מעגל החיים-שלום צבר- הלילה שלפני הברית ומנהגיו.
הלילה שלפני הברית ומנהגיו
החרדה והמתח לשלומו של הרך הנולד הגיעו לשיאם ביום – וליתר דיוק בלילה – שלפני ברית המילה. באמונה העממית נחשב לילה זה למסוכן ביותר לתינוק, באשר זו הייתה "ההזדמנות האחרונה" של המזיקים ולילית בראשם לפגוע בתינוק. על־פי מסורת שהתגבשה כנראה כבר בעת העתיקה, ובאה לידי ביטוי מאוחר יותר בספר אלפא־ביתא דבן־סירא, אמרה לילית לשלושת המלאכים שבאו להחזירה: "חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב"ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמנת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמנת ימים ולמעלה אין לי רשות בו״ (ע׳ יסיף, סיפורי בן־סירא בימי הביניים, ירושלים 1984, עמי 232). דהיינו, הסכנה לתינוק הזכר היא עד ברית המילה, אשר נחשבת למגינה בפני עצמה. לפיכך, בקהילות רבות רווח המנהג להישאר ערים כל הלילה שלפני הברית כדי לשמור ולהגן על התינוק ברגע קריטי זה.
בקהילות השונות קיבל לילה זה שמות מגוונים המעידים על משמעותו ומבחר מנהגיו. כבר באשכנז של ימי הביניים הוא נודע בשם וַאכְנָאכְט (Wachnacht), "לילה של שמירה" או "ליל שימורים״. בקרב יהודי איטליה כונה ליל הברית ״משמרה״, או באיטלקית vegiia (וֶלְיָה). יהודי ספרד במקומות מושבם השתמשו בכמה כינויים שמשמעותם דומה: וֶילָאדָה (velada בספרדית – שמירה). שם דומה נהג גם במצרים ובתוניסיה. באימפריה העותימאנית: לה וִיאולָה – גרסה קסטיליאנית שרווחה בסלוניקי, באיסתנבול ובתראקיה; נוֹגֵיי דֶי שמירה (ליל השמירה) – נפוץ באזמיר וברודוס.
בארצות האסלאם האחרות נהגו כמה שמות מסוג אחר: ״ליל ברית יצחק״ – למשל בסוריה ובאיראן; לֵילְת אלזוֹהַר(ליל הזוהר) – בלוב; "לַיְלַת אלזְבֵּא״ (ליל שימורים) – בצנעא אך בשאר ערי תימן השתמשו בכינוי לילת אלזוהר(ליל הזוהר). בעיראק כונה הלילה עקד אלְיָאס (קשירת ההדס), ואילו בכורדיסתאן שַשֶּה. ביישוב הספרדי הישן בארץ ישראל במאה התשע־עשרה השתמשו לעתים בכינוי טָארָה או לֵיל טָארָה – על שם מנורת הטארה שהובאה מבית הכנסת ודלקה בחדר היולדת. במרוקו לבדה נפוצו ארבעה שמות שונים נוסף על הכינוי תְחְדִיד (טקס השמירה שבו נקראו כל הלילות עד הברית): לילת אליהו הנביא (ליל אליהו הנביא), לִילְת תִסְמִיָה (ליל נתינת השם), לֵילְת תְחְפִיף (ליל התספורת) ולִילְתְ אלְמִילָה (ליל המילה).
צוהר למנהגים שרווחו בעבר בליל השימורים נפתח באמצעות תמונה מתוך ספרו של המומר קירכנר על חיי היהודים בגרמניה במאה השמונה־עשרה, "טקסים יהודיים״: כמה נשים יושבות ליד מיטת היולדת, משחקות עמה בקלפים, בעוד הגברים מיטיבים את לבם במאכל ובמשקה סביב שולחן צדדי. המשחק והאכילה וגם שתיית הקפה היו דרכים מקובלות להפגת המתח והעברת לילה זה בשלום. בכמה קהילות באיטליה, ביניהן רומא, אנקונה וונציה, נהגו אף לערוך ריקודי זוגות מעורבים ולשחק במשחקי הימורים בקלפים ובקוביות בלילה זה, ליל הווליה.
דעתם של הרבנים לא הייתה נוחה מאופיו העממי של ליל הברית, והם המריצו את בני קהילותיהם לעסוק בתפילה ולימוד ולקרוא פרקים נבחרים המתאימים לאופי הלילה. ואכן, במהלך הדורות הלך ונזנח אופיו העממי־החילוני של הלילה לטובת אופיו הדתי. הטקסטים המקובלים יותר לקריאה באירופה היו מזמורי תהלים, וילדי ה" חדר״ קראו קריאת שמע ליד מיטת היולדת. בארצות האסלאם בחרו לקרוא קטעים נבחרים מספר הזוהר וכן משניות ומדרשי חז״ל.
אחד מ״גיבוריו" הראשיים של היום והלילה שלפני הברית (כמו גם בברית עצמה) הוא אליהו הנביא. בקרב יהודי עיראק נרמז שמו של אליהו בכינוי המקובל לטקס המרכזי שנערך בלילה שלפני הברית: עִקְד אלִיאָס. אליאס הוא שמו הערבי של אליהו, אם כי התרגום המילולי של הכינוי הוא "טקס קשירת [= עקדת] ההדסים״. מאחר שהאמינו כי ענפי ההדס מועילים להדיפת כוחות חיצוניים רעים, קשרו אותם בטקס זה לארבע קרנותיו של כיסא אליהו הנביא שהביאו מבית הכנסת. הכיסא נעטף בבד קטיפה, הניחו עליו חומש וספר הזוהר או ספר מקודש אחר, ועל ארבע קרנותיו שמו שני זוגות רימונים של ספר תורה. כמו כן קישטו את הכיסא בפרחים, בירק ובייחוד בעלי צמח הפיגם (רוֹדָא, או שָדָ'אב), אשר נזכר כבר במשנה (כלאים א, ה), ונחשב למועיל נגד עין הרע.
מנהג הבאת הכיסא נהג בווריאציות שונות גם בקהילות רבות אחרות. בכורדיסתאן הביאו מבית הכנסת את כיסא אליהו המקושט והניחוהו בכניסה לבית אבי הבן, וכל הנכנס היה מנשקו. בתוניסיה הניחו את הכיסא בפינת החדר, ועליו ספרי זוהר מכוסים בבד משי. במרוקו ייחסו לכיסא סגולות שונות, ועקרות ישבו לידו בתקווה שתתעברנה. בלוב כיסו את הכיסא בטלית ובפרוכת של ספר תורה. מתחת לטלית הניחו צלחת עם חול (לערלת התינוק), ועליה שמו שתי ביצים. לביצים אלו ייחסו סגולה נגד עקרות, והן ניתנו לנשים חשוכות ילדים. כן נהגו בלוב להניח כוס שמן כסגולה לרפואה, ויש שהניחו פרוטה שנקבו בה חור, כסגולה נגד חסרון כיס. עוד נהגו במרוקו, בלוב ובאפגניסתאן להניח כוס מים מתחת לכיסא, כדי שיתקדשו בזמן המילה. מים אלו נחשבו סגולה מובהקת לרפואה ולעקרות.
בקהילות אחדות היה נהוג בליל הברית חפץ נוסף על שמו של אליהו הנביא. היה זה מגש נרות שהובא לחדר היולדת בשירים וריקודים, ונקרא ציִנִיִּת [= קערה או מגש] אליהו הנבּיא זכור לטוב, או קְנְדֶלְת [= מנורת] אליהו הנביא. משמעותו של מגש זה נבעה מסגולת האור כסמל לנשמה וחיים. כך מתאר לונץ את המנהג בקרב היישוב הספרדי הישן בירושלים במאה התשע־עשרה:
בהלילה שקודם הברית יביא הסנדק מנורת שמן בעלת קנים, מאחד מבתי הכנסיות, המעוטרת בציצים ופרחים, ובקול שיר ותרועה ישאוה ברחוב העיר והתוף הולך ומכה לפניהם עד בואם לבית בעל הברית, ובני בית בעל הברית ידליקו את קני המנורה ויתנו מתנה קלה לשמש המביא את המנורה. לונן, עמ' 4.
ותיקי הספרדים בירושלים אכן זוכרים את תהלוכת המנורה יוצאת לבית היולדת מאחד מארבעת בתי הכנסת ע״ש רבן יוחנן בן זכאי. בארם צובא (חלב) נהגו לכבד כל אחד מהמשתתפים בהדלקת נר, ובשעת ההדלקה הניחו במגש תרומות כסף לצדקה. עם סיום ההדלקה הכריזו על מכירת תכולת המגש. מי שהציע את המחיר הגבוה ביותר זכה בכל הכסף שעל המגש – וכסף זה שימש סגולה לברכה. בדרך כלל הוסיף אבי הבן על המחיר הגבוה ביותר שהוצע כדי שהברכה לא תצא מביתו. עם "זכייתו״ במגש הוא חילק את המטבעות לאורחים, ואלה סימנו אותם על מנת שלא יתחלפו במטבעות אחרים, והטמינום בכיס שתשרה בו הברכה – "ברכת אליהו זכור לטוב".
בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי- הלילה שלפני הברית ומנהגיו.
מרכז רוחני ליהודים הספרדים בירושלים במשך דורות רבים. ממוקם בלב הרובע היהודי בעיר העתיקה. לפי המסורת המבנה עומד במקום שבו היה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי בתקופת הבית השני. בית הכנסת מורכב מארבעה אולמות תפילה: בית הכנסת רבן יוחנן ת זכאי, בית הכנסת איסתנבול, בית הכנסת אליהו הנביא ובית כנסת אמצעי. בראשית המאה התשע־עשרה היה בית הכנסת במצב פיזי רעוע ביותר, עד שב־1835 נתן מחמד עלי, שליט מצרים, רשות לשפצו. בבית כנסת זה נערך טקס הכתרת ה׳׳ראשון לציון״, הרב הראשי לעדת הספרדים, מזה מאות שנים. חדרי התפילה שימשו המקלט האחרון של יהודי העיר העתיקה לפני כיבושה בידי הליגיון הערבי הירדני במלחמת העצמאות.
מעגל החיים-שלום צבר- הלילה שלפני הברית ומנהגיו.
מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל- יעאובה (יעקב במקורו)
יעאובה (יעקב במקורו)
יעאובה היה גבר תמיר, דק גזרה, הילוכו קליל, פניו נעימים. שפם לתפארת התנוסס משני עברי אפו. הוא היה יהודי פקח, בעל חוש הומור אבל היה ידוע גם באלימותו. אוי למי שהעז להרגיזו. כולם יראו מנחת זרועו אם כי לא הרבה להשתמש בה. הוא היה ידוע בתעלוליו אשר אלו אחר היה מעוללם היה לבטח מעורר עליו רוגזם של הבריות. אולם לגבי יעאובה הכל נסלח. מעולם לא למד קרוא וכתוב. רכוש לא היה לו, אם לא להחשיב את האינונטר שהיה בביתו בדמות תריסר צאצאים. תריסר פיות המיחלים למזון שלא תמיד היה בהישג יד. מקצוע לא היה לו ומעבודות שחורות הוא משך ידו. אנין טעם היה. קשה לדעת מאין השיג האיש כסף לקנית עדשים ולחם להאכלת הילדים כדי שבעה.
בערבי חגים נהגו החכמים״ לחלק לעניי העיר דמי חג מכספי ה״כולל״ שהובאו על ידי השליחים מחוץ לארץ. אך ״החכמים״ עם כל חוכמתם לא היה בכוחם לעמוד בפני לחץ המון נזקקים שצבאו על דלת בית המדרש בדרישה לדמי חג מוגדלים. היה דרוש זקיף שישליט סדר בין ההמון המשולהב בשעת החלוקה. ומי אם לא יעאובה היה האיש המתאים. מידי הופיעו בצעדים מאוששים, הסרבל השחור מתנופף בין רגליו הארוכים ונבוט מאיים בידו, הושלך הס בקרב הצובאים על הפתח והחלוקה התנהלה בסדר מופתי. מובן שחלקו של ״מושיע החכמים״ היה מנה אחת אפיים וכל הצדדים יצאו מרוצים מההסדר.
בשלהי הקיץ, כאשר רכסי ההרים העוטרים את צפת החלו מתכסים בעננני סתיו, לא היה מנוס ממחשבות על גשמי הזעף והקור הצורב המשמשים ובאים על העיר לטובה. היה צורך לחשוב על הצטידות באמצעי חמום. על כך חשבו הדרזוים של בית-ג׳ן אשר הכינו מבעוד מועד פחמי עץ, העמיסום על פרדות חזקות בשקים מאורכים והביאום למרכז הרובע היהודי שנקרא משום כך בפי האשכנזים ״קוילן פלאץ", כלומר רחבת הפחמים. הדרוזים היו מעונינים להפטר מפחמיהם בהקדם ולצאת לדרכם הארוכה. את זאת ידעו סוחרי הפחם היהודים אשר קנו את הפחם ב״סיטונאות״ ומכרו אותו לצרכנים ברווח נכר. ביניהם היה גם מיודענו יעאובה. היתה זו עונה היחידה שבה עסק במסחר. אולי משום כך היה נצרך לרווחים מופקעים שיספיקו גם לעונת היובש שתבוא לאחר הסחר בפחם… לסלים היתה חנות אשר במושגים של הימים ההם ובטרמינולוגיה של ימינו ניתן לכנותה בשם מינימרקט. היתה בה מכולת, לעיתים גם ירקות, אבטיחים בעונתם וכל מה שהצרכן הצפתי היה נזקק לו מגפרורים ועד לפחם.
מספר החנווני: ״יעאובה הגיע לפתח חנותי עם שק גדול של פחם והציע לי לקנותו. לא היה לי צורך בפחם מאחר שכבר קניתי לפני כן מלאי גדול לחנות. אולם יעאובה היה זקוק לכסף. הוא הציע לי את השק בעשרים גרוש. הצעתי לו חמישה עשר. הוא לא הסכים לכך והסתלק עם הפחם. כעבור זמן מה חזר ואמר: ״ניחא, גזלן, השק מכיל קנטר שלם. שקלנו את השק ונוכחתי שהוא דובר אמת. בשק היה קנטר של פחם. שלמתי לו את כספו, פתחתי את השק והתחלתי להעביר את הפחם למרתף של החנות. בהגיעי לאמצעו של השק מצאתי אבן גדולה כגודל הסלע. זה היה סוד משקלו הרב של השק.
היה זה לקח שלמד אותי לא להתעקש במשא ומתן עם יעאובה. ספרתי על התעלול לאנשי הרחוב וכלנו צחקנו על שובבותו של יעאובה״, צחקו וסלחו. ומספרים על עוד תעלול מני רבים. יהודיה כשרה קנתה ממנו שק פחם גדול מלא וגדוש חתיכות פחם דקות ומאורכות, הפחם המשופר. הוא גם התנדב ברוב אבירותו להכניס את הפחם למרתף ביתה. היא שלמה לו עבור השק המלא והוא נפרד ממנה תוך אחולים לבביים שתהנה מהפחמים המעולים. כעבור מספר ימים אמרה היהודיה לילדיה: "רדו למרתף והעלו פחמים הביתה״. הילדים ירדו למרתף כמצוות אמם. אך משבוששו לעלות עם הפחם, ירדה האם למרתף ומה רואות עיניה? הילדים יושבים על הקרקע מוציאים משק הפחם פקוסים (מין מלפפונים) ואוכלים להנאתם. מחצית השק היתה ממולאת בפקוסים.
מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל– יעאובה (יעקב במקורו)
Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide
- Le Grand Rav Rahamim yossef Ben Mamane
de mémoire bénie
Fils unique du Rav Rafael Ben Mamane, il naquit en ,5,599 et fut circonci par son père. Il décéda le 25 Chevat 5666 (1839-1906).
-Sa sagcssc en Torah:
Il consacrait à la Torah ses jours et ses nuits, étudiant chez son père et chez le Rav Shmouel Zini, de mémoire bénie. Il fut reconnu en tant que sage du Talmud, et passa tout son temps à la Yeshiva, pour apprendre et enseigner.
Sa pudeur :
Sa modestie et sa pudeur n’avaient aucune limite, et c’est d’ailleurs pour cela que malgré sa grandeur et sa sagesse, il refusa les fonctions de Grand Rav ou de Juge. C’est aussi pour la même raison qu'il nomma son livre «Hirga Deyoma» («bloc de poussière perçu à la lumière du soleil»), afin d’un peu minimiser tous ses commentaires.
Rosh Yeshiva :
Il enseignait le jour comme la nuit dans sa Yeshiva et permit à de nombreux élèves d’avancer dans le domaine de la Torah. Pour suivre la voie de son père, il continua à le diriger d’une assemblée de personnes importantes qui acceptaient de soutenir financièrement sa Yeshiva, que son père avait institué.
– Force et influence de sa priere:
Lorsqu’il priait, le Rav prononçait chaque mot avec foi et ferveur. Durant la Amida, il parvenait à se détacher de toute matérialité, et c’est pour ces raisons qu’il fut choisi comme porte parole du peuple, comme envoyé du peuple.
-Ses miracles :
Une nuit, alors qu’il étudiait avec ses élèves chez l’un des dirigeants de la communauté, Amram Ben Ishai, de mémoire bénie, la femme de ce dernier fut sur le point d’accoucher. On déclara qu’elle était en grave danger et c’est pour cela qu’elle demanda au Rav Yossef de prier pour elle. Tant qu’il priait, la douleur se dissipait. Lorsque le bébé naquit, sain et sauf et que la maman fut sauvée, il put s’arrêter de prier. On nomma l’enfant Eleazar, parce que D.ieu aida à sa venue.
Alors qu’il dirigeait l’association des donateurs qui soutenaient sa Yeshiva qu’avait instaurée son père, un des membres vint le trouver pour lui annoncer qu’il voulait quitter l’association. Rav Yossef Mamane, après avoir essayé de le convaincre de rester, accepta sa décision. Six mois plus tard, ce même homme vint le trouver, en pleurs,en lui tendant la somme d’argent qu’il aurait du donner durant les six derniers mois. Etonné, le Rav Yossef lui demanda ce qui l’avait poussé à changer d’avis. Le donateur lui raconta son rêve. Autour d’une table, le Rav Rafael Mamane, de mémoire bénie, servait à boire à tous les membres de l’association en les bénissant. Tous avaient reçu à boire sauf lui. Troublé, il comprit donc qu’il ne méritait plus les bénédictions du Rav.
– Ecrivain et poète :
Le Rav Yossef écrivit notamment «Hirga Deyoma», où sont rassemblés ses commentaires sur la Bible et le Talmud. Il écrivit une explication de la Haggadah de Pessah «Vayougad LeYossef» ainsi que des recueils de louanges et poèmes : «Shirat Hayam» et «Tsirat Mar-Yam».
- Le Grand Rav Rafael Ben Mamane
de mémoire bénie.
surnommé "L'Ange Rafael"
Fils unique du Rav Rahamim Yossef Ben Mamane, il naît le 20 Nissan 5635 et fut nommé sur son grand-père, le Rav Rafael Ben Mamane et sur le Saint Rav Amram Ben Diwan, de mémoire bénie. Il fut circonci par le Rav Rafael Moshe Elbaz, et son propre père fut son parrain.
Sa Sagesse en Torah:
Il commença à étudier avec son père, puis rejoint la Yeshiva du Rav Shalom Azoulay, de mémoire bénie. Tous les après-midi, le Shabbat, et les jours de fêtes étaient consacrés à l’étude, avec son ami le Rav Ysmah Obadia, de mémoire bénie. Ils approfondissaient ensemble tous les domaines de la Torah et servaient D.ieu avec ferveur.
-A 1a tête des shohatim :
Parmi les nombreux domaines dans lesquels il excellait, il se spécialisa dans l’abattage des bêtes, conformément à la loi. Grâce à la pureté qui l’habitait, il pouvait surveiller dans le moindre détail, la pureté de la viande. Même à la fin de sa vie, lorsqu’il devint trop faible pour exercer, il accompagnait ses élèves et ses fils afin de les guider dans leur travail.
Un mohel reconnu :
Il devient rapidement réputé et cherchait à pratiquer cette mitsva le plus souvent possible. Il convient de préciser, qu’à l’époque, circoncire était un service gratuit, ceux qui le pratiquaient ne recevaient pas de salaire. De plus, les conditions climatiques et les longues distances, rendaient ce travail beaucoup plus difficile qu’aujourd’hui.
-Le trésorier de 1a ville :
Il honora ce poste durant trente ans, et toute la ville plaçait sa confiance en lui. Il s’occupait des affaires financières ainsi que des nécessiteux qui venaient le trouver. Son travail lui permit également d’exprimer son amour pour la Terre d’Israël, en soutenant l'implantation juive. Il s’occupa également du seul mikvé de la ville construit par son grand-père et le maintint conformément à la loi.
-Pudeur et modestie
Le Rav Rafael Amram Mamane était connu pour pouvoir occuper tous ces postes avec modestie et pudeur. Sa simplicité exemplaire était comparable à celle d’Hillel.
–אפוטרופוס: pere des orphelins et ses veuves .
Il fut officiellemnt nommé – אפוטרופוס , dont le rôle était de prendre soin des orphelins et des veuves. Il accomplit également ce rôle avec un dévouement et un amour total, en s’occupant des orphelins, de leurs études et de leurs besoins jusqu’au jour de leur mariage.
– rabbinique:Juge
En 5664, à l’âge de 32 ans, il fut nommé juge par son Rav Shalom Azoulay et occupa la place du troisième juge dans le tribunal rabbinique alors compose de: Rav Elicha Afriat, de mémoire bénie, et de Rav Shalom Azoulay. Un an plus tard, son ami, le Rav Ysmah Obadia, fut nommé quatrième juge. Il occupa ce rôle pendant seize ans, et traitait tous les cas, dans n’importe quel domaine.
-Rosh Yeshiva :
En arrivant au Maroc, les français décidèrent qu’une petite communauté comme celle de Sefrou ne nécessitait qu’un seul juge. C’est ainsi que le Rav Shalom Azoulay fut nommé comme unique juge de la ville. Le Rav Rafael AMram, put continuer à exercer ses fonctions de trésorier et dirigeant des shohatim.
A l’âge de 48 ans, il fut nommé Rosh Yeshiva du Rav Amor (Rav Amor Abitbol, de la génération précédente). Il enseigne ainsi à tous les sages de sa génération. Son étude était basé sur le Talmud et ses commentateurs. Cette Yeshiva fut nommée plus tard «Porat Yossef», du nom du généreux Yossef Choukroun, de mémoire bénie.
Il dirigea la Yeshiva jusqua la fin de sa vie, et son fils poursuivit son œuvre. Mon père, mon maître, étudia dans cette Yeshiva durant douze ans jusqu'à sa nomination en tant que Juge.
-Sa prière :
Ses prières étaient empreintes d’une force et d’une ferveur qui touchaient tous ceux qui étaient à proximité. Pendant les jours de pénitence, il déversait toute son âme dans ses prières et l’assemblée présente alors dans la synagogue, le ressentait. La lumière de la Torah et du souffle divin était apparente sur son visage, notamment lors des fêtes et du Shabbat où il était comparé à un ange divin. Les gens de la communauté se pressaient à ses portes pour recevoir ses bénédictions.
Le guerisseur :
Outre les conseils personnels et les bénédictions que venaient lui demander ses fidèles, Le Rav Rafael Amram était également sollicité pour ses connaissances scientifiques, notamment dans quelques sujets bien précis :
La fabrication du vaccin contre la variole.il le préparait lui même et vaccinait les enfants. Il devint réputé pour ce vaccin, et les gens arrivaient de partout pour le recevoir, gratuitement.
-Arrivaient également chez lui, les enfants s’étant rentré un corps étranger dans l’oreille ou dans le nez. Grâce à des instruments spéciaux que nous possédons encore aujourd’hui, il arrivait à sauver ces enfants.
Il était également féru de mathématiques et de sciences. Les étudiants qui se trouvaient en difficulté trouvaient chez lui les solutions aux problèmes.
Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה. ישראל מימראן, נולד בשנת 1937 במזגאן שבמרוקו.ראיון ראשון
ג. ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.
הערות המחבר: הראיונות הוקלטו ומובאים כאן במלואם. מתוך עשרות ראיונות שערכתי בחרתי להביא ארבעה, שמייצגים טיפוסים שונים. הראיונות מאפיינים קבוצות של בני תורה מרוקאים אשר חונכו בישיבות הליטאיות באירופה. סיפורם האישי דומה לזה של אלפים אחרים והוא סיפורה של תקופה.
הראיון נערך ב־30.9.99, בביתו בירושלים.
כאמור, המושג חרדי הוכנס לראשונה לשיח במרוקו על ידי הרב זאב הלפרין, יהודי מרוקו כמעט ולא השתמשו בו.ע"כ
ישראל מימראן
נולד בשנת 1937 במזגאן שבמרוקו.
ש: גדלת בבית חרדי?
ת: לא היה אצלנו מושג כזה חרדי. אם נכנסת לבית יהודי אכלת. לא שאלת של מי ההכשר. כך היה במסורת משפחתי שהיא בת מאות שנים ושורשיה בקסטיליה.
ש: היכן למדת?
ת: בתחילה למדתי ב״חדר״. למדנו לקרוא ולכתוב. למדנו את הכתב שלנו שעכשיו נשכח: הכתב הספרדי, מסולסל חצי קולמוס. למדנו לקרוא ולכתוב חומש ורש״י. אחר כך למדנו בבית הספר היסודי ב״אליאנס״.
ש: מתי עברת לישיבה בפובליענס שבצרפת? [ישיבת ״אור יוסף״ מזרם נוברדהוק.]
ת: אחרי בית הספר היסודי. אמנם היה לנו תיכון, אבל כמו זה של גויים. בגיל ארבע־עשרה היה עלינו להחליט איך להמשיך ללמוד. באותו זמן פתחו את ״אוצר התורה״ ושם למדנו. קיבלנו גם קורסים בצרפתית, קצת מתמטיקה, קצת גיאוגרפיה, קצת היסטוריה. לימודים לא מתודולוגיים. המשכנו במתכונת זו בהשגחה של רבי רפאל עבו. בשנת 1949 הוא נהג לעודד אותנו ללמוד גמרא ושילם לנו מאה פרנק עבור כל דף שלמדנו. גם סידורים חדשים קיבלנו. המשכנו ללמוד במתכונת זו, ולמדנו טוב. המרוקאים לימדו בשיטה טובה יותר מזו האשכנזית, כי לימדו דקדוק, מקרא, ואיך לקרוא. האשכנזים לא יודעים מה זה שווא נח, או שווא נע. לא קוראים תנ״ך, הם סומכים על מה שנמצא בתלמוד. אותנו לימדו טעמי המקרא.
ש: אתה מדבר על התקופה בה למדת ב״אוצר התורה״?
ת: כן, כשלמדתי עם המורים המקומיים שנולדו ולמדו במרוקו. למדתי ב״אוצר התורה״ עד גיל שש־עשרה, נובמבר 1952. בחודש זה בא תלמיד של גרשון ליבמאן, שקראנו לו ״רבנו״. אני אוהב אותו ממש, אדם מיוחד במינו, ואני גם כותב עליו. תלמיד זה למד בישיבת ״אור יוסף״ ו״רבנו״ שלח אותו להביא תלמידים ממרוקו. היום הוא הרב של העיר שדרות – הרב דוד בר חן. ואמנם הוא לקח אותנו לישיבה של ״רבנו״, שהיתה אז בבאיי בצרפת.
ש: למה הסכמת ללכת ממרוקו?
ת: כי רציתי להמשיך ללמוד. היינו בחורים צעירים ושמענו צרפת. אבי נפטר כשהייתי ילד צעיר, ואמי לא התנגדה להחלטה. אמא שלי צדיקה היתה, גם משכילה, למדה אנגלית, צרפתית ועברית. למדה סריגה ואריגה בבית ספר יהודי שמשפחת קורקוס הקימה במוגדור. כשלמדתי בצרפת התחלתי להתכתב איתה בצרפתית. אחר כך אמרתי, למה אני כותב בצרפתית הרי יש לי הזדמנות להתכתב עם אמי בערבית יהודית מוגרבית, בכתב עברי ולא באותיות דפוס, זה מה שלמדנו. אני גם מפענח כתבי יד, את הכתב המסולסל הזה. אמרתי לעצמי, כיוון שאמא שלי למדה כתב עברי, גם אני אתרגל, וכך התחלתי להתכתב איתה בכתב היד הזה. ללמדך שבמרוקו למדו כמו שצריך.
ש: החלטת לנסוע לצרפת מתוך רצון ללמוד לימודים יהודיים? האם ידעת שאתה מתעתד ללמוד לימודי קודש בלבד?
ת: לא, לא ידעתי. שמעתי צרפת וזהו, לא ידעתי שנלמד רק לימוד קודש. לא ידעתי מה זה נוברדהוק. לא ידעתי מה זה ישיבה. חשבו שאנחנו הולכים ללמוד במתכונת שלנו כמו שאנחנו רגילים.
ש: הגעתם לשם ופתאום…
ת: הגענו לשם ונתקלנו במורים שדיברו איתנו עברית ויידיש. בינינו דיברנו ערבית מוגרבית, או צרפתית. הלימודים התקיימו בעברית.
ש: מה עשית כשראית שלומדים רק לימודי קודש?
ת: מה יכולתי לעשות? לא הייתי מאוכזב כי טיפלו בנו מחנכיו שהרעיפו עלינו מייד אהבה. כשהגעת אל ״רבנו״ חשת שהוא מעין אבא שלך. לא הרגשתי שאני במקום זר ומנוכר. נכון שהיו קשיי פיזיים, קר מאוד, אוכל במשורה. הגעתי בחורף, בדצמבר. הביאו לנו ספר. היינו בחורים צעירים והיו לנו בלוריות. הביאו ספר שגילח לו את הראש והשאיר רק פיאות. לא סבלתי את זה, כעסתי וצעקו וניסיתי להתווכח שעכשיו חורף ולמה מגלחים לנו את הראש. היה לו מורה מרוסיה, רבי משה רוזונסקי, שנסע מאוחר יותר לאמריקה. הו קרא לי ושאל אותי למה אני כועס ומה קרה? אמרתי לו שאני צעיר ועכשיו חורף ואני לא סובל קרחת ובסוף אהיה חולה. אמר לי, תשמע אני באתי מרוסיה וברוסיה יותר קר מאשר כאן, אם אתה לא רוצה להיות חולה תשתדל שיהיו לך רגליים חמות וראש קר, לא להיפך. אם יהיה לך ראש חם ורגליים קרות תהיה חולה. בתרופות סבתא אלו מאמינים שם עד עכשיו. למדתי מהאשכנזים שבאים מארצות קרות עוד דבר, הם לובשים שני זוגות גרביים ובין זוג לזוג מניחים עיתון. כך אני נוהג בימים קרים. היו לנו מחנכים שמהימים הראשונים דיברו איתנו על כך שהעולם הזה הוא הבל הבלים, שטויות, שום דבר לא שווה, וקיבלנו את הדברים שלהם בתמימות כתורה מסיני. היינו בחורים תמימים.
ש: האם כולם קיבלו את הנהלים האלה?
ת: היו גם נערים שנשברו ועזבו. אחותי שלחה לי גלויה יפה בצרפתית ובה כתבה במילים חמות שהיא מחזקת אותי. מתוך ההשפעה של הישיבה החזרתי לה את הגלויה וכתבתי לה שכל מה שהיא כותבת זה הבל הבלים. היא בכתה. היינו שבויים בחממה, לא היתה לנו פרופורציה לראות את הדברים לאמיתם. חונכנו לשמור את הפה, הרב לימד אותנו לא לדבר הרבה, ולמעשה גזרו עלינו תענית דיבור. לא יכולנו לצאת אל העולם ולראות את הדברים.
ש: לא התגעגעת למנהגים מהבית. באת עם תרבות שלך, זהות שק מאכלים שלך, מה קרה לכל אלו?
ת: הייתי צעיר, לא הרגשתי געגועים למנהגים מהבית. אז לא הרגשתי שהם חסרים לי. בתפילות שלנו שמרו את המנגינה המרוקאית.
ש: איך הדברים השתלבו?
ת: הילדים משתלבים בכל. היתה שם תערובת של צעקות מאסכולת נוברדהוק, עם הג׳סטות שלהם ועם מנגינה מרוקאית, שילוב חופשי בנוסח שלנו. בתפילת שמונה־עשרה צועקים איי איי איי… והכנסנו את זה לתפילה כאילו זה טבעי, כי למדנו מוסר. בשיטת נוברדהוק חינכו את האדם לצעוק על עצמו ולהוכיח את עצמו לפני שהוא מוכיח אחרים. בשיטת רבי ישראל סלנטר, שהיא לימוד מוסר מתוך התפעלות, לוקחים מאמר מסוים, חוזרים עליו במנגינה ובתנועות ומפנימים אותו עד שהוא נכנס ללב ולראש פנימה. לימדו אותנו לא לכעוס, לא לרדוף אחרי תענוגות העולם הזה ולהסתפק במועט.
ש: כילד מרוקאי הדברים לא נראו לך מוזרים?
ת: לא היה לי מוזר כי ראיתי אצל ״רבנו״ מה שראיתי אצל אמא שלי. ראיתי עבודת השם לשם שמים. תורה לשמה, עבודת השם נטו. התפיסה האמונית שלו היא תפיסה קיצונית, ואת היסוד הזה של עבודה לשמה הכרנו במרוקו. כשאתה עושה מצווה אתה עובד את האלוהים מפני שאתה חייב ולא מפני שזה מביא תועלת. אני זוכר את החינוך המרוקאי מאבא שלי. כשהוא אמר לי שדבר מה אסור, חרם בערבית, הוא תמיד הוסיף מילה: הדבר הזה אסור מאלוהים. מילדות לימדו אותנו שיש חובה מוסרית כלפי איזשהו כוח עליון. את התפיסה הזו פגשתי אצל ״רבנו״. לכן כל יתר התביעות נראו סבירות למרות השוני התרבותי. ילדים צעירים מתרגלים לכל דבר. לא חוויתי משבר, לו הייתי יותר מבוגר הייתי בוודאי חווה משבר.
ש: האם לא מפריע לך שבתקופת ילדות ונעורים חשובה היית מנותק מהשורשים שלך ומבני משפחתך?
ת: צער מסוים מכרסם בליבי עד עכשיו. בשנותי בישיבה למדנו את הפרשנות הכללית, גמרא עם רש״י, תוספות והכל, למדנו בישיבה גם פרשנים אשכנזים וגם את שיטת הפלפול. רוב הספרים שמהם למדנו בישיבה היו ספרים של רבני אשכנז, כך שוכנענו שהתורה ניתנה לאשכנזים, שהגאונות והגדלות בתורה היא אשכנזית. זלזלתי ברבנים הספרדים, חשבתי שהם לא למדו מספיק ולא העמיקו די בתורה. כשבגרתי ולמדתי, הבנתי שמה שחשבתי בזמנו בישיבה בא מתוך בורות, לא היו לי מספיק ספרים על מנת לדעת יותר, ועל כן חשבתי שהאשכנזים גאונים ורק הם יודעים ללמוד תלמוד. במרוקו לא היו לנו ספרים על השולחן, לא היו לנו שם בתי דפוס, גם ספרים לא היו בנמצא. הספרים היחידים שחכמי מרוקו הצליחו להדפיס עד ימינו הם ספרים קלאסיים. לדוגמה: רבי נתן כתב את אורח חיים, ספר קלאסי שהדפיסו אותו מאות פעמים והאשכנזים קוראים אותו יותר מאשר הספרדים. כשרבי נתן הגיע לירושלים התפעלו מחוכמתו. הוא היה צעיר, בן ארבעים ושבע, ולא האמינו שבא ממרוקו. במרוקו היו חכמים גדולים רבים אך רק מעטים זכו שתורתם תודפס.
ש: מה הכוונה במשפט: זה בגלל ״שפלותם״ של היהודים ממרוקו, או ספרדים בכלל.
ת: המילה ״שפלותם״ אינה מדויקת. בצעירותי הלכתי לעבוד בדואר כדי לפרנס משפחה. בשעות הפנאי למדתי תורה, השלמתי תיכון, אוניברסיטה, תואר ראשון ותואר שני. בדואר עבדתי גם עם אשכנזים חרדים. הם מזלזלים בנו. אמרתי להם, תשמעו, אתם טועים בנו טעות כפולה. אנחנו אצילים, אצולה ספרדית, יש לנו דרך ארץ ומתוך האצילות אנחנו מכבדים אתכם. ובגלל הכבוד שאנחנו מביעים אתם חושבים שתי מחשבות, שאנחנו לא ״שווים״ ושאתם ״שווים״ יותר מאיתנו. זה לא נכון. אתם לא עולים עלינו בשום דבר. זה מה שהם אמרו על ה״שפלות״ הספרדית, הם לא ידעו לבטא נכונה את האצילות ואת דרך הארץ שיש בנו.
ש: האשכנזים לא האמינו שאתם תצליחו בכוחות עצמכם לעמוד בפני נזקי המודרניזציה והם באו ״להציל״ אתכם.
ת: היו מקומות שבהם המודרניזציה עשתה שמות. האשכנזים הצילו את אותם אנשים שרצו להינצל. את אלו שבחרו באליאנס, או את אלו שבחרו בתרבות הצרפתית, האשכנזים לא הצליחו להציל. כל אלו ששלחו את ילדיהם לישיבות האשכנזיות היו משאירים את הילדים שלהם בכל דרך במסגרת הדת. תראה כמה ישיבות אשכנזיות נבנו מתלמידים ספרדים.
ש: העולם האשכנזי שינה את הזהות המרוקאית?
ת: כן. תקופה מסוימת הוא שינה. בתקופת לימודי בישיבה, וגם כשחזרתי למרוקו, לא יחסתי ערך רב לספרים של חכמי מרוקו, אבל אחר כך, באיזשהו שלב, התחלתי להתרכז בעיקר בהגות ובעולם הרוחני של יהודי צפון אפריקה.
ש: כמה בוגרי ישיבות כמוך יש?
ת: יש הרבה כמוני. גם כשלמדתי באוניברסיטה, הגשתי עבודות סמינריוניות על השירה היהודית במרוקו, וקיבלתי ציון גבוה מאוד. כל העבודות שלי הן על מרוקו.
ש: אתה אדם מאוד מיוחד. ואולם מה עם אלפי התלמידים שלמדו בזרם נוברדהוק? הרוב הגדול הרי נשאר בתוך עולם התורה האשכנזי.
ת: נכון, אחוז גדול נשאר שם. ״רבנו״ דווקא אמר להם, אתם ספרדים, תמשיכו במסורת שלכם. בישיבה ספגנו השפעה של ״נטורי קרתא״. כל שבוע היינו מקבלים את עיתון החומה. הייתי קורא כל שבוע מה קורה במדינת ישראל החילונית. זימה, רצח, זנות, גניבות, חילול שבת. זה מה שסיפרו לנו כל הזמן. השחירו בפנינו את המדינה ואת הציונות עד כדי כך שאת חטאי אני מזכיר היום בפניך. בשנת 1956, כשפרצו מהומות במרוקו, אמי כתבה לי מכתב. היא כתבה שברצונה למכור הכל ולקנות בית בירושלים, היה לנו רכוש שאבא ז״ל השאיר. אני, שספגתי את ההשפעה והתעמולה של עיתון החומה, אמרתי לה, אל תעשי את השטות הזאת, ובכך מנעתי ממנה לעשות מעשה. אני מתחרט על כך עד היום. לו רק קנתה אז אבן אחת בירושלים היתה היום עשירה, ולא הייתי צריך לעבוד בדואר ולבזבז עשרים שנים. אני מאוד מצטער על זה ואני מתקן את השגיאה עכשיו. התיקון נעשה בלימודים, באמצעותם אני מתעמק בתורות של חכמי ספרד. כל הלימודים שלי מתרכזים בצפון אפריקה. את ה־MA שלי עשיתי על רבי אברהם אזולאי יליד פאז שבמרוקו. פתאום ראו שיש מרוקו. כשקראו את ההגות של רבי אברהם אזולאי גילו שבמרוקו פעלו גדולי האומה.
ש: היתה תעמולה נגד מדינת ישראל בישיבה?
ת: כן. חיינו תחת השפעה של עיתון החומה, ו״רבנו״ אמנם לא יצא בפומבי נגד הציונות אך גם לא מנע את התעמולה נגדה.
ש: אתה חש צער על כך שפגמו באינסטינקט הציוני שהיה בך?
ת: אני לא מאשים אף אחד. אני מאשים את עצמי שנתתי לתעמולה הזו להשפיע עלי. אני מחזיק את כל הכרכים של החומה אצלי בספריה כתעודה היסטורית. היום בדיעבד אני כועס על כך.
ש: חייתם בתוך מנהגים כגון: עושים יער, פארברענגען, ועדים, תקופת התעוררות וכו', עד כמה אורח החיים הזה השפיע על האנשים לאחר שבגרו.
ת: המנהגים השפיעו עלינו מאוד. הם בודדו אותנו, בשעתו, מהעולם המודרני. למדנו לא לייחס יותר מדי חשיבות לדברים של העולם הזה.
ש: אתה לא מצטער על כך?
ת: לא, לא חסר לי. גם שם בישיבה לא ביטלתי את הזמן שלי. הייתי בין הבודדים שקראו ספרים אחרים. כשנכנסתי לשירותים תמיד היה לי ספר בשפה הצרפתית ביד. נכון, ויתרנו על החיים המודרנים, על המחשבה המודרנית ועל ההשכלה.
ש: מה קרה לאנשים שאין להם יכולת כמו זו שלך?
ת: יש כאלה שמצויים בקודש כל חייהם, אבל לא חסר להם דבר מהעולם הזה. יש להם כל הרהיטים הטובים שבעולם, מכשירי חשמל מודרנים, מכוניות חדישות וכו', ההתנתקות לא תמיד נעשית במובן הגשמי המעשי.
ש: אחרי שגמרת את הלימודים ב״אור יוסף״ בפובליענס, האם המשכת ללמוד בכולל?
ת: לא, לא הסכמתי שישלמו לי שכר תמורת לימודים. גם באוניברסיטה שילמתי כסף עבור הלימודים. ״רבנו״ שלח את התלמידים שלו לכל מיני מקומות לייסד ישיבות. למרוקו, לתוניסיה, ובתוך צרפת פיזר תלמידים והציל הרבה יהודים מהתבוללות. גם אני לא נשארתי בישיבה, חזרתי למרוקו בסוף שנות החמישים ולימדתי בישיבה שלנו במזגאן. הישיבה נוסדה בשנת 1957 ואני לימדתי בה מ־1959. אחר כך חלה הידרדרות במצב הישיבה והעברנו אותה לעיר תיטואן. בתיטואן המשכנו עד 1965 ולאחר מכן הישיבה התרוקנה. אז עלינו לארץ, ושלחו אותנו למעברה בגבעת אולגה. ישנתי שם לילה אחד, החזרתי להם את המפתחות, ואמרתי, אני רוצה לגור בירושלים. משכו אותי שנה וחצי, גרתי עם אמי בקריית גת ויותר מאוחר עברנו לגור בירושלים. אני מבקש שתלך לקבר של ״רבנו״ ותצלם את מה שכתוב על המצבה. הוא קבור בגבעת שאול. הוא היה אדם מיוחד במינו. הוא לא רצה שאנחנו הספרדים נתאשכנז. הוא רצה שנשמור על התרבות שלנו, על התמימות שלנו, והוא היה אומר לי: ״אתם המרוקאים לא איבדתם את התמימות שלכם״.
ש: אחת הסיבות שהרבנים האשכנזים החליטו להוציא תלמידים ממרוקו ולהעבירם לישיבות באירופה היתה האמונה שהיהודים במרוקו נשארו אותנטיים, עוד לא התקלקלו…
ת: ״רבנו״ אמר לי, אתם המרוקאים לא איבדתם את התמימות שלכם, והסיבה היא שהיטלר לא הגיע אליכם. היטלר תכנן לכבוש את צפון אפריקה, אך לא הצליח. אנחנו האשכנזים איבדנו את התמימות. ״רבנו״ העריך את הספרדים. היתה לו אהבה גדולה אלינו. כשלימדתי במזגאן הוא בא לבקר את אמי ואת סבי והוא מאוד התרגש כשראה אותם.
ש: היו גם מורים אחרים שהביעו רגישות כ״רבנו״ וביקשו לשמור את הזהות הספרדית?
ת: הם בכלל לא התבטאו. הם לימדו וזה היה עבורם העיקר. אבל היו. למשל, הרב נוייבונר היה אדם נחמד עם נשמה.
ש: הרב נוייבונר אמר לי בפירוש שהם היקנו לכם את הקנאות.
ת: הרב עוזיאל הראשון לציון, שביקר בישיבה, אמר ל״רבנו״: אנחנו הספרדים לא קנאים, לא התרגלנו למלחמות. האשכנזים כן, הם נלחמים כל הזמן. יש לזה סיבות היסטוריות. הם נרדפו על ידי הנוצרים, היתה להם מלחמה בין ההשכלה לרבנים, בין הרפורמים לשומרי הדת, מריבה דתית רעיונית עם הסביבה וויכוח עם העולם החיצון. כלומר, הסביבה האשכנזית היא שהביאה את האשכנזים להשחיז את כלי הלחימה שלהם. אצלנו הדברים התנהלו על מי מנוחות ולא הגיעו לכדי אלימות מילולית.
ש: היום מתנהל מאבק על זהויות. הרעיון של הרב עובדיה יוסף ״להחזיר עטרה ליושנה״ לא בא ממרוקו. מה קורה פה?
ת: זה ויכוח שיש לי גם עם הבן שלי(בן 25). מבחינתו כל מה שהרב עובדיה יוסף אומר זה קדוש. אני אומר לו, לא. גם לנו יש גדולי עולם שפעלו עוד לפני שנולד הרב עובדיה יוסף. גם עכשיו יש לנו רבנים גדולים כמו למשל, הרב שלום משאש. הוא רב גדול ופתוח גם לפילוסופיה. הרב עובדיה יוסף הוא משהו כמו אפיפיורות ספרדית, וזו תופעה לא טובה. ״חצרות״ רבנים לא היו אצלנו, אלה קיימות רק אצל האשכנזים. אצלנו היה רב קהילה. חצר, שיטה, אדמו״רות, לא היו מושגים כאלה במרוקו.
ש: מה פירוש המשפט ״להחזיר עטרה ליושנה״. האם פירושו לחזור למה שהיה במרוקו?
ת: לא מוצא חן בעיני המושג הזה.
ש: שמעתי שבחגים מתנהלת בבתי הכנסת ״מלחמה״ איך להתפלל, האם לפי הנוסח של הרב משאש בסידור ״וזרח השמש״ או לפי הנוסח של הרב עובדיה בסידור ״חזון עובדיה״.
ת: המרוקאים יחזרו לשורשים של יהדות מרוקו. הם יחזרו לאט לאט. אלו שגדלו במרוקו יחזרו לנוסח שלהם. החדשים, כמו אריה דרעי ואחרים, ילכו עם עובדיה.
ש: הצצתי בסידורים, בולטת תפיסה שונה ביניהם. בסידור המרוקאי של הרב משאש יש תפילה לשלום מדינת ישראל, לחללי צה״ל, לזכר קורבנות השואה. בסידור של הרב עובדיה תפילה כזו אינה קיימת..החזרה של המרוקאים לשורשים קשורה לציונות?
ת: אצל הספרדים תמיד היתה ציונות. חסרה ציונות מדינית, אבל ציונות אמיתית היתה.
ש: למה בסידור של הרב עובדיה חסרה התפילה הזו?
ת: הם מחקים את האשכנזים בכל דבר. כמרוקאי אף פעם לא שמעתי את המילה חרדים. רבים מאיתנו מחקים כל הזמן את האשכנזים, רק פה בארץ נתקלנו במילה חרדים וחילונים.
ש: איך יגשימו את הסיסמה של הרב עובדיה ״להחזיר עטרה ליושנה״, כאשר אין מוסדות ישיבה ספרדיים. תלמידים לומדים במוסדות אשכנזיים ואלו שנקראים ספרדיים מלמדים בשיטות ליטאיות?
ת: הספרדים מזדנבים אחרי האשכנזים, ויש הרבה בורות. תלמיד ממוצע כמעט אינו יודע דבר, זה לא לימוד אמיתי, זה לימוד של פוליטיקאים, או לימוד מסחרי. אני אומר דברי אפיקורסות, אני לא מפחד מאף אחד. אין לנו דת ואין לנו דתיים. אין לנו רבנות, ואין לנו רבנים. יש לנו תעשייה דתית. אמרתי לכמה אנשים, בעיקר לדתיים החדשים האלה, אתם דתיים מפני שזה מכניס לכם הרבה כסף. הדת שלכם מלאכותית. אני מאמין שהאותנטיות המרוקאית תחזור, לאט לאט היא תחזור.
ש: ״ארגון מרביצי התורה״ הפך אשכנזי לחלוטין?
ת: כן, אשכנזי לגמרי. יש בין המשתייכים אליו חברים שלי לשעבר שבעיניהם אני אפיקורוס. הרמב״ם, הרמב״ן, יהודה הלוי, היו גם רבנים וגם פילוסופים, גם רופאים וגם אנשי מדע, גם אנשי חול וגם אנשי קודש. הם קידשו את החול, אנשים פרודוקטיביים שלא עשו את התורה קרדום לחפור בו. לא עשו מהדת מקצוע.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה. ישראל מימראן, נולד בשנת 1937 במזגאן שבמרוקו.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי-
תוחלת משיחית
הגורם השני בשמירת־הקיום — שהוא המרכזי והמהותי ביותר בלאומיות היהודית — היה הציפייה לביאת המשיח. בני־ישראל, שדורות על דורות ראו עצמם בחינת אסירי־ציון או עם גולה, לא זזו מתקוותם לשוב למולדתם המשוחררת. שיבת־ציון זו היתה חלק מחזון של שלום־עולם שבו יכון סדר חדש ברחבי תבל, שיעביר ממשלת־זדון מן הארץ ויביא גאולה לגולים, למושפלים ולנרדפים. היעדרה של לאומיות משיחית בקרב הנוצרים היה אחד הטעמים לעריקות, הן בקרב ההמונים הן בצמרת, כשם שהוא אחד הטעמים למבוכה ולאכזבה בקרב המשכילים הנוצרים בימינו.
המארונים, כזכור, קובעים להם מקום משלהם. בזכות מצבם הגיאוגרפי עלה בידם לעמוד בפני הפולש. המשטר הפיאודלי שלהם, הנשק שברשותם וקשריהם עם אירופה, זיכו אותם במידה של ליכוד ואוטונומיה ונטעו בהם תחושה של שליחות דתית, כמגינים על שאר מיעוטים נוצריים מפני הדיכוי המוסלמי. היו שניסו לתרץ תופעה זו של שרידה או עינויי־תמיד — לא קל הוא להחליט מה המונח ההולם כאן יותר — בטענה שרק לעתים רחוקות מומשה ברית־עומר. אין זה אלא נסיון אקדמי נימוסי להתחמק מן הבעיה, נסיון שמניעיו מפוקפקים למדי. אין ספק שקצת מן הד׳ימים ניסו לשחד פקידים של הרשות, ובכך נפטרו ממיגבלות הד׳ימה, אך הללו באו על ענשם מיד לאחר שנתפסו. שהרי כיצד נפרש לנו את הדקדקנות המתמדת שקבעה בפרטי־פרטים את נחיתות־דרגתם של הד׳ימים אם לא נראה בה ביטוי לעקשנותם הנחושה והקודחת של שליטים המתנקמים בילידי־הארץ, שלמרות כל ההשפלה שבאה עליהם סירבו להכיר בעליונות מנצחיהם? היו שגרסו כי העובדה שד׳ימים אכן שימשו במשרות חשובות היא הוכחה לסובלנות ולהגנה שזכו בהן הד׳ימים לעדותיהם השונות במסגרת האומה. אך לא די שמעמדם של כמה נכבדים לא שיקף את מצבו של הרוב אלא שגם זכויות־היתר שלהם הן עצמן היו מנוגדות לחוקים ולמנהגים. מבחינה זו מאלפת דעתו של הפילוסוף הד׳ימי המהולל, רבי משה בן מימון, הוא הרמב״ם, שהיה רופא בחצר הווזיר של צלאח אל־דין בסוף המאה הי״ב (ראה תעודה 94).
ההיסטוריה וחוקי האסלאם מפריכים את האמירה שרדיפות המוסלמים על יהודים ונוצרים היו פרי הקולוניזציה האירופית והציונות. לאמיתו של דבר, האיבה נגד דאר אל־חרב תופסת מקום מרכזי בג׳האד ובהתפשטות המוסלמית ברחבי העולם. אין גם שחר להסיק מהיעדרן של עדויות אירופיות שכל שנות ההיסטוריה עד למאה ה־19 היה מצבם של הד׳ימים היהודים והנוצרים טוב יותר. עובדה היא שהרשת הדיפלומטית שהתפתחה במאה ה־19 בד־בבד עם הקידמה הכלכלית והטכנולוגית הקלה על התקשורת והתחבורה; מכאן שפע של דיווחים מאת אירופים שניצבו מול מסורותיה של חברה אחרת. מחסור בחומר כשלעצמו עדיין אינו נותן היתר להכללות בנוגע לתנאי החיים. עליית עצמתו של המערב החריפה מתחים שכבר היו קיימים או ספונים, אן לא היא שיצרה אותם.
אכן, עיקרו של ענין ניטשטש בכך. הדראמה האנושית של הד׳ימי הובלעה בנימוק שרגיל היה ממילא להשפלה ולסבל עד כדי כך ששוב לא חש בהם. לשון אחר: כוח־עמידתו של המדוכא מוכיח כביכול את סובלנותו של המדכא. עמדה זו, המקבלת כדבר המובן־מאליו את זכותה של קבוצה אחת לשלוט בזולתה (שליטה המוגדרת כסובלנית ולפיכך ראויה להכרת־טובה רק מפני שהנשלטים הם בחזקת תת־אנוש), מנוגדת מעיקרה לאידיאולוגיה שביסוד התמרדותם של המדוכאים. דווקה על הזכות הזאת ועל המוסר הזה, המחלק את האנושות לשליטים ולמדוכאים, קם כאן העירעור. המדוכא המתמרד לא די שאינו מודה לשליט על סובלנותו אלא הוא כופר בזכותו של זה לשלוט בו. הד׳ימי אינו מבקש לקבוע את שיעור האושר האפשרי במסגרת הדיכוי אלא לפרוץ את המסגרת ההיא ולעמוד על שוויונם של כל באי־עולם. אין אנו צריכים לחפש גדולה ספרותית, היסטורית או מדעית בעברן של עדות הד׳ימים, גם אם נמצא אותה זעיר־פה זעיר־שם, שהרי עדות אלו הודחו מן ההיסטוריה ונדחקו לשבילי־עבדות של ניצול ומסכנות. תרומתם של הד׳ימים לדברי־ימי־עולם לא התבטאה במימוש מפואר של עצמה וכוח־הזרוע. אדרבה: דומה שאת הגדולה אנו מוצאים בענוותם ובסבלותיהם של עמים נדכאים ובאותן שתיקות ממושכות של ההיסטוריה המכסות על מערות־קבריהם של לאומים. כל כמה שתרומה זו צנועה ומכאיבת־לב, בכל־זאת הריהי בעלת משקל משלה לפי שהיא מלמדת לנו פרק בביסוס המשפטי של הד׳ימה ודבר זה מביא אותנו אפוא לידי מחשבה על צורת התנגדות שענוות־סבילותה היה בה מן הגבורה.
אכן, מוצאים אנו אצל הד׳ימים את כל העיוותים שמצמיח הדיכוי: התרפסות, תאוות־בצע, רמאות, ערמומיות וכל כיוצא באלו, אבל היו אלה האמצעים היחידים שבהם יכלו להחזיק מעמד. המשטר שהניב התנהגות מעין זו ראוי לגנאי יותר מקרבנותיו.
אחרית־דבר
עיקר הרע בניכור הוא השיכחה אם בחלק הראשון של חיבורנו הקדשנו שימת־לב לצדדים שונים במעמדו של הד׳ימי היה זה מתוך הכרה שהעבר קובע את מקומו של ההווה ונוסך עליו אור. תחילה העלינו קווים לניתוח מעמדו של הד׳ימי, לא כהיסטוריה אלא כמצב היסטורי. מן הד׳ימי כפרט עוברים אנו, בעת החדשה, אל המדינה הד׳ימית — שהיא קרבן לאותן אידיאולוגיות ועמדות. הפרובלימטיקה של מיעוט העשוק מזכויותיו מועברת אל המישור הלאומי: העמים הערביים כופרים בזכויות הלאומיות של המדינה הד׳ימית. בסיומו של עיון זה ברי לנו כי לא הקפנו באמת את השאלות המתבקשות מן ההיסטוריה של הד׳ימים: שאלות להיסטוריון החוקר את מערכת־היחסים בין מנצח למנוצח, שאלות לסוציולוג הבודק את התוצאות הנובעות מדחיקת־רגליו של קיבוץ הנרדף ומושפל על־ידי רוב נוגשני, ולבסוף הירהורים המתבקשים אצל פילוסוף משרידתה של חירות־הרוח, זה גרעין מעמדו של הד׳ימי. ודאי לא נגזים אם נאמר כי מעמד הד׳ימי הוא העונש שגוזר השליט על הזולת, זה הדוחה את ערכיו ומגלם בכך חירות־רוח החלטית. הואיל ולא תיתכן היסטוריה בלי רציונאליזציה, וכל רציונאליזציה משתמע ממנה צידוק (או סופיות כלשהי), רשאים אנו לשאול מהם, בחשבון אחרון, המשמעות או הצידוק בגורל של סבל ותלאה. מימרתו של הפילוסוף ג׳ורג׳ סנטיאנה תשמש לנו סוף־פסוק: ״אלה שאינם יכולים לזכור את העבר נדונים לחזור עליו״.
אם תוכל ההיכרות עם עבר־יגונים זה להניע עמים ששחטו זה את זה בעבר לבנות יחד עתיד של שלום תוך כדי כיבוד־זכויות הדדי, או־אז תימצא משמעות־מופת לגורלם של הד׳ימים, לכשיוצג בפני מצפונו של עולם. הבה נקווה כי מחקר זה, חרף ליקוייו, יעורר את המלומדים להתעמק יותר במשמעותו של גורל זה.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי-
אֵבֶל יָחִיד אֶעֱשֶׂה .רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-קינה
5 – אֵבֶל יָחִיד אֶעֱשֶׂה .
קינה בתבנית מעין אזורית בת ארבע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף א, טור ענף ב וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים.
משקל: שבע הברות בכל צלע.
כתובת: קינה קוננתי לאיש נכבד נושא ונותן באמונה. תמרור ׳הלנופלים תקומה׳. סימן: דוד חזק.
מקור: א-סד ע״א; ק-פג ע״א.
אֵבֶל יָחִיד אֶעֱשֶׂה / תָּמִיד כִּבְנוֹת יַעֲנָה
עַל מוֹת אִישׁ צַדִּיק נוֹשֵׂא / וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה.
דִּמְעָה עָלָיו הוֹרִידוּ / נְעָרִים עִם זְקֵנִים
כִּי אֵיךְ פִּתְאֹם בָּא אֵידוֹ / צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים
5-קוֹנְנוּ נוּדוּ סִפְדוּ / עָשׂוּ מִסְפֵּד כַּתַּנִּים
כָּל יוֹדְעָיו מִלְּפָנִים / הַקָּהָל אַתֶּם רְאוּ
הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ / לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶנָּה.
וּנְהוּ נְהִי וְנִהְיָה / עָלָיו בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם
צָעֲקוּ : בִּיָּיא ! בִּיָּיא ! / בְּכוּ בָּכֹה כִּפְלָים
לְגֶבֶר נֶעְתַּק הָיָה / לַמָּוֶת מִן הַחַיִּים
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מָיִם / וְעֵינִי מָקוֹר דִּמְעָה
כִּי רִמָּה וְתוֹלֵעָה / הָיָה לֶעָפָר מָנָה
דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ / צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ
בְּקוּמוֹ וְגַם בְּשָׁכְבוֹ / קָבַע מָקוֹם לְתִפְלָתוֹ
לִבּוֹ נִשְׁבַּר בְּקִרְבּוֹ / וְעָנְתָה בּוֹ צִדְקָתוֹ
עִם יְשָׁרִים חֶבְרָתוֹ / נָהַג כַּדָּת, כַּשּׁוּרָה
וְגַם אָרַח לְחֶבְרָה / גַּם עַד שֵׂיבָה וְזִקְנָה
חַנּוּן בְּרַחֲמֶיךָ / אֶת אֲבֵלָיו נַחֵם נָא
זֶבֶד טוֹב תִּזְבֹּד בִּנְךָ / מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה
קָדוֹשׁ, צוּר, אֵין בִּלְתְּךָ / אֶל חַי, שׁוֹכֵן מֵעוֹנָה
בְּחֶמְלָה וַחֲנִינָה / לְנַפְשׁוֹ תִּתֵּן עֶדְנָה
וּמְנוּחָה נְכוֹנָה / בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה קָדוֹשׁ
- 1. אבל יחיד אעשה: על-פי יר׳ ו, כו. כבנות יענה: השוכנות במדבר ועסוקות בבכי כל ימיהם, על-פי מי׳ א, ח. 2. נושא ונותן באמונה: השאלה הראשונה שנשאל האדם בשעה שמכניסין אותו לדין ׳נשאת ונתת באמונה׳ י(שבת לא ע״א). 4. פתאום בא אידו: על-פי מש׳ ו, טו. צדיק שומר אמונים: על-פי יש׳ כו, ב. 7. התבוננו… ותבואינה: על-פי יר׳ ט, טז. 8. ונהו נהי ונהיה: השמיעו קינה ייללה, על-פי מי׳ ב, ד. בשברון מתנים: על-פי יח׳ כא, יא. 9. בייא בייא: ׳לשון זעקה וקובלנא׳(רש״י), על-פי יומא סט ע״ב. בכו בכה כפלים: ביטוי של צער כפול. 10. לגבר… החיים: על איש שנעתק מן החיים והלך אל המוות. 11. מי… דמעה: על-פי יר׳ ח, כג. 12. כי…מנה: על כי רימה ותולעה ועפר יהיו מעתה מנת חלקו. 13. דובר אמת בלבבו: על-פי תה׳ טו, ב. צדיק באמונתו: על-פי חב׳ ב, ד. 14. בקומו גם בשכבו: שחרית וערבית. קבע מקום לתפילתו: על-פי ברכות ו, ע״ב ׳כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו׳. 15. לבו נשבר בקרבו: בשעת תפילתו. על-פי יר׳ כג, ט. וענתה בו צדקתו: זכויותיו יעידו ויגנו עליו ביום הדין, על-פי בר׳ ל, לג. 16. עם ישרים חברתו: עם אנשים ישרים התחבר. 17. ארח לחברה: התחבר, על-פי איוב לד, ח. 19. זבד טוב תזבוד: תתן לו חלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. מטובה הצפונה: מהטוב הרוחני הצפון לצדיקים בעולם הבא, על-פי תנח׳ ויקהל, י. 20. קדוש… מעונה: כינויים לקב״ה. 21. לנפשו תתן עדנה: תתן עונג שייהנה מזיו השכינה. 22-21. בחמלה… עליונה: מנוסח האשכבה. בישיבה עליונה: על-פי פסחים נג ע״ב.
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951
מועדפים דחויים
מדיניות העלייה הסלקטיבית העדיפה במפורש קבוצות מסוימות של עולים, והעוסקים בעלייה נצטוו לדאוג לכך שמרבית העולים יבואו מקבוצות אלו. היו גם קבוצות שזכו להעדפה מתוקף התאמתן לצרכיה של מדינת ישראל. אולם בשנות השפל בעלייה יצרה מדיניות הסלקציה מנגנון ופעילות שהביאו להשהייתם של חברי קבוצות אלו גם כן.
הפריפריה במרכז: הניסיון להעלות את יהודי הכפרים
המשבר והאכזבה שליוו את קליטת העולים בשלהי העלייה ההמונית נבעו במידה רבה מאי־הגשמת הציפייה שהעולים ימלאו את אחת המשימות המרכזיות שניצבו בפני המדינה הצעירה – התיישבות חקלאית ועבודת אדמה. יהודי צפון אפריקה הכפריים נתפסו בקרב הקולטים כמי שיוכלו למלא משימה זו והעלאתם ארצה הוצבה בסדר עדיפות גבוה. גם דימוים בסולם הדימויים הישראלי היה גבוה יותר מזה של יהודי המלאחים העירוניים, המגזר שנחשף לתהליכי מודרניזציה. יהודי הכפרים נתפסו כקרובים לאדמה, בעלי אמונה דתית תמימה, לא ׳מקולקלים׳, צנועים ומסתפקים במועט, ויכולתם ׳להשתלב׳ בארץ, כך האמינו, טובה. ׳מצבם הבריאותי באופן כללי, חוץ מגרענת וגזזת, טוב׳, כותב חקלאי לבן־גוריון, ׳מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים עשרות רבות של קילומטרים. לכמה מהם יש מושג בעבודת אדמה ונכונות לחיי עמל בישראל […] לבך רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית׳. על המוטיבציה הגבוהה לעלייה מוסיף חקלאי: ׳ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במועט וכו׳ אך הם בשלהם: העלונו לישראל אין אנו חוששים מכך'.
הערת המחבר: חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 (לעיל, הערה 6). חקלאי לא היה בודד בהתייחסות זו לתושבי הכפרים. ישראל עמיר, איש משרד הביטחון שסייר במרוקו, דיווח על רשמיו לחברי המוסד לתיאום. הוא התרשם בעיקר מהמוטיבציה הגבוהה ומהנכונות של תושבי הכפרים לעלות תיכף ומיד (המוסד לתיאום, 7.2.1952, ג״מ/43/ג/3029/4).
על המוטיבציה ועל הסיבות הדתיות לעלייה נוספה גם המצוקה שהיו נתונים בה. כותב חקלאי: ׳מצבם בין הגויים עדין ביותר, כיום שורר שקט אך איש אינו יודע מה ילד יום, הם תלויים בחסדם של פקידים צרפתים וחיים באי ודאות ובפחד. הערבים לומדים מקצועות יהודים, סנדלרות, רצענות, חיטות וצורפות, וכך גובר תהליך הוצאת הפרנסות מידיהם׳. חקלאי ראה בהעלאת יושבי הכפרים הצלה ובניין גם יחד.
גם יושבי הפריפריה של תוניסיה, ובייחוד יהודי ג׳רבה, זכו להערכה וליחס חיובי. יצחק רפאל הדגיש את זיקתם לציונות: ׳כ־15,000 איש בג׳רבה וכפרי הדרום (בין שני מיליון ערבים) […] אנשי תורה, עבודה ויודעי עברית. הם רוצים לעלות לא רק מתוך פחד אלא מתוך אהבת ארץ ישראל׳. זלמן שזר, ראש המחלקה לחינוך בגולה וממלא מקום יו״ר הנהלת הסוכנות (לימים הנשיא השלישי של מדינת ישראל), עמד על חיי הרוח היהודיים: ׳בג׳רבה היו 2 בתי דפוס […] [הוא פגש] בחור יהודי בן 25 מג׳רבה [״.] דיבר עברית נהדרת […] נדמה היה לי שלפנינו שוב פעם עולי תימן׳. אזור הדרום, שג׳רבה הייתה חלק ממנו, היה גם המקום הראשון בתוניסיה שמצבם הביטחוני של היהודים החל להתערער בו. ב־1952 החל מאבקה של תוניסיה לעצמאות לצבור תאוצה והמתח הגיע לשיאו בסוף אותה שנה, שכונתה ׳שנת הדמים׳. למאבק הפוליטי של הלאומנים הצטרפו כוחות גרילה, שהיו פעילים במיוחד באזור הדרום .
הערת המחבר: יצחק רפאל במוסד לתיאום, 27.11.1951, ג״מ/43/ג/3029/4. היחס האוהד מצד רפאל נבע גם מסיבות פוליטיות. תנועתו, הפועל המזרחי, פרסה את חסותה על היהודים בדרום תוניסיה והעלייה משם הייתה אמורה להניב לה רווח פוליטי(צור, קהילה קרועה, עם׳ 330).
הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/77. רפאל העיר לו ש׳חומר אנושי זה עולה על יהודי תימן׳. מדברים אלו מתברר שוב שהוותיקים (לפחות שזר ורפאל) מיקמו את קבוצות העולים בסולם היוקרה לא רק על פי קרבתם לתרבות אירופה. הם התחשבו גם בקרבתם ליהדות ולעברית ובמידת היותם יהודים אותנטים. להבדיל מיהודי ג׳רבה היו רוב יהודי צפון אפריקה יושבי מלאהח עירוניים ודימוים היה נמוך ביותר.ע"כ
עם התערערות השלטון הצרפתי באזורי הספר גברה הסכנה הביטחונית ונפגעו גם החיים הכלכליים של היהודים בדרום תוניסיה. כמה אלפי יהודים חיו באזורים נידחים, לעתים כמה עשרות בכפר אחד, מוקפים עשרות אלפי מוסלמים. באזורים אלו היה לעתים שוטר צרפתי אחד ממונה על ביטחון האזור כולו.
על אף ההעדפה של תושבי הכפרים והקהילות הקטנות בתוניסיה ובמרוקו קשה היה להעבירם דרך מסננת הסלקציה. הקהילות הכפריות היו בדרך כלל מלוכדות ביותר והייתה בהן התנגדות לפסילתם של החולים או הקשישים. בני הקהילות הללו התנו את עלייתם בהישארותם יחד. בחלק מהאזורים הכפריים גם היה שיעור גבוה במיוחד של חולים, כמו למשל בקהילות הקטנות בדרום תוניסיה. הרופאה שפעלה בתוניס בשירות מחלקת העלייה של הסוכנות ציינה בעקבות סקר שערכה שה׳חומר בדרום הוא ׳דל ומלא צרות. אם יש משפחה טובה אז תלויים בה זקנים, עיוורים או ילדים חולים או נשים הרות והדבר מעכב את העלייה׳.
להערכתו של חקלאי התאימו תושבי הכפרים היטב למושבי העובדים, אך בגלל הלכידות הכפרית, שמנעה העלאה סלקטיבית בכפרים במרוקו, הוא המליץ להעלות את כל הכפר בשלמותו חוץ מחולים במחלות מידבקות (הכוונה למחלות קשות, לא גרענת וגזזת) ולבצע את תהליך הריפוי מגרענת בארץ, אפילו במושב המיועד להם. הוא צפה שהפנייתם למסלול הרגיל של מחנה העלייה בקזבלנקה לצורכי ריפוי מגרענת ׳תסתום את המחנה ותגרום לדמורליזציה בקרבם׳, ואז יפחת רצונם לעלות. ישראל עמיר, ראש אגף כוח אדם במשרד הביטחון, שנשלח לצפון אפריקה למצוא שם מתגייסים חדשים נוכח מצוקת כוח האדם בצבא, המליץ על ׳סלקציה של כפר׳, בחירת הכפרים הטובים ביותר והעלאתם להתיישבות בישראל בשלמותם, כולל הזקנים והחולים אך בלי חולי רוח וחולי שחפת.
הערת המחבר: במהלך שנות שלטונם הקימו הצרפתים בדרום תוניסיה תחנות מנהליות שחלקן התפתחו לעיירות קטנות. עיירות אלו משכו אוכלוסייה יהודית שעסקה באספקת שירותים לסביבה. משנטשו הצרפתים את התחנות נפגעו ביטחונם של היהודים וגם פרנסתם (דשן, החברה היהודית, עמ׳ 176).
גם לג׳וינט, ארגון הרווחה היהודי־אמריקני, היה עניין לפנות כפרים בשלמותם בגלל החשש שבעת מתיחות ביטחונית תהיה פגיעה קטלנית בקהילות הקטנות. פיזורן של הקהילות חייב גם פיזור נרחב של שירותי הרווחה שסיפק הארגון, ופינוין היה אמור אפוא להביא לצמצום עלויות השירותים. הג׳וינט החל בפעילות במרוקו ובתוניסיה ב־1949 והתמקד בעיקר בתחום הבריאות והרפואה, אך כמו בתפוצות יהודיות אחרות גם בצפון אפריקה הוא סייע לעתים במימון הוצאות העלייה. עם זאת בראש מעייניו עמדו צורכי היהודים בתפוצות, וטובתה וצרכיה של מדינת ישראל היו עבורו משניים בחשיבותם. הפער בין סדר העדיפויות של הג׳וינט לזה של הסוכנות השפיע גם על הגישה לעליית אנשי הכפרים. מדינת ישראל שאפה להביא ארצה בעיקר את היהודים שיוכלו להשתלב בהתיישבות החקלאית, ואילו אנשי הג׳וינט שאפו לפנות את הקהילה בשלמותה.
מאחר שהסוכנות היהודית והג׳וינט ראו עין בעין את ׳חיסול׳ הקהילות קטנות הציע רפאל כבר בנובמבר 1951 שיתוף פעולה בעניין. על פי הצעתו מדינת ישראל תקלוט את היצרנים מבין אנשי כל קהילה. הפסולים, אלה שכונו ׳המקרים הקשים׳, יעברו לקהילות עירוניות גדולות ויתקיימו שם על קצבה שיעניק להם הג׳וינט. הסדר זה ימנע את השארתם בכפר שרוב יהודיו עזבוהו. בראשית מרס 1952 החליטה הנהלת הסוכנות שמחמת המצוקה שכפריי הדרום בתוניסיה ובמרוקו היו נתונים בה תותר עלייתם של 6,000 איש בלא סלקציה אם יושג הסכם עם הג׳וינט בדבר סידורם של החולים והנכים בקהילות עירוניות. הניסוח של החלטת הסוכנות נועד לגשר על ניגוד העניינים שבין צורכי המרכז לצורכי התפוצה, או כדבריו של יצחק רפאל הוא ׳ישפר היסוד של הגברת העלייה היוצרת […] ויחד עם זאת תוכל להימשך ללא הפרעה העלייה שהיא בבחינת הצלה׳.
הערת המחבר: הג'וינט, ארגון שהקימו יהודי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה, סייע ליהודים במצוקה ברחבי העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה החל הג׳וינט להיות מעורב במימון העלייה לישראל, תחילה באירופה, ומאוחר יותר גם בארצות מוסלמיות כתימן ולוב (סטוק, מכשיר נבחר, עמ׳ 146,60; הכהן, עולים בסערה, עמי 35,21, 55). על הג׳וינט בצפון אפריקה ראו A Guide to Overseas Operation of the American Joint 21-22 .Distribution Committee, 1955, pp, ארכיון הג׳וינט; ריאיון עם הרברט קצקי (10.3.1976 ,(Katzki, מתבע״ם, תיק 128-52. על מעורבות הג׳וינט בעלייה ראו לסקר, היבטים פוליטיים, עמ' 347; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמ׳ 337-334; צור, קהילה קרועה, עמ' 376-374; ראו גם דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 5.11.1951, אצ״מ, S100/76.
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 127
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית
מנהגי תשעה באב
- נהגו כסעודה המפסקת, לשבת על הארץ סמוך לפתח הכית:
ב- נהגו לאכול בסעודה המפסקת עדשים אדומים, וביצים שלוקות במלח ובאפר:
ג- נהגו להטביל את המוציא באפר, וכן יש נהגו להטביל את הביצה באפר:
ד- נהגו להסיר את פרוכת ההיכל, והופכים מעיל הספר תורה שקוראים בו בתשעה באב, ואחרי חצות היום מחזירים אותם למקומם:
ה- נהגו להרבות בקינות, ויש מדלגים קטעי הנחמה שיש בקינות:
ו- נהגו הנשים להתאסף יחד, בפתחי הבתים, ולקונן קינות שונות שנתקנו בשפה ערבית, על עשרה הרוגי מלכות, חנה ושבעת בניה ועוד:
- נהגו בליל תשעה באב, להאיר את בית הכנסת והבית, באור אחד בלבד:
א-כן המנהג, וכמובא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ר״נ), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (תשעה באב), והכל משום עגמת נפש וצער על החרבן, וכאדם שמתו מוטל לפניו, וראה בספר ליצחק רי״ח (אות ת׳):
ב-כן המנהג, והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ר״נ), והטעם כי מאכל עדשים הוא מאכל אבלים כידוע, וכמו כן בצים באפר, הם מסימני אבלות, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקע״ה):
ג-כן המנהג, ומקורו מהברכ״י, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד ר״נ), והוא עדה״כ ויגרס בחצץ שניו:
ד-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), ומקורו מספר כפ״ה (סימן תקנ״ה סק״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:
ה. כן המנהג, וראה בספר נהגו העם (תעניות), ובנתיבי עם (עמוד רמ״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו (תשעה באב):
ו-כן נהגו בהרבה קהילות, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובאוצרות המגרב (ט״ב), וזה ביטוי הנשים וצערן על החרבן:
ז-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ת״ס, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ב), וגם זה לשם עגמת נפש וצער על החרבן, עדה״כ על זה היה דוה לבנו על אלה ״חשכו״ עיננו על הר ציון ששמם וכו':
ח-נהגו בליל תשעה באב לישון על הארץ, ויש נהגו לשים אבן תחת מראשותיהם:
ט-נהגו בתשעה באב בשחרית, שאין מתעטפים בציצית ואין מניחים תפילין, ועושים
זאת בתפלת מנחה:
י. נהגו בשחרית של תשעה באב, לשנות מספר קטעים בתפלה: במקום ״למנצח בנגינות״, אומרים ״על נהרות בבל״, ובמקום ״שירת הים״, אומרים פרשת ״האזינו״, ובמקום נוסח הרגיל של קדושה אומרים ״נקדש את שמך״ ובו׳, ובמקום ״שים שלום״ אומרים ״עושה השלום ברכנו בשלום״ וכר, (וכמובא בספר ״חמש תעניות״):
יא. נהגו שאין כהנים נושאים כפיהם בשחרית של תשעה באב:
יב. נהגו שאין מגביהים ספר תורה בשחרית של תשעה באב:
יג. יש נהגו שאין כהן ולוי עולים לספר תורה בשחרית של ת״ב, רק שלשה ישראל, ויש שאין משנים בזה:
יד. יש נהגו כשעולים לתורה בתשעה באב, פותחים את התורה: ״ברוך דיין האמת״, במקום ״השם עמכם״, ויש נהגו לא לשנות:
טו. נהגו שאין אומרים ״קדיש תתקבל״, בערבית ובשחרית של תשעה באב, רק קדיש יהא שלמא בלבד, ויש נהגו לאומרו בשחרית:
ח-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ו), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי שימעט האדם בכבודו והנאתו, לצער על חרבן בית קדשנו ותפארתנו:
ט-כן המנהג פשוט, ומובא בנהגו העם (תעניות), ובשמש ומגן(ח״ב סימן ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(הל׳ תפילין), ובספר עוטה אור להרה״ג ר׳ עמנואל טולידנו (חלק ו׳), וכדעת מרן השו״ע (סימן תקנ״ה ס״א) וראה בספר ויאמר יצחק (ליקוטים אות ב׳ סימן י״ז):
י. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (שם), ובנר לעזרא (עמוד ר״י):
יא. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), וכן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ז):
יב. כן המנהג, ומובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה), וכ״ז כדי להמחיש את צערינו על חסרון כבוד התורה, וראה בספר מים חיים (רכ״ה) ובספר אוצרות הפוסקים (תעניות):
יג. כן נהגו בבתי כנסת של התושבים בפאס ובעוד מקומות, ואלו בשאר בתי כנסיות נוהגים לא לשנות בזה, וראה בכל זה בנוהג בחכמה (שם):
יד. כן מנהג בתי כנסת של התושבים בפאס, וכמובא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קי״ח), ובספר לקט הקציר (עמ׳ תי״ד):
טו. כן מובא בספר נהגו העם (תעניות), וכן מצוין בסידור ארבע תעניות, והוא ע״ד מה שכתב הכה״ח (סימן תקנ״ט סקמ״ו) בענין אי אמירת עלינו לשבח עיי״ש, אלא שבקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ז) כתב בשם האריז״ל לאומרו בשחרית, וכן כתב בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ג):
טז. נהגו בתשעה באב לפני חצות שאין מעשנים כלל:
יז. נהגו רבים ליבטל ממלאכה, ביום תשעה באב:
יח. נהגו כשיש מילה בתשעה באב, מברכים על הבשמים ועל הכוס, ונותנים לתינוק לטעום:
יט. נהגו הנשים לנער כלי המטה, ולשטוף את הבית ולסדרו, ביום תשעה באב אחרי חצות היום:
כ. נהגו הנשים לאפות עוגות אחרי חצות היום, לצורך מוצאי תשעה באב, ויש נהגו להכין חמין חלבי, ונאכל עם חמאה במוצאי תשעה באב:
בא. נהגו לבקר בבית הקברות, ביום תשעה באב:
כב. נהגו לאכול במוצאי תשעה באב (וכן בשאר תעניות), דייסה העשויה מחטים כתושות:
כג. נהגו שאין אוכלים בשר, לרבות עוף, עד יום עשירי בערב (דהיינו ליל י״א באב): כד. נהגו שאין מתרחצים, ואין מסתפרים, ואין מכבסים, עד יום עשירי בבוקר:
כה. נהגו רבים אחרי תשעה באב, לצבוע איזה חדר בבית, לכבוד שבת נחמו:
טז. כן המנהג, ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ב), והביא שם בשם המחזיק ברכה, שגדול אחד חלם רב גדול, והשביעו שיאמר לו מה אומרים בשמים על עישון בת״ב, והשיב לו, שהם מקללים אותו, ולכן שומר נפשו ירחק מזה, וראה ביחו״ד למרן הגרע״י(ח״ה סימן ל״ט) בזה:
יז. כן המנהג, וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תשעה באב), וקבלה בידם כי העובד בת״ב לא יראה ברכה בעבודתו, ושגור בפיהם הפתגם ״כספי איכה (תשעה באב) ומי כמכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״, וראה בבית יוסף (סימן תקנ״ד) בזה:
יח. כן המנהג, והביאו בספר מים חיים (עמוד רכ״ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ח): יט. כן נהגו להקל, והביאו מרן החיד״א (סימן תקנ״ט סק״ז) וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קכ״ג), ובספר נר לעזרא (סימן צ״ו) ובלקט הקציר 1עמ׳ תט״ז) וראה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד תס״ד):
כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ז):
כא. כן המנהג, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד קכ״ג), והזהיר שם שההולכים לא ילכו בקבוצות עיי״ש: כב. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו(תעניות):
כג. כן הביא בנו״ב (עמוד ל׳) ומקורו ממרן החיד״א במחזיק ברכה, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד צ׳), וכמובא בשו״ע (סימן תקנ״ח) מנהג כשר וכר עיי״ש:
כד. כן הביא בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תשעה באב סימן ג׳), וכן הובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ו):
כה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תעניות), והוא לסימן לנחמה ולחיזוק האמונה וכנ״ל:
מנהגי ימי תעניות
א-יש נהגו לומר ״עננו״ בערבית שחרית ומנחה, ויש נהגו לאומרו רק כשחרית
ומנחה:
ב-יש נהגו כשהקורא בתורה מגיע לי״ג מדות, שותק והציבור אומרים אותם כקול רם,
ושב הקורא וקוראם בתורה, והמנהג פשוט לא לשנות משאר הקריאה:
ג-נהגו להתפלל ביום התענית בעוד היום גדול, ואין הכהנים נושאים כפיהם, ואף לא
אומרים אלקינו וכו׳ ברכנו כברכה וכו':
ד-נהגו להניח תפילין ולהתעטף בציצית, במנחה של תעניות:
ה-נהגו בעשרה בטבת שחל כערב שכת, שאין מניחים תפילין כמנחה:
ו-נהגו להחמיר שאין טועמים כלום, ביום התענית לפני עלות השחר:
א-הנה בספר נהגו העם (תעניות) כתב שהמנהג לאומרו בג׳ תפלותיו, וכ״ב באוצר המכתבים (ח״ב סימן ל״ח), אולם בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן שצ״ט ס״ו) כתב, שהמנהג לאומרו רק בשחרית ומנחה, וכן כתב בספר מקור חיים (סימן ר״ז סי״ז), ונהרא נהרא ופשטיה, וראה באוצר המכתבים (סימן אלף ל״ח), ובחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳):
ב-כן כתב בספר נהגו העם (תעניות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״א), ובספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), ומ״מ המנהג פשוט שלא מסייעים לחזן כלל:
ג-כן כתב בספר שושנים לדוד (ח״ב ס״ד), ובספר נהגו העם (תעניות), ובספר קרית חנה דוד (סימן פ״ז), אלא שמדברי נהגו העם משמע שאפי׳ מתפללים לפני השקיעה לא פלוג, ואלו מדברי הקח״ד לא נראה כן(ראה אוצרות הפוסקים תעניות):
ד-כן כתב בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תעניות ס״ב) ובספר שושנים לדוד:
ה-כן כתבו הנ״ל בסעיף הקודם:
ו-כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והוא ע״פ הסוד (ראה מקור חיים פרק ר״ז):
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון שני- הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.
הרב מהלוף פחימה.
הראיון נערך ב-27 ספטמבר 1999, בבני ברק
הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר. בשנת 1967 עלה לישראל ועמד בראש ישיבת ״אור התורה״. כעשרים שנים הוא מכהן כרב הראשי ליהודי מרוקו בבני ברק, שמתגוררים בה כ־120 אלף תושבים. כ־50 אלף מהם ספרדים (כולל שכונת פרדס כץ) ומתוכם כ־25 אלף יוצאי מרוקו.
נולדתי בשנת 1935 בקזבלנקה. בילדותי ועד גיל ארבע־עשרה, למדתי ב״אם הבנים״ בקזבלנקה, ישיבה שנוסדה על ידי בעלי בתים פשוטים מתיטואן. בגיל ארבע־עשרה נסעתי ללונדון ולמדתי שמונה שנים בישיבה של הרב שניידר.[ ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, המכונה שניידר על שם מייסד הישיבה.] חתנו של הרב שניידר, הרב יצחק סמיאטיצקי, בא למרוקו ולקח איתו שלושים ואחד תלמידים. אחרי השואה הביא הרב סמיאטיצקי תלמידים גם מהונגריה. לפנַי הגיעו לישיבת שניידר שלושה תלמידים, הבן של הרב טולדנו, הנכד שלו עמרם הרוש, שנשאר בלונדון, והרב ניסים טולדנו שיסד את הישיבה בבאר יעקב. הגענו ממרוקו לישיבה בלונדון והיינו שלושים ואחד מתוך כמאה ושישים תלמידים שהתגוררו בישיבה.
ש: ההורים היו מאושרים מזה שנסעת?
ת: כן. הם רצו שאלמד תורה.
ש: ההורים היו דתיים?
ת: ההורים היו חרדים אדוקים. למדנו רק לימודי קודש.
ש: הם לא חששו משהות בארץ זרה, כשגם את השפה אינך יודע?
ת: לא חששו מדבר כי נתנו אמון מלא ברב.
ש: איך הסתדרת כשהגעת לשניידר בלונדון?
ת: נפלא. בשלושה חודשים למדתי את שפת היידיש.
ש: הרגשת איזשהו יחס מסויג מצד המורים?
ת: לא. היינו כאחד העם.
ש: מאילו ארצות באו התלמידים מלבד יוצאי מרוקו?
ת: אנגליה, גרמניה והונגריה. הרב שניידר היה ממוצא גרמני, והוא הביא איתו תלמידים מגרמניה.
ש: למדת לפי המסורת הליטאית?
ת: הכל טוטאלי ליטאי, מוסר ליטאי ונוסח תפילה אשכנזי.
ש: זה לא הפריע לכם, או לאחדים מכם?
ת: לא. אחרי שנתיים של לימוד בישיבה הגיע עוד מחזור של נערים שאני טיפלתי בו. למדתי בישיבה ובמקביל טיפלתי בתלמידים החדשים שהגיעו. בסך הכל בשלושה מחזורים ממרוקו הגיעו לשניידר כמאה ועשרים תלמידים.
ש: מה קרה כשהתחילה ההגירה הגדולה ממרוקו לצרפת?
ת: אקס לה בן ופובליענס קיבלו יותר תלמידים ולאט לאט פחת אצלנו מספר הלומדים. התלמידים שלמדו בלונדון היו צריכים להיות ברמה הכי גבוהה כי זו היתה ישיבה גדולה. אלו שבאו ללמוד באקס לה בן ובפובליענס לא נדרשו לרמה גבוהה בקודש, והלימודים התחילו מראשית, לכן כמות הנערים שיכלו להתקבל לישיבה זו היתה גדולה מאוד. אבל חשוב לדעת שהנסיבות שהניעו את ההורים לשלוח את ילדיהם לאנגליה ולצרפת היו, שעליית הנוער העבירה את התלמידים שהגיעו לארץ־ישראל על דתם. וכך, בני תורה העדיפו לעבור לאנגליה וצרפת ולא לישראל רק כדי לא ליפול לידי עליית הנוער. הרבה נערים שהגיעו לישראל איבדו כל קשר ליהדות והתבוללו לגמרי.
ש: למדתם רק קודש?
ת: רק קודש.
ש: ידוע לי שבמרוקו ההורים התעקשו שהילדים ילמדו גם קודש וגם חול.
ת: לא כל ההורים. ההורים שחיו בצפון הארץ התעקשו גם על לימודי חול, אבל לאלו שבאו מהדרום לא היה עניין בלימודי חול וביקשו רק קודש.
ש: הרב חייקין, מייסד הישיבה באקס לה בן שהנהיג לימודי קודש וחול, הלך לרב סולובייצ׳יק, הבריסקער רב, וקיבל הסכמה לכך, אחרת ההורים לא היו שולחים את התלמידים לישיבה זו.
ת: הרב חייקין לא פתח את הישיבה שלו עם תלמידים מרוקאים. התלמידים הראשונים היו פליטי שואה וצרפתים, כך שההערה היתה במקום. הצרפתים לא היו שולחים תלמידים לישיבה שאין בה לימודי חול, אבל הוא זכה להנחיל לתלמידים מרוקאים שלמדו רק לימודי קודש. למשל, הרב אהרון מונסנגו שהוא היום המנהיג של יהודי מרוקו, לא למד לימודי חול, אלא רק קודש.
ש: אבל לימודי קודש וחול נמשכים שם עד ימינו.
ת: זאת משום שהורים ממרוקו שבניהם למדו בגימנסיה שלחו אותם לאקס לה בן לסיים את לימודיהם לבגרות. תלמידי חכמים בוגרי אקס לה בן הם רופאים ועורכי דין אקדמאים שנשארו בעולם התורה.
ש: בלונדון זה לא קרה.
ת: בלונדון זה לא קרה. שם למדו רק קודש, שם אין צורך בלימודי חול. מי שהגיע לרמה הלימודית שהושגה שם בתלמוד לא נזקק ללימודי חול. התלמידים שלמדו בלונדון יכולים למלא תפקידים של דיינים ורבנים.
ש: במהלך הלימודים בישיבה ספגת מסורת לימוד ליטאית, דברי מוסר, נוסח תפילה, לא היה חסר לך בית אבא, חכמי מרוקו, השורשים המרוקאים?
ת: צריך להבין דבר אחד. כשנכנסים לישיבה ומעמיקים בלימוד מתמלא כל החלל והאדם אינו זקוק לשום דבר אחר. היה לי חבר שלמד איתי בשניידר, מיניתי אותו למנהל מוסד שהקמתי בעיר פאז, שלומדים בו לימודי קודש וחול ביחד. אחר כך הוא נסע לאמריקה ועשה שם דוקטורט. פעם, כשפגשתי אותו, הוא סיפר לי שקיבל דוקטורט באמריקה. אמרתי לו, מה זה דוקטורט נהיית סנדלר? היית רב, תלמיד חכם גדול, מה אתה צריך את זה ? באמריקה כותבים תזה על כל נושא ומקבלים דוקטורט. אדם שיש לו כבוד לא צריך שום דבר אחר. לאשה יפה לא נדרשים תמרוקים. תמרוקים הם עבור אשה שאינה יפה. התורה מספיק יפה ואינה זקוקה לשום גינונים אחרים. מי שמכניס גינונים אחרים רק מבזה את עצמו. כל המסורות המקוריות האלו ממרוקו טובות כשאין עיקר בחיים שלך. כשנכנסנו לישיבה ליטאית ונתנו לנו את הכיוון הנכון ללימוד ולמוסר, המסורות מבית אבא היו משהו שולי אצלנו, לא שבעטנו בהן חס ושלום, לא בעטנו בהן, אבל לא עשינו עסק מחסרונן.
ש: שמעתי מפי אנשים בוגרים בעלי פרספקטיבה, גישה אחרת לעניין הזה. אחדים מצטערים על כך שלא הציגו בפניהם בזמן הלימודים בישיבה ספרים של חכמי מרוקו. וכשהם התבגרו הם חזרו בעצמם לספרים אלה.
ת: אלו שאמרו לכם את הדברים האלה לא למדו טוב בישיבה.
ש: מה ההבדל?
ת: ההבדל פשוט. לדאבוננו הספרדים בכל ארצותיהם, גם כאשר היו להם ישיבות, לא השכילו למשוך אליהם תלמידים שיכירו בכך שהלימוד בישיבה הוא יעדם בחיים. באירופה היתה השכלה והיו משכילים, תלמידי הישיבות היו גם שומרי מצוות וגם משכילים ועם רמה כזו קשה להתמודד. לכן קמו ישיבות שהתנהלו ברמת לימוד מאוד גבוהה ואפילו המשכיל באוניברסיטה לא ידע להבין סברה שנאמרה בתוך הגמרא. הישיבות האלו התפתחו מישיבת וולוז׳ין. גדולי עולם שמשכו לישיבותיהם את הנוער והעניקו לחייהם אופי בהעמקה ובלימוד – אלו הם הליטאים. את המסורת יצרו החסידים. הם גיבשו את האנשים שלהם בפעולות ובחסדים, אצלם המסגרת משכה את האנשים. במרוקו לא היו מסגרות.
ש: חב״ד נכנסו למרוקו?
ת: אין מרוקאי שהוא חב״דניק בדם. כשהוא נמצא אצלם הוא שבוי שם. אין מסגרות מסורתיות במרוקו, לא היו. יש מנהגי אבות מסוימים, אבא שלו עשה כך ואבא של אחר עשה אחרת. כש״אליאנס״ נכנסה למרוקו היא פתחה את הפתח להשכלה ולא היו שם ישיבות מספיק חזקות שיוכלו לעמוד מולה. היו ישיבות כמו ״אם הבנים״ שבה למדתי, אבל הן לא היו ברמה גבוהה ולא הצליחו לעניין אותנו. למדו הלכות, עברו מבחנים וקיבלו דיפלומות של דיינים. עולם הישיבות לא היה ברמה ולכן לא יכול היה להתמודד עם ״אליאנס״. החל תהליך של התפוררות מוחלטת ולולא האשכנזים גם התלמידים שניצלו לא היו ניצלים.
ש: אתה מודה בעליונות של עולם התורה האשכנזי?
ת: רוב רובם של מייסדי הישיבות בארץ היום והרבנים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. כל מייסדי הישיבות הצעירות, שנקראות ספרדיות, יצאו מישיבות ליטאיות. יש רק ישיבה ספרדית אחת – ״פורת יוסף״. הרשב״א היה ספרדי, בספרד היתה אימפריה של תורה, אבל לדאבוננו זה היה בזמנים אחרים. גם מרוקו עברה טלטלה. קזבלנקה היתה כמו תל־אביב. אנשים עברו אליה מהכפרים או מהערים הקטנות שבסביבה והמסורות המקוריות שלהם לא נשמרו, אבדו. לכן תמיד צריכים להנהיג חידושים.
ש: האם אפשר לומר בפרספקטיבה היסטורית שבני מרוקו הצילו את הישיבות לאחר השואה?
ת: כשהגעתי לישיבת שניידר היו בה רק 160 בחורים. רב הישיבה אמר לי שלו היה צעיר בעשרים שנים הוא היה נוסע למרוקו ומקים שם ישיבה. לבחורים האשכנזים, גם אלה שמתעתדים לעבוד, יש תודעה ברורה שעליהם ללמוד בישיבה, עד החתונה, ואז ייצאו לביזנס. זה לא קיים אצל הספרדים.
ש: למה?
ת: לספרדים היו אמצעים דלים. האימרה ״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״, נכונה. על פי רוב, מרבית התלמידים שבחרו בלימודים היו חסרי אמצעים, לא עניים כי אם חסרי אמצעים. נער כזה שנכנס לישיבה ראה בה קריירה לכל החיים – הוא יהיה ראש ישיבה, או שוחט, או דיין, ומקורה של תפיסה זו במחסור. ואילו בקרב האשכנזים תוכל למצוא עשיר מופלג שהוא גם למדן ומעמיק. בבוקר יש לו מפעלים, בצהריים הוא נותן כסף לישיבות, ובערב הוא יושב ולומד תורה. תופעה כזו לא תראה אצל הספרדים.
ש: אתה תולה את ההבדל הזה ברקע הסוציו־אקונומי של המשפחות?
ת: כן, והרקע הזה הוא שנתן גיבוי לפעולות ״אליאנס״. העוני במרוקו היה באותה תקופה בשיאו.
ש: ההורים רצו אז שהתלמידים ילמדו מתמטיקה וצרפתית כדי שההשכלה תוציא אותם מהעוני?
ת: לא. בקטנותנו לא למדנו בגן ולא בבית ספר, למדנו בבית כנסת, כשלושים עד ארבעים תלמידים עם רב בעל זקן. שירותים לא היו, הרב לימד א-ב וקצת חומש, ואחר כך שלח אותנו הביתה. כש״אליאנס״ הגיעה היא משכה את ההורים על ידי הנהגת הגיינה, טיפול במחלות ילדים וכו'. יצאה פקודה מהשלטונות לסגור את כל ה״חדרים״ שהתנהלו בבתי הכנסת. פתחו בתי ספר של ״אליאנס״ וההורים שלחו אליהם את הילדים. לא היתה להם ברירה. עקב מצב זה קמה ישיבת ״אם הבנים״. יהודים פשוטים, מגולחים, יראים, נתנו מכספם ופתחו בית ספר חרדי.
ש: אתה יודע שבבתי הספר החרדים למדו באותה תקופה 8,500 תלמידים וב״אליאנס״ 45 אלף.
ת: ולמה ? זו ההצלחה של ״אליאנס״ שנבנתה על ניצול העוני וזכתה מן ההפקר. אחרי ש״אליאנס״ נפתחה הלימודים החלו לקבל תדמית מודרנית, וזה משך אחרים. על כן כל האליטה של מרוקו, בני הרבנים ובני בניהם הלכו ללמוד ב״אליאנס״. מיום שרשת זו נכנסה למרוקו לא היה דיין שבנו נעשה דיין. בעבר המקצוע היה עובר בירושה, אם האב היה דיין גם הבן יהיה דיין. אחרי כניסת ״אליאנס״ למרוקו בנו של הדיין נעשה רופא, מהנדס, רוקח, או ארכיטקט אך לא דיין.
ש: ומה רע בזה?
ת: זה רע מאוד מפני שלתורה צריך לתת כבוד וייחוס. יש הבדל ברמה כשהאב דיין, ובנו אחריו גם הוא דיין, לעומת דיין שצץ מאיזה בעל בית שאינו יודע תורה. תורה עוברת בירושה, האצילות של האבא עוברת לבן.
ש: אתה לא מאמין שהדברים יכולים להיות משולבים?
ת: לא. הם אינם יכולים להיות משולבים. אני והוא לא גרים בכפיפה אחת. יש פתגם תלמודי שאומר, ״אין אדם גר בכפיפה אחת עם נחש״. אני מדבר על לימודי חול. הבריסקער רב, הרב חיים ולולה דער טאטע (האב) אמר, שבימי הרמב״ם היו רופאים שידעו ללמוד תורה, היום הכיוון מתחיל לחזור לעבר. אני מכיר רופאים ומהנדסים בצרפת שנותנים ערך לתורה יותר מאשר למקצוע שלהם. הרב אלקיים, שותפי לבניית הכולל, היה אינג׳ינר שעזב הכל למען לימוד בישיבה. יש לי אברך בן עשרים וחמש שגמר בית ספר גבוה ביותר בצרפת, עבד עם הביטחון הצרפתי, היה טייס פנטום, ועתה הוא יושב ולומד תורה במסירות נפש. פעם הדברים לא התנהלו ככה. ״אליאנס״ החדירה לתודעה שצריך לכבד רופא יותר מאשר רב, כי רב מתפרנס משנור ורופא חי על עבודתו. זה מה שגרם לכך שרבים מהאליטה של מרוקו לא המשיכו ללמוד תורה ופנו ללימודי חול. רבים מהם חזרו לעולם התורה כשהישיבות האשכנזיות פתחו את שעריהן בפני תלמידים חכמים וטובים. בתקופה הנוכחית ההשפעה שלהם התעצמה וזו הוכחה לדברי.
ש: האם אתה חושב שצריכה להיות חומה בין לימודי קודש ללימודי חול.
ת: אני לא מתנגד שלאדם יהיו ידיעות בלימודי חול. אבל אני מתנגד להפיכת לימודי חול לאתגר. האתגר בחיים אינו התעניינות בעולם החילוני. בספר חובת הלבבות, בשער התחינה, יש מקום מיוחד שמדבר על מדע. לטענת המחבר, מטרת האדם צריכה להביא אותו כמה שיותר קרוב לקדוש ברוך הוא ולא להרחיק אותו ממנו. במציאות ראינו שכל אלו שבחרו בצבירת ידע חילוני התרחקו מהמקור, ולכן אני אומר שהישיבות האשכנזיות עשו טובה לכלל ישראל. בלי הישיבות לא היה היום זכר ללימודי התורה הגבוהים.
ש: אתה היית מעורב בעשייה בישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.
ת: הייתי ראש הישיבה חמש שנים, מ־1962 עד 1967.
ש: קראתי במכתבים רבים, ואף נאמר לי על ידי הרב וולטנר, מייסד הישיבה, שהוא היה רגיש מאוד לצרכיהם של התלמידים, מנהגיהם, נוסח התפילה שלהם, והאוכל שאליו הורגלו. ההבדלים הורגשו רק בכך שהמורים היו ליטאים ועסקו בסיפורי המוסר.
ת: זה לא נכון. התפילות בחגים, בראש השנה וביום הכיפורים היו בנוסח אשכנזים. המוסף, לפעמים.
ש: וזה התקבל על דעת ההורים במרוקו?
ת: בחור שהלך לישיבה וחזר כתלמיד טוב הביתה, להורים זה היה העיקר. ההורים דאגו לעתיד של בניהם.
ש: אבל היו בקהילה אנשים שהתנגדו לכך שהאשכנזים יתפסו את השליטה.
ת: בכל מרוקו היה ועד יהודי אחד, ״ועד הקהילות״. העשירים הסתדרו ביניהם ללא ועד. טנג׳יר היתה העיר היחידה שהתקיימה בה הצבעה. לקהילה היהודית שם היתה התנגדות לדרכינו כי ניגחנו אותם בדברים שלא עשו לפי ההלכה. ברוך השם הצלחנו להיכנס לוועד, הרב אלקיים היה סגן ראש הקהילה בטנג׳יר. העמך בטנג׳יר היה איתנו, בתי הכנסת היו איתנו, רק ״אליאנס״ היתה נגדנו.
ש: מה ההבדלים בין הסידור ״וזרח השמש״ של הרב משאש לבין הסידור ״חזון עובדיה״ של הרב עובדיה יוסף.
ת: העיקר איננו הסידור אלא ההווי בתפילה. התפילה המרוקאית יותר חמה משל האחרים, יותר רעשנית, שרים בה יותר. הירושלמים של עובדיה יוסף יותר קרים.
הרב עובדיה יוסף רוצה להכתיב לכל יהודי שנחשב לספרדי שאין עוד גדול מלבדו, ולהתנהגותו קמו מתנגדים. לא כל בני התורה בישיבות הספרדיות מקבלים את הגרסה שלו ואת ניסיון ההשתלטות שלו.
ש: הרב עובדיה יוסף הרים דגל שעליו חרוט ״להחזיר עטרה ליושנה״. איזו ״יושנה״? האם המשפט מתייחס לבני התורה המרוקאים שהם בוגרי ישיבות ליטאיות ומשתכנזים?
ת: הוא מתכוון לכמות. הספרדים שנטמעו בין החילונים. לפני שקמה ש״ס היו הורים רבים ששלחו את בניהם לבתי ספר חילונים. מאז שקמה ש״ס יש למעלה מ־20 אלף תלמידים בבתי הספר שלהם.
ש: אתה מדבר על כך שהחזרת ״עטרה ליושנה״ מכוונת רק לכמות ולא לתוכן?
ת: בוודאי שאין כאן עניין של תוכן. התוכן כאן כמעט מאה אחוז ליטאי. גם הילדים שלו לומדים בישיבות ליטאיות.
ש: רק שלו?
ת: של כל הרבנים. כשהרב עובדיה יוסף מדבר על ״החזרת עטרה ליושנה״ הוא מדבר על כמות ולא על תוכן. בעניין הכמות הוא הצליח. הוא מנסה לתקן הלכות, וזה עניין לחיי היומיום של כל יהודי. איכות זה דבר אחר. ש״ס עובדת כרגע על כמות. יש כלל שמהכמות תצא איכות. אתה לוקח חיטים מוציא מהם את הקש והזבל ונשאר לך קמח מנופה, ומהכמות יוצאת איכות. אלף נכנסים אחד יוצא.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון שני- הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.
עמוד 158
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
מערכת קבלת החלטות. חיי המחנות התנהלו ביידיש. עבודת הוועדה המתמדת שתפקידה לתאם בין מזכירויות המשותפות של המחנות, והמזכירות המשותפת של כול מחנה שתיאמה את עבודת וועדות המשנה, אוישו ביוצאי אירופה בלבד ללא נציג למעפילי צפון אפריקה. מזכירויות המחנות קבעו את סדר העלייה והכינו רשימות עולים לפי ספינות. למשל, על ההחלטה העקרונית על סדר העלייה לפלשתינה א"י לא חתום מעפיל מצפון אפריקה. ההזמנה למפגש עם המפקד הבריטי של מחנות קפריסין הופצה ביידיש ונחתמה בידי מזכירות מחנות קראולוס. המפגש התקיים חמישה חודשים אחרי שהבריטים יצאו מפלשתינה א" ומספר המעפילים במחנות היה קטן יחסית. אבל, בין החותמים לא – היה נציג למחנה 55 בו שהו רוב מעפילי צפון אפריקה. הפרוטוקולים של דיוני המזכירויות המשותפות התקיימו ביידיש ונכתבו ביידיש דוחות ואספקת מכסות מזון למעפילים נכתבו ביידיש וברומנית. חוסר השקיפות בקבלת החלטות דיו להטיל ספק בחלוקת שוויונית של מנות המזון לאוכלוסיית המחנות.
סדר העלייה לפלשתינה א"י. סדר העדיפות לעלייה לארץ היה עיקרון עליו הקפידו המעפילים. שינוי –
מועדי העלייה ארצה גובו על ידי התנועות הפוליטיות. יתכן שעקב כך חלף מועד עליית מעפילים מוגרבים ואחרים ארצה. ועדת העלייה פרסמה נוהל שילדים שנולדו אחרי ינואר 1930 זכאים לעלות במסגרת עליית הנוער. כאשר פורסמה רשימת הזכאים הזאת ולמרות שהיו צפון אפריקאים בני אותו שנתון בספינות 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' 'יחיעם ו'כ"ט בנובמבר' התברר שאין בה ילד צפוןאפריקאי אחד. במקרה אחר, הודיעה מחלקת העלייה למעפילי 'בן הכט' ו'אל תפחידנו', 'יהודה הלוי', – ו'שיבת ציון' שטרם נרשמו ולא הצטלמו לתעודת עולה להגיע להירשם ולהצטלם. בין מעפילי ספינות אלה היו למעלה ממאה יוצאי צפון אפריקה, אך ההודעה נמסרה ביידיש. במילים אחרות, השקיפות ביידוע המעפילים במחנה הייתה לוט בערפל עבור מעפילי צפון אפריקה ויתכן שגם עבור מעפילים מאירופה.
העדפת אנשי שלומינו. במחנות קראולוס 'מפא"י' הייתה התנועה הפוליטית הגדולה ביותר עם 655 חברים ) 21.8% (, אחריה 'המזרחי' עם 467 חברים ) 15.45% (, 'העובד הציוני' עם 592 חברים ) 19.46% ,) השוה"צ' עם 456 חברים ) 15.11% (, בית"ר עם 353 חברים ) 11.77% ( 'אחדות' עם 295 חברים ) 9.71% ,) 'אגודה' עם 147 חברים ) 4.87% ( ו'פח"ח' )פרטיזנים חלוצים חיילים( 27 חברים ) 1.75% .) 693 התופעה העידה על החשיבות הגבוהה שניתנה להשתייכות הפוליטית. ההתפלגות במחנות הקיץ והחורף הייתה דומה. ברשימות אלה נמצא מספר קטן של מוגרבים. אפשר שהיה זה מסר שקשרים מפלגתיים סייעו למעפילים שהתנועה חפצה ביקרם. דלתם של כול תנועות הפוליטיות הייתה פתוחה בפני מעפילי צפון אפריקה. אם כי רובם השתייכו ל'הפוהמ"ז' ומיעוטם ל'מפא"י' ו'לבית"ר'. ניתן לשער, שנציגי התנועות בוועדות השונות היו שומרי הסף של הסיפר הציוני והשלכותיו הפוליטיות עבור מפלגות ארץ ישראליות. הם שקבעו את סדר היום הציבורי במחנות. בין נציגי התנועות שניווטו את החיים במחנות לא היה אף נציג צפון אפריקאי.
שליחים מוגרבים בקפריסין. הזרוע הביצועית של התנועות הפוליטיות בקפריסין הייתה שליחיהן. בשלהי שנת 1946 , לא היה שליח צפון אפריקאי, כי לא היה ידוע לסוכנות היהודית על מעפילים מצפון אפריקה בקפריסין באותה עת. לפי המאגר, שהו אז תשעה מעפילים צפון אפריקאים בלבד במחנות. מינואר 1947 ועד ספטמבר 1947 ידוע רק על ביקורו של אלי מויאל בקפריסין לצורך הכנת דוח על המעפילים הצפון אפריקאים. מספטמבר 1947 עד סוף השנה פעלו בקפריסין שני שליחים אלי מויאל ויצחק אברהמי. כלומר שליח אחד ל – 1,000 מעפילים. האחרון, מחברי הגרעין הצפון אפריקאי מקיבוץ בית אורן, 'ננזף' כשנקט בפעולה שלא עלתה בקנה אחד עם נוהלי התקשורת בסוכנות היהודית. מינואר 1948 עד פברואר 1949 מועד סגירת המחנות לא היה שליח צפון אפריקאי בקפריסין. כך גם ברשימת השליחים של עליית הנוער לחודשים נובמבר דצמבר – 1947
בארץ היו כבר גרעינים צפון אפריקאים שהשתלבו בקיבוצים דתיים )שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה( וסוציאליסטים ) בית אורן, רגבים, שדה נחום ובית השיטה( שהיו יכולים לסייע בהדרכה וקליטה של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין. לכן, לא ברורה ההימנעות מלשלוח שליחים מגרעינים אלה לקפריסין בעוד שחברים מגרעינים אלה נשלחו באותה עת לתוניס, אלג'יר ומרוקו. בפגישתו של שליח מטעם תנועת 'תורה ועבודה' עם ליטבק, מוועדת העלייה במדור הדתי, שתחום אחריותו היה הקצאת שליחים בקפריסין, הלז לא ראה מקום לשלוח שליח נוסף ולדבריו "כעת איננו מסכים להוסיף אף אחד". בעניין הצפון אפריקאים ליטבק טען, ]…[ ש"לפי הידיעות שקיבל אין צורך באף אחד ומה שיש מספיק בהחלט". לפי המאגר, באותה עת היו כ- 2,000 מעפילים מוגרבים בקפריסין. מרדכי חיות, שליח תורה ועבודה', דיווח למדור הדתי על פעילותו בקרב הצפון אפריקאים במחנה 55 בקפריסין. הוא סבר ש"יש למצוא בהקדם האפשרי מועמד מתאים לשליחות בין יוצאי אפריקה הצפונית". אחרי שהתייעץ עם חברים מתוניס, הם המליצו שהשליח יהיה מיוצאי תוניס או מרוקו ]…[ ו"אם זה יתקל בקשיים יכול לבוא בחשבון גם חבר קבוצה מעולי מצרים ואפטלו ]ואפילו, ב.ד[ תורכיה". לדרישה זו לא התקבל מענה מהמדור הדתי. ניתן להבין את הטענה כלפי מעפילי צפון אפריקה שלא הייתה להם שפה משותפת עם רוב אוכלוסיית המחנות, אבל חסרונם של שליחים שידעו את השפה המוגרבית והצרפתית בעלי רקע דומה למוגרבים רק חידד והעמיק את התסכול והמרירות של המעפילים המוגרבים שחמל רפאל זיהה בביקורו במחנות קפריסין.
ועד המשפט. גם בוועד המשפט, בית דין של חברים במחנות הגירוש, לא היה חבר צפון אפריקאי. נציגי תנועות מונו לוועד המשפט אם כי לא ברור איזה הכישורים נדרשו מהם. המועצה השנייה של מחנות הקיץ, בה שהו רוב המעפילים המוגרבים, ביקשה לבדוק את קודקס המשפט ]התקנון, ב.ד[ שהיה כתוב ביידיש. אפילו הודעה של מחלקת הביטחון של המחנות על גניבות במחנות החורף, פורסמה ביידיש. המלצה שיתכן ונועדה לשפר את תחושת הביטחון במחנות. כנראה, לא הייתה עירנות ציבורית מספקת למגבלות שהערימה השפה היידית על המעפילים המוגרבים.
תביעות מעטות הוגשו לוועד המשפט על ידי צפון אפריקאים. יתכן שהסיבה לכך הייתה חוסר האמון שלהם במערכת שדיברה יידיש ופסקי הדין שלה היו ביידיש. אם כי הסבר אחר עשוי היה להיות שהתנהגותם של המוגרבים הייתה נורמטיבית ולא הצריכה את שירותיו של וועד המשפט. נמצאה תביעה על גניבה שהוגשה על ידי סוליקה אביטל נגד אברהם פרנק. כתב התביעה, פרוטוקול הדיון ופסק הדין נכתבו ביידיש. לואי פורטל תבע את ויינברגר אריה. )מהות התביעה לא ברורה(לוחות הזמנים של הדיונים המשפטיים, פסקי דין ותקנון משפט החברים נכתבו ביידיש. אך ניתן להניח שאי שליטה בשפה היותה אבן נגף העיקרית שעמדה בפני מעפילים מוגרבים להגיש תביעות.
תרבות, ספורט ופנאי. גם הודעות ועדת התרבות על הרצאות ושל ועדת הספורט על תחרויות ספורט הוכרזו ביידיש. יש להניח שחלק מהמעפילים המוגרבים נטלו חלק בפעילות הספורט בקפריסין. עם זאת, עצם ההודעה ביידיש התעלמה מהם.
ספורט. ועדת הספורט במחנה 65 הודיעה על משחק כדורגל בין מחנה 65 למחנה 67 במגרש של מחנה 64 ועדת הספורט של מפא"י הודיעה, כי תחרות כדורגל של קבוצות 'מפא"י' ו'גורדוניה' מכל המחנות תתקיים במגרש במחנה 64 ברשימת שחקני הכדורגל במחנה 69 לא היו שחקנים צפון אפריקאים, אולי מפני שבמחנה זה היו, לפי המאגר, פחות מ- 50 מעפילים צפון אפריקאים. ועדת הספורט במחנה 69 פרסמה הודעה בלוח המודעות בעברית ]הודעה חריגה, ב.ד[ על קיום אליפות מחנות החורף בכדורגל. 70 לעומת זאת ההודעות על טורניר פינג פונג ]טניס שולחן, ב.ד[, כדורעף וכדורגל פורסמו ברומנית שהייתה שפתם של מעפילי 'כנסת ישראל' ו'הפאנים'. חרף חסרונה של שפה משותפת הספורט יכול היה לקרב בין שתי התרבויות – – הצפון אפריקאית והאירופאית שנפגשו בעל כורחן בקפריסין.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
אל הלקח ארון קדש-קינה-רבי דוד בן אהרן חסין
41 – קנו. אל הלקח ארון קדש
על מות רבי חיים טולידאנו. (ראה עליו: מלכי רבנן, עמ׳ לז-לח). קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור הנחתם בסיומת מקראית או תלמודית. חריזה: א/ב א/ב ג/ג/ג/ב ד/ד/ד/ב וכוי.
משקל: שמונה הברות בכל טור.
כתובת: קינה היא קוננתיה אל שמועה כי באה אל הלקח פאר החכמים גזע ישישים, טוב עם אלהים ועם אנשים, החכם השלם כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) חיים טולידאנו זלה״ה (=זכרו לחיי העולם הבא) שבט אלוה בו נגעה, בחדש שבט שנת בישראל גדול שמו(תקמ״ג). תמרור ׳מי זה במר׳. סימן: אנכי דוד בן חסין חזק יצ״ו.
מקור: א- סו ע״ב; ק־ פו ע״ב.
אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן קֹדֶשׁ / עַפְעַפַּי יִזְּלוּ מַיִם
צוֹם וַעֲצָרָה אֲקַדַּשׁ / כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים
נוֹד אָנוּד וְאֶתְנוֹדָדָה / עַל מַרְגָּלִית טוֹבָה אָבְדָה
אֶחְגֹּר שֵׁק אֶלְבַּשׁ חֲרָדָה / וְאֹמַר לָמָּה לִי חַיִּים
כִּשְׂרֵפַת בֵּיִת אֱלֹהֵינוּ / סִלּוּקוֹ קָשֶׁה עָלֵינו-5
פְּרִישָׁתֵנוּ מִמֶּנּוּ / כְּמוֹ פּוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים
יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצָץ / הָאִילָן וְשָׁרְשׁוֹ עָשַׁשׁ
זֹאת יִזְכֹּר אֱנוֹשׁ יִתְאוֹשָׁשׁ / וְלֹא יַאֲמִין בַּחַיִּים
דָּא וַדַּאי עֲלֵיהּ בָּכֵינָא / אֲנַן הָכִי קָאֲמֵינָא
10-הֵי תּוֹרָה דַּעֲלַן מַגְּנָא / תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים
וָאֹמַר רָזִי לִי אוֹי לִי / כִּי גָּדַל שִׁבְרֵי רַב חֵילִי
מֵעַל רֹאשִׁי הֵן סֵר צִלִּי / וַנִּבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים
דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ / עַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתוֹ
לְשֵׁם שָׁמַיִם תּוֹרָתוֹ / יִרְאַת ה' לְחַיִּים
15-בְּבוֹאִי לִכְתֹּב עַל סֵפֶר / כִּשְׁרוֹן מַעֲשָׂיו אֲסַפֵּר
אֵין דַּי לִכְתֹּב קְנֵי סוֹפֵר / כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים
נָאוֹת יָדָיו עַסְקָנִיּוֹת / מִשְׁתַּפְּכוֹת כַּמָּה דְּיוֹת
לִכְתֹּב בַּסֵּפֶר תּוּשִׁיּוֹת / סִפְרִי מֵתִים וְסִפְרֵי חַיִּים
חָסִין קָדוֹשׁ צוּר מִתְנַשֵּׂא / גּוֹזֵר וְאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה
20-לָקְחוּ אֶת הַמֵּתִים שֶׁ / כְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים
חָשׁוּב הוּא קָרְבָּן כַּפָּרָה / בְּעַד שְׁאֵרִית נִפְזָרָה
לִפְנֵי אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים
זִכְרוּ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא / יִהְיֶה בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה
תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מִן הַטּוֹבָה / וְאָכַל מֵעֵץ הַחַיִּים
25-קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ – יִרְצְךָ יִשָּׂא פָּנֶיךָ
אֶל בִּנְךָ יְחִידֶךָ / עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים
יְצַו הָאֵל יוֹצְרִי קוֹנִי / חֲסָדָיו מִמָּךְ לֹא יָנִיא
וְהָיָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי / צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים
. אל הלקח ארון: על-פי שמ״א ד, יט. ארון קדש: כינוי כבוד, על-פי כתובות קד ע״א. עפעפי יזלו מים: מרוב בכי, על-פי יר׳ ט, יז. 2. צום ועצרח אקדש: על-פי יואל א, טו. ר׳ חיים היה איש צדיק וחכם גדול ובעל מופת. כי… חיים: כי נכרת מן החיים, על-פי יש׳ נג, ח. ורמז לשמו. 3. נוד אנוד: אקוע על-פי יר׳ טו, ה ורש״י שם. ואמנודדה: אטלטל עצמי מרוב צער, על-פי יר׳ כד, כ. על… אכדה: מדמה את הצדיק למרגלית, על־פי מגילה טו, ע״א. 4. אחגר שק: לאות אבל, על-פי יש׳ טו, ג. אלכש חרדה: על־פי יח׳ כו, טז. למה לי חיים: על-פי בר׳ כז, מו. 5. כשריפת… עלינו: ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהיט (ב״ב יח ע״ב). פרישתנו… החיים: הלשון על-פי קידושין סו ע״ב, והרעיון על-פי מו״ק כה ע״ב. 7. יבש… האילן: על-פי משנה ביכורים א, ו ועוד. עשש: רקב. 8. זאת… יתאושש: על-פי יש׳ מו, ח. ולא יאמין בחיים: על-פי איכה כד, כג. 9. דא… בכינא: על זה הצדיק אני בודאי בוכה, על־פי ברכות ה ע״ב. אנן הפי קאמינא: אנו כך אומרים, כלומר כך נספיד, על־פי עירובין כז ע״א וברכות נח ע״א. 10. הי… מגנא: היכן התורה של הצדיק שעלינו היא מגינה, שהרי הצדיק מגן על הדור, על-פי ברכות לא ע״א. תורת… חיים: על-פי מש׳ יג, יד. ורמז לצדיק ר׳ חיים ולתורתו. 11. ואומר… לי: לשון של צער וקינה, על-פי יש׳ כד, טז. רזי: לשון סוד של פורענות (רש״י) או רזון(ראב״ע). שברי: אסוני. רב חילי: כאבי רב. 12. הן סר צלי: הנה סר מגני שהיה מגן עלי בזכותו(רש״י) על-פי במ׳ יד, ט. ונבחר מות מחיים: לאחר מות הצדיק נעדיף למות מאשר לחיות, על־פי יר׳ ח, ג וכפרש״י שם. 13. דן… לאמתו: וזו היא מעלה לדיין(שבת י ע״א). עולה… בשפתו: על-פי מלאכי ב, ו. 14. יראת ה׳ לחיים: על-פי מש׳ ט, כג. 15. אין… סופר: אין די קני סופר לתאר כשרון מעשיו. כל הכתוב לחיים: על־פי יש׳ ד, ג. אלו קורות חייו של ר׳ חיים שהיה איש אשכולות, כתב ספרים על נושאים שונים ואף היה בעל מופת. 17. נאות… תושיות: ר׳ חיים השאיר אחריו כת״י רבים. ספרי שו״ת, ליקוטי דינים ודרושים, פסקי דינים והסכמות, ועל כך מרמז המשורר ׳נאות… תושיות׳. ידיו עסקניות: על-פי שבת יד ע״א. כאן: ידיו עסוקות תמיד בכתיבה. נאות ידיו: על־פי שבת קלג ע״ב ׳זה אלי ואנוהו׳ (שמ׳ טו, ב). 18. משתפכות כמה דיות: דיו רב נשתפך לכתיבת ספרים. תושיות: חכמות, ונמשך לפניו ולאחריו. ספרי… חיים: על-פי ראש השנה לב ע״ב. כאן: תיאור ממשי, ר׳ חיים כתב גם קינות וקונטרס רשימת נפטרים בו הזכיר שנות מות רבני המערב משנת תעד עד תקלג. 19. חסין… מתנשא: כינויים לקב״ה. גוזר אומר ועושה: מנוסח תפילת ׳ברוך שאמר׳. 20. לקחו… החיים: זו היא גזרתו ליטול נשמתם של אנשים. את… החיים: לקחו מן החיים עם המתים שכבר מתו, והוא על-פי קה׳ ד, ב. 22-21. חשוב… כפרה: על-פי מ״ק כח ע״ב. 22. אל גדול ונורא: על-פי דב׳ ז, כא. השם נפשנו בחיים: הנותן לנו חיים בזכות הצדיק ר׳ חיים, על-פי תה׳ סו, ט. 23. זכרו… הבא: ביטוי של כבוד לצדיק גדול שנפטר. יהיה… רבה: יזכה להיות בחברת מלאכים וקדושים על־פי תה׳ פט, ח. 24. תשבע… הטובה: הצפונה לצדיקים בעוה״ב. ואכל מעץ החיים: על-פי בר׳ ג, כב. כאן: יאכל ׳מעץ החיים הנטוע במחיצת הצדיקים׳(תנחומא האזינו, א). 25. קום… אלהיך: ברכה לבן, על-פי יונה א, ו. קום התפלל. ירצך ישא פניך: יקבל פניך ותפילתך ברצון. על-פי מלאכי א,ח. 26. אל בנך יחידך: על-פי בר׳ כב, ב ורמז שהותיר בן יחיד. עושר וכבוד וחיים: על-פי מש׳ כב, ד. וזוהי הבקשה למען הבן. 27. יצו… יניא: ה׳ יצוה חסדיו אליך ולא ימנע. 28. והיתה… החיים: על-פי שמ״א כה, כט. שנשמתו של הצדיק תהיה צרורה וגנוזה בצרור החיים בעוה״ב תחת כסא הכבוד. שבת קנב ע״ב. וסיים המשורר בברכה כפולה לנפטר ולבנו.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר שלוש- הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק
הרב רפאל אלקריאף.
הראיון נערך ב־2 ביוני 2000, בבני ברק.
הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק, שיש בו ישיבה קטנה, גדולה, וכולל אברכים של מאתיים וחמישים תלמידים. נולדתי במקנאס בשנת 1942. בעיר חיו 25 אלף יהודים שהתגוררו בעיקר במלאח ובעיר החדשה. אבי היה סוחר, אוהב ולומד תורה, אוהב תלמידי חכמים ובעל צדקה והיה מקורב לרב ברוך טולדנו, רבה של העיר מקנאס, שבניו נסעו ללמוד בלונדון. למדתי במחזור השלישי בישיבה של טנג׳יר. הרב וולטנר היה בא למרוקו כל כמה זמן כדי לאסוף תלמידים מכל רחבי מרוקו, והיה מתארח אצל הרב טולדנו שאסף תלמידים לישיבה. אני הייתי ביניהם. לקחו רק ילדים בגילאי ארבע־עשרה עד חמש־עשרה. אני הייתי בן שתים־עשרה וטענו שגילי אינו מתאים לישיבה. היה מבחן כולל ואני הקטן ידעתי וצעקתי את התשובות. הרב וולטנר שם עינו עלי ולקח אותי איתו למרות גילי הצעיר. כך התחלתי את המסלול שלי בטנג׳יר. בשנת 1958 זרקו השלטונות ממרוקו את כל הרבנים שהיו שליחים מישראל. אנחנו, תלמידי הישיבות, נשארנו בטנג׳יר וקיבלנו תפקידים. את הרבנים מלונדון השאירו בישיבה. התלמידים הבוגרים תפסו את מקומם של המורים שגורשו והתחלנו ללמד. בגיל שמונה־עשרה נעשיתי מלמד, למדתי ולימדתי. ארבע שנים הייתי כעין מדריך. גרתי בישיבה, ומילאתי תפקיד של משגיח ושל מלמד. שנים אלו הוסיפו הרבה למבנה האישיות שלי, והעניקו לי ניסיון בטיפול בנוער. בסוף התקופה הזאת היו עזיבות רבות. בכל עת היו לנו בערך מאה תלמידים בישיבה. היה לנו גם כולל וגם סמינר לבנות, והיו ביניהם שידוכים.
לבני העיר היה גם תלמוד תורה, אבל המנהלים היו בני הישיבה. הקהילה בטנג׳יר היתה יפה. אלה היו ימים שלא אשכח לעולם, של אהבה ואחווה. כשהרב אלקיים עזב התמניתי כאחראי על הסמינר. ידעתי צרפתית וכמעט שסיימתי בחינות בגרות. למדנו בישיבה גם לימודי קודש וגם לימודי חול שאותם למדנו משעה חמש בערב. היו לנו גם מורים לא יהודים. למדנו אנגלית, מתמטיקה, הכל. לקראת הסוף עזבתי את לימודי החול ועסקתי רק בקודש. ערב פרוץ מלחמת ששת הימים חששנו לגורל הבנות, שלחנו אותן להתגורר בבתי ההורים וככה שמרנו עליהן עד לקבלת הבגרות. עליתי לארץ בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים. המוסד שלנו הוסיף להתקיים עד 1973 בהנהלת הרב אברג׳יל שעלה לארץ והשתקע באשדוד. בשנה זו מכרו את הבניין והמוסד נסגר. רוב הבוגרים נמצאים בארץ, בצרפת או בקנדה. מהמחזור שלי כולם ממלאים תפקידים של ראשי ישיבות או ראשי כוללים. מנהיגים. נערים שלמדו בפוניביץ ובמוסדות דומים בארץ לא נבנו כמונו.
ש: למה?
ת: אנחנו הגענו לישיבה מתוך אידיאל. זו היתה תקופת ההשכלה המשמעותית ביותר. אם בגרמניה תקופת ההשכלה היתה לפני כמאתיים שנים, אצלנו היא היתה לפני חמישים שנה בגלל ״אליאנס״. הקהילה היתה דתית ביסודה. צעירים שלמדו ב״אליאנס״ הלכו לתיכונים של גויים, האבא אומר קידוש והבן מגיע פתאום מבית הספר. היו במשפחות מתחים עצומים, היה עליך לבחור לכאן או לכאן. הדרך לשימור היהדות היתה ברורה – אין פשרות.
ש: למה למנהיגות המקומית לא היה מספיק כוח, והיא נעזרה ברבנים אשכנזים שבאו מבחוץ?
ת: אין נביא בעירו. הרב טולדנו מסר את נפשו לשימור היהדות אבל הכוח של ההשכלה היה גדול. היו נחוצים אישים שהתמודדו בעבר עם הבעיה. האשכנזים התמודדו בכל הדורות עם הבעיה הזו באירופה וידעו את המלאכה. יהדות אירופה נלחמה, אצלנו לא היתה מלחמה, לא בין יהודים ולא בין יהודים לגויים. הגויים שלנו אף פעם לא ניסו לבולל אותנו. ״תשלמו מסים ותישארו מה שאתם״. כשהתחילה המלחמה על התורה ועל יראת שמיים וכר הקהילה לא היתה מוכנה לכך ועבר עליה זעזוע. היהדות האשכנזית התמודדה עם תנועת ההשכלה ולבסוף גם אנחנו התמודדנו איתה, והאנשים שלנו עשו דברים גדולים.
ש: אתם ידעתם שמעשה ה״הצלה״ פירושו לא רק להציל אתכם לתורה, אלא גם להציל את הישיבות שנחרבו באירופה?
ת: לא ידענו. היום אני מבין שהם היו זקוקים לנו. אבל לנו הלימוד בישיבות האשכנזיות באמת פתר בעיה גדולה. במרוקו לא היה חינוך תורני גבוה. לא היו ישיבות ברמה של אלו באירופה. היה לנו רב שישב בבית הכנסת ולימד קבוצת ילדים וההורים היו משלמים, וזהו. באירופה יסדו ישיבות ואפשר לומר שהם באו על שכרם והצילו את התורה. גם הרבנים שלנו תרמו, הרב ברוך טולדנו והרב דוד עובדיה עשו הרבה. במרוקו לא היו ישיבות, המושג ישיבה לא היה קיים. האשכנזים מקיימים ישיבות כבר מאתיים וחמישים שנים ואנחנו התחלנו רק לפני חמישים שנים. ברוך השם, היום בבני ברק יש ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ״אור ישראל״ של הרב איבגי, כולן ישיבות ספרדיות מפורסמות שלומדים בהן בשיטה ליטאית.
ש: קיימות ישיבות שלומדים בהן בשיטה ספרדית?
ת: אולי ״פורת יוסף״ ו״כסא רחמים״. היום הצעירים לומדים קצת מזה וקצת מזה.
ש: למדת ב״עץ חיים״ בטנג׳יר, המוסר לפי הקו של הרב דסלר בשיטת קלם ממשיך עדיין להתקיים?
ת: ממשיך להתקיים גם היום, אך לא כקבוצה. עדיין מרגישים הבדלים בין אנשים שלמדו בסלובודקה בחברון, לבין אנשים שלמדו במקומות אחרים. סלובודקה מדגישה את גדלות האדם, ואצלנו מעמיקים מאוד ומאמינים באמת. קלם מדגישה את העמקת המחשבה וטוענת שיש לתת לכל מעשה את החשיבות שלו. בתוך האווירה הזו השאיפה הפנימית של כל תלמיד בעל פוטנציאל היתה להגיע למימוש עקרונות אלו.
ש: האם שיטות המוסר ממשיכות להתקיים על פי הזרמים?
ת: מי שלמד ממשיך להנחיל את העקרונות לתלמידיו. עדיין מתקיימים אותו לימוד מוסר ואותה השקפת חיים. ללימוד בישיבה יש סדר יום קבוע, והגבולות בין הזרמים לא כל כך ברורים, גם בישיבות הספרדיות.
ש: כשאתה אומר ישיבה ספרדית למה אתה מתכוון?
ת: שהתלמידים הם ספרדים, ראשי הישיבות לפעמים הם ספרדים ופעמים הם אשכנזים. למה קוראים לישיבות ספרדיות, כי היוזמים הם ספרדים והתלמידים הם ספרדים.
ש: למעשה, כל דור הרבנים שלך הוא בוגר ישיבות ליטאיות.
ת: אכן, רוב הדיינים בארץ ורבני הערים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. חלק למד בישיבת ״פורת יוסף״ שהמקור שלה ספרדי. היום הונהגה ב״פורת יוסף״ גם השיטה הליטאית. השיטה הספרדית דקדקה יותר בלימוד תכליתי של הטקסט, הליטאית יותר עיונית. לומדים בשביל ללמוד. היום הזרמים וצורות הלימוד התערבבו. קיימים בישיבות האשכנזיות גם אנשים שמדקדקים בטקסט בפשט, וב״פורת יוסף״ לומדים גם על פי שיטת חיים מבריסק. צורת הלימוד משפיעה על אורח החיים והמחשבה. היום אני מחותן עם משפחות מהזרם שלנו. בני נישאו למשפחות ממוצא צרפתי או למשפחות שקיבלו חינוך דומה לשלנו. יש לנו קהילה. יש לי הרבה חברים לא רק בישראל אלא גם בצרפת ובקנדה, כולם מהרקע החינוכי שלנו – ספרדים, תלמידי חכמים, בוגרי ישיבות ליטאיות עם השקפת חיים ברורה. יש לנו קהיליה בינלאומית, דיאספורה. בכל מקום בעולם יש לי אצל מי להתארח, יש לי בית כנסת, מקום לשבת וחברים. במונטריאול, טורונטו, ניו־יורק, פאריז, ניצה, אקס לה בן, בכל מקום. כל האנשים הללו יצרו קהיליה בינלאומית. כשהם באים לארץ הם באים להתארח אצלנו.
ש: מה עם אורח החיים הצפון אפריקאי ומנהגים של בית אבא.
ת: יש המשכיות כלשהי. אנחנו הרבה יותר אירופים בצורת החיים שלנו, עקב השפעת הישיבה והשנים שחיינו באירופה. אבל מנהגים מבית אבא אנחנו שומרים עד היום. מאכלים – דפינה, קוסקוס מחיה וכו', ליל סדר של פסח זה ליל סדר כמו שערכנו במקנאס עם הרבה שירה.
ש: מה אירופי פה?
ת: אנחנו חיים כמו תלמידי חכמים באירופה. ההשפעה האשכנזית היא המגע, התערובת – זה אנחנו. אני אדם שדובר חמש שפות.
ש: במה אתם שונים מהקהילייה האשכנזית?
ת: בתוכן המידות שלנו. בצורת האישיות.
ש: האם אתם מקבלים את החיים החילונים בצורה יותר סובלנית ופשרנית?
ת: אנחנו גדלנו בחברה מעורבת. גם במשפחתי יש חילונים גמורים. כשפגשנו יהודי שאינו שומר מצוות ידענו שהוא מושפע מהמשבר הכללי בעולם וניסינו תמיד לקרב אותו אלינו. מי שלא התקרב לדת לא הפך למוקצה כי לא היתה תופעה של אפיקורוסות כפי שיש כאן במדינת ישראל. למה בתי הסוהר מלאים בביטון ואזולאי? במרוקו הקהילה היתה מאוד חזקה, ופה היא התפוררה, הבחורים נותרו עירומים מכל. אין משפחה, אין רב, אין אמונה, אין כלום, לכן פנו לפשע ולכל הכיוונים האסורים. אנחנו מסתכלים על התהליך הזה כעל אסון אך הממסד במדינת ישראל עוד לא התעורר. עקרנו קהילות משורשיהן ושמנו אותן במדבר. לקחו נוער שהיו לו ערכים ברורים ואמרו לו שערכים אלה הם פרימיטיבים, אך לא נתנו לו דבר במקומם. עכשיו ברוך השם מתחילים להתעורר. ש״ס היא תוצאה של התעוררות ולא כפי שטוענים לעתים שההתעוררות היא תוצאת העשייה של ש״ס. ההתעוררות החלה כשאנשים הבינו שמדינת ישראל היא לא הדבר המרכזי. אם אין לך דרך בחיים עובדת קיומה של המדינה לא נותנת לך כלום. הבנים מבינים שהוריהם חוו טרגדיה. זהו דור ששילם מחיר כבד מאוד והילדים מבינים את זה היום.
ש: כשאתה אומר ״אנחנו״, אתה מתכוון לתלמידי חכמים צפון אפריקאים, בוגרי ישיבות ליטאיות, שיש להם אורח חיים חרדי, אבל לא כמו זה האשכנזי. מהי האישיות האופיינית לקבוצה?
ת: ליהדות המזרח יש אופי לבבי וחם שאינו שש להילחם. האשכנזים ספגו את האופי הלוחמני מאירופה. הם נאלצו להילחם על כל דבר, לכן הם אומרים עלינו שאנחנו חלשים ולא יודעים להילחם. והאמת, הספרדים, גם אם יעשו מלחמה לא יעשו אותה עד הסוף. זה החינוך שקיבלנו. כלפי מתנגדים מהחוץ האשכנזים נלחמים הרבה יותר טוב. מידת הענווה היא שהחזיקה אותנו. עובדה שספגנו וקיבלנו את התורות שהונחלו בישיבות ליטא. אם לא היתה לנו מידת הענווה לא היינו מקבלים סגנונות זרים לנו. לולא היינו ענווים היינו דוחים את הלימודים שניתנו לנו. למדנו מנוברדהוק, קיבלנו מקלם וקיבלנו מסלובודקה. נלחמנו בדרך שמתאימה לנו. הקבלה היא אחת מדרכי הלחימה. האשכנזים לימדו אותנו לשמור על עצמנו. לו ההתמודדות שלנו היתה נמשכת מאה שנים היינו אחרים. הענווה היא חלק מהייחוד שלנו. יש לנו נועם הליכות. הגשר לחילונים יכול להיבנות על ידנו. היום החברה הישראלית זקוקה יותר לסגנון שלנו. כיום ארגון ״ערכים״ מנהל את רוב הפעילויות שלנו עם החילונים, ורוב הפעילים בו ספרדים. ארגון ״לב לאחים״ הפועל להעמקת תודעת היהדות, ויש לו סניפים בכל הערים, פועל גם הוא בעיקר עם הספרדים.
ש: האם נכון הדבר שתלמידים ספרדים נאבקים על מנת להיכנס לישיבות האשכנזיות?
ת: יש מאבק כזה. יש קווטה (מכסה). האשכנזים טוענים שלישיבות שלהם יש אופי מסוים והם רוצים לשמר אותו. לכן הם קולטים תלמידים ספרדים רק במספר מסוים.
ש: האם הטענה שתלמידים ספרדים מורידים את הרמה הלימודית מוצדקת?
ת: הספרדים דווקא מעלים את הרמה הלימודית, כיוון שלישיבות האשכנזיות פונים התלמידים הכי טובים, השמנת. הספרדים מצטיינים בישיבות. היום, להוציא קבוצה מסוימת שבוחרת ללמוד בישיבות האשכנזיות כולם באים אלינו. זו אותה שיטה, אותם לימודים, רק האוכלוסייה שונה. אני מקבל תלמידים רק מבני ברק. בערי השדה אין תשתית לתלמידי תורה, ותלמידים שמגיעים מדימונה ומערי השדה הם בעלי רמה יותר נמוכה. אצלנו בכיתה ט׳ תלמידים יודעים אלף משניות בעל פה. לא תמצא רמה כזו באף מקום.
ש: איפה ״החזרת העטרה ליושנה״?
ת: ש״ס צמחה על גרסה של קיפוח כללי, ולא רק בנושא התורני אלא בכל הנושאים החברתיים. במושג ״החזרת העטרה ליושנה״ מתכוונים בעיקר לחינוך התורני. הדברים לא חייבים להיות כפי שהיו במקור, אלא יש להחזיר את הבנים לדרך היהדות, להחזיר את הבנים לתורה ולא חשוב באיזו דרך. גם הרב עובדיה יוסף קורא ומלמד בספרים של אשכנזים. אין להם כוונה להנציח דווקא את המקור ממרוקו או מתונים.
ש: אתה מלמד רק לימודי קודש?
ת: כן.
ש:אתה בעצמך למדת צרפתית ומתמטיקה. האם אתה רואה את לימוד המקצועות האלה באור שלילי?
ת: היום אנחנו לא מלמדים מקצועות חול. לנוער יש היום הרבה התמודדויות בישיבה והם מתקשים בקבלת עול התורה. כשמשבצים מקצועות חול למערכת הלימודים התלמיד לא מרכז את כל כוחותיו בלימודי הקודש, והוא נעשה אדם שברירי. מי שלמד חצי חול וחצי קודש לא הגיע להיות גדול בתורה כמו הרב שך והאחרים. התורה תובעת את כל הכוחות. המאבק לקיום התורה חייב להימשך, חייבים לגייס עוד נוער שימשיך את התורה. אנחנו רוצים שהנוער יעסוק רק בתורה. זה מקצוע כמו מתמטיקה. כאשר אברך מגיע לגיל נישואים ונוכח לדעת שיש לו בעיה של פרנסה הוא יכול ללמוד בקורס של הנהלת חשבונות. תוך שלושה עד ארבעה חודשים הוא יכול להיות בעל מקצוע, תוך שנה הוא יכול להיות רואה חשבון. אין צורך לשלב אותו בסביבה לא תורנית ובמקומות שיעמידו אותו בניסיונות שעלולים לפגוע בו. אותנו לא העמידו בניסיון מול החברה החיצונית. ישראל אלימה מאוד, ובגלל אלימות החברה החיצונית אנחנו לא מלמדים לימודי חול, מוטב לא להעמיד את התלמידים בניסיון. כדי ״להחזיר עטרה ליושנה״ צריך להעמיד תלמידי חכמים ברמה כזו שיוכלו לשרת את הקהילה הספרדית ואת עם ישראל בעוצמה גדולה ביותר, ועל כן צריך לשמור אותם רק בעולם של תורה.
ש: ללמוד גמרא ופוסקים זה קשה. לא כולם בנויים להיות ״גדולים בתורה״.
ת: לנו יש כלים לשתי האוכלוסיות. כאשר אלף תלמידים נכנסים לבית המדרש ואחד מהם פונה להוראה אפילו רק בשבילו הכל כדאי. האחרים, כשמגיעים לגיל עשרים ואחד או עשרים ושתיים הולכים בחלקם לכולל, ויש כאלה שבגיל הזה לומדים קורס כתיבת סת״ם, או הוראה, שוחטים, משגיחים, וכו'. בעולם היהודי יש הרבה תפקידים גם לאלו הגדולים וגם לאלו הפשוטים יותר. אנחנו רוצים שהתלמידים שקיבלו את החינוך הדתי וצברו כוחות יקחו על עצמם את התפקידים האלו. אחרים שלא לומדים תורה פונים לביזנס.
ש: האם שמעת על ההיתר ההלכתי של הרב אלישיב, שמותר ללמוד מקצועות כמו מחשבים הנדסה, ראיית חשבון וכו'.
ת: אצלנו הגדולים קובעים את צרכי הקהילה. הם שוקלים בכל פעם לפי המצב הנתון. עכשיו נדרשים עובדים סוציאליים אז הם מתירים לימודים כאלו. הגדולים נותנים הוראות ואנחנו מקבלים את קו המחשבה שלהם.
ש: איך אתה מתפלל?
ת: אני מתפלל בנוסח ספרד. יש לי בית כנסת ספרדי. ישנם בינינו אנשים שמתפללים בנוסח אשכנז.
ש: יש לי הרגשה שאתם במצב של התלהבות וגדילה.
ת: יש לנו, ברוך השם, מאתיים וחמישים תלמידים בקריית החינוך, כולל ישיבה גדולה וקטנה. במוקדם או במאוחר עולם התורה הספרדי יגדל, וידיעה זו מעניקה כוח ושמחה. כשעזבתי את מרוקו חשבתי שכל העבר חרב, לא קיים, עכשיו אני פוגש את המסורת בכל מיני מקומות. עולם התורה של בני מרוקו קיים בגרסאות שונות.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר שלוש- הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Vers l'application au Maroc
Vers l'application au Maroc
Si les clauses du Statut furent immédiatement et presque automatiquement applicables aux Juifs de nationalité française et étrangère habitant en Tunisie et au Maroc, le même automatisme ne pouvait s’appliquer aux Juifs indigènes des Protectorats de Tunisie et du Maroc qui avaient conservé leur souveraineté en matière législative. De plus, la France s’était engagée au Maroc à ne pas porter atteinte aux institutions locales et les Juifs, comme sujets personnels de Sa Majesté le sultan, ne relevaient pas de sa juridiction. Mais les autorités de Vichy n’en avaient cure et, aveuglées par leur antisémitisme fanatique, voulaient transférer leur fantasme au Maroc, sans se rendre compte de l’anachronisme de leur analyse de la question juive au Maroc, calquée sur la France. Ainsi, par exemple, pour justifier l’extension au Maroc de la législation antisémite de Vichy, le journal de Casablanca La Vigie Marocaine publiait, le 18 novembre 1940, un article au titre apparemment rassurant ?” Le Juif doit vivre au grand jour « Nos lois sur les Juifs ne datent que de l’armistice, pourquoi ? En vertu de deux contrecoups heureux du désastre ? l’avènement d’un gouvernement vraiment national et la levée de l’hypothèque juive sur nos institutions. Auparavant, les Juifs régnaient sur nous, mais comme maîtres occultes qui ne voulaient pas qu’on les nommât. Les Juifs tenaient sous leur contrôle tous les moyens de diffusion de la pensée : presse, radiodiffusion, agences, et disposaient en fait d’une censure.
Se rendant compte d’instinct qu’il devient de la sorte un parasite social, le Juif se garde d’attirer l’attention. Le masque de l’anonymat est indispensable à sa réussite. Aujourd’hui, chassé du pouvoir, écarté des fonctions publiques, le Juif est évidemment plus tenté que jamais par l’anonymat. Les lois actuelles l’invitent justement à renoncer à la spéculation, à vivre au grand jour, en exerçant honnêtement, sous son nom, une profession reconnue…
Mais le devoir du législateur, devoir chrétien autant que national, est non seulement de protéger la nation, mais de protéger le Juif lui-même pour l’empêcher de devenir nuisible, de le protéger contre ses propres instincts dont il a été toujours, en fin de compte, la victime, car, de tout temps, le Juif a été le principal artisan de ses malheurs… »
Le quotidien de la colonisation n’avait fait que reproduire paresseusement un article de la presse parisienne, sans réaliser à quel point cette analyse ne correspondait en rien à la situation au Maroc où le Juif a toujours vécu au grand jour, comme le dit un adage célèbre : " Partout où sera le Juif, il sera reconnu… "
Sujets personnels du sultan ne relevant pas directement de la juridiction française, les Juifs du Maroc espéraient que, dans le cadre du respect canonique de la condition des Juifs en terre d’islam, le sultan s’opposerait à toute forme de discrimination allant au-delà des limitations du Pacte d’Omar qui règle la condition de dhimmis. Rien en fait, dans la situation du Maroc, ne justifiait une nouvelle législation discriminatoire — si ce n’est la volonté contraire de la nation protectrice pour des raisons intérieures qui lui étaient propres. C’est donc à bon droit que les Juifs marocains pouvaient s’attendre à ce que le Makhzen, instruit par la méprise du fameux dahir berbère, s’oppose, malgré sa faiblesse face à la Résidence, à l’introduction de la nouvelle législation raciale. Le rapport périodique des Services de Renseignements se faisait l’écho de cet état d’esprit ?
« Ceux-ci (lesJuifs) indiquent que S a Majesté chérifienne enfreindrait la loi coranique Elle entérinait des mesures contraires à la lettre et à l’esprit du Coran ? les Chrétiens et les Juifs, disent-ils, ont le droit de vivre en territoire musulman et de s’y adonner à toutes les professions non canoniques, à condition de payer l’impôt de soumission et de respecter la loi musulmane. »
L’homme d’affaires et un des anciens rédacteurs de l’Avenir illustré, Raphaël Benazeraf allait encore plus loin dans cette attente :
« C’est un fait que le droit de propriété et le libre exercice d’une profession, quelle qu ’elle soit, par les Mahométans ou les non-Mahométans, sont des lois fondamentales sacrées en islam et aucun sultan n’essayera jamais d’agir contre ces lois. Ca base de la religion islamique et de sa législation est que Dieu est le seul pourvoyeur de richesses et de dons. Tout ce que possède un homme vient de Lui seul et 11 a déterminé et partagé, entre tous les êtres humains, toutes les chances, les richesses et moyens d’existence selon Sa volonté. Pas un seul Musulman ne se hasardera à discuter un principe aussi immuable, en aucune circonstance… »
Malgré cela, Vichy demanda au Résident à Rabat de préparer le terrain, en adaptant, si nécessaire, les mesures aux conditions locales, pour obtenir le plus rapidement possible l’aval du sultan avec lequel il entretenait d’excellentes relations de confiance. Dans la pratique, si ce n’est en droit, le Résident détenait seul l’autorité effective et réelle. Ses services rédigeaient en français le texte des dahirs, sa signature leur donnait force de loi. Les textes étaient ensuite traduits en arabe et adressés au Palais, pour être soumis au paraphe formel et au sceau du sultan, confié au Grand Vizir d’origine algérienne et acquis à la cause française. Dans ce contexte, il était difficile, sinon impossible au sultan, même s’il le voulait, de s’opposer de front au Résident, chargé d’appliquer la volonté de Vichy.
Saisi du texte préparé par la Résidence, le sultan chargea les fonctionnaires du Makhzen de négocier, avec leurs homologues français, l’adaptation de la loi française à la réalité marocaine. De son côté, le Résident Noguès, pourtant convaincu que l’intérêt du Protectorat exigeait la modération, dans les mesures prises contre les Juifs marocains, était tenu par sa fidélité envers le maréchal. Il était soucieux d’éviter les effets pervers de mesures antijuives, trop sévères pour la stabilité sociale et l’équilibre fragile de la vie économique du pays. Comme devait l’affirmer son avocat, lors de son second procès, Noguès voulait " amortir ou éluder ces lois d’exception, non seulement parce qu’il les trouvait injustes, mais parce qu’elles étaient, au Maroc, suprêmement imprudentes… " Mais parallèlement, il lui fallait également tenir compte des pressions de l’antisémitisme virulent de la colonie française locale. Un des hauts fonctionnaires de l’époque, non contaminé par cet état d’esprit, Roger Thibault, directeur du Service de l’Enseignement primaire, en témoigne :
L' antisémitisme larvé qui croupissait dans certains milieux français du Maroc, fit très vite surface et devint contagieux… Je fus surpris de l’attitude de la plupart des hauts fonctionnaires qui, au temps où Leon Blum était Président du Conseil, affirmaient des opinions pro-sémites exagérées et qui ne savaient maintenant qu’inventer pour appliquer au Maroc un Statut des Juifs encore plus sévère qu’en France… »
Alors que les négociations sur l’introduction au Maroc du Statut des Juifs lui semblaient traîner par trop en longueur, le responsable local à Rabat des Croix de Feu, André Normand, télégraphia, le 19 octobre, à son chef le colonel de La Roque pour exiger, sans tarder, au moins l’adoption des mêmes mesures contre les Juifs qu’en France :
« Au moment où paraît dans la presse le nouveau Statut des Juifs, il me semble opportun de soumettre au ministre de l’Intérieur, M. Peyrouton qui connaît particulièrement la situation, l’exposé ci-dessus. Il se pourrait en effet qu’au Maroc, les faits que nous allons vous signaler soient étouffés et cela, nous ne le voulons pas… Une récente décision du gouvernement a opportunément imposé une épreuve de
langue arabe à tous les candidats aux fonctions publiques du Protectorat. On ne peut manquer d’être frappé qu’au lycée de Rabat, les deux professeurs d’arabe sont deux Juifs algériens, francs-maçons, marxistes et gaullistes, comme il se doit, et que d’autre part, à l’Institut des Hautes Etudes marocaines, deux professeurs sur six sont juifs, de même mouvance que les précédents.
Toute la jeunesse française de Rabat, désireuse de se soumettre aux directives judicieuses des pouvoirspublics, se voit donc contrainte de subir une formation intellectuelle étrangère et d’exposer son avenir scolaire au jugement de pédagogues tendancieux ou sectaires, par atavisme.
Quant aux fonctionnaires, les agents d’autorité en particulier, il ne saurait être question de les inviter, en pays d’islam, à pefectionner leurs connaissances linguistiques, auprès de maîtres israélites. Ainsi se confirme une fois de plus la nécessité d’éliminer, de tous les services de la Direction de l’Enseignement, les fonctionnaires d’ancien régjme dont tous les soins visent à détourner de leurs fins véritables les projets les mieux adaptés aux circonstances actuelles et les plus conformes à l’intérêt supérieur du pays… »
Ses vœux n’allaient pas tarder à être exaucés.
Après trois semaines de négociations entre la Résidence et le Palais — en Tunisie, il fallut un mois de pourparlers supplémentaires pour obtenir l’aval du Bey — le dahir du 30 octobre rendait exécutoire, en zone française de l’Empire chérifien, la loi française du 3 octobre avec des modifications plus ou moins légères.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Vers l'application au Maroc
Page 97