ארכיון חודשי: אפריל 2015


חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

רבי דוד בן שמעון

בע׳׳ה

שרי צבאות ישראל רודפי צדק, מחזיקי כל בדק, אוהבי התורה ולומדיה, כל מחמדיה, ה׳׳ה מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, פרנסים גזברים ממונים, ממלכת כהנים, וכל העוסקים עם הציבור לשם שמים, וגובה להם, כתר תורה, מעלת הרבנים המובהקים מופלאים במעשיהם, דייני דנה׳ר דע׳ה, היושבים על כסא ההוראה אשר בכל עיר ועיר מדינה ומדינה יע״א, יחד כולם, אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, כיר״א.

שרי הפרתמים, אליכם אישים שבחי שלמים, והדר מציל אני צלותיה דאברהם, מול אל עליון השוכן בציון, והבוחר בירושלים, למען יאריכו ימים, ושנות עולמים, והעושר והכבוד יחדיו יהיו תמים, נסו״א.

עתה באתי, ויבא אברהם, אדברה במר את כל הקורות צערי בת ציון הקיפו השפע, וידל ישראל, עד זיבולא בתרייתא, וי מגוא צרות תכופות, מרבים העם לבא אל מכון הר ציון לסיבת המלחמה האיומה ניתוספו ספסלי, תמן יוקרא יוקר השערים, במעלה עקרבים, ומן השמים נלחמו, זה שנתים הרעב, לסיבת הארבה רח״ל, תשש כחינו מצרות, הלא לאמונה עגמה נפשנו מראות ברע צרת תלמידי חכמים, מאנין תבירין, צועקים בלב נשבר, ועיניהם נוזלים מקור דמעה, תנה לנו לחם ומים לשתות ונחיה, ולמה נמות לעיניך, חזו מאי דקמן, כאן נמצא אב בחכמה, מעלת הרב המובהק סבא דמשפטים כמוהר״ר שאול נטף יצ׳׳ו, אשר מיום היותו בארץ מולדתו מפורסם בחכמה, דן ידין עמו, ולסיבת חשקו עזב מכון שבתו שררותו ורבנותו ובא לשכון כבוד פעה״ק ת״ו, נהנה ממה שחננו ה׳, לילה כיום לא פסיק גירסא, ופעל והצליח והוציא חיבור נפלא, זה שמו ספר מכנף הארץ, והנה בכתיבת ידו, אסהדנא עלי כמעט שעברתי רוב חיבורו הנזכר, וטעמתי טעמו כצפיחית בדבש, וראיתי כולו מלא רוח חכמה, ישר הולך בפלפול וסברה נאה וישרה, אשרי יולדתו, ירבו כמותו, והן בעון נהפך עליו הגלגל, לא נשאר בלתי אם גוייתו, ומה יעשה בימי זקנתו להביא טרף לביתו, ונפשו איותה להוציא לאור רוב תורתו, וכשאני לעצמי קשה עלי פרידתו, ביודעו ומכירו נר המערבי, מיום היותו חזרן במצות, אהוב לשמים ולבריות, וזה לי שבע שנים אשר יושב פעה״ק לא זזה ידי, יושב ונהנה ממה שחננו ה׳ תורתו דיליה, ואין בידי להושיע, הנה כי כן אליכם אישים אקרא, שרי ישראל, דא דורונא דשדרנא לכון, ובכל מקום אשר ידרוך כף רגל ידידי שאול בחיר ה׳ הרב הנזכר, לקבלו בסבר פנים יפות, ולהעניקו מפרי צדקתכם, ומי האיש החפץ חיים להיות מסייע לדבר מצוה להביא לאור תעלומה ספרו הנזכר, הן בכולו והן במקצתו למצוה רבה יחשב, והיה דברי אלה יוצאים מתוך מורשי לבבי ובחנוני נא, והיה בעבור כבודי, ולכבוד התורה, חושו נא וחזקו ואמצו להיות לו לפה ולמליץ, וישוב נא הוא אלינו על הארץ הטובה ירושלים דדהבא, אל מקומו שואף על התורה ועל העבודה, ובשכר זאת אחי, יריק לכם ברכה הון ועושר בביתם, כנה״ר וכנא׳׳ה דשו״ט, הכותב וחותם פעה׳׳ק ירושלים ת״ו, בש״א לח׳ אייר דבהאי שתא התרל׳׳ט, בא׳ סי׳ ועליהם תבא ברכת טוב לפר״ק ברב עוז ושלום

(חתום) (מקום החותם)

מתחת לארץ, אנכי איש צעיר, בעי ומתחנן בעשר חלות, אל כל המקום אשר תדרוך כף רגל ידידינו אהובינו הרב המובהק, מאיר כברק, והוא שאול הענק, יעניקוהו מפרי צדקתם, מן הכלל ומן הפרט, העשיר לו ירבה, והדל לא ימעיט, יען אני מכיר את האיש ואת שיחו, דחיקא ליה שעתא טובא, ועם הלחץ זה הדחק, מקל שקד לילה כיום יעיר על דלתי הספר, לא פסיק גירסא, וכגון דא מצוה רבה להחזיק ברכי דרבנן דשלהי, ובפרט שרוצה להוציא לאור ספרו הבהיר, הכי קרא שמו מכנף הארץ, יהי רעוא שהשי״ת יעזרהו להוציא מחשבתו לאור, ויחזור פעה״ק, ייתי וניחמיניה, שש ושמח שקט ובוטח, על התורה ועל העבודה, ולכל המחזיקים בידו ברכה מאת ה׳, הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד, ומשמיא מיהב יהבי על כל פרוטה ופרוטה.

זאת מאתנו אנחנו הח״מ חו״ר ומנהלי ק״ק המערביים, בזה לצוות על האשה מנב׳׳ת, מ׳ סעידה ת״מ, אלמנת הרב המופלא וכוי, המנוח כמוהר״ר שאול נטף זלה״ה, למען יעמדו לימינה, כי היא עניה ומרודה, והוכרחה מקודש לחול לפי רוב עוניה, והגם שאנחנו נותנים לה מקופת כוללנו בני מערבא יצ׳׳ו, מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, אין הקומץ משביע את הארי, לפי רוב העניים והאביונים, ויתומים ואלמנות, אשר המה מוטלים על כוללנו, ומאין יבוא עזרנו לתת להם די ספוקם, כי על כן חנותנו במדבר, אל כל המקום אשר תדרוך כף רגלה, הענק יעניקוה מפרי צדקתם, ולעמוד לימינה לתומכה ולסעדה, וכגון דא מצוה רבה, יכולה היא שתגן בעדם, עתרת החיים והשלום, הדושו״ט וכו״ח בח׳ סיון התרמ״ט ליצירה, ברב עוז ושלום.

חתומים:

ע״ה יששכר אצראף          ע״ה רפאל אהרן ן' שמעון

(מקום החותם)    (מקום החותם)

ע״ה הצעיר משה ן׳ מלכא (מקום החותם)

אנא נפשאי ראשון לציון הח״מ, ראיתי מ״ש הרבנים עליונים למעלה הי״ו, לצוות על האשה רבה אלמנת הרב המופלא וכד, ר׳ שאול נטף זלה״ה הנז׳׳ל, וגם אנא נפשאי אחלי יכונו, שיעניקו לה מפרי צדקתם, בכל מקום שתדרוך כף רגלה, ומה׳ תהי משכורתם שלימה, והיה זה שלום.

ע״ה רפאל מאיר פניג׳ל

חכם באשי

(מקום החותם)

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

כתב העת ברית מספר 29.

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

א. דברי מבוא: פיוטי 'אזהרות'

ר' שלמה אבן גבירול (להלן רשב״ג) למרות שנות חייו הקצרות הוריש לנו יצירות שיריות נשגבות המצטיינות בעומק הרגש וההגהות. בכלל שירתו הקדיש רשב״ג את מרצו לענף פיוטי, שעניינו מניינן ותיאורן של תרי״ג מצוות התורה. סוג פיוטי זה נקרא 'אזהרות׳.

רשב״ג אינו היוצר של סוג פיוטי זה. כבר בתקופת הגאונים בבבל, באמצע המאה התשיעית, היה נהוג לומר ביום טוב ראשון של חג השבועות בתוך חזרת ש״ץ של מוסף פיוט, שכינו אותו " אזהרות ", שבו החזן היה מפרט בפני קהלו את מצוות התורה.

קדמו ל׳אזהרות׳ רשב״ג חיבורים מסוגה זו בבבל, בספרד ובצרפת. רב סעדיה גאון (רס״ג) חיבר את "הי אלהיך תירא ואותו תעבוד בתפלה" (סדר רב סעדיה גאון, מהדורת ישראל דודזון ואחרים, עמי קנז ואילך); "אלהים אָצֵל יום הלזה מימים ימימה" (שם, עמי קפה ואילך). ולדברי פרנקל (הערה 3 לעיל עמ' לו-לח) אף "אתה הנחלת תורה לעמך", המצוי במחזור בני אשכנז לשבועות, מוצאו מבבל.

בספרד קדמו ליאזהרות׳ רשב״ג 'אזהרותיו' של ר' יצחק אבן ג׳יקטילה מגדולי חכמי ספרד ב״תקופת הפולמוס בין דונש בן לברט לבין מנחם בן סרוק בשלהי המאה העשירית. פיוט 'אזהרות' זה התפרסם בידי מנחם זולאי: "אזהרות ר' יצחק אבן גייקטילה" (תרביץ, כ, (תש״י), עמי 161-176): "חי ושלם תהי ברדפך חסד".

 גם ר' יוסף בן אביתור (נולד במרידה שבספרד באמצע המאה העשירית, חי בקורדובה, נפטר בדמשק אחרי שנת 1012 הוא ידוע בכינויו אבן שטנש). תלמיד חכם גדול זה, שהיה מראשוני המשוררים בספרד אחרי דונש ומנחם, חיבר פיוט'אזהרות׳,"אחד מהללך ביום מתן תורתך". קטע ״:ו נתגלה בגניזה ונדפס ע״י נויבאואר.

בצרפת חיבר ר׳ אליהו הזקן ממנש (פעל במחצית הראשונה של המאה הי״א), תלמיד חכם, עסק בספרות המדרש ובפיוט. פיוט ה" אזהרות " שלו "אמת יהגה חכי" זכה לפירסום רב, וחכמי הדור חשבוהו כמקור הלכתי בעל חשיבות מרובה והסתמכו עליו בדיוניהם על מצוות שונות.

פיוט אזהרות נוסף, שנודע עליו רק לאחרונה, הוא חיבורו של ר' בנימין ברי שמואל (רבב״ש) בן דורו(ויש מסורת שהוא אחיו) של ר' יוסף ב״ר שמואל טוב עלם, ראשון לחכמי צרפת, שפעלו במחצית הראשונה של המאה הי״א. הפיוט שבידינו הוא חלקי. הוא פורסם בידי ע' פליישר מתוך קטעי כ״י שבגניזה הקהירית. נעיר כאן, שאין וודאות גמורה, שפייטני צרפת אלה קדמו(או חייו בזמנו) לרשב״ג.

כל פיוטי היאזהרות, שהוזכרו לעיל (למעט "אלהים אָצֵל יום הלזה" לרס״ג) הם בעלי מבנו פרוסודי זהה: אקרוסטיכון אלפביתי, מחרוזות בנות ארבעה טורים, הטור הרביעי בכל מחרוזת הוא פסוק מקראי, ורובם נקטו את שיטת השרשור.

נדגים זאת מתוך שתי מחרוזות עוקבות מתוך "אזהרות ר' יצחק גייקטילה", עפ״י מהדורת מי זולאי.

ישרים לישרים הוריש, עם מרעיתו וצאן ידו

ידם לרדות בעבד כנעני לעולם ולהתינחלו למעבידו

 יד לתת לאח להקים רבצו ונפלו ולעזיב א ויבו למעודדו

מלא כל הארץ כבודו(ישע׳יו ג).

כבודו בהזהרך לטעון ולפרק עמו והשב אבידה כחקוק בספר

 כיוון מעשה הקט:רת ומשכן ושמן מאור ומשחה הכיל בְּשֶפֶר

כיֹהן להלביש שרד ובגדי קודש לעבד פנימה ואז יענה אשכֹּל הכופר

פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר(איוב לג' כד)

ב. ׳אזהרות' רשב״ג

רשב״ג חיבר שני פיוטי אזהרות: אחד-"אלהיך אש אוכלה" על מצוות עשה במבנה של פיוטי קודמיו. נציג כאן שתי המחרוזות הראשונות עפ״י מהדורת ד' ירדן, שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול, ח״ב, ירושלים תש״ם, עמי 373-372.

אלהיך אש אוכלה והחטאים ילהט בסבך

לכן הכון לקראתי והחדל לטמין עוון בחֻבך

הנה תורתי לעדה תהיה בלבך

 שמע עמי ואעידה בך(תהלים פא. ט)

בך הקימותי עדות ליחדני שתים ביום ולדבקה בי ולעבדני באמת תחת נסכי אלילים להשבע בשמו ולקדש ולאהבה וליראה שוכן זבולים

ולפדות פטר חמור בשה להיות זכר לעבודת גאולים

            בזרוע נטויה ובשפטים גדולים (שמות ו. ו)

והפיוט השני"שמיֹר לבי מענה" על מצוות עשה; "בצל שדי אחסה וצדקו לא אכסה" על

            מצוות לא תעשה. פיוט זה על שני חלקיו מעוצב במתכונת מרובעת, שקול במשקל הכמותי הארוך

            – פעולים נפעלים / פעולים נפעלים – ובחרוז מבריח לאורך כל מאות הטורים, והרי ארבעה בתים ראשונים עפ״י מהדורת ירדן (שם לעיל עמי 392).

שמור לבי מענה                           היה במאוד נענה

ירא האל ומנה                             דבריו הישרים

 

והוא יסלח אשמה                        והוא ירבה עצמה

והוא יתן חכמה                           להבין נמהרים

 

אספר תושיות                            מתוקות לפיות

ואציב תלפיות                            לאשר העוברים

 

ואכיר מצוות עשה                       בדת מעוז ומחסה

ועל פשעי יכסה                          מגלה נסתרים

המבנה הפרוסודי הזה ובעיקר המקצב הקליל גרמו לכך שפיוט זה יועדף על פני הראשון. וכבר בזמנו של ר״ד אבודרהם היה מנהג מקובל לקרוא בו בשני הימים הראשונים של חג השבועות:

"ונוהגין בכל המקומות לקרא בשני ימים טובים של חג השבועות אזהרות החכם המשורר ר' שלמה בן גבירול ז״ל שעשה על מנין המצוות" (ר' דוד אבודרהם, אבודרהם השלם, ירושלים תשכ״ג, עמ' רמו). ועוד זאת: לפיוט ׳אזהרות' זה נכתב פיוט רשות "אמון יום זה" (ד: א. 5582) בידי ר' דוד בן אלעזר אבן בקודה, מגדולי המשוררים שבאנדלוסיה.

פירושים רבים נכתבו לפיוט זה. רשימה, חלקית אמנם, מובאת במהדורת ד' אברהם ל״זהו הרקיע" לרשב״ץ, המפורסם שבין פירושים אלה הוא זוהר הרקיע לרי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ) מענקי הרוח שקמו לישראל: רב, דיין, פוסק, פרשן, פילוסוף ומשורר. זהר הרקיע נדפס אמנם בקושטא בשנת רע״ה(1515), אך עוד בחיי המחבר זכה הספר לתפוצה רבה כפי שהוא מעיד ,וכבר נתפשטו שני ספרים אלו" (זהר הרקיע ואוהב משפט). פירוש זה השפיע השפעה מכרעת על הבאים אחריו, מן הטעם שהוא טרח ליישב קושיות הרמב״ן על שיטת הרמב״ם במניין המצוות. הרשב״ץ מציע ב'זהר הרקיע' ראיות חדשות (לדבריו) לשיטות הראשונים במניין המצוות ואת ראיותיו הוא סומך על שני התלמודים ועל מדרשי ההלכה.

ג. הנוספות של ר, שלמה אדהאן

בשנת תצ״ו (שנת "וילמדה את" – (1736 הביא ר׳ שלמה אדהאן לדפוס ספר אזהרות שכולל "אזהרות להגאון רבנו יצחק בן ראובן עם פירוש כמוהר״ר משה מועטי ואזהרות להגאון רבנו שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש הרשב״ץ ז"ל".

ר' שלמה בן ר׳ מסעוד אדהאן נולד בעיר בגריס שבמחוז תאפילאלת, חי בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח. מתוך הקדמתו לספרו"בנאות דשא" (ראה עליו בהמשך אנו למדים שבמהלך חייו העתיק ר' שלמה את מגוריו לעיר תיטוואן שבצפון מערב מרוקו ושם שימש, כפי הנראה, כמורה צדק: "יראה הרואה… והמסייע אותי במלאכתי מלאכת שמיים, יזכה לבני חיי ומזוני, בני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי אמן, וענו כולם ואמרו כן יהיה. נאם הקטן שפל . אנשים וחדל אישים מתושבי תאפילאלת יע״א ולעת עתה קבע דירתו בק״ק תיטוואן יע״א, שלמה.. בן אדוני אבי החכם…״.

למהדורה זו של ר' שלמה, הידועה בשם "ישיר משה", שם שניתן לה ע״י אדהאן עצמו, נוספו שמונה בתים ל'אזהרותיו' של רשב״ג- 'שמֹר לבי מענה' (ראה לעיל) בין בית מא- "וראשון. . . ושביעי" וכו' לבין בית מב-"ויום זכרון תרועה" וכו'. מחמת המחלוקת שהם עוררו כבר מיד עם הוצאתם לאור, ובעיקר מחמת נדירותם נביאם כאן. (הניקוד שבמקור משובש, הניקוד הניתן כא הוא שלי).

 

ועתה כתבו לכם                  בספר תורתכם

 פן ישכחו בניכם                 ואין העם מכירים

 

וכבש אשר נפלא                  במנחתו כפולה

ושלמים ועולה                     למנחת בכורים

 

וגבר אשר ירדוף                  אחר עברה להדוף

נפשו כעשן תנדוף                להצילה מאור אורים

 

גור בארץ הקדושה              היא אבן הראשה

ולא יקרא דרושה                 מאת צור הצורים

 

לצדק ימלוך מלך                  ובית המקדש מלך

יכינו להלך                           למשמרת שומרים

 

ושפטו עם בצדק                  למסלף בחדק

עצמותיו עלי חדק                 להחיות מח כשרים

 

סקול יסקל                         או שרוף ישרף

יהרגו מקלקל                      יחנק רוח אסירים

 

משרתיו נפלאו                  על צבא עבודה צבאו

קדוש בכתף ישאו               להדרת דורי דורים

 

רשב״ג בכוונת המכוון, שבתים אלה והפירוש הנלווה אליהם ייראו כמעשה ידיו של רשב״ץ.לכל אחד מן הבתים נלווה פירוש עפ״י מתכונת הפירוש של רשב״ץ, זוהר הרקיע, לאזהרותיו

בסוף הפירוש לבית השמיני(האחרון) נוספה ההערה הבאה: "וזה המצות הנז׳ בח' הבבות לא

שייכי אלא בא״י ואפשר ובית המקדש קיים ואפשר ובשביל זה השמיט אותם ר׳ שלמה בן גבירול

ז"ל ע"כ דשייא".

מן הדברים הקצרים והמקוטעים עולה: הערה זו היא הערתו של אדהאן. דש״א הוא ראשי תיבות של " של 'דברי שלמה אדהאן', שמונת הבתים אינם משל רשב״ג אך אין אנו יודעים מידי מי יצאו. הבתים האלו באו להשלים את מניין המצוות החסרות ב'אזהרות׳ של רשב״ג, ולדעתו של אדהאן רשב״ג לא מנה אותם כי"לא שייכי אלא בא"י".

במהדורות שיצאו לאחר מכן, הונח, כדבר המובן מאליו, שתוספת בתים אלו פרי יצירתו של רשב"ץ הם. כגון זו:

"אזהרות להגאון ר' שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש חדש ושמונה בתים נוספים להרשב״ץ (ההדגשה במקור ש.א) והעיר עליהם בכתב… מופת הדור הרב חיד״א מגדולי דורו" (מנחת ביכורים מהדורת אליהו בן אמוזג, ליוורנו תרל״ו).

הרב חיד״א (בשם הגדולים, ח״א, מערכת ספרים, ערך אזהרות), מציין: "וראיתי באיזה ספר שהרשב״ץ הוסיף באזהרות מהר״ש גבירול שמונה בתים לכוין המנין שיעלה כדעת הרמב"ם, וכעת אין בידינו ספר זהר הרקיע וספר פתיל תכלת למען דעת בירורן של דברים". מתוך דבריו המסוייגים של חיד״א אתה למד, שבפניו לא עמדו לא תוספת הבתים ולא פירושם, לא הרקיע של רשב״ץ ולא פתיל תכלת של חאגיז, משום כך הוא הניח את העניין בצריך עיון. מכל מקום אין כל יסוד להניח שמידי רשב״ץ יצאו בתים אלה, ודבריו של בן אמוזג אין להם על מה לסמוך.

בידי ר' יוסף בן נאיים, בעל מלכי רבנן, היתה מסורת אחרת בנידון דידן: "ואגב יש להעיר… ומצאתי בכ״י כמוהר״ר הנז׳ באזהרות מוהר״ש בן גבירול בתחילת השמונה בתים הנוספים אשר מיחסים אותם להרשב״ץ וז״ל: אלו החרוזים שיסד הרה״ג נר המערב כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצוק״ל, ובא לכאן חכם אחד מעיר תאפילאלת והוליכם לדפוס וטעה… ונעשה פי׳ ע״ז בטעות. כ"כ [כך כתוב] בכ״י מוהר״ר אליהו הצרפתי (מלכי רבנן, ערך וידאל הצרפתי הב׳ הנקרא סיניור, כט. ע״ב – לא. ע״א).

הרב בן נאיים סובר אם כן, שהנוספות אינן לרשב״ץ, וכשם שהמביא לדפוס, שלמה אדהאן, טעה בהבנת פירושן, כך טעה ביחס למחברן האמיתי, שהוא ר׳ וידאל הצרפתי. בן נאיים נסמך גם על מסורת מיוחדת, שהיתה בידי משפחת הצרפתי: ״ומצאתי עלה א', כ״י ישן בכה״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילתו כתוב בזה״ל [בזו הלשון] מנהג בבית הכנסת של אבותי זלה״ה היו אומרים ביום א׳ של שבועות קודם ויום זכרון… היו הקהל שותקין והש״ץ היה אומר אלו החרוזים, שחיבר הרב הגדול מר קשישא אדוננו זקננו מ״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכן אני נוהג. וכתב שם בעלה הנז׳ השמונה בתים".

עיקרה של עדותו של הרב בן נאיים הועתקה לתוך פאס וחכמיה (הערה 23 לעיל) עמי 358 : בתוספת "והיו כאלה שחשבו את ר' שלמה אדהאן מדפיסם הראשון [של אזהרות רשב״ג] למחברם". ועוד: "הוא היה גם משורר ומליץ". התוספת האחרונה אין לה על מה לסמוך, רמתן  הירודה של ח' הבבות – הלשונית והפואטית – והפירוש העילג הנלווה אליהן אינם יכולים להיות : פרי עטו של הצרפתי, שעליו המליץ חיד״א (שם לעיל, מערכת גדולים, יח, ע״א, ערך וידאל ב־בא ״״״ג הצרפתי)"ודבריו בקיצור מופלג וצריכים עיון ועומק ואח״כ יטעום המעיין מחכמתו כי רבה".

הערה מאלפת, שיש בה כדי לפתור תעלומה זו, מספק לנו בן דורו של אדהאן, ר' כליפא בן מלכא (להלן רכב״ם) ת״ח גדול ומקובל , בלשן ומשורר, מעיין ופולמוסן, היה גדול משכילי דורו בתחומים רבים, בעל השכלה כללית רחבה, לרבות ידיעה טובה במוסיקה ובלשונות לעז: ערבית, : ספרדית וצרפתית. הסטוריון ומבקר ספרותי חריף , משום חשיבותה נביאה בשלמותה:

"רק השמר לך ושמור נפשך פן תטעה בתקוני האזהרות שהדפיס ובלבל בעל ספר בנאוה

דשא כי הוא מעשה עמי הארץ ועתיד ליתן את הדין, כי הוא מבלבל פירושי המפרשים ומוציא לעז עליהם, כי לתלו התלמידים הטעות במפרש. שא נא עיניך וראה החי בבות, שהוסיף במ״ע"ם [במצות עשה] לרשב״ג, שאין להם ריח ולא טעם, לא ענין ולא לשון, כי אם לעג ולצון. אין להאריך בנפילתם כי הם נופלים מעצמם, מה שלא נעלם מכל בן דעת".

אין אנו יודעים אם בידי רכב״ם היתה מסורת כלשהי בדבר חיבורן של בבות אלה. למען ״אמת אין אנו נדרשים לכך. כדי לעמוד על טיבו של שיר עד כדי ביטולו המוחלט, העמיד רכב״ם ״ מידה יחיד ומובהק, תובעני ומחייב: שירת ספרד, שעליה הוא כותב "כף כל העמים תקעו צלבו השיר לבני ספרד" (הקדמת המחבר לכף נקי) לאמור: כל העולם הודה בעליונות השירה של ״ ספרד. דברי רכב״ם מזכירים לנו את דברי יהודה אלחריזי(ספרד, המחצית השניה של המאה י־ ב – נפטר לפני 1235) בשער י״ח בתחכמוני: "וכל חכמי בני צרפת ויון… וכל חכמה ובין לקחו לנפשם והשיר עזבו לבני ספרד" (שירמן, הערה 12 לעיל, כרך שני, עמי 151). שירה זו נטלה על גמה כבלים רבים ותביעות מחמירות, כפי שפורטו וסוכמו ע״י ר׳ משה אבן עזרא בספרו שירת ישראל. אין אפשרות להיות משורר בלי תכונות מולדות, שבלעדיהן הכשרה שירית לא תועיל; ומאידך גיסא אין די בכך, נחוץ למשורר שישתלם בנושאים רבים ומגוונים, עליו להיות דמות של ~ אשכולות בנוסף להכרת מלאכת השיר. המשורר נדרש לנסח את דבריו בבהירות ובפשטות. ״ק בניסוח ובהבעה הוא יסוד הכרחי לכל משורר.

רכב״ם, ששליטתו בשירת רשב״ץ, אינה מוטלת בספק, אפילו לא העלה על דעתו שבבות אלה משל הרשב״ץ הם, ש״למקרא דבריו עולה לפנינו לעתים זכרו של יהודה הלוי" בהגהותיו להושענות של חג הסוכות קבע רכב״ם ללא