ארכיון חודשי: אפריל 2015


השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

הוציאה ממסגר

השר של מראקש הגיע באחד הימים לעיר מוגארור, עירו של הרב חיים פינטו, והתארח בביתו של שר העיר. ישבו ושוחחו על דא ועל הא, ומעניין לעניין הגיעו לנושא מסרים מהקוראן. כאן התפתח ביניהם ויכוח, למקורו של עניין מסויים בקוראן. השר האורח ממראקש אמר, כי המקור לכך הוא מתורת משה. מארחו ממוגאדור חלק עליו, ואמר לו כי היפוך הדברים הוא הנכון: המקור לנאמר בתורת היהודים הוא הקוראן. לא הגיעו להסכמה ביניהם, ועברו לשוחח בנושאים אחרים.

בשלב מסרים החליטו להתרענן מעט מהישיבה בבית, ויצאו לטייל ברחובות העיר. בעוד הם מטיילים נפגשו עם הרב חיים פינטו, והחליטו כי ישאלו אותו מי מביניהם הוא הצודק, באותו עניין שבו נחלקו דיעותיהם.

שמע הרב את דברי השניים, וביקש כי יקריאו לו את הנאמר בספרם. לאחר ששמע פסק, כי הצדק הוא עם השר האורח ממראקש: המקור הוא התורה הקדושה – ולא הקוראן. שמע השר של מראקש, התרשם ואמר: ״אכן, חכם גדול יהודי זה״. אולם, מארחו ממוגאדור כעס כי הרב הצדיק את בעל הפלוגתא שלו, קינא – והחל לנטור טינה לרב. מאז אותו יום, בכל הזדמנות שבה נקרה הרב על דרכו, נהג לבזות אותו ולהשפילו. באחד הימים החליט השר כי אין די בכך, וציווה על משרתיו ללכת אל בית הרב, ולהושיב אותו בבית האסורים. וכך עשו.

משנודע הדבר הגיעו אל השר תושבי העיר, והודיעו לו: ״אנחנו עוזבים את מוגאדור ועוקרים לאגאדיר״.

״לא ייעשה כדבר הזה!״ – הרעים עליהם השר בקולו. ״ אתם יושבים כאן במצוות המלך, המבקש ליישב את הממלכה, ואסור לכם לקום ולעזוב את העיר וללכת לעיר אחרת. ובכלל, מה פשר הדבר? מה הסיבה להחלטה זאת?״

ענו לו התושבים: ״ איך נוכל להישאר בעיר הזאת, ורב העיר הקדוש יושב מאחורי סורג ובריח? בזכות הצדיק ישנה השגחה משמיים על העיר, וכשהוא בבית הסוהר – אין לנו מה לחפש כאן יותר. אנו חוששים לחיינו״.

שמע השר את דבריהם והתרשם, כי כנים דבריהם. מכיוון שחשש מהממונים עליו, שיתמהו ויכעסו כשייוודע דבר ההגירה ההמונית, הורה לשחרר את הרב מבית הסוהר. אבל, הוא לא מיהר לבקש סליחה ומחילה מהרב, על מה שעולל לו.

חזר הרב לביתו, והתושבים חזרו בהם מכוונתם. לא עברו שעות אחדות ומן השמיים פקדו את בית השר באותות ובמופתים, עונש על מעלליו. תחילה מת בנו הבכור, בנפילה מגג הבית ארצה. כששמעה אמו, אשתו של השר, כי נהרג פרי ביטנה – מתה אף היא מצער. ביום אחד מתו שניהם.

באו אליו חכמי הערבים בעיר, ואמרו לו: ״לא מקרה הוא. מן השמיים נלחמים בך, על מה שעוללת לרב היהודים. חזור בך, ומהר חוש אל בית הרב ובקש את סליחתו. אחרת, מי יודע מה עוד עלול לקרות לך ולמשפחתך״. קיבל השר את עצת החכמים ורץ אל בית הרב פינטו. שם ביקש ממנו סליחה וכפרה, כשפיו וליבו שווים. סלח לו הרב ושאל אותו: ״עכשיו, כשנענשת, האם אתה מקבל עליך את הדין?״

השיב השר בחיוב, והרב המשיך: ״דע לך. בעוד 15 ימים יעלילו עליך שרים לפני המלך, על מעשה כביכול שעשית. המלך יכעס על כך, ויצווה לאסור אותך במראקש, ומשם יקחו אותך לעיר פאז. אבל, אל תיפול ברוחך: בכל פעם שתחוש מצוקה תקרא ״יא אלחזאן פינטו״ – ואבוא לעזרתך״.

שמע השר את הדברים, ופיקפק בנכונותם. קשה היה לו להאמין, כי המלך, שהיה ידידו ובן משפחתו, יצווה להכניס אותו לכלא. אבל, כדברי הרב – כך היה. כעבור שבועיים העלילו עליו שונאיו לפני המלך, וזה ציווה לאסור אותו ולהעבירו מבית סוהר אחד למישנהו. כשהגיע עד משבר נזכר בדברי הרב, והחל זועק לעזרה: ״יא אלחזאך פינטו״. הוא טרם כילה לצעוק ועל כותל התא הופיעה לנגדו תמונת הרב, זזה ומדברת אליו, והוא שומע את דבריו המרגיעים: ״הסר דאגה מליבך. השבוע תשתחרר מהכלא הזה, ויקחו אותו לכלא בעיר מראקש״. וכך היה.

כשהגיע למראקש שוב ביקש את עזרת הרב, וצעק מכלאו: ״יא אלחזאן פינטו״. ושוב הופיעה דמות דיוקנו של הרב על כותל התא, והוא עודד אותו: ״אל תדאג. בסוף השבוע תשתחרר ותחזור למוגאדור, אל תפקידך הקודם״.

וכך היה. במועד שניבא לו הרב יצא השר מבית־האסורים. במקביל החליט המלך לערוך חקירה בפרשה, בגלל הקירבה המשפחתית אל השר. בסיומה של החקירה התברר, כי אכן כל הפרשה לא היתה אלא עלילת דברים. מייד ציווה המלך להחזיר אותו ברוב פאר והדר אל מעונו הקודם במוגאדור, והורה להשיב אותו על כנו בראשות העיר.

ימים אחדים בטרם הגיע השר לביתו הודיע הרב לבני משפחת השר, כי יכינו את הבית לקראת שובו הקרוב של ראש המשפחה. הוא נקב להם תאריך מדוייק שבו ישוב, ולמועד זה יצאו בני ביתו לקראתו אל שערי העיר, וקידמו את פניו בתופים ובמחולות.

בדרכו חירהר השר בקורות אותו, ונוכח בגדולתו וצדיקותו של הרב פינטו. אז החליט לעזוב את דת אבותיו ולהסתפח אל נחלת ה׳. אולם, כשהסתכל סביבו וראה את אלפי הערבים שבאו להקביל את פניו, חשש לנפשו מהתגובות הקיצוניות שיעורר צעד זה בקרב אחיו המוסלמים, ולא הוציאו אל הפועל.

כשהגיע הביתה ראה כי הבית מלא בכל טוב, כאילו מוכן למשתה. ״מה קורה כאן?״ – שאל. ״בעוד אני נמק בבית הכלא אתם מצאתם לנכון לערוך חגיגות ושמחות?״

הרגיעו אותו בני הבית וסיפרו לו, כי ידעו מהרב פינטו כי הוא עומד לשוב הביתה, וכי את כל הכבוד הגדול הזה עשו לכבודו של השר השב הביתה.

אז ראה השר כי לא חלום חלם בכלא, וכי הודיע הרב פינטו גם לבני משפחתו כי ישתחרר בקרוב, וביקש לקרוא לרב פינטו. כשהגיע הרב ביקש השר מהמלווים כי יחלקו כבוד גדול לרב, ואז סיפר להם השר על כל הניסים והנפלאות ועל כל הקורות אותו, וכיצד ניצל בזכות הרב. ובמעמד המוני זה התקדש שם שמיים ברבים בזכות הרב.

חזר השר אל ביתו ואל תפקידו. אבל, משהו בכל זאת השתנה: משונא ישראל מובהק הפך השר לאוהב היהודים.

ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים

גבריאל אלבו

דן אלבו

קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.

La communautte d'Asjen au xviiie siecle

קהילת ואזאן ידועה בזכות ההילולה הגדולה ביותר ביהדות המגרב. במאמר זה נדון בקהילת אסז'ן שכוננה אותה בשלהי המאה הי״ח. עד שלהי המאה הקודמת, עשרות אלפי עולי רגלמכל רחבי מרוקו עלו מידי שנה בל׳׳ג בעומר ובט״ו באב לבית העלמין אסז׳ן לחוג את ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ושל ר׳ עמרם בן דיוואן. יחד עם זאת, על קהילת אסז׳ן עצמה – הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן – לא נכתב תחום המחקרי. מאמר זה בא לענות על לקונה זו ולהוות בסיס למחקר נוסף.

הערת המחבר : אסז'ן – שם המקום מופיע במקורות הלועזיים והעבריים בכיתובים שונים ורבים כגון : איזאזין, איזאג'ין, אסג'ן, איסז'ן, אשג'ן, אשז'ן ועוד ווריאציות שונות, במאה העשרים יהודי ואזאן קראו למקום ; אזֶ'ן, במאמר בחרנו בכיתוב אסז'ן ביחס למאות האחרונות ואיזאזין ביחס לימי הביניין ותחילת הזמן החדש.

א.      ההתיישבות היהודית באז׳ן.

רשימת קהילות משנת התפ״ח, 1728 המופיעה ב״עס סופר" שחובר ע״י היעב״ץ, ומצוטט אצל הירשברג מונה שלושים יישובים המזוהים על פי שם הנהר, הנחל העובר או המעיין הנובע בהם או בסמוך להם. איזאג׳ין מוזכרת ליד לקצאר כביר. הוא היישוב Ezaggen המוזכר אצל ליאו האפריקאי ובכתבי דה מרמול. עד חיבור רשימת הקהילות על ידי היעב״ץ מוקדמת יותר ממועד העתקת העותק הזה בתנ״ח [1698], היעב׳׳ץ שימש כסופר בית דין בין שנת התנ״ג 1693) לשנת התס"ד 1704אם נאמץ הנחה שהתאריך המוקדם ביותר לחיבור רשימת היישובים היה בשנת התס״ד 1693 – אזי זו העדות המוקדמת ביותר לקיומה של קהילה יהודית יזאג׳ין] במקורות העבריים.

מיעוט האזכורים של הקהילה במקורות הרבניים של התקופה, מלמד שעד שנת תפ׳׳ח היהודית במקום הייתה מצומצמת, וספק אם הייתה במקום קהילה עצמאית העומדת ברשות עצמה, יש להניח שהקהילה היהודית במקום לפני 1728 [־1693] נסמכה על קהילת אלקצר והייתה שלוחה או קהילת בת של קהילת אלקצר. הקהילה באסז'ן כמו קהילת האם בקסאר אלכביר הייתה  מורכבת ממגורשים דוברי יהודית ספרדית, ואנשיה קיימו קשרי שארות הדוקים עם בני  קחילת אלקצר ( קסאר אלכביר ) במחצית  הראשונה של חמאה הי״ח קחילת אסז׳ן חקטנה זכתה לתגבור דמוגראפי משמעותי במהלך שנות הרעב והבצורת. בשנים 1700- 1750 בעקבות הרעב והמגפות אלפי פליטים יהודים ברחו מפאס ומקנס צפונה.

 עשרות משפחות הצטרפו לשלוחה יהודית באסז׳ן. הגעת פליטי פאס ומקנס לאסז׳ן התרחשה, במחצית הראשונה של המאה הי״ח. בתקופה זו, היו שנות בצורת ושנות רעב תכופות ב- 1713.-1724 1721, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744" גל הפליטים הראשון הגיע לאסז׳ן בשנים 1713 – 1724, שנים ספורות לפני אזכור הקהילה בעט סופר ע״י היעב״ץ. בשנים הללו הייתה בצורת ממושכת באזור מקנס ובפאס אנשים רבים מתו וכ 1000 יהודים התאסלמו, אלה שלא יכלו לעמוד במחירי המזון שהאמירו עקב הבצורת והיו בריאים דיים לצאת למסע, נדדו צפונה.

מכלל הפליטים שנדדו לעבר תיטוואן חלק הצטרפו לקהילה היהודית באסזין. מעצם היאחזות הפליטים במקום ניתן ללמוד, שבניגוד גמור למוסלמים במקנס ובפאס שרדו ופרעו ביהודים ואנסו אותם על דתם, המושל של אסז׳ן ובני שבט רהונה האירו פנים לפליטים היהודים שעברו בתחום הטריטוריה שלהם. פליטים יהודים אלה ממקנס ומפאס שהתיישבו באסז׳ן הוסיפו לקלוט פליטים יהודים גם ברעב של שנת התצ״ח (1738) ״נחרבה פאס מתוקף הרעב ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו לתיטוואן.״יי

נוכח הרעב הממושך, הבצורת, היובש והאנרכיה ניתן להניח שלשפע החקלאי ושפע מקורות המים באזור היה משקל לא מבוטל בהחלטת הפליטים מפאס ומקנס להשתקע באסז׳ן. ישוב בקרבת מקורות מזון ומקורות מים שופעים [נחלים, מעיינות ומפלים] היה אטרקטיבי ניתן להניח, ביתר שאת בעתות משבר, למרות שתיטוואן ריכזה את רוב האוכלוסייה היהודית במדף׳ הצפוני של מרוקו. בשיאה במאה הי״ח קהילת איזאגיין מנתה פחות מחמישים משפחות.

דלות המקורות אינו מאפשר לשרטט קוים מדויקים לגבי ארגונה הפנימי. מיעוט האזכורים מלמד שזו הייתה קהילה קטנה שחיה בשולי זרם האירועים המרכזי. יחד עם זאת, המסורות בעל פה בקרב צאצאי יהודי אסז׳ן מצביעות על קיומה של חברה קדישא מאורגנת שסעדה את ר׳ עמרם בן דיוואן בחוליו ובגסיסתו וטפלה בקבורתו. האזכור של ראש הקהילה מר אליהו רומי [רויימי] כמי שארח בביתו את ר׳ עמרם בן דיוואן, מלמד שלקהילה היו מוסדות הנהגה כבכל קהילה יהודית מאורגנת. עדויות ליאו האפריקאי ודה מרמול מלמדות שאנשי עיר זו היו עשירים. חיזוק לכך ניתן לראות בקיומה של ישיבה בראשות ר' עמרם בן דיוואן בביקורו הראשון במרוקו. נתון זה מלמד שלקהילה היו האמצעים הכלכליים הנחוצים לכלכל ולתמוך בתלמידי הישיבה, שעל פי הנוהג ביהדות מרוקו נתמכו על ידי גבירי הקהילה שדאגו לכל מחסורם. אין צורך לומר שתלמידי חכמים על פי ההלכה ותקנות חכמי המערב פטורים מכל מס וחלקם היחסי בתשלום מס הגולגולת חל הקהילה.

ב. כלכלת קהילת אסז׳ן

תפקידה האסטרטגי במאה השש עשרה עיצב במידה רבה את כלכלתה, במאה השש עשרה והשבע עשרה הנוכחות היהודית באסז׳ן ככל הנראה היתה דלה. ליאו האפריקאי ודה מרמול לא מזכירים נוכחות יהודים בתיאוריהם. לא ברור אם במאה השש עשרה הייתה באסז׳ן קהילה עצמאית או שזו הייתה שלוחה כלכלית של קהילת קסאר אל כביר. משום שהעיסוק במתכות היה בלעדי ליהודים, יש להניח כמעט בוודאות שיהודי המקום נתנו מענה לצורכי התחזוקה השוטפת של ארסנל הנשק של חמש מאות הפרשים של חיל המצב המלכותי שחנה בעיר שעליהם מספרים ליאו האפריקאי ודה מרמול.

בשירות חיל הפרשים המלכותי שחנה קבע בעיר, עבדו עשרות אומנים: חרשי ברזל, בוני כלים מברזל, ארד, נחושת ובדיל, מומחים לייצור ותיקון חרבות ורובים הפועלים על בסיס אבק שריפה, בורסקאים מומחים לעיבוד עור גולמי, המלחה, החלקה,ייבוש ומתיחה, רצענים, ותופרי מרדעות ואוכפים, אלה השלימו את קשת העיסוקים והמקצועות שנדרשו לתפירה ותיקון מאות האוכפים והמושכות של חיל הפרשים יש להניח שעל קשת העיסוקים הזו נוספו סוחרים יהודים שעסקו בסחר במוצרים מוגמרים.

מתוך הנחה שגם האוכלוסייה האזרחית המורית של אסז׳ן, נזקקה לסוסים, פרדות וחמורים לצרכי תעבורה, נשיאת משאות ועבודה חקלאית, אזי ניתן לאמוד את מספר הסוסים באורוות של היישוב בשש מאות או יותר. מספר גדול מאוד ביחס לאוכלוסיה שלא עלתה בסוף המאה השש עשרה על אלפיים נפש. לאור העובדה שאורוות של צבאות סדירים נוהלו על ידי מומחים לדבר שדאגו לזיווג והפריה של העדר, גידול הסייחים הצעירים ואילופם, יש להניח שבאורוות בלבד הועסקו עשרות מורים. יחד עם זאת, עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו אפריקנוס ודה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין.

במאה הי׳׳ח לאחר ירידתה מחשיבותה האיסטרטגית, Ezaggen שימשה כמרכז שירותים ומסחר אזורי לשבטי רהונה בני משתארא, ג׳זאווא ומסמודה במבואות הריף. כלכלת היישוב סיפקה תעסוקה לעשרות בעלי מלאכה יהודים שהעניקו שירותים לבני המקום ולשבטי הריף תושבי ההר. האמידים שבהם מימנו גידול דגנים, עדרי צאן ובקר, רכשו עורות, צמר, שמן וזיתים, דגנים, דבש, ומוצרים חקלאיים אחרים ומכרו אותם ליצואנים בלאראש ומצד שני רכשו מוצרי ייבוא מיהודי לאראש בעיקר אריגים אירופיים ושווקו אותם בקרב האוכלוסייה המקומית.

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

Chapitre V « Des anges chantaient par sa voix »

Il serait plutôt grand comparé aux hommes de son pays et de sa communauté. Les juifs des anciennes générations, ici, ne se sont jamais fait remarquer par leur taille : ils sont généralement de petite corpulence (moyenne dans le meilleur des cas) et relativement fragiles ou chétifs. Mau­vaise hygiène de vie ? Diététique insuffisante ? Alimenta­tion non équilibrée ? Manque total d'activités sportives ou simplement physiques ? Sans doute y a-t-il surtout une simple question d'héritage génétique. On est ainsi de père en fils. Et d'ailleurs, les juifs, ici ou ailleurs, n'ont jamais été des hommes grands de taille. Samson, à supposer qu'il ait été, comme on le dit, fort comme un gladiateur, est à n'en pas douter une relative exception dans le panorama du peuple juif. Albert Cohen a raison : ce n'est pas à leur taille qu'on juge les hommes, pardi ! Et nul parmi ces juifs n'a jamais pensé qu'il pouvait, un jour, à cet égard, en aller autrement.

David Bouzaglo naît dans une des lointaines banlieues de Marrakech, dans le village nommé Zaouiya, au tour­nant du siècle : trois ans à peine que l'on a quitté le xixe pour passer au xxe. Le Maroc ne deviendra protectorat français que dans neuf ans et, pour l'heure, les juifs sont encore considérés, du nord au sud du pays, comme des .dhimmis (des protégés). Ils sont soumis à un statut spécia lplus ou moins supportable ; dégradant et humiliant selon les événements, les volontés et les humeurs successives des monarques ou des dictateurs régionaux en place. Un statut juridique en tout cas relativement libéral en compa­raison avec la condition des juifs en Europe. Ici, on ne parle pas encore des juifs comme de véritables citoyens.

Casablanca n'est pas encore un grand port industriel. C'est une ville comme une autre. Mais elle va vite le deve­nir à la veille de la Première Guerre mondiale. La cité considérée depuis lors comme la capitale économique attire peu à peu des milliers d'Européens et des dizaines de milliers de juifs venus des quatre coins du pays pour trouver du travail – inexistant ailleurs – et d'abord pour échapper à la misère. Sans doute aussi pour se sentir appartenir à une collectivité et en être à l'occasion – on ne sait jamais – protégé. La famille de David Bouzaglo fait partie de ces immigrés de l'intérieur.

David va au Talmud Torah, l'école traditionnelle, la seule à l'époque à accueillir les enfants de la communauté juive. Les études sont celles que suivent alors tous les enfants juifs : d'abord la Bible avec éventuellement – quand les enfants sont capables et en âge de suivre – les commentaires et les interprétations de Rachi. Puis il arrive qu'on aborde les traités les plus simples du Talmud, celui de Brakhot (les Bénédictions) en particulier. On dit de David – c'est en tout cas l'impression générale de ses différents maîtres – qu'il est doué pour la dialectique. Il sait (ce qui, dans l'étude du Talmud, est indispensable) interroger, poser de vraies questions. Il est vif. Tranchant. L'esprit constamment en éveil. Il sait analyser un texte. Il aime tourner et retourner des raisonnements. Contester des interprétations. Chercher par-delà les mots la signification profonde des versets. Il se prend d'amour manifestement pour les charmes et la musicalité de la langue hébraïque. Que fort peu de gens ici – même les plus lettrés d'entre eux – parlent alors couramment. Comme dans toutes les  diasporas, l'hébreu est réservé uniquement à la prière, au rituel sacré et à l'étude. C'est l'arabe, ou plutôt le judéo- arabe, qui est la langue de tous les jours, celle de la rue, du jeu, du commerce et des relations familiales. David lit notamment le grand poète national juif Haïm Nahman Byalik, ainsi que les œuvres d'Ahad Haam. Des témoins le décrivent comme passionné par les œuvres du philo­sophe Maïmonide.

J'avais dix ans – dit Haïm Louk, un de ses disciples – quand je venais lui rendre visite, parce que j'habitais au 10 de la rue Lusitania, à Casablanca, alors que son domi­cile se trouvait au numéro 8. Il était souvent occupé à réfléchir à des lectures de Maïmonide qu'on venait de lui faire. Inutile d'ajouter qu'il avait également tout lu des œuvres des poètes de l'âge d'or espagnol "

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

היהודי הערבי

נוסף על כך נשקפה ליהודים סכנה אם יעלו עליהם את חמתו של מוסלמי, שהרי אז יכול היה המוסלמי להאשים את היהודי, ולו גם בשקר, כי קילל את האסלאם, האשמה שמפניה לא היה היהודי יכול להתגונן.

החוק הדתי המוסלמי גזר שאם גם מוסלמי שרצח מוסלמי דינו מיתה הרי מוסלמי שרצח אדם שאינו מוסלמי אינו חייב מיתה אלא הוא חייב רק בתשלום ״כופר־נפש״ למשפחתו של הכופר ההרוג. אולם אפילו עונש זה לא היה צפוי לבוא, שכן על-פי דין לא היה תוקף לעדותו של יהודי או נוצרי נגד מוסלמי, ואפשר היה לגזור את העונש רק בתנאים הרחוקים מן הדעת – שעה שיהיו שני מוסלמים מוכנים להעיד נגד מוסלמי אחר למען כופר.

ביזוים של היהודים כפי שהוא מבוטא באמנה נמשך כל הדורות ובא לידי ביטוי הלכהילמעשה במידות שונות של קשיחות ואכזריות, הכל בהתאם לאפיו של מושל מוסלמי זה או אחר. כשהיה שלטונו עריץ היו החיים עבדות מרודה, כמו בתימן, מקום שם היו היהודים חייבים לנקות את בתייהכיסא שבעיר כמו גם לפנות את הרחובות מנבלותיהם של בעלייחיים – בלי תשלום, ותכופות ביום-השבת.

הגזירות מכוח החוק המוסלמי כללו תמיד את מס־הגולגולת המיוחד, בלי קשר למידת סובלנותו היחסית של השליט. בצורה זו או אחרת נגבה מס זה עד 1909במצרים, עיראק, סוריה, לבנון ותורכיה: עד 1925 באיראן: ובתימן עדיין אפשר היה לגבותו עד הדור הזה. גם בלבוש גם במם ובהשפלה הפיזית היו הבדלים, עליפי שרירות-הלב. במארוקו, למשל, היה על היהודים להתהלך בדרדסים שחורים,10 ואילו בתימן אולצו נשיהם לנעול נעל אחת לבנה ואחת שחורה.

הערת המחברת – הצו שהוציא שולטן מארוקו בי1884 שונה במידת־מה, והוא הדין ברוב הפירושים של חוק הד׳ימד,. בתוך השאר גזר על היהודים שיעבדו ביום־המנוחה הקדוש להם: שישאו משאות כבדים על גבם: שיעבדו בלי תשלום: שיגרפו ביבים וינקו בתי-כיסא: שיתנו את מרכולתם בחצי המחיר: שישאילו בהמות־משא בלי תשלום: שייאותו לקבל מטבעות מזויפות על מקום כסף עובר לסוחר: שיקבלו עורות טריים תמורת שלחים מעובדים: שיעמידו את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי הממשלה, וכו'. עכ"ל.

היהודים נאלצו לגור בגיטאות יהודיים בנוסח ערבי – חארה, מלאח, או פשוט רובע יהודי, היו השמות שניתנו לשכונות־מגוריהם של היהודים – שתיירים ונוסעים כמו גם רושמי־קורות יהודים סיפרו עליהם במרוצת הדורות. נוסע שביקר במאה הי״ד במצרים, למשל, העיר בדרך־אגב על הרובע היהודי הנפרד, וכעבור חמש-מאות שנה, במאה הי״ט, העיד תייר אחר על המשך קיומם הנבדל של היהודים: ״יש בארץ הזאת כחמשת־אלפים יהודים (בערבית הם קרויים ׳יהודי: בלשון-יחיד, ׳יהודי׳), שרובם יושבים בבירה, ברובע עלוב, צפוף ומזוהם, שרבות מסימטותיו צרות עד כדי כך שבדוחק יוכלו שני אנשים לעבור בהן זה על־פני זה״.

ב־1920 באו ״מהגרים יהודים עניים״ על מקומן של אותן משפחות יהודיות בקאהיר שהודות להצלחתן הכספית יכלו לצאת מן הגיטו, בתקופה של שלטון סובלני ביחס. אף שאולי השתנה אופי האוכלוסיה, נשארו אפוא הדלות והצפיפות בעינן. כדברי סופר אחד, יהודי:

אחינו צפופים ומצטופפים בבתים מטים לנפול, במרתפים חשוכים, במבואות צרים ובסמטות עקלקלות הסתומות ברפש ובאשפה מסריחה, והם משתכרים למחייתם הזעומה בחנויות אפלות ובבתי־מלאכה מחניקים, תוך שהם עמלים גב אל גב, צרובי־שמש וטרופי־שינה. על מאבקם הקשה לקיומם, הן בבית והן בחוץ, באים הם על גמולם בחופן פולים ובלחם שחור. בשום־פנים-ואופן לא נחשבו היהודים שווים באמת. היו בקרב היהודים בארצות הערביות רבים שהצליחו במעשיהם ולפרקים ראו ברכה במסחרם, איש באזורו, אבל מסורת הרדיפות אפיינה את רוב שנות ההיסטוריה היהודית תחת השלטון הערבי. גם אם הוקל העומס שעל שכמו של הד׳ימ׳י באיזור אחד מסויים, הרי נותר בו ביהודי משקע הפחד מן ההיסטוריה הקודמת של פרעות והשפלות באיזורו. הגזירות האלו הקשות והקדומות של הד׳ימה נמשכו במידה ידועה בכמה קיבוצים ערביים, ורוחן – אם לא לשונן – נשתמרה בדרך-כלל ברחבי העולם הערבי. מאקלים כזה ברחו היהודים בבואם לתור להם מקלט בישראל. בכל הדורות היו היהודים ראשונים לרדיפות בזמנים של משבר כלכלי או תהפוכה מדינית, ורישומם המצטבר של מעשי־הטבח ההמוניים שאירעו מזמן לזמן ניכר ביהודים אפילו בתקופות של רגיעה יחסית. בסוריה הביאה עלילת־הדם המתועבת של 1840 מיתה, עינויים ושוד על יהודים רבים־מספור שטפלו עליהם שרצחו כוהן-דת נוצרי אחד ומשרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הפסח! עד שהיהודים זוכו לבסוף מן הדיבה הזאת פשטו ההאשמות הרחק מדמשק והפילו מורא ופחד על הרבה קהילות יהודיות.

אולם עלילת־הדם לא נמחתה מן הספרות הערבית. אכן, דומה כי בעשרים השנים האחרונות נאחזו הערבים בהשמצה הפרימיטיבית הישנה הזאת במשנה־עוז. ב־1962 פירסם משרד־החינוך של קע״מ (מצרים) את הספר ״קרבנות־אדם בתלמוד״ במסגרת סדרה של ספרים ״לאומיים״ רשמיים. הספר המודרני הזה, שעל כריכתו הסמל של המכון-המצרי־לפירסומים, הוא הדפסה חוזרת של חיבור שהוציא סופר אחד בקאהיר בי.1890 בהקדמה משתף העורך את קוראיו בתגליתו: ״עדות חותכת… שהעם הזה מתיר שפיכות־דמים ועושה אותה כמצוה דתית מן התלמוד״. תיאורו של העורך נעשה מרושע יותר משעה שהוא מתיימר לדבר דברים מפורשים יותר ביחס ל״הרשעה״.

הערת המחברת – מאת חביב פארס, 1890, השם המקורי בעתון ב־1890: ״זעקת הנקיים עם שופר החירות "פורסם לכתחילה בעתון המצרי אל-מחרוסה, ואחר־כך בי1890 בספר, קרבנות-אדם בתלמוד. הספר פורסם מחדש ב־1962 במסגרת סדרה של חוברות־הסברה, ״ספרים לאומיים״ מס 184 1962,עמוד 164, נמנה כאחד הפירסומים של משרד-החינוך של קע״ם. עכ"ל.

לאחר שנתיים, בי1964, פירסם פרופיסור אחד באוניברסיטה של דמשק אישור משלו לעלילת־הדם מן המאה התשע־עשרה, וקבע כי שימת־הלב הנרחבת לסיפור סופה שהזהירה את האמהות שלא תתנה לילדיהן לצאת החוצה בשעת לילה מאוחרת, ״לבל יבוא היהודי… ויקיז את דמם לצורך אפיית מצות לחג-הפסח״. גירסה אחת נוספת, שגם היא ראתה אור בשנות ה־60, ״סכנת היהדות העולמית לאסלם ולנצרות״, טוענת שמדי־שנה נעלמים אלפי ילדים ובוגרים, וכולם קרבנות של אתם־יודעים־מי.

הבדיה המשוקצת אפילו הומחזה בשביל התיאטרון. בנובמבר 1973 פירסם ציר־לשעבר בשירות־החוץ המצרי מחזה המבוסס על עלילת-הדם של 1840 בדמשק – כולל תיאורים מקפיאי-דם – בשבועון מצרי רב-תפוצה. ( מוצטפא סעדאני, " הטרגדיה של האב טום תומאס ", אח'אר סעאה, 28 בנובמבר 1973 )  באותו החודש עצמו הדגיש המלך פייצל המנוח, מלך ערב הסעודית, כמה חשובה עלילת־הדם מ-1840 בדמשק כצורך להבנת ״פשעי הציונות״. וב-1982, זמן קצר לאחר שהעבירה ישראל למצרים את אדמת סיני, שאליה השתוקקה כל־כך, תמורת שלום שאליו השתוקקה ישראל יותר, העלתה העתונות המצרית (שבפיקוח הממשלה) וריאציות של שיסוי על אותו הנושא המזווע. שתי דוגמות: ״…הישראלים הם ישראלים והמשקה החביב עליהם הוא דם ערבי…״ ( קידוש המלחמה ושנאת השלום, מאת סאלם אל-ימאני, אל ג'ומהוריה, 22 ביוני 1982 ) ו״יהודי… שותה את דמם תמורת כמה מטבעות״. ( " הערבים יההודים "- מי ישמיד את מי ? " מאת ד"ר לוטפי עבד אל-עזים ).

הערת המחברת –  דומה כי התגובה הערבית דומה למדי לזו של איש קויקלוקס־קלאן בארצות-הברית, שכאשר שאלתיו פעם על עמדתו כלפי שילוב הגזעים (בארה״ב) השיב לי בשצף־קצף: ״הם ה׳כושים׳ שלנו, ואנו התייחסנו אליהם יפה, אבל יקחני האופל אם ארשה להם להשתלט… ה׳כושים׳ שלנו לא רוצים בעצם להצביע בבחירות, את יודעת״. שיל/אגל דיילי ני״, 10 אפריל 1965. עכ"ל.

עם צאתם של הקולוניסטים האירופים במאה העשרים הופיעה שורה של מדינות ערביות לאומניות עד מאד, שיותר ויותר ראו ביהודים שלהן איום פוליטי חדש. דו-הערכיות הקודמת של הערבי־המוסלמי – יחם אירוני של בעלי־קנין כלפי היהודים ״שלהם״, יחד עם הגשמתו של חוק הד״מה החמור בכל מקום – נתחלפה בהדרגה בסטריאוטיפ דימוני ושלילי לגמרי של היהודי. השמצות קוראניות מסורתיות על היהודים נוצלו לצורך הסתה נגד התנועה הלאומית היהודית. בשנות ה־30׳ וה־40׳ פרחה האנטישמיות הנאצית באקלים הזה, שממילא כבר היה נוח לקליטתה. אף שהערבים עצמם מדברים תכופות על ה״אנטישמיות״ כמלה נרדפת לשנאת־יהודים – לפני החלוקה של 1947, למשל, הזהיר נציג מצרים באו"ם, הייכל פחה, כי החלוקה תחולל ״אנטישמיות״ גרועה מזו של היטלר- הרי לעתים קרובות הם מצדיקים או מטשטשים מעשה אנטי־יהודי באמרם, ״איך אני יכול להיות אנטישמי? אני עצמי שמי״. לדברי הפרופיסור ש.ד. גויטיין, ״הומצאה המלה ׳שמי׳ על-ידי מלומד גרמני בן המאה ה־18 שעסק בבלשנות… את הרעיון של גזע שמי המציאו וטיפחו במיוחד כדי להדגיש עד כמה היהודים היושבים באירופה הם אחרים וזרים שאין לשנותם׳׳.

–          פרטיכל רשמי של המושב השני לעצרת הכללית של האומות המאוחדות. פרטיכל מקוצר, מישיבות 25 בספטמבר-25 בנובמבר 1947, ע׳ 185. בעת הדיונים בהצעה לחלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947 הכריז הנציג המצרי בעצרת האו״ם, הייכל פחה, כי ״הממשלות הערביות תעשינה ככל אשר ביכולתן להגן על האזרחים היהודים בארצותיהן, אבל כולנו יודעים שלפעמים המון נסער חזק יותר מן המשטרה. שלא במתכוון אתם עומדים להצית במזרח התיכון אש של אנטישמיות שקשה יהיה לכבותה יותר מכפי שהיה הדבר בג­גרמניה " ­איומו של הדובר המצרי הבהיר שהעולם הערבי פירש נכונה את המונח ״אנטישמיות "  במובן היחיד שבו שימש בהיסטוריה – כהגדרה לעמדה ולמעשה אנטי־יהודיים. בניגוד למה שטענו לפעמים סאדאת נשיא מצרים ואחרים, אין הערבים משתמשים בו בעצמם כמונח המציין ערבים ויהודים כאחד.

עוד מזרחן נודע, ברנארד לואיס, קובע שהמונח ״אנטישמיות״ הומצא ב־1862, אף־על־פי ש״האידיאולוגיה הגזענית שהצמיחתו כבר היתה מבוססת היטב בתחילת המאה ה־19. עכשיו הוקיעו את היהודי לא ככופר – או לא ככופר בלבד אלא כבן לגזע זר ונחות…״

ב־1940 כבר ביקש המופתי של ירושלים ממעצמות־הציר להכיר בזכותם של הערבים לפתור את שאלת היסודות היהודיים בארץיישראל ובשאר ארצות ערביות בהתאם לאינטרסים הלאומיים והגזעיים של הערבים ולפי קווים דומים לאלה ששימשו בפתרון השאלה היהודית בגרמניה ובאיטליה״.

לעתים קרובות ניתן צידוק לפשעיו של היטלר נגד היהודים בכתביהם ובהצהרותיהם של ערבים. בשנות ה־50׳ פירסם השר אנוור סדאת מכתב גלוי אל היטלר, בתקוה שעודנו חי, ובו הביע אהדה למאבקו. סופרים ואישים פוליטיים ערביים חשובים אמרו שהיטלר ״הושמץ שלא כדין, שכן לא עשה ליהודים יותר ממה שעשו פרעה, נבוכדנאצר, הרומאים, הביזנטים, טיטוס, מוחמד ועמי אירופה שטבחו ביהודים לפניו״, או שהיטלר רצה ״להציל… את העולם מן הרעה החולה הזאת…׳׳ הסניגוריה הערבית על השמדת היהודים בידי הנאצים נמשכה: בי1973 כתב הסופר המצרי הידוע אניס מנצור ש״בכל העולם מתחילים אנשים להבין שהיטלר צדק, שכן היהודים… הם מוצצי-דם… המעוניינים להרוס את כל העולם… שגירש אותם ובז להם דורות על דורות.. ושרף אותם במשרפות של היטלר… מיליון אחד… ששה מיליונים. לוואי והיה גומר את המלאכה!״

בהזדמנות אחרת טען מנצור כי עלילת־הדם הזדונית של ימי-הביניים היא אמת היסטורית: ״היהודים הודו״ שהרגו את הילדים והשתמשו בדמם! בכך הוא מצדיק את הרדיפות על ״חיות-הטרף״ ואת הפרעות בהן. בעקבות אותו מאמר פירסם מנצור ״דין-וחשבוך מן הוועידה הארבעים של מועדון פא״ן הבינלאומי שנערכה ב־1975 בווינה ובה ייצג את מצרים. שם המשיך מנצור באותו רעיון: ״היהודים אשמים״ בנאציות: ״…העולם יכול רק לקלל את היהודים… היהודים אין להם להאשים אלא את עצמם בלבד״. מנצור כעס על ש׳׳העולם כולו״ מוחה ״רק משום״ ש׳׳מורה אחד״ אמר למלצר היהודי ששימש לפניו בווינה כי ״/..היטלו־ עשה טעות חמורה בזה שלא חיסל יותר מכם…׳״

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

Il etait une fois le Marocil-etait-une-fois

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Furent-ils les seuls diplomates marocains de leur temps?

Non, les Pallache accompagnaient l'ambassadeur musulman Youssef Biscaino. II y eut beaucoup d'autres Juifs, hommes de confiance de Moulay Zidane : Yamine Ben Rimokh, Yakov Ben Rosh, et Israel Cheikh entre autres. II va sans dire que la predominance des Pallache faisait des jaloux a la Cour marocaine et des ermemis chez les diplomates francais. II est remarquable qu'ils aient pu continuer de servir si longtemps la Cour marocaine malgre les nombreuses embuches.

La tradition de conseillers et de diplomates juifs continua sous la dynastie alaouite. Ainsi, du temps du souverain Moulay Ismail, Joseph Maimaran fut le proche conseiller du souverain et son frere Abraham Maimaran fut Cheikh Al-Yahoud, c'est-a-dire nominalement en charge de la communaute juive. Abraham Maimaran s'occupa du rachat de prisonniers musulmans et Chretiens, agit a titre d'intermediaire avec une ambassade francaise. Joseph Toledano conclut un traite avec les Etats- Generaux en 1683  Mo'ise Ben Attar et Reuben Ben Quiqui furent en charge du commerce europeen et conclurent un traite de paix avec Angleterre en 1721

Toutefois, ce fut sous le long regne de Sidi Mohamed Ben Abdallah que l'activite diplomatique marocaine fut particulierement intense.

LES DIPLOMATES JUIFS DE SIDI MOHAMED BEN ABDALLAH

On peut se demander pourquoi les sultans eurent si souvent secours aux Juifs pour des missions diplomatiques. On peut egalement se demander pourquoi les missions etrangeres tenaient-elles tant a avoir des vice-consuls juifs.

A la premiere question, il est possible de penser que les Juifs avaient une connaissance des langues plus poussees. De nombreux diplomates juifs marocains maitrisaient l'espagnol, le portugais, l'anglais, le francais ou le Hollandais. Par ailleurs, les Juifs n'etaient pas rattaches a des clans tribaux ou a des confreries qui visaient a augmenter leur pouvoir au point de risquer de mettre en danger le trone du sultan. Les dynasties saadienne et alaouite ont generalement protege leurs minorites juives contre les exces et ces derniers leur vouaient volontiers une loyaute totale. Les sultans reaffirmerent souvent leur confiance envers leurs diplomates qu'ils appelaient parfois « notre Juif.»

II est plus difficile de repondre a la seconde question. Les delegations etrangeres avaient leurs propres diplomates et ceux-ci devaient surement considerer la nomination de Juifs locaux avec un certain degre de rivalite. D'une part, le Consul general anglais Sampson ecrivait en 1770  au Ministre des Affaires etrangeres britanniques : « Je reconnais que le service de Sa Majeste dans les dominions de l'Empire marocain ne peuvent etre accomplis sans l'assistance des Juifs.» Par ailleurs, le diplomate Charles Adam Duff declarait en 1786  que « l׳engagement des Juifs qui sont les plus abjects au Maroc dans des fonctions publiques nuit aux interets de Sa Majeste.» Plus d'une fois ce dernier s'eleva contre le fait que des Juifs transmettaient directement des courriers a la Cour anglaise, mais vainement. II semblerait que de nombreux Juifs, dont ceux qui avaient commerce avec Gibraltar, savaient interpreter les missives dans des contextes culturels distincts en tenant compte des rouages administratifs fort differents.

Dans La Mediterranee et le monde mediterraneen a l'epoque de Philipe II (seconde moitie du XVIe siecle), Fernand Braudel precisa : « Les Juifs sont, en Orient, les interpretes nes de toute conversation et sans eux, rien en serait possible ou facile… Ne le voudraient-ils pas, que les Juifs seraient obligatoirement condamnes a etre les grands artisans des echanges. Ils sont, ou ont ete partout; chasses, ils ne quittent pas forcement les lieux interdits, ils y reviennent.»

Les Juifs faisaient partie de l'entourage du sultan?

Keatinge qui a fait partie d'une delegation britannique au Maroc en 1785

 rapporta que des agents et interpretes juifs travaillaient pour le sultan. Le Dr Lempriere rapporta en 1789 QUE 7 DES 30  

secretaires du sultan etaient Juifs et il en allait de meme des interpretes.

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

רבי דוד בן שמעון

בע׳׳ה

שרי צבאות ישראל רודפי צדק, מחזיקי כל בדק, אוהבי התורה ולומדיה, כל מחמדיה, ה׳׳ה מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, פרנסים גזברים ממונים, ממלכת כהנים, וכל העוסקים עם הציבור לשם שמים, וגובה להם, כתר תורה, מעלת הרבנים המובהקים מופלאים במעשיהם, דייני דנה׳ר דע׳ה, היושבים על כסא ההוראה אשר בכל עיר ועיר מדינה ומדינה יע״א, יחד כולם, אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, כיר״א.

שרי הפרתמים, אליכם אישים שבחי שלמים, והדר מציל אני צלותיה דאברהם, מול אל עליון השוכן בציון, והבוחר בירושלים, למען יאריכו ימים, ושנות עולמים, והעושר והכבוד יחדיו יהיו תמים, נסו״א.

עתה באתי, ויבא אברהם, אדברה במר את כל הקורות צערי בת ציון הקיפו השפע, וידל ישראל, עד זיבולא בתרייתא, וי מגוא צרות תכופות, מרבים העם לבא אל מכון הר ציון לסיבת המלחמה האיומה ניתוספו ספסלי, תמן יוקרא יוקר השערים, במעלה עקרבים, ומן השמים נלחמו, זה שנתים הרעב, לסיבת הארבה רח״ל, תשש כחינו מצרות, הלא לאמונה עגמה נפשנו מראות ברע צרת תלמידי חכמים, מאנין תבירין, צועקים בלב נשבר, ועיניהם נוזלים מקור דמעה, תנה לנו לחם ומים לשתות ונחיה, ולמה נמות לעיניך, חזו מאי דקמן, כאן נמצא אב בחכמה, מעלת הרב המובהק סבא דמשפטים כמוהר״ר שאול נטף יצ׳׳ו, אשר מיום היותו בארץ מולדתו מפורסם בחכמה, דן ידין עמו, ולסיבת חשקו עזב מכון שבתו שררותו ורבנותו ובא לשכון כבוד פעה״ק ת״ו, נהנה ממה שחננו ה׳, לילה כיום לא פסיק גירסא, ופעל והצליח והוציא חיבור נפלא, זה שמו ספר מכנף הארץ, והנה בכתיבת ידו, אסהדנא עלי כמעט שעברתי רוב חיבורו הנזכר, וטעמתי טעמו כצפיחית בדבש, וראיתי כולו מלא רוח חכמה, ישר הולך בפלפול וסברה נאה וישרה, אשרי יולדתו, ירבו כמותו, והן בעון נהפך עליו הגלגל, לא נשאר בלתי אם גוייתו, ומה יעשה בימי זקנתו להביא טרף לביתו, ונפשו איותה להוציא לאור רוב תורתו, וכשאני לעצמי קשה עלי פרידתו, ביודעו ומכירו נר המערבי, מיום היותו חזרן במצות, אהוב לשמים ולבריות, וזה לי שבע שנים אשר יושב פעה״ק לא זזה ידי, יושב ונהנה ממה שחננו ה׳ תורתו דיליה, ואין בידי להושיע, הנה כי כן אליכם אישים אקרא, שרי ישראל, דא דורונא דשדרנא לכון, ובכל מקום אשר ידרוך כף רגל ידידי שאול בחיר ה׳ הרב הנזכר, לקבלו בסבר פנים יפות, ולהעניקו מפרי צדקתכם, ומי האיש החפץ חיים להיות מסייע לדבר מצוה להביא לאור תעלומה ספרו הנזכר, הן בכולו והן במקצתו למצוה רבה יחשב, והיה דברי אלה יוצאים מתוך מורשי לבבי ובחנוני נא, והיה בעבור כבודי, ולכבוד התורה, חושו נא וחזקו ואמצו להיות לו לפה ולמליץ, וישוב נא הוא אלינו על הארץ הטובה ירושלים דדהבא, אל מקומו שואף על התורה ועל העבודה, ובשכר זאת אחי, יריק לכם ברכה הון ועושר בביתם, כנה״ר וכנא׳׳ה דשו״ט, הכותב וחותם פעה׳׳ק ירושלים ת״ו, בש״א לח׳ אייר דבהאי שתא התרל׳׳ט, בא׳ סי׳ ועליהם תבא ברכת טוב לפר״ק ברב עוז ושלום

(חתום) (מקום החותם)

מתחת לארץ, אנכי איש צעיר, בעי ומתחנן בעשר חלות, אל כל המקום אשר תדרוך כף רגל ידידינו אהובינו הרב המובהק, מאיר כברק, והוא שאול הענק, יעניקוהו מפרי צדקתם, מן הכלל ומן הפרט, העשיר לו ירבה, והדל לא ימעיט, יען אני מכיר את האיש ואת שיחו, דחיקא ליה שעתא טובא, ועם הלחץ זה הדחק, מקל שקד לילה כיום יעיר על דלתי הספר, לא פסיק גירסא, וכגון דא מצוה רבה להחזיק ברכי דרבנן דשלהי, ובפרט שרוצה להוציא לאור ספרו הבהיר, הכי קרא שמו מכנף הארץ, יהי רעוא שהשי״ת יעזרהו להוציא מחשבתו לאור, ויחזור פעה״ק, ייתי וניחמיניה, שש ושמח שקט ובוטח, על התורה ועל העבודה, ולכל המחזיקים בידו ברכה מאת ה׳, הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד, ומשמיא מיהב יהבי על כל פרוטה ופרוטה.

זאת מאתנו אנחנו הח״מ חו״ר ומנהלי ק״ק המערביים, בזה לצוות על האשה מנב׳׳ת, מ׳ סעידה ת״מ, אלמנת הרב המופלא וכוי, המנוח כמוהר״ר שאול נטף זלה״ה, למען יעמדו לימינה, כי היא עניה ומרודה, והוכרחה מקודש לחול לפי רוב עוניה, והגם שאנחנו נותנים לה מקופת כוללנו בני מערבא יצ׳׳ו, מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, אין הקומץ משביע את הארי, לפי רוב העניים והאביונים, ויתומים ואלמנות, אשר המה מוטלים על כוללנו, ומאין יבוא עזרנו לתת להם די ספוקם, כי על כן חנותנו במדבר, אל כל המקום אשר תדרוך כף רגלה, הענק יעניקוה מפרי צדקתם, ולעמוד לימינה לתומכה ולסעדה, וכגון דא מצוה רבה, יכולה היא שתגן בעדם, עתרת החיים והשלום, הדושו״ט וכו״ח בח׳ סיון התרמ״ט ליצירה, ברב עוז ושלום.

חתומים:

ע״ה יששכר אצראף          ע״ה רפאל אהרן ן' שמעון

(מקום החותם)    (מקום החותם)

ע״ה הצעיר משה ן׳ מלכא (מקום החותם)

אנא נפשאי ראשון לציון הח״מ, ראיתי מ״ש הרבנים עליונים למעלה הי״ו, לצוות על האשה רבה אלמנת הרב המופלא וכד, ר׳ שאול נטף זלה״ה הנז׳׳ל, וגם אנא נפשאי אחלי יכונו, שיעניקו לה מפרי צדקתם, בכל מקום שתדרוך כף רגלה, ומה׳ תהי משכורתם שלימה, והיה זה שלום.

ע״ה רפאל מאיר פניג׳ל

חכם באשי

(מקום החותם)

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

כתב העת ברית מספר 29.

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

א. דברי מבוא: פיוטי 'אזהרות'

ר' שלמה אבן גבירול (להלן רשב״ג) למרות שנות חייו הקצרות הוריש לנו יצירות שיריות נשגבות המצטיינות בעומק הרגש וההגהות. בכלל שירתו הקדיש רשב״ג את מרצו לענף פיוטי, שעניינו מניינן ותיאורן של תרי״ג מצוות התורה. סוג פיוטי זה נקרא 'אזהרות׳.

רשב״ג אינו היוצר של סוג פיוטי זה. כבר בתקופת הגאונים בבבל, באמצע המאה התשיעית, היה נהוג לומר ביום טוב ראשון של חג השבועות בתוך חזרת ש״ץ של מוסף פיוט, שכינו אותו " אזהרות ", שבו החזן היה מפרט בפני קהלו את מצוות התורה.

קדמו ל׳אזהרות׳ רשב״ג חיבורים מסוגה זו בבבל, בספרד ובצרפת. רב סעדיה גאון (רס״ג) חיבר את "הי אלהיך תירא ואותו תעבוד בתפלה" (סדר רב סעדיה גאון, מהדורת ישראל דודזון ואחרים, עמי קנז ואילך); "אלהים אָצֵל יום הלזה מימים ימימה" (שם, עמי קפה ואילך). ולדברי פרנקל (הערה 3 לעיל עמ' לו-לח) אף "אתה הנחלת תורה לעמך", המצוי במחזור בני אשכנז לשבועות, מוצאו מבבל.

בספרד קדמו ליאזהרות׳ רשב״ג 'אזהרותיו' של ר' יצחק אבן ג׳יקטילה מגדולי חכמי ספרד ב״תקופת הפולמוס בין דונש בן לברט לבין מנחם בן סרוק בשלהי המאה העשירית. פיוט 'אזהרות' זה התפרסם בידי מנחם זולאי: "אזהרות ר' יצחק אבן גייקטילה" (תרביץ, כ, (תש״י), עמי 161-176): "חי ושלם תהי ברדפך חסד".

 גם ר' יוסף בן אביתור (נולד במרידה שבספרד באמצע המאה העשירית, חי בקורדובה, נפטר בדמשק אחרי שנת 1012 הוא ידוע בכינויו אבן שטנש). תלמיד חכם גדול זה, שהיה מראשוני המשוררים בספרד אחרי דונש ומנחם, חיבר פיוט'אזהרות׳,"אחד מהללך ביום מתן תורתך". קטע ״:ו נתגלה בגניזה ונדפס ע״י נויבאואר.

בצרפת חיבר ר׳ אליהו הזקן ממנש (פעל במחצית הראשונה של המאה הי״א), תלמיד חכם, עסק בספרות המדרש ובפיוט. פיוט ה" אזהרות " שלו "אמת יהגה חכי" זכה לפירסום רב, וחכמי הדור חשבוהו כמקור הלכתי בעל חשיבות מרובה והסתמכו עליו בדיוניהם על מצוות שונות.

פיוט אזהרות נוסף, שנודע עליו רק לאחרונה, הוא חיבורו של ר' בנימין ברי שמואל (רבב״ש) בן דורו(ויש מסורת שהוא אחיו) של ר' יוסף ב״ר שמואל טוב עלם, ראשון לחכמי צרפת, שפעלו במחצית הראשונה של המאה הי״א. הפיוט שבידינו הוא חלקי. הוא פורסם בידי ע' פליישר מתוך קטעי כ״י שבגניזה הקהירית. נעיר כאן, שאין וודאות גמורה, שפייטני צרפת אלה קדמו(או חייו בזמנו) לרשב״ג.

כל פיוטי היאזהרות, שהוזכרו לעיל (למעט "אלהים אָצֵל יום הלזה" לרס״ג) הם בעלי מבנו פרוסודי זהה: אקרוסטיכון אלפביתי, מחרוזות בנות ארבעה טורים, הטור הרביעי בכל מחרוזת הוא פסוק מקראי, ורובם נקטו את שיטת השרשור.

נדגים זאת מתוך שתי מחרוזות עוקבות מתוך "אזהרות ר' יצחק גייקטילה", עפ״י מהדורת מי זולאי.

ישרים לישרים הוריש, עם מרעיתו וצאן ידו

ידם לרדות בעבד כנעני לעולם ולהתינחלו למעבידו

 יד לתת לאח להקים רבצו ונפלו ולעזיב א ויבו למעודדו

מלא כל הארץ כבודו(ישע׳יו ג).

כבודו בהזהרך לטעון ולפרק עמו והשב אבידה כחקוק בספר

 כיוון מעשה הקט:רת ומשכן ושמן מאור ומשחה הכיל בְּשֶפֶר

כיֹהן להלביש שרד ובגדי קודש לעבד פנימה ואז יענה אשכֹּל הכופר

פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר(איוב לג' כד)

ב. ׳אזהרות' רשב״ג

רשב״ג חיבר שני פיוטי אזהרות: אחד-"אלהיך אש אוכלה" על מצוות עשה במבנה של פיוטי קודמיו. נציג כאן שתי המחרוזות הראשונות עפ״י מהדורת ד' ירדן, שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול, ח״ב, ירושלים תש״ם, עמי 373-372.

אלהיך אש אוכלה והחטאים ילהט בסבך

לכן הכון לקראתי והחדל לטמין עוון בחֻבך

הנה תורתי לעדה תהיה בלבך

 שמע עמי ואעידה בך(תהלים פא. ט)

בך הקימותי עדות ליחדני שתים ביום ולדבקה בי ולעבדני באמת תחת נסכי אלילים להשבע בשמו ולקדש ולאהבה וליראה שוכן זבולים

ולפדות פטר חמור בשה להיות זכר לעבודת גאולים

            בזרוע נטויה ובשפטים גדולים (שמות ו. ו)

והפיוט השני"שמיֹר לבי מענה" על מצוות עשה; "בצל שדי אחסה וצדקו לא אכסה" על

            מצוות לא תעשה. פיוט זה על שני חלקיו מעוצב במתכונת מרובעת, שקול במשקל הכמותי הארוך

            – פעולים נפעלים / פעולים נפעלים – ובחרוז מבריח לאורך כל מאות הטורים, והרי ארבעה בתים ראשונים עפ״י מהדורת ירדן (שם לעיל עמי 392).

שמור לבי מענה                           היה במאוד נענה

ירא האל ומנה                             דבריו הישרים

 

והוא יסלח אשמה                        והוא ירבה עצמה

והוא יתן חכמה                           להבין נמהרים

 

אספר תושיות                            מתוקות לפיות

ואציב תלפיות                            לאשר העוברים

 

ואכיר מצוות עשה                       בדת מעוז ומחסה

ועל פשעי יכסה                          מגלה נסתרים

המבנה הפרוסודי הזה ובעיקר המקצב הקליל גרמו לכך שפיוט זה יועדף על פני הראשון. וכבר בזמנו של ר״ד אבודרהם היה מנהג מקובל לקרוא בו בשני הימים הראשונים של חג השבועות:

"ונוהגין בכל המקומות לקרא בשני ימים טובים של חג השבועות אזהרות החכם המשורר ר' שלמה בן גבירול ז״ל שעשה על מנין המצוות" (ר' דוד אבודרהם, אבודרהם השלם, ירושלים תשכ״ג, עמ' רמו). ועוד זאת: לפיוט ׳אזהרות' זה נכתב פיוט רשות "אמון יום זה" (ד: א. 5582) בידי ר' דוד בן אלעזר אבן בקודה, מגדולי המשוררים שבאנדלוסיה.

פירושים רבים נכתבו לפיוט זה. רשימה, חלקית אמנם, מובאת במהדורת ד' אברהם ל״זהו הרקיע" לרשב״ץ, המפורסם שבין פירושים אלה הוא זוהר הרקיע לרי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ) מענקי הרוח שקמו לישראל: רב, דיין, פוסק, פרשן, פילוסוף ומשורר. זהר הרקיע נדפס אמנם בקושטא בשנת רע״ה(1515), אך עוד בחיי המחבר זכה הספר לתפוצה רבה כפי שהוא מעיד ,וכבר נתפשטו שני ספרים אלו" (זהר הרקיע ואוהב משפט). פירוש זה השפיע השפעה מכרעת על הבאים אחריו, מן הטעם שהוא טרח ליישב קושיות הרמב״ן על שיטת הרמב״ם במניין המצוות. הרשב״ץ מציע ב'זהר הרקיע' ראיות חדשות (לדבריו) לשיטות הראשונים במניין המצוות ואת ראיותיו הוא סומך על שני התלמודים ועל מדרשי ההלכה.

ג. הנוספות של ר, שלמה אדהאן

בשנת תצ״ו (שנת "וילמדה את" – (1736 הביא ר׳ שלמה אדהאן לדפוס ספר אזהרות שכולל "אזהרות להגאון רבנו יצחק בן ראובן עם פירוש כמוהר״ר משה מועטי ואזהרות להגאון רבנו שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש הרשב״ץ ז"ל".

ר' שלמה בן ר׳ מסעוד אדהאן נולד בעיר בגריס שבמחוז תאפילאלת, חי בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח. מתוך הקדמתו לספרו"בנאות דשא" (ראה עליו בהמשך אנו למדים שבמהלך חייו העתיק ר' שלמה את מגוריו לעיר תיטוואן שבצפון מערב מרוקו ושם שימש, כפי הנראה, כמורה צדק: "יראה הרואה… והמסייע אותי במלאכתי מלאכת שמיים, יזכה לבני חיי ומזוני, בני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי אמן, וענו כולם ואמרו כן יהיה. נאם הקטן שפל . אנשים וחדל אישים מתושבי תאפילאלת יע״א ולעת עתה קבע דירתו בק״ק תיטוואן יע״א, שלמה.. בן אדוני אבי החכם…״.

למהדורה זו של ר' שלמה, הידועה בשם "ישיר משה", שם שניתן לה ע״י אדהאן עצמו, נוספו שמונה בתים ל'אזהרותיו' של רשב״ג- 'שמֹר לבי מענה' (ראה לעיל) בין בית מא- "וראשון. . . ושביעי" וכו' לבין בית מב-"ויום זכרון תרועה" וכו'. מחמת המחלוקת שהם עוררו כבר מיד עם הוצאתם לאור, ובעיקר מחמת נדירותם נביאם כאן. (הניקוד שבמקור משובש, הניקוד הניתן כא הוא שלי).

 

ועתה כתבו לכם                  בספר תורתכם

 פן ישכחו בניכם                 ואין העם מכירים

 

וכבש אשר נפלא                  במנחתו כפולה

ושלמים ועולה                     למנחת בכורים

 

וגבר אשר ירדוף                  אחר עברה להדוף

נפשו כעשן תנדוף                להצילה מאור אורים

 

גור בארץ הקדושה              היא אבן הראשה

ולא יקרא דרושה                 מאת צור הצורים

 

לצדק ימלוך מלך                  ובית המקדש מלך

יכינו להלך                           למשמרת שומרים

 

ושפטו עם בצדק                  למסלף בחדק

עצמותיו עלי חדק                 להחיות מח כשרים

 

סקול יסקל                         או שרוף ישרף

יהרגו מקלקל                      יחנק רוח אסירים

 

משרתיו נפלאו                  על צבא עבודה צבאו

קדוש בכתף ישאו               להדרת דורי דורים

 

רשב״ג בכוונת המכוון, שבתים אלה והפירוש הנלווה אליהם ייראו כמעשה ידיו של רשב״ץ.לכל אחד מן הבתים נלווה פירוש עפ״י מתכונת הפירוש של רשב״ץ, זוהר הרקיע, לאזהרותיו

בסוף הפירוש לבית השמיני(האחרון) נוספה ההערה הבאה: "וזה המצות הנז׳ בח' הבבות לא

שייכי אלא בא״י ואפשר ובית המקדש קיים ואפשר ובשביל זה השמיט אותם ר׳ שלמה בן גבירול

ז"ל ע"כ דשייא".

מן הדברים הקצרים והמקוטעים עולה: הערה זו היא הערתו של אדהאן. דש״א הוא ראשי תיבות של " של 'דברי שלמה אדהאן', שמונת הבתים אינם משל רשב״ג אך אין אנו יודעים מידי מי יצאו. הבתים האלו באו להשלים את מניין המצוות החסרות ב'אזהרות׳ של רשב״ג, ולדעתו של אדהאן רשב״ג לא מנה אותם כי"לא שייכי אלא בא"י".

במהדורות שיצאו לאחר מכן, הונח, כדבר המובן מאליו, שתוספת בתים אלו פרי יצירתו של רשב"ץ הם. כגון זו:

"אזהרות להגאון ר' שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש חדש ושמונה בתים נוספים להרשב״ץ (ההדגשה במקור ש.א) והעיר עליהם בכתב… מופת הדור הרב חיד״א מגדולי דורו" (מנחת ביכורים מהדורת אליהו בן אמוזג, ליוורנו תרל״ו).

הרב חיד״א (בשם הגדולים, ח״א, מערכת ספרים, ערך אזהרות), מציין: "וראיתי באיזה ספר שהרשב״ץ הוסיף באזהרות מהר״ש גבירול שמונה בתים לכוין המנין שיעלה כדעת הרמב"ם, וכעת אין בידינו ספר זהר הרקיע וספר פתיל תכלת למען דעת בירורן של דברים". מתוך דבריו המסוייגים של חיד״א אתה למד, שבפניו לא עמדו לא תוספת הבתים ולא פירושם, לא הרקיע של רשב״ץ ולא פתיל תכלת של חאגיז, משום כך הוא הניח את העניין בצריך עיון. מכל מקום אין כל יסוד להניח שמידי רשב״ץ יצאו בתים אלה, ודבריו של בן אמוזג אין להם על מה לסמוך.

בידי ר' יוסף בן נאיים, בעל מלכי רבנן, היתה מסורת אחרת בנידון דידן: "ואגב יש להעיר… ומצאתי בכ״י כמוהר״ר הנז׳ באזהרות מוהר״ש בן גבירול בתחילת השמונה בתים הנוספים אשר מיחסים אותם להרשב״ץ וז״ל: אלו החרוזים שיסד הרה״ג נר המערב כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצוק״ל, ובא לכאן חכם אחד מעיר תאפילאלת והוליכם לדפוס וטעה… ונעשה פי׳ ע״ז בטעות. כ"כ [כך כתוב] בכ״י מוהר״ר אליהו הצרפתי (מלכי רבנן, ערך וידאל הצרפתי הב׳ הנקרא סיניור, כט. ע״ב – לא. ע״א).

הרב בן נאיים סובר אם כן, שהנוספות אינן לרשב״ץ, וכשם שהמביא לדפוס, שלמה אדהאן, טעה בהבנת פירושן, כך טעה ביחס למחברן האמיתי, שהוא ר׳ וידאל הצרפתי. בן נאיים נסמך גם על מסורת מיוחדת, שהיתה בידי משפחת הצרפתי: ״ומצאתי עלה א', כ״י ישן בכה״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילתו כתוב בזה״ל [בזו הלשון] מנהג בבית הכנסת של אבותי זלה״ה היו אומרים ביום א׳ של שבועות קודם ויום זכרון… היו הקהל שותקין והש״ץ היה אומר אלו החרוזים, שחיבר הרב הגדול מר קשישא אדוננו זקננו מ״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכן אני נוהג. וכתב שם בעלה הנז׳ השמונה בתים".

עיקרה של עדותו של הרב בן נאיים הועתקה לתוך פאס וחכמיה (הערה 23 לעיל) עמי 358 : בתוספת "והיו כאלה שחשבו את ר' שלמה אדהאן מדפיסם הראשון [של אזהרות רשב״ג] למחברם". ועוד: "הוא היה גם משורר ומליץ". התוספת האחרונה אין לה על מה לסמוך, רמתן  הירודה של ח' הבבות – הלשונית והפואטית – והפירוש העילג הנלווה אליהן אינם יכולים להיות : פרי עטו של הצרפתי, שעליו המליץ חיד״א (שם לעיל, מערכת גדולים, יח, ע״א, ערך וידאל ב־בא ״״״ג הצרפתי)"ודבריו בקיצור מופלג וצריכים עיון ועומק ואח״כ יטעום המעיין מחכמתו כי רבה".

הערה מאלפת, שיש בה כדי לפתור תעלומה זו, מספק לנו בן דורו של אדהאן, ר' כליפא בן מלכא (להלן רכב״ם) ת״ח גדול ומקובל , בלשן ומשורר, מעיין ופולמוסן, היה גדול משכילי דורו בתחומים רבים, בעל השכלה כללית רחבה, לרבות ידיעה טובה במוסיקה ובלשונות לעז: ערבית, : ספרדית וצרפתית. הסטוריון ומבקר ספרותי חריף , משום חשיבותה נביאה בשלמותה:

"רק השמר לך ושמור נפשך פן תטעה בתקוני האזהרות שהדפיס ובלבל בעל ספר בנאוה

דשא כי הוא מעשה עמי הארץ ועתיד ליתן את הדין, כי הוא מבלבל פירושי המפרשים ומוציא לעז עליהם, כי לתלו התלמידים הטעות במפרש. שא נא עיניך וראה החי בבות, שהוסיף במ״ע"ם [במצות עשה] לרשב״ג, שאין להם ריח ולא טעם, לא ענין ולא לשון, כי אם לעג ולצון. אין להאריך בנפילתם כי הם נופלים מעצמם, מה שלא נעלם מכל בן דעת".

אין אנו יודעים אם בידי רכב״ם היתה מסורת כלשהי בדבר חיבורן של בבות אלה. למען ״אמת אין אנו נדרשים לכך. כדי לעמוד על טיבו של שיר עד כדי ביטולו המוחלט, העמיד רכב״ם ״ מידה יחיד ומובהק, תובעני ומחייב: שירת ספרד, שעליה הוא כותב "כף כל העמים תקעו צלבו השיר לבני ספרד" (הקדמת המחבר לכף נקי) לאמור: כל העולם הודה בעליונות השירה של ״ ספרד. דברי רכב״ם מזכירים לנו את דברי יהודה אלחריזי(ספרד, המחצית השניה של המאה י־ ב – נפטר לפני 1235) בשער י״ח בתחכמוני: "וכל חכמי בני צרפת ויון… וכל חכמה ובין לקחו לנפשם והשיר עזבו לבני ספרד" (שירמן, הערה 12 לעיל, כרך שני, עמי 151). שירה זו נטלה על גמה כבלים רבים ותביעות מחמירות, כפי שפורטו וסוכמו ע״י ר׳ משה אבן עזרא בספרו שירת ישראל. אין אפשרות להיות משורר בלי תכונות מולדות, שבלעדיהן הכשרה שירית לא תועיל; ומאידך גיסא אין די בכך, נחוץ למשורר שישתלם בנושאים רבים ומגוונים, עליו להיות דמות של ~ אשכולות בנוסף להכרת מלאכת השיר. המשורר נדרש לנסח את דבריו בבהירות ובפשטות. ״ק בניסוח ובהבעה הוא יסוד הכרחי לכל משורר.

רכב״ם, ששליטתו בשירת רשב״ץ, אינה מוטלת בספק, אפילו לא העלה על דעתו שבבות אלה משל הרשב״ץ הם, ש״למקרא דבריו עולה לפנינו לעתים זכרו של יהודה הלוי" בהגהותיו להושענות של חג הסוכות קבע רכב״ם ללא פקפוק שהפירוש הנלווה להושענות במחזור לג' רגלים אינו אלא קיצור מתוך פירושו השלם של רשב״ץ. הוא הצביע על שיבושים רבים ואי דיוקים שנפלו בו כגון זו: בחתימת הבית הראשון של "אנא אל אחד ומבייש" (ד: א. 6263) כותב הרב בן מלכא: "בחגיגת ימים שנים. כתב המפרש כמו לבי י״ט של גליות ועם היות וכוי [שהמזלזל אותם אינו לוקה מן התורה אלא מדרבנן] ודבר זה נ״ל שהמקצר מפירוש הרשב״ץ ז״ל חיסר שום דבר, אין לה שחר כפי הנוסח, כי מה יעשה בחגיגת ימים שלושה וארבעה וכו'".

כ-150 פיוטים, הכלולים בסידור התפילות ובמחזור, מכל התקופות, ויצירותיהם של עשרות פייטנים ומשוררים עברו תחת שבט ביקורתו, והוא לא נשא פנים לאיש. הוא נשאר נאמן לעיקרון שקבע לעצמו: כללי הפואטיקה של שירת ספרד.ואכן החתימה "הושיענו בחגיגת ימים" היא חתימה של ההושענות "אנא האל הנקדש ־בקדושות שלשה (ד: א. 6263); "אנא הבורא עולמו ביסודות ארבעה" (שם, א. 6272); "אנא הבורא עולמו בימים ששה" (שם, א. 6271); "אנא המקדים לעולם דברים שבעה" (שם, א. ל 62) תוך התאמה לכל אחד מימי החג(כף נקי, כ״ג. ע״ב).

רכב״ם – רבי כליפא בן מלכא – הפקיע את תנאותו של ר' אלעזר הקליר, כפי שהיה מקובל מזמנם של בעלי התוספות ( חגיגה  יג. ע״א, דייה "ורגלי החיות כנגד כולם" ומסכם: "שר"א קליר היה קודם לגאונים, אבל אינו ר״א ב״ר שמעון… גם ראיה ממ״ש שדבריו סמוכים על גמ' ירושלמית, ואם הוא תנא הוא קודם לה" (כף נקי, לו. ע״ב).

על פיוטי אשכנז הוא כותב: "וכבר חקרנו על פזמוני אשכנז… אין זה דבר חדש לאשכנזים בני הצרפתים שכתב עליהם הרמב״ם שחושבים שהגיעו לבורא בתפילותיהם" (שם, שם).

הרמב״ם מובא בכף נקי מאות פעמים ועל פיו הוכרע כל עניין, וכדבריו: "מדברי הרמב״ם לא נזוז עד שיבוא משיח צדקנו" (כף נקי, יד. ע״ב), אך הוא לא נרתע לומר עליו "לא היה מהמשוררים אפילו שירים פשוטים" (שם), ועל כן הוא פיקפק אם פיוט העקדה "אני מזכיר היום חסדי אבותי" (ד: א. 6742) שהכל מייחסים אותו להרמב״ם, אכן שלו(של הרמב״ם) הוא (שם, ;. ע״ב).

הערת המחבר : כתאב אלמחאצירה ואלמדיכארה, מתורגם לעברית עם מבוא והערות מאת בן ציון הלפר, הוצאת שטיבל, ליפסיה תרפ״ד.

דוגמה להבחנה חדה, שלא ניתנה עליה הדעת עד רכב״ם תשמש לנו הסליחה המפורסמת של ריה״ל, "ישן אל תרדם (ד: י. 4132). סימנו של השיר הוא י-ה-ו-ד-ה. בכל הדפוסים נמצא שהטור הפותח באות ד׳ נכפל: פעם אחת-"דלים אשר עפר יסודם"; ופעם שניה-"דמעות תזיי עינך". ומעיר רכב״ם: "דלים אשר עפר יסודם" אומר אני שהבית הזאת… ואינו לשון צחות, ולא שקול כשירי ר״י הלוי ז״ל ע"כ ראוי לסלקו". ועוד: "אומר אני שהבית הזאת כולה תוספת משום אדם חכם בעיניו ואינה ממהר״י הלוי ז״ל, ראש המשוררים, כי אין דרכו לכפול אות אחת מם׳ שמו, (שם, לב. ע״ב) הבחנה דומה מצאנו לאחרונה רק אצל שירמן(שם, כרך א', עמי -519 517): "פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות ונראה שהמחרוזת הרביעית אינה אלא תוספת מאוחרת". גם שירו של האר״י(ר' יצחק לוריא)"יום זה לישראל אורה ושמחה" (ד. י. 1776) אינו נמלט מביקורתו, וכך הוא מפטיר: "גם זה בעיני בעל השיר חן לא מצא" (שם, ג. ע״ב).

רכב״ם משתלח בבעל 'חמדת ימים', המובא בכף נקי מאות פעמים, רק משום שזה הטיף להעתיק את הפיוטים מתחנותיהם הליטורגיות ולהעבירם למקומות "נידחים" בסידור בניגר לכוונת מחבריהם, והוא טורח להזכיר מי הם מחברים אלה: "כי הם [המשוררים] היו עיני כל העדה שהם ראשי כל ישראל, רבנו האי זצ״ל, והרב הגדול רבנו יצחק בן גיאת ז״ל, ואדון המשוררים בחכמה ויראת חטא רבנו יהודה הלוי ז״ל, והאדון ר״ש בן גבירול ז״ל, וכמה רבנים אחרים בעלי מלאכת השיר וטיב הלשון והמליצה זכר כולם לברכה(שם, לא. ע״ב). על המשוררים מבני מקומו, שדימו לעצמם שהם כבר בני סמכא הוא חורז:

חובר חבר ומחבר / לא דלת ולא סוגר /

הראשון לא יענה לשלישי / חרוזים בחוש ששי(מתוך ההקדמה לכף נקי)

ולהיפך. רכב״ם מצר על פיוטים שלא ראו אור עולם למרות טיבם ויופיים. זהו גורלם של שירי ר שמעון בן לביא בעל הפיוט המפורסם "בר יוחאי נמשחת אשריך": "בקשות לשבת הכתובין בסידורים יש לבעליהן מזל טוב שניתנו ליכתב בעט ברזל. לא כן כמה בקשות מפוזרים בקלפים וניידים להרב ר״ש בן לביא זצ״ל בעל שיר בר-יוחאי, סדורים בטיב לשון ומליצה ומלאכת השיר ודרך האמת לשבת וחול, והם אצלנו בכתיבת יד ולא זכו לעשות להם שם ולפרסמם כבקשות הלל שרובם חסרים מכל הנז' " (שם, טז. ע״א).

ונסיים בדברי שבח שמעתיר על הקינה "אשחר עדתי" שיש הנוהגים לאומרה בשבת שלפני ר"ח־ מנא״ב בעת הכרזת החדש: והוא [הפיוט ׳אשחר עדתי'] נפלא, שפתים ישק המשורר על טיב הצחות והמליצה וכל תיבה ותיבה ביתד ותנועה בתיבה אחת, ושומר דרך המליצה מבלי נטות אני ואנה מדרך קינה, וכל מביני דרך השיר בארצנו שבחוהו" (שם, לא. ע״א).

היפוכם של המעלות שמונה רכב״ם בשירי בן לביא ובקינה "אשר עדתי" נמצא בח' הבבות שרי שלמה אדהאן הוסיף מדעתו, ורק הוא, כי בכל הדפוסים של זוהר הרקיע לא נמצא זכר להן.

הערת המחבר : מקובל בן המאה הט״ז, כנראה נולד בספרד, חי במרוקו, ובדרכו לארץ קבע את מושבו בלוב כדי ללמדם תורה ומצוות שנשכה־ מהם. חיבורו המפורסם, 'כתם פז' הוא החיבור החשוב ביותר שנכתב בעת ההיא על ספר הזוהר.

סוף המאמר.

סיפורו של פרוקופיום

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

סיפורו של פרוקופיום

כבד לפני שבעים שנה הצביע ז. בכר על ההקבלה בין המסורות היהודיות על תושבי כנען הקדומים ובין סיפורו של פרוקופיוס מקיסרי על מוצאם של אנשי מאודיטאניה. והרי סיכום הדברים אצל פרוקופיוס:

בצאת בני ישראל ממצרים ובהתקרבם אל גבולות ארץ־ישראל מת משה, ויהו­שע בן־נון הביא אותם לארץ, לאחר שנחל נצחונות מזהירים על הפיניקים, שיש­בו אז מצידון ועד מצרים. בספרי העברים נקראו אלה הגרגשי, היבוסי וכו'. בראותם כי לא יוכלו לעמוד בפני בני־ישראל, עזבו את הארץ ופנו למצרים. לאחר שמצאו כי ארץ זו מאוכלסת בצפיפות, המשיכו בדרכם ללוב והתיישבו בה עד עמודי הרקולס. בעיר אחת בנומידיה, במקום ששוכנת עתה טיגיסיס, הקימו מצודה! ליד מעין גדול נמצאים שם עדיין שגי עמודי־שיש ועליהם חרות בלשון פיניקית ובאותיות פיניקיות! ׳אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן־נון השודד׳. בהמשך הדברים מדגיש פרוקופיוס, כי כנענים אלה הם תושבי אפריקה הקדומים. מרצונם הטוב הרשו אלה לקרוביהם, שבאו לאחר־מכן עם מנהיגתם דידו, להת­יישב בקרת חדשת. אולם אנשי קרת חדשת גמלו למיטיביהם רעה תחת טובה. הם נלחמו עם שכניהם הנקראים מאורים (=ברברים), ניצחום והכריחום להתיישב הרחק מקרת חדשת.

י. לוי ניתח את הסיפור הזה ניתוח ספרותי מעמיק ועמד על המקורות הקלאסיים שמהם שאב פרוקופיוס ועל המקבילות שבספרות חז״ל. הוא הרגיש כי משהו לא כשורה במבנהו של סיפור זה, אבל סבור היה, כי לפנינו שני נוסחאות מקבי­לים, שפרוקופיוס ׳חיבר אותם יחד באופן חיצוני ולא מוצלח/ לוי לא הבחין בסתי­רה שבדברי פרוקופיוס, וfן לא ניסה להסביר כיצד ולשם מה קמה לתחייה באפ­ריקה הטענה על נישול הפיניקים בארץ־ישראל בימי המכבים. מי הביאה לשם ? ובאילו נסיבות הושמעה?

בדבריו של פרוקופיוס כרוכים שני סיפורים. אחד על יהושע השודד הזר, שגי­רש את הכנענים מארצם, והשני על דידו ואנשיה, אף הם כנענים שבאו כאחים לאפריקה ונהנו מהכנסת־אורחים של המאוריטאנים, ולאחר־מכן הפכו לאויבים, וכן נעשה עוול למאוריטאנים פעמיים. אף אם יש דמיון בין שני הסיפורים בנוגע להתיישבות באפריקה, הרי הם נוגדים זה את זה במגמתם, והשני מקהה במידה רבה את עוקצו של הראשון, ולכן אין זה מסתבר שיצאו ממקור אחד.

נראה לי אפוא שהסיפור הראשון על ׳יהושע השודד׳ הוא פרי תעמולתם של היוונים והפונים המיוונים באפריקה, שביקשו להבאיש את ריחם של היהודים, כשהתחילו אלה מגיעים לאפריקה במספר הולך וגדל. אז הוצא הסיפור הישן על החמס והנישול של הכנענים, וקל היה מאוד לשנות את נושאו לבני אפריקה, שהם מצאצאי כנען, או בני אחיו לפחות, שהרעו עמהם היהודים. תשובתם של היהודים על תעמולה זו ניתנת בסיפור השני על דידו ועל דרך חדירתה לקרת חדשת, שהוא עצמו היה מעשה ערמה, ועל הגמול ששילמו האורחים לתושבי הארץ הקדומים, שגורשו מנחלתם והוכרחו להתיישב הרחק מאחוזותיהם. יש בתשובה זו רמז גם לפונים, גם ליוונים, גם לרומאים, שכולם שיעבדו את הברברים והרעו להם.

רבי דוד בוזגלו

 

חיים לוק – בינו נא מורדים

מאת רבי דוד בוזגלו זצ"ל

לחן : באב אלוואד

 רבי דוד בוזגלו

בינו נא מורדים, רודפי קרב ורצח, לא לתת בקול

על עם שופך שיחו. מול שוכן שמיו, כל יכול לנצח

כי בצל סֻכן שם שׂם לו מבטחו

 

זכרו נא יום בן חלוף הוכן ליצירה

כת שלום בקול מר למריו

הלא הוא יציר נפשו לריב נמהרה

זאת עשו אפוא, קראו לכם שלום

 

נזר היצירה, אנוש נוצר כמלך, רק לבנות ציה

לנטוע ישימון, אך הוא שת בָתָה שדות יבול רב ערך

וימגר לארץ, עֹפל וארמון                         זכרו נא……

 

יעקב, ישר, דרש ברוך ונועם, את שלום אחיו

ואת שלום שונאיו. על צואר נרדפנו, יום חרון וזעם

ושלומים רדפנו, נחנו צאצאיו                   זכרו נא…..

 

תוך מֵי המקדש, מחקו שֵם בן ארבע, להשקות סוטָה

יום אשר קנאו להּ, למען בָרֵד את צדקהּ ונקבע

ולהשרות שלום, בינה ובין בעלה               זכרו נא

עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

קשר נוסף היה בתחום הכלכלי. הרכוש אשר הושאר במרוקו טופל בידי אפוטרופוסים אשר שלחו כספים לארץ ודבר זה עזר לעולים בזמן המצב הכלכלי הקשה. קשר זה כלל גם נסיעות מן הארץ למרוקו לשם טיפול בעניינים שונים ועל זאת סיפר יצחק צבע : המצב הכלכלי הביא לאבטלה גם בקרב העולים מצפרו. בניסיונות לעזור להם למצוא תעסוקה פונה מצפרו בשנת תרפ"ג, שמעון חיים עובדיה לרבי יעקב מאיר בירושלים :

ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב"ב נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנפלאה חשבה להשבר, ואנו מצטערים על שתי פרידות שבה הלא המה כמוהר"ר אלישע אפריאט וכמוהר"ר שלם מרדכי אזולאי הי"ו ….והם מתפרנסים בצער עם עדת המערבים הדלה והענייה, אי לזאת באנו לחלות את פני רום הדרג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להיטיב..והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב"ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדרג הנקובה בשם " פורת יוסף " בכן תוחלתנו היא מאת פני הדרג לעמוד לימין האברך כמור"ש אזולאי הי"ו להטעם מפרי נדבת הישיבה המהוללה….

להלן תעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל שנשלחה מצפרו לירושלים….

465

התרפ״ג

צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923

שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.

רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.

 אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו –  ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.

ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר

ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

ארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

ה.  אלג׳יר

הארץ והמדינה אלג׳יריה שוכנת על חוף הים התיכון הדרומי, בין מרוקו במערב ובין תוניסיה במזרח. יהודים חיו באלג׳יריה, באופן ודאי, החל מן הכיבוש הערבי במאה השביעית. בקהילת חמד שבמזרח אלג׳יריה, היה מרכז של תורה בתחילת האלף בו אנו עוסקים. הרי״ף ותלמידו רבינו אפרים ישבו בה. המצב הכלכלי והחברתי של יהודי אלג׳יריה, הושפע רבות על ידי המושלים השונים ששלטו במשך הזמן. היו מושלים סבלניים שהגנו, והיו מושלים קצרי רוח שנגשו ורדפו.

לאחר גירוש ספרד הגיעו רבים לאלג׳יריה וביניהם חכמים גדולים. מפורסמים היו: רבי יצחק ברבי ששת ורבי שמעון בן צמח דוראן. שניהם שימשו כרבנים הראשיים בעיר אלג׳יר. במשך כל תקופת השלטון התורכי באלג׳יר, היו היהודים חופשיים לקיים את דתם במשפט וענישה. אולם למרות זאת, סבלו היהודים מחוקים מיוחדים שרדפו אותם, ופחד אפף אותם מפני פרעות וגזירות קשות.

באלג׳יריה קמו ארבע קהילות בערים: אלג׳יר, תלמסאן שבמערב אלג׳יריה, בגאיה [=בוג׳י] וקונסטנטין. בתלמסאן ישב במאה הט״ו החכם רבי אפרים אנקאוה, שהיה נערץ על יהודי תלמסאן. כן חיו בעיר זו הרבנים: רבי יעקב אשכנזי ורבי יהודה כלאץ. בעיר זו היה בית דין חשוב.

קונסטנטין היא עיר במזרח אלג׳יריה, בדרך לתוניסיה. מחכמי עיר זו: רבי מימון נגר, רבי משה מועטי, רבי שלמה צרור, רבי מסעוד זג׳ביב מח״ס ׳זרע אמת׳ על התורה ועוד.

מחכמי אלג׳יריה הנודעים: רבי אברהם בן טאווה (מצאצאי הרשב״ץ), רבי שלמה צרור, רבי סעדיה זוראפה, רבי רפאל ידידיה שלמה צרור, רבי יהודה עייאש – מגדולי חכמי דורו, רבי אברהם טוביאנה – מקובל גדול, רבי יוסף אזוביב, רבי יוסף בושערה ועוד.

ו.          מרוקו

יהדות מרוקו, היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין כל הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם. מספר חכמיה באלף השנים האחרונות, עולה על כל הקהילות היהודיות בתפוצות ארצות האיסלאם. חכמי ורבני מרוקו השאירו ספרות תורנית ענפה בכל תחומי פרד״ס התורה: מדקדקים, פרשני תורה ותלמוד, פוסקים, משיבים, מקובלים, פייטנים ועוד. [בכרכי האנציקלופדיה שלפניכם מצויים כשלושת אלפים וחמש מאות ערכים של חכמי מרוקו, מתוך כשבעת אלפים ערכים בכלל].

על אף שאין ספק שהיישוב היהודי במרוקו החל עוד בימי הבית הראשון ולאחריו בימי הבית השני, הרי שמקורות רבים וברורים מצויים בידנו רק החל מן התקופה אותה אנו סוקרים, דהיינו, באלף השנים האחרונות. במאה השמינית נוסדה העיר פאס, שהפכה תוך זמן קצר לקהילה היהודית החשובה ביותר במרוקו, וממנה יצאה תורה לשאר הקהילות היהודיות במרוקו. חכמי פאס עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם גאוני בבל, שהכירו בגדולתם בתורה ובחשיבות קהילתם.

בראשית תקופה זו ידועים החכמים: דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה בן חיוג, רבי יצחק אלפאסי(הרי״ף) ועוד.

יהודי מרוקו קיימו קשרים בתחומי הרוח והכלכלה עם אחיהם שבספרד. כמו כן, במשך מאות שנים היתה הגירה דו-כיוונית, לפי העת והזמן, בין ספרד למרוקו ובין מרוקו לספרד(לדוגמה: הרי״ף היגר לספרד ממרוקו, והרמב״ם היגר למרוקו מספרד).

בדרום מרוקו נוסדה במאה ה-11 העיר מראכש, שאף היא הפכה לאחת ממרכזי התורה במרוקו. במאות ה- 13-12 עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה, עם עליית שלטון המייחדים. תנועה זו שאפה להכניס תחת כנפי האסלאם את כל תושבי ארצם. לפני יהודי מרוקו עמדו שתי ברירות: או להתאסלם או גירוש. בתקופה זו הגיעה משפחת מיימון למרוקו, ובה כתב הרמב״ם את ׳אגרת הנחמה׳ שנועדה לעודד יהודים שנאלצו להתאסלם.

מפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, מנהיגה של קהילת פאס, שנהרג על קידוש ה׳ בסרבו להתאסלם. לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד, היגרו מעט יהודים למרוקו, ביניהם הכהנים מייסדי העיר דבדו. עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492), היגרו למרוקו מספרד עשרות אלפי יהודים. אלה התיישבו בערים: טנג׳יר, תיטואן, קסר-אלכביר, סלא, רבאט, וכמובן בערים המרכזיות שבמרכז מרוקו: פאס, מכנאס וצפרו. מחכמי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו מפורסמים: רבי יעקב בירב, רבי שמעון לביא, רבי אברהם ביבאס, רבי אברהם סבע (מח״ס ׳צרור המור׳) ועוד.

בין התושבים הוותיקים במרוקו לבין המגורשים מספרד שהתיישבו במרוקו, היו חילוקי דעות בהלכה ובמנהג. על רקע מחלוקות אלו כתב בעת ההיא רבי חיים גאגין את ספרו ׳עץ חיים׳, העוסק בתיאור הלכתי מעמיק להבדלים בהלכה בתחומים מסויימים.

המשפחות: טולידאנו, עמיאל, קורקוס, צבאג, בן זמירו, ביבאס ועוד, היו ממגורשי ספרד. את תולדות יהודי מרוקו באלף שנים האחרונות אפיינו צרות רבות ורעות. מהם בידי שמים (בצורת, מגפה ועוד), ומהם בידי אדם (מלחמות, פרעות וכדו׳). עדויות רבות על כך מצויים בספרות חכמי המערב, ובאופן כללי ניתן לומר שיהודי מרוקו היו נתונים לחיי עוני והשפלה ברוב שנות גלותם בארץ המערב. אולם במקביל לעובדה זו, שירתו יהודים רבים במרוקו בשירותים ממלכתיים ודיפלומטים וכסוחרים. אישים אלו סייעו סיוע של ממש למרוקו בקשירת קשרי מסחר עם ארצות אירופה.

אלפי חכמי מרוקו הותירו ירושה עצומת מימדים, שאפילו כדי להציגה באופן סכימטי בלבד, דרושים גליונות רבים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

תלאותיהם של יהודי תימן, לא יאומן כי יסופר…..

תימן

כל יהודי תימן, כמעט 50,000 במספר, שנהרו לישראל ב״מבצע מרבד־הקסמים׳ האמינו שהמלך דוד בן־גוריון הוא־הוא המשיח הקורא להם לשוב הביתה. קהילות יהודיות היו בתימן למעלה מ־2,000 שנה, ויש טוענים שנוכחותם של היהודים שם החלה עוד קודם לכן – מימי גלות בבל וחורבן הבית הראשון ב־586 לפנה״ס. יהודי תימן נמלטו לישראל ממצב שההיסטוריון ש.ד. גויטיין תיאר אותו כ״הצד הגרוע ביותר״ בהתעללות הערבית ביהודים. חוק תימני גזר שילדים יהודים יתומים בני פחות משלוש־עשרה יילקחו מאמותיהם ויגודלו כמוסלמים בבתיהם של מוסלמים. ״ילדים נקרעו מידי אמותיהם״, לדברי גויטיין. אם גם היו בני־משפחה וידידים שניסו לאמץ להם את הילדים בהסתר, ״לעתים קרובות מאד… עלו המאמצים בתוהו… חוק זה, שנאכף במשנה׳ תוקף לפני כחמישים שנה, הוא שהמריץ את יהודי תימן, לדעתי, יותר מכל דבר אחר לעזוב את הארץ ההיא, שאליה קשורים היו עד מאד. התוצאה היתה שרבות מן המשפחות הגיעו לישראל לאחר שאיבדו אחד או אחדים מילדיהן… כמה אלמנות… שכלו בצורה זו את כל פרי־בטנן״.

הרדיפות היו מתמידות ומופלגות – סקילתם של יהודים, מנהג ״עתיק־ימים״, לדברי ״חכם דת מוסלמי זקן״, עדיין היתה מסורת מקובלת כאשר יצאו היהודים את תימן ב־1948 – אף שבמרוצת הדורות היה שיעור הסבל בצל האסלאם משתנה עם חילופי השלטון התורכי־הערבי או להיפך.

שינוי נמרץ לרעה חל במצבם של יהודי תימן בבוא הכיבוש הערבי במאה השביעית. לאחר שגירש הנביא מוחמד או השמיד את היהודים שישבו בשטח שהוא כיום חלק מערב הסעודית, זכו יישובי היהודים בשאר השטחים הכבושים בידי מוסלמים למעמד חדש ככופרים. על יהודי תימן נגזר הפירוש המחמיר ביותר שבגדר האפשר של אמנת־עומר, בתוספת אילתורים אכזריים ומחושבים בקפידה על נושא הד׳ימ׳י. משך כארבע־מאות שנה סבלו היהודים מן הקנאות העזה חסרת־ הסובלנות שבכל הכיתות המוסלמיות.

במאה השתים עשרה החמיר המצב כל־כך, ויהודים אחוזי אימה אצו כל־כך להתאסלם, אף שבעבר היה זה מעשה מאוס כל־כך בעיניהם, עד ש״הנשר הגדול״ – הרב הנערץ משה בן מימון, הוא הרמב״ם – התעורר לכתוב את חיבורו המפורסם, ״איגרת תימן״,שבו כאב את כאבם של יהודי תימן והפגיע בהם שיחזיקו באמונתם.

במאה השמונה עשרה היה הנטל כבד־מנשוא כמעט, שהרי על ההשפלות ומעשי־האלימות המגוונים והערמומיים נוסף גם הרעב של 1724. שליטים קנאים פקדו להרוס בתי־כנסת, ואסרו על תפילות בציבור. אלפים רבים ניסו לעלות בעקבות ״משיח־השקר״ שבתי צבי לארץ־הקודש, אלא שהתנפלו עליהם בדרך והרב הראשי של צנעא ״עונה עד מוות״.

שליט אחד החליט לפטור את חצי האי הערבי מיהודים בהעמידו אותם בפני הברירה בין המרת־דת לגירוש: הרוב המכריע בחרו לעזוב את הבירות ולפנות לחופי ים־סוף. אלה שלא מתו מרעב, בצמא או בחולי בדרך הנפתלת (רבים עשו אותה ברגל). הורשו להתיישב בעיר ששמה מוזאע, מקום שהפיל האקלים האכזרי חללים נוספים. לפי אחד המקורות נסתיימה גלותם של היהודים במוזאע על־פי צו בשנת,1781 כי היהודים שהוגלו היו חרשי־המעשה היחידים בארץ וחסרונה של עבודתם הורגש עד מאד.

בשלהי המאה השמונה־עשרה, בקום שליט סובלני יותר, זכו יהודי תימן להפוגה קצרה מרעב והשפלה כאחד. יהודי אחד זכה אפילו בכהונה הרשמית של שר־הכספים, אולם לאחר שנים רבות של גדולה חבש אותו השליט למשך שנתיים בבית־האסורים.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-יצחק בצלאל נולדתם ציונים

 

יצחק בצלאל

נולדתם ציונים

הספרדים בארץ ישראל ובתחיית העברית בתקופה העות'מאנית

מדברי נחום סוקולוב על הספרדים 

" אנחנו נעשינו ציונים

אתם נולדתם ציונים " 

האמונה המשיחית מהווה תשתית לכמה עמדות של היהדות הרבנית בסוגיות מרכזיות: מהות הגלות, האם ראשיתה גאולה נסית או טבעית, קדושת הארץ ומידת המחויבות לעלות אליה, יישוב הארץ, ומאוחר יותר העמדה כלפי התנועה הציונית ומדינת ישראל.8 גם בכמה מסוגיות אלה חלוקות הדעות בקרב רבנים של שתי העדות. אפרט בסוגיה אחת. צבי זוהר דן בהשקפות החכמים הספרדים בארץ־ישראל בשנות 1849-1777 בדבר מטרת החיים בארץ והעלייה אליה. מסקנתו היא כי בכתביהם, שלא כבכתבי כמה רבנים אשכנזים, אין: ערך להימצאות יהודים בגולה, אין חובה להימנע מן העלייה לארץ, הגבלת העלייה לקבוצה מסוימת בעם, החשבת החיים בארץ בשל אתריה הקדושים, הטיעון שהישיבה בארץ מקדמת את בוא המשיח או שהיא היערכות לקראת בואו הקרוב. ובהכללה ׳ארץ־ישראל הממשית ולא ארץ־ישראל כמטפורה לדרגת התעלות מיסטית היתה משאת נפשם׳. עוד לדעתו, יש קירבה בין השקפת־עולמם של חכמים ספרדים אלה ובין גירסות של זרמים מרכזיים בציונות בדבר שיבה לארץ וחיים בה. כדבריו:

הזדהותם של גורמים מובילים בקרב האליטה הספרדית בארץ עם מסרים לאומיים מרכזיים, אליהם התוודעו במחצית השנייה של המאה ה־19, נבעה לא רק [.״] מפתיחותם היחסית כלפי תהליכים של שינוי [״. אלא] גם מן הקרבה והרציפות שבין עמדותיה המסורתיות של אליטה זו בדבר חשיבות החיים בארץ לבין עמדות היסוד של זרמים ציוניים מרכזיים.

בשני תחומים אלו, האמונה המשיחית והקשר המסורתי עם ארץ־ישראל, מצאנו אפוא הבדלים בין גישות הספרדים לגישות האשכנזים החרדים, שיש להן השפעה על מידת הנכונות לקבל את הציונות המודרנית. ומכאן לתחום השלישי.

רבנים ספרדים מארץ־ישראל כגורם מקשר בינה ובין הקהילות במזרח. הרבנות הספרדית בארץ־ישראל מילאה תפקיד בולט, לעתים ראשון בחשיבות, בתחומי הדת, החינוך והתרבות בהרבה תפוצות של הספרדים והיוותה אפיק קשר מרכזי בינן ובין הארץ. תופעה ספרדית זו, שאין לה מקבילה בקהילות אשכנז, היו לה שלושה סוגי ביטוי שונים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר