ארכיון חודשי: אוקטובר 2015


" פלשתינה " תקדים של טרף

" פלשתינה "  תקדים של טרף עמוד 143מאז ומקדם

…לעתים כה קרובות בשיחות עם

רוג׳רס, קיסינג׳ר, סיסקו ואחרים שמעה

 מצרים את האמריקאים אומרים, למעשה, ״אין לנו

ענין לחטט בנושנות: הבה נסתכל

במצב כמו שהוא כיום״. אבל

 המצב של היום הוא מעשה האתמול.

מוחמר הייכל, הדרך לרמדאן

 

חלק מהם [מן היהודים] הרגתם וחלק

שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם,

 בתיהם ורכושם, עם שטחים

 שמעולם לא דרכה רגלכם

 עליהם, כי אללה הוא הכל־יכול.

קוראן, בעלי הברית, סורה לג

 

כן, קיומה של זהות פלשתינאית נפרדת

 אינו בא אלא לצרכים טאקטיים. הקמתה

 של מדינה פלשתינאית היא מכשיר חדש

במערכה הנמשכת נגד ישראל…..

­­ זוהייר מוחסן, לשעבר ראש המחלקה הצבאית של אש״ף וחבר הוועד־הפועל שלו,

ביומון ההולנדי טרוּב, מרס 1977

אמר הנביא מוחמד, ״המלחמה היא מרמה״.

אל־בוכארי, אליגיאמע אל־צחיח

אף על פי שמיתולוגיה שיסודה בפוליטיקה צמחה סביב עברה המתועד של הארץ הידועה בשם ״פלשתינה״ או ארץ-ישראל וחנקה אותו, קיימת אצל חוקרים ראשונים במעלה הכרה בדבר שאחד מהם קרא לו ״הגירסה השובינית יותר של הערבים לתולדות האיזור, כאילו תחילתן בערבים ובאסלאם״.

הטענה של  "פלשתינאים " ערבים-מוםלמים היה ״קשר רגשי״ אל ״חלקת־אדמתם שלהם בפלשתינה " – קשר המבוסס על ״נוכחות מוצקה״ על אדמה ״ערבית״ משך " אלפים בשנים " – היא חלק חשוב מאותה מיתולוגיה בת הזמן האחרון. היא הומצאה לא מכבר במאמץ תעמולתי אורווליאני שעד כה הוכתר בהצלחה – פנייה אל הרגשות ש ״תסתור את הציונות״ ו״תשרת״ צרכים טקטיים כ״מכשיר חדש במערכה הנמשכת נגד ישראל׳/ כמו שאמר איש-אש״ף המנוח מוחסן בגילוי־לב בראיון שממנו ציטטנו בראש הפרק הזה.

כדי להבין איך, בהסתייעו בבורות כללית כמעט לגבי ״העבר שאינו מרפה״ סילף אותו מכשיר את ראייתו של ההווה, עלינו להעיף מבט ב״אתמול״ של ״פלשתינה״.

הבדיקה תתמקד בהשלמתו של מעגל – במעקב אחר התנאים והמאורעות הממשיים ששויפו או הושמטו מהדיאלוג על הסיכסוך הערבי־ישראלי; אלה הם תנאים ומאורעות שעיצבו את התנאים המדיניים, הכלכליים והדמוגרפיים הממשיים באיזור. אותם תנאים מצדם השפיעו במידה מכרעת על ממשותו של ה״צדק״ – לגבי הפליטים היהודים והערבים, או לגבי ״בעיית ארץ־ישראל״; לגבי הסיכסוך הערבי־ ישראלי. הארת המצב ההוא חושפת וסותמת את התהום הפעורה בין העובדות המתועדות לבין הטענות הערביות, ומעניקה פרספקטיבה לאותן סברות והנחות שנעשו מפתח בפירושו של ה״צודק״ לגבי האוכלוסיה הנדונה כיום.

״השלטון הערבי היחיד מאז הכיבוש ב־635 לספה״נ נמשך בדוחק, כשלטון ערבי 22 שנה…״, העיד יושב-הראש המוסלמי של המשלחת הסורית בדברו בוועידת- ׳השלום בפאריז בפברואר .1919

ב־1937 דיווחה הוועדה המלכותית הבריטית לארץ-ישראל כי ״אכן הגיעה השער להכיר שה׳אזרחות׳ הארצישראלית… כמו שהיא, אינה אלא נוסחה משפטית המשוללת תוכן מוסרי״.

היסטוריונים ומזרחנים חשובים מטעימים כי ההיסטוריה סותרת את הטענה על ״זכויות הערבים הפלשתינאים על פלשתינה הערבית מימים-ימימה״.

לדברי הרוורנד ג׳יימס פארקס, ״נתנו הרומאים לארץ את השם פלשתינה כדי לעקור מן השורש כל זכר להיסטוריה היהודית שלה..״

לכאורה אולי לא מן הראוי הוא להקדיש זמן רב כל־כך ל״מצב שחלף לפני אלפיים שנה״. אב­ל מבחינה פוליטית חוללו נצחונה של רומא, ופיזורה של האוכלוסיה היהודית, שינוי מכריע בתולדותיה של ארץ. מה שנוצר ביותר מאלף שנות היסטוריה יהודית [אלף שנה לפני 135 לספה״נ] נשאר, והוא הדין במה שהחל להיווצר במחשבותיה של הכנסיה הנוצרית הצעירה.

 הרבה חוקרים מובהקים עסקו בסילופים האופפים את המלה פלשתינה. השם נגזר מ״נודדים אחרים שבאו מצפון־המערב, הפלשתים. אף-על־פי שהגיעו אחרונים, ואף-על-פי שרק משך כמה עשרות־שנים בלתי-ברורות שלטו בארץ כולה, הרי בגללם ניתן לה השם פלשתינה. הפלשתים האלה היו עם איגאי, שגורש מיוון ומאיי הים האיגאי ב־1300 לפנה״ס בקירוב. הם שטו לרומא לאורך החוף האסיאני וב־1200 לערך ניסו לפלוש למצרים. כיון שנהדפו, נאחזו בשפלת־החוף של ׳פלשתינה׳ הדרומית, ושם הקימו שורה של מדינות־עיר״.

לדעת ברנארד לואיס, מלומד מהולל, ״אין המלה פלשתינה מופיעה בברית הישנה… פלשתינה אינה מופיעה כלל בברית החדשה״.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-בפאס הערבית

 

6 – בפאס הערביתמארץ מבוא השמש

הרוצה לתהות על אווירתה של עיר מוסלמית של ימי הביניים ילך אל פאס, בירתו הראשונה של שלטון מרוקאני עצמאי. אף על פי שנאלצה פאס לא פעם אחת לוותר על כבודה לזכות אחיותיה צרותיה הצעירות, מראכש, מכנאס ורבאט, הרי מזמן היווסדה על ידי אידריס הראשון בסוף המאה השמינית לספירה, לא פסקה מלהיות בירתה הרוחנית של מרוקו, ואפילו של המגרב כולו.

תמורות רבות עברו עליה, ימי פריחה ושגשוג התחלפו עם ימי עזובה ובדידות, אבל גם בימי עוניה ומרודיה נשארה פאס שרתי בערי הארץ. כאן התרכזו אצילי הרוח והגדולים בדעת אל, היא הייתה לב האומה והמוח שלה. במדרשות שהוקמו על ידי מלכים ורבי המלוכה שקדו מעירי החכמים דור אחר דור.

במסגדים, שנוסדו בקרנותיהם של נדיבי לב השמיעו את דבריהם זקני תלמידי חכמים, ופרופסורים נכבדים, מומחים בשבע חכמות, הרביצו דעת למאות תלמידים, שהיו נוהים הנה מכל פינות הארץ. כאן קברו של אידריס השני, שנולד אחר מות אביו, אדריס המייסד, הראשון. הבן הרחיב והשתית את פאס, וקברו נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לכל מוסלם במרוקו. כל זר לא יקרב אל שערי הכניסה למקדש קבר זה.

פאס הערבית, באמת שתי ערים הן, פאס אל-באלי, העתיקה זו של האידריסים, שבתוכה רובע מיוחד מוקצב היה חיהודים, ופאס " ג'דיד " , החדשה, שנוסדה במרחק מה מהעיר העתיקה בסוף המאה השלוש-עשרה לספירה, בימי שלטון שושלת בני מרין. על השטח שהפריד ביניהן בחורשת עצים וגנים הוקמו במאה האחרונה ארמונות, בנייני שלטון ובתי ספר.

התחלתי את סיורי במדינת פאס החדשה, שלצידה שוכן המללאח. יצאתי את שער המללאח ודרך שער המפרזלים נכנסתי לרחוב הראשי, המסחרי של העיר, שנבנתה מלכתחילה כמרכז לשלטון וקסרקטין לצבא. ואמנם חלק גדול ממנה תפוס על ידי ארמון הסולטאן, הגנים הסובבים אותו, בנייני האוצר, והארסנאל – מילה שמוצאה מלשון ערבית " אלצנאעה " – בית מלאכה לנשק. בחלק מהבניינים משמשים כיום לרכי שלום ושוכנו בהם בתי חרושת קטנים וביניהם בית אריגה ממשלתי לשטיחים.

המפקחת על מחלקת הייצור היא יהודיה, שבשמעה, שאני יהודי מישראל הסבירה, כי אף על פי שנאלצת היא להימצא במפעל בחג ( היה זה יום טוב אחרון של גלויות ), אין היא עושה שום דבר אסור. אכן, הנולים של האורגות היהודיות שבתו מעבודה. אולם המפקחת הדריכה אותי באולמות, שבהם מועסקות המוסלמיות.

רוב הפועלות היו ילדות בנות שש-שבע עד שמונה שנים. ליד כל נול עמדו שלוש-ארבע ילדות ובזריזות מופלאה, עד שכמעט לא יכולתי לראות את האצבעות הקטנות, קשרו את החוטים של הערב וחתכו אותם במספריים. המומחיות האחראיות לנול הן כבנות חמש עשרה-עשרים שנה. מתפקידן להשגיח שהקשירה תהיה חזקה ודחוסה, מותאמת בדיוק לדגם. הן גם גוזזות את במספריים את פרוות חוטי הערב, הקשורים.

מלאכה קשה, המצריכה אימון יד רב. יש דגמים קלים ופשוטים ויש הזמנות לדגמים מסובכים, הדורשים בקיאות מקצועית. שמתי לב, כי בדרך כלל העבודה אינה עדינה ביותר, מאחר שהפועלות אינן ממשיכות לעבוד בבית החרושת לאחר חתונתן, שלא כדוגמת האורגים והארוגות בפרס, אשר שם אריגת שטיחים היא מלאכת בית ועוברת בירושה.

שאלתי לשכר העבודה. הילדות הקטנות והשוליות מרוויחות ליום בין 50-100 פראנק ( 25-50 גרוש. פועלת אחראית מקבלת את שכרה לפי כמות התוצרת ולפי טיב העבודה. שכרה מגיע עד 300 פראנק ליום. מובן, שמעוניינת היא להאיץ בפעוטות ולנגוש בהן, כי רווחיה תלויות בתפוקתן.

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין

בדרום הרחוק נמצאו כמה משפחות יהודיות אמידות, שעסקו בשיווק סיטוני של תמרים או אירגנו שיירות מסחר לסודאן. בכל אזור שבו סיירו מתן וגרניקר, לא הייתה אפילו מרפאה אחת ואף לא בית ספר הראוי לשמו.

היהודים ישבו בכפרים מעורבים עם ברברים, עסקו ברוכלות או במלאכות שהיו טיפוסיות ליהודים – סנדלרים, חייטים, ספרים, צורפים וכו… יחסי השכנות עם הברברים היו טוביםוגם יחס השלטונות הצרפתיים היה אוהד.

יחד עם זאת, במקרה של הגירה, הברברים לא היו מוכנים לשלם ליהודים את מלוא התמורה עבור רכושם, מתוך הנחה שאם ימתינו בסבלנות – הם יקבלו רכוש זה ללא תמורה.

ד"ר מתן הופתע ממצבם הגופני הירוד של היהודים. בדו"ח לש.ז. שרגאי, יושב ראש מחלקת העלייה בהנהלת הסוכנות, מיום 10 באוקטובר 1954, ייחס מתן את מצבם הגופני הירוד של היהודים לגורמים הבאים :

1 – הגרענת, שגרמה לאובדן הראייה באופן מוחלט או חלקי. לדעתו של ד"ר מתן, אילו היה ארגון " אוזה " מטפל ביהודים אלה באופן רציני, אפשר היה אולי למנוע אסון העיוורון ממרבית היהודים באותו אזור.

2 – נישואין בין משפחות יהודיות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. עקב זאת גדול היה בקרב היהודים אחוז הניוון, האלימות, הפזילה והפיגור השכלי.

ד'ר מתן ציין כי היו מקרים בהם ראה שני סוגי יהודים : בכפר בעל יישוב ותיק. היו יהודים במצב גופני ירוד ואילו בכפר אחר , שם הייתה האוכלוסייה היהודית מגוונת ולא עתיקת יומין, היה המצב הגופני טוב לאין ערוך.

תופעה אחרת שנתקל בה – נדידת צעירים מהכפר אל העיר. כמעט ולא היה כפר, שבו הצעירים היהודים לא עזבו את משפחותיהם ויצאו למראקש או לקזבלנקה. על כן, כאשר החל הרישום לצורכי עלייה והמועמדים אושרו לבדיקה רפואית – גרניקר ומתן מצאו ביניהם רק אחוז קטן של צעירים המתאימים לעבודה חקלאית.

במהלך הסיור, נרשמו 337 משפחות – 1904 נפשות – כמועמדות לעלייה. מבין אלה – אישר ד"ר מתן 192 משפחות – 1126 נפשות – לבדיקה רפואית וכן אישר העלאתן של 28 משפחות – 140 נפשות – משני כפרים אחרים, לעלייה ללא סלקציה.

גרניקר הסתייג מהדו"ח של מתן לשרגאי. הוא טען כי מוקדם עדיין להסיק כי " אין עובדי אדמה יהודים ", מן הטעם הפשוט שהוא לא ביקר בכל הכפרים. גרניקר החליט עתה לצאת לבדו לכפר איית ארבע. בעזרתו של י. אלקיים, יהודי ממראקש שהקים שירות קנטינות בדרום מרוקו, יצא גרניקר במשאית זעירה לעיירה טאדרט.

כאשר בידו מכתב המלצה מאלקיים לנכבד ערבי מקומי. לאחר לינת לילה, יצא גרניקר למחרת היום, בלוויית מורה דרך ערבי, בכיוון לכפר איית ארבע. הם הלכו ברגל מרחק של 15 קילומטר והגיעו לכפר בעיצומו של חג שמחת תורה.

מפאת החג, רוב היהודים היו בבית הכנסת ורק מיעוטם היו בשדה. התרגשות למראה שליח מישראל, הייתה רבה. היהודים הזמינו את גרניקר ומלווהו להסב עמם לסעודת חג. לאחר שסיפר להם על מטרת בואו – 16 משפחות נרשמו בו במקום לעלייה לישראל.

יהודי איית ארבע היו גבוהים וחסונים, אדוקים מאוד בדתם, מלאי תום וקשורים מאוד לאדמתם. איש מהם לא ידע מתי וכיצד הגיעו להרי האטלס. הם רק אמרו כי מפאת הניתוק, איש מבין שליחי ישראל לא הגיע עד אז אליהם וכי הקשר עם המרכז העירוני הסמוך – מצריך 7 ימי רכיבה על פרד או חמור.

הם מסרו לגרניקר את שמותיהם של 26 כפרים, שבהם מתגוררים יהודים והכפר הקרוב ביותר – איסיריס  נמצא מרחק של 20 ק"מ. רץ שנשלח לאיסיריס, שב בלילה ובפיו הודעה, כי הכפר כולו מצפה בהתרגשות לבואו של ה " גואל ".

למחרת, יום טוב שני של גלויות, העמידו יהודי איית ארבע לרשותו של גרניקר שתי פרידות ומלווה ושלחו אותם לכפר איסיריס. הם הגיעו לבית הכנסת באמצע תפילת מוסף. היהודים יצאו לקראתו כשהם עטופים בטליותיהם וקיבלו אותו בהתלהבות רבה.

גרניקר נכנס לבית הכנסת – חורבה קטנה ואפלה., שלא היה בה ארון קודש. ספרי התורה עמדו בפינה, על הרצפה. בעוד החזן מנעים בזמירותיו, עמדו המתפללים והתבוננו ב " משיח מירושלים ", שבר לגאול אותם מעוניים.

למרות קדושת החג – החל גרניקר מיד ברישום המועמדים לעלייה. הוא הסביר כי יש להזדרז יען כי בכמה כפרים הקדים השלג לרדת והיה הכרח לסיים את הרישום, עוד לפני עונת הגשמים. אחרת – תידחה העלייה עד לחודשי האביב.

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע ) אבישי בר אשר

הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115מגילת היתליר

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

ג. המסכת ההיסטורית

׳הגדה די היטליר׳ עוסקת במסכת אירועים היסטוריים. באמצעות פירוש אלגורי מורכב הסב המחבר את סיפור גאולתם של בני ישראל ממצרים לסיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מפלישת הנאצים בעקבות ניצחונן של בעלות ־ברית, ומבחינה זו דומה חיבורו לחיבורים אחרים מסוגה זו.

הערת המחבר : חיבור בולט מאוד בהקשר זה הוא 'מגילת היטליר', שנזכרה לעיל. שטרית בחר להבליט את מקומן של '"המכות" שהוחילו בנות־הברית לצבאות הנאצים' כדגש של מחבר ההגדה בספרו את מאורעות המלחמה. אפיון זה נראה לי כאמור חלקי ביותר, שכן הוא מתעלם ממרכזיותם של ביטויים לתחושת ההצלה שחשו יהודי מרוקו. ראו: שטרית, השירה האישית, עמי 211; שטרית, שירה ופיוט, עמי 45.

 סיפור ההצלה ־הניצחון הצבאי עומדים במוקד הנרטיב ההיסטורי ביצירה ושואבים אליהם את רוב המבעים והדימויים האלגוריים. חשוב להדגיש שאין בציר המרכזי של החיבור מקבילה ספרותית ליציאה או לגאולה מארץ מסוימת. מארבעת המרכיבים הבסיסיים בעלילה שבהגדה של פסח – הירידה למצרים, השעבוד בפרך, מכות האל במצרים והיציאה ממצרים – רק שניים הומרו בצורה שיטתית לקורות מלחמת העולם: מסכת הסבל והתלאות שמצאו את היהודים בתקופת המלחמה והמכות שהפליאו בעלות הברית בגרמנים. לעומת זאת לירידת יעקב מצרימה וליציאת בני ישראל ממצרים נמצאו הקבלות חלקיות בלבד, רובן בתיאורי קרבות שהתחוללו במצרים בין בעלות הברית לגרמניה. אשר ליציאת מצרים, היסוד המשותף היחיד לחיבור ולהגדה של פסח הוא רעיון השחרור של יהודי צפון אפריקה מעול השעבוד הנאצי שאיים עליהם לפנים, אך לפורקנם ולגאולתם של הנאנקים תחת סבלות הנאצים לא הייתה כידוע מקבילה היסטורית.

אירועי רקע ומאורעות כלליים

מלחמת העולם השנייה אינה מכונה ב׳הגדה די היטליר׳ בשמה זה, וכינויה היחיד הוא ׳לילת תראנת נוף׳, דהיינו ׳ליל [שנת] שלושים ותשע׳(שורה 13). כמה וכמה מציוני הדרך החשובים במלחמה, שאינם מרכזיים כל כך בהגדה, מובאים רק כדי להשלים את המידע הנחוץ ביותר בעלילה שטווה המחבר. למשל ׳הסכם הציר׳ בין גרמניה הנאצית לאיטליה נזכר בקיצור כראשית העצה הרעה (שורות 44-36); רשעתן של שלוש מדינות הציר (כולל יפן) נזכרת בצורה כללית וסטראוטיפית בסוף ההגדה(שורות 392-361); וכן צוינה הברית בין שלוש המעצמות בריטניה, ארצות־הברית ורוסיה (שורות 198-193). בדומה לכך נזכרות פה ושם בשמן בלבד תופעות רבות מתקופה המלחמה, כגון התבססותו של שוק שחור(שורה 10), הנזכר גם ברשימת המכות הצבאיות והכלכליות שנחתו על גרמניה (שורה 271), לצד כיבוי האורות, הבריחה הבהולה מן הערים וההסתתרות במרתפים (שורות 271-270).

ראשית המלחמה בצפון אפריקה המאורעות המוקדמים ביותר המתוארים בהגדה בפירוט יחסי אירעו בראשית מלחמתן של בריטניה ובעלות בריתה בצפון אפריקה, במערכה הצבאית הגדולה במבצע ׳מצפן׳. בהגדה נזכר כישלונה הצבאי של איטליה ׳בלוב ובאפריקה׳ בעקבות הברית עם גרמניה הנאצית (שורות 79-76) ונזכרות תבוסותיהן של אתיופיה ותוניסיה מול מדינות הציר, עד שבאו הבריטים והדפו את הניסיונות לכבוש את מצרים (שורות 91-87). בהמשך נזכרת תבוסת האיטלקים בלוב בשרשרת מאורעות במבצע ׳מצפן׳: כיבושה (הראשון) של טוברוק בינואר 1941 (שורות 109-107), תבוסת האיטלקים בבנגאזי בפברואר כעבור חודש  (שורות 111-110) ותום המערכה עם התבצרותם של האיטלקים בטריפולי (שורות 113-112).

מאורעות המפנה במלחמה

עם החטיבה השנייה של מאורעות המלחמה בצפון אפריקה נמנים הקרבות הגדולים של ארצות־הברית, בריטניה ובעלות בריתן, למן פלישתן לצפון אפריקה במחצית השנייה של שנת 1942, אחד מאירועי המפנה החשובים במלחמת העולם. בהגדה מתוארים בקווים כלליים: תבוסתו של הצבא הגרמני בראשות רומל מול הארמייה הבריטית השמינית בראשות מונטגומרי בסיומו של קרב אלעלמיין(השני) – ראשית נובמבר 1942 (שורות 52-51, 146-136, 381-379,326-325); כיבושה השני של טוברוק במבצע ׳לפיד׳ באמצע נובמבר (שורות 328-327); ובעקבות זאת הדיפת מדינות הציר עד תוניסיה (שורות 330-329) ועד סיציליה (שורות 332-331) באביב ובקיץ 1943, האירועים המאוחרים ביותר הנזכרים בהגדה.

במקביל לאלה נזכר הקרב בסטלינגרד, שארך חודשים רבים והסתיים בפברואר 1943 בכניעת הארמייה הנאצית השישית, אירוע שהיה נקודת מפנה משמעותית במלחמה בחזית המזרחית, והמחבר אף הביע תקווה שכך אכן יהיה (שורות 248-241,105-98). מתוארת גם התחמשותה הגדולה של רוסיה בזיקה לתמיכתה הכלכלית של ארצות־הברית, החל מסוף שנת 1941 (שורות 164-159). ועידת קזבלנקה (ינואר 1943) מוצגת כראשית הקץ בתבניתן של בעלות הברית להפליא בגרמניה מכות צבאיות קשות (שורות 123-114). בהקשר זה מתוארות בפרט גיחותיהם של מטוסי הקרב והמפציצים הכבדים של חיל האוויר האמריקני והבריטי לעבר ערי גרמניה(שורות 265-259,151-147, 322-290, 334).

 

מה נשתנה                                                         מה נשתנה

 

אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף               מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע

די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו         שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו

ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף                               והלילה הזה איננו פוחדים

די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו                         שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה

ולילא האדי לפרחא פזזוף                                      והלילה הזה בלב שמחה  ( או בגוף )

די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו                    שבלילות ההם במצוקות הורעלנו

ולילא האדי תפררז וסוף                                       והלילה הזה התבונן וראה

די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו             שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו

גיר כאייפין ונהרבו                                              רק פחדנו וברחנו

ולילא האדי פלהנא מתכיין                                    והלילה הזה בשלווה אנו מסובין

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

מונטיפיורי

רוב היהודים מצאו מקלט בגיברלטר. דרומונד האי דאג שיוכלו להגיע אליה באניות של בריטניה. במכתבו של ראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, לדרומונד האי מ־27 באוקטובר 1863 שיבח פארינטה את מלכת ספרד על שנתנה מקלט ליהודים שברחו מתיטואן בעת המלחמה ואת הממשל הספרדי ואת האזרחים הספרדים על הסיוע להם בעת המלחמה בתיטואן (תעודה מס׳ 37). קונסול ספרד שלח לעיר אלחזיראס (Algeciras) פליטים יהודים באמצעות צבאו. מדובר ב־407 איש. כך דיווח פיצ׳יוטו בדו״ח שכתב. פיצ׳יוטו ביקר את הפליטים, והציע שיחזרו בהקדם לטנג׳יר. לאחר מכן חזרו רבים מהפליטים לטנג׳יר, והיא נעשתה מרכז מסחרי לאירופאים.

בריחה ממוגדור: 220 יהודים ממוגדור ברחו לגיברלטר, מאחר שהזיכרון על הרעשת העיר בשנת 1844 עדיין טרי ומאחר שפחדו ממלחמה, אף על פי שעתה לא אונה להם כל רע. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למונטיפיורי מכי במנחם אב תרכ׳׳ד לא ניצלו בני שבט Haha  הסמוכים למוגדור את המלחמה כדי לפגוע ביהודים, והמושל קיבלם בסבר פנים יפות.

המידע הראשון על המלחמה ועל מצב היהודים הגיע מגיברלטר. ב־29 באוקטובר 1859 שלחו אישים יהודים שם מברק למשה מונטיפיורי, ובו הציעו שמחשש למלחמה בין ספרד ובין מרוקו יעברו יהודי טנג׳יר ויהודי ערים אחרות שבמרוקו לגיברלטר ולעיר אלחזיראס שבספרד. לפי אחד המקורות, הגיעו 2156 בני אדם, והם שוכנו במחנה אוהלים. ועד שלוחי הקהילות הקים ועדה מיוחדת שמטרתה לגייס תרומות. פורסמו מודעות ב׳טיימס׳ וב׳ג׳ואיש כרוניקל׳ (Jewish Chronicle) לגיוס כספים. מכספי התרומות נשלחו למחנה האוהלים שמיכות וכסף. ולפי המידע מן הארכיון של גיברלטר הגיעו מאוקטובר 1859 עד מאי 1860, 4000 פליטים ממרוקו. המושל נתן מקלט ל־1700 בני אדם, שיכן עוד 900 פליטים במחנה וסיפק להם מזון. הברון שלמה דה רוטשילד נסע לגיברלטר לאחר שבאו אליה פליטים כדי לתת להם סיוע חומרי. כן הוא שלח משלחת של רופאים, ובהם רופא מאוסטריה, הד״ר שמידל, לטפל בחולים. הם ליוו אותם גם כששבו לתיטואן.

על מחנה הפליטים בגיברלטר כתב המיסיונר מרקהיים, שבא אליה מפריס כדי לעשות נפשות לנצרות. הוא כתב שהמחנה הוקם על שטח ניטרלי בצפון. 4000-3000 יהודים שוהים במחנה. לדבריו, מצבם עלוב ביותר, וקשה להטיף להם. ולפני ימים מספר אישר משרד הפנים של בריטניה למושל לחלק לחם ל׳צאצאי אברהם׳. הוא סיפר כשבא למחנה, התאספו סביבו יהודים בגילאים שונים. הוא חילק ספרים לאלו שביקשו זאת ממנו, ואף ניחם אותם. כמעט הכול ביקשו נדבות… מונטיפיורי התכתב עם מושל גיברלטר, הגנרל קודרינגטון (Codrington), בקשר לפליטים היהודים ממרוקו. הימצאותם של הפליטים לא נעמה למושל, ובמכתבו מ־2 באפריל 1860 תבע להשיבם לעריהם שבמרוקו על ידי הצי הבריטי. עוד העלה את ההצעה שבעתיד יורשו רק בעלי אזרחות או חסות בריטית להגיע לגיברלטר.

הפליטים נזקקו לסיוע במקומות מקלטם, וגם אלה שהחליטו לחזור לבתיהם נזקקו לסיוע כדי שיוכלו לשוב ולהתבסס בתיטואן ובטנג׳יר. סוחרים אמידים ממוגדור באו ללונדון, בהם אהרן ואברהם קורקוס, משה ויהודה אפריאט ומשה עשור, והם שיתפו פעולה בגיוס התרומות לקרן של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״. קהילת גיברלטר מינתה ועדה, ותפקידה היה להקל על מצבם של הפליטים. זו מסרה מידע על מצבם של הפליטים, וביקשה מחברת כי״ח בפריס ומוועד שלוחי הקהילות בלונדון להגיש להם סיוע. קהילת טנג׳יר גם היא נחלצה לעזרת הפליטים, וב־24 בדצמבר 1860 נוסדה חברת ׳מלביש ערומים׳. באספת ראשי הקהילה בטנג׳יר באוקטובר 1861 נקרא מכתב תודה של קהילת תיטואן.

לעזרתם של הפליטים נחלצו גם הארגונים היהודיים שבארה״ב. הם תרמו 20 אלף דולר. מאוסטרליה, מדרום אפריקה, מליוורנו ומטורינו שבאיטליה הגיעו סכומים קטנים יותר. הוגש להם סיוע גם מן הארגונים היהודיים שבצרפת ובאנגליה. בשנת 1859 ארגן מונטיפיורי מגבית למען הפליטים, ונאספו 14 אלף לי״ש נוסף על 6000 לי״ש שכבר היו בקרן משנת 1844 מן המגבית למען יהודי מוגדור. נשיא ה״וועדה לסעד יהודי מרוקו״(Committee for Relief of the Jews of Morocco) שבגיברלטר, מר קנסינו, כתב למונטיפורי שרצוי שהכסף שנותר יממן בניית בית כנסת בטנג׳יר. אבל הוא הוצא בעיקר למטרות חינוך, לשיפור הניקיון כדי למנוע מחלות, ולסיוע ליהודים שסבלו ממחסור. במארס ובספטמבר 1860 פנו נציגים של ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ של בריטניה לעשות לשיפור מצבם של יהודי מרוקו. הם פנו גם למונטיפיורי, והוא נחלץ לעזרתם מכספי הקרן למען יהודי מרוקו, שהוא עמד בראשה. על פי מכתב של מזכירו של מושל גיברלטר מ־27 באפריל 1860, כל הפליטים ממרוקו, שבאו לגיברלטר, שבו לבתיהם, חוץ מ־150 יהודים מלאראש, מסאפי וממוגדור. רבים מהם מסוגלים לשלם את הוצאות הפלגתם לבתיהם.

תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

מורשת יהדות מרוקו

מחוסר רבנים היה התפקיד הדתי החשוב נתון בידי החזן, שערך קידושין וניהל טקסי הקבורה. בשאלות הלכתיות, נהגו חברי הקהילה לנות לבית הדין של הקהילה החלבית. עם זאת, שי לציין כי הציבור בכללו, ובעיקר דור המייסדים, היה שומר מצוות.

בית הכנסת היה מוקד החיים החברתיים של הארגון הקהילתי הספרדי ומנהיגיו היו מעורבים באופן אישי בהווי בית הכנסת. סמוך לבית הכנסת פעל תלמוד תורה קטן, שבו למדו בשנות השלושים והארבעים עשרות מעטות של תלמידים, בצורה בלתי סדירה.

הלימודים, שבאו כהשלמה לחינוך היסודי בבית הספר הארגנטינאי, נחשבו לפונקציה של החיים הדתיים, והתנהלו במתכונת דומה ללימודים ב " חדק ". ההישגים הלימודיים היו דלים ביותר, ומעשה היה בית הספר מוסד שולי בקהילה הספרדית.

האדמיניסטרציה של הארגון הקהילתי הספרדי הייתה בידי ועד מנהל בו עשרים ותשעה חברים, שנבחר אחת לשנתיים על ידי האסיפה הכללית של הקהילה. עד סוף שנות השלושים היה השלטון בידי העסקנים הוותיקים – חלקם מבין עשרת המייסדים של הארגון בשנת 1914.

בשנת 1929 עשה הארגון הקהילתי הספרדי צעד חשוב בהתפתחותו, כאשר הצליח לרכוש קרקע לבית הקברות. במפעל זה היו שותפים גם קבוצות אחרות של ספרדים דוברי לאדינו, שהתגוררו ברבעים אחרים בבואנוס איירס, והוא העניק לבית הכנסת שברחוב קמרגו עמדת עדיפות ברורה על פני שאר הארגונים הספרדיים.

המשבר הכלכלי של שנת 1930 ערער את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הספרדית ופגע בצורה חמורה גם באפשרויותיה לממן את הפעולות הקהילתיות. בתוך הציבור הספרדי היה מספר גדול של מקרי סעד, שהתדפקו על דלתות ארגוני הצדקה בבקשת עזרה, ובתוך הארגון הקהילתי הספרדי נוצרה תחושה של אזלת די ואי יכולת להתמודד עם המצוקה.

גבר הלחץ לשינוי אופיה של הקהילה מארגון, שבמרכזו בית הקברות ובית הכנסת, לארגון סעד, הן מצד ציבור הנצרכים, והן מצד עסקנים חדשים, שתבעו להחליף את השלטון בקהילה. בסוף שנת 1940 ולאחר מאבק פנימי על השלטון התחלפה הנהלת הארגון הקהילתי הספרדי ועלתה מנהיגות צעירה ודינמית, ברובה בעלת אמצעים, כושר ארגון ושאיפה לשנות את פני הקהילה.

במשך שנים אחדות פעלה הנהגה זו לעריכת רפורמה יסודית במבנה ההתארגנות הספרדית בבואנוס איירס. בהנהגה חדשה זו תפסו מקום חשוב כמה מראשי קלוב " שלום " – ארגונם של יוצאי רודוס – ולמעשה ניתן לראות את הארגון מחדש של הקהילה הספרדית כברית בין יוצאי איזמיר לבין יוצאי רודוס, שהצטרפו אליה הקבוצות הקטנות של יוצאי איסטנבול, בולגריה, סלוניקי ואחרים.

ההנהגה החדשה העמידה במרכז פעולותיה את תוכנית הסעד, אך לשם כך היה עליה למצוא מקורות מימון חדשים. להשגת מטרה זו פעלה הקהילה בשתי מגמות : הראשונה – גיוס מספר מקסימאלי של חברים חדשים ושינוי שיטת המיסוי; –  והשנייה – צירוף כל ארגוני הסעד הספרדיים לקהילה.

בסוף שנת 1940 היו רשומות בקהילה הספרדית, כאמור, כאלף משפחות, ורק מחציתן שילמו דמי חבר. במבצע נמרץ לגיוס חברים הצליחו חברי הוועד המנהל לאתר את מרבית התושבים דוברי הלאדינו, שהתגוררו אותה עת בבואנוס איירס.

חברי הוועד המנהל פנו באופן אישי לכל אחד מראשי המשפחות, שהיו חברים בכוח, ושכנעו אותו להצטרף לקהילה. בסוף שנת 1943 הגיע מספר המשפחות הרשומות בקהילה ליותר מ-2300 שכלל – להערכתם של חברי הוועד המנהל – יותר מתשעים אחוז מן הספרדים דוברי הלאדינו, שגרו אותה שעה בבואנוס איירס.

המבצע לגיוס חברים חדשים היה משולב בשינוי שיטת המיסוי בקהילה. הוועד המנהל העריך את מצבו הכלכלי של אחד מחברי הקהילה והטיל עליו מס בהתאם לאפשרויותיו הכספיות. המס נע בן פסו אחד לחודש ל-300 פסוס לחודש. חלוקת הנטל הכספי לא הייתה שווה בין כל החברים, והיא משקפת את הקיטוב הכלכלי, שאפיין את הציבור הספרדי באותה עת.

קשרים בין חכמי גיברלטר לחכמי אלג'יר ומרוקו.

קשרים בין חכמי גיברלטר לחכמי אלג'יר ומרוקו.מחקרי אליעזר ספר

חכמי גיברלטר הריצו שאלות לחכמי אלג'יר וביחוד עם אלה שבמרוקו, ביניהן לחכמי תיטואן ומכנאס. כך היה כאשר התגלעו חילוקי דעות בקהילה וחכמי המקום לא מצאו תשובה מספקת, או רצו שהחלטתם תחוזק על ידי חכמים מוסמכים יותר, וכאלה שאינם נוגעים בדבר, להלן כמה דוגמאות :

מגיברלטר נשאל רבי יהודה עייאש שפעל באלג'יר 1700 – 1760 וענה בשנת 1734 בעקבות פריצות של אשה נשואה. היו חילוקי דעות בין חכמים האם מותר לבועל לשאתה לאשה לאחר שבעלה החוקי נפטר " ראובן הלך מרחוק והניח אשתו ואחר כך יצא עליה קול שזינתה עם שמעון ומצאו עד אחד ומחמת שחששו שילשינו את החטאים האלה לשר העיר ויהא מתחייבים בנפשותיהם, מנעו עצמם מהחקירה "

בהמשך מסופר שהבעל חזר ונפטר אחרי חודש. הלך הנטען ושידך לחשודה ומאריה דאתרא סירב להשיאה כי היא אסורה לו. אבל הרשע קידשה בפני שני עדים " וחכם אורח הלך וכתב פסק דין לקולא "

רבי רפאל ידידיה שלמה צרור מאלג'יריה 1681 – 1738 השיב תשובה בהלכה לגיברלטר " לגיברלטר נשאלנו מהבית דין הנזכר על מעשה שבא לפניהם איש אחד ששידך ריבא אחת מעיר סלא ולאחר זמן נסעו הנערה ואביה מעיר סלא לעיר גיברלטר ונתפררה חבילת השידוכין שביניהם ומחלו בקנס זה לזה ושידך בחור אחר את הבת הנזכרת וכשרצה להשיאה לו עמד אבי המשדך הראשון ואמר כי היא כבר מקודשת לבנו.

בתשובותיו של צרבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 בפעל בפאס ובמכנאס, נידונות כמה שאלות הנוגעות ליהודים מגיברלטר.

בספק דין של חכמי סלא בשנת 1718 דיון בקשר לירושה של אשה לאחר פטירתה שהיא הורישה לבעלה נאמר, שרכוש מסוים של יהודים נמצא בגיברלטר " משפט וצדקה ליעקב ". עדות בשנת 1751 על יהודי שבשנות הרעב היה כמה שנים בגיברלטר, ובינתיים זנתה אשתו בתיטואן וילדה בת, פסק דין בשנת 1741 על יהודי מתיטואן המצוי בגיברלטר ושולח לבני ביתו כסף למחיה, והקהילה בתיטואן דורשת ממנו השתתפות במסים.

ארבעה חכמים בני משפחת בירדוגו ממכנאס, דנו בשאלות שעלו בגיברלטר.

רבי משה בירדוגו 1679 – 1731 דן בסכסוך כלכלי בין שני יהודים על רקע סחר עם גיברלטר : " ראובן קנה סחורה משמעון ומשך ראובן הסחורה ונתחייב לשמעון לתת תמורתה סחורה אחרת שיש לו בגיברלטר ואז הייתה סוגרת ומסוגרת אין יוצר ואין בא וכתב לו אני מחייב עצמי לפרוע לשמעון הסחורה לכשתפתח גיברלטר והנה אחר שפתחו בשלום ונתחדש האיבה ונסתמה "  הכוונה כנרה למצור שספרד ערכה על גיברלטר בשנת 1727.

רבי פתחיה בירדוגו אף הוא ממכנאס 1764 – 1820 דן כמה מתשובותיו על שאלות שעלו בגיברלטר ושלח להם תשובותיו. " אף שהעירה גיברלטר היא מלכות אחרת הרי להקת נביאים חכמי תיטואן מעידים שבני גיברלטר נגררים בענייניהם אחר תקנות רבותינו המגורשים ".

הנחה זו חשובה בעיקר לגבי דיני אישות וטריפות. את הדברים הנ"ל כתב בהקשר לפסק דים שפסקו חכמי תיטואן לשאלת חכמי גיברלטר ואלה רצו חוות דעת נוספת. השאלה על מי שנתן כל נכסיו לאשתו במתנת שכיב מרע ואחריה לעניים ומתה אשתו קודם לו בשעת המגפה, האם זכו העניים.

מתברר שהיורשים רצו שהעניים יזכו ברכוש. בתשובה הוא מוחה על אלה הרוצים לקפח את העניים " הנה כי כן דברינו אלה נוכח יחידי סגולה העומדים על הפקודים בעיר תהילה גיברלטר לעמוד בפרץ לחמם קרנה של תורה ומשפטים הישרים וכל שבידו למחות ומעלים ומעצים עיניו הרי זה קובע נפשות ועליו נאמר " ועצומים כל הרוגיה ".

הוא פסק בשני נושאים כלכליים שעלו בגיברלטר, ואחד מהם הדן בקשר מסחרי עם אלג'יר.

רבי רפאל בן מרדכי בירדוגו ממכנאס 1747 – 1822, נשאל מעיר גיברלטר שאין מנהגם לכתוב שטר כלל רק כתב יד אם כתב היד כשטר גמור שאיננו נאמן לומר פרעתי ואם יכול לטרוף בו מהלקוחות או לא. תשובתו " אמת שכן מפורסם בכל ערי אדום כתב יד אצלם כשטר גמור לעניין שלא יוכל לומר פרעתי כל עוד שהכתב יד בידי המלווה ובנוסף שנעשה הכתב בגיברלטר ששם היה העסק ודאי שלא יכול לומר פרעתי .

רבי יעק בירדוגו 1783 – 1843 קיבל שאלה מתיטואן על " ראובן תושב גיברלטר שמתה אשתו בלי זרע של קיימא וכתובתה כמנהג המגורשיפ וכפי התקנה צריך בעלה לחלוק עם אהיה כל נכסיו " חתומים על פסק דין נוסף להנ"ל רבי שלמה ורבי מרדכי בירדוגו.

רבי יעקב הן מלכא מפאס נפטר אחרי 1771, דן בסכסוך כספי בגיברלטר .

רבי יעק כלפון מתיטואן דן בשאלות שהופנו אליו מגיברלטר, ביניהם בחוקיות צוואות שנכתבו שם בלועזית. הוא פסק בשנת 1810 שהן בטלות, כי כל מתנה או צוואה צריכה להיות בפני אחד מחכמי העיר. חתמו על פסק הדין גם רבי מנחם נהון, רבי משה הלוי ורבי משה אבן צור.

הוא נשאל על צוואה שנכתבה בח' שבט תקס"ח 1808 בה חילק יהודי בגחברלטר את רכושו בין אשתו ליורשי משפחתו והיא מועתקת מכתב הגויים שהוצרכו בעליה להעתיקה ולשולחה לבית הדין לדון עליה. החכם פסק בשנת 1825 יחד עם רבי משה הלוי ורבי מנחם אבודרהם כי " הצוואה אין לה קיום לא מצד הדין ולא מצד התקנה.

תשובות נוספות בנושא צוואות וירושות בשנת 1805, על חיים אזנקוט שמשכן קרקע ביד דינר בו עולייל ומחזיק בה יותר משני חזקה, 1821 חתום רבי יוסף אלמליאח.

רבי יצחק אבו ואליד כתב תשובות לגיברלטר שהודפסו בספרו " ויאמר יצחק " , האם מותר להשכיר בית בחול המועד, על כשרות הגבינות הנעשות באמסטרדם ונשלחות לגיברלטר. בשנת 1848 על משלוח יין בידי גוי, באותה שנה על יהודי עני שאמר כי מוכן לאבד עצמו לדעת ומצאוהו תלוי.

בשנת 1855 שאלה האם מותר לקבל מהשלטונות תמיכה לחינוך יהודי, על מנהגי אבלות. על יהודי שנשא אשה נוכרית וילדה לו בן והלכה למדינה אחרת להכניס הבן בדת ישראל וחזרה עם בנה מהול, ועתה התגיירה. על סכסוך כספי בשנת 1823, על משכונות בערכאות של גויים.

בדיווחו של  הרב א"נ אדלר בשנים 1893 – 1894 על בתי הספר בתיטואן ציין שמגיברלטר כמו ממקומות אחרים פונים בשאלות לרב הראשי בתיטואן. .

רבי שלמה אבן דנאן מפאס 1848 – 1929 נשאל בשנת 1920 מרבי יצחק שקרון שתי שאלות, א. בקשר ליין של שני שותפים ויש חשש שגוי נוגע ביין של ישראל. תשובתו הייתה שהיין כשר. שאלה שנייה על המנהג שהתלמיד חכם יעלה לספר תורה בעשרת הדברות ועכשיו חדשים מקרוב באו ורוצים שפעם יקרא חכם ופעם אחרת יקרא מי שאינו יודע לשאול. באופן שרוצים לעקור החזקה והמנהג. ויהי היום ערערו יחידי הקהל על זה ואמרו שהם רוצים להעלות לספר תורה במקומו איש אחר ואמרו שבתורה אין חזקה ואינה מונעת שום אדם לעלות.

תשובה : אם האיש הלזה אשר רוצה לעלות במקומו גדול ממנו בחכמה וביראה יהיה מה שאמרו הקהל כי חוקי התורה אינם כרצון איש ואיש להחזיק בדבר ההוא ואם הוא שווה אולי משום דרכי שלום. אמנם אם זה אשר רוצה לעלות במקומו פחות ממנו אז לא, שעל כיוצא בזה נאמר מעלין בקרש  ולא מורידין…ואם כן כיון שהוחזק החכם לעלות לעשרת הדברות אז אין מעלין לשאינו יודע לישאל הפחות ממנו.

רבי יוסף משאש 1892 – 1974 ממכנאס כתב על בחור יהודי בגיברלטר שהתאהב בפחה ובא עליה. הוא נאסר, אחר כך עבר לטנג'יר ושר רדף אחרין והרגו. בתרפ"א נשאל רבי יוסף מגיברלטר " מאהוב טהור לב כמה"ר דוד בו נאיים על רבי וידאל הצרפתי ובהיותו בטנג'יר נודע לו שחכם זה נפטר.

La tradition orale de Taroudant et de Marrakech; de Joseph Chetrit à Latifa Assimi

SETTAT

La tradition orale de Taroudant et de Marrakech; de Joseph Chetrit à Latifa Assimi

عناية الإنقاذ تعود إلى بعض أوجه الثقافة

في بعض ربوع الجنوب

http://orbinah.blog4ever.com/en-arabe-la-tradition-orale-de-taroudant-et-de-marrakech-de-joseph-chetrit-a-latifa-assimi?trck=notif-11240689-1305647-11.GP

 

 

قالو زمان:

حبـ'ـس، آ-عزّنا، ورتـ'ـح بلّاتي؛

اجي عندي، نكًول ليك حديثي؛

عنداك، اوا، تنساو الجانوب.

    ***

حتّــــى حنا عندنا ماشاريع،

من كًـُـليمين لأمّ الرابيع،

باش نخدمو الشعب المحبوب.

———–

 

ذلك بعضُ ما كان صوت صيحات رقعة من رقع الجنوب في الستينات من القرن العشرين، الرقعة التي يتمثل قطباها في كل مراكش وتارودانت، اللتين كانتا تشكلان يوما قطب المغرب سياسية وعلما وصناعة، قبل أن تتغير الموازين وتتبدل مراكز الثقل، لتجد تانك الحاضرتان نفسيهما ولم يعُد يهتمّ بهما سوى بعض الزرافات من السوّاح من الراغبين في التوغل في دروب غرائبيات الماضي. ربما تعقد اليوم تانك الحاضرتان أمالا كبيرة على الهيكلة الجهوية الجديدة على مستوى جميع القطاعات، ومن بينها قطاع البعث الثقافي.

ما هو من باب الجديد على مستوى هذا القطاع هو ما يتمّ اليوم من مبادرات فردية لبعض أهل تلك الربوع، ممن أخذوا يعودون إلى الذاكرة لتدوين بعض أوجه ثقافة تينك المدينتين المتكاملتين ثقافيا وبشريا وحضريا في كلا جانبي الأطلس الكبير الذي غذاهما معا جغرافيا وبشريا عبر التاريخ. يتعلق الأمر بمبادرات فردية عفوية لجمع أعشار الجانب الشفهي واللامادي لتلك الثقافة مما تُنذر المشاهد السوسيو-ثقافية الجديدة المتسارعة التبدّل والتغير بلفّه إلى الأبد في طي النسيان لكي يكون كأنه لم يكن قط.

ففي بداية الصيف الذي ودعناه (2015) نزل إلى السوق كتاب جميل، بديع في إخراجه، وازن في ميزان مضامين ما يحتويه، وخفيف في قراءته كخفة الظرافة المراكشية. إنه كتاب "الطنجية المراكشية ومحيطها من الأدبيات الشعبية" لإحدى بنات مراكش، الأستاذة لطيفة العاصمي (انظر تقديما هـــنـــا)، كتاب أنقذ من التلف والضياع، بالتدوينين الكتابي والسمعي، "بطاقات بريدية" أدبية لكثير من المعارف والتقاليد والعادات وفنون القول المرتبطة بالحياة اليومية وبحياة المناسبات المختلفة في المدينة الحمراء.

وفي ما بين صيفي 2014 و2015، صدر تباعا كتابان لأحد أبناء تارودانت، الباحث السيميوطيقي، يوسف شطريت(Joseph Chetrit)، جمع فيهما رصيدا غنيا من الأمثال اليهودية المغربية تتوزع، باعتبار مقياس روّاتها المنقولة عنهم، على جميع حواضر المغرب؛ ولكن نواتها تتشكل من ديوان أمثال يهود تارودانت بعربيتهم الحافلة معجمها بالمفردات والتعابير الأمازيغية، ذلك الديوان الذي شكل قسما كاملا (القسم الثالث) من كتاب ضخم (750 ص) سابق صدر لنفس لمؤلف باللغة العبرية سنة 2009 تحت عنوان לשון ומאגריה, לשון ומארגיה ("اللغة وخزائنها، اللغة وتطريزاتها").

أما الكتابان الآخيران ليوسف شطريت، فقد بُـوّبت فيهما الأمثال تبويبا حسب المواضيع، حيث خصص كتاب 2014(Paroles exquises. Proverbes judéo-marocains sur la vie et la famille) للأمثال المتعلقة بالحياة وبالأسرة، مع تبويبات فرعية مناسبة؛ أما الكتاب الثاني المكمل 2015 (Paroles affables. Proverbes judéo-marocains sur l’hospitalité et l’amitié) فقد خُصص لما قيل حول الضيافة والصداقة مع تبويبات فرعية مناسبة كذلك.

وفي هذين الكتابين معا، يدوّن المؤلف نص المثل من الأمثال بكل من الأحرف الثلاثة، العربي والعبري واللاتيني، ويعطي الترجمتين، الفرنسية والعبرية، لما مجموعه ما بين الكتابين 1100 مثلٍ بالعربية المغربية المهوّدة.

מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה

הערותמחקרים

התעודה המובאת לעיל נכתבה כאמור בסוף שנת 1830, והיא חושפת פנים לא מוכרות בדמותו של הרב משה בן יוסף אביכזר. הוא עושה כמיטב יכולתו כדי להשיג כל ספר שיש בנמצא. כותב המכתב, שמואל כהן, מפציר ברב להשיב לו ספר ששמו לא נזכר, אך הוא יקר לו מאוד. כמו כן הוא מבקש ממנו את הספר ״חמדת ימים״, שאותו הוא נתן(כלומר השאיל) לשלמה אברהם מהכפר רטבא די פרכלא, וכנראה הספר התגלגל מן השואל לרב אביכזר. הכפר הנזכר הוא כנראה כפר קדום ששכן ליד העיירה פרכלא, הקרויה גם תינזדאד.

הערת המחבר : היא נמצאת ארבעים ק״מ מזרחית לתינגר (תודגא = تودغا השם תינזדאד נשתגר עם הכיבוש הצרפתי של מרוקו.

הכותב מבקר את הרב אביכזר. הוא מתריס ושואל כיצד ״אדם מבני ישראל״ אינו עומד בדיבורו ואינו משיב לשמואל את ספרו־שלו, שהמשאיל מצפה לו בכיליון עיניים. כהן היה חסר מנוחה, כנראה בגלל הבטחות חוזרות ונשנות להחזיר את הספר שלא מומשו. הדברים מגיעים עד כדי כך שהמשאיל נשבע שלעולם לא ישאיל עוד את ספריו. התנהגותו של הרב אביכזר גורמת לו כעס גדול, גם על שום שהוא השאיל אותו רק מתוך כבוד לרב ואילו הרב עצמו לא עמד בדיבורו. הכותב מצטט פתגם חריף שמשמעו שהיעדר כבוד – אם כי התרגום המילולי של המילה הערבית חשמא, שבה השתמש הוא ׳בושה׳ – מוליד ממזר. הוא השמיט אמנם את המילה האחרונה (״ממזר״) כדי לא לפגוע ברב אביכזר, אך בחירתו בפתגם אינה מותירה כל ספק באשר למה שהוא חושב על מעשהו של הנמען, שמעל באמון שניתן בו, ולכן הוא מוצא אותו ראוי לתואר המעליב.

הרקע ההיסטורי לנושא העיקרי בתעודה הזו, שאילת ספרים, הוא ברור ומוכר. השגת ספרים במרוקו הייתה קשה כקריעת ים סוף. צריך היה לייבא את הספרים מארצות אירופה ומהאימפריה העות׳מאנית. הבאתם הייתה כרוכה במאמצים עצומים, במיוחד כאשר מדובר באזורים רחוקים ונידחים כעיירה גריס, השוכנת בספר המדברי של מרוקו. בתי דפוס הוקמו בעריה הגדולות של הארץ ההיא רק בראשית המאה העשרים.

הערת המחבר : הדפוס העברי שהוקם בעיר פאס בראשית המאה השש עשרה לא האריך ימים

בתעודות אחרות מודיע הרב משה יתאח מקצר אשוק לרב אביכזר על משלוח ספרים אחרים: ״אחר דרך מבוא השמש הרצים יצאו דחופים לכתוב לך צפופים, הלא שלחתי אליך כל הספרים: והם [מסכת] ׳סוכה׳, ׳וזאת ליאודה׳ לרבי יהודה עייש מגדולי חכמי אלג׳יר במאה השמונה עשרה, ׳והואיל משה׳, ו׳ליקוטי התלמוד׳״. בידיעה נוספת בתעודה אחרת (להלן תעודה ו ) מודיע הרב משה יתאח לרב אביכזר בגריס, שבידו של אחד מתושבי כפרו, ילו ימין, נמצא שולחן ערוך, חלק ״אורח חיים״ וגם חלק מספר הזוהר. הוא גם מבקש מאדם אחר, יעקב משה, לרכוש עבורו שולחן ערוך חלק ״יורה דעה״, המיועד ״לא[חד] תלמיד בקסר אשוק״, וגם מבקש שישלח לו ״איזו גמרא איך שתהיה״.

הצימאון לספרי הלכה ולספרי קבלה, לרבות אחד מהפירושים החשובים על הזוהר – ״מקדש מלך״ לרבי שלום ברזגלו- מלמד הרבה על הקהילות במחוז תאפילאלת ואגפיו: החכמים במקום מגלים עניין בקבלה ובהלכה כאחד. כידוע, הספר ״מקדש מלך״ זכה לתפוצה רבה. רוב הספרים הם ספרי יסוד בתחומים שונים, ובכלל זה מסכתות בתלמוד הבבלי וספרי שאלות ותשובות, כגון הספר ״וזאת ליהודה״, על שני חלקיו, שכבר נזכר לעיל.

 

תעודה ב (כתב יד 1825.0122)

זו היא תעודה משנת 1834, ובה שטר הלוואה ממשה בן מכלוף מרדוך לראשי קהל גריס.

עמ' א

37

בהו״ו – העזרת ה' ובישועתו

הן אמת בפ[נינו] אח״מ, – אנו חתומים מטה –  שהאנשים האלה דוד [ב]ן כמה״ר – כבוד מורנו הרב –  מרדכי אלקאים, ומסעוד ן׳ דוד אלישע, ומכלוף ן' שלי אסבאג, ויוסף ן' יחייא אלישע, ושלמה ן' דוד מלכא: הו״ב הו״ג – הודו בפנינו הודאה גמורה -בר״ן ובהש״ד בשזו״ך – ברצון נפשם ובהשלמת דעתם – תב״[?]. וקע״ע –וקיבלו על עצמם – במעמד שלשתן: שנתחייבו חו״מ – חוב מלא –  בש״ה – בשם ה' – במש׳[?]??? לו״ל – לפרוע ולשלם –  להי[קר] מכלוף ן׳ משה, ה״ן – הנקרא –  מרדוך, סך חמשה וששים מת[קאל] – לזמן כשידרשם, בלי שום איחור ועיכוב כלל, ככל תיקון השטר וסניפיו ?? בלי שום עיכוב ואיחור. ואין צורך להאריך באופן החיוב. והסך ה[נזכר]??? ע״ע ועני״א – על עניין זה ועניין אחר – באחת ? ? ?רע ? ?[?] שו״ש – שום שבועה – קוא״ט – קרקעי ואגבן טלטלי.

והיה ז״ל: – וזה לדעת –  יום ב׳ בש״ק, – בשבת קודש –  ע״א" לחדש חשון, ש[נת] ׳תסעדני׳ [1834] לפ״ק. ולראיה ולזכות חש׳׳פ – חתמנו שְׂמֵנוּ פה – העירה גריס יע״א – יכוננה עליון אמן –  וקיים. משה בן יוסף אביכזר ס״ט, שלום בן ישועה ה״ן אדהאן סי״ט.

Tehila le David.R.D.Hassine

תהלה לדוד 001

Comme le lui souhaitait son pere, Aharon devient plus tard un homme respectable. II epouse une de ses cousines, fille du dayyan Yeqoutiel Berdugo. Son beau-frere, le poete Ya'aqov Berdugo, en a laisse un portrait elogieux: "Homme tres aimable, responsable de plusieurs oeuvres pieuses, plaisant a Dieu et aux hommes, chantre a la voix agreable, il rejouissait les nouveaux maries, rendait visite aux malades, consolait les families en deuil et enterrait les morts. II etait aime au Ciel, et agreable ici-bas".58

Nous connaissons deux de ses enfants, son fils David, dont les deux fils, Rabbi Aharon et Rabbi Abraham, dayyan a Meknes, continuent la lignee rabbinique des Ben Hassine, et sa fille Oroduena, qui attrista ses dernieres annees. En effet, Oroduena, devenue veuve en 1798, trois mois apres son mariage, a attendu onze annees avant de pouvoir epouser en secondes noces, conformement aux regies du levirat, Shelomo Elmosnino, le frere de son premier mari, qui n'avait que trois ans en 1798. Comme ce dernier est aveugle, Aharon Ben Hassine consent a subvenir a tous les besoins du couple pendant deux ans, a condition que Shelomo Elmosnino s'engage, de son cote, a ne pas prendre de deuxieme epouse!

Apres Aharon naissent plusieurs filles, neuf selon la tradition, sur lesquelles nous savons bien peu de choses. Aucune n'est identifiee par son prénom. L'une d'entre elles épouse, en 1764  le rabbin Binyamin Elkhrief, qui écrira une haskama – une préface approbative – à Têhilla Le-David, en 1782, "en l'honneur de son beau-père". David Ben Hassine compose deux piyyoutim en l'honneur de Yahia, fils de Binyamin, à l'occasion de sa guérison, puis de sa bar-misva en 1777.  D'autres poèmes mentionnent les noms de trois autres de ses gendres: Mordekhay Sarraf, El'azar Ben Lahdeb et Shélomo Raguinos. Enfin, David Ben Hassine pleure la mort de l'une de ses filles et de son mari, l'année même de leur mariage, mais sans les nommer. Il ne nomme pas non plus les parents de son petit-fils Sa'oud, dont il célèbre le pidyon ha-ben.

Selon une légende rapportée par Yossef Ben Naïm, Ya'aqov Berdugo, futur dayyan et poète, aurait demandé la main de la fille aînée de David Ben Hassine, à la suite d'une facétie spirituelle de ce dernier. Un samedi, lisant dans la Thora le verset: "Si Ya'aqov choisit une épouse parmi les filles de Het" (Genèse 27:46), David prononce "Tet" (neuf, en hébreu) au lieu de "Het" (huit, en hébreu). Corrigé par Ya'aqov Berdugo, il répond avec humour: "Si Ya'aqov épousait une de mes neuf filles, il n'en resterait en effet que huit!" Ya'aqov Berdugo comprend l'allusion, et devient bientôt son gendre. Légende plaisante, mais invraisemblable, car Ya'aqov Berdugo, né en 1783  n'avait que neuf ans à la mort de David Ben Hassine, tandis que la fille aînée de ce dernier en avait plus de quarante!

עוד שלחו שנת שז״ל כד תיקונים אחרים והמה מאושרים.אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

עוד שלחו שנת שז״ל כד תיקונים אחרים והמה מאושרים.אוצר גנזים

א.  רוב בעלי תורה ויריאי שמים אין מתפללים אלא מעוטרין בטלית ומוכתרין בתפלין, ויש יחידים שמניחים אותגן כל היום אפילו בהליכתך. בדרך.

ב.  יש חברים של בעלי תשובה שעושים תענית בשק. ואפר ומלקות וד' מיתות ומתפללים בבכיה.

ג.  עושים משמרה ער״ח כל ההל בפני עצמו, ואפילו בשים קרוב לאלף 'במדינה׳.

הערת המחבר : רצונו לומר קרוב לאלף נשים הלו באות למשמרה יעד הזמן האחרון נוהגים בך כבתי כנסיות בארץ ישראל ובארצות המזרח להתאסף במנחת ערב ראש יחודש לומד סליחות וקוראים לזה משמרה.           

ד. כמה בעלי תורה טובלים מבע״י בערב שבת ולובשים בגדי לבן ויוצאין להקביל פני שבת מלכתא כתות כתות וכך סדר קבלתם, מזמור לדוד הבו לה׳ ופזמון לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת.

ד- יש חסידים ואנשי מעשה ערב שבת מבע״י הולכים להסגיר החנויות ועל המבואות להכניס שבת מבע״י.

ו.  יש חסידים ואנשי מעשה'שעושים ר״ח כמו שבת. ויש כמה בעלי תורה שמתענין שלושה ימים ושלושה לילות ויש שני ימים בכל שבוע ויש יום אחד.

ז.  יש חסידים ואנשי מעשה׳ משיאין בניהם מי״ג שנה או מי״ד כדי שלא יבואו לידי חטא ולידי הרהור עבירה וכן נכון לעשות.

ח. יש חסידים ואנשי מעשה, שהולכין בכל מ״ש לשורר על החתן. עם הכלה.

ט. יש חסידים ואנשי מעשה שהולכים לבתי העניים לראות. אם .יש להם מזונות ונותנים להם חנם.

י. רוב בתי כנסיות מוליכין נר של שעוה לפני ס״ת והמוליך מוליך לאחור ואנשי הקהל מלוין אותו עד התיבה ובחזרה באים החכמים לקבל פניו במורא.

יא. רוב בעלי תורה כשקמים בחצות הלילה ללמוד יושבים בארץ וקורין מזמור אלקים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל ובוכים ומקוננים על החרבן וכן בער״ח ויש בקצת בתי כנסיות לילה אחר חצות

יב. יש כמה בעלי תורה שמניחים פאה רוחב ארבע אצבעות מראש האוזן ורוב רוחב אצבע.

יג.כמה בעלי תורה שאוכלים מצה שמורה השעה קצירה כל הפסח ונוהגים

כמה חומרות של אשכנזים,

יד. יש משמרה שהולכים כל ליל שמחת תורה לשורר ולזמר ולרקד בכל בה״כ לפני ס"ת.

טו.יש  בני אדם שאינם נשבעים כלל לא שקר ולא אמת ואפילו חיי נפשי, שהנפש חלק אלוה ממעל, ואינם נשבעים אלא בלא שבועה.

טז.ויש  חסידים ואנשי מעשה שנותנים יום ששי בשבת הצדקה לגבאי קודם שיתנדבו יום השבת ומקיימים י" ד לפ׳׳ה פירוש מקדימים היד למתנה קודם היד לנדבה.

יז. יש חסידים ואנשי מעשה שאינם גונבים אפילו דעת הגוי ולא מבעיא גניבת ממון דכתיב ולא תחללו. יח.יש חסידים ואנשי מעשה שאוכלים חוליהם בטהרת בעשרת ימי תשובה וכן בפסח.

יט. כמה בעלי חורה שיודעים שיתא סדרי משנה על פה ויש ג׳ ועל הרוב סדר אחד.

כ. מנהג בעלי משנה ואנשי מעשה ללמוד מסכת שבת בשבת ע״פ המגיד״ וחולקים אותה ח׳ פרקים לסעודה.

 כא. מנהג אנשי מעשה לאכול בשבת שלש סעודות בשבת ע׳יפ ר״מ״ – רעיה מהימנא –  בפ' עקב ומפארים ומשוררים השירים המפוארים של האר״י זלה״ה וה״ה לי״ט וסמניך שי״ר שבת יו״ט ר״ח.

 כג מנהג בעלי תורה ויראי שמים שלא לאכול בשבת ויו״ט ור״ח על: שיבואו יתומים קטנים או עניים לומדי תורה על שלחנם.

כג. מנהג החכמים והחסידים שאין דורשים לקהל אלא ענייני תשובה ובפרט בשני וחמישי שהם ימי דין וכ׳יש ימי המשטרה ויש נוהגין לדרוש עניני שבת בכל יום חמישי ויום ששי וליל (שבת) כדי לזרזם על שמירח שבת וכבודו.

כד. יש חסידים שמונעים שלא לדבר דבר חול בשבת ובזה השיגו חכמה ע״כ.

העלילה מגבירה מאוד את החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערב

פרק א פרולוגאסלאם-ירושלים

קישור של הספר באינטרנט…..

http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf

 זהו דיוקנה של עלילה שקרית, עלילת 'אל-אקצא בסכנה', שנרקמה במחצית הראשונה של המאה ה-20 נגד העם היהודי, התנועה הציונית, ובהמשך נגד מדינת ישראל. המדינה ומוסדותיה – כך בתמצית טוענת העלילה – זוממים וחותרים למוטט את מסגדי הר הבית, כדי לבנות במקומם את בית המקדש השלישי. ככל שמאריכים ימי העלילה, וגרסותיה הדמיוניות מכות שורשים, כך הולכים ורבים חסידיה השוטים והנבערים. העלילה מתפתחת וקונה לה אחיזה בשיח האקדמי, הדתי והציבורי של העולם הערבי, הפלסטיני והמוסלמי, משל היתה אמת צרופה. באופן אבסורדי היא פוגעת בעם היהודי ובמדינת ישראל דווקא במקום שבו עשתה מדינת היהודים את המחווה והוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת לבני דת אחרת מאז ומעולם – בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, והמקום השלישי בלבד בחשיבותו לדת המוסלמית

. העלילה מגבירה מאוד את החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי, ובין יהודים לבין מוסלמים ברחבי העולם כולו. היא גם משרתת היטב את יוזמיה, שבעשרות השנים האחרונות דואגים לטפח אותה, והיא כנראה גם ההוכחה הטובה ביותר למימרה הידועה, שכאשר חוזרים על שקר מספיק פעמים, הוא מתקבל כאמת.

קודם שניגע בשורשי העלילה, מניעיה וביטוייה השונים, ועוד קודם שניגש להפריכה, הנה פרולוג קצר, ובו יוצגו שלוש התרחשויות מהשנים האחרונות שממחישות עד כמה רווח השקר ועד כמה נפוצים החששות הנובעים ממנו, הן בקרב ההנהגה הפלסטינית, הן בקרב ההמונים המוסלמים, הן בקרב העלית המוסלמית. בחודש דצמבר שנת 2000, חודשיים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, שלח מוחמד אבו סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף-משנה מכתב ל'נשיאו' יאסר ערפאת, שישב באותה עת מתנועת הפת"ח, במוקאטעה שברמאללה. אבו סמרא, שעמד אז בראש גוף שכונה 'מרכז ירושלים להסברה, מחקרים ותיעוד', ביקש להביא לידיעת ערפאת מידע הנוגע ל"תכנית ציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית". "דוחות צבאיים ואמריקאיים שפורסמו לאחרונה על ידי העיתון 'ערב סטאר'", כתב אבו סמרא לערפאת, "מדווחים כי בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית שבה חברים מדענים מהמקומות הבאים: הטכניון בחיפה, מכון וייצמן ברחובות ומכון הנגב בבאר שבע. הוועדה הזאת חיברה תכנית להרס מסגד אל-אקצא ללא השארת טביעת אצבע באמצעות:

  • יצירת רעידת אדמה מלאכותית
  • שימוש בגלי קול מתנגשים (שבאים מחוץ לחומה ודוחפים אותה פנימה
  • שימוש ביצירת ואקום אווירי
  • יצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות. "

את רוב הניסויים," מסר אבו סמרא, "ערכו כבר ב-1999 מתחת למי ים המלח וגם במדבר הנגב. הדוחות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות )הארכיאולוגיות) המומחים הציונים מצפים לכך שהמבנה יקרוס כתוצאה  מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני לבין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם.

מכתבו של אבו סמרא נתפס על ידי ישראל במהלך ההשתלטות על ה'אוריינט האוס' שבמזרח ירושלים במהלך מבצע 'חומת מגן'. על המכתב מתנוסס גם כתב ידו של ערפאת המעיד על כך שהמכתב הגיע ליעדו. ערפאת, כך מסתבר, התייחס לדיווח של אבו סמרא במלוא הרצינות. הוא 3 להעביר את המידע לשורת אישים, וביניהם: המנהיג המזרח הנחה בכתב ירושלמי פייסל אל-חוסייני, השיח' יוסף סלאמה, זיאד אבו זיאד וכן למושל מחוז ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, ג'מאל עות'מאן.

