קבר רבי ניסים אלנקוואה בבית העלימין העתיק בעיר חיפה
קבר רבי ניסים אלנקוואה בבית העלימין העתיק בעיר חיפה
רבי אברהם ב״ר יעקב אביחצירא [הרביעי]
רבי אברהם ב״ר יעקב אביחצירא [הרביעי]
בעוד שלושה מבניו של מרן אביר יעקב זיע״א ממשיכים להנהיג את קהילת יהודי תאפיללת שבמרוקו, בחר השלישי שבבנים, מרן רבי אברהם זיע״א, להתישב בארץ ישראל. עוד בחיי חיותו של מרן אביר יעקב זיע״א, בשנת תרל״ג, נטל מרן רבי אברהם זיע״א את רשותו לעלות לארץ האבות כאשר אותה נפשו, והוא בן שלושים ושתים שנה בלבד. בידעו את גודל תשוקת אביו לחונן את עפרה של ארץ ישראל, החליט מרן רבי אברהם זיע״א שהוא יהיה הנחשון והחלוץ שלפני המחנה. אלא שבסופו של דבר, למרות רצונו הכביר של מרן אביר יעקב זיע״א, לא אסתיע מילתא כידוע ובהיותו על אם הדרך נסתלק לגנזי מרומים.
עם עלייתו ארצה, קבע מרן רבי אברהם זיע״א את מקום מגוריו בעיר טבריה, שם השתקע מכבר הגאון רבי אליהו ילוז זצ״ל, מבני העיר תאפיללת, שעלה ארצה כבר בשנות נערותו. כדרכו מאז עמדו על דעתו, סירב מרן רבי אברהם זיע״א להתעטר בכתרה של רבנות, וקידש את דרך ההתבודדות וההסתגרות, כשהוא מיחד את כל זמנו וכוחותיו לשקידה מופלגת על התורה. למרות שלא נשא בכל מנוי רשמי, היה ביתו משכן קבע לתלמידי חכמים וצורבים, שבאו לדרוש את פניו וחילו למוצא פיו. גם אורחים ונוסעים ממדינות צפון אפריקה נמנו על באי ביתו, שהיה פתוח לרוחה וכל אורח ודל סעדו על שולחנו. למרות צניעותו המופלגת ועל אף מאמצי ההסתרה שנקט מרן רבי אברהם זיע״א, נודע טיבו והתפרסם שמו בכל הארץ, על שום מעשים שהיו והתבררו בין הבריות. זאת ועוד, עם הדפסת ספרי מרן אביר יעקב זיע״א והפצתם בכל תפוצות ישראל, כשהסכמות נלהבות מכל חכמי ארץ ישראל מעטרות אותם, נודע שמו של מרן רבי אברהם זיע״א ורבים פקדו את מעונו ברצותם להכיר את בנו של אותו צדיק.
על גדלותו המופתית של מרן רבי אברהם זיע״א, יסופר המעשה הבא:
באחת השנים, בערב יומא דהלולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע״א, בעוד בני הבית טורחים להכין את סעודת ההילולא שתחוג ברוב משתתפים בשעות הלילה, הזדמן לביתו של מרן רבי אברהם זיע״א אחד מחשובי התלמידי חכמים שבעיר תאפיללת, הגאון רבי יחיא לחיאני זצ״ל, שהגיע במיוחד ממרוקו כדי לזכות להשתתף בהלולא הנערכת על הציון הקדוש שבמירון. בהיותו על אם הדרך, ערך חנית בינים בטבריה, שם יוכל לפגוש את מרן רבי אברהם זיע״א, אותו הכיר מימי היותו סמוך על שולחן אביו שבתאפיללת. שמח מרן רבי אברהם זיע״א מאוד לקראת אורחו שהביא עמו פריסת שלום מהמשפחה הענפה, והאריך לשוחח עמו על כל המתרחש בגלילות תאפיללת. בעוד השיחה מתארכת, התנצל האורח על שהוא נחפז לקטוע אותה, יען אצה לו הדרך ברצותו להגיע עוד הלילה מירונה, מטרת בואו ארצה בדרך רצופת טלטולים. החל מרן רבי אברהם זיע״א לשכנעו שיואיל להשאר עוד בביתו ולחוג את ההילולא בחברת חכמי העיר וזקניה, המתעתדים לפקוד את ביתו בשעות הלילה. ברם, רבי יחיא, שהטלטל בדרכים והוזיל ממון רב על מנת להיות על הציון הקדוש בהאי יומא דהלולא רבה, לא אבה לשמוע להפצרות ולשכנועים. גם כשאמר לו מרן רבי
אברהם זיע״א ש״רבי שמעון בר יוחאי יהיה אצלנו הערב״ – לא שינה רבי יחיא את דעתו. לאחר שנפרדו לשלום, כשניכר על מרן רבי אברהם זיע״א שקשתה עליו הפרדה והוא מצטער מאוד על החלטתו של אורחו, החל רבי יחיא לעשות את דרכו העולה מירונה. בהיותו בדרך, החל רבי יחיא לחשוב אודות הבקשה המוזרה וההפצרות המרובות שהפציר בו מרן רבי אברהם זיע״א להשאר עמו. לבו החל נוקפו על שסירב לבנו של מרן אביר יעקב זיע״א, עד שתהה על הראשונות והתחרט על התעקשותו. אם בתחילה החל להאט את קצב רכיבתו, עד מהרה שינה את כיוון הנסיעה והועיד פניו לשוב לטבריה.
בשעת לילה מאוחרת, הגיע רבי יחיא לביתו של מרן רבי אברהם זיע״א, ששמח מאוד בבואו וצרפו לקבוצת החכמים והמקובלים שישבו סביב השולחן והגו בספר הזוהר הקדוש עד עלות השחר, אז טיהרו עצמם בטבילה ופנו להתפלל שחרית. לא חלף זמן רב מסיום התפילה, כשבשורה לא טובה הגיעה לטבריה ממירון… עקב הדוחק הרב והצפיפות האיומה, כשעלו אלפי חוגגים על גג הציון, נתמוטט אחד הקירות של המבנה שעל הציון, תוך שאנשים רבים נמחצים למות ואחרים נפגעים בכל חלקי גופם. הידיעה שזעזעה את כלל יהודי טבריה, הממה את האורח התפיללתי, שאמור היה להשתתף באותה הלולא שהושבחה…
עודו שרוי תחת ההלם והתדהמה, פנה אליו מרן רבי אברהם זיע״א ויאמר לו כדברים הללו: ״דע לך, שאם היית שוהה הלילה במירון, היו מונים אותך בין הנפגעים… ביקשתי למנוע זאת ממך.״״ החזיר לו רבי יחיא בשאלה: ״ומדוע מנע ממני מר את ההסבר, מה שהיה חוסך את הויכוחים ועגמת הנפש הכרוכים בהם?״
״ידעתי שתשאל זאת השיב מרן רבי אברהם זיע״א – אלא שלא כל מה שמראים לאדם, מתירים לו לספר לזולתו… ללא רשות לא יכולתי לספר לך, אך חשתי חובה להניא אותך מרעיון הנסיעה בכל דרך שהיא״. מרן רבי אברהם זיע״א נסתלק בטבריה בי״א אדר א׳ תרע״ג [1913], ונטמן בבית הקברות המקומי.
אביר יעקב, עמודים 224-226
רבי אברהם ב״ר יעקב אבן טוואה
מחכמי אלג׳יר, דיין הקהל, מגדולי פוסקי ההלכה באלג׳יר, מרביץ תורה ומשורר, תשובות רבות כתב הרב ז״ל וסדרם וערכם בקונטרסים הנק׳ לפי שמות י״ב טורי אבני החושן: אודם, פטדה, ברקת ברקת וכוי. הרב הוא מגזע אנשי השם והיחוס, נין להרמב״ן זיע״א, וז״ל: וכן הסכים אדוני זקני הרמב״ן ז״ל [ואה שו״ת חוט המשולש, ג; סימן ה׳], וכן נין להרשב׳׳ץ ז״ל: וכן הסכים אדוני זקני הרשב״ץ ז״ל [חוט, ג; סימן א; ועוד]. רבני קהילות וראשי מתיבתות מראש המערב ועד קצהו מבקשים הוראותיו ונשמעים לו, על שאלות מהעיר ג׳רבה ראה [חוט, ג׳, סימן נ-ז], מהעיר פאס [חוט, ג; סימן ו] ועוד, עסק בהרבצת תורה ומגדולי תלמידיו היה רבי צמח ב״ר שמעון דוראן [ב״ו הושב״ש] [ואה שו׳ית יכין ונועז, ב/ סימן י״ד בהוספה, ליווינו תקמ״ב], פיוטיו נמצאים בספר קרוב״ץ כמנהג אלג׳יר [ליווהו תוכ״ה עמוד קנו]. באלג׳יר, בדורות עברו עלצו באמירת הפיוט מרבי אברהם ז״ל ״מי כמוך״ לפורים אדום של שנת ש״ב, הפיוט הוא: מי כמוך ואין כמוך… אדיר טובתך תמימה רמה, לאומתך שלימה ותמה, [קווב״ץ, ליווונו, תוכ״ב, דף קי״ט ע״ב]. תשובות הרב ראו אור בשו״ת חוט המשולש, חלק ג; יתר התשובות אבדו ואינם וכפי שכתב זאת רבי יצחק מרעלי ז״ל: ודכירנא כד הוינא טליא כי מפי אדוני זקני הרב יצחק ג׳ורנו ז״ל… שמעתי כי בלכת רבנו אברהם ז״ל לליוורנו להדפיס את חבוריו עמד על הספינה נחשול של ים ונאבדה התיבה אשר בה היו מונחים כתבי ידיו הטהורות והיו כמספר אבני חשן ובשמותם נקראו [ואה פוקים בתולוות יהווי בבל, יוושלים תשמ״ט, ח״ב, עמוד 556 מאת אבוהם בן יעקב] בשו״ת פרי צדיק סימן ב׳ מוזכרת תשובה מחלק ספיר, הר״י עייאש ז״ל מזכיר בספרו בית יהודה תשובות מחלק נופך, חו״מ: י״א, ל, קובץ התשובות נופך שרד ונמצא באוסף ששון [ואה אהל דוד, בי, עמוד :765 שו״ח חלק א׳ למהו״א טווא זלה״ה וזה שמו נופך]. בית הכנסת עתיק מאד הנקרא על שמו של הרב אברהם קיים היה באלג׳יר עד לדור האחרון, לפי אגדה ראשונה נבנתה התיבה מקרשי ספינה שבה הגיעו מגורשי קנ״א הקדושים, ולפי אגדה שניה התיבה נבנתה מקרשי ספינות מלחמה של קיסר אוסטריה וספרד המובסס והמושפל בנמל
אלג׳יר. הרב חי בשנים ר״ע-ש״מ לערך [1580-1510].
מלכי ישורון, עמוד 25
רבי אברהם ב״ר יעקב בן שבת
מרבני חיפה. נולד במוגדור שבמרוקו, בשנת תר״ב [1842]. נפטר בד׳ בטבת, תרע״ז [1917]. אביו היה גדול בתורה ומקובל שחיבר ספר ״רוח יעקב״: ״ויגל יעקב״. היה למדן חריף ומפלפל. והתהלך בענוה וצניעות. במצבתו נחרת: שקדן בתורה החכם השלם והכולל אין גומרין עליו את הלל.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם די בוטון
רבי אברהם ב״ר יעקב ב״ר אברהם ב״ר משה די בוטון בעל ״לחם משנה״ ו״לחם רב״. נולד בשאלוניקי בשנת ש״ע [1610] בערך. נמנה על גדולי ישיבתו של רבי אשר כהן בן ארדוט. רבי חסדאי הכהן פרחיה ביקש הסכמתו על פסק אחד, וכן הסכים על תשובה של אהרון הכהן פרחיה. תשובות אחדות שלו נדפסו בשו״ת ״פרח מטה אהרן״ לרבי אהרון הכהן פרחיה ובספרו של בנו רבי יעקב די ביטון. בשנת תל״ו חתם על ההסכמה בענין תעשית האיזורים. אחרי מות רבי חסדאי, בשנת תל״ח, נתמנה לרב הכולל. חברו רבי בנימין עשאל מתארו: ״ריש מתא וריש מתיבתא״.
מסורת היתה בידי רבני שאלוניקי שרבי אברהם התנגד לשבתי צבי וכיתתו שר״י. בשנת תי״ח בערך נשבה גיסו משה לוי והומת. אחותו לאה, נשארה בלי בנים. לרבי אברהם היו ארבעה בנים: יעקב, הגביר יוסף, החכם מאיר שנפטר בחייו, בשנת תל״ט ומשה שהלך לאיזמיר ובת שרה שהיתה נשואה לגביר דון יוסף אברבאנל ומתה בשנת תפ״ג. במותו, הספידו רבי שלמה אמארילייו והביע משאלה, שבנו יעקב, ימלא מקום אביו, כיוון שהוא ראוי לכך. במקום אחר, כתב עליו: ״ואחרון הכביד… הרב הכולל מורינו ורבינו כמה״ר אברהם די בוטון ז״ל, סר צלו מעלינו, צל החכמה, ותך השמש על ראשינו… אכן מדאגה מדבר לבי בל עמי. קברו נכרה בסביבת קברו של רבי ברוך אנג׳יל.
זה הנוסח הרשום על מצבת קבר רבינו: / צלח ורכב וקרב / בעין שכלך הבן / ודע כי מה שבין מקום הרב עוד רב / ושמשו לא ערב ובערב קם לו בן / ימלא את ידו אשר ילבש מדו / ולא פנה הודו וזיוו על עמדו / ואברהם שב למקומו לרב תרבה / נחלתו נחלה כמה נחלו אל הרב הכולל / כמוהר״ר אברהם די מטון זצוק״ל והיתה
/ מנוחתו ביום כד לח׳ ניסן שנת התמ״ה [1685] / תנצב״ה.
מצגות שאלוניקי, עמוד 394-395
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא מעגל החיים – מאיר נזרי – סג׳למאסא בשטרי הכתובות והגטין
ר׳ ישראל ור׳ מאיר גם ערכו ביקורים מדי פעם בקהילות תאפילאלת המרוחקות וחיזקו את קשריהם גם בביקורים של חכמי הקהילות בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בבודניב ובארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.
סג׳למאסא בשטרי הכתובות והגטין
כאמור, תאפילאלת היא גלגולה ושמה החדש של סג׳למאסא. ממילא עולה השאלה המתבקשת, והיא: מה נותר מסג׳למאסא של המאה העשירית אצל תאפילאלת של המאה העשרים? עד עתה אין בידינו דבר ממשי המקשר בין שתי התקופות. אולם תעודה אחת כפולה נותרה כקו מחבר בין סג׳למאסא לתאפילאלת, היא שטר הכתובה ושטר הגט, שבהם מופיע השם סג׳למאסא בנוסח הקבוע ׳למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳ (=למניין שאנו מונין כאן במקום סג׳למאסא שעל נהר זיז מושבה). נוסח זה רשום בכל שטרי הכתובות והגטין של הקהילות הדרומיות בתאפילאלת שבידינו בתקופה של יותר מ־120 שנה החל בשנת תקפ״ז/1827 ועד תש״י/1950. זהו הביטוי המובהק לרצף ההיסטורי מן המאה ה־10 ועד למאה ה־20 וכן לרצף הטריטוריאלי של תחומי סג׳למאסא־תאפילאלת.
סוגיה זו של שמירת השם הקדום בשטרי הכתובה והגטין גם במאה ה־20 נידונה בפירוט רב על ידי שניים מחכמי אביהצירא המגנים על השם הקדום ומגיעים למסקנה משותפת: תאפילאלת היום היא סג׳למאסא לשעבר, שביום אחד נמהר נעלמה מן האופק בשל רעידת אדמה, אך תושביה לא נעלמו, אלא בנו להם קהילות קטנות מסביב ברדיוס עד 20 ק״מ מסג׳למאסא האם, ולכן בכל הכתובות שלהם רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳
סג׳למאסא ותאפילאלת בשירה ובפיוט
סג׳למאסא נזכרת בשירה לראשונה על ידי ר' אברהם אבן עזרא. בקינתו על חורבן קהילות ישראל בספרד ובצפון אפריקה לפני למעלה משמונה מאות וחמישים שניםי! מונה ר׳ אברהם אבן עזרא קהילות שונות בספרד וביניהן: אליוסנה, אשביליה, אלמריה, ובהמשך גם קהילות במרוקו: מראכס, פאס, תלמסן, דרעה, מכנאס ועוד. בין הקהילות הנזכרות נמנית גם סג'למאסא המתוארת כעיר גאונים ונבונים, עיר המשנה והתלמוד:
אֲהָהּ ירד / עֲלֵי ספרד / רע משמים
וספד רב / עלי מערב / לזאת רפו ידים
………………….
והוי אקרא / בַּמְּצֵרָה / על קהלת סג׳למאסה
ועיר גאונים / ונבונים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה
ושׂח עמוד / והתלמוד / והבניה נהרסה
והמשנה / לִשְׁנִינָה / ברגלים נרמסה
במאה ה־19 מופיעה שוב סג׳למאסא על מפת השירה המתוארת על רקע הנוף הבולט כעיר תמרים, שבה פרח צדיק כתמר, הוא ר׳ יעקב אביהצירא, שהקים את דגל התורה מחדש והוציא לאור זיו סתרים:
הערת המחבר : לסוגיית הדיון בנושא השם סג׳למאסא/תאפילאלת בכתובה ובגט ראה דיון הלכתי מפורט בספר יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, ירושלים תשל״א (להלן: יפה שעה), סימן פג, עמי קעא-קעו, ובספר …ניתן להוריד את הספר למי שמעוניין. Bres books
סג׳למסא עיר תמרים / פרח בה צדיק כתמר
דגל תורה הקים הרים / שט בפרדס כמין חֻמָּר
הוציא לאור זו סתרים / כל דבר וכל מאמר
יראה תמה הלבישתו / וענוה עטרתו
במדינות שמועתו / דעת ויראת ה'
הערת המחבר : השיר " ארוממך אודה שמך " לר' מסעוד בן ר' יעקב אביחצירא, יגל יעקב, ירושלים תשכ"ב
בזמן חיבור הפיוט האחרון על ידי ר׳ מסעוד אביחצירא תושבי סג׳למאסא אינם יושבים כבר במקום אחד, אלא מתגוררים קהילות קהילות במקומות שונים, הם הכפרים שמסביב לסג׳למאסא בשמה העתיק או תאפילאלת בשמה החדש, כפי שמשתמע גם מבתי השיר של ר׳ יצחק בן ר' יעקב אביחצירא בפיוטו לכבוד אביו ׳אני בניב שפתי אשירה׳. הוא פותח ב׳תאפילאלת הקדושה׳:
אור גדול מארצנו יצא / תאפילאלת הקדושה / זרחה השמש ליעקב
ועובר לתאר את הקהל הקדוש המרכיב את הקהילות היהודיות של סג׳למאסא המתאפיינות בחן המשוך עליהן:
חסד משוך על קהלא קדישא / קהלות סג׳למאסא / אשר הם מזרע יעקב
המשורר אינו שוכח את התושבים הוותיקים של סג׳למאסא השוכנים כבוד בבית העלמין המקומי הקדוש והוותיק הקרוי ׳אלמנצוריה׳, שהיה בעבר יישוב יהודי, שבזכותם יקרב האל את זמן התחייה, ואז יתאחדו עם צאצאיהם:
זכות הישנים באל מנצוריה / קרב זמן התחייה / ותחי רוח יעקב
משורר אחר בשם יוסף נחמיאם, יליד מראכש, הקדיש שיר שבח בערבית יהודית לכבוד תאפילאלת ותושביה ולכבוד חכמי אביחצירא המתגוררים בה, ובו הוא מונה מלבד ראש השושלת גם את האחים ר׳ דוד, ר׳ ישראל ור׳ יצחק, בניו של ר׳ מסעוד, הוא בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא, יחד עם כמה משפחות רמות כמו משפחת אזרואל ומשפחת דהאן:
נאס לבלאד מלאח בזאף / לפרחא תבקא תמא / קצרהום קצר מזיאן / תאפילאלת כא יתסמא"
(=אנשי המקום טובים מאוד / השמחה שורה שם / כפרם כפר יפה / תאפילאלת הוא נקרא)
תאפילאלת על נופיה, מעיינותיה, דקלי התמר העומדים צפופים בכל מקום ונהר זיז המפורסם – הפליאו את המשורר המכנאסי, ר׳ דוד בן חסין, שנפטר בתקנ׳׳ב/1792 כחמש עשרה שנים לפני הולדת ר' יעקב אביחצירא, ועוררו מאוד את דמיונו, עד שנחה עליו רוח השירה וחיבר פיוט של עשרים בתים, שבהם מצטיירים נופיה של תאפילאלת כנופיה של ארץ ישראל. להלן כתובת השיר ומבחר בתים: ״פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זי״ז. ושם ראיתי נפלאות כנטיעים מגודלים. אילנות דקלים. מאליפות מרוכבות על פלגי מים שתולים. וידבר דוד את דברי השירה הזאת לנאדר בעדת אראלים. מי כמוהו באלים״.
אספר פלאיך / מלך קדוש שוכן עד
עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים
אִמרו בגויים אשרי / היוצר והבורא
מעינות שתים עשרה / נחלי נהרי / ויבקע צורים
נהרות פלגיהם .י /שמחו מדבר ציה
מזי״ז כבודם נהיה / הארץ פוריה / חטים ושעורים
…אילנות פרים נותנים / מינים ממינים שונים
במנינם הם נמנים / שבעים תמרים…
דקלים שמם נקרא / בלשון משנה וגמרא…
הפיוט במלואו מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין
79- אספר פלאָיך
.פיוט יסדיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זיז
אספר פלאיך / מלך קדוש, שוכן עד.
עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים. ( במקרא כינוי ליריחו, כאן הכינוי לתפיללת )
אִמרו בגויים אשרי.
היוצר והבורא
מעינות שתים עשרה.
נחלי נהרי / ויבקע צורים.) נחלי דבש וחמאה )
נהרות – פלגיהם יַ-
שמחו מדבר צייה.
מזי"ז כבודם נהיה
הארץ פורייה / חיטים ושעורים.
כאילנות חסונים
אילנות פרים נותנים
מינים ממינים שונים
במניינם הם נמנים / שבעים תמרים.
יום זה לעיני נגלה.
מראה גדול ונפלא
ותפארת ותהילה.
הארץ הגדולה / קירית יערים.
דקלים שמם נקרא
בלשון משנה וגמרא
ודבש בלשון תורה.
ובני בבל כופרה / אליהם קורים
.
וקים בחד סידרא ) בסדר אחד, שורה כנגד שורה(
שורה כנגד שורה
ובהם נתפארה
ארץ יקרה / מבחר כל הערים.( שהתמר משבעת המינים(
ילמד איש מבריתן
להיות שפל ענותן
כי לפי גדילתן
נגד מרגלותן / ענפיהם חוזרים. ( שהענפים כאילו משפילים עצמם כלפי מטה )
דלו עיני אליך.
אל אדון הממלכה.
מה גדלו מעשיך.
מהם מהותיך / אנו מכירים ( שאין האדם יכול להכיר את האל עצמו, אך הוא מכירו מתוך מעשה היצירה )
בפרי עץ זה נאמרה
הלכה ודין תורה
נפשו תהיה גזרה
אוכל כתמרה / ביום הכיפורים.( החולה שיש בו סכנה ועליו לאכול ביום הכיפורים, הריהו אוכל פחות מתמרה בכל פעם )
נדיבי עם קדושים
לולב מתמר עושים
עומד בין ההדסים
בחג בו מגישים / שבעים פרים. ( הם שבעים פרי החג, קרבן המוספים שבכל יום)
אמרתי אעלה ב-
תמר ואוחזה ב-
סנסיניו לרעות אבי ( על פי שיר השירים)
ולשתות מגבא / מים הקרים. ( ממעינות תאפיללת )
אילן הזה מה נאה
כל רואהו משתאה
לבוא עד קצו ילאה.
כמו נשר ידאה / על כן ראש ירים. ( כך מתפעל המשורר מגובהם של עצי התמר שהעין מתקשה לראות את צמרתם ומי שמבקש לראותם עליו להרים את ראשו)
הללו דר ערבות
בורא אילנות טובות ) על פי נוסח ברכת האילנות )
לאלפים ורבבות
יש מהם נקבות / מהם זכרים ) נקבות – עצי תמר המניבים פרי – ומהם זכרים – עצים שתפקידם להפרות את העצים האחרים והם עצמם אינם מניבים פרי (
רוממות אל בגרונם ) המשורר פונה אל עצי התמר עצמם (
ספק להם צרככם ) על פי לשון ההגדה (
כל פעל למינכם
משקכם אכלכם / וכל מחסורים.( במקור נכתב " מחסורכם " ואינו תואם את לחרוז(
נאמן קדוש שמו
לא חסר עולמו
בדברו ובנאומו
פרות מה נעמו / לזון יצורים.
חסין לו האדרת ) חסין, כינוי לקב"ה )
קים חזון אומרת ( הנבואה מבטיחה לנו את ההבטחה הזו, ומתוך שחשב המשורר על נבואה נקט אומרת בלשון נקבה (
עוד חטה מתמרת
כדקל נגדרת / בראש ההרים.
יפרח כצדיק כתמר
מצות אלהיו שמר
מיין המשומר
וריחו לא נמר / ישתה בזמירים. ) הצדיק המשול לתמר יזכה לשתות בשיר וזמר מן היין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא )
צור מושיע וגואל
רצה בנו ויואל
ודימה לתמר אל
כנסת ישראל / גזע ישרים. ( הקב"ה שבחר בעם ישראל ורצה בהם דימה אותם ךתמר, והוא על פי כמה מקומות בדברי חז"ל, כגון סוכה מה, ע"ב, מהתמר זה אין לו אלא לב אחד אף שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים )
וזהב הארץ טוב) יש באיזור הזה מתכות יקרות והן נסחפות ומגיעות מארץ כוש )
מארץ כוש יחטב
יבנה בהר הטוב ( הזהב הטוב עתיד להיבנות בבית המקדש עם בוא הגאולה (
בעת אל חי יקטוב / אויבים ישרים.
אמץ ברכים כושלים
חכמים להם נגלים
נועם שיח אראלים
ושיחת דקלים / שיחת צפרים. ) הקב"ה מגלה לחכמים שיחות צמחים ובעלי חיים, והוא מה שנאמר על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח שיחת מלאכי השרת ושיחת דקלים, סוכה כח, ע"ב (
חזק עם בשבי נכבש ) עם אשר נכבש בגלות ובשביה (
בגדי תפארה ילבש
בתוך עיר ציון ירבץ ( ישכב לבטח, וציון היא סמל לכלל ארץ ישראל )
זבת חלב ודבש / דבש תמרים. ( זהו שבחה של ארץ ישראל – דבש תמרים – כך נתפרש עניין הדבש שבשבעת המינם
מנהגי ט"ו בשבט אצל יהודי מרוקו
ט״ו בשבט
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
סדר ט"ו בשבט
ט״ו בשבט ראש השנה לאילן. (מסכת ראש השנה, משנה א)
חודש שבט הוא החודש החמישי למנין בריאת העולם והחודש האחד־עשר למניין יציאת מצרים. חודש שבט מוזכר בספר זכריה: ״ביום העשרים וארבעה לעשתי עשר חדש, הוא חדש שבט. . . (זכריה א, ז). מזלו של חודש שבט דלי על־שם הכתוב: ״יזל מים מדליו״ (במדבר כד, ז).
פתגם יהודי עממי, שגור בפי יהודי מרוקו האומר: " די כא ידכ'ל שבט, כאן יערקו ליבאט " כלומר: כשנכנס שבט, מזיעים בתי השחי, היינו, לא מתכרבלים יותר מהקור.
ט״ו בשבט ומקורותיו
רבים מבקשים לדעת אם חג ט״ו בשבט עתיק הוא אצל עם ישראל ומאמתי נתקבל ? בדורות קדומים נהגו לחוג את היום הראשון של כל תקופה כיום המבשר תמורות בתבל וחליפות בעולם החי, הצומח והדומם (ספר היובלים פרק ו׳ פסוקים כג־כח). גם מסכת פסחים מספרת לנו –
תנו רבנן: בארבעה שבילין חמה מהלכת:
בניסן, אייר וסיון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין.
בתמוז, אב ואלול מהלכת בישוב כדי לבשל את הפירות.
בתשרי, מרחשון וכסלו מהלכת בימים כדי לייבש את הנהרות.
טבת, שבט ואדר מהלכת במדבר שלא לייבש את הזרעים (פסחים צד, ע״ב).
כמו־כן, ט״ו בשבט, ט״ו באב וימי הפורים החלים בחצי החודש, זכו לתשומת לב מיוחדת במערכת ימינו הטובים ומן השלושה, זכה לו ט״ו בשבט לבוא בסוד ראשי השנים שלנו ולהיקרא במיוחד ״ראש השנה לאילן״.
מתי נקבע ראש השנה לאילן
יש המייחסים את מקורו של חג זה, עוד מהימים שעם ישראל התנחל בארצו, שכן כתוב: והיה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ. .. (ויקרא יט, כג), ואמנם, לא רק קיימוהו אלא מאז ומתמיד, במסורת ישראל ראו את העץ כבן־ אדם, חי ומשמש את הבריות, כי ״האדם עץ השדה״, אולם לגבי היום הקובע, הראשונים נחלקו ביניהם בענין, ורק בימי בית הלל ובית שמאי, נקבע ראש השנה לאילן ביום ט״ו בשבט. בית שמאי סברו תחילה שיש לקובעו באחד בשבט, ובית הלל בחמישה עשר בו כמובא במסכת ראש השנה, משנה א׳. חכמי בית הלל התנגדו לאחד בשבט, משום שראו, שעדיין לא עברו ימות הגשמים וטרם עלה השרף באילנות, לכן יש לחכות עד ט״ו בשבט, ליל ירח מלא ומפיץ אור. כמו־כן בט״ו בשבט כבר שבעה האדמה ורוותה ממי הגשמים שירדו עתה כמו שאומרת אותה משנה א׳ פרק יד, עא: ״ראש השנה לאילן, מאי טעמא ? אמר ר׳ אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה״. (מסכ ׳ראש השנה, יד, ע״א).
תיקון ט׳׳ו בשבט
יום ״ראש השנה לאילן״, אפילו שלא היה קיים בימי התנ״ך וגם לא היה חג ולא ״יום נטיעה״ ובכל זאת, אין ספק שמאז שנקבע יום ראש השנה לאילן, היה האיכר רגיש ביותר לגורל העץ שנטע, טיפח אותו, טיפל בו, וביום ט״ו בשבט שהוא ״ראש השנה לאילן״, היה מפנה את לבו בתפילה ובתחנונים כביום ״ראש השנה לאדם״. גם הקב״ה מזהיר את ישראל ואומר:
אף־על־פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים, למחר אני מת. . . (מדרש תנחומא, פר׳ קדושים, (ח).
במאה השש־עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לצפת, חל מפנה בסדר המועדות של עם ישראל. המקובלים עשו תיקון גדול וחשוב ליום שהוא ״יום ראש השנה לאילן״ וקבעו אותו יום להרבות בו באכילת פירות ולערוך סדר של ט״ו בשבט אשר זכה אחר־כך להתעניינות רבה.
האר״י (ר׳ יצחק לוריא אשכנזי) על ״גוריו״ וחבריו עמדו ותיקנו ״יום לאכילת פירות״, סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות, זאת כשם שתיקנו את סדר ״קבלת שבת מלכתא״, בערב שבת, מנהג ״מלווה מלכה״ במוצאי שבת, ״תיקון ליל שבועות שהוא ״ליל שימורים״ ללימוד תורה כהכנה למעמד קבלת התורה, ״תיקון ליל הושענא רבה״ כהכנה לקראת גמר החתימה לטובה, ״תקע האשמורות״ היינו ״תיקוני חצות״ לבכי ולמספד על חורבן הבית והמקדש, על גלות השכינה ויסורי עם ישראל וצרותיהם בגלות.
תיקון חדש זה של אכילת פירות בט״ו בשבט, היכה מהר שורשים בקרב כל העדות בארץ ובמיוחד בקרב הספרדים והתפשט אח״כ לארצות רבות. ניתן לו גם אופי של סדר ליל פסח, נדפסו ספרים מיוחדים לכבוד המאורע כמו הספר פרי עץ הדר והספר חמדת ימים המיוחס לנתן העזתי ובהם דיני ט״ו בשבט ומנהגיו. הספר ״פרי עץ הדר״ נפוץ היום בקרב היהודים – ספרדים כאשכנזים.
מתוך ספרו של אבי ז"ל
דר ישראל בן דור-מחקרים היסטוריים
עמוד הפתיחה שהוא עדיין בבניה….מאמריו המאלפים של ד"ר ישראל בן דור….
הכתבות המרובות תבאנה בהמשך……
| 5 קבצים מצורפים — סרוק והורד את כל הקבצים המצורפים | ||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן
נפנה לקינה נוספת כדי לעמוד מתוכה על הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם ודרך לימודו. הקינה הראשונה במדור הקינות, ״יקרא דשכבי״, כבוד המתים, קינה ראשונה בין שלוש קינות שנכתבו בזמנים שונים על מותו של רבי אליעזר די אבילא. הקינה ״אנשי בינה ספדו חולים חילים״ מתארת את ״אנשי הבינה״, חכמי ישראל שבבל הדורות, סופדים ומתאבלים על הנפטר: ולאחר פתיחה המתארת את צערו הגדול ואת קריאתו ״לספוד לצרה ולבכותה״ (במבטא הספרדי שרה-צרה). קלמבור זה מחייב דיון קצר, שבן לעתים בתוך הקשר של צער גמור ושל אבל משבץ המשורר שיבוץ שונה לשון או שונה הוראה, שביסודו של דבר הוא חידוד לשון שבנסיבות רגילות היינו תופסים אותו כשעשוע לשון,\ לחזק דבר זה הנראה לנו מוזר. נוסיף עוד דוגמה אחת. בקינה על מותו של רבי שלמה טולידאנו פותח המשורר:
תוספת שלי : קָלַמְבּוּר
ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].
קול שופר במחנה / שמעתי ומעי המו
ויאמרו אלי: הנה / מיתת״ו של שלמיה
ומלת ״מיתתו״ מסומנת בגרשיים להצביע על השינוי…. ודבר זה קשה לנו להלמו, אלא אם כן נאמר שדווקא הפער בין המעמד לשימוש הלשון גרם למין הלם של כאב וצער, ודרך זו של שימוש בשיבוץ שונה הוראה העצימה וחיזקה את דברי הצער וההספד. לאחר שתיאר המשורר את הצער ואמר דברי מספד, עבר אל השבח ושרטט דמות של תלמיד־חכם מובהק. ואף כאן נזכרים ״הספרא והספרי והתוספתא״, תוך רמיזה למסכת מגילה. ומשבח המשורר את דרך לימודו והוראתו של הנפטר לתלמידים:
לומד ומלמד ודורש כתרי אותיות ובתוך שבחו צערם ובכיים של תלמידיו…. ובהמשך תיאור בכיים וצערם של מפרשי התלמוד וגדולי ההלכה:
בכֹה יבכה רש"י ורבנו תם
מי יורה דעה מי יבין שמועתם
״נהמו יחדיו הרי״ף ורבנו נסים / ולבב הראש יבער… חרוד יחרד הרם במז״ל: אויה לי כי לחם מכלי אזל״; ״ספוד ירבה רבי שלמה בן אדרת״: וכן ״ינהם ככפיר בבכי גדול הריב״ש… ניחום מיאנו ארבעה טורי אבן…״ ולאיש אשר אלה לו יאים דברי הסיום: ״נרו יאיר רב אד׳׳א בר אהבה / קדוש ישראל במחיצת אביי ורבא״. רב אד״א כינוי הוא על פי ראשי התיבות של ״אליעזר די אבילא״. ״בר אהבה״ הופך משם פרטי לשם כללי, לאמור אהוד על הכול, ודרך זו שיסודה בשירת ספרד חביבה הייתה על משוררנו: רב חנא ורב חסדא מתארים מישהו בעל חן רב ובעל חסד רב: רב הונא — כינוי לבעל הון רב, וכיו״ב.
רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים בדברי שבח לחיים או בשירי המספד למתים. וכן אנו מוצאים בקינה על מות רבי יעקב מלכא, שהמשורר מכנהו ״רב חביבא ורב עינא רב חסדא ורב חנינה״(יום פנה זיו, דף פב, א); ובקינה על מות רבי עמרם — ״עמרם נבחר / נקי כצמר צחר״, והעמיד את השם עמרם גם על פי המשמעות הארמית, עמר=צמר.
עיקרו של שיר זה הוא בתיאור גדולי ההלכה ומפרשי התלמוד המתאבלים על מותו של רב אד״א, ובכך שבח גדול לנפטר — הבקי בדבריהם ועומד עליהם לאשורם. גיוסם של גדולי האומה לקינה ולמספד אינו דבר חדש, וכבר בקינות הלאומיות הקדומות ובמדרשים הקדומים מקוננים האבות ומבקשים על הבנים.
אך רבי דוד נותן לעניין כיוון מקורי ומעניין. בדרך דומה הוא הולך בקינה אנונימית על חכם יודע שישה סדרי משנה בעל־פה: ״אחי הקבצו בואו… הנמצא איש בו נקבצו / ששה סדרי משנה״ מעין מידה בנגד מידה: ה ק ב צ ו לספוד לאיש שבו נ ק ב צ ו… ברם מעשה השיר הוא בתיאור מפורט של ששת הסדרים המקוננים על לומדם: ״בל סדרי משנה גועים / ובראשם סדר זרעים…" ״סדר מועד יקרא / היום ההוא יום עברה…״; ״וסדר נשים… וקונן כאלמנה״. לאמור, לא רק פירוט הסדרים הוא עניין לכאן, אלא גם קישור שמוצא המשורר בין הסדר המקונן לדרך המספד. אף כאן ניתן להצביע על הקינה הלאומית הקדומה ״אז בחטאינו חרב מקדש״,הקושרת בין המזל המקונן על החורבן ובין דרך קינתו.
בשלושת השירים שתיארנו מצאנו כי המשורר העמיד את מעשה השיר על דרך שתתאים לדמות הנפטר ותציג אותו בייחודו, וזה סממן אופייני לשירי הקינה של רדב״א חסין, שמתוך קינותיו עולה ייחודה של דמות הנפטר. וכך הדבר לא רק בקינות לתלמידי־החכמים, שכפי שראינו מלמדות גם על התכונות הראויות לו לתלמיד־חכם בכלל — ומהן ראינו: עמידה במלחמתה של תורה, שקדנות, ידיעה של ספרות חז״ל לכל היקפה, ידיעה והכרה במפרשי התלמוד ובדברי גדולי ההלכה, ולכל חכם מודגש הקו המאפיין אותו; והרבה המשורר להשתמש בקטעי משנה ותלמוד שהעלו קווי אופי לדמותם של חכמים, כגון במשנת סוטה ט, טו: ״משמת… בטלה…״ וכך מקונן המשורר על מות רבי יעקב טולידאנו:
נאבדה חכמה מבנים
חדלו, פסקו השקךנים
וגם בטלו הדרשנים / מושלי משלים…
וכן לשאר חכמים. אמנם יש בניסוח משום דרכי המליצה, אך בהדגשת המייחד לחכם המסוים.
שכבות ומגזרים- קהילה קרועה – ירון צור
שכבות ומגזרים
שליח ישראלי שביקר בקזבלנקה בחורף 1953 במטרה להקים בה מועדון לאחת מתנועות הנוער החלוציות, כתב לשולחיו:
כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים. אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק: העיר האירופית, המדינה [העיר המוסלמית] הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון [ההדגשות במקור, י״צ]. אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה הענייה ביותר, השכבה הבינונית והשכבה האמידה, הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שיהודים היושבים מחוץ למלאח לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו מלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים־סוף.
שליח זה, נציג תנועה ציונית סוציאליסטית, היה אמון על התפישה שלפיה כל חברה מחולקת למעמדות, היינו לפי שכבות כלכליות אופקיות. אין תימה שזה היה דגם החלוקה החברתית שבעזרתו ניסה להסביר לשולחיו את הקושי המיוחד לכונן בערי מרוקו מועדון משותף לחוגי האוכלוסייה היהודית. עם זאת חברות קולוניאליות, בדומה לחברה האירופית הפיאודלית, נחלקו לא רק לשכבות אופקיות של מעמדות כלכליים, אלא גם בקווי הפרדה אנכיים, שחצצו בין בעלי המעמד האירופי לבין בעלי המעמד הילידי. הפרדה אנכית זו – בדומה לשדרות של ימי־הביניים, שהיו מבוססות על מוצאו המקורי של האדם ולא אפשרו מוביליות חברתית – התנהלה מבחינה משפטית על־פי קריטריון ברור של האזרחות או הנתינות. בעלי אזרחות של מעצמה אירופית ניצבו בשדרה אחת של החברה ובעלי הנתינות המקומית, של הארץ האפריקנית או האסיאתית, בשדרה אחרת שלה. הניצבים בשדרה האירופית נהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות, ובכך נפרדו באופן ברור וחותך מבעלי המעמד של הילידים. מעבר לכך ניתן להצביע על הפרדה אנכית גם בתחומי הכלכלה והתרבות, אלא שפה הקווים החוצצים בין אירופים לילידים לא חפפו בכל המקדים לקו ההפרדה החד־משמעי של המעמד המשפטי.
המתיישבים האירופים, על כל שכבותיהם הכלכליות, מפועלי החרושת ועד למנהלי הקונצרנים התעשייתיים, נטלו חלק בכלכלת השוק העולמי, שוק המשתרע מקצה אחד של הגלובוס ועד קצהו, המנצל טכנולוגיות מודרניות ומתנהל על־פי שיקולים קפיטליסטיים. זה השוק שנשלט תחילה על־ידי המעצמות במערב אירופה, ושבעת ובעונה אחת דחף את התפתחות הקולוניאליזם המודרני ואפשר אותו. אשר לתושבים בעלי המעמד הילידי, במרוקו של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים רק חלק קטן מהם, כמעט כולו מקרב האוכלוסייה העירונית, נטל חלק בכלכלה המודרנית באופנים שונים, מפועלי חרושת מיומנים ועד אנשי עסקים ותעשיינים, אמנם במספר מצומצם. רוב התושבים המרוקנים נתיני הסולטאן לא נטלו חלק פעיל בכלכלת השוק העולמי ונגעו בה רק בשוליה. עולמם הכלכלי המשיך להתנהל כמדורי דורות – בכפר, במרעה או בבית־המלאכה הישן, קונים ומוכרים רק לאנשי המקום והאזור מוצרי מלאכה מסורתיים שיוצרו בשיטות שהיו מקובלות בימי אבותיהם. החדירה המצומצמת של מוצרים תעשייתיים, בעיקר מוצרי טקסטיל וכלי בית לשווקים הילידיים בערים ובבלאד, העורף הכפרי של הארץ, לא מוטטה לחלוטין את מערכת הכלכלה המקומית ולא נטלה ממנה את אופיה הטרום־תעשייתי. במרוקו התקיימו אפוא בשלב מעבר זה שתי מערכות כלכליות: זו של השוק העולמי וזו של השוק הילידי המסורתי.
בתופעה דומה ניתן להבחין גם בתחום התרבות. בדומה להתפתחות השוק העולמי ובמקביל לו התפשטה הציוויליזציה המערבית בעולם כולו. האירופים במרוקו נטלו כמובן כולם חלק בציוויליזציה זו, וכן נטלו בה חלק, בדרגות שונות, מוסלמים ויהודים בעלי מעמד ילידי שזכו ללמוד בבתי־ספר מודרניים. אלה כונו במינוח הקולוניאלי ״מפותחים״(évoluées) או ״מתמערבים״. כניסה לחוג התרבות המערבית באמצעות בית־הספר המודרני היתה בדרך־כלל המפתח .גם לכניסה למערכת הכלכלית של השוק העולמי, אך במשטר הקולוניאלי ששרר במרוקו הסתיימה כאן אפשרות ההתקדמות של בעל המעמד הילידי לשדרה האירופית. הצרפתים לא העניקו למוסלמים וליהודים מתמערבים אזרחות צרפתית, שגררה עמה זכויות־יתר פוליטיות וכלכליות. קו ההפרדה האנכי בין אירופים לילידים היה לפיכך שריר ומוחשי לכל חלקי האוכלוסייה המקומית.
NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS
NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS.
Source: Cigalou Dafina.
Concernant le Mellah de Salé (prés de Rabat) antérieurement à 1930 voici les noms de rues/impasses ainsi que leurs habitants.
"RUE du MELLAH" :
-"Maison Rouah" de ROUAH Joseph et son épouse Solica ELMESHALI;
Cette maison était précedemment la propriété de la Communauté Israëlite de Salé;
-GHNASSIA Eliaou et son épouse MOLINA Julie.
– Maison "ENCAOUA" de ENCAOUA Mardoché et son épouse née Rena BENATAR.
– AMZALAG.
– Joseph ABENSOUR.
– Meklouf ENCAOUA.
-N° 47 : propriété(magasins et écuries) dénommée"SION" de HAYOT ben Léon Moklof Amran et son épouse née COHEN;
Dans le voisinage immédiat il y avait la Communauté représentée par le Grand Rabbin Raphaël ENCAOUA; également Isaac ASSARAF et HALIOUA.
"Impasse du Grand Rabbin" :
Une maison dénommée "Encaoua N°1" de Amran(Amram) ENCAOUA et son épouse SABBAH Hana;
Cette maison appartenait précedemment à Messod ENCAOUA le père d'Amran; Messod était l'oncle du Grand Rabbin Encaoua Raphaël;
Avant Messod Encaoua il y avait à cette adresse le Rabbin Joseph ELMALEH et sa cousine Dona,veuve du Rabbin Joseph TOLEDANO;
Dans le voisinage immédiat :
-Abraham SABBAH(commerçant de Rabat); -ABECASSIS; HALIOUA.
Rue ou Impasse(Derb) "BEN ZERIFA" :
Au N°12 : -BENISTY Salomon et son épouse PEREZ Hana; ancienne propriété de Ysaya AZOULAY et Raphaël ENCAOUA.
– ZAGOURY Menaïm et son épouse BENISTY Aïssa;
– Levy Cohen;
– Rabbi Moses AMSELEM;
"DERB EL CAÏD" :
au N°16 -Maison "Benisty" co-propriété entre d'une part les époux BENISTY Salomon(déja cités) et d'autre part les époux ZAGOURY Menaïm(déja cités);
Cette maison appartenait, précèdemment, à BENISTY Messod,père de Salomon, et Amran BOUNAN;
Dans le voisinage immédiat :
-(A) BECASSIS Elie;
– Judah LUSQUI.
"DERB SAMUEL COHEN" :
au N°4 -maison de BENISTY Salomon(succession de son père Messod);
Dans le voisinage immédiat :
– Abraham AZOULAY.
– Samuel COHEN;
– Samuel BENISTY.
"DERB ISAJAR"(Reki Isajar) :
—- Isaac Simon COHEN;
—- Abraham AZERRAF.
Liste des membres de la famille ENCAOUA (ANKAOUA,ANKAWA,INKAOUA,ENKAWA,ENCAWA)
Grand Rabbin de Salé Raphaël ben Mardoché ENCAOUA; ce grand rabbin a eu un pied à terre à Rabat au début du xxème siècle puisqu'il était copropriétaire impasse "CHEICK DAOUD".
Monsieur Raphaël ENCAOUA tenait parfois des réunions communes à Rabat au N°2 de l'impasse ZAGOURY(Mellah) avec le Grand Rabbin de Rabat Monsieur Yecotiel BERDUGO;
Rebbi Micaël ben Raphaël ENCAOUA(fils du grand rabbin de Salé);
Messod ENCAOUA(oncle de Raphaël?);
Amran(Amram) ben Messod ENCAOUA,marié à SABBAH Hanna;
Rebbi Mardoché ENCAOUA marié à Rena BENATAR;
Isaac ENCAOUA(ben Eliahou ben Jacob….à vérifier…);
Meklouf ENCAOUA.
AMRAM-AMSATAT
AMRAM
Nom patronymique d'origine hébraïque, prénom d'homme qui a pour sens littéral, peuple eleve exalté, et par extension, élevé du peuple, supérieur, de haute valeur. C'est dans la Bible le nom du père d'Aaron, Moïse et Miriam. Amram était le fils aîné de Kéhat Ben Levy et avait épousé sa tante, fille de Lévy, Yokhebet. "Ce sont là les familles lévitiques selon leur filiation. Amram choisit Jocabed, sa tante, pour épouse; elle lui enfanta Aaron et Moise. Les années de la vie de Amram: cent trente-sept ans". (L'Exode, 6, 19-20). Au XXeme siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Oran, Mostaganem, Constantine, Aïn-Béda, Bône), en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Tétouan, Tanger), où il etait le plus fréquemment porté précédé de l'indice de filiation: Ben Amram – que nous etudierons séparément.
- R.YAACOB: Un des rabbins les plus marquants de la communauté de Constantine dans les premières années de l'occupation française au milieu du XIXème siècle.
RICA AMRAM-TEDGHI: Universitaire rançaise née au Maroc. Diplômée de l'Université de Haïfa, docteur en histoire de l'Université de Madrid. Elle enseigne actuellement la civilisation juive et la langue hébraïque à l'Université Nancy II. Auteur de l'ouvrage "Ceuta dans le monde chrétien", elle a publié de nombreux travaux sur les communautés juives en Espagne au Moyen Age, en particulier celle de Tolède.
AMSATAT
Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu de Masatat, ancien nom de l'oued Massa au sud du Maroc. Le rabbin Eisenbeth confirme l'origine berbère du nom, ajoutant qu'en kabyle, il signifie cuisse. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement dans les communautés berbérophones de l'Atlas marocain.
קסידה על ר׳ דוד הלוי דראע-תרגום לעברית
קסידה זו הוקלטה בערבית מפי המחבר ר׳ דוד אוחיון, המכונה בן־זואה, ב־17.3.74. היא נכתבה לרגל
הנס שקרה בהילולה של הקדוש בשעה שגג התמוטט ולא נפגעו האנשים הרבים שעמדו עליו. ראה
סיפורים מס׳ 3.132 ו־16.132.
תרגום:
בואו והאזינו למאורע זה שקרה לי
לי ולהמון
כאשר ספר תורה היה בידי
יום שני בערב
אז קרה מאורע זה
נפלתי אני והנגנים
הציל אותנו ר׳ דוד הלוי מאור עיני
יימחה זכר עמלק
שמעו אמרים אלה אמיתיים
אף אחד לא יצא (נפגע)
בזכות ר׳ דוד הלוי הצדיק
אלוהינו הציל אותנו
העביר [הילולה] ללא סכנה
אם קץ ימינו טרם הגיע
נפל הגג והאנשים עמדו
בשעה זו הציל אותנו אלוהינו
בשעת הסכנה
ה״אריה״ הציל אותנו
ושמו ר׳ דוד אדראע
זאת סיפרתי בפי
ולולא היה לי שם
דמי לא היה מתקרר
מאה ראשי כבש
אני משבח ומזכיר
—) ונזכיר
ר׳ דוד הלוי יפה התואר
כאשר נפל הגג וניצלו חייהם
ספר תורה הובילו עם פייטנים מרחוק
והשמחה היתה בלבבות
יום שני בשעת הערביים
כאשר נפלו העמודים
כמה אנשים נפלו
ואף אחד לא נפצע
שימו לב לדברים אלה
ובנם שעשה לנו החכם
בזכותו העולם עומד
כל השנה באים אנשים לבקרו
זכותו גדולה עד למאוד
ומי שיקרא לו מעולם לא יחשוש
ומי שבא אליו לא שב ריקם
בניין בית־הכנסת עתה נאה
אין בו פגם
ומי שאחראי היה השמש דוד אוחיון וכן יצחק אלמליח
ה׳ יברך אותו בבריאות
כמה אנשים נפלו
ואף אחד לא נפגע
נעשו לנו ניסים [גדולים]
כמה נפשות ניצלו
הוא גומר כל דבר
הוציאו לכבודו חמישה שוורים
ר׳ דוד הלוי השלים את הבקשה
כאשר באו דיינים מקזבלנקה
באו לשמוח ולערוך סעודה
לשמוח בבית־הכנסת החדש
והחכם הציל אותם מהגזרה הזו
החכם הראה לנו את זכותו
כדי שישראל יינצל
כל אחד דאג לאשתו
מה שהציל אותנו זה הקריאה אליו
בזכות זה הנאה
באים אנשים מכל הערים
גזירה זו היתה בר״ח חשוון
וגזירה זו התבטלה בר״ח חשוון
החכם הראה לנו את זכותו
כדי שישראל יינצל
כל אחד נפל בערמתו
ומה שהציל אותו זוהי הקריאה אליו
בפתח הקומה הראשונה עמדו
התחילו לעשות זגארית ולמחוא כפיים
אנשים מול בית־הכנסת נאספו
עד שנפלו מתוך החצר
והאנשים עוד סועדים
מאה אנשים היו ואולי יותר
זה עם תוף ובן-זוואה עם מצילתיים
נפלו בחדר והחיים נותרו
שימו לב
ר׳ דוד הלוי הקדים אותם
ובאמצע הבית עמד עד שהצילם
מן הגזירה שבאה אליהם
אלוהים ישיב אתכם בתשובה
וכן לתורה
ותבוא מיד הישועה
בזכות ר׳ דוד הלוי גדול הרופאים
כאשר האיש נפל
האשה כמעט יצאה מדעתה
כאשר ראתה בעלה תקוע
קסידה זו חוברה על ידי דוד
אוחיון ומשה אברגל
ה׳ יתן לכם אור בעיניים
אף אחד מכם לא יהיה עצוב
השמש הוא דוד אוחיון
קסידה זו מתוקה וטעימה
נכחו בה יהודי קזבלנקה
ומחירה [לירה] אחת
התורה אצלנו יקרה
חביבה ויקרה
הקריא להם ר׳ עקיבא
לתלמידים בישיבה
זכות הרב ר׳ עקיבא
זכותו תעמוד לנו
לנו ולישראל אחינו
הודו לה׳ כי טוב
הלכה העייפות ואני בא עייף
החולה שב בריא
זאת ראינו במו עינינו
זכות הרב חוני המעגל
ורבי עמרם בן־דיוואן
יציל ישראל מאויבים.
Joseph Dadia A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka
La population juive, qui vieillit et qui s'use, place son espérance dans ses jeunes. J'ai entre les mains l'avenir et la relève de cette ancienne communauté, à laquelle j'accorde ma sollicitude et ma compréhension. Je me dois d'ajouter que les parents me facilitent la tâche. Ils recommandent aux enfants de bien se tenir en classe, d'être attentifs et d'apprendre les leçons. Les élèves sont assidus aux cours. Aucune fugue, aucune absence non justifiée. Tout au long de mon séjour à Akka, je n'ai eu à déplorer aucun incident ni à l'intérieur de l'école ni à l'extérieur. Dans mes contacts avec tous, je me montre discret, ne me mêlant jamais de leurs affaires privées ou de la marche interne de la communauté. Tout le monde sait ce que je fais en classe. Chaque mois, les élèves font des progrès. Je n'ai pas eu le temps de remarquer que la matinée a passé rapidement, dans la bonne humeur et la décontraction. Les élèves ont repris confiance en eux, rassurés de voir que je tiens compte de leur personnalité, de leur mentalité et du contexte où ils vivent.
C'est l'heure du déjeuner. Au réfectoire tout est fin prêt pour accueillir les élèves autour d'un bon couscous préparé, pour cette heureuse reprise de l'école, d'après la recette du mâ'rouf, en signe de bon augure et de mazal tov. La bonne odeur du couscous se répand à la ronde. Un vieil homme, alléché par le fumet délicat de la cuisine, se présente à la porte de l'école. Il tient un mouchoir dans sa main. Je le remplis de viande et de semoule. Il me remercie et m'invite à venir voir son jardin et ses palmiers. C'est un voisin. C'est comme ça que j'ai fait la connaissance du tonitruant Mbark.
J'ai retrouvé mes élèves l'après-midi et j'ai examiné avec eux les livres et les cahiers, en remettant à chacun les fournitures scolaires dont il a besoin. J'ai esquissé le programme des prochaines semaines, y ajoutant un peu d'instruction civique, de gymnastique, de chant, de dessin et, chose importante et nouvelle pour eux, des sorties de découverte dans la nature. Il me restait à programmer les cours d'hébreu et à trouver un maître d'arabe classique, dont l'enseignement est obligatoire depuis l'Indépendance du Maroc.
Le vendredi après l'office, le cheikh Yitzhak m'entraîne chez lui pour le premier repas du shabbat. Nous pénétrons dans sa demeure par un corridor en chicane, qui aboutit à une grande cour entourée de nombreuses pièces. Une petite table basse est dressée sous la voûte céleste contre l'une des colonnes, qui soutiennent la galerie du premier étage. Nous sommes tous les deux à partager le repas. Le shabbat matin, la prière se déroula avec plus de solennité qu'à l'accoutumée, en présence d'une foule de fidèles venus faire ma connaissance. Rabbi Moshé dirigea l'office d'une voix douce et mélodieuse, en chantant des poèmes de circonstance. Après la lecture de la Tora, il prononça des paroles de bienvenue et de succès en mon honneur, le tout émaillé de citations bibliques et talmudiques.
Après la sieste, Raphaël m'accompagne chez son cousin Moshé. Il habite le village de Taourirt qui prolonge Tagadirt. Moshé habite avec sa femme et ses filles, les deux mignonnes nouvellement arrivées à l'école, dans une maison confortablement meublée. Moshé est grand de taille. Il porte l'habit européen, une montre à son bras et une grosse bague au doigt. Il travaille avec les neveux du cheikh Yitzhak, qui exploitent une carrière sur la route de Tindouf. Il passe la semaine à Goulimine et il revient chez lui pour shabbat. Nous nous installons sur le toit de la maison. Nous dégustons des fruits cueillis la veille dans son verger confié à un métayer, khamas. Du haut de ce toit, la vue sur l'oasis est grandiose. D'un côté, la chaîne du Bani frappe par la ligne continue de ses falaises de granit, s'étirant de Tiznit sur plusieurs centaines de kilomètres, avec la même composition et la même couleur, entrecoupées de gorges à Akka et à Tata. De l'autre côté, des milliers de palmiers à perte de vue jusqu'au lit de l'oued Dra. Au-delà de l'horizon, l'on peut deviner dans le lointain les hamadas du sud algérien et, avec un peu plus d'imagination, la dune des ergs.
Trois semaines après mon arrivée à Akka, la terre a tremblé à Agadir e lundi 29 février 1960 à 23 heures. J'apprendrai plus tard la disparition des membres de ma famille, à l'exception d'un seul rescapé.
Peu de temps après, la nature se pare de ses habits de printemps. Le rossignol chante et la tourterelle annonce l'arrivée de Pessah, tirant le mellah de son engourdissement hivernal. Les préparatifs commencent. Les femmes nettoient le four commun, préparent les fagots de bois et remplissent les jarres d'eau fraîche. Les hommes sortent les instruments nécessaires à la fabrication de la matsa
Monsieur Elias Harrus, Délégué-adjoint de l'Alliance et Inspecteur des écoles, est venu me voir à Akka. Il m'apprend comment répondre aux questionnaires administratifs, établir des devis et remplir des bons de commande. Je lui fais part d'un projet de réaménagement des locaux, afín de les rendre plus gais et aérés, en élargissant les fenêtres existantes et en ouvrant d'autres, de peindre les murs intérieurs et de créer un espace de verdure dans la cour. Il me donne son accord et il me dit qu'il est satisfait de ce que je fais pour les élèves et leurs parents. Pour la prochaine inspection il m'invite à le rencontrer à Tiznit, ayant une totale confiance en moi. Akka est un point reculé. Ses tournées dans le Sud marocain sont longues et fatigantes
La fin de l'année scolaire approche. Ahmed, maître d'arabe classique, m'offre des paniers et des présentoirs faits en feuilles de palmier, par sa mère et son épouse spécialement pour moi.
J'ai invité les grands élèves de l'école à venir me rejoindre à Mogador à la colonie de vacances de Marrakech pour un séjour gratuit de trois semaines, avec l'accord du directeur David Dayan, ami de longue date. Il vient de me confier le poste de surveillant général de la colonie. Ainsi, ils pourront rencontrer des enfants de leur âge et connaître les jeux et les joies de la plage. Un seul garçon de l'école se présenta à la colonie. Au bout de quinze jours, il a voulu retourner chez lui.