ארכיון חודשי: אוקטובר 2015


פרשת בראשית ◆ תורת אמך המלקט: הרב אברהם אסולין

פרשת בראשית ◆ תורת אמך

המלקט: הרב אברהם אסולין ◆ לאור רבותינו חכמי המערב זצ"ל
מוסדות תפארת מיכאל, אתר 'אור חדש' ליהודי צפון אפריקה.
בראשית ברא אלהים (א, א).
כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל בספרו נתיבות השלום, ויש לתמוה שהרי ידוע שהשמים והארץ נבראו מאש ומים, אך עדיין לא ידענו מנין נבראו האש והמים? ותירצתי על פי מה ששמעתי ממור אבי (הרה"צ רבי דוד הלוי רבה של תעלה), שמברכין
עליהם "שהכל נהיה בדברו" והוא משום שהמים נבראו ממאמרו של ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה לב, א), "בראשית" הוא גם מאמר שנאמר )תהילים לג, ו(, בדבר ה' שמים נעשו ע"כ דבריו. ומילת "אמר" בראשי תיבות היינו אש מים
רוח. ללמדך שכמו שהדיבור של האדם בנוי מרוח תחילה שיוצא מפיו, ולאחריו הדיבור ולאחר הדיבור ימצאו בפה, כך הקב"ה הוציא הדיבור ברוחו ויצאה אש ויצאו המים. נמצא כי ממילת בראשית שהיא מאמר נבראו אש ומים.
כתב הגאון החסיד רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש, "בראשית" אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל )פסחים נד.(, כי גן עדן וגיהנום נבראו קודם שנברא העולם, שהם שכר
ועונש על התורה והמצוות. והוא שרמז באומרו "בראשית", כי שני דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש – גיהינום וגן עדן. זכה, וירא מה', נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. ולשניהם יקרא ראשית, כי אם קדמה אחת לחברתה, לא יתייחס ראשית לאחד. הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד. ועוד כתב "בראשית" – אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל כי ה' ברא ארבעה עולמות, ויחסו להם שמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ורמזום בפסוק )ישעיה מג, ז(, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצירתיו אף עשיתיו. והוא שרמז כאן באומרו "בראשית". – הוא עולם הכבוד שהוא האצילות והוא יקרא ראשית לכל. "ברא"- הוא עולם הבריאה. "אלהים" – רמז לעולם היצירה, כי יש שם דינים.
"את השמים ואת הארץ" – הוא עולם העשיה, כי הוא זה שמים וארץ.
ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן )א, ט(.
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה )ה'תרמ"ו – ה'תשל"ו(. איתא במדרש פליאה: בשעה שעלה משה רבינו ע"ה, למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה כותב "יקוו המים". אמר לו: למה כתבת "יקוו המים". אמר לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקד להחרב. ויובן על פי הזוהר הקדוש )בלק, רב, א(, בזמן שבית המקדש קיים, השכינה נהנית
מן הקרבן, כמו )במדבר כח, ב(, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, אבל לאחר חורבן בית המקדש, שכינת רם ונשא מן התורה, שנאמר )ישעיה נה, א(, הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה )בבא קמא, יז(, כלומר, שכינה שהיא צמאה מהעדר הקרבנות לאחר שנחרב בית במקדש, "לכו למים" שהיא התורה. ועוד שתיבת "למים" במס"ק עם האותיות והכולל עולה למנין טו"ב, "ואין טוב אלא תורה", כמ"ש בגמרא )ברכות ה(, ויובן, כשראה משה רבינו ע"ה שהקב"ה כותב "יקוו המים" ואין מים אלא תורה שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקדש להיחרב, ואז תהיה השכינה נהנית מן התורה שהיא משולה למים.
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם )א, כז(,
יש להקשות, מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא זכר ואחר כך נקבה? נראה לפי שהאשה דברנית, אילו נבראת תחילה לא היתה יכולה להיות לבדה אפילו שעה אחת. לכן נברא זכר תחילה, כדי שאחרי כן תוכל האשה לדבר עם בעלה.
וקשה, למה כל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית הם באפשרות להתקיים כמו שנבראו, ומין האנושי אינו כן? וזה לפי שהאשה נבראת מן האיש ועתה כולם יוצאים מן האשה. ונראה, לפי שעתידה אומה לבוא ויאמרו שאשה תלד בלא שום איש, ויאמרו לה שהיא אלוה, ואחת הטענות שנאמר להם, היא זו: תדעו שמה שאתם אומרים הוא שקר, ראו מה עשה יוצר העולם אלהינו אין עוד מלבדו, שאעפ"י שברא האשה מן האיש, עם כל זה הפך סדרי ימי בראשית והכל יוצאים מן האשה. ואילולי נבראה האשה תחילה היו אומרים שדבריו אמת – כמו שברא הקב"ה אשה בלא אדם, כן עתה בא האיש מן האשה בלא אדם, לכך ברא האיש תחילה )מאור החיים(.
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים )ב,ד(.
כתב הרב ישועה הלוי )התרע"ט(, בספרו ישא ה', יש לחקור, למה הכתוב שינה. בתחילה אמר "השמים והארץ", ואח"כ אמר "ארץ ושמים"? ויתכן שבא לרמוז למה שאמרו רבותינו ז"ל )בר"ר יב, טו(, כי בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין, והיינו "השמים והארץ" כסדר. ואח"כ ביום "עשות ה' אלהים", שיתף את מדת הרחמים, אז אמר "ארץ ושמים". אעפ"י שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים שהוא השמים, לדין שהוא הארץ ומקדמים ארץ לשמים בהפך הישר והסדר, אע"פ כן ה' אלהים מרחם. 

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל )ב, טז(.

 כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה ומגדולי רבני מרוקו בספרו אוצר המכתבים )ח"א(. לשון הכתוב קשה, כי מילת "לאמר" היא מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומר שכפל לו הצווי כדי לזרזו. ונראה שצווהו "לאמר", זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטווית, אם לא שנאמר על ידי בעלה שנצטווה לומר לה, ואיפה? במילת "לאמר" 

לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו )ב, יח(. 

כתב הגאון החסיד רבי דוד אבוחצירא זצ"ל הי"ד מחכמי העיר תאפילאלת, בספרו אוהל מועד, נרמז "לא טוב היות האדם לבדו", גם בעניין לימוד התורה, דהיינו שלא טוב שיעסוק בתורה לבדו בלא חבר, שכתוב )בירמיה נ, לו(, "חרב אל הבדים ונואלו", וזהו "לא טוב, לבדו", כי אם עם חבר, וקנה לך חבר, ושבכח זה זוכה האדם לכתרה של תורה ומגלין לו סודות התורה. וזהו "אעשה לו עזר כנגדו" – דהיינו, כביכול אעשה לו עזר וסיוע לזכות לכתרה של תורה, וגם השכינה שרויה ביניהם, כי אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, בכח זה החבר שכנגדו, וזהו "כגדו". וכתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה )ה'תר"מ – ה'תשכ"ג(, אפשר לבאר, בהקדים מה שאמרו רז"ל )יבמות סב:(, "השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה שרוי בלי תורה", וזהו שאמר הכתוב "לא טוב" שהאדם יהיה שרוי בלי טובה ובלי תורה שנקראת טוב, כמו שכתוב )משלי ד, ב(, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. וזה כשהאדם יהיה לבדו, לכן "אעשה לו עזר
כנגדו". ובגמרא )שם(, כי מי שאין לו אשה שרוי בלא חומה, הכוונה בלא בשלום, שנאמר )איוב לא, כד(, "וידעת כי שלום אהליך", ופירש רש"י ז"ל, בזמן שיש לך אהל, ואין אהלו אלא אשתו )מועד קטן ז:(, שנאמר )בדברים ה, כו(, "שובו לכם
לאהליכם". והנה מילת "אעשה", גימטריא שלום, ואימתי יש לאדם שלום, בזמן שיש לו "עזר כנגדו", היא האשה.
ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת )ג, ז(.
קבלה ביד רבותינו )אבות דרבי נתן נוסחא א, לא(, שתחילת ברייתו של אדם היו אצבעותיו רומזות למחט, ואחר שחטא נשתנו להיות כיתדות. ולפי זה, כיון שתחילתו היו אצבעותיו כמחט, בהם היה נוקב ותופר העלים זה בזה, על כן לא
עשה כי אם חגורות ולא לבוש. וזאת התאנה נקראת תאנת אדם הראשון, אשר גבוהה י"ב אמות, ועלין שלה ארכן ד' אמות, ורוחבה אמה וחצי ככתוב בספר הברית. ואלו נפלאות תמים דעים אשר מפליא לעשות. )מלל אברהם אנקווא. התק"ז –
התקפ"ב(.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו )ו, ו(.
הנה ידוע כי אהבת הבריות היא קיום העולם והעמדתו, שאם תפרוץ השנאה בין בני אדם, מעט מעט תאבד העולם. ואם כן תתבטל כוונת הבריאה, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה )ישעיה מה, יח(, אשר על כן בהיות האהבה והאחדות בין
בני האדם, אף אם יהיה רע לשמים חס ושלום, על כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו בצד אחד של קיום העולם. ועל כן אמר "וינחם ה", רוצה לומר כי על חלקו יתברך דברים הנוגעים לו הוא מחל והיה לו נחמה, ואחר "כי עשה את האדם
בארץ" והוא עלול לחטוא. אבל "ויתעצב אל לבו", של האדם, שלא היה להם אהבה בלבם וצריך לאבדם, ואילו היה לבם טוב ושלם איש את רעהו יעזורו, לא היה מכלם מן העולם. )דברי יוסף ניסים בן דהאן זצ"ל, התרנ"ח(.
שבת שלום ומבורך,
הרב אברהם אסולין

לתגובות : a0527145147@gmail.com

מפטיר והפטרה פרשת נח בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת נח בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים ואחד שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא "

השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית

תרגום מכתבו של הרב אלמאליח הועבר על ידי ג'ון דרומונד האי גם לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב-2 ביולי  1880 ובו הזכיר כי כתב הבוקר לחצר הסולטאן בנדון. הוא לא הסתפק בתיאור העובדות, והתרכז במסקנות.

כדרכו במקרים אחרים, הביע דעתו כי החסות הקונסולרית המוענקת בנמלי מרוקו על ידי מדינות זרות לכמאה משפחות יהודיות אמידות, אינה מועילה ל – 199 אלף יהודים חסרי תעודות חסות החיים בארץ זו. אותה שנה כאמור, התקיימה במדריד ועידה שדנה בנושא החסות הקונסולרית, ודרומונד האי תבע לבטל את מתן החסות ליהודים שאינם זכאים לכך על פי ההסכמים עם מרוקו.

 כאן הוא התייחס לחלק  מהחלטות הועידה, לפיו הנתינים המאורים שעד עתה זכו לחסות המיוחדת יישארו בעלי חסות, מבלי להתעלם מהעובדה שהסולטאן הציע שלא יציקו להם אף אם תוסר מהם החסות. וכך יימשך מינויים של סוכנים מסחריים ילידי מרוקו..

בהקשר למספר היהודים החיים במרוקו בתקופה זו להערכת דרומונד האי, נציין כי האומדנים בתקופה זו נעים בין 60 אלף לחצי מיליון, כשהאומדן הסביר ביותר הוא זה של פוקו כ-40 אלף משפחות. גם על מספרם של בעלי החסות היהודיים נמסרים מספרים שונים ממאה עד אלף חמש מאות, וגם דרומונד האי עצמו נקב במספרים הגבוהים.

תשובת הוזיר בשם הסולטאן.

הסולטאן ענה דרומונד האי שרצח היהודי באנתיפה לא היה ידוע לו עד הגעת מכתבו של השגריר. לדבריו משפחת ההרוג הייתה צריכה להגיש תלונה לחצר המלכות כדי שתיערך חקירה וייעשה צדק, ואם לא יהיו שבעי רצון, הם יכולים להגיש תלונה בפני מתווכחים שיביאו את הנושא בפני הסולטאן.

זה מבקש מהשגריר שיורה למתלוננים בפניו שיופיעו בפני חצר הסולטאן, ויזכו למשפט הוגן. הסולטאן כבר כתב למושל אנתיפה, נזף בן ואיים עליו בעונש שיוטל עליו, אם האשמה נגדו תוכח. הוא גם שלח אדם מהימן לחקור את הנושא, כדי למצות את הצדק ללא דיחוי.

אבל הסולטאן לא יענישו בפזיזות רק למען היהודים החיים בשליטתו. הוא מסיים בכך שאנתיפה היא מקום רחוק ללא שליטה של השלטון המרכזי, בו חיים אנשים אכזריים ( עשרים ביולי 1880, תעודה מספר חמש ).

מכתביו של מר וייט לשר החוץ ולוזיר.

דקומונד האי הוחלף זמנית על ישי ה.פ וייט, וב-5 באוגוסט העביר לשר החוץ את תשובת הווזיר בשם הסולטאן שנכתב לדרומונד האי ( לעיל ב-20 ביולי ), וכן צירף העתק מכתבו שכתב בו ביום לווזיר בנושא זה.

הוא מעיר את תשומת לבו של השר לפיסקה בסוף מכתבו להלן, בה חרג מהנושא וניצל את ההזדמנות להעיר לממשלת הסולטאן בדבר הצורך להשוות את  מעמדם של היהודים לאלה של המוסלמים, על ידי הסרת ההשפלות החלות עליהם.

תוכן מכתבו לווזיר.

משפחת הנרצח לא באה לטנג'יר לבקש התערבות הקונסול בנשון, והפרשה נודעה על פי דיווח רשמי ממוגדור ( הכוונה למכתבו של הרב יוסף אלמאליח מה-25 ביוני ).

נוכח מעשה אכזרי של מושל, הממשלות של מדינות אירופה יקבלו רושם שלילי, אם המושל לא ייענש ולא יינקטו צעדים למניעת הישנותו על מעשה נפשע כזה כלפי אזרחים שלווים של הסולטאן. דאומונד האי הביא את הנושא בפני הסולטאן כדי שייעשה צדק ללא דיחוי.

הכותב למד ממכתבו של הווזיר שהסולטאן קיבל את העצות של דרומונד האי, ושלח אדם מהימן לחקור את האירוע. הוא מאמין שהסולטאן ימנע בעתיד מעשים אכזריים ממושלים. והוסיף, כי לאחרונה קיבל הוראות ממשלת אוסטריה –הונגריה להעיר תשומת לבה של ממשלת הסולטאן לעניין זה, וללחוץ עליה שתנקוט בצעדים יעילים למניעת מעשים כאלה בעתיד.

בסיום מכתבו נאמרה הערה כללית בדבר מעמדם של היהודים במרוקו

בהקשר ליחס כלפי היהודים בכלל במרוקו, ממשלת בריטניה מייחסת חשיבות רבה להצהרה בדבר חופש הדת המופיעה בפרוטוקול מספר 12 בועידת מדריד, ומכתבו של הסולטאן באותו פרוטוקול.

עלי אפוא להאיץ בממשלת הסולטאן לעשות צדק ןלהסיר את כל ההשפלות החלות על היהודים. נא להעביר נושא זה לידיעת הסולטאן.

שתי נקודות במכתב הזה מחייבות הערות א. הוראת ממשלת אוסטריה-הונגריה. דומה שידו של הרב יוסף אלמאליח בדבר. כאמור הוא יצג את האינטרסים של קיסרות זו במוגור, והוא שפנה לסולטאן. ייתכן שהפעיל גורמים דיפלומטיים של אוסטריה, כדי ללחוץ על הסולטאן בנדון.

ב. הסרת ההשלות על היהודים והשוואת מעמדם לאלו של המוסלמים.

אין כל סיכוי שבקשה זו תענה בחיוב, כי היא מנוגדת לעיקרון המקודש באסלאם המבוסס על הקוראן בדבר מעמדם של בלתי מוסלמים ולא יעלה על הדעת שיזכו לשוויון זכויות עם המוסלמים. פנייה זו חוזרת לנוסח מכתבו של מונטיפיורי שהגיש לסולטאן בביקורו במרוקו בראשית פברואר 1864, ותשובת הסולטאן מוחמד הרביעי ב-5 בחודש הנ"ל.

אמנם בד'אהיר זה נאמר בסעיף 5 " כי כל בני האדם שווים לגבינו ", והיו מהאירופאים שפירשו את השוויון לפי התפישה שהייתה רווחת באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והישלו את עצמם שהסולטאן מתכוון להעניק שוויון זכויות לנתיניו היהודים.

הם לא הבינו את הלשון הדו משמעותית שהסולטאן השתמש בה כדי לספק את האירופאים. אשליה זו חוזרת במשך השנים אחרי 1864 במכתביהם של דיפלומטים אירופאים שפעלו במרוקו.

נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

למעוניינים להלן הקישור לכל הספר…..אסלאם-ירושלים

http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf

סוכני העלילה

 יורשו המובהק של 'המופתי הגדול', שהגה את עלילת 'אל-אקצא בסכנה' לפני כשמונים שנה, הוא ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית שיח' ראאִד סלאח. סלאח ותנועתו עומדים מאחורי השינויים הפיזיים המשמעותיים ביותר שהתחוללו בהר הבית מאז 1967 – בניית שני מסגדי ענק חדשים, תת-קרקעיים, בפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית, באורוות שלמה, ובחללי מעבר שערי חולדה המכונה גם 'אל-אקצא הקדומה', מתחת למסגד אל-אקצא.  

סלאח, שקרא לא פעם "להקריב קרבנות בנפש כדי להגן על אל- אקצא" ושנקט מטבעות לשון בנוסח "הדם שלנו עדיין בבגדיהם, בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם", ואף דיבר על "לחם טבול בדם ילדים", מצדד בהקמת ח'ליפות מוסלמית עולמית שבירתה ירושלים.

סלאח חולק חלום זה או חלקים ממנו עם גורמים כארגוני החמאס, החיזבאללה, איראן ואל-קאעידה, שאף הם מפיצים את עלילת 'אל- אקצא בסכנה'.

 טענתו של סלאח שישראל מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי, נדחתה גם על ידי חברי 'ועדת אור' (ועדת חקירה ממלכתית) שבדקו משפטית ועובדתית את אירועי אוקטובר 2000.

 ביחס לסלאח כתבה הוועדה בין היתר: "אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי, לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים… הוא פעל נגד כוונה שיוחסה לממשלת ישראל להחליף את מסגדי אל-אקצא בבית מקדש יהודי – כוונה שלא היתה לה אחיזה כלשהי במציאות.

 דברים אלה של חברי הוועדה, ששופט ערבי ישראלי נמנה עמם, יפים לדמויות רבות העומדות מאחורי העלילה וההסתה. אחת הדמויות הציבוריות הידועות שהביע נכונות להיות "השהיד הראשון שיגן על קודשי האסלאם בירושלים" ותיאר את "הנשמות הנכספות למות הקדושים למען ההגנה על אל-אקצא וירושלים", הוא חבר הכנסת לשעבר עבד אל-מלכ דהמשה.

מהות ואמצעי

 מטרת העלילה שהועלתה לראשונה בשנות ה-20 של המאה הקודמת על ידי המופתי הגדול חאג' אמין אל-חוסייני, היתה ונותרה להעצים את משקלם של ירושלים והר הבית במיתוס המוסלמי והפלסטיני, לאחד את העולם המוסלמי סביבם ואף להאדיר ולרומם את מעמדם של אנשי הדת וההנהגה הפוליטית הפלסטינית והערבית העושים בה שימוש באופן תדיר וכמעט שגרתי. סלאח עצמו הודה כי העיסוק בעניין ירושלים ואל-אקצא פתח בפניו ובפני תנועתו דלתות רבות נוספות, ותיאר את עיסוקו המרובה בעניינים אלה לא רק כמהות אלא גם כאמצעי.

היד הקשה של מדינות ערב והמערב. היד הרכה של ישראל

ההשוואה בין האמצעים שמדינות מערביות כארצות הברית ובריטניה או מדינות מוסלמיות כירדן, מצרים וסעודיה נקטו מול ההסתה ממסגדים, לבין הדרך שבה מדינת ישראל מתייחסת להסתה ממסגדי הר הבית – מלמדת כי מדינת ישראל נוהגת בליברליות מופלגת, בהתחשבות, בהבלגה ובאיפוק רב בכוהני הדת המוסלמים בהר הבית, וזאת על אף ביטויים קשים של הסתה לאלימות ולשפך דם נגד העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל, היוצאים מהמסגדים.

חצרות המסגדים כבסיס לטרור

 עלילת 'אל-אקצא בסכנה', הקריאות לבוא ולהגן על המסגדים אפילו תוך הקרבת נפש ודם, וגם השפה והתכנים האלימים שבהם נעשה שימוש כדי להקצין מסרים, הביאו לכך שמעת לעת התירו לעצמן חוליות טרור לעשות שימוש במסגדי הר הבית, כדי להתארגן ולתכנן משם פיגועים קשים בנפש. כך נהגו חברי חוליית סילוואן שהטילו רימונים על חיילי גבעתי ב-1986, סמוך לשער האשפות. כך נהגו גם חוטפיהם ורוצחיהם של שלושה שוטרים בשנים 1993-1992, וכך נהגו גם חברי חוליה שתכננו ב-2008 להקים תשתית לארגון אל-קאעידה ואף להפיל את מסוקו של נשיא ארצות הברית בעת שביקר בירושלים. בהר ובמסגדיו נעשה שימוש לצורכי טרור ו/או אלימות גם במסגרת האינתיפאדה – הן הראשונה, הן השנייה. פעילות זו לא תואמה כמובן עם שלטונות הדת המקומיים, אך אווירת ההסתה במקום שאבה אליה את פעילי הטרור שהרגישו שם 'כמו בבית'

שכתוב ההסטוריה של ירושלים

עלילת 'אל-אקצא בסכנה' שזורה בשנים האחרונות בשכתוב ובבנייה מחודשים של הנרטיב הערבי-מוסלמי על ירושלים. הדבר נעשה באמצעות שכתוב של ההיסטוריה המוסלמית והערבית של ירושלים.

 עיקרו של השכתוב ההיסטורי מבוסס על הטענה שהערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל, ושמסגד אל-אקצא הוקם על ההר עוד לפני הקמת המקדש.

במקביל פותחה והועצמה גם שלילה מוחלטת של הנרטיב היהודי- ציוני על ירושלים והר הבית, ובכלל זה דה-יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל, והכחשת קיומו של בית המקדש על ההר.

 נרטיבים חדשים אלה סותרים לחלוטין הן את שידוע על ההיסטוריה היהודית והמוסלמית של ירושלים מהמחקר המודרני, הן את שהמוסלמים עצמם תיעדו בכתביהם וספריהם שלהם, לאורך מאות השנים האחרונות.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

משום כל נהוג היה שכותבים לו " שמה שיפסיד הנגיד יתנוהו ועם זאת לא תמיד נמצאו אנשים שירצו למלא את התפקיד הנ"ל. באין מוצא קבעו יחידי הקהל ביניהם תור שכל אחד ימלא את תפקיד הנגידות משך חודש ימים.

תעודה מספר 188

תקננו אנחנו שנת התקל"ז.

תקנה הגונה וישרה שכל איש אשר יעמוד בצרכי ציבור ויגיע לו איזה הפסד מאותה עמידה באיזה עלילה שתהיה על כללות הציבור ליהדר

כך כתב הרב שאול ישועה אביטבול

תעודה מספר 293

התק"ן.

הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.

על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.

והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.

ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.

די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.

ולעדים  די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.

ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.

ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.

ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.

ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.

מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.

וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.

דבריו של המחבר אבי פיקאר בטקס הענקת פרס שז"ר לספרו -עולים במשורה.

עולים במשורה

אתמול, בטקס הענקת פרס שז"ר לספרי עולים במשורה, אמרתי את הדברים הבאים בעניין המחקר על הסוגייה העדתית בישראל (מובא כאן בהשמטת התודות הפרטיות) מכחישנים, מגזימנים והכיוון הנכון במחקר

הספר "עולים במשורה" בוחן את מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה כבוחן מקרה לטיבם של היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם – אלו המכונים היום בישראל – מזרחים. המחקר שלי מצביע על כך שלאחר גל עלייה גדול שכלל יהודים מתימן, פולין, רומניה ועירק, החליטה מדינה ישראל לשנות את מדיניות ההעלאה ההמונית ולהגביל את הבאים בשעריה. מדיניות זו הופעלה בעיקר כלפי יהדות צפון אפריקה. הנסיבות לכך אינם רק התנאים הכלכליים הקשים בארץ והתנאים הפוליטיים הנוחים יחסית בצפון אפריקה הצרפתית. גם ההסתייגות מיהודי צפון אפריקה ומהזהות שמדינת ישראל תלבש אם חצי מיליון היהודים שם יעלו לארץ – השפיעו על מדיניות העלייה הסלקטיבית.
כל היסטוריון כותב מתוך ההווה בו הוא חי. לפעמים ההווה רק מציץ באקראי מאחורי כתפו ובא לידי ביטוי קלוש בכתיבתו – לעיתים הווה הוא הטריגר למחקר כולו. יש כאלה שאינם מודים בכך. במקרה שלי – אין כאן שום ההתעלמות. בעיות ההווה הם הטריגר למחקר היסטורי. יחסה של התנועה הציונית ומדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם עומד לעיתים קרובות בליבו של הדיון בסוגיית המתחים הפנימיים בחברה הישראלית. עליות שנות החמישים הם, לפחות בדיון הפופולרי, הרחם בו נולד "השד העדתי", (על אף שבדיון המקצועי ברור לרבים שבשנות החמישים רק התרבו הגילויים של היחסים שנוצרו זמן רב קודם לכן).
בסוגיה העדתית, שהטרידה אותי מבחינה חברתית טרם בואי לאקדמיה, קיימות שתי אסכולות מרכזיות. בבוטות ניתן לכנותן – המכחישנים והמגזימנים.
במשך שנים רבות התעלם המחקר ההיסטורי מקיומו של יחס מתנשא ומדיניות מפלה כלפי יהודי ארצות האיסלם. את בעיית הפער העדתי – בעיה ממנה אי אפשר היה להתעלם – תלו בהבדלים בין ארצות ותרבויות המוצא והניחו שהללו ייעלמו תוך דור או שניים, עם העלמותו של מה שהם כינו "דור המדבר". אלו הם המכחישנים.
בשלושת העשורים האחרונים החלה להתפתח תפיסה, בעיקר במדעי החברה, שהתמקדה בפער העדתי ובאחריות המדינה להיווצרותו ושימורו. חלק מחברי אסכולה זו טענו שכל מערכת היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם בנויה על גזענות וניצול. אלו הם המגזימנים.
המחקר שלי, כמו אחרים שקדמו לו, מאזן ומצרף גישות אלו.
האם הייתה גזענות ביחסה של מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם? רוב המשיבים על שאלה זו אינם טורחים להגדיר מהי גזענות ומרבים להשתמש במילה זו כדי לתאר כל קונפליקט בין קבוצות. זו זילות של המינוח גזענות. מקוצר היריעה לא אכנס כאן להגדרת הגזענות, אך תשובתי לשאלה זו היא – שהיו כמה דוברים מקרב קובעי המדיניות שניתן לזהות אצלם אמירות גזעניות, אולם הללו אינם מיצגים את הזרם המרכזי. ככלל – המינוח שאני מעדיף להשתמש בו הוא התנשאות. התנשאות היא יחס עליונות כלפי קבוצה, אך בשונה מגזענות עליונות זו מניחה שבני הקבוצה יכולים להשתנות, ותכונותיהם ה"בלתי רצויות" אינן חלק מהותי מזהותן. ההבדל בין הגזענות להתנשאות הוא שהגזענות לא מניחה לשום התייחסות נוספת לערער אותה. התנשאות מאפשרת זאת. ובהחלט הייתה התנשאות על יהודי ארצות האיסלם. עם זאת, הייתה גם סולידריות שאי אפשר להכחישה. ההתנשאות והסולידריות התקיימו במקביל. בקרב מנהיגים השונים ניתן בקלות לזהות אמירות שמביעות הסתייגות מיהודי ארצות האיסלם בצד אמירות המצדדות בהשתלבות.
כדי להמחיש מורכבות זו בחרתי בדמות אחת מקרב חברי הנהלת הסוכנות (הגוף המרכזי שעיצב את מדיניות העלייה). לא דמות מרכזית בכל הקשור לעלייה, אולם מתאים לאירוע הנוכחי – הענקת פרס שז"ר – מי שהיה ראש המחלקה לחינוך בגולה – זלמן שז"ר. באפריל 1956 אף נבחר שז"ר ליו"ר הסוכנות. בהתבוננות בדברי שז"ר, השזורים לאורך הספר, אפשר בהחלט לראות את אותה דואליות. המאפיינת מנהיגים רבים.
כך למשל מתאר שז"ר בהתלהבות את יהודי ג'רבה ועומד על חיי הרוח בה. הוא מבקר את מדיניות העלייה הסלקטיבית ואומר שאסור לפרק משפחות והשארת בעלי מום בגולה (כפי שהייתה המדיניות בפועל שפסלה נכים לעלייה) היא אכזרית ולא ציונית. באוגוסט 1955, בעת שיהודים רבים הותקפו במרוקו הצר שז"ר על חוסר הסולידריות שיש בארץ ובקרב יהדות אר"ב עם נפגעי הפרעות שאינן פחות נוראיות מפוגרומים במזרח אירופה. לקראת עצמאותה של מרוקו, כאשר בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות והממשלה (דצמבר 1955) התלבטו האם אכן קיימת סכנה לכך שממשלת מרוקו העצמאית תאסור את יציאת היהודים והאם יש לנקוט במדיניות של עלייה המונית, אמר שז"ר את הדברים הבאים: "בדרך כלל למדנו בציונות הלכה פסוקה, שאם יהודים בארץ מסויימת שאננים ואומרים: לא יקרה לנו כל אסון, אנו בסדר – מצווים אנחנו הציונים לראות את הסכנה האורבת להם יותר מאשר הם. לא כל שכן אם יהודים בעצמם מתחילים לצעוק ואומרים אורבת לנו סכנה, עוד מעט האדמה מתמוטטת מתחת לרגלינו – לא יתכן שהציונים יבואו וירגיעו את הצועקים: אל פחד, הקדוש ברוך הוא יעזור, אתם יכולים לשבת במנוחה… כשהם כבר צועקים – סימן שהם מבינים יותר ממנו, והם עומדים בצעקתם… הם מרגישים בחרב החדה המונחת על צוארם… הערבים עם הקשרים לליגה הערבית בודאי לא ירצו לתת ליהודים לצאת. אז ברור שהמסך יורד על הישוב היהודי הזה. על כן הצרפתים הטובים ממליצים ומייעצים על עליה ממרוקו… לא יתכן שאנו נגיד להם להרגע". לאחר שאכן נאסרה העלייה ממרוקו מתח שז"ר ביקורת על מדיניות הגבלת העלייה שבה נקטה ישראל: "כולנו הצטערנו כשירד המסך והיתה לנו הרגשה, שלא עשינו את כל מה שמוטל עלינו לגבי יהדות זו. ידענו את המועקה הגדולה שרובצת עלינו על שלא הוצאנו בזמן שאפשר היה להוציא. כל אחד יודע על כך בין שהוא מדבר על זה ובין שהוא שותק" (מאי 57).
מצד שני, אותו שז"ר ביטא גם עמדות שיש בהם הסתייגות כלפי יהודי צפון אפריקה ותמיכה במדיניות של עלייה סלקטיבית. בהתייחסו לכלל העלייה מארצו האיסלם אמר שז"ר בנובמבר 1952 – "אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה". [ואפשר להוסיף שבענייני נשים, שקוראים להן רחל, שז"ר היה מומחה לא קטן]. בולי 1953 אמר שז"ר ש"הארץ לא תתמסד בלי אלמנט ארופאי בעל כסף והשכלה". הוא גם אמר שלאחר שבוצעו הקלות בכללי הסלקציה ואופשרה עליית נכים במסגרת משפחתם, "אסור להתכחש לכללי הסלקציה".
אז האם שז"ר היה בעד העלאתם של יהודי צפון אפריקה או נגד? התשובה היא גם וגם. בהכללה ניתן לסווגו עם המשלבים, עם אלה שחשו סולידריות רבה עם יהודי צפון אפריקה ותמכו בהגברת עלייתם. עם זאת, גם לו היו רגשות מעורבים. הייתה בו אכזבה מאיכות העלייה, מהתמעטות עלייתם של יהודי מזרח אירופה וגם הוא תמך בהקפדה על כללי הסלקציה.
בתחילת דרכי המחקרית חיפשתי במסמכים את הפנינים. את ביטויי ההסתייגות שעוד קראתי להם גזענות. רציתי לתפוס את מנהיגי המדינה בקלקלתם. במילה פה, במילה שם, בשברי משפטים שמהם עולה גישתם המתנשאת כלפי יהודי צפון אפריקה. עם הזמן שמתי לב שאני פשוט מתעלם מהחצי השני של המשפט, מהמורכבות. מהעובדה שאדם יכול להגיד אמירות מתנשאות מחד ואמירות המבטאות סולידריות מאידך. שישראל יכלה לנקוט במשך שנים מדיניות שהגבילה את עלייתם של יהודי צפון אפריקה מסיבות שונות – לא רק בשל מצוקה כלכלית אלא גם בשל החשש מצביונה התרבותי. אולם לאחר שממשלת מרוקו אסרה על היהודים לצאת, אותה ממשלת ישראל משקיעה כספים עצומים ומסכנת את חיי סוכני המוסד, על מנת לאפשר לאותם יהודים מרוקאים, מהם הסתייגה כל כך, לעלות לארץ.
אם יש משהו מטריד בדיון העכשווי על הסוגיה העדתית הוא המחטף שעושים לשיח הפעילים המזרחים הרדיקלים, המרדדים את השיח. רק לעיתים רחוקות מדובר בהיסטוריונים. אך טיבו של המקצוע שלנו הוא שכל אחד מרגיש בו בן בית – וטוב שכך. כל אחד תורם להיסטוריה כפי יכולתו ומשתמש בהיסטוריה לפי צרכיו. לעיתים אפילו ממציא היסטוריה שתשמש אותו לפוליטיקה העכשווית שלו. כך פיסקאות של בן גוריון נחתכות באמצע משפט – כדי לחזק את הטיעון, וכך עיתונאים שוליים כמו קלמן כצנלסון מוכתרים לדבּריה המרכזיים של הציונות. המחטף נעשה תוך דילוג על מחקר היסטורי. הוא מסיק מסקנות על מדיניות וכוונות – לאור התוצאות שנוצרו בדיעבד. אנחנו כהיסטוריונים יודעים – אי אפשר לשפוט כוונות, תחושות ומדיניות, בלי להתבונן במקורות. בלי לראות מה אנשים עשו ומה אנשים אמרו ואיך כל זה עומד בהקשר של רוח התקופה.
ההיסטוריון מנסה לתת לקורא את תמונת היער תוך תיאור עץ ועוד עץ. נחטא למקצוע אם נתמקד רק בתיאור העצים, אולם אלה הקופצים למסקנות, לתיאור היערות מבלי לעמוד תחילה על העצים, מגיעים לעיתים קרובות למסקנות מופרכות. אין דרך עוקפת מלבד מחקר שיטתי, סיזיפי לפעמים.
עיוות ההיסטוריה וגיוסה לצורכי מאבקי ההווה איננה תופעה חדשה, אולם לעיתים, במאבק המזרחי לשוויון היא לא רק חוטאת לאמת אלא חוטאת לזכרון ולמורשת. לזהות של הסבא והסבתא שבשמו מדברים. הצגת הציונות כתנועה שיצרה יש מאין נתק בין יהודים למוסלמים וכפתה על יהודי ארצות האיסלם עלייה לישראל וזהות חדשה, היא עוול ליהודים רבים. הללו התפללו ושאפו לציון. לא היה צורך בכפיית הציונות המודרנית עליהם. הם נענו לה בשמחה. המוחים על מחיקת התרבות המזרחית זועקים זעקה נכונה. אך כאשר הם עוקרים מהזהות של אבותיהם ואימותיהם גם את המרכיב הציוני ואת הסולידריות הכלל היהודית העמוקה – הם עושים מעשה דומה של מחיקת זהות ומחיקת מורשת. ניתן אולי לומר, לאור הספר, שיותר משישראל רצתה ביהודי צפון אפריקה – רצו יהודי צפון אפריקה בישראל. אי אפשר לקחת מהם את הרצון הזה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס ולמרכז שז"ר על שבחרו בספרי "עולים במשורה". בבחירה זו, אני מקווה, נוכל להמשיך ולהעצים את הזרם המאוזן במחקר על השאלה העדתית.

תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם אמינוף-תלמודארזי הלבנון

יהדות בוכארה המעטירה, אשר מזה אלפי שנים, [מחורבן בית המקדש השני, ויש אומרים אף לפני כן] התקיימה במלוא הדרה, בערי בוכארה המרחביים, סמרקנד, טשקנד, קוקנד, דושנבה, תואכמיסטאן, קזחאסטאן, ועוד, העמידה בכל שנותיה, גדולי תורה ארזי לבנון, אדירי ארץ גאונים חכמים, מקובלים, מנהיגי ציבור, דרשנים בחסד, ומרביצי תורה לשכבות הציבור, רבים מגדוליה היו בעלי מופתים, חיברו ספרים תורניים עצומים בכל מכמני פרד״ס התורה חלקם הודפסו ונמצאים וחלקם אבד בפגעי הזמן וטלטולי הגלויות, וחבל.

יהודודי בוכארה המופלאים, ניחונו במידות ותכונות טובות, בראש נדיבות-לב ונתינת צדקה בעין יפה ורחבה, רבים מבניה הזילו זהב מכיסם והדפיסו על חשבונם, ספרים רבים במשך הדורות וחלקום חינם ומוסדות רבים אף בארץ ישראל ובירושלים, מומנו בשלמות על ידי נדיבי הלב, החל מרכישת הקרקע, המשך הבנייה וריהוטם באופן מלא, כל זה נתרמו על ידם בשמחה ועונג רב.

מעלה נוספת וחשובה, זיקתם תקוותם ואמונתם בתורת ישראל בארץ ישראל ובפרט בירושלים קרתא דשופריא, היו לשם דבר, ובכל בית יהודי בגלות בוכארה הניחו ציון בולט לזכר ירושלים עיר הקודש, כל שליח מארץ ישראל ובפרט מירושלים עיר הקודש, והיו אלפים מתקבל היה בכבוד מלכים, ומתארח אצל גבירי העדה, ככהן גדול בבית המקדש.

ועוד מעלה מושרשת בקרב העדה הנפלאה, שכולם היו מאוחדים תחת הנהגת החכמים הזקנים וללא חילוקי דעות, אלא להיפך, וותרנים היו בכל, והעיקר לקיים דברי רבנים, ולכן מאות בשנים, הצליחו בכל מעשי ידיהם, ואף המוסלמים פחדו להרים ראש עליהם, ביודעם את כוחם המלוכד, וטוב ליבם הנשפך כמים. אחד מיחידי הסגולה במאת השנים האחרונה, מתוך רבים וטובים, היה הגאון רבי אברהם אמינוף המכונה תלמודי, שנולד בשנת התרי״ד [1854] להוריו, מולא בנימין וציפורה אמינוף ז״ל, למד בתלמוד תורה בשקידה, ומטל שחר ילדותו, ניכרו בו הנהגות אצילות שקדנות ומידות טובות וקסם אישי טהור, בסיימו את התלמוד תורה, עבר ללמוד בישיבת סבו, רבי פנחס אמינוף הקטן המכונה מולא נייאז׳ שכיהן כראש הישיבה, והיה חתנו של הגאון הגדול רבי יוסף מאמאן מערבי ז״ל, שבא בשליחות ממדינות מרוקו לערי בוכאה, ולא נתנוהו אנשי בוכארה לשוב למולדתו, מאהבתם וחיבתם אליו, ושם נשא אשה, וזכה לבנים ובנות ברוכי ד׳ והאריך ימים. רבי אברהם, התעלה בישיבה, ונעשה אילן רב פארות והמשיך ללמוד בישיבת רבי יהושע שושן זצ״ל, שאף הוא הגיע כשליח מירושלים, וביקשוהו ללמדם תורה וניאות להם, וכחלוף ח״י שנים, נשא אשה, ונשלח לערי סמרקנד הרחוקים מבוכארה, ללמד תורה לקטנים בתלמוד תורה, ולגדולים לפסוק הלכות, בראותו שרבים מבני הקהילה חסרי ספרים וידע הלכתי לשמירת המצוות, חיבר את ספרו הפופולרי, ליקוטי דינים, ב-6 חלקים מנוקדים, ותרגמו לשפת המקום, ובו כלל את הדינים וההלכות המעשיות ומנהגי יהדות בוכארה, לכל ימי השנה, והפיצו חינם בערי בוכארה וסמרקנד. הספר נדפס בירושלים, וקיבל הסכמת הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר ז״ל, והועבר אחר טלטולים לבוכארה.

 ספרו השני שולחן הטהור, שהיה קטן וניתן לנשיאה בכיס, כלל את הברכות הנחוצות ליום יום, כולל הלכות, והודפס עם ניקוד, גם הוא חולק חינם לכל ערי ואגפי בוכארה. בשנת התרמ״ט [1889] בהיותו בן שלושים וחמש שנים, עלה רבי אברהם מבוכארה לירושלים להתגורר באופן קובע. וחכמי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, אחר ששמו התפרסם ברבים, כגאון ומזכה הרבים ומיד החל בשנת התרנ״א [1891] יחד עם חביריו הרבנים, רבי שמעון חכם, רבי יוסף כוג׳הינוף, רבי שלמה מוסיוף, רבי יוסף חיים שלומוף, רבי שלמה צופיוף רבי יוחנן שמחיוף, ועוד לייסד ולהקים שכונה גדולה לבני העדה, אשר יבואו בהמוניהם, מערי בוכראה לירושלים. איתרו שטח רחב ידים, כמעט מישורי, והחלו בבניית השכונה, רחובות הבוכארים שתוכננה בהרחבה ונבנתה בין השכונות היפות בירושלים החדשה, כערי אירופה. כמעט כל בתי השכונה שימשה מיגדלור ובסיס תורני שנים רבות למוסדות התורה שנוסדו בה בתחילתם. בן 75 שנותיו, בשנת התוע״ט [1929] עמל רבי אברהם רבות בכל כוחו והוציא לאור עולם בפעם הראשונה, יחד עם חביריו הרבנים, את הסידרה של חוק לישראל פרשיות השבוע עם התרגום מתחת לכל שורה, כולל הסדר המלא שתיקן רבינו החיד״א ז״ל, מסודר בניקוד מלא, באופן ברור ויפה, לראשונה בעולם. מרוב חדשנותו, נטלו בעיר וילנא והדפיסו כמותו בדיוק ושמח מכך רבי אברהם, שבזכותו התורה מתפשטת בעולם כולו.

בהיותו בן שמונים שנה, כתב ספר תורה מהודר בתכלית והכניסו להיכל בית הכנסת אברהמוב-תלמודי, שבו התפלל במנין וותיקין יותר מ-50 שנה, כל ימיו היה אבי יתומים ודיין אלמנות, והיה מעורב בכל ענין ודבר בחיי הקהילה והפרט, כמו-כן עמד כצוק איתן, לא לשנות כי הוא זה ממנהג אבותינו הקדמונים ובפרט בענייני חינוך הנוער, בין המלמדים החשובים שחינכו בתלמוד תורה, היו הגאונים רבי רפאל שלמה לנייאדו ורבי עזרא עטייה ששימשו

כעבור שנים, בזה אחר זה, ראשי ישיבת פורת יוסף הגדולה.

פעם נצרכו למחנך בתלמוד תורה, פנו לאגודת ישראל שנוסדה אז, כדי שישלחו מחנך דגול. והציעו תלמיד חכם מגרמניה הנושא בתוארו גם דוקטור, עמד רבי אברהם, יחד עם חביריו ודחה הצעה זו בשתי ידיו, ושאל, איך יראה החינוך התורני השורשי עם התואר דוקטור? ולא הסכים להכניס חידוש מהפכני זה לתלמוד תורה!

עם יסוד הסוכנות היהודית והקרן קיימת, ובחירת נציגים לועד המנהל וכדומה, פנו גופים שונים אל ועד העדה הבוכארית ליטול חלק ולשגר נציגים למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי כלל הנציגים ישנם למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי בין כלל הנציגים ישנם מחללי שבת, אוכלי פיגולים ויושבים במעורב גברים ונשים, הוציא קול קורא והחתים מעל 50 רבנים מכל העדות והחוגים, שאסור להשתתף עמם בבחירות הנ׳׳ל, וכל הנותן ידו, מניף חס ושלום יד בתורת ישראל, ואוי לו מעלבונה של תורה!

רבי אברהם, זכה להעמיד קהילה שלימה על עומדה, הקים שכונה קדושה לתפארת מוסדות לתורה וחסד, הוציא ספרים וזיכה את הרבים, פסק הלכות לאלפים, השתתף במעמדים רבים, ולא זכה לפרי בטן. ביום ראשון ט׳ שבט ה׳תרצ״ט 19391], בהגיעו ל-85 שנותיו, עלתה נשמתו הזכה לגנזי מרומים, תחת כנפי השכינה. רבי אברהם אגג׳יל רב גאון ומפורסם. היה מכונה ג׳ילבי. חי בשאלוניקי, נפטר בירושלים בשלהי תקע״ט [1819]. ספרו ״פתוחי חותם״ נדפס בשאלונקי בשנת פטירת מחברו ואחרי פטירתו, והוא מקיף כל ה״תיקו" שבש״ס וכן דרושים על תיבות התורה.

כמבוא לספר פירושים למס׳ הורות, כהוצאת "אהבת שלום״

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו- חנניה דהן

האשה ומידותיהפתגמים

288 אל־מרא,ר׳לעאמעווג׳א,

 אידא תסגדהא, תהררס.

האשה, צלע עקומה, אם תנסה ליישר אותה, תישבר.

האשה נוצרה מצלע עקומה, ולישרה לא יכול אף יצור, נסה לכוף אותה – תישבר אף העוצמה: תתעקם עוד יותר.(מ.מ מאנה, כל כתבי…חלק ב׳ ע׳ 138)

 

289 אלי מא ג׳א מעא אל־ערוסא,

מאי איזי מן דאר בוהא

מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה

מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה 

 

290 מרא קביחא ותקרץ, תבאת פ־זנקא,

 ותקול: אוקרוני.

אשה רעה וקורצת עין, תלון בחוץ, ותאמר

: כבדו. אותי.

חזיר פושט טלפיו ואומר: אני טהור. (בראשית רבה ע׳ מדי)

בן דרךאשה מנאפת: אבלה ומחתה פיה, ואמרה: לא פעלתי אוון. (משלי ל׳ בי)

מנאפת בתפוחים, ומחלקת אותם לחולים. (שמות רבה לאי)

לא כל המראה טלפיו בשר הוא. (מנדלי מוייס, בימי הרעש)

 

291 – זנזל אל־מרא ב־דהב, תזנזלן ב־חבל.

ענוד לאשה זהב, תענוד לן חבל.

 

292 – סגסל אל־מרא ג־דהב, תסנםלך ב־חבל.

קשור האשה בזהב, תקשור אותך בחבל.

שש ומשי תלבישנה, ומעדנים תשביענה, ואיש אחר ישכבנה. (מעות יהודה, שונא נשים עמי גי)

 

293 אל־מרא ב־לא חיא׳ פחאל א־טעאם בלא מלחא.

אשה חסרת מוסר, כתבשיל בלי מלח.

יפת-תואר ללא מידות טובות, כיין שפג טעמו. (זה לעומת זה עמי 258)

נזם זהב באף חזיר ־ אשה יפה וסרת טעם. (משלי יא׳ 22)

 

294 – אל מרא גלבת שיטאן

האשה ניצחה את השטן.

 

295 – לוכאן מא כאנת אימא פ־נסא,

 נקולהום: תג׳יהום כּאנסא.

לולא אמא בין הנשים, הייתי אומר: תבוא עליהן כליה.

אין חזק בכל הארץ באשה. (יערות דבש ע׳ 50) השטן בורח מהאשה. (שלש הלצות 301) הגבר החזק, אשה תבניעהו. (ר׳ סעדיה גאון, תרגום בערבית לעשרת הדיברות, הדיברה ׳אל תנאף׳)

אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קוהלת זי 28)

מקובלי דרעה-רחל אליאור

 

לאחר תיאור גזירות קנ"א – 1391, בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב :

תחילה אנשי המערב / הרגו יחד איש ואשה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפלה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

עם גירוש סביליה בשנת קנ"א ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופא במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת המרינית, הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.

מגורשי גזירות קנ"א התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הצחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.

יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעה. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהלות חשובות בפאס, במכנאס, בתיטואן, בסלא, בארזילא, בלאראש, ברבאט, בספי בתלמסן, ובאוראן ואף הדרימו למרכז הארץ.

בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מדבדו שנזכרו בקהל יוצאי סביליה, ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה, היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.

לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראכש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.

: ותקנה שתקנו קהלת קודש פאס המגורשים מקסטיליה, גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה. ומראכש יש ויש כל משפחה לפי מנהגיה. דהיינו אותם שהיו מזרע המגורשים עושים כמנהג ההוא, ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת.

דברי הרב בן עטר המתייחסים להבדלים שבין מנהג תושבי הארץ הותיקים ומנהג קהילות המגורשים בדיני כתובה. מוציאים במפורש את תאפילאלת ואגפיה, לאמור, את העמקים של הרי האנטי אטלס ואזור הצחרה, אשדות הדרעה והזיז, מתחום השפעתם של המגורשים.

שכן יוצאי ספרד, שהעדיפו להתרכז בערים לאורך החוף ובמרכזים העירוניים הגדולים בפנים הארץ. לשם שמירת ייחודם ובדילותם, לא הדרימו לשם וחותמם הרוחני לא הוטבע באזורים אלה. לקיומו של יישוב יהודי ותיק בדרעה ובאגפיה של תאפילאלת מתייחסים גם דברי רבי חיים גאגין.

בראשית המאה ה-16, בעקבות הויכוח הידוע על בדיקת הטריפות בין המגורשים לתושבים, מזכיר הרב גאגין בקונטרס " עץ החיים " את המנהג הנוהג בקהילות הותיקות בדרעא וכן במחוז תודג'א ומחוז סוס. היינו קיומו של יישוב יהודי בדרעה ובדרום המגרב – יישוב ותיק השומר על מנהג יושבי הארץ מימים ימימה, שהיה מצוי מעבר לחוג השפעתם של קהלות המגורשים, היה בבחינת עובדה ידועה למגורשים ובני דורם במגרב.

יש בידנו עדויות רבות לבדילותן של קהילות דרום המגרב ולייחודן, לכך שבאזור זה, שלא פקדו אותו גלי הגירה ולא הוטבע עליו חותם המגורשים. נשתמרו מנהגים, דפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. בין המנהגים הללו נציין את נוסח ההגדה של פסח הנאמר בדרום ובו תוספות שונות על הנוסח המקובל, וכן מנהגים שונים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים.  כגון בראש השנה, בערב יום הכפורים, בפורים בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב. השאלה הנשאלת היא, ייחודיות זו ומסורות עתיקות אלה, הקודמות בעליל להשפעת מגורשי ספרד, לאיזו תקופה הן מתייחסות ?

דומה שהעדויות ורמזי הדברים שנותרו בידינו מצביעים ככל סבירות מוסיימת ולהנחה שהיה קיום רצוף של יישוב היהודי בדרעא במשך מאות בשנים. לאור הנחה זו אפשר לשער, שמסורות קבליות והלכתיות שמקורן בפסרד ובפרובאנס מן המאה ה-13 מצאו את דרכן אל מעבר להרי האטלס, אם בידי שליחים, כגון רבי יוסף בן אברהם שליח עדת בורגוש או רבי יצחק מעכו.

אם בידי תלמידים שהלכו מדרעה ללמוד בספרד ושבו אליה, כגון בני חוגו של אבן מיגאש, ואם באמצעות קשרי מסחר בין דרום המגרב לספרד. לפיכך יש מקום לבדוק את המסורות על אודות מקובלי דרעא הקדמונים ומציאותו של הזוהר באזור זה בראשית המאה ה-14.

עדויות מן המאה הט"ו והמאה הט"ז.

משלהי המאה ה-15 ומן המאה ה-16 מצויות עדויות מגוונות, שחלקן נדון לעיל וחלקן ידון להלן, בדבר קיומה של קהילה יהודית בעלת ייחוד בדרעה.

בקובץ הקבלי " מאור ושמש ", אשר ערך יהודה קורייאט, ובו חיבורים קבליים חשובים שנשתמרו בצפון אפריקה, ובתוכם הספר " מעין חכמה " ו " ספר המלכות ", מצויים כמה רמזים המאפשרים להניח כי דרעה הייתה מקום חיבורים.

 ב " מעין חכמה " שבפתיחת הקובץ בא משפט מליצי, הכולל את אזכור שמה של דרעה בנוסח המקובל אצל יושביה ובציוּן מרכאות באותיות : " ספר מאור ושמש יאיר הדרו ואורו הזך צח ומצוחצח במרומו…והא לכם זרע הפרד"ס ליהנות מטובו ריחו וטעמו דע"ה נה"ר חמה וסהר ליראי ה' וחושבי שמו, המה הגיבורים המייחדים שם כבוד מלכותו ממקומו "

נוסח דומה חוזר אף בדף יד ע"ב של מאור ושמש בפתיחת ספר המלכות הכלולת בקובץ זה, ונאמר בו " אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה.

דומה שאין זה רק השימוש הרוח במליצה התלמודית ( בבלי, ברכות נח ע"ב ), שכן הגרשיים המצויינים בנה"ר דע"ה הם אלה המצויים אף באזכורים של מקום זה בחיבורי תושבי דרעה, כגון בהקדמות לכפריהם של אברהם עלון ושל אברהם אלוף מסראן, המכנים עצמם " זעירי מנה"ר דע"ה ", או מציינים את מקום הולדתם במליצה " עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נה"ר דע"ה, או נהר דעה.

רבי אברהם עלון.

היה ממקובלי דרעא אשר במרוקו במאה ה-16, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, הוציא לאור את ספר " דרכי הגמרא " לגאון רבי יצחק קנפנטון בשנת שס"ג – 1603 . ואף זו יסוד להניח כי ספר המלכות נתחבר בדרעא, בידי רבי דוד הלוי, במאה ה-.16 .

שכן, כפי שהודיעני בטובו הרב שלמה עמר, מצוי בידיו כתב יד שלם של ספר זה, הכולל הקדמה ובה מצוין בבירור, שהמחבר הוא רבי דוד הלוי. בהקדמה לכתב היד, שהייתה לנגד עיני בנוסח מודפס לעיון חטוף, מציין רבי דודו, כי הוא בא מפאס, שם למד לפני הרב יהודה עוזיאל.

Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

colomb-bechar

Le sort qui leur était fait au Maroc, où leur statut était particulièrement défavorable, avait poussé de nombreux Juifs marocains à fuir leur pays déjà, après le Décret Crémieux, pour aller vivre en Algérie

Il est, a priori donc, tout à fait logique qu'après 1903, les Juifs du Blad es Siba aient opté pour la sécurité et la France, quand l'opportunité s'est présentée à eux. D'après Michel Lesourd, les tout premiers se sont installés à Beni Ounif, dès le début des travaux de pro­longement de la ligne de chemin de fer d'Ain Séfra, en 1904, vers Beni Ounif, Ben Zireg, puis Colomb-Béchar

Youssef Dahan accompagnait les légionnaires, auxquels il vendait des boissons. Lorsqu'il parvint à Colomb-Béchar, il construisit deux baraques en bois pour poursuivre ses activités, sous la protection de l'armée française.

Youssef DAHAN sera suivi, assez rapidement des gens du Tafilalet ; ce seront les AMOUYAL, ABEHSSERA, BENCHETRIT, BENITAH, TORDJMAN… Ces premiers arrivés à Béchar trouvèrent sur place un très petit nombre de coreligionnaires vivant parmi les populations indigènes : avant 1903, le premier habitant juif attesté, de source officielle, aurait été, M. Youssef Aboukrat ; venu du Tafilalet, il vivait parmi les Musulmans de l'ancien Ksar de Tagda et s'adonnait à l'élevage de caprins et ovins ; accompagné d'une escor­te à cause de l'insécurité qui régnait alors dans la région, il allait vendre son bétail aux membres des tribus Doui Mne' et Ouled Djrir

A cette époque, des marchands et caravaniers juifs du Tafilalet – des artisans aussi, comme ce Khelifa bijoutier de Kenadza, rencontré à Figuig par Isabelle Eberhardt – parcouraient le secteur, en suivant les caravanes, de vil­lage en village pour vendre des épices, des tissus et des peaux. Parmi eux, le grand-père Assouline, MM. Abraham Amoyal, Iossef Benichou, et Israël Benitah qui, longtemps avant de se fixer à Colomb-Béchar et d'y faire souche, ont sillonné les pistes du sud. Vêtus comme les populations indigènes, ces Juifs qui avaient assimilé les cultures de leurs voisins (ils parlaient parfaitement les langues berbère et arabe), étaient à leur aise, autant que pouvait le permettre l'état d'insécurité dans lequel ils vivaient

אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי-נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה'

הבנייה המוסלמית סיכנה את ההראסלאם-ירושלים

בעשור האחרון, לאחר שלאורך שנים האשימו גורמים מוסלמיים מכל רחבי העולם את מדינת ישראל כי היא חותרת למוטט את מסגדי הר הבית, נוצרה סכנה ממשית להתמוטטות חלקו הדרומי-מזרחי ופגיעה במסגד אל- אקצא. זאת, דווקא כתוצאה מפעילות בנייה מקיפה של המוסלמים בחלק זה של ההר והכשרת אורוות שלמה כמסגד תת-קרקעי.

המוסלמים התכחשו תחילה לסכנה זאת, ואף הערימו מכשולים רבים בדרכה של ממשלת ישראל ורשויותיה שניסו לטפל בסכנה.  הטיפול בחללים עתיקים שנחשפו במהלך חפירות ארכיאולוגיות ישראליות לאורך השנים מתחת לאזורי מגורים ערביים בירושלים העתיקה, במסגרת החפירות הארכיאולוגיות, הציל במקרים רבים את הבתים שמעל משקיעה והתמוטטות. קמרונות מעוותים שעליהם נשענו איזורי מגורים שלמים, קיבלו תמיכה. בורות ספיגה שניקזו אשפה וביוב אל תוך חללים ואולמות עתיקים הוחלפו במערכות ביוב מודרניות.

 במקרים אחדים התנו חלק מבעלי הבתים המוסלמים את הסכמתם להצעת הרשויות הישראליות, לטפל ולשקם חינם את מערכות הביוב והסניטציה, שערערו את יסודות בתיהם, בשיפוץ כולל של בתיהם ודירותיהם. למעשה סחטו בעלי בתים אלה את שלטונות ישראל בתמורה להסכמתם להתקין מערכות ביוב ראויות שימנעו ערעור של יסודות בתיהם ופגיעה בעתיקות ובאוצרות תרבות הטמונים במעבה האדמה.

אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי

לאורך השנים ביקרו בחשאי משלחות של אנשי דת מוסלמים ובכלל זה ראשי הוואקף והמועצה המוסלמית העליונה, בחפירות הארכיאולוגיות לאורך הכותל המערבי ולאורך הכותל הדרומי. תגובותיהם באותם מעמדים היו חיוביות, ועמדו בסתירה מוחלטת להתקפות הפומביות על ישראל ולהאשמות בדבר כוונה למוטט את מסגדי הר הבית.

במהלך הביקורים הללו הביעו ראשי הדת המוסלמית חשש מחשיפת עמדותיהם ברבים. במקרה אחד לפחות, שילם איש מקצוע מוסלמי במשרתו, לאחר שהביע בפומבי דעה חיובית על החפירות הארכיאולוגיות הישראליות

החפירות הארכיאולוגיות כמפעל מדעי ותרבותי מפואר

החפירות הארכיאולוגיות שישראל ערכה לאורך השנים סביב הר הבית הן מפעל מדעי ותרבותי מפואר, שהתנהל בפיקוח מקצועי והנדסי, תוך הקפדה על אמצעי בטיחות. החפירות התנהלו בגלוי, וביקרו בהן מומחים מתחומים שונים מכל רחבי העולם ובכלל זה נציגי אונסק"ו,תוצאות החפירות הללו ופרסומן אפשרו לכל שוחרי התרבות, המדע והדת, בני כל העדות – יהודים, נוצרים ומוסלמים, ללמוד אותן, להזדהות עמן וגם להתחבר באמצעותן אל עברם. עבודתם של הארכיאולוגים הישראלים תרמה משמעותית גם לחשיפה וללימוד תקופת הזוהר של האסלאם בארץ ישראל. ראוי לציין במיוחד את גילוי ארמונות שושלת בית אומאיה מדרום להר הבית. טבעי, עם זאת, שמדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, לא נותרה אדישה אל מול ממצאים מתקופות קדומות שחפפו את המקורות ההיסטוריים וכתבי הקודש היהודיים, והדברים זכו לתשומת לב ציבורית רבה יותר

תודות

אני מבקש להודות לשורה של מוסדות ואישים שסייעו בעדי במהלך איסוף החומר לעבודה: רשות העתיקות, הקרן למורשת הכותל, מבט לתקשורת פלסטינית, ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון), ארכיונים של עיתונים יומיים, הספרייה הלאומית, אנשי הספרייה ביד בן צבי. תודה מיוחדת לתא"ל (במיל') שלום הררי, לארכיאולוג מחוז ירושלים ד"ר יובל ברוך, למנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן, ולרב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ. שני האחרונים פתחו בפניי דלתות רבות שסייעו לי להגיע לחקר האמת. המקורות שעליהם נסמכתי מצוינים במראי מקום לאורך המחקר, אולם שלושה ספרי יסוד שעליהם נסמכתי ראויים לציון: 'מלחמות המקומות הקדושים' מאת עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, 'מירושלים למכה ובחזרה' של פרופ' יצחק רייטר, וספרי שלי – 'הר המריבה', שמעט מתכניו שולבו כאן מחדש. היכרותי הקרובה עם סוגיית הר הבית, שבה עסקתי שנים במסגרות עיתונאיות ומחקריות, וביקוריי במקום לאורך השנים, סייעו בידי במהלך העבודה. בשונה מפרסומים אחרים שסייעו בידי לבנות את התשתית לדברים, מתמקד פרסום זה בעלילת 'אל-אקצא בסכנה', מעמיק בה ובונה נדבכים חדשים ונוספים על פרסומים קודמים בעניין זה. מסיבה זאת נוגע החיבור רק מעט בשורה של סוגיות חשובות נוספות הקשורות לעניין הר הבית, ורק באופן שמקל על ידיעת הרקע והבנת השתלשלות עלילת 'אל-אקצא בסכנה'. נעזרתי רבות גם בשורה של פרסומים שעניינם הארכיאולוגיה של ירושלים ובמאמרים שהתפרסמו במסגרות אלה. ראויים לציון הספרים והמאמרים של פרופ' דן בהט, ד"ר אילת מזר, ד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' רוני רייך, ד"ר גדעון אבני ותמר וינטר. תודה מיוחדת לפרופ' יצחק רייטר שקרא את כתב היד, העיר הערות מועילות ושרבות נעזרתי ונסמכתי על פרסומיו ומחקריו, לד"ר גבריאל

ברקאי שקרא אף הוא את כתב היד, מנע ממני שגיאות והעיר הערות מועילות ומחכימות, ולד"ר אייל מירון העורך המדעי, שלא חסך מאמץ בהעמדת החיבור על אדנים יציבים וראויים. אני מבקש להודות גם לאכסניה שבה מתפרסם מחקר זה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ובייחוד לנשיא המרכז, ד"ר דורי גולד, ולמנהלת המרכז, גב' חיה הרשקוביץ, שהערותיהם האירו ותרמו רבות, וכן ל'ספריית מעריב' ועורכה דני דור, שחברו ל'מרכז הירושלמי', בהוצאת הספר לאור. תודות גם לאיש 'המרכז הירושלמי' טומי ברזי שסייע בהפקת הספר. מובן שהאחריות לנאמר היא עליי בלבד.

הקישור לספר השלם באינטרנט……למי שמעוניין….

http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf


דיוקנו של שקר ספריית מעריב • המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

צדיקות ביהדות מרוקו.אליעזר בשן

צדיקות ביהדות מרוקו.נשות חיל

זוהי הרשימה בשלמותה, אותה מביא יששכר בן עמי בספרו " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם "

פרק בפני עצמו, הן הנשים הצדיקות הזוכות להערצה. בארץ בהמרובים כל כך הרבה קדושים הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, טבעי היה לצפות למצוא קדושות בקרב הנשים, ואכן המחקר העל  השמות של עשרים וחמש צדיקות אלו שעל קברן משתטחים. הן נקראות לרוב בתואר " לאלה " ( גברת) ולפעמים אמא או בנת . יש כמה צדיקות שהדומה לקדושים, זכו לתהילה לאומית והיו מוכרות לכל יהודי מרוקו, ואחרות שהיו מוכרות באזור מסוים, ולפעמים רק על ידי כפר או כמה משפחות.המחבר אינו מנדב תאריכים מדויקים, ויש קברים שבכלל לא הגיע אליהם, כיוון שהגישה הייתה קשה, כך הוא מציין בספרו.

   אלכוואאתאת – סכורה.

אלה שתי אחיות, לפי מסורת המקום, הן התפרסמו בחייהן במעשי צדקה רבים שעשו. לא ידועים פרטים נוספים, אפילו לא שמותיהן. קבריהן משמשים מקום עלייה לרגל לגברים ונשים, גם לא ידוע תאריך קבוע לעלייה לרגל זו. גם מוסלמים העריצו אותן.

   אמא אסתר – מוגאדור.

שמה המלא הוא אסתר ארטבאז. קבורה בבית הקברות המקומי.

   בנת אל-חמוסתאורירת.

   לאלה לונה בת-כליפארבאט.

התפרסמה במסירותה לרבי יהודה גדול גלעד בחייו ולאחר מותו. היתה צדיקה בראבאט בשם לונה בת-כליפא, היתה מטפלת במדיק בשם רבי יהודה גדול גלעד וכאשר נפטר טפלה במציבה שלו. היתה בת מאה ושלושים שנה כשנפטרה, השתטחו על קברה בזכות זו שטיפלה בצדיק, היתה מרפאת אנשים בפרט בגרון.

   לאלה מימה – תאביה ליד תאליוין.

אישתו של רבי ישראל הכהן הקבור באותו מקום.

   לאלה מרים – נטיפה.

אודות צדיקה זו, ממקור אישי, אימי ילידת המקום יש הרבה סיפורים ונערצת מאוד על ידה, עד עצם היום הזה. נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. היתה נערצת גם על המוסלמים.

 

   לאלה סול הצדיקהפאס.

סיפורה של זו הצדיקה ידוע לכל.

   לאלה סוליקה ועקניןתיכיראת.

סוליכה ועקנין, אמם של משפחת איית דאחו, היתה צדיקה שאין דומה לה, נהגה לצום, צמה שישים פעמים ששה ימים ( בערבית זה נקרא – אסתייא –

 ( הערה אישית שלי בעלה של אחות סבתי מצד אימי, נהג לעשות כך, ובערב שבת, כיוון שמיעו היו יבשים, מלבד הקידוש והמוציא, היה אוכל כציפור. חזר על זה כעשר פעמים בחייו ואף ערך סעודת מצווה כשהגשים את חלומו, זמן קצר לאחר מכן עלה לארץ נפטר בשיבה טובה וקבור בירושלים. זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל

   לאלה סעדה – קזבלנקה.

לפי מסורת אחת הייתה אשתו של רבי אליהו מקזבלנקה ולפי מסורת אחרת שייכת למש]חת אוחנה. היא קבורה ליד קברו של רבי אליהו מקזבלנקה, זה ליד זה.

   לאלה סעדה אלפסי – ארבאלו ליד אוריקה.

קבורה בפתח בית הכנסת שבו מצוי הקבר של רבי שלמה בן-לחנס. ליד הקבר מקום להדלקת נרות. על נמצאה הכתובת הבאה " מצבת קבורה הזקנה הכשרה סאעדא אלפסי הה' כנה אחת מנשים חברת חסד ואמת המילדת פאקדה של החכם רבי שלמה בן-לחנס נלבע " כ"ג שבט 5738.

   לאלה סעדה בנת אשקלוחתאסדרמת.

קבורה בבית הקברות של תאסדרמת, ליד תלוואת, בית הקברות עתיק מאוד. לפי המסורת רוב המציבות שייכות למשפחת אשקלוח. לא ידוע מקום הקבורה המדויק של הקדושה, ולכן כל בית הקברות נחשב לקדוש. לא ידוע גם מתי היא חיה, סעדה בנת אשקלוח והתפרסמה מאוד בצדקתה. גם המוסלמים משתטחים על קברה.

   לאלה ספיה – אגאדיר.

קבורה ליד אגאדיר בתוך בית קברות יהודי עזוב. המוסלמים טוענים לבעלות על הצדיקה ואומרים שהיא מוסלמית, והיא בתו של סידי ברהים ועלי וטראלימין. אין להם שום הסבר למה היא קבורה בבית קברות יהודי. בגלל לחץ המוסלמים היהודים אמנם טוענים שלאלה ספיה היא יהודיה, אך הם אינם מתערבים במעשיהם של המוסלמים.

   לאלה ספיה – ליד סוק אלכמיס.

קבורה על הר גבוה לא רחוק ממולאי יעקב. לפי מסורת אחת היא בתו.

   לאלה סתי בן – סאסורבאט.

נקראת גם אימא סתי, הייתה ידועה כצדיקה גדולה.

   לאלה צדיקה – אימין תימוגה.

לפי המסורת היא צדיקה קדומה מאוד.

   לאלה קאפיה – אנזור.

לפי המסורת, קבורהמתחת לאבן גדולה  המונחת לא רחוק מקברו של סידי בועיסא וסלימאו. האבן עצמהנקראת לאלה קאפיה.

   לאלה רבקה מבני-משהמראכש.

היא אחת מבני משה שלפי מסורת יהודי מרוקו, הם יהודים בני דורו של משה הבאים לעזור ליהודים בעת צרה. היא נערצת גם על ידי המוסלמים ונקראת בפיהם סידי בל עבאס. סידי בל עבאס היה במראכש וקוראים לו סידי בל עבאס שבתי.

   לאלה רחימה הכהניתאיגידי.

נקראת לרוב אימא רחימה הכוהנית. לידה קבורים לפי המסורת, שבעה מבניה. ההילולה שלה נערכת בז' באדר. התפרסמה בצדיקותה הגדולה, היהודים נהגו להשתטח על קברה לשחוט ולערוך סעודה.

   לאלה שמחה רובן – ליד תאזנאכת.

קבורה על הר מצפון לאנראז, ליד תאזנכאת.המחבר מספר שלא יכול לעלות אל קברה, יען כי ההר גבוה מאוד. גם המוסלמים קוראים לה לאלה רובן.

   לאלה תאקרקוזתתאקרקוזת.

במקום הקבורה ישנה בריכה הנוצרת ממעיין ומימיה משמשים לריפוי. יהודים ומוסלמים טוענים לבעלות על הקדושה, אמנם יהודים רבים מאוד מודים בכך שהיא מוסלמית.

זוהי הרשימה בשלמותה, אותה מביא יששכר בן עמי בספרו

חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.- אליעזר בשן

חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.נשים יהודיות

פרק ראשון – תביעות כספיות של אלמנות 1733 – 1894

הקשרים המסחריים בין בריטניה למרוקו באמצע המאה ה- 16 – בריטניה סיפקה נשק ואריגים מוכנים למרוקו ורכשה ממנה חומרי גלם, כגון צמר, עורות ונחושת. הקשרים טופחו על ידי המלכה אליזבט 1558 – 1603.

משנת 1577 ואילך מונו קונסולים בערי המסחר במרוקו כדי לייצג את האינטרסים של הסוחרים הבריטים שישבו בערי החוף של מרוקו. ב – 1855 נוסדה החברה Barbary Company לשם עידוד הסחר של הבריטים במגרב.

אחרי 1640 ייצגו את בריטניה קונסולים בתיטואן ובסלא. ליהודי מרוקו היה חלק בקשרי המסחר הדו סטריים, מהם שרכשו זיכיונות מהסולטאנים, מהם שכיהנו בתור תורגמנים לנציגים הבריטיים. בדורות שלאחר מכן כיהנו יהודים גם כסוכנים קונסולריים או כסגני קונסולים של בריטניה במרוקו.

בתקופת שלטון בריטניה בטנג'יר – 1661 – 1684 היה שלמה פאריינטה תורגמן לארבעה מושלים בריטים של העיר. לאחר כיבושה של גיברלטר על ידי בריטניה ב – 1740 הוגברה הפעילות המסחרית. כך, למשל, סיפקו יהודים מטנג'יר בקר למחנה הצבא הבריטי וגם יהודים שהתיישבו שם השתלבו בפעילות זו.

במאה ה – 18 השתתפו יהודים שהיו מקורבים לסולטאנים במשאים ומתנים להסכמי שלום ומסחר בין מרוקו למדינות אירופה, ובהן בריטניה.משה בן עטר מסלא ושותפו ראובן בן קיקי תיווכו בהסכם כזה ב – 1721 וב – 1729.

 התורגמן היהודי בסלא שנידון בתעודה שלהלן פעל בשנות השלושים של המאה ה – 19. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה – 18 ידוע על שני יהודים שכיהנו בתור סגני קונסולים בשירותיה של בריטניה במרוקו ;

יצחק לארהLara כיהן בטנג'יר משנת 1741 עד 1752, ועד 1755 – בארזיליה. יצחק דיאו קארוואלו Isaac Diaz Caravalho יליד גיברלטר, היה סגן קונסול בטנג'יר סביב 1750.

תעודה 1

אלמנתו של שלום נהמיאש, סוחר ותורגמן לסגף הקונסול הבריטי בעיר סלא, מבקשת סיוע כספי

To The King's Most Excellent Majesty

The humble Petition of Rachael Namias Widow of Salom Namias Sheweth

That y[ou]r petitioner said Late Husband for severall years resided in London and acted in the Capacity of a Merchant, and the better to carry on his business about Six years ago went over to Salle in the Kingdom of Barbary carrying with him not only all his own Effects but also the Effects of Several Merchants of this Nation to dispose thereof to their best advantage

That your pet[itione]r's said Husband following his business in the s[ai]d City at the time when the Moors made a prize of an English Vessel and brought her into the Said port of Salle; whereupon John Leonard Solicofre Esq[uire], Y[our] Majestie's consul then residing in the said City, applied to y[ou]r Pet[itioner]'s said husband and desired that in regard yo[ur] petitioner's said husband understood the English and Arabic Languages, he would serve as his Interpreter] and thereby assist him in claiming and procuring the s[ai]d Ship's Release

That y[ou]r Pet[itione]r's said husband being always ready to do the British Nation all the services in his power did in pursuance to the said Consul's request attend him to the Emper[o]r of Morocco and according to the custome of the said Country acquainted him with the said Consul's business and desired to have restitution of the said pretended Prize, which so Exasperated the said Emperor that without any other Cause he ordered y[ou]r Petitioner's] said husband to be burnt alive and all his Effects should confiscated to the said Emper[o]r's use, which dreadful! command was immediately put in Execut[io]n, and thereby y[ou]r Pet[itione]r was deprived of the best of husbands and of the common necessaries of life.

That y[ou]r Pet[itione]r has an old infirm Mother and two Small children wholy unprovided for, and as y[ou]r Pet[itione]r's said husband Lost his Life and fortune for the benefit of Y[ou]r Majestie's Subjects in assisting the Said consul in Manner aforesaid

Your Petitioner] most humbly prays your Majesty to take this her

deplorable case in to consideration and to grant her such Relief as your Majesty in your great Wisdom shall seem meet

And y[our] Pe[titione]r shall ever pray etc

Petition of Widow Namias whose Husband was burn'd at Mequinez

תרגום

בקשתה של רחל נחמיאש אלמנת שלום נחמיאש מהוד מלכותו המלך בעלה המנוח גר בלונדון שנים מספר. לשם ביצוע מסחרו עבר לפני כשש שנים לסלא שבממלכת ברבריה, ונטל עמו לא רק את סחורתו, אלא גם את סחורתם של סוחרים אחרים של אומה זו לשם תועלתם.

באותו זמן תפסו המאורים אנייה אנגלית והביאוה לנמל סלא. ג׳והן ליאונרד סוליקופר (Solicofre), הקונסול של בריטניה בנמל סלא, פנה לבעלה, לאור ידיעותיו באנגלית ובערבית, וביקשו שישמש תורגמן, וכך יטפל בשחרור האנייה. בעלה היה תמיד מוכן לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו, ובהמשך לבקשת הקונסול פנה לסולטאן של מרוקו לפי הנוהג בארץ זו בבקשה להחזיר את הביזה.

הדבר הרגיז את הסולטאן עד כדי כך שפקד לשרפו בעודו חי ולהחרים את כל רכושו לשימושו של הסולטאן. פקודה נוראה זו בוצעה מיד. כך אבד כל רכוש בעלה והיא נשארה חסרת כול. יש לה אם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא כל מטה לחם. ומכיוון שבעלה הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי הוד־מלכותו בסיוע לקונסול הנ״ל, היא מבקשת לקחת לתשומת לב את עניינה המצער, ולהעניק לה סכום שלפי חכמתו יספק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר