תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם אמינוף-תלמוד
יהדות בוכארה המעטירה, אשר מזה אלפי שנים, [מחורבן בית המקדש השני, ויש אומרים אף לפני כן] התקיימה במלוא הדרה, בערי בוכארה המרחביים, סמרקנד, טשקנד, קוקנד, דושנבה, תואכמיסטאן, קזחאסטאן, ועוד, העמידה בכל שנותיה, גדולי תורה ארזי לבנון, אדירי ארץ גאונים חכמים, מקובלים, מנהיגי ציבור, דרשנים בחסד, ומרביצי תורה לשכבות הציבור, רבים מגדוליה היו בעלי מופתים, חיברו ספרים תורניים עצומים בכל מכמני פרד״ס התורה חלקם הודפסו ונמצאים וחלקם אבד בפגעי הזמן וטלטולי הגלויות, וחבל.
יהודודי בוכארה המופלאים, ניחונו במידות ותכונות טובות, בראש נדיבות-לב ונתינת צדקה בעין יפה ורחבה, רבים מבניה הזילו זהב מכיסם והדפיסו על חשבונם, ספרים רבים במשך הדורות וחלקום חינם ומוסדות רבים אף בארץ ישראל ובירושלים, מומנו בשלמות על ידי נדיבי הלב, החל מרכישת הקרקע, המשך הבנייה וריהוטם באופן מלא, כל זה נתרמו על ידם בשמחה ועונג רב.
מעלה נוספת וחשובה, זיקתם תקוותם ואמונתם בתורת ישראל בארץ ישראל ובפרט בירושלים קרתא דשופריא, היו לשם דבר, ובכל בית יהודי בגלות בוכארה הניחו ציון בולט לזכר ירושלים עיר הקודש, כל שליח מארץ ישראל ובפרט מירושלים עיר הקודש, והיו אלפים מתקבל היה בכבוד מלכים, ומתארח אצל גבירי העדה, ככהן גדול בבית המקדש.
ועוד מעלה מושרשת בקרב העדה הנפלאה, שכולם היו מאוחדים תחת הנהגת החכמים הזקנים וללא חילוקי דעות, אלא להיפך, וותרנים היו בכל, והעיקר לקיים דברי רבנים, ולכן מאות בשנים, הצליחו בכל מעשי ידיהם, ואף המוסלמים פחדו להרים ראש עליהם, ביודעם את כוחם המלוכד, וטוב ליבם הנשפך כמים. אחד מיחידי הסגולה במאת השנים האחרונה, מתוך רבים וטובים, היה הגאון רבי אברהם אמינוף המכונה תלמודי, שנולד בשנת התרי״ד [1854] להוריו, מולא בנימין וציפורה אמינוף ז״ל, למד בתלמוד תורה בשקידה, ומטל שחר ילדותו, ניכרו בו הנהגות אצילות שקדנות ומידות טובות וקסם אישי טהור, בסיימו את התלמוד תורה, עבר ללמוד בישיבת סבו, רבי פנחס אמינוף הקטן המכונה מולא נייאז׳ שכיהן כראש הישיבה, והיה חתנו של הגאון הגדול רבי יוסף מאמאן מערבי ז״ל, שבא בשליחות ממדינות מרוקו לערי בוכאה, ולא נתנוהו אנשי בוכארה לשוב למולדתו, מאהבתם וחיבתם אליו, ושם נשא אשה, וזכה לבנים ובנות ברוכי ד׳ והאריך ימים. רבי אברהם, התעלה בישיבה, ונעשה אילן רב פארות והמשיך ללמוד בישיבת רבי יהושע שושן זצ״ל, שאף הוא הגיע כשליח מירושלים, וביקשוהו ללמדם תורה וניאות להם, וכחלוף ח״י שנים, נשא אשה, ונשלח לערי סמרקנד הרחוקים מבוכארה, ללמד תורה לקטנים בתלמוד תורה, ולגדולים לפסוק הלכות, בראותו שרבים מבני הקהילה חסרי ספרים וידע הלכתי לשמירת המצוות, חיבר את ספרו הפופולרי, ליקוטי דינים, ב-6 חלקים מנוקדים, ותרגמו לשפת המקום, ובו כלל את הדינים וההלכות המעשיות ומנהגי יהדות בוכארה, לכל ימי השנה, והפיצו חינם בערי בוכארה וסמרקנד. הספר נדפס בירושלים, וקיבל הסכמת הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר ז״ל, והועבר אחר טלטולים לבוכארה.
ספרו השני שולחן הטהור, שהיה קטן וניתן לנשיאה בכיס, כלל את הברכות הנחוצות ליום יום, כולל הלכות, והודפס עם ניקוד, גם הוא חולק חינם לכל ערי ואגפי בוכארה. בשנת התרמ״ט [1889] בהיותו בן שלושים וחמש שנים, עלה רבי אברהם מבוכארה לירושלים להתגורר באופן קובע. וחכמי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, אחר ששמו התפרסם ברבים, כגאון ומזכה הרבים ומיד החל בשנת התרנ״א [1891] יחד עם חביריו הרבנים, רבי שמעון חכם, רבי יוסף כוג׳הינוף, רבי שלמה מוסיוף, רבי יוסף חיים שלומוף, רבי שלמה צופיוף רבי יוחנן שמחיוף, ועוד לייסד ולהקים שכונה גדולה לבני העדה, אשר יבואו בהמוניהם, מערי בוכראה לירושלים. איתרו שטח רחב ידים, כמעט מישורי, והחלו בבניית השכונה, רחובות הבוכארים שתוכננה בהרחבה ונבנתה בין השכונות היפות בירושלים החדשה, כערי אירופה. כמעט כל בתי השכונה שימשה מיגדלור ובסיס תורני שנים רבות למוסדות התורה שנוסדו בה בתחילתם. בן 75 שנותיו, בשנת התוע״ט [1929] עמל רבי אברהם רבות בכל כוחו והוציא לאור עולם בפעם הראשונה, יחד עם חביריו הרבנים, את הסידרה של חוק לישראל פרשיות השבוע עם התרגום מתחת לכל שורה, כולל הסדר המלא שתיקן רבינו החיד״א ז״ל, מסודר בניקוד מלא, באופן ברור ויפה, לראשונה בעולם. מרוב חדשנותו, נטלו בעיר וילנא והדפיסו כמותו בדיוק ושמח מכך רבי אברהם, שבזכותו התורה מתפשטת בעולם כולו.
בהיותו בן שמונים שנה, כתב ספר תורה מהודר בתכלית והכניסו להיכל בית הכנסת אברהמוב-תלמודי, שבו התפלל במנין וותיקין יותר מ-50 שנה, כל ימיו היה אבי יתומים ודיין אלמנות, והיה מעורב בכל ענין ודבר בחיי הקהילה והפרט, כמו-כן עמד כצוק איתן, לא לשנות כי הוא זה ממנהג אבותינו הקדמונים ובפרט בענייני חינוך הנוער, בין המלמדים החשובים שחינכו בתלמוד תורה, היו הגאונים רבי רפאל שלמה לנייאדו ורבי עזרא עטייה ששימשו
כעבור שנים, בזה אחר זה, ראשי ישיבת פורת יוסף הגדולה.
פעם נצרכו למחנך בתלמוד תורה, פנו לאגודת ישראל שנוסדה אז, כדי שישלחו מחנך דגול. והציעו תלמיד חכם מגרמניה הנושא בתוארו גם דוקטור, עמד רבי אברהם, יחד עם חביריו ודחה הצעה זו בשתי ידיו, ושאל, איך יראה החינוך התורני השורשי עם התואר דוקטור? ולא הסכים להכניס חידוש מהפכני זה לתלמוד תורה!
עם יסוד הסוכנות היהודית והקרן קיימת, ובחירת נציגים לועד המנהל וכדומה, פנו גופים שונים אל ועד העדה הבוכארית ליטול חלק ולשגר נציגים למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי כלל הנציגים ישנם למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי בין כלל הנציגים ישנם מחללי שבת, אוכלי פיגולים ויושבים במעורב גברים ונשים, הוציא קול קורא והחתים מעל 50 רבנים מכל העדות והחוגים, שאסור להשתתף עמם בבחירות הנ׳׳ל, וכל הנותן ידו, מניף חס ושלום יד בתורת ישראל, ואוי לו מעלבונה של תורה!
רבי אברהם, זכה להעמיד קהילה שלימה על עומדה, הקים שכונה קדושה לתפארת מוסדות לתורה וחסד, הוציא ספרים וזיכה את הרבים, פסק הלכות לאלפים, השתתף במעמדים רבים, ולא זכה לפרי בטן. ביום ראשון ט׳ שבט ה׳תרצ״ט 19391], בהגיעו ל-85 שנותיו, עלתה נשמתו הזכה לגנזי מרומים, תחת כנפי השכינה. רבי אברהם אגג׳יל רב גאון ומפורסם. היה מכונה ג׳ילבי. חי בשאלוניקי, נפטר בירושלים בשלהי תקע״ט [1819]. ספרו ״פתוחי חותם״ נדפס בשאלונקי בשנת פטירת מחברו ואחרי פטירתו, והוא מקיף כל ה״תיקו" שבש״ס וכן דרושים על תיבות התורה.
כמבוא לספר פירושים למס׳ הורות, כהוצאת "אהבת שלום״
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו- חנניה דהן
האשה ומידותיה
288 אל־מרא,ר׳לעאמעווג׳א,
אידא תסגדהא, תהררס.
האשה, צלע עקומה, אם תנסה ליישר אותה, תישבר.
האשה נוצרה מצלע עקומה, ולישרה לא יכול אף יצור, נסה לכוף אותה – תישבר אף העוצמה: תתעקם עוד יותר.(מ.מ מאנה, כל כתבי…חלק ב׳ ע׳ 138)
289 אלי מא ג׳א מעא אל־ערוסא,
מאי איזי מן דאר בוהא
מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה
מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה
290 מרא קביחא ותקרץ, תבאת פ־זנקא,
ותקול: אוקרוני.
אשה רעה וקורצת עין, תלון בחוץ, ותאמר
: כבדו. אותי.
חזיר פושט טלפיו ואומר: אני טהור. (בראשית רבה ע׳ מדי)
בן דרךאשה מנאפת: אבלה ומחתה פיה, ואמרה: לא פעלתי אוון. (משלי ל׳ בי)
מנאפת בתפוחים, ומחלקת אותם לחולים. (שמות רבה לאי)
לא כל המראה טלפיו בשר הוא. (מנדלי מוייס, בימי הרעש)
291 – זנזל אל־מרא ב־דהב, תזנזלן ב־חבל.
ענוד לאשה זהב, תענוד לן חבל.
292 – סגסל אל־מרא ג־דהב, תסנםלך ב־חבל.
קשור האשה בזהב, תקשור אותך בחבל.
שש ומשי תלבישנה, ומעדנים תשביענה, ואיש אחר ישכבנה. (מעות יהודה, שונא נשים עמי גי)
293 אל־מרא ב־לא חיא׳ פחאל א־טעאם בלא מלחא.
אשה חסרת מוסר, כתבשיל בלי מלח.
יפת-תואר ללא מידות טובות, כיין שפג טעמו. (זה לעומת זה עמי 258)
נזם זהב באף חזיר ־ אשה יפה וסרת טעם. (משלי יא׳ 22)
294 – אל מרא גלבת שיטאן
האשה ניצחה את השטן.
295 – לוכאן מא כאנת אימא פ־נסא,
נקולהום: תג׳יהום כּאנסא.
לולא אמא בין הנשים, הייתי אומר: תבוא עליהן כליה.
אין חזק בכל הארץ באשה. (יערות דבש ע׳ 50) השטן בורח מהאשה. (שלש הלצות 301) הגבר החזק, אשה תבניעהו. (ר׳ סעדיה גאון, תרגום בערבית לעשרת הדיברות, הדיברה ׳אל תנאף׳)
אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קוהלת זי 28)
מקובלי דרעה-רחל אליאור
לאחר תיאור גזירות קנ"א – 1391, בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב :
תחילה אנשי המערב / הרגו יחד איש ואשה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפלה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.
עם גירוש סביליה בשנת קנ"א ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופא במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת המרינית, הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.
מגורשי גזירות קנ"א התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הצחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.
יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעה. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהלות חשובות בפאס, במכנאס, בתיטואן, בסלא, בארזילא, בלאראש, ברבאט, בספי בתלמסן, ובאוראן ואף הדרימו למרכז הארץ.
בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מדבדו שנזכרו בקהל יוצאי סביליה, ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה, היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.
לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראכש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.
: ותקנה שתקנו קהלת קודש פאס המגורשים מקסטיליה, גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה. ומראכש יש ויש כל משפחה לפי מנהגיה. דהיינו אותם שהיו מזרע המגורשים עושים כמנהג ההוא, ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת.
דברי הרב בן עטר המתייחסים להבדלים שבין מנהג תושבי הארץ הותיקים ומנהג קהילות המגורשים בדיני כתובה. מוציאים במפורש את תאפילאלת ואגפיה, לאמור, את העמקים של הרי האנטי אטלס ואזור הצחרה, אשדות הדרעה והזיז, מתחום השפעתם של המגורשים.
שכן יוצאי ספרד, שהעדיפו להתרכז בערים לאורך החוף ובמרכזים העירוניים הגדולים בפנים הארץ. לשם שמירת ייחודם ובדילותם, לא הדרימו לשם וחותמם הרוחני לא הוטבע באזורים אלה. לקיומו של יישוב יהודי ותיק בדרעה ובאגפיה של תאפילאלת מתייחסים גם דברי רבי חיים גאגין.
בראשית המאה ה-16, בעקבות הויכוח הידוע על בדיקת הטריפות בין המגורשים לתושבים, מזכיר הרב גאגין בקונטרס " עץ החיים " את המנהג הנוהג בקהילות הותיקות בדרעא וכן במחוז תודג'א ומחוז סוס. היינו קיומו של יישוב יהודי בדרעה ובדרום המגרב – יישוב ותיק השומר על מנהג יושבי הארץ מימים ימימה, שהיה מצוי מעבר לחוג השפעתם של קהלות המגורשים, היה בבחינת עובדה ידועה למגורשים ובני דורם במגרב.
יש בידנו עדויות רבות לבדילותן של קהילות דרום המגרב ולייחודן, לכך שבאזור זה, שלא פקדו אותו גלי הגירה ולא הוטבע עליו חותם המגורשים. נשתמרו מנהגים, דפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. בין המנהגים הללו נציין את נוסח ההגדה של פסח הנאמר בדרום ובו תוספות שונות על הנוסח המקובל, וכן מנהגים שונים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים. כגון בראש השנה, בערב יום הכפורים, בפורים בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב. השאלה הנשאלת היא, ייחודיות זו ומסורות עתיקות אלה, הקודמות בעליל להשפעת מגורשי ספרד, לאיזו תקופה הן מתייחסות ?
דומה שהעדויות ורמזי הדברים שנותרו בידינו מצביעים ככל סבירות מוסיימת ולהנחה שהיה קיום רצוף של יישוב היהודי בדרעא במשך מאות בשנים. לאור הנחה זו אפשר לשער, שמסורות קבליות והלכתיות שמקורן בפסרד ובפרובאנס מן המאה ה-13 מצאו את דרכן אל מעבר להרי האטלס, אם בידי שליחים, כגון רבי יוסף בן אברהם שליח עדת בורגוש או רבי יצחק מעכו.
אם בידי תלמידים שהלכו מדרעה ללמוד בספרד ושבו אליה, כגון בני חוגו של אבן מיגאש, ואם באמצעות קשרי מסחר בין דרום המגרב לספרד. לפיכך יש מקום לבדוק את המסורות על אודות מקובלי דרעא הקדמונים ומציאותו של הזוהר באזור זה בראשית המאה ה-14.
עדויות מן המאה הט"ו והמאה הט"ז.
משלהי המאה ה-15 ומן המאה ה-16 מצויות עדויות מגוונות, שחלקן נדון לעיל וחלקן ידון להלן, בדבר קיומה של קהילה יהודית בעלת ייחוד בדרעה.
בקובץ הקבלי " מאור ושמש ", אשר ערך יהודה קורייאט, ובו חיבורים קבליים חשובים שנשתמרו בצפון אפריקה, ובתוכם הספר " מעין חכמה " ו " ספר המלכות ", מצויים כמה רמזים המאפשרים להניח כי דרעה הייתה מקום חיבורים.
ב " מעין חכמה " שבפתיחת הקובץ בא משפט מליצי, הכולל את אזכור שמה של דרעה בנוסח המקובל אצל יושביה ובציוּן מרכאות באותיות : " ספר מאור ושמש יאיר הדרו ואורו הזך צח ומצוחצח במרומו…והא לכם זרע הפרד"ס ליהנות מטובו ריחו וטעמו דע"ה נה"ר חמה וסהר ליראי ה' וחושבי שמו, המה הגיבורים המייחדים שם כבוד מלכותו ממקומו "
נוסח דומה חוזר אף בדף יד ע"ב של מאור ושמש בפתיחת ספר המלכות הכלולת בקובץ זה, ונאמר בו " אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה.
דומה שאין זה רק השימוש הרוח במליצה התלמודית ( בבלי, ברכות נח ע"ב ), שכן הגרשיים המצויינים בנה"ר דע"ה הם אלה המצויים אף באזכורים של מקום זה בחיבורי תושבי דרעה, כגון בהקדמות לכפריהם של אברהם עלון ושל אברהם אלוף מסראן, המכנים עצמם " זעירי מנה"ר דע"ה ", או מציינים את מקום הולדתם במליצה " עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נה"ר דע"ה, או נהר דעה.
רבי אברהם עלון.
היה ממקובלי דרעא אשר במרוקו במאה ה-16, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, הוציא לאור את ספר " דרכי הגמרא " לגאון רבי יצחק קנפנטון בשנת שס"ג – 1603 . ואף זו יסוד להניח כי ספר המלכות נתחבר בדרעא, בידי רבי דוד הלוי, במאה ה-.16 .
שכן, כפי שהודיעני בטובו הרב שלמה עמר, מצוי בידיו כתב יד שלם של ספר זה, הכולל הקדמה ובה מצוין בבירור, שהמחבר הוא רבי דוד הלוי. בהקדמה לכתב היד, שהייתה לנגד עיני בנוסח מודפס לעיון חטוף, מציין רבי דודו, כי הוא בא מפאס, שם למד לפני הרב יהודה עוזיאל.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Le sort qui leur était fait au Maroc, où leur statut était particulièrement défavorable, avait poussé de nombreux Juifs marocains à fuir leur pays déjà, après le Décret Crémieux, pour aller vivre en Algérie
Il est, a priori donc, tout à fait logique qu'après 1903, les Juifs du Blad es Siba aient opté pour la sécurité et la France, quand l'opportunité s'est présentée à eux. D'après Michel Lesourd, les tout premiers se sont installés à Beni Ounif, dès le début des travaux de prolongement de la ligne de chemin de fer d'Ain Séfra, en 1904, vers Beni Ounif, Ben Zireg, puis Colomb-Béchar
Youssef Dahan accompagnait les légionnaires, auxquels il vendait des boissons. Lorsqu'il parvint à Colomb-Béchar, il construisit deux baraques en bois pour poursuivre ses activités, sous la protection de l'armée française.
Youssef DAHAN sera suivi, assez rapidement des gens du Tafilalet ; ce seront les AMOUYAL, ABEHSSERA, BENCHETRIT, BENITAH, TORDJMAN… Ces premiers arrivés à Béchar trouvèrent sur place un très petit nombre de coreligionnaires vivant parmi les populations indigènes : avant 1903, le premier habitant juif attesté, de source officielle, aurait été, M. Youssef Aboukrat ; venu du Tafilalet, il vivait parmi les Musulmans de l'ancien Ksar de Tagda et s'adonnait à l'élevage de caprins et ovins ; accompagné d'une escorte à cause de l'insécurité qui régnait alors dans la région, il allait vendre son bétail aux membres des tribus Doui Mne' et Ouled Djrir
A cette époque, des marchands et caravaniers juifs du Tafilalet – des artisans aussi, comme ce Khelifa bijoutier de Kenadza, rencontré à Figuig par Isabelle Eberhardt – parcouraient le secteur, en suivant les caravanes, de village en village pour vendre des épices, des tissus et des peaux. Parmi eux, le grand-père Assouline, MM. Abraham Amoyal, Iossef Benichou, et Israël Benitah qui, longtemps avant de se fixer à Colomb-Béchar et d'y faire souche, ont sillonné les pistes du sud. Vêtus comme les populations indigènes, ces Juifs qui avaient assimilé les cultures de leurs voisins (ils parlaient parfaitement les langues berbère et arabe), étaient à leur aise, autant que pouvait le permettre l'état d'insécurité dans lequel ils vivaient
אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי-נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה'
הבנייה המוסלמית סיכנה את ההר
בעשור האחרון, לאחר שלאורך שנים האשימו גורמים מוסלמיים מכל רחבי העולם את מדינת ישראל כי היא חותרת למוטט את מסגדי הר הבית, נוצרה סכנה ממשית להתמוטטות חלקו הדרומי-מזרחי ופגיעה במסגד אל- אקצא. זאת, דווקא כתוצאה מפעילות בנייה מקיפה של המוסלמים בחלק זה של ההר והכשרת אורוות שלמה כמסגד תת-קרקעי.
המוסלמים התכחשו תחילה לסכנה זאת, ואף הערימו מכשולים רבים בדרכה של ממשלת ישראל ורשויותיה שניסו לטפל בסכנה. הטיפול בחללים עתיקים שנחשפו במהלך חפירות ארכיאולוגיות ישראליות לאורך השנים מתחת לאזורי מגורים ערביים בירושלים העתיקה, במסגרת החפירות הארכיאולוגיות, הציל במקרים רבים את הבתים שמעל משקיעה והתמוטטות. קמרונות מעוותים שעליהם נשענו איזורי מגורים שלמים, קיבלו תמיכה. בורות ספיגה שניקזו אשפה וביוב אל תוך חללים ואולמות עתיקים הוחלפו במערכות ביוב מודרניות.
במקרים אחדים התנו חלק מבעלי הבתים המוסלמים את הסכמתם להצעת הרשויות הישראליות, לטפל ולשקם חינם את מערכות הביוב והסניטציה, שערערו את יסודות בתיהם, בשיפוץ כולל של בתיהם ודירותיהם. למעשה סחטו בעלי בתים אלה את שלטונות ישראל בתמורה להסכמתם להתקין מערכות ביוב ראויות שימנעו ערעור של יסודות בתיהם ופגיעה בעתיקות ובאוצרות תרבות הטמונים במעבה האדמה.
אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי
לאורך השנים ביקרו בחשאי משלחות של אנשי דת מוסלמים ובכלל זה ראשי הוואקף והמועצה המוסלמית העליונה, בחפירות הארכיאולוגיות לאורך הכותל המערבי ולאורך הכותל הדרומי. תגובותיהם באותם מעמדים היו חיוביות, ועמדו בסתירה מוחלטת להתקפות הפומביות על ישראל ולהאשמות בדבר כוונה למוטט את מסגדי הר הבית.
במהלך הביקורים הללו הביעו ראשי הדת המוסלמית חשש מחשיפת עמדותיהם ברבים. במקרה אחד לפחות, שילם איש מקצוע מוסלמי במשרתו, לאחר שהביע בפומבי דעה חיובית על החפירות הארכיאולוגיות הישראליות
החפירות הארכיאולוגיות כמפעל מדעי ותרבותי מפואר
החפירות הארכיאולוגיות שישראל ערכה לאורך השנים סביב הר הבית הן מפעל מדעי ותרבותי מפואר, שהתנהל בפיקוח מקצועי והנדסי, תוך הקפדה על אמצעי בטיחות. החפירות התנהלו בגלוי, וביקרו בהן מומחים מתחומים שונים מכל רחבי העולם ובכלל זה נציגי אונסק"ו,תוצאות החפירות הללו ופרסומן אפשרו לכל שוחרי התרבות, המדע והדת, בני כל העדות – יהודים, נוצרים ומוסלמים, ללמוד אותן, להזדהות עמן וגם להתחבר באמצעותן אל עברם. עבודתם של הארכיאולוגים הישראלים תרמה משמעותית גם לחשיפה וללימוד תקופת הזוהר של האסלאם בארץ ישראל. ראוי לציין במיוחד את גילוי ארמונות שושלת בית אומאיה מדרום להר הבית. טבעי, עם זאת, שמדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, לא נותרה אדישה אל מול ממצאים מתקופות קדומות שחפפו את המקורות ההיסטוריים וכתבי הקודש היהודיים, והדברים זכו לתשומת לב ציבורית רבה יותר
תודות
אני מבקש להודות לשורה של מוסדות ואישים שסייעו בעדי במהלך איסוף החומר לעבודה: רשות העתיקות, הקרן למורשת הכותל, מבט לתקשורת פלסטינית, ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון), ארכיונים של עיתונים יומיים, הספרייה הלאומית, אנשי הספרייה ביד בן צבי. תודה מיוחדת לתא"ל (במיל') שלום הררי, לארכיאולוג מחוז ירושלים ד"ר יובל ברוך, למנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן, ולרב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ. שני האחרונים פתחו בפניי דלתות רבות שסייעו לי להגיע לחקר האמת. המקורות שעליהם נסמכתי מצוינים במראי מקום לאורך המחקר, אולם שלושה ספרי יסוד שעליהם נסמכתי ראויים לציון: 'מלחמות המקומות הקדושים' מאת עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, 'מירושלים למכה ובחזרה' של פרופ' יצחק רייטר, וספרי שלי – 'הר המריבה', שמעט מתכניו שולבו כאן מחדש. היכרותי הקרובה עם סוגיית הר הבית, שבה עסקתי שנים במסגרות עיתונאיות ומחקריות, וביקוריי במקום לאורך השנים, סייעו בידי במהלך העבודה. בשונה מפרסומים אחרים שסייעו בידי לבנות את התשתית לדברים, מתמקד פרסום זה בעלילת 'אל-אקצא בסכנה', מעמיק בה ובונה נדבכים חדשים ונוספים על פרסומים קודמים בעניין זה. מסיבה זאת נוגע החיבור רק מעט בשורה של סוגיות חשובות נוספות הקשורות לעניין הר הבית, ורק באופן שמקל על ידיעת הרקע והבנת השתלשלות עלילת 'אל-אקצא בסכנה'. נעזרתי רבות גם בשורה של פרסומים שעניינם הארכיאולוגיה של ירושלים ובמאמרים שהתפרסמו במסגרות אלה. ראויים לציון הספרים והמאמרים של פרופ' דן בהט, ד"ר אילת מזר, ד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' רוני רייך, ד"ר גדעון אבני ותמר וינטר. תודה מיוחדת לפרופ' יצחק רייטר שקרא את כתב היד, העיר הערות מועילות ושרבות נעזרתי ונסמכתי על פרסומיו ומחקריו, לד"ר גבריאל
ברקאי שקרא אף הוא את כתב היד, מנע ממני שגיאות והעיר הערות מועילות ומחכימות, ולד"ר אייל מירון העורך המדעי, שלא חסך מאמץ בהעמדת החיבור על אדנים יציבים וראויים. אני מבקש להודות גם לאכסניה שבה מתפרסם מחקר זה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ובייחוד לנשיא המרכז, ד"ר דורי גולד, ולמנהלת המרכז, גב' חיה הרשקוביץ, שהערותיהם האירו ותרמו רבות, וכן ל'ספריית מעריב' ועורכה דני דור, שחברו ל'מרכז הירושלמי', בהוצאת הספר לאור. תודות גם לאיש 'המרכז הירושלמי' טומי ברזי שסייע בהפקת הספר. מובן שהאחריות לנאמר היא עליי בלבד.
הקישור לספר השלם באינטרנט……למי שמעוניין….
http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf
דיוקנו של שקר ספריית מעריב • המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.- אליעזר בשן
חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.
פרק ראשון – תביעות כספיות של אלמנות 1733 – 1894
הקשרים המסחריים בין בריטניה למרוקו באמצע המאה ה- 16 – בריטניה סיפקה נשק ואריגים מוכנים למרוקו ורכשה ממנה חומרי גלם, כגון צמר, עורות ונחושת. הקשרים טופחו על ידי המלכה אליזבט 1558 – 1603.
משנת 1577 ואילך מונו קונסולים בערי המסחר במרוקו כדי לייצג את האינטרסים של הסוחרים הבריטים שישבו בערי החוף של מרוקו. ב – 1855 נוסדה החברה Barbary Company לשם עידוד הסחר של הבריטים במגרב.
אחרי 1640 ייצגו את בריטניה קונסולים בתיטואן ובסלא. ליהודי מרוקו היה חלק בקשרי המסחר הדו סטריים, מהם שרכשו זיכיונות מהסולטאנים, מהם שכיהנו בתור תורגמנים לנציגים הבריטיים. בדורות שלאחר מכן כיהנו יהודים גם כסוכנים קונסולריים או כסגני קונסולים של בריטניה במרוקו.
בתקופת שלטון בריטניה בטנג'יר – 1661 – 1684 היה שלמה פאריינטה תורגמן לארבעה מושלים בריטים של העיר. לאחר כיבושה של גיברלטר על ידי בריטניה ב – 1740 הוגברה הפעילות המסחרית. כך, למשל, סיפקו יהודים מטנג'יר בקר למחנה הצבא הבריטי וגם יהודים שהתיישבו שם השתלבו בפעילות זו.
במאה ה – 18 השתתפו יהודים שהיו מקורבים לסולטאנים במשאים ומתנים להסכמי שלום ומסחר בין מרוקו למדינות אירופה, ובהן בריטניה.משה בן עטר מסלא ושותפו ראובן בן קיקי תיווכו בהסכם כזה ב – 1721 וב – 1729.
התורגמן היהודי בסלא שנידון בתעודה שלהלן פעל בשנות השלושים של המאה ה – 19. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה – 18 ידוע על שני יהודים שכיהנו בתור סגני קונסולים בשירותיה של בריטניה במרוקו ;
יצחק לארהLara כיהן בטנג'יר משנת 1741 עד 1752, ועד 1755 – בארזיליה. יצחק דיאו קארוואלו Isaac Diaz Caravalho יליד גיברלטר, היה סגן קונסול בטנג'יר סביב 1750.
תעודה 1
אלמנתו של שלום נהמיאש, סוחר ותורגמן לסגף הקונסול הבריטי בעיר סלא, מבקשת סיוע כספי
To The King's Most Excellent Majesty
The humble Petition of Rachael Namias Widow of Salom Namias Sheweth
That y[ou]r petitioner said Late Husband for severall years resided in London and acted in the Capacity of a Merchant, and the better to carry on his business about Six years ago went over to Salle in the Kingdom of Barbary carrying with him not only all his own Effects but also the Effects of Several Merchants of this Nation to dispose thereof to their best advantage
That your pet[itione]r's said Husband following his business in the s[ai]d City at the time when the Moors made a prize of an English Vessel and brought her into the Said port of Salle; whereupon John Leonard Solicofre Esq[uire], Y[our] Majestie's consul then residing in the said City, applied to y[ou]r Pet[itioner]'s said husband and desired that in regard yo[ur] petitioner's said husband understood the English and Arabic Languages, he would serve as his Interpreter] and thereby assist him in claiming and procuring the s[ai]d Ship's Release
That y[ou]r Pet[itione]r's said husband being always ready to do the British Nation all the services in his power did in pursuance to the said Consul's request attend him to the Emper[o]r of Morocco and according to the custome of the said Country acquainted him with the said Consul's business and desired to have restitution of the said pretended Prize, which so Exasperated the said Emperor that without any other Cause he ordered y[ou]r Petitioner's] said husband to be burnt alive and all his Effects should confiscated to the said Emper[o]r's use, which dreadful! command was immediately put in Execut[io]n, and thereby y[ou]r Pet[itione]r was deprived of the best of husbands and of the common necessaries of life.
That y[ou]r Pet[itione]r has an old infirm Mother and two Small children wholy unprovided for, and as y[ou]r Pet[itione]r's said husband Lost his Life and fortune for the benefit of Y[ou]r Majestie's Subjects in assisting the Said consul in Manner aforesaid
Your Petitioner] most humbly prays your Majesty to take this her
deplorable case in to consideration and to grant her such Relief as your Majesty in your great Wisdom shall seem meet
And y[our] Pe[titione]r shall ever pray etc
Petition of Widow Namias whose Husband was burn'd at Mequinez
תרגום
בקשתה של רחל נחמיאש אלמנת שלום נחמיאש מהוד מלכותו המלך בעלה המנוח גר בלונדון שנים מספר. לשם ביצוע מסחרו עבר לפני כשש שנים לסלא שבממלכת ברבריה, ונטל עמו לא רק את סחורתו, אלא גם את סחורתם של סוחרים אחרים של אומה זו לשם תועלתם.
באותו זמן תפסו המאורים אנייה אנגלית והביאוה לנמל סלא. ג׳והן ליאונרד סוליקופר (Solicofre), הקונסול של בריטניה בנמל סלא, פנה לבעלה, לאור ידיעותיו באנגלית ובערבית, וביקשו שישמש תורגמן, וכך יטפל בשחרור האנייה. בעלה היה תמיד מוכן לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו, ובהמשך לבקשת הקונסול פנה לסולטאן של מרוקו לפי הנוהג בארץ זו בבקשה להחזיר את הביזה.
הדבר הרגיז את הסולטאן עד כדי כך שפקד לשרפו בעודו חי ולהחרים את כל רכושו לשימושו של הסולטאן. פקודה נוראה זו בוצעה מיד. כך אבד כל רכוש בעלה והיא נשארה חסרת כול. יש לה אם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא כל מטה לחם. ומכיוון שבעלה הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי הוד־מלכותו בסיוע לקונסול הנ״ל, היא מבקשת לקחת לתשומת לב את עניינה המצער, ולהעניק לה סכום שלפי חכמתו יספק.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
הלגיטימיות של נשים כמוסרות מידע
הלגיטימיות של נשים כמוסרות היתה בהחלט מקובלת על חוקרי החדית׳, רובם ככולם גברים. הארכיטיפוס של המוסרת היא עאישה, אשתו האהובה ביותר של הנביא. עאישה היתה המוסרת הבולטת ביותר בדור חברי הנביא, אבל גם נשים רבות אחרות בנות הדור הראשון היו מקורות לחדית׳, גם לפי קני המידה המחמירים ביותר. יתרה מזו, לא כל המוסרות היו קרובות משפחה של הנביא. ברגע שנשים אלה נתקבלו כמקורות לגיטימיים, ואפילו חיוניים, של חדית׳, נקבעה נורמה שנתנה לגיטימציה לנשים במומחיות למסורות.
סימן נוסף למהימנותן של נשים במסירת מידע חיוני הוא, שלפי המסורת האסלאמית, מספר נשים מקרב המאמינים הראשונים לקחו חלק באיסוף הקוראן. חַפְצָה, בתו של הח׳ליף עֻמר ואלמנתו של הנביא, נתנה דפים כתובים של הקוראן שקיבלה מאביה לח׳ליף עֻתְ׳מאן. עת׳מאן קיבץ את הדפים לספר והכריז עליו כגירסה הרשמית של הספר הקדוש. בסיפור הזהה למסורת על אודות עאישה, הכתיבה חַפְצָה את הנוסח הנכון של פסוק מסוים לסופר שכתב עותק של הקוראן. במהלך ארבע המאות הראשונות של האסלאם, היה הנוסח העת׳מאני רק גירסה אחת מני רבות של הקוראן שיוחסו לחברי הנביא, לח׳ליפים עמר ועלי, ולאלמנותיו של הנביא עאישה, אֻם סַלַמַה וחפצה. עאישה סיפרה שהנביא נהג לדקלם לפניה קטעים מהקוראן: היא ביקשה להכין עותק כתוב מלא, וכפי שראינו, תיקנה את הסופר. אשה בשם אֻם וַרַקַה אספה ודיקלמה את הקוראן, וייתכן שאף עזרה לעת׳מאן באיסוף החומר. לאורך השנים המשיכו נשים ללמוד את הקוראן, הן כחלק מקריירה למדנית והן מסיבות דתיות.
תפקידן של הנשים במשפט האסלאמי מורכב יותר. כל ספרי ההלכה הקדומים נכתבו בידי גברים, אם כי אלה הסתמכו על מידע שהועבר על ידי נשים ספורות. חכמי ההלכה עמדו בפני דילמה בסוגיית מתן עדות מחייבת על ידי נשים. פסוק מהקוראן שדן בקשירת חוזה לחוב מציין: ״והעידותם שניים עדים מכם מן הגברים, ואם לא יהיו שני גברים, והיו גבר ושתי נשים אשר תיכשרנה לפניכם לעדות, והיה כי תשגה אחת מהנה והזכירה האחת מהן את השנייה״. פסוק זה, המתייחם למקרים העוסקים ברכוש, רומז כי שני עדים ממין זכר עדיפים, ומשתמע ממנו שלנשים זיכרון פחות טוב מאשר לגברים, אך הפסוק מציין במפורש כי נשים יכולות לשמש כעדים. חכמי הלכה מסלמים היו יכולים לפרש את הקביעה הקראנית הזו בצורה רחבה או צרה יותר, ונראה שהיה קיים מתח בין תקדים ובין הצורך בעדותן של נשים מחד, לבין השגות לגבי היכולות של נשים מאידך.
חיבורו המשפטי הקדום של מאלכ כולל דיון ארוך ומורכב בשאלה אם שחרורו של עבד כלול בקטגוריה של דיני רכוש או דינים הנובעים מעבירות הנזכרות בקוראן (חֻדוּד, יחיד: חד). אחת הסיבות שהבחנה זו חשובה כל כך היא שעדותן של נשים אינה קבילה בהאשמות הכרוכות בעונשי חד. לעומת זאת, שתי נשים יכולות להעיד שתינוק נולד חי גם אם הדבר קשור לירושת רכוש. ברור שלמרות הרתיעה מקבלת עדותן של נשים, הכירו חכמי המשפט בכך שישנם מקרים שבהם נשים עשויות להיות העדות היחידות.
על פי חיבור משפטי מהמאה השישית/השתים-עשרה, יש לנשים שלוש התכונות הקדושות כדי להעיד – ראייה, זיכרון ומסירה – על כן, מסירת מסורת או מסר על ידי אשה תקפה היא; אולם, לנשים זיכרון חלש, ולכן דרושות שתי נשים. במקרים שיש להוכיח אותם מעל לכל ספק, כמו נקמה ועונשין, עדותן של נשים אינה קבילה. אם שתי נשים יכולות להחליף גבר אחד לשם עדות מחייבת, ניתן להסיק על פי ההקש, שארבע נשים יכולות להעיד במקום שני גברים. אך העדות של ארבע נשים אינה קבילה, כי ״הדבר ידרוש מנשים להופיע בציבור לעתים קרובות ולפגוע בפרטיותן.
חכמי ההלכה לא התייחסו כנראה לאנומליה שבייחוס מסורות לנשים כאשר עדותן המשפטית מוגבלת. הזיכרון החלש לכאורה של נשים, או הצורך שלהן בפרטיות, לא מנעו מהן להיות מוסרות יחידות של אמרות ומעשים של הנביא, אם כי ניתן לטעון ״חכמים העדיפו מוסרים גברים. רישומי בתי משפט מסלמיים מהתקופה העת׳מאנית מאשרים כי נשים שימשו כעדות מחייבות (שָׁאהִדַה), אך מקרים כאלה היו נדירים למדי ״וחלו אולי פעם באלף משפטים, או שבעה מקרים במהלך חמש שנים וחצי.
השאלה אם אשה יכולה, באופן עקרוני, לכהן כשופט(קאצ׳י) במשפט האסלאמי קשורה במידה מסוימת לשאלה עד כמה היא יכולה לתת עדות מחייבת. לפי אבו חַנִיפָה, אבי האסכולה המשפטית החנפית, אשה יכולה לשפוט רק במקרים שבהם עדותה היתה מתקבלת. לעומתו, אלטברי, פרשן הקוראן וההיסטוריון בן המאה הרביעית/העשירית, התיר לנשים לשפוט בכל משפט. בקובץ המשפט הציבורי של מֻאוַרְדי, מן המאה החמישית/ ־אחת־עשרה, התכונה הראשונה הנדרשת משופט היא היותו זכר, בהתבסס על הפרשנות המסורתית של פרשה 4 של הקוראן(אלנסאא), פסוק 38: ״לגברים יתרון על הנשים״. במילים אחרות, מנקודת מבט חברתית יותר מאשר דוגמטית, ההתנגדות לשופטת היא משום שתהיה לה סמכות על גברים. בקובץ המשפטי החנפי שחיבר אלמרע׳ינאני במאה שישית/השתים־עשרה, מותר לאשה לכהן כשופטת בכל משפט חוץ מאלה העוסקים בפלילים שנשפטים בהם לפי ההלכה האסלאמית(חדוד).
נשים בולטות בקרב חברי הנביא וה״ממשיכים״ אכן חרצו דין – הבולטות ביניהן היו עאישה בנת אבי בכר ועמרה בנת עבד אל רחמן – אולם לא מצאתי אשה שכיהנה כקאצ׳י. משלב מוקדם מאוד בהיסטוריה האסלאמית, הרשות השופטת היתה תלויה בסמכות הפוליטית־הצבאית, וכיוון שהיה נדיר שנשים תהיינה לוחמות, שליטות או — מושלות, הן לא יכלו להיות שופטות. הפסילה הברורה של מוארדי את כהונת נשים במשרת השופט היא המשך הגיוני של מניעתן ממשרת השר או המושל (וזיר). בכל אופן, נראה שכמה נשים שמשלו במדינות אסלאמיות, בין אם למעשה ובין אם להלכה, השתמשו בזכותו של המושל לשפוט בפלילים, או בתלונות נגד עובדי ציבור, אן זהו תחום שבו צרכי המדינה הצדיקו התרחקות מהמשפט המוסלמי.
בניגוד לשופט, פוסק הלכה (מפתי) יכול להיות אשה, עבד, עיוור או אילם. הדבר שנדרש מהאדם הוא להיות מסלם, ישר ובעל ידע משפטי או יכולת לפתור בעיות בשיקול דעת.
" פלשתינה " תקדים של טרף
" פלשתינה " תקדים של טרף עמוד 143
…לעתים כה קרובות בשיחות עם
רוג׳רס, קיסינג׳ר, סיסקו ואחרים שמעה
מצרים את האמריקאים אומרים, למעשה, ״אין לנו
ענין לחטט בנושנות: הבה נסתכל
במצב כמו שהוא כיום״. אבל
המצב של היום הוא מעשה האתמול.
מוחמר הייכל, הדרך לרמדאן
חלק מהם [מן היהודים] הרגתם וחלק
שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם,
בתיהם ורכושם, עם שטחים
שמעולם לא דרכה רגלכם
עליהם, כי אללה הוא הכל־יכול.
קוראן, בעלי הברית, סורה לג
כן, קיומה של זהות פלשתינאית נפרדת
אינו בא אלא לצרכים טאקטיים. הקמתה
של מדינה פלשתינאית היא מכשיר חדש
במערכה הנמשכת נגד ישראל…..
זוהייר מוחסן, לשעבר ראש המחלקה הצבאית של אש״ף וחבר הוועד־הפועל שלו,
ביומון ההולנדי טרוּב, מרס 1977
אמר הנביא מוחמד, ״המלחמה היא מרמה״.
אל־בוכארי, אליגיאמע אל־צחיח
אף על פי שמיתולוגיה שיסודה בפוליטיקה צמחה סביב עברה המתועד של הארץ הידועה בשם ״פלשתינה״ או ארץ-ישראל וחנקה אותו, קיימת אצל חוקרים ראשונים במעלה הכרה בדבר שאחד מהם קרא לו ״הגירסה השובינית יותר של הערבים לתולדות האיזור, כאילו תחילתן בערבים ובאסלאם״.
הטענה של "פלשתינאים " ערבים-מוםלמים היה ״קשר רגשי״ אל ״חלקת־אדמתם שלהם בפלשתינה " – קשר המבוסס על ״נוכחות מוצקה״ על אדמה ״ערבית״ משך " אלפים בשנים " – היא חלק חשוב מאותה מיתולוגיה בת הזמן האחרון. היא הומצאה לא מכבר במאמץ תעמולתי אורווליאני שעד כה הוכתר בהצלחה – פנייה אל הרגשות ש ״תסתור את הציונות״ ו״תשרת״ צרכים טקטיים כ״מכשיר חדש במערכה הנמשכת נגד ישראל׳/ כמו שאמר איש-אש״ף המנוח מוחסן בגילוי־לב בראיון שממנו ציטטנו בראש הפרק הזה.
כדי להבין איך, בהסתייעו בבורות כללית כמעט לגבי ״העבר שאינו מרפה״ סילף אותו מכשיר את ראייתו של ההווה, עלינו להעיף מבט ב״אתמול״ של ״פלשתינה״.
הבדיקה תתמקד בהשלמתו של מעגל – במעקב אחר התנאים והמאורעות הממשיים ששויפו או הושמטו מהדיאלוג על הסיכסוך הערבי־ישראלי; אלה הם תנאים ומאורעות שעיצבו את התנאים המדיניים, הכלכליים והדמוגרפיים הממשיים באיזור. אותם תנאים מצדם השפיעו במידה מכרעת על ממשותו של ה״צדק״ – לגבי הפליטים היהודים והערבים, או לגבי ״בעיית ארץ־ישראל״; לגבי הסיכסוך הערבי־ ישראלי. הארת המצב ההוא חושפת וסותמת את התהום הפעורה בין העובדות המתועדות לבין הטענות הערביות, ומעניקה פרספקטיבה לאותן סברות והנחות שנעשו מפתח בפירושו של ה״צודק״ לגבי האוכלוסיה הנדונה כיום.
״השלטון הערבי היחיד מאז הכיבוש ב־635 לספה״נ נמשך בדוחק, כשלטון ערבי 22 שנה…״, העיד יושב-הראש המוסלמי של המשלחת הסורית בדברו בוועידת- ׳השלום בפאריז בפברואר .1919
ב־1937 דיווחה הוועדה המלכותית הבריטית לארץ-ישראל כי ״אכן הגיעה השער להכיר שה׳אזרחות׳ הארצישראלית… כמו שהיא, אינה אלא נוסחה משפטית המשוללת תוכן מוסרי״.
היסטוריונים ומזרחנים חשובים מטעימים כי ההיסטוריה סותרת את הטענה על ״זכויות הערבים הפלשתינאים על פלשתינה הערבית מימים-ימימה״.
לדברי הרוורנד ג׳יימס פארקס, ״נתנו הרומאים לארץ את השם פלשתינה כדי לעקור מן השורש כל זכר להיסטוריה היהודית שלה..״
לכאורה אולי לא מן הראוי הוא להקדיש זמן רב כל־כך ל״מצב שחלף לפני אלפיים שנה״. אבל מבחינה פוליטית חוללו נצחונה של רומא, ופיזורה של האוכלוסיה היהודית, שינוי מכריע בתולדותיה של ארץ. מה שנוצר ביותר מאלף שנות היסטוריה יהודית [אלף שנה לפני 135 לספה״נ] נשאר, והוא הדין במה שהחל להיווצר במחשבותיה של הכנסיה הנוצרית הצעירה.
הרבה חוקרים מובהקים עסקו בסילופים האופפים את המלה פלשתינה. השם נגזר מ״נודדים אחרים שבאו מצפון־המערב, הפלשתים. אף-על־פי שהגיעו אחרונים, ואף-על-פי שרק משך כמה עשרות־שנים בלתי-ברורות שלטו בארץ כולה, הרי בגללם ניתן לה השם פלשתינה. הפלשתים האלה היו עם איגאי, שגורש מיוון ומאיי הים האיגאי ב־1300 לפנה״ס בקירוב. הם שטו לרומא לאורך החוף האסיאני וב־1200 לערך ניסו לפלוש למצרים. כיון שנהדפו, נאחזו בשפלת־החוף של ׳פלשתינה׳ הדרומית, ושם הקימו שורה של מדינות־עיר״.
לדעת ברנארד לואיס, מלומד מהולל, ״אין המלה פלשתינה מופיעה בברית הישנה… פלשתינה אינה מופיעה כלל בברית החדשה״.
מארץ מבוא השמש – הירשברג-בפאס הערבית
6 – בפאס הערבית
הרוצה לתהות על אווירתה של עיר מוסלמית של ימי הביניים ילך אל פאס, בירתו הראשונה של שלטון מרוקאני עצמאי. אף על פי שנאלצה פאס לא פעם אחת לוותר על כבודה לזכות אחיותיה צרותיה הצעירות, מראכש, מכנאס ורבאט, הרי מזמן היווסדה על ידי אידריס הראשון בסוף המאה השמינית לספירה, לא פסקה מלהיות בירתה הרוחנית של מרוקו, ואפילו של המגרב כולו.
תמורות רבות עברו עליה, ימי פריחה ושגשוג התחלפו עם ימי עזובה ובדידות, אבל גם בימי עוניה ומרודיה נשארה פאס שרתי בערי הארץ. כאן התרכזו אצילי הרוח והגדולים בדעת אל, היא הייתה לב האומה והמוח שלה. במדרשות שהוקמו על ידי מלכים ורבי המלוכה שקדו מעירי החכמים דור אחר דור.
במסגדים, שנוסדו בקרנותיהם של נדיבי לב השמיעו את דבריהם זקני תלמידי חכמים, ופרופסורים נכבדים, מומחים בשבע חכמות, הרביצו דעת למאות תלמידים, שהיו נוהים הנה מכל פינות הארץ. כאן קברו של אידריס השני, שנולד אחר מות אביו, אדריס המייסד, הראשון. הבן הרחיב והשתית את פאס, וקברו נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לכל מוסלם במרוקו. כל זר לא יקרב אל שערי הכניסה למקדש קבר זה.
פאס הערבית, באמת שתי ערים הן, פאס אל-באלי, העתיקה זו של האידריסים, שבתוכה רובע מיוחד מוקצב היה חיהודים, ופאס " ג'דיד " , החדשה, שנוסדה במרחק מה מהעיר העתיקה בסוף המאה השלוש-עשרה לספירה, בימי שלטון שושלת בני מרין. על השטח שהפריד ביניהן בחורשת עצים וגנים הוקמו במאה האחרונה ארמונות, בנייני שלטון ובתי ספר.
התחלתי את סיורי במדינת פאס החדשה, שלצידה שוכן המללאח. יצאתי את שער המללאח ודרך שער המפרזלים נכנסתי לרחוב הראשי, המסחרי של העיר, שנבנתה מלכתחילה כמרכז לשלטון וקסרקטין לצבא. ואמנם חלק גדול ממנה תפוס על ידי ארמון הסולטאן, הגנים הסובבים אותו, בנייני האוצר, והארסנאל – מילה שמוצאה מלשון ערבית " אלצנאעה " – בית מלאכה לנשק. בחלק מהבניינים משמשים כיום לרכי שלום ושוכנו בהם בתי חרושת קטנים וביניהם בית אריגה ממשלתי לשטיחים.
המפקחת על מחלקת הייצור היא יהודיה, שבשמעה, שאני יהודי מישראל הסבירה, כי אף על פי שנאלצת היא להימצא במפעל בחג ( היה זה יום טוב אחרון של גלויות ), אין היא עושה שום דבר אסור. אכן, הנולים של האורגות היהודיות שבתו מעבודה. אולם המפקחת הדריכה אותי באולמות, שבהם מועסקות המוסלמיות.
רוב הפועלות היו ילדות בנות שש-שבע עד שמונה שנים. ליד כל נול עמדו שלוש-ארבע ילדות ובזריזות מופלאה, עד שכמעט לא יכולתי לראות את האצבעות הקטנות, קשרו את החוטים של הערב וחתכו אותם במספריים. המומחיות האחראיות לנול הן כבנות חמש עשרה-עשרים שנה. מתפקידן להשגיח שהקשירה תהיה חזקה ודחוסה, מותאמת בדיוק לדגם. הן גם גוזזות את במספריים את פרוות חוטי הערב, הקשורים.
מלאכה קשה, המצריכה אימון יד רב. יש דגמים קלים ופשוטים ויש הזמנות לדגמים מסובכים, הדורשים בקיאות מקצועית. שמתי לב, כי בדרך כלל העבודה אינה עדינה ביותר, מאחר שהפועלות אינן ממשיכות לעבוד בבית החרושת לאחר חתונתן, שלא כדוגמת האורגים והארוגות בפרס, אשר שם אריגת שטיחים היא מלאכת בית ועוברת בירושה.
שאלתי לשכר העבודה. הילדות הקטנות והשוליות מרוויחות ליום בין 50-100 פראנק ( 25-50 גרוש. פועלת אחראית מקבלת את שכרה לפי כמות התוצרת ולפי טיב העבודה. שכרה מגיע עד 300 פראנק ליום. מובן, שמעוניינת היא להאיץ בפעוטות ולנגוש בהן, כי רווחיה תלויות בתפוקתן.
מבצע יכין – שמואל שגב
בדרום הרחוק נמצאו כמה משפחות יהודיות אמידות, שעסקו בשיווק סיטוני של תמרים או אירגנו שיירות מסחר לסודאן. בכל אזור שבו סיירו מתן וגרניקר, לא הייתה אפילו מרפאה אחת ואף לא בית ספר הראוי לשמו.
היהודים ישבו בכפרים מעורבים עם ברברים, עסקו ברוכלות או במלאכות שהיו טיפוסיות ליהודים – סנדלרים, חייטים, ספרים, צורפים וכו… יחסי השכנות עם הברברים היו טוביםוגם יחס השלטונות הצרפתיים היה אוהד.
יחד עם זאת, במקרה של הגירה, הברברים לא היו מוכנים לשלם ליהודים את מלוא התמורה עבור רכושם, מתוך הנחה שאם ימתינו בסבלנות – הם יקבלו רכוש זה ללא תמורה.
ד"ר מתן הופתע ממצבם הגופני הירוד של היהודים. בדו"ח לש.ז. שרגאי, יושב ראש מחלקת העלייה בהנהלת הסוכנות, מיום 10 באוקטובר 1954, ייחס מתן את מצבם הגופני הירוד של היהודים לגורמים הבאים :
1 – הגרענת, שגרמה לאובדן הראייה באופן מוחלט או חלקי. לדעתו של ד"ר מתן, אילו היה ארגון " אוזה " מטפל ביהודים אלה באופן רציני, אפשר היה אולי למנוע אסון העיוורון ממרבית היהודים באותו אזור.
2 – נישואין בין משפחות יהודיות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. עקב זאת גדול היה בקרב היהודים אחוז הניוון, האלימות, הפזילה והפיגור השכלי.
ד'ר מתן ציין כי היו מקרים בהם ראה שני סוגי יהודים : בכפר בעל יישוב ותיק. היו יהודים במצב גופני ירוד ואילו בכפר אחר , שם הייתה האוכלוסייה היהודית מגוונת ולא עתיקת יומין, היה המצב הגופני טוב לאין ערוך.
תופעה אחרת שנתקל בה – נדידת צעירים מהכפר אל העיר. כמעט ולא היה כפר, שבו הצעירים היהודים לא עזבו את משפחותיהם ויצאו למראקש או לקזבלנקה. על כן, כאשר החל הרישום לצורכי עלייה והמועמדים אושרו לבדיקה רפואית – גרניקר ומתן מצאו ביניהם רק אחוז קטן של צעירים המתאימים לעבודה חקלאית.
במהלך הסיור, נרשמו 337 משפחות – 1904 נפשות – כמועמדות לעלייה. מבין אלה – אישר ד"ר מתן 192 משפחות – 1126 נפשות – לבדיקה רפואית וכן אישר העלאתן של 28 משפחות – 140 נפשות – משני כפרים אחרים, לעלייה ללא סלקציה.
גרניקר הסתייג מהדו"ח של מתן לשרגאי. הוא טען כי מוקדם עדיין להסיק כי " אין עובדי אדמה יהודים ", מן הטעם הפשוט שהוא לא ביקר בכל הכפרים. גרניקר החליט עתה לצאת לבדו לכפר איית ארבע. בעזרתו של י. אלקיים, יהודי ממראקש שהקים שירות קנטינות בדרום מרוקו, יצא גרניקר במשאית זעירה לעיירה טאדרט.
כאשר בידו מכתב המלצה מאלקיים לנכבד ערבי מקומי. לאחר לינת לילה, יצא גרניקר למחרת היום, בלוויית מורה דרך ערבי, בכיוון לכפר איית ארבע. הם הלכו ברגל מרחק של 15 קילומטר והגיעו לכפר בעיצומו של חג שמחת תורה.
מפאת החג, רוב היהודים היו בבית הכנסת ורק מיעוטם היו בשדה. התרגשות למראה שליח מישראל, הייתה רבה. היהודים הזמינו את גרניקר ומלווהו להסב עמם לסעודת חג. לאחר שסיפר להם על מטרת בואו – 16 משפחות נרשמו בו במקום לעלייה לישראל.
יהודי איית ארבע היו גבוהים וחסונים, אדוקים מאוד בדתם, מלאי תום וקשורים מאוד לאדמתם. איש מהם לא ידע מתי וכיצד הגיעו להרי האטלס. הם רק אמרו כי מפאת הניתוק, איש מבין שליחי ישראל לא הגיע עד אז אליהם וכי הקשר עם המרכז העירוני הסמוך – מצריך 7 ימי רכיבה על פרד או חמור.
הם מסרו לגרניקר את שמותיהם של 26 כפרים, שבהם מתגוררים יהודים והכפר הקרוב ביותר – איסיריס נמצא מרחק של 20 ק"מ. רץ שנשלח לאיסיריס, שב בלילה ובפיו הודעה, כי הכפר כולו מצפה בהתרגשות לבואו של ה " גואל ".
למחרת, יום טוב שני של גלויות, העמידו יהודי איית ארבע לרשותו של גרניקר שתי פרידות ומלווה ושלחו אותם לכפר איסיריס. הם הגיעו לבית הכנסת באמצע תפילת מוסף. היהודים יצאו לקראתו כשהם עטופים בטליותיהם וקיבלו אותו בהתלהבות רבה.
גרניקר נכנס לבית הכנסת – חורבה קטנה ואפלה., שלא היה בה ארון קודש. ספרי התורה עמדו בפינה, על הרצפה. בעוד החזן מנעים בזמירותיו, עמדו המתפללים והתבוננו ב " משיח מירושלים ", שבר לגאול אותם מעוניים.
למרות קדושת החג – החל גרניקר מיד ברישום המועמדים לעלייה. הוא הסביר כי יש להזדרז יען כי בכמה כפרים הקדים השלג לרדת והיה הכרח לסיים את הרישום, עוד לפני עונת הגשמים. אחרת – תידחה העלייה עד לחודשי האביב.
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע ) אבישי בר אשר
הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )
ג. המסכת ההיסטורית
׳הגדה די היטליר׳ עוסקת במסכת אירועים היסטוריים. באמצעות פירוש אלגורי מורכב הסב המחבר את סיפור גאולתם של בני ישראל ממצרים לסיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מפלישת הנאצים בעקבות ניצחונן של בעלות ־ברית, ומבחינה זו דומה חיבורו לחיבורים אחרים מסוגה זו.
הערת המחבר : חיבור בולט מאוד בהקשר זה הוא 'מגילת היטליר', שנזכרה לעיל. שטרית בחר להבליט את מקומן של '"המכות" שהוחילו בנות־הברית לצבאות הנאצים' כדגש של מחבר ההגדה בספרו את מאורעות המלחמה. אפיון זה נראה לי כאמור חלקי ביותר, שכן הוא מתעלם ממרכזיותם של ביטויים לתחושת ההצלה שחשו יהודי מרוקו. ראו: שטרית, השירה האישית, עמי 211; שטרית, שירה ופיוט, עמי 45.
סיפור ההצלה ־הניצחון הצבאי עומדים במוקד הנרטיב ההיסטורי ביצירה ושואבים אליהם את רוב המבעים והדימויים האלגוריים. חשוב להדגיש שאין בציר המרכזי של החיבור מקבילה ספרותית ליציאה או לגאולה מארץ מסוימת. מארבעת המרכיבים הבסיסיים בעלילה שבהגדה של פסח – הירידה למצרים, השעבוד בפרך, מכות האל במצרים והיציאה ממצרים – רק שניים הומרו בצורה שיטתית לקורות מלחמת העולם: מסכת הסבל והתלאות שמצאו את היהודים בתקופת המלחמה והמכות שהפליאו בעלות הברית בגרמנים. לעומת זאת לירידת יעקב מצרימה וליציאת בני ישראל ממצרים נמצאו הקבלות חלקיות בלבד, רובן בתיאורי קרבות שהתחוללו במצרים בין בעלות הברית לגרמניה. אשר ליציאת מצרים, היסוד המשותף היחיד לחיבור ולהגדה של פסח הוא רעיון השחרור של יהודי צפון אפריקה מעול השעבוד הנאצי שאיים עליהם לפנים, אך לפורקנם ולגאולתם של הנאנקים תחת סבלות הנאצים לא הייתה כידוע מקבילה היסטורית.
אירועי רקע ומאורעות כלליים
מלחמת העולם השנייה אינה מכונה ב׳הגדה די היטליר׳ בשמה זה, וכינויה היחיד הוא ׳לילת תראנת נוף׳, דהיינו ׳ליל [שנת] שלושים ותשע׳(שורה 13). כמה וכמה מציוני הדרך החשובים במלחמה, שאינם מרכזיים כל כך בהגדה, מובאים רק כדי להשלים את המידע הנחוץ ביותר בעלילה שטווה המחבר. למשל ׳הסכם הציר׳ בין גרמניה הנאצית לאיטליה נזכר בקיצור כראשית העצה הרעה (שורות 44-36); רשעתן של שלוש מדינות הציר (כולל יפן) נזכרת בצורה כללית וסטראוטיפית בסוף ההגדה(שורות 392-361); וכן צוינה הברית בין שלוש המעצמות בריטניה, ארצות־הברית ורוסיה (שורות 198-193). בדומה לכך נזכרות פה ושם בשמן בלבד תופעות רבות מתקופה המלחמה, כגון התבססותו של שוק שחור(שורה 10), הנזכר גם ברשימת המכות הצבאיות והכלכליות שנחתו על גרמניה (שורה 271), לצד כיבוי האורות, הבריחה הבהולה מן הערים וההסתתרות במרתפים (שורות 271-270).
ראשית המלחמה בצפון אפריקה המאורעות המוקדמים ביותר המתוארים בהגדה בפירוט יחסי אירעו בראשית מלחמתן של בריטניה ובעלות בריתה בצפון אפריקה, במערכה הצבאית הגדולה במבצע ׳מצפן׳. בהגדה נזכר כישלונה הצבאי של איטליה ׳בלוב ובאפריקה׳ בעקבות הברית עם גרמניה הנאצית (שורות 79-76) ונזכרות תבוסותיהן של אתיופיה ותוניסיה מול מדינות הציר, עד שבאו הבריטים והדפו את הניסיונות לכבוש את מצרים (שורות 91-87). בהמשך נזכרת תבוסת האיטלקים בלוב בשרשרת מאורעות במבצע ׳מצפן׳: כיבושה (הראשון) של טוברוק בינואר 1941 (שורות 109-107), תבוסת האיטלקים בבנגאזי בפברואר כעבור חודש (שורות 111-110) ותום המערכה עם התבצרותם של האיטלקים בטריפולי (שורות 113-112).
מאורעות המפנה במלחמה
עם החטיבה השנייה של מאורעות המלחמה בצפון אפריקה נמנים הקרבות הגדולים של ארצות־הברית, בריטניה ובעלות בריתן, למן פלישתן לצפון אפריקה במחצית השנייה של שנת 1942, אחד מאירועי המפנה החשובים במלחמת העולם. בהגדה מתוארים בקווים כלליים: תבוסתו של הצבא הגרמני בראשות רומל מול הארמייה הבריטית השמינית בראשות מונטגומרי בסיומו של קרב אלעלמיין(השני) – ראשית נובמבר 1942 (שורות 52-51, 146-136, 381-379,326-325); כיבושה השני של טוברוק במבצע ׳לפיד׳ באמצע נובמבר (שורות 328-327); ובעקבות זאת הדיפת מדינות הציר עד תוניסיה (שורות 330-329) ועד סיציליה (שורות 332-331) באביב ובקיץ 1943, האירועים המאוחרים ביותר הנזכרים בהגדה.
במקביל לאלה נזכר הקרב בסטלינגרד, שארך חודשים רבים והסתיים בפברואר 1943 בכניעת הארמייה הנאצית השישית, אירוע שהיה נקודת מפנה משמעותית במלחמה בחזית המזרחית, והמחבר אף הביע תקווה שכך אכן יהיה (שורות 248-241,105-98). מתוארת גם התחמשותה הגדולה של רוסיה בזיקה לתמיכתה הכלכלית של ארצות־הברית, החל מסוף שנת 1941 (שורות 164-159). ועידת קזבלנקה (ינואר 1943) מוצגת כראשית הקץ בתבניתן של בעלות הברית להפליא בגרמניה מכות צבאיות קשות (שורות 123-114). בהקשר זה מתוארות בפרט גיחותיהם של מטוסי הקרב והמפציצים הכבדים של חיל האוויר האמריקני והבריטי לעבר ערי גרמניה(שורות 265-259,151-147, 322-290, 334).
מה נשתנה מה נשתנה
אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע
די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו
ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף והלילה הזה איננו פוחדים
די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה
ולילא האדי לפרחא פזזוף והלילה הזה בלב שמחה ( או בגוף )
די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו שבלילות ההם במצוקות הורעלנו
ולילא האדי תפררז וסוף והלילה הזה התבונן וראה
די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו
גיר כאייפין ונהרבו רק פחדנו וברחנו
ולילא האדי פלהנא מתכיין והלילה הזה בשלווה אנו מסובין
מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן
רוב היהודים מצאו מקלט בגיברלטר. דרומונד האי דאג שיוכלו להגיע אליה באניות של בריטניה. במכתבו של ראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, לדרומונד האי מ־27 באוקטובר 1863 שיבח פארינטה את מלכת ספרד על שנתנה מקלט ליהודים שברחו מתיטואן בעת המלחמה ואת הממשל הספרדי ואת האזרחים הספרדים על הסיוע להם בעת המלחמה בתיטואן (תעודה מס׳ 37). קונסול ספרד שלח לעיר אלחזיראס (Algeciras) פליטים יהודים באמצעות צבאו. מדובר ב־407 איש. כך דיווח פיצ׳יוטו בדו״ח שכתב. פיצ׳יוטו ביקר את הפליטים, והציע שיחזרו בהקדם לטנג׳יר. לאחר מכן חזרו רבים מהפליטים לטנג׳יר, והיא נעשתה מרכז מסחרי לאירופאים.
בריחה ממוגדור: 220 יהודים ממוגדור ברחו לגיברלטר, מאחר שהזיכרון על הרעשת העיר בשנת 1844 עדיין טרי ומאחר שפחדו ממלחמה, אף על פי שעתה לא אונה להם כל רע. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למונטיפיורי מכי במנחם אב תרכ׳׳ד לא ניצלו בני שבט Haha הסמוכים למוגדור את המלחמה כדי לפגוע ביהודים, והמושל קיבלם בסבר פנים יפות.
המידע הראשון על המלחמה ועל מצב היהודים הגיע מגיברלטר. ב־29 באוקטובר 1859 שלחו אישים יהודים שם מברק למשה מונטיפיורי, ובו הציעו שמחשש למלחמה בין ספרד ובין מרוקו יעברו יהודי טנג׳יר ויהודי ערים אחרות שבמרוקו לגיברלטר ולעיר אלחזיראס שבספרד. לפי אחד המקורות, הגיעו 2156 בני אדם, והם שוכנו במחנה אוהלים. ועד שלוחי הקהילות הקים ועדה מיוחדת שמטרתה לגייס תרומות. פורסמו מודעות ב׳טיימס׳ וב׳ג׳ואיש כרוניקל׳ (Jewish Chronicle) לגיוס כספים. מכספי התרומות נשלחו למחנה האוהלים שמיכות וכסף. ולפי המידע מן הארכיון של גיברלטר הגיעו מאוקטובר 1859 עד מאי 1860, 4000 פליטים ממרוקו. המושל נתן מקלט ל־1700 בני אדם, שיכן עוד 900 פליטים במחנה וסיפק להם מזון. הברון שלמה דה רוטשילד נסע לגיברלטר לאחר שבאו אליה פליטים כדי לתת להם סיוע חומרי. כן הוא שלח משלחת של רופאים, ובהם רופא מאוסטריה, הד״ר שמידל, לטפל בחולים. הם ליוו אותם גם כששבו לתיטואן.
על מחנה הפליטים בגיברלטר כתב המיסיונר מרקהיים, שבא אליה מפריס כדי לעשות נפשות לנצרות. הוא כתב שהמחנה הוקם על שטח ניטרלי בצפון. 4000-3000 יהודים שוהים במחנה. לדבריו, מצבם עלוב ביותר, וקשה להטיף להם. ולפני ימים מספר אישר משרד הפנים של בריטניה למושל לחלק לחם ל׳צאצאי אברהם׳. הוא סיפר כשבא למחנה, התאספו סביבו יהודים בגילאים שונים. הוא חילק ספרים לאלו שביקשו זאת ממנו, ואף ניחם אותם. כמעט הכול ביקשו נדבות… מונטיפיורי התכתב עם מושל גיברלטר, הגנרל קודרינגטון (Codrington), בקשר לפליטים היהודים ממרוקו. הימצאותם של הפליטים לא נעמה למושל, ובמכתבו מ־2 באפריל 1860 תבע להשיבם לעריהם שבמרוקו על ידי הצי הבריטי. עוד העלה את ההצעה שבעתיד יורשו רק בעלי אזרחות או חסות בריטית להגיע לגיברלטר.
הפליטים נזקקו לסיוע במקומות מקלטם, וגם אלה שהחליטו לחזור לבתיהם נזקקו לסיוע כדי שיוכלו לשוב ולהתבסס בתיטואן ובטנג׳יר. סוחרים אמידים ממוגדור באו ללונדון, בהם אהרן ואברהם קורקוס, משה ויהודה אפריאט ומשה עשור, והם שיתפו פעולה בגיוס התרומות לקרן של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״. קהילת גיברלטר מינתה ועדה, ותפקידה היה להקל על מצבם של הפליטים. זו מסרה מידע על מצבם של הפליטים, וביקשה מחברת כי״ח בפריס ומוועד שלוחי הקהילות בלונדון להגיש להם סיוע. קהילת טנג׳יר גם היא נחלצה לעזרת הפליטים, וב־24 בדצמבר 1860 נוסדה חברת ׳מלביש ערומים׳. באספת ראשי הקהילה בטנג׳יר באוקטובר 1861 נקרא מכתב תודה של קהילת תיטואן.
לעזרתם של הפליטים נחלצו גם הארגונים היהודיים שבארה״ב. הם תרמו 20 אלף דולר. מאוסטרליה, מדרום אפריקה, מליוורנו ומטורינו שבאיטליה הגיעו סכומים קטנים יותר. הוגש להם סיוע גם מן הארגונים היהודיים שבצרפת ובאנגליה. בשנת 1859 ארגן מונטיפיורי מגבית למען הפליטים, ונאספו 14 אלף לי״ש נוסף על 6000 לי״ש שכבר היו בקרן משנת 1844 מן המגבית למען יהודי מוגדור. נשיא ה״וועדה לסעד יהודי מרוקו״(Committee for Relief of the Jews of Morocco) שבגיברלטר, מר קנסינו, כתב למונטיפורי שרצוי שהכסף שנותר יממן בניית בית כנסת בטנג׳יר. אבל הוא הוצא בעיקר למטרות חינוך, לשיפור הניקיון כדי למנוע מחלות, ולסיוע ליהודים שסבלו ממחסור. במארס ובספטמבר 1860 פנו נציגים של ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ של בריטניה לעשות לשיפור מצבם של יהודי מרוקו. הם פנו גם למונטיפיורי, והוא נחלץ לעזרתם מכספי הקרן למען יהודי מרוקו, שהוא עמד בראשה. על פי מכתב של מזכירו של מושל גיברלטר מ־27 באפריל 1860, כל הפליטים ממרוקו, שבאו לגיברלטר, שבו לבתיהם, חוץ מ־150 יהודים מלאראש, מסאפי וממוגדור. רבים מהם מסוגלים לשלם את הוצאות הפלגתם לבתיהם.
תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו
מחוסר רבנים היה התפקיד הדתי החשוב נתון בידי החזן, שערך קידושין וניהל טקסי הקבורה. בשאלות הלכתיות, נהגו חברי הקהילה לנות לבית הדין של הקהילה החלבית. עם זאת, שי לציין כי הציבור בכללו, ובעיקר דור המייסדים, היה שומר מצוות.
בית הכנסת היה מוקד החיים החברתיים של הארגון הקהילתי הספרדי ומנהיגיו היו מעורבים באופן אישי בהווי בית הכנסת. סמוך לבית הכנסת פעל תלמוד תורה קטן, שבו למדו בשנות השלושים והארבעים עשרות מעטות של תלמידים, בצורה בלתי סדירה.
הלימודים, שבאו כהשלמה לחינוך היסודי בבית הספר הארגנטינאי, נחשבו לפונקציה של החיים הדתיים, והתנהלו במתכונת דומה ללימודים ב " חדק ". ההישגים הלימודיים היו דלים ביותר, ומעשה היה בית הספר מוסד שולי בקהילה הספרדית.
האדמיניסטרציה של הארגון הקהילתי הספרדי הייתה בידי ועד מנהל בו עשרים ותשעה חברים, שנבחר אחת לשנתיים על ידי האסיפה הכללית של הקהילה. עד סוף שנות השלושים היה השלטון בידי העסקנים הוותיקים – חלקם מבין עשרת המייסדים של הארגון בשנת 1914.
בשנת 1929 עשה הארגון הקהילתי הספרדי צעד חשוב בהתפתחותו, כאשר הצליח לרכוש קרקע לבית הקברות. במפעל זה היו שותפים גם קבוצות אחרות של ספרדים דוברי לאדינו, שהתגוררו ברבעים אחרים בבואנוס איירס, והוא העניק לבית הכנסת שברחוב קמרגו עמדת עדיפות ברורה על פני שאר הארגונים הספרדיים.
המשבר הכלכלי של שנת 1930 ערער את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הספרדית ופגע בצורה חמורה גם באפשרויותיה לממן את הפעולות הקהילתיות. בתוך הציבור הספרדי היה מספר גדול של מקרי סעד, שהתדפקו על דלתות ארגוני הצדקה בבקשת עזרה, ובתוך הארגון הקהילתי הספרדי נוצרה תחושה של אזלת די ואי יכולת להתמודד עם המצוקה.
גבר הלחץ לשינוי אופיה של הקהילה מארגון, שבמרכזו בית הקברות ובית הכנסת, לארגון סעד, הן מצד ציבור הנצרכים, והן מצד עסקנים חדשים, שתבעו להחליף את השלטון בקהילה. בסוף שנת 1940 ולאחר מאבק פנימי על השלטון התחלפה הנהלת הארגון הקהילתי הספרדי ועלתה מנהיגות צעירה ודינמית, ברובה בעלת אמצעים, כושר ארגון ושאיפה לשנות את פני הקהילה.
במשך שנים אחדות פעלה הנהגה זו לעריכת רפורמה יסודית במבנה ההתארגנות הספרדית בבואנוס איירס. בהנהגה חדשה זו תפסו מקום חשוב כמה מראשי קלוב " שלום " – ארגונם של יוצאי רודוס – ולמעשה ניתן לראות את הארגון מחדש של הקהילה הספרדית כברית בין יוצאי איזמיר לבין יוצאי רודוס, שהצטרפו אליה הקבוצות הקטנות של יוצאי איסטנבול, בולגריה, סלוניקי ואחרים.
ההנהגה החדשה העמידה במרכז פעולותיה את תוכנית הסעד, אך לשם כך היה עליה למצוא מקורות מימון חדשים. להשגת מטרה זו פעלה הקהילה בשתי מגמות : הראשונה – גיוס מספר מקסימאלי של חברים חדשים ושינוי שיטת המיסוי; – והשנייה – צירוף כל ארגוני הסעד הספרדיים לקהילה.
בסוף שנת 1940 היו רשומות בקהילה הספרדית, כאמור, כאלף משפחות, ורק מחציתן שילמו דמי חבר. במבצע נמרץ לגיוס חברים הצליחו חברי הוועד המנהל לאתר את מרבית התושבים דוברי הלאדינו, שהתגוררו אותה עת בבואנוס איירס.
חברי הוועד המנהל פנו באופן אישי לכל אחד מראשי המשפחות, שהיו חברים בכוח, ושכנעו אותו להצטרף לקהילה. בסוף שנת 1943 הגיע מספר המשפחות הרשומות בקהילה ליותר מ-2300 שכלל – להערכתם של חברי הוועד המנהל – יותר מתשעים אחוז מן הספרדים דוברי הלאדינו, שגרו אותה שעה בבואנוס איירס.
המבצע לגיוס חברים חדשים היה משולב בשינוי שיטת המיסוי בקהילה. הוועד המנהל העריך את מצבו הכלכלי של אחד מחברי הקהילה והטיל עליו מס בהתאם לאפשרויותיו הכספיות. המס נע בן פסו אחד לחודש ל-300 פסוס לחודש. חלוקת הנטל הכספי לא הייתה שווה בין כל החברים, והיא משקפת את הקיטוב הכלכלי, שאפיין את הציבור הספרדי באותה עת.