מנהגי ברית המילה אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון-בליעת העורלה.
עורלה.
כשהמוהל חותך את העורלה, הוא מטמינה מיד בצלחת קטנה מלאה חול המונחת לידו. האֵם תיטול אחר כך עורלה זו, תצפון אותה בתוך הכר של התינוק, מתוך אמונה שזו תשמור עליו מכל מרעין בישין.
ערלה ימול : ראשי תיבות של " יסודו מעפר וסופו לעפר "
בליעת העורלה.
יש נשים עקרות הבאות ונוטלות את עורלת התינוק, ובולעות אותה רגעים אחדים אחרי הברית, יש גם נשים המביאות לעולם רק נקבות ולא בנים זכרים והן נוטלות את הערלות ובולעות אותן.
רבי דוד עובדיה זצוק"ך בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' כותב שם : שדבר זה אסור ויש למחות על כך. גם נשים מוסלמיות נוהגות לעשות כן, וזאת על מנת לחזק את אהבתן לתינוק שנולד.
המוהלים שומרים ערלות.
היו מקרים שמוהלים שמרו את הערלות. מסופר על מוהל אחד מעיר לעראייש שבצפון מרוקו, אשר החזיק בביתו תיבה מלאה אלפי ערלות של תינוקות, אשר מל במשך שנים. בתיבה זו הייתה גם אבקת תחמוצת עופרת אדומה. Le minium de plomb.
הנקראת " אזרקון " בערבית, הוא הטמין בתוך אבקת התחמוצת הזו כל עורלה שכרת. המוהל גם ציווה את בניו לקוברו עם כל הערלות שאסף כדי שתשמשנה לו עדות והוכחה על כל ברית מילה שערך בחייו בעולם הזה, ועל השכר שבצידה בעולם הבא.
עדות נוספת מספרת על מוהל שהיה בתוניסיה. האיש החזיק קופסא אחת בביתו, ובה נהג להטמין כל עורלה שכרת בברית מילה, לאחר שייבש אותה היטב. לפני מותו ציווה את בניו להשחיל בחוט את כל הערלות שאסף בימי חייו, ולתלות אותן עליו, והוסיף : " זו סגולה נפלאה להרחיק המזיקים והמשטינין.
יורשיו נדהמו מסוג צוואה זו ולא אבו לקיימה, שדבר זה אסור וכן יש בו חסרון דעת. אולם בני קהילתם לחצו עליהם עש ששוכנעו וקיימו את צוואת אביהם.
היו גם מוהלים שציוו את בניהם לקחת את הערלות שאספו בחייהם ולהלביש להם אותן, על התכריכים, בהסבירם להם כי זו סגולה נפלאה להבריח כל מזיק ומחבל. מוהלים אחרים נהגו לרשום את השם של כל ילד שמלו, ולפני מותם, ביקשו שיקברו עימהם את פנקס השמות, כדי שיגן עליהם בעולם האמת נגד המשטינים.
רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים " כרך ג': הרב נתבקש לחות דעתו בסוגייה זו וכתב שזה מותר. ומסיים את תשובתו בהדגישו : דבר זה כבר היה לעולמים, ואף שאין לו טעם שכלי, אין להרחיקו ויפה עשיתם שעמדתם על בניו לןקיים צוואת אביהם המת.
זמני הברית.
כאשר יום הברית חל בשתעה באב, נהגו למול אחר חצות היום, וכשחל ביום ראש השנה או ביום הכיפורים, הברית נערכת אחרי תפילת שחרית. יש שנהגו לערוך ברית דווקא מלפני תפילת מוסף, כלומר אחרי קריאת התורה.
אחר כך חזרו והמשיכו להתפלל. יש גם שנהגו לערוך את הברית בבית הכנסת, אם זה היה ראש השנה או יום הכיפורים. כמו כן בתאריכים אלה, הסנדקאות תמיד בדמים מרובים.
ארוחת בוקר אחרי הברית.
לארח ברית המילה, טבי הבן מזמין את המשתתפים לשולחנות ערוכים. מאחר שאסור לסרב לסעודת אליהו, כל הנוכחים מתיישבים לאחר שאיחלו את ברכת מזל טוב להורים החדשים. ובעוד האם והחמות מזילות דמעות התרגשות לשמע בכי העולל הכואב, ניגשות הנשים ומברכות גם הן את האם.
בסעודה זו נהגו להגיש ביצים שלוקות, כעכים גדולים ( מאפה ביתי ) תה, וכמובן מעט מאחייא ) עראק ) שמקומה לא נפקד מאף שמחה. אם הימים ימי חורף, נהגו לכבד ולהגיש אספאנז' – לביבות ביתיות. יש שנהגו לחלק גם תמרים, אגוזים, וצימוקים למזומנים. בעל הברית ובמיוחד הסנדק, נהגו לחלק צדקה לעניים ולתלמידי חכמים.
סעודת מצווה.
אחרי ארוחת הבוקר, הקהל מתפזר והמשפחה מתחילה בהכנות לסעודת מצווה של אליהו הנביא. שכן בעל הברית עורך תמיד סעודה ומשתה לכבוד המצווה. בארוחת צהריים של יום ברית המילה, נוהגים יהודי מרוקו עד היום להגיש את החמין של שבת שכ'ינא בסעודה.
היו גם שהיו מפריזים בסעודה זו, והיו מוסיפים נוסף לשכ'ינא גם תבשילים מיוחדים כמו פשטידות עשויות מביצים ותפוחי אדמה, שתייה ועוד. בסעודה זו לא נפקד מקומם של אנשי חברת קדישא, המוהל והסנדק.
יש להדגיש כי את מאכל השכ'ינא נהגו להגיש גם בסעודת הבר מצווה, בחתונה ( בסעודת חתן וכלה ) וגם ביום הקמת המציבה של הנפטר.
ברכה לנימול ולהוריו.
בגמר הסעודה שבה השתתפו כאמרו כל הקרובים, מגיע תורו של הנימול. האם מגישה אותו על כרית משי כשהוא מלובש יפה, לרב של בית הכנסת וזנ מברך אותו בכל הברכות הטובות ובאיחולי הצלחה להוריו. גם הפייטן היושב על יד הרב, איננו חוסך בפיוטים לכבוד הנימול ולכבוד אליהו מלאך הברית
ואם אבי הבן הוא חבר בחברה קדישא, נשיא החברה מברך את הנימול ומכניסו כחבר מן המניין בחברה. לאחר מכן מברכים את כל הקהל הנוכח בסעודה.
LE TRAITE DE FES (MAROC) 30 MARS 1912
LE TRAITE DE FES (MAROC) 30 MARS 1912.
Publié le 24/12/2015 à 08:57 par rol-benzaken
Réception des notables de la ville par le général Lyautey
http://rol-benzaken.centerblog.net/9237-le-traite-de-fes-maroc-30-mars-1912
Conclu le 30 mars 1912 entre la France et le Maroc, le traité de Fès* établit « l’organisation du protectorat français dans l’empire chérifien ». En le signant, le sultan marocain Moulay Abd el-Hafid (1908-1912) acceptait le protectorat de laFrance (1) sur ses États.
La « question marocaine » qui avait été posée durant les règnes des sultans Moulay Hassan (1873-1894) et Moulay Abd el-Aziz (1894-1908), alors que l’empire chérifien traversait une grave crise dynastique, politique et sociale fut ainsi résolue à l’avantage de la France.
Demi-frère du sultan Moulay Abd el-Aziz, Moulay Abd el-Hafid n’avait eu de cesse d’intriguer contre son frère. En 1908, soutenu par les grands féodaux du sud dont Madani el-Glaoui et Abdel Malek M’Tougui, il finit par le battre, puis l’évincer, avant de le remplacer sur le trône.
Incapable de tenir les promesses démagogiques faites à ses partisans, il fut rapidement confronté à un immense mouvement de rejet, finissant même par être désigné sous le vocable méprisant de « sultan vendu aux chrétiens ».
Au début de l’année 1911 plusieurs tribus l’assiégèrent à Fès, sa capitale. Le 15 avril, sa situation étant désespérée, il demanda l’intervention des troupes françaises stationnées dans la région de Casablanca et le 21 mai, une colonne commandée par le général Moinier entra à Fès après avoir fait lever le siège de la ville.
Cependant, en lançant cette opération militaire à l’intérieur du Maroc, la Franceavait clairement outrepassé ses droits, le traité d’Algésiras du 6 avril 1906 limitant en effet sa zone d’occupation et d’intervention à la seule région de Casablanca et à son arrière-pays.
L’Allemagne réagit le 1er juillet 1911, en envoyant le croiseur Panther mouiller devant la ville d’Agadir. L’on frôla alors la guerre qui ne fut évitée que par une rude négociation. Dès le début, Jules Cambon, ambassadeur de France à Berlin, et Joseph Caillaux, président du Conseil, posèrent un préalable qui était que les droits français sur le Maroc n’étaient pas négociables ; le 21 juillet, la Grande-Bretagne se rangea aux côtés de Paris.
La crise fut résolue le 4 novembre 1911 par la signature d’une convention réglant le contentieux colonial entre Paris et Berlin. Aux termes de cette convention, l’Allemagne reconnaissait les « droits » de la France au Maroc contre des compensations territoriales en Afrique équatoriale.
La France ayant désormais « les mains libres », Eugène Regnault, le ministre plénipotentiaire français à Tanger, fut chargé de faire signer le traité de protectorat à Moulay Abd el-Hafid.
Il fallut néanmoins une semaine pour convaincre le sultan, mais tout fut finalement réglé le 30 mars 1912, sous la pression de cinq mille soldats français campant sous les murs de son palais de Fès et de l’occupation de vastes zones dans l’ouest et dans l’est de son royaume.
Au terme du traité de Fès, le Maroc qui, en théorie, demeurait un État souverain, déléguait à la France ses droits régaliens. Dès que fut connue la fin de l’indépendance du Maroc, plusieurs tribus se soulevèrent contre le sultan et elles convergèrent vers Fès.
La situation étant grave, le nouveau président du Conseil, Raymond Poincaré et Alexandre Millerand, son ministre de la Guerre, trouvèrent alors dans le général Hubert Lyautey, l’homme providentiel qui, selon eux, pourrait prendre le contrôle du pays. Nommé Résident général de France au Maroc le 27 avril 1912, il exerça cette fonction durant treize ans, démissionnant le 24 septembre 1925, pour marquer son désaccord avec le maréchal Pétain quant à la conduite à tenir face à l’insurrection du Rif.
Au mois d’août 1912, très affaibli, le sultan Moulay Abd el-Hafid abdiqua en faveur de son frère Moulay Youssef (1912-1927).
Le traité de Fès fut supprimé de fait le 2 mars 1956, quand la France reconnut l’indépendance du Maroc.
Source: Bernard Lugan
rédacteur en chef de la revue l’Afrique réelle
directeur de séminaire à l’École de Guerre
docteur ès lettres, universitaire.
סיפורי עם ואנקדוטות מאוצר הפולקלור של יהודי ספרד
יצחק מוסקונה
תרגום עברי : רבקה ויואל שלום פרץ
ספרית מעריב
מבוא אוסף זה של אנקדוטות, סיפורי־עם ופרקי הווי המוגש לפני הקורא הוא תולדה של שנות מחקר ארוכות שהוקדשו ללימוד ההיסטוריה והמנהגים של יהודי בולגריה ככלל ושל העדה הספרדית בפרט. חלק מן החומר פורסם בזמנו על־ידי המחבר בבטאון־ השנתי של יהודי בולגריה.
הקהילות היהודיות בארצות הבלקן, ראשיתן נעוצה עוד בתקופה הרומית והביזנטית. בסוף המאה החמש-עשרה, לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, גדלה האוכלוסיה היהודית באזור ויהודי ספרד הפכו בה לרוב. יהודי ספרד הביאו אתם את מנהגיהם המיוחדים ואת שפתם היהודית-ספרדית ומאז ועד תחילת המאה הנוכחית שלטה שפה זו ברחוב היהודי בכל ארצות הבלקן. יהודי הבלקן הושפעו רבות מן הסביבה המזרחית שהקיפה אותם והשפעה זו ניכרת הן בניבים התורכיים והבולגריים שהסתננו לתוך השפה והן במנהגים ובאורחות החיים.
בדור האחרון חל בין יהודי בולגריה תהליך מהיר של טמיעה ושכחה. הדור הצעיר כבר אינו דובר ספאניולית כי אם בולגרית, מרוחק מן המסורת היהודית ואינו מכיר את מנהגיה. יחד עם זאת, קיימת בו סקרנות מסוימת לשמוע על עברו; סקרנות הניזונה מזכרונות בית סבא ומקשרים עם קרובים בקהילות היהודיות השונות.
אנו, שנולדנו בתחילת המאה, איננו יכולים לשכוח את תקופת ילדותנו ונעורינו. בזכרוננו קיימים עדיין אותם חיים פטריארכליים שבמסגרתם התחנכנו, חיים מלאים חום, אהבה ועזרה־הדדית מחד גיסא, ועוני ועבודה מפרכת מאידך גיסא. רבים מסיפורי הקובץ מבוססים על זכרונות אישיים אלה.
חלק מן הסיפורים משחזרים מאורעות אמיתיים; אחרים מקורם בשמיעה ואמיתותם ההיסטורית מוטלת בספק, אך כולם גם יחד משקפים את הרחוב היהודי של אז ואת הדמויות הפועלות בו. הדמויות מוצגות לעתים בנימה הומוריסטית ואפילו לגלגנית, אך זהו לגלוג שבטוב־לב שנועד לעורר בלב הקורא ״צחוק מהול בדמעות״. בפרסום לקט זה עמדו לנגד עינינו מטרות אחדות: ראשית, להדגים את עושר ניביה וביטוייה של השפה היהודית ספרדית ואת כושרה לבטא רגשות ומחשבות ולשקף את צורת הדיבור והמנהגים של טיפוסים שונים ובני מעמדות שונים.
שנית, להביא בפני הקורא חומר מגוון על התרבות, המנהגים, הפולקלור, איכות החיים והמצב הכלכלי של יהודי הבלקן, חומר שיכול לשמש בסיס למחקרים אתנולוגיים ופולקלוריים.
ולבסוף – להראות לקורא כי על אף החיים הקשים, חיי יגע ועמל שהיו מנת חלקם של אבותינו לא נעדרו מהם ההומור הבריא והאופטימיות.
אמרנו כבר שהשפה היהודית־ספרדית קלטה לתוכה השפעות מן השפות המקומיות. הטקסט הספאניולי משקף במידה רבה השפעות אלה ומכיל גם מלים וצורות דקדוקיות משובשות המשמשות כלי מצוין להבעת לעג והומור.
מבעד לסיפורים קורמת עור וגידים שורה ארוכה של בעלי מקצועות ועיסוקים ברחוב היהודי. הנחותים ביניהם הם חסרי־ההשכלה החיים מן היד אל הפה: קבצנים, מוכרי סמרטוטים, סבלים, מוכרי ירקות עונתיים ומאכלים מתוצרת בית. למעמד גבוה יותר משתייכים בעלי העסקים הזעירים ומתווכים למיניהם. עיסוק בפני עצמו הוא הרוכלות בכפרים – עיסוק מסוכן מאוד באותה תקופה בגלל חוסר הבטחון בדרכים. העם נתן ביטוי קולע לפרנסה מפוקפקת זו: ״לשליחות מיהר בסיסה, בעבור חצי נגיסה״. אחד מרבני אותה תקופה, רבי אליעזר פפו, נהג לחייב את אותם סוחרים לברך ברכת ׳הגומל׳ בכל פעם ששבו בשלום לעירם, על שום ששיחק מזלם ולא הותקפו על־ידי שודדים, לא נפלו מן הסוס ונחבלו ולא טבעו בנהר, ובדרך כלל עברה עליהם הנסיעה בלי טרדות וסיבוכים מיוחדים. הספרות הרבנית מאותה תקופה מלאה בשאלות ותשובות שענינן יהודים שנרצחו בדרכים.
צד נוסף המבצבץ ועולה מתוך הסיפורים הוא הבדלי הגישה וההשקפות בין הדור הישן לדור החדש השואף לחיי נוחות ולשינוי מצבו הכלכלי.
גם למעמד העשירים בקרב היהודים יש ייצוג בסיפורינו וניתן ללמוד מתוכם מעט על אורחות חייהם של אותם גבירים ויחסם לאחיהם העניים. עולם שלם של הווי יהודי דתי, מנהגי חגים ושמחות, ולהבדיל מנהגי אבלות, בא לידי ביטוי בסיפורים. הקשר החי של היהודים לדת ולמסורת ניכר גם בפתגמים הרבים הנפוצים בפיהם והשזורים במלים וניבים עבריים, או הרומזים למאורעות תנ״כיים כמו: ״הבטיחו לו את רחל ונתנו לו את לאה״, ״בין כך ובין כך אבדה בת יפתח״, ״ימות שמשון עם אלפיהם״, ״במקום שאין ברוך־הוא, אין גם ברכה״.
גם מערכת היחסים המיוחדים השוררת בין גויים ליהודים משתקפת בסיפורים וכמו כן הבעיות הכרוכות בנישואי תערובת.
מתוך הסיפורים למדים אנו גם על התייחסותו של היהודי לעצמו ־ הזדהותו וגאוותו על השתייכותו לעם זה. הרגשה זו באה לידי ביטוי גם באמרות עממיות כגון: ״יהודי טיפש אין בנמצא״.
ולבסוף, ניתן בסיפורים הד גם לתקופת השואה ושנות הברבריות והאימים של השלטון הפאשיסטי. עוז רוחו של העם הבולגרי ואי נכונותה של השכבה האינטליגנטית המתקדמת להיכנע לדרישות הגרמנים, מנעו מיהודי בולגריה את הגורל שפקד את אחיהם בארצות הכיבוש הגרמני, אך איש מאלה שעברו תקופה זו אינו יכול לשכוח את ההשפלה שבנשיאת הטלאי הצהוב, את מחנות העבודה ואת תחושת האימה שהתלוותה לשנים אפלות אלה.
אנו מקווים כי בעזרת אוסף זה של סיפורים ומעשיות, יצייר הקורא לעצמו תמונה מקיפה של חיים יהודיים על כל פרטיהם ויעמוד על עושר הבעתה של השפה הספאניולית. אם אכן השגנו את מטרתנו – זאת נניח לקורא לשפוט. מכל מקום תיוותר לו לפחות ההנאה שבקריאת דברי הומור.
◆ פרשת ויחי ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מוסדות תפארת מיכאל◆המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך
◆ פרשת ויחי ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מוסדות תפארת מיכאל◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
מנהג יחודי ליהודי אלג'יר בעלית לתורה בפרשת ויחי מתקופת ספרד בסוף הגיליון
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (מז, כח).
????
כתב הרב אליהו בספרו קול אליהו, ויחי יעקב, יעקב נשאר במצרים שהיא טמאה גילולים, היה עוסק בחיי העולם הבא על ידי עסק התורה, וכל זאת כדי להשלים עבודתו עדי ערב. ולא נחשוב משנולד ובימי בחרותו לא עסק בתורה ח"ו, אלא ויהי ימי יעקב שני חייו, שכולם שווים לטובה והיה דבק בחיי התורה, כי כל ימיו ימי חיות ופעולה רבה היו. ואפילו עברו עליו צרות רבות כמובא כמובא (בר"ר פד, כו), על פסוק (איוב ג, כו), לא שלוותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נתתי ויבא רוגז, שקפץ עליורוגזו של יוסף. לזה אמר ויהי שהיה וי, לשון צרה ואפילו כך, היה עוסק בתורה ולא ביטל מלימודה חס ושלום.
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים(מז, כט).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד לשני, וז"ל: וכי הימים מתים, וכן לגבי דוד שנאמר (מלכים א, ב, א), ויקרבו ימי דוד למות, ואפשר לבאר, על חז"ל (תענית ה:), יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ימי ישראל למות, ויקרב דוד למות עכ"ל. הנה דבר זה ערוך במדרש רבה (צו, ג), ובפירוש מתנות כהונה, והנה נראה, כי מה שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת, הנה משל על זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדיין חי. וכמו שכתוב (מלאכי ג, ו), ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשר מספרים הבאים משם. ופירוש ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, וכן בהרבה מקומות.
ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך(מז, ל).
כתב הגאון רבי מסעוד אדרעי זצ"ל בספרו שפת אמת, אמרו רבותינו ז"ל (תענית:), מכאן שיעקב אבינו ע"ה לא מת. ועוד נקדים מה שכתב השולחן ערוך (יו"ד שסב ס"ה), אין קוברין צדיק גמור בצד צדיק שאינו גמור, לפי שמזכיר עוונותיו של צדיק שאינו גמור. ומצינו שיעקב אבינו ע"ה הוא בחיר שבאבות, לפי שאברהם ויצחק יצא מהם פסול, אבל יעקב אבינו לא כן מיטתו שלימה. וכמו שיש חילוק בין צדיק גמור לצדיק שינו גמור. ומצינו שצדיקים במיתתם גדולים יותר מבחייהם, ויש להם מעלה יתירה, וגם כן קרואים חיים. לפיכך אמר יעקב ושכבתי עם אבותי, וקשה אם כן הא אין קוברין בחיר בצד שאינו בחיר. לכך אמרו רבותינו ז"ל, מכאן שיעקב אבינו לא מת, שהצדיקים נקראים חיים ויש להם מעלה יתירה, ובמעלה זו חזרו להיות כמותו, לפיכך אמר ושכבתי עם אבותי הם שוים.
ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם(מח, ט).
כתב הגה"צ רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל המובא בספר בבא סאלי ח"א, "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה", לכאורה, מילת "בזה" מיותרת, וכבר עמדו רבותינו ז"ל ופירשו בזה. ואפשר לפרש, ע"פ דברי רבותינו ז"ל (סוטה לו:), שיוסף היה ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אבינו ע"ה, אלא ויפוזו זרועי ידיו (בראשית מט, כד), נעץ ידיו בקרקע ויצאו מבין צפורניו ידיו. ופירשו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אלעזר פרק לט), שיצאו עשר טיפין וכו'. וזהו שאמר בזה, זה בגימטריא י"ב. ואמר יוסף לאביו: בזה – חלק התיבה לשנים ב-זה. כלומר ב' שנים. במקום ז"ה- י"ב. דהיינו נתן לי הקב"ה שני בנים החשובים כשנים עשר, שהרי נמנו בין השבטים.
ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב(נ, כ).
כתב הגאון רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, פירוש "אתם חשבתם" מיתת הצדיק מפני הרעה שתבוא "אלוהים חשבה לטובה" מפני הרעה שלא תבוא "למען עשה כיום הזה" כיום כפורים דכתיב ביה "כי ביום הזה יכפר עליכם" מה יום כפורים מכפר אף מתתן של צדיקים מכפרת. ושמא תאמר נפש החוטאת היא תמות. לזה אמר "להחיות עם רב" פירוש הצלת הרבים עדיפא.
או יאמר "להחיות עם רב" פירוש לברר נצוצות הקדושה מתוך הקליפה. כי על ידי התפילה מבררים הנצוצות אבל אימתי כשתהיה התפילה בכונה הא לאו הכי נוטל צדיק אחד ויש לו כח ליכנס תוך הקליפה ולהוציא בולעה מפיה. כמו שפירש הרב "ארץ חמדה" הצדיק אבד בשביל שאין איש שם על לב פירוש עבודה שבלב שהיא התפילה ומתפללים שלא בכונה ואדרבא ואנשי חסד נאספים פירוש בבית הכנסת מדברים זה עם זה באין מבין כי מפני הרעה שהיא הקליפה נאסף הצדיק
לברר הניצוצות וכמו שפירש הפסוק "יען כי נגש העם הזה" ואין הגשה אלא תפלה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. פירוש מתפללים שלא בכוונה לכן הנני יוסף להפליא ואבדה חכמת חכמיו וכו' כדי לברר הניצוצות.
וכן פרשתי אני עני בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת דהיינו בשעה הראויה לתפילה שהיא עם הנץ החמה לא יאחר ולא יקדום ולא מצא בה עשרה. פירוש יש שם יותר מעשרה אבל אינם עונים אמן יהא שמיה רבה מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש עונה אמן. קראתי ואין עונה. ושמא תאמר מחשב בטירדות הזמן ובפרנסה. לזה אמר הקיצור קצרה ידי מפדות. בשעה אחת אני מביא לכם פרנסתכם וכמו שפירש מאמר קבעת עיתים לתורה ושמא תאמר אני טרוד בפרנסתי. לזה אמר נשאת ונתת באמונה אתה מאמין שהקב"ה יביא לך שפע טוב ברגע אחד ולכן לא תבטל מהתורה.
וכן פרשתי מאמר כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד בשביל שמתאחרין באותה בית כנסת אלא ודאי אין לו בטחון בה' יתברך. הקב"ה שואל בשלומו שנאמר מי בכם ירא ה' שמתפלל בבית הכנסת ולא בא יום אחד שומע בקול עבדו שהוא יצר הרע שאמר לו התפלל בחשכה וזהו אשר הלך חשכים והתפלל בחשכה בעוד לילה. הוי ליה יבטח בשם ה' וישען באלהיו.
ועל פי זה פרשתי כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש דיקשה היכי דמי יקבע מקום לתפלתו ושמא יקדים לו איזה בית הכנסת בשפרירא והולך ומתפלל בה לזה אמר יבטח בשם ה' וישען באלהיו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש חסיד וקם בשפרירא. אי
עניו ובוחר במקום גרוע שאינם חפצים בו או עניו ואין בו גאוה כדי שיחפוץ כבוד ורוצה הממון להתגאות בו. כמו שפירש הרב "בינה לעיתים" פסוק "ויהי בגזוז את צאנו ושם האיש נבל". פירוש אפילו יום הגזיזה שעושים בו משתה גדול הוא לא רצה לעשות בו שום משתה ושם האיש נבל.
על פי זה פירש הרב "ארץ חמדה" (ברכות כח), כשחלה ר' אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו אמר ליה צאו והזהרו פירוש עוד שתצאו מבית הכנסת ואחר כך היזהרו בכבוד חבריכם ותדברו חוץ לבית הכנסת וכשאתם מתפללים בבית הכנסת דעו לפני מי אתם מתפללים ולא מלבד אתם רק ומנעו בניכם מן ההגיון בבית הכנסת. וכן פירש הרב "ארץ חמדה" רבה בר בר חנא לא ידעו דוכתיה כיון דחזו צפרי דמטללי עיי"ש. פירוש לא ידעו סיבת פטירתו כיון דחזו צפרו דמטללים פירוש מדברים בבית הכנסת כמו צפרים אמר היינו סבת מיתתו.
מד.אצל יהודי אלג'יר בפרשת שבת ויחי ברכות יעקב לבניו, היא עליה יחודית וקודם שמתחיל העולה לספר תורה, שרים לכבוד העליה החשובה, וכאשר מתחיל החזן פסוק אחר פסוק מברכות יעקב והשני מתרגם לאונקולוס, והשלישי מתרגם לערבית. ברכת יעקב לבניו, והיא מסורת מספר[1]
[1]כמובא בשו"ת אשר לדוד מועטי (דף ג'), מנהג יהודי אלג'יר מתרגמים גם בפרשת השירה, ועשרת הדברות. וכ"כ בספר זה השולחן (ח"ב עמ' רמ), ובספר ארבע גביעים. ובחוברת מנהגי בית כנסת זוהר מיכל להרב אליהו מרציינו (עמ' 12).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.
" כלה מקושטת " – יום אחרון לשבעת מי המשתה.
ביום שני שלאחר שבת הגדול מקשטים את ראש הכלה במה שמכנים " לגרון " – קרניים -. אוספים את שערות ראש הכלה למעין שתי צמות גדולות בולטות לגובה כמין קרניים ועוטפים אותם עם שער ה
אשה בשביס מיוחד. הכול בבחינת " כלה מקושטת " דוגמת חוה, שהקב"ה קלע שערות ראשה וקישטה בכ"ד תכשיטין והביאה אל האדם.
שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.
שמחת הכלולות נמשכת כל השנה, ברוח הפסוק " כי יקח איש אשה חדשה, שנה אחת יהיה לביתו ושמח את אשתו אשר לקח " – דברים כד, ה. החתן אינו עוזב את הוריו, הוא מצוי בביתם וסמוך על שולחנם. המשפחות המחותנות מזמינות זו את זו בחגים ובמועדים ואתם הזוג הצעיר.
בשבועות מוזמנים קרובים רבים של שני הצדדים לבית החתן לטקס של שפיכת מים על החתם והכלה. אלה ניצבים זה במרחק מה מזה בבגדיהם, וכח הקרובים שופכים עליהם מים מכל הכלים המלאים, דליים וכדים, עד כלות כל המים טשר בכלים, כמו באזהרות בבית הכנסת. במהלך קילוחי המים מלמדים אותם " לקח " על נישואיהם בשיר תוכחה המדוקלם פעמים רבות.
אש חאזזו וזואזו / אזאז להם עליא
למה היה לו להינשא / הנישואין דאגה מסבים לו.
לכבוד האירוע נערכת סעודה או מחולק כיבוד של מזונות ופירות.
בליל שמחת תורה מוזמנים שוב כל הקרובים לבית החתן, חזן בית הכנסת בא ומברך את החתן והכלה, הורי החתן מביאים לביתו רימונים ומחלקים לכול רימונים ושקדים, והמוזמנים מביאים לחתן ולכלה דורון לכבוד המאורע. תמה שנת הכלולות, אבל לא תמו השמחות. מעגל זה של האדם ובעולם זה של הקהילה היהודית שנחה רודפת שמחה, אחר כך יבוא ההיריון וטקסיו והלידה ואירועיה, בקיצור, שמחת חיים בלי הפסקה.
תמורות במנהגי החתונה הפילאלית במהלך הדורות, בארפוד ובבצאר.
החתונה המסורתית על שלביה, שתוארה לעיל, אופיינית הייתה לקהילת תאפילאלת עד שנת 1919 לפחות ולקהילת ארפוד בשני הדורות הראשונים עד 1948 בקירוב. אחרי זה התחוללו שינויים הן במנהגי החתונה והן במסלול הכלולות, שהתקצר מארבעה שבועות לשבועיים. מ-1950 חלו שינויים גם בנוסח שטר הכתובה.
השינויים במנהגי החתונה קשורים בתקנות הכלכליות של ועד הקהילה בסביבות 1947 בתקופת רבי יצחק אביחצירא – באבא חאקי – לצמצום בהוצאות, שלא הכול יכלו לעמוד בהן. אשר לשינויים בשטר הכתובה, ייתכן, שהעניין קשור בכפיפת הרבנות בארפוד למועצת הרבנות הכללית במרוקו בכלל, כפי שמוזכר בסוף שטר הכתובה מסוף שנת 1963. להלן התמורות במנהגי החתונה מהדור השלישי ואילך.
תמורות כלכליות.
חלוקת הנטל של סעודת הנישואין.
במשך כל השנים נעשו נסיונות לצמצם את הוצאות החתונה והותקנו תקנות לשם כך. הדבר לא נעשה בבת אחת, אלא בשלבים. בעבר נשאה משפחת הכלה בהוצאות של שתי הסעודות המרכזיות בחודש הכלולות, סעודת ה " סלח'ה " הנערכת שבוע לפני החופה, וסעודת הנישואין. בדור השני סמוך ל-1940 לפחות, נעשתה סעודת הנישואין בארפוד על ידי הורי החתן. גם בבצאר, על פי התקנות שהשתתף בהן רש"א, נקבע, כי סעודות אלו תחולקנה שווה בשווה, סעודת ה " סלח'ה " תוטל על משפחת הכלה, וסעודת החופה על משפחת החתן. תקנה זו הייתה הצעד הראשון בצמצום הוצאות הנישואין, במקרה זה בהורדת הנטל ממשפחת הכלה וחלוקתו שווה בשווה בין שתי המשפחות המחותנות.
ביטול " שבת לבראזאת "
הצמצום באירועי הכלולות, שארכו חודש, גם הוא לא בא בבת אחת, אלא בשלבים. תחילה בוטלה " שבת לבראזאת " – השושבינות – לקראת שנת 1950. " שבת לע'טא " המשיכה להתקיים עד סוף שנת 1955 לפחות. מאז נשארה רק בחוג המצומצם של המשפחה או שנעלמה במשפות אחרות. כך נתרוקן חודש הכלולות משתי שבתות אמצעיות בבחינת " יציאות השבת שתיים שהן ארבע בעבר. נותרו רק שבת הבשורה – שבת לפאל -, המחוסרת סעודה בלאו הכי, ושבת הגדול, שהוא שבת חתן.
צמצום בשושבינים ובשושבינות.
כיוון שבטלה שבת השושבינות, בטלו עמה גם שושבינותיה או שהלכו הלוך וחסור, ובאין שושבינות גם שושבינים אין. שושביני החתן לפני התקנת התקנות היו שוהים עם החתן בתקופת הכלולות, ישנים בביתו, מלווים אותו בכל צעדיו וסועדים עמו בכל ארוחותיו מ " שבת לע'טא " ועד סוף שבעת ימי המשתה. מעתה רק אחדים ליוו את החתן מביתו לבית הכלה וסמוך לחופה בלבד. כזכור למה שהיה ואיננו.
מיעוט בהובלת מתנות באירוסין.
כתוצאה מתמורות כלכליות חל שינוי גם בהווי של האירוסין, וזה הלך ונתרופף. בדור הראשון הייתה בחגיגת האירוסין תהלוכה של נשים נושאות כבודה רבה של מתנות מבית החתן, מלבושים, מנעלים, תכשיטים ומיני מאכל, קמח, סוכר, ביצים ועוד. לאחר מכן הלכה שיירה זו ונדלדלה, ובמקום המתנות המגוונות הסתפקו בדור השני במיני עוגות ופרות העונה. בדור החדש חלה עוד תמורה, תהלוכת הנשים נעלמה מן הרחוב, והווי האירוסין יוחד רק לבית. המתנות המסורתיות הומרו באחרות ברוח התקופה, כמו שעון יד, דברי קוסמטיקה ואיפור, צנצנת של בושם ובונבוניירות.
החתונה היהודית המסורתית במרוקו-מאת יוסף שיטרית ואחרים
החתונה היהודית המסורתית במרוקו
אוניברסיטת חיפה 2003
מקדם ומים כרך ח
מאת יוסף שיטרית ואחרים
החזרת הכלה לביתה לאחר הטבילה.
הנשים שליוו את הכלה למקווה ליוו אותה חזרה לביתה בשירים ובצהלולים כשפניה מכוסים בצעיף, כדי להגן עליה מפני עין הרע ומפני עוברים ושבים ״שלא יגנבו לה את יופייה״. בקהילות מחמירות נהגו אף להטביל מחדש את הכלה במקרה שביציאתה לביתה נתקלה במבטים של מוסלמים, כאילו ביטלו מבטים אלה את טהרתה." עם כניסתה של הכלה לביתה היא התקבלה בקריאות צהלולים של שכנות וקרובות משפחה שלא השתתפו בטקס הטבילה, ונשות התהלוכה הצטרפו אליהן.
לבד משלביו השונים והברורים כולל טקס הטבילה במקווה טקסי־משנה שונים בקהילות שונות, כגון הטקס המגי של השלכת חפצים נשיים למקווה לריצוי הכוחות הסמויים, טקס הברכות שהנשים הזקנות הרעיפו על הכלה עם צאתה מן המקווה וטקס הסעודה הקלה בליווי שירה שהנשים ערכו בקהילות שונות לפני היציאה ממתחם המקווה והחזרה בתהלוכה לבית הכלה. בקהילות רבות היתה זו הזדמנות נאותה ראשונה לכלה לאכול ולשתות משהו מאז שעות אחרי הצהריים, שכן בסעודה החגיגית של ליל החינה החתן והכלה לא יכלו להשתמש בידיהם, שהיו מרוחות בחינה ועטופות בבד לבן. בכל שלבי הטקס השמיעו הנשים צהלולי שמחה לציון התנהלותו התקינה והמוצלחת.
ז. השיח המלווה:
טקס הטבילה במקווה שימש טקס מעבר חשוב מבחינתה של הכלה ושל משפחתה משום שהוא סימל את מעבר הכלה ממעמדה כרווקה למעמדה של אשת איש שתצטרף לקיים את דיני הטהרה היהודיים הקפדניים כל כך. בטקס זה נפרדה הכלה בעצם מרווקותה והוכנסה לקהל הנשים הנשואות. אלה ניהלו את הטקס כולו מראשו ועד סופו בינן לבין עצמן בנוכחות הכלה, אך בלא השתתפות גברים וילדים או ילדות, כך שיכלו לפתח במידת־מה שיח נשי חופשי על ענייני אישות ורמזיהם. גם ערומה הפומבי של הכלה ותכלית הטקס בהכנה לקראת התייחדותה עם החתן הזמינו אותן לכך. אכן עדויות רבות מוסרות על השיח הנשי המשוחרר שהתנהל בהזדמנות זאת, שכלל עקיצות ורמזים מיניים ולווה אף בשירים מיוחדים שמסרניות שונות חשבו אותם לשירי זימה משום שהוזכר בהם במפורש אבר מינו של הגבר עם תיאורים והערכות על ״טעמיו השונים״; רק ידעניות מומחיות שרו אותם בהזדמנויות אלה. כל הטקס לווה כאמור בכל שלביו בשירי חתונה מסורתיים וכן בשירים שהיו מיוחדים לטקס הטבילה ושרו אותם לאחר הטבילה.
הערת המחבר : הנה מבעים לדוגמא :
באיידו סודאנייא באיידו- פלפלה חמרה באיידו…בויינינא…..וכו'
אבר מינו –בטעם פלפל חריף מאוד. אבר מינו – בטעם פלפל אדום…בטעם בננה….וכו'….גם בשיר זה הזנרת הראשית אמרה את חלקו הראשון של כל מבע ומקהלת הנשים המלוות ענה בחלק השני
שיר כזו היא למשל סדרת השירים הערביים־היהודיים ששרו במכנאם, שתובא כאן בתרגומה לעברית." בחלק האחרון של הסדרה נרמז מה שמצפה לכלה למחרת טקס הטבילה – הן חייה החדשים במחיצת בעלה (טור 10) הן יציאתה הכפויה למעשה מבית אביה ואמה (טור 11). ההקנטות והרמזים המיניים בין הנשים הם חלק מחניכתה של הצעירה העומדת להתייחד עם בעלה; כמו בן הוקנטה הרווקה המאחרת למצוא חתן. בתי השיר הראשונים הושרו מפיהן של נשים בודדות, ומקהלת הנשים ענתה בקריאה ״מה רב אושרו!״."
1 לקח אותה חסודה, הו אימא. – מה רב אושרו!
שתביא לו ברכה ומזל, הו אימא. – מה רב אושרו!
עם הון ובנים, הו אימא. – מה רב אושרו!
לקח אותה צעירה, הו אימא. – מה רב אושרו!
5 תביא לו ברכה, הו אימא. – מה רב אושרו!
לקח אותה, לקח אותה ונשבע שלא ישחרר אותה.
[החתן הוא אדונה.
לקחה אותו, לקחה אותו ונשבעה שלא תשחרר אותו. [הכלה היא גברתו
הביאו לה את הנר, הביאו אותה אל חמותה.
הביאו לה את הנר הביאו אותה אל חמותה.
הלילה במקווה ומחר אצל החתן.
לילה זה נשאר לך, ומחר נגרש אותך,.
ח. טקסים מקדימים וטקסי המשך:
בקהילות כמו תארודאנת וקהילות דרום־מערב מרוקו, שנהגו למרוח עיסת חינה ופנים ביצה על ראשה של הכלה, נהגו לשטוף היטב את שערה של הכלה ביום שלישי אחרי הצהריים ולהוציא ממנו כל שיירי העיסה שכיסתה אותו כדי לבטל כל חציצה בין השיער ובין המים בזמן הטבילה. בקהילות אחרות נהגו לנקות את שער הכלה בתוך המקווה עצמו לפני הטבילה ולהשליך את שיירי החינה עם חפצים סמליים נוספים לתוך המים בסגולה נגד המזיקים הרעים האורבים לבלה ולאושרה.
לטקס הטבילה במקווה היו טקסי המשך שונים. בקהילות שהכלה נהגה גם היא לצום בהן(ולא רק החתן) ביום החופה, היינו למחרת הטבילה, אכלה הכלה עם בני משפחתה את ארוחת הערב שלה ואת ארוחת הצום שלה מיד אחרי שחזרה מן המקווה. כמו בן באותו לילה במיוחד לא נתנו לכלה לישון בחדר לבדה אלא בלוויית אחיותיה וקרובותיה כדי לשמור אותה מפני כל רע ומזיק. נשות המשפחה נשארו ערות ושרו כל הלילה, שיחקו משחקים או חדו חידות כדי לשהות במחיצתה של הכלה, שלא יאונה לה כל רע לפני כניסתה לחופה.
עמוד 74
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
הכהן שנאלץ להתגרש מאשתו
סיפור זה שמעתי מפי אמי ז״ל (ח.ד.) והוא ידוע ברבים. הרה׳׳ג רפאל אנקווה קרא באחד המקורות של פסקי-דין שכל מי ששם משפחתו הוא ״אל-קסלאסי״, (או כסלאסי) הוא מזרע הכהנים. הרב הנ״ל נזכר שאחד מבני עירנו, ששם משפחתו ״אל-קסלאסי״, היה נשוי לאשה גרושה שלפי ההלכה אינה מותרת לכהן. הזמין אליו את האיש ואמר לו ״באחד המקורות מצאתי שלפי שם משפחתך אתה מזרע הכהנים. לא יכולתי לבדוק הענין, אבל אני סומך על קביעתו של מחבר הספר, ואפילו אם הדבר הוא רק בבחינת ספק, הרי אתה עומד בפני בעיה מסובכת. בהיותי סומך על מה שקראתי, על אף שלא מצאתי כל סימוכין לכך, ניסיתי גם כן למצוא רמז לדבר, ועלה בדעתי כהשערה בלבד שהשם הוא ״כסלסי״ בר"ת: כהן, ספק לא, ספק יש). עכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שתיש
אר עם אשתך שאתה אוהב, ומה גם שאין לכם עוד ילדים, ותוותר על הכהונה שלך, או שתתגרש ממנה״. האיש, בשומעו דברי הרב, הוכה בתדהמה, כי באמת הוא אהב מאוד את אשתו. אמר לרב ״תן לי כמה ימים לחשוב״. לא סיפר זאת לאשתו, אלא לאחר שהתייעץ עם עצמו.
לאחר כמה ימים בא לרב ואומר לו ״חשבתי וחשבתי, והחלטתי לשמור על היחוס שלי מזרע הכהנים, על אף שאני מאוד אוהב את אשתי״.
האיש, בצער רב, התגרש מאשתו. אמי ז״ל סיפרה לי שמרוב אהבה שהיתה ביניהם, לאחר הגירוש כל אחד מהם ישב שבעת ימי אבל מרוב צער הפרידה.
נושא זה, על אף שלא נבדק ביסודו, היכה בתדהמה את כל הקהילה. ומי יחלוק על דעתו של הרב? מאז, אותו איש נקרא כהן אל-קסלאסי, ונעשה כהן לכל דבר.
אגב, בקרב יהודי המזרח קיימים הרבה כהנים בעלי שם כפול: כהן־קצב, כהן־ארזי, וכדומה, ויתכן מאוד שגם כסלאסי הוא כהן־כסלאסי.
הרב המשותק שהלך על רגליו
עת עסקתי בכתיבת הספר ״מקורות השירה היהודית במרוקו״, הגיע לידי ספר בבתב־יד, מאת ר׳ יוסף אסבאג מעיר מכנאס. מלבד כמה חידושים שיש בספר זה, יש בו גם כמה שירים מאת המחבר. בהקדמה על אחד השירים, הוא כותב שחיבר השיר על נס גדול שקרה לו. המחבר לקה בשיתוק שתי רגליו, ולא היה יכול ללכת. יום אחד, ביקש מבניו להביאו לקברו של הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, הקבור במכנאס ומפורסם במעשי נסים שלו.
בניו הביאו אותו לקבר בצהרי היום. ביקש מהם לעזוב המקום ולהשאירו לבד ליד הקבר. בבכי מר התחיל לקרוא כמה מזמורי תהילים, הפיל תחינה בפני קבר הצדיק וביקש ממנו שבזכותו יבקש מהאל יתברך לרפא אותו ממחלתו. תוך כדי כך נפלה עליו תרדמה וישן ליד הקבר. והנה באמצע השינה, הוא שומע קול מדבר אליו מתוך הקבר: ״קום, תפילתך נתקבלה, חזור הביתה על רגליך ללא עזרת איש״ חזר על רגליו, אל בניו שחיכו לו בשער בית הקברות, ולא יכלו להאמין לנס הגדול שקרה לאביהם בזכות הצדיק ר׳ דוד בוסידאן. אין כל ספק בדבר, כי זה נכתב בידי מחבר השיר. תפילתו נתקבלה, וזכות הצדיק עמדה לו.
פדיון הבכור ביום חתונתו
אחד הסיפורים לעיל, סיפרתי על כך שבתקופה קדומה הרבה אנשים מעירנו, וממרוקו בכלל, היו נוסעים לברזיל, לסחור עם הכושים שם ולנצל את תמימותם. רובם היו משאירים נשותיהם עגונות, מהם חזרו לאחר הרבה שנים, ומהם נשארו שם עד יום מותם. אחד מעירנו, רק לאחר שנולד לו בן בכור, למחרת יום הכניסו בברית אברהם אבינו, נסע גם הוא לברזיל מבלי לפדות מידי הכהן את בנו הבכור. מאז נסיעתו לא נודע עליו מאומה. הבן הבכור הגיע לפרקו ועמד להתחתן, אלא שרב העיר עיכב החתונה, ביודעו שבחור זה לא עבר פדיון הבן, ולא יוכל לערוך חתונה עד אשר ייפדה מידי כהן כדת והלכה (הבחור הזה הכרתי אותו אישית – ח.ד.).
הרב מצא דרך הלכתית איך לפדות חתן זה לפני חתונתו. בסופו של דבר, נמצא שהוא יוכל לפדות את עצמו מידי כהן, וכך היה. הבחור, לפי הוראות הרב, פדה את עצמו מידי כהן ורק אחר כך הותר לו להתחתן.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
למחרת, בארוחת הבוקר אנו מסתפקים בקפה ולחמנייה, יותר מזה אסור לנו לאכול אצל גויים, מטעמי כשרות. אנו יוצאים אל הכיכר הראשית. הכול חדש וזר לעין. הגברים לבושים כערבים והסימן המבדיל ביניהם – בירית שחורה על רגל אחת מחתחת לברך.
הנשים לבושות שני מיני לבוש : הנשואות לבושות שחורים והלא נשואות – בגדים משובצים בחום כהה. בכיכר המרכזית הזאת הבחנתי בכמה דברים מעניינים שלא ציפיתי לראותם במקום נידח כזה. חנויות ספרים, כמובן לא חילוניים, ובית דפוס חדיש.
ההסתדרות הציונית במקום נקראת " תפארת ציון ". היא איננה מסונפת להסתדרות הציונית הגדולה העולמית, אינה שולחת צירים לקונגרס הציוניים, אינה תורמת לקרנות ואינה קשורה כל קשר ארגוני אל החוץ.
לא עלה בידי לקבוע מתי נוסדה הסתדרות זו ומהן סיבות התבדלותה. הרחק מכל יישוב תרבותי, נמצאת פינה מיוחדת במינה זאת, בעלת אופי דתי מובהק. רבים מדברים עברית רהוטה שנשמרה בפיהם כנראה מימי קדם. הדבר מעורר סקרנות והתרגשות עזה.
הלילה נערכת חתונת בנו של כהן. אנחנו מוזמנים כאורחי כבוד. הכלה נאה, נמוכת קומה במקצת ושמנמונת. בשועים שלפני החתונה פיטמו אותה במאכלים שמנים, הרבה קוסקוס, מאכל מסולת מקומית, כדי שתיראה מלאה יותר.
היא הובאה מפאריס, והשכלתה כללית ורב צדדית. את כל חייה עשתה בבירת צרפת. החתן לבוש אירופית: מקטורן, חולצה ועניבה. הכלה לבושה בגדי פאר לפי מנהג המקום, ומעוטרת בתחרימים, רקמות זהב ועדיי זהב רבים וכבדים שניתנו לה בהשאלה מתושבי המקום : צמידים, ענקים, עגילים, טבעות, רשתות זהב על הראש, וגם שעוני זהב תלויים לה על גופה.
הכלה ישבה בפרוזדור קטן בין האולם הגדול שבבית ובין חדר אחר, שמשך שעות ארוכות על ספסל, ומשני עבריה שתי זקנות, שאינן משות ממנה לרגע. ניסיתי לדבר אליה. אמרתי שברצוני לספר בארץ על כלה מפאריס המתחתנת בג'רבה, לא זכיתי לתשובה. ידידי יעצו לי שלא אשחית מלים. זהו הנוהג.
סיימנו את ארוחתנו הדשנה. האולם התמלא כולו שולחנות וספסלים לפניהם, על גבי השולחנות ערוכות הצלחות, ונשים זריזות מוציאות מסירים גדולים שעל גבי פרימוסים מחרישי אוזניים – מנות קטנות מאוד של אוכל. כדורי בשר או דג.
אל השולחן מסובים עשרות יהודים, ספרי תלמוד לפניהם והם לומדים הכוונה רבה ובזמזום חרישי. אינם שמים לב למאכלים המוגשים להם וממשיכים בתלמודם.
אני משוחח עם החתן, יוסף. הוא מוביל אותנו לחדר המיועד לליל הכלולות. חדר גדול ובפינה שבו כמו כוך נמוך. בתוך הכוך עומדת מיטת הכלולות, מסודרת לתפארת. החתן אומר לנו שכבר אין לו סבלנות. הוא מצפה שיסתיימו הסעודה ולימוד התורה – שיוכל להתייחד עם כלתו. אינני בטוח שראה אותה לפני החתונה, אבל היא יפה, ואי סבלנותו מובנת.
למחרת בבוקר, אחרי הקפה והלחמנייה, יצאנו בדרכנו חזרה בכביש ליבשת, לעיירה זרזיס. כאן מגיע מדבר מהרה ממש עד לים. זרזיס היא נווה מדבר, וצומחים בה דקלים רבים. גם שם רבים היהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל.
מרקוזה מסדיר במהירות עם אחד מאנשי המקום את בדיקת העולים בשבוע הבא, ואנו ממהרים לבן –גארדן, במחק של כחמישים קילומטר. בצאתנו מזרזיס נעלם כל סימן של דרך ואנחנו נוסעים במדבר הפתוח מאופק עד אופק. אין זה מדבר של חול, וכולו אבנים קטנטנות, כגרגרי עדשים.
לפני בואנו לבן-גארדן, נתחוללה סופת חול שהקימה עלעולים ברחובות. החול נדבק אל החלונות ואל הדלתות וכיסה את הגגות בשכבות משקע עבות. איש לא נראה ברחובות העיירה, הכול הסתתרו בתים. אבל מרקוזה יה פעיל גם עתה.
הלכנו לבית הכנסת שהיה מלא גם הוא חול. נשלחו רצים ולאחר דקות אחדות התמלא בית הכנסת מפה אל פה גברים, נשים וילדים אוחזים בשמלות אמותיהם או נישאים על הידיים. שני שולחנות הועמדו בשבילנו, הבודקים את העולים.
הופיעו מזכירים אנשי המקום ומלאכת הבדיקה החלה. לא היו עמנו צוותי המיון לעריכת הסלקציה הסוציאלית : כמה ילדים ? כמה מפרנסים ? כמה הורים ? – כל הדבר המאוס הזה. אנשי המקום היו אנשים בריאים.
אינני יודע ממה התפרנסו ומה היה מזונם. הגברים והנשים היו אולי בפעם הראשונה בחייהם יחד בחדר אחד, ולכן כיסה חלק מהנשים את פניהן במטפחות.
הזמן חולף ואנחנו לא טעמנו דבר מאז הבוקר. יצאתי קצת החוצה להחליף אוויר, וראיתי שמרקוזה דאג למזון. מאחורי בית הכנסת שעמד במגרש פתוח, בזווית שבין שני קירות, עמדו הפרימוסים הרועשים, ושתי נשים זקנו טרחו בהכנת ארוחת צהריים. בחול המתערבל, בסופה המתגברת, ללא מים לשטיפת הידיים נראו שתי הזקנות כמכשפות.
סיימנו את מלאכת המיון. אכלנו מן החביתות שהוכנו לנו כשהחול חורק בין שינינו, ויצאנו במכונית בדרכנו חזרה לזרזיס. כאן געשה הסערה בכל כוחה. הרוח נשבה בכל כוחה ממזרח והאבנים הקטנטנים הועפו בכוח רב אל פנינו ודפקו במשקפינו.
סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו.
המאמינים שהסתתרו אחרי דעיכת התנועה שבו והרימו ראש ובפיהם הסברים על דתיית הגאולה והמרת הדין המדומה של משיחנו מלכנו. כל כותב אחד מגדולי השבתאים במכנאס שהושפע עמוקות על ידי רבי אלישע אשכנזי ושדרי ארץ ישראל אחרים, רבי דניאל בהלול :
שבתאי צבי
" הגאולה נקבעה לאלף ושש מאות שנה אחרי החורבן ( 1668 ) ואז נתתחבר הוא"ו שבשם המפורש עם הה"א שנפרדו בגלות, ובאותה שנה היה צריך לבוא מלכנו.. שבתי צבי יר"ה וצריכים להיות חבלי משיח, על שנה זו אמרו חז"ל בספר הזוהר ( ח"ג דף רע ע"א ). אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו, הקב"ה ברחמיו הוסיף לנו שש שנים ושישה חודשים כדי שיתבטלו חבלי משיח ויהיה שמו יתברך שלם כי לא יתחברו ו"ו ען יו"ד ה"א עד שיעברו שש שנים אחרים ".
אחד מרבני תיטואן רבי יעקב אבוהב שלח לרבי שלמה הלוי מונציה מכתב המאשר בקווים כללים את העדויות האחרות :
הנערים הם עמודי עד שיבוא כבודך בע"ה ועוד באלו הבשורות טובות איני רוצה לשולחם עד אראה איך יפול דבר. כלל העולנ אומר זה המגיד של מכנאס שערב פסח הבא ראשון בע"ה יתגלה משיח אלורנו בלי ספק , והוא אדוננו המלך שבתי צבי יר"ה. הלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו ומלתא בטעמא והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל שעל כן נתארל הגלו וכו".
אגדות נרקמות סביב אישיותו של אותו משיח ממכנאס כפי שאנו יכולים ללמוד ממכתב ששלח יהודי מסאלי לאחיו בליוורנו בשנת 1675 :
" ומהקירון פנים שיש לו לא יש חכם בעולם שיכול להביט בפניו רק בחדר שהוא יושב ויש לו סדין אחד מחיצה בינו ובין החכמים ומאחורי הפרגוד מדברים עמו, יומם ולילה עוסק בתורה סודות עמוקים נגלים אליו בכל יום וחכם גדול אחד שנראה לו אליהו בהקיץ אמר שפני זה הנביא דומים לפני אליהו ולעל מי ששואל אותו אומר לו הגאולה קרובה קרובה ".
רב אחד ממכנאס נותן כאות לבוא השיח את הכוכב הזוהר בשמי העיר בשנת 1665 ובשנת 1668. הוא מביא לחיזוק את חלומו של רבי אברהם בן שמחון מפאס שבו נגלה לו אליהו הנביא ובישר לו שאת מניין 1600 השנים שיש לספור עד הגאולה צריך להתחיל לא מימי נח, אלא לאחר חורבן המקדש ( בשנת 70 ).
חלומות, הזיות, נבואות, הכל מצביע על תחושת סוף הדורות וציפייה בטוחה ליום הגאולה הקרב ובא, וכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי ירום הודו.. ועשו להם מלבושים בגדי כבוד והם מוכנים מעת לעת לעלות לירושלים " יום לפני הפסח האחרון בגלות, בערו היהודים בדבקות יתרה את שארית החמץ " וכל קהילת המערב נאספו בבתיהם וממתינים מעת לעת כי המגיד אמר לו שבערב פסח תל"ה אחר חצות יתגלה המשיח ,.
ולא בא.
לא עם קשה עורף כישראל יזנח את האמונה. אם לא השנה אז בשנה הבאה. יוסף אבן צור מבטיח לקהל מאמיניו שהגאולה רק נדחתה ועתידה להתחולל בערב פסח תל"ו " והנביא השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקרן בדבריו נמחלו אותם העוונות, עכשיו אומר שאמר לו המגיד שהוא משיח בן אפרים ושבתי צבי משיח בן דוד והראה לו הרבה רמזים וסודות על כך…"
אולם לאחר זמן מה נסתלק הבחור מהעולם ובני עירו בחרו לא לזכור את כישלון נבואתיו אלא דווקא את העובדה הנפלאה שמעם הארץ עלה לדרגת עילוי בתורה. ויהי אחרי כן וימות הבחור הנאמן לנביא ה' ואף על פי שלא בא הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה' הייתה זאת ואין להרהר אחד מידותיו.. לא נוכל לומר שיוסף דיבר שקר חס וחלילה אלא שכך גזרו משמים ".
ובכלל הסבירו כמה מתלמידיו לא יכול היה יוסף למלא את שליחותו, משיח בן יוסף היה צריך לבוא בקשרי חיתון עם משפחת בן דוד ולקחת את בתו של שבתי צבי לאישה. וכידוע לשבתי צבי לא נולדו ילדים.
מוזריות הנימוק מצביעה בבירור על ניוון האמונה, הפעם זה היה באמת הסוף. פרשת שבתי צבי נמחקה כליל מזיכרון בני ישראל במרוקו. מה עוד שהשלטון החדש החזיר לארץ את השקט והשגשוג, ובפני יהודי המערב בכלל, ומכנאס בפרט, נפתחה שעת התהילה.
סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו.
קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פה-שבחי הרמב"ם
- קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פה
כל הסיפורים על הרמב״ם מקורם, ככל הנראה, במסורת שבעל־פה, והם עברו מדור לדור ומקהילה לקהילה בתפוצות ישראל. יש להניח שסיפורים ואגדות על הרמב״ם סופרו בראש ובראשונה בסביבה שבה חי ופעל, ועברו מדור לדור ומן המקומות הללו לכל תפוצות ישראל עד לדורנו. במשך הדורות הועלו הסיפורים על הרמב״ם מן המסורת אל הכתב, מהם הגיעו לדפוס ומהם נשארו צפונים בכתבי־יד. אבן יחיא בספרו ״שלשלת הקבלה״ מעיר על קיומם של סיפורים על הרמב״ם במסורת שבעל־פה: ״ואם אמרתי בני להגיד הלוך כל המעשים הנוראים שראיתי בכתב ושקבלתי על פה מזה הרב יכלה הזמן והם לא יכלו״. אותו מחבר אף העיר על קיומם של נוסחים שונים לאותו סיפור וגם הביא שני נוסחים, כמו במקרה של סיפור ההרעלות: ״אמנם שמעתיה באופן אחר״.
בספרו ״שם הגדולים״ מזכיר החיד״א סיפורי־עם המתהלכים בפאס על הרמב״ם: ״שמעתי מפי המרובין שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח״ו להרמב״ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול ע״י השבעות ושמות הקודש, ומספרים נסים וענינים הרבה שאירעו לו באותו פרק״.
לריכוז הסיפורים על הרמב״ם עמדו לפנינו שלושה סוגי מקורות: כתבי־יד, דפוסים, רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה.
א. כתבי־יד
סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם מתוך כתבי־יד אחדים נתפרסמו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, הן מאלה שהיו כתובים ערבית יהודית, בעיקר מקרב יהודי צפון־אפריקה והן מאלה שהיו כתובים עברית, שמוצאם ממזרח וממערב — בעיקר שני כתבי־היד שפרסם נויבאואר. במסגרת ההכנות לספר זה איתרתי כתבי־יד אחדים הן בערבית יהודית והן בעברית מקהילות יהודי המזרח ויהודי צפון אפריקה, והם מתפרסמים כאן לראשונה. כתבי־יד אלה יש מהם המכילים שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית משתי קהילות במזרח התיכון, ממצרים ומתימן, ומהם המכילים מחזורי סיפורים וסיפורים בודדים בעברית: מהם המכילים שני מחזורי סיפורים בעברית מבגדאד בני חמישה סיפורים כל אחד, ומהם המכילים סיפורים בודדים מלוב, מכורדיסתן ומפרס (ראה בפירוט להלן).
ב. דפוסים
סיפורים לא מעטים נדפסו על הרמב״ם, אך הם פזורים על פני סוגים שונים של ספרים, ישנים וחדשים. חלק מהספרים הללו הם ספרי קורות הימים, כמו בספרים ״שלשלת הקבלה״, ״סדר הדורות״, ״שבט יהודה״, ״דברי יוסף סמברי״ ו״ספר יוחסין״, וחלק מהם ספרי רבנים המשבצים סיפור פה וסיפור שם על הרמב״ם כהמחשה לדבריהם, כשלספריהם אין קשר לנושא הרמב״ם, כמו בספר ״הולך תמים ופועל צדק״ לדיין, ״עומר השכחה״ לגבישון, ״שמח לבי״ לגאגין ועוד. גם חכמים במאה העשרים נהגו לעשות כך, כמו אביתי בספרו ״מעשה הגדולים״,
ורבני צפון אפריקה בספרי ההלכות והדרשות שלהם, שנהגו לספח סיפורים בסופי ספריהם, וביניהם מצויים סיפורים אחדים על הרמב״ם. חכמים וסופרים שקיבצו וערכו קובצי סיפורים גם הם הביאו בתוך מבחריהם סיפורים על הרמב״ם, הן בקבצים שבערבית יהודית, כמו בקבצים ״מעשה צדיקים״, ״מעשה שעשועים״, ״שבח חיים״ ועוד, וכן בקבצים עבריים, כגון ״ספר המעשיות״, ״מעשים טובים״, ״מעשה נסים״, ״קורא הדורות״, ״אוצר המעשיות״ ו״אבותינו ספרו״, וכן קובצי הסיפורים שפרסם לאחרונה חדאד.
גם המחטט בספרי מסעות ימצא סיפורים נדירים על הרמב״ם, כמו הסיפור שמצאתי בספרו של סלושץ והסיפור שבספרו של אדלר, שני חוקרים שביקרו במצרים ורשמו בין היתר סיפורים על הרמב״ם.
גם מן העיתונות היהודית שבערבית היהודית איתרתי סיפורים על הרמב״ם, כמו בשבועון היהודי־העיראקי ״מגיד מישרים״, שיצא לאור בכלכותה שבהודו במאה התשע־עשרה, ובעיתון היהודי התוניסאי ״אור הלבנה״, שיצא לאור בג׳רבה שבתוניסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. במסגרת ספר זה אף הבאנו סיפורים שנתפרסמו מכתבי־יד במקומות נידחים, כמו הסיפורים שפרסם נויבאואר בכתב־עת יהודי הולנדי לפני יותר ממאה שנים, וכמו הסיפור שפרסם הברמן ולא הגיע לידי החוקרים את הסיפורים על הרמב״ם.
ג. רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה
סיפורים רבים מן המסורת שבעל־פה נרשמו בארכיון הסיפור העממי בישראל. מן הסיפורים שנרשמו על הרמב״ם, שמספרם יותר ממאה, אנו התעניינו רק בסיפורים שמוצאם מקהילות ישראל שבמזרח התיכון ושבצפון־אפריקה. במסגרת ספר זה הבאנו מבחר של ארבעים ואחד סיפורים (סיפורים 140-100) המייצגים את הסיפור העממי על הרמב״ם בקהילות הללו. השתדלנו להביא סיפורים שעדיין לא נתפרסמו, אך הבאנו גם סיפורים שנתפרסמו אם יש בהם תרומה להבלטת קווים מיוחדים בתיאור דמותו של הרמב״ם. כמו כן הבאנו סיפורים מקבילים לסיפורים שנדפסו מכתבי־יד ודפוסים כדי להראות את מקורותיהם; ואף הבאנו את מקבילותיהם של הסיפורים המהלכים כמסורת שבעל־פה. אף הקלטנו סיפורים אחדים על הרמב״ם בערבית יהודית, תעתקנו אותם ותרגמנו אותם לעברית כדי להראות שהמסירה בעל־פה של סיפורי הרמב״ם עדיין חיה
וקיימת לא רק בעברית אלא גם בערבית יהודית עד ימינו. במסגרת זאת הבאנו ארבעה סיפורים מפי יוצאי עיראק בישראל (סיפורים 60-57) וסיפור אחד מפי יוצאת מצרים בישראל (סיפור 61). סיפורים אלה יכולים להראות גם את השוני בין המסירה בעל־פה בשפת המקור ובין זו שנרשמה בעברית. ניסינו להביא מספר גדול של סיפורים על נושא אחד, מן המקורות שבכתב ומן המסורות שבעל־פה, כדי שנוכל לבחון את השתלשלותם של מוטיבים, לראות מסורות שונות על אותו עניין כשאחת מדגישה יסוד זה ואחרת יסוד אחר. כמו כן הובאו סיפורים המבטאים גישות שונות לאותו עניין, גישות של תלמידי חכמים וגישות של מספרים עממיים, ולעתים אף של סופרים, כשכל אחד מנסה לעצב את הטקסט כהבנתו.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
Chez les Oulad Barhi, les jeunes gens conduisent le marié au mikvé. Au retour, il est soutenu par deux islan, dont chacun lui tient un pied enveloppé dans un drap. Quand ils arrivent au seuil de la maison, les deux islan s'abaissent pour le faire rentrer, mais le marié reste droit. Les tamzwarât lavent la mariée sur une table disposée dans la cour; elles étendent des draps afin de former un paravent. La jeune fille est épilée et ensuite emmenée au mikvé. Au retour, pendant que les tamzwarât éparpillent ses cheveux, la fille pleure:
"O, père ingrat!
Pourquoi donnes-tu ta fille
Au sommet de la montagne?
Pourquoi n'as tu pas dit:
Ma fille est jeune,
Elle restera près de moi! "
Le père lui répond, tout en pleurant:
"Donnez la fille à son cousin,
Elle ira et reviendra chez sa mère".
Mercredi matin, les rabbins viennent chez la mariée, afin d'évaluer son trousseau. Son prix est triplé et ensuite augmenté selon la volonté du marié. Les rabbins, avant de rédiger la Ketouba, demandent au jeune homme s'il n'est pas ivre et s'il accepte le tout de bon coeur.
Au moment de la bénédiction, la femme se tient à la droite du mari. Elle est habillée d'un drap et lui est recouvert d'un sisit. Dans leur chambre, on leur sert un repas spécial, composé de poulets farcis. On fait boire de la mahia à la fiancée, jusqu'à ce qu'elle soit complètement ivre.
Ce qui arrive assez vite. La mahia sst une boisson très forte et les jeunes filles n'y goûtent presque jamais jusqu'à leur mariage.
Le couple mange en présence des tamzwarât. Quand la mariée a assez bu, les femmes sortent.
A Iligh, mercredi, quand la mariée arrive à là maison du marié, c'est son futur beau-père et non sa belle-mère qui l'acueille et l'asperge de lait. Le marié lui jette des dattes, des raisins secs, du sel et du sucre et lui écrase le pied. On lui met dans la bouche du miel et du beurre, afin que son destin soit heureux. Avant la cérémonie nuptiale, on met sur sa tête un bouquet de verdure. Après la bénédiction, on l'installe dans une alcôve que les islan ont bâtie et décorée pour le couple. La mariée mange dans sa chambre avec les tamzwarât, et le marié avec les islan.
LES PROLONGEMENTS DES CEREMONIES NUPTIALES
Les cérémonies du mariage ne se terminent pas avec la bénédiction nuptiale. Elles se prolongent, en général, sept jours, et peuvent atteindre la durée de quatorze à vingt jours.
Côte atlantique
A Casablanca, jeudi matin est le ־'nhar sbôh" ou "jour du matin". Une femme de la famille de la mariée, généralement une tante, rentre la première chez les mariés. En voyant le drap maculé de sang, preuve de la virginité de la jeune fille, elle pousse deszgarit, signal qu'attendent les femmes, dont la mère de la mariée, pour se rassembler dans la chambre et féliciter l'épouse. Le linge maculé est posé sur un plateau, afin que les nombreuses personnes venues pour saluer les mariés voient "l'honneur" de la fille. Les femmes enduisent leurs yeux avec ce sang, pour les faire briller.
Les cas de non virginité de la jeune fille étaient à l'époque très rares. Le marié pouvait alors la répudier immédiatement. Pour éviter un scandale et une rupture, les parents de la mariée essayaient d'apaiser le jeune homme en lui offrant de l'argent. On salit alors le drap avec le sang d'un poulet égorgé à cet effet.
Pendant le petit déjeuner, le couple reçoit de la mère de la mariée cinq plateaux avec des beignets, du miel et du lait. Elle leur remet aussi son cadeau personnel, une bague ou un tapis. Les invités offriront leurs cadeaux ce jour-là ou le samedi. Certaines familles notent dans un carnet les présents reçus, afin de rendre l'equivalent à la même occasion.
Pendant sept jours les mariés ne pourront pas quitter la maison. Tous les soirs, des amis et des invités viennent prier avec le marié; on répète, à cette occasion, les sept bénédictions de la cérémonie nuptiale. On tâche d'inviter tous les soirs des personnes différentes, afin de réjouir le marié. Les islan restent constamment auprès de lui.
Le premier samedi après le mariage est intitulé "sebt lehtan". La famille de la mariée et des amis sont invités chez les parents du marié. Au matin, les islanviennent emmener en procession le jeune homme à la synagogue. Là, on lui fait, pour la première fois, l'honneur de l'inviter à monter au Sefer Tora. A cette occasion, on lit un passage de la Genèse concernant Abraham, et, pour cette raison, ce samedi est aussi intitulé "sabt veabraham zaqen". A la fin de la prière, on invite les assistants à se rendre à la maison des parents du marié. Jusqu'au mercredi, le va-et-vient chez eux est ininterrompu.
Mercredi, huitième jour après le mariage, est le "nhar alhut" ou "le jour du poisson". C'est la première fois que le marié sortira de la maison. Accompagné de ses amis et de musiciens, il va au marché acheter un poisson; ensuite, toujours en procession, il rend visite à ses beaux-parents et à la famille de la mariée, qui lui offrent de l'argent, du sucre, un tapis, etc. A son retour, en présence des invités, a lieu un concours entre les mariés : on leur donne un poisson et un couteau et chacun essaye d'éventrer son poisson le plus vite possible, car le vainqueur dominera le ménage.
Pendant que le marié est au marché avec ses amis, la mère de la mariée emmène sa fille au bain. Depuis le soir de la défloration la fille est dans un état d'impureté et le mari ne peut avoir des relations sexuelles avec elle. C'est seulement après ce bain rituel qu'elle est permise à son mari. Quand le bain a lieu le quinzième jour après le mariage, la mariée passe les derniers jours de l'impureté chez ses parents, avant de revenir chez son mari. C'est ce retour qu'on nomme tornaboda. L'expression est espagnole et signifie " retour de la noce ", ainsi que les ceremonues celebrees ce jour la en Espagne.
Le deuxième samedi après le mariage est intitulé "sabt alndâmà" ou "le samedi du regret". En effet, les jeunes gens viennent ce jour-là chez le marié, et, en présence de nombreux invités, critiquent l'union de leur ami. Il doit alors défendre les avantages du mariage. Une distribution de thé et des gâteaux clôturera ce duel.
En principe, la mariée peut maintenant sortir, mais elle reste quand même encore quatre à cinq mois à la maison avant de le faire.
Studies in the history of the jews of Morocco David Corcos
His paper on "The attitude of the Almohadic rulers towards the Jews" is characteristic of this approach. He belittles the value of the writings of Arabic historians of the Near East as sources for the history of North Africa, showing that a much esteemed Syrian historian like Shams ad-din adh-Dhahabi (d. 1348) made great blunders in dealing with the history of the Almohads. Whereas Almohad rule is depicted in all standard works as one of the darkest periods in the history of North African Jewry, Corcos tries to prove that there was never a systematic persecution. He would like to show that at least during a long time there was no official decree against Judaism, but a rather gradual deterioration of the Jews' status.
There was no forced conversion from the beginning of Almohad rule and what happened in Tunis was an exception. It was not before the days of Abu Yusuf Ya'kub (1184-1199) that the Jews were everywhere forcibly converted and this pressure did not last longer than his reign. Under his successor Muhammad an-Nasir (1199-1214) the situation of the Jews changed for the better. Although this view will remain controversial, the paper has the great merit of all treatises of this kind: it challenges accepted ideas and compels us to think them over and re-examine the data.
The paper about "The Jews under the Merinids" shows another typical aspect of David Corcos' historical writing. In order to explain the favourable attitude of the new dynasty towards the Jews, Corcos adduces various arguments. One of them is the supposition that the Jews as an autochthonous element in Morocco's population (and as warlike as other Moroccans) took an active part in the military campaigns which resulted in the establishment of the Merinid rule. The participation of Jews in warfare is indeed a subject to which Corcos came back time and again. In the same paper he refers to the part Jews took in the Merinids' campaigns in Spain. These Jewish warriors were, Corcos believes, Zenata, i.e. Berber nomads, as is borne out by their names. Consequently one could explain the protection that the Merinids granted to the Jews as an expression of the solidarity of nomads. David Corcos was interested in all aspects of Jewish history, the economic activities of the Jews not least. In this paper he dwells on the Jews' great role in the gold trade with the Western Sudan. This supposition has been later corroborated by a French scholar who had recourse to other sources. David Corcos also deals in this paper with the downfall of the Wakkàsâ, a family of court Jews, in April 1302. Corcos, who knew conditions in Morocco so well, maintains that their fall did not entail a persecution of the Jews. It was simply the consequence of the sultan's need for their money. Certainly this is true, but seeing this episode in a wider context one may be tempted to view it as belonging to a more general outbreak of Moslem fanaticism. Around the year 1300 the non-Moslems were persecuted in Persia, Iraq, Syria and Egypt too. The consciousness of the continuity in the history of the Jews in the diaspora is a leitmotif in the papers of David Corcos. He tries to show that the history of Jewries in various Christian and Moslem countries is not a "passive" one, but that Jews preserved their character, pursued their activities and strove for their aims, although living in Moslem or Christian states as a minority. In his paper "The Jews of Morocco from the expulsion of Spain until the middle of the 16th century" he stresses the warlike attitude of Moroccan Jews who engaged also at the beginning of the 16th century in active warfare. In this paper too he dwells on the economic activities of the Jews: they developed the sugar industry in Morocco and had still a great share in the gold trade with the Western Sudan, which supplied the Mediterranean countries with gold through so many centuries.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
השד"ר ר׳ אברהם פינטו
סל ר׳ יעקב היה השד׳׳ר ר׳ אברהם פינטו (דור ו׳ לר׳ יעקב האי), שהתגורר בארץ ישראל.
לאחר כמה גלי עליה ממרוקו(בעיקר ממרקש) לארץ ישראל, גדלה עדת המערבים בירושלים והתפתחה מאד. העוני והצפיפות שהיו מנת חלקה של ירושלים באותה תקופה, פגעו קשות בתושבים החדשים, ובעניים הותיקים, והם סבלו ממחסור בדיור, ומחרפת רעב של ממש.
לשם כך נשלח ר׳ אברהם בשנת תרנ״ב, מטעם עדות המערבים בירושלים, לערי המערב הפנימי, לאסוף כסף למימון בנייתם של מאה חדרים, שיהיו"בתי מחסה" עבור העולים מערי מרוקו לירושלים. בכתב השדרו׳׳ת מכונה ר׳ אברהם: ״האי מרגניתא טבא, ציר אמונים, מעלת הרב הכולל, אור גולל, בנן של קדושים, שלשלת יוחסין.
הגאון הצדיק ר׳ מאיר אבוחצירה זצ״ל, סיפר לחתנו כבוד הרב שליט״א, כי ר׳ אברהם פינטו הנ״ל התארח בביתם בתאפיללת (ככל הנראה בבית זקנו). לבקשת בעל הבית שישלח לו לוח עברי מירושלים, ענה ר׳ אברהם: עד שאגיע לירושלים, ועד שיגיע הלוח יעבור זמן רב, ועמו גם השנה, לכן תביא לי ניר וקולמוס, ואכתוב לך לוח שנה. בקשתו נעשתה, ותיכף ומיד כתב לו לוח לה׳ שנים הבאות.
־; בכתב השדרו״ת הנ״ל. צג: ושם כח:.
-:: מצאנו פסק דין ממנו בספר כרם חמר לר׳ אברהם אנקאווא חלק יו״ד סוף סימן מ״א, עליו חתומים: ר׳ דוד צבאח, ר׳ אלעזר לחזאן, ר׳ מסעוד בן מוחא, ור׳ משה פינטו.
עמוד 97
עוד סיפר: שבימי שהותו שם, לא הסכים בשום אופן להשתמש בבני הבית, דאג לכל צרכיו בעצמו, ואף תיקן את בגדיו בעצמו.
ר' יוסף בן ר׳ יעקב פינטו
בנו השני של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה הגאון הצדיק ר׳ יוסף פינטו, מחכמי מרקש. בחרדת קודש כתבו אודותיו חכמי מרקש בכתב המלצה שנתנו לנכד נכדו: ״אותו צדיק, העניו, הרב הכולל, בישראל להלל, המלומד בנסים, רב אשר אור תורתו זורחת בכל העולם, חסידא קדישא ופרישא, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא זיע״א, בעל המחשבה צחה, דרושים נחמדים על התורה, שמו כשם רבו הרי״ף זיע״א, אדונינו מורינו – כמוה״ר יוסף פינסו״.
תארים דומים נכתבו אודותיו גם על מצבת נינו ר׳ חיים פינטו, מה שמלמדנו על גדולתו ורוממותו, עד כדי כך שהערצתו נשאה בפי כל שנים רבות כל כך לאחר פטירתו.
ככל הנראה נמנה בין דייני העיר, וישנו פסק דין מרבני מרקש משנת תקמ״ח (תצמי״ח) שגם הוא בין החותמים עליו.
ר׳ יוסף היה מלומד בנסים, ותורתו התפרסמה בכל העולם, כנראה דרך חיבוריו הרבים, כפי הנלמד מהתארים המובאים לעיל. על פי המובא לעיל, יתכן ושם ספרו היה ״מחשבה צחה״. לצערנו הרב, קורות חייו עם חיבוריו אבדו במהמורות הזמן. אולם ידוע לנו על קיומם של כמה כתבי יד בהלכה ובקבלה, ביניהם פירוש על הגדה של פסח, בו ביאר ר׳ יוסף את כוונות ליל הסדר לפי עומק תורת הקבלה.
הסיבה שעקר לכפר ווארזאזאת
ימי ישיבתו של ר׳ יוסף במרקש לא ארכו, וסיבה מופלאה הביאה אותו לגלות מעיר משפחתו מרקש לכפר ווארזאזאת. וכך סיפר רבינו משה אהרון פינטו זצ״ל:
חבורת המקובלים הקדושים בעיר הקבלה – מרקש, היתה מתייחדת בתפילותיה לקונם. תפילות שנערכו בסגל החבורה, בקדושה וטהרה, ובמאמץ עילאי של כוונות עמוקות הידועות לחכמי הקבלה בלבד. כוונות אלה אינם דבר של מה בכך, מכוחן נפעלים תיקונים עצומים ונוראים בעולמות העליונים, ודרכן השפע יורד לעולם. אולם דא עקא. על המכוונים לכוון דעתם היטב היטב, ולפרש את כוונתם נכונה, כי טעות או סטיה קטנה בכוונה עלולה לגרום חורבן במקום תיקון, וחסרון במקום שפע. גם אחדות ותמימות דעים נדרשת לשם כך, שכן כידוע במקום שיש חילוקי דעות ומחלוקת אין השכינה שורה.
לפיכך, כאשר עיין ר׳ יוסף באחת מסוגיות התפילה לפי עומק חכמת הקבלה, והגיע למסקנה שאותה הכוונה הנהוגה בעירם לתפילה זו מוטעית, מיהר לספר זאת לאביו – ר׳ יעקב, ולהודיעו על התיקון הנדרש. אביו שמע את דבריו בקשב רב, עיין בם, ונענה ואמר:
בני היקר! אכן עליך לכוון כפי שהינך סבור, אולם אין בכוחנו להכריע כנגד הנהוג, לכן אנו בעירנו איננו משנים מהמסור לנו מרבותינו, והיות ואי אפשר לכוון בעיר אחת כוונות שונות באותה תפילה, עליך לעקור מעירנו ולעבור למקום רחוק יותר, שם תוכל לכוון כהבנתך.
ר' יוסף שמע לקול אביו, את ארז חפציו, ועבר לכפר ווארזאזאת, ומאותו יום לא דרכו כפות רגליו בעירו מרקש.
תיכף ומיד בהגיעו לווארזאזאת, פתח ר׳ יוסף במקום ישיבה ללימוד הקבלה, ומתלמידיו הנודעים היו גדולי התלמידי חכמים ממשפחת עראמה ונחמיאס, שנודעו כגדולי תורה מופלגים, מקובלים מייחדי יחודים, צדיקים וחסידים. ר׳ יוסף נתבקש בישיבה של מעלה בכפר ווארזאזאת, ונטמן שם.