ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר ארבע- אריאל קרסנטי.
אריאל קרסנטי.
הראיון נערך ב־24 באוגוסט 1999, בביתו בירושלים.
נולדתי בשנת 1951 בעיר קזבלנקה. בשנותי הראשונות למדתי בבית ספר צרפתי. יכולתי להמשיך ללמוד בבית ספר צרפתי ולהיות מהנדס. למה ללכת לבית ספר יהודי שאין בו רמה לימודית עם ילדים שלא יודעים צרפתית. התלבטתי, ולבסוף למדתי מהכיתה השישית ועד הבגרות בבית ספר יהודי של ״אוצר התורה״, שמנהלו היה הרב משאש, בוגר ישיבת אקס לה בן. היו בינינו למדנים מקומיים מפאז, מקנאס, ומארקש, שלא בלעו את מה שהליטאים הלעיטו אותם כי היתה להם מסורת מהבית. המנהל של ״אוצר התורה״ היה ליטאי שלא התחשב בהם. כל פעם שביקשו ממנו שיעשה כך או כך הוא בחר בדרך ההפוכה. למדתי חמש או שש שנים בבית ספר שלמדו בו חצי יום חול וחצי יום קודש. התחושה בחינוך היהודי היתה שמי ששולט בישיבה הוא גורם מבחוץ, הוא שנותן את הטון והדברים נעשים בשיתוף פעולה מלא של הרבנים המקומיים. אצל הבנות שלטו חב״ד, אצל הבנים שלטו הליטאים. זו היתה התחנה שלפני אקס לה בן.
ש: הגעת כיהודי דתי ומודרני לבית ספר שמגדיר את עצמו ״אולטרה אורתודוקסי״. איך הסתדרת?
ת: לא ידעתי שהישיבה היא כזו. הגענו, קבוצה של ילדים, ועשו איתנו ככל העולה על דעתם, כי הילדים נתנו כבוד למי שטיפל בהם. למעשה התחלתי שם תהליך של חזרה בתשובה לפי השיטה שלהם.
ש: האם ביקשו ממך להפסיק ללמוד מתמטיקה, הרי עשו שם בגרות.
ת: כן. הם היו חייבים ללמד גם מתמטיקה שאם לא כן הילדים מצרפת לא היו לומדים שם. בעל כורחם הם הנהיגו לימודי חול.
ש: הרגשת שבכוונתם לנתק אותך מהלימודים המודרניים ולהפוך אותך לתלמיד קודש בלבד?
ת: כן, בהחלט. למדנו גמרא בבוקר ומוסר בערב. לימדו על גדולי התורה של ליטא, על החפץ חיים. זה היה הרב החדש שלי. כל סיפורי המוסר היו על החיים בליטא.
ש: ומה עם הרבנים שלך, גדולי התורה ממרוקו?
ת: קראו להם: ״Les Arabes de Fasse״ (״הערבים של פאז״).
ש: האם התלמידים שלמדו שם לא חזרו מאוחר יותר למסורת של בית אבא ממרוקו?
ת: אני מכיר רבים שלא חזרו. הייתי בשנת 1984 בביקור בכולל בדרום צרפת. שמעתי שם תפילות עם ניגון אשכנזי, זה הרגל בלתי הפיך.
ש: מה הרגשת בישיבה של אקס לה בן ומה הרגישו חבריך?
ת: הרגשתי גרוע מאוד, והיו חברים רבים שהרגישו כמוני. היו ימים שהרגשתי שאפשר למות בישיבה, לא למות באוהלה של תורה. היו ימים שממש רציתי לתלות את עצמי שם.
ש:אבל יצאו מהישיבה באקס לה בן גם הרבה אנשים מרוצים.
ת: רק מי שנכנס לישיבה כשהיתה לו כבר חשיבה מסודרת. מי שהגיע לשם והישיבה היתה ממילא במסלול שלו, למרות שגם במקרה כזה חלה סטייה במהלך חייו. אבל מי שהלך לשם כי לא ידע במה לבחור, ומי שנקלע לשם במקרה והמקום לא התאים לו נהרס. היו רבים כאלו.
ש: איך הגיעו לשם תלמידים, הרי היה צורך בשיתוף פעולה של ההורים.
ת: אמא שלי, שהכירה את המקום הזה, חשבה שהוא טוב. היא לא ידעה שהבן שלה לא מתאים להיות רב. אצלנו במרוקו האנשים שעוסקים במסחר מרוויחים כסף ותורמים אותו לתורה, אבל לא חיים מהתורה, ולא נמצאים כל היום בתוך התורה. אני משמש היום מעין גלגל חמישי בבית הכנסת שלי. כל פעם שצריכים משהו אני הולך לשם. אין תוקע, אני ממלא את תפקיד התוקע. אין חזן, אני משמש כחזן. אני חזן? אני הרי לא חזן. אני גם לא אומר על עצמי שאני בעל תקיעה, כי בשביל להיות בעל תקיעה נדרשת הכנה רבה. מה שאני רוצה להגיד הוא שכשאני נדרש למשהו אני תמיד נמצא פה למלא את החסר, אבל זה לא המקצוע שלי. הייתי כמו מישהו שמכניסים לחדר חשמל והוא נשרף. פרקו אותנו ממה שהיה לנו ולא נשאר לנו דבר שיקשור אותנו לסביבתנו הטבעית. פחדנו לדבר עם ההורים שלנו. לא ידענו אם האוכל שלהם כשר או לא כשר. היינו מבולבלים. כשחזרתי הביתה והתחלתי להתפלל שחרית, אבא שאל אותי, ״אתה עצבני״? שאלתי ״למה״? והוא אמר לי ״מה אתה מתנענע״? אמרתי לו, ״ככה לימדו אותי בישיבה״. הוא הוריד ממני את התפילין. חזרתי והתפללתי בשקט. מגיעה השעה שתים־עשרה יושבים לאכול. אני יוצק את המרק ואני לא יכול לאכול.
ש: למה? האוכל של ההורים שלך לא כשר?
ת: ככה אמרו לי בישיבה. הכניסו לנו את זה בכוח לראש. אמא שלי, שמכירה את הסיפורים של החזרה בתשובה, הבחינה באלפית שניה שאני ספק אוכל ספק לא אוכל, הרגשתי איום ונורא. חשתי את עצמי כמי שאין לו שיניים. אמא אמרה לי:
״בני, שמע מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. אנחנו דתיים ושומרי כשרות, אבא שלך הוא הרב שלך, הוא ראש הישיבה שלך ועכשיו אתה אוכל את המרק״. ואז התחלתי לחיות מחדש. אבא, שראה שאני מתחיל להכין דרשות בבית, התחיל לקרוא לי רבי יהודה; אמא שלי, שראתה שאני מתחיל לדרוש אמרה, ״אתה לא חוזר לישיבה״. אני זוכר שכשהייתי בן עשר או אחת־עשרה היו להורי חברים שהילדים שלהם חזרו בתשובה. אמא אמרה שהילדים האלו נסעו לפולניה ל״חפץ חיים״ ולא חזרו. חשבתי אז כילד שהם נשארו שם בכולל ולא חזרו. כששמעתי בפעם הראשונה שישנם צעירים שבגלל הפדגוגיה החינוכית בישיבה השתגעו, התחלתי להבין מה זה לא חזרו. בישיבה, כשרב היה עובר היו מנשקים את הרצפה. אז לא יכולתי לומר דבר, עכשיו אני יכול. בדקתי עם עוד חברים, האם אני יוצא דופן בהרגשותי והסתבר לי שאני לא לבד. הם תפסו ילדים בגיל המעבר, בין ילדות לבגרות. יש אנשים שהלכו לשם והצליחו, עבורם הישיבה היתה תקופת הכשרה ומעבר לקריירה מצליחה בתחום הדת. מי שנתפס להוויה הזאת, נתפס, אבל היו רבים שסבלו.
ש: אם מדובר רק בילדים בגיל המעבר, למה כל המפעל הזה הצליח, ישנם אלפים של בני תורה שהפנימו את הדרך הליטאית.
ת: אם תיכנס לעולם הזה תבין. ילד שמגיע לישיבה בגיל שתים־ עשרה ויש לו רב שמרביץ בו תורה, לילד הזה אין אפשרות בחירה אחרת. כשהיו לי בעיות בישיבה ההורים שלי היו עדיין במרוקו. חזרתי למרוקו מספר פעמים כי המצפון שלי משך אותי לשם כמו מגנט. הביקור בבית אפשר לי לחזור ללימודים. משהו התקלקל ברוחי ובנפשי אבל הקשר עם המקורות ועם אבא ואמא שמר עלי והוא אפשר לי לשמור על שפיות מסוימת ועל הזהות שלי. בבית שלנו היה מסדרון של עשרה מטרים. כשפתחתי את הדלת וראיתי את אבא שלי עושה מנחה, הבנתי שהוא שרוי עם אלוהים שלו. הורדתי את האף והלכתי לחדר שלי. אמרתי לעצמי שאצלי בבית יש אלוהים. בישיבה אין אלוהים, בישיבה אלוהים זה ראש הישיבה.
ש: האם אתה אומר שילד מרוקאי שהלך לישיבה ליטאית התנתק למעשה מבית אבא ואמא?
ת: הילדים המרוקאים האלה מתחלקים לשני סוגים, אחד שאתה פוגש ואחד שאתה לא פוגש. התורה דיברה על חמישה בנים. חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול. מי החמישי? מי שלא נמצא. מי שהלך מהישיבה. אולי פרש, אולי התחתן עם גויה. בצרפת חיים עשרות בוגרי אקס לה בן ש״לא קיימים״. אני חי בישראל כי אני חש שעלי להעיד על עברנו, לעשות משהו. לכן אני הולך לתזמורת האנדלוסית, שומע מוזיקה ורואה הופעות של מחול מזרחי.
ש: אתה רוצה להגיד שיש רבים שעדיין סובלים מאותה תקופה אך הם אינם מדברים?
ת: נכון, נכון. גם מבין אלו שעוסקים בדת וגם מבין אלו שעזבו את הדת בגלל הישיבה. איננו יכולים לדבר איתם כי הם אינם נמצאים. זה הילד החמישי. ישנם אלפים כאלו. רבים נשארו בצרפת, אולי התחתנו עם מקומיות והקשר איתם אבד. אחרים נשלחו על ידי ההורים לישראל והפכו לחילונים. הם ניצלו במידה מסוימת.
ש: אתה ממש מאשים?
ת: הם עשו הכל כדי להרחיק את הילדים מההורים. הם קבעו שאמנם יש לנו אבא ואמא ביולוגיים, אבל מהיום הרב מחליף את מקומם של ההורים שלנו. ״איש אמו ואביו תיראו ושבתותי תשמרו״, כך אמרו לנו: אני הרב ממלא את מקום ההורים שלך ואני הסמכות העליונה. היתה כאן כוונת זדון, ולעולם לא ישכנעו אותי שהיה כאן שיקול אחר. רק האינטרסים שלהם היו קיימים. לא נוכל לדעת איזו השפעה פסיכולוגית היתה להם על הילדים, הם הפחידו אותם עד מוות. שום דבר לא שייך לך, הכל שייך לאלוהים. היתה להם תודעת בעלות מוחלטת עלינו.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר ארבע- אריאל קרסנטי.
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי
פתגמי יהודי מרוקו – אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו
מתוך הספר " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם
יששכר בן עמי – הוצאת ראובן מס, ירושלים תשל"ו
פרסום זה מתבסס על כתב־יד יחיד ממרוקו, השייך לארכיון לפולקלור בישראל. אסף את הפתגמים, החל משנות העשרים של מאה זו, מר וואחנון יהודה, יליד העיר פאס (כיום כבן 85). רוב הפתגמים באו מקשישה אחת אשר מפיה רשם אותם. יש לנו איפוא ענייו עם פתגמים שרובם ככולם קשורים לעיר אחת, שהיא, כאמור, פאס
מעט מאוד פתגמים יהודיים ממרוקו עומדים לרשות החוקר הרוצה באמצעות סוג ספרותי זה לעמוד על עולמה התרבותי של יהדות ארץ זו.
השימוש בפתגמים אצל יהודי מרוקו נחשב לסימן־היכר של הבנה וחכמה. דברים רבים נרמזים בפתגם, והשומע צריך להבינם. מובן, כי העיקר בפתגם הוא האפשרות לבטא בצורה תמציתית וקולעת סיטואציה מסוימת, נסיון מסוים בחיים, השקפה מוסרית וכו', למרבה הפליאה כמה וכמה מן הפתגמים המובאים כאן אינם ברורים דיים.
לפי דעתי, זה מצביע על עתיקותו של פתגם כזה. הפתגם השגור בחברה מסוימת ובתקופה מסוימת חדל מלמלא תפקידו בתקופה מאוחרת יותר. הדבר נכון יותר לגבי פתגמים המכילים מוסר־השכל או שהם בבחינת סיכום של חוויה מרעישה שהיתה ידועה לכול. במרוצת הזמן נעלם הזכר לחוויה זו והקשר בינה ובין הפתגם נותק, ומכאן נובע, שהפתגם אינו מובן. לעשרה פתגמים לא מצאנו שום פתרון, ולכמה מן האחרים הצענו לפעמים הסבר שאינו אלא השערה. אני רוצה להודות כאן למר שאול זיו על עזרתו הגדולה בתרגום מונחים ערביים ובהסבר פתגמים סתומים. כן נתונה תודתי למר מאיר לוי, שהואיל לעבור על התרגום והציע הרבה תיקונים ושיפורים
לא הבאנו מקבילות לפתגמים מן הספרות העברית לסוגיה, דבר שהיה מרחיב את מסגרת המאמר מעבר לפרופורציה שנתחמה לו, והסתפקנו בציון מקבילות מן הפתגמים המוסלמיים הרווחים בצפון אפריקה, מרחב ־התרבות שבו עוסק מאמרנו.
בדיקה שטחית של הפתגמים מגלה שמוסד המשפחה והיחסים החברתיים בכלל תופסים מקום נכבד במחשבת העם. על־פי־רוב באים הפתגמים לשם קביעת נורמות מסוימות ולסיכום נסיון של דורות. הזכרת ״אלוהים״ אינה מצביעה על התעמקות ביישות מופשטת, אלא זוהי ״נוכחות״ מוסכמת, המתייחסת לאנשים לפי מערכת מושגים ידועה.
מקום מיוחד מוקדש לענייני אירוח והוא רק בא לאשר עובדה ידועה, עד כמה שעניין זה חשוב לקבוצה זו.
יחסי עבודה, בעיות מקצוע, מסחר, וכן דאגות פרנסה, משתקפים בצורה בולטת במימרות אלה. גם מקומה של ההטפה החינוכית אינו נעדר מהן.
הפתגמים מופיעים כאן לפי סדר האלפבית של הפתגם בלשון היהודית־הערבית. בתרגום ניסינו להישאר נאמנים, ככל האפשר, למקור ולרוחו, אך מובן, שההרקה מכלי אל כלי היתד, בעוכרי הפתגם המקורי, המצטיין במקצב פנימי שקול, במשחק מלים ובמוסיקאליות של צלילים.
על־מנת שלא להכביד על המסגרת, ניתנו הסברים קצרים, וזאת רק בפתגמים שהבנתם קשה.
אנו מקווים, כי בפרסום זה יהיה משום עידוד לפרסום נוסף של פתגמים, ובייחוד של אלפי הפתגמים השגורים אצל יהודי צפון־אפריקה, פרסום שיאפשר לעשות ניתוח רציני של ספרות רחבה זו.
לנוחיותו של המעיין מובא בסוף המאמר מפתח עניינים מפורט הערוך לפי נושאים ומושגים.
1 – אַבִייָאדְךּ ווּאָבייָאד לְמְרָא דִי ווּלְתְךּ
אשריך ואשרי האשד, שילדה אותך
נוסח אחר: אשריך ואשרי האם שילדה אותך.
2 – אְדְנִייָא בְּלוּזִיה, ווּלְאַכרָא פֵזָאה נָאמָא
העולם לפי פנים, ואחרית הימים,בגיהנום
המלים ״לפי פנים״ מעלות, שהמדובר בבעיית פרוטקציה.
פירוש הפתגם: אדם זכה לדבר שלא בצדק, אחריתו בגיהנום.
3 – אַהּ אַהּ, מֵןְ עְמְלְסִי יִלְּקָאה
אה אה, מי שעושה משהו ימצא אותו .
4 – אַוואַה אַוואַה, תְּפְכֵּר חְבִּיבֵק ווַהוואָה, תְּפְכֵּר עְמָאיְילוֹ ווּנְסָאה
הי! הי! זכור ידידך ואהב אותו, זכור מעשיו ושכחהו
למרות אהבתך לידיד, השתדל לזכור את מעשיו הרעים ואז תשכח אותו.
5 – אוֱּזְה זְדִּידָא ווּקְּלְבְ בְּלָא חְסִיפָא
פנים חדשות ולב ללא נקם
נאמר על אדם שרוצה להתחיל דף חדש ביחסיו עם האחרים.
6 – אוּזְה סָארְפָא מָא תְכְפָא ווּאַכָא תוּקְפְהָא בְּלְחְלְפָא
פני זקנה לא יסתרו, אפילו תעמיד קמטים בקיסם
נוסח אחר: ״תייפה״ במקום ״תעמיד״.
7 – אוּחִידַה מְעָא אְללָּאה, ווּלָא מִיָּא מְעָא לְעְבְד
אחת מאת ה׳ ולא מאה מהעבד
נוסח אחר: פגישה אחת עם ה׳ ולא עם העבד. ה׳ סולח לעוון אדם אך לא כן העבד.
8 – אַזִי יָא יִממָּא, נוּרִילְקְ דָאר בוֹי
בואי, אמא, אראה לך את בית אבי
הפתגם נאמר על אדם המגלה אמת גלויה וידועה לכולם.
9 – אוּחִידַה בוּחִידָא, כָּא יִתְכְּלוּ זְבּיְיבָּאת
אחד אחד נאכלים הצימוקים
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי
Agadir-Joseph Dadia
Quand je raconte cette histoire d’œufs de poisson à mon épouse Martine, elle s’en pourléche les babines en répétant avec gourmandise « miam, miam », tel un fin gourmet.
Tout dans mon oncle Shim’on respirait l’enfant de bonne famille. Ne disait-on pas de ma famille maternelle « Dar Ben Tuizer», c'est-à-dire «La Maison Tuizer ». Ce qui dénote une considération certaine, mais surtout l’aisance matérielle dans laquelle la famille a toujours vécu. Le grand-père Hanania a laissé un bon renom. Ses enfants, deux filles et six garçons, ont suivi la voie tracée par lui. A quelle époque la famille Tuizer a quitté Demnate, son berceau d’origine, pour venir à Marrakech ? Probablement au cours du 18ème siècle. Personne ne disait à Marrakech que les Tuizer étaient de Demnate. Pour tout le monde, ce sont des Marrakchis. Il était habituel au mellah de Marrakech de dire que telle famille est de tel village ou de telle ville. Ce n’était pas le cas pour la famille Tuizer. Ils étaient des Marrakchis de souche, après quasiment trois siècles dans Marrakech. Maman me disait qu’elle était capable de dire qu’un tel est de Marrakech et que tel autre n’est pas de Marrakech, à sa façon de parler et à son accent. J’ai rencontré à Paris des membres de familles aisées, et de souche marrakchie, qui ont vécu avec la famille Tuizer. Ils ont toujours considéré maman marrakchie comme eux. J’ai eu l’occasion de le voir par la suite de par le contact chaleureux qu’elle avait avec eux. Cette grande dame a bercé mon berceau, et cette autre a aidé maman à résoudre tel problème.
L’oncle Shim’on s’habillait d’une façon simple, toujours en blanc, et sa skara bourrée d’argent, pièces de monnaie et billets de banque, toujours suspendue en bandoulière au niveau de son bras droit, prêt à sortir la pièce pour le mendiant qui passe. Il aimait la bonne chère et le bon vin. Sur la Place Centrale du Mellah, Rehba d’Es-Souq, il s’allongeait sur une natte sur le côté gauche et discutait paisiblement avec ses amis, tout en grignotant des fruits secs et des sauterelles, ou du maïs en épis bouilli, suivant la saison, et sirotant à l’envi quelques verres avant de regagner son domicile. Fiby née Elfassy, son épouse, avait des doigts de fée. Femme pondérée et d’une grande patience, elle ne prononçait jamais des mots déplacés. Je la trouvais chaleureuse, très proche de notre famille et animée de bons sentiments. J’aimais beaucoup les chemises qu’elle créait et qu’elle cousait pour m’habiller à la demande de ma mère. Maman achetait les tissus et la couleur qui correspondait à mon goût pour chaque chemise, et elle en remettait le coupon à Fiby. C’était des chemises sur mesure à manches courtes ou longues selon l’époque. A chaque fête juive, une ou deux chemises neuves. C’était économique pour maman et à la mesure de son porte- monnaie. Elle n’achetait que le tissu. La confection de la chemise était gratuite bien entendu. Fiby, je pense, ne faisait des chemises que pour ses enfants et les membres proches de la famille. Une fois, j’ai dit à maman que je souhaitais pour la prochaine fête juive une chemise de couleur noire. Cette couleur de chemise était à la mode et je voyais plusieurs personnes plus âgées que moi qui la portaient. Même aujourd’hui je garde le goût pour des chemises noires et j’en ai. Mes chaussures, mes gilets ou pulls, mes manteaux ou pantalons sont noirs. De même mes chapeaux. Tout en trouvant cela austère et d’un mauvais présage. Fiby était aussi une bonne cuisinière et j’ai toujours aimé ses petits plats à Marrakech et, plus tard, à Kfar Atta en Israël.
La joie s’empara de mama Messaouda à l’approche des fiançailles de mon oncle Mardochée. La future belle-famille habitait au mellah vers le fond de Derb Es- Souq, dont le début de la rue, légèrement en pente, commençait à Rehba d’Es-Souq, là où il y avait une petite boutique d’un marchand d’olives noires, et, à peu de mètres de la pente, à droite, un four à pains. En fait cette rue, par une traboule, débouchait sur une placette qui reliait Derb Tabac à A’fir. Je me souviens bien de marna Stwar, la mère de la fiancée, d’Elie et d’Ihya, ses frères, et de sa jeune sœur Madeleine. J’ai oublié le nom des autres sœurs, dont l’une d’entre elles habitait Mazagan. Je me souviens bien de leur accueil chaleureux. De leur sourire. De leur gentillesse. Je me sentais aussi heureux que maman et mon oncle Mardochée. Ce fut la seule et unique fois dans ma vie que j’assistais à des fiançailles. Cette famille, qui allait arriver dans la mienne par le mariage de mon oncle Mardochée et de ma future tante Marie, apportera parmi nous plein d’enthousiasme et de gaieté. Notre famille s’agrandira par l’arrivée de nouveaux membres sympathiques, agréables, serviables, à l’esprit large et ouvert. Orphelins de père, ils vont trouver en mon oncle un nouveau père et une grand-mère, d’autres tantes et
oncles. Un sang nouveau, un air frais, arrivait chez nous. L’amour d’une femme discrète, amour pour son mari et amour pour sa famille. Cet amour de Marie pour son mari, ses garçons et ses filles, pour les membres de la famille Tuizer et de la famille Dadia, était là durant toute sa vie. Ma tante Marie, femme d’intérieur exemplaire et hors pair, nous a toujours gâtés par ses plats et ses gâteaux. Petits plats aux mets variés, riches et sapides. En un mot, succulents. Maman aimait beaucoup Marie et dès les fiançailles. Une tendre et constante amitié les a liées tout au long de la vie. Affection et estime pour la vie.
Elie et Ihya avaient une petite échoppe au cœur du mellah. Une échoppe minuscule. Mais leur cœur et leur goût pour l’ouvrage étaient grands. Ils étaient des artisans cordonniers de premier plan. Chaque veille des fêtes, je me présentais à leur atelier. J’enlevais la chaussure que je portais et je posais mon pied droit sur un morceau de carton qu’Ihya me présentait. D’un coup de crayon habile, il dessinait sur le carton le pourtour de ma plante de pied. Peu de jours après, je revenais à l’atelier et Ihya me remettait une paire de chaussures cousues mains en chevreau souple. J’enfilais les nouvelles chaussures et j’avais la sensation de flotter et de ne pas marcher sur la terre ferme. Je revenais souvent pour de nouvelles chaussures, car celles que je portais, pratiquement neuves, je les donnais aux enfants de Fouifo, principal ouvrier/fournier de mon père, chargé d’enfourner et de défoumer les nombreuses miches de pain, que les ménagères apportaient chaque jour. C’était pratiquement un travail d’artiste qui requérait intelligence, dextérité et un savoir-faire professionnel pour l’exécuter.
Je l’ai écrit dans d’autres textes, et je le redis ici afin de rendre un hommage solennel aux nombreux volontaires qui venaient, été comme hiver, au four le shabbat, pour défourner les nombreuses marmites contenant la délicieuse et traditionnelle skhina.
Chez nous, dans la famille, une bonne entente dans une ambiance sereine régnait toujours. Cette amitié se prolongea en Israël en se maintenant entre nous. Nous, notre génération qui a repris le flambeau de la relève, sans nous en apercevoir à quel moment nous sommes devenus nous-mêmes des pères et des mères de familles avec des enfants à charge. Il y a eu des deuils, nombreux, et nous les avons traversés avec dignité, retenue et abnégation. La douleur brûle toujours au fond de nous-mêmes. Nous savons aussi saisir les occasions des fêtes de famille pour nous retrouver. Le message doit rester intact, vivant et fort, pour ne pas rompre et interrompre le lien ancestral. A chaque génération, nous perdons un peu de nos traditions familiales, et plus particulièrement dans le domaine culinaire. L’essentiel est de maintenir la flamme ardente, enthousiaste et fervente. Cette flamme de la famille brillera à jamais, animera nos contacts et consolidera nos liens fraternels, solidaires et affectueux. Le feu brûlera toujours en souvenir de nos parents et de nos aïeux. Nous leur devons cela, c’est la moindre des choses, par respect de leur mémoire, et, en reconnaissance étemelle, pour ce qu’ils ont fait pour nous. De ce que nous sommes devenus aujourd’hui. Leur sacrifice pour nous a été immense. C’est surtout une manière de les maintenir vivants toujours parmi nous. Certains d’entre eux sont partis avant l’âge, d’autres ont subi une mort violente, inattendue.
Agadir-Joseph Dadia
אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר
ההיסטוריה של מרוקו יודעת לספר על מאבקים קשים ומרים שנמשכו מאות שנים בין אימפריות, כמו אנגליה, גרמניה, פורטוגל, ספרד וצרפת, אשר נלחמו זו בזו על מנת להשיג את השליטה במרוקו. עם תום המאבקים, נערכה במרץ 1912 בעיר פאס ועידת שלום בין המעצמות שבה הוחלט לחלק את מרוקו לשני אזורי חסות (Protectorate), לצרפת הוענקה החסות על רוב שטחי מרוקו, ולספרד חסות על ערים אחדות בצפון מרוקו, בעיקר אלה השוכנות לחופי הים התיכון. בראש מינהלת הפרוטקטורט הצרפתי העמידה צרפת את הגנרל ליוטיי (Maréchal Hubert Lyautey) שעמד בראשה עד לפטירתו בשנת 1934.
מיד עם התמנותו, נטל לידיו את כל סמכויות השלטון במדינה, הדיח את השולטאן מולאי יוסף שהתנגד לסמכויות שנטל לעצמו, ומינה תחתיו את מוחמד בן יוסף. המרשל ליוטיי קבע את מקום מרכז שלטון החסות בעיר רבאט, בנה אותה כעיר מודרנית והפכה לבירת הממלכה. כמו השולטאן מולאי איסמאעיל, גם ליוטיי עשה זאת על מנת לדלג על כיסי ההתנגדות שנוצרו בערים הלאומניות, זאת הייתה החלטה שנבעה משיקולים פוליטיים ומתוך אמונה שרבאט תהווה כס יציב לשלטון הצרפתי, ומן החזון העתידי כמוצא לים. בחודש מרץ 1956, תם הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו, שזכתה לעצמאות. משקיבלה המדינה את עצמאותה, נטל לעצמו השולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, את התואר "מלך", ומעתה נקרא "המלך מוחמד החמישי".
סממני הפעילות המודרנית שהביאו עמם הצרפתים, החלישו במידת מה את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודיים שחדלו בינתיים לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לעולם החיצון. כך נוצר חלל זמני עד לשנת 1882, השנה שבה נתפס השלטון בידי השושלת העלאווית-פילאלית, השלטת במרוקו עד עצם היום הזה.
ב-1940, סמוך לתחילת מלחמת העולם השניה, הושלט במרוקו שלטון "ממשלת וישי" ־צ־פתית ("וישי״-על שם העיר בה ישבה ממשלת צרפת) תחת הנהגתו של ראש ממשלת צרפת מרשאל פטן (Maréchal Philippe Pétain). שלטון זה שיתף פעולה עם הנאצים. אחת מתוצאותיו של "שלטון וישי" היה סגירת שעריהם של בתי הספר הצרפתיים והאיטלקיים בפני יהודים, תוך כדי דיכוי הרג ופרעות שאלצו את היהודים להסתגר שוב במלאח הצר והמדכא. למעשה, המצב הקולוניאלי יצר מתחים חברתיים ופוליטיים שפגעו קשות במרקם היחסים שבין היהודים לשכניהם המוסלמים, כל זאת על רקע המרכיבים האתניים והדתיים, היהודים הצטיירו כמי שמעדיפים את השלטון הנוצרי על פני המוסלמי. מרקם היחסים נפגע, ותקריות אנטישמיות תכופות פקדו שוב את הקהילה. שיאם היה בשנת 1936, כאשר לראשות ממשלת צרפת נבחר היהודי ליאון בלום. תקריות אלה תועדו ופורסמו בעיתון יהודי מרוקו L'Avenir Illustré
לאור הנתונים הגיאוגרפיים של המדינה המתבטאים באורך של כ-2500 של חוף־ים, ושרשרות שלושת רכסי-האטלאס הגבוהים, שלטון החסות המרכזי לא תמיד יכל להשליט את חוקיו על כלל האוכלוסייה, במיוחד לא על האוכלוסייה הבךברית שרובה מתרכזת וחיה באלפי הכפרים שבהרי האטלטס. לפיכך, מרוקו מחולקת לשני אזורי חוק, האחד, האזור הצפוני, הכולל את העיר רבאט המודרנית ומרכז השלטון, נקרא "בְּלָאד אֵל-מַכְזֶן" (מדינת החוק- שמעלה מסים למדינה), והאזור הדרומי, שרובו בֶּרְבֶּרִי, נקרא "בְּלָאד סִיבָּא" (מדינת החופש, שכביכול לא ניתן לגבות בה מסים בצורה סדירה).
התיישבות היהודים ברבאט, מיוחסת למאה השנייה שלפני הספירה הנוצרית, על שום שבבית העלמין הישן שבלב המלאח היהודי בעיר, נמצאה מצבה עתיקה שעליה חרוט שם הנפטר בעברית, והחוקרים שתיעדו אותה, מייחסים אותה, כאמור, למאה השנייה שלפני הספירה, עוד בטרם הגעת האסלאם לעולם. מצבה זו מוצגת כיום במוזיאון לארכיאולוגיה שברבאט. יהודים מעטים היו גרים תמיד בעיר, תנופת הגידול במספרם החלה באמצע המאה ה-15, עם הגעת חלק מהפליטים היהודים מספרד ופורטוגל, ונודעו בה סוחרים רבים עשירים ובעלי השפעה, כמו משה סנטיאגו שניהל מטעם השולטאן את המו״מ עם שלטונות צרפת, בדבר שביתת נשק אחר מלחמה עקובה מדם בין שתי המדינות. גדעון מנדס, הקונסול הכללי של הולנד וכן קונסולים נוספים מטעם מעצמות אירופה. יהודים מרבאט היו אלה שייסדו את הקהילה היהודית בגיברלטר, בליסבון ואף בדרום אמריקה. רק אחר התבססות השלטון הצרפתי, במקביל לשלטון המוסלמי שהניח ידו זמנית ממלחמות, באה תקופת העדנה הממשית לקהילה היהודית בעיר שהמשיכה לפרוח ולהתפתח.
התמורות הכלכליות שחלו בעולם בסוף המאה ה-19, והתפתחות המסחר והקשרים עם אירופה, גרמו לכך שיהודים רבים החלו לנהור אל רבאט, והשתלבו במילוי תפקידים דיפלומטיים, ייצגו חברות מסחריות רבות בתחום הטכסטיל, המזון, נדל״ן, חפצי עור ומינהל. בלטו בכך משפחות צרויה ולעסרי. דומה כי רישומיהם של הפעילויות האלה, נותר ברבאט עד היום.
בשנת 1911, מנו יהודי רבאט כ־2000 נפש. ב-1921 היו כ-3000 יהודים, וב-1931 עלה מספרם ל-4200. הפשיטות והפרעות שפקדו את יהודי המלאח בין שתי מלחמות העולם, הורידו את מספרם. בשנת 1936, עלה מספרם ל-6700 ומרביתם גרו במלאח, ובשנת 1946 נמנו בעיר 12400 יהודים. פריחת הקהילה המשיכה עד לשנת 1953, שאז קהילת יהודי רבאט הגיעה לשיא של 16000 נפש, מאז מספרם הלך והתמעט בשל ההגירה הגדולה לישראל, לצרפת וקנדה. כיום נותרו ברבאט כמה עשרות בודדות של יהודים הממשיכים לעסוק במסחר ובנדל״ן, ביניהם גם בני משפחת חסאן היהודית שעיסוקם היה בייצור ובשיווק היין הכשר.
בתום מלחמת העולם, באה עדנה לקהילה היהודית ברבאט ונוצרה פעילות ציונית תחת השם "פתח-תקוה". אולם בלחץ השלטונות, המועדון נסגר, ובמקומו התפתחה פעילות ציונית בחלקה היתה גלויה ועיקרה מחתרתית. כאן צמחו ארגונים יהודיים שונים כגון, ארגון "קדימה", שפעל במחתרת להעלאת יהודים לארץ־ישראל. ארגוני נוער כמו "הבונים", "דרור", "בני עקיבא" וכן"וויצו" קק״ל ועוד. כל אלה קיבלו אישור לפעילות ספורט וחברה, אולם בפועל מרבית הפעילות הייתה ציונית לקראת העליה לארץ־ישראל.
עיקר החינוך היהודי ברבאט התנהל בבית ספר "אליאנס" שהיה ממוקם בכניסה למלאח. הלימודים בו היו פתוחים להעניק השכלה רחבה, על דרך המסורת היהודית, אך לא דתית. בית הספר נחלק ל-3 חלקים, בית הספר לכיתות הנמוכות, לכיתות הגבוהות יותר ובית הספר לבנות. שאר החינוך היה ב״אוצר התורה", ובישיבות של תלמודי תורה שונים וכן בבתי כנסת במה שנקרא "צלא", בדומה ל״חדר" ביהדות אשכנז. כמו כן, פעל ברבאט "הסמינר הרבני" למורי-הלכה ודיינות. מתלמודי תורה אלה יצא המלומד ר' חיים בן־עטר שנקרא בפי כל"אור- החיים הקדוש", על שום ספרו המפורסם "אור-החיים". גאונות פרשנותו לתורה הוכרה בכל קהילות ישראל, ויהדות אשכנז העניקה לו את התואר "קדוש" כפי ניתן לר' יצחק לוריא, "הוא האר״י הקדוש".
כמו כן ר, רפאל אנקווה, ראש בתי הדין במרוקו ורבה הראשי של רבאט-סאלה. ר' שלום אזאווי שעל שמו נקרא בית הכנסת היחיד שנותר על כנו במלאה של רבאט עד עצם היום הזה. הזכרנו את ר' רפאל אנקווה שהיה רבה הראשי של רבאט ועמד בראש בתי הדין הרבניים וניהל את המערכת השיפוטית היהודית. בשידולו, התירו השלטונות הצרפתיים בשנת 1947 את כינונה של "מועצת הקהילות היהודיות" של מרוקו, שמקום מושבה נקבע ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות שקישר בין השלטון הצרפתי לבין ראשי הקהילה היהודית. זו הייתה הפעם הראשונה בה הותר להקים את המוסדות הדתיים הרשמיים של הקהילה היהודית, ובכלל זה הרבנות הראשית. לצידה של הרבנות קמה המזכירות המרכזית של "מועצת הקהילות היהודיות" שבראשה עמד זיאן־יצחק דהאן, מעשירי יהדות מרוקו ואחיו של ברוך דהאן הבעלים של מפעלי הפסטה של מרוקו Pat Melusine. מקום מושבם של מוסדות הדת של הקהילה נקבע ברבאט, ע"פ הוראות המינהלה השאריפית. ארגון זה של "מועצת הקהילות היהודיות" פוזר אחר עליית מפלגת "האיסתיקלאל" הלאומנית וחלקם מחבריו הצטרפו למפלגה ואף היו מהם שנבחרו לתפקידים פוליטיים וביצועיים, ולא תמיד לטובת הקהילה. במקום המועצה, הוקמה לשכת "המדור לעניינים יהודיים". כל אלה, מונו לראשונה ע״י השלטונות הצרפתיים, בהסכמת בית המלוכה. אחר פטירתו של ר' רפאל אנקווה בשנת 1935, מונה תחתיו בנו, ר' מיכאל-יששכר אנקווה שניהל את הקהילה יחד עם הרב יהושע ברדוגו. ר' שאול אבן־דנאן שמונה אחריהם, היה זה שהרחיב את קשרי הקהילה עם שלטונות הפרוטקטוראט והשאריפות האיסלמית. אחד ההישגים בו הותירו הצרפתים את חותמם במרוקו, ממנו גם יהודים נהנו, היה הביטוח הסוציאלי לכלל אוכלוסיית הזקנים שכלל ביטוח בריאות כללי וביטוח מפני תאונות עבודה.
קהילת יהודי רבאט נודעה כקהילה משכילה ממנה צמחו רבנים גדולים ואנשי ציבור ידועים, ביניהם דוד לוי, שר החוץ לשעבר, וזאב רווח, שחקן ובמאי תיאטרון ועוד.
אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר
Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979- The Tetouan pogrom of 1790
The Tetouan pogrom of 1790
On the 17th of the past month (April 1790), as the new ruler (Mawlay Yazid) entered the city of Tetouan, he commanded that all the Jews should be gathered and imprisoned in a house, meanwhile permitting the Moors to rob all their homes and cellars, which they obeyed with their own particular ferocity. Thus, they stripped all the Jews and their wives of all the clothes which they had on their body with the greatest violence, so that these unfortunates not only had to watch all their belongings being stolen, but also had to bear the greatest injury to their honor. During all this, six or eight Jews lost their lives, not counting the large number of children who met a similar fate in such general disorder. For three full days most of the Jews remained naked in the prison. A few in order to escape from their personal misfortunes, fled to the graves of the Moorish saints where they were hardly certain of their lives.
At this point Mawlay Yazid ordered that the head of a Jew who had served his father, the late king, be cut off, and stuck it for display on the ramparts of the city. Another Jew, who for many years had overseen the Spanish ships in the Tetouan harbor at the order and petition of the consul—since at that time no Christian could remain there—was hung by his feet for thirty-six hours on account of sundry accusations of the Moroccans, until finally his head was cut off and his body burned.
He gave complete license to more than 2000 Blacks(2) to plunder the houses of the Jews, which the above-mentioned hordes obeyed to the letter. But on top of this, their bestiality showed itself to such an extent that they stripped the Jewesses of their clothes, forthwith satisfied their desires with them, and then threw them naked into the streets. Some of these unfortunates fled that very same night to the tomb of a Moorish saint, others to the mosque where they met the king. As he walked past them the following day, they cried to him, “Long live Mawlay Yazid!” This appeared to touch the almost impervious heart of the tyrant a little, since he immeditely ordered it proclaimed by four heralds that those who in the future did any harm to a Jew or Jewess would be punished in the most severe fashion. But this order was all too late because all these families had already been ruined in reality.
Report of Franz von Dombay to the Hapsburg Chancellery (May 17, 1790), Marokko Karton 3, No. 17 in Haus-, Hof- und Staatsarchiv, Vienna, ed. and trans. N. A. Stillman, “Two Accounts of the Persecution of the Jews of Tetouan in 1790,” Michael, vol. 5 (Tel Aviv, 1978), pp. 133-41.
1-In 1770, Sidi Muhammad, Mawlay Yazld’s father, banned all further European residence in Tetouan after a Muslim woman was accidently wounded by a European while hunting. See William Lempriere, A Tour from Gibraltar to Tangier, Sallee, Mogodore, Santa Cruz, Tarudant . . . (London, 1791), p. 7; and Louis de Chenier, The Present State of the Empire of Morocco, vol. 1 (London, 1788), p. 19.
2-These were the Negro slave-soldiers known as the cabid al-Bukari. Concerning them, see Allan Richard Meyers, “The °Abid l-Buhari: Slave Soldiers and Statecraft in Morocco, 1762—1790” (Ph.D. diss., Cornell University, 1974).
Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979- The Tetouan pogrom of 1790
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.
מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.
מוּלָאי אֶל-יָאזִיד (1790-1792 (תק"ן-תקנ"ב) היה אחד המלכים האכזריים ביותר הוא היה כל אכזר שכונה "המזיד" וגם "היטלר של מרוקו". לאור אכזריותו, ראיתי לנכון לשלב את כתבה עליו ובה מתואר הסבל הרב שסבלו יהודי מרוקו בערים השונות בתקופת שלטונו.
למרות מעשי ההוללות והמרידות המרובות שידע מוּלָאי אֶל-יָאזִיד לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו (1790-1792). לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן סִידִי מוֹחְמֶד מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הָסוּלְטָן החדש בעמדתו האנטי-יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו שלמרבה-הרווחה לא ארכה הרבה, הייתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי-מרוקו לשאת.
אביו עשה ניסיון להרחיקו, ובשנת 1784, הוא מגלה אותו מחוץ למדינה באמתלה של העליה לְמֶכָּה, אך העליה לְמֶכָּה הפכה לְמַכָּה – מסע הרפתקאות ומעשי-ביזה. בתחילת שנת 1790 הוא מגיע לאזור טֶטְוָואן ומוצא מקלט בין שבטי הָבֶּרְבֶּרִים, הוא ביקש את עזרת יהודי-טֶטְוָואן במתן כסף, אך הם מיאנו להושיט ידם לו ועל ידי כך הפכו מטרה לחציו.
מיד עלותו לשלטון אחרי מות אביו המלך מוּלָאי מוּחְמֶד בשנת תק"ן (1790), מוּלָאי אל-יָזִיד עלה לשלטון. מיד בעלותו לכס-המלוכה נשבע להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, המן הרשע ראש שריו של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו, ורק ירידתו מן הבמה עיכבה בעדו.
בְאוּגְ'דָה- OUJDA
אחת מתחנותיו הראשונות הייתה העיר אוּגְ'דָה- אליה הגיע ביום שבת-קודש, יהודיה למרות היום הקדוש, כיתר התושבים, גם הם יצאו לקראתו ומנחה בידם, אך רק ראה את זעומי-נפשו מהעבר, גזר על "פיתרון סופי" – להרוג יהודים שבכל ערי-מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי כרות, יתן לו 10 מְתְקָאלִים (סוג מטבע שהיה נהוג אז ראה מילון. ש"ט), אך למזלם של היהודים קם כהן מוסלמי והציע לו להמיר פקודתו זו, ובמקומה שיתנו את רכושם מתוך הנימוק כי "עני חשוב כמת" (תורה תמימה – בראשית מב/י'). עצה זו מצאה אוזן קשבת אצלו, ובמקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות היהודים בערים השונות:
הרב יוסף מְשָאש (ראו עליו בערך חיפה. ש"ט) מספר בשם סבו שבדרכו לארץ-ישראל, ביקר בְּאוּגְ'דָה ופגש בקהילה יהודים זקנים "בלי אוזניים". הוא תמה למראה המוזר ושאל לפשר הדבר? תשובת היהודים הייתה: "כשביקר מוּלָאי אל-יָזִיד בְאוּגְ'דָה ביום שבת. תושבי אוּגְ'דָה יצאו לקבל את פניו, וכך נהגו גם היהודים אשר מלבושם לרגל ביקור המלך היה זהה כמעט למלבוש הישמעאלים), אך הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. מוּלָאי אל-יָזִיד שאל את המושל: "למה מקבלי-הפנים רחוקים אלה מאלה?" המושל ענהו: "אלה מוסלמים ואלה יהודים" "ואיך תבחין ביניהם, הרי בכך הם מפירים את חוזה-עוֹמָר ומתלבשים כמוסלמים (ראו הפרק 12 תקנות עומר שם מדובר אודות הלבוש שהיהודים חוייבו ללבוש. ש"ט). וכדי להבחין בין יהודי למוסלמי כרתו להם תנוך האוזן
בטֶטְוָואן –TETOUAN
ביום שבת לעת ערב, התמלא רחוב היהודים בהמון שודדים, אשר פשטו לכל מקום ולקחו כל אשר מצאו, הפשיטו נשים וגברים מבגדיהם ונשים אף עונו, ובתוך הבהלה הזאת היו גם מקרי רצח. בנוסף לכך, נטלו זהבם ואף את מצרכי-המזון לקחו עד כי השאירו את היהודים בלי מזון ולבוש.
במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) – ESSOUIRA–MOGADOR
גם על יהודי מוגדור נגזר לשאת את שיגעונו הרצחני של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד, שציווה להתיז את ראשיהם של 60 נכבדים, ובכללם סוחרים יהודים ונוצרים מהעשירים ביותר.
בפָאס –FES.
קהילת פָאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות בתיהם בָּמְלָּאח, הושיב בו 3.000 אנשי-מלחמה ששוגרו מְמְקְנָס עם משפחותיהם. בית-הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית *מסגד במרכז השטח שבו היה לפני-כן הָמְלָּאח.
היהודים שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, יסוריהם נמשכו 22 חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל זאת מוסלמים שעמד להם אומץ להסתיר את ידידיהם היהודים, או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פָס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הָסוּלְטָן היא עצמה השתדלה למענם הרבה.
חשוב לציין, מוּלָאי-סְלִימָאן (1823- 1792 – תקנ"ב-תקפ"ג. ש"ט) ששלט אחריו, תקף את הסמל המובהק ביותר, הלוא הוא "המסגד" שהוקם בלב הָמְלָּאח ופקד להרוס אותו. המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים דומה באיסלם, הדהים אפילו את היהודים עצמם.
*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון:
"מעשה נועז" יותר –שקדם, כנראה, למעשה הנ"ל—נעשה ע"י מייסד השושלת השולטת עדיין בערב-הסעודית, אִיבֶּן-סָעוּד, שלאחר שכבש את מֶכָּה ומדינה, הוא הורה להרוס את המסגד שהוקם על קבר מוחמד (!!!); וזאת—מטעמים תיאולוגיים, שעיקרם לשרש שרידי אמונות אליליות מסוימות…
בְּסְפְרוּ-SEFROU
את שני הדיינים, רבי שאול ישועה אָבִּיטְבּוֹל ורבי שלמה אָבִּיטְבּוֹל מהעיר סְפְרוּ ציווה להכניס לבית-הסוהר, כי כנראה מושל העיר חָאג' עַבֶּד אֶל-כְּבִּיר העליל עליהם עלילות שווא, ועל-כן הוטלו עליהם קנסות גבוהים ורק אחרי תשלום הקנס הם שוחררו.
שוד ביזה והרג היה ביתר ערים האחרות: טָנְגִ'יר TANGER, אָרְזִילָה ASILA, (אָסִילָה) קְצְר אֶל כְּבִּירKSER EL-KEBIR , לְעְרַיְאש (לָארָאש) LARACHE, רָבָּאט ,RABAT תָּאזא TAZA ומֶקְנֶסMEKNES , וחזיונות של אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי-מרוקו. בנוסף הוא ציווה להוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו ואסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק (לצבע הירוק יש משמעות באיסלם, זהו צבע דגלו של מוחמד נביאם. ש"ט).
בְּמְרָקְאשׁ – MARRAKECH
אחיו של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד מוּלָאי הִישָאם הכריז על עצמו מלך במָרָאקֶש בה היהודים נחשבו יחסית מאושרים מיתר אחיהם בערים האחרות בזכות מוּלָאי הִישָאם.
מוּלָאי אֶל-יָאזִיד החליט להיפרע מאחיו שהכריז על עצמו מלך, שם מצור על מָרָאקֶשׁ ובחודש פברואר שנת 1792 העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על-מנת לחדש את שבועת-אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את הָמְלָּאח לבז, אך "לא לעולם חוסן" (משלי כז/כד), בשבוע השני לבואו לְמָרָאקֶש, כאשר הניצחון היה כבר בידו, נפגע אל-יאָזִיד ע"י כדור שירה בו אחד מלוחמי אחיו והוא מת למחרת.
אנחת רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מוּלָאי סְלִימָאן לרשת את כס-המלוכה
תוספת משלי
בשנים 1960-1987 עבדתי במועצת פועלי אופקים כרכז תרבות וחינוך, בין יתר פעולותי הייתי מזמין את מר זלמן בהרב – מומחה לסיפורי-עם לבתי ספר ושם היה מספר סיפורי עם לתלמידים. מר זלמן כתב ספר לא גדול וקראו "מדור-לדור" (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א והעניק לי אותו. עד כמה שזכור לי זה היה בשנת 1965. קראתי אותו והינחתיו בספרייתי.
את תחילת כתיבת האנציקלופדיה התחלתי בשנת 2001, והנה כאשר כתבתי על "פורים דְלְקוֹר" (פורים של פצצות או כדורים). נזכרתי בסיפור המתייחס ל-פורים דְלְקוֹר". עליו כתב מר זלמן בהרב בספרו, ואמרתי לעצמי, שבהחלט, יש מקום לשלבו בכתבה, והרי הוא לפניכם ככתבו וכלשונו:
"הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד, ששלט בְפָאס במקל חובלים היה אכזר גדול ושונא יהודים, במידה שאין למעלה הימנה. הגיעה אכזריותו עד כדי-כך שהעמיד מול הַגֶּיטו היהודי (הָמְלָּאח) שבעיר פָאס תותחים כבדים ופקד על שר צבאו לירות ביהודים ולפוצץ את השכונה בה הם מתגוררים מזה שנים ויובלות. בדרך זו התכוון להיתפטר מהיהודים אחת ולתמיד. התותחים כיוונו לועיהם אל מול בתי היהודים, החיילים ששירתו אותם שמו את הפגזים בבית-הבליעה של הָבָּלִיסְטְרָאוֹת. ואך נשמעה הפקודה "אש" והחיילים לחצו על ההדק – הפכו הפגזים שיצאו מלוע התותחים כיוונם, עפו בחזרה אל היורים, והרגו בחיילים הרג רב.
לא נחה דעתו של הָסוּלְטָן האכזר אֶל-יָזִיד, אף כי ראה את חייליו נופלים פגרים מתים, שנאתו את היהודים גברה והלכה. יום אחד ישב הָסוּלְטָן בארמונו והשקיף מבעד לחלון אל הרחוב הארוך בּוּז'וּלוּס דרך המדינה (העיר העתיקה) אל הָמְלָּאח. ראה הָסוּלְטָן והנה איש יהודי מהלך ברחוב הארוך והצר, פוסע פסיעות דקות וראשו זקוף. נתרתח הָסוּלְטָן: "נא איך יהודי כופר דורך בגאון על אדמת המוסלמים הקדושה, כאילו הייתה שלו ושל אבותיו?". לקח את רובהו, כיוון מול גופו של היהודי ולחץ על ההדק. למגינת לבו של הצורר לא יצא הכדור מן הקנה. הוציא הָסוּלְטָן יָזִיד את הכדור הפסול ושם חדש במקומו. אך גם זה לא פגע ביהודי.
אמר הָסוּלְטָן למשרתיו כשהוא כועס ומשתולל: הביאו אלי את סוסי האביר ואת הרובה החדש שלי! אני ארדוף אחרי היהודי הזה ואהרוג אותו ממרחק קטן.
הזדרזו נושאי כליו של הָסוּלְטָן, הביאו לו את סוסו האביר ואת התחמושת שביקש. הריץ הָסוּלְטָן את סוסו אל מול פני היהודי, וכאשר הגיע כמטחווי קשת ממנו, אחז ברובהו, כיוון אותו יפה-יפה, לחץ על ההדק, אך – גם הפעם לא פעל הכדור.
היהודי ממשיך בנחת בדרכו, כאילו לא בו רצה המלך לירות. כשהוא קורא בקול רם פסוקי-תהלים. עצר הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד בעד סוסו, קרא ליהודי וישאלהו: "אמור נא לי, יהודי, מה הדברים שבפיך? ענה לו היהודי ואמר: "יום-יום, בשעה זו נוהג אני ללכת דרך רחוב זה אל משכני שברחוב היהודים, הואיל ואני פנוי ממלאכתי, אני קורא בעל-פה ממה שכתב סָעִידְנָא דָוְוד עְלִיהּ סְלָּם [המקובל דוד עליו השלום. הוא בטח לא רצה לומר "המלך דוד" כדי לא לעורר רוגזו של המלך ש"ט.) ואלה הדברים היוצאים מפי".
הבין הָסוּלְטָן, כי פסוקי-תהלים שאותם אומר היהודי בעת שהלך ברחוב, מנעו בעד הכדורים מלפגוע בגופו ולהמיתו.
פקד הָסוּלְטָן על היהודי לבוא ביום המחרת לארמונו. כאשר הגיע אל הארמון, ציווה הָסוּלְטָן על שר האוצר לשקול על ידו של היהודי בעל התהלים מאה רְיָאלִים זהב (סוג מטבע), וישלחהו לביתו.
לזכר שני הנסים שקרו בָּמְלָּאח חוגגים יהודי פָאס יום מסוים בשנה וקוראים לו "פורים דֶלְקוֹר" [פורים של כדורים]
זלמן בהרב – מדור-לדור (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
10 – אִידָא אֵתָאק לְכְסָאד, אֵתִּיה בְלְפְסָאד
אם יבוא משבר, עזור לו בבזבוז
נאמר על אדם הטובע בחובות ומעמיס על עצמו עוד.
11 -אִידָא בִּיָּיאד לְעְבְד, כְּחֵל סַעְדְ מוּלָאה
אם לעבד — לבן, משחיר מזל בעליו
המלה ״לבן״ פירושה מזל לבן, היינו, מזל טוב.
12 – אִידָא בְכִּית יָא יִמָּמא, פִימֵן תְקְּטֵע
אם את בוכה, אמא, במי את פוגעת ?
13 – אִידָא גָ'אבְתְ לוּזַהְ, מָא תְבְקָא לְקְּפָּא חְרְמָא
אם הפנים נעלמו, לא ישאר הסל מיותם
אין אדם חיוני. פתגם מקביל ושגור: אבד משה לישראל, נותרו רחמי הי.
14 – אִידַא גְ'לָא זְרָאע, רָאזֵל יִמָּמא יִכְיְילוּ, מוּסָא יִזִיבּ לְחְם, בִיְידָא תְסְוִוי ווּתָאכֵּל
כאשר תתייקר החיטה, יערוך האב החורג קנייה, משה יביא בשר, ביידא תצלה ותאכל
נוסח אחר: במקום ״האב החורג״ בא ״האב״. הכוונה היא, שיש מי שידאג למשפחה.
15 – אידא גלבוק רזאל פסוק, אזי לחאיירא לדאר
אם ניצחון־ גברים בשוק, בוא לאומללה. בבית
לפי וסטרמארק נאמר הפתגם על מישהו הגונב מאשה זקנה ובודדה; ראה וסטרמארק,מס' 1196
16 – אִידָא גְ'לְבְתְ יָא בְנָאדֵם, עֵף
כאשר אתה מנצח, הו בן אדם, הרפה
17 – אִידָא דָאז לְחְד ווְּלְתְנָאיְן, רְטְבוּ לְחְמִס לְסְכָאֵיְין
כשיום ראשון ושני עוברים, השרו את החומוס לחמין
18 – אִידָא זָאק דִּיף, עְטִיהּ סְלָאם וּוקְּלְת לְכּלָאם
כאשר יבוא אליך אורח, דרוש בשלומו ומעט בדיבור
אם אינך מעוניין באורח, אל תרבה בדברים אתו — הוא יבין וילך.
19 – אִידָא זָאק לְבְרְד, עְמְלּלוּ לְגְ'רַד ווּפְרְסְלוּ ווּרְקַד
כאשר יבוא לך הקור, עשה רצונו, הצע מצע ותישן
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בןעמי-מנוקד
Benziza-Berab-Berakha-Beraka-Berda
BENZIZA
Nom patronymique d’origine arabo-berbère au sens difficile à cerner. Il est possible que cela soit une altération phonétique du prénom féminin arabe Zaza, qui signifie la réussite, la facilité ou la droiture. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu.
BERAB
Nom patronymique d'origine hébraïco-araméenne, formé de l’indice de filiation hébreu Ben (le n n'étant plus prononcé) et de rab, textuellement nombreux, important et par extension personnage important, titre donné à Babylone au président d’une académie rabbinique et à partir des Guéonim à tout lettré grand dans l'étude de la Torah, devenu par la suite le titre donné au rabbin chargé de l'enseignement de la Torah et au chef spirituel d'une communauté juive. Ce nom s'est illustré en Espagne avant l'expulsion et après l'expulsion à Fès et en Terre Sainte. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, le nom avait disparu sous cette forme, au Maghreb, mais il semble que le patronyme Berrebi si connu en Tunisie et en Algérie n'en soit qu'une variante, mais vue son importance nous l'étudierons séparément.
- YAACOB (1474-1541): Un des plus célèbres rabbins expulsés d'Espagne en 1492. Descendant d’une grande famille de Tolède, il arriva d'abord à Fès avec la grande vague d'expulsés et fut immédiatement promu grand rabbin, comme il devait l’écrire lui-même: "Et grâce soit rendue à l’Etemel, après l'expulsion et l'apostasie d'Espagne, je fus, alors que je n'avais que dix-huit, le guide spirituel et le rabbin de cinq mille familles à Fès, une ville d'érudits et de savants dont la réputation s'étend à tout l'univers et malgré la faim, la soif et le dénuement total, je me suis consacré uniquement au service de l'Etemel". Mais deux ans plus tard, il devait quitter le Maroc comme beaucoup d'autres éminents rabbins pour l’empire ottoman plus hospitalier. En route, il s'attarda quelque temps à Meknès, Tlemcen et Alger. Après quelques années en Egypte, il monta en 1520 à Safed où il fut pendant 24 ans le grand rabbin de la ville et institua un haut tribunal. Pour permettre aux expulsés d'expier leurs péchés, il entreprit de rétablir la "sémikha”, onction et intronisation des rabbins par leurs maîtres, tombée en désuétude depuis la destruction du Temple et rencontra dans son combat l'appui des rabbins du Maghreb, alors qu'en Terre Sainte même son initiative fut combattue pour sa hardiesse particulièrement par les rabbins de Jérusalem craignant que Safed ne ravisse la primauté à la ville étemelle. Les autorités turques de leur côté s'opposèrent à ce retour "à la gloire du passé" y voyant à juste titre un geste politique préparant la restauration de la souverainté d'Israël sur sa terre. Limitée à Safed, la restauration de la sémikha devait échouer. Il dût même pour cette raison quitter Safed mais il finit par y revenir terminer ses joins en 1541.
BERAKHA
Nom patronymique d'origine hébraïque, la bénédiction, à rapprocher de Baroukh ou de Barugel, de l'espagnol Benedicto et de l'italien Benito. Autres orthographes: Beraha,
Beraka. Au XXème siècle, patronyme très peu répandu, porté en Tunisie et en Algérie (Bône, Philippeville).
BERDA
Nom patronymique au sens et à l'origines difficiles à fixer. Si l'on s'en tient à son orthographe traditionnelle, il s'agit d'un patronyme hébraïque, formé de l'indice de filiation araméen Bar phonétiquement déformé en Ber, et du substantif Da', le savoir, la sagesse, l'homme érudit et sage. C'est ainsi en tout cas qu'en arrivant en Israël les rabbins de cette famille ont transcrit leur nom: Bar Da'. Mais comme il est également porté chez les Musulmans, il semblerait plutôt que son origine soit arabe, dérivé de "brd'a", la selle de l'âne, indicatif d'un métier: le bâtier. Enfin le rabbin Eisenbeth penche pour l'ethnique d'une bourgade en Tunisie sans donner plus de précisions. Autres orthographes: Berdas, Barda, Berdah. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Béja, Sousse, Sfax) et en Algérie (Constantine, Bône, Guelma, Tebessa, Blida).
- MOCHE: Rabbin-juge au tribunal rabbinique de Tunis sous les présidence des rabbins Yéhoshoua Bessis et Nathan Borgel. Mort à Tunis en 1893.
DAVID: Journaliste et dirigeant sioniste à Tunis. Il fut le rédacteur de l'un des rares journaux hébraïques de Tunisie, "Haivri", l'Hébreu, mensuel sioniste, politique et littéraire qu parut à Tunis de 1937 à 1938.
ACHILLE: Célèbre avocat et notable de la communauté de Tunis, première partie du XXème siècle. Spécialiste des questions financières, il fit partie du dernier Comité de la Communauté élu avant la guerre, en 1937, et qui fut dissous après l'instauration par les les représentants des autorités de Vichy du premier Statut des Juifs en 1940.
GABRIEL BERD AT: Homme de lettres et poète français né à Tunis. Parmi ses recueils de poèmes d'inspiration maghrébine: "Poèmes de soi" (1984); "Poèmes à lire" (1986); "Soixante-dix rêves et puis s'en vont" (1986); "Poèmes à l'olivier" (Paris, 1989).
SHLOMO BARAD: Educateur et chercheur israélien né à Tunis. Après sa alya il se joignit au kiboutz Carmia où il vit à ce jour. Chercheur au département d'études du sionisme pionnier dna les pays musulmans de l'Institut Yad Tabenkin, il est l'auteur d’une histoire du mouvement sioniste en Tunisie (Yad Tabenkin, 1980). Après une mission en faveur de la alya clandestine du Maroc, il fut à la fin des années soixante, début des années soixante-dix, représentant du Département de l'Organisation et de l'Information de l'Agence Juive et directeur du Foyer culturel Weizman à Marseille.
Benziza-Berab-Berakha-Beraka-Berda
Page 234
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-שירי יולדת
אְנְנְפִּיסָא וּמוּמּמוֹּ
הַיּוֹלֶדֶת וְהַתִּינוֹק
אְנְפִיסָא צְלְטַנָא, וּמִמֻּמוֹ בְּתַּתאז
הַיּוֹלֶדֶת מַלְכָּה, וְעַל רֹאשׁ הַתִּינוֹק כֶּתֶר
מֵרְצְצֵּעַ בִּדְדַיְאְמָאנְט, ווּייָאקוּת וּוִיבְּרִיז
מְשֻׁבָּץ בְּיַהֲלוֹמִים וְסַפִּירִים, וּפָז זוֹהֵר
שׁופהום פֶּלְפְּרָאצ, מִן דְּהָאָב לְעָאלֶז
הַבֵּט בָּם עַל יְצוּעוֹ, מֵעֶצֶם הַשָּׁנָב
וודדרעאן מַפְרוּגִין, מו דְּהָאָב לְווִיז
וּזְרוֹעוֹתָיו יְצוּקוֹת, מִמַּטְבְּעוֹת זָהָב
וִיזוֹר לְסְּרִיר, מִן כְּיָיאֵר לֶחְרִיר תְּנַסָּאז
סְדִינֵי הַמִּטָּה, מֵאֲרִיגֵי מֶשִׁי שְׁזוּרִים
ווֹרְוָאק מִן בְּרוּקָאדוֹ לַזִּיל, סֶגֶל אינגליז
וּוִילוֹנוֹת קְטִיפָה לְנוֹי, מְלֶאכֶת הָאַנְגְּלִים
ווחזאבאת מִכְּתוּבִין, בְּסִי חָרוּף עַזָּאז
וּקְמֵעוֹת כְּתוּבִים, בְּאֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְקָרִים
וּומָאן קראהום בלפרחא, וְגַנְּנִי וַוִיהִיז
וְהַקּוֹרֵא אוֹתָם בְּגִילָהּ, יְשׁוֹרֵר וְיַעֲלֹז בִּקֵּר
ווחזאב כְתָאֲמוֹ, הֱוֵא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לְעַזִּיז
וְקָמֵעַ טַבַּעְתּוֹ, הוּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הַיָּקָר
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-שירי יולדת
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה
רבי רפאל אנקווה
מקור שם המשפחה אֶנְקָוָוה.
את שם המשפחה אנו מוצאים בצורות שונות: אְלְנְקָאוָה, אְלְנְקָאוָא אְנְקָוָוה ואל-נקווה. סדר בו רשומים הצירופים אינו מקרי, הוא יכול להיות לרמז לתהליך שחל ברבות השנים.
ידוע שבספרד בה ישבה גלות יהודה מחורבן בית שני, נשלטה תקופת מה ע"י שלטון ערבי שהשפיע עליה מבחינה לשונית ותרבותית. בשפה הערבית. כאשר ה"א הידיעה הערבית – אל, לפני אותיות מסוימות, תישמט הלמד וכך התקבלה הצורה א- נְקָוָוה במקום אלנקוה. כמו-כן ה-וא"ו בערבית כמו בעברית בהיגוי נכון נהגית כ-W הלועזית.
למקור השם אְנְקָוָוה, נמצאו כמה הוכחות וכן סברות המתקבלות על הדעת. גלות ספרד הגיעה מארץ-ישראל והשמות היו עבריים כפי שנשתמרו כמה שמות כ"בן-עזרא".
רבי אברהם אלנקאוה מביא בספרו "קול תחינה", קינות שכתב בדרך-כלל, בראשי הבתים חתם: "אני אברהם אנקווא חזק. והנה באחת מתחינותיו למנחת תשעה באב – "אומרה לך עיר הצדק", חתם בראשי הבתים – אברהם אלנקוה חזק. כך בספרו "בינה לעתים" כתב פיוט לפדיון הבן – "אבי צור פודה" וסימנו אברהם אלנקוה חזק. כך גם חותם בהקדמתו לספרו שו"ת "כרם חמר"
רבי רפאל בר ר' מרדכי אְנְקָוָוה.
רבי רפאל אְנְקָוָוה נולד בסְלֶה (SALE) ביום ב' לחודש טבת שנת תר"ח (1848) לאביו רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת בֶּיְידָה בת רבי רפאל בִּיבָּאס. ביום השמיני כשנימול, נקרא בשם רפאל כשם סבו וחדרו של הילד הקדוש נתמלא בציפיות גדולות.
הוא נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים: משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אְנְקָוָוה מטוילדו. משפחת אמו – משפחת בִּיבָּאס ממגורשי קָסְטִילְיָה.
רבי רפאל קיבל מרבי יששכר אָסָּרָף בעירו סָלֶה. ומקטנותו נתגלה כעילוי ויכול ללמוד לבדו. רבי יששכר עמד, מיד, על כישרונותיו הברוכים של תלמידו הצעיר, חריפות שכל לצד מידות אצילות, תפיסה מהירה, התמדה ושקידה בלימוד התורה, זיכרון מופלא ופיקחות רבה.
רבי רפאל היה עניו, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, הסתפק במועט, נהג בעצמו תעניות וסיגופים, וותרנות וסלחנות יתרה, יגיעה עצומה והתנערות מהבלי העולם הזה, תקיפות ואומץ-לב ועמידה איתנה על משמרות-הקודש. תכונות אלה הם שהביאוהו לידי חסידות יתרה וקדושה מרובה. רבים השמות והכינויים, כינויי-החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי-דורו:
נר-המערב:
ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המקדש, הנר העיקרי ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם והוא אינו חסר דבר.
המרפ"א (המלאך רפאל אלנקווה):
כינוי זה נמצא בספר "תבואות שמש" לרבי שלום מְשָּׁאש זצוק"ל, וכן בשו"ת "עמק יהושע" לרבי יהושע מָמָן שליט"א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. בתורתו ובמראהו הרב הדומה למלאך ה' צבאות, כמלאך רפאל שנשלח להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו ביטחון, אמונה ואור בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו.
ההראל: (הרב המלאך רפאל אלנקווה).
דמותו של רבי רפאל הזכירה את ההאראל והמזבח, ככתוב: "וההראל ארבע אמות" (יחזקאל מ"ג/ט"ו), שלא היה לו כמוהו אלא ד' אמות של הלכה וכן פירשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה הייתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהייתה מסביב למותניו, הייתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים (ע"פ זבחים נ"ג), כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי לפלג גופו התחתון.
רבי רפאל גדל בשם-טוב וזכה לשלשה כתרים: חכמה, עושר וכבוד והיה גדול בכל מרוקו. לפני שבתו על כס-הרבנות, וכדי לא להתפרנס מתורתו אומנותו ולא לעשות אותה "קרדום לחפור בו" (שו"ת תשב"ץ א'). עסק הרב רפאל במסחר ולשם-כך נסע כמה פעמים לג'יברלטר, לאלג'יריה ולצרפת.
בגיל עשרים ושתיים התמנה לחבר בית-הדין ובשבתו בדין התבלט בתקיפותו ובחריפותו, הוא לא חת מפני איש ודן דין אמת לאמיתו ללא משוא-פנים. אפילו המוסלמים העדיפו, לפעמים, להתדיין אצלו במקום להתדיין אצל הקאדי (דיין מוסלמי).
מספרים שפעם אחת איש, בעל-דין, מכובד, מבני-הקהילה בא לבקר אצל רבי רפאל ותוך כדי שיחה על דא ועל הא, עבר בעל הדין לעניין שהיה שרוי במחלוקת בינו לבין איש אחר. הרב שינה פתאום את ארשת-פניו וגער באיש והפסיקו: "אינני רוצה לשמוע דבר וחצי דבר בנושא זה ללא נוכחות חברך לעניין".
בשנת תר"ס (1900) לערך הקים רבי רפאל ישיבה ותלמידים מכל עבר נהרו אליה. בהקדמה לספרו "קרני-ראם" כתב: "יהי רצון תהיה אחריתי טובה מראשיתי לעמוד על משמרתי.
הוא התרחק מהפילפול ואמר: "ראוי לכל חריף בש"ס לשמור את דרך הארץ, והאמת תהיה תמיד, נר לרגלו. ואם האמת נעדרה, מה מועיל הפילפול בקרב החכמים? כך הוא ידע לברר דברי חז"ל בלי כל פלפול.
עיני כל הקהילה נישאו אל רבנו במבטי הערצה. העיר סְלָה שטיפחה גדולים כ"אורח-החיים", ידעה להכיר בערכו של הבחור רבי רפאל, אך הוא "לא גבה לבו ולא רמו עיניו" (שו"ת, כתב ס. א. חיים סימן כ"ח). ימים כלילות עשה בבית מדרשו של מורו ודודו רבי מָסְעוּד והשתלם בכל ענפי התורה.
ב-1912 קיבלה מרוקו את חסותה של צרפת והמושלים בפועל היו הצרפתים כשבראשם עמד מָרֶישָל לְיוֹטֶי (MARECHAL LYAUTEY)
בשנת תרע"ח (1918) החליטו השלטונות הצרפתיים להקים בְּרָבָּאט (RABAT) הבירה בית-דין גבוה לערעורים, חברי ועד הקהילה בעיר הציעו למנות את רבי רפאל אנקווה זצ"ל (זכר צדיק לברכה) כראש אבות בתי-הדין ונשיא בית-הדין הגבוה לערעורים. נציגי הוועד באו לבשר לרב אנקווה על המינוי ושהוא יוזמן לקבל המינוי מידי הנציב הצרפתי מָרֶישָל לְיוֹטֶי. בשומעו את הדבר, קפץ רבי רפאל ואמר בכעס: "ומי מינה אותי ל-GRAND RABBIN שמשמעותו בצרפתית רב ראשי) או רב גדול, לרב הגדול שבחבורה, הרי יש רבנים אחרים החשובים יותר ממני לתפקיד זה?". רבי רפאל הציע את רבי שלמה אבן-דָנָאן מְפֶס (FES) ורבנים גאונים אחרים ממרקש (MARRAKECH), מְמֶקְנֶס (MEKNES) וּמְסְפְרוּ (SEFROU); בחרתם בי מתוך כל הגאונים האלה"?. חברי הוועד ניסו להצטדק באומרם שֶמָרֶישָל לְיוֹטֶי הוא שמינה אותו, הוא צעק עליהם ואמר: "איך גוי יכול לבחור בי מתוך כל החכמים החשובים האלה, הרבנים ביניהם יכולים לבחור את הגדול שבהם, (הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "הרב צדק, כי ע"פ ההלכה גוי אינו יכול למנות רב"), ועל-כן תגידו למָרֶישָל לְיוֹטֶי שאני לא האיש" אמר בענוונותו.
חזרו לְמָרֶישָל לְיוֹטֶי ואמרו לו: "הרב אְנְקָוָוה לא מקבל את המישרה ועל-כן צריכים לבחור ברב אחר". לאחר ששמע הָמָרֶישָל את דברי רבי רפאל החליט: "רבי רפאל ורק הוא יהיה הרב הגדול המתאים לתפקיד זה, ואם הוא לא יסכים בשום אופן לא תהיה רבנות ראשית במרוקו". חזרו חברי הוועד לרבי רפאל והודיעוהו על החלטת המושל וציינו בפניו, שמישרה זו חשובה מאד ליהודי מרוקו ואי אפשר לוותר עליה. הרב ביקש כמה ימים לחשוב בדבר ולאחר שבוע ימים נסע לְפֶאס (FES) לפגוש את רבי שלמה אבן-דָנָאן שהיה אב בית-דין בְּפֶאס והיה גאון ופוסק וחיבר כמה חיבורים בהלכה, שאלות ותשובות ועוד.
רבי רפאל סיפר לרבי שלמה שהכניסו אותו למשרה שאינה מגיעה לו, ושלדעתו היא מגיעה לרבי שלמה והציע לו: "כלפי חוץ אני הרב הראשי, ומאחר והתקצירים של פסקי-הדין מתורגמים לצרפתית אני חותם ואחר-כך יועברו לחתימתך, כך גם לגבי המשכורת, כרב ראשי משכורתי תהיה גבוהה, אקפיד להפריש החלק משכרי אליך כך שמשכורותינו תהיינה שוות.
אחרי שעות של ויכוחים שבהם כל אחד ניסה לשכנע את השני כי הוא הגדול ולחברו מגיעה משרת הרב הראשי, לבסוף התקבלה דעתו של רבי רפאל.
בימי ישיבות בית-הדין הרבני הגבוה שהתקיימו בדרך-כלל בימי שני וחמישי, מכונית מיוחדת הייתה מגיעה וחונה ליד שער הַמֶלָּאח, כדי להסיעו לבית-הדין בְּרָבָּאט הסמוכה. בעוברו ברחוב מביתו ועד למכונית, מיהרו הנשים להסתתר מאחורי דלתות בתיהן ולהציץ מן החרכים כדי ליהנות מזיו פניו. בעוברו על פניהן היו מושיטות את ידיהן באוויר כלפיו ומנשקות אותן כדרך שהן עושות כלפי ספר-תורה. הגברים היו יוצאים מחנויותיהם ומסתדרים על המדרכות משני עברי הרחוב, בהגיע הרב כל אחד היה רץ לנשק את ידו או את שולי גלימתו השחורה.
בתפקידו זה נעשה רבי רפאל לתל-תלפיות, שימעו הגיע למרחוק ושאלות בענייני הלכה הופנו אליו דבר יום ביומו מכל רחבי-מרוקו ואף מחוץ לגבולות מדינתו: מירושלים, מברזיל, מקָארָאקָאס, מג'יברלטר ועוד. הוא ענה לכולם פעם בארוכה ופעם בקצרה, כפי מידת הפנאי שעמד לרשותו.
רבי רפאל דאג להקים בתי-דין באתרים שונים ולהקנות להם סמכויות רחבות ככל האפשר, רבי רפאל. נהג נשיאותו ברמה, והנחיל כבוד ליהודי-מרוקו בדורו בעצם הופעתו האומרת כבוד ויקר, ויראה אוחזת בכל המתבונן בזיו פניו הקדושות.רבי רפאל היה מפורסם בחכמתו ומופלג בתורה. ידיעותיו, כישרונותיו וחריפותו, הפכוהו לקדוש. גם הנוצרים והמוסלמים היו פונים אליו וחלקו לו כבוד גדול.
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- שירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים.
נְפִּיסָא וּמוּמּמוֹּ
הַיּוֹלֶדֶת וְהַתִּינוֹק
אְנְפִיסָא צְלְטַנָא, וּמִוּמּמוֹ בְּתָּתאז
הַיּוֹלֶדֶת מַלְכָּה, וְעַל רֹאשׁ הַתִּינוֹק כֶּתֶר
מֵרְצְצֵּעַ בְּדִּדיָּיאְמָאנְט, ווּייָאקוּת וּוִיבְּרִיז
מְשֻׁבָּץ בְּיַהֲלוֹמִים וְסַפִּירִים, וּפָז זוֹהֵר
שׁוּפְהוּם פְלְפְּרָאצ, מִן דְּהָאב לְעָאלֵז
הַבֵּט בָּם עַל יְצוּעוֹ, מֵעֶצֶם הַשָּׁנָב
ווּדְּדרְעָאן מְפְרוּגִין, מֵן דְּהָאב לְווִיז
וּזְרוֹעוֹתָיו יְצוּקוֹת, מִמַּטְבְּעוֹת זָהָב
וִויזוֹר לְסְּרִיר, מִן כְיָּיאֵר לְחְרִיר תְּנְסָּאז
סְדִינֵי הַמִּטָּה, מֵאֲרִיגֵי מֶשִׁי שְׁזוּרִים
ווֹרְוָואק מִן בְּרוּקָאדוֹ לְזִּיל, סֶגֶל איִנְגְלִיז
וּוִילוֹנוֹת קְטִיפָה לְנוֹי, מְלֶאכֶת הָאַנְגְּלִים
ווּחִזָאבָּאת מְכְּתוּבִין, בְּסִי חְרוּף עַזָּאז
וּקְמֵעוֹת כְּתוּבִים, בְּאֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְקָרִים
וּומֵאן קְרָאהוּם בְּלְפְרְחָא, ייִּגְ'נִּני ווִיהִיז
וְהַקּוֹרֵא אוֹתָם בְּגִילָהּ, יְשׁוֹרֵר וְיַעֲלֹז בִּקֵּר
ווּחְזָאב כְתָאמוֹ, הוּוָא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לְעְזִּיז
וְקָמֵעַ טַבַּעְתּוֹ, הוּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הַיָּקָר
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- שירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים.
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951
מצד אחד נאמר בהחלטה ש־6,000 האנשים יועלו ארצה בלי סלקציה, ומצד אחר נכתב שהנכים והחולים לא יועלו ויועברו לטיפול הג׳וינט. הג׳וינט צידד בהיבט ההצלה של התכנית והדגיש במיוחד את חיסול הקהילות תוך התעלמות מרכיב הסינון שהיה בהסכם ולעתים אף תוך התנגדות מפורשת לו. ממשלת ישראל התמקדה באותה תקופה בעיקר בהיבט בניין הארץ והדגישה את הצורך שלא להעלות ארצה חולים ומקרים סוציאליים׳.
רפאל, שבאותם ימים החל להבין שהצניחה הדרסטית במספרי העולים היא מגמה ולא תופעה חולפת, קיווה שההסכם עם הג׳וינט יוכל לסדוק את הסכר שמדיניות הסלקציה העמידה בפני העלייה מצפון אפריקה. הוא דיווח שפינוי הקהילות הקטנות מצליח בתוניסיה בזכות שיתוף הפעולה בין הג׳וינט לקהילות המקומיות בקליטת ה׳מקרים הסוציאליים׳. במרוקו לעומת זאת התגלו קשיים במתכונת פעולה זו והחלו בבדיקתה בשלושה כפרים. לפני התגבשות התכנית הצליח רפאל לזכותה באהדה בקרב המצדדים בעלייה סלקטיבית בעזרת המעטת משקלה של החריגה מהסלקציה ולנוכח החשש שהתמעטות העלייה כבר החלה לעורר. לדוגמה אליעזר קפלן, סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שהדגיש שטובת הארץ (ולא טובת העולים) צריכה להיות העיקרון המנחה בכל תכנית עלייה, שמע מרפאל שפרט ל־150 חולי גזזת שיעלו בכל חודש ויטופלו בארץ במימון הג׳וינט לא תהיה חריגה מכללי הסלקציה. בן־גוריון, אף שדרש שלא יבואו לארץ ׳עיוורים ופיסחים׳, הודאג ממספר העולים הנמוך, שיזיק לתכניות ההתיישבות העתידיות, וקרא להגביר את העלייה ׳באלמנטים של נוער וכוחות עובדים […] שיחזקו את מצב הביטחון ושילבו להתיישבות. אין התיישבות בלי עליה׳.
הערת המחבר: עמדת הג׳וינט גרסה שיש להעביר משפחות מאוחדות בשלמותן ולא לפרקן, ועל כן צריכה מדיניות העלייה להתבסס על חיסול היישובים הקטנים בלי התייחסות לתנאי הסלקציה(דברי נציג הג׳וינט באירופה, צ׳רלס ג׳ורדן, בסיכומי שיחה עם באי כוח הג׳וינט בדבר השתתפות בהוצאות הסוכנות במרוקו, בלא תאריך, כנראה מאפריל 1952, ע"כ
לחיים שיבא, מתומכיה הנלהבים של הסלקציה, נודע דבר ההסכם בין הג׳וינט למחלקת העלייה משפנו אליו אנשי מלב״ן (מרכז לטיפול בעולים נחשלים) – המוסד של הג׳וינט שטיפל בעולים נזקקים בארץ – לאחר שאנשי הג׳וינט באירופה ובצפון אפריקה התייעצו אתם וניסו לברר כמה מקומות אשפוז יש ביכולתם להקצות למבצע של פינוי הקהילות הקטנות.
שיבא זעם, ביקש לבטל את ההסכם וגייס לשם כך את בן־גוריון. לטענתו בהסכם שערך רפאל עם הג׳וינט הייתה התעלמות מההחלטה להגביל את עלייתם של חולים. הוא הפנה את תשומת לבו של בן־גוריון לנוסח ההסכם בדבר 6,000 העולים מכפרי הדרום שיעלו כולם בלא סלקציה. לשרים ולברל לוקר, יו״ר הנהלת הסוכנות, דיווח שיבא על סקר שערך הג׳וינט במרוקו (בשיתוף חקלאי, סגנו יאני אבידוב והרופא של הסוכנות, ד״ר שניצר) ובו נבדקו 1,369 נפשות בשישה מהכפרים שהיו כלולים בהסכם בין רפאל לג׳וינט. הסקר גילה ש־10.8 אחוזים מהנבדקים היו נכים או קשישים. באחד הכפרים היו ארבעים אחוזים מראשי המשפחות בשנות הארבעים לחייהם. מעבר לכך, ארבעים עד שבעים אחוזים מהמפרנסים היו מעל גיל ארבעים. רוב האנשים לקו בגרענת ולכמחציתם הייתה גם גזזת. שיבא העריך שהעלאתם של כפרים אלה בשיטת ׳חיסול גלויות׳ ובלא סלקציה בריאותית תפגע בחולים שכבר יושבים בארץ, תגביר את תמותת התינוקות ותמנע אשפוזם של חולי נפש.
על פי שיבא טובת הארץ ותושביה הוותיקים קדמה באופן מוחלט לטובתם של יהודי צפון אפריקה המעוניינים להצטרף אל מדינת היהודים.
המוסד לתיאום היה הזירה האידאלית לפתרונן של מחלוקות בין הממשלה לסוכנות. בישיבה שכונסה על רקע ההסכם עם הג׳וינט בלטה תמיכתו הנחרצת של בן־גוריון בסלקציה ובשיבא. זעמו התעורר בעיקר מששמע את הדיווח של שיבא על העלאתם לארץ של עולים עיוורים מהכפרים הכלולים בהסכם. ׳הלזה תיקרא עליה מפני שרוצים לנפח את המספרים?׳, פנה בן־גוריון בזעם לרפאל, ׳זה נחוץ למדינה הזאת? […] ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באווקואציה של המשותקים והעוורים? […] יש דברים שכבר הסכמנו עליהם בינינו, אנחנו צריכים לחשוש שהם יופרו?׳. בן־גוריון ראה בהסכם עם הג׳וינט חריגה מסמכות הסוכנות ואף איים שייתכן שיהיה צורך לשנות את הגדרת היחסים בין ההסתדרות הציונית למדינה. חברי הנהלת הסוכנות במוסד לתיאום, שאישרו כמה חודשים קודם לכן את ההסכם עם הג׳וינט, לא העזו להתווכח עם בן־גוריון. לוקר ואשכול ניסו לגבות את רפאל תוך הדגשת התחייבות הג׳וינט לטפל בחולים, במקרים סוציאליים ובזקנים, אך בן־גוריון לא השתכנע. ׳יש להעביר את העיירות הקטנות לערים הגדולות, יש שם מספיק אנשים עשירים' אמר בפסקנות. הוא דרש שימצאו בצפון אפריקה 6,000 יהודים בריאים וצעירים בלי הסכם כזה. בן־גוריון דחה לחלוטין את עקרון ההצלה שהנחה את הג׳וינט ואת מחלקת העלייה. הוא שפט את ההסכם על פי עמידתו בקריטריון של בניין ואת העולים על פי תועלתם למדינה. צורכיהם לא עמדו בראש דאגותיו.
בעקבות אותה ישיבה הזדרז שיבא והודיע לג׳וינט שההסכם על הבאת עולים בלא סלקציה בוטל. הוא נתלה בדבריו של בן־גוריון על כך שחוק השבות מגביל את הכניסה לארץ מסיבות רפואיות. סיכוייו של רפאל להפעיל את התכנית לנוכח התנגדותו של בן־גוריון היו אפסיים. אף על פי כן הוא תלה את ההתנגדות של בן־גוריון רק בניסוח לקוי ובשימוש בביטוי ׳עלייה בלתי סלקטיבית׳.
ביטול ההסכם השפיע לא רק על הכפרים שהוא הוחל עליהם אלא על כלל מערכת היחסים בין משרדי העלייה בצפון אפריקה לג׳וינט. הג׳וינט ראה בהסכם חיסול הקהילות הקטנות מפעל רצוי שהיה מוריד מעליו עול כבד. מאחר שבוטלה התכנית נסוג הג׳וינט כליל מהשתתפות בהוצאות הכרוכות בטיפול הרפואי שהוגש למועמדים לעלייה ובמשך זמן מה הצטמצמה גם תמיכתו הכספית בעלייה.
כך פגעה מדיניות העלייה הסלקטיבית גם בשיתוף הפעולה בין מחלקת העלייה לארגון הרווחה היהודי־אמריקני.
ניסיון נוסף להעלאת קהילות כפריות בשלמותן נעשה באמצע 1953. באותה תקופה כבר החזיק משרד הבריאות נציג קבוע במרוקו, ד״ר אליעזר מתן. מתן היה מתומכיה הקיצוניים של העלייה הסלקטיבית ושימש שליח יעיל ביותר של שיבא. הוא התייחס בספקנות לתקוות שתלו באנשי הכפרים. ׳מספרים סיפורים שלא היו ולא נבראו על קיומם של כפרים של עובדי אדמה שיגאלו את החקלאות האקסטנסיבית בארץ׳, כתב והוסיף בלעג: ׳החקלאי היחיד ביניהם הוא זאב חקלאי׳. דרישתו של מתן שכל הכפריים ייבדקו אצל רופא ומי שייפסל יוחזר לכפרו עוררה בעיות לא מעטות. חקלאי העריך שהוצאתם של המועמדים מהכפר רק לצורכי בדיקה, שנערכה לעתים במרחק 900 קילומטרים מכפריהם, היה בה כדי ׳לזעזע את אורחות חייהם׳. תלונות של כפריים שהוצאו מכפרם והוחזרו אליו לאחר מכן הגיעו לאוזניהם של השלטונות הצרפתיים והללו ביקשו מאנשי הסוכנות שלא ליצור אשליות בקרב היהודים.
בעת סיור שערך רפאל בצפון אפריקה אותר לבסוף כפר אחד שגם מתן הסכים לאפשר את עליית כל תושביו מאחר שמצבם הבריאותי היה שפיר ואת נזקקי הכפר הסכימה לקלוט הקהילה הגדולה של מרקש. אולם מכשולים טכניים ולבסוף התמהמהות יתרה של תושבי הכפר עצמם הביאו לביטולה של התכנית. למרות הביקורים הרבים ותשומת הלב המיוחדת לשאלת הכפרים המרוחקים לא עלה בידי מחלקת העלייה להעלות לארץ אפילו כפר אחד בשלמותו. ׳כשלון הניסיון להעלות כפרים שלמים היה אולי הצורב בניסיונות שהתנסו בהם שליחי קדימה׳. לכישלון זה היו אבות רבים: משרד הבריאות, היעדר מימון מצד הג׳וינט והססנותם של בני הכפר לעלות כאיש אחד. רק בקיץ 1954, משגבר זרם העלייה עקב הדה־קולוניזציה בתוניסיה ובמרוקו, החלה גם עלייה מהכפרים בדרום מרוקו.
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 132
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
20 – אִידָא זָאת מָא תְגּוּדְהָא סְעְרָא, ווַיִדָא מְסָאת, כָּא תְקְטַע סְנָאסֵל
כאשר היא באה [השעה], לא יפריע לה השער, ואם היא הולכת, היא קורעת שרשראות.
21 – אִידָא זָאתוֹ יִיָאמוֹ, יִסְטַח בְכְּמָאמוֹ
כאשר ימיו [הצלחות] הגיעו, הוא ירקוד אפילו בשרווליו
המתחיל לקצור הצלחה יכול להיות בטוח שהדבר יימשך. הוא יכול לרקוד את הריקוד המאופיין על־ידי הנעת השרוולים הרחבים
22 – אִּידָא חֵכּ לְהְלָאל בְהְלָאלוֹ, מַה תְסְאַל עַל נּזוּם אִילָא מָאלוֹ
כאשר תגרד הסהר בלבנה, אל תשאל על הכוכבים אם הם נוטים הצדה [נעלמו]
נאמר על אדם שהשעה משחקת לו, ואינו חושש ממתנגדים.
23 – אִידָא חְלְף לְקְממָּאר, תְמָא טָאב לְעָאבוֹ
אם הקלפן נשבע לא לשחק, בו במקום הוא מחדש משחקו
24 – אִידָא חְלְפוּ פִיק נְסָא, בִּית פָאיְקְּ
אם הנשים נשבעו [להינקם בך], אל תישן
25 – אִידָא חְלְפוּ פִיק רְזָאל, בִּית רָאקְּד
אם הגברים נשבעו [להינקם בך], אתה יכול לישון
26 – אִידָא חְפֵףּ סָאחְבְק, בְזֵק נְתִין
אם חברך הסתפר אתה יכול לירוק
התמונה כולה לקוחה מן ההווי הכללי. יושבים ברחוב. הגלב מגלח את ראשו של הלקוח, והבא בתור חייב להרטיב את ראשו על־מנת לא לעכב את האחרים. שמעתי גם הסבר אחר: אם חברך הסתפר לאחר יום השלושים, אתה יכול להרטיב את ראשך, דהיינו, התכונן גם אתה לצרות.
27 – אִידָא טְחָאק לְבְכיל, ענד לכרים תבאת
אם השפל גירש אותך, התארח אצל בעל הלב הטוב
המילה"בכיל" אינה די מוכרת לנו, תרגומה מערבית:
بَخِيل –קמצן-קמצני-קמצן מאוד, בעל יד קפוצה שמתקשה לבזבז
اذا جلاك البخيل عند الكريم تبات-וסטמארק מספר 1068
איִדָא גְ'לאָכּ אַלבְכִ'יל עַנְדְ וֵלְכַּרִים תְבָאת
28 – אִידָא טְלְקְּתְהָא, מַה תוּרִילְהָא בָאב אֵדָּאר
אם תגרש אותה, אל תראה לה את פתח הבית
נוסח אחר: … אל תראה לה את בית אביה (והרי ברור, שהאשה חוזרת להוריה אחרי הגירושין). לפי וסטרמארק מדובר על יחסי עבודה: שפחה מפוטרת, שבעל־הבית מבטיח לה עוד תעסוקה, משיבה: ״אידא טלקתהא…״ לפי בן־שנב, מציע הפתגם לא לתת עצות למי שאין אוהבים. וסטמארק מספר 716
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד