גורל הד'מים במגרב.

נראה כי בתחילת כיבושה של צפון אפריקה אמנם עמדה התבססותו של האסלאם בסימן של סובלנות מרובה. סידי עווקבה אבן-נאפע, שייסד את קירואן ב-670, השיב ה, לפי המסופר, אלף משפחות קופטיות ויהודיות, שבזכותן נפרץ אורה של העיר למרחקים ברבות הימים וישיבות לומדי תורה שבה נתפרסמו בעולם היהודי כולו.

ואף שההיסטוריונים מספרים לנו על מקרים של המרת דת מאונס, הרי בדרך כלל באו אלו במאות השנים הראשונות האלו, בעקבות הקרבות שהוסיפו להתחולל, למרות מפלתה של אל-כאהנא, בין נוצרים ויהודים ברבריים לבין הערבים בהתקדמותם.

הנה כך מסופר לנו כי בשנת 789, בשעת הפלישה למגרב, הסתער אידריס על יהודים ונוצרים, שהתחפרו והתבצרו על ההרים ובטירות נשגבות, בכל זאת לא חדל האימאם מלתקוף אותם ולהילחם בהם, עד שקיבלו עליהם, כולם בין לרצונם בין לאנסם, את עול האסלאם. הוא כבש את אדמותיהם וביצוריהם, הוא הכרית את רוב אלה שלא רצו להיכנע לאסלאם, ומן האחרים לקח את משפחותיהם ואת נכסיהם. הוא עשה שמות במגרב, החריב את מבצריהם של בני לואָטה, בני מַדיונה ובני בהלולה ואת המצודות של ריאָטה ופאס.

דברים אלה התרחשו בסוף המאה השמינית והם מצביעים על מצב מורכב כתמיד, מצד אחד, המערך של שבטי הברברים, יהודים או נוצרים, שקיבלו עליהם דת האסלאם, ומן הצד השני, ההתנגדות הנחושה של גרעינים שאין להכריעם וכדי לנצחם, יש צורך בהשמדתם. מן השחיטות האלו ומאותם גילויים של הרצון נשתיירו קהילות, פזורות לאורכו ולרוחבו של המגרב, שברבות הימים התכנסו לתוך עצמן, כלל שהתבסס נצחונו של האסלאם. 

החל מן המאה התשיעית אנו רואים קהילות יהודיות מאורגנות היטב בקיוראן, קונסטונטין, טלמסאן ופאס. עם כיבוש ספרד נוצר מצב חדש, שאיפשר ליהדות האפריקאנית לשאוף אוויר אחר ולבוא במגע עם אירופה באמצעותן של קהילות תולידו ואנדלוסיה. לגבי המגרב, ירשה מעתה אחדותה של הקיסרות המוסלמית, שלעתים קרובות מדי הועמדה בסכנה על ידי כיסים של אנרכיה מקומית, את מקומו של השלום הרומי.

במאה העשירית נתגבשה יותר תורת זכויותיהם של הד'מה. היא פעלה ביתר שאת נגד היהודים בצפון אפריקה וזאת עקב עקירתן הגמורה של הקהילות הנוצריות, שבמאה השתיים-עשרה נעלמו עד לאחרונה שבהן.

היהודים הדחוקים במללאח שלהם, שמן המאה השתיים-עשרה לבשו בגדים מיוחדים, בפקודת סולטאן המייחדים, אבן יעקוב אל-מנצור, שנכפו עליהם כל הסיגים שבמעמדו של בן החסות, צפויים היו בכל עת  משבר קל שבקלים לחוש בנטל מצבם כד'מים. במרוקו נוסד המללאח בפאס ב-1438, במרכאש ב-1567, במכנאס ב-1682, ואילו בטטואן, סאלי רבאט ומוגדור ב-1808.

אפילו שם, כדבריו הקולעים של דויד קורקוס, הוסיפו היהודים העשירים לגור בשכונות הפאר של העיר המוסלמית. היהודים היו ראשונים לסבול מן המאבקים המדיניים בין שבטים ושושלת. הואיל ובדרך כלל לא היה להם נשק, מופקרים היו להתפרצויות נקם, שהחריפו מחמת תאוות שוד, שפיעמה באוכלוסים פורקי עול, וכן שינויי משטר, רעב ומגפה פותחים לעתים למהפכות עקובות דמים, שעל פי רוב היו היהודים משלמים את מחירן.

ריב כלשהו היה מעורר התפרצות זעם עממית, אז היו היהודים מתכנסים בשכונתם, כופפים גו עד יעבור זעם. במרוצת הדורות חלו שינויים רבים בטבעה ובמקומה של התקרית, באריכות הפרעות, בחומרתן, בתנאים בהן הושב השקט על כנו, התערבות השליט או גורמי חוץ. פנקסי הרשומות חוזרים ואמרים בכל דור ודור, " את כל היהודים בזזו….הרבה מבנותיהם טימאו….הרבה יהודים גירשו….כך וכך נשים, כך וכך ילדים, כך וכך יהודים שחטו…..כך וכך בתי כנסת שרפו, כך וכך ספרי תורה קרעו….מי יתנה את שברינו….אחרי הרעב באה המגפה….חדל שאון ומוות קצר בנו קצירו…ענינו נפשותינו להעתיר בעד חסדו של הקדוש ברוך הוא….שק חגרנו בצרתנו "

במאה השתיים-עשרה כבר קונן אברהם בן-עזרא, המשורר הספרדי הגדול, על פרעות שניחתו על ראשן של קהילות היהודיות באפריקה.

               ימי רעה / על הרעה / אשר באו תחילה

               ביום שבת / בן עם בת / שפכו דמים כמים

                הו אקרא / כמצרה / על קהילת סגלמאסה

                עיר גאונים / ונבונים / מאורם חושך כיסה

                ואי חוסן / קהל תלמסאן / והדרתם נמסה

                וקול ארים / בתמרורים / על סבתה ומכנאס

                ועל יקרים / מדוקרים / עין אויב לא חסה.

הדברים אמורים בהתכחשות הגדולה בין המייחדים לבין המוראבטים ובני חסותם. בין 1140ל 1147 נבוזו הערים דרעה, סג'ילמאסה, טלמסאן, מראכש, פאס, סאוטה ומכנאס ועל קהילותיהן היהודיות עברה הכוס.ולאחר מכן, בין 1151 ל 1159, פנה הזעם מזרחה ועד תוניסיה וטריפוליטניה הגיע. היו אלה משברים עקובי דם וחולפים. כעבור זמן קצר קם הרמב"ם ועקר מקורדובה לפאס. מורת פאס מספרת לנו, שהשתכן באחד הבתים שב " מדינה ", וכי מלמד היה אפילו במסגד של בני קירואן בטרם יפליג ממרוקו למרחקים ב-1165. 

משבר המייחדים קשה היה ולא במהרה נמחה זכרם של מעשה הזוועה של חיילי עבד אל-מואמן. היטב תיאר קורקוס את אווירת האימים בה שרויות היו הערים שנכבשו בידי המייחדים, ויהודים לא מעטים שנתקפו בהלה למראה הקנאות הדתית של אדוניהם החדשים המירו אז את דתם. אחרי שנרצח ראש קהילת פאס, הרב יהודה הכהן אבן-שושן, ב 1165, הורע מצבם של היהודים. רבו ההמרות באונס. בתקופה זו ברח הרמב"ם מפאס למזרח. רק בנפול המייחדים חזר מצבם של היהודים לתיקנו.

בנעוריו ודאי השתעשע אברבנאל בשאיפה להעמיק בלימוד הפילוסופיה ולמצוא תשובות לפחות לאחדות מן החידות, שהפילוסופים הגדולים לא הצליחו לפותרן. בעיות אלו הקסימו אותו, ובמשך זמן ניכר היה לימוד הפילוסופיה העיסוק האהוב עליו ביותר. אך לבסוף באה ריאקציה. ככל שהשתקע בפילוסופיה כן נוכח שהמשימה גדולה מכפי יכולתו, ויותר מזה, שהיא גדולה מכוחו של אדם.

הוא ראה את הסתירות, הפקפוקים והמגבלות המציינים כל תורת פילוסופית, ובא לכלל מסקנה שהפילוסופיה היא במידה מרובה תרגיל סרק בדיאלקטיקה. עם זה היה מטבעו חדור צמא לאמת, צמא שהפילוסופיה, שהייתה חסרת אונים לרוותו, היה אף על פי כן בכוחה להגביר אותו, ובדומה לרציונליסטים אחרים שהתאכזבו ממנה, פנה אל הדת ולהשקפות של מסתורין.

ואולם תהה זו טעות לחשוב ששינוי זה בתחומי חשיבותו נבע אך ורק מאכזבה אינטלקטואלית, שהרי רק לעתים רחוקות המיסטיקה היא פרי של תהליכי חשיבה בלבד. בדרך כלל משקפת הסטייה מן הרציונליזם ביקוש פתרונים לבעיות אישיות או קיבוציות דוחקות, שדרכי החשיבה ההגיוניות המקובלות אינן מסוגלות להציע. משום כך המיסטיקה היא, בדרך כלל, תוצר של המנזר, או של חברות מדוכאות ומעונות, ולא של נסיבות נוחות ומשביעות.

אין יסוד רב להניח שנטייתו המיסטית של אברבנאל נבעה מאיזו אכזבה אישית או מאי סיפוק רגשי. ידיעתנו על חייו האינטימיים של אברבנאל אמנם רחוקה משלמות. אף על פי כן ידוע לנו שהתחתן בגיל צעיר למדי, שבנו בכורו והודה נולד, כנראה, לקראת סוף שנות החמישים של המאה ה-15 – כלומר, כשהיה אברבנאל בן 22 – ותוך שנים אחדות לאחר מכן נעשה גם אב לבת אחת ואולי שתיים.

כמו כן יודעים אנו מכמה רמזים בכתביו, שהתענג על חברתם של בני משפחתו, ושהיה, משהגיע למלוא בגרותו, שקוע עד צוואר בעסקם. אדם מאושר בחוג משפחתו, חדור נטיה חזקה ליוזמות מסחריות, ונוסף על כך עשיר היודע להעריך את ערכי תחומי החיים, כמו שהייה אברבנאל באותם הימים, ספק אם היה מסוגל להרהורים בעלי אופי מיסטי. אולם היה גורם חברתי שהפנה את אברבנאל אל המיסטיקה, ואותו אפשר לגלות בנקל.

אף על פי שגדל בעושר ובכבוד, אין לשכוח שיצחק אברבנאל היה בן למשפחה שנמלטה מקסטיליה, שילדותו עברה עליו בימי דוארטה ודון פדרו, ושהגיע לפרקו בראשית מלכותו של אלפונסו, כשהמדיניות האנטי יהודית של קודמיו עדיין הייתה שלטת בפורטוגל. זכרונות משפחתיים מרים מן העבר ובאיבה שהקיפה את חיי היהודים בצעירותו ודאי הטביעו את חותמם בנפשו הרגישה, שביקשה להבין את ה " מדוע " וה " כיצד " בסוד סבלו וקיומו של עמו.

כמו כם קרוב לוודאי, שבהשפעתה של ספרד נעשתה פורטוגל במאה ה-15 בית גידול למיסטיקה יהודית, וכמו אצל שאר המיסטיקנים היהודיים סובבה חשיבתו המיסטית של אברבנאל על ציר הפתרון של הבעיה היהודית. יתר על כן, נוסף על ההשפעה שהשפיעו על אברבנאל בעלי ה " מסתורין " בין הוגי הדעות היהודיים, יש לציין את ההשפעה הכללית של הספרות היהודית האנטי פילוסופית, שצברה עוצמה ונעשתה תוקפנית מאז הפורענות של 1391 בספרד. נראה שלחיבוריהם של אחדים מנציגי ספרות זו, דוגמת עלאמי ואבן מוסא, היה חלק בשינוי ההשקפה הקיצוני של אברבנאל.

שינוי זנ נראה לעין בחיבורו השני של אברבנאל, " עטרת זקנים " כשכתב ספר זה כבר פותחו היסודות של תפיסת עולמו. כל הנושאים העיקריים של יצירותיו המאוחרות נדונים בעבודה קצרה זו של מושג האלונים המשמעות הנבואה. בחיבורו זה מבטא אברבנאל לראשונה את הערצתו למקובלים, " חכמי האמת " ואת הביקורת שלו על הפילוסופים " ההולכים בחושך "

התקפתו על הפילוסופים כוונה בראש וראשונה  אל ראשי המדברים בתחום זה, אריסטו ואבן – רושֶד, כמו גם אל נושאי דגלה בתוך היהדות ומחוצה לה. הפילוסוף היחיד היוצא מן הכלל, שמהשפעתו לא יכול היה דון יצחק להשתחרר, היה הרמב"ם. אף על פי שהערצתו העזה לרמב"ם נתלוותה בגילויים של ביקורת חריפה, הרי מכוח עניינו המתמיד ברמב"ם נשאר אברבנאל קשור לפילוסופיה בכללה עד סוף ימיו.

אולם תשומת לבו הייתה מרוכזת בעיקר בנביאים, שאת שלמות תורותיהם העמיד בחיבורו השני כניגוד לחסרונותיהם הברורים של הפילוסופים. מתן פירוש לנביאים, גילוי עומק חוכמתם וגדולתם, אלה הפכו להיות אדיר חפצו.

תוכניתו לכתיבת פירוש על חמשת ספרי התורה קדמה למעשה לכתיבת ה " עטרת ", אלא שעד מהרה הוכרח לנטוש תוכנית זו. באמצע שנות השישי למאה ה-15, כשכתב את " עטרת ", עדיין היה אביו דון יהודה בחיים, אך לא במבחר שנותיו, ומעט-מעט ודאי קיבל עליו דון יצחק את האחריות לעסקי המשפחה במקום אביו המזקין.  מפעליהם העסקיים של בני משפחת אברבנאל היו מרובים ומסועפים. הם כללו מוכסות, בנקאות ויבוא רב ממדים מפלנדריה, והצריכו דריכות והשגחה מתמדת.

כל פינו חיי ההגות את מקומם לחיים של פעילות עסקית, ואברבנאל הוכרח לצמצם את תוכניותיו הספרותיות לכתיבת פירוש על ספר דברים בלבד. ואולם במשך תקופה ארוכה נשאר אפילו יחבור זה בלתי גמור, ובאיגרת שכתב ב-1472 אנו מוצאים אותו מתחייב כי משעה שירווח לו מעט ויהיה לו סיכוי לשוב לעבודה ספרותית, לא ינוח ולא יישן, עד שישלים את המלאכה וימלא את המשימה. אך שלוות הנפש עדיין רחקה ממנו, מכיוון שבאותה שעה שבה נדר אברבנאל את נדרו הנזכר רותק יותר ויותר את הרשת הסבוכה של עסקי כספים וענייני פוליטיקה.

הדרוזים

נסים דנה

סלימאן בשיר-אהרן ליש-כמאל מעדי-שכיב סאלח

ארנון סופר-סלמאן פלאח-עפיפה צעב-אורי שטנדל

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

לזכר מיכאל ( מיקי ) כ"ץ

שנספה באסון המסוקים – כ"ז בשבט התשנ"ז

יהי זכרו ברוך

הקדמה

מספר הדרוזים (בנו מערוף = אנשי החסד) בעולם עומד כיום על פחות ממיליון נפש, והם מרוכזים בעיקר בשלוש מדינות: סוריה, לבנון וישראל.

המבקש להכיר את חייהם של הדרוזים נתקל בשני קשיים של ממש:

א.         הדת הדרוזית היא המאפיין החשוב ביותר של בני עדה זו, וכל מגמה להכיר אותם בלא לעמוד על יסודות אמונתם לוקה בפגם חמור, דא עקא שהכרת הדת הדרוזית אינה אפשרית הואיל ודת זו סודית.

ב.         המחקרים והפרסומים על עדה זו מועטים יחסית, ואף אותן עבודות שראו אור חשודות בדרך־כלל מבחינת מהימנותן וגישתן: מחד גיסא, על פי רוב השתדלו חוקרים מוסלמים לתאר — שלא בצדק — את הדרוזים בתור בני דתם, ועל־כן הבליטו את המשותף לשתי הדתות, לעתים אגב הצגה מעוותת של ״עובדות״ כדי שהללו יהלמו את השקפתם שהדרוזים הם ערבים־מוסלמים.

מאידך גיסא, לא יכלו הדרוזים, בהיותם מיעוט מבוטל (כמעט) ונרדף בקרב האוכלוסייה המוסלמית במזרח־התיכון, להתבטא התבטאות חופשית: ומשום כך השתדלו אף הם שלא להבליט את היסודות המבדילים אותם מן הרוב המוסלמי. בעניין זה הם נהגו על־פי עקרון התקיה (ההישמרות) המתיר להם התנהגות חיצונית המותאמת לבני הדת והעם שבקרבו הם יושבים. על אף האמור לעיל נכתבו כמה מחקרים חשובים שסייעו להכרת הדרוזים. ראויים לציון עבודותיהם של החוקרים האלה: ם׳ דה־סאסי — שכתב את מחקרו בלשון הצרפתית: פ״כ חתי, ד׳ ברייר, קיס פרו וג׳ בן־דור — שכתבו באנגלית: אמין טליע, סאמי נסיב מכארם, מחמד עבד אללה ענאן ועבד אללה אלנג׳אר — שכתבו בערבית: בעברית נכתבו כמה עבודות חשובות. בייחוד ראוי להזכיר את עבודותיהם של אהרן ליש, של סלמאן פלאח, של שכיב סאלח ושל מורי ורבי, פרופ׳ חיים בלנק, שהמחקר שלו על עדה זו הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

14 وَإِذَا لَقُواْ الَّذِينَ آمَنُواْ قَالُواْ آمَنَّا

בפוגשם את המאמינים, יגידו, מאמינים אנו,

 وَإِذَا خَلَوْاْ إِلَى شَيَاطِينِهِمْ قَالُواْ إِنَّا مَعَكْمْ إِنَّمَا نَحْنُ مُسْتَهْزِؤُونَ

ואולם בהתייחדם עם מרעיהם בני השטן, יגידו, עמכם אנו, ורק מתקלסים

בני השטן : יש המפרשים שהכוונה למנהיגי הכופרים, או לכָּאהִנים  המתנבאים

 اللّهُ يَسْتَهْزِىءُ بِهِمْ وَيَمُدُّهُمْ فِي طُغْيَانِهِمْ يَعْمَهُونَ

אלוהים יתקלס בהם ויניחם לעמוד במִריָים ולהתחבט אובדי עצות

  أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ اشْتَرُوُاْ الضَّلاَلَةَ بِالْهُدَى فَمَا رَبِحَت تِّجَارَتُهُمْ وَمَا كَانُواْ مُهْتَدِينَ

הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואולם העִִסקה אשר עשו לא הניבה כל רווח, ודרכם לא ישרה

17 مَثَلُهُمْ كَمَثَلِ الَّذِي اسْتَوْقَدَ نَاراً فَلَمَّا أَضَاءتْ مَا حَوْلَهُ ذَهَبَ اللّهُ بِنُورِهِمْ وَتَرَكَهُمْ فِي ظُلُمَاتٍ لاَّ يُبْصِرُونَ

הם נמשלו למדליק אש אשר אך תאיר על סביבותיו, ייטול אלוהים את אורם וישאירם באפלה ולא יראו

ייטול אלוהים את אורם : משל ליכולתו של אלוהים ליטול מן המתחסדים את מראית האמונה ולחשוף את כפירתם

18 صُمٌّ بُكْمٌ عُمْيٌ فَهُمْ لاَ يَرْجِعُونَ

הם חירשים, אילמים ועיוורים ולא ישובו

לא ישובו : מנכותם

פרק שבי: קשרי ארץ־ישראל עם ערב בימי המלכים והנביאים

אם נסתכל במפת הנתיבות העתיקות, המחברות אח ארץ־ישראל ואת הארצות הסמוכות לה עמ חצי־האי ערב, נראה שארצנו היתה בימי־קדם צומת דרכים, שהיתה מקשרת את שטח ימ־התיכון עם אזורי ערב על שלושת חופיו. בארצנו הצטלבו הדרכים, ובה הוקמו בתקופה קדומה מאוד מרכזי האספקה ותחנות־החלוקה בשביל כל העמים, שקיימו מגע עם תרבות אזור הים התיכון. מעזה ומצור, שישבו על מבואות ים, הפליגו אניות אל מעבר לים; ותושביהן, רוכלי העמים, הרבו חילם וצברו זהב וכסף. דרך עבר־הירדן המזרחי ואזור עציון־גבר עברו האורחות שנשאו את סחר־ערב— קטורת וכל מיני בושם— אל מצרים; וממנה הביאו סחורות, שהיו מייצרים שם. פרס ופוט סיפקו חיילים לשמור על האורחות, וערי אשור ובבל נמנו עם מספקי הסחורות וצורכיהן.

הארצות מגן ומלוחיה נזכרות במיסמכים בבליים עתיקים (מראשית האלף השלישי לפסה״נ). מגן נקראים שטחים במזרח ערב, על חוף מפרץ פרס, בקרבת גבולות בבל; השם מלוח׳ה הוא כינוי לקצה הצפוני־מערבי של חצי־האי«. בתעודות בולטת השאיפה לכבוש את הארצות האלה, כדי להשתלט על נקודות המפתח של המסחר הדרונדערבי וההודי.

שבטי ערב באספקלריה של התנ״ך

 תיאורי ערב ועממיה המצויים בתנ״ך קצרים הם, אך מלאים גוונים, בחינת מועט המחזיק את המרובה. קדמונינו עמדו על אופיר, של הארץ ותושביה. חשיבות רבה נודעת לידיעות שמסרו לנו על קשרי המסחר והתרבות ועל תנועות השבטים ומוצאם. סיפורים שהבקורת המחוכמת יראתה אותם כפרי הזיה — נתאמתו על־ידי מיסמכים בבליים ואשוריים ועל־ידי תעודות דרומ־ערב: השקפות חדשות על מוצא עמי ערב, המיוסדות על מחקרים אתנוגרפיים ובדיקות אנתרופולוגיות בשטחי קדמת־אסיה ואפריקה הצפונית והמזרחית, מוכיחות כי ברשימות העמים שבספר בראשית נשמר זכר למצבים עובדתיים קדומים. כיום אין להטיל ספק באמיתות המצע ההיסטורי של הרשימות הללו

בחצי האי ערב ישבו אז שבטים בני משפחות שונות. הכתובות הדרומיות לימדונו לדעת, כי לעתים קרובות קשה להחליט מה קדום יותר: שם השבט, או שם המקום שהשבט התיישב בו. לפעמים נקראו הטירות, האחוזות והמחוזה על שם בעליהם, ולעתים נקראו הבעלים לפי משכנותיהם. הישוב שבערי המסחר לא היה אחיד, שכן נתכנסו בהן בני גזעים שונים,. ושכבות־הגירה קדומות נבלעו בשכבות מאוחרות. מבחינה זו היו הערים האלה דומות לכרכים הגדולים של תקופתנו. אשורים, ארמים, בני צפון ערב, בני ערב הדרומית, מלחי הודו, פרסים וכושים מאפריקה ישבו בהן בערבוביה, ובהרכב האוכלוסיה היו חלים שינויים תכופים.

בראשונה היו האוכלוסין בערי־המסחר מדברים בלשונות שונות, אך לשם מילוי צרכיהם התרבותיים התחילו עד מהרה משתמשים בלשונות המדינות הנאורות, המובנות לכל.

מלחמות והתנגשויות לא היו פוסקות במדבר ערב. הבדוים היו מתנפלים תדיר על האכרים, יושבי הנאות; רמזים לכך נמצא ב״משא בערב״ שבישעיה כ״א, י״ג—ט״ו (״ביער בערב תלינו, אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים; יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד. כי מפני חרבות נדדו; מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה, ומפני כבד מלחמה״) ובתיאור התנפלות השבאים על נערי איוב (איוב א' ט״ו). אמנם השבאים סוחרים היו, אולם הבדוים שהיו מעבירים את הסחורות או נלווים אל האורחות כמורי־דרך ובמגינים מפני שודדים, היו הם עצמם שולחים לפעמים את ידם ביושבי החצרות וברכושם. ולפעמים חרבו ערים שלימות בשל התנפלויות כאלה. בימי ישעיהו ירדה דדן, ולעומתה פרחה תימא, והגיעה לשיאה אחרי חורבן הבית הראשון; אחר־כך באה לה לתימא תקופה של ירידה. ואולם לאחר שנים רבות התחילה מתנערת מחדש. זעזועים מעין אלה נראה בכל נאה ונאה.

בסיפור על הפגישה בין המלך שלמה ומלכת שבא (מלכים א, יי) ראו חוקרי המערב אגדה מזרחית. אבל כתובות רשומות בכתב היתדות מוכיחות, כי אמנם היו בצפון ערב מלכות, שהיו משלמות מס למלכי אשור. בימי תגלת פלאסר השני (745—727 לפסה״נ) נזכרות שתי מלכות ערביות ששילמו לו מס: זֵ־בִ־בִי וסַמ־סִי, האחרונה נזכרת גם בכתובת סרגון השני משנת 715 לפסה״נ, בכתובת שנזכר בה גם אתמר מלך שבא; בכתובות אלה מופיע גם כַּרְ־בִּ־לוּ מלך שבא (בקורות תימן מצויים מלכים או״מכרב״ — נסיכיט־כהנים — ששמם מתאים לשם זה). מושלי שבא היו משלמים מס למלך אשור, שכבש אז את עזה, כדי שיוכלו לסחור ללא מעצורים את העיר הזאת גם על תדמור השתלטו אז מלכי אשור, והאדומים, אבותיהם של הנבטים, היו משלמים להם מס. האשורים פנו גם אל גֶרהַה, שעל שפת המפרץ הפרסי. אחרי חורבן הבית הראשון הקים נבוניד (נַבּוּ־נַאִד), מלך בבל, מעין נירה שניה בתימא.

הקדמת העורך

החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.

אחד התיאורים הססגוניים של גן עדן אגדי זה מובא בספר המסעות של הנוסע הנודע מרקו פולו. על פי תיאורו, חסם מנהיגם הנערץ והכריזמתי, שהתפרסם בכינויו ׳הזקן מן ההר׳ עמק בין שני הרים והפכו לגן מרהיב, שופע עצי פרי. בגן הקים ארמונות נאים, מעוטרים קישוטי זהב וציורים יפים ובנה בו אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. איש לא הורשה להיכנס לגן פרט לאלה שאותם הועיד הזקן לצאת בשליחותו למשימות התנקשות.

כדי להנעים את שהייתם במקום הובאו לגן נשים ועלמות יפות תואר, שהיטיבו לנגן בכלי נגינה מכל סוג ואף ידעו לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים משובבי לב. הזקן מן ההר, מוסיף מרקו פולו, שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן זהו גן העדן שאותו הבטיח מוחמד למאמיניו, ולפיכך עיצבו בדמות גן העדן המתואר בקוראן. לוחמים שנועדו להישלח לפעולות התנקשות הושקו מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הוכנסו לגן, ומשהקיצו משנתם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר נשים ועלמות חן שבילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. הזקן מן ההר דאג להבהיר להם שעם מותם יימצאו בגן עדן כזה לנצח.

כיום אין כמעט מי שחולק על כך שאגדה זו שהעניקה לחשישים את שמם – ואולי להפך באה להסביר שם זה בדיעבד – היא חסרת שחר. התופעה שקבוצה דתית או פוליטית נודעה בהיסטוריה דווקא בשם גנאי שהעניקו לה יריביה אינה ייחודית דווקא לחשישים אלא היא חוזרת ונשנית הרבה בתולדותיהן של כתות. מכל מקום, במקורות אסמאעיליים קרויים החשישים פדאיון, כלומר המקריבים את חייהם (מילולית: הפודים [את נפשם]) על מזבח אמונתם – שם שכידוע שימש מקור השראה לקבוצות שונות בהמשך תולדות האסלאם.

ראשיתה של הכת בפילוג שחל בשיעה האסמאעילית־הפאטמית עם מותו של האמאם הפאטמי אלמֻסתנצר (מת בשנת 1094). אלמֻסתנצר מינה את בנו הבכור נִזאר ליורשו, אולם עם מותו החליט הווזיר הגדול שהיה גם מפקד הצבא, אבו אלקאסם שאהנשאה, הידוע יותר בכינויו אלאַפְצַ׳ל, שכדי לבסס את מעמדו מוטב יהיה להעביר את רסן השלטון דווקא לבנו הצעיר והפחות מנוסה של האמאם – אבו אלקאסם אחמד (המוכר יותר בכינויו אלמֻסתעלי).

ויכוח זה על הירושה פיצל את האסמאעיליה הפאטמית לשני פלגים: המסתעלים שמרכזם היה בקהיר, אך זכו באמונם של אסמאעילים במצרים, בתימן ובהודו; ומנגד – הנזארים שנהנו מתמיכתן של קהילות אסמאעיליות בחלקיה המזרחיים של האימפריה המוסלמית שבהם נתרופף ממילא כח השררה של הפאטמים. החשישים נמנו עם הפלג הנזארי. בפיקודו של חסן אלצבאח, מנהיגם הראשון, כבשו החשישים את מבצר אַלַאמות שמדרום לים הכספי ובעקבותיו השתלטו על שורה של מצודות נוספות בפרס ומאוחר יותר גם בסוריה. מבצרים אלה שימשו מעוזי ההנהגה של הכת – הם היוו בעת ובעונה אחת בית יוצר למטיפים שיצאו בשליחות מנהיגם להפיץ את התורה האסמאעילית ולעשות לה נפשות וגם בסיסי יציאה למשימות הרצח שבהן נודעו, ואשר כוונו נגד שליטים ונכבדים, חילוניים ודתיים כאחד, ובעצם כמעט נגד כל מי שגילה התנגדות לכת ולדרכה. בתקופה מאוחרת יותר הפכו החשישים לשכירי חרב בשירותם של שליטים שונים.

תוניסיה, האי ג'רבה.

שהיתי באלג'יריה שתי יממות ולא נותר לי דבר לעשות בה. החלטתי לטוס לטוניסיה. הדרך ארוכה, הצרפתי היושב לידי פולט מלה אחת : " אורס ". מתחתינו חבל ארץ במזרחה של אלג'יריה, בסיס צבאי למורדים.

אל חבל זה מגיעים משלוחי נשק ואספקה למורדים דרך תוניסיה. אנחנו טסים מעל להרים מיוערים פה ושם. אנחנו מנמיכים אבל אין מבחינים בתנועה כלשהי או בבני אדם.

יום שישי היום, הימים קצרים, ואני חושש שנגיע לתוניס אחרי כניסת השבת. המארחים שם, כמו כל אנשי מחלקת העלייה, הם אנשים דתיים. למען הסדר הטוב, הייתי צריך להישאר באלג'יר עוד יומיים ולשבות בה, אך כאמור, אצה לי הדרך לברוח מארץ זו.

הגעתי לנמל התעופה בתוניס לאחר רדת החשכה וחשתי לא בנוח. אך מנהל משרד העלייה בתוניסיה, מר מרקוזה, למרות השבת, בא עם אנשים אחדים לקדם את פני. בין הבאים היה גם רופא משרד העלייה, ד"ר טייב ואשתו ילידת אלזס. כל הסידורים בשדה התעופה נעשו ללא דיחוי הודות לתושייתו הרבה של מר מרקוזה.

מרקוזה, אדם בעל השכלה צרפתית גבוהה, סידר את " ממלכתו " הקטנה בתוניסיה באורח יעיל. הוא קשר קשרי היכרויות וידיות עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית והצרפתית. הוא ערך לי סדר של פגישות וביקורים, סדר גדוש ונוקשה ;

" בתשע בבוקר אתה נפגש עם פלוני, בעשר עליך להיות במשרדי הממשלה לשיחה עם מנהל מחלקה באחד ממשרדי הממשלה התוניסאית ". שעות הערב ולפעמים גם ארוחות הצהריים הוקדשו לפגישות שונות. התברר לי עד מהרה שהמצב בתוניסיה אינו שונה מהמצב באלג'יריה. היהודים אינם מתכוננים לעלות לשיראל, פרט לתושבי מקומות נידחים.

מצבם המשפטי של היהודים כאן שונה במקצת מזה שבאלג'יריה. הם אינם אזרחי צרפת. ניהלתי שיחות מקיפות עם ראש התנועה הציונית בתוניסיה, מר בלליטי, למדתי מפיו על בעיותיהם של יהודי המקום, אך הדבר לא קידם את ענייננו.

פגשתי גם באנשי תנועת " דרור " ואת השליח הישראלי מקיבוץ " רגבים ". לדבריו, ישנם סיכויים להקים תנועות נוער חלוציות, אבל זהו תהליך ממושך וביטויו בעלייה אינו מיידי.

יצאתי דרומה אל האי ג'רבה במכונית קטנה ומשומשת של הסוכנות היהודית. המרחק  – שבע מאות קילומטר. הנהג היה מרקוזה בכבודו ובעצמו. הצטרף אלינו שליח נוסף של הסוכנות. השכם בבוקר יצאנו בכביש הצבאי הישיר המוביל דרומה, כביש ללא מכוניות כמעט, ללא אנשים, ללא כפרים לצידו, מלבד שלוש ערים גדולות : סוס, ספאקס, וגאבס.

 כל המרחב משני צדי הכביש נטוע עצי זית. האדמה חרושה, מעובדת כולה. העצים מעוקלים ומעוותים מרוב שנים, אך נושאים פרי למרות צורתם המשונה.

אנו קרבים אל מדבר סהרה. הרוח הנושבת מעברו מביאה בכנפיה אבק רב הממלא את חלל מכוניתנו ואת מנועה. לא נטלנו עמנו מזון ואין אנו עוצרים לסעוד את לבנו. לא איש כמרקוזה יכנס למסעדה לאכול אוכל לא כשר.

אנו קרבים לגאבס והמדבר מורגש בכל. העצים גדלים בתוך החלו. אנו חולפים על פני חורבות מימי קדם ואיננו מתעכבים כי עלינו למהר. בנקודה מסוימת מפנה מרקוזה את המכונית שמאלה ואנו עולים על כביש, שבעה קילומטר אורכו, שנסלל בתוך הים הרדוד ומחבר את האי ג'רבה עם היבשת.

הכביש בנוי על סוללת אבנים שנבנתה בים לפני כאלפיים שנה. הים מעלה גלים משני צדי הכביש והכביש נשטף מדי פעם. הכביש חלק ומרקוזה מאבד מדי פעם את השליטה על ההגה. הוא עוצר, המכונית נעה ימינה ושמאלה.

בצדי הכביש מאיימים עלינו סלעים חדים ומשוננים. הגענו בשלום את האי. אנו מתעכבים ביישוב צרפתי קטן. המרכז האדמיניסטרטיבי של האי. הגענו אל בית מלון צנוע ונקי, ריק מלקוחות. מרקוזה הולך להסדיר את ביקורנו באי ואני עומד לי באמצע הכיכר הנקראת " סוק ".

אינני יכול להסיט מבטי מן היופי שנתגלה לעיני. אנו נמצאים בעמקי מפרץ גאבס, מוגנים מן הרוח המערבית על ידי תוניסיה ועל ידי " המגרב " כולו.

הבחנתי באמצע חצר בית המלון במתקן מיוחד לשאיבת מים : קורה עבה וארוכה על גבי ציר ברזל הנכנס לאדמה. משנזקקים למים, מסובבים את הקורה במעגל, ומתוך צינור עולים המים. לא ראיתי מתקן כזה בשום מקום אחר.

מרקוה שב מעיסוקיו ומזרז אותי לבוא למקום בו נאכל את ארוחתנו, במרחק קילומטרים אחדים מן היישוב הצרפתי. אנו נכנסים ליישוב היהודי – חרא-כבירא. הבתים בנויים לבנים, מטויחים ומסוידים. הם עומדים באי סדר, בלא סימן של רחוב.

מארחנו מר כהן, ראש העדה. הוא מסייע לסוכנות בעניינים שונים. לאחר שיחת נימוסין קצרה, מוגש לנו אוכל כיד המלך. בבית מתכוננים לחתונת הבן. עם הכלה הגיעה דודה מפאריס, בלונדית שגון פניה בהיר גם הוא.

היא מהווה ניגוד לכל תושבי המקום. כהן הוא אלמן ועל כל התכונה לחתונה ממונה הדודה האורחת. אנחנו עייפים מאוד מן הדרך הארוכה, אוכלים בחופזה וחוזרים לנוח במלוננו.

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

השאלה הראשונה המתעוררת היא מהו בעצם רכוש ציבורי יהודי, כיצד להגדירו, ובאלו דרכים נרכש, צמח וגדל. שהרי עד שיהודים בנו בתי כנסת ובתי מדרש לעצמם על קרקע שרכשו או שהוענקה להם על־ידי שליטים שונים, עד שקמו והיו מוסדות ציבור ועד שנקבע איזה שטח ישמש לציבור זה או אחר כבית חיים, היה על היישוב היהודי להתבסם ולרכוש יכולת הן להקים אותם מוסדות והן להחזיקם. כידוע, ראשיתם של דברים אלה בפריבילגיות שזכו להן מאת הכתר או מבעליו של מקום פלוני, בין אם הוא איש כנסייה ובין אם הוא אציל חילון. לא בכל פוארו שניתן לעיר זו או אחרת נמצא דברים ברורים לכך, הגם שיש לראות בפוארוס יסודות ראשונים ליחסי תושבים־שכנים ושליטים. אף לא כל הפריבילגיות קובעות דברים ברורים ביחס למענקי שטח לבניית בתי כנסת ולמיקום בתי חיים, הגם שלעתים מדובר בשכונות בעיר או במבצר שלה.

עדות לגישת הכתר לקרקע שעליה ישבו היהודים בשכונותיהם נמצא בתעודה מאוחרת יחסית. היתה זו תשובה לעושי האוכפים בעיירה מדינה דל קמפו, שניתנה ב־6 בנובמבר 1495. עושי האוכפים הוצאו מסדנאותיהם ומבתיהם שברובע סן פרנציסקו והועברו למגורים בחלק מן השכונה היהודית. הוטל על כל בונה בית לשלם מחצית הריאל כסף למאיורדומו של העיירה, כתשלום שנתי. אלא שקפץ עליהם רוגזו של פרנאן פרס די מנסס, השופט ומקבל נכסי היהודים באזור סלמנקה והאכדיה של מדינה דל קמפו, שטען שהקרקע של השכונה היא קרקע של הכתר והתשלום מגיע לכתר. את עושי האוכפים שפנו אל המועצה ייצגה מועצת העיירה על ראשיה, שכן ברי שכל העניין נגע לא רק לבעלי מלאכה אלה כי אם לאינטרסים של העיירה כולה. מועצת הכתר ביטאה בהחלטתה את הקו שנקט הכתר, לפיו כל הקרקעות שבהן החזיקו היהודים לצורכי שכונותיהם יימסרו למועצות הערים והעיירות לטובתן.

קו פרגמאטי זה הוא שהנחה את הכתר, על ראשי השלטון, הן המרכזי והן המקומי, בכל הנוגע לרכוש היהודי במקרקעין ובנכסי דלא ניידי.

בשלבי חיסולן של הקהילות חשוב לבחון מה היה גורלו של הרכוש הציבורי היהודי וכיצד התמודדו הקהילות בימים האחרונים לקיומן על אדמת ספרד עם הבעיות המסובכות הכרוכות בבעלות על המבנים והשטח ובתוכנם הפיסי של מקדשי המעט. התראת הזמן עד ליציאה בגירוש היתה כידוע קצרה מאוד, וראשי הציבור לא תמיד עמדו במשימה הלאומית שהוטלה עליהם, ולא בכל המקומות נמצאה ראשות יהודית ראויה לשמה שהיה בכוחה להיאבק על זכויות הציבור היהודי ולהשיב תשובות ברורות לשואלים מה לעשות: מה גם שנמצאו ראשי ציבור שהחליטו שלא לצאת בגירוש וניערו מעצמם כל אחריות ציבורית. אשר לקהילות, לעומתן ניצב השלטון המרכזי, הכתר, כמו המקומי־העירוני והאצולה על דרגותיה החילוניות, ועמהם הכנסייה וכמורתה על דרגותיה שלה. אל אלה יש לצרף גם בעלי השפעה וזרוע מקומיים שביקשו להיבנות מן התנאים שנתהוו עם פרסום צו הגירוש והוצאתו אל הפועל. דברים אלה נכונים הם לא רק לגבי הרכוש הציבורי כי אם גם לגבי הרכוש הפרטי על צורותיו. היקפו של הנושא מחייב אותנו לדון בגורלו של הרכוש הציבורי מיום פרסום צו הגירוש עד ליציאה בגירוש ובשנים הסמוכות לה.

אין ספק שכבר עם פרסום צו הגירוש בתחילת מאי 1492 (בסרגוסה בסוף אפריל) נתעוררו בעיות ראשונות בכל הנוגע לרכוש הציבורי. הוראה שאסרה מכירת נכסי ציבור על־ידי יהודים, ודאי שהכוונה היתה לראשי הציבור היהודי, ניתנה ב־25 ביוני 1492 בגואדלופי. התאריך ומקום מתן ההוראה אף הם מחייבים אזכור: עשרה ימים לאחר שבאותה עיירה נטבלו לנצרות אברהם סניור, חתנו מאיר מלמד וכמה מבני המשפחה. צו זה היה כולל, וחשובה רשימת הנמענים: ׳חברי מועצת הכתר, האואידורים של האודיינסיה, האלקלדים ושאר שופטי החצר והלשכה המלכותית: חברי מועצות הערים, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים ושאר השופטים שם, הרחידורים, קבליירוס, הפקידות והאנשים הטובים של הערים, העיירות ומקומות היישוב. וכן כל מי שהצו יוצג לפניו או העתקו חתום בידי נוטריון ציבורי׳. ולאחר פתיחה קצרה לגורמי הגירוש: ׳בגלל סיבות צודקות שהניעו אותנו להשלמת השירות לאל ולנו לטובת הכלל במלכויותינו, לנתינינו ולילידינו׳, הם ציוו על גירוש היהודים, ואלה ׳כדי לצאת מוכרים את בתי הכנסת ובתי הקברות וההכנסות והרכוש והבתים ושאר נכסים ציבוריים שברשותם והם של הקהילות ולא של בעלות פרטית׳. אין הם רשאים לעשות זאת, כיוון: ׳שבתי הכנסת הללו יועדו כבר לשירות האל וכמוהם בתי הקברות, על שום היותם מקומות דתיים׳. יש כאן מעשה במחשבה תחילה: על בתי הכנסת ליהפך לכנסיות! אך כבר עתה נעיר כמה שונה היה גורל בתי הקברות מן האמור לגבי בתי הכנסת. בתי הקברות היו ׳נכסים משועבדים לחוקי המלכות ולזכויותיה ולאותם שימושים שהם נועדו להם׳.^״ רצה לומר: אין ראשי הקהל רשאים על דעת עצמם לשנות את המטרה שלשמה הוקמו בתי הכנסת והוא הדין לגבי בתי הקברות ושאר הרכוש הציבורי. הכתר ציווה אפוא ש׳עד אשר הכתר ידון ויחליט, אלה שנצטוו על כך לא יתירו ולא יסכימו שאותם יהודים ושום אחד מהם לא ימכרו את בתי הכנסת ובתי הקברות, ההכנסות והרכוש הציבורי ושום אדם לא ׳יקנה אותם׳. ומי שהספיק בינתיים לקנות רכוש זה יוחזר לו סכום הכסף ששולם.

. תורה ומצוות — למה העדיפות?

דיונו של המחבר על התורה והמצוות נע בין המגמה הספיריטואליסטית למגמה האקטיביסטית. בצד התפיסה המגדירה את התורה כערך רוחני מוחלט קיימת תפיסה אחרת, המדגישה את חשיבות המצוות כשוות ערך לזה של התורה, ולפעמים אף גורסת את תלות התורה בקיום המצוות.

המחבר פותח את הדיון במאמר חז״ל: ׳מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהוי.^״ לפי דעת מוהריב״ע, עשוי להשתמע ממאמר זה, שהיתה כוונה אלוהית לכפות את התורה על ישראל. אם לכך התכוונו חז״ל, הרי שהתנו את שלמות התורה בקבלתה על־ידי ישראל, ובכך נמצאת מופחתת עליונותה כיצירה אלוהית בעלת ערך אמיתי ומוחלט. המחבר דוחה את הדעה הזאת, משום שלדעתו התורה היא ערך אמיתי, מוחלט ובלתי תלוי, אשר מעלתה כחמדה גנוזה לא תפחת לעולם, בין אם ישראל יקבלוה ובין אם לאו. כוונת חז״ל, לדעת המחבר, היא להורות שקיום העולם תלוי בתורה: ׳והלא כמו זר נחשב על חמרה גנוזה יזמיננה ככה ער שקיבלוה באונם אמנם בודאי היא כוונת דברינו כבראשונה [לשם קיום העולם] שלולא זה היה חוזר הכל לתוהו ובוהו ונמצאת הבריאה נפסדת חלילה׳.

 מכאן לדעתו, שהתורה היא בבחינת יסוד מוצק שעליו נשענת הבריאה בדומה ליסודות מוצקים שעליהם עומד בניין פאר מושלם: ׳ובקבלת התורה יהיה [מעשה בראשית] ניצב על משמרתו בקומתו בתיקונו ובצביונו׳. מן הדברים האלה משתמע, שקבלת התורה ע״י ישראל יש בה משום יעוד קוסמי. כן יש להוסיף, שהגדרת הבריאה כבניין פאר מושלם, כפי שהמחבר מציין כאן, שרוייה בסימן של זיקה לתפיסת הפילוסופים, הרואים בסדרי בראשית הדיה מושלמת.

התורה מקנה לנפש חיי נצח. ביטול תורה גורם לניתוק הנפש ממקורה האלוהי. זוהי, לדעת המחבר, המשמעות של עונש כרת, הידוע ממקורות ההלכה. ומאחר ששלמות הנפש היא התכלית העליונה, הרי לדעתו, בצדק הקדימו חז״ל את כבוד הרב לכבוד האב: ׳שזה [האב] מביאו לחיי שעה וזה [הרב] מביאו לחיי עד׳. התורה שאדם לומד מפי רבו מסמנת את ראשיתה של לידה רוחנית, שהיא הלידה האמיתית, להבדיל מלידה ביולוגית הקיימת גם בקרב בעלי־חיים. כדוגמה להבחנה בין לידה רוחנית ללידה ביולוגית מצביע המחבר על ההבדל שבין משה לאהרן. משה הוריש את התורה לאומה כולה ועל כן נחשב לאביה הרוחני של האומה. אהרן הוריש את הכהונה לזרעו בלבד, ומשום כך ערכה התורה סקירה על תולדות אהרן בעוד שלגבי תולדות משה לא נאמר דבר בשל מעמדו כאב רוחני: ׳ואינך זקוק להעמדת תולדות כי תולדותיך הם [בני ישראל] ואדברה אליך את החוקים אשר תלמדם בזה ייחשב לך כאילו כל ישראל הם בניך דזהו תולרות שבו יושגו חיי הנפש׳.

כאן יש להעיר, כי אמנם דברים אלה נאמרים במסגרת דיון ספקולאטיבי, אבל אין הם תלושים כליל מן המציאות החברתית. הניגוד שבין איש הרוח לאיש השררה [כהונה ] חופף במידה רבה את הניגוד שבין המנהיג הרוחני של הקהילה לפרנס הממונה מטעם השלטונות. וכידוע, בין שתי רשויות אלו פרצו לא אחת חיכוכים, שיסודם במאבק על הסמכות בקרב הקהילה. נראה, אם כן, שתפיסתו זו של המחבר בדבר איש הרוח כבעל יעוד רוחני אינה צרופה לגמרי מנימת התנצחות הצומחת על רקע מאבק מסוג זה.

אשר ליחס שבין תלמוד למעשה, מחד גיסא קובע מוהריב״ע, שערכו של המעשה מותנה בתלמוד: ׳כאשר יראת ה׳ טהורה עם התלמוד הרי היא עומדת לעד ולא תסור ממנו לעד׳. יראת ה׳ ללא השכלה, כזו של עמי הארץ, ערכה מפוקפק: ׳ודאי יעיף עיניו בה ואיננה׳. מאידך גיסא משתמע מהמשך דבריו, שהתלמוד והמעשה הם בעלי ערך שווה ולפיכך הם מותנים זה בזה, בעוד שכל אחד מהם בפני עצמו הוא חסר ערך: ׳וזהו צדקו יחדיו [ תה׳ יט:י] כל׳ [כלומר] בהיותם יחד אז צדקו אבל כל חדא באנפי נפשה לא ן כל אחת בפני עצמה לא] נמצא דזה בלא זה אינו כלום׳.

بز مني نرفد الهم و بز مني نعملو فراسي
بز مني نعيش و بز مني نموت و جيل جاي و جيل ماشي
انا لي حزمت باحزام راشي حزمت بيه و تقطع بي

פניית יהודי דמנאת לקהילה היהודית באנגליה

ב- 6 בדצמבר 1884 נכתבו הדברים הבאים על ידי המשלחת של יהודי דמנאת הנמצאת בטנגייר: אחים יהודים, כבר נודע לכם מפי אנשים ובהזדמנויות שונות על האסונות שפגעו בנו ובמשפחותינו הנודדים עתה ללא בית.

ילדי דמנאת מושלכים ממקום למקום ללא בית חם, וסובלים מרעב ומחוסר כל. גברים ונשים,זקנים וצעירים הם חסרי מקלט וחשופים לחום היום ולקור בלילות, ואינם מוצאים מנוח לאיבריהם המדולדלים בכל יום נוספת צרה חדשה.

 אין אנו רוצים להטריד אתכם בתיאור מפורט של צרותינו המתגברות מיום ליום. האדם המושל בנו מתייחס אלינו כמו המן הרשע.

היהודים שנשארו בדמנאת מודיעים לנו כי המושל ציוה עליהם להופיע בפניו במטרה להעיד לטובתו ללא כל ביסוס עובדתי. אבל הם סירבו להישמע לו, כתגובה הוא תפש שלושים אנשים שהושלכו למאסר ב כבולים בכבלים כבדים.

מספר יהודים שברחו נתפשו על ידי משרתיו, ושישה מהם הוכו בחרב. אין אנו יודעים אם מתו כתוצאה מכך או לא, כי אין לנו מגע אתם. שליחיו נשלחים בכל לילה לשדוד את בתי ־ם. הדיירים נשארים ערומים ללא הגנה לגופם מקור החורף.

לצערנו, לא קיבלנו עד עתה כל תשובה מלונדון. אחינו, אנו פונים אליכם בשם הבורא, ולזכר אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, לעמוד לימיננו ולתמוך בנו, כי שמכם הולך לפניכם כמי שמגלים יחס של אחווה.

לכם השפעה גדולה בכוחכם להסיר את המדכא מהמדוכאים. אנא, גלו רחמיכם עלינו. מי יגלה עניין בצרותינו אם אחינו לא יעשו זאת. חלף זמן רב ואין תשועה. אם המושל הרשע לא יפוטר, ואם אשמתו לא תוכח אחרי שהוא עשה כה הרבה עוולות, הפגיעות ביהודים יתפשטו בכל מרוקו כמו מחלה מדבקת.

אנו מאמינים ובוטחים בבורא שתגלו יחס אוהד לצרותינו. אל נא תפסיקו לעמוד לימיננו, ואל תתעלמו עד שהצדק ייראה ויהודה וישראל יחיו בביטחון אמן!

נכתב בלב בוכה על ידי שארית ישראל בדמנאת,

10בדצמבר 1884: תפישת רכוש של נתין בריטי – שגריר בריטניה במרוקו הביע מורת רוחו על המושל של דמנאת והסולטאן

גיוהן דרומונד האי כתב לחג' טוראס ב-10 בדצמבר 1884, כי סגן הקונסול הבריטי בפועל בקזבלנקה הודיעו שמושל דמנאת ציוה על חייליו ועל עבדיו לתפוש סחורות בערך של 300 דולר השייכות לסגן הקונסול בעבר, הסוחר לאפין.

אלה היו בידיו של סוכנו יעקב אביטבול, ונשלחו על ידי הסוחר הנ"ל לדמנאת, כדי למוכרן. מצורפים מסמכים המתייחסים למעשה זה של המושל.

עלי להודיעך כי יש לפרוע ללא דיחוי את 300 הדולרים תמורת הסחורות, וכי עליך לפצותו על היחס של המושל, ותפישת רכושו של אזרח בריטי.

הסולטאן הביע מורת רוחו על ידי פיטוריו של המושל, שהייתה לו החוצפה לתפוש רכוש בריטי. האכזריות שלו כלפי הנתינים היהודים ודיכויים, הייתה נושא פנייתו ושל נציגים קונסולריים אחרים. אבל נראה כי ההתנכלות האחרונה מעידה שהסולטאן לא הביע מורת רוחו על התנהגותו של המושל.

יהודים בדמנאת מושלכים לכלא ואחרים מותקפים

לפי מכתב מטנגייר ב- 12 בדצמבר 1884. הנושא של יהודי דמנאת נדון בעיתונות. לפני מספר שמענו על אישיות מוסלמית שהגיעה מדמנאת, שנשאל על המצב של יהודי המקום. לדבריו, הסולטאן הולך בדרך האמת.

ואם המושל לא יפוטר, רק אללה יוכל לעזור להם לחזור לבתיהם. הסולטאן שלה שליח לחקור את הפרשה. הוא קיבל מהמושל מיד אלף דולר, לכן הוא משוחד. כל יהודי המופיע בדמנאת מושלך לכלא. בלילות יש ניסיונות לשדוד את המלאח, ואין סיכוי למצוא את הגנבים.

לאחר יומיים הגיעו מכתבים מהיהודים שהם עדיין בטנגייר, ובהם המידע הבא: מאז שהגיע קאיד אלבחיר, היהודים שהיו במקום קדוש כמקום מקלט, נקראו לצאת, בהבטחה שלא יאונה להם כל רע. הם נשאלו אם הם מאשרים את התלונות שהוגשו לסולטאן על ידי אחיהם בטנגייר ובפאס. ותשובתם, כי נאמר להם לחזור למקום הקדוש עד שהקאיד יחקור את הנושא. אבל המושל היה ממולח מהם.

מושל דמנאת התעלם מעמדת הסולטאן

ב-18 בדצמבר1884 פורסם ב- TM כי כהן דת מוסלמי שחזר מדמנאת סיפר על המושל בשם חגי ג'לאלי שאמר, כי כל זמן שהוא בתפקיד, הוא יתעלם מהוראת הסולטאן בדבר יחס נאות ליהודים. לא אכפת לו מהנוצרים, והוא יראה להם את נחת זרועו, וינקום במשלחת ובאלה שפרסמו את דבר התנהגותו.

יהודי דמנאת הותקפו בדרך

בדרכם למקום קדוש הנמצא במרחק מה מהעיר, הותקפו היהודים על ידי חיילים של המושל שפצעו שישה מהם ותפשו עשרים, שהובאו למאסר. נמנע מהם להתקשר למשפחותיהם. רבים מולקים שם וצעקותיהם אינן נשמעות בגלל החומה העבה המקיפה את המקום.

 הווזיר הראשי שהוא שונא יהודים כתב לנציג  ארה"ב שיהודים אמרו כי התלונות נגד המושל חסרי בסיס ריאלי. הצהרה זו נסחטה מהיהודים איומים. וכי הסולטאן מחכה לפרטים נוספים

תיקון

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה. מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה. איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.