרד החינוך והתרבות.

הפר התרופות של ניקולאוס (המכיל למעלה מ־2500 תרופות ומרשמים) עובד ע״י ו,רופא הצרפתי Johannes de Sancto Amando (או בשמו הצרפתי Jean de Saint Aininml) לספר רפואה שיטתי, אשר שימש את הפקולטה לרפואה בפריז ואת רוקחי ¡.׳רפת ממחצית המאה ה־13 ועד למחצית המאה ה־17. תורגם לעברית על־ידי יצחק ׳!אבריט בשנת 1403. התרגום רחב ומקיף מן המהדורות הנדפסות.

יצחק בן יהודה אבדבנאל.

קטעים מתוך ״פ׳י המורה״, פירוש מורה נבוכים מאת יצחק בן יהודה אברבנאל, כפי שנרשמו מפיו בידי חיים יונה. [ונציה?], [1506-1503 ?].21 ד׳. 15:21. עם קולופון: אמר המעתיק, כל ימי גדלתי בין החכמים… ויגעתי למצא דברי חפץ ולהכין דברי הספר הזה … יגעתי ולא מצאתי… עד היום אשר מצאתי באר מים וויים… הפלו׳ האלהי יצחק אברבנאל… ואשמע ממנו פה אל פה פרקים מהמורה, ! י:אשר התחננתי לפניו צוה לי לכתוב… ושתי השאלות הנזכרות מפיו, ואני כותב על הספר בדיו. כה אמר חיים יונה המעתיק.

י!זיבה ספרדית רהוטה למחצה. חסר בראש ובין דף 15-14. הערות בשולי העמוד הראשון.

ר' יצחק אברבנאל (ליסבון 1437-ונציה 1508) כתב את פרושו למו״נ בשנים האחרונות לחייו, בוונציה. הספר משקף את הערצתו הגדולה לרמב״ם, על אף הבדלי ההשקפות ביניהם והביקורת שהוא מותח עליו בפרושו. מעיזבון ר׳ י׳ באדהב.

 [4] יוסף בן אברהם חיון.

פרוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון. [שס״ג]. [7] ד׳. 20×15 ס״מ. כתיבה רבנית ספרדית.

נמצא בראש קובץ פירושים לתנ״ך וביאורים למדרש, 273 ד׳. בדף 230 חתום: ״משה ן שלום ן אזרוואל שנת כגשם [שס״ג]״. נראה שהקובץ כולו נכתב בידי אותו מחבר, למעט 7 דפים בראשו, ובהם פירוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון.