מורשת יהדות מרוקו

קצצא עלא כלייאן למקדש

קינה על חורבן בית המקדש

אִידָא זִית נְכְּתַּב הְמָּמִי, מא יְקְדְּרְנִי לאַ כָאָגֵט ווָאלָא חְבַר

אִם אָבוֹא לִרְשׁוֹם צָרוֹתַי, לֹא יַסְפִּיק לֹא דְּיוֹ וְלֹא נְיָירוֹת

 

וִוידָּא זִית אַנְעִידוּ בֶּפְּמּמִי, מָא אַיְלּוּ קִיָּיאצְ ווָאלָא עְבָּאר

וְאִם אוֹתָם אֲסַפֵּר בְּפִי, אֵין לֹא מִשְׁקָלוֹת וְלֹא מִידּוֹת

 

בְּעַד מִמָּא טוּל ייָאמִי, נְבְקָא נְעִיד פִּי הָאד לְכְבָּאר

וְכָל עוֹד יַאֲרִיכוּ יַמִּי, אוֹסִיף וְאַגִּיד בָּאֵלֶּה הַבְּשׂוֹרוֹת

 

חֵּין נְתְפְכַּכר הְמּוּמִי, ווֹזְמִיע כּוֹל מָא זְרָא לְקְאווֹמִי

כַּאֲשֶׁר אֵזְכּוֹּר דַּאֲגוֹתַי, וְכָל מָה שֶׁאֵירַע לְעַמֵּי מִשּׂוֹטְנִי

 

יִמְרָאר עְלִּיָיא טְעָאמִי

יֻומְרְרוּ עֲלֵי מְזוֹנוֹתַי

 

עֵינִי בְּדַדְמְעָא נְעְמִי, נְבְכִּי אוּמָא נוֹזַּזד אֶצְַבַּר

עֵינִי בִּדְמָעוֹת תִּתְעַוֵּור, אֶבְכֶּה וְאֶלָּא אָכִין נֶחָמוֹתַי

 

 

נְדְרוּ ייָא נָאס פִּי חָאלִי, ווֹתְעַרְפוּ סאָיין זְרָא בִּיָיא

הִבִּיטוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ עַל רוֹעַ מַצָּבִי, וְתֵדְעוּ מָה נִגְזַר וְלִי קָרָה

 

וואָס הָאַגְדָּא כּוּנְתְ פִּי אווּלִי, לְלִּי כּונְת רַאיִיס לְעְנאִייָא

הָאומְנָם כָּךְ הָיִיתִי בִּימֵי ראשִׁיתִי, מְאוֹד מְכֻובָּד וּלְראשִׁי עֲטָרָה

 

תִּבְדדֵּל פִּי נִנְדְרָא כִיָּיאלוֹ וּדָאר אְזְזְּמָאן עַלִיָּיא,וּבִית קוֹדֶשׁ לְעָאלִי

מַרְאֵה דְּמוּתִי הִשְׁתַּנָּה, הַזְּמַן עָלִי סוֹבֵב, וּבֵית מִקְדָּשׁ הָדָרִי

 

סָאר כָאֵלִי ווָאנָא מְזָּלַי, מְסָּא מְכָאנִי אוֹמָאלִי

לְעִיֵּי חֳורָבוֹת הָיָה וַאֲנִי גּוֹלֶה, אֲבְדָה אַדְמָתִי נִבְזַז אוֹצָרִי

 

מָאתּוֹ חְבָּאבִי מְעָא אַהְלִי קְלְבִי בְּלְהְמוּם נְדְבֵּבר

נִטְבְחוּ אֲהוּבִי עִם קְרוֹבִי, וְלִבִּי בְּעוֹגְמוֹת מְרוֹרִי

 

כְרְזוֹ ווּנְדְרוֹ יָיא כוָּואנִי, סְקְסִיוְו אַס דָאז פִּי דְּדוֹנִיָיא

צְאוּ וְהִבִּיטוּ, אֲחִי, וְשָׁאֲלוּ מָה נִתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם

 

סִי חְדְּד מָא דָאקּ נִירָאנִי, וּהֻוָוא פְהָאד שְׁוְויָּא

אִישׁ לֹא טַעַם אֵשׁ שֶׁרִיפְתִּי, וְכָּמוֹנִי זוֹהַר אוּרִי הוּעַם

 

וּבָאס נְנְסָא אָנָּא גְּ'בָּנִי, יִעְדְרְנִי פְהָאד אֵרְרְזִיָא

וְאֵיכָה אֶשְׁכַּח אֲנִי חֶרְפָּתִי, וְיָבִין תִּקְוָותִי וְגָודְלָם

 

נָאר הָאד לְהְמּמ כֻּוואַתְנִי, חְתְתָּא לְלִּי תְצְוְוטוּ מְצָּארְנִי

רִשְׁפֵּי הַצָּרָה הַזֹּאת צְרָבַנִי, עַד שֶׁאָוכְלוֹ מְעִי

 

תְּהְרְרָאת בְּדְמְעָא עִינִי, וּסְעְדִי כְּחָאל כִּיף לְחְבְר

נִשְׁחֲקָה בְּדִמְעָה עֵינִי, וְאוֹשְׁרִי הֻושְׁחַר כְּמוֹ דְּיוֹ בְּלִי דַּי

 

יָיא חַצְרָא מִן חִין כּוּנְנָא, פִּי עְבָאַדְת אַלְלָאָהּ מְסְגגְמִין

חָלְפוּ הַזְּמַנִּים כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל מְאוֹד יְשָׁרִים

 

כָּאן נֻאוְור אֵלֵלָּאהּ עְלִינָא ווּקְלוּבְנָא בִּיהּ מְסְתָאמְנִין

הֲדַר הַשְּׁכִינָה נָחוּ עָלֵינוּ, וּבוֹ לִבּוֹתֵינוּ בְּטוּחִים

 

לָאְרְד תְּרְעְעְדַת מְנְנָא, וְּחְתתָּא עְלָּא לוּמָאם חָאכְמִּין

רָעֲדָה הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ, וְאַף עַל אוֹמִים הָיִינוּ לַמּוֹשְׁלִים

 

וּלְיוֹם נְחְכְמְנָא עְלָּא דְנוּבְנָא, לְעְבִיד סָארוֹ יִחְכְּמוּ פִינָא

וְהַיּוֹם נִשְׁלַטְנוּ מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ, וּכְבָר עֲבָדִים רוֹדִים בָּנוּ

 

יִיתְמַלְלְג'וּ עְלִינָא ווִיעָאיְירוּ זְמִיעְנָא

יִתְלוֹצְצוּ עָלֵינוּ וְיָבוּזוּ לִקְהָלֵנוּ הַהוֹלְלִים

 

חְתְתָּא לְלִי מְרָארְרְת חִיָּיאתֶנְּא, מִן כְּתְרְת לְמוּת וּלְקְבְר

חַיֵּינוּ הָפְכוּ לְרוֹשׁ וּמְרוֹרִים, וּמָה רַבּוֹ קִבְרוֹת חֲלָלִים

 

הְמוּם כְּתָאר לִינָא עְמְלוּ, ווסְקָאוְונָא כָּאס דְדופְלָא

תּוּגוֹת רַבּוֹת גָּרְמוּ לָנוּ, וְהִשְׁקוּנוּ כּוֹס תַּרְעֵלָה

 

כּוֹל יוֹם כָּא יִקולוֹ לִינָא, כְרְזוֹ יָיא סְסְלְעָא דְּלִילָא

כָּל יוֹם שָׁאֲגוּ לְעֶבְרֵנוּ, צְאוּ מִזֶּה כְּמוֹ סְחוֹרָה זוֹלָה

 

ווּעְלָא אוְזְהְנָא כָּא יִדְפְלוּ, בְּזְמִיע כּוֹל מָאהִי חְסְלָא

עַל פָּנֵינוּ בְּחֻוצְפָּה יָרְקוּ, בְּכָל מָקוֹם וּפִינָּה אֻומְלָלָה

 

אַללִי יִחְבבוּ מְנְנָא יִקְתְלוֹ ווּלּלִי חְבבוּ יְסְנְסְלוֹ

אֲשֶׁר לַהוֹרֵג הָרְגוּ, וַאֲשֶׁר לַאֲזִיקִּים כָּבְלוּ

 

ווּללִּי חְבְבוּ יִכְבבלוּ

וַאֲשֶׁר חֶפְצוֹ, בְּשַׁרְשֶׁרֶת קָשְׁרוּ וְלֹא חָמְלוּ

 

ווּזְמִיעַ לִיהוּדִי יִנְעְלוּ, יְזִיבוּהּ יְרְפַד לְעְבָּאר

וְכָל יְהוּדִי גִּידְּפוּ וְלִנְשִׂיאַת מַשָּׂאוֹת הוֹבִילוּ

 

צְצְנְנְתּוֹ אַהֵל קְצְיַיתְנָא, מִייְּלוֹ אוֹדְנִיכּוּם שְׁמְעוּ

הַקְשִׁיבוּ אַנְשֵׁי יוֹדְעֵי עֲלִילָתֵנוּ, הִטּוּ אָוזְנֵיכֶם וְשִׁימְּעוּ

 

אַמָא קָאסָאוְו אזֹדְוֹדְנָא, ווָאמָא מִן אְהְמוֹם הוּמָא סְבְעוּ

מָה סָבְלוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְכַמָּה נְהִי וְצַעַר שָׂבְעוּ

 

ווָאמָא רְפְדוּ מֵן גְ'בִינָא, ווָאמָא נִכְלְעוּ ווָאמָא בְּזְעוּ

לַעַז בּוּז וְחֶרְפָּה סָפְגוּ, עַד כַּמָּה פַחַדּוּ, נֶחְרְדוּ וְלֹא עָנוּ

 

חִין כְּתְרוֹ דנוּבָאתְנָא וּזָא לְעְדוֹ לִבְּלָאדְנָא

כַּאֲשֶׁר נִתְרַבּוּ פְּשָׁעֵינוּ וְהִגִּיעַ הַצּוֹרֵר לְאַרְצֵנוּ

 

בְּלָא רְחְמָא ווּבְלָא מְחְננָא

בְּלֹא רַחֲמִים וּבְלֹא חֶמְלָה לְכַלּוֹתֵנוּ

 

מָא זְבְרוֹ חְתתָּא מְעָאוונָא, לָא סְנִידָא ווָאלָא מְדְבְבָאר

לֹא מָצָאנוּ שׁוּם עֶזְרָה, וְלֹא סוֹמֵךְ בְּמַר קוֹלֵנוּ

 

 

עְמְדָא מָא קָאסָא קְלְבְהוּם, וּמָא חְמְלוּ ווָאמָא צְבְרוּ

אַוִּיהָ מָה טַרַחַ לִּבָם, מָה נָשְׂאוּ וּמָה סָבְלוּ וְעַייְּפוּ

 

חִין זָאוו גָ'אְיְירִין עְלִיהוּם, כִּיף טִיּוּר סְסְמָא יְטִירוֹ

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הֵצִיפוּ אוֹתָם, כְּלַהֲקוֹת עוֹף שָׂמִים עָפוּ

 

כִּיף אֵנְנְחָל דָּארוֹ בִּיהוּם, ווּעְלָא בְלְדָאנְהוֹם חְסְרוּ

כְּמוֹ נְחִילֵי דְּבוֹרִים סוֹבְבִים, וַעֲרֵיהֶם בְּטַבַּעַת הִקִּיפוּ

 

סָאיַין רְדְד רְבְבִּי עְלְיהוּם, דְּכְלוֹ לְעְדְיְיָאן לְבְלָאדְהוֹם

כָּךְ גָּזַר הָאֵל עֲלֵיהֶם, וְחָדְרוּ הַצּוֹרְרִים לְאַרְצָם

 

פִּיסָאע טָאחְת יִיַאמְהוּם, בְּסִיּוּף מְסְלוּלָא פִידִיהוּם

מַהֵר נָפַל כּוֹכַב תִּפְאַרְתָּם, וְחֶרֶב הָאוֹיֵב שְׁלוּפָה בְּיָדָם

 

כֵּל ווָאחֵד וְסָאיְין אִזְבָּר

כָּל אֶחָד אֵיךְ נִמְצוּ, וּלְאָן נֶעֱלַם

 

יוֹם כָּאנוּ פְדִיכּ לְחוֹסְרָא, ווּתְקֻווָא זְזוּעְ עְלִיהוּם

בַּיּוֹם בּוֹ נִקְלְעוּ לְמַכְאוֹבָם, וְהָרָעָב עֲלֵיהֶם הִתְעַצֵּם, לְמִגְּרָם

 

חְתתָּא טְבְכוֹ אְנְנְסָא פְלְקְדְרָא, דְבְחו אוּלָאדְהוּם ווּכְּלוּהוּם

נְשׁוֹתֵיהֶם בַּסִּירִים בִּישְּׁלוּ, טָבְחוּ בְּנֵיהֶם וְאָכְלוּ בְּשָׂרָם

 

מָאתּוֹ מִנְנְהוֹם לְכְתְרָא, גִ'יר אֵזזוּע ווּחדוּ פְּננָאהוּם

מֵתוּ וְנֶהֶרְגוּ אֵין סְפוֹר, וְהָרָעָב לְבַדּוֹ הַדְבִּירָם

 

ווּמָאתוּ סְעְרָא בְּסְעְרָא, בְּמוֹת זְזּוּע לְמָארְרָא

הַכְרִיעָם מוֹתָם טִיפִּין טִיפִּין, תְּשׁוּשִׁים נָפְלוּ בָּרָעָב הַמַּר

 

ווּקְתְל בְּסִסיף מוּת ווָאעְרָא, ווּלְעְדוּ וּוָאֲקֵף בּררָא

הָרַג הַחֶרֶב הוּא מָוֶות אִיּוּם, וְהָאוֹיֵב עוֹמֵד וְצַר

 

גָּאלְס בְּססִיף כָּא יְהְבבַר

יוֹשֵׁב בְּזַעַם, וְזוֹמֵם עַל הֶעָם הַנִּבְחָר

 

רָאוו אוּלָאדְהוּם ווּבְנָאתְהוֹם, בְּכְּתַרְת אֵזזוּע יִיתְגָאשָׁאוו

רָאוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתָם, מֵרוֹב רָעָב תַּמּוּ לִגְווֹעַ

 

כָּא יִיתְבָאכָּאוו קְּדדָאמְהוּם, מָא קְּדְרוּסִי יִיתֵמְססַּאוו

בִּבְכִי תַּמְרוּרִים לִפְנֵיהֶם, לֹא יָכְלוּ לָקוּם ןְלִפְסוֹעַ

 

מָא צָאבּוּ מָא יִיעְטְיוו לִיהוֹם, לָא יִפְטְרוּ ווַאלָא ייִתְעְססָאוו

לֹא מָצְאוּ מָה יִתְּנוּ לָהֶם, לֹא אוּכַל בְּיוֹם וְלֹא סְעוּדָה לָשֶׁבֶת

 

רָאוו סְללָא יִקְדְּרוּ פיִהוּם, כָּא יִיבִּייָאדוּ עִינִיהוֹם

לֹא יָכְלוּ לְהוֹסִיף הִבִּיט בִּפְנֵיהֶם, כִּי הִלְבִּינוּ עֵינֵיהֶם

 

כָּא יִיתתְנְפָאכוֹ כְּרוֹסְהוּם, בְּלְזזוּע נְסְחְקוֹ רוֹוָאחְהוֹם

בָּטְנֵיהֶם כַּנֹּאד הִתְנַפְּחוּ, מִתַּחְלוּאִי הָרָעָב נָפְחוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם

 

עְמְדָא מָא רָאוו מֵן עְתְבָאר

אַוִּיהָ, כִּי מִמְּאוֹד כְּבֵדוֹ מוֹרְאוֹתֵיהֶם

 

מְנָאְיִין זָאוּו ווּלְחְקוּ, לְמְדִינַת סְלָאם לְעְדְייָאן

כַּאֲשֶׁר הַתּוֹקְפִים בָּאוּ הִגִּיעוּ, לָאָרֶץ הַשָּׁלוֹם פָּרְצוּ וְעָלוּ

 

וּמָא חְנּנוּ ווָאלָא סְפְקוּ, לָא מֵן אֵנְנסָא ווָאלָא מֵן אְצְבִּיּיָאן

לֹא חָנֵּנוּ וְלֹא חָמְלוּ, עַל נָשִׁים וְעַל טַף לֹא רִיחֲמוּ וְלֹא חָמְלוּ

 

כְּבָאר לְקְיְיָאד נְדְקּוֹ, רְבְטְהוֹם מְתֵּלַ זְדִיִיָאן

גְּדוֹלֵי הַנְּשִׂיאִים בִּלְשׁוֹנָם הִבִּיעוּ, וְאוֹתָם כִּתְיָישִׁים כָּבְלוּ

 

סִי מְנְנְהוֹם בְּססִיף סְקַקוֹ, וְסִי מֵנְנהוֹם פְלְכְסְבָא עְלְלקּוֹ

רַבִּים מַצְּהֵם בְּחֶרֶב בִּיקְעוֹ, וְרַבִּים בְּעַמּוּד הַקָּלוֹן נִתְלוּ

 

וּסִי בּננִּירָאן חְרְקוּ, וּסִי בְּלְזוּע מָא יְסְתַקוֹ

בִּלְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ רַבִּים שָׂרְפוּ, וְרַבִּים בָּרָעָב נִסְפּוּ וְכֻלּוֹ

 

וּסִי בְּקְלַבְהוּם כָּא יִינְזְבַר

וְרַבִּים בַּלְּבָבוֹת תְּשׁוּשִׁים נָפְלוּ

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן למקדש-קינה על חורבן בית המקדש

קול השופר ממרוקו את הכותל

רבי דוד הכהן סקלי

שנת תרנ״ז (1897), העיר תלמסאן שבאלג׳יר, השוכנת על צוקי ההרים בסמוך למרוקו. אל העיר הזאת הגיעו מעת לעת מחכמי מרוקו להתגורר שם, כדי ללמד תורה ולהיות רבם ומורם הרוחני של הקהילה היהודית. קהילה עתיקת יומין שנוסדה כבר מימי הגאונים ושמעה יצא בכל ערי צפון אפריקה. כך לדוגמה הגיע רבי יוסף משאש זצ׳׳ל, שנבחר לכהן כרבה הראשי של תלמסאן בשנת תרפ׳׳ד (1924), תפקיד בו כיהן 17 שנה.

כך גם רבי דוד הכהן סקלי, שנולד בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, בשנת תרנ״ז(1896) העתיק את מקום מגוריו עם בני משפחתו לעיר תלמסאן, שם לימד תורה ברבים יחד עם רב הקהילה רבי חיים בלייח.

אלא שבעת ההיא, שלהי המאה ה־19, הייתה העיר נתונה לשליטתם של כת מוסלמית קנאית, שחבריה הטילו את חתתם על כל תושבי ערי הסביבה ויזמו מעת לעת מרידות מזויינות נגד השלטונות. ברבות הזמן הפכה תלמסאן למרכז העולמי ללימודי האסלאם, כשקיצוניים מכל רחבי האזור נהרו אליה, מה שהגביר את המתיחות ופחדם של התושבים. גם הקהילה היהודית לא נפקד מקומה, כשבכל הזדמנות היו המוסלמים מפנים את רגשי הקנאות שלהם כלפי היהודים, וההתנכלויות נגד הקהילה וחכמיה רק הלכו והחריפו עם הזמן.

חכמי הקהילה רבי חיים בלייח ורבי דוד הכהן סקלי, לא יכלו עוד לשאת את צער הקהילה על הפרעות, ולנוכח ההסתה וההתנכלויות ליהודים, החליטו להיפגש עם ראשי הקהילה המוסלמית כדי להנמיך את גובה הלהבות, ולנסות להנמיך את המתיחות השוררת בין הקהילות. לשם כך החליט רבי חיים בלייח יחד עם רבי דוד הכהן סקלי, לארגן מפגש פיוס עם ראשי הקנאים ביום שישי בשעה שתסתיים התפילה במסגדים בצהרי היום. היה זה יום שישי, כ״ו באייר תרנ״ז (28 במאי 1897).

רבי חיים בלייח בן ה־61 ורבי דוד הכהן סקלי בן ה־36, גדולי עולם שתורתם וחסידותם נודעו בשערים לא רק בצפון אפריקה אלא אף בארץ ישראל, מלווים בראשי ונכבדי הקהילה ויהודים רבים, ניגשו אל ההמון המוסת בכניסה למסגד המרכזי שבעיר, בסיום תפילתם. המוסלמים שהבחינו בשני החכמים היהודיים, חשבו בליבם כי עתה ישמעו מהם דברי חנופה ושבח על דת האסלאם, כדי שהם יסכימו לזכות אותם במידה קלה של חמלה.

הנוכחים המוסלמים באותו מעמד נעמדו דרוכים לשמוע את מוצא פיהם.

אלא שאז, בהפתעה מוחלטת, במקום דברי חנופה ופיוס החלו בנאום משולהב לצעוק דברי תוכחה וזעקה אל עבר הקהל, תוך שהם מעוררים מהומה רבתית בקרב כל הנוכחים. ״אתם חושבים כי ירושלים שייכת לכם?״

קראו החכמים לעברם – ״הוו יודעים כי בעוד שבעים שנה כעת חיה, ירושלים תשוב להיות בידיים יהודיות תחת שלטון ישראל".

הן המוסלמים והן היהודים שנכחו באותו מעמד, הוכו בתדהמה ולשונם נעתקה מפיהם. מעולם לא ציפו לתגובה כה חריפה ומתריסה מצד חכמי הקהילה הנכבדים. אולם הפתעתם גברה כשרבי דוד הכהן סקלי הוציא מחיקו שופר, תקע תקיעה אחת ארוכה שהרעידה את כלל הנוכחים, תוך שהוא שב על דבריו כי בעוד שבעים שנה ירושלים תחזור לידיים יהודיות.

אומץ ליבם ותעוזתם של שני הרבנים אשר ניצבו ללא מורא אל מול ההמון המוסת, עורר אצל המוסלמים מעט רגשות של יראת כבוד, והפרעות ביהודים שקטו מעט לאחר אותו מעשה.

לימים, עזב רבי דוד הכהן סקלי את תלמסאן, והעתיק את מקום מושבו לעיר אוראן, תוך שהוא נוטל עמו את השופר. באוראן כיהן כרב ובהמשך כראש אב בית הדין כחמישים שנה, עד יום כ"ד אייר תש״ט (23 במאי 1949). ביום זה כינס את כל בני קהילתו בביתו, ביקש מרעייתו ליטול לו את ידיו, עטף עצמו בתכריכים ודיבר דברי פרידה מאוהביו ובני משפחתו. בתום דבריו עלה על מיטתו וקרא קריאת שמע בקדושה ובטהרה וכוונה עצומה, וכך השיב את נשמתו לבוראו, כשהוא בן 87.

מספר שנים קודם פטירתו, כשחתנו רבי דוד אבן כליפא, תלמידו ונאמן ביתו, נתמנה לראש אב בית הדין בעיר מולדתו עין תמושנט בשנת תרצ״ב (1932), יחד עם עמיתו רבי מסעוד הכהן ־ תלמידו של רבי יעקב אביחצירא, מסר לו רבי דוד הכהן סקלי את השופר כאות הוקרה.

רבי דוד אבן כליפא, תלמיד חכם מובהק, צפה כי יום קיבוץ הגלויות קרב ובא, במסגרתו יעלו יהודים מכל העולם אל ארץ ישראל, אליה נשאו עיניהם במשך אלפיים שנות גלות. לצורך כך נטל חלק במפגשי ההסתדרות הציונית, ומעת לעת הגיע לביקור בארץ הקודש, עוד לפני קום המדינה, תוך שהוא נושא עמו את השופר בכל ביקור. ואז, באחת מנסיעותיו נפגש רבי דוד אבן כליפא עם ידידו משכבר הימים רבי אליהו פרדס, רבה של ירושלים, אשר מדי שנה נהג לנסוע במהלך חודש ניסן לביקור בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, ובביקורו באוראן התארח אצל רבי דוד אבן כליפא וכך הכירו.

באותו מפגש הוזמן גם הרב שלמה גורן, שכיהן בעת ההיא כרבה הראשי של צה׳׳ל. בתום הפגישה, שח רבי דוד אבן כליפא באוזנו של הרב גורן את מעשה השופר, אותו שופר שקיבל מחמיו רבי דוד הכהן סקלי שתקע בו אל מול ההמון המוסלמי תוך שהוא קורא לעברם כי בעוד שבעים שנה כעת חיה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. בסיום פגישתם, החליט רבי דוד אבן כליפא להפקיד את השופר בידיו של הרב גורן, באומרו כי אצלו המקום הראוי ביותר לשמור שופר זה.

הרב שלמה גורן התרגש מאוד מהמתנה המיוחדת, והשיב לרבי דוד אבן כליפא כי ימסור את השופר לחמיו ׳הרב הנזיר׳, שגם הוא נקרא דוד הכהן, וגם הוא מתנהג בחסידות ובקדושה עצומה כרבי דוד הכהן סקלי. הרב הנזיר, אביו של הרב שאר ישוב הכהן זצ׳׳ל – רבה של חיפה, וחמיו של הרב גורן, היה עד לנפילתה של העיר העתיקה לידיהם של הירדנים במלחמת העצמאות מיד עם קום המדינה, ובצערו הרב קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ובין היתר שלא יצא מביתו עד היום בו ישחררו את ירושלים והעיר העתיקה תשוב לידיים יהודיות. לכך סבר הרב גורן כי אין מקום נאה וראוי יותר להפקיד את השופר מאשר בבית חמיו, כשתקוותו וכמיהתו הגדולה של חמיו לירושלים מזכירה במעט את כמיהתו של רבי דוד הכהן סקל^י שירושלים תשוב לעם ישראל שכה התגעגע וחלם עליה.

רבי דוד הכהן סקלי

1949-1862

נולד בשנת תרכ״ב (1862) בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, לרבי משה ורחל. למד אצל רבי אברהם בן סוסאן. בשנת תרנ״ו(1896) עבר לתלמסאן, שם לימד תורה יחד עם רב העיר רבי חיים בלייח. בשנת תר״ם (1900) ביקר בעיר אוראן, והחל ללמד בישיבתו של רבי אברהם חסן. בשנת תרע״ג (1913) נתמנה לדיין, לצדו של רבי מיכאל בן סעיד, ומאוחר יותר נתמנה לראש אב בית הדין.

עסק רבות במשפט העברי ובפסיקת הלכה, ועמד בקשר הדוק עם רבני ארץ ישראל וצפון אפריקה. בין ספריו: שו״ת ’קרית חנה דוד’ שני חלקים, ׳לך דוד’ על התורה, ועוד. תלמידו וחתנו הוא רבי דוד בן כליפא, בעל ספר ׳דרכי דוד’. נפטר ביום כ״ד באייר תשייט (23 במאי 1949) ונקבר בעיר אוראן.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה

בנקודת זמן זה נעצור ונשוב אל רבי דוד הכהן סקלי, ונתבונן במעט אודות כמיהתו העצומה לירושלים, והנבואה שנזרקה בו.

כשהגיע זמנו של יעקב אבינו, קיבץ את בניו סביב למיטתו, וכה נאמר (בראשית מט, א):  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.אלא שאז רק בירך יעקב את כל אחד מבניו, ולא גילה דבר באזניהם את אשר יקרה באחרית הימים. חכמינו ז״ל מבארים, שלכן אותה פרשה – פרשת ויחי – סתומה, כלומר שבתורה אינה מתחילה בפיסקה נפרדת אלא ממשיכה את הפיסקה של הפרשה שקדמה לה, בשונה משאר פרשיות שבתורה, רמז לכך שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ ונסתם ממנו(בראשית רבה צו, א).

רבי דוד הכהן סקלי בספרו ׳לך דוד׳ על התורה(עט׳ עד), תחת הכותרת ’יפיח לקץ’, הביא דרשה שכתב ביום שני ג׳ בשבט תרצ״ה (7 בינואר 1935) על פרשת ויחי. בדרשתו כתב, כי המילים ׳ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ׳ שאמר יעקב לבניו, בהם עצמם נרמז הקץ. הוא מאריך בחשבון ארוך ומפולפל, תוך שהוא מוסיף ומפרש פסוקים מספר דניאל, ומסיק כי הגאולה עתידה לבוא בשנת תשכ׳׳ח (1967)! בדבריו כתב כי ״אז יגיע הימים שיש לנו חפץ… הוא זמן גאולת עולם״.

בשנת תשכ״ז, כזכור, פרצה מלחמת ששת הימים, בה זכה עם ישראל לשוב אל המקומות הקדושים ולירושלים עיר הקודש. רבי דוד הכהן סקלי צפה זאת למעלה משלשים שנה קודם לכן, עוד קודם קום המדינה ושיבת ישראל לארצו, שכן רבי דוד הכהן נפטר בשנת תש״ט (1949) – שנה בלבד לאחר קום המדינה, וכבר אז צפה כי בשנת תשכ״ח ירושלים כבר תהיה בידם של עם ישראל. וכך גם דבריו שנשא אי שם ביום כ״ו באייר תרנ״ז בפני ההמון המוסלמי, כי בעוד שבעים שנה תשוב ירושלים לידיים יהודיות, נתקיימו במלואם. בדיוק שבעים שנה לאחר מכן, ביום כ׳׳ח באייר תשכ׳׳ז, נערך הקרב על ירושלים, כשבסיומו זכינו לשוב ולחונן את עפרה של ירושלים.

כך גם רבי עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של פתח תקווה, שנפטר שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים, כתב בספרו ’נתיבי עם – דרשות׳(עמי 71) על רבי דוד הכהן סקלי, כי הוא ׳דקדק החשבון של עידן ועידנים ופלג עידן [שנזכר בספר דניאל], ומצא שהוא בשנת תשכ״ח׳. בהמשך מציין רבי עמרם אבורביע כי הכוונה היא ׳לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים׳. את דבריו אלו נשא בדרשת שבת הגדול בשנת תשכ׳׳ד (1964) בפתח תקווה, שלש שנים קודם מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים.

גדולתם, מעלתם וחכמתם של חכמי המערב משובבת לב.

עוצמתו של סיפורנו נובעת ממקומה של מלחמת ששת הימים והאירועים הקשורים בה בתולדות עם ישראל. לכך, לטובת אותם שלא חוו את גודל השעה, נקדים ונביא סקירה היסטורית של התקופה ההיא.

חודש אייר תשכ׳׳ז (מאי 1967). ביום ה׳ באייר (15 במאי) מדינת ישראל חוגגת את יום עצמאותה ה־19 במצעד צבאי. ובאותו היום, נערך מצעד מסוג אחר בחוצות קהיר שבמצרים. לא מצעד לצורכי חגיגה, אלא מצעד של רבבות חיילים שהועברו ממצרים למדבר סיני, תוך שהם צולחים את תעלת סואץ, והוצבו כעבור ימים אחדים לאורך הגבול עם ישראל. על פעולת ההתגרות ניצח גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים.

למחרת יום העצמאות, שלח הרמטכ״ל המצרי מברק אל מפקד כוחות האו׳׳ם בישראל, ודרש ממנו להוציא את חייליו מן העמדות שבגבול בין מצרים לישראל כדי שלא יפגעו במקרה של מלחמה. מפקד כוחות האו׳׳ם התייעץ עם מזכ״ל האו״ם או־טנט. הלה מיהר לטוס למצרים כדי לרסן את הרודן המטורף, אבל לבסוף נכנע לו והוציא את כוחות האו׳׳ם מכל עמדות יגבול וגם משארם א־שייח, אף כי ידע שבכך הוא מסכן את השייט החופשי שעליו התחייבו המעצמות לשמור.

מדינת ישראל לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים בשעה שכוחות צבא מצרים התייצבו לאורך הגבול ואיימו על עצם קיומה. בליל שבת פרשת בהר, ט׳ באייר תשכ״ז(19 במאי 1967), החל גיוס חלקי של כוחות המילואים. צווי קריאה לשעת חירום הגיעו לבתים רבים בלילה זה, ואלפי חיילי מילואים עזבו את ביתם החם של ליל שבת קודש, פשטו בגדי שבת ולבשו מדי קרב, ויצאו למקומות הריכוז, חרדים ופוחדים לקראת הבאות.

לא עברו 24 שעות – והנגב ושאר מקומות ההיערכות בארץ, הפכו למקומות תוססים מהמוני חיילים אחוזי ציפייה ותוהים: מה ילד יום. זו הייתה השאלה האחת שניסרה בחלל המדינה כולה בימי הציפייה הרבים שבאו אחר הכול פרפרו בין אימת המלחמה ותקוות השלום. ימים קשים מאוד היו אותם ימים למגויסים בחזית ולעם כולו בעורף.

בימי הכוננות הראשונים עדיין הישלו רבים את עצמם כי זהו מצב חרום שידענו רבים כמוהו במשך כל שנות קיום המדינה, וכי המתח יפוג במהרו והכל יבוא על מקומו בשלום. אשליות ותקוות אלו התנפצו במהרה כאשו הודיעה מצרים ביום שני בשבוע, י׳׳ב אייר תשכ״ז(22 במאי 1967), שמיצר טיראן יהיו מעתה סגורים בפני ספנות ישראלית. באותו יום סייר נאצר בין יחידותיו בסיני, הוא סיים את ביקורו בעמדה קדמית של חיל האוויר המצרי ביביר גפגפה; שם הכריז כי משמעות תפיסת שארם א־שייח היא המחשת ריבונותו על מפרץ עקבה. "אם היהודים מאיימים במלחמה, אני אומר להם: אהלן ווסהלאן – אנו מוכנים למלחמה!".

ובינתיים, ישראל שלא ששה עלי קרב, ביקשה למצוא פתרון בדרכים דיפלומטיות. על כן פנתה למדינות העולם: צרפת, אנגליה וארצות הברית. שר החוץ דאז, אבא אבן, כיתת את רגליו ממדינה למדינה. ראשי מדינות המערב דנו והתייעצו, הבטיחו הבטחות מעורפלות ודרשו מישראל סבלנות ומתינות, אך לפעול לא היו מוכנים. דובר על שיגור שייטת של ארה״ב ואנגלייה אשר תוביל אוניה ישראלית דרך מיצרי טיראן לאילת; דובר על התערבות הצי השישי לטובת ישראל. דובר, דובר ודובר – ומאומה לא נעשה. אף מדינה לא הייתה מוכנה להתחייב לפעול באורח מעשי למען המדינה, אף מדינה לא הייתה מוכנה להקריב את האינטרסים הפרטיים שלה בשביל קיומנו. ושוב כתמיד, נוכחנו לדעת כי אין על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

חיי היום יום בארץ כמעט שותקו. מפעלים רבים נסגרו, התבואה הבשלה בשדות לא נקצרה, ורק במפעלים חיוניים המשיכו לעבוד. בבתי הכנסת ובבתי המדרש לא פסק קול התורה יומם ולילה, ונאמרו תהילים ללא הפוגה, כשכל העם כולו, היודעים להתפלל ושאינם יודעים, קראו כולם – מי בפיו ומי בליבו: "ממעמקים קראתיך ה', ענני במרחב י־ה״.

ביום שלישי בשבוע, כ׳ אייר תשכ׳׳ז (30 במאי 1967), חל מפנה דרמטי במצב. חוסיין מלך ירדן טס באופן בלתי צפוי למצרים, כדי להיפגש עם נאצר ולחתום אתו על ברית צבאית. במשך שנים רבות נהנה היישוב היהודי בארץ מהרגשת ביטחון מסוימת, בגלל המריבות הבלתי פוסקות בין מדינות ערב. בחודשים האחרונים תקפו נאצר וחוסיין זה את זה בביטויים חריפים ומעליבים, והיה ברור שנאצר הוא אויבו הגדול של חוסיין. אך גדול כוחה של שנאת ישראל, שהיא שוברת מחיצות ומלכדת אויבים; ושני המושלים, חוסיין ונאצר נפגשו בשדה התעופה בקהיר, וכעבור שעות מועטות נחתם ביניהם הסכם הגנה, והפיקוד על כל הצבא הירדני נמסר בפועל לידי מפקד מצרי. מעתה היו חיילי מצרים לא רק מעבר לגבול הדרומי של ישראל, אלא גם בגבול המזרחי של ישראל, ובקרבתו היו מצויים רוב היישובים היהודיים, כך שבקלות אפשר היה להתקיף אותם בכלי נשק כבדים ובינוניים מגבול מסוכן זה. תחושת הסכנה בישראל, שגבלה בתחושת ׳שואה׳, הפכה מיום ליום ממשית יותר.

ברגע האחרון קפצה גם עירק על עגלה זו והסכימה לשלוח צבא לתוך שטח ירדן. ברור היה, שגם סוריה לא תעמוד הפעם מנגד, למרות היותה מסוכסכת גם היא עם ירדן.

העם היושב בציון דרש מן הממשלה מעשים, ולא רצה להסתפק בהצהרות ובדיונים. משהלך המצב והחמיר ושום מוצא לא נראה לעין, גברו הטרוניות. בציבור נשמעו טענות כי הממשלה החמיצה הזדמנויות טובות להתחיל בפעולה צבאית. העם דרש שהממשלה ונציגי המפלגות בכנסת יגלו אותו חוש אחריות שגילו כל שדרות העם, ויקימו ממשלה לאומית מאוחדת. המפלגות הדתיות התאחדו ודרשו להכניס את נציגי האופוזיציה לממשלה. עד שנאותה מפלגת השלטון להכניס לתוך הממשלה נציגים ממפלגות האופוזיציה, ולמנות את משה דיין – ממנהיגי מפלגת רפ״י – לשר הביטחון. למשה דיין היה ניסיון קרבי עשיר, הוא היה מפקד בקרבות רבים במלחמת העצמאות, וכיהן כראש המטה הכללי במלחמת סיני.

בימים טרופים אלה, גאה גל ההתנדבות בארץ ומחוצה לה. גילויי ההתנדבות המופלאים של יהודים בארץ ובתפוצות, שתרמו מהונם ומאונם למען המאמץ המלחמתי, הוכיחו, מה עצומים הם כוחות הנפש האצורים בלב כל ־יהודי באשר הוא. רבים מיהרו למס הכנסה לשלם מקדמות. יהודים בחוץ לארץ הזדרזו לתרום מכספם למעלה מיכולתם למען המדינה.

בני ישיבות שלא נקראו להתגייס, התנדבו לכל פעולה שנדרשה, ועמדו בתורים ארוכים בבתי החולים כדי לתרום דם לחיילים פצועים. שולחנות עמוסי סירים ותבשילים הציעו אוכל ושתייה לחיילים שבדרכים, וחבילות עמוסות מזון נשלחו לאלה שבחזית. העם כולו היה צבא – צבא יהודי מאין כמוהו, שיצא להגן על חייו, הארץ כולה הייתה חזית.

ומאידך, הגברים ברובם הגדול התגייסו לצה״ל, וכך גם אוטובוסים רבים של אגד שנדרשו להסעתם. נשים מילאו את מקומם של הגברים במפעלים שעוד נותרו פתוחים. בעת ההיא שהזמן עמד מלכת, הורתה הרבנות הצבאית לעקור פרדסים בשרון, כדי להכשיר 50,000 קברים לחללים.

הפחד היה מוחשי, כשנאצר עמד והכריז השכם והערב על רצונו להשמיד את היישוב היהודי בארץ. לרשותו עמדו כלי מלחמה חדישים ביותר בכמויות עצומות: למעלה מאלף טנקים, כחמש מאות מטוסים ומפציצים כבדים. וצבא גדול המבוצר בעמדות מוקפות קירות עבים של ברזל ובטון.

ביום ראשון בלילה, אור ליום שני כ׳׳ו אייר, הלכו הטייסים של חיל האוויר המצרי לנשפים או נשלחו לחופשה, ורק בשעה 4:00 לפנות בוקר חזרו לבסיסיהם. בשעה זו פרצה מלחמת ששת הימים

בבוקרו של יום שני בשבוע, כ״ו באייר תשכ״ז(5 ביוני 1967), פרצה המערכה המופלאה. להקות של חיל האוויר הישראלי יצאו לעבר שדות התעופה של מצרים. בשעה 7:45 בדיוק, היו מעל לשדות התעופה המצרים הפזורים על פני המדינה, מאל עריש שבמדבר סיני, עד לקהיר שבמרכז מצרים, ועד ללוקסור בגבול סודאן המרוחק מאות קילומטרים מגבול ישראל. בבת אחת התקיפו את המטוסים המצרים שהיו מוכנים על מסילות ההמראה כדי לצאת להתקפה נגד ארצנו, והשמידו כבר בהתקפה ראשונה עשרות מטוסים על קברניטיהם. לא עברה שעה, ושוב הופיעו מטוסינו והצליפו במטוסי האויב שנותרו, נכנסו לקרב עם אלו שהספיקו להתרומם, והרסו את מתקני שדות התעופה ובעיקר את מסילות ההמראה, כדי למנוע כל שימוש בהם. נאצר, נדהם ממפלתו, פנה לרוסים וביקשם לשלוח לו מטוסים נוספים, אך הללו לא יכלו להיענות לבקשתו, גם לו רצו, מכיוון שלמצרים כבר לא היו שדות תעופה כשירים לשימוש.

תוך 175 דקות, מהשעה 7:45 עד 10:40, הושמד כמעט כל חיל האוויר המצרי, וכל שדות התעופה שלו נחרבו. העולם כולו עמד משתאה: כיצד אפשר היה להשמיד תוך 175 דקות כוח עצום כזה של חיל האוויר המצרי, לפני שהמצרים הספיקו לנקוף אצבע?!

במשך כל היום הראשון לקרב, המשיכו טייסנו להפציץ את שדות התעופה של האויב, של המצרים ושל שאר מדינות ערב, שהצטרפו למלחמה במשך היום, בלא שידעו כי גורל המלחמה הוכרע כבר בשעות הראשונות של המערכה. החל מיום שלישי בשבוע, היום השני לקרב, התפנו מטוסינו כדי להתערב בהיקף הולך וגדל בקרבות הקרקע העזים, שהתחוללו בכל החזיתות. ביום זה הסתערו חיילי ישראל על מוצבי המצרים במדבר סיני, תוך שהם כובשים את מדבר סיני ושארם א־שייח.

ובירושלים, החלו הירדנים ביום הראשון לקרב בשעות הבוקר להפגיז את העיר. בשעות הצהריים עברו חיילי הלגיון הערבי את קו שביתת הנשק והשתלטו על ארמון הנציב שבדרום העיר, מקום משכנו של מטה האו״ם. כעת התברר, שאמנם ירושלים נתונה בסכנה גדולה, וברגע האחרון הוזעקה תגבורת לעיר. חטיבת צנחנים הובהלה לעיר בשעות אחר הצהריים של היום הראשון למלחמה. היא הגיעה למבואות העיר בשעות הערב, ומיד החלו ההכנות להסתערות על המבצר הערבי שממול לירושלים העברית. תוך שעות ספורות נערכו תכניות ההתקפה. חולקו מפות של שטח האויב, חולקו תפקידים, חולקה תחמושת, הוכנו תחנות איסוף לפצועים, ורק דקות מועטות נותרו לחיילי חטיבת הצנחנים להתבודד עם עצמם. בדקות אלו התייחדו עם בני משפחותיהם, אמרו תפילה שלפני הקרב, וחשבו על התפקיד הגדול שנפל בחלקם: לשחרר את עיר דוד מידי זרים.

עד יום רביעי בבוקר, כ׳׳ח באייר תשכ״ז (7 ביוני 1967), במסירות שלא ניתן לתארה, כבשו חיילי ישראל את ירושלים גבעה אחר גבעה. ואז ביום רביעי בבוקר, היום השלישי למלחמה, ניתנה הפקודה לה ציפו זה שעות בכיליון עיניים. מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ מוטה גור הודיע: ״אל מפקדי הגדודים: אנחנו עולים אל העיר העתיקה, אל הר הבית, ואל הכותל המערבי, עלו והצליחו!".

בתנופה עצומה, בכוחות מחודשים, הסתערו המוני חיילים נלהבים על היעד החדש, גולת הכותרת של כל המלחמה.

בין המסתערים היה גם הרב שלמה גורן, כשהוא אוחז ספר תורה בידו. הכוחות הראשונים חדרו לתוך העיר העתיקה דרך שער האריות והתקדמו משם ללא התנגדות גדולה, אל עבר הר הבית. בהר הבית התייצב הקאדי הערבי לפני המפקד של חיילי ישראל, והודיע על כניעת העיר העתיקה ועל הפסקת הקרבות.

דרך סמטאות העיר העתיקה, הגיעה יחידת הצנחנים הראשונה אל הכותל המערבי. דלה מדי שפת אנוש מכדי לתת ביטוי הולם למה שהתרחש על יד הכותל, שריד בית מקדשנו, כשראשוני החיילים הגיעו אליו והתרפקו בלהט על האבנים הקדושות. החיילים כולם, נזדעזעו עד עומק נשמתם מן החוויה העצומה, והרגישו – בחלקם בפעם הראשונה – באופן מוחש ביותר את הקשר בינם ובין עמם, בינם ובין אבותיהם שבכל הדורות. תחושת הנצח של עם העולם, שכל קיומו – נס, אפפה את הכול. נדמה היה אותה שעה, כי כל המלחמה לא נערכה אלא למען שחרור שריד בית מקדשנו, למען קירוב העם למקום קודשו – כדי שמכאן ישוב לתורה – מקור קדושתו.

כך עמדו חיילי ישראל מזועזעים ומאושרים, התרפקו על אבני הכותל, הטמינו פניהם בחיקן ובכו. הם בכו על אחיהם שנפלו בקרב, ובכו על האושר שנפל בחלקם, להיות בין משחררי הכותל מיד הכובש הזר. הצנחנים שנשארו איתנים בשעות הקרב הנוראות ביותר, חיילים שלא התמוטטו גם בשעות המנוחה הראשונות, בהן נגלה להם כמה הרבה אכלה החרב בין חבריהם למערכה, פרצו ברגעים גדולים אלה סכרים ישנים בני שנים, ותוך הרגשת התעלות שלא ידעו כמותה ולא הבינו מהותה עד אז – התייחדו עם זכר נשמות חבריהם, והודו להקב׳׳ה על שזכו להיות בין החיים.

ואז, כאילו הדבר תוכנן מראש לפרטים, הרב גורן שהתלווה אל החיילים, החל לתקוע בשופר כבר מהרגע שהתקרבו אל שער האריות. לימים יספר בספרו ׳בעוז ובתעצומות', שעשה כן מפני שעל פי הדין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופרות. לשם כך נטל עמו את השופר – לתקוע במלחמה של שחרור ירושלים.

הרב גורן המשיך ותקע בשופר עד שמצא עצמו בשערי הר הבית. הוא בחר לרדת אל הכותל המערבי, שבשלב זה אף אחד עדיין לא הגיע אליו.

כשהגיע אל השער שממנו יש לרדת במדרגות עד לכותל המערבי, היה השער נעול בשרשרת ברזל ובמנעול. סייעו לו כמה חיילים, ובכוח הכתפיים החלו לדחוף עד שנפרץ השער. הרב גורן המשיך וירד אל רחבת הכותל, שם התחיל להתפלל ולקרוא תהילים, כשבינתיים חיילים נוספים יורדים מהר הבית אל הכותל דרך השער שפרץ.

כשהצטבר מניין, במילים נרגשות נתן הרב גורן ביטוי למעמד הנשגב, והתפלל למען עילוי נשמתם של הקדושים שמסרו את נפשם למען שמו הגדול. המשיך ובירך ׳מנחם ציון ובונה ירושלים׳ תוך שהוא תוקע בשופר. קול השופר למרגלות הכותל המערבי והר הבית הפך לסמל השיבה לכותל ולעיר העתיקה.

אלא שלמרבה הפלא, הרב גורן מספר בספרו, כי ביום הראשון למלחמה עוד היה בסמוך לעזה שבדרום. הוא ביקש מקצין המבצעים של פיקוד הדרום להודיע כאשר תתחיל מלחמה בחזית המזרחית, כדי שיספיק להגיע למערכה על ירושלים. וכשהודיעו, עלה על הקומנדקר הראשון שחצה את הקווים, כשהוא לוקח עמו את ספר התורה ואת השופר. אולם ברגע שחצה הקומנדקר את הגבול, בשעה ארבע אחר הצהריים, חטפו פגיעה ישירה של פגז, וכל אנשי הקומנדקר נפצעו מלבד הרב גורן. השופר שנטל עמו נשרף, וכך גם הכובע שלו. תוך דקות ספורות הגיע אמבולנס שאסף את הפצועים לבית החולים, והוא נותר לבדו בשדה כשספר התורה בידו. המצרים שמעבר לגבול המשיכו לירות ללא הרף. מיד חפר בתוך האדמה גומה עמוקה כדי שיוכל להסתתר בה. כשהשמש שקעה, יצא עם ספר התורה ושב אל הגבול. כאשר ראו אותו החיילים, לא האמינו למראה עיניהם כי חי הוא. בהגיעו לגבול נטל את האוטו עם הנהג ונסעו לכיוון ירושלים.

השופר שהיה בידי הרב גורן נשרף כליל, ומניין לו השופר שתקע בו בעת כיבוש ירושלים?

על כך סיפר עוזרו של הרב גורן בעת המלחמה, הרב מנחם הכהן, כי בפקודתו של הרב גורן נסע אל חותנו רבי דוד הכהן, הנזיר. לימים סיפר: ״אני בא לבית הנזיר והוא לא מדבר. למה? כי הוא קיבל על עצמו באותה תקופה קשה תענית דיבור. אמרתי לו: אני רוצה את השופר. נראה היה לי שהוא אומר שהשופר נמצא בארון למעלה, עליתי על כיסא והורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן״.

השופר שהובא מביתו של הרב הנזיר, הוא השופר שהפקיד בידיו רבי דוד אבן כליפא, שקיבלו מחמיו רבי דוד הכהן סקלי. זהו אותו שופר שעשה את המסע הארוך מביתו של רבי דוד הכהן סקלי בדבדו שבמרוקו, דרך העיר תלמסאן בו תקע בפתח המסגד, תוך שהוא קורא לעבר ההמון המוסלמי כי בעוד שבעים שנה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. לאחר מכן עבר השופר לידיו של רבי דוד אבן כליפא, המשיך אל הרב גורן שהפקידו בביתו של חמיו הרב הנזיר, ועד לשנת תשכ״ז(1967) בו זכה השופר להביא את בשורתו הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה

    בשנת  התר"ץ (1930) העניקו לו השלטונות הצרפתיים במרוקו העיטור הצרפתי  הגבוה  ביותר    Legion d'honneur  מטעם ממשלת צרפת מידי הנציב העליון לוּסְיאָן סָאן Lucien Saint  על פעלו ותרומתו לקידום הקהילה היהודית. עיטור כבוד זה ניתן בדרך-כלל רק ליחידי סגולה שהממשלה הצרפתית חפצה ביקרם ומעריכה את פעילותם למען הכלל.

    רבי  יוסף מְשָׁאשׁ שלח אליו איגרת בשנת התרפ"א (1921) כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:

צפירת  תפארה,  הנזר  ועטרה,

נר ישראל וקדושו,

נזר אלקיו על ראשו

ראש  ראשי  מערכות,

מוכתר  באות  מלכות,

כקש"ת כמוהר"ר אנקווה.

      עד ראייה מספר: "פעם בא רבי רפאל אנקווה להתפלל באחד מבתי-הכנסת כדי לכבד בכך משפחה חשובה, כמובן כשנכנס לבית-הכנסת עשו לו כבוד גדול, ובהגיעם לקריאת התורה קרא החזן: "יעמוד מורינו ורבינו עטרת ראשינו, הגאון, הדיין המצוין, העניו והצדיק רבי רפאל הרב אְנְקָוָוה". רבי רפאל לא זז ממקומו לעלות לתורה, חשבו כולם שלא שמע את הזמנת החזן ואמרו לו שקראו לו לתורה. אמר להם רבי רפאל בנועם שיחו: "שמעתי מה שאמר החזן, אלא שזה אינו אני, והחזן מדבר על מישהו אחר". הוא לא עלה לתורה עד שהחזן חזר על קריאתו והזמין את רבי רפאל אְנְקָוָוה לעלות לתורה ללא תארים.

    מהשיחות הרבות עם רבים מבני-הקהילה בסלה, עולה המידה הבולטת ביותר שהייתה ברבינו הדוגמא האישית. תמיד דאג שלא יימצא כתם, לא בבגדיו המהודרים והמלכותיים ולא במעשיו, ואם נוסיף לכך את מידת האמת ומידת הענווה, הרי לפנינו תלמיד-חכם דגול העומד בכל אמות המידה הנוקשות הנדרשת מתלמיד-חכם. בלכתו ברחוב בצעדים איטיים וראשו כפוף, אפפה אותו רוחניות שאין בכח המילים לתארה. כל זה עשה אותו לדמות ציורית מופלאה, אפופה זיו והדר ונוגה לה סביב.

דמותו האצילית הייתה מעוטרת זקן שיבה נקי ומטופח, עיניו הכחולות שנראו מבעד למשקפיים המוקפים במסגרת זהב דקה ועדינה שיוו לו הופעה של מלכים ורוזנים. מלבושו – גלימתו השחורה, מצנפת משי בצבע חום העוטפת את ראשו ויורדת על כתפיו וחזהו, גרביים לבנות ונעליים שחורות.

רבי  רפאל  חיבר ספרים בנושאים שונים:

"קרני ראם" – שאלות ותשובות על ד' חלקי בשולחן ערוך.

"תופעות-ראם" – שאלות ותשובות בארבעת חלקי השולחן-ערוך ובסופו זיכרונות (הודפס בקזבלנקה בשנת תרצ"ה (1935). בהקדמה לספר זה כתב: "וכמעשה הראשונים שעשיתי שחילקתי אותם לחכמי-ישראל בו לכל אוהב וְרֵעַ חינם אין כסף, כן בלי נדר אוסיף עוד לעשות בעה"י" (בעזרת ה' יתברך). בהקדמה זו רבי מרדכי דָהָן תיאר מקצת משבחי-הרב.

"פעמוני-זהב"  – חידושים וביאורים על שולחן-ערוך חלק חושן-משפט. (קזבלנקה תרצ"ה (1935)

"פעמון ורימון" – הוא החלק השני מספר "פעמוני-זהב". הספר ערוך ומסודר על פי סימני שולחן-ערוך,  (ירושלים תשל"ז- 1977)

"חדר-תימא"  – שו"ת, חידושים וביאורים על מסכתות "מגילה", "יבמות", "נידה"

בהסכמה לשני הספרים "פעמון ורימון" ו"חדר-תימא" הראשון-לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב: "המופלא שבסנהדרין, דרופקנא דאורייתא" (נרתיק התורה)  ,

"עבודה-זרה", "בבא-קמא" ו"קידושין". (ירושלים תשל"ז-1977).  

"חידושי-רא"ם" – כולל חידושים על הש"ס ובו נכלל גם כן כל ספר "חדד תימא" – שיטה סדורה על מסכתות הש"ס, וקצת ליקוטם מפוזרים בדברי-אגדה ודרוש.

רבי רפאל השתדל להדפיס את ספריו עוד בחייו ונהג  לחלק אותם חינם אין כסף לתמידי-חכמים ולבני-עניים, וגם לבתי-כנסת ולבתי-מדרש.

קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.

כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֶל גִיר פְתוֹרָה.

זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.

קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.

כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֵל גִיר פְתוֹרָה.

זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.

יִקְרָא  בְּלְעִיוּן  וּסְבָּרָה,  רבי  רפאל  אנקווה

לומד בעיון וסברה, רבי רפאל אנקווה.

לוּכָּאן שוּפְתוֹ הִיבְּתוֹ, גָּאלְס אוּחְדו פְצְלָאתוֹ

לו הייתם רואים הדרו, יושב בדד בבית כנסת שלו

יִקְרָא  דִימָא פִי גְּמָרְתוֹ, רבי רפאל אנקווה.

לומד  תמיד  בגמרא שלו, רבי רפאל  אנקווה.

דְכְלוֹ יִשוּפוֹ רב, אוצָאבּוֹה פְצְלָא מְכְבִּי פְצְלָאתוֹ

נכנסו לראות הרבי, מצאוהו מתבודד בבית-הכנסת.

יִקְרָא מְעָא אליהו הנביא, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

 לומד עם  אליהו  הנביא, רבי  רפאל  אְנְקָוָוה.

זָאוְו נָּאס מְן אֶלְבְּלְדָאן, יום כְמְסָא דִי אב הרחמן

באו אנשים מישובים שונים בחמישה של אב הרחמן

יזורו רב הדיין, רבי רפאל אְנְקָוָוה

יפקדו ציון הרב הדיין, רבי רפאל אנקווה.

דָאזוֹ מְעָאה גִיר לחסידים, מָא רְפְדוּה גִיר דיינים

ליוו  אותו  רק חסידים, ואת מיטתו הרימו רק דיינים.

בתהלים ושיר השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה

בקריאת  תהלים  ושיר  השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

חכם גדול ורב, אָה אָש כְבָּא טְרָאב 

חכם גדול ורב, הוי מה הסתיר העפר

 כְלָּא ישראל פְלְעְדָאב, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

 השאיר ישראל בצער, רבי רפאל אנקווה.

 מְבְּעְד שְמְעְת הָאד אֶל כּבָּאר, אוֹ קָאלוֹ לְחכם נפטר

כאשר שמעתי ההודעה בה אמרו שהחכם נפטר

  שְכְפְת או ווְזְהִי צְפָאר, רבי רפאל אְנְקָוָוה.  

  התעלפתי והחווירו פני, רבי רפאל  אְנְקָוָוה 

  זכותו תְּכּון מְעָאנָא אוּמְעָא ישראל כְוָואנָּא

  זכותו תלווה אותנו, עמנו ועם ישראל אחינו

פְדִיק אְדְנְיָא יִטְלֶב עְלִינָה נְתְּפְכּוּ

בעולם האמת רחמים יבקש עבורנו שניגאל,

אוּנְטְלְעוֹ לְאָרְדְנָא.

ונעלה לארצנו.

פיוט נוסף בערבית ומתורגם לעברית

יָא רְבִּי תְּשְמְח פְלִּי דָאז,  

הו אלקים סלח על מה שעבר.

יָא רְבִּי תְּכְּמֶּל לְמְחְדָאז, 

הו אלקים מלא מחסורנו.

יָא רְבִּי סְעְדְנָא מָא יִעְוָואז, 

הו אלקים מזלנו לא יפגם

בזכות צדיקים לְעְזָאז,  

בזכות הצדיקים היקרים

יָאלָּלהּ נַמְשִיו יָא לְכְוָואן

בואו נלך אחים.

אוּנְקַבְּלוּ לַעְדָאב בֶּלְחְלָאוָוא, 

ונקבל את הסבל במתיקות.

אוּנְזוֹרוֹ צדיק בֶּצְפָאוָוא,  

ונפקוד הצדיק בלב נקי,

אוּלִּי פִיהּ סִי דְרָאר יִדָּאוָוא, 

ומי שסובל מכאב יתרפא.

בזכות רבי רפאל אנקווה,  

בזכות רבי רפאל אנקווה,

הָאד סִיִיד רָאהוּ לִינָא,   

אדון זה הוא אדוננו,

זכותו תְּכּוּן מְעָאנָא.   

זכותו תלווה אותנו.

חְנָא וישראל כְוָואנָּא  

אנו וישראל אחינו

עְגָ'איְיבּוֹ אְלִּי פְכּוּנָא     

ניסיו הם שהצילונו,

רבי רפאל אְנְקָוָוה

רבי רפאל אְנְקָוָוה

אודה   לאל   בשירה,   לפני  אל  חי  ונורא

לכבוד מקל תפארה, הוא הרב רפאל  אנקווה

ידע   סודות   התורה,    ופרד"ס   גם  גמרא

דעתו  זכה  וברה,  הוא   הרב  רפאל אנקווה.

חסיד קדוש ועניו הוא,   וזיו  פניו  נורא הוא,

ולמד  עם   אליהו,  הוא   הרב  רפאל אנקווה.

וכל   דבריו   נאמנים,    והוא   ראש הדיינים

וגדול    ברבנים,    הוא    רבי   רפאל אנקווה

קיבץ   את   עם ישראל,  על-ידי השר מיכאל

בזכות  הרב  רפאל,   הוא  רבי  רפאל  אנקווה

לפניו עברו רק חסידים, לקחוהו במיטתו נכבדים

בתהלים  ובשיר   הדודים,  רבי   רפאל   אנקווה

חכם    גדול    ורב,    מה    טמן    עפר    בשרב,

כל   ישראל   עולמו   חרב   רבי   רפאל  אנקווה

שמועה שמענו חדשה,  רבנו   נסתלק   בקדושה

שח    עפר    הראשה,     רבי    רפאל    אנקווה

זכותו    תהי    עמנו,    ועם    ישראל    אחינו,

יבקש  על  נפשנו,  אז  נעלה  לארצנו.

פיוט נוסף

גדול הוא בישראל, וראשו גולת אריאל,

לבש  כתר  ועטרה  בלי  שינוי  ותמורה

הוא   המלאך   רפאל,

אנקווה שם משפחתו,  ונאמן במלאכתו,

והאריך על ממלכתו, בלי שינוי ותמורה.

לכבוד נר-המערב,  רבנו רפאל אְנְקָוָוה

המכונה  המלאך  רפאל.

יחד הושע בת נאוה, פדה עמך ישראל,

זכות  הרב  אנקווה  הקדוש רבי רפאל

קבץ עם ישראל,  על  יד השר מיכאל

בזכות הרב רפאל הוא רבי רפאל אנקווה

  פיוט שחובר ע"י אברהם עלון

אפתח פה בשיר וחדווה לפני אל קדוש ונורא,

  מלאך רפאל אֶנְקָוָוה שם קדוש נודע בתורה.

נקי  בטהרת  כפיים,  הוא  כבעל  כנפיים,

  קדושתו  מן  השמים  רבנן  די  בכל  אתרא.

ישר  והלך  בתומו  וקנה  שם  טוב  לעצמו,

  הוא  כירח  בן  יומו  דרכו  היא  דרך ישרה.

אדון שש  מאד  גם  פרח  בחיבוריו  האיר  זרח,

  שומעו הולך מערב מזרח, צפון דרום לאור תורה.

בקדושה  יראה  ענווה,  בחוכמתו  חשק  אווה,

  וקיים  אותה  וציוה  לעמו  אומה  טהורה.

רב הוא  דבריו  מתוקים,  גילה  דברים  עמוקים,

  דיני משפטים וחוקים, יום לילה עוסק בתורה.

הדן דין אמת לאמיתו, ושלום בין איש לאשתו,

  אשרי אם שילדה אותו, נפשה בצרור צרורה.

מימיו  הם  היו  כמעיין,  הוא  הדיין  המצוין,

  בר  אבהן  ובר  אוריין,  שמו נודע לכל נברא.

ענייניו  דרך  ישרים,  שמו  נודע   בשערים,

  במדינות גם  כפרים, צדיק הוא קדוש ונורא.

לעשות משפט וצדקה, אשר נפשו בהם חשקה,

  להציל  נפש  עשוקה,  ועושה  להם  פשרה.

ויראה עם חוכמה תמה, קנה אותה דיין קדימה,

  וכולם  בו  נתקיימה,  ברוך  האל  אשר  ברא.

נודע  הרב  לכל  נברא,  זיו  פניו כמלאך נורא,

  שמו כשם רבו נקרא,  בזכותו  תהיה  לסתרה.

חוסה נא נפשי אייחל, מהר תבנה חומות וחייל,

  די בזכות אמנו  רחל,  אבן  ראש  פינה  יקרה.

זכות  ישני  מערה,  קול  מבשר  טוב  בבשורה,

  דוד בן  ישי  במהרה,  תחזיר  ליושנה  עטרה.

קום  חמול  רחם  עלינו,  ומגלות  זו  תפדנו,

  למענך אלקינו, אל חי שמך גדול ונורא.

  פיוט  נוסף  שחיבר  מר  אברהם  עלון

מורינו  רבינו  שמו  נודע  רפאל

רב  גדול  ועצום  היה  בישראל,

עסק  בתורה  יומם  וליל

אשרי אם שילדה, ותורתו הייתה כאבן פיטדה

תמיד  עם  תלמידיו  כגורן  עגולה

נודע הוא בשערים, במדינות גדולות וגם בכפרים,

מלכותו  הייתה  בכל  משה.

ידע דיני התורה, תירוץ ועיון משנה וגמרא

וגם  שם  טוב  קנה  ככלה  כלולה.

אמת בפיהו היה, זך וישר הוא כסולת נקיה,

דבריו  נעמו  עם  ראשי  ממשלה.

ברוך אשר בחר בו, ענווה וקדושה שרתה בתוך קרבו,

נר  המערב  נקרא  לעם  סגולה.

ראש הוא לחכמים, צדיק וישר הלך בדרך תמים

שפתותיו  דובבות  תשובה  מעולה.

הוא דבריו נשמעים, מה יקרו הם כמשמרות נטועי,

סודם  שיחתו  מה  נעים  וגאוה ותהילה.

מרעיש הארץ היה, זיו פניו דומה למשה בר בתיה,

ברוך  אשר  בחר  בו  לעם  נחלה.

ענייניו מתוקים, חיבוריו חיבר משפטים וחוקים,

אמרות  טהורות  לעם  סגולה.

לו תהילה נאוה, משלשלת יוחסין משפחת אנקווה

שמו  הטוב  נודע  לכל  עם  קהילה.

וביום שבת קודשי, ארבעה לחודש אב שנת התרצ"ה

ביו  ביום  נטמן  בישיבה  של  מעלה.

נפשו הייתה צרורה, בגן-עדן תתעדן נשמה טהורה

כל  עדת  ישראל  בו  עושים  הילולא.

חוס רחם עלינו, וזכותך תגן על עדתנו,

לעם  ישראל  אנא  רפא  מחלה.

זכות  ישני מערה, ולכל רבנן די בכל אתרא

ומלכות  בית  דוד  בכל  משלה.

קום קבץ נידחנו, מארבע ארצות קהל עדתנו

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

טבעו הטוב של רבי רפאל אהרן, תכונותיו ונימוסיו המיוחדים, הטביעו את חותמן בכל הליכותיו, בהנהגותיו ובהלך מחשבותיו, בשכלו הישר והשנון ובמזגו המאוזן, התוו דרכים רבות מחוכמות ומועילות לטובת הכלל.

אחת הבעיות שהטרידו את רוחו היה המצב הרוחני הירוד. השאיפות החילוניות של הדור הצעיר, בעקבות המודרניזציה לצורותיהן השונות, המתירנות הגואה, השפיעו לא מעט על נפשם של הנוער היהודי וגרמו להם להתרחק מן התורה והמצוות וממסורת אבותיהם.

באומץ לב וללא חת, עמד רבי רפאל אהרן נגד הזרם ההולך מתרבה וגואה, בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הן בדרך של השפעה בהציתו את הנצוץ הטהור שבכל נפש יהודית, והן בדרך של מלחמת מצוה. הוא עמד איתן להדריך את צאן מרעיתו במסילה עולה בית הי.

בכאב לב, הוא חזה בניתוק המתהווה בין ראשי הקהלות, ובניכור שבין הציבור לבין המורה הרוחני. הוא הוכיח אותם על פניהם על היותם קופאים של שמריהם ותלושים מהמציאות היום יומית, ואינם עושים דים כדי לזעזע את אמות הסיפים ולהגיע לפתרונות אמיתיים ומעמיקים ״על פי התורה הכתובה והמסורה בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם׳׳. מובן מאליו, שהוא דרש למצוא פתרונות מעשיים ״אם לא יתנגדו לחוקי הדת הקדושה״.

כאשר הרב אהרן מנדל בהרי׳ן הכהן ז״ל הגה ויזם את הרעיון של ייסוד אגודת הרבנים העולמי, ואף תכנן בבוא העת לכנס כל רבני האגודה הנ״ל בקראקוב, (כנס זה נערך בשנת תי־ס״ג 1903 בקראקוב) הוא התייעץ עם עמיתו רבי רפאל אהרן וביקש את חוות דעתו. עצם הרעיון כבש את לבו של רבי רפאל אהרן. רבי רפאל אהרן אף גילה התעניינות רבה בכל הפרטים והתקנות של ייסוד האגודה. במכתב מרגש הוא כותב ליוזם הרעיון דברי חיזוק ועידוד, ומעלה על נס את התועלת הרבה והברוכה שניתן להפיק מאגודת רבנים זו, וכך הוא כותב:

א׳׳ך טוב לחודש אדר ש׳ התרס״א לפ׳׳ג.

״ידיד נפש! מכתבו הטהור בצירוף הקול קורא הגיעני, ואשימה עיני ולבי עליו. ראיתי את הרעיון הנשגב אשר התעורר ברוח קדשו, לכונן אגודת הרבנים רועי ישראל למקומותיהם לטובת עמנו ולאושרו. לא אוכל תאר על הגליון את המון רגשותי ועלז כליותי, על המפעל הכביר והאדיר הלזה, אם יצא בעה״י מכת אל הפועל. הן לא ישוער מראש את גודל הטוב והתועלת אשר יצמח מזה לאומתנו לתורתינו בעיני כל שומע. ואולם התועלת הבולטת אשר יחזה כל איש מהיום, היא האחדות הגמורה אשר תשרור בקהלות עמנו, כאשר יהיו ראשי העם ושופטיו כולם בהסכמה אחת לאשר את צאן מרעיתם בדרך סלולה ע״פ התורה הכתובה והמסורה, בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם אם לא יתנגד לחוקי הדת הקדושה. לא פה מקום להרחיב הדיבור במקצוע הלזה. וע״כ אקצר.

ורק באתי ברברי אלה לחזק ידי ידי״נ שי׳ ולעוררו, למען יתלהב לב קדשו עוד לקרבה אל המלאכה. ואל יבהילהו גודל הטורח, ואל ירפה ידיו בראותו כי הדבר הלזה נשגב מכח איש פרטי, או כאשר שמעתי אומרים כי הן עתה בדורנו הנוכחי, גם באומות נאורות, ועמים כבירים בעושר וממשלה, להם מפלגות רבות בענינים מדיניים— ועד הנה לא השיגה מטרתה גם אחת מהנה, מסיבת כי אין דעת העם בכללו נוחה להכבש ולהצטמצם תחת חוג דעה אחת. ומה תהיה יתירה מפלגת הרבנים בהוסדה, הלא לא יוכלו לכבוש את דעות הקהלות כולם תחת משטרם. כי ע״כ באתי לגלות אזנו לבל יתפעל מדעות משובשות וטחי תפל. כי מה לתבן את הבר?! הן הטוענים כן לא יבינו מה שידברו. כי בענייני המפלגות הרבות אשר בקרב העמים הידועות בשמותם לכל קורא, כל אחת מהנה יש לה מטרה מיוחדת בעסק מדיני ונפרדת מרעת הכללי שבאומה, וכל אחת משונה מחברתה תכלית שינוי,וע״כ תמצא כל אחת מכשול על דרכה, בהיות כי כל מפלגה תחפוץ בתחבולותיה להכריע הכף לצדה, ולשום משטרה בארץ, ולשפוך ממשלתה על פני כל העם על פי השיטה שבחרה לה. וע״כ לא יצליחו במעשיהם, כי דעות העם אינם שוים עם מטרתם החדשה, וע״כ תמיד ימצא רעיון המפלגה שמור בחובה פנימה, ובלב בני המפלגה שמה ימצא לו קבר, ויצפו לו מתי יקום לתחיה.

לא כאלה חלק יעקב. אגודת הרבנים בהוסדה, אין לה כל מטרה חדשה. אין לה שום רעיון נולד מחדש לשומו לפני דעת הקהל. הן כל נקודת המרכז אשר עליה יסוב אופן אגודת הרבנים הי״ו היא אהבת הדת והאמונה, לתקן תקנות טובות ומעילות ע׳׳פ הדת וע׳׳פ רוח העם בדור הנוכחי. והנקודה הזאת הלא היא חרותה בלב האומה הישראלית מיום היותה לגוי. העם בכללו נשמע לקול מוריו ומאלפיו בכל עסק הדת והאמונה. ומה פעולה חדשה ורעיון נולד תתן לפנינו אגודת הרבנים עדי תמצא מכשול להתפתחותה, חלילה. נהפוך הוא. הן מטרת האגודה עוד לא ידעוה המשטינים הנ״ל ואיך ישפטו עליה. הן זאת כל פעולותיה להלהיב לב האומה אל אהבת הדת, ללבן ולצחצח ולהבריק את יופיה בעיני כל רואיה, ע״י תקנות טובות ומועילות במצב הרוחני והמוסרי. מורי הדת, ע׳׳י אגודתם הזאת יוסיפו לתת חן הדת בעיני בני הדור, כי הם יסקלו מדרכה כל אבן נגף וצור מכשול מאיסור והיתר בדברים רבים אשר נתחדשו המצאותיהם בדורנו הנוכחי. וכל רב ומו׳׳ץ לבדו לא יוכל, או לא יחפוץ, לגלות דעתו לאיסור או להיתר, ואולם באסיפת רבנים יראים וחרדים גדולים בתורה וגדולי דעה, המה ידעו מה לעשות לטובת העם ולאשרו והצלחתו. ובטח בלי תפונה, כי כל הקהלות הקדו׳ חובבי דתם ואוהבי עמם יעזרו בכל כחם להוצאת הדבר הזה לפעולה ממשית, אשר תוסיף לאומתנו ולאמונתנו הוד והדר מאין כמוהו. מי יתן שכן תחזינה עינינו, כי כל הקהלות הקדר יתנהגו באורח סלולה תחת מאמר רבניהם, כאשר יהיו גם הם בעצה אחת, כי אז הלא נרגיש בנפשנו ממש כי נגאלנו מהגלות המרה ומכאוביה הנוראים אשר שינתה דעותינו ומנהגינו כמספר ערי פזורינו. אמן כן יאמר ה׳. ועין בעין נחזה.

כי ע״כ לא אכחד ממנו ידידי כי לא הוטב בעיני תנאי הראשון שבקול קורא, אשר שם לו לקו, לבלתי יקבל אל האגודה רק רבנים גדולים, מורי הוראות, פסקנים, אשר יד להם לדון ולהורות חקי האלקים ותורותיו. אם כי זה דבר ברור, כי כח המקבץ את האסיפה הנ״ל וכח המושך הגדול אשר בעצמותה היא ידיעת הרבנים בני בריתה את כל דיני התורה, אשר כח בהם להתיר הספקות ולהשיב על השאלות אשר יעלו על שולחן האסיפה לחוות דעתם עליה ולהורות לעם מה לרחק ומה לקרב. שאם אין זאת, אין כאן אסיפה ואין כאן אגודה ומה צורך בה, ואיזה תועלת יצמח ממנה. וזה דבר ברור ונכון כהיום. האמנם בכ״ז לדעתי לא טוב לסגור הדלת מהתקבל לתוך האגודה גם רבנים יראים וחרדים רועי צאן קדשים, כשגם אין כחם גדול לשוט בים התלמוד העמוק ולעוף ברומי הרי הפוס׳ לפסוק דינין אשר לא פורשו עד הנה בדברי רבותינו. והכתוב אומר למען ישמעו ולמען ילמדו, ומהאסיפה הגדולה כזאת, שיש בתוכה רבנים גדולים בתורה, יתלמדו גם המה מה לעשות בעריהם הקטנות. אטו כולי עלמא דינא גמירי?

הן ידעתי אל מה ירמזון מליו. לבלתי קבל אל תוך האסיפה מהרבנים המתקנים בעיניהם ומהרסים את הדת לדאבון לבבנו, כרבני הריפורמער ודומיהם, לבלתי התערב קדש בחול. ואם לזה כוון בתנאי הנ״ל, אתו הסליחה, כי אך למותר הוא. כי לא נחשדו רבנים מהריפורם לעלות מחשבה זו בלבם לבא אל אגודת הרבנים ולהיות מחברתה. כי הלא רו״מ יודע, וכן כתב בהקול קורא, כי מטרת האגודה להתיר ספקות בדברי איסור והיתר ולעשות תקנות טובות וכר, ואיזה ספק יש להנ״ל עד אשר יבקשו פתרונו? הן הכל פשוט בעיניהם. הכל מתוקן לפניהם. באיסורי תורה המפורשים פגעו, אף כי בספקן. כל אחד מהם חושב עצמו לחוקק דת ולהבדיל פורץ והורס ככל העולה על רוחו. ומה להם ולאגודת הרבנים?! כי ע״כ נראה בעיני, כי טוב לקבל גם רבנים פשוטים. רק שתהא יראתם קודמת לחכמתם, ודי! זה דעתי. קנצי למילין. הרעיון הלזה הלהיב לבי, ובכל כחי בעהי״ת אעזרהו במה שביכלתי לעזרהו. בל״ן אהיה נמנה בין חברי האגודה באהבה רבה. ולצורי אוחילה ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדהו, להוציא מחשבתו הקדושה והרוממה לפועל. והוא יזכנו לראותה בבנינה וביסודתה בקרוב. ויזכנו לראות בקבוץ גליותינו. ואז יהפוך ה׳ כל העמים לשפה ברורה. כיר״א.

כ״ד נא׳׳ה הדו״ש מקירות לב והוא הצעיר רפאל אהרן ך שמעון ס״ט.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון–״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

      29 – אִידָא יְחֵב רְבְבִּי יִגְ'נִינִי, יִתְקְּבּ סְקַּף ווִיעְטִינִי

אם אלוהים רוצה להעשירני, הוא יקוב את התקרה ויתן לי

ניכר הוא שיששכר בן עמי שלט בשפה הערבית הקלאסית

המילה יִגְ'נִינִי – להעשיר אינה מילה שגורה בפי כל יהודי מרוקו

, غني ג'אני בערבית, פירושו עשיר

 

30 – אִידָא כָּאן בוּפְססִי טְבבָּאךְ, כִּיף תְכּוּן דִיק לְמְרוּזִייָּא

אם הגדרון הוא הטבח, איך תהיה המרוזייא ?

הגדרון הוא ציפור הידועה במרוקו כזוללת צימוקים.

את ה״מרוזייא״ מכינים על־ידי טיגון הצימוקים בתוספת סוכר.

 

31 – אִידָא כָּאן לְמְחְדְדת הְבִיל, יִכּוּן לְמְתְסְנַת עָאקֵל

אם המסַפר משוגע, יהא־נא המאזין נבון

כאשר מישהו מטיל אשמה על אחר, יבקש האחרון מן הנוכחים לא להאמין לו באמרו: אידא כאן

ראה וסטמארק 415: اذا كان المحدث احمق يكون السامع عاقل–

אידא כאן למחדת' אחמק יכון אלסאמע עאקל.

יששכר החלית את המילה :אחמאק" בהביל

 

32 – אִידָא כָּאְנְתְ דִיָאלְקְ סְגְרְהָא, וֹוִידָא כָּאנְתְ דְנָאס כְּבְבְרְהֹא

אם [הדבר] הוא שלך, הקטן אותו, ואם הוא של אחדים, הגדל אותו –

 כאן מדובר על ענייני אירוח.

 

33 – אִידָא כּוּנְתְ פְזְמָאעָא, כּוּן כְּבִירְהָא

אם תשתתף באסיפה, עמוד בראשה

יש שמתארגנת קבוצה לשם בילוי (ארוחה, יציאה משותפת), וכל אחד תורם דבר־מה.

הפתגם מזרז את האדם לתרום יותר מאחרים.

 

34 – אִידָא כּטִּיתִי פִייָּא, זְדדִּי ווּזְדדֵּק ווָאחִי

אם אתה מקלל אותי, סבי וסבך חד הם

 

35 – אִידָא כְללָּאק מוּל לְעָאטִי, תָאכֵּל בְסְכָאטִי

אם ה׳ עזב אותך, תאכל קרביים

 

36 – אִידָא כְללָּאק מוּל לְעְרְס כּוּל בְלָא כְסִיל יִדִיק

אם בעל־החתונה [השמחה] מרשה לד, אכול ללא נטילת־ידיים

 

37 – אִידָא כְּלְתְ אַנָא ווּלָאדִי, כְמְּלוּ לְמִייָּאדִי

אם אני וילדי אכלנו, הורידו מן השולחנות

פירוש: אחרי המבול.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

גְ'נִייָּא לְנְנּפִיסָא אוּלוּלַיְיד

שיר ליולדת ולתינוק

אְנְפִּיסָא פסְסְרִיר ווּחְזָאמְהָא דְּלְחְרִיר
בַּיּוֹלֶדֶת בְּמִטָּתָהּ וּבְאַבְנֵט מֶשִׁי אֲזוּרָה

עְקְבָּאל בְזְהְד רְבְבִּי לִיּלְת לְמִּלַּה
מִי יִתֵּן וּבִרְצוֹן הָאֵל, לֵיל הַמִּלָּה הַטְּהוֹרָה

עְקְבָּאל לִילְת לְכְמִיס לְכְּבִיר ווִלִילְתְ לְמִּלַּה
וּמִי יִתֵּן וָלֵיל הַחֲמִישִׁי הַגָּדוֹל, וְעֶרֶב הַמִּלָּה הַטְּהוֹרָה

בְזְהְד ללֹאהּ יִכְּבֵר מוּממוֹ, וַּיִּקְרָא תּוֹרָה וּויִמְסִי לְסְסְכֵּוֹילָא
בְּעֵזֶר הַשֵּׁם יִגְדַּל הַתִּינוֹק, וְיִקְרָא תּוֹרָה וְיֵלֵךְ לְמִדְרָשׁוֹ

ווּחְנָא כָּא נֶחְזְזְּמוּה בְלְחְזָאם, ווּלְבָאשׁוֹ נְדווּרוהּ דָּארָא
וַאֲנַחְנוּ אוֹזְרִים אוֹתוֹ, בְּאַבְנֵט שֶׁיַּקִּיף לְבוּשׁוֹ

 בְזְהְד רְבבִּי יִכְּבֵר מוּממּוֹ, וִיִקְּרָא לְגְּמַרָא
בְּעֶזְרַת הָאֵל יִגְדַּל הַתִּינוֹק, וּבַגְּמָרָא יְפָרֵשׁ לְנַפְשׁוֹ

אִילָא כָּא נְקְטְטְּרוּ מָאחְיָא, כָּא נְקְטְטְרוּהַ בְּרְרִיסָא
וְאִם נְטַפְטֵף מֵאֲחַיָּא, בְּנוֹצָה נַדְלִיף טִפְטוּפָהּ

ווִיעִיס לינָא מוּממוֹ, מְעָא אוֹממוּ אֵנְפִיסָא
וִיחִיָּה לָנוּ הַתִּינוֹק, עִם אִמּוֹ הַיּוֹלֶדֶת בְּאוֹמְנָהּ

לְפְרְחָא בְּללָּאהּ, ווּלְפְרְחָא בְּלִמָאֹזִי לִכּוּם
שִׂמְחָתֵנוּ שִׂמְחַת אֶל, וְשִׂמְחַת הַבָּאִים אֲלֵיכֶם

מְנְחִית גָּאלוּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, דָאַכֵל עְלִיכּוּם
מִפְּנֵי שָׁאֲלֵיָהוּ הַנָּבִיא נִכְנַס לְבֵיתְכֶם

וָאנָא לְלִי גָּאלְס הְנָּיאָּיא, צְפְּפִּית לִכּוּם חְרוּבִי
וְאָנֹכִי הַיּוֹשֵׁב בְּזֶה הַמָּקוֹם, הִשְׁלַמְתִּי מַלִּוֹתַי בַּמָּקוֹר

ווִילָא מָא חְבְבְּתּוֹס לְמְעָאנִי, אַרָאווְלִי גִּ'יר לְעֲרוּבִי
וְאִם פִּתְגָּמִים אֵינָם לִרְצוֹנְכֶם, הָבוּ לִי רַק שִׁירֵי פוֹלְקְלוֹר

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- גְ'נִייָּא לְנְנּפִיסָא אוּלוּלַיְיד- שיר ליולדת ולתינוק