ארכיון חודשי: אוקטובר 2015


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לשבת פרשת "בראשית".

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לשבת פרשת "בראשית".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א).

  רבנו "אור החיים" הק' פותח את התורה בשיר, וחותמה בשיר, כאשר לאורכה ולרוחבה, הוא שוזרה בסגנון שירי, ציורי, מטאפורי וקבלי,

כיאה לנשמתו הטהורה, הקדושה והאצילה שחוצבה מעולם האצילות, ובכך הולך בדרכו של משה רבנו שכתב את התורה מתוך שירה ככתוב:

"ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא – וילמדה את בני ישראל". (דברים ל"א כב).

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשני מראשית / ויעצני וקראני ראשית /

 לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

               נ-פתחו ה-שמים ו-אראה מ-ראות א-לוקים".{ר"ת א-מ-ו-נ-ה}

 (שיר פתיחה לפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר זיע"א).

"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

במראה מקום תן עיניים / ויאירו באור החיים.

 ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

 ברכות יחולו על ראשך/ כאשר תאווה נפשך".

(השיר בו חותם רבנו "אור החיים" הק' את פירושו לתורה).

רבנו "אור החיים" הק' פותח את פירושו לתורה בשיר בו הוא מדגיש שרק בעזר ה' יתברך, הוא זכה לבאר את התורה. וכדברי קודשו: "בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה". כלומר, עלינו להתפלל לקב"ה שיצר את התורה, שיהיה בעזרנו בלימודה. את התורה מדמה רבנו ל"אורה" בבחינת "כי נר מצוה – ותורה אור".

זוכר אני שכאשר הוינא טליא בתלמוד תורה "זכור לאברהם" ע"ש סבי כמוהר"ר חכם אברהם אסולין זצ"ל ששימש כרב ומו"ץ במחוז בני מלל שבמרוקו, פתחנו את סדר הלימוד מידי בוקר בשירה אדירה בה השתתפו כל התלמידים: "עזרנו בשם  ה' עושה שמים וארץ…". בנוסף, רבנו אוה"ח הק' מדגיש שיש ללמוד מתוך "ייחוד שמו הנורא" כדברי רבי אלעזר בזוהר הקדוש (חלק ג, נ"א): בכל מעשי האדם, צריך שיהיו כולם לשם הקדוש {תרגום מארמית}. על כך כותב רבנו אברהם אזולאי  {זקנו של רבנו החיד"א} בספרו "חסד לאברהם" (מעיין ז' נהר כח): "העסק בתורה יהיה  על כוונת קישוטי השכינה לייחדה עם קודשא בריך הוא שזו תורה לשמה".

רבנו מציין גם, שעם ישראל הנקרא "ראשית", נבחר "מראשית" לפני בריאת העולם כדברי המדרש: "ישראל עלו במחשבה קודם לבריאת העולם" (בראשית רבה א, ד).

רבנו אוה"ח הק' מדגיש בשיר בו חותם את התורה, שרק ע"י עמל בתורה, נוכל לזכות להאיר באור החיים. וכדברי קודשו בשיר: "הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים". בכדי להגיע להשגות גבוהות בעולם התורה, עלינו להתגבר {"הגבר"} כארי, ול"חדד את עשתונותינו" = להתרכז ולהתמקד ברעיונות התורה אותה אנו לומדים. כמו כן, עלינו לעיין היטב במקורות הרבים – "במראה מקום תן עיניים" –  היות וכל רעיון תורני/אלוקי מבוסס על מקורות רבים אותם קבלו חכמי ישראל במעמד הר סיני, כל אחד לפי שורש נשמתו. רק אז נוכל להאיר בתורת חיים ככתוב בשיר: "ויאירו דברי באור החיים".  בשירת "האזינו", מדריך אותנו משה רבנו איך ללמוד ולקיים את מצוות התורה: "שימו לבבכם – לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום" (דברים ל"ב מו). משה רבנו מדגיש שיש לשים לב בבואנו לעסוק בתורה.

בפירושו לתורה הוא מדגיש שכל אדם באשר הוא, יוכל לעלות ולהתעלות בתורה, וכל זאת בתנאי "קטן" שישקיע בלימוד בבחינת "לפום צערא – אגרא". וכדברי קודשו: "כי האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה… אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטרח – ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה". (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כב, יב).

"מחדש חודשים" (מתוך הברכה החותמת את ברכת הלבנה). בעל "דגל מחנה אפרים" אומר שכשם שהקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" על פי התורה, היות וכידוע, "קודשא בריך הוא הסתכל באורייתא, וברא עלמא" כדברי הזוהר, כך בהתחדשות מעשי בראשית בכל יום.  כנ"ל גם בהתחדשות חידושי התורה ע"י בני ישראל בכל יום בבחינת "אל תקרא מחדש חודשים, אלא מחדש ח-י-ד-ו-ש-י-ם. תלמיד חכם העמל בתורה, זוכה לחדש בה חידושים, ולהתחדש בעבודת ה' כדברי רבנו נחמן מברסלב: "…ותרחם עלי, שלא אפול לידי זקנה לעולם. שלא תהא עבודתך זקנה וישנה אצלי לעולם. רק אזכה לחדש עצמי בכל יום ובכל עת ובכל שעה לחדש כנשר נעורי, להתחיל בכל פעם מחדש".

משה רבנו מסיים את התורה במלה "ישראל" דבר הרומז שלכל יהודי יש אות בספר תורה.
י-ש-ר-א-ל = נוטריקון של: יש שישים ריבוא אותיות לישראל. לכן בשעה שמגביהים את ספר התורה לפני או אחרי הקריאה, רצוי להתמקד במלה הפותחת באות הראשונה של השם הפרטי.

לאלה ששמם משה אין שום בעיה למצוא את השם במילואו ותפארתו. 

"ב-ר-א-ש-י-ת"

"בראשית" – מלת המפתח הפותחת את ספר תורת ה', טומנת בחובה סודות עילאין קדישין ככל מלה אחרת בתורה, וכדברי רבנו "אור החיים" הק': "אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים ול"ב נתיבות". (רבנו אוה"ח הק' שמות לא, יג).

המלה "בראשית" פותחת באות ב בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל ביטוי בתורה יש ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הם הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

רבנו "אור החיים" הקדוש כתב כב' פירושים לפסוק הראשון ובעיקר למלה בראשית, כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה. בפירוש ד' הוא כותב: "דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר. כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהם, ולזה תמצא שהאמוראים, אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצאנו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

להלן דוגמאות מפירושו לפסוק הראשון:

פירוש ה': "בראשית – שיכוון ברוך הוא לומר בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם".

בוצינא קדישא הלא הוא רבי שמעון בר יוחאי, כתב על הפסוק הראשון ובעיקר על המלה "בראשית", 70 תיקונים {פירושים} בהם השתתפו: רעיא מהימנא {נשמת משה רבנו}, אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו {התאספו}… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא", {נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}. (מתוק מדבש).

רבנו יעקב אבוחצירא  כתב רז פירושים  כנגד המלה "אור" שבפסוק "ויהי אור". = רז

רבנו מכלוף אבוחצירא כתב בספרו "מאין יבוא" תרי"ג פירושים, מהם לומד תרי"ג מצוות.

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = {מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפ' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן. מיד שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במלה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחד. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה.

המלה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מלה בתורה אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור כל זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו הקדושה מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צוהר לכל תיבה, וכך נזכה שיקוימו בנו דברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

"שבת בראשית".

"ויברך אלוקים את יום השביעי – ויקדש אותו" (בראשית ב, ג)

אחת השאלות בהן התלבטו חכמים הייתה: במה הקב"ה בירך-"ויברך" את יום השביעי?, ובמה קידש-"ויקדש" את יום השביעי = השבת?

רש"י מפרש: בירכו במן שירד לישראל במשך ששת ימי השבוע,  וקידשו בכך שהמן לא ירד בשבת.

הוא מסתמך על המדרש (בראשית רבה יא ב): "רבי ישמעאל אומר: "בירכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת שני עומרים, וקידשו במן, שלא היה יורד בשבת…".

רבנו סעדיה גאון: הברכה והקידוש לשומרי השבת שיהיו מבורכים ומקודשים.

רבנו אברהם אבן עזרא:  הברכה – "תוספת טובה. ביום הזה תחדש בגופות דמות כוח בתולדות. ובנשמות {יורגשו} כוח ההיכר והשכל. "ויקדש". "שלא נעשתה בו עבודה כמו חבריו".

רבנו הרמב"ן: "כי הברכה בשבת היא מעין הברכות, והוא יסוד העולם.  ויקדש, כי ימשוך מן הקודש"

רבנו הספורנו: "בירכו בנפש יתירה לאור באור החיים".

רבנו "אור החיים" הקדוש: השבת הוא היום המקיים את העולם, וממנו משתלשל השפע לששת ימי השבוע. ולכן "בירכו שלא יחסר טוב. ועוד שהוא יתר על שאר הימים ע"י… ג' סעודות". (רבנו אוה"ח בראשית ב, ג).

הוא טוען שבעצם קיומו של העולם תלוי בעבודה שאדם עושה, ולכן ברך וקידש את השבת בכך שיהיה שונה משאר הימים ותשרה בו ברכה למרות שאין עושים בו מלאכה. בפרושו הוא מסתמך על הזוהר הקדוש בפרשת יתרו פ"ח ע"א לכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו" רבי יצחק אמר : "ויברך אלוקים את יום השביעי…- כל הברכות של מעלה וכל הברכות של מטה, תלויות ביום השביעי… משום שמאותו יום השביעי מתברכים ממנו כל ששה ימים עליונים. וכל אחד ואחד מאלו השישה ימים נותן מזונו למטה בעולם הזה. כלומר כל אחד ביומו מקבל ברכה מאותה ברכה שהתברכנו בה ביום השביעי, ולכן כל מי שהוא בדרגה של אמונה בהקב"ה ומאמין בהשפעת השבת על כל ימי החול, צריך לסדר את סעודות השבת שבזכותן יתברך הלחם כל שישה ימים" (תרגום לדברי הזוהר) כן יהיה.

הוא גם טוען שהקב"ה ברא את העולם וייעד אותו לעמוד רק שישה ימים ויוכל להמשיך לעמוד רק במידה ותשמר השבת. כלומר, בזכות השבת העולם מתקיים.  הוא מסתמך על דברי הגמרא במסכת שבת קי"ט ע"ב. "אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו…", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכולו". אל תיקרא ויכלו בקובוץ, אלא "ויכלו" בפתח מתחת לכ'. כלומר "ויכלו" – הקב"ה וגם שומרי השבת המקדשים "ויכלו השמים וכו" .

רבנו "אוה"ח הק' שואל איך אני יכול להיות שותף במעשה בראשית בעשיה שנעשתה לפני אלפי שנים? מכך הוא לומד שבעצם בכל שבוע אנו זוכים להעמיד את העולם מחדש עם הקב"ה ובכך אנחנו נהיים שותפים עם הקב"ה בכך שאנו שומרים את השבת ומקדשים ואומרים: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם….."  

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שלאורך הדורות שמרו את השבת החל מאדם הראשון, בנו שת, מתושלח , נח, שם, אברהם יצחק ויעקב וכו'. ברגע שהשבת לא תישמר חלילא, העולם לא יוכל להתקיים.

"ויברך אותם אלוקים לאמר:

 פרו ורבו ומילאו את המים" (בראשית א' כב')

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שהקב"ה מברך את שרץ המים כמו הדגים וכו' והוא שואל מדוע דווקא את שרץ המים הוא מברך ואילו את הבהמות, הקב"ה אינו מברך.

תשובתו לכך היא: הפריון במים הוא מנוגד לחוקי הטבע, היות והמים קרים ואילו בשביל לרבות צריך את חום הגוף,  וכדברי קודשו: "וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד ובירכם… שיוכלו להוליד ולא תמנעם קרירות המים … אלא בתוך המים יעשו פרי"

המסר מכך הוא: כמו שהדגים מתרבים שלא על פי הטבע, אלא על פי נס אלוקי, כך בכוח התפילה, גם העקר יכול להוליד בכוח התפילה כמו אצל חנה שאמרה לקב"ה: אתה בראת נשים שיוכלו ללדת, אם כך גם אני רוצה ללדת. כנ"ל אצל האימהות שהיו עקרות וילדו בכוח התפילה – ולכן בכל מצב, יש לפנות לקב"ה – אין ייאוש בעולם כלל.

"משיב הרוח – ומוריד הגשם"

השבת הרוחניות – ע"י הורדת גשמיות.

"משיב הרוח ומוריד הגשם" אותה מתחילים לומר בשמחת תורה הצמודה לפרשת "בראשית", והמלווה אותנו לאורך גשמי החורף שיבואו עלינו לטובה ולברכה. מסביר רבנו אברהם אבן עזרא כך:

כדי להשיב לעצמנו את הרוח = הרוחניות, יש להוריד מעצמנו את הגשמיות.

רבנו "אור החיים" הק' מספר לתומכים בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובראשם "כמה"ר משה ברוך קראוואליו, על הרוחניות לה זכה בשמחת תורה בישיבה: "ויום שמחת תורה הייתי אני חתן תורה מסיים… וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות – והייתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהיתה". באותה איגרת, הוא גם תיאר את חוויתו הרוחנית לה זכה בתפילת יום הכיפורים, וכך הוא כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי…. ובשעה שפתחתי את ההיכל – ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת".

זהו בעצם המסר המרכזי של נ"ב = 52 ימים מר"ח אלול ועד שמחת תורה בהם נסינו לעבוד את ה' מתוך יראה בחודש אלול, ראש השנה וכיפור, ומתוך שמחה בעבודת ה' בסוכות, כאשר הבסיס המרכזי הוא יציאה מדירת קבע לסוכת עראי תוך הסתפקות במועט, ורק כך זוכים לשמוח בשמחת תורה ולאורך השנה.

52 ימים * 7 = 364 ימים בשנה = השטן = 364. בימים הנ"ל שולט השטן = היצר הרע, פרט ליום כיפור שהוא היום ה- 365 החותם את השנה, בו אין שליטה לשטן. לימוד תורה מתוך שמחה, ממיס את היצר הרע בבחינת "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, כדי לעלות ולהתעלות ברוחניות, יש למעט בגשמיות, וזה הבסיס בעבודת ה'. זה גם בריא לגוף, היות ורוב המותרות בעולמנו התעשייתי כמו ממתקים, עוגות, גלידות, שתיה חריפה, מוגזת וממותקת – יודע כל בר בי רב לאילו נזקים גופניים הם גורמים. כנ"ל לגבי ההתעסקות היתירה במחשבים ובסמרטפונים, דבר הגורם לנזקים רוחניים רבים כמו לשון הרע – והרי קדשנו את הערבה בארבעת המינים המסמלת את השפתיים. ואיפה השארנו את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" – הלב החומד אותו מסמל ידידנו האתרוג. מה עם המשך הפסוק "ואחרי עיניכם" – העיניים אותן מסמלים ההדסים, ואוי למה שניתן לראות במכשירים הנ"ל, המהווים מכת הדור. כנ"ל לגבי הלולב המסמל את עמוד השדרה ואת הצורך של כל אחד מאתנו לשמור על עצמאותו וזקיפת קומתו בעבודת ה', ולא להיגרר אחרי פסיכולוגיית העדר.

"אראנו נפלאות"

לרבנו חיים בן עטר – מחבר הפירוש "אור החיים" לתורה.

"ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן"

 נס המעיין בזכות רבנו אוה"ה הק'.

"ורוח אלוקים מרחפת על פני – המים". בסאלי עיר הולדתו של רבנו חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" הק', התגורר יהודי עשיר בשם ישועה ששפורטס. היהודי שלנו החליט להתעשר עוד יותר, וקנה פרדס גדול מאחד הישמעאלים. הפרדס היה מפורסם בטיב פירותיו כגן רווה אשר בירך ה', היות ושני מעיינות מים זכים היו צמודים אליו. לאחר כחודשיים, המעיינות התייבשו וכל השקעתו הכלכלית עמדה לרדת לטמיון.

כדרכם של יהודי מרוקו הפונים לחכם בעת צרה, גם ישועה בעל הפרדס החליט לפנות לצדיק שיעתיר עליו לפני בעל הרחמים. הוא ניגש בדחילו ורחימו לרבנו חיים בן עטר שהיה ידוע ומפורסם בקדושתו וכפועל ישועות, שיוציא אותו מהמצר. ביושבו ליד רבנו, החליט להרוות את צימאונו מכד המים שהיה על השולחן. בלגימה אחת, גמע את מלוא כוס המים. רבנו שם לב שהאורח, לא בירך על המים "שהכל" וגם לא "בורא נפשות".

נענה הרב ואמר: כעת מבין אני מדוע המעיינות התייבשו. כל זמן שהמעיינות היו ברשות הישמעאלי, המים לא תבעו את עלבונם. כעת שעברו לרשות יהודי, המים חשקה נפשם שתזכה אותם בברכה לקב"ה, בבחינת "אנן בעינן למהווי קריבא למלכא". {תרגום: אני מבקש להתקרב למלך העולם}. רבנו ברוח קודשו,  הביא לו מקרא מפורש מהנביא ישעיה: "ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן ממעייני הי-ש-ו-ע-ה" (ישעיה יב, ג). ראשי התיבות של המלה ב-ש-ש-ו-ן = ב'רכות ש'תים: ש'הכל ו'בורא נ'פשות, ואז יקוים בך המשך הפסוק "ממעייני ה-ישועה". כשמך.

ישועה אכן קיבל על עצמו להקפיד לברך, וגם להעמיד שומר ליד המעיין שיורה לאנשים לברך בכוונה לפני, ואחרי ששותים מהמעיין. רואים אנו שבזכות רבנו, ובזכות הקבלות שקיבל על עצמו ר' ישועה, המעיינות חזרו לנבוע.

המקור לסיפור: (אוצר המכתבים לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל – רב ראשי לתלמסן באלג'יר, אב בית הדין במקנס שבמרוקו. עם עלייתו ארצה, התמנה לרב ראשי לחיפה. פרסם 48 ספרים. את הסיפור הוא שמע מהגה"ק רבי רפאל אנקווא זצ"ל המלומד בנסים. הסיפור הנ"ל מופיע  גם בשו"ת "עמק יהושע" מאת זקן רבני מרוקו בארץ, חבר בית הדין הגדול בירושלים, ולפנים ראב"ד מארקש במרוקו, הגאון הרב יהושע ממן שליט"א שפרסם ספרים רבים). 

בברכת התורה וישועה לשנה החדשה:

התשע"ו = תשועה

משה אסולין שמיר   052-3240298   shamir240298@gmail.com

לע"נ אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה, סבא קדישא הרה"צ אברהם בר אסתר. סבא רבא המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.

לע"נ א"מ זוהרה בת חנה. חנה בת מרים. עליה בת מרים. חנה בת עליה. בתיה בת קנדוב. קנדוב בת שושנה ע"ה.


מפטיר והפטרה פרשת בראשית בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת בראשית בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה־18

1 – שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 147פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה־18

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳נר ספרותי זה בצפון-אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה ענפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, אינו ידוע. אף השירה העממית בערבית יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת לב נאותה של החוקרים. אמנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האישה היהודייה במרוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק.

גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים – בנות רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דעה חד־משמעית זאת בדבר חינוכה ומעמדה של האישה ביצירה העברית במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל נהפכה למוסכמה מושרשת: אך מצויים ממצאים העשויים לערער אותה.

תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי בסטרסבורג כתב יד עברי ממרוקו ובו שיר בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במרוקו במאה ה־18, או לכל המאוחר בהתחלת המאה ה־19. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי חכמים במרוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה במכנאס בשנת תר״ו(1845/6) בידי ״הצעיר/ הבחו״ן [=הבחור ונחמד] סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה״. סמחון חלואה, בן למשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלג׳יריה, ושם הוא נפטר בשנת תר״ס (1899/1900).

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי- גורל הד'מים במגרב.

              גורל הד'מים במגרב.שוראקי

נראה כי בתחילת כיבושה של צפון אפריקה אמנם עמדה התבססותו של האסלאם בסימן של סובלנות מרובה. סידי עווקבה אבן-נאפע, שייסד את קירואן ב-670, השיב ה, לפי המסופר, אלף משפחות קופטיות ויהודיות, שבזכותן נפרץ אורה של העיר למרחקים ברבות הימים וישיבות לומדי תורה שבה נתפרסמו בעולם היהודי כולו.

ואף שההיסטוריונים מספרים לנו על מקרים של המרת דת מאונס, הרי בדרך כלל באו אלו במאות השנים הראשונות האלו, בעקבות הקרבות שהוסיפו להתחולל, למרות מפלתה של אל-כאהנא, בין נוצרים ויהודים ברבריים לבין הערבים בהתקדמותם.

הנה כך מסופר לנו כי בשנת 789, בשעת הפלישה למגרב, הסתער אידריס על יהודים ונוצרים, שהתחפרו והתבצרו על ההרים ובטירות נשגבות, בכל זאת לא חדל האימאם מלתקוף אותם ולהילחם בהם, עד שקיבלו עליהם, כולם בין לרצונם בין לאנסם, את עול האסלאם. הוא כבש את אדמותיהם וביצוריהם, הוא הכרית את רוב אלה שלא רצו להיכנע לאסלאם, ומן האחרים לקח את משפחותיהם ואת נכסיהם. הוא עשה שמות במגרב, החריב את מבצריהם של בני לואָטה, בני מַדיונה ובני בהלולה ואת המצודות של ריאָטה ופאס.

דברים אלה התרחשו בסוף המאה השמינית והם מצביעים על מצב מורכב כתמיד, מצד אחד, המערך של שבטי הברברים, יהודים או נוצרים, שקיבלו עליהם דת האסלאם, ומן הצד השני, ההתנגדות הנחושה של גרעינים שאין להכריעם וכדי לנצחם, יש צורך בהשמדתם. מן השחיטות האלו ומאותם גילויים של הרצון נשתיירו קהילות, פזורות לאורכו ולרוחבו של המגרב, שברבות הימים התכנסו לתוך עצמן, כלל שהתבסס נצחונו של האסלאם. 

החל מן המאה התשיעית אנו רואים קהילות יהודיות מאורגנות היטב בקיוראן, קונסטונטין, טלמסאן ופאס. עם כיבוש ספרד נוצר מצב חדש, שאיפשר ליהדות האפריקאנית לשאוף אוויר אחר ולבוא במגע עם אירופה באמצעותן של קהילות תולידו ואנדלוסיה. לגבי המגרב, ירשה מעתה אחדותה של הקיסרות המוסלמית, שלעתים קרובות מדי הועמדה בסכנה על ידי כיסים של אנרכיה מקומית, את מקומו של השלום הרומי.

במאה העשירית נתגבשה יותר תורת זכויותיהם של הד'מה. היא פעלה ביתר שאת נגד היהודים בצפון אפריקה וזאת עקב עקירתן הגמורה של הקהילות הנוצריות, שבמאה השתיים-עשרה נעלמו עד לאחרונה שבהן.

היהודים הדחוקים במללאח שלהם, שמן המאה השתיים-עשרה לבשו בגדים מיוחדים, בפקודת סולטאן המייחדים, אבן יעקוב אל-מנצור, שנכפו עליהם כל הסיגים שבמעמדו של בן החסות, צפויים היו בכל עת  משבר קל שבקלים לחוש בנטל מצבם כד'מים. במרוקו נוסד המללאח בפאס ב-1438, במרכאש ב-1567, במכנאס ב-1682, ואילו בטטואן, סאלי רבאט ומוגדור ב-1808.

אפילו שם, כדבריו הקולעים של דויד קורקוס, הוסיפו היהודים העשירים לגור בשכונות הפאר של העיר המוסלמית. היהודים היו ראשונים לסבול מן המאבקים המדיניים בין שבטים ושושלת. הואיל ובדרך כלל לא היה להם נשק, מופקרים היו להתפרצויות נקם, שהחריפו מחמת תאוות שוד, שפיעמה באוכלוסים פורקי עול, וכן שינויי משטר, רעב ומגפה פותחים לעתים למהפכות עקובות דמים, שעל פי רוב היו היהודים משלמים את מחירן.

ריב כלשהו היה מעורר התפרצות זעם עממית, אז היו היהודים מתכנסים בשכונתם, כופפים גו עד יעבור זעם. במרוצת הדורות חלו שינויים רבים בטבעה ובמקומה של התקרית, באריכות הפרעות, בחומרתן, בתנאים בהן הושב השקט על כנו, התערבות השליט או גורמי חוץ. פנקסי הרשומות חוזרים ואמרים בכל דור ודור, " את כל היהודים בזזו….הרבה מבנותיהם טימאו….הרבה יהודים גירשו….כך וכך נשים, כך וכך ילדים, כך וכך יהודים שחטו…..כך וכך בתי כנסת שרפו, כך וכך ספרי תורה קרעו….מי יתנה את שברינו….אחרי הרעב באה המגפה….חדל שאון ומוות קצר בנו קצירו…ענינו נפשותינו להעתיר בעד חסדו של הקדוש ברוך הוא….שק חגרנו בצרתנו "

במאה השתיים-עשרה כבר קונן אברהם בן-עזרא, המשורר הספרדי הגדול, על פרעות שניחתו על ראשן של קהילות היהודיות באפריקה.

               ימי רעה / על הרעה / אשר באו תחילה

               ביום שבת / בן עם בת / שפכו דמים כמים

                הו אקרא / כמצרה / על קהילת סגלמאסה

                עיר גאונים / ונבונים / מאורם חושך כיסה

                ואי חוסן / קהל תלמסאן / והדרתם נמסה

                וקול ארים / בתמרורים / על סבתה ומכנאס

                ועל יקרים / מדוקרים / עין אויב לא חסה.

הדברים אמורים בהתכחשות הגדולה בין המייחדים לבין המוראבטים ובני חסותם. בין 1140ל 1147 נבוזו הערים דרעה, סג'ילמאסה, טלמסאן, מראכש, פאס, סאוטה ומכנאס ועל קהילותיהן היהודיות עברה הכוס.ולאחר מכן, בין 1151 ל 1159, פנה הזעם מזרחה ועד תוניסיה וטריפוליטניה הגיע. היו אלה משברים עקובי דם וחולפים. כעבור זמן קצר קם הרמב"ם ועקר מקורדובה לפאס. מורת פאס מספרת לנו, שהשתכן באחד הבתים שב " מדינה ", וכי מלמד היה אפילו במסגד של בני קירואן בטרם יפליג ממרוקו למרחקים ב-1165. 

משבר המייחדים קשה היה ולא במהרה נמחה זכרם של מעשה הזוועה של חיילי עבד אל-מואמן. היטב תיאר קורקוס את אווירת האימים בה שרויות היו הערים שנכבשו בידי המייחדים, ויהודים לא מעטים שנתקפו בהלה למראה הקנאות הדתית של אדוניהם החדשים המירו אז את דתם. אחרי שנרצח ראש קהילת פאס, הרב יהודה הכהן אבן-שושן, ב 1165, הורע מצבם של היהודים. רבו ההמרות באונס. בתקופה זו ברח הרמב"ם מפאס למזרח. רק בנפול המייחדים חזר מצבם של היהודים לתיקנו.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

בנעוריו ודאי השתעשע אברבנאל בשאיפה להעמיק בלימוד הפילוסופיה ולמצוא תשובות לפחות לאחדות מן החידות, שהפילוסופים הגדולים לא הצליחו לפותרן. בעיות אלו הקסימו אותו, ובמשך זמן ניכר היה לימוד הפילוסופיה העיסוק האהוב עליו ביותר. אך לבסוף באה ריאקציה. ככל שהשתקע בפילוסופיה כן נוכח שהמשימה גדולה מכפי יכולתו, ויותר מזה, שהיא גדולה מכוחו של אדם.