 האירוע השני, שולי לכאורה, פורסם על ידי ד"ר הלל כהן בספרו 'ככר השוק ריקה אך לא עורר הדים. הוא התרחש באפריל 2006, וממחיש היטב באיזו קלות ניתן לרכז המוני מאמינים מוסלמים כדי "להגן על הר הבית מפני היהודים", מבלי להשמיע אפילו קריאת הסתה אחת. באותה תקופה (שבה התרחש האירוע), הותקנה מערכת כריזה ממוחשבת חדשה למסגד אל-אקצא, והמואזין נאג'י אל-קזאז הוקלט כשהוא קורא לתפילה. המערכת תוכנתה כך שאם בשל עיכוב לא יקרא המואזין לתפילה, הכריזה תופעל אוטומטית וקולו של אל-קזאז יישמע ברבים. המהנדס היהודי שתכנת את המערכת עבור הוואקף לא ידע את שעות התפילה המוסלמיות, והקריאה לתפילת הצהריים שובצה בטעות לשעה רבע לאחת בלילה. ואכן, בלילה הראשון להתקנתה, בשעה רבע לאחת בלילה, נשמע לפתע קולו של המואזין מקהיל את המאמינים לתפילה. אלפים מתושבי העיר העתיקה והסביבה ששמעו את הקריאה וידעו שאין זאת שעת התפילה, הניחו כי מדובר בקריאה לבוא ולהגן על ההר. רבים הגיעו למקום, חלקם חמושים במקלות. רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו שומרי הוואקף להסביר להם שמדובר בטעות ולפזרם לביתם

הערת המחבר : הלל כהן, ככר השוק ריקה, עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 2007-1967, מכון ירושלים לחקר ישראל ועברית, הוצאה לאור, ירושלים, עמ' 112

תולדות חייהם של חכמי הספרדים ועדות המזרח -שמעון ואנונו

רבי אברהם אנהוריארזי הלבנון

אב״ד ור״מ דק״ק צפת, מת שם ברעש בשנת תקצ״ז, בספר קול עגב ח״א דף ע״ו ע״א ־ ע״ז ע״ב ובספר כסא שלמה, דרוש ו׳ לתשובה [ושם: נהודי].

מפתח ההספדים, עמוד 1

רבי אברהם אנסיכי

רב גאון מפורסם. רב בדמשק. נפטר כ״ה שבט תרי״ח.

רבי אברהם אסולין

 רב ומורה צדק בעיר מראקש שבמרוקו, חי במאה השישית. הוא חתום ראשון על פסק דין בשו״ת ״שופריה דיעקב״ סימן ל״ד, וחתומים עמו הרבנים דוד צאבח, מימון פינטו ורבי אליעזר חזאן זצ״ל.

רבי אברהם אספניא

רב גאון מובהק. מופת דורו. רב בשאלוניקי. נפטר שצ״א [1631].

רבי אברהם אפומאדו

שמו של חכם זה נזכר בשו״ת המבי״ט בתשובה סימן רנ״ג.

רבי אברהם אציני

מחכמי ורבני צפרו. תלמידו של הגאון רבי שאול אביטבול. נכנס לרבנות עם רבי שלמה אביטבול, שניהם חתמו על פסק דין עם רבי שאול אביטבול זצ״ל. רבי אברהם היה גדול בתורה ובמעשים, ראש לחברת גמילות חסדים, וזהיר במצות בקור חולים מאוד. ענו ושפל רוח ובעל מדות טובות. בשנת תקכ״ו חתם יחד עם רבו כאחד מדייני העיר.

רבי אברהם אצלאן

נולד בשנת תרט״ז [1856] ולמד במדרשו של רבי יצחק נכדו של רבי ששון מרדכי. הוסמך לרב, ולימים היה מחכמי ורבני בגדאד. שימש במשרת חכם באשי אחרי רבי ששון כ׳צ׳ורי, כעבור שנתיים נתוצ״ב] בוטל תואר זה ובראש קהילת בגדאד עמדו מעתה ״ראש הרבנים״ ו״ראש הקהילה״. רבי אברהם נתבש״ם בשנת תש״ח [1948] בן תשעים ושתים שנה. חיבר ספר ״סדר מעשיות״ תרכ״ד.

רבי אברהם ארגואיטי

מרבני אוק׳י שבטורקיה. בנו הוא הגאון העצום רבי יעקב ארגואיטי זלה״ה מחבר ספר ״ירך יעקב״ ו״זכר עשות״. בהקדמתו לספרו ״ירך יעקב״ [איסטנבול ת״ש] הוא מתאר את אביו: ״החכם השלם הדיין המצריך… ובשער הספר כתב רבי יעקב: ״אבי עט״ר הר׳ הצדיק המנוח הוא ניהו רבי אברהם ארגואיטי מ״כ״.

רבי אברהם ארדיט

הגאון הגדול החכם השלם והכולל רב ועצום רבי חיים אברהם ארדיט זצ״ל מחכמי ורבני איזמיר. נולד בשנת תצ״ה [1735]. בספר מטה אפרים״ לרבי אפרים ארדיט שנדפס בשנת תקנ״א חובר לסוף הספר קונטרס לרבי אברהם ארדיט, ובראש הקונטרס כתוב בזה הלשון, זה נמצא כתוב מאת החכם השלם סיני בקודש מתנהגבחסידות כמה״ר חיים אברהם ארדיט ז״ל בן אחיו של הרב המחבר ז"ל ממה שחידש בימי חורפו בלומדו עם רבו הגאון בעל שער המלך ז"ל, והן בעוון עודנו באבו נקטף ודין גרמא להדפיסו מאשר נמצא לו לעשות נחת רוח שיהיו שפתותיו דובבות, עכ״ל. ובגוף הספר מביא רבות ממה ששמע מפי רבו וממה שראה בכתבי רבו, עיין בהלכות לולב פ״ח ה״י, והלכות אישות פ״ג ה״ג, ופ״ה ה״י, ורוב דבריו וגם  הרבה ממ״ש בסתמא נמצאים בספר שער המלך, וכן ישנם דברים שמביא שאינם בשער המלך, ונראה שלא ראה לספר שער המלך כלל שכנראה שחלה ונפטר ומחמת זה הוסיפו לו שם חיים, ונ"ל שדרוש ב׳ להספד בספר ״דרך השער״ שנכתב שם לרבי אברהם ארדיט הוא ניהו.

ראיתי לנכון לברר קצת בנוגע למשפחת ארדיט כפי שיוצא בספריהם שנוגע לעניננו, והוא שרבי אברהם ארדיט היה אביהם של רבי אפרים ארדיט בעל ״מטה אפרים״ כמו שכתב רבי חיים מודעי בהקדמה למטה אפרים, ואביו נמי של רבי יצחק ארדיט כמו שכתוב שם. בנו של רבי יצחק הוא ניהו רבי [חיים] אברהם ארדיט תלמיד השער המלך, ובנו השני [חיים] משה שעליו דרש השער המלך בדרוש א׳ לנשואין, והוא ניהו הגביר שהגיע אליו ספר ״משפט צדק״ ח״ג שהיה בידי השער המלך והביאו רבי משה ארדיט לר״י מאיו, ובנו השלישי הוא רבי שמואל ארדיט שמספידו השער המלך בדרוש י״ג להספד [ונלב״ע י״ז ניסן תקנ״ב יע״ש ובדוושי ו״א ארדיט דרוש הי], והראיה לזה שרבי אברהם ארדיט תלמיד השער המלך מספיד לרבי אפרים ולרבי שמואל ולשניהם קורא דודי, ומסתבר הוא שמה שמספיד השער המלך בדרוש א׳ לרבי אפרים ארדיט בשנת תקי״א ובדרוש ג׳ בתשלום השנה לרבי אפרים ארדיט, אין זה בעל מטה אפרים דהא נפטר בט״ו תשרי תקכ״ח כפי שהובא במצבות חו״ר אזמיר, וכן רבי אברהם ארדיט כשמספידו מציין בתשלום השנה כ״א אלול תקכ״ח, ואפשר שרבי אפרים שמספיד שער המלך בשנת תקי״א זהו זקיני שמזכירו השער המלך בהקדמתו לשטמ״ק על ב״ב ונזיר שהדפיסם בליוורנו, ותמוה קצת שבהספד לא כותב עליו זקיני, ואפשר דאחר הוא או שאחר כך נהיה זקינו מצד אשתו או כה״ג, והנה גם בעל שרשי הים מספיד לרבי אפרים ארדיטי בתשלום השנה ספר וירא [שזה לערך ט״ו חשו!] שנת תקכ״ט, וצ״ב אי כונתו לבעל מטה אפרים וכיון דלא יכל לדרוש בחול המועד סוכות דחה דרשתו לט״ו חשון, או שכונתו לר״א אחר שקוראו ר״א ארדיטי, ואולי זהו זקינו של השער המלך שגם מסתבר נמי שלאח השלישי רבי יצחק שדרש בנשואי בנו משה, דרש נמי בהספד על בנו ר״א הוא ניהו רבי אברהם תלמיד שער המלך, ואין ראיה מסדר ההספדים שחזינן שם שאין הזמנים הולכים לפי סדר הדרשות, וכן הרבה מהרבנים דרשו דרשה על כמה רבנים שנפטרו בזמנים שונים ומש״ה נמי בעל שרשי הים הספיד לרבי אברהם הנ״ל ואותה דרשה דרש על החיד״א בשנת תקס״ו, ומסתבר לי שרבי אברהם ארדיט תלמיד שער המלך נפטר בסביבות שנת תק״ל שהרי מזכירו לבעל בתי כהונה שקיבל ממנו, ומצד שני מביאו לרבי יוסף חזן שהיה צעיר מאוד שהרי נולד בתק״א, וכן אינו מזכיר לספר שער המלך של רבו כלל, ואף על פי שבהלכות נדרים פ״א ה״א כותב: ושמעתי מקשים משם הרב הכולל כמהר״ר חיים מודעי נר״ו, אין הכרח דאיירי אחרי שנת תקל״ו שהתקבל רבי חיים מודעי כרב הכולל באיזמיר, אלא היה מפורסם בגדלותו ומש״ה נמי כתב שמעתי, וכן מציגו שם בה׳ מאכ״א דגם או״י אשכנזי כותב הרב הכולל אף על פי שלא היה כן במשמעות של רב העיר, יע״ש היטב בה׳ נדרים ובהגהת המגיה, כנ״ל. ועיין בספר ״נר יצחק״ לרבי ניסים יצחק ארדיס שיצא ע״י ״אהבת שלום״ שהאריכו בביאור תולדות משפחת ארדיט, וחלק ממ״ש הכא נלקט מהתם. [ובכתיבת התולדות בכללותם הסתייעתי בספרי הוזיד״א, בספרי ר׳׳י מאיו, ובספרי ר״י חזן, וכן בתולדות הוזבי״ף, ועוד]. רבי חיים אברהם נפטר בשנת תק״ל [1770].

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר