שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודית
אמרה עממית יהודית קובעת בפסקנות ש ״ממשה עד משה לא קם כמשה״, ללמדך כי בתודעת עם ישראל משתווה שיעור קומתו של ר׳ משה בן מימון לזה של משה רבנו. ספר זה עוסק בדמותו של הרמב׳׳ם כפי שהצטיירה בעיני העם ביצירה העממית, וביתר דיוק בסיפור העממי.
רמב״ם היה איש נדודים בחייו: הוא נולד בספרד שבאירופה, נדד לאפריקה, לפס שבמרוקו ולקהיר שבמצרים, והובא למנוחת עולמים בטבריה שבארץ'ישראל, קרי באסיה. נמצא אפוא שנולד ביבשת אחת, חי בשנייה ונקבר בשלישית. רמב״ם היה איש אשכולות, חכם וראש הקהל, רופא ופילוסוף, ובכל אלה הגיע להישגים נעלים.
בסיפורים על הרמב׳׳ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד לקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב׳׳ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם לא דק ולא דייק אלא ייחס לו דברים שלא היו, או שאף התנגד להם בחייו(כמו המגיה והקבלה). אהבת העם לרמב״ם והערצתו עולה מן הסיפורים שסופרו עליו בכל תפוצות ישראל. אולם יותר מכול סופרו עליו סיפורים במקומות שבהם חי ופעל, כלומר בתחומי קהילות ישראל שבצפון אפריקה ובמזרח התיכון.
בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב קהילות אלו. קראנו לספר שבחי הרמב״ם מפני שסברנו שזה השם היאה לסיפורים שסופרו עליו. מתוך העושר הרב של הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד בדפוסים, ברישומים ובהקלטות, שמספרם מגיע ליותר משלוש מאות, הבאנו כמחציתם, שהם הטובים בסיפורים והמייצגים נאמנה את כל היתר.
הקדמנו לקובץ הסיפורים שני פרקי מבוא: באחד ביררנו את מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ובשני ניסינו לעמת את קורות חייו של הרמב׳׳ם הידועות לנו כיום, בעיקר מתגליות הגניזה הקהירית, עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים, ולברר את רקעם ההיסטורי והספרותי של הפערים שביניהם. לסיפורים שהבאנו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי משלנו, הקדמנו הקדמות והעירונו לכל סיפור וסיפור לייחודו של הסיפור ולמיונו הספרותי.
פרסומם של סיפורים בערבית היהודית החדשה משבע קהילות שונות בשבעה להגים שונים על נושא אחד פותח פתח למחקרים בנושאים שונים שיעלו את המשותף והנבדל ביניהם. לא ניסינו להאחיד את הכתיב של הערבית היהודית אלא השארנו את הטקסט ככתבו, אף אם היה ספק לשגיאה השארנו את הכתוב, ורק בהיותנו בטוחים לחלוטין ערכנו תיקונים קלים. את הסימנים הדיאקריטיים האחדנו כדלהלן: גֹ =ج : ג' = غ : דֹ = ذ : כ' = خ : ת' =ث ובטקסטים מקהילות אחדות לא הבחינו בין העיצורים ת/תֹ ד/דֹ
תודות לכל המוסדות שסיפקו לי צילומים של כתבי־יד: לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למכון בן־צבי בירושלים, לספרייה הלאומית בפריס, לספריית המוזאון הבריטי בלונדון, למכון הברמן בלוד, למשפחת ששון בירושלים, ולארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע״י) על הרשות להביא מבחר מן הסיפורים על הרמב״ם שברשותם ובמיוחד למרכזת הארכיון הגב׳ עדנה היכל. כמו כן נתונה תודתי ליד יצחק בן־צבי ולמר יוסף אלגמל על הרשות להשתמש בתמונות מספר. תודות לדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, פרופ׳ אפרים דוד, לראש מנהל הפקולטה, גב׳ בלה טוקטלי, לדיקן הרשות למחקר, פרופ׳ אהרן בן־ זאב ולקרן עמו״ס של נשיא המדינה על תמיכתם בהוצאת הספר; תודה לכתבניות רשות המחקר, גב׳ שולמית חבר וגב׳ שנטל אשר.
תודה לקרן הלאומית למדע מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים שתמכה במחקרי על ״הסיפור העממי בעיראק״, שיותר מרבע הסיפורים הבאים בספר זה לקוחים מאותו מחקר.
תודות להרב יוסף קאפח ולפרום׳ יהודה רצהבי שנתנו את רשותם להשתמש ולהסתייע בתרגומם העברי למחזור סיפורים של יהודי תימן על הרמב״ם בערבית יהודית. כתב־היד שפרסמתי בספר זה שונה במקצת מכתב היד שהם תרגמו, וביסוד תרגומי נתתי את תרגומם.
תודות לד״ר הזה יזון, שעמה התייעצתי בכל ענייניו של הספר הזה, ובמיוחד בעניין המיון הספרותי של הסיפורים; לפרופ׳ יוסף שיטרית, שעבר על הסיפורים בערבית יהודית שמצפון אפריקה ותרגומם לעברית, והערותיו היו לי לעזר רב; תודה למסרנים שמפיהם הקלטתי סיפורים על הרמב״ם ואשר נכללו ברשימת המסרנים במפתוח שבסוף הספר. למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הספר לדפוס: להנהלת הוצאת מאגנס, על החלטתה לפרסם את הספר, ולמנהל ההוצאה מר דן בנוביץ ולעוזרו מר רם גולדברג, שטרחו רבות להוציאו מתוקן ונאה.
יצחק אבישרור
Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs
'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'
Georges Bensoussan : 'Le Sultan du Maroc n'a jamais protégé les Juifs'
Le Roi Mohammed V du Maroc est dépeint comme le sauveur des Juifs lorsque son pays était sous l’autorité du gouvernement de Vichy entre juin 1940 et novembre 1942. Auteur d’une somme remarquable* sur les Juifs en pays arabes, l’historien français Georges Bensoussan démonte ce mythe dans l'entretien qu'il nous accorde.
Georges Bensoussan est un historien français né en 1952. Spécialiste d'histoire culturelle de l'Europe des XIXe et XXe siècles, et en particulier des mondes juifs. Ses travaux sont notamment consacrés à l'antisémitisme, à la Shoah, au sionisme et aux articulations entre Histoire et mémoire. Il est rédacteur en chef de la Revue d'histoire de la Shoah et responsable éditorial au Mémorial de la Shoah (Paris). Il essaie de placer la Shoah dans l'histoire globale du monde et de l'Occident en montrant qu'il s'agit d'un aboutissement, et non d'une anomalie. Il est l'auteur d'une douzaine d'ouvrages.
Considérant que jusqu'ici la lecture de l'histoire des communautés juives en terre arabo-berbère s'est faite de manière superficielle, parfois passionnelle, Bensoussan a réécrit cette histoire en s'appuyant sur une documentation inédite et colossale qui provient en partie des archives de l'Alliance israélite universelle qui possédait avant les grandes émigrations juives vers Israël un réseau d'écoles implantées dans les pays arabes.
En ce qui concerne le Maroc, pays qu'il connait bien puisqu'il y est né en 1952, Bensoussan provoque un choc en taillant en pièces la légende du sultan Mohamed V sauveur des Juifs marocains lors de la Seconde Guerre mondiale.
Dans son ouvrage, Bensoussan considère que non seulement Mohamed V n'a jamais rejeté les statuts des Juifs de Vichy en octobre 1940 et en juin 1941 , mais qu'il a plutôt « profité de la situation ». Bensoussan assure que le sultan a appliqué à la lettre ces deux statuts et que c'est seulement sur le volet économique qu'il a tenté de protéger ses sujets juifs. « Cette intervention n'est pas désintéressée, car elle sert surtout les intérêts économiques du Makhzen (gouvernement du Sultan). Sur l'essentiel, le sultan Mohamed n'a pas protégé les Juifs puisqu'il a même promulgué les statuts des Juifs en Dahir (décret) chérifien », explique Georges Bensoussan dans une interview au site Egalité et réconciliation.
D'ailleurs, enfonce l'historien français, Mohamed V ne pouvait aucunement sauver quiconque puisqu'au Maroc « la réalité du pouvoir appartient au Résident général, c'est-à-dire à la France ».
Quant à la fameuse rencontre du sultan avec les dirigeants juifs au printemps 1942, elle a eu lieu à « titre privé », rappelle Bensoussan, pour leur exprimer « en privé » qu'il est personnellement contre les mesures prises par Vichy et qu'il a pourtant promulguées au Maroc. « En revanche, à titre officiel et publiquement, il ne prend aucune mesure en faveur des Juifs. Pire, il traduit les statuts des Juifs en Dahir chérifien ! », explique Bensoussan.
L'opposition du sultan au port de l'étoile jaune sur les vêtements des Juifs marocains est une fable dit Bensoussan puisque le port de ce distinctif n'a jamais été d'application en Zone libre, c'est-à-dire sur l'ensemble du territoire français placé sous l'autorité du gouvernement de Vichy. Et le Maroc (comme l'Algérie) faisait partie de la Zone libre. Seule la Tunisie s'est vue appliquer le port de l'étoile jaune dans la région de Sfax pendant les six mois qu'a duré l'occupation allemande. Or, les Allemands n'entrent pas au Maroc. Le sultan Mohammed n'a donc jamais eu le moindre contact avec les Allemands. Il n'y a donc jamais eu d'étoile jaune au Maroc.
Il ne reste plus maintenant qu'à entendre la version historique marocaine sur ce véritable tsunami qui met à mal ce mythe largement entretenu par le Makhzen pour se donner une image différente des autres autocraties arabes.URL courte: http://www.demainonline.com/?p=23399
גירוש ילדים מישראל למרוקו.בשנת 1953
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
גירוש ילדים מישראל למרוקו.
פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.
שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.
כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :
כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.
בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.
מהדין וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "
בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;
בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".
משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.
גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?
בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :
" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".
הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !
אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב " קשה " לחברי ההנהלה המיונית :
" יש הסכם כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש ( הדגשת המחבר ) מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל "
גם דבורה הכהן, שבספרה " עולים בסערה " מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את " הדין וחשבון " של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ " המראה מקום " בספרה.
היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון " המוסד לתיאום ", ואף הגדילה לעשות בקובעה " עובדה " – כאילו היו ילדים אלה חולי נפש :
" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות : משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".
מובן שבשום מקום בדין וחשבון, אף לא בדיון במוסד לתיאום, לא נקבע שילדים אלה היו חולה נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 " גילוי דעת " מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב :
" נשארנו מוכי תימהון והשתוממות, שישה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 12 – 13 ניתחו ( את ) מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב…נשאלת השאלה : מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות.
כלומר, לטמיון ולאבדון…האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה ? …האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו ? אנו תובעים שתוקם ועדת חקירה ציבורית שתחקור " בעניין החזרת הנערים " ותוציא מסקנותיה לאור. מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, 19 במרץ 1953.
למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמן אז :
אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשו בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית הסוהר במולדתו ".
להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את חוק השבות ואת מערכת המשפט בארץ.
אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו-רשם העיר והאיר : יחיא פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
זכותו של הנביא אליהו
שני אחים היו בעיר אחת, האחד עשיר מופלג, שלא ידע מה לעשות בעושרו, ואילו השני סבל מחסרון כיס, ולעתים לא מצא לבני ביתו אפילו פת לחם לאכול. האח העשיר ואטום הלב סירב לעזור לאחיו.
חג הפסח קרב, בכל הבתים שררה אוירת חג, קנו מצות, בגדים ליום טוב, סיידו את הבתים, קנו פמוטות ויין לקידוש, ואך ביתו של העני ריק ושומם, לא סוייד, בניו עוטים סמרטוטים, ואף מצות לא קנה.
לכבוד החג הלכה אשת העני לכבס סמרטוטי בניה בנהר. ובעודה מכבסת, והנה ניצב לפניה, איש בא בימים, גבוה כתמר, בגדיו לבנים כשלג, זקנו צח כחלב ופניו קורנות כחמה. שאל את האשה: ״בתי, את הבית סיידת לכבוד החג?״. בושה האשה לענות בשלילה ואמרה: ״כן, אבי״ אמר הזקן: ״כן יהי רצון.״
והמשיך לשאול: ״ואת המצות,ויין לקידוש ובגדים לילדים קנית.״ ענתה: ״ודאי אבי.״ הדהד קולו אחריה: ״כן יהי רצון״.
משנשאה עיניה לראותו שוב, לא היה במקום, כי נעלם. באה אל ביתה ונדהמה, הבית מסוייד ונקי והבנים לבשו בגדי חג, על השולחן היו מצות ופמוטות ויין לקידוש וכל מצרכי החג. ידעה שאליהו הנביא הוא שגרם לנס זה, וספרה לבעלה.
שמע זאת האח העשיר ואמר אל אשתו: ״לכי ושאלי את אשת אחי כיצד אירע הנס ועשי כמותה.״ באה אשת העשיר לבית העני, ואשת העני ספרה לה הכל בחפץ לב. לקחה אשת העשיר סמרטוטים וישבה על שפת הנהר וכבסה:
הופיע הזקן המהודר ושאלה: ״בתי מצות לחג קנית.״ ענתה: ״לא״. הוא אמר כן יהי רצון.״ ובגדים, ופמוטות ויין לקידוש קנית?״ ״לא״
״כן יהי רצון״ – הדהד קולו של הזקן. ״את הבית סיידת?״ ״לא״, כי עניים מרודים אנחנו, ענתה. ״כן יהי רצון״ – הוא אמר אחריה ונעלם.
מששבה לביתה, חשכו עיניה מתדהמה בניה ובעלה עטו סמרטוטים, והבית חשוך וחרב. ובלית ברירה הסיבו בליל הסדר עם האח השני, שנתעשר – אלא בניגוד לאחיו, לא היתה ידו קפוצה. ליבו רחב מאוד, על כן לא כבש רחמיו מאחיו והעניק לו מרכושו ועודדו בעוניו.
? LES EVENEMENTS DE DEMNAT Que se passa-t-il à Demnat
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Il y eut de nombreuses croyances superstitieuses
Il y avait un océan de superstitions dans le monde traditionnel. Pour éloigner les mauvais esprits, on faisait confiance à la vertu du sel ou des métaux – comme un fer à cheval en guise de porte-bonheur – placés sous l'oreiller. Ces habitudes sont tout à fait contraires à l'esprit de la Bible mais elles ont néanmoins accompagné le respect scrupuleux des ordonnances bibliques et talmudiques au sein du petit peuple. Des exemples de telles superstitions se retrouvent dans l'ouvrage de Joseph Goulven les Mellahs de Rabat-Salé ou dans celui d'Élie Malka, Essai de folklore des Israélites marocains. Les rabbins ont souvent visé à épurer le judaïsme ou à minimiser autant que faire se peut ces habitudes. L'élite rabbinique qui a laissé un immense héritage écrit dont on redécouvre l'ampleur aujourd'hui grâce par exemple à l'impression de nombreux manuscrits judéo-marocains par l'Institut Issachar à Jérusalem, a ignoré ces croyances. Les travaux d'exégèse (p. ex. Or Hahayim de R. Hayim Benattar), de mystique (p.ex. Hessed leAbraham d'Abraham Azoulay) et de jurisprudence talmudique (p. ex. Toqpo shel Yossef de R. Yossef Elmaleh), l'expression de la foi en tant que vecteur moral (p. ex. Israël et L'Humanité de R. Élie Benamozegh), la poésie liturgique (p. ex. Tehilah leDavid de R. David Hassine) ou même les travaux de philosophie (p. ex. Uns Al-Gharib (Consolation de l'expatrié) de R. Juda Ibn Nissim Ibn Malka) sont exempts de ces superstitions populaires. L'œuvre monumentale de Haïm Zafrani Les juifs du Maroc étudie de façon méthodique la littérature juridique des Juifs du Maroc et témoigne de la vitalité intellectuelle des Juifs du Maroc au cours des cinq derniers siècles. En outre, les personnalités rabbiniques furent des parangons de vertu. Leur sagesse était recherchée, leur moralité était légendaire et le public juif les avait en très haute estime. Les écrits qu'ils ont laissés font preuve d'une grande érudition et d'un bon sens éclairé.
Le culte des Saints était toléré, voire même encouragé, pour autant qu'il ait une influence morale positive. Les personnes qui allaient en pèlerinage à la tombe d'un saint avaient coutume de donner l'aumône, d'y allumer des bougies et de demander l'intercession du saint pour exaucer tous genres de vœux : de guérison ou personnels. Mais il y eut des dissidences. Le rabbin Yitshak Ben Ya'ish Halévi de Mogador n'hésita pas à secouer les fondations mêmes de la croyance populaire en s élevant contre la visite des tombeaux et des «Saints» qu'il trouvait contraire à la foi judaïque.
Dans cette ville du Sud du Maroc, la population juive fut attaquée et battue, et cela se serait produit avec l'accord du caïd local. Les représentants de la France et de l'Angleterre demandèrent au sultan la révocation de ce caïd, mais en vain. Ce dernier rétorqua que les Juifs avaient provoqué la situation, car ils auraient insulté des Musulmans et leur auraient jeté des pierres. Cette accusation semble étrange pour le moins, car elle fut faite moult fois par des Juifs qui en furent les victimes de la part des Musulmans. Drummond Hay dénonça la cruauté de ce caïd. Il dépêcha un assistant marocain du nom d'Abou Bakr pour soumettre un rapport sur l'état des choses dans la ville. Ce dernier confirma le mauvais traitement des Juifs et ajouta que la situation se serait détériorée parce que certains Juifs avaient refusé de faire des cadeaux traditionnels durant les fêtes musulmanes. L'annonce à l'effet que six Juifs auraient péri fut démentie après vérification de la part du consul français. Toutefois, les incidents ne cessèrent pas pour autant.
Les clauses de l'édit du sultan en 1884 nous renseignent sur la situation des Juifs de Demnat : « Par le présent édit, nous faisons connaître que nous avons supprimé toutes les vexations auxquelles les Juifs de Demnat ont été soumis par leur gouverneur, à savoir :
-
- de les obliger à travailler le jour consacré au repos par leur religion;
-
- de les occuper à nettoyer des lieux infects;
-
- de leur faire porter des objets lourds sur le dos;
-
- de les obliger à travailler sans rétribution;
-
- de faire travailler les femmes sans le consentement des maris;
-
- de céder leur marchandise pour la moitié de leur valeur;
-
- de vendre des produits tels que l'huile au moment où ils sont en baisse pour se faire payer seulement au prix fort lorsqu'ils sont en hausse;
-
- d’employer leurs bêtes de somme contre leur volonté et sans rétribution;
-
- de les obliger à prendre de fausses pièces de monnaie contre la monnaie courante;
-
- de recevoir les dirhams à raison de 13 ducas par douro;
- de payer ensuite les douros à raison de 15 ducas;
de leur prendre gratuitement les peaux tannées;
de les obliger à donner des peaux tannées en échange de peaux fraîches;
-
- de les obliger à céder la laine de leurs troupeaux contre leur volonté;
- de tenir leurs lits et leurs meubles à la disposition des hôtes du gouverneur…»
Un an après cet édit, la situation était encore si pénible que les rmistres de France, d'Angleterre et des États-Unis durent intervenir a. uprès du sultan. Finalement, sous la pression des légations consulaires, le sultan démit et emprisonna le caïd de Demnat et mit les Juifs de la ville sous la juridiction du caïd de Marrakech. Quelques années plus tard, les incidents reprirent et le sultan décida de faire construire un Mellah à Demnat. À la mort du sultan, le Mellah fut envahi. Deux Juifs trouvèrent la mort et plusieurs Juives furent enlevées. Une partie d'entre elles fut libérée après paiement de rançon.
ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal
Quelles sont les difficultés auxquelles a été ou est confronté ALEPH, en plus des défis que 
nous avons précédemment mentionnés ?
Dr Sonia Sarah LIPSYC
Directrice de ALEPH, .sociologue et dramaturge.
Malgré son succès ALEPH rencontre quelques obstacles qu'il lui faut surmonter
D'abord le centre dirigé par une directrice parfois aidé d'un(e) assistant(e) fonctionne avec un budget minimaliste. Il bénéficie de l'infrastructure de la CSUQ mais ne possède pas de budget qui lui permette de rémunérer régulièrement ses intervenants ou d'inviter des intervenants de l'extérieur plus d'une fois par an. Il lui reste donc à trouver et à pérenniser des subventions, assurer un minimum de rentrées (ce qui est déjà le cas) et à sensibiliser des donateurs touchés par la vocation du Centre. Paradoxalement parfois, la programmation serait trop riche pour un public qui peut envisager de se déplacer une fois par semaine mais difficilement davantage ? Il nous faudrait alors diversifier notre programmation en nous orientant vers des publics spécifiques et en créant des programmes à leur intention. Par exemple, nous tourner vers des cercles d'étudiants ou d'un public de jeunes adultes qui possède ses propres structures
Cette dissociation entre centre d'études juives et congrégation qui enthousiasme le public de ALEPH déroute d'autres parmi le public religieux ou parmi ceux qui sont éloignés d'une connaissance ou d'une pratique. Les premiers sont parfois méfiants face à la dispense d'un savoir pluri disciplinaire et pluriel, les seconds sont frileux car ils s'imaginent que toute approche du fait religieux ne peut être que coercitive. Au fond, les premiers s'arrogeraient l'exclusivité d'une approche strictement religieuse et les seconds le leur accorderaient
Jusqu'à présent toutes les personnes que j'ai pu solliciter dans le monde rabbinique ont, à quelques rares exceptions près, accepté avec joie de venir enseigner à ALEPH. Elles sentaient et savaient que ce centre, émanation de la CSUQ, structure communautaire dans laquelle ils se reconnaissent, serait respectueux de leur enseignement. Les rabbins qui se sont défaussés ou ont refusé étaient mal à l'aise avec le fait que centre soit ouvert, pluriel et mixte, et sans doute dirigé par une femme. Tout se passe à leurs yeux comme si l'enseignement du Judaïsme ne pouvait s'inscrire que dans un cadre de stricte obédience
Enfin la disparité des niveaux de l'assistance oblige les intervenants à parler à plusieurs niveaux comme le PaRDeS de l'étude de la Torah qui présente le niveau littéral, allusif, interprétatif et mystique. Mais ALEPH essaye de rester attentif à celles ou ceux qui souhaitent approfondir un sujet, en proposant d'autres sessions sur une thématique ou en orientant occasionnellement vers d'autres structures (congrégations, centres ou département d'études universitaires ) qui approfondiraient un sujet.
DEUTERONOME
Quelles sont les perspectives de ALEPH ?
Pour l'année à venir, offrir la possibilité, à celles et ceux qui le désirent, d'apprendre à lire l'Hébreu et à s'initier aux bases indispensables de cette langue. Son apprentissage, en effet, est la condition sine qua non d'une meilleure compréhension des textes et à moyen terme d'une indépendance dans l'étude. Mettre en ligne les meilleures conférences de ces premières années avec des références bibliographiques. S'atteler également à la mise en ligne de textes de conférences. Bref, user des nouvelles technologies afin de permettre à un plus large public de profiter de la programmation de ALEPH. Nous espérons aussi créer les Cahiers de ALEPH, revue biannuelle, à mi chemin entre un magazine et une revue universitaire. Il nous semble important qu'au Québec une revue de cette tenue se déploie en français.
L'année dernière un mini observatoire du fait religieux juif centré sur le «vivre ensemble entre laïques et religieux en Israël et ses conséquences en diaspora » a été mis en place à ALEPH. Nous étudions avec une stagiaire, Yaël Soussan, étudiante en sciences politiques, un certain nombre de problématiques en consultant régulièrement la presse israélienne ou juive. Ainsi nous nous préoccupons du pluralisme religieux, de la conversion, des divorces juifs, des centres d'études juives dans le monde, de l'égalité des sexes au sein du Judaïsme, etc. Un groupe de bénévoles participent à la traduction d'articles de l'Anglais ou de l'Hébreu au Français. Toute cette matière constitue une base de données qui aura plusieurs fonctions. L'une d'entre elles est de poser les bases d'un observatoire plus important qui fonctionnera comme un centre de ressources et de création pédagogique. Certaines de ces données sont déjà disponibles pour le public au travers du blog « Judaïsme et questions de société » . Ces matières me permettent déjà de concevoir un séminaire en sociologie du Judaïsme programmé pour l'année en cours.
תולדות היהודים במרוקו-הירשברג
מרידות ומהומות.
בחודש אלול התחילה ערבובייא והאלמטיין מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו' אחר התפילה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיין. אחר מיתתו, שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים, ואנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים כי נוטה המלך על ידי השר עלי אבן מוסא שכל ענייני המלכות נחתכין על ידו ובכל שבוע נוטל מן היהודים חוק קבוע תש ם ( 700 מתקאל ), ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאשבאר ( כלומר מן הקרובים לסוללות העיר ) כמה מהבתים.
חיל הנגף והיו מתים עד יום ה' לתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותני המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מה' שנים ולמטה יותר משלוש מאות ולא נשארו כי אם ד' או ה' עשירים, והם המושלים בקהל ביד חזרה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהן נאמר : עשירים מלאו חמס, השם יתברך יוציאנה לאורה.
ובראש חודש ניסן – 1625, שעבר עשו שלום ערביים עם המלך והאלמטיין והאלנדלוס לא רצו, וגבול עשו ביניהם ( אנדלוס – יוצאי ספרד. ברגיל הייתה איסה נטושה ביניהם ובין הלמטה ) . והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר שום אחד בכאן.
בשירות השריפים.
כדרכם מתעלמים אנשי פאס כמעט כליל ממה שנעשה בערים אחרות ובמיוחד במראכש, שהייתה, כאמור, תחת ידי זידאן 1603 – 1628. עלינו להחזיק אפוא טובה רבה למקורות חיצוניים במוסיפים קווים חשובים להשלמת התמונה, אף כי גם אלה לעצמם אינם משקפים את המצב לאמיתו.
הכוונה לארכיונים הממלכתיים ואלו של מוסדות ציבוריים בצרפת., הנידרלאנדים, אנגליה, ספרד ופורטוגל, שעמדו בקשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מרוקו, ושנמצא בהם שפע של מסמכים על פעילותם של היהודים. אפשר לומר ללא הגזמה, שחלק גדול של התעודות נסב על מעשים ועניינים שיד יהודים הייתה בהם.
מקורות אלו, שבמקצתם השתמשנו כבר בפרק השביעי, מאפשרים לעקוב אחרי פעולותיהם של יחידים ומשפחות שלמות, אבות, בנים ונכדים, שעמדו במשך דורות אחדים בשירות השירפים הסעדיים ( בנוגע לתעודות צרפת – גם של השריפים העלווים ), ולפעמים גם בשירות יריביהם.
הם היו סוכניהם בשליחויות דיפלומאטיות לחוץ לארץ, תורגמנים, מזכירים בלשכת המח'זן, חוכרי מסים וזכיונות מונופולין שונים. וכלאחד יד היו גם מבריחים נשק ותחמושת בשביל השריף השליט ; אמנם, אלה היו נופלים לפעמים ביד יריביו, ראשי השבטים החופשיים המתמרדים נגד המח'זן.
בתוקף תפקידם עוסקים הנציגים הדיפלומאטיים לפעמים גם בשוד ימים, החרמת ספינות של מדינות שהן במצב מלחמה עם מרוקו ותפיסת מלקוחון, פעולות חוקיות בהחלט, שכמותן עשו אז כל המדינות.
בתקופת שושלת בני סעד חל שינוי באופי הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה. בימי בני וטאס הצטמצמו יחסיה של מרוקו לשכנותיה הקרובות, פורטוגל וספרד. אז בלטו מגמותיהן התוקפניות קולוניזאטרויות של שתי מדינות אלה ושליטי מרוקו נאלצו לנקוט בקו הגנה מתאים.
היהודים, ברובם ממגורשי ספרד ופורטוגל, אנוסים היו להתאים את פעילותם לעובדות אלה. מימי הסעדים עלתה חשיבותה של מרוקו, במיוחד לאחר קרב שלושת המלכים בשנת 1578. אנגליה, הנידרלנאנדים ( הולנדים ) וצרפת מעוניינות מעתה להדק קשריהן עם מדינות השריפים.
לצרפת ולאנגליה גם כוונות מדיניות ברורות ; למצוא בעלת ברית נגד ספרד, המעצמה האדירה, השלטת ביבשת אירופה וביבשת אמריקה. ספרד הטילה את אימתה על צרפת בשל קשריה ההדוקים עם הקיסרות הגרמנית ומשחקה הידידותי עם תורכיה העות'מאנית, ועל אנגליה בשל מושבותיה העשירות מעבר ליום, שחייבו ואפשרו לה להחזיק צי אדיר.
שתי המדינות ביקשו להשתמש במרוקו בתור חזית שנייה נגד ספרד. מובן, שגם שליטי מרוקו עמדו על כוונות אלה, שפתחו לפניהם אפשרויות תמרון נוחות, ובעזרת סוכניהם היהודים ניסו לנצל את הניגודים לטובת ענייניהם המדיניים.
לעומת זאת לא היו למדינת הנידרלאנדים הקטנה שאיפות ויוזמות כאלו, ולפיכך גם קשריה עם מרוקו אפשר היה להם שיתפתחו על רקע אמון הדדי, בלי לעורר חשדות בלב השריפים.
הייתה זו שאיפתו של הנסיך וילֶם הראשון, מאוראניה 1579 – 1584, לקשור קשרים עם ארצות ברבריה, אבל היא נתקיימה כעשרים שנה לאחר הירצחו, עם התחלת הסחר בין ארצות השפלה ובין מרוקו.
כמאז ומעולם היו גם באותם הימים אינטרסים מדיניים וכלכליים משולבים אלה באלה, וקשה לפעמים להפריד בין הדבקים, במיוחד בנוגע לחלקם של היהודים בעניינים אלה. סחר החוץ של מרוקו, הן בענפי היצוא, סוכר, חומרי גלם שונים, והן בנוגע לסחורות היבוא, נשק, תחמושת, חליפות בגדים, אריגים, נשען היה על המונופולין של השריפים ועל יחסיהם הדיפלומאטיים עם מדינות אירופה.
מראשית עלייתם של הסעדים מוצאים אנו בחצרותיהם יהודים בתפקידים שונים. לעבד אל מליך היה רופא יהודי, שהמשיך לשרת את אחמד אל מנצור אל ד'הבי, לפחות בראשית דרכו, בזמן משתאות היין של מולאי מוחמד אל שייך אל מאמוּן ( סוף המאה הט"ז – ראשית המאה הי"ז ) היה משעשע אותו בנעימותיו הערביות מנגן יהודי, שצבר הון רב, לפי דברי מקור אנגלי.
על שריף זה ידוע עוד, כי בימי מלחמת האחים נגד אבו פארס זיידאן ביקש את עזרתם של יהודי ליוורנו ופיזה, ואין כל ספק, שהמקשרים במקרה זה היו יהודים. אולם במספר גדל והולך אנו רואים אותם בשירותים כלכליים.
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
היה חודש אוגוסט, חם כדרך העולם, אך בפאס באותו הבוקר יצאה החמה מנרתיקה, ולהטה גבר על להטי כששמתי פעמי למחוזות ילדותי שרציתי לפגוש ביחידות, פנים אל פנים, כפגוש נפש אהובה לאחר פרדה ממושכת, בלי שזרים או שחיצונים לסיפור האהבה הזה יציצו, ישאלו או יתמהו על ריגושי, או יחשפו ברבים את חולשותי. כאילו יצאתי למפות מחדש את ערש הווייתי, מלא חששות ממה שאמצא ופחד ממה שלא אמצא. משיכה־דחייה זו פעלה עלי כל היום ההוא בלי שאצליח להבהיר לעצמי את טיבה. נותר לי לחוש ולהתמודד עם המראות והתחושות ולצפות מה ילד יום. חייב הייתי לייבש מחדש את הפרק ההוא בחיי שזה מכבר הוצף מים ושקע ונעלם, ועתה אני להוט לחשוף ולגלותו גם במחיר מלאכת פרך וגם אם יקשה עלי כל הניסיון הזה וגם אם הכול יסתיים במפח נפש גמור. ראשית הייתי זקוק לזהות את רוחות השמים במאמץ לדלות מן הזיכרון מה היה חרות שם ולהוסיף עליו. המלון ניצב בעיבורה של העיר החדשה, החלק המודרני שבנו הצרפתים בשנות שלטונם ושהיה כמעט מחוץ לתחומם של יהודים מזה ומוסלמי־ הרוב מזה. היות ועיסוקו של אבי הביאו יום יום לאזור ההוא, ולעתים מזומנות נקראנו אחי ואני לסור אל החנות ולסייע בשירות הלקוחות הצרפתים, נהירים היו לנו שבילי המקום, או כך סברתי. שלטונות הכיבוש הצרפתיים, הם ושכבת הפקידים והסוחרים ששירתו אותם, הם שקנו להם באותם ימים זכות למגורים בבתי דירות נאים ובבתים מפולשים שגני פרחים וירק הקיפום מכל עבר. בהליכה ברגל אז, היינו חולפים על פני בתים אלה ומתפעלים מהם משל לא היו מן העולם הזה. רק לעתים נדירות ומעוררות קנאה ומסתורין הגיעו בעלי ממון או בעלי מקצועות יהודים כבודים למעלה זו, שנראתה למעלה מגבולות השגתנו. עתה, כמובן, רוב מניינו של ציבור בעלי הבתים הוא ערבי־מוסלמי. ובין משום שגדלנו וראינו עולמות אחרים ובין משום שהאוכלוסייה נתחלפה ולא הרי אלה כהרי אלה, הכול נראה עתה יותר קטן, יותר בלוי, פחות נוצץ ויותר שווה לכל נפש, כביכול באו עשירים חדשים ותפסו את מקום קודמיהם, אך לא הקפידו על טיפוח וגינון ולא נתנו עוד לבם לסביבותיהם שהיו להפקר.
בפתח היציאה מן העיר החדשה ניצב לו בא בימים, כקשיש המסתיר את קימוטיו, בית הקפה רנסאנס שידע ימים טובים כאשר האליטות שבעיר ראו בו בית מועד למפגשיהם. הרחבה שלפניו, שהייתה כיכר עיקרית של העיר, שבימים ההם פקדוה קומץ מכוניות מיושנות וגם כרכרות רתומות לשני סוסים שהיו כלי הנסיעה העיקרי, נראתה עתה צרה ודחוקה וקורסת תחת עומס מכוניותיה. סרו הדרה וחנה, כי הכיכר
מרופטת והבניינים שסביב לה נאנקים תחת פליטות העשן מכל עבר ונדמים כנשנקים מדלילות האוויר ומייחלים למשב רוח מרענן. גם הצבעים המרנינים שהיו, דהו עתה או התחלפו באחרים המשרים אווירה נכאה של עצב אפור. אך לא היה ספק: זה המקום. כרכרה שחלפה במקום לא יכלה שלא להעלות בזיכרון משובות נעורים, כשהיינו נתלים על הציר האחורי של המרכבה, ואנשים טובי לב הזעיקו את העגלון על נוסעי החינם שלו. העגלון, ברננה ובלהט, החל מצליף בשוטו הארוך לאחור, והילדים הבהולים נטשו את מאחזם שלא בטובתם, מי עם אות קין של השוט על פניו שלא במהרה נרפא, וכשנרפא הותיר צלקת, מי מפוחד מן החוויה, שהפחד קשה מתוצאתו, ומי שבחופזו למלט נפשו נחבט בכביש וריצץ עצמותיו, כולן או חלקן. הפחד לא התמצה אז, אלא גבר נוכח מה יאמרו ההורים שציפו לילדיהם השבים מבית הספר ונמצא שהם השתובבו במשחקים מסוכנים ושעגלונים ערבים ששו לשלחם לביתם עם מזכרות מאריכות ימים של נכות וכאב לבל יהינו לחזור על משובתם. ובקרבת מקום השוק הצרפתי המקורה, שעמי ערב רגילים בשווקים פתוחים, אך זה נשתמר על פי סדריו ומרכולתו לבד מן ״הדבר האחר״ שהיה בפי כול, פשוטו כמשמעו, בימי הצרפתים, והיום לא נשתייר ממנו דבר. וכמוהו השדרה הרחבה שהייתה לסמטה צרה במושגי זמננו. העיר נשתנתה כי העולם נשתנה, אך קווי המתאר נותרו כשהיו וכמו שנחרתו בתודעתנו, והם שהנחו אותנו אנה ואנה, כמין רובוטים מתוכנתים שהלכו והפסיקו מהלכם, נזדרזו או נתעכבו על פי תכנית טבועה בהם ומכוונת דרכם. שדרת הגנרל ליוטיי, כובש מרוקו ־מושלה הראשון בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה לשדרות חסן דשני, ללמדך על המלך ה״מתון״ וה״דמוקרט״ שמדינאינו שיחרו לפתחו ודיברו בשבחו כאילו המציא את הדמוקרטיה, בלי שים לב למשטר האוטוריטרי שלו, ש־ק הוא מתיר מידה של פולחן אישיות וקריאת רחובות, בניינים ומפעלים על שם השליט עוד בחייו. אך עצי התמר העתיקים והפרחים המקיפים אותם, המזרקה והדשאים, נותרו כולם על כנם כאילו יד הזמן לא פגעה בהם.
כיכר ליוטיי שגאלה את השדרה מאורכה החד־גוני הייתה לכיכר ירושלים, ללמדך שאותו חסן השני, המלך הטוב והמיטיב, שאירח ב־1969 את ועידת האסלאם הראשונה שהורתה ולידתה בשרפת מסגד אל־אקצה, היה לראש ועדת ירושלים של הוועידה. הוועידה ההיא נכונה, כמו המוסד הקבוע של הוועידה המתכנסת מדי שנה באחת מבירות האסלאם כדי לגאול את קודשי האסלאם מידי ישראל, שהואשמה בשילוח אש במסגד
ועל כן נדרשו הארצות החברות לעשות לפדותו מידי הציונים. והגישה הזו, שצוינה כעמדה מאוחדת בימי הוועידה תחת חסותו של חסן ובראשותו, לא נרשמה אצלנו כצעד עוין לישראל. אדרבה, המשיכו לדבר בשבחם של חסן ושל אביו מוחמד, שלא מנע מן הצרפתים בימי וישי להוציא צווים לגירוש יהודי מרוקו להשמדה, עד שבאה הנחיתה האמריקנית במרוקו באמצע המלחמה והפרה את עצתם.
PLAN DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS
PLAN DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS
COPYRIGHT. NE PAS COPIER LE CONTENU SANS AUTORISATION DE L'AUTEUR
PLAN DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS. 1954
Voici des noms de rues, ruelles et impasses
Rue du Mellah
Impasse (derb) Ben Zefira
Impasse (derb) El Caïd
Impasse (derb) Samuel Cohen
Impasse (derb) Isajar (Reki Isajar)
Etc
Petit guide autrefois pour aller de Rabat à Salé.
Voir le plan de Salé et du Mellah avec Google maps aujourd'hui avec le nom des rues et impasses.
La ville est connue par ses sept portes
- Bab El marissa
- Bab Sabta
- Bab Chaafa
- Bab Al khamis
- Bab Hssayen
- Bab Maalka
- Bab Bouhaja
- Le visiteur peut faire le tour de ces sept portes en 2 heures à pied
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שבחי הרמב"ם סיפורים עממיים בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה
שבחי הרמב"ם
סיפורים עממיים בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה
יצחק אבישרור
ירושלים תשנ"ח
ספר זה עוסק בדמותו של הרמב״ם כפי שהצטיירה בעיני עם ישראל בסיפור העממי בעיקר במקומות שבהם חי הרמב׳ים ופעל, בקהילות ישראל שבצפון־אפריקה ובמזרח התיכון.
בסיפורים על הרמב״ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד מותו וקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב״ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם ייחס לו אף דברים שהרמב׳׳ם התנגד להם בחייו. בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב הקהילות הנ״ל. מתוך שלוש מאות הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד ובדפוסים, ברשימות ובהקלטות, הבאנו קצת יותר ממחציתם, שהם הטובים שבסיפורים. במבוא בוררה מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ועומתו קורות חייו של הרמב״ם הידועות עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים. לסיפורים שהובאו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי ניתנו הקדמות והערות לייחודו של כל הסיפור ולמיונו הספרותי.
פרופסור יצחק אבישור, ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמנהל האקדמי של מרכז מורשת יהדות בבל, חיבר עשרות מחקרים בחקר המקרא, ספרותו, סגנונו ולשונו, בעיקר בזיקה לספרויות וללשונות השמיות של המזרח הקדמון. בין ספריו בנושאים אלה: כתובות פיניקיות והמקרא; עיונים בשירת המזמורים העברית והאוגריתית; Stylistic Studies of Word Pairs in Biblical and Ancient Semitic Literature
המחבר פרסם מחקרים גם בתחום הלשון הערבית היהודית וספרותה. בין ספריו בנושאים אלה: שירת הנשים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק! החתונה היהודית בבגדאד ובבנותיה; הסיפור העממי של יהודי עיראק{ שירת הגברים: שירי עם בערבית־יהודית של יהודי עיראק; התרגום הקדום לנביאים ראשונים בערבית־יהודית .
בין נדודים ומסעות : גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה
דורות, זהויות והעברת המורשת
רצינו לדעת מה מועבר לדורות הבאים מתוך החוויה הזאת, באילו דרכים אדם הופך לספרדי בנוטשו את זהותו היהודית-ערבית או היהודית-אספניולית, מה עושים כדי לאמץ זהות ייחודית בתוך תפוצה חדשה ואלו קשרים נרקמים עם מרכז העולם היהודי-ספרדי: ישראל. ממחקרים אשר בוצעו או הונחו על ידי זה יותר מעשרים שנה (2004-1982) בנושא היהודים ממוצא מרוקאי שבעיר מונטריאול, נגזר מספר ניכר של מסקנות הנובעות מן הראיונות והסיפורים שבעל פה, שהשתרעו על פני שלושה דורות.
ההורים העמידו את עצמם מול האשכנזים. לכן, הם מדגישים, בשיעור של פי עשרה, את השתייכותם החדשה (35% לעומת 4%) לעומת האשכנזים. עם זאת, אלה וגם אלה תמימי דעים בכך כי הזהות היהודית בגלות מעוגנת בדת, בה בשעה שקביעה מעין זו נראית בלתי מבוססת לגבי היהודים הישראלים. לא ייפלא אפוא כי הדור הראשון ביקש לטפח את המסורת הדתית ואת התרבות הספרדית, בלי להתעמק בחיפוש אחר הדרך שבה ניתן לשלבן בחברה המודרנית. המאמץ הופנה במה שנוכל לכנות "הזיכרון המאושר" של תור הזהב שחלף ונמוג, על דמויותיו המפורסמות כרמב״ם ויהודה הלוי, אך גם על השושלות של הרבנים המרוקאים.
במישור התרבותי, "השבועיים הספרדיים" הם אירוע דו-שנתי מאז סוף שנות השבעים, אשר בהם מוצעים לאוכלוסייה אירועים אמנותיים ותיאטרליים שונים, מפגשי תרבות והרצאות, קונצרטים של מוסיקה יהודית, ערבית וספרדית וריקודים פולקלוריים. מאז שנת 2003, "השבועיים" הפכו לפסטיבל שנתי, המשמש מקום להעלאת זיכרונות בהיעדר סביבת הזיכרונות. בחינה מעמיקה של אותו מפגש מראה כי דורם של העקורים הוא הנאמן ראשי למפגש זה, בנסותו להקנות משמעות לחוויית "הגלות השנייה".
היחס לארץ המוצא מסומל על ידי מרחב קיים-לא קיים, אם כי הוא נמצא כל הזמן במנהגי החגים ובטקסים המשפחתיים, ההופכים לא פעם להפגנתיים יותר עם חלוף הזמן(בר-מצווה וטקסי חינה, הילולות ומימונה). הנוסטלגיה מפארת את העבר, כנראה משום שהעקירה לא התרחשה בצורה טרגית. אף על פי כן, יש מעין אילוץ כפול בהתכחשות זו ובהצהרה מחדש, המזכירות את הסבל של הגולה ושל דורות ההמשך, השסועים בין הישות הספרדית לזהות היהודית והבוחרים בזו האחרונה במלוא היקפה. וכך, בקרב בני הדור השני, כל הקריטריונים של התנהגות דתית (חרדית) באים לידי ביטוי. כדוגמה, נציין כי תדירות הביקורים בבית הכנסת(יותר מעשר פעמים בשנה) הוא 77% בקרב הילדים לעומת 28% בקרב ההורים. השיבה ליהדות במסגרת חסידות לובביץ או ברסלב מושכת לא מעט חוזרים בתשובה, והיא רווחת במיוחד בבתי הספר החרדים (יבנה). אין ספק שהיא נובעת מנוכחותם של שלושה דורות בגלי ההגירה המרוקאית, והיא מחזקת את האמרה: "את אשר מבקש הבן לשכוח, מבקש הנכד להיזכר בו". נראה שתופעת החילון, אשר החלה בעידן המודרניות הקולוניאלית במרוקו, התהפכה לגמרי. כך, הקשר ליהדות נעשה למכלול הנפתח למורשת עתיקת יומין, שאינה דורשת קשר למרוקו או התייחסות לטריטוריה המיתית של הספרדיות. אם לשפוט על פי המציאות, חלק מהבנים חש עצמו נושא את המורשת האשכנזית של הלובביץ, עד כדי כך שלעתים הם מערערים על התקינות של מנהגי ההורים והסבים, ובכך גורמים לנתק שאינו אלא סימפטום של הקשיים שבהעברת המורשת.
בשנת 1978, מינו מנהיגי הקהילה הספרדית של קוויבק רב ראשי, כדי שהלה ידריך אותם. אולם, ב-1991 הם ביטלו את מינויו ברגע שחרג מתפקידיו הדתיים בהשתלטו על תחומים שונים, בזכות גמישותו של ריבוי התרבויות השורר בקנדה. אותו קונפליקט, אשר נרגע בינתיים, לא נותר ללא השלכות בשל הנטיות הדתיות הרב־לאומיות המופגנות, הן על ידי מפלגת ש״ס בישראל הן בחוגי הלובביץ בסרסל שבצרפת כמו במונטריאול. מתגלים כאן משבר של הקודים המוסריים וכן ביקורת על תופעת ההתבוללות, הנובעת מהחינוך המוענק ברשת כי״ח ובמערכת החינוך בישראל כאחד, מעין רצון להכיל את הזמן בהתחברות
דייר מיכאל אלבז, בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה
לשרשרת המצוות. מן הדין לציין כי דורות הבנים והנכדים נקראים גם לנושאים אחרים, בעיקר סביב השואה ("מצעד החיים") או ישראל("Birth Right"), בלי לדבר על השיבה ל- "פולחן הקדושים" במרוקו, אשר כלפיה נראה שאין הם מגלים כל עניין. תופעת הרב-לאומיות השוררת בתפוצה זו פועמת בזכות הקשרים המשפחתיים ושכתוב הזיכרון בשלושה תחומים: הפוליטיזציה של המוצא, ההתחדשות התרבותית וההתקרבות לדת. ההזדהות העדתית הספרדית סייעה, למן שנת 1959, לעקוף את הסטיגמטיות שנתהוותה בוואדי סליב. הזדהות זו הופיעה בשעה שהמפגש עם האשכנזים נבקע במונטריאול, בפריס או בקארקס (5000). עמותות הקשורות לגיאופוליטיקה של המלך חסן השני("זהות ודו-שיח", האיחוד והאיגוד העולמי של יהודי מרוקו) נוסדו במטרה להשפיע על תהליך השלום במזרח התיכון. זרם זה של פעילות הוליד במרוקו את "זכות השיבה"לאלפי עקורים אשר, בנודדם בין העלאת המתים מתהום הנשייה לבין ביקור בנוף ילדותם, מגלים שהם שונים, בהיותם לכודים בידי זיכרון מתיהם ושפתם. ההילולות הן מסעות הנועדים להשתרשות מחודשת, להצהרה פומבית על תרבות בת אלפי שנים, למרות לאומיותם החדשה. הקהילתיות הפוליטית נובעת מהחיבור לפדרציה הספרדית העולמית, שלא לדבר על השפעת ההתחרדות החדשה של ש״ס.
זכות זו לשיבה לא יושמה מעולם הלכה למעשה, משנוכחו אלפי הישראלים ממוצא מרוקאי, שהם כיום אזרחיה של מדינה אחרת, אשר לה הם קשורים, חרף קשיי הקליטה וההסתגלות. שיבה זו היא לא פעם הזדמנות של התאחדות רב-לאומית של משפחות, כפי שחשתי זאת במלון "חואן" שבעיר פז במהלך ביקורי האחרון. מפגשים מחודשים אלה מאפשרים ביטוי של הומור כואב. אותם יהודים מרוקאים פנו לקרוביהם, כשהם מתלהבים לנוכח הפאר של בית המלון: "אתם רואים את כל מה שהשארנו להם!" אפשר אולי לחלום על קץ הקונפליקט הישראלי-פלסטינאי, אשר יהיה בו כדי לגרום לכך שתוענק מעין "זכות שיבה סמלית" לפליטים הפלסטינאים מאז, כדי לאפשר להם לבקר את קרוביהם, את חופי ילדותם ולפקוד את קברי יקיריהם.
המורשת הוזכרה בהרבה מופעים תרבותיים. תצוין גם הפריחה של "הרומנסרו", של "שיר הידידות", של "מטרה", של המוסיקה היהודית האנדלוסית, של חידושים כגון "הברירה הטבעית" של שלמה בר, בלי לשכוח את הפזמונים העממיים שבהם מתערבבים מקצבים ערביים, יווניים ובלקניים. ניתן להשוות את השפעתם של "הקולות הצבעוניים" של המזרח רק למאכלים של בית אימא: חומותיה האחרונות של תרבות, אשר יסודותיה נסדקו. אזי הופיעו ספרי עדות וסיפורים, ששחים לנו על היעלמותה של האמנות להכיל את זמן. לשפות היהודיות בנות כלאיים (ערבית, ברברית וחקטייה) אין עוד דוברים אחרי דור העקורים (חוץ מאשר בישראל ובמרוקו). לבני הדור החדש לא נותרו אלא המלים כדי לבטא רגשות וכאופק יחיד, ריבוי של שפות. הרצון להבין את הבלבול העצום של אותה תפוצה היה לנושא של עבודות מחקר במיוחד בישראל, אך גם בצרפת, בקנדה, בארה״ב, בספרד ובמרוקו. רצון זה מתבטא גם בתחום הציור (מ. בן-חיים, א. אלבז, פ. כהן-גל). תערוכות הוצגו במוזיאונים, בין היתר בבריסל, במונטריאול, בפריס, בתל-אביב ובטולדו. בקזבלנקה צץ מוזיאון היהדות המרוקאית. אין מוזיאון ללא יד זיכרון ל-"עם" שנעלם.
החזרה ליהדות דרך החרדיות החדשה של ש״ס והלובביץ שילבה אתיקה של ישועה וחזרה לדת האבות אחרי תופעת מחיקת הזהות ביוזמתם של מורי כי״ח ושל אלה מישראל. עבודותיי גילו לי שעבור לא מעט מהיהודים המרוקאיים וילדיהם החזרה בתשובה מהווה אתגר להצלת העולם, לתיקון חילול השם ולהחזרת הסמכות לאב המשפחה. הפניה לרבנים מקובלים עושי הנפלאות ולקברי צדיקים היא הדרך לסקל את פחד האבדן הקונצפטואלי האורב להם. הדורות הבאים אחריהם בנתיבות, במונטריאול ובפריס עומדים בפני דרך כפולה: א. להתמזג עם אבותיהם, לקפוץ דורות ולבנות את עצמם במעין מצב שמעבר לזמן או ב. למחוק את העבר על מנת לחיות הווה מודרני ונוסטלגי.
הקוסמופוליטיות הרווחת במונטריאול אפשרה לספרדים לבנות לעצמם מחדש היסטוריה שנופצה, מבלי שיהיו נאלצים לנשל את עצמם מתרבותם וגם בלי שיצטרכו להתחרות על זהויות, כפי שקורה לחלק מצאצאיהם, המוצאים את עצמם מושלכים אל עולם פוסט- מודרניסטי מפוקפק ולתהייה מתמדת אל מול שכחת המורשת של מסורות לשוניות ותרבותיות, שעוצבו במרוצת אלף שנים ויותר בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת מקץ ◆ תורת אמך המלקט: הרב אברהם אסולין
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת מקץ ◆ תורת אמך
המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).
כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל
יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק על דיני החנוכה, בראי תבות, "ומנהג ישראל ה'
ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק
משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד.
וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, –
ויזכור רחמיו".
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו (מא, לז).
כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו
ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר
רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם
מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו
שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא
שלט עליהם עבד.
וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח )מב,
ג(.
כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של
החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר )בראשית לז(, ויגד לאחיו
ויוסיפו עוד שנא אותו, ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו
בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני
שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא
בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו
אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו
עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את
כל בניו, היה לו לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה
שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך
אין שטן ופגע רע.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו )מב, ז(.
יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם
קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה
והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו
הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו
שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם
קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה.
או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו
שצמחה לו טובה מהצער שציערהו )אמרי ברוך טולידאנו(.
ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון
באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון )מג, כג(.
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה
מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו
טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא
ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת
מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת
כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן
העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם
בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.
או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם
עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש
מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא
עלמא דינא כלל.
נושא לנשים
"ויאמר שלום לכם" על פי מה שאמרו בגמרא – 1 אמר ריש לקיש כל העוסק
בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא
התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך
אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר
ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע
לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’
יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר )ברכות יז(, גדולה הבטחה וכו’ יותר מן
האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה
רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה.
אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת
המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.
מעשה רב: הלבנת פנים
איזה איסור חמור יותר?
בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את
רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב,
לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר
תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור
1 ברכות ה ע"א.
טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות
הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות
להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב
קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו
בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר
בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך
מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו
שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים הוא איסור דאורייתא.
)"פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב(.
הקפדה
רק פעם אחת הקפיד
הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת
יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר,
נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב,
ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך
הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם
מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב,
שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה
לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש
סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו
בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא
מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
עולים במשורה- אבי פיקאר
ראשי הסוכנות ושרי הממשלה היו במבוכה. מחד גיסא רבבות העולים שהחלו להגיע הוסיפו על העומס הכבד שכבר היה מוטל על מערכת הקליטה. מאידך גיסא ממשלת ישראל לא יכלה לבקש מממשלת רומניה להאט את קצב העלייה. הדבר עמד בניגוד לעמדתה של המדינה בזירה הבין־לאומית. שר החוץ משה שרת (מפא״י) הבהיר ש׳ניתן לעצמנו מכה מוסרית קשה אם נבוא להודות בפה מלא בפני ממשלת רומניה כי חוסר שיכון מאלצנו לצמצם את העלייה […] אין ספק כי הדבר ינוצל נגדנו באופן הממאיר ביותר׳.שר העלייה שפירא חשש מקצב העלייה. ׳האוניה הזאת עלולה להגיע 4 פעמים לחודש ופרוש הדבר 5000 איש מרומניה. דבר זה אסון׳, אמר. הוא הציע לעכב את קצב פריקת האנייה ואפילו להשאיר את העולים יממה על סיפונה. היו גם הצעות לדרוש מהרומנים את הקטנת מספר המפליגים בכל מסע מטעמי היגיינה. אולם אנשי משרד החוץ הזהירו שהתערבות בקצב העלייה עלולה להביא לעצירתה. העלייה מרומניה נמשכה בקצב מוגבר עד שלהי 1951 בלי התערבות ממשלת ישראל ובלי ניסיונות השהיה מצדה.
ההסתייגות מן העלייה מרומניה אינה סותרת את ניתוח השפעת המורשת הקולוניאלית על הלך החשיבה של קברניטי מדיניות העלייה. הרומנים נתפסו כמי שעומדים בתחתית המדרג של יהודי מזרח אירופה. בהתאם לגישות של הומי באבא בדבר הריבוד הפנימי על בסיס הקריטריון של קרבה לתרבות אירופה היו הרומנים ׳הפרענקים של האשכנזים׳.
הערת המחבר : בעת דיון במוסד לתיאום ב־1950 ציינה גולדה מאיר שכדי להעלות את רמתם של ריכוזי עולים בפריפריה יש לשלוח לשם גם עולים מאירופה. לכן כאשר מגיעה אניית עולים מרומניה ׳מחלקים את החומר האנושי שבה ושולחים קצת רומנים הנה ורומנים שמה׳. ברל לוקר, יו׳׳ר הנהלת הסוכנות, שאל בלגלוג: ׳אלה הם נושאי התרבות?׳, וגולדה ענתה: ׳הכל יחסי. דרך אגב יש מהם אנשים הגונים ואנו חייבים להשתמש בהם להשבחת [כך!] ריכוזי עולים׳(מצוטט אצל מאיר־גליצנשטיין, מעמד ועדתיות, עמי 134)…עד כאן….
העיתוי והממדים של העלייה מעיראק הביאו לשיא את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת שיבה, מדינה שהיא גם ביתם של יהודים ׳ילידים׳ מאסיה ומאפריקה, ואת מדיניות ההצלה שבאה על חשבונה של מדיניות הבניין.
עיראק, שיחסה העוין לישראל היה הקיצוני מכל מדינות ערב, חוקקה במרס 1950 במפתיע חוק שהתיר את יציאתם של היהודים. החוק נועד במידה רבה להסדיר את היציאה הבלתי לגלית של יהודים מעיראק, שהלכה וגברה באותם ימים. בעיני הממשלה העיראקית נועד החוק להביא לעזיבת הגורמים המתסיסים מבין צעירי הקהילה ושל בני השכבות העניות הרוצים לשפר את מעמדם הכלכלי. ראשי הקהילה היהודית וממשלת עיראק, ובמידה מסוימת גם ממשלת ישראל, לא ציפו שהחוק יביא לעלייתם של כמעט כל יהודי עיראק.
הדינמיקה שחוללה חקיקת החוק הביאה בפרק זמן קצר לשינוי חד בממדי העלייה ובקצב יציאת העולים. היהודים, שבעקבות החוק חשו חוסר ביטחון בעתידם, מיתנו את פעילותם הכלכלית והחלו לנסות לממש נכסים ולהמיר נכסי מקרקעין בהון. הדבר השפיע על הכלכלה העיראקית כולה והזין את התסיסה האנטי־יהודית שהתקיימה בעיראק כבר זמן רב. בשבועות הראשונים ניסו פעילי התנועה הציונית להניא את היהודים מלהירשם עד שיוסדרו דרכי היציאה ותוסדר סוגיית הרכוש היהודי. דחיית הרישום נועדה ללחוץ על השלטון העיראקי, שהיה מעוניין בעזיבה מהירה, לאפשר ליהודים תנאי יציאה נוחים יותר. השליחים הישראלים בעיראק גם המתינו להוראות ברורות מהארץ באשר להרשמה ותהו אם לאמירות בדבר רצונה של ישראל לקלוט רבבות מיהודי עיראק יש כיסוי או שאין הן אלא הצהרת כוונות בלבד. אולם כעבור זמן שונתה הגישה ביזמתם של הפעילים המקומיים של התנועה הציונית. הם הפיצו כרוזים ובהם קראו ליהודים להירשם לעלייה. אלפי יהודים החלו לצבוא על מרכזי הרישום. ייתכן שפצצה שהושלכה לבית קפה יהודי בבגדאד כחלק מגל ההתנכלויות ליהודים, שהלך וגבר באותם ימים, זירזה את ההרשמה, אם כי נטייה זו הייתה קיימת גם קודם לכן והרישום נמנע בשל קריאתם של הפעילים הציונים. בתוך ארבעה חודשים נרשמו 100,000 יהודים לעלייה. שאיפות משיחיות, התנכלויות של לאומנים ושל ממשלת עיראק ותהליך של התרוקנות הקהילה היהודית היו מהמניעים לכך שהסדר שנועד לפתור את בעייתם של יחידים היה לתופעה שסחפה כמעט את כל יהודי עיראק.