נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן
נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו
בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ״ז(1797), מדובר באדם, שאישתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. ״אחרי מותו הקיפוהו בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית״ והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה (אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לה).
הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים ״סיגלה ממעשי ידיה״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן קה).
על פי מקור משנת תקפ״ד (1824) בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאישתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה (אלבאז, תשייט, סימן כג). רבי יעקב בירדוגו דן בנושא זה:
״עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האשה מסעודא שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר״ה [1825] לתפ״ץ [לא תשוב פעמיים צרה] ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האשה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה… ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש״(בירדוגו, תר״ע, אהע״ז, סימן מו).
אישתו של חכם פנתה לבית־הדין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה ״ולא זכר אשת נעורים״. ״עלתה לפנינו צעקת אנקת אשה עזובה העלובה שרוייה בלא טובה״. האישה סבלה ״בפרט בשני הרעב, שסברה וקבלה עליה וחגרה בעז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה״ – פסק דין משנת תק״ץ(1830; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 84).
חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם להחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד: ״אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה נדוד כמו ח׳ שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצירות הגוים לשוטט אחר פרנסתה״ (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו).
בסימן אחר בספר מדובר ב״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום״. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. ״והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולגנה עוד זאת שתחלוק עמהם מעשה ידיה?״(שם, אהע״ז, סימן קטו; הועתק על־ידי: בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן פב).
רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:
מסעוד ן׳ לילו כמו ג׳ שנים משהרחיק נדוד והניח אישתו דונא בת הר׳ יהושע אסבאג נודדת ללחם… כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה, מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חסרון השפע ומיעוט משא ומתן״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קז).
על פי מקור מתיטואן משנת תר״ג(1843) ברח יעקב אוחנא מאישתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה ״עד שהרגישה בעצמה ובקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונת ומתפרנסת ממעשה ידיה״. היא הצליחה להרויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).
כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אישתו ללא פרנסה ונאלצה ללוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאישתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות (ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עא).
בנות שעבדו בשל התרחקות האב
רבי שלמה בירדוגו כתב על ״מי שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל״(בירדוגו, תש״י, דף מ ע״ב, סימן יח).
עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה־20
בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו (1956-1912) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות ומהכפרים. בשנת 1936 עבדו 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15% מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5% מהאירופיות ורק 6.4% מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצות בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14
הערות המחבר: בשנת 1936 היה מספר היהודים בקזבלנקה 38 אלף, ובשנת 1947- 65 אלף: וינגרוד, תש״כ, 204. בשנת 1951 היו בה 74 אלף יהודים – 34% מכלל האוכלוסייה היהודית במרוקו. בשנת 1960 ירד מספרם ל־72 אלף – יותר מ־45% מכלל היהודים במרוקו: הטל, תשכ״ד, 47,45.
225 ,1968 ;248-249 ,1952 ,Chouraqui. על פי מחקר על הנשים המוסלמיות במרוקו בזמן החדש עבדו בשנת 1971 25% מכלל הנשים: 64 ,1956 ,Mernissi, 1975, 93; Jacobs. האחרון כתב, שלפני שנת 1912 היה לאישה תפקיד אחד בלבד; להתחתן וללדת. נשות המעמד הנמוך עסקו רק במלאכות בית ובמתן שירותים אישיים (היו מבשלות או משרתות) ורק לעתים רחוקות הורשו לעבוד מחוץ לבית. עוד בשנות ה־20 של המאה ה-20 היה חלקן בכלכלה זעום. המקורות שהובאו לעיל מזימים חלקית קביעה זו: בשן, תשמ״א, 68; בשן, תשנ״ו, 158. דעתה של חנה טהון על הנשים במרוקו בזמננו מנוגדת: ״בדרך כלל אין בנות העיר רגילות לעבוד מחוץ לביתן – פרט למספר מצומצם של תופרות וכובסות וכן של נערות או אלמנות, העובדות בתור עוזרות או אומנות בבתיהם של יהודים עשירים. בכפרים אין להן בכלל כל אפשרות להשתכר משהו בעבודת חוץ״. אך רק הסיפא של דבריה נכונה, שכן בכפרים עוזרת האישה לבעלה במלאכות האופייניות לכפר: טהון, תשי״ז, 46.
המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14
בנות מגיל 12 ומעלה מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמן
רבי שלמה הכהן אצבאן השיב בשנת תרצ״ד(1934) בעיר אזמור בנושא זה: ״מי שגירש את אישתו והיו לו בנות גדולות יותר מיב שנה ומעלה ותובעת אמן לאביהם לזון ולפרנס את הבנות והן אצלה, והאב אינו רוצה באומרו שהן יכולות לעשות מלאכה ויזונו ויתפרנסו ממעשה ידיהם וישבו אצל אמן״. החכם הצדיק את הבעל וטען, שאם הבנות רוצות להישאר עם אמן אין אביהן חייב לפרנסן; עליהן לעבוד ולכלכל את עצמן. אך אם הן רוצות לחיות עם האב ידאג הוא לפרנסן לפנים משורת הדין ולא יחייב אותן לעבוד (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ג). על פי תשובתו של רבי שאול אבן דנאן יכולה נערה בת 14 לעשות מלאכה (אבן דנאן, תשי״ט, סימן כח). בתשובה אחרת על שאלה כתב החכם, שאין האב יכול להשכיר את בתו מגיל שש ומעלה לעשות מלאכה ולקחת את שכרה (שם, סימן סו).
רבי משה ויזגאן דן בשנת תשכ״א (1961) בזוג גרוש. הבעל דרש, שבתו בת ה-13 תבוא אליו לשרתו משום שאין לו מי שישרת אותו ובתמורה הוא יזון אותה. החכם השיב, כי ״כיון שהבת היא גדולה הבחירה בידה שתשב אצל מי שתחפוץ בו״. אם היא מעדיפה להיות אצל אמה אביה פטור מכלכלתה וכך גם באשר לבן מגיל שש ומעלה (על פי שו״ע אהע״ז, סימן פב, ו) ״ועל כל פנים כיון שאבי הבת הנזכר אין לו מי שישמשנו, והבת היא גדולה, חייבת היא מדין כיבוד אב ואם לשרת לאביה… ואין אמה יכולה לעכב עליה״ (ויזגאן, תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן ב).
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 57
Benzimra
BENZIMRA
Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et de Zimra qui signifie musique, chant, poésie. Le plus grand poète des temps bibliques, le roi David est appelé dans la tradition "Na'im Zémirot Israël", l’agréable poète d'Israël, et selon la tradition rapportée par le rav Hahida, rabbi Haim David Yossef Azoulay, les membres de cette famille seraient des descendants de la famille royale de David. Cette explication paraît plus plausible que celle avancée par David Corcos et basée sur l'origine espagnole de la famille – où ce patronyme s'écrivait Ben Zamir: ethnique de la ville de Zamora, berceau de la famille, en Espagne. De là les membres de cette famille avaient émigré vers Tolède, Malaga, Grenade et surtout Badajos, au sud de l'Espagne près de la frontière portugaise, ce qui explique que les premiers membres de la famille réfugiés au Maroc parlaient parfaitement le portugais comme nous le verrons dans la suite. Le nom est attesté au Maroc et en Algérie dès le XVème siècle, sous la forme de Iben Zamiro. Autres formes: Abenzimra, Ben Zamiro, Zmirou. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Safi, Fès, Tétouan, Casablanca) et par émigration à Gibraltar et au Portugal; et en Algérie (Oran, Tlemcen, Alger).
- DAVID (1479-1589): Plus connu sous ses initiales de Haradbaz. Le plus illustre des représentants de la famille. Disciple de rabbi Yossef Saragossi, il devait au moment de l'Expulsion trouver d'abord refuge à Fès et dans ses futurs écrits il ne devait manquer de se baser souvent sur les coutumes "de la grande ville de rabbins, Fès". Il ne devait pourtant pas se fixer au Maroc, et avec d'autres rabbins éminents, il devait partir pour l’empire ottoman où l'accueil réservé aux expulsés d’Espagne était infiniment meilleur. En route pour la Terre Sainte, il devait rester quelque temps à Tlemcen. Après quelquues années dans le nouveau centre de la Kabbale, Safed, il décida de s'installer en Egypte, appelé par la prospère communauté du Caire à lui servir de guide spirituel. Il y fonda une grande Yéchiva qui devait attirer des disciples de tout le bassin méditerrannée et s'acquit une réputation sans égale dans tout le monde juif comme décisionnaire et maître de "Halakha". De même que Maimonide avant lui, il estimait que l'interdiction biblique d'installation en Egypte ne s'appliquait pas en cas de force majeure comme la catastrophe de l'expulsion d'Espagne. Toutefois il ne comptait pour autant s'y installer définitivement et à la fin de sa vie il revint effectivement en Terre Sainte pour mourir à Safed à l'âge de 110 ans. Son livre de Responsa, "Téchouvot Haradbaz", est devenu le guide de Halakha par excellence pendant des générations dans le monde sépharade, et ses nombreux autres ouvrages sont également devenus des livres de référence.
- ABRAHAM ABI ZIMRA: Fils de rabbi Méir. Poète né à Malaga, auteur du poème entré dans la liturgie, "Nafshi lematay" (jusqu'à quand, mon âme ?), réfugié à Oran après l'expulsion d'Espagne. Ses descendants furent parmi les 5 familles juives autorisées à rester dans la ville après son occupation par les Espagnols en 1509 et l'expulsion générale de ses habitants juifs. Les rois Très Catholiques, Ferdinand et Isabelle leur octroyèrent en 1512 l'autorisation de résidence afin de s'occuper du paiement des impôts au roi de Tlemcen.
- ABRAHAM BEN ZAMIRO: Rabbin, médecin, poète, diplomate et commerçant. Il devait jouer, et ses descendants après lui, un rôle prépondérant dans les relations entre le Maroc et le Portugal pendant près d'un demi-siècle. Né à Grenade, il trouva d'abord refuge à Fès en 1492, puis à partir de 1500 à Safi. Le grand port du sud avait été occupé par les Portugais dès 1481, qui y avaient trouvé une communauté juive florissante. Loin de disparaître après l'expulsion des Juifs définitive du Portugal en 1497, elle allait au contraire s'enrichir de l'apport d’expulsés d’Espagne. Contrairement au fanatisme de leur politique en métropole, les Portugais devaient faire preuve de pragmatisme dans leurs comptoirs marocains, conscients du rôle d'intermédiaires obligés des Juifs dans leurs relations avec l'environnement musulman hostile. Rabbi Abraham avait sans doute été appelé par son frère, Itshak de Badajos, qui avait à Safi une grande maison de commerce, spécialisée dans le commerce avec la péninsule ibérique. Nommé grand rabbin de Safi en 1510, il fut chargé à plusieurs reprises de missions diplomatiques par le souverain marocain auprès de la cour portugaise et en 1526 il négocia à Lisbonne un traité de paix entre les deux pays. Il devait y rencontrer publiquement David Haréoubéni, qui se prétendait le Messie chargé de ramener le peuple d'Israël dans sa patrie et qui avait proposé au Pape une alliance contre les Turcs. Le pape qui avait pris au sérieux sa proposition, l'avait recommandé au roi du Portugal. Le faux Messie prétendait pouvoir recruter 300.000 combattants des dix tribus perdues dont il disait avoir retrouvé la trace en Arabie, si la Chrétienté soutenait la restauration de l'Etat juif et fournissait aux combattants les armes et les équipements nécessaires pour combattre les Turcs. Rabbi Abraham apportait un message du roi de Marrakech au faux prophète lui demandant les conditions d’une alliance, car le Maroc comme l'Espagne, était en butte aux attaques des Turcs qui avaient conquis la Tunisie et l'Algérie et menaçaient son indépendance. Rabbi Abraham resta en correspondance avec le prétendu Messie et leva même un impôt en sa faveur parmi ses coreligionnaires des comptoirs portugais sur la côte atlantique marocaine. David Haréuvéni avait visité le Maroc et dans beaucoup de textes anciens on le croyait même originaire du Maroc. Mais l’alliance ne se fît ni avec les Chrétiens ni avec les Marocains et David fut en 1527 expulsé du Portugal, puis assassiné. En plus de ses dons de rabbin et de diplomate, Abraham fut un poète très doué, surnommé "goren nakhon", la gorge convenable. On raconte qu'une fois deux commerçants étaient venus lui demander de leur établir un contrat, il le fît sur place, en vers! Une autre fois, le gouverneur de la ville voulait marier sa fille, mais trouvant peu esthétique le contrat de mariage établi par les notaires en raison de l'excès d'espace vide entre les lignes, il avait ordonné de déchirer le document et d'en écrire un nouveau. Mais rabbi Abraham lui fit remarquer que cela pourrait porter malheur aux époux et se dévoua à le rédiger à nouveau sur le champ, incluant de nouvelles clauses entre les lignes supplémentaires se fondant harmonieusement avec les précédentes sans le moindre hiatus!
ITSHAK BEN: Fils de rabbi Méir, frère de rabbi Abraham, il participa à la défense de Safi contre les attaques musulmanes. Chargé de l'approvisionnement en nourriture du port auprès des tribus berbères des environs. Il fut envoyé en mission diplomatique auprès du souverain Saadien à Marrakech et auprès du roi du Portugal, à Lisbonne.
ISMAEL BEN: Un des sept frères d'Abraham, interprète auprès du gouver neur portugais de Safi. Il se trouvait à Azemour en 1511 quand la ville fut assiégée par les Maures. Il réussit alors à recruter 200 combattants juifs et débarquant par surprise, à infliger de lourdes pertes aux assaillants qui levèrent le siège. Après la reconquête d'Agadir par les Saadiens en 1541, les Portugais décidèrent l'évacuation des ports de Safi et d'Azemour et leurs habitants juifs furent, selon leur choix transférés soit à Fès, soit à Larache, soit comme les Zamiro à Tétouan. OULAD ZAMIRO: Ils occupent une place à part dans la mythologie des saints au Maroc. Selon la légende pieusement retransmise de génération en génération, ils étaient sept frères qui à Safi, sans doute à l’époque de l'occupation portugaise, s'adonnaient à l'étude et à la prière. Un jour, une voisine chrétienne curieuse, les entendant prier, entra dans leur maison. Pour ne pas être souillés par sa présence, ils disparurent aussitôt en s'enfonçant sous terre et à leur place il ne resta qu’un grand bassin d'eau. Les frères firent savoir en rêve à leurs compatriotes qu'ils étaient sous terre et comme ils voulaient continuer à prier, demandèrent qu'on leur construise un oratoire. On leur bâtit une coupole qui devint désormais un lieu de pèlerinage vénéré à ce jour par les Juifs et les Musulmans. L’Association française des originaires de Safi vient même de restaurer la coupole. Comme la légende n'est pas datée on peut supposer qu'il s'agit bien des sept frères de rabbi Abraham Zamiro dont nous avons parlé.
- ITSHAK BEN: Fils de Abraham. Après l'évacuation de la communauté juive de Safi par les Portugais avant leur retraite en 1541, il s'installa à Fès où il fut un des signataires de nombreuses Takanot et un grand poète dont les pioutim sont entrés dans la liturgie des synagogues marocaines.
- YOSSEF ZIMRON: Fils de Abraham, rabbin à Constantine au milieu du XVème siècle. Disciple de rabbi Salomon Duran d'Alger avec qui il était en correspondance sur des questions de Halakha.
MOSES ZAMIRO: Revint d'Alger en Espagne où il se convertit au christianisme sous le nom de Pablo De Santa Maria, au début du XVIème siècle.
- ITSHAK MAND1L ABI ZIMRA: Un des poètes les plus célèbres d'Afrique du Nord. Il vécut à Tlemcen à la fin du XVIème siècle. Aucun recueil de ses poèmes ne nous est parvenu, mais nombre de ses compositions ont été reproduites dans les écrits de rabbins algériens contemporains et postérieurs.
- MOCHE: Rabbin à Fès, mort en 1777, en laissant de nombreux ouvrages manuscrits dont on connaît les titres mais qui ont été perdus.
- MOCHE: Un des membres du tribunal des Cinq institué par rabbi Yaacob Abensour, mort en 1778 à l'âge de 93 ans, laissant de nombreux ouvrages de commentaires non-publiés.
- SHEMOUEL ABRAHAM (1737־ 1830): Fils de Moché, il fut un des rabbins les plus connus de sa génération à Fès, membre du tribunal rabbinique pendant plus de 50 ans. Son fils rabbi Rahamim. mort en 1847, lui avait succédé au tribunal.
YAACOB: Fils de rabbi Moché. Un des grands notables de la communauté de Fès, seconde moitié du XIXème siècle. Il fit avec l’autre grand notable, Hayim Cohen, la tournée des capitales européennes en 1879 comme représentant de la communauté juive marocaine. A Paris, ils furent reçus par Isidor Loeb, le rédacteur de l'organe de l'Alliance, "La Revue des Etudes Juives" et à Londres par l'Anglo— Jewish Association. Mort en 1904.
RAHAMIM: Notable de la communauté de Fès, nommé en 1896 membre de la commission de Trois chargée de gérer les dons recueillis en faveur des victimes de l'épidémie de choléra qui décimait les communautés de Tanger et Tétouan.
Benzimra
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי- הבן הטוב שהשלים בין הוריו
הבן הטוב שהשלים בין הוריו
היה הייתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פני בהמה.
הייתה הנערה כלואה כל הימים לבדה בחדר, ולא הייתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו הייתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחוכמתו. במדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום, ושומע תורה מפי רבנים ותלמידי חכמים גדולים. יום אחד, הגיע הנער לעיר שבה הייתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. פעם שאל הרב את אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה הייתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה. כאשר חזרו למקום, מצא הנער פיתקה על שולחנו ועליה פיתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים: ״מי כתב פיתקה זו״? ״הנערה שאינה יוצאת מחדרה״, הסבירו לו החברים, ״היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פיתרון להן״.
"אותה אשא לאשה״, החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו: ״הוריה לא יתנוה לך, כי בעלת־מום היא״.
ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה וכך הם פעלו. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות: ״לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה".
לא הייתה להורים כל ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר המשונה.
בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר איתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל מומה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו. לאחר מספר חודשים ילדה האשה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללמוד בחדר, היו הילדים עולבים בו ואומרים: ״אביך מת, ויש לך שתי אימהות ואב חורג".
לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד שאל את סבתו: ״הגידי לי סבתא, האס את באמת אימי, או שמא יש לי אמא אחרת״?
״אני אימך, בני״! הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. אחרי שנודע לו הדבר, בא הנער אל אימו ושאל: ״אמא יקרה, היכן אבא״? ענתה לו אימו: ״אביך יחזור. עתה הוא במרחקים״. חיכה הבן שנה תמימה, וכאשר ראה כי אביו אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.
נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה: ״אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני״. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.
עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, הוא אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר: ״מהיכן אתה בא? מה מעשיך כאן״? ״באתי לחפש את אבי שעזב את אימי״, סיפר הצעיר לזקן שהיה סבו. הוא סיפר בפניו את כל סיפורו. כן הראה לזקן את הטלית והתפילין של אביו, והזקן הכיר מיד כי של בנו הם.
למחרת היום שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד: "היכן הטלית שנתתי לך פעם, בני״?
"שכחתיה באיזה מקום, אבא". הסתכל האב בידי בנו ושאל: ״והיכן טבעתך בני״? "כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים״. שאל הסב את בנו: "התכיר את טליתך ואת טבעתך אם אמצא אותן״? "וודאי", השיב הבן.
הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבל מידי הנער והראה אותן לבנו.
ידע האב כי ניתגלה סודו. קרא הסב לנכדו והציגו בפני אביו. ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. טען הבן: ״בוא, אבא, חזור הביתה! אמא מחכה לך. אמא היא היפה והחכמה בנשים. מדוע אינך רוצה אותה? מי הכריח אותך לשאתה לאשה״?
הבין האב כי קרה איזה נס לאשתו ואמר לבנו: ״בני, עכשיו חזור אתה ואני אבוא בעקבותיך".
בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם.
הוא אמר לנער: "יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאימך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אימך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד".
הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתץ את הבקבוק לאימו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה הם נעשו יפיס מאוד. ידעו הבן ואימו, כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא חזר ממרחקים לבית. הוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי- הבן הטוב שהשלים בין הוריו-עמ' 183
13/07/20
אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו
אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו
העיר "אַלְרְבָּאט"- זה שמה הרשמי של בירת "ממלכת מרוקו" (בתעתיק מערבית לעברית). היא מוכרת יותר בשם "רְבָּאט״ [Rabat] והיא אחת מ-4 הערים הקדושות במרוקו. אליה מצטרפות פאס, מקנס ומרקש. העיר הוכרזה בשנת 2012 ע״י "אונסקו", כאתר מורשת עולמית. נכון לשנת 2018, מנתה העיר כ-1420,000 תושבים. זו העיר השניה בגודלה אחרי קזבלנקה".
העיר שוכנת לחופו המזרחי של האוקיאנוס האטלאנטי, במרחק של 96 ק"מ מצפון לקזבלנקה, הנושאת בתואר לא רשמי כבירתה הכלכלית של מרוקו. ממזרחה של רבאט, זורם הנהר בּוּ-רֶגְרֶג שרוחבו כ-150 מטר אשר תוחם בין שתי הערים רבאט-סאלה. מימיושל הנהר נשפכים אל האוקיאנוס האטלנטי.
חוקרים שונים [Mauret, La Développement de L'agglomération de Rabat-Salé, Paris, 1954.] מקדימים את ראשית היווסדה של רבאט לסוף המאה הרביעית שלפני הספירה, כלומר כ־2500 שנה, עת הפיניקים הקדמונים שלחו לאזור משלחת מחקר לתור אחר מקום התיישבות ליורדי הים שלהם ששייטו במרחבי הים־התיכון. תחילה בנו את הנמל ואת הכפר "סאלה" במפרץ רחב הידיים שבשפך נהר בו-רגרג, ואחר כך החלו לבנות את העיר רבאט. במשך שנים רבות, שימשו נמלי-רבאט-סאלה את הפיראטים כמקום מסתור וכבסיס ממנו יצאו להתקפות על אוניות המסחר ששייטו בים התיכון. בסוף המאה ה-7, ובמהלך המאות ה-8 וה-9, בהן נלחמו ביניהן שושלות ערביות שונות על השליטה במרחב המגרב, המשיכה רבאט לשמש את השליטים הערבים השונים כנמל מסחרי. בסמוך לשנת 1150, השלטון באזור נפל לידי שושלת האל-מואחאדין, שושלת של מוסלמים קנאים במיוחד. הצבא החזק והרענן שהגיע ממדבריות דרום מרוקו והסהרה, מיגר בתוך זמן קצר את כוחות ספרד ששלטו בעיר שהייתה עדיין כפר בֶּרְבֶּרִי, ופעל ביד קשה נגד ההשפעה היהודית, שהייתה בזמן הזה באזור של רבאט־סאלה, עד לחיסולה של כל זיקה יהודית, ובכלל זה, הקשרים המסחריים שהיו עם האוכלוסייה המקומית. או אז לראשונה חשיבותה של העיר מקבלת תוקף משליטיה השונים של השושלת. עדות לכך, אנו מוצאים גם כיום בסגנונות הבניה הקיימים בעיר הניכרים במיזוג של הבניה הבֶּרְבֶּרִית והספרדית התואמים יחדיו. מאוחר יותר יצטרף גם הסגנון הצרפתי-מערבי. כבר בתחילת שלטונו של החליף עבד-אל-מואמין, השליט הראשון בשושלת המואחאדין, החליט לבנות במישוריה של העיר, בסיס צבאי גדול, ובמרכזו מצודה שתחלוש על אזור הנמלים והים. מצודה זו כונתה "רְבָּאט-אַ-פָתְח" (מצודת הניצחון), מזה נגזר שמה הנוכחי של העיר. בסוף המאה ה-12, אבו יוסוף יעקב אל-מנצור, השליט שבא אחרי אל-מואמין, בנה והרחיב את העיר, ופתח אותה למסחר חופשי, ביצר את חומותיה והפך אותה לזמן קצר לבירתה של שושלת האל-מואחאדין. בתוך־כך, החל בבניית המסגד שאמור היה להיות הגדול בעולם, עם מינרט (הצריח) שמגיע לגובה של 60 מטר, אולם עם פטירתו בטרם עת, נעצרה הבנייה, ונותר ממנה רק המגדל המרכזי (המינרט) הבלתי גמור העומד על 44 מטר, פחות מגובהו המתוכנן, ומעולם לא הושלם. גם במצבו כיום, המבנה הבנוי מאבן חול אדומה, המאוד מרשים, מזוהה עם העיר, וידוע בשם "מגדל-חסאן" ( בערבית, 'סמעת חסן' La Tour-Hassan). המסגד הגדול שנבנה לצד המגדל, נהרס לחלוטין ברעידת האדמה בשנת 1755. שרידי העמודים הנמצאים במקום, הם הזכר האחרון של השליט אל-מנצור. "מגדל חסאן", בעיר רבאט, הוא אחד משלושה מגדלים שנבנו בצורה ארכיטקטונית זהה. השני הוא "מגדל הכותוביה" הנמצא בעיר מרקש, והשלישי הוא "מגדל החיראלדה" בעיר סיביליה אשר בספרד. ממול ל״מגדל חסאן" ניבנה "מוזוליאום מוחמד החמישי", בו נמצא קברו של המלך מוחמד החמישי, סבו של מוחמד ה-שישי, המלך הנוכחי. מבנה זה מרשים ביותר, בו באו לביטוי מיטב האמנויות המרוקאיות.
אחר מותו של אל-מנצור, ירדה רבאט מגדולתה, בין היתר, בגלל המלחמות המתמידות עם האימפריה הפורטוגלית שכבשה חלקים רבים מערי החוף של מרוקו, ביניהם גם רבאט, עד אמצע המאה ה-17, עת באו ה״מוריסקוס", אנוסים מוסלמים שהתנצרו למראית עין, ונותרו בספרד ופורטוגל אחר הגירוש של שנת 1492, ועתה שבו לדת האסלאם. אלה הביאו עמם כוחות חדשים והתחדשות, בנו את אזור "המדינה" מוקפת החומה, שבתוכה מתנהל המסחר היום־יומי. סגנון הבניה של המבנים בתוך "המדינה" ניכר בהשפעה האנדאלוסית-הספרדית, המאזכרת למתיישבים את מקור הולדתם. אליהם הצטרפו כפריים שבאו מהרי האטלאס, והעיר התאוששה, התחזקה ויצרה עם שכנתה, סאלה, כוח ימי שיצא למאבקים ימיים בין כוחות המגרב לאירופה, ושמר על דרכי המסחר הימי-הבינלאומי של מרוקו. החל משנת 1657, עם עליית השושלת עלאווית-פיללית, והתבססות האסלאם בצפון אפריקה, קיבלה רבאט הכרה וחיזוק משמעותי מהשליטים. השולטאנים החדשים קבעו את רבאט כמרכז לסחר הימי וגם מקום מרכזי לפעילות הקונסולים הזרים. עם זאת, השולטאן העלאווי, מולאי איסמאעיל, העדיף לקבוע את בירתו בעיר מקנם, במקומה של הבירה ההיסטורית שבמרבית הזמן הייתה בפאס. רק לאחר מות מולאי איסמאעיל שבה רבאט להיות עיר מרכזית בחיי הכלכלה של מרוקו, עד 1912, עת הכובש הצרפתי קבע את העיר כמרכז פעילות שלטונו של הפרוטקטוראט. גם הצרפתים העדיפו את רבאט על פני ערים היסטוריות-מלכותיות אחרות שבמדינה, על שום התנגדויות ותסיסות מתמידות ומטרידות של ההמרדה נגד שלטונם.
- Caille, La Ville de Rabat jusqu'au Protectorat Français, Paris,1949.
אחר תקופת שלטונו של מולאי איסמאעיל (1727-1672), רבאט החלה לתפוס מקום מרכזי בחיי הכלכלה של מרוקו, שמיד עם תפיסת השלטון בידיו, העביר את הבירה מפאס, בעלת אוכלוסייה עם אופי מרדני ודתי קנאי, שהייתה שנים רבות בירת ממלכת המגרב, אל העיר מקנאס, שאוכלוסייתה ידועה כסובלנית מתונה ושקטה. מולאי איסמאעיל, הצליח להעלות את מרוקו לדרגת אימפריה ע״י מלחמותיו וכיבושיו הרבים. אחר מותו, ירדה מקנס מגדולתה ומעוצמתה הכלכלית, במקביל להרמת קרנה של רבאט. גם מעמדן של הערים המסורתיות, כמו פאס, מקנס ומרקש נסוג בפני הערים קזבלנקה ורבאט שהיו עתה למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים במרוקו.
לאור רצף של התקוממויות נגד השליטים בתקופה הזו, הקהילה היהודית סבלה מהתנפלויות ופרעות. אחד הפרוייקטים בהם התחיל השליט מולאי סולימאן בשנת 1807 היה, בניית המלאה ברבאט. ("המלאח״-רובע היהודים הממוקם בצידי העיר ומתוחם בחומה ועל פי רוב, נבנה סמוך לארמון המלך ולמרכזי השלטון, בדומה ל״גטו" היהודי שהיה נהוג באשכנז). עם השלמת בנייתו, נכפתה על יהודי העיר לעבור לגור בו. הצידוק אשר ניתן לכפייה היה, מגורים במקום שבו היהודים יוכלו לחיות באופן שיהיו מוגנים מפני התנפלות הפורעים המוסלמים עליהם, וגם למנוע הישנות מקרים בדומה למה שקרה בימי השליט מולאי יאזיד (-1792 1790), שאז, פרצו מהומות נגד הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, תוך דיכוי אכזרי, אונס, הרג ושוד. אכן, יש מן האמת באמירה זו שסיבת בניית הרובע המיוחד והמסוגר באה להגן על המיעוט היהודי. יחד עם זאת, חרף מאות השנים בהן הקהילה היהודית חייתה לצדם של המוסלמים במרוקו, מעולם לא נטמעה בתוכם, למרות ניסיונות כפיית דת האסלאם, הפרעות וההרג. העברת הקהילה היהודית למלאה המסוגר, היה גם בבחינת עונש על הדחייה של "ההצעות הנדיבות" להמרת דתם, ובכפירה בהכרה ב״נביא". היהודים שסירבו לעבור למגורים במלאח, חוייבו להתאסלם או לעזוב את המדינה. יהודים רבים התאסלמו, בעיקר מעשירי העיר, והיו כאלה שהעדיפו להגר למקומות רחוקים, כמו לדרום אמריקה. במקביל לבניית המלאה ברבאט, נבנו עוד"מלאחים" בסאלה, מוגדור ותיטואן.
אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו
עמוד 8
זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה
גזירת המושל שלא לתקוע בשופר
מעת לעת גזרו השלטונות במרוקו גזירות שונות ומשונות על קהילות היהודים. אחת הגזירות הייתה בשנת תרנ"ז (1897), כשהודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. כפי שתיאר ר׳ שלמה הכהן, אחד מגזברי הקהל בפאס, בחיבורו ׳יומן פאס׳ שנדפס בתוך הספר ’פאס וחכמיה׳ לרבי דוד עובדיה זצ״ל, הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה.
התקיעה בשופר היא חלק בלתי נפרד מאווירת הימים הנוראים ומאווירת ימי הסליחות, המקדימים אותם. מצוות שמיעת קול שופר בראש השנה היא מצווה מן התורה, והיא זו המאפיינת את ראש השנה יותר מכל. אחד הטעמים הידועים לתקיעת השופר הוא כדי לעורר את ישראל לתשובה. ׳ אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ׳? שואל הנביא עמוס (ג,ו ). ואכן, דרכו של השופר להרעיד את נימי הלב ולהרטיטם, כך נוכל לשוב אל הקדוש ברוך הוא בלב שלם וברוח נשברה. קולו של השופר מרטיט את הלב ומזכיר לנו כי השנה החדשה פרשה עלינו את כנפיה, ואנו לוחשים תפילה לבורא העולם שיכתוב ויחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה. לכך היהודים לא יכלו להשלים עם גזירה זו, ולא צייתו לגזירתו של הקאדי, ותקעו בסתר תוך נטילת סיכון שכל הנתפס מוצא להורג.
בראש השנה תרנ״ח (1897) שלאחר מכן, קבעו המוסלמים ביניהם כי ביום הזה יסתובבו במלאח ליד בתי הכנסת, תוך שהם מאיימים לרצוח את כל מי שיתקע בשופר. ובכל זאת תקעו היהודים בשופר בסתר ושמו את נפשם בכפם. אלא שכאן לא הסתיימו ההתנכלויות—-
בימים שלאחר מכן הסתתרו היהודים בבתיהם, ובסתר שלחו מכתב לחכמי פאס על כך. יהודי פאס הלכו לפני המשנה למלך מולאי עארפא ובכו לפניו על גורל אחיהם. לאחר הפצרות רבות, הזמין אליו את הקאדי שגזר את הגזירה על היהודים, והלה השיב לו כי כל מה שעשה הרי הוא לפי דת האיסלאם. מולאי עארפא שיגר מכתב על כך למלך במראכש, והמלך השיב במכתב כי יש להוריד את הקאדי מתפקידו ולמנות אחר במקומו. אלא שהוראה זו רק הגבירה את השנאה בין המוסלמים לבין יהודי העיירה, שהחלו להציק ליהודים בלי גבול, עד ששלח המלך מספר חיילים לתאזה לשמור על הסדר.
לאחר הגעת החיילים, גברה יותר שנאתם של המוסלמים כלפי היהודים, עד שבראש חודש אדר תרנ״ח (23 בפברואר 1898) התנפלו על שכונת היהודים, לקחו את דלתות הבתים ובזזו את כל רכוש היהודים, וכן הרסו את שוק הבגדים. היהודים האומללים ברחו והסתתרו, והזקנים והחולים שנותרו בבתים נתפסו ונדקרו על ידי ההמון הזועם.
בדומה לכך, נכבדי קהילת וואזאן שיגרו מכתב ביום י׳׳ג בתמוז תרס״ח (12 ביולי 1908), בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם, ובין השאר כתבו: ׳ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצוות תקיעת שופר׳.
בהתחקות אחר איסור זה שהטילו המוסלמים על היהודים, כתב רבי מאיר אלעזר עטיה בספרו ’הצדיק מוואדזאן', כי באחת השנים חל אחד מימי צום הרמדאן של המוסלמים ביום הכיפורים, ונהוג אצל המוסלמים שצום הרמדאן מסתיים בתקיעה בחצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר, ואותם הצמים מורשים לאחר תקיעה זו לשבור את הצום. ובשנה ההיא, במוצאי יום הכיפורים נאסר על היהודים לתקוע בשופר, כדי שקול השופר לא יבלבל את המוסלמים הצמים ויחשבו כי יכולים הם לשבור את הצום, ולכך הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע בשופר.
גזירה זו נתנה את אותותיה באופן הליך הייצור של השופר, לשטח את הקרן לגמרי, להכשירה לתקיעה ואחר כך להסיט את חלקה הרחב בצידה, כך שהשופר מיושר לכל אורכו. לעומת השופר שהיה נפוץ בארצות אשכנז, שישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו, כדרך גדילתו הטבעית. על כך ישנה מסורת בקרב ייצרני השופרות הוותיקים שהיו במראכש, שמנהג ייצור השופר בצורה זו מקורה בגזירה זו שהוטלה על יהודי מרוקו שלא לשאת שופר, ולכך נאלצו היהודים להחביא את השופר בבגדיהם, דבר בלתי אפשרי בשופר מעוקל. שכן בשופר שכפיפתו הטבעית קיימת, ישנה נטייה הופכית של הקרן, ואם נאחז קרן ימנית בצידה הצר נמצא כי צידה הרחב נוטה שמאלה, ולהיפך בקרן שמאל. לעומת שופר ששטוח לגמרי ונעשתה לו כפיפה מלאכותית, שאין לו נטייה נגדית וקל מאוד להסתירו תחת הבגדים.
זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה
לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה
מאחר שהוזנחו ענייניו של קהל קדוש זה וברצוננו לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה, הוזמנו היחידים והרוב של קהל זה יש"ץ ]ישמרהו צורו[ לנכוח באסיפה כללית בליל שני זה בבית הכנסת של מורנו כמהה"ר ]כבוד מורנו החכם השלם ר'[ אברהם טולידאנו ) ספר הפרוטוקולים 1.1 (
קריאה ראשונה בספר הפרוטוקולים עשויה להציב לכאורה אתגר בפני תאוריות פוסט–קולוניאליות רוויזיוניסטיות. דומה כי שיח הפילנתרופיה או ה'שליחות המתרבתת', שבמסגרתו הייתה אירופה בבחינת מושיעה של חברות המזרח, הוטמע היטב בקרב חברי החונטה בני המזרח, שכן הם קראו מיזמתם לאמץ את מצבן הטוב של קהילות אירופה והצהירו על יתרונות ערכי הארגון האירופיים שאליהם נחשפו. בפרק זה אני מבקש לברר אם הצהרה זו אכן יכולה ללמד על אימוץ קפוא של רעיונות אירופיים כפי שמשתמע ממחקרים רבים, ולבחון את משמעותה לשיח הפוליטי שפיתחה החונטה.
השיח על התועלת שבאירופה ועל חיוניותה לרווחת הקהילה בפרק הקודם הראיתי כי לתפיסתם של חברי החונטה את עצמם כעילית מקומית היה תפקיד חשוב בקריאתה של המציאות המשתנה ובהבנייתו של שיח על כוחם הפוליטי ועל חובתם העיליתנית לסייע לכל שכבות האוכלוסייה היהודית במרוקו. תפיסה זו העניקה בעיניהם לגיטימציה שלטונית למוסד החונטה. בשורות הבאות אבקש להראות כי תפיסה זו גם שיקפה ועיצבה שיח מודרניסטי מקומי פרו–אירופי או אפילו אירו–פילי, ושיח זה תורגם למעשים ובסופו של דבר עודד התערבות אירופית מוגברת בקהילה.
ביטויי תמורה לשוניים
מעגל הזהות הטנג'יראית ומעגל הזהות הספרדית היו כאמור מרכיבים חשובים בתפיסתם העצמית של חברי החונטה. בעקבות התמורות שהתרחשו במרחב השתלבו שני מעגלי זהות אלו זה בזה ויצרו תמורה משמעותית בלשונם. גל ההגירה מספרד שפקד את העיר, ושהפך את השפה הספרדית המודרנית לצליל מוכר בנוף המקומי, בעיקר לאחר שספרד כבשה את רצועת החוף הצפוני של מרוקו, הגביר את תהליך הרה–היספניזציה של החכיתיה
הערת המחבר: [התהליך החל כבר בסוף המאה השמונה עשרה בעת המפגש עם ספרדים על אדמת גיברלטר או בסאוטה ומלייה הסמוכות. ראו: גרשון, עמ' 59-58 .]ע"כ
. היה זה תהליך התאמת התרבות והשפה היהודיות המסורתיות בעלות השורשים האיבריים לשפה המודרנית המדוברת בספרד, תהליך ששיקף עולם מושגים הולך ומשתנה באמצעות פרקטיקת הדיבור היום יומית, ובהקשר של ספר הפרוטוקולים, באמצעות פרקטיקת כתיבת מסמכים רשמיים.
הערת המחבר: על תופעה זו ניתן ללמוד בעיקר מן הדיגלוסיה החדשה שהתפתחה באותה עת. בשפתם היום יומית של יהודי טנג'יר בתקופה זו עדיין שולבו מילים ערביות, כפי שציין בן־עוליאל. מילים אלו אינן שכיחות בספר הפרוטוקולים, שבמסגרת תהליך השינוי הארגוני שהביאה החונטה אל הקהילה הציב לו כדגם לחיקוי את השפה האירופית הטהורה. ראו: בן־עוליאל אצל בן־טולילה, עמ' 160 .
בעקבות המפגש עם גורמים אירופיים שדיברו שפה בעלת צליל ומאפייני לשון קרובים ביותר לאלו של שפתם המסורתית, הובילה הכרתם של חברי החונטה ביוקרה התרבותית של ארץ אבותיהם הקדמונית ספרד להיווצרות תחושת זיקה חדשה לארץ זו. בתוך כך היטשטש בתודעתם ההבדל בין ספרד הקדמונית -Sepharad לבין ספרד המודרנית, (Espana) שזוהתה עם אירופה הקולוניאלית, ושלנוכחותה נחשפו כעת באופן ממשי במרוקו.
חברי החונטה הגדירו את שפתם ואת שפת ספר הפרוטוקולים ספרדית [ [Espanolולא ספרדית–יהודית או לדינו, אף שהמונח לדינו רווח בקרב יהודי צפון מרוקו כשם לשפתם היהודית הכתובה והרשמית. 199 אין בספר אף לא
אזכור אחד של המילה חכיתיה. זאת ועוד, הם כינו בדרך כלל את מרוקו, ארץ מגוריהם, כאשר התכוונו לישות הפוליטית – ולא להקשר הדתי–הקהילתי, שבו נקראה מערב – במילה הספרדית Marruecos , ולא הזכירו בספרם את שמה הערבי של הארץ, אלמע'רב. אף את תושבי הארץ כינו בשמם הספרדי moros)מוּרִים(. גם המטבעות המקומיים נקראו בשם הספרדי, למשל ,docado שנקרא בערבית מִתקאל. יתרה מזו, לעתים נכתבו בספר מילים ערביות מקומיות עם תרגומן לספרדית, למשל אלחַלוּאה ) שם ממתק שניתן במסגרת משחק מקומי(.כל אלה אין בהם כדי להעיד על שינוי כשלעצמו, אך הם בהחלט תשתית תרבותית להבנתו.
אחד הביטויים המובהקים ביותר לרה–היספניזציה של לשון חברי החונטה מופיע על כריכת הספר. המילים Junta Tanger- שנכתבו אמנם באותיות עבריות, כפי שהיה מקובל בספרי קהילה, היינו כ'ונטה וטנכ'יר, ושנהגו: חונטה וטנחיר, מעידות על שינוי פונטי חשוב שהתחולל בשפתם המסורתית. ההברה הפונטית ח ] kh [ הייתה חידוש מודרני שחלחל אל השפה הספרדית המודרנית דורות לאחר עזיבתם של יהודי ספרד את האי האיברי, והחליפה את הגייתה של ההברה ג' ] j[ הארכאית. לפיכך אין ספק כי הופעתה של הברה זו במילים לא–שמיות בשפתם של חברי החונטה והקצאת סימן אורתוגרפי לסימונהּ – כ' רפה, עם גרש – מלמדות על השפעה מובהקת של הנוף הלשוני המשתנה בסביבתם. תופעה זו חשובה במיוחד במילים הקשורות לזהות המקומית והקבוצתית, כגון שם העיר טנכ'יר והמילה כ'ודיו, כלומר ג'ודיו )יהודי(, המלמדות על הטמעת השינוי גם במעגל הזהות המסורתית.
ביטוי נוסף לרה–היספניזציה הלשונית בספר הוא הנטייה להוסיף אותיות שתפקידן אורתוגרפי, ושמקורן בצורת הכתיב הספרדי המודרני התקני. למשל האות ה"א העברית שהתווספה כנגד h הספרדית המודרנית שנוהגים לכתוב במילים מסוימות, כגון המילה hermano או בפועל haber , שנכתבו במקור ermano ו– aber כלומר באל"ף ולא בה"א.
שפתו המתמערבת של הספר היא בפני עצמה עדות לשינויים התודעתיים בקרב חברי החונטה. החונטה ראתה בשפה האירופית אמצעי חשוב במסגרת הנהגת רפורמות בקהילה שבחסותה. ובכתיבת ספר הפרוטוקולים, אשר היה
כלי ייצוגי שלה עם נטייה מודרנית, בספרדית הציבה בפועל תקן לשוני חדש אשר קשר את שפות אירופה באופן אסוציאטיווי ליעילות ולקדמה.
תופעה זו והשפעותיה ניכרות גם בפרקטיקות פעילות יותר. למשל בכללים שנקבעו עם הקמת בית הספר המודרני )במימון ה'קרן להצלת יהודי מרוקו' MRF בלונדון( נאמר כי תלמיד שרמתו בספרדית תימצא גבוהה דייה יוכל
להתחיל ללמוד אנגלית כשפה נוספת. בדיגלוסיה ששררה בקהילה הייתה שפת הדיבור היום יומית בקרב נערי בית הספר ספרדית–יהודית )חכיתיה(, ולפיכך ברור כי הכוונה הייתה לספרדית מודרנית תקנית ורהוטה. לקראת פתיחת בית הספר הראשון לבנות בעיר חיפשו מורה מתאימה, וסגן נשיא החונטה כתב בעניין זה אל 'שלוחי הציבור' בגיברלטר: 'אם אפשר ]למצוא[ יהודייה המסוגלת למלא את משרת המורה של בית הספר לבנות, אשר תדע בראש
ובראשונה ספרדית, תפירה ואם יתאפשר הדבר, שתדע לכתוב בעברית'. 207 אם כן החונטה החשיבה פחות את הקניית השפה העברית המסורתית – ויש להביא בחשבון שבנות מעולם לא נדרשו ללמוד קרוא וכתוב – ולעומת זאת השפה הספרדית הוצגה כשפה העיקרית שעל הבנות לפתח, יחד עם לימודי התפירה התכליתיים.
בסביבה התרבותית החדשה שנוצרה בערי הנמל הים תיכוניות ידיעת שפות אירופיות אפשרה לאדם לעלות במעמדו החברתי–הכלכלי מכוח עיסוקו כמתווך, מתורגמן או סוחר, ועל כן בזיקה לשפות אלה הייתה בראש ובראשונה
תועלת כלכלית. המרכיב הספרדי בתרבותם הקל על בני העילית היהודית בטנג'יר ובמקומות נוספים בצפון מרוקו לפתח זיקה לשונית לשפות ההגמוניה. שפתם המסורתית, שדיברו בתוך קהילתם, אפשרה להם להיות מתורגמנים, עובדי קונסוליות וכדומה ופתחה לפניהם אפשרויות נוספות בעידן ההגמוניה האירופית.
הערת המחבר: ספר הפרוטוקולים 3-102 כ' בשבט התרכ"ד 28) בינואר(1864 אזכור מקצוע התפירה אינו מקרי. מלאכה זו, שנחשבה לאורך הדורות נחלתן של נשים, העניקה להן בעידן המודרניזציה אפשרויות תעסוקה שהיטיבו עם כלכלת הבית. הקמת בית הספר לבנות סימלה שינוי מהותי בתפיסת חינוך הבנות, שכן בקרב העיליות המסורתיות רווחה התפיסה כי לא נאה ללמד בנות תורה. הבנות לא זכו לחינוך ממוסד, משום שלא היו פעילות בחיי הדת הקהילתיים ולא השתתפו בטקסים דתיים פומביים בבתי הכנסת, ועל כן לא היה צורך להכשירן לכך. כל נערה למדה מאמה ומבנות משפחתה את המלאכות האופייניות ואת דיני המשפחה הרלוונטיים. ראו:בשן, נשים, עמ' 23 . החונטה ראתה בחינוך הבנות שינוי הכרחי כדי לספק את צורכי השעה ביעילות מבלי לפגום בתומתן של בנות הקהילה. תפיסה זו תאמה את דעת ההגמוניה הרבנית בעיר. רבה של העיר מרדכי בנג'ו, שנתן את ברכת הדרך לחונטה, הכיר בתועלת הכלכלית שמאפשר חינוך מסוג זה ובחשיבותו הרבה למאבק בהשפעות המיסיון על עניי העיר, אך במקביל חשש מן הערכים הזרים שעלולים להשחית את תלמידי בית הספר המודרני. שני היגדים במכתב ששלח הרב בשנת 1876 לעיתון 'המגיד' שיקפו את עמדתו הדו־ערכית: יוציא פרח ויציץ ציץ לתועלת חברת המין האנושי', ומנגד: האם זאת תוחלתנו אשר אנו משתוקקים ותאבים לראות את בנינו מלאים הציווליציאן מבתי הספר? … לא!'. ראו: בשן, רבי מרדכי, עמ' 248-247 . על מלאכת התפירה ראו: בשן, היהודים, עמ' 43 . ע"כ.
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:
לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
הנה כי כן, מויאל השקיע מאמצים לרוב, ללא כל תמורה כספית, כדי ללוות את ראשוני עקרון־מזכרת בתיה בצעדיהם הראשונים בארץ, תרם מהידע שלו ואת קשריו עם השלטון הטורקי, כדי לסייע ברכישת השטח שעליו הוקמה לבסוף המושבה, ואף המשיך ללוות את מתיישביה כיועץ, כאיש הקשר עם פקידות הברון רוטשילד וכ״מנהל עבודה״. כשהיו העקרונים מגיעים ליפו, קיבלם מויאל בסבר פנים יפות בחנותו. הוא אף שילם בבריאותו על קשריו אלה עם המושבה החדשה, שכן בשנותיה הראשונות איימה עליה סכנת קדחת. רבים מהמתיישבים חלו, וגם מויאל כאמור היה בין החולים.
הברון רוטשילד, משהכירו, סמך עליו יותר ויותר. לא רק שכספיו לארץ הועברו דרך מויאל, אלא שמצויות הוכחות לכך שכאשר התעוררה בעיה באחת המושבות – אף כזו שמויאל לא היה קשור אליה כלל – הציע יועץ הברון, מיכאל ארלנגר, לפנות אליו כדי לקבל את עצתו. כך היה במקרה של ראש פינה ב-1884. הברון חשש מ״הצפה״ של המושבות הראשונות על ידי פקידים ומומחים חקלאיים צרפתיים, דבר שימשוך את תשומת ליבם של השלטונות, שממנה חשש מאוד. הוא הרי רצה לפעול בשקט, בלי שהטורקים יבחינו במיוחד בהתפתחות המושבות. ״הברון דה רוטשילד״, כתב ארלנגר לשמואל הירש ב-5 בספטמבר 1884, ״רוצה שמושבותיו לא תתבלטנה יותר מדי. אין ברצונו לשלוח עוד גנן צרפתי [לראש פינה], ובכלל אינם בנמצא בלי משכורת גבוהה. לחשתי לו כי על ידך או בעזרת האדון מויאל אפשר יהיה להשיג גנן או פלח מקומי. צריכים להימצא כאלה בסביבות יפו״.
לאחר כמה חודשים היה ארלנגר ספציפי יותר: ״זו תהיה שרות חדשה וחשובה [כך במקור] מאד מצד האדון מויאל ליסוד המושבות, אם הוא ישיג גנן ערבי מתאים למושבה ראש פנה. תכף בקום האדון דה-רוטשילד על רגליו(כי הוא שוכב חולה מחדש), אבקש ממנו מכתב ומתנה בשביל מויאל״.
האם מויאל היה ״מתנדב נצחי״ וכל מה שעשה היה ״לשם שמיים״ ולמען יישוב ארץ ישראל? רן אהרנסון, במחקרו על מעורבותו של הברון רוטשילד בהקמת המושבות, מעלה אפשרות שונה, ובמילים שלו: ״כמו המפקח פרנק אחריו, פעל מויאל בעניין המושבות בהתנדבות. עם זה נראה שהייתה לשניהם טובת הנאה מפעילותם זו. מסמך בן הזמן מוכיח כי מויאל קיבל בתמורה לתשלומים על עקרון (וגם בשביל ראשון־לציון בשנים 1883־1884) שטרי חוב שכללו גם חצי אחוז עמלה על כל סכום… מבחינה זו לא היו מויאל ופרנק שונים מבנקאים אחרים שעם בתי העסק שלהם עבדה פקידות הברון, כגון חיים ולירו בירושלים או בריש בחיפה״.
אם את עקרון, מזכרת בתיה לימים, ליווה מויאל בתקופת העלייה על הקרקע, טיפולו במושבה גדרה נמשך אף בימים שהמושבה כבר עמדה על תילה, והיא הייתה בהחלט זקוקה ליד תומכת.
גדרה, האחות הצעירה של ״שבע המופלאות״, המושבות שהוקמו בתחילת העלייה הראשונה, הייתה הקטנה שבהן וגם ידעה קשיים וסבל יותר ממושבות אחרות(להוציא אולי את יסוד המעלה, שצרותיה היו מסוג שונה).
את גדרה הקימו אנשי חבורת ביל״ו, שהיו הבטחה גדולה בתחילת ימי העלייה הראשונה, ולאחר מכן דומה שהקשיים שחקו אותם – מספרם הקטן ממילא התמעט עוד יותר, הם ״חיפשו את עצמם״ במושבה (ראשון־לציון) ובעיר (ירושלים) – ולא תמיד מצאו. בירושלים הקימו את שה״ו – ״שיבת החרש והמסגר״ – וניסו לעבור שינוי תעסוקתי: לא חקלאים כי אם בעלי מלאכה. כמה מהם הצטרפו לראשון־לציון והיו לאיכרים בה: אחרים נעו ונדו ברחבי הארץ או חזרו לחוץ לארץ. פטרונם, יחיאל מיכל פינס, עשה ככל יכולתו לסייע להם, ובסופו של דבר הצליח לרכוש בעבורם שטח קרקע גדול בדרום הארץ. ייחודם של אנשי ביל״ו היה שהיו צעירים, רווקים ורווקות, ואידאליסטים. לא במקרה הותירו רושם כה עז על בני דורם ואף על הדורות הבאים, על אף מספרם המצומצם (בשיא פעילותם הם מנו עשרות בודדות). על אמונתם היוקדת וחלומותיהם הגדולים יכול להעיד מכתב שכתבה אחת מבנות החבורה, פניה בלקינד(נישאה לישראל פיינברג, התיישבה בגדרה והייתה אמו של אבשלום פיינברג).
את מכתבה שלחה לאחותה הגדולה שנשארה ברוסיה, וכך כתבה: ״…לא תדעי לך אחותי תמתי מה נעמו החיים בנאות שדה ומשכנות אברים. קומי ועלי אלינו על אדמת הקודש, שאפי את רוח קודשה ותפארתה במרומי הריה ובשפל עמקיה. הדעת הזאת כי על אדמת אבותינו עומדת רגליך תפח בך רוח חדש לא שערוה כל אחינו יושבי חוץ… ולי מה יקרו השדות אשר דשאו והפריאו בזאת בני עמי העובדים החרוצים! מה נעמו השבולים במלאן פרי תנובה, פרי עבודת אחי י. וש. [שני אחיה של פניה, ישראל ושמשון בלקינד נמנו אף הם על חבורת ביל״ו] הנאהבים והנעימים! לו ראית את פניהם ששזפתם השמש. לו ראית אותי בחשפי זרועותַי בשדה כובס או בעמדי בבית המבשלות לזוד נזיד לאחי ולד, חברם כאח להם! לו ראיתיני ברתמי בידי את סוסי לנסוע העירה לקנות צידה לבית או ברכבי על החמור אשר אשכור לי מאחד הפלחים במחיר מצער…״
גדרה נוסדה בנר שני של חנוכה תרמ״ה (14 בדצמבר 1884) על ידי 9 מאנשי ביל״ו שאליהם הצטרף מתיישב עשירי שרכש קרקע בכספו, על 3,000 דונם מאדמות הכפר הערבי קטרה. היא נמצאה בשפלת החוף, כ-30 ק״מ דרומית ליפו. בשנים הראשונות נחשבה אדמת גדרה לפי החוק הטורקי לחלק של הכפר קטרה, ומתיישביה התקשו לעבד את חלקותיהם. רק אחרי מאמצים שנמשכו שנים אחדות הצליחו בני גדרה להפריד מבחינה חוקית את אדמות גדרה וקטרה. המכשולים שהיה על ראשוני גדרה לעבור בתקופת הבראשית של המושבה נראו בלתי עבירים כמעט, ונוסף על יחסי השכנות המעורערים עם ערביי קטרה, עשו באי הכוח של השלטון הטורקי כל שביכולתם כדי למנוע – או לכל הפחות לעכב – את התפתחות המושבה. וכאן נכנם לעזרתה של המושבה הקטנה אברהם מויאל. הוא טיפל בשני נושאים מרכזיים – השגת כספים מתקציבי חובבי ציון וסיוע ביחסי המושבה עם השלטונות (אישורי בנייה, סכסוך עם השכנים הערביים ועוד), כלומר השתדלות בלתי פוסקת אצל הטורקים.
כי זאת יש לדעת: גדרה, שלא כמו רוב מושבות העלייה הראשונה, לא נהנתה מידו המיטיבה של הברון רוטשילד. מבחינתה של פקידות הברון היו הביל״ויים ״בנים חורגים״, ואפילו בנים סוררים. האחראית לה הייתה תנועת חובבי ציון, ומשאביה של זו היו תמיד מצומקים הרבה יותר מאלה של פקידות הברון. בנוסף, היא לא הייתה בת יחידה: חובבי ציון לקחו על עצמם לסייע כספית גם לפתח- תקווה וליסוד המעלה. שאר המושבות הראשונות נהנו מכיסו הפתוח של הברון רוטשילד.
לא רק פקידי הברון לא התלהבו מגדרה. כשביקר איל התה קלונימוס זאב ויסוצקי (על ביקורו וקשריו עם מויאל ראו בהמשך) בארץ בשנת 1885 בשליחות חובבי ציון, הוא לא התלהב כלל מגדרה, וראה בביל״ויים מעין נטע זר בהתיישבות הצעירה. ויסוצקי הורה לשלול מהם את התמיכה החודשית של חובבי ציון. הוא אף לא הסתיר את דעתו, שהוא מעדיף את פתח־תקווה על גדרה בטענה כי איכרי פתח-תקווה הם בעלי משפחות, ואילו הביל״ויים הרווקים ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. משנותרו בחוסר כול ולא עיבדו את אדמתם בשל היעדר ציוד, הציע ויסוצקי תחילה לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם אנשים אחרים. דברים אלו קוממו את הביל״ויים וחוללו סערה ביישוב.
יותר מזה: לאחר סיורו בארץ הגיע ויסוצקי למסקנה כי פעולת הברון רוטשילד בארץ מבורכת ביותר, וכדבריו, כל מה שעשו הנדבנים והתורמים האחרים ליישוב ארץ ישראל, "אין גם אחד מהם אשר עשה המעט מאלף מחסדי הברון בדבר הישוב". הוא שברא את עקרון ותמיכתו במושבות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה, רק היא אפשרה למעשה את הקמתן ואת פעילותן. ואילולא הוא, ״כי אז תמו לגווע חס ושלום ביאוש איום ונורא ורעיון הישוב היה עלול צולל כעופרת במים אדירים״.
ועם כל זאת, ויסוצקי הגיע למסקנה ששיטת התמיכה האישית של הברון ופקידותו באיכרי המושבות המוחזקות על ידם אינה נכונה, ״כי שנים רבות תעבורנה, ולא ימצאו הקולוניסטים כח לחיות מפעולתם ועבודתם בלי עזרה ותמיכה, כי התמיכה החדשית אשר יתן הנדיב, לכל נפש ונפש מהקולוניסטים, ואשר ימלא להם כל מחסורם, תעשה אותם לבנים האוכלים מעל שלחן אביהם, עד כי לקח מהם רגש מלחמת הקיום״. לכך יש להוסיף, לדברי ויסוצקי, כי לא טוב שאנשים בריאים ושלמים, כהגדרתו, יהיו תלויים ברצון הנדיב.
מכאן הוא גזר גזרה שווה לגבי התמיכה של חובבי ציון במושבות שהיא תמכה בהן. הצעתו הראשונה הייתה לבטל את הסיוע לגדרה.
מויאל, שטיפל בגדרתים במסירות, לא הסכים לקו הפעולה של ויסוצקי. במכתב לידר חובבי ציון, פינסקר, כתב: ״…בדבר גדרה, למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחדשו אזי ייתמו, חס ושלום, לגווע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה חס ושלום, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החדשית״.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 67
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
פרק ג'
ראשית נסיונותי בחיים * החלוצים הראשונים *
עבודתי בתור צורף זהב * המצאת "יוסף אליהו" * הבקור הראשון של החלוצים הראשונים מרוסיה ורומניה * מטרתם * יסוד מושבה עברית * הבילויים הראשונים עם ישראל בלקינד בראשם * בקורם בבית אבא * געגועי ללמוד ולהשתלם *
אחרי שהד המאורע הלך הלוך ורפה, שלחני אבי שוב ללמוד בתלמוד תורה של הרבי שלמה בחבוט, שהמשכתי ללמוד אצלו כשנתים ימים. ואחי הגדול ממני אברהם חיים למד בבית ספר גרמני שבמושבה הגרמנית הידועה בשם: "אלאמריקן" [המושבה הגרמנית ביפו, שהיתה במקורה מושבה אמריקאית].
כעבור שתי שנים נודע לאבי כי נוסד על ידי המנוח זכי כהן בית ספר יהודי בבירות ושמו: "תפארת-ישראל". מהר וכתב להודע את תנאיו ואחרי שהובררו לפניו, שלח את אחי אברהם חיים להשתלם בבירות. במשך הזמן חלה הרבי שלי והרופאים אסרו עליו ללמד ואשאר בטל ללא תורה. כדי לא לבטל את זמני לריק, לקחני אבי עמו לשבת במשרדו. בימים האלה, נמשך לבי אחרי עבודת הצריפה והייתי עוקב באהדה ובסקרנות מרובה, את מהלך העבודה של כל פועל ופועל. התעמקותי במקצוע זה ואהבתי לו, הרהיבוני עוז בנפשי לדרוש חומר ולעבד ממנו לפי רצוני והכנתי [והבנתי] דברים שונים. אבי נאות לבקשתי וצוה לממונה על החמרים לתת לי כסף ולא זהב, בכדי לנסות בראשונה את עבודתי ולראות בתוצאות. פנו לי מקום מיוחד לעבודה וכבעל מלאכה ממש, התחלתי בעבוד החומר, שברתיו וקלקלתי, תקנתו ושברתיו שוב, עד שהורגלתי לעבוד מבלי לפנות לעזרת מי שהוא מן הפועלים. כל תשוקתי היתה לברוא בעצמי איזה תכשיט יפה ולהציגו לפני אבא והעובדים.
התחלתי לשקוד בעבודתי, קם השכם בבוקר, מתפלל, אוכל ולא אוכל וממהר לחנות אבא, כי כל הלילות על ערשי, הייתי שקוע ראשי ורובי בהמצאת תכניות חדשות לעבודתי ובבוקר בקשתי להוציאן לפועל, לבל אשכח ח"ו איזו פרט קטן שיעמוד לי למכשול על דרכי. בהמשך הזמן גלה בי אבי כשרון, לא רק ליצור את אותם הדברים הרגילים יום יום, כי אם כשרון להמציא המצאות חדשות. אותם התכשיטים שהמצאתים אני עשו רושם רב על אבא. וזכורני שהרבה מצורפי הזהב היו מתענינים בהם ומתפלאים על אופני יצירתם.
באחד הימים צוה אבי לממונה על החמרים לתת לי חתיכת זהב, לעשות ממנה תכשיט לפי שכלי וכח המצאותי. תעשית התכשיט עלתה בידי ונקראה על שמי: "המצאת יוסף אליהו". לאט לאט נעשיתי לבעל מקצוע ומכרתי את מעשי ידי שכספי תמורתם הוקדשו לי כפי מצות אבי. מרוב תשוקתי להרויח בעצמי, גדלה גם חריצותי ואוסף כספי גדל, מפני שלהוצאות לא הייתי זקוק, כי הורי טפלו בי ברוב אהבתם, גדלוני וחנכוני כיד הטובה עליהם.
בהתחלת הקיץ של שנת 1882 בקרו בבית אבי החלוצים הראשונים מרוסיה ומרומניה שבאו בתור שליחים ויחידים לתור כברת ארץ במטרה ליסד מושבה עברית בא"י בבית אבא התיעצו על כל צעדיהם הראשונים בישוב ארץ-ישראל. מהם אני זוכר את החשובים שבהם את יצחק משה ברנר ראש ועד יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה את צבי לבונטין הזקן וז .ד. לבונטין ופריידמן שהיו מהחלוצים הראשונים בישוב ארץ-ישראל הם יסוד בשנה ההיא את האגודה "חלוצי יסוד המעלה" וקנו את שטח הקרקע של "עיון-קרה" ובנו עליה את המושבה ראשון-לציון.
זכורני, שבבואם לארץ נכנסו בראשונה לביתנו, בשעה שהיינו נמצאים בבית התפלה יהודים אחדים מבני-העדה לוום והכניסום לבית הכנסת. מוזרה היתה בראשיתה פגישה זו, המה נשארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי כן נגשו אחדים מהם ונשקו את ההיכל והסתכלו בהכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת, הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה מהמיסיונרים האנגלים שהיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כבדו את ארון קדשנו. כתום התפלה נגשו חברי המלאכות והציגו עצמם לפני אבי בתור יהודים וכי ברצונם לבוא בדברים עמו. מיד קם ממקומו אבי המנוח ויחד עם אחדים מזקני העדה ירדו בלוית האורחים לביתנו. הכניסום לגזוזטרא המרווחה והסמוכה לשני חדרים גדולים ושהיו מוכנים לדיר הגון והמתאים לגור יחד עם משפחתנו. כדרישת אבי הובאו כסאות ושולחן וסודר להם קפה וממתקים לפי כל הליכות הכנסת אורחים. ולפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופא הדורים וכובעים, על ראשיהם, אחדים מהם חבשו משקפים וכלם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים? זו היתה שיחת היום במרכזנו היהודי. ושמחה גדולה שמח אבי, כששחח עם החלוצים חובבי-ציון אלה שעות אחדות ונוכח כי זוהי קבוצת יהודים נכבדים מרוסיה שבאו לתור את הארץ על מנת לרכוש נחלה ולהתישב בה. ומה מאושר היה לשמוע כי מטרתם לחקור אם ישנה אפשרות למשפחות יהודיות להתישב על הנחלה והמרגוע בארץ-אבות. אבי המנוח נענה בעונג רב לבקשתם להיות להם לעזר, ולסדר להם משרד בקרב היהודים. מבלי גם לחשוב הרבה מסר אבי ברטט וגיל את שני החדרים האלה עם הגזוזטרא לרשותם. האורחים הוקירו מאוד את רגשות אבי ומרוב שמחה על הצלחתם הראשונה הציעו לו סכום ידוע אבל אבי באחת: יקרה לי תנועתכם המסורה לתחית הישוב היהודי בארץ-ישראל.
את החדרים רהט אבי ובהם גרו החלוצים הראשונים, הלא המה האדונים הנכבדים: ברנר, ליבונטין ופריימן (ועוד שלשה אנשים שאינני זוכר לצערי את שמותיהם). כל האספות התנהלו בביתנו ובו נעשתה העבודה הציונית החשובה. בחג ובשבת הסבו לשולחננו חלק מהם וחלק נסע לחוג את החגים בירושלים. תמיד היו השולחנות מלאים נירות, פנקסים וחותמות. ברובם היה אי- סדר וכך ישבו בביתנו כשלשה חדשים ונפרדו מאתנו בחבה והערצה. אבל בין משפחתנו ורבים מבני עדתנו נשאר רושם מוזר, יהודים אלה חלוצי תנועה יהודית כה חשובה, שמעשיהם כשרים ולשמים, מתיחסים לקטן ולגדול מבני עדתנו באדיבות מרובה, מנדבים ביד נדיבה ורחבה לכל קשה יום ומרי נפש ומשתתפים בגורלם, מדוע אין הם ממלאים את רצון אבינו שבשמים ומניחים תפלין… ותמיד לא נחה דעתם על זה, ובאו לידי פקפוקים והרהורים רעים, אולי באמת אין אלה כלל יהודים כי אם אנשי מרמה ח"ו ובמחשבה כזאת חיו זמן רב אחרי נסעם, עד שבאו לארץ אנשים אחרים כדי להגשים את רעיון התישבות היהודים בארץ-ישראל, באי כח "חובבי ציון" וגם מאגודת הבילוים והאכרים מרוזינאי שהביאם בריל עורך "הלבנון" שכראשונים גם המה התארחו בביתנו זמן קצר ואחרי כן נסעו למושבה עקרון וגדרה שנתיסדה על ידי "חובבי-ציון" בשנת תרמ"ה בעזרתו הרבה של י.מ.פינס.
מהקבוצה הראשונה של חלוצי יהודי רוסיה שבאו בתור ראשוני הבילוים בשנת 1882 זוכר אני מהם את ישראל בלקינד המנוח. ימים מספר ישבו הבילוים ביפו, בקרו כמה פעמים את ביתנו את קהליתנו ואחר כך הלכו אל מקוה-ישראל וכעבור זמן מה לראשון- לציון לעבוד שם בתור פועלים, עד שנעשו לאכרים חלק מהם "ב ראשון-לציון" וחלק ב"גדרה".
לפני פסח של שנת 1885 בא ליפו אחי אברהם חיים המנוח לבלות את ימי חופשתו בביתנו. בבואו מהחוף סר הביתה התרחץ, והתלבש במלבושי אירופא ובא אל אבי. התנשק אתנו ועם כל הפועלים, לחץ גם את ידי המתורגמן של הקונסול הצרפתי, המנוח מתרי ג'ולאר שהיה נוכח אז ושוחח עמו בשפה הצרפתית. באותו רגע נמלאתי קנאה באחי. התחלתי לחשוב על דבר עתידי ותכליתי בחיים, רגשותי הפכוני באותה שעה ואהיה לאדם אחר. הרהרתי בנפשי, האומנם לא אלמד גם אני שפות אחרות ועד מתי אשא עלי את המלבוש הערבי הזה. היהיה הוא לי לירושה ומסורת, במקום המלבוש האירופי שלובש אחי? וכיצד אבוא בחברת אנשי המעלה ובאיזו שפה אדבר עמם? אמנם היו אלה הרהורי נער בן חמש עשרה, רק קנאה ילדותית שהתגנבה ללבי ולא נתנה לי מנוח, אבל, השפעתם היתה גדולה על מהלך התפתחותי וחנוכי בעתיד.
הרגשתי רפיון בעבודתי, את מחי העסיקו מחשבות על דבר עתידי. להורי לא גליתי דבר מאשר את לבי. באותם הימים התהלכתי כצל וחשבתי, איך להוריד את האבן הכבדה מעלי ולמסור לאבא את רצוני ושאיפתי, בידעי את שלשת המכשולים הקשים על דרכי, שימנעו מאבי להעתר לבקשתי: אחת – שגלה בי כשרון לעבודה בזהב וכסף והתחיל לסמוך עלי, שנית – אין מצבו של אבא מרשה להוציא הוצאות של שכר למוד למפרע עלי ועל אחי, ושלישית – זקנתי אם-אבי שאהבתני מאוד, נפשה נקשרה בי ודבקה בכל עוז אהבתה ובלילות ישנתי בחיקה, משום שנקראתי "יוסף אליהו" על שם שני בניה שטבעו בים חיפה, בעלותם עמם לארץ-ישראל ממרוקו, שאחד מהם נקרא "יוסף" והשני "אליהו", לא תוכל להפרד ממני. המכשולים האלה היו ברורים לפני למדי וידעתי כי לא בנקל יהיה עלי להתגבר עליהם. אולם, מרוב געגועי העזים שתקפוני ללמוד ולהיות לאיש בחיים, התחלתי לחפש אחרי אמצעים כיצד להכשיר את הקרקע להשיג את מטרתי. המחשבות האלו על דבר תכליתי שהיו כמוסים בלבבי, לא נתנו לי מנוח, בחלתי בעבודה, אבדתי התיאבון לאכילה והשינה נדדה מעיני. הרביתי באותם הימים לשבת בבית הכנסת בדד לנפשי ולעיין בספרי-קודש, אחרי הצהרים בקרתי את בית המדרש לשמוע תורה מפי הרבנים. מצב כזה נמשך כשבועים עד שהורי הרגישו ברוחי המדוכאה ונסו לאמצני שאגלה לפניהם את המעיק על לבי, אבל אנכי נאלמתי דומיה ואין מלה בלשוני.
אבי המנוח שלא יכל להשלים עם העובדה שבנו שרוי בצער לא ידוע לו, הכניסני באחד הימים אחרי התפלה לחדר מיוחד, העביר ידיו הטהורות על מצחי ושואל אותי על פשר השנוי הגדול שהוא רואה במהלך חיי. קשה היה עלי הדבור, אבל דבריו הטובים של אבא, שהבטיחני למלאות את כל בקשותי ובלבד שאודיע לו משאת-נפשי זעזעוני מאוד, ואתפרץ בבכי. ומרוב אהבתי לאבי שהתחזקה אז בלבי שבעתים ואי רצוני לגרום לו עגמת-נפש, גליתי לפניו את כל הצפון בלבי ועל דבר המכשולים העלולים להפריע לי מלהוציא לפועל את שאיפותי הקדושות לי ביותר. אבי חבקני ובדמעות על עיניו מאהבה וגיל, הסביר לי שאמנם קשים הם המכשולים אבל גם להם יבוא הפתרון והבטיחני שאחרי עבור חצי שנה, כשיגמור אחי אברהם המנוח את למודיו, ישלח אותי במקומו. נשקתי את ידיו ואצא מעל פני אבי שמח וטוב לב, ששאיפותי בחיים יתמלאו.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
ד“ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27 בעריכת מר אשר כנפו
שני נושאים אפיינו את הוויכוח בנושא הסלקציה. האחד מידת הסכנה הפיזית אליה צפויים יהודי מרוקו המחייבת לפנות אותם בכל מחיר, והנושא השני מידת יכולתה של מדינת ישראל לקלוט כל יהודי או כל משפחה יהודית המגיעה ממרוקו. המגבלות הסוציאליות והבריאותיות וכן הפעלתם של עקרונות אלה על בודדים ולא על משפחות היו האמצעים שנבחרו כדי להגביל את ההגירה. ישומן של מגבלות אלה רק על חלק מן המהגרים לישראל ואופן קליטתם של העולים מצפון־אפריקה, הולידו תחושות קיפוח קשות שליוו את החברה הישראלית במשך זמן רב.
המחנה הפוליטי האקטיביסטי בראשותו של ראש הממשלה בן־גוריון ולצדו אלה שעיסוקם בעלייה, גרסו שאין לדעת מה יעשו המרוקאים בעתיד ולכן יש להוציא במהירות האפשרית כל יהודי שרק ניתן להוציא מארצות ערב. נשאלה השאלה בדבר נחיצותו במרוקו של מבצע "הצלה" כה דרמטי, כה דחוף ובהיקף כה גדול, בזמן שמדינת ישראל כלל לא הייתה ערוכה להתמודדות אתו. ניתן להעריך אחרת את מידת הסכנה הצפויה לקהילה היהודית במרוקו העצמאית. כמו כן ניתן להבחין שהערכת מצב זהה הופעלה על-ידי ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לגבי רוב הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד אלה שחיות בארצות ערב. תפיסת עולם זו היא שהדריכה את פעולותיהם של נציגי ישראל במרוקו וגם את דרכי עבודתם שהועתקו מדגמים קודמים שהיו נהוגים בקהילות יהודיות באירופה.
נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית העריך אחרת את הסכנה שארבה ליהדות מרוקו וטען שאין חובה לסיים את עליית יהודי מרוקו עד שנת 1955 ושהיציבות הכלכלית של המדינה קודמת. במקביל התפתח ויכוח חריף בסוכנות היהודית בין ש״ז שרגאי ראש מחלקת העלייה לבין דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה, כאשר הראשון לחץ להגדיל את מכסת העולים לשנה והשני מיתן את תאבונו בגלל המחסור באמצעים לשיכונם וליצירת מקורות פרנסה חדשים. אך 130 1 היהודים שחזרו מישראל למרוקו בשנת 1952 עשו זאת לא רק בגלל שלא הצליחו למצוא פרנסה אלא גם בגלל אווירת האפליה והקיפוח ששררו בישראל ובאו לידי ביטוי בסדרת מאמריו של העיתונאי עמוס אילון. המצב הכלכלי בישראל היה כה קשה שגולדמן הציע להחזיר מאה אלף יהודים מארצות ערב לארצות מוצאם, הצעה שגונתה על-ידי הנהגת הסוכנות.
ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל, המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה. התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים". גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות? יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."
בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה״ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה […] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער. אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד […] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו?". _"שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם". גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא […] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה. זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד[…] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".
משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו […] מאוחר יותר. עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם. בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא הייתה בעיה. היינו מביאים אותם […] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.
דיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין"אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמאטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ״ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ודר' אליעזר מתן. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש״ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן־שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות. אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל. רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה. המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעיה הדמוגראפית הייתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.
בקיץ 1954, גם דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על־ ידי צעירים יוצאי מרוקו. גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים. בישיבה הותקף יוספטל על־ידי יהודה ברגינסקי ממפ״ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו״יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".
ד“ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27
עמוד
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- העיר סלה , רבניה וחכמיה
העיר סלה
קצת מהיסטוריה של העיר.
תאריך היווסדה של העיר אינו ודאי, ויתכן שהיא קיימת מהמאה ה- 11, כי במאה זו שימשה כעיר בירה של ממלכה קטנה בשם זְנָתָה מבני אִיפְרָאן . קיומה של ממלכה זו היה קצר מאד, והיא חוסלה ע"י שושלת "הָמוּרָבִּיטוּן" ב- 1058.
ב- 1145 סָלֶה נכבשה ע"י שושלת הבאה "הָאֶלְמֻוָחִידוָן", וב- 1249 ע"י שושלת "בְּנִי מְרִין", הסוּלְטָן משושלת זו בנה את החומות ואת השערים הניצבים כאן עד היום, מדרסה, בית-ספר לרפואה, מסגד, וכן את התעלה שחיברה את וָאד בּוּ רוֹגְּרָג עם בָּאב מְרִיסָה (Bab Mrissa) שאיפשרה גישה בטוחה לספינות. כתוצאה מהכיבוש על ידי המווואחידון הסתיימו המלחמות הפנימיות והפכו את ראבאט השכנה לבסיס התקפותיהם על ספרד.
ב- 1260 השליט של סָלֶה מרד בסולטן אָבּוּ יוּסוּף יָעָקוּב והספרדים הגישו לו עזרה ונשק, ובתמורה התיר להם להתיישב בעיר בה עשו כאוות נפשם, כששבו לארצם, לקחו את רוב אוצרותיה באין מפריע.
התקופה שלאחר מכן הייתה הזוהרת ביותר בתולדות סאלה, בזכות קשרי המסחר שכוננה עם ונציה, ג׳נובה, ליסבון וארצות השפלה בזכות מיקומן האסטרטגי על החוף, הפכו במאה ה־16 סאלה וראבאט לבסיסיה של כנופיית שודדי הים הידועה לשמצה ההרפתקני. שתי העירים התפרנסו משלל הפיראטים,
ב- 1609 ערבים ממגורשי ספרד התיישבו במקום ובמשך עשרות שנים עיסוקם העיקרי היה "שודדי-ים". הם קבלו חסות מצד השליטים המקומיים ובתמורה השליטים קיבלו מענקים נדיבים משודדי-הים אם בכסף או בסחורות. למרות פעילותם השלילית של שודדי הים, הביאו לשגשוגה של סָלֶה, בתום פעילות שודדי-הים היא נעזבה לנפשה.
במאה ה- 17 המלך מוּלָאי אִיסְמָעִיל מהשושלת" הָעָלָאוִוית" מקים את המשמר השחור – שהיה בנוי מכושים חסונים, תפקידם היה לשמור על העיר. יש לציין ששלטונו התחזק, והשלטון עשה משהו לפיתוח העיר רָבָּאט דבר שהעיב על העיר סָלֶה.
סָלֶה הפכה אז לנמל הראשי שדרכו סחרה פֶס עם העולם החיצון (למרות שרבאט יושבת לחוף ים, פעילות הנמל מעטה ואפילו עד היום).
הישוב
סְלָה (בצרפתית Sale) וְרָבָּאט שכנות זו לזו ורק הנהר בּוּ רוֹגְּרֶג – Bou-Regreg (או אָבּוּ רָקְרָק בערבית) מפריד בין שתי הערים, רבאט על הגדה השמאלית וסלה בגדה ה ימנית. רָבָּאט וְסָלֶה הן שני עולמות שונים לגמרי.
עיר יחסית גדולה ואוכלוסייתה מתקרבת לחצי מליון נפש. הבתים המסוידים של סלה נמצאים אמנם רק מעבר לנהר מראבוט, הבתים המסוידים של סאלה כבר מאות שנים והתחושה היא שסאלה נתקעה בזמן בעוד שראבאט פרצה קדימה אל המודרניות. מחוץ לחומות יש תנופת פיתוח ובנייה, אבל ברבעים האלה אין כל מוקדי עניין לתיירים. לסאלה יש היסטוריה ארוכה של התבדלות מהשלטון המרכזי, וגם היום היא בולטת במסורתיות שלה מול ראבאט הליברלית יחסית.
לאור מעמדה של רָבָּאט עיר הבירה של מרוקו ופיתוחה שהפך לדומיננטי בקצב מסחרר מתחילת המאה ה- 18, סָלֶה המרוחקת ממנה 3 ק"מ בלבד, איבדה ממעמדה ואפשר אולי להגדירה כשכונה עתיקה של רָבָּאט הנכנסת לתרדמה עמוקה.
למרות הגשר הרחב שהוקם מעל הנהר המחבר בין שתי הערים, עדיין אפשר להשתמש בשירותי הסירות הנקראות בפי התושבים "פְלוּקָה", אם בגלל נוסטלגיה או פשוט זול יותר מהתחבורה הציבורית הממונעת.
יהודים בסלה.
העיר סְלָה שבמרוקו הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה. נתוודענו בגדולתם, די אם נציין רק שניים מהם: חיים בן-עָטָּר (1696-1743 – ראו עליו בפרק ירושלים. ש"ט) ורבי רפאל אְנְקָוָוה (ראו עליו בפרק זה. ש"ט).
בסְלָה ישבה אחת מהקהילות המפוארות במרוקו, שמה יצא לתהילה הודות לצדיקיה וחכמיה שנודעו בגדולתם, לא אחת נשאלת השאלה, איך שקהילה קטנה שמספר תושביה לא עבר את 5.000 נפש הגיעה לגדולה רוחנית. סְלָה שימשה כמרכז ליהדות דתית ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר עם קהילות אחרות בצפון אפריקה, אירופה וארץ-ישראל.
בְּסָלה נולד וגדל רבי חיים בן-עָטָּר (1696-1743 ראו עליו בפרק ירושלים). ראה עליו בפרק צדיקים שעזבו את מרוקו ועברו לארצות אחרות ש.ט.) מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים. תרומתה של קהילת סְלָה בכל נושאי התורה, היא אדירה, וכמה מהיצירות של חכמיה: פוסקים, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים חוללו מהפכה. יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים, כשהיא פורצת את כל הגבולות הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים, זוהי יצירתו המופלאה של "אור החיים" הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק׳׳ל. יצירתי היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם
היסטוריון היהודי רבי אברהם בן-דוד בן המאה ה- 12 , ברצותו לציין את גודל הישוב היהודי במערבו של אזור זה כותב: "אתה מוצא קהילות-ישראל שהיו פושטות ממדינת סָלֶה בקצה מערב עד טָאהֶרְת בראש מערב". אוכלוסייתה היהודית של סְלָה באה משתי קבוצות; האחת צאצאי הגולים מגלות רומא, בספר שאלות ותשובות "כרם-חמד" כתוב: "רָבָּאט וְסְלָה הם מן המקומות העתיקים ביותר בהם ישבו יהודים בתקופות קדומות ללא הפסק", השניה גולי-ספרד.
סְלָה הייתה בין הערים המועדפות על המגורשים שהגיעו למרוקו. פורטוגזי אלמוני מציין כי מספר היהודים בסלה היה גדול ועשירים.
כמו יהודים רבים גם המגורשים שהתיישבו בסלה עברו צרות רבות. **המגורשים שהגיעו לְסָלֶה עברו צרות רבות ע"י השליטים הנוצרים האכזריים טוּמָארש וְגָּלְיָאן ששלחו ידם בבנות ישראל, עינו אותן ועשו בהן תועבות ונאצות גדולות שלא היה כמותם.
רבי אברהם אָדְרוֹטִיל ממגורשי ספרד מספר על תלאות שעברו יהודי סְלָה. היו חובלי אוניה נוצרית שעגנה על החוף, ובגלל הרעב הנורא, ראו ילדי-המגורשים שיצאו ללקט עשבים להחיות נפשם, מלחיה של הספינה פיתו את הילדים לעלות לספינם בעבור פרוסת-לחם, הם אטמו אוזניהם לזעקות הוריהם וחטפום לעיניהם. הספינה הרימה עוגן בהותירה את ההורים ללא ילדיהם שאט אט מתרחקים מנגד עיניהם. הילדים הובלו לארצות רחוקות , מהם נתנו דורונים לנכבדי המדינה, ומהם נמכרו לעבדים.
גם בספר "שבט-יהודה" לרבי שלמה די-וירגה מסופר על ילדי יהודים שקברניט אוניה לקחם בסלה בשנת 1.500.
השליטים הנוצרים האכזריים טוּמָארש וְגָּלְיָאן ששלחו ידם בבנות ישראל, עינו אותן ועשו בהן תועבות ונאצות גדולות שלא היה כמותם.
רבי גדליה אבן יחיא כותב ב-"שלשלת הקבלה", כי בְּסְלָה היו 200 אלמנות יהודיות שבעליהן נעלמו.
במחצית הראשונה של המאה ה- 17 נודעו בני משפחת פָאלָאגִ'י שישבו בְּסָלֶה ועסקו בסחר בין-לאומי והיו להם סוכנים באנגליה, באמסטרדם ובאיטליה.
אם נשכיל להתבונן בקורות עמנו, נראה שבכל קהילות ישראל, הגזירות הנוראיות כמו: התלאות, הביזה העוני, ההרג, איסור הקמת בתי-כנסת והחרמת כתבי הקודש, לא ריפו את ידי היהודים אלא, חיזקו את רוחם ובתעצומות נפש וגדלות מפליאה; הקימו קהילה לתפארת בחוכמה ובקדושה.
בסלה היו שני מלאחים; המלאח הישן שנבנה לפני יותר מ-500 שנה, ובו התגורר רבי חיים בן-עטר הקדמון.
הָמֶּלָּאח החדש שהוקם לפני כ- 200 שנה בין חומותיה, בפינה הדרומית-מזרחית של העיר, במקום שבו היה הנמל העתיק והמחסנים הימיים של שודדי הים המרינידים )1244-1398(
המלאח של סְלָה היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי-כנסת וישיבות וממנה נסתעפו 9 סימטאות. בָּמְלָּאח היו שני שערים.
מחוץ למלאח, בסמוך לשער המלאח, הייתה סימטת רבי חיים בן עטר ובה חדר בו התגורר ושימש לו כמקום לימודים, בחדר זה השתמש גם נכדו אורח-חיים הקדוש. ליהודים לא נתנו להיכנס, אלא רק להדליק נרות ליד המדרגות.
בתקופת הגירוש מספרד, הייתה סלה מן המקומות המועדפים על ידי המגורשים דבר שסייע לבניינה של סלה כמרכז תורני חשוב.
סלה שימשה כמרכז ליהדות דתית אדוקה ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר קהילות אחדות בצפון אפריקה, באירופה ובארץ-ישראל.
היהודים הפליטים נהרו למרוקו בשני זרמים גדולים: בתקופת הגירוש הקטן מספרד ־ בשנת הקנ״א [1391], בעיקר מאיזור סביליה, והגירוש הגדול ־ בשנת הרנ״ב [1492] מחבלי ספרד השונים ובעיקר ממחוז קסטיליה וכן מפורטוגל. יוצא מכאן שתושבי מאלי היהודים באו משתי קבוצות:
א. קבוצה קדמונית – המתיישבים צאצאי הגולים מגלות רומא.
ב. קבוצת הגולים ־ מגורשי ספרד.
רבי אברהם בן דוד מתאר את הרדיפות שהיו לפני כ ־ 900 שנה: ״בשנת תתק"ב (ד, אלפים תתק״ב) שגזר להוציא את ישראל מן הכלל… וכן לא השאיר להם בכל מלכותו ושאר מדינת סְלָה מקצה העולם ועד העיר אלמהדיה״.
בתקופת גירוש ספרד הגדול, נמצא תיאור הקהילה היהודית במרוקו ע״י פורטוגזי אלמוני והוא מציין כי בדמנאת עיר בעלי הגמרא, [האגדה מספרת שבבית העלמין בדמנאת נשמעו בלילה קולות החכמים הקבורים שם כשהם לומדים גמרא לכן נקראו ״מוואלין לגמרא״ – בעלי הגמרא]. חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם ב־סְלָה והם עשירים. מתיאור זה עולה שבתקופה זו, הייתה הקהילה היהודית ב־סְלָה גדולה ומבוססת.
הקהילה היהודית שמנתה אז 1.500 נפש עברה למגוריה החדשים ב- 1807, תחת שלטונו של מוּלָאי סוּלִימָן. היהודים עסקו במסחר ובמלאכות זעירות כמו צורפות אריגה פחחות וסנדלרות.
מאה שנים מאוחר יותר היו בָּמֶלָּאח של סָלֶה כ- 2.000 בתים, 10 בתי-כנסת ו- 20 חניות. במשך המחצית השניה של המאה ה- 19 היה רבי יששכר אָצָרָף (אָסָרָף) הרב הראשי והמנהיג הרוחני של קהילת סָלֶה. את מקומו ירש תלמידו וחתנו הרב רפאל אְנְקָוָוא
ב- 1947 היו בְּסָלֶה 3.150 יהודים וב- 1970 נתרוקנה העיר מיהודיה. רובם עברו לְרָבָּאט השכנה או עלו ארצה בשנת החמישים והששים. היום אין בְּסְלָה אף יהודי.
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- העיר סלה , רבניה וחכמיה
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda di Hitler- Qasida de Hitler.
Qseda di Hitler- Qasida de Hitler
1- : Il existe deux versions satiriques différentes sur Hitler , composées par des rabbins ou des petits chansonniers du Mellah :
Une ‘Qasida de Hitler ‘en vers composée à Casablanca par Matitiah Bensemhon, dont nous donnons un court extrait ci-dessus et un pamphlet en vers intitulé ‘ Hitlériques’ publié Casablanca par le fils du Grand Rabbin de Essaouira M I. Knafo
Had-el qseda / ana Matitya ben Semhon / neddemtha U ‘la Hitler zbedtha.
‘La ma duwwez ‘al-lihod / bditha u qaditha.
U ‘layedd el mekhzen / tba‘tha.
U ana gher tefkera / ‘meltha
‘al n- nis di‘ mel m ‘ana / Sem Itbarakh
U m‘a l-Maroc / bladna.
Nerghebkom ya qarinha /
Reddo balkom / tensawha…
Aziu tsem ‘o ma sar /
F- iyyam Hitler-el- gheddar /
Bqa ka-imsi / wi kebbar Hetta hkem ‘al laleman kellha f-nhar L ‘am el-luwli f-hkomto Bda iurri tekhmimato.
Kif gles ‘la mertebto Qal ana mell mkebbrin.
Bda ‘mel wahd el- festa /
F-woqt-e-l- berd u-sta /
Koll-hom galsin ‘la siyta Mdowwrin beh kamlin /
‘Adian d-lihod zam ‘in /
Qal- Ihom t was t‘arfo ma bina Di ‘amlo lihod / ‘adyanna Qetlo zdodna u ‘abbau malna
Traduction :
Cette Qasida, c’est moi Matitiah ben Semhon qui l’ai commencée et terminée Avec l’autorisation du Makhzen, je l’ai publiée, pour rappeler les souffrances endurées par les Juifs à cause d’Hitler et pour le miracle que Dieu a fait pour nous épargner des malheurs à nous et à notre pays, le Maroc .
Amis lecteurs lisez-la et veillez à ne pas l’oublier !
“ Ecoutez ce qui est arrivé Au temps d’Hitler le traître.
Il ne cessa de faire l’important Jusqu’à ce qu’il s’emparât un jour de toute l’Allemagne.
Dès la première année,
Il dévoila ses intentions.
A peine installé au pouvoir Il se prit pour un grand tribun Il donna une grande fête.
C’était pendant l’hiver.
Tous avaient pris place Pour l’écouter en silence Savez-vous, leur dit-il :
Les Juifs, nos ennemis, ont pollué notre pays.
De tous nos biens ils se sont emparés .
Nos plus grands ennemis Ce sont les juifs.
Ils veulent nous anéantir.
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda di Hitler- Qasida de Hitler.
ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27 -סיום המאמר
יהודה גרינקר מנהלל יחד עם אחיו יצחק התמסרו לחיפוש יהודים שעסקו בחקלאות הכפרי האטלס. בחלק מסיוריו בכפרים התלווה אליו דר' אליעזר מתן ממשרד הבריאות כדי לדאוג להקפדה על כללי הסלקציה בתחום הבריאות. ב-24 בפברואר 1955 הצליח גרינקר לארגן גרעין ראשון של 57 משפחות עובדי אדמה מן הכפר איית-בוגמז שהועבר למחנה הכשרה "חרובית" בחבל לכיש שהקימו מאוחר יותר את מושבי עוצם ואיתן. ארבעה ימים לאחר מכן קיבל מכתב משר האוצר אשכול שהודיע לו למתן את התלהבותו "ולעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מיקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה". בספטמבר 1955 סייע גרינקר להקמתו של גרעין "שובה" בראשותו של ויקטור פרץ, עם יותר משבעים משפחות בגילאים צעירים שחלקם הם בוגרי בית-הספר החקלאי של כי״ח במְרָכּש. הגרעין הקים בחודש מרס 1956 את מושב דבורה בחבל תענך. בסך הכול הצליחו האחים גרינקר להוציא למרות קשיי הסלקציה 553 13 יהודים מ-87 כפרים באטלס.
ההדגשות הן של אלי פילו ולא של המחבר
את מחאתם של יהודי הכפרים נגד מדיניות ההפרדה הסלקטיבית בין בני משפחה ביטאו תושבי אחד הכפרים במכתב שנשלח למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים ובו נכתב: "על דעת בית דין של מעלה ובית דין של מטה, אנו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו, 150 יהודים בין 80 אלף ערבים. כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אך לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות. איך יישארו בין הגויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים. קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל עלייתנו, תנכו מעבודתנו ומלחמנו בבואנו לישראל". במכתב אחר ציין מועמד לעליה: "ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים: הוצא נוציאכם אל אניות הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסד אשר על-פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה".
החל מחודשי הסתיו 1955, החלה ההנהגה בישראל להגמיש את כללי הסלקציה ולעשות כל מאמץ כדי להוציא מספר רב ככל האפשר של יהודים לקראת סגירת שערים צפויה. ב-5 במאי 1955 שיגר ש״ז שרגאי לנציגו במרוקו עמוס רבל ולראש תנועת המושבים יצחק קורן את כללי הסלקציה החדשים. על פי כללים אלה תינתן זכות קדימה לעליה ממרוקו לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותיים מערי השדה. כמו כן בכל מקרה שמשפחות לא אושרו לעלייה, יועברו משפחות אלה לערים הגדולות, על חשבון הג'וינט. על-ידי כך יחוסל הכפר כולו ולא יוותרו בו יהודים. ארגוני ההתיישבות יקבלו כמחצית העולים. במקביל ביצעו גיורא יוספטל ונציג הג'וינט בפריס תיאודור בקלמן סיור במרוקו, בסוף חודש מאי, והגיעו למסקנה שלמרות השינויים המדיניים הצפויים במדינה אין הצדקה לראות בעליה ממרוקו "עליית הצלה" ולכן יש להשאיר את כללי הסלקציה בתוקף. יחד עם זאת, הורגשה תנועת מעבר מן הכפרים בדרום לקזבלנקה והגברת קצב היציאות. לכן נחום גולדמן הציע בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית לפתוח מחנה מעבר נוסף במרסיי. באותה תקופה החלו גם לצוץ הרעיונות הראשונים להוצאת יהודים באופן בלתי לגלי. למזלן של משפחות המהגרים, רוב פעילי העלייה במרוקו הפרו את הוראות הממשלה ואפשרו איחוד משפחות.
לנימוקים הענייניים בדבר יכולתה של ישראל לקלוט את המהגרים בממדים כה גדולים ובדבר יכולתן של משפחות ממרוקו שהגיעו ללא מפרנס, להיקלט בישראל, התלוו נימוקים נוספים שחצו את הקווים בין אנשי המעש לאנשי החזון. באופן מעשי החיץ עבר גם בין מחלקת העלייה מצד אחד לבין קואליציה בין משרד הבריאות ומחלקת הקליטה. מדובר בוויכוח מקביל בדבר מידת הסכנה המיידית אליה צפויים יהודי מרוקו אותה אימצו באופן אוטומטי כל מתנגדי הסלקציה וזעקו זעקות רמות על המהומות שעלולות להתרחש במדינה אחרי עצמאותה ועל הפגיעות הצפויות ליהודים. כמובן שאין קשר בין ההערכות בנושא זה לבין הוויכוח אם יש לקיים את הסלקציה אם לאו.
בעיה נוספת הייתה הגדרתה של הסלקציה. בזמן שחלק מתומכי הסלקציה הבין אותה כך שאין להביא לישראל רק מקרי סעד שלא ניתן בשלב זה לטפל בקליטתם ויש להעלות רק משפחות עם מפרנס, תמך חלק שני בסלקציה הפוכה, שיטה שכונתה בפי השלטונות המרוקאים בשם "הפרדת השמנת" (écrémage) בו פיצלו באופן אכזרי משפחות, לקחו מן המשפחה את הנערים במסגרת עליית הנוער, לקחו את מפרנס המשפחה, והותירו במרוקו את הוריו הקשישים. גישה זו בולטת בדבריה של גולדה מאיר ובפעולותיהם של אחדים מן העוסקים בעליית הנוער כגון יאני אבידוב וגם של דוד בן־גוריון שראה בעליה מאגר של נערים "המאיישים שמונים אחוז מכלל חיילי חיל הרגלים בצבא".
לחצם של נציגי הסוכנות היהודית במרוקו ושל נציגי המוסד מאוחר יותר לקיומה של הצלה בהולה, עם סלקציה או בלעדיה, גרם בסיכומו של דבר לזעזוע דמוגראפי בתוך הקהילות היהודיות במרוקו ויצר פסיכוזה ובהלת יציאה שהרסה את הרקמה החברתית בתוך הקהילה במרוקו והחריפה את קשיי הקליטה הכלכלית והחברתית בישראל. לעומתם, הפליגו תומכי הסלקציה, בעיקר ממשרד הבריאות, בתיאוריות המבוססות על סכנות גנטיות או על הטפה גזענית שלא היה להן קשר לנושא. מאוחר יותר, הזהיר דר' שיבא שהעלאת חולים ממרוקו עלולה לפגוע גנטית בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד. הוא גם טען שהעלייה מצפון־אפריקה מקפחת ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, מכיוון שאין באפשרותו של משרד הבריאות אמצעים מספיקים כדי לטפל בשתי הקבוצות. כך הצליח דר' שיבא לבטל במוסד לתיאום, החלטה שהתקבלה בהנהלת הסוכנות היהודית לאשר הגירתם של 6000 יהודים ממרוקו ותוניסיה במסגרת "עליית חירום". כדי לנסות לשכנע את נציג משרד הבריאות בנחיצות הוצאתם של היהודים ממרוקו, הזמין נציג המוסד לעליה ב' יאני אבידוב את דר' שיבא למרוקו.
בשובו לישראל הכריז שיבא: "העץ אולי נראה רענן אך שורשיו רקובים". אך הנזק הממשי היה בהפעלת הסלקציה האינדיבידואלית שגרמה להרס משפחות ולהגברת תחושת הקיפוח שנבעה מהפעלת הסלקציה בתקופת ההגירה מארצות ערב ובוויכוח הציבורי שהתנהל בישראל.
יש לציין שלצד הוויכוח הענייני בדבר מידת הסכנה אליה צפויים יהודי מרוקו ומידת יכולתה של ישראל לקלוט כל יהודי שמעוניין לצאת ממרוקו, התלוו לוויכוחים, דיונים בסוגיות נלוות שהן פועל יוצא מההגירה ממרוקו אך אין הן קשורות ישירות להגירה. הכוונה בעיקר לסוגיית החרדה מן האיזון הדמוגראפי-תרבותי הבין־עדתי הקשור למהותה של התרבות הישראלית המתהווה. בעיני אחדים, תרבות זו נמצאה בתקופת ההגירות הגדולות במצב של התגוננות על עצם קיומה כאשר איימו עליה באופן ממשי או באופן סמוי סכנות שכונו בשם "לוונטיניזציה" והיטמעות בתת-תרבות האופיינית למדינות האזור. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במאמריהם של קלמן קצנלסון, אריה גלבלום ועמוס אילון. למרות שהוויכוח בסוגיות אלה לא היה זר להנהגה היהודית במרוקו לא נראה שהדבר השפיע על דבקותם של היהודים ברעיון עזיבת מרוקו.
לאחר מעשה ניתן לומר שבסוגיה זו טעו ראשי המדינה בהערכותיהם ובמדיניותם ובפעילותם במספר תחומים. הטעות הראשונה קשורה לפאניקה המלאכותית שיצרו אחדים מן השליחים בדבר סכנת הכליה הצפויה ליהודים מן השלטון החדש במרוקו. שליחים אלה מצאו תמיכה לעמדותיהם אצל חלק גדול מראשי המדינה שהאידיאולוגיה של עם עולם נרדף תמיד עיצבה את תפיסת עולמו. ברור היה ששלטונות מרוקו החדשה לא רק שלא התנכלו ליהודים אלא שלמרות המהומות שזעזעו את המדינה ואת אוכלוסייתה בראשית עצמאותה, תמיד חסו הצדדים על היהודים ולא פגעו בהם כלל. כמו כן, התגלה הפער בין התפיסות של חסידי רעיון קיומה של אנטישמיות אוניברסאלית ועל-זמנית לבין מצב עובדתי של תור זהב חברתי-כלכלי שנפתח בפני כל השכבות החברתיות של יהודי מרוקו עקב נטישת הצרפתים את המדינה. מצד שני טעו נציגי ישראל בכך שיש להביא יהודים ויהי מה לישראל כדי להתגבר על החרדה הדמוגרפית מול האויב השכן ובכדי להגביר את בטחונה של המדינה. באותם ימים, החברה הישראלית וכלכלתה כלל לא היו מסוגלים לספק צרכים בסיסיים לאוכלוסייה חדשה בתחום התעסוקה, הבריאות והחינוך, דבר שלא רק פגע בחוסנה החברתי של המדינה באותה עת אלא גם גרם למשברים נפשיים, לתחושות עמוקות של קיפוח ולטראומות שלא נרפאו גם אחרי זמן רב. אך טעותם החמורה של קברניטי המדינה קשורה לפגיעה ברקמה החברתית על־ידי הרס התא המשפחתי במסגרת הסלקציה האינדיבידואלית, דבר שלא איחר לתת את אותותיו השליליים בריכוזי העולים ממרוקו. יחד עם זאת, למרות הקשיים והשגיאות, הצליחה מדינת ישראל לגרום למהפך דמוגראפי בישראל בזכות תוספת של יותר ממאתיים אלף יהודים מצפון־אפריקה ולחזק בכך את חוסנה החברתי, הכלכלי והתרבותי.
ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-ברית27 –סיום המאמר
תהלה לדוד החדש – אֻמְלָלָה רֻטָּשָׁה – קינה לאשה.
תהלה לדוד החדש
אֻמְלָלָה רֻטָּשָׁה – קינה לאשה-א
תמרור: ארים על שפאים סימן: אני דוד
אֻמְלָלָה רֻטָּשָׁה, הָאֵם עַל הַבָּנִים-ב
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחוֹק מִפְּנִינִים-ג
נָשִׂים שַׁאֲנַנּוֹת, שְׂאוּ קִינָה בְּמָרָה .בּוֹטְחוֹת-ד וַעֲדִינוֹת,
לִסְפּוֹד לִבְכּוֹת לְצָרָה-ה. קַדְּשׁוּ עֲצָרָה-ו, בְּמִסְפֵּד מַר כַּתַּנִּים-ז.
עַל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה, עִזְבוּ שִׁירִים וְתַנִּים:
יִרְאַת הָאֵל שָׁמְרָה, כַּדָּת וְכַתְּעוּדָה-ח. גַּם הָיְתָה זְהִירָה, תָּמִיד בִּתְלַת כַּחֲדָא-ט.
חָלָה נֵר וְנִדָּה-י, הִיא סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים-יא. גַּם בְּטֻמְאַת לֵדָה, לְבָנוֹת וְלַבָּנִים-יב:
דָּת יְהוּדִית-יג חָשְׁקָה, בְּאַהֲבָה וְחִבָּה. וּבְמִצְוַת הַצְּדָקָה, הֲנָיָתָהּ מְקַרְבָא-יד.
מַתָּנָה מְרֻבָּה. לְדַלִּים וְאֶבְיוֹנִים. בְּנַחַת וְשׁוּבָהּ-טו, בְּחֵן וְתַחֲנוּנִים-טז:
וְתוֹרַת חֶסֶד עַל, לְשׁוֹנָהּ כָּל יָמֶיהָ-יז. בְּדַרְכֵי שׁוֹכֵן עַל-יח, הִדְרִיכָה אֶת בָּנֶיהָ.
קָמוּ וַיְאַשְּׁרוּהָ-יט, יוֹדְעֶיהָ מִלְּפָנִים. בָּנוֹת וַיְהַלְלוּהָ-כ, מַלְכוּת וּנְשֵׁי רוֹזְנִים-כא:
דּוֹדִי-כב, נֵרָהּ תָּהֵל-כג, תַּשְׁפִּיעַ לָהּ טוֹבָתָךְ. מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרַךְ-כד, לְמַעֲנָךְ.
בָּעֳנִי אֲמָתָךְ, תִּרְאֶה-כה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים. וּמְחֵה בְּחַסְדָּךְ, דֶּמַע מֵעַל כָּל פָּנִים-כו:
רינת יעקב
א. ובה פתיחה והי בתים, ובכל בית ב׳ טורי ענף ובי טורי אזור. והטורים כפולי צלעות ומשקל הצלעות; ו׳ הברות לצלעות הראשונות, וזי הברות לצלעות השניות: ב. מליצה ע״פ הושע י, יד ודברים כב, ו: ג. עי׳פ משלי לא, י; ד. ע״פ ישעיה לב. ט: ה. ע״פ בראשית כג, ב: ו. ע"פ מ״ב י, כ: ז. ע׳׳פ מיכה א, ח: ח. ניתן לישבע עליה ששמרה כדת כל מצוות הי, וזה ע׳׳פ ישעיה ח, כ ובדברי המפרשים לשם: ט. יש אנשים ונשים אשר תופסים להם מצוה אחת ומחמירים בה, אך יש שאינם מסתכלים על המצוה אלא על מי שמצוה עליה, ומדקדקים ככל האפשר בכל המצוות כולן: י. והיינו שלא יאמרו חלילה שנסתלקה בעוון שלא שמרה מצות נדה וחלה והדלקת הנר, כאשר מצינו בסוף פרק ב׳ ממסכת שבת על שלש עבירות נשים מתות וכר. כי אדרבה האשה הזו היתה זהירה במצוות הללו ביותר: יא. ע”פ שה׳׳ש ז, ג והתום׳ בסנהדרין לז, א ד״ה והתורה, פירשו דבר זה על שמירה מנדה, כי תיכף כשאומרת האשה לבעלה דם כשושנה אדומה ראיתי, פורש ממנה מיראת הי: יב. בערי מרוקו היו נוהגות הנשים פרישות מן הבעל מ׳ לזכר ופי לנקבה, אך מנהג זה בטעות יסודו, וממינות הקראים יצא ונתפשט, ונתקבל אצל הנשים כתורה מסיני כי הקראים פירשו "עד מלאת ימי טהרה" עד אשר ימלאו ארבעים לזכר ושמונים לנקבה. והוא פירוש אפיקורסות וגילוי פנים בתורה עזלא כהלכה. וכבר ובינו הגדול הרמב״ם ז״ל כתב (פי״א מהלי איסורי ביאה הלכה טו), בזה הלשון; זה שתמצא בקצת מקומות שהיולדת זכר לא תשמש עם בעלה עד סוף ארבעים יום והיולדת נקבה עד סוף שמונים יום ואע”פ שאינה רואה דם, אין זה מנהג אלא טעות, ודרך אפיקורסות היא באותם המקומות, ומן הצדוקים והקראים למדו דבר זה, ומצוה לכוף אותן כדי להוציא מלבן דבר זה, ולהחזירן לדברי רבותינו שאמרו שתספור שבעה נקיים ותטבול ותהיה טהורה. ע"כ. והחרו אחריו רבנו הריב״ש בתשובותיו (סימן מ), וכן הרשב״ץ בתשובותיו ח״ג (סי׳ רלח), וכן כי רבינו המהריק״ש בהגהותיו לירד סי׳ קצ׳׳ד. ומרן בבית יוסף ירד סי׳ קצ״ד הביא מדברי מהרי״ק שגם כתב שהעיקר כהרמב״ם בזה. והנה אע״פ שהרמ״א והב״ח שם מצאו סמך לדברי המחמירים, מ׳׳מ גם אצל בני אשכנז לא נהגו כיום להחמיר בזה, כאשר העידו הרב חכמת אדם, וכן הרב ערוך השלחן. וגיסו של רבינו המחבר הוא ניהו רבה המלאך רפאל בירדוגו ז׳׳ל בספר תורת אמת יצא לעקור ולשרש מנהג מעוות זה שמצוה לבטלו. והחרה החזיק אחריו הגאון מוה׳׳ר פתחיה ברדוגו בשרת נופת צופים חיו״ד סי׳ ט׳׳ז שהאריך לבטל מנהג זה, ודחה את כל דברי הרב שמים החדשים. וכן דעת הרב בעל קרית חנה דוד ז׳׳ל כאשר הביא דבריו הגאון רבי מסעוד הכהן בעל פרחי כהונה בתשובותיו חיו״ד סי׳ ל׳׳ה, ועד אחרון מלך בירושלים הוא ניהו רבה מהר״ש משאש זצ״ל בשרת שמ׳׳ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ כ׳׳ו שדחה מנהג זה מכל וכל, והעיד על רבני מכנס שבטלו מנהג זה בימיהם, ושכן ראוי להורות. ועד אחרון הגרע״י בספרו טהרת הבית סי׳ י׳׳א האריך מאד מפי ספרים וסופרים לבטל מנהג זה שיסודו מן הקראים, ואין מקום להאריך כאן. והעיקר להלכה שאם פסקה מלראות דם והפסיקה בטהרה אם חלפו שבעה ימים לזכר וי״ד ימים לנקבה הרי זו טובלת וטהורה לבעלה: יג. ראה כתובות עב, ב: יד. מקרבת הנאה לעניים, ונותנת להם פת מוכנה בלא שיצטרכו לטרוח להשיגה מן האופה: טו. ע׳’פ ישעיה ל, טו ומובנו, בהשקט ובטחה במנוחה ושלוה, כמו נפשי ישובב (תהלים כג, ג): טז. ובדברי תחנונים ודברים רכים לפייס דעתם: יז. ע״פ משלי לא, כו: יח. כינוי להי׳׳ת: יט. ע״פ משלי לא, כח: כ. ע’׳פ ע׳’פ שם שם, כח: כא. שרגילות לעשות צדקות ומעשים גדולים, ואעפ״כ ישבחוה, כי גם ביניהן נתבלטה במעשיה הטובים: כב. כינוי להי״ת שהוא אהובינו ואוהבינו: כג. נרה תאיר: כד. ע״פ פזופטים ה, כד: כה. ע״פ ש״א א, יא: כו. ע״פ ישעיה כה, ח: