ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
שיטת הפרנסה בשוק עזה
בעלי הצרורות היו יוצאים שניים-שניים לשוק והיו פורשים סחורתם על מחצלת. כל המעונין קנה מהם סחורה, והיה שגור בפיהם כי"יום מבורך אחד בשוק שווה לשבוע סיור בעיר". היתה להם פרנסה מיגיע כפם, אבל חיפשו דרבים נוספות להיטיב את מצבם ולחדור לסחר החליפין עם בדואי המדבר, שהיה כולו בידי הסוחרים הערביים.
שיטת ההתישבות של המשפחות שבאו לעזה מיפו התבססה על ניסיון אבותיהם ביפו, שגם הם היו ראשונים לסחור בעיר ערבית. אולם עזה לא דמתה ליפו ודרכי הפרנסה בה היו שונים לחלוטין. כשהוריהם הגיעו ליפו בקבוצות או כיחידים, עשו צעדיהם הראשונים לפרנסת משפחתם בחלפנות ובמתן הלוואות ברבית על-פי עקרונות המוסר היהודי: רבית הגונה, לא קצוצה, לא נשך ולא חמס. הם התחרו בערבים שלקחו גם נשך וגם ריבית קצוצה, שהכבידה על תשלום החוב – במגמה לעקל את רכוש הלווים ולגזול מהם את אדמתם.
גם יהודי עזה החלו בחלפנות ובמתן הלוואות. וביוון שהיהודים בעת ההיא היו מפורסמים ביושרם ובהלוואותיהם ההגונות, הערבים העדיפו אותם. עם זאת עזה היתה עיר קטנה ולא יכלה לפרנס חלפנים רבים, על כן היה הכרח לחפש פרנסות אחרות.
כאמור, עזה היתה עיר חקלאית קטנה מאוד. המסחר בה לא היה מפותח דיו כבערים אחרות. על-כן, היו למתישבים בה בעיות קליטה קשות בפרנסות שלא הכירו, בקרב חברה ערבית זרה ובעיר שאין בה יהודים. הם נאלצו לממן החזקת מוסדות ציבוריים בכוחות עצמם, וגם להתקיים מכספם עד להכנסות הראשונות מיגיע כפם, ללא כל עזרה. במיוחד היה המצב קשה לנשים, שנקלעו למצב שבו היו נשארות לבד בבית, בזמן שראשי המשפחה יצאו לחפש פרנסה ונעדרו מהבית למן הנץ החמה ועד לשקיעה.
המתישבים החדשים לא היו יושבי בית. הם יצאו כל בוקר על חמוריהם לחפש פרנסה בסביבה. למרבה המזל, לכל משפחה היה מלאי מזון בבית, שכלל את אבות המזון ההכרחיים, כי לא היו אז חנויות שכונתיות, ואת כל המיצרכים קנו בשוק הרחוק בעונה המתאימה: שמן, קמח, זיתים, מלפפונים כבושים, פירות יבשים, תמרים, תאנים, גרעינים לפיצוח, איטריות, גבינה, חמאה מלוחה, נפט ועוד.
לכל משפחה היה חדרון אחסנה קטן למיצרכים אלה שקראו לו"מונה" (מזווה), להבטיח מזון למשפחה, אך, לא לכל משפחה היו די משאבים לאגירת מזון, או כדי לקנות מדי יום ירקות בשר, דגים ועופות.
במחסור חשו בעיקר אלה שלא הצליחו להרוויח כדי פרנסתם. כי היו כאלה שלא מצאו עדיין פרנסה, והגיעו למצב שלא יכלו להמשיך. חלקם התביישו לחזור ליפו אל קרוביהם, וחלקם אמרו: אם זוהי גזירה, נאכל כאן גזר בלבד ולא נחזור ליפו. כי איך ניראה שם אם לא יכולנו לעמוד בשליחות של ישוב הארץ?
בחמש השנים הראשונות לא היתה עזיבת מתישבים ולא היה ניסיון לסכן את משימת ההתישבות בעזה. שליש מהמשפחות שעלו בשלב ראשון נזקקו לעזרה. בעזרת ז. ד. לבונטין ואנשי קהילת יפו הוקמה קופת גמ״ח לעזרת המתישבים, לתת להם הלוואות ללא רבית, למסחר. חכם נסים עשה הכל שלא יעזבו, ועמלו לא היה לשוא. הוא גם לא הפסיק לנסוע מדי פעם ליפו ולירושלים לשכנע משפתות ציוניות נוספות, חסידי " צוף דבש ", שגם הם דגלו במצוות יישוב הארץ, לבוא ולהתישב בעזה.
המתישבים בעזה ניסו לשלוח ידם בבמה ענפי פרנסה:
חלפנים, שהיוו חלק מחמולת ארווץ, אנשי גיברלטר, נתינים בריטיים עשירים. אחרים מכרו סחורות מנופקטורה בשווקים. חכם דוד עמוס הלווה ברבית לחקלאי רפיח, ובני משפחת יאיר הלוו ברבית, בעיקר לחקלאי חאן-יונס, ושמם הלך לפניהם כאנשים ישרים.
מזרנאים, שייצרו ותיקנו מזרנים, שמיכות וכרים לפי הזמנה. אלה היו עומדים במקום קבוע בשוק, ובידם המכשיר לניפוט (הפרכות) כותנה בצורת כינור גדול בעל מיתר אחד. כינור זה גם סימל את מקצועם. הלקוחות שלהם היו ערבים שיצאו מדי בוקר, לקנות או למכור בשוק. היו מזמינים את המזרנאים לחדש מזרנים ושמיכות, או לייצר חדשים לילדים הנוספים במשפחה.
הקבוצה השלישית היתה קבוצת הרוכלים, שנקראו בערבית "אבו באג'ה״ ("נושאי הצרור). אלה נשאו צרור בדים גדול על גבם; בדים למזרנים, לשמיכות, בדי משי לשמלות, ובד שחור למליות לנשים, שהיו תפורות בשני חלקים: חצאית, ושכמיה שהנשים לבשו על לבושן לכסות את כל הגוף והראש, וצעיף שחור, שקוף, לכיסוי הפנים. בערבית קראו לזה"מנדיל".
בצרור היו גם מיני בדים לאומבזים לגברים. נושאי הצרורות נתלוו למזרנאים והציעו בדים למזרנים. הם כיתתו רגליהם מבית לבית, נקשו על הדלתות וקראו "בדים-בדים לכל המשפחה", בדים לאומבזים ל"גברים", בדים לכלות. הנשים שהיו מעונינות פתחו את דלת ביתן, הסתכלו בסחורה וקנו כל מה שחפצה נפשן.
ישועת מקצוע המזרנאות
מאבק ההישרדות של הישוב החדש בעזה התחלק לשתי תקופות. תקופת ארבע השנים הראשונות, מיום העלייה ב-1886 עד 1890, עד הקמת העיר באר-שבע, היתה הקשה ביותר. התקופה השנייה היתה תקופת אכזבה מחובבי-ציון ומהמשרד הארצישראלי, שנמשכה עד למלחמת-העולם הראשונה. בתקופה זו הם ציפו, לשווא, לתגבורת של העלייה החדשה מרוסיה לפיתוח ישוב יהודי גדול ועצמאי בעזה, לחיים קהילתיים, למוסדות ציבוריים, בית-ספר, בית-כנסת, מקווה- טהרה, ובית-עלמין, ונאלצו לממן הכל בעצמם. בהיעדר בית-עלמין שלחו את המתים לקבורה בתל-אביב ובירושלים.
בארבע השנים הראשונות גדל הישוב בקצב איטי והגיע רק ל-30 משפחות, שנשאו בנטל החזקת המוסדות וגם בארגון המצב הכלכלי. הם אמרו: נמתין בכל מחיר לבוא אחינו מרוסיה, לא נבייש את אבותינו ולא נפר מצוות ישוב הארץ. באותו זמן החלו בעלי המלאכה וסוחרי הבדים, סוחרי הדגים והחלפנים ובעלי האמצעים להתאושש תוך הצלחה במסחר במדבר באר-שבע, ברפיח ובחאן-יונס, וביצוא השעורה והחנדל לארצות אירופה. הם גם החלו לסחור בסדקית, סיפקו את צרכי הבדואים במדבר באר-שבע ובמדבר סיני, וגם את השווקים בעזה ובבאר-שבע; עם עלות השחר, יצאו למדבר לכמה ימים, וחזרו למחנות הבדואים.
במחנות הבדואים הם פרשו סחורתם על מחצלות, מכרו וקנו גם בכסף וגם בחליפין. זה קנה ושילם כסף וזה החליף סחורה בסחורה, והרווח היה כפול: מה שהחליפו עם הבדואים מכרו בעזה. הישוב בעזה החל לגדול. משפחות צעירות נוספות הגיעו מיפו וגם מחברון. במשך הזמן התגבשו שתי קבוצות רוכלים: הקבוצה, שחבריה יצאו למכור סחורות במחנות הבדואים במדבר, שנקראו רוכבי הפרדות; והאחרת, שאנשיה יצאו לתפור ולתקן מזרנים בכפרי הרצועה, שנקראו רוכבי האתונות.
הרוכלים העירוניים שוטטו ברחובות העיר, הכריזו בקול על סחורתם, ומכרו מסרקות, אבקת כחל לעיניים, מברשות כחל, אודם ללחיים, חינה, מספריים, קבקבים, נעלי-בית, צעיפים ובדים לצרכים שונים. בין הרוכלים היו גם ליצנים שהכריזו בהיתול על מרכולתם וקראו בקול "קבקבים ונעלי-בית לפיסחים, מברשות כחל לעיוורים, אודם וחינה לזקנות".
כך הם הצחיקו את השומעים. הנשים המוסלמיות העזו לפתוח את דלתות ביתן ולקנות רק כשידעו שהרוכלים הם יהודים, אולם לא הכניסו אותם פנימה. הכל התנהל בפתח הבית. לעומתן, הנשים הנוצריות היו חופשיות יותר, אולם גם הן לא פתחו דלת אלא רק אחרי שהכירו את קולו של הרוכל היהודי. הנשים לא העזו לצאת לקנות כי פחדו מפני הצוענים האלימים, שעם פתיחת הדלת היו פורצים בכוח ושודדים מכל הבא ליד
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת תצוה בנוסח יהודי מרוקו
ראשון פרשת תצוה נוסח מרוקו
ראשון פרשת תצוה נוסח מרוקו
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
La conquete de Mazagan des mains des Portugais en1769 signifia la fin de la presence portugaise sur la cote marocaine. Rappelons que ce fut en 1578 que se tint la bataille fatidique qui prit le nom de Bataille des Trois Rois suite a la campagne maladroite du roi Sebastien allie au sultan saadien dechu Al־Moutaoukil contre le sultan saadien Abdelmalek. Les Portugais subirent une defaite cuisante. Le roi Sebastien fut fait prisonnier, son allie fut tue et cette bataille mit fin aux ambition portugaises sur le Maroc. Seule Mazagan resta occupee de 1502 a 1769. Par le passe, le Portugal avait conquis les villes portuaires du littoral mediterraneen de Ceuta (1415) et Melilla (1497) conquit puis perdit les villes du littoral atlantique d'Arzila ,(1471-1550) Azemmour (1513-1541) Safi (1508-1541) Castelo Real alias Mogador (1506-1510 Santa Cruz alias Agadir (1505-1541) et Tanger (1471-1561) La paix fut signee avec le Portugal en 1774 annoncant un tournant important dans les relation; luso-marocaines. Elle fut suivie d'echanges de cadeaux et de prisonnier; entre les souverains ainsi que d'un accord sur la liberte de commerce.
Louis Chenier fut consul de France de 1767 a 1781 Dans son ouvrage Recherches historiques sur les Maures et l'histoire du Maroc, il fit etat de; principaux traites signes entre le Maroc et les puissance; europeennes. La collection des trente-deux volumes du comte Henri de Castries intitulee Sources inedites de l'histoire du Maroc comprend des documents d'epoque qui font revivre l'histoire, les perceptions respectives, les alliances et les contre-alliances des puissances europeennes avec le Maroc.
Qu'en fut-il sur le plan interieur?
Sidi Mohamed Ben Abdallah mit au pas les habitants de Sale qui ne voulurent pas reconnaitre son autorite alors qu'il etait encore prince. A la mort de son pere, il mata la revolte que fomentait son oncle Moulay Moustadi. II invita des notables de Fes dont l'allegeance ne lui etait pas assuree a un grand festin et en en profita pour les mettre en prison sous pretexte d'irregularites au sujet de la surveillance du chateau de la poudre de la couronne. II reprima durement les revoltes.
Dans ses vieux jours, il modifia son comportement…
On dit du roi Sidi Mohamed III qui portait le titre de Sultan de Fes, Meknassa, Tangia, et souverain des pays El Mrgrab, Marocos, Sous, Dra et Soudan que la fin de son regne ne ressembla en rien a ses debuts. Arrive a un age avance, le sultan donna des signes d'incoherence et de suspicion. II donna des ordres contradictoires et multiplia les exigences envers les pays etrangers. Ses enfants le visitaient en se prosternant et en disant Dieu sauve le roi.» II faisait gouter sa nourriture par ses ministres et ses enfants avant de se servir. II sortait avec de grandes escortes et 6 chiens veillaient sur sa porte la nuit. Toute rebellion d'une province etait suivie de pillage et les chefs de la rebellion etaient amenes a Marrakech pour etre executes. D'autres recevaient la bastonnade. II s'invita lui-meme au mariage d'un Maure opulent et en fut chasse avec un coup de pied. II convoqua ce Maure le lendemain et le punit en lui ־otant le bras et le pied qui l'avaient chasse. Un juif qui avait critique les actions du sultan fut ecartele vif et son corps donne a devorer aux chiens.
Mohamed III declarait la guerre facilement aux nations de 1'Europe. Ainsi, quand des bateaux qui devaient transporter des cereales a destination de Tripoli sans payer de douanes les vendirent a Malaga, il fut demande aux nations impliquees (Danemark, Hollande, Suede et Venise) que les capitaines de bateau devaient comparaitre devant lui a Marrakech sans quoi l'etat de guerre serait proclame. Mais cela eut peu de suites… En 1788 , il se declara etre en paix avec les pays Chretiens jusqu'au mois de mai suivant. Si les nations n'ecrivaient pas qu'elles desiraient la paix, elles devraient se considerer en guerre. II tenait a favoriser les pays musulmans, l'Algerie exceptee. II envoya des delegations racheter des captifs maures ou musulmans. II depecha des convois d'armements vers la Turquie durant la guerre russo-ottomane et -reprocha au Danemark d׳avoir appuye la Russie contre son voisin la Suede. Le consul danois dut expliquer que l'entente avec la Russie etait anterieure a la guerre russo-ottomane et Mohamed III proposa au Danemark et a la Suede de conclure la paix. II menaca de guerre l'ile de Malte et declara la guerre a Dubrovnik.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-כיבוש המגרב בידי הערבים 642 – 900
קורת היהודים בצפון אפריקה
נתן א. שוראקי
כיבוש המגרב בידי הערבים 642 – 900
התנגדות הברברים והיהודים לערבים.
מסע הכיבושים הנפלא מהאמין של מוחמד וחבריו, שהחל במֶדינה, הגיע בשנת 642 לצפון אפריקה. המושל הערבי של מצרים, עמר אבן אל-עץ השתלט על קירני ועל טריפולטניה. ניוון ואזלת היד של הכיבוש הביזנטי בידי הפטריצי גריגוריוס ודאי שעוררו חמדה לא מעט.
יורשו של עמר, עבדאללאה אבן-סעד, הצליח להתגבר על היסוסיו של הכליף עומר. הוחלט על שיגור משלחת. שבטי ערָב העמידו מתוכם את הגדודים, שהועמדו תחת פקודתם של אצילי מֶגינה. צבא בן עשרים אלף איש, תחת פיקודו של עבדאללאה אבן-סעד, הכריע בנקל את ההתנגדות של ביזנץ, הפטריצי גריגוריוס, שהכריז עצמו מלך, בזיליאוס, נפל בקרה אחרון זה, שבעקבותיו גורש המערב מאדמת אפריקה למשך יותר מאלף שנים.
הדבר היה בטריפולטאניה, בסבּייטלה, בשנת 647. אבל אחרי הניצחון במערב אך החלה התנגדותו של המגרב לאמיתה. משנת 670, אחרי חורבן קרת החדשה, נשענה הפלישה הערבית על בירה חדשה זו של אִפריקיה, קיירואן. עברו עוד כחמישים שנה, עד שחדרו הערבים לכל רחבי המגרב ואז מיהרו לגייסו את הארץ לכיבוש ספרד, ובכך ריכזו והפנו את כל חיותה נגד אויב אחר.
גם עם תום הפלישה, ואפילו עם השלמת האסלאמיזציה, עדיין לא בא הקץ על התנגדות הבּרבּרים לערבים. מאבק מתמיד זה הגיע לשׂיאו המפואר ביותר, בתום המאה התשיעית, כאשר קמו הברברים, שהתאסלמו וגירשו את אחרוני הערבים מאפריקה, רדפו אחריהם במדבריות טריפוליטאניה, השתלטו על מצרים, הגיעו למזרח, מיגרו את הכליפוּת ויסדו שושלת חדשה זו של הפאיטמים.
גם אם אין מענייננו להיכנס לפרטיו של מסע כיבוש ממושך, ברי כי שומה עלינו להתעכב על אחת הפרשיות המביאה אותנו אל עצם עצמה של פרשת הקורות שלנו : ההתנגשות הגדולה בהרי אַורס בין הפולש הערבי לשבטים הברברים.
ראינו איך התעצמו בני בוֹתר ובני בראנֵס, החל מן המאה השלישית, כאשר קיבלו את מתנתה של רומי לאפריקה : הגמל, זה "מנצח המדבר ", שנעשה זרוע עוּזם של הנוַדים הגדולים. משך מאות שנים, התקוממו נגד רומי,נגד הווַנדלים ונגד ביזנץ, והם שהיו לוחמיו ואדוניו האמיתיים שלהמגרב.
כבר ראינו שמאבקם נגד רומי קירב אותם אל היהודים, שדיברו בשפתם ולפי האגדה, שותפים היו במוצאם. כל גם ניסינו, בפרים הקודמים, להתחקות אחר דרכה זו של הנפש הברברית את היהודים, גלגול הנוסך אור על עובדות כה רבות, שאין להן הסבר זולת זה.
הישגיה של הנצרות, התפתחותן של כיתות כופרות, הנהירה ההמונית אל חיק האסלאם. ההיסטוריונים הערביים מעידים פה אחד : במאה השביעית הצטרפו הרבה מאוד שבטים ליהודים
אחד מהם , שבט הג'ראוָה, נתן למגרב גיבורה, שגחמה את התנגדותו : הכאהאנה. היא ירשה את מקומו של הגיבור הנוצרי במאבק זה, קוציילה, שנסתייע בסכּרדיד אל רוּמי, מנהיגו הראשון של העם הברברי, במרבקו נגד הפולש הערבי. אכן, זה סמל מוזר להיסטוריה זו, שאותה מספר לנו אבן ח'לדון, המרתקת יותר מכל רומן.
קוציילה, שעמד בראשם של בני עוריבּה המתנצרי מקרב בני בראנס, עוטי הבּורנוס, וקיבל תמיכה מן המגרב כולו, ואף נשען על קשריו עם היסודות ה " מלוּטנים מכל רחבי הארץ, נחל ניצחון מזהיר על עוקבּה בתחוּדה, סמוך לביסקרה, מקום שמנשאת כיום ה " קובּה " המפורסמת של סידי עוקבּה, ולאחר נצחון זה, מ-682 ועד 687, היה קוציילה, לדברי אל- ביאן " אדון אפריקיה והמגרב כולו ".
אולם בשנת 687 נוצח ונהרג ליד קיירואן. שבטי בראנס המוכּים נאלצו להניח את הנהגת המאבק לבני בוֹתר, ובמיוחד לשבט ג'ראוָה, הגֵרים הסרים למשמעתה של הכוהנת, המצוינת בכוחות שלמעלה מדרך הטבע, המעורבת עם שדים ומלאכים : ה " כאהנה ".
בני ג'יראוה שולטים היו בגליל אַרוס המזרחי, והודות לגאוניותה של הכאהנה נעשו נושאי דגלו של המגרב, נוכח הסתערותם של השבטים הערביים, שזאת הפעם עמד בראשם חסן אבן אל נעמאן אל גסאני, מושלה הערבי של מצרים.
משהחריב חסן את קרת החדשה, שאל מי המנהיג האדיר ביותר באפריקה, הורו לו על אישה אחת, שהייתה מושלת בברברים ונודעה ברבים בשם כאהנה. שוכנת היא, כך אמרו לו, בהררי אַורס. אישה יהודיה זו הייתה מגידת עתידות וכל שהגידה נתקיים תמיד. אם תיהרג היא, לא ימצא עוד חסן לא התנגדות ולא יריב. יצא חסן להלחם בה….
בשנת 688, שנת 69 להג'רה, לדברי אבן חלדון, תפס חסן עמדותיו מצפון לורס, על חוף הנהר אל מסכּיאנה. הכוהנת שילחה את הברברים שלה נגד חילות האויב והניסתם. גירשה את שבטי הערבים מאורס ומגליל גאבּס, והבריחה אותם לטריפוליטניה. בעקבות ניצחון זה נעשתה מלכת המגרב. אף שלא ארכה מלכותה יותר מחמש שנים.
בשנת 693 יצאו הערבים בהחלטה נחושה להתקפה נוספת. גם הפעם בפיקודו של חסן, וזאת הפעם זכו בניצחון. " הכאהנה עצמה נהרגה בהר אורס, במקום הקרוי עד היום הזה ביר אל כאהאנה – באר הכוהנת. מתי אירע הדבר ? כאן סותרות עדויותיהם של המחברים הערבים זו את זו. אחת המסורות גורסת :
בשנת 74 או 79 להג'רה – 689 – או 693 לספירה : בשנת 82, 701 מצהיר אל ביאן : בשנת 83 – 703 קובע אל קיירואני.
נתחונו של חסן שם קץ לניסיונם האחרון של הברברים להקים להם מדינה עצמאית. כפי שמעיד גוֹתיֶה, בבהירות האופיינית לו, הגשימה קוציילה, משנת 682 עד 687, והכוהנת משנת 688 עד מותה, את חלומו הישן של המלך מאסיניסה, אשר שוא נהו אחריו הרומים והונדלים והביזנטים, הערבים עצמם ואחריהם התורכים והספרדים, החלום שהיה ההימור ההיסטורי של צרפת במאה העשרים " אחדותו של המגרב.
הנה כך מלכה הכוהנת באכזריות – כפי שמעידים עליה ההיסטוריונים הערבים כאיש אחד – ובכוח אָרחות הגמלים הברבריות הגדולות שלה, ובשארית חילות הביזנטים בהנהגתם של הג'יראוַה, ניסתה לגבש את האחדות הרופפת של ממלכתה.
כאן המקום להביא את הקינה המוזרה בפולקלור היהודי ערבי, שמצא קזיס, ההיסטוריון של יהדות תוניסיה, אצל יהודי קונסוטטין, והוא תולה אותה בזכרהּ של הכאהנה :
בני ישורון, אל נא תשכחו את רודפיכם
את הכּשׂדים, את הקיסר, את אדריאנוס ואת כהיא.
ארורה זו, אכזרית הייתה מכל שקדמו לה יחד
היא מסרה את בתולותיה לחייליה
ובדם עוללים טבלה את רגליה
ה' יצרהּ, כדי נשכפר על עוונותינו
ה' שׂנא את המענים את עמו
השיבו לי את בנַי, ויתאבלו עלי
השארתי אותם בידיה של כהיא.
האם רק חומרת שליטתה בחייליה ונתיניה היא שהביאה לעריקות המונית מצבאה, כמו שמספרים ההיסטוריונים הערביים אבן חלדון ואבן אל את'יר ? או שמא יש להסיק מכך שמעיקרו אין המגרב מסוגל לקום כחטיבה עצמאית מאוחדת ?
סוף, סוף הרי היו אותן שנים ספורות של מלכות קוציילה הנוצרי והכאהנה היהודית היחידות בכל קורות אפריקה הצפונית, שבהן לא באה בעוּלוֹ של כובש זר.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת שמיני ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 48◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
זאת תהיה תורת המצורע (יד ב).
זוהי תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו:), עון המוציא שם רע חמור מאד מחמת שלשה דברים א. החטא נעשה על ידי
האבר הראשי והמובחר שבאדם, הלשון. ב. ההרגל בו נעשה טבעי וקשה לפרוש ממנו. ג. אינו יודע נגד מי חטא וממי יבקש סליחה, העסק בתורה מתקן את שלשתן. הלימוד נגמר באבר הראשי, הלשון. העסק בתורה מבטל את ההרגל של לשון הרע, התורה מביאה תועלת לכל מי שיטה אזנו לשמוע אותה כמו שנאמר מרפא לשון עץ חיים, התורה הנקראת עץ חיים סגולתה לרפא את הלשון מכל הבחינות(נטיפי המים).
הדרך לשמירת לשון הרע, לימוד מוסר
רבים לומדים הלכות שמירת הלשון ובכל זאת לא מצליחים להתגבר על פיהם?
וביאר הרב על הפסוק בתהילים (לט, ב), "אמרתי אשמרהדרכימחטוא בלשוני", שדיבור לשון הרע בא בשורשו ממידות רעות: קנא, תאוה, וכבוד, השוכנים בלב, והדרך להינצל מכך, על ידי תיקון המידות, והוא ביאור הפסוק, "אמרתי אשמרה דרכי" – תיקון המדות. מחטוא בלשוני" שכן על ידי כך לא אגיע לעניני איסור לשון הרע.
מי רוצה חיים?
נאמר במדרש (ויקרא רבה טז, ב).
"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות, שהיו סמוכים לציפורי, והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות חיים, וכך התאספו אנשים רבים סביבו, והתאסף עמם רבי ינאי, ואז אמר להם הרוכל את הפסוק מהתהלים, מי ששומר פיו זוכה לאריך ימים. אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע: מי האיש החפץ חיים" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "זאת תהיה תורת המצורע" תורת המוציא שם רע.
ומעשה זה טמון רעיון גדול למרות שרבי ינאי היה בדלת אמותיו, למד משיטתו של אותו רוכל לא מספיק לשבת בבית המדרש אלא צריך ללכת ממקום למקום, לפשט ולקרב להם את הלכות לשון הרע (אמרי משה).
—
מקדם ומים-כרך "ז "-מאיר קנפו(רמון) ספינת המעפילים ״אגוז״
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
ספינת המעפילים ״אגוז״
לקראת סוף 1960 היה מספר המעפילים קטן למרות ריבוי מבצעי ההברחה: ולכן גיבשה ״המסגרת״ תכנית פעולה חדשה להגברת מאמץ ההעפלה. המשכנו לפעול גם באמצעות המבריחים. התכנית הייתה רכישת ספינה מתאימה לצורך הפעלתה בקו מרוקו־גיברלטר. בחודש ספטמבר 1960 נרכשה הספינה Pisces, ושמה הוסב ל״אגוז״. על פי הנחייתו של בן רכשתי סירת הצלה מעודפי הצבא האמריקני. הייתה זו סירת גומי מתקפלת גדולה שהתנפחה בעזרת בלוני־גז. שילמתי תמורתה ליהודי בשם בן־נעים 20,000 פרנק. נתמניתי למפקד חוליות החוף למבצעים של ״אגוז״. בנסיעתה הראשונה הבאנו את סירת ההצלה, חיים בן־שטרית ואנוכי, על גבינו עד שנמסרה לצוות ״אגוז״.
מבצעי ״אגוז״ תוכננו להיות המוקד העיקרי למבצעי לעלייה ואורגנו בקפידה. לפני כל ״יציאה״ שהו אנשינו בחוף ובדקו כל תנועה של דייגים, פטרולים וכן'.
חוף ההברחה ממרוקו נקבע במפרץ רינקון ליד אלחוסיימה. העולים היו מובאים במכוניות של חברי ״מקהלה״ או ״גונן״ עד הגשר, ומשם בהדרכתנו הולכים בלילה ללא ירח. חלק מהעולים נתמכו על ידינו מספר קילומטרים עד לחוף. היה זה מראה מדהים. על העולים נאסר לעשן, ואפילו להחליף דברים ביניהם.
החוליה שעליה פיקדתי ושהייתה אחראית להעמסת העולים הסתובבה על החוף כשפנינו לוטות בכובעי גרב שחורים עם נקבים לעיניים. הייתי מאותת בפנס שבידי לספינה, ומן ״האגוז״ הייתה נשלחת סירה, וזו עשתה את דרכה מספר פעמים הלוך ושוב. קודם נשים וילדים, אחריהם הגברים, ובסוף המזוודות (אחת לכל משפחה). העלייה לסירה הייתה מאורגנת ומסודרת להפליא.
שתים־עשרה פעמים הפליגה ״אגוז״ מחופי מרוקו עד גיברלטר והובילה עולים למחוז תקוותם. בהפלגה השלוש־עשרה, ב־10 בינואר 1961, אירע האסון. בליל ה־ 11 בינואר 1961 נטרפה ״אגוז״ בים על מ״ד הנשמות הטהורות שהיו בתוכה, וביניהם איש ״המוסד״ והאלחוטן של הספינה חיים צרפתי ז״ל.
יצאתי מקזבלנקה לאל־חוסיימה עם חברי החוליה בשני כלי רכב. בראשון היינו חיים בן־שטרית ואנוכי, ובשני שאר חברי החוליה, חמישה במספר. השעה הייתה 9 בבוקר ומזג האוויר למרות החורף היה בהיר, ואפילו חמים. הנסיעה הפעם התנהלה בסדר. השלג לא חסם אותנו כמו בנסיעה הקודמת. בדרך מסרתי לחברי החוליה הנחיות והסברים על המבצע. לשניים מהם היה זה המבצע הראשון.
הדרך אל חוף הים התיכון חצתה את הרי הריף. הייתה זו דרך הררית וקשה מאוד. הכבישים ברמה ירודה. בשני הצדדים מהכביש מדרונות תלולים. באותו יום היה מאוד קר. לפעמים הייתי יורד מהרכב והולך רגלית קדימה כדי לסמן לחיים את הדרך שהיתה מכוסה ערפל סמיך וכבד.
הגענו סוף סוף לחוף לאחר יותר מ־12 שעות נסיעה קשה ביותר. סרקתי עם חברי החוליה את החוף ואת הסביבה, ולאחר שנוכחתי לדעת שהכול בסדר השארתי שם חבר מהחוליה שהיה יכול להודיעני מיד על תנועה חשודה ליד החוף. עם יתר החוליה חזרתי לגשר, ומתחתיו חיכיתי לבואן של מכוניות המעפילים אשר כל מכונית לפי לוח זמנים מדויק תוריד את נוסעיה ותיסע לחניה במקום מיועד לכך, מוכנה לכל תקלה או לביטול המבצע.
העולים אורגנו על ידינו עם כל חפציהם בשיירה, והחלה צעידה בשביל צר זרוע אבנים וסלעים. העולים הלכו אחרינו בשקט מופתי ובאמונה עיוורת. אני זוכר, שאיש מהם לא שאל לאן אנו הולכים ומתי נגיע. הגעתי לחוף. חשתי הקלה. עד כה הכול התנהל בסדר. החלפתי סימני פנס עם הספינה כמוסכם, ולאחר רגעים מספר התקרבה אלינו הסירה הקטנה. נכנסתי עם עוד שלושה מחברי החוליה למים הקרים, וקיבלנו את הסירה. היו בה שני ספרדים לא יהודים, ולאחר ששטה כל פעם עם שישה מעפילים השלמנו את המלאכה בזמן קצר ביותר.
בזמן העמסת העולים התקרב אליי חבר החוליה עדי (מוריס בן־הרוש) וביקש רשות להסיר את כובע הגרב מפניו כדי להיפרד מהוריו, אחים ואחיות, שנמצאו בין המעפילים. גם אני נסחפתי מההתרגשות ובפעם הראשונה הסרתי את כובע הגרב שלי ונפרדתי בנשיקות מכל העולים. למה עשיתי זאת בפעם הראשונה? עד היום אין לי הסבר. האם הייתה לי תחושה לא טובה? לא הרגשתי כך, להפך, הייתי מלא אושר וגאווה שהנה עוד 43 יהודים מגשימים את חלומם.
הספיגה התרחקה. היינו כולנו מאושרים. נסענו בל הלילה בחזרה לקזבלנקה. אגוז טבעה אחרי שעתיים של הפלגה בערך. כל העולים מצאו את מותם שם.
לאחר יומיים פלט הים אל חופי מרוקו 22 גוויות, והן הובאו לקבורה בחלקה היהודית בבית הקברות באל־חוסיימה. על 22 האחרים אין אנו יודעים דבר עד עצם היום הזה. גלי הים והמצולות כיסו עליהם לצמיתות. יהי זכרם ברוך.
בחודש דצמבר 1992, לאחר מאמצים של שנים, הצליחה ממשלת יצחק רבין ז״ל להגיע להסכם עם בית המלוכה המרוקאי, ועצמותיהם של הקדושים הובאו ארצה במבצע ״איילת השחר״ ונקברו בהר הרצל. לפני הבאתם לקבורה הגעתי בליווי מוריס סיסו ז"ל לשדה התעופה בלוד ושם אמרתי: לפני 32 שנה הבטחתי לכם להביא אתכם לחוף מבטחים, ואליו לא הגעתם. ואני, שנפרדתי מכם אז על החוף, באתי היום להצדיע ולהחזיר לכם חוב של כבוד. ומאז במשך כל השנים ראיתי בדמיוני את העיניים הנוצצות שלכם שם על חוף אל־חוסיימה ואת תקוותכם להגיע למדינה האהובה עליכם.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
טכס התחדיד מתוך הספר " יהדות מרוקו ה
ווי ומסורת " רפאל בן שמחון
תבארכ אללאה עליה.
כאשר אורחת באה לבקר, חייבת היולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות
אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.
ילד מכוער.
כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.
אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.
נודולכום פלפרח דדרארי.
אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.
אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.
הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.
היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.
כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.
האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).
ביקור הגברים בבית היולדת.
בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".
הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.
כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.
שבת אבי הבן.
השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.
כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.
מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
רבי חיים משה פיזאנטי
כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקצ״ח (1838)
חבר בי״ד של הרב חיים אברהם גאגין בירושלים.
אחד מהשדר״ים שקבעו גביית הקופות שהיו למשך דורות למען ירושלים. בשם קופת שמעון הצדיק, קופה מיוחדת לנשים בשם רחל אמנו, שיהיו נגבים בשמחת חתן וכלה וברית מילה.
בשנת התקצ״ח יצא למרוקו בשליחות ירושלים, בשליחותו זו השתמש לפעמים כעוזרו בר׳ ברוך קובו שיצא בשנת תקע״ה (1815) לעצמו להביא טרף לביתו רבי ברוך זה נשאר הרבה שנים במרוקו ושם נהרג.
במכתביו הבאים הלאה מדבר על הדין ודברים שהיה לו עם השד״ר כמהר״א שד"ר טבריה שהקדים ובא לעיר צפרו לפניו כשלשה חדשים והקהל דחו נדבתו לזמן כי הם עסוקים בגביית מס המלך, וטענת שדרי׳נו היתה שהואיל ונדחה שוב אינו חוזר ונראה ומזלו גרם. ואם כי זכה בדינו, למען השלום נקבע שיגבו את נדבתם שניהם כאחת, ומהתם מעיר פאס עומד על עקרונו גביית הקופות ובתוכם מזכיר גם את קופת ויברך דוד במכתבו עומד על כך ושלח שליח מיוחד לגבות הקופות מחשש שהשד״ר מטבריה ישלח ידו ואכל מהקופות הללו .
במכתבו מספר איך ששמו של רבי יהודה אלבאז היה הולך לפניו בין רבני ירושלים ובפרט כשחזר ר״א ישראל משליחותו והגיד להם על ייחודה של עיר צפרו מכל ערי המערב ובראשה רבם רבי יהודה אלבאז רוב רחמיו וחסדיו עם השדרי״ם, והוא שולח לו כמתנה מספרא דבי רב חק״ל תפוחין .
תחילת חדש תמוז שנת תקצ״ח(1838) מוש״ק בסדר ושנת בל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לפ״ג
אלה בני שם…. הגבירים החכמים הרמים פוסקי צדקה ברבים העומדים על הפקודים פרנסים גוברים וכל העוסקים עם הצבור לשם שמים אשר במתא צפרו יע״א ועל צבא תהלתם… הדיינים המצויינים שמורים לבני ישר…
בארשות החיים לדעת השלום להם ואת שלום העיר. ואולם האמנתי כי אדבר שלא מתוך עצלות ולא מתוך שכחה אחזתי את ידי מלבא בדברים שבכתב כי מתוך עצבות וצערי חיים בצעריייך ירוש׳ רבו משערות ראשי עד כי הכרחתי במעשי להיות נע ונד בארץ דבדו ואגפיה בחג הפסח לבקש תרופה למחלתינו ומאין יבא עורינו. ואחרי שובי בר"ח סיון לא שלותי ולא שקטתי פה העירה חיים שאל לאסוף ולקבץ נדרים ונדבות וקופות הנהוגות כי באמת אמרו חזקת שליח עושה שליחותו אדהכי והכי דרך ובא רב אחאי כמהר״א הכהן הי״ו שד״ר מעה״ק טבריה תובב״א, אף הוא מתכוין לדבר מצוה וכך עלה במחשבה כי היה לו איזה צד זכות להקדימני יען וביען כבר נראה ונדחה בחי שבט בעבור מם המלך וכשאני לעצמי עמדתי כנגדו להיות שואל כענין
ומשיב כהלכה באמור אליו מזלך נרם ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה, מדין מוקדם נגד ירושלים מוקדמת בבריאה לדידי עדיפנא [אין] בעלי חיים נדחין דבאמת אמרו הבל מעלין לירושלים היא העולה לקדושה למנוחה לכבוד ולתפארת וחיובא רמייא על ישראל ועל רבנן בארץ ובחו״ל להכין אותה לסעדה ולשום לאבילי ציון פאר וכבוד. ומי הקדמני כי היתה אס כל חי ועד יומא בי האידנא הלא היא ברבת רבתי עם לאלפים ולמאות רבתי בדעות המלאה לה חכמה ודעת ויראת ה׳; ומי הוא זה אשר נגעה יראת הי בלבו להכניס את עצמו למקום סכנה באמור אלי לך ושוב…
ובהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל פה העירה עמד השואל איהו ניהו הרב השד״ר הנז' לתבוע תבע כבראשונה… ותצא דינה ירושלים קדושה ראשונה… אמנם לאהבת השלום הם אמרו ב׳ ידים זוכות כאחת ובתנאי ועל מנת שיוותרו הקהל יותר ויותר ממנהגם ומעלה עשו ונתנו לירושלים חלק יפה בסדר ואופן שיגיע לה מנה יפה וריוח וברכה והצלחה אשר לא היה לעולמים… ויומא כי האידנא הגם דטרידנא טובא בגביית הנדבה נתיישבתי שליש ישוב לעשות משפט כתוב… נא לשון בקשה ישלחו הצדיקים את קופת רחל אמנו וקופת ויברך דוד ע״י ידידינו החכם השלם והכולל איש ירושלים זרע קדש כהמ״ר ברוך קובו נר״ו בן לאותו צדיק הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר יוסף קובו נר״ו הוא ההולך קדמת אשור למענו ולמען ציון וירושלים ומפיו ידעו ויכירו החפץ חיים לבוא אל תוך קהל עדתם עתה ממש …
וידיעתי מכרעת כי בימים הללו ובזמן הזה רובא דרובא מתושבי העיר מפוזרים הם בכל פאות על ההרים מערי הפרזות ועל הגבעות ואנה אני בא לקבץ על הגבאות… ורק בהעלותי על לבבי צערי ציון כי הין בעון זה שנתיים הרעב בקרב הארץ נפישי נפיחי בפן ואין חתן ואין מרחם מדלית איסר באשר עיני צדיקים תחיזנה בכתב הכוללות ההולכת ע״י ידידינו ברוך ה׳ הנד אמרתי אל לבי הלא טוב לי לקיים מה שאמרו אחוז מזה וגם מזה דהיינו קופות הקבועות בפאס וצפרו…
ואחרי סמוך ארוצה ואבואה למשבנותם להיות קובץ על יד נדרים ונדבות כל איש אשר ידבנו לבו כמנהגן של ישראל… זוהי סיבה וזוהי ביאה מידידינו ברוך הבא בשם הי… הלא בה דברי איש צעייר מצוערי העיר זה שמי וזה זכרי
חיים משה פיזאנטי ס״ט
שרד מעה״ק ירושלים תוב״ב
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
מעמדם הפוליטי והמשפטי של יהודי פורטוגל
בהחלטתם משנת 1361 קבעו הקורטם של אלוואם (Elvas) כי יהודים ונוצרים לא יחיו יחדיו. על היהודים לחיות בשכונתםjudaria, ועל נשים נוצריות נאסרה הכניסה לשכונת היהודים אלא אם כן ליווה אותן נוצרי. למרות ההגבלות חיו יהודי פורטוגל בתנאים נוחים, יחסית ליהודי קסטיליה. בימי פרננדו(1383-1367) סבלה פורטוגל עקב מדיניות כלכלית כושלת ובגלל המלחמה עם קסטיליה. בשנת 1373 בהתקפה על ליסבון היו מנת חלקה של השכונה היהודית מעשי שוד וביזה. כתוצאה מן המצב הקשה היגרו יהודים מפורטוגל לקסטיליה. בין המהגרים היו גם חשובי הקהל ומנהיגיו, ובהם גם גדליה ויוסף בני שלמה אבן יחיא, אשר ידובר בהם להלן.
לאחר מותו של פרננדו ביקשו תושבי ליסבון לסלק את היהודים מתפקידיהם השונים בחצר המלכות. מעמדם הרם עורר רוגז וקנאה ושניים מהם הגיבו בצורה שאף הגבירה את ההתנגדות לחצרנים היהודים. כתוצאה מן ההתרחשויות הוחרם רכושם של יהודים רבים; הפרשה עצמה מעידה על מעורבותם העמוקה של היהודים בפוליטיקה של פורטוגל. בסופה של הפרשה היה ז׳ואאו מלך פורטוגל, ובימיו נהנו יהודי פורטוגל מהגנה ומיחס אוהד. יהודים לא נאלצו עוד להופיע בבית המשפט בשבתות ובחגים. במשך 48 שנות מלכותו, עד מותו באוגוסט 1433, שמר המלך על יהודי פורטוגל מפני סכנות ואיומים.
הימים ההם היו ימי לחץ על יהודי קסטיליה וארגוניה. פראן מרטינז, הארכידיקן של אסיג׳ה, ניהל תעמולת שטנה והסתה נגד היהודים, שהגיעה לשיאה בגזרות הקשות שפקדו את היהודים בשתי הממלכות האיבריות הגדולות. הגזרות פסחו עלפורטוגל בזכות צעדי הזהירות שנקט הרבי מור משה נבארו. פורטוגל הייתה לארץ מקלט לפליטי גזרות קנ״א מקסטיליה.
המלך דוארטי(1438-1433) נקט מדיניות עוינת כלפי היהודים וסטה לחלוטין ממדיניות קודמיו. הוא יזם חוקים רבים נגד היהודים ולא חסך שום מאמץ להפריד בין יהודים ונוצרים. גדליה נגרו, מומחה למזלות, הודיע כי ימי מלכותו של דוארטי יהיו רעים וקצרים. יורשו פדרו היה קטין. בימיו של פדרו כונסו כל החוקים מימי אפונסו השני ועד דוארטי תחת השם הבלתי מדוייק: Ordenagdes do Senhor Rey D. Afonso V.
במהלך המאה הי״ד גברו הלחצים נגד היהודים מטעם גורמים שונים, ובראשם הכנסייה. היא דרשה שוב ושוב לאלץ את היהודים ללבוש בגד מיוחד, בהתאם להחלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית משנת 1215. אפונסו הרביעי החליט בשנת 1325 שהיהודים ישאו סימן מיוחד. בשנת 1391 ציוה ז׳ואאו הראשון שכל יהודי ישא כוכב גדול משושה, בצבע צהוב, על אפודתו או מעילו. העבריין היה עלול לאבד את בגדיו או להיעצר ל־15 ימים. החוק מעולם לא יושם בקפידה ועל כן הבעיה עלתה לדיון שוב ושוב
דוארטי אסר על יהודי ממלכתו להעסיק משרתים נוצרים בהתאם לחוק הכנסייה והטיל קנסות כבדים על העבריינים. הקנס הוכפל בעבירה השנייה, ואילו בשלישית הוחרם כל רכושו של העבריין. כן נאסר על יהודים להיכנס לבתיהן של נוצריות רווקות, אלמנות ונשואות שבעליהן נעדרו מבתיהם. אף על נשים נוצריות, שלא היו מלוות בנוצרים מבוגרים, ״בעלי זקן״, נאסרה הכניסה לבתי היהודים. יחסי מין בין יהודים ונוצרים נאסרו בחומרה והעונש על העבריינים היה גזר דין מוות.
בימי אפונסו החמישי היה יחסו של המלך ליהודים מצוין, ואילו יחס הקורטס אליהם היה שלילי ביותר. בשנת 1451, למשל, השמיעו הקורטס בסנטרים ביקורת על היהודים שלבשו בגדי משי בניגוד לחוק. בשנת 1461 נאסר על יהודי סינטרה לעזוב את ה – judaria והוטל קנס על אלה שסחרו בימי ראשון וב
חגים לפני סיום התפילה. גם הקורטס של קואימברה הכבידו על היהודים בהחלטות שחיבלו בפרנסתם. מדיניותו החיובית של המלך לא מנעה אפוא את הפעילות והתעמולה נגד היהודים. דרישתו של דוד אבן יחיא נגרו, אחיו של האסטרונום גדליה, שלא ימירו בניו אחרי מותו את הונו לנכסי דלא ניידי, שמאייאלצו לעזוב את פורטוגל, מובנת על רקע האווירה האנטי־יהודית ששררה אז בארץ.
עם עלייתו של ז׳ואאו השני לכס המלוכה נתחדשו התלונות וההתקפות נגד היהודים. הקורטס באיבורה, בשנת 1481, שימשו שופר לשנאתם של תושבים רבים ברחבי המלכות. המלך גילה הבנה לרגשות אלה נגד היהודים ולביקורת שהושמעה על רכושם. אין ספק כי עמדת המלך עודדה את הכוחות המתנגדים ליהודים. המלך עצמו לא נמנע מלהשתמש בשירותיהם של רופאים יהודים. אחד מרופאיו היה מומר בשם אנטוניו, ששנאתו ליהודים הייתה גדולה ואף כתב כנגדם חוברת מלאה שטנה.
(Cortes Generales) – בית נבחרים בספרד
לגירוש היהודים מקסטיליה ומארגוניה היו השלכות רציניות ביותר על מעמדם של היהודים בפורטוגל. כתוצאה מהתיישבותם של יהודים מקסטיליה בפורטוגל, חל שינוי עצום מבחינה דמוגרפית וכלכלית במצבה ובמעמדה של הקהילה היהודית בפורטוגל לאחר שנת 1492. היחס למגורשים היה רע ככלל, ופרשת שילוחם לסן טומה(San Tome) של ילדים יהודים שנחטפו מחיק הוריהם מראה את אכזריותו של המשטר, אשר ביקש לשבור את רוחם של הפליטים שהגיעו לפורטוגל כדי לשמור על יהדותם. ז׳ואאו ה ־II נקט צעדים ממשיים וקשים כדי להביא להמרתם של היהודים, אלה אשר לא אבו לעשות זאת בביתם בקסטיליה. מדיניות המלך הייתה מכוונת הן כלפי יהודי פורטוגל והן כלפי מגורשי קסטיליה שהצטרפו אליהם. תכניתו של המלך להשיא את בנו לבתם של המלכים הקתולים לא יצאה לפועל עקב מותו של הנסיך הפורטוגלי.
לאחר שהציע המלך ז׳ואאו השני ליוסף אבן יחיא לבחור בין טבילה וקבלת האדנות על ברגנסה לבין מוות, ברח יוסף אבן יחיא יחד עם בניו דוד, מאיר, שלמה וכל משפחתו, ועם הון של למעלה מ־100,000 קרוזאדוס. כך עשה יצחק אברבנאל שעבר לקסטיליה, משם עם הגירוש, לנאפולי ומשם בשנת 1503, לוונציה. נקמתו של המלך לא איחרה לבוא. הוא אילץ את כל שאר בני המשפחה להמיר את דתם וחלקם סבלו עינויים קשים.
מנואל הראשון שינה את מדיניותו לחלוטין. הוא השיב ליהודים את זכויותיהם ושיקם את מעמדם. מנואל נהג, כמובן, ממניעים אינטרסנטיים טהורים וחשב שיחס הוגן והגון כלפי היהודים יביא לו יותר תועלת מאשר מדיניות של דיכוי ועינוי. כאשר הביאו לו היהודים מתנה דחה אותה כדי להדגיש את טהרת מניעיו. מלבד מדיניותו התועלתית, הייתה למנואל קרבה ואהדה למדע, לאמנות ולספרות. מספרם הגדול של מדענים, סופרים וחכמים יהודים גרם אף הוא לעידוד מדיניותו האוהדת כלפי היהודים. הימים הטובים חלפו כאשר הוצעו למנואל תנאים ורווחים טובים יותר ממה שסיפקו היהודים. מנואל חשב לשאת את איזבל, הנסיכה מספרד, שנישואיה ליורש העצר של פורטוגל לא יצאו לפועל. שני תנאים הציבו הוריה של הנסיכה, המלכים הקתולים, לנישואים: הצטרפות פורטוגל לברית נגד צרפת וגירוש היהודים משטחי פורטוגל. יועציו של מנואל אשר נתבקשו לחוות את דעתם היו חלוקים. גורל היהודים היה עתה בידי המלך.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה
פרק ראשון
יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.
תעודה מספר 174
התק"ס
בעה"ו
בהיות בא היקר יוסף בן אברהם ההמכונה אביטבול והביא איזה קנס מכפר אוטאט מחמת שאירע שמה איזה קלקול מאישה פנויה שהייתה דרה בחצר אחד עם ה' אנשים ונתעברה והפילה וכשבאו לתובעה להודות ממי נתעברה אמרה שלא ידעה מאיזה איש מהשכנים נתעברה.
ועמד היקר יוסף הנזכר עם חכם עירם וקנסו לאישה הנזכרת והשכנים סך – קקם – אדעתא להגיע הקנס לידינו וכשהדיע הקנס לידי אני החותם אחד ראיתי לעשות בקנס ההוא הטוב והישר בעיני אלקים ואדם שיתחלק לעניי תורה והייתי ירא שיגיע הקנס הנזכר ליד מי שיעכב אותו לעצמו ולא יתן ממנו לעניי תורה כלום.
ולכן אמרתי לשלוח ממנו לידיינו החכם החשוב השלם והכולל הדיין המצויין בנן של קדושים כמוהר"ר שאול סיריו יש"ץ סך – סם – ויסכים עמנו לפטור האנשים והאישה מכל וכל שזהו קנס שלהם כפי כחם וממונם ולכן פטורין ומותרים מעתה ומעכשיו.
ואף על פי שראויים לקנס גדול מזה מכל מקום כיוון שנתפשר עמהם שלוחינו כבוד הרביוסף הנזכר מה שעשה עשוי על מנת שישלימו סל הפשרה שנתפשר עמהם דהיינו סך – קם – אחרים שעדיין לא פרעו אותם.
וכשיתנו הסך הנזכר הנשאר ליד הרב יוסף הנזכר הרי הם פטורים מכל וכל ותבוא עליהם ברכת טוב נאם החותמים בניסן התקס ליצירה.
ע"ה שלמה א"א מימון אביטבול – אברהם א,א יעקב אציני ס,ט.
מאחר שהסכימו שנים מבית דין ישמרם אל על הקנס ההוא ופיטרו להאנשים הנ"ל כמו שנראה בעיניהם אין אחר מעשה בית דין הנזכר כלום וגם אנכי איש צעיר מסכים עמהם ולראיה חתום צפה פאס יע"א וקיים
שאול
סוף התעודה 174.
הרב מפקח על הדת ומתריע על סטיות ממנה, ומייסר את העוברים על דת. האמצעים בהם השתמש לשם כך היו מגוונים, אך תמיד נקטו בכלל מן הקל אל הכבד, החל מהתראה בעובר עבירה, ועונש קל כגון התרחקות ממנו, שלא ימולו את בניו ולא יגמלו לו חסד
ואם לא מקבל עליו כופים אותו בשוטים על ידי ישראל, ואם זה לא מועיל מייסרים אותו על ידי גויים ואם אינו מתייסר אז מנדים אותו נדוי גמור.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
תעודה מספר 90
התקס"ט או התקע"ד.
בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מידי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות.
ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, והי העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים.
והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.
ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות.
אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה שבראשונות .
ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור.
על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.
ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מסדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור .
וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם.
כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד.
ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.
אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.
ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.
ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה.
שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ.
ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה.
ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה.
סוף תעודה מספר 90
מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו
ראשון פרשת תרומה נוסח מרוקו
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
219 – זוואג׳ אל־קוק, וטלאק אל־־ברקוק.
א. חתונה בעונת הארטישוק,
וגירושין בעונת השזיפים.
חתונה בימי העוני, וגירושין בימי העושר.
220 – זוואג׳ א־סגיר-טלאק אוו א־נכּיר.
חתונה בגיל צעיר, או גירושין או ניכור.
הנחפז להתחתן, עד מהרה יתחרט
הוא עדיין ילד-חן, וכבר רוצה להתחתן. (פניני ספרד נאי)
[anti-both]
הנישואין והחרטה באים בזה אחר זה (שם סח׳)
221/1 לוכּאן מא כּאן אל־ברד די לילת־סבת,
ול־קנט די לילת אל־חד,מא יתזווג׳ חד.
לולא הקור של ליל־שבת, והשעמום של מוצאי־שבת,
איש לא היה מתחתן.
221/2 חתא קדרא מא בקאת בלא ב׳טא.
אף סיר לא נשאר ללא מכסה.
לכל אלפס ־ כיסוי. (זה לעומת זה 767 ו)
כל יעקב מוצא לו רחל. (שם
) סוף בשר לאכילה, סוף בתולה לנישואין.
(שם 1-431) אין פסח ללא מצה, ואין בת שחתן לא תמצא. (פניני ספרד קנוי)
אף סיר לא נשאר ללא מכסה.(383 REFRANERO)