הוא ראה את הסתירות, הפקפוקים והמגבלות המציינים כל תורת פילוסופית, ובא לכלל מסקנה שהפילוסופיה היא במידה מרובה תרגיל סרק בדיאלקטיקה. עם זה היה מטבעו חדור צמא לאמת, צמא שהפילוסופיה, שהייתה חסרת אונים לרוותו, היה אף על פי כן בכוחה להגביר אותו, ובדומה לרציונליסטים אחרים שהתאכזבו ממנה, פנה אל הדת ולהשקפות של מסתורין.

ואולם תהה זו טעות לחשוב ששינוי זה בתחומי חשיבותו נבע אך ורק מאכזבה אינטלקטואלית, שהרי רק לעתים רחוקות המיסטיקה היא פרי של תהליכי חשיבה בלבד. בדרך כלל משקפת הסטייה מן הרציונליזם ביקוש פתרונים לבעיות אישיות או קיבוציות דוחקות, שדרכי החשיבה ההגיוניות המקובלות אינן מסוגלות להציע. משום כך המיסטיקה היא, בדרך כלל, תוצר של המנזר, או של חברות מדוכאות ומעונות, ולא של נסיבות נוחות ומשביעות.

אין יסוד רב להניח שנטייתו המיסטית של אברבנאל נבעה מאיזו אכזבה אישית או מאי סיפוק רגשי. ידיעתנו על חייו האינטימיים של אברבנאל אמנם רחוקה משלמות. אף על פי כן ידוע לנו שהתחתן בגיל צעיר למדי, שבנו בכורו והודה נולד, כנראה, לקראת סוף שנות החמישים של המאה ה-15 – כלומר, כשהיה אברבנאל בן 22 – ותוך שנים אחדות לאחר מכן נעשה גם אב לבת אחת ואולי שתיים.

כמו כן יודעים אנו מכמה רמזים בכתביו, שהתענג על חברתם של בני משפחתו, ושהיה, משהגיע למלוא בגרותו, שקוע עד צוואר בעסקם. אדם מאושר בחוג משפחתו, חדור נטיה חזקה ליוזמות מסחריות, ונוסף על כך עשיר היודע להעריך את ערכי תחומי החיים, כמו שהייה אברבנאל באותם הימים, ספק אם היה מסוגל להרהורים בעלי אופי מיסטי. אולם היה גורם חברתי שהפנה את אברבנאל אל המיסטיקה, ואותו אפשר לגלות בנקל.

אף על פי שגדל בעושר ובכבוד, אין לשכוח שיצחק אברבנאל היה בן למשפחה שנמלטה מקסטיליה, שילדותו עברה עליו בימי דוארטה ודון פדרו, ושהגיע לפרקו בראשית מלכותו של אלפונסו, כשהמדיניות האנטי יהודית של קודמיו עדיין הייתה שלטת בפורטוגל. זכרונות משפחתיים מרים מן העבר ובאיבה שהקיפה את חיי היהודים בצעירותו ודאי הטביעו את חותמם בנפשו הרגישה, שביקשה להבין את ה " מדוע " וה " כיצד " בסוד סבלו וקיומו של עמו.

כמו כם קרוב לוודאי, שבהשפעתה של ספרד נעשתה פורטוגל במאה ה-15 בית גידול למיסטיקה יהודית, וכמו אצל שאר המיסטיקנים היהודיים סובבה חשיבתו המיסטית של אברבנאל על ציר הפתרון של הבעיה היהודית. יתר על כן, נוסף על ההשפעה שהשפיעו על אברבנאל בעלי ה " מסתורין " בין הוגי הדעות היהודיים, יש לציין את ההשפעה הכללית של הספרות היהודית האנטי פילוסופית, שצברה עוצמה ונעשתה תוקפנית מאז הפורענות של 1391 בספרד. נראה שלחיבוריהם של אחדים מנציגי ספרות זו, דוגמת עלאמי ואבן מוסא, היה חלק בשינוי ההשקפה הקיצוני של אברבנאל.

שינוי זנ נראה לעין בחיבורו השני של אברבנאל, " עטרת זקנים " כשכתב ספר זה כבר פותחו היסודות של תפיסת עולמו. כל הנושאים העיקריים של יצירותיו המאוחרות נדונים בעבודה קצרה זו של מושג האלונים המשמעות הנבואה. בחיבורו זה מבטא אברבנאל לראשונה את הערצתו למקובלים, " חכמי האמת " ואת הביקורת שלו על הפילוסופים " ההולכים בחושך "

התקפתו על הפילוסופים כוונה בראש וראשונה  אל ראשי המדברים בתחום זה, אריסטו ואבן – רושֶד, כמו גם אל נושאי דגלה בתוך היהדות ומחוצה לה. הפילוסוף היחיד היוצא מן הכלל, שמהשפעתו לא יכול היה דון יצחק להשתחרר, היה הרמב"ם. אף על פי שהערצתו העזה לרמב"ם נתלוותה בגילויים של ביקורת חריפה, הרי מכוח עניינו המתמיד ברמב"ם נשאר אברבנאל קשור לפילוסופיה בכללה עד סוף ימיו.

אולם תשומת לבו הייתה מרוכזת בעיקר בנביאים, שאת שלמות תורותיהם העמיד בחיבורו השני כניגוד לחסרונותיהם הברורים של הפילוסופים. מתן פירוש לנביאים, גילוי עומק חוכמתם וגדולתם, אלה הפכו להיות אדיר חפצו.

תוכניתו לכתיבת פירוש על חמשת ספרי התורה קדמה למעשה לכתיבת ה " עטרת ", אלא שעד מהרה הוכרח לנטוש תוכנית זו. באמצע שנות השישי למאה ה-15, כשכתב את " עטרת ", עדיין היה אביו דון יהודה בחיים, אך לא במבחר שנותיו, ומעט-מעט ודאי קיבל עליו דון יצחק את האחריות לעסקי המשפחה במקום אביו המזקין.  מפעליהם העסקיים של בני משפחת אברבנאל היו מרובים ומסועפים. הם כללו מוכסות, בנקאות ויבוא רב ממדים מפלנדריה, והצריכו דריכות והשגחה מתמדת.

כל פינו חיי ההגות את מקומם לחיים של פעילות עסקית, ואברבנאל הוכרח לצמצם את תוכניותיו הספרותיות לכתיבת פירוש על ספר דברים בלבד. ואולם במשך תקופה ארוכה נשאר אפילו יחבור זה בלתי גמור, ובאיגרת שכתב ב-1472 אנו מוצאים אותו מתחייב כי משעה שירווח לו מעט ויהיה לו סיכוי לשוב לעבודה ספרותית, לא ינוח ולא יישן, עד שישלים את המלאכה וימלא את המשימה. אך שלוות הנפש עדיין רחקה ממנו, מכיוון שבאותה שעה שבה נדר אברבנאל את נדרו הנזכר רותק יותר ויותר את הרשת הסבוכה של עסקי כספים וענייני פוליטיקה.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

הדרוזיםהדרוזים

נסים דנה

סלימאן בשיר-אהרן ליש-כמאל מעדי-שכיב סאלח

ארנון סופר-סלמאן פלאח-עפיפה צעב-אורי שטנדל

 

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

לזכר מיכאל ( מיקי ) כ"ץ

שנספה באסון המסוקים – כ"ז בשבט התשנ"ז

יהי זכרו ברוך

 

הקדמה

מספר הדרוזים (בנו מערוף = אנשי החסד) בעולם עומד כיום על פחות ממיליון נפש, והם מרוכזים בעיקר בשלוש מדינות: סוריה, לבנון וישראל.

המבקש להכיר את חייהם של הדרוזים נתקל בשני קשיים של ממש:

א.         הדת הדרוזית היא המאפיין החשוב ביותר של בני עדה זו, וכל מגמה להכיר אותם בלא לעמוד על יסודות אמונתם לוקה בפגם חמור, דא עקא שהכרת הדת הדרוזית אינה אפשרית הואיל ודת זו סודית.

ב.         המחקרים והפרסומים על עדה זו מועטים יחסית, ואף אותן עבודות שראו אור חשודות בדרך־כלל מבחינת מהימנותן וגישתן: מחד גיסא, על פי רוב השתדלו חוקרים מוסלמים לתאר — שלא בצדק — את הדרוזים בתור בני דתם, ועל־כן הבליטו את המשותף לשתי הדתות, לעתים אגב הצגה מעוותת של ״עובדות״ כדי שהללו יהלמו את השקפתם שהדרוזים הם ערבים־מוסלמים.

מאידך גיסא, לא יכלו הדרוזים, בהיותם מיעוט מבוטל (כמעט) ונרדף בקרב האוכלוסייה המוסלמית במזרח־התיכון, להתבטא התבטאות חופשית: ומשום כך השתדלו אף הם שלא להבליט את היסודות המבדילים אותם מן הרוב המוסלמי. בעניין זה הם נהגו על־פי עקרון התקיה (ההישמרות) המתיר להם התנהגות חיצונית המותאמת לבני הדת והעם שבקרבו הם יושבים. על אף האמור לעיל נכתבו כמה מחקרים חשובים שסייעו להכרת הדרוזים. ראויים לציון עבודותיהם של החוקרים האלה: ם׳ דה־סאסי — שכתב את מחקרו בלשון הצרפתית: פ״כ חתי, ד׳ ברייר, קיס פרו וג׳ בן־דור — שכתבו באנגלית: אמין טליע, סאמי נסיב מכארם, מחמד עבד אללה ענאן ועבד אללה אלנג׳אר — שכתבו בערבית: בעברית נכתבו כמה עבודות חשובות. בייחוד ראוי להזכיר את עבודותיהם של אהרן ליש, של סלמאן פלאח, של שכיב סאלח ושל מורי ורבי, פרופ׳ חיים בלנק, שהמחקר שלו על עדה זו הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

סורת הפרה- מספר 2

14 وَإِذَا لَقُواْ الَّذِينَ آمَنُواْ قَالُواْ آمَنَّا

בפוגשם את המאמינים, יגידו, מאמינים אנו,

 

 وَإِذَا خَلَوْاْ إِلَى شَيَاطِينِهِمْ قَالُواْ إِنَّا مَعَكْمْ إِنَّمَا نَحْنُ مُسْتَهْزِؤُونَ

ואולם בהתייחדם עם מרעיהם בני השטן, יגידו, עמכם אנו, ורק מתקלסים

בני השטן : יש המפרשים שהכוונה למנהיגי הכופרים, או לכָּאהִנים  המתנבאים

 

 اللّهُ يَسْتَهْزِىءُ بِهِمْ وَيَمُدُّهُمْ فِي طُغْيَانِهِمْ يَعْمَهُونَ

אלוהים יתקלס בהם ויניחם לעמוד במִריָים ולהתחבט אובדי עצות

 

  أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ اشْتَرُوُاْ الضَّلاَلَةَ بِالْهُدَى فَمَا رَبِحَت تِّجَارَتُهُمْ وَمَا كَانُواْ مُهْتَدِينَ

הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואולם העִִסקה אשר עשו לא הניבה כל רווח, ודרכם לא ישרה

 

17 مَثَلُهُمْ كَمَثَلِ الَّذِي اسْتَوْقَدَ نَاراً فَلَمَّا أَضَاءتْ مَا حَوْلَهُ ذَهَبَ اللّهُ بِنُورِهِمْ وَتَرَكَهُمْ فِي ظُلُمَاتٍ لاَّ يُبْصِرُونَ

הם נמשלו למדליק אש אשר אך תאיר על סביבותיו, ייטול אלוהים את אורם וישאירם באפלה ולא יראו

ייטול אלוהים את אורם : משל ליכולתו של אלוהים ליטול מן המתחסדים את מראית האמונה ולחשוף את כפירתם

18 صُمٌّ بُكْمٌ عُمْيٌ فَهُمْ لاَ يَرْجِعُونَ

הם חירשים, אילמים ועיוורים ולא ישובו

לא ישובו : מנכותם

Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Amlal-Ammanou-Amigo

Amigo

une-histoire-fe-famillesNom paronymique espagnol qui a pour sens l'ami, quivalent de l'hebreu yedidia. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte au Maroc et en Algerie – Alger.

Shemtov Amigo

Fils de Rabbi Yaacob. Un des rabbins de la seconde generation d'expulsion d'Espagne a Fes. Il fut parmi les signataires des Takanot de la communaute en 1549 et 1556. Mort vers 1567.

רבי אברהם אמיגו

 המאור הגדול מגדולי חכמי וגאוני ירושלים בדורו.

נולד באנדרינופולי [וי״א בקושטא] בשנת שע״א [1610] לערך, ונפטר בירושלים סמוך לשנת תמ״ג [1683]. [י״א שנפטר בשנת ש״צ. וטעות הוא, כי בשנת תכ״ו שהה בירושלים וכוי כמסופר להלן], [ראה ״דור דור וחושיו" אות אי סימן תק״כ].

מקורה של משפחת אמיגו היא מספרד, ומשמעות מלת אמיגו פירושו אוהב או חבר בשפה הספרדית קאשטיליאנית, [ראה דברי ימי ישואל בתוגרמה לר״ש רוזאניס ח״א עמוד 273]. במקום אחר מציינים את שמו ״רבי אברהם אמיגו הלוי״, אבל יתכן שדעה זו היא דעת יחיד, כי בחתימתו הוא לא מוסיף ״הלוי׳ [ואה ״אוו החיים״ לרבי חיים מיכל עמוד 15 סימן 53].

רב רבנן

בנעוריו למד בישיבותיה של אנדרינופולי, ובעודו צעיר לימים נתקבל לרב בעיר זו. עד מהרה נתפרסם כפוסק גדול, עד כי גדולי חכמי מצרים ותורכיה היו פונים אליו בשאלותיהם, ודעתו היתה מכרעת בעיני בני דורו. כמו כן נודע כדרשן בחסד עליון ודרשותיו היו חביבות מאד קהל שומעי לקחו. עוד לפני שנת תי״ב עלה מתורכיה עם קבוצת רבנים לשכון כבוד בירושלים ת״ו, ובה עסק גם בתורת הקבלה, והצטרף לבני החבורה ששמעה תורה מפי הגאון המקובל רבי יעקב צמח הרופא, על פי עדותו של הגאון רבי יעקב עמדין [היעב״ץ] בספרו ״תורת הקנאות״ [נעמוד 53], מצויין שבעת בואו של שבתי צבי ונתן העזתי נביאו לירושלים בשנת תכ״ה ״לא היה בעת ההיא כל כך חכמים בירושלים כי אם שלשה, היינו שני המאורות הגדולים הגאון הגדול המקובל רבי אברהם אמיגא, והמקובל אלקי רבי יעקב צמח המפורסם בכל כתבי האר״י ז״ל, והשלישי סניף להם הרב שמואל אבן צחן, ואלו השלשה לא האמינו להם אדרבא פזרו ממון רב עד שגרשו אותם״.

כשנוסדה בירושלים ישיבת ״בעלי בתים״ על ידי הגבירים לבית ויגה, הוזמן רבי אברהם אמיגו להרביץ תורה בבית מדרש זה, ובזמן כהונתו העמיד תלמידים רבים שמילאו תפקידים חשובים בחיי יהודי ארץ ישראל, ביניהם הגאון רבי חיים אבואלעאפייא והגאון רבי דוד הכהן מחבר ספר ״דעת קדושים״, שכותב בספרו הנ״ל [חיו״ד ערך א׳ סוף סימן ב׳]: עמדנו עם מורי הרב הגדול והקדוש כמו״ה אברהם אמיגו יחד עם הגאון רבי משה בן חביב, על דברי הגאון רבי מרדכי הלוי, כנראה בתשובות דרכי נועם [אה״ע סימן י״ח]. תלמידו זה היה שליח ירושלים לגלילות תורכיה, וישב בבית דינו של רבי משה ב״ר יהונתן גאלאנטי זלה״ה. בישיבה זו עמד במשא ומתן של הלכה עם רבי נסים שלמה אלאגזי, רבי משה הלוי, רבי ברוך בנימין, רבי יצחק די-בוסון, רבי משה בן חביב ורבי שמואל גרמיזאן זלה״ה.

Amlal

Nom patronymique d'origine berbere, qui a pour sens le belier. Ce surnom était donne pour indiquer la vigueur et la force et a fini par devenir nom patronymique. Le mot a également pour sens, toujours en berbère, de blanc, à rapprocher de Melloul Au XXème siècle, nom extrêmement rare porté uniquement dans les communautés berbérophones de l'Atlas, du Maroc, et à Sefrou

AMMANOU

Nom patronymique d'origine arabe, dérivé de Amîn, indicatif d'un trait de caractère: l'homme fiable, loyal, sincère, à qui l'on peut faire confiance. Dans son livre de mémoires, "Tramway pour Bab souika", Gilbert Chikly retrace la saga de ses parents des familles Chikly et Ammanou (voir Chikly). Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunsie, à Djerba et par émigration, à Gabès ci à Tunis.

פרק שבי: קשרי ארץ־ישראל עם ערב בימי המלכים והנביאים

פרק שבי: קשרי ארץ־ישראל עם ערב בימי המלכים והנביאיםחצי אי ערב בימי קדם

אם נסתכל במפת הנתיבות העתיקות, המחברות אח ארץ־ישראל ואת הארצות הסמוכות לה עמ חצי־האי ערב, נראה שארצנו היתה בימי־קדם צומת דרכים, שהיתה מקשרת את שטח ימ־התיכון עם אזורי ערב על שלושת חופיו. בארצנו הצטלבו הדרכים, ובה הוקמו בתקופה קדומה מאוד מרכזי האספקה ותחנות־החלוקה בשביל כל העמים, שקיימו מגע עם תרבות אזור הים התיכון. מעזה ומצור, שישבו על מבואות ים, הפליגו אניות אל מעבר לים; ותושביהן, רוכלי העמים, הרבו חילם וצברו זהב וכסף. דרך עבר־הירדן המזרחי ואזור עציון־גבר עברו האורחות שנשאו את סחר־ערב— קטורת וכל מיני בושם— אל מצרים; וממנה הביאו סחורות, שהיו מייצרים שם. פרס ופוט סיפקו חיילים לשמור על האורחות, וערי אשור ובבל נמנו עם מספקי הסחורות וצורכיהן.

הארצות מגן ומלוחיה נזכרות במיסמכים בבליים עתיקים (מראשית האלף השלישי לפסה״נ). מגן נקראים שטחים במזרח ערב, על חוף מפרץ פרס, בקרבת גבולות בבל; השם מלוח׳ה הוא כינוי לקצה הצפוני־מערבי של חצי־האי«. בתעודות בולטת השאיפה לכבוש את הארצות האלה, כדי להשתלט על נקודות המפתח של המסחר הדרונדערבי וההודי.

שבטי ערב באספקלריה של התנ״ך

 תיאורי ערב ועממיה המצויים בתנ״ך קצרים הם, אך מלאים גוונים, בחינת מועט המחזיק את המרובה. קדמונינו עמדו על אופיר, של הארץ ותושביה. חשיבות רבה נודעת לידיעות שמסרו לנו על קשרי המסחר והתרבות ועל תנועות השבטים ומוצאם. סיפורים שהבקורת המחוכמת יראתה אותם כפרי הזיה — נתאמתו על־ידי מיסמכים בבליים ואשוריים ועל־ידי תעודות דרומ־ערב: השקפות חדשות על מוצא עמי ערב, המיוסדות על מחקרים אתנוגרפיים ובדיקות אנתרופולוגיות בשטחי קדמת־אסיה ואפריקה הצפונית והמזרחית, מוכיחות כי ברשימות העמים שבספר בראשית נשמר זכר למצבים עובדתיים קדומים. כיום אין להטיל ספק באמיתות המצע ההיסטורי של הרשימות הללו

בחצי האי ערב ישבו אז שבטים בני משפחות שונות. הכתובות הדרומיות לימדונו לדעת, כי לעתים קרובות קשה להחליט מה קדום יותר: שם השבט, או שם המקום שהשבט התיישב בו. לפעמים נקראו הטירות, האחוזות והמחוזה על שם בעליהם, ולעתים נקראו הבעלים לפי משכנותיהם. הישוב שבערי המסחר לא היה אחיד, שכן נתכנסו בהן בני גזעים שונים,. ושכבות־הגירה קדומות נבלעו בשכבות מאוחרות. מבחינה זו היו הערים האלה דומות לכרכים הגדולים של תקופתנו. אשורים, ארמים, בני צפון ערב, בני ערב הדרומית, מלחי הודו, פרסים וכושים מאפריקה ישבו בהן בערבוביה, ובהרכב האוכלוסיה היו חלים שינויים תכופים.

בראשונה היו האוכלוסין בערי־המסחר מדברים בלשונות שונות, אך לשם מילוי צרכיהם התרבותיים התחילו עד מהרה משתמשים בלשונות המדינות הנאורות, המובנות לכל.

מלחמות והתנגשויות לא היו פוסקות במדבר ערב. הבדוים היו מתנפלים תדיר על האכרים, יושבי הנאות; רמזים לכך נמצא ב״משא בערב״ שבישעיה כ״א, י״ג—ט״ו (״ביער בערב תלינו, אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים; יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד. כי מפני חרבות נדדו; מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה, ומפני כבד מלחמה״) ובתיאור התנפלות השבאים על נערי איוב (איוב א' ט״ו). אמנם השבאים סוחרים היו, אולם הבדוים שהיו מעבירים את הסחורות או נלווים אל האורחות כמורי־דרך ובמגינים מפני שודדים, היו הם עצמם שולחים לפעמים את ידם ביושבי החצרות וברכושם. ולפעמים חרבו ערים שלימות בשל התנפלויות כאלה. בימי ישעיהו ירדה דדן, ולעומתה פרחה תימא, והגיעה לשיאה אחרי חורבן הבית הראשון; אחר־כך באה לה לתימא תקופה של ירידה. ואולם לאחר שנים רבות התחילה מתנערת מחדש. זעזועים מעין אלה נראה בכל נאה ונאה.

בסיפור על הפגישה בין המלך שלמה ומלכת שבא (מלכים א, יי) ראו חוקרי המערב אגדה מזרחית. אבל כתובות רשומות בכתב היתדות מוכיחות, כי אמנם היו בצפון ערב מלכות, שהיו משלמות מס למלכי אשור. בימי תגלת פלאסר השני (745—727 לפסה״נ) נזכרות שתי מלכות ערביות ששילמו לו מס: זֵ־בִ־בִי וסַמ־סִי, האחרונה נזכרת גם בכתובת סרגון השני משנת 715 לפסה״נ, בכתובת שנזכר בה גם אתמר מלך שבא; בכתובות אלה מופיע גם כַּרְ־בִּ־לוּ מלך שבא (בקורות תימן מצויים מלכים או״מכרב״ — נסיכיט־כהנים — ששמם מתאים לשם זה). מושלי שבא היו משלמים מס למלך אשור, שכבש אז את עזה, כדי שיוכלו לסחור ללא מעצורים את העיר הזאת גם על תדמור השתלטו אז מלכי אשור, והאדומים, אבותיהם של הנבטים, היו משלמים להם מס. האשורים פנו גם אל גֶרהַה, שעל שפת המפרץ הפרסי. אחרי חורבן הבית הראשון הקים נבוניד (נַבּוּ־נַאִד), מלך בבל, מעין נירה שניה בתימא.

החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

הקדמת העורךהחשישים

החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.

אחד התיאורים הססגוניים של גן עדן אגדי זה מובא בספר המסעות של הנוסע הנודע מרקו פולו. על פי תיאורו, חסם מנהיגם הנערץ והכריזמתי, שהתפרסם בכינויו ׳הזקן מן ההר׳ עמק בין שני הרים והפכו לגן מרהיב, שופע עצי פרי. בגן הקים ארמונות נאים, מעוטרים קישוטי זהב וציורים יפים ובנה בו אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. איש לא הורשה להיכנס לגן פרט לאלה שאותם הועיד הזקן לצאת בשליחותו למשימות התנקשות.

כדי להנעים את שהייתם במקום הובאו לגן נשים ועלמות יפות תואר, שהיטיבו לנגן בכלי נגינה מכל סוג ואף ידעו לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים משובבי לב. הזקן מן ההר, מוסיף מרקו פולו, שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן זהו גן העדן שאותו הבטיח מוחמד למאמיניו, ולפיכך עיצבו בדמות גן העדן המתואר בקוראן. לוחמים שנועדו להישלח לפעולות התנקשות הושקו מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הוכנסו לגן, ומשהקיצו משנתם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר נשים ועלמות חן שבילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. הזקן מן ההר דאג להבהיר להם שעם מותם יימצאו בגן עדן כזה לנצח.

כיום אין כמעט מי שחולק על כך שאגדה זו שהעניקה לחשישים את שמם – ואולי להפך באה להסביר שם זה בדיעבד – היא חסרת שחר. התופעה שקבוצה דתית או פוליטית נודעה בהיסטוריה דווקא בשם גנאי שהעניקו לה יריביה אינה ייחודית דווקא לחשישים אלא היא חוזרת ונשנית הרבה בתולדותיהן של כתות. מכל מקום, במקורות אסמאעיליים קרויים החשישים פדאיון, כלומר המקריבים את חייהם (מילולית: הפודים [את נפשם]) על מזבח אמונתם – שם שכידוע שימש מקור השראה לקבוצות שונות בהמשך תולדות האסלאם.

ראשיתה של הכת בפילוג שחל בשיעה האסמאעילית־הפאטמית עם מותו של האמאם הפאטמי אלמֻסתנצר (מת בשנת 1094). אלמֻסתנצר מינה את בנו הבכור נִזאר ליורשו, אולם עם מותו החליט הווזיר הגדול שהיה גם מפקד הצבא, אבו אלקאסם שאהנשאה, הידוע יותר בכינויו אלאַפְצַ׳ל, שכדי לבסס את מעמדו מוטב יהיה להעביר את רסן השלטון דווקא לבנו הצעיר והפחות מנוסה של האמאם – אבו אלקאסם אחמד (המוכר יותר בכינויו אלמֻסתעלי).

ויכוח זה על הירושה פיצל את האסמאעיליה הפאטמית לשני פלגים: המסתעלים שמרכזם היה בקהיר, אך זכו באמונם של אסמאעילים במצרים, בתימן ובהודו; ומנגד – הנזארים שנהנו מתמיכתן של קהילות אסמאעיליות בחלקיה המזרחיים של האימפריה המוסלמית שבהם נתרופף ממילא כח השררה של הפאטמים. החשישים נמנו עם הפלג הנזארי. בפיקודו של חסן אלצבאח, מנהיגם הראשון, כבשו החשישים את מבצר אַלַאמות שמדרום לים הכספי ובעקבותיו השתלטו על שורה של מצודות נוספות בפרס ומאוחר יותר גם בסוריה. מבצרים אלה שימשו מעוזי ההנהגה של הכת – הם היוו בעת ובעונה אחת בית יוצר למטיפים שיצאו בשליחות מנהיגם להפיץ את התורה האסמאעילית ולעשות לה נפשות וגם בסיסי יציאה למשימות הרצח שבהן נודעו, ואשר כוונו נגד שליטים ונכבדים, חילוניים ודתיים כאחד, ובעצם כמעט נגד כל מי שגילה התנגדות לכת ולדרכה. בתקופה מאוחרת יותר הפכו החשישים לשכירי חרב בשירותם של שליטים שונים.

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי – תוניסיה, האי ג'רבה.

תוניסיה, האי ג'רבה.גולה-במצוקתה

שהיתי באלג'יריה שתי יממות ולא נותר לי דבר לעשות בה. החלטתי לטוס לטוניסיה. הדרך ארוכה, הצרפתי היושב לידי פולט מלה אחת : " אורס ". מתחתינו חבל ארץ במזרחה של אלג'יריה, בסיס צבאי למורדים.

אל חבל זה מגיעים משלוחי נשק ואספקה למורדים דרך תוניסיה. אנחנו טסים מעל להרים מיוערים פה ושם. אנחנו מנמיכים אבל אין מבחינים בתנועה כלשהי או בבני אדם.

יום שישי היום, הימים קצרים, ואני חושש שנגיע לתוניס אחרי כניסת השבת. המארחים שם, כמו כל אנשי מחלקת העלייה, הם אנשים דתיים. למען הסדר הטוב, הייתי צריך להישאר באלג'יר עוד יומיים ולשבות בה, אך כאמור, אצה לי הדרך לברוח מארץ זו.

הגעתי לנמל התעופה בתוניס לאחר רדת החשכה וחשתי לא בנוח. אך מנהל משרד העלייה בתוניסיה, מר מרקוזה, למרות השבת, בא עם אנשים אחדים לקדם את פני. בין הבאים היה גם רופא משרד העלייה, ד"ר טייב ואשתו ילידת אלזס. כל הסידורים בשדה התעופה נעשו ללא דיחוי הודות לתושייתו הרבה של מר מרקוזה.

מרקוזה, אדם בעל השכלה צרפתית גבוהה, סידר את " ממלכתו " הקטנה בתוניסיה באורח יעיל. הוא קשר קשרי היכרויות וידיות עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית והצרפתית. הוא ערך לי סדר של פגישות וביקורים, סדר גדוש ונוקשה ;

" בתשע בבוקר אתה נפגש עם פלוני, בעשר עליך להיות במשרדי הממשלה לשיחה עם מנהל מחלקה באחד ממשרדי הממשלה התוניסאית ". שעות הערב ולפעמים גם ארוחות הצהריים הוקדשו לפגישות שונות. התברר לי עד מהרה שהמצב בתוניסיה אינו שונה מהמצב באלג'יריה. היהודים אינם מתכוננים לעלות לשיראל, פרט לתושבי מקומות נידחים.

מצבם המשפטי של היהודים כאן שונה במקצת מזה שבאלג'יריה. הם אינם אזרחי צרפת. ניהלתי שיחות מקיפות עם ראש התנועה הציונית בתוניסיה, מר בלליטי, למדתי מפיו על בעיותיהם של יהודי המקום, אך הדבר לא קידם את ענייננו.

פגשתי גם באנשי תנועת " דרור " ואת השליח הישראלי מקיבוץ " רגבים ". לדבריו, ישנם סיכויים להקים תנועות נוער חלוציות, אבל זהו תהליך ממושך וביטויו בעלייה אינו מיידי.

יצאתי דרומה אל האי ג'רבה במכונית קטנה ומשומשת של הסוכנות היהודית. המרחק  – שבע מאות קילומטר. הנהג היה מרקוזה בכבודו ובעצמו. הצטרף אלינו שליח נוסף של הסוכנות. השכם בבוקר יצאנו בכביש הצבאי הישיר המוביל דרומה, כביש ללא מכוניות כמעט, ללא אנשים, ללא כפרים לצידו, מלבד שלוש ערים גדולות : סוס, ספאקס, וגאבס.

 כל המרחב משני צדי הכביש נטוע עצי זית. האדמה חרושה, מעובדת כולה. העצים מעוקלים ומעוותים מרוב שנים, אך נושאים פרי למרות צורתם המשונה.

אנו קרבים אל מדבר סהרה. הרוח הנושבת מעברו מביאה בכנפיה אבק רב הממלא את חלל מכוניתנו ואת מנועה. לא נטלנו עמנו מזון ואין אנו עוצרים לסעוד את לבנו. לא איש כמרקוזה יכנס למסעדה לאכול אוכל לא כשר.

אנו קרבים לגאבס והמדבר מורגש בכל. העצים גדלים בתוך החלו. אנו חולפים על פני חורבות מימי קדם ואיננו מתעכבים כי עלינו למהר. בנקודה מסוימת מפנה מרקוזה את המכונית שמאלה ואנו עולים על כביש, שבעה קילומטר אורכו, שנסלל בתוך הים הרדוד ומחבר את האי ג'רבה עם היבשת.

הכביש בנוי על סוללת אבנים שנבנתה בים לפני כאלפיים שנה. הים מעלה גלים משני צדי הכביש והכביש נשטף מדי פעם. הכביש חלק ומרקוזה מאבד מדי פעם את השליטה על ההגה. הוא עוצר, המכונית נעה ימינה ושמאלה.

בצדי הכביש מאיימים עלינו סלעים חדים ומשוננים. הגענו בשלום את האי. אנו מתעכבים ביישוב צרפתי קטן. המרכז האדמיניסטרטיבי של האי. הגענו אל בית מלון צנוע ונקי, ריק מלקוחות. מרקוזה הולך להסדיר את ביקורנו באי ואני עומד לי באמצע הכיכר הנקראת " סוק ".

אינני יכול להסיט מבטי מן היופי שנתגלה לעיני. אנו נמצאים בעמקי מפרץ גאבס, מוגנים מן הרוח המערבית על ידי תוניסיה ועל ידי " המגרב " כולו.

הבחנתי באמצע חצר בית המלון במתקן מיוחד לשאיבת מים : קורה עבה וארוכה על גבי ציר ברזל הנכנס לאדמה. משנזקקים למים, מסובבים את הקורה במעגל, ומתוך צינור עולים המים. לא ראיתי מתקן כזה בשום מקום אחר.

מרקוה שב מעיסוקיו ומזרז אותי לבוא למקום בו נאכל את ארוחתנו, במרחק קילומטרים אחדים מן היישוב הצרפתי. אנו נכנסים ליישוב היהודי – חרא-כבירא. הבתים בנויים לבנים, מטויחים ומסוידים. הם עומדים באי סדר, בלא סימן של רחוב.

מארחנו מר כהן, ראש העדה. הוא מסייע לסוכנות בעניינים שונים. לאחר שיחת נימוסין קצרה, מוגש לנו אוכל כיד המלך. בבית מתכוננים לחתונת הבן. עם הכלה הגיעה דודה מפאריס, בלונדית שגון פניה בהיר גם הוא.

היא מהווה ניגוד לכל תושבי המקום. כהן הוא אלמן ועל כל התכונה לחתונה ממונה הדודה האורחת. אנחנו עייפים מאוד מן הדרך הארוכה, אוכלים בחופזה וחוזרים לנוח במלוננו.

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודי- גירוש ספרד-ח.ביינארט

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודיספרד 001

השאלה הראשונה המתעוררת היא מהו בעצם רכוש ציבורי יהודי, כיצד להגדירו, ובאלו דרכים נרכש, צמח וגדל. שהרי עד שיהודים בנו בתי כנסת ובתי מדרש לעצמם על קרקע שרכשו או שהוענקה להם על־ידי שליטים שונים, עד שקמו והיו מוסדות ציבור ועד שנקבע איזה שטח ישמש לציבור זה או אחר כבית חיים, היה על היישוב היהודי להתבסם ולרכוש יכולת הן להקים אותם מוסדות והן להחזיקם. כידוע, ראשיתם של דברים אלה בפריבילגיות שזכו להן מאת הכתר או מבעליו של מקום פלוני, בין אם הוא איש כנסייה ובין אם הוא אציל חילון. לא בכל פוארו שניתן לעיר זו או אחרת נמצא דברים ברורים לכך, הגם שיש לראות בפוארוס יסודות ראשונים ליחסי תושבים־שכנים ושליטים. אף לא כל הפריבילגיות קובעות דברים ברורים ביחס למענקי שטח לבניית בתי כנסת ולמיקום בתי חיים, הגם שלעתים מדובר בשכונות בעיר או במבצר שלה.

עדות לגישת הכתר לקרקע שעליה ישבו היהודים בשכונותיהם נמצא בתעודה מאוחרת יחסית. היתה זו תשובה לעושי האוכפים בעיירה מדינה דל קמפו, שניתנה ב־6 בנובמבר 1495. עושי האוכפים הוצאו מסדנאותיהם ומבתיהם שברובע סן פרנציסקו והועברו למגורים בחלק מן השכונה היהודית. הוטל על כל בונה בית לשלם מחצית הריאל כסף למאיורדומו של העיירה, כתשלום שנתי. אלא שקפץ עליהם רוגזו של פרנאן פרס די מנסס, השופט ומקבל נכסי היהודים באזור סלמנקה והאכדיה של מדינה דל קמפו, שטען שהקרקע של השכונה היא קרקע של הכתר והתשלום מגיע לכתר. את עושי האוכפים שפנו אל המועצה ייצגה מועצת העיירה על ראשיה, שכן ברי שכל העניין נגע לא רק לבעלי מלאכה אלה כי אם לאינטרסים של העיירה כולה. מועצת הכתר ביטאה בהחלטתה את הקו שנקט הכתר, לפיו כל הקרקעות שבהן החזיקו היהודים לצורכי שכונותיהם יימסרו למועצות הערים והעיירות לטובתן.

קו פרגמאטי זה הוא שהנחה את הכתר, על ראשי השלטון, הן המרכזי והן המקומי, בכל הנוגע לרכוש היהודי במקרקעין ובנכסי דלא ניידי.

בשלבי חיסולן של הקהילות חשוב לבחון מה היה גורלו של הרכוש הציבורי היהודי וכיצד התמודדו הקהילות בימים האחרונים לקיומן על אדמת ספרד עם הבעיות המסובכות הכרוכות בבעלות על המבנים והשטח ובתוכנם הפיסי של מקדשי המעט. התראת הזמן עד ליציאה בגירוש היתה כידוע קצרה מאוד, וראשי הציבור לא תמיד עמדו במשימה הלאומית שהוטלה עליהם, ולא בכל המקומות נמצאה ראשות יהודית ראויה לשמה שהיה בכוחה להיאבק על זכויות הציבור היהודי ולהשיב תשובות ברורות לשואלים מה לעשות: מה גם שנמצאו ראשי ציבור שהחליטו שלא לצאת בגירוש וניערו מעצמם כל אחריות ציבורית. אשר לקהילות, לעומתן ניצב השלטון המרכזי, הכתר, כמו המקומי־העירוני והאצולה על דרגותיה החילוניות, ועמהם הכנסייה וכמורתה על דרגותיה שלה. אל אלה יש לצרף גם בעלי השפעה וזרוע מקומיים שביקשו להיבנות מן התנאים שנתהוו עם פרסום צו הגירוש והוצאתו אל הפועל. דברים אלה נכונים הם לא רק לגבי הרכוש הציבורי כי אם גם לגבי הרכוש הפרטי על צורותיו. היקפו של הנושא מחייב אותנו לדון בגורלו של הרכוש הציבורי מיום פרסום צו הגירוש עד ליציאה בגירוש ובשנים הסמוכות לה.

אין ספק שכבר עם פרסום צו הגירוש בתחילת מאי 1492 (בסרגוסה בסוף אפריל) נתעוררו בעיות ראשונות בכל הנוגע לרכוש הציבורי. הוראה שאסרה מכירת נכסי ציבור על־ידי יהודים, ודאי שהכוונה היתה לראשי הציבור היהודי, ניתנה ב־25 ביוני 1492 בגואדלופי. התאריך ומקום מתן ההוראה אף הם מחייבים אזכור: עשרה ימים לאחר שבאותה עיירה נטבלו לנצרות אברהם סניור, חתנו מאיר מלמד וכמה מבני המשפחה. צו זה היה כולל, וחשובה רשימת הנמענים: ׳חברי מועצת הכתר, האואידורים של האודיינסיה, האלקלדים ושאר שופטי החצר והלשכה המלכותית: חברי מועצות הערים, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים ושאר השופטים שם, הרחידורים, קבליירוס, הפקידות והאנשים הטובים של הערים, העיירות ומקומות היישוב. וכן כל מי שהצו יוצג לפניו או העתקו חתום בידי נוטריון ציבורי׳. ולאחר פתיחה קצרה לגורמי הגירוש: ׳בגלל סיבות צודקות שהניעו אותנו להשלמת השירות לאל ולנו לטובת הכלל במלכויותינו, לנתינינו ולילידינו׳, הם ציוו על גירוש היהודים, ואלה ׳כדי לצאת מוכרים את בתי הכנסת ובתי הקברות וההכנסות והרכוש והבתים ושאר נכסים ציבוריים שברשותם והם של הקהילות ולא של בעלות פרטית׳. אין הם רשאים לעשות זאת, כיוון: ׳שבתי הכנסת הללו יועדו כבר לשירות האל וכמוהם בתי הקברות, על שום היותם מקומות דתיים׳. יש כאן מעשה במחשבה תחילה: על בתי הכנסת ליהפך לכנסיות! אך כבר עתה נעיר כמה שונה היה גורל בתי הקברות מן האמור לגבי בתי הכנסת. בתי הקברות היו ׳נכסים משועבדים לחוקי המלכות ולזכויותיה ולאותם שימושים שהם נועדו להם׳.״ רצה לומר: אין ראשי הקהל רשאים על דעת עצמם לשנות את המטרה שלשמה הוקמו בתי הכנסת והוא הדין לגבי בתי הקברות ושאר הרכוש הציבורי. הכתר ציווה אפוא ש׳עד אשר הכתר ידון ויחליט, אלה שנצטוו על כך לא יתירו ולא יסכימו שאותם יהודים ושום אחד מהם לא ימכרו את בתי הכנסת ובתי הקברות, ההכנסות והרכוש הציבורי ושום אדם לא ׳יקנה אותם׳. ומי שהספיק בינתיים לקנות רכוש זה יוחזר לו סכום הכסף ששולם.

מנחת יהודה לרבי יהודה בן עטר-דן מנור

. תורה ומצוות — למה העדיפות?מנחת יהודה

דיונו של המחבר על התורה והמצוות נע בין המגמה הספיריטואליסטית למגמה האקטיביסטית. בצד התפיסה המגדירה את התורה כערך רוחני מוחלט קיימת תפיסה אחרת, המדגישה את חשיבות המצוות כשוות ערך לזה של התורה, ולפעמים אף גורסת את תלות התורה בקיום המצוות.

המחבר פותח את הדיון במאמר חז״ל: ׳מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהוי.״ לפי דעת מוהריב״ע, עשוי להשתמע ממאמר זה, שהיתה כוונה אלוהית לכפות את התורה על ישראל. אם לכך התכוונו חז״ל, הרי שהתנו את שלמות התורה בקבלתה על־ידי ישראל, ובכך נמצאת מופחתת עליונותה כיצירה אלוהית בעלת ערך אמיתי ומוחלט. המחבר דוחה את הדעה הזאת, משום שלדעתו התורה היא ערך אמיתי, מוחלט ובלתי תלוי, אשר מעלתה כחמדה גנוזה לא תפחת לעולם, בין אם ישראל יקבלוה ובין אם לאו. כוונת חז״ל, לדעת המחבר, היא להורות שקיום העולם תלוי בתורה: ׳והלא כמו זר נחשב על חמרה גנוזה יזמיננה ככה ער שקיבלוה באונם אמנם בודאי היא כוונת דברינו כבראשונה [לשם קיום העולם] שלולא זה היה חוזר הכל לתוהו ובוהו ונמצאת הבריאה נפסדת חלילה׳.

 מכאן לדעתו, שהתורה היא בבחינת יסוד מוצק שעליו נשענת הבריאה בדומה ליסודות מוצקים שעליהם עומד בניין פאר מושלם: ׳ובקבלת התורה יהיה [מעשה בראשית] ניצב על משמרתו בקומתו בתיקונו ובצביונו׳. מן הדברים האלה משתמע, שקבלת התורה ע״י ישראל יש בה משום יעוד קוסמי. כן יש להוסיף, שהגדרת הבריאה כבניין פאר מושלם, כפי שהמחבר מציין כאן, שרוייה בסימן של זיקה לתפיסת הפילוסופים, הרואים בסדרי בראשית הדיה מושלמת.

התורה מקנה לנפש חיי נצח. ביטול תורה גורם לניתוק הנפש ממקורה האלוהי. זוהי, לדעת המחבר, המשמעות של עונש כרת, הידוע ממקורות ההלכה. ומאחר ששלמות הנפש היא התכלית העליונה, הרי לדעתו, בצדק הקדימו חז״ל את כבוד הרב לכבוד האב: ׳שזה [האב] מביאו לחיי שעה וזה [הרב] מביאו לחיי עד׳. התורה שאדם לומד מפי רבו מסמנת את ראשיתה של לידה רוחנית, שהיא הלידה האמיתית, להבדיל מלידה ביולוגית הקיימת גם בקרב בעלי־חיים. כדוגמה להבחנה בין לידה רוחנית ללידה ביולוגית מצביע המחבר על ההבדל שבין משה לאהרן. משה הוריש את התורה לאומה כולה ועל כן נחשב לאביה הרוחני של האומה. אהרן הוריש את הכהונה לזרעו בלבד, ומשום כך ערכה התורה סקירה על תולדות אהרן בעוד שלגבי תולדות משה לא נאמר דבר בשל מעמדו כאב רוחני: ׳ואינך זקוק להעמדת תולדות כי תולדותיך הם [בני ישראל] ואדברה אליך את החוקים אשר תלמדם בזה ייחשב לך כאילו כל ישראל הם בניך דזהו תולרות שבו יושגו חיי הנפש׳.

כאן יש להעיר, כי אמנם דברים אלה נאמרים במסגרת דיון ספקולאטיבי, אבל אין הם תלושים כליל מן המציאות החברתית. הניגוד שבין איש הרוח לאיש השררה [כהונה ] חופף במידה רבה את הניגוד שבין המנהיג הרוחני של הקהילה לפרנס הממונה מטעם השלטונות. וכידוע, בין שתי רשויות אלו פרצו לא אחת חיכוכים, שיסודם במאבק על הסמכות בקרב הקהילה. נראה, אם כן, שתפיסתו זו של המחבר בדבר איש הרוח כבעל יעוד רוחני אינה צרופה לגמרי מנימת התנצחות הצומחת על רקע מאבק מסוג זה.

אשר ליחס שבין תלמוד למעשה, מחד גיסא קובע מוהריב״ע, שערכו של המעשה מותנה בתלמוד: ׳כאשר יראת ה׳ טהורה עם התלמוד הרי היא עומדת לעד ולא תסור ממנו לעד׳. יראת ה׳ ללא השכלה, כזו של עמי הארץ, ערכה מפוקפק: ׳ודאי יעיף עיניו בה ואיננה׳. מאידך גיסא משתמע מהמשך דבריו, שהתלמוד והמעשה הם בעלי ערך שווה ולפיכך הם מותנים זה בזה, בעוד שכל אחד מהם בפני עצמו הוא חסר ערך: ׳וזהו צדקו יחדיו [ תה׳ יט:י] כל׳ [כלומר] בהיותם יחד אז צדקו אבל כל חדא באנפי נפשה לא ן כל אחת בפני עצמה לא] נמצא דזה בלא זה אינו כלום׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר