ארכיון חודשי: אוקטובר 2015


הרב יעקב משה טולידאנו. מנהיגותו הרבנית-פוליטית-ד"ר משה עובדיה

הרב יעקב משה טולידאנו. מנהיגותו הרבנית-פוליטית של הרב הראשי לת"א יפו ושר הדתות – ד"ר משה עובדיה

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

יהודי האטלס 555

בשעה 11.00 הגיע לנמל יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות וחבר הכנסת חזני. מר ברגינסקי שאל את אנשי דמנאת, על ידי מי הוקם ארגונם ומי היה הראשון שטיפל בהם. הם הודו כי היה זה מר גרינקר. לעומתו טען חבר הכנסת חזני שאין זכות למנוע ממישהו ללכת למקום שהוא רוצה בו. ובאם אנשים אלה החליטו שהם רוצים להיות במשואה צריך להעבירם לשם. הוא גם איים לצאת בהתקפה ציבורית בכנסת, ובכל דרך אחרת.

אחרי דיון ממושך סוכם להעביר האנשים למקום ניטרלי – לשער העליה. שם ישארו עד אשר תיפול ההכרעה, לאחר בירור שיתקיים בהנהלת הסוכנות.

עוד באותו יום הועברו רוב אנשי דמנאת לשער העליה. למחרת היום הופיע " הצופה " בכותרת רעשנית כי הסוכנות ניסתה להעביר עולים דתיים לחרובית בניגוד לרצונם. המאמר היה מלווה בדמגוגיה זולה. למחרת הוצא בשמנו " גילוי דעת " על נסיונות החטיפה וציד נפשות הנעשים על ידי אנשי הפועל המזרחי.

בכך לא נסתיימה המערכה. הפועל המזרחי החליט כנראה להרחיב את פעולתו מבלי לברור באמצעים. חיפש ומצא. הארגון מאיית בוגמאז עלה על הקרקע ב-22 במאי. חגיגת העליה על הקרקע אשר עמדה להתקיים ב-24 בחודש זה ואשר הוכנה לכל פרטיה, בוטלה בגלל מותו של י. א. וולקני.

למחרת היום הופיעה משלחת ממושב עוצם בפני חנוך הילמן ובראשה מסעוד יפרח ותביעה בפיהם – להוציא את המדריכים מהמושב. כפעולה משלימה הופיע מאמר בעמוד הראשון ב " הצופה " : " מתיישבים דתיים במושב עוצם, בחבל לכיש, מפגינים ותובעים להעבירם למושב של הפועל המזרחי " המאמר היה מלווה גוזמאות, עלילות שווא והסתה שלוחת רסן.

אנחנו החלטנו לא להיכנע לסגנון זול זה שאנשי הפועל המזרחי מעוניינים לגרור אותנו אליו. יצחק קורן העביר אליך קטעי העתונים הנוגעים לפרשה זו. לדעתנו הפועל המזרחי פתח במערכה זו משתי סיבות :

1 – להופיע בקרב הציבור הדתי לקראת הבחירות, בשם המלחמה למען הדת.

2 – לתבוע מם המחלקה להתיישבות יותר מקומות להתיישבות, למעלה מן האחוז שהוקצב להם – קרי עשרים אחוז.

אנחנו מצידנו משתדל שלא להכניס העולים לקלחת מפלגתית כפי שרוצה לעשות זאת הפועל המזרחי "

גרשון צוקר.

בתאריך י"ג בסיון תשט"ו 3.6.55 כותב לי יצחק קורן :

" בוודאי קיבלת את מכתבנו מ-26 במאי, בו פרטנו לך את פרשת תעלולי הפועל המזרחי, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח שידענו לענות בצורה תקיפה של דברי ההשמצה.  השתמשנו בהסברת העניינים בכל החומר אשר שלחת לנו וגם במכתבו של עמוס רבל.

אחרי מעשי הפיתוי סרבו 27 משפחות מדמנאת לעבור לחרובית ואז העבירו אותם לשערי העליה. פירצה דומה נעשתה בארגון אשר עבר לעוצם ( לכיש א' ). חלק מן המתיישבים הוסת והאנשים השתתפו בהפגנה בתל אביב ובירושלים בפני המוסדות.

אחרי התגובה החריפה של התנועה, החלטנו לברר בעצם מי רוצה להצטרף להפועל המזרחי ולהעבירם לשם כי הנקודה תישאר צמודה לתנועת המושבים. בימים אלה תצא משלחת כדי לעשות המיון בעוצם. למותר להדגיש את הרעל וההרס ששיטות כאלה בהן נוקט הפועל המזרחי עלולות להכניס בקרב העולים. בימים האחרונים הם נרתעים מפני דעת הקהל.

אני מצרף בזה קטע מפגישת העתונאים שקיימנו בעניין זה. בלי להיכנס לפרטים ברצוני להגיד לך שאם כי עלולים אנו להפסיד כמה משפחות, חשוב לנו וברור שהמערכה הציבורית ומעמדנו בקרב ההתיישבות לא יתערער ".

יצחק קורן.

בקובץ עשור למושבי העולים, מסכם יצחק קורן הפרשה בזו הלשון :

" עם התחלת ביצוע מפעל העליה של תושבי כפרי ההרים שבמרוקו, התחילו נציגי הפועל המזרחי – תחילה במרוקו ואחר כך במרסיי – בפעולה לפתות את עולי הכפרים מהאטלס שלא להצטרף לתנועת המושבים, בנימוק כי במסגרת זו לא יובטחו להם השירותים הדתיים, וכי בשל כך עליהם לתבוע את העברתם למושבי הפועל המזרחי.

הסתה זו אם כי רק קבוצות קטנות נתפסו לה, השפעתה הייתה הרת סכנות משום שהוכנסה ללבם של העולים מהאטלס הדעה, כי לרגל ציד הנפשות שהוחל סביבם, נוח יהיה להם לבוא למוסדות בכל מיני תביעות ודרישות.

עולים שקטים אלה, ספוגי הכיסופים לגאולה זועזעו עד עומק נפשם למראה השיטות אשר בהן נקטו נציגי הפועל המזרחי במרוקו. הדבר הגיע עד לידי כך שסוכם לפנות לרב הדיין במראכש שיפסוק אם מוצדקת ההסתה המנוהלת נגד תנועת המושבים, ובשם הדת כביכול.

למרות פסק דינו של הרב נגד מעשיהם של אנשי הפועל המזרחי הוסיפו אנשים אלה בדרך הנפסדת שהתחילו בה…והדברים הגיעו לשיא, בהתנהגותם עם אנשי דמנאת, בנסותם לפלג את הארגון עוד במרוקו על ידי נציג תנועת המושבים.

בנמל חיפה שידדו מערכה על 27 משפחות מדמנאת ושלחו תועמלנים במדי משטרה להסית העולים עוד לפני רדתם מהאניה. לארח פרשת עולי דמנאת באה פרשת אנשי עוצם בלכיש. שלושה ימים בלבד לאחר הגיעם למקום התיישבותם, כבר ידעו מתיישבי עוצם, מושב המשתייך לתנועת המושבים, להגיע " בכוחות עצמם " לתל אביב ולהפגין לפני משרדי הפועל המזרחי לשם הצטרפותם והעברתם לתנועה זו.

הגיעו הדברים עד כדי כך שאחד המפגינים הרים כלי עבודה והכה בו את המדריך. וכל זה רק שלושה ימים להגיעם ארצה "

( הערה אישית שלי – הנה כי כן אנו עדים מאין באו זרעי הפורענות שהודבקו להם בצדק או שלא בצדק על ידי הציבור הוותיק בישראל. מעדה שכונתה על ידי יצחק קורן במכתבו " עולים שקטים אלה " עד להבאתם, מיד, שלושה ימים לאחר בואם ארצה, לאנשים אלימים, וזאת בשם המפלגה, הדת, הכסאות ורכיבה מכוערת על גבם של עולים תמימים מעדה שקטה ותמימה. אלי פילו )

פקודת המלך להמרה וביטולה-פגיעות בחיי הדת-א.בשן

פגיעות

פרק ט : התאסלמות במאות ה – 17 – 18

שנות בצורת ובעקבותיהן מחלות ומגפות, גרמו למצוקה מיוחדת אצל היהודים, באשר לא נהנו ממחסני המזון של הממשל. כך היה בשנים 1606-1603 כאשר התאסלמו כאלפיים יהודים, וכן ב – 1616-1615 בעקבות בצורת.

התאסלם ואחר כך התנצר.

בראשית המאה ה-17 התאסלם יהודי בשם יששכר בן יצחק אלקאסם, סנדלר במקצועו, שבגיל 20 עבר מספרד לפאס, עבד בשירות השליט במשך עשר שנים, וב-1611 התנצר. בתור נוצרי לא היה יכול להמשיך לחיות במרוקו, והוא עבר לספרד.

בשנת שס״ו (  1606) התאסלמו מעל חמש מאות יהודים, ולפי גירסה אחרת מעל שש מאות, כולל אנשים נשים, בחורים ובתולות בפאס. כפי שכתבו רבי שאול בן דוד סירירו ורבי שמואל אבן דנאן. בשנים  אלה מתו ברעב אלפים, והתאסלמו קרוב לאלף אנשים, נשים וטף.

לפי מקור זר הייתה במאה ה-17 גזרה על ידי הסולטאן, כי על היהודים להתאסלם, ומי שיסרב דמו ראשו. יהודים שילמו שוחד רב כדי לבטל את הגזרה .

כנת שע"ג (  1613) הגיעו יהודים ממראכש לפאס וסיפרו על הקנס שהוטל עליהם על ידי המלך זידאן, עד שברחו רובם וקצתם המירו'. יש להניח, כי בעלי רכוש שלא רצו לנטוש את רכושם החליטו להתאסלם ולא לברוח.

בשנת ש"צ (  1630)

לפי רבי סעדיה אבן דנאן, 'זונה אחת… אשתו של מוסא בן טלילה שהייתה חשודה עם גוי אחד והמירה דתה' (בניהו, תשנ״ג, עמי 93). רשיד השני שלט בשנים 1672-1660. כפי שרשם החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי]:

ראשיד ראה בחור מאנסאנו  – בן למשפחה ידועה במרוקו –  ואמר לו שימיר ואם לאו- יהרוג כל ישראל, והכריחוהו הרבנים שימיר.. ויום הו'  כתב המלך בכתב יד גזרת שמד על כל ישראל שבערי מערב או המרה או הריגה והבחור הנזכר הודיע לרבני העיר מארויקוס [מראכש], בהמשך מסופר שהיה נס והבחור שרף כתב הגזרה שהיה בכיס המלך.

פקודת המלך להמרה וביטולה

מולאי אסמעיל (1727- 1679 ) כינס את נכבדי הקהילה היהודית ואמר להם כי הוא שומע זה שנים על בואו של המשיח היהודי, והנה הוא לא בא. הגיע הזמן שתכירו בטעותכם ותקבלו את דת האסלאם. לפי רבי חביב טולידאנו:

 בשנת תנ"ב (  1692) בערב ראש חודש שבט סמוך לקבלת שבת שלח המלך – אסמעיל –  עם סופר… וכה דיבר שהאומה הישראלית ימירו דתם, ואם לאו חס ושלום להשמיד להרוג ולאבד. היהודים ערכו תפילה מיוחדת, ואחרי השתדלות מחל המלך על הגזירה.

בין השנים ת"ס- תס"ג (1703-1700) נגזרו גזרות על יהודי מרוקו, כפי שכתב יעב"ץ לשליח ירושלים חיים אברהם ביטון בשנת תס"ג.

גובה מס שלא הצליח בתפקידו רצה להתאסלם בשנת תסייד (1704)

רבי שמואל אבן דנאן הרביעי כתב, כי קהל פאס החליט בחודש ניסן שנת תסי"ד שיגבו את המם באמצעות גובה, שמונה על ידי הקהל. אבל הוא לא הצליח לגבות אפילו פרוטה אחת. והגובה בייאושו רצה להמיר דתו (בניהו, תשנ״ג, עמי 122).

חכם בשם רבי יעקב בירדוגו כתב על ישנת תס"ג (1713) אחר עבור שנות הרעב' (׳שופריה ויעקב׳, ח״א, חו״ם,סיי ג). כיוצא בזה כתב החכם הנ"ל, כי ב-1724 בשנת רעב, המירו בפאס קרוב לאלף אנשים נשים וטף ומתו קרוב לאלפיים נפש.

בעקבות יאוש על חוסר מזון – היו הורים אומרים לילדיהם: "לכו מאצלי והמרו דתכם". בהנחה שבתור מוסלמים יקבלו מזון מהממשל (לפי החכם הנ״ל, בניהו, תשנ״ג, עמי 126). אנגלי שליווה את שגריר בריטניה במרוקו בשנת 1728 כתב על יהודי שהתאסלם. (3182 .ק,1729

זונה יהודייה התאסלמה

ר' שלמה חלואה ממכנאס בן המאה ה-18 כתב שיר על זונה יהודייה שהתאסלמה, באשר לקוחותיה היו בעיקר מוסלמים, וכן על בתה אשת איש שעסקה בזנות, והתעברה. לבסוף גורשה מביתה. היא נאסרת על בעלה, וראוי שהיא תישרף.

מעשה באשה ובתה/ דרכי שאול ביתה/ מאד רבה רעתה/!חזקוה בני משפחתה/ נסתרה ונטמאה ועידיה מעידים אותה/ חמתה מרובה מצילתה/ ולבסוף המירה דתה/ ותקם אחריה זרע מרעים מצבתה/ בתה אשר אחזה מדתה/ הוסיפה רשעה על רשעתה/ היא חליפתה היא תמורתה/ ויגלחו צמתה/ אולי תשוב מחטאתה/ ולא הועילו בתקנתה/ ולייסר העוברים מצווה לפרסמה/ וכל שומעת גנותה לשמה/ תשמור חומה/ ותדע בשכבה ובקומה/ וביום שהופל עוברה ובעלה אין עמה/ חברתי מחברת קשה לשמה/ ועל רע ייזכר שמה.

השיר הבא על בתה:

בת כהן על דת עוברת/ דינה בשריפה בקורת.

 שמעו נא דין המופקרת/ בבעלה היא משקרת.

 ריב ומדון מחרחרת/ הומיה היא וסוררת.

 מצאוה מעוברת/ בממזר או בממזרת.

 בת האישה המומרת/ יהי אחריתה להכרית.

ארבעה לה במסורת/ גלוח ראש ותספורת.

וחבל מצרי חוגרת/ בליל מצה וחזרת.

כלימיה מתנכרת/ ונטמאה ונסתרת

. במרומים עלי קרת/ תשא תתן בה מוזרת.

 מור ולבונה מקוטרת/ שלומים היא מדברת.

 אש ועשן מתמרת/ עיניי דרכים שומרת .

עולה יורדת נסערת/ מחוץ לעיר מחמרת.

ברחובות מחזרת/ וביתה בלא מסגרת.

לא ידעה למי גוררת/ יגיעה אשר אוגרת.

 כי ממנו משתכרת/ ואין דעתה מתקררת.

 ומביתה המקורת/ גרשוה באדרת.

שער והיא ממררת/ נפשה הכרת  תכרת.

 תשורה זאת בה תשרת/ גרב _ילפת עורת.

 ושריפה באה בוערת/ בזה תהיה מתכפרת.

 למולדת נכרת/ ועל בעלה נאסרת.

שמתי זאת לה למזכרת/ פן תהיה אליו חוזרת.

(י. שיטרית, תשנ״א, עמי 79-77, 103. הנ״ל, תשנ״ט, עמי 247-245).

עליית הנוער ותנועת שרל נטר-יוסף שרביט

עליית הנוער 6

זה העת לטפח ערכי הקבוצתיות ושיתוף הפעולה של מנת שיגברו על נורמות של אינדיוידואליזם וסוליזם ; זו העת להזדהות עם חיי צוות במישור הלאומי המגולמים בחיי הקיבוץ בארץ ישראל ; זו העת להזדהות עם קיבוץ הגלויות וקיבוץ האנרגיות המפוזרות, וליצור גוש, וליצור אחדות בחיים החברתיים, המוסריים והרוחניים וזו גם העת גם לפתח בך את תכונותיך כאיש צוות.

3 – למד עברית בשיעורים המאורגנים על ידי צעירים. העברית אינה שפה מתה. היא אינה נלמדת עוד כשפה מתה. הודות לשיטות הדידקטיות המודרניות תוכל ללמוד את השפה באורח סביר במשך מספר קטן של חודשים. תגלה את עושרה הבלתי נדלה של השפה, תבין טוב יותר את הפלא ששמו עם ישראל החי על גדות הירדן וגדות המיסיסיפי…..

…….תחדור לנבכי חיי העם הזה, שכם שפתו היא הברומטר של התפתחותו מאז ועד הנה, ללמוד את השפה העברית זה להניע את יסוד ההגשמה היהודית שבך.

4 – השתתף בחוגי הלימוד, הרשם בהקדם. מספר המשתתפים הוא מצומצם בכוונת מכוון : חוגים אלו רוצים להעמיק. בהם תלמד, תקיים שיחות נפש, תעיין בספרים, במסמכים שירחיבו את השכלתך היהודית. תתוודע לתרבות היהודית מימי אברהם עד ימינו, לחוט השני השזור לאורך ימים אלה ובו תשתזר אף אישיותך.

5 – הכרת העברית, שפת אבותינו ושפת אחינו, הכרת המורשת ההיסטורית והתודעה היהודית – יאפשרו לך התערות טבעית בתוך המניינים והתפילות הנערכות על ידי הנוער. זהו יתרונה של אווירה צעירה, יצירתית. נערים ונערות שרים את התפילה, דרשה נמסרת בשפה הצרפתית. זוהי מסורת כה יפה, שלך ובשבילך – עליך לשומרה.

ולבסוף גולת הכותרת של מניין צעירים זה הוא " עונג שבת. מסורת עתיקת יומין המאפשרת לנו להתענג על קדושת השבת ; מסורת יותר צעירה בקרב החסידות המזרח אירופאית שהעשירה את " עונג השבת " בשיחות רעים, בלימוד תורה, בלימוד התלמוד ותולדות ישראל בשילוב סעודת מצווה……

אנו מסים לא לנתק את השלשלת החשובה. עליך, צעיר שבחבורה, להטות שכם. ב " עונג שבת " תלמד על פרשת השבוע ותגלה שהיא מלאת משמעות, אף תגלה בשמחה כי התנ"ך רווי אמיתות נצח…..לימוד האתמול כולו רלוונטי להיום.

תחוש זקן שבע ימים כתורה, בשל ושבע ניסיון כעמך בן ארבעת אלפים שנה וצעיר כעמך מלא המרץ החי בימינו אנו…..ב " עונג שבת " נהנים מקריאת שירה עברית ומגלים את הספרות העברית. ב " עונג שבת " אנו שרים הכל שרים בשירה בציבור מלאת התלהבות.

אנו לומדים לשיר שירים בעברית בני אלפי שנים. בני עשרות שנים, שירים מלאי תקווה למחר קרוב ורחוק. " עונג השבת " היא שעה של קורת רוח, של שמחה בריאה, של התרגעות, לאור המסורת. מקומך ב " עונג השבת ", תזכה בה, תתרום לה.

אם תגיע למגרש הספורט, לסניף התנועה, לשיעור עברית ויהדות, לבית הכנסת ול " עונג השבת ; אם בכל מקום תהיה שלם עם עצמך, דהיינו תהיה מודע לאחראיותך כאדם יהודי, אם ברצונך לפתח את נתוניך הפיסיים והרוחניים, הרי ש " שרל נטר " הצליחה להנחיל מורשת יהודית מאוזנת, שכן היא עיצבה אדם מאוזן הבריא בבריאות הגוף והנפש, הרי הוא יהודי המחר שאותה מורשת מצפה לו.

אין ביטוי יותר נאות ממסמך זה למשנתה של תנועת " שרל נטר ". זו הייתה התורה. ומה היה המעשה ? בכך יעסקו הפרקים הבאים.

אָלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف مثل ومثل – موسى (موسى) بن – حاييم

אלף פתגם ופתגם

101 – مرة الختيار ارمله

מרת אלח'יתיאר ארמלה

אשת הזקן אלמנה.

נגד נישואי זקן לאישה צעירה

 

102 – ما بتسعد الا المره وما بتتعص الا المره

מא בתסעאד אלא אלמרה ומא בתתעס אלא אלמראה

האישה נביאה אושר והאישה מאמללת

" הכל מן האישה ".

 

103 – ما بضرب المرة الا الخرا

מא בצ'ראב אלמרה אלא אלח'ארא

לא ירביץ לאישה אלא השפל

 

104 – المره زينت البيت

אלמרא זינאת אלבית

האישה יופי הבית

 

105 – كوني في بيتك قرده واضهري ع الناس ورده

כוני פי ביתכ קרדה ואצ'הרי עאלנאס ורדה

בביתך היי קוף, ובפני האנשים הופיעי כפרח

עצה לאישה לשמור על נקיונה והופעתה מחוץ לבית

 

106 – زياده جمعه ولا تطلع سمعه

זייאדה ג'ומעה ולא תטלאע סמעה

תוספת של שבוע ושלא יצא שם רע.

מסופר על אישה שהתחתנה, בעלה האכיל אותה מרורים והראה לה נחת זרועו.

רבים יעצו לה לעזוב אותו, בגלל יותר מסיבה אחת

אמרה להם את הפתגם לעיל.כלומר היא מוכנה להעניק לו תקופת נסיון אולי ירתע

שירתו האישית והחברתית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה ה-18

שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 169שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

שירתו האישית והחברתית היסטורית של רבי שלמה חלואה במאה ה-18

מסורת השיח השירי העברי במרוקו

מבין עשרות ואולי מאות המשוררים שחיברו שירים עבריים במרוקו בארבע מאות השנים האחרונות בולט רבי שלמה חלואה בעושר שירתו ובמגוון הנושאים והסוגים שבהם הוא נגע בכתיבתו בשירה השירית. הוא גם בין המשוררים הבודדים במרוקו בפרט בצפון אפריקה בכלל שזכו והשירו את הדיוואנים האוטוגרפיים שלהם לדורות שאחריהם, וזיכו אותם בהם.

אולם למרות שיריו הרבים וכתיבתו הראויה לעיון עדיין לא זכה רבי שלמה חלואה שתיחשף שירתו ושתיחקר או תתפרסם יצירתו, אף לא בחלק הקטן, וזאת כמעט מאתיים שנה לאחר שהוא חתם אותה. מחקר ראשון זה מטרתו הוא קודם לכול להציג שירה ענפה זאת על מגוון סוגיה ומוקדיה תוך התייחסות מיוחדת לשיריו האישיים, החברתיים והיסטוריים. עד לעת החדשה היה רבי שלמה חלואה ( להלן רש"ח ) המשורר העברי היחידי בצפון אפריקה שהקדיש לסוגים ולסוגות אלה מקום כה נרחב וכה משמעותי במכלול שירתו.

בבואנו להאיר כאן לראשונה את יצירתו לא נוכל בוודאי להקיף את מכלול הסוגיות התרבותיות, הפואטיות והלשוניות הקובעות את מקומו ואת ייחודו של רש"ח ברצף השירה העברית הצפון אפריקה של ארבע מאות השנים האחרונות. לשם כך יידרש מחקר נרחב וארוך טווח, שאת יסודותיו הראשונים אנו מקווים שהנחנו כאן.

במחקר שלפנינו מנסים לתהות בעיקר על הגורמים האישיים הביוגרפיים שכיוונו את יצירתו של רש"ח ועל אחדים מהמוקדים הפואטיים המרכזים שהנחות את כתיבתו השירית. דרך הצגת אירועים ועקרונות אלה ייתכן שנבין טוב יותר את השירים הספורים שנפרסם כאן ואת תכונותיהם הפואטית, וייפתח צוהר להבנת היצירה כולה. ועם זאת חקירתנו זאת מבוססת כל כולה על הדיוואנים של רש"ח בלבד, שכן לא נתגלה לנו עד כה כל מקור אחר המתייחס לרש"ח או לשירתו.

ארבעה אוטוגרפים עומדים כיום לרשות החוקר לעיון בשירתו של רש״ח. שלושה מהם אצורים בספרייה של בית המדרש לרבנים בניו יורק – JTS -בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (בסל״א). את פרטיהם ותוכנם נמסור בהרחבה בהמשך דברינו. כאן נסתפק בציון סימניהם ושנות עריכתם.

            כ״י 1835 באוסף אדלר שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק זהו הדיוואן הראשון של ר׳ שלמה חלואה, ובו 162 דפים. הוא ערך אותו בין השנים 1787-1781. מס׳ המיקרופילם שלו במכון לתצלומי כתבי־יד עבריים בבסל״א 25603, ובמכון בן־צבי 1808.

            כ״י 614/739 באוסף שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק הדיוואן השני של רש״ח. כונס בין השנים 1794-1793, והוא כולל 162 דפים, עם כתיבה פגומה לרוב המקשה מאוד על פענוח השירים, ולעתים אף מונעת זאת. מס׳ התצלום שלו בבסל״א 28159, ובמכון בן־צבי 1789.

            כ״י 13131 של ספריית בית המדרש לרבנים בניו־יורק (להלן 3 זוהי אסופה המכילה 17 דפים, ובה קינות שרובן מתייחסות למאורעות תק״ן(1790). רש״ח ערך את האסופה כנראה ב־1791, לפני תום המאורעות הטרגיים ב־1792. מס׳ התצלום בבסל״א 28241, ובמכון בן־צבי 1777

קווים לדמותו ולחייו של רבי שלמה חלואה.

רבי שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות המעניינות ביותר בצפון אפריקה – מכנאס – והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה.

הערת המחבר : נציין כאן את המשוררים הידועים בלבד: [א] יצחק חלואה, בן המאה ה־18, ששיריו מפוזרים בכתבי־יד שונים שמקורם במרוקו. רש׳׳ח מזכיר אותו בכתובת של אחד משיריו: ״פיוט יסדתיהו וכוננתיהו נו׳ [=נועם, לחן הפיוט] ׳אני היום אשירה׳, אשר חבר ויסד שאר בשרי הנבון והחכם כה׳׳ר –כבוד הרב רבי – יצחק חלואה ישצ״ו [=ישמרהו צורו ויחייהו] ייתכן אף שהיה ייתכן אף שהיה דודו של רש״ח שכן הוא חותם לעתים בשיריו יצחק בן שלמה חלואה, משה חלואה, שחי במחצית השנייה של המאה ה־18 ונהרג כנראה בשנת 1826, בעל הדיוואן פה לאדם, [ג] חיים חלואה, בן המאה ה־19, שאחדים משיריו מופיעים בתוך הדיוואן של ר׳ יעקב ברדוגו קול יעקב (עמי קכט-קלה) ובתוך כתב־יד 5309 בספריית בית המדרש לרבנים בניו־יורק 

אשר לדמויות הרבניות שצמחו בקרב המשפחה עד לימיו הוא, רש״ח הקדיש להם שירים שונים והזכירם בהם. בתוך פיוט שחיבר לכבוד בנו חיים לרגל חתונתו הוא כותב על משפחתו: ״שלשלת מיוחסים וקדושים, / כולם אנשים הנגשים / לשרת בשם ה׳״  בכתובת של פיוט לכבוד רבי יוסף בן רבי משה חלואה הוא כותב "   בכתובת של פיוט לכבוד ר׳ יוסף בן ר׳ משה חלואה הוא כותב: ״שיר יסדתיו וכוננתיו לכבוד ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם המאושר באישור כולל כהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] יוסף חלואה נר״ו [=נטריה רחמנא ופרקיה], נין ונכד לאותו צדיק חסיד וענו, החכם השלם כלול מכל, כמוה״ר אברהם חלואה זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא], והוא אשר רמזתי במסגרת השיר [בסוגר של מחרוזת א], והחכם אשר עליו הוסד השיר הוא בן בנו ה״ה [=הרב הגדול] החכם השלם הותיק כהה״ר משה חלואה תנצב״ה [=תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים]״(שם, דף 29א). בהמשך הוא כתב שיר נוסף לכבוד יעקב בן משה חלואה, אחיו של יוסף (שם, דף 112א). על ר׳ אברהם חלואה, שחי במאות ה־17 וה־18, ועל ר׳ משה חלואה, שנפטר בשנת תקנ״ג, ועל בנו ר׳ יוסף ראה מלכי רבנן, דף טז, א, דף צ, א ודף ס, א-ב בהתאמה. ראה לעיל פרק ד על צאצא אחר של המשפחה.

הוא חי באחת התקופות הטרגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של האה ה-18. בתוך הפיוטים, התועחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר, כמאתיים שירים ואולי אף יותר, הוא שהאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת ערך על פגעי הטבע ועל אירועים חברתיים פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורוויָת הסבל של מולאי ליזיד, הידוע לשימצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים 1790 – 1792, וציווה לרדות את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש"ח שירים סטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.

LES SANDALES DU "COUSIN CROISE" CHEZ LA MARIEE TOUAREGUE ET LA LOI RABBINIQUE

Marceau Gast

LES SANDALES DU "COUSIN CROISE" CHEZ LA MARIEE TOUAREGUE ET LA LOI RABBINIQUE

Les populations du Sahara central ont formé un ensemble ethnique original tant du point de vue de leur organisation sociale traditionnelle, de leur régime de vie (pastoralisme nomade et rezzous) maintenu jusqu'au début du XXe siècle, que de certains caractères rituels qui n'ont pas d'équivalent ailleurs. Héritières d'une histoire longue et tourmentée, elles ont été le conservatoire d'un certain nombre de traits culturels adoptés à la faveur de mouvements de populations, d'échan­ges économiques, sociaux, culturels dont il est quasiment impossible aujourd'hui de retracer l'histoire exacte. Tel nous paraît être le cas aujourd'hui d'une coutume persistante, intimement liée aux structures de parenté et à leurs fonctions socio-politiques : l'offrande d'une paire de sandales au fils de la sœur du père de la mariée, dans toute céré­monie de mariage

Alors que la société actuelle est en pleine mutation, que toutes les références passées ne sont plus pertinentes, que les nouvelles straté­gies de pouvoir ne sont plus définies au niveau de la parenté, la paire de ncâls cl'Agadez (ou d'In Gall) est plus que jamais l'objet d'une surenchère lors de tous les mariages au Hoggar. Plus encore, cette offrande, persiste aussi chez les populations qui furent sous l'influence culturelle et politique des Touaregs dans le Tidikelt et le Touat (les Mrabtines et les Harratines). Mais elle n'est plus destinée au cousin croisé; elle fait partie de ce qu'on appelle désormais: "La corbeille de la mariée", ensemble de cadeaux complémentaires que le fiancé envoie à sa fiancée le premier jour du mariage

Après une courte présentation sur ce rituel, nous essaierons de poser la valeur de son sens pour situer ensuite son origine possible, comme symbole à caractère juridique, très lié semble-t-il à une coutume judaïque ancienne

La société des Kel Ahaggar, telle qu'elle est apparue au début du XXe siècle, présentait un ensemble de groupes lignagers (les tausit) de petite taille, dépassant assez rarement le millier d'individus cha­cun, classés en deux catégories 

  1. les aristocrates suzerains, Ihaggaren,
  2. les tributaires plébéiens, Kel Ulli (gens de chèvres ou Imrad)
  • Les uns comme les autres se référaient toujours à un ancêtre fémi­nin commun, mythique ou réel, pour définir l'identité de leur groupe respectif. Le groupe domestique demeurait cependant patrilocal en faisant référence au père, qui en était le chef et l'organisateur. La matrilinéarité définissait la parenté, l'organisation du pouvoir politi­que et économique notamment sur trois points importants 
    • L'accès au commandement pour les hommes 
    • — choix du chef au niveau de la tausit

—• choix du chef suprême au niveau de l'ensemble des tausit, regroupés en une unité territoriale, politique et économique appelée ettebel (du mot arabe tohol = tambour, attribut du pouvoir suprême)

  • L'héritage des biens collectifs 

Que ce soit au niveau d'un groupe lignager ou des biens rattachés au commandement suprême

Le paiement de l'impôt en nature (tiuse) qui était le signe à la fois coneret et symbolique de l'allégeance au chef suprême et à Yettebel. Chaque année, chaque groupe d'utérins se devait de fournir un sac de grains de céréales à Yamenùkal (chef suprême)

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'

בעריכת מיכאל אביטבול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

חיי הכלכלה של יהודי המזרח והמגרב בתקופה העותמאנית ובזמן החדש לא זכו, עדיין, לניתוח מדעי ולתיאור מפורט. בספרי המחברים הקלאסיים על תולדות הכלכלה היהודית, כמו קארו, סומברט, רופין ושיפר, אין כל התייחסות לנושא זה. יש מן החוקרים בני־זמננו, המזכירים במלים ספורות כי רבים מהיהודים בארצות האיסלאם עוסקים במלאכות, ומהם בעלי־כשרונות אמנותיים עדינים העושים בזהב ובכסף.

הנדל ווישניצר שהקדישו ספריהם לבעלי־מלאכה יהודים, פוטרים את הקורא בכמה משפטים כלליים. הראשון יודע לספר, כי בין מגורשי ספרד שבאו למגרב היו אנשי תרבות ומעשה, וביניהם אומנים, והיו שתיקנו תוצרים ליושבי המדבר. הוא מסתמך רק על עדות אחת, של קונסול צרפת בסוף המאה הי״ח, בדבר מיגוון המקצועות בתחומי האומנות כפי שמובאת על־ידי הירשברג.

וישניצר שספרו מקיף ויסודי יותר, כותב כי ידוע שהיו אומנים יהודים בלוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, ומציין כמה מקצועות בהם עסקו היהודים בארצות אלה. אולם לדבריו, אין נתונים מוסמכים לפני המאה הי״ט. כמו כן, הוא אינו מביא את המקורות והעדויות מהמאה הי״ט: וכפי שנראה להלן הנחותיו אינן נכונות.

בספרו תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מקדיש מו״ר ח״ז הירשברג פרטים רבים למעמד הפוליטי־חברתי של היהודים. כאשר הוא מתאר את חיי הכלכלה של יהודי מרוקו, הוא מתרכז בשכבה הגבוהה של היהודים, שתפשו עמדות אצל הסולטאנים כסוכנים, חוכרי־מכסים, תורגמנים, מזכירים וסוחרים שניהלו קשרי מסחר בינלאומיים. אולם פשוטי־העם, שהם המוני בית ישראל, שהתפרנסו ממלאכות, מייצור כלים ומזון, משיווק תוצרתם ובשירותים, כמעט אינם זוכים לתשומת־לב: המקורות היהודיים והזרים הרבים אשר מאירים נושא זה לא נוצלו. אשר למאה הי״ט, מביא הירשברג רק את דברי הגרמני רוהלפס (Rohlfs) שסייר במגרב בשנות השישים של המאה הי״ט, הכותב על יהודי ואד דרעה וואד זיז כי הם עוסקים פחות במסחר ויותר במלאכה כגון: נפחות, נגרות, סנדלרות וחייטות.

התרגום העברי לספרו בצרפתית של שוראקי על יהודי צפון־אפריקה דן במשפטים ספורים על חיי הכלכלה של יהודי מרוקו במאות הט׳׳ז-י״ז, ומזכיר שמות של משפחות יהודיות אמידות שמבניה יצאו סוחרים גדולים ודיפלומאטים, וזאת מתוך 4-3 עמודים המוקדשים לנושא זה מימי־הביניים עד הזמן החדש.

את החסר שם השלים שוראקי במהדורה אנגלית לגבי המאות הי׳׳ט-כ׳. על עיסוקיהם של יהודי מרוקו באומנויות במאה הי״ט, כפי שנמסר על־ידי תיירים בני עמים שונים, מבסס הוא רק על עדותו של קצין צרפתי שסייר שם בין השנים 1884-1883, ושכתב על היהודים בצורה שלילית ומסולפת. לדעתו הם עצלים וחלשים, הנחה שחזר בה לאחר־מכן.

על תקופת החסות הצרפתית מספר שוראקי כי מעל לשליש מכלל האוכלוסיה היהודית במרוקו עסק בייצור ובמלאכות: הרוב — במלאכות המסורתיות שעסקו בהם במשך דורות: טכסטילים, עורות, צורפות וכד. הוא מדגיש את הפרודוקטיביות של תפוצה זו.

ספרו של זעפראני מבוסס בעיקר על הספרות הרבנית של חכמי מרוקו, אותה בדק באופן יסודי, ודלה ממנה מלוא חופניים פרטים על אומנויות שליהודים היה בהם חלק. אולם תנא ושייר, ולא היו לנגד עיניו כמה מספרי התשובות של רבני מרוקו. כן לא נוצלה ספרות התיירים האירופים שביקרו במרוקו, ורשמו פרטים על חיי החברה והכלכלה של היהודים.

במונוגראפיות על קהילות במרוקו מצויים יותר נתונים על יהודים כבעלי־ מלאכה ופועלים. למשל, עבודתו החשובה של ח׳ בנטוב על פאס, המבוססת על רישומי פנקס בית־הדין מסוף המאה הי״ז ותחילת המאה הי׳׳ח; הדיסרטאציה של הגב׳ גרבר על החברה היהודית בפאס משנת 1450 עד שנת 1700. על מראכש ומכנאס פורסמו נתונים מסוף המאה הי״ט על־ידי Ribbi. אשר לצפרו, ראוי לציון חיבורו המקיף של הרב ד׳ עובדיה אשר פרסם מקורות וסקירה על חיי היהודים בעיר זו, ולאומנים הוקדש מקום מיוחד בספר. אולם אף אלה לא נעזרו בעדויותיהם של האירופים שביקרו במרוקו.

מטרת חיבור זה לסקור ידיעות על האומנים והפועלים היהודיים במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כפי שמשתקפות בכתביהם של נוצרים, בייחוד של אנגלים וגרמנים שביקרו במגרב, ולהשוותם עם המקורות היהודיים. כידוע, לא נוצלו עדיין העדויות הרבות המובאות ביומניהם של תיירים אירופים, על ההיבטים השונים של חיי היהודים במרוקו, ואף כאן לא נוכל להצביע אלא על חלק מהם.

Judaisme d'Afrique du nord aux 19-20e siecles-Edite par M.Abitbol

judaisme-dafrique-du-nordNorman Stillman

L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste

L'histoire, comme la beauté, dépend souvent de l'opinion de ses témoins, et les appréciations historiques aussi bien qu'esthétiques sont sujettes au goût, au point de vue, et à une foule d'autres facteurs culturels et idéologiques. Dans une grande mesure l'historiographie moderne est selon l'expression de Norman F. Cantor, 'une reconstruction artistique' suivant laquelle des trames variées et souvent contradictoires, sont syncrétisées en un tout cohérent. Toute tentative de synthèse de l'histoire judéo-marocaine est de ce fait une entreprise artistique. Car il n'y a pas eu une seule histoire judéo- marocaine, encore bien moins une seule expérience judéo-marocaine, uniforme dans l'espace et le temps. Néanmoins, on peut se hasarder à faire certaines généralisations et quel historien n'en fait pas

J'estime que l'expérience historique des juifs au Maroc, comme partout ailleurs dans le Dâr al-Islâm (le monde islamique) nécessite un réexamen sérieux. Depuis à peu près un siècle, on a eu tendance à idéaliser l'histoire des juifs en terre d'Islam. Cette tendance qui a commencé en réaction à certains échecs pénibles de l'émancipation juive en Europe, a été fortement influencée par la vision romantique d'al-Andalus, l'Espagne musulmane. Au XXème siècle, la grande  tolérance de l'Islam envers les minorités religieuses, culturelles et raciales en son sein était devenue l'opinion communément admise, l'idée reçue. Peu d'opinions de poids se sont jamais faites entendre pour la remettre en question, la plus récente et éminente exception étant celle du Professeur Bernard Lewis

Nous devons ici noter que l'histoire des juifs d'Afrique du Nord, ainsi que l'histoire du Maghreb en général, a inspiré beaucoup moins d'études que l'histoire du Moyen-Orient. Les intellectuels qui ont montré le plus d'intérêt envers l'occident musulman on été, pendant plusieurs générations, les Français dont les travaux ont périclité quelque peu depuis la fin de la période coloniale. La plupart des études concernant les juifs furent d'ordre linguistique ou ethnographique et souvent elles étaient l'oeuvre d'administrateurs coloniaux. Ce qui explique en partie le caractère descriptif et souvent pragmatique de leurs recherches

  1. Z. Hirschberg fut le premier à essayer de présenter l'histoire des juifs maghrébins dans son exposé érudit l'Histoire des Juifs en Afrique du Nord (en deux volumes)

Depuis la publication de l'édition originale en hébreu en 1965, l'histoire détaillée d'Hirschberg a été l'ouvrage de référence classique sur ce sujet. Ce livre représente un effort de défrichage pour lequel tout étudiant de l'histoire des juifs maghrébins est reconnaissant. A d'autres égards, on peut le décrire comme un exemple tardif de l'érudition de la Wissenschaft des Judentums de la fin du XIXème siècle, une mine d'informations pas toujours judicieusement choisies ou analysées

Il n'existe pas d'ouvrage comparable pour l'histoire de chacune des trois communautés juives de Tunisie, d'Algérie et du Maroc. La seule exception est peut-être le livre du Rabbin Jacob Toledano, Ner ha- Ma'arav une histoire de la communauté marocaine, basée principalement sur des sources juives traditionnelles, mais aussi sur quelques sources islamiques et occidentales. Le livre de Toledano est particulièrement important, non seulement par l'usage qu'il fait des sources manuscrites, mais aussi parce qu'il reflète la façon dont les juifs marocains percevaient leur propre passé à la veille du protectorat.

Un nombre de plus en plus grand d'études historiques et anthropologiques est consacré ces derniers temps à la communauté juive d'Afrique du Nord en général, et aux juifs marocains en particulier. Il y a aussi un intérêt croissant à l'égard de leur passé de la part d'émigrés nord-africains établis maintenant en Israël, en France et en Amérique du Nord, comme en témoigne la fondation récente à Jérusalem du Centre de Recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

נר המערב

רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי " מגולי ספרד, ועל פי שמו זה ניכר נכי היה לראשונה מן האנוסים משך זמן מה ובבואו לפאס שב ליהדותו ויחשב שם לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר. רבי דניאל בן רבי יוסף טוילדאנו, בן משפחה מיוחסת ועתיקה בעיר טולידא שרוב אנשיה נדדו בעת גירוש ספרד, איזה לפורטוגל ואיזה לטורקיה ומהבאים לטוריה לעיר שאלוניקי היו גם רבי יוסף ובנו רבי דניאל, וזה האחרון נסע מסבה לא נדע שחאה, משאלוניקי לפאס.

ויהי שם לראש ישיבה וגם נין לו האחד ובמיוחד " ראש חעמי קשטילייא " ובכל זאת לא נודע אם השאיר אחריו איזי חבורים, אכן ממנו נשאר חוג משפחה גדול רבת אוכלוסין טרבת השפעה בקרה יהודי מארוקו עד הדורות האחרונים.

רבי יוסף הכהן אחד מחכמי פאס בדור הזה, ולא נודע אם מגולי ספרד או מן התושבים היה. הוא היה חותנו של רבי אברהם גבישון מתלמסאן ויחליף אתו מכתבי ידידות גם התרועע עם רבי אברהם עוזיאל הנזכר למעלה בפאס.

רבי שלמה בן מלך נולד בפאס סביב לשנת ר"מ ושם רכש לו את ידיעותיו בחכמת הדקדוק ובלימוד התלמוד, לפני שנת ר"ץ זמן מה נסע באיזה מערי המערב ואחר כך הלך לטורקיה, וכנראה כי מפני מצבו החומרי נחלץ להעתיק מושבו, שם בעיר קונסטונטינופנול ישב רבי שלמה בן מלך ויחבר בשלש שנים את ספרו " מכלל יופי ".

שם בהקמתו יאמר  " ואני בראותי כי בכל המערב ובפרט בפאס עיר מולדתי עיר ואם בישראל אשר בה לומדים מקרא יותר מכל בעיירות אשר ראיתי גם במלכות תוגרמא אשר באו בה רוב קהלות ספרד י"צ ".

בספרו זה השתדל ביותר להעיר על הטעויות והשגיאות העלולים לבוא בקריאת במקרא, ולהודיע באופן קריאתם על פי הדקדוק. רבי שמעון בן לביא, בהיותו ילד קטן בא בין הגולים מספרד לפאס, וילמוד שם, ביחוד שם פניו ללימודי הקבלה ויעמיק בם.

סביב לשנת ש"ט נסע מפאס ללכת לארץ ישראל אך בדרכו עבר אל טריפולי הברברית ושם ראה את יהודי העיר ההיא במצבם הרוחני שפל ונורא מאד, כנראה אחרי אשר נכבשה טריפולי אז בידי התוגרמנים ורבים מנכבדי היהודים שבה הלכו שבי, בשנת שי"א, או אולי הכיבוש שכבשו הספרדים את טריפולי עוד לפני כארבעים שנה בשנת ש"ע.

והיהודים היו אז לשלש כנודע, השאיר רושם עוד עד העת שבא רבי שמעון לביא שמה, והוא ברואותו כי יהודי טריפולי ריקים ומנוערים נשא לבו להתיישב ביניהם וללמדם תורה ודעת, שם ישב לו הרב הזה שנים רבות ויהי מרביץ תורה בתלמידים רבים.

הוא מת בשנת שמ"ה לפי קבלת חכמי טריפולי, ואם כן חי רבי שמעון לביא כמאה שנים. מחיבוריו נדפסו " כתם פז " פירוש ארוך על הזהר, שני חלקים ופיוטים אחדים המפוזרים במחזורי אפריקה, ומהם נודע ביורת הפיוט " בר יוחאי ".

גם חיבר ביאור מלות זרות שבספר הזהר, שמהם נראה כי היה רבי שמעון בקי בשתי הלשונות ערבית וספרדית. בספרו " כתם פז " נמצאהו כבר פלוגתא של בן דורו רבי יוסף חייט ומדבר אתו קשות.

רבי אברהם בן זמרא, מגולי ספרד, הוא הלך ראשונה לאלג'יריין ויתמהמה שם זמן מה, ואחרי כן נתיישב בעיר אספי במרוקו. עוד בהיותו בספרד התרועע עם אנשי שם ויהי לו יד ושם בין שרי המדינה, וכן גם אחר כך בעיר אספי ששם נמנה לרב העדה, התודע אל נכבדי העיר בכלל ויהי לו השפעה ויכות פעולה.

כי היה חכם גדול ומשורר ומליץ נפלא נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.

במעט השירים שנדפסו ממנו על ידי רבי אברהם גאבישון בן דורו אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם בן זמרא לעשות בידיעות השיר,  על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים ובמלים מצלצלים עם רעיונות נעלים. הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בורין וישר בהם, גם התאונן על בני דורו הערירים מן החכמה הזאת ואינם שמים לב לה, רבי אברהם גאבישון יספר עוד אודותיו ויאמר.

" כי חכמי דורו היו קוראים לו לרבע אברהם בן זמרא  " גורן נכון " ….שהיה " מורה נבוכים " שגור על פיו ובמפרשיו, וכל ארבעה ועשרים ופירושי רוב הפוסקים ובשתופי כל מלה שאפשר שתשתתף בהם אותה מלה, ויעשה בשיתופי אותה המלה בתים מחולפים כאלו הוא…."

תולדות חייהם של חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם אריבאסארזי הלבנון

מחכמי ארץ ישראל. ממקובלי צפת. מתלמידי האר״י [רבי יצתק לוריא]. הובא בספר ה״חזיונות״ לרבי חיים ויטאל.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם אשכנזי

״גאון עוזינו, הודינו והדרינו, הצבי ישראל, ראש גולת אריאל, אבי התעודה, מעלת הרב הגדול, מעוז ומגדול, עטרת ראשינו, וצניף תפארתנו, מרן מלכא ראשון לציון אחד היה אברהם״. בתוארים אלו עיטר הגאון רבי אליהו מני את רבינו, בתקופה ההיא שבה חיו ופעלו גדולי עולם ממש, וכשבאו לכתוב תוארים ושבחים, צמצמו ומיעטו מאוד בהם, ודקדקו על כל אות ותג וישבו עליו שבעה נקיים מכח זהירותם לבל יכתבו דבר שאינו מדויק ואינו אמת.

כשלושים שנה כיהן רבינו הגדול בירושלים דדהבא כדיין כראב״ד וכראש הרבנים וראשון לציון. נהג נשיאותו ברמה, כאשר כל גדולי דורו קבלו מנהיגותו בהערצה לרוב גדולתו בתורה. לא היה דבר קטן או גדול שלא נועצו עם רבינו מכל קצוי תבל, כעדותם של חכמי ורבני בית אל. ״מי בראש, הרב הגאון המפורסם פאר החכמים נר ישראל ראשון לציון מאור הגולה אחד היה אברהם, הרגיל ובקי בהוראה מימי נעוריו, ומכל קצוי ארץ וים רחוקים מריצים אליו שאלותם, וכמלאך ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו…״. למרות זאת רק מעט מן המעט נודע לנו מאישיותו ותולדות חייו, ורב הנסתר על הנגלה בתולדותיו. כי לרוב הענוה שהיתה בו לא יכלו להכיר גדולתו, ורק טפה מן הים ניתן לנו לכתוב, וזאת מתוך מה שהוא גילה במקצת.

היה ראשון לציון בעיה״ק ירושלים בשנים תרכט-תר״מ. נולד בלאריסה שביון בשנת תקע״א 1811] מגדולי דורו היה, חכם מופלא שכולל את מכלול החכמות. ידיו רב לו בנגלה, בתשובות ופסקים, בהוראות, בכתבי רבותינו הראשונים. אך להפתעתינו נתגלה לנו בימים אלו שגם בתורת הסוד היו ידיו מרובות, וזאת על ידי טופס של ספר ״עץ חיים״ למהרח״ו דפוס קארעץ שנתגלגל לידינו, ובו עשרות הגהות בכתי״ק בגליון, המכילים חידושים משלו וגם הפניות לשאר כתבי האריז״ל, כדרכו בכל ספרי הקדמונים. כך שחכם זה שלם היה בתורתו, וכלל בתוכו את כל פרד״ס התורה ממש בעיון ובקיאות עצומה.

עדות לדברינו, על גדלותו במדה בלתי משוערת, נמצא בהספד שנשא עליו בן-דורו הראשל״ץ רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, וכה הם דבריו: ״הנמצא כמוהו גאון מפורסם בקי בכל הש״ס וגם בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, כל תשובות הרשב״א כמאן דמנח בכסתיה, כל שיטות מקובצות לרבנו בצלאל, שיטת הרמ״ה ז״ל בקי בהם״.

ואכן הבקי ורגיל בכתיבותיו של המחבר, רבי אברהם אשכנזי, יווכח לדעת שרוב ככל הציטוטים שמצטט, בתשובותיו, בדרשותיו או בשאר חיבוריו, לדברי התלמוד או הראשונים הכל מובא בסטיות דקות מהנוסח המצוי לפנינו, והסיבה היחידה היא שרשם את הכל מדעתו ללא עיון בספר. ודבר זה הוא מבהיל על הרעיון ממש.

בשנת התשנ״א זכינו ויצא לאור כרך עמוס מרובי תשובותיו של המחבר, מתוך כתב-ידו, ומתוך שאר ספרי חכמי ורבני דורו. בהקדמות לספר זה, הובאו דוגמאות מספר לבקיאותו וכח זכרונו המופלג, והוכח שבתשובות מסויימות שהוא מעיד על עצמו שלא היו לפניו ספרים כעת כותבו את התשובה אלא ״כל הכתוב מריש ועד כאן רשום מכרוני… ואחר היותי מוטל על ארש דוי ואין בי כח לחפש אחר ספרים״, ובתשובה זו הוא מזכיר עשרות מקורות שונים כמו: דברי חכמי התלמוד, הרשב״ם, הרמב״ם, הרב המגיד, רבינו חננאל, רבינו נסים, רבינו ירוחם, ריב״ש, רבינו בצלאל אשכנזי, טור, שלחן ערוך, בית יוסף, אבקת רוכל, מבי״ט, ש״ך ועוד – הכל מתוך זכרונו. ולמי שבקי בתורתו ומשנתו, נהיר הדבר שאכן כך היא האמת ממש בלא גוזמא כלל.

ספרייתו של רבי אברהם אשכנזי משופעת היתה בחיבורי הראשונים וגדולי האחרונים, מהם בדפוס מהם בכת״י, וחיבתו להדפסת ספרי הקדמונים נודעת מתוך הסכמותיו שנתן להוצאת  ספרי הראשונים מכת״י, כגון לחידושי מהו״ם חלאווה על מסכת פסחים ועוד.

ספריו הרבים לא שמשוהו לעיון קל בלבד, אלא ברובם הוא הגה שנה ולמד מכריכה לכריכה, והטמין בגליונות ובין השיטין את השגותיו, חידושיו או תיקוניו בדברי המחבר.

הגהותיו המרובות הן מחזיקות ברכה לעצמן, ומצטיינות בתמצית הפסק והפניות לשאר חיבורים הדנים בפסק זה, או למחבר זה שמאיר סוגיא זו במקום אחר בספריו. כאשר על הרוב כל הגהה שכזו תנהיר עיני הלומד בסוגיא, ותבהיר לו על נכון את מגמת המחבר ופסקו.

כאלו הם הגהותיו על כל תשובות הרשב״א לחלקיהם, שמהן נודע לנו על: הגהותיו לחלק א׳ וחלק נוסף, שהיו בספריית אב״ד ירושלם רבי יוסף מרדכי הלוי זצ״ל, ונשלחו בטעות לגניזה ואבדו. הגהותיו לחלק ב׳ הנקרא ״תולדות אדם״, הנמצאים בטופס שבספריית ראש ישיבת ״אהבת שלום״ תכב״ץ הגר״י הלל שליט״א. הגהותיו המרובות לחלק ג׳ נדפסו בסוף הכרך של תשובותיו הנ״ל. ונקוה שיתגלו גם שאר החלקים עם הגהותיו בעזה״י.

כמו כן נמצאים תח״י מכון אהבת שלום ספרים נוספים מספרייתו, שאף בהם נמצא הגהותיו, כמו ״שו״ת ר״י ן׳ מיגש״, ספר ״פאת הים״ להר״י מאייו, ספר ״עץ חיים״ למהרח״ו כנ״ל, ועוד.

ואלו הם חיבוריו:

א]         ״שו״ת מהר״א אשכנזי״. כרך גדול ובו תר״ז עמודים עמוסים מתשובותיו וחידושיו, יצא לאור מתוך כתב ידו עם השלמות מהנדפס בספרי חכמי ורבני דורו, בהוצאת ״אהבת-שלום״ שנת תשנ״א. לספר זה הוקדם מבוא ארוך לתולדות המחבר, תקופתו

וכתביו.

ב]         ״שמרו משפט״. והוא ביאור רחב לספר ״חוקות הדיינים״ של רבינו אברהם ב״ר שלמה ן׳ טאזארטי תלמיד הרשב״א. נדפס בג׳ חלקים על ידי הראשל״ץ רבי יצחק נסים זצ״ל בהוצאת מכון הרי פישל, ירושלים תש״ל. בספר זה נמצא גם הגהות וחידושים מבנו

של רבינו, רבי יצחק אשכנזי שקראם: ״כונן לחקר״.

ג]         ״התקנות והסכמות״ ומנהגי עיה׳׳ק ירושלם ת״ו, נדפס בירושלם בדפוס ישראל בק בשנת תר״ב, ובשנית בשנת תרמ״ג. ספר זה חיברו רבינו על פי בקשת הראשל״ץ רבי אברהם חיים גאגין

זצ״ל, יחד עם ריעו רבי יעקב קאפילוטו.

]           קונטרס ״ישמח משה״, פסק דין ארוך במשא-ומתן של הלכה ופלפול בענין צוואת השר נסים שמאמה. נדפס בירושלים בשנת

תרל״ד, ונכלל כולו בספר תשובותיו של רבינו הנ״ל נאות א׳].

ה]         ״דרך אניה״. דרושים נפלאים משופעים בבירורי הלכות ופלפולי דאורייתא, נמצאים בכת״י המחבר באוסף בניהו, וערוכים

לדפוס על ידי מכון אהבת שלום.

ו]         ״תקנות ירושלים״ המכיל תקנות והסכמות וגם יו״ל ספרו

חקת הדיינים בירושלים.

הראש״ל אברהם אשכנזי נפטר בירושלים ביום ט׳ בשבט התר״ם [1880], ופטירתו השרתה אבל כבד בכל ארץ ישראל.

הוא נקבר בהר הזיתים ועל מצבת קברו נחקקה כתובת זו:

מ״ק. וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא, ח״ק אבד לדורו, אוי כי ירד אש מן השמים, נפלה עטרת ראשנו מלכא ורופילא, אין לנו תמורתו, מושיע ורב, אוי מה היה לנו ותחשך הארץ, אבד חסיד, אשכול הכופר, שקדן בתורה, הגאון המפורסם, ראש״ל מלך רב, אוי לו לדור שאבד אבינו רוענו, הרב הגדול משיירי כנה״ג, עמד בפרץ ירושלם ומשל ממשל רב, הלא הוא המדוכא ביסורין כמהר״ר אברהם אשכנזי זצוק״ל, מ״ק ביוום ט׳ שבט, ש׳ חש״ך ה׳ש׳מ׳ש׳ בצאתו שכיב רב תנצב״ה.

הראש״ל רבי אברהם אשכזי נספד אחרי מותו בספר ״שבט שמעון״ חלק ב׳ פרשת תצוה, בספר ״מגילת קינות״, בראש ספר ״גי חזיון״, ובספר ״אברהם את ידו״, חלק ב׳ דרוש ט׳ לשמועות, ובספר ״איש אמונים״ דרוש ז׳ להספד.

קובץ חידושי תורה "מקנציאל״, גלית כה, תמוז תשנ"ו

דברי הימים העיר פאס – רבי דוד עובדיה זצ"ל

פאס וחכמיה כרך א' 1

 ומחר ביום ב׳ של חול המועד באו שכינינו ואמרו לנו ליתן להם דמי הקורות שנשארו כמו שנטלו חביריהם והוכרחנו לתת להם וכל א׳ נתפשר עם בעלי החצר יש שנתן מאה מתקאלים לחצר ויש שנתן שלש מאות ויש שניתן חמש מאות מתקאלים ונטלו ממנו ממון רב בע״כ. כי המלכות היתה עדיין רופפת בידי יר״ה. ומלבד זה נתנו כל מי שיש לו בית מקורה סך חמשים מתקאלים לבית כדי לפרוע ההוצאות שהוציאו הקהל הנז׳ לצורך החזרה לעיר. ואחר המועד התחלנו לגדור פרצות העיר ולסתום מקומות הפרוצים ולקנות קורות ולוחות ודלתות. והיו העם טרודים טרדה גדולה כל איש לתקן ביתו לדור בו ונפנו מעסקם ועניינם. והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותם מדמי מים שרופים שגזל מישראל. אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו. ובאו בו פריצים וחללוהו ונתצו את הבית את אבניו ואת עציו כדין בית המנוגע והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנדחת. ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכללו ביופי מאד באבני שיש ירק ואדום וכו' ונשאו העצים והאבנים והעפר לבנות בהם חמא׳ם סכו׳ן (בית מרחץ חם) אל מקום טמא, ויראו גוים

ויבושו הן נסתר תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עמנו. ואדרבא מלאך רע עונה בע״ב אמן. וחזרו לדבר עלינו ועמנו טובה ולשון רכה, כי נפל פחד היהודים עליהם. בראותם כי היה ה׳ עמנו לכל האותות והמופתים שעשה עמנו בהשגחה פרטית. ויהי איש מצליח המלך יר״ה ברצות ה׳ דרכיו. וקם מולאי סאלמ׳א אחי המלך יר״ה ומרד ובא למשפחת אלחייאג׳ ומרדו עמו ושלה להם המלך בהתראה אם לא ישובו לכסלה ימחול להם ולא אבו לשמוע לו. ויצו המלך ויעבירו קול בכל מלכותו ונתקבצו חיל רב כחול אשר על שפת הים. והלך המלך עמהם להלחם במשפחה הנז׳ ויעזרהו ה׳ וינצחם ואכלם והממם מהומה גדולה. ו

מולאי סלאמ׳א ברח ונהרגו מהם הרבה ונכנעו מאד והניח עליהם שד אחד ליתן לו מאה ככרים ופרעו הכל ע׳׳י השר הנז'. ואח״כ קמו משפחת פלשתים איי׳ת ימו׳ר ומרדו בו וקבץ המשפחות והלך להם ואכלם והממם עד שנכנעו לו ובאו עמו וקבלו עליהם לשמור הדרכים. ואח״כ תפש שרי טיטוא׳ן באומרו להם למה נתנו למר סאלאמ׳א הממון של המזי״ד ופרעו לו הכל ובאו כמה משפחות מארץ מרחק והסכימו על מלכותו כי מאת ה׳ היתה לו. ואח״כ גזר המלך לסתור המבצר שבנה המזי״ד לנוכח בית הקברות שלנו, והוא היה בעברנו שבחיי אביו הידה עולה למבצר הנז׳ וראה הנשים בוכות על קברי בעליהן ושלח לסתור אותם ופעמים אחדות שלח לנו ליתן לו ככר כסף ואם לאו יוציאו המתים מן הקברות.

וכן עשה התחילו משרתיו לסתור כמה קברות וכראות היהודים זה קמו ועמדו וקבצו הממון הנז' ונתנו לו. וכמה פעמים תפס הת״ח בכבלי ברזל ליתן הקהל בעדם ממון ועלילות ברשע שלו אין להם מספד. ומעולם היה רצועת מרדות לישראל. ואפילו לגוים וברוך מאבד הרשעים. ואח״כ חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם ומן ההרים אשר נפוצו שמה. וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק עם היות שקטרג בפני יר״ה על זה שופט א׳ וכעס עליו וא״ל מה לך תדבר ע״ז אני איני עושה אלא: מעשה אבי יר״א ונתמלאת העיר באוכלוסין שבאו לדור אפי׳ מעיר אחרת וקהלות אחרות.

וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט בבתי כנסיות, כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה. כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חדש דוקא ויש בכללם כל המסים ואפי׳ כסף גלגלתא. כי אינו עושה ממלכתו כ״א על פי דיניהם בין לאומות בין לישראל וחתימה מעין פתיחה.

ומה נספר על הצער כשהיינו גולים בהאלקצב׳א מענין קבורת המתים שלא היינו מוצאים קוברים, כי הדרך רחוקה משם להאלגיס׳א של בית הקברות ששם היו קוברים הנהרגים מחוץ לעיר, ועוד היו עושין המת על גבי ב׳ קורות ארוגים בחבלים ואח״כ כופתים את המת על הקורות ונושאים אותו על כתפיהם ד׳ אנשים והולכים במרוצה ולא היינו מלוים את המת אלא עד השער והיו מוליכים עמהם שר השער מפני פחד אויב. ומה נדבר על צער טבילת נשים שהיו הולכים לטבול בנהר והיו הגוים צופים ומקובצים לראות בבנות ישראל ערומות וכראותי הצער והביזוי הזה עמדתי וקבצתי ובניתי מקוה מים כשיעור ונתמלא בגשמים וכשהיו מתמעטים המים היינו עומדים על שואבי המים להשקות אותו על ידי המשכה כדין והיו טובלים בה והיינו תוקעים בשופר בכל ע״ש כי המקום היה גבוה, מאד ושוקעת החמה ועדיין לא חשכה והעם הם עדיין שואבי מים מן הנהר והיינו עומדים בפתח השער למנוע העם מלשאוב מים. ויגענו ולא הונח לנו עד אשר הניח ה׳ לנו מסביב וחזרנו לעירנו תהלות לאל.

הפעם אודה את ה׳ על נסים ועל הנפלאות. שעשה עמנו לטובה אות. ונשיר ונודה לפניו ברוב ההודאות. כי הוא אלהי הצבאות, ושדד המערכות. והשפיל המלכות. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. הבוגדים ריקם. שבעתיים אל חיקם. ומפני שאחז״ל אלמלא חזקיה הנביא ע״ה אמר שירה במפלת סנחריב הוא היה משיח אלא שאמר מודעת זאת בכל הארץ ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים, לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות להלל לפניו יתברך לבל נהיה מכפויי טובה ח״ו. ובכל חג הפסה אנו אומרים אותו בבהכ״ן שלנו. שיר חדש לנו׳ יום ליבשה. וסי׳ אני יהודה בן עטר בן עובד. התחלתיו ביום ש״ק בחלום. לנשמת.

ישורון ישורון /בכל שמן ורזה/ ברוך שעשה לי/ נס במקום הזה.

 הללו כמהם/ המשפיל גבוהים /הודו לאלהים רדנה אלהינו זה.

ברור

ועיני כבריכות/ שדד מערכות /והשפיל המלכות נמס נמבזה.

ברוך

דרך על במותיהם/ הרג בחיריהם/ זד יהיר לץ מהם הוכה על החזה.

ברוד

הוציא עם סגולה /מעיר התחלה /בנה בה בית תפלה נבל בעיר הזה.

ברוך

ברצות ה׳ דרכי איש /ישראל לא ימישתוך אהלי דת אש מזה בן מזה יזה. ברוך

נבזה, חדל אישים /ביתו אשפה השים /קומת עצי ברושים הפיל וכמה ארזי.         ברוך

עטרת זקנים וזקנות /בחורים עם קטנות ישבו בעיר עליזות כנבואת נביא וחוזה.   ברוך

טוב ה׳ למעוז /למלכו הוא יתן עוז /בן דוד אשר לו

ברוך

רוב הודות לאל תנו/ על אשר גמלנו/ טובות עשה עמנו /נסים במקום הזה.          ברוך

בן עובד אלהים /ישוב יראה נגוהים /אזי נשמת עם רוהים/ וקרב זה אל זה.          ברוך

תם

ובקיץ ש׳ תקנ״ג -1793 חזר עוד מולאי סלאמ׳א ומרד והלך למשפחת אמהאורס א״ש והמליכו אותו וגנב דעתם שיתן להם ממון רב ובאו עמו כמו ד׳ אלפים עד אגורא׳י ונכנס הוא, לבדו וישב בבית התיפלה עד עת ערב ונתנו לו היהודים דורון ושמח בהם והבטיחם שלא יוזקו כלל. והלך עם כל המחנה למקנא׳ס ושלח לשרים של העבדים לצאת לו וענו אותו בביזוי ולא הרגישו בו. וכשמעו עשה עצמו כאלו לא דברו עמו והלך בלילה וברח. והמחנה כאשר ראו ברח גבורם המה כשלו ונפלו תעו במדבר ויצאו הפלשתים והעבדים והפשיטום ערומים ונהרגו הרבה מהם והרבה שנפלו לבורות שיחין ומערות כי לא היו יודעים אותו המדבר וחזרו כולם בפחי נפש ערומים מכל. ואפי׳ מולאי סאלאמ׳א הפשיטו אותו והניחוהו ערום כי המשפחות אשר היו עוברים עליהם אכלום הממום, כן יאבדו כל אויביך ה׳. ויש ממשפחת אמהאוו׳ס שחזרו לאגורא׳י ערומים והיו יהודים מחרפים אותם בחרופים וגדופים ומשום איבה היו מקבצים להם צדקה ונותנים להם לכסות בשר ערוה. כי המשפחה הנז׳ היו רודפים והורגים כל הנקרא בשם עברי והם צוררים לנו. והמקום יתמלא עברה עליהם אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. ויעשה עמנו לטובה אות כיר״א.

ובשנת תקע״א – 1811 –  ברביעי בשבת כ׳ לסיון באה שמועה רעה שנשרפו במקנא׳ס ג׳ בתי כנסיות וארבעה ספרי תורות וכמה ספרי קדש מה ששווה יותר מארבע אלפים אוקיות מכ׳׳ט, לבד כמה הצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי כנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים ונשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גוים. והשר גזר ע״פ המלך יר״ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת והמה עזרו לרעה. ובאותו ערב היה רעם גדול וגשם גדול. ולא שחטו ביום ה׳ בהמות לשבת וכולם אכלו דגים וכיוצא עד סוף ז׳ ימים. ושמענו ותרגז בטננו ורצינו לעשות הספד גדול אלא ראינו שיש בדור הזה פריצים ומוסרים ויראנו שמא ילשינו ויאמרו שמקללין לשררה ונמנענו. וכל א׳ עשה הספד בביתו. ואלו באה השמועה קודם שישחטו לשבת לא היו שוחטים כלל, אלא שלעת ערב יום ה׳ באה השמועה וכבר שחטו לשבת והיה הפסד גדול. וברוך הגוזר בצדק ודיין האמת ולשריפת תורה שאו קינה מרה אללי לי וכר לחורבן בתי כנסיות ובעלי תושיות אללי. ועונותינו הטו אלה שעון שנאת חנם שהחריבה בית קדשנו עדיין הוא מרקד בינינו. ויש מבני עמנו שהלכו שם לשררה והלשינו שהיהודים בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודיעום יחריבו אותם. ופגעה בהם מדת הדין ומרשעים יצא רשע ואל נקמות יופיע על הגורמים רעה זאת וחילול התורה שיאמרו ידינו רמה ואויבינו פלילים ואל שדי יאמר די לצרות עמו ישראל כי״ר.

החרידה היא אם כל המרקים-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

החרירה היא אם כל המרקים, מכילה כמעט את כל סוגי הקטניות בטעם חריף־חמוץ. היא מתלבטת בין להיות טאגיין ובין להיות מרק. כמרק היא סמיכה וכבדה, כטאג׳ין היא דלילה מדי. בחרירה חוברים יחד עדשים, חומוס, שעועית עם עגבניות, בצל, שום ובשר כבש. כנראה שאלה שהמציאו את החרירה חיפשו לזה שצם בחודש הרמדאן משהו, שיחזיר לו את כוחו עם ערוב היום. החרירה היא מאכל פראי, מזין, משביע ומגרה. התיבול שלה הולך בכיוון כרכום וקינמון, עם סטייה לכיוון פטרוזיליה וקוסבורה ועם קריצה קלה לטעם החמוץ של הלימון. הלימון מארגן את יתר התבלינים ומפקח עליהם מלמעלה בטפטוף מאוזן, שהופך אותם לצבא קטן וחכם, שתוקף את החיך והלשון במערכת גירויים, שאי אפשר לעמוד מולה, ואתה מבקש עוד ועוד. החרידה היא מרק סמיך שהתבלינים ובעיקר טפטוף מיץ הלימון הופך אותו לקל ומעורר את החיך לתבוע עוד קערה ועוד קערה.

החרירה היא תבשיל שמתחפש למרק, מאכל גברי שמתחפש לנשי, החיך הלא רגיל לתרכובת המוזרה, מנסה להגדיר את המין, אבל לא יכול, והוא נשאר עם הלשון בחוץ, מבקש עוד ועוד.

למרות שהיא עשויה מקטניות, הטכסטורה של החרירה רכה וענוגה. כשמה – כן היא. חרירה־משי, וזה מה שהיא – רכה, חושנית, מלטפת, מחייכת, מחליקה לתוך הגרון כמו חמאה, ואם היא מנסה להתפרע, אתה מטפטף עליה כמה טיפות לימון, ומחזיר אותה למקומה.

החרירה היא מאכל איכרים, שהפך מאכל עממי לאניני טעם, ואפשר למצוא אותו במסעדות היוקרתיות ביותר כמו בדוכנים קטנים על אם הדרך. זהו מאכל בו הערבים שוברים את הצום עם שקיעת השמש בימי הרמדאן, והיהודים במוצאי תשעה באב.

ליד התה – המשקה הלאומי, והכוסכוס שהוא המאכל הלאומי, החרידה היא המרק הלאומי.

אוכלים אותה בלוויית תמרים, תאנים ועוגיות עם שקדים.

חומרים (ל־8-6 מנות)

2/ג – ק״ג בשר כבש חתוך לקוביות

2 – בצלים מקולפים וחתוכים דק

50 גרם מרגרינה (מחמאה)

1/2 כוס עדשים שרויים במים מיום קודם

 1/2 כוס חומוס שרויים במים מיום קודם

 1/4  כוס שעועית שרויים במים מיום קודם

  • עגבניות רכות, מקולפות וטחונות
  • גזרים חתוכים לעיגולים דקים

 2-גבעולי סלרי חתוכים לעיגולים דקים

3 כפות אורז

2 כפות קמח רגיל מדולל בכוס מים

1-2 לימונים חתוכים לרבעים

מים

תבלינים

רבע כפית כרכום

חצי כפית פלפל שחור

חצי כפית קינמון

2 מקלות קינמון

רבע כפית זנגויל

חצי כפית פפריקה

קצת זעפרן

2 כפות קוסברה חתוכה דק

4 כפות פטרוזיליה חתוכות דק

2-1 כפיות מלח

 

אופן ההכנה

חותכים את הבצלים לחתיכות קטנות ומטגנים ער להשחים           

חותכים את הבשר לחתיכות קטנות      

שמים את הבשר, הבצל, הקטניות בתוך סיר עם ליטר וחצי מים     

ומרתיחים

מסלקים את הקצף, מוסיפים את הגזר, הסלרי, האורז ומחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כשעה וחצי מוסיפים מים מפעם לפעם לפי הצורך

מוסיפים את העגבניות, התבלינים הפטרוזיליה והקוסבורה וכן את הקמח המדולל ואת מחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כעשרים דקות בוחשים, כדי שהקמח לא יידבק לסיר.

אופן ההגשה: מגישים את החרירה בקעריות עמוקות אישיות מלוות בתמרים, תאנים ובפלחי לימון. כל אחד מוסיף לקערית שלו מיץ לימון לפי הטעם.

וריאציות נוספות

אמא שלי לא נהגה לשים לא בשר ולא אורז, אלא רק קמח. במקום אורז יש מעדיפים כוס אטריות דקות. יש שמוסיפים גם חצי כוס מיץ לימון לקראת סוף הבישול בהדרגה תוך טעימה ובדיקת הטעם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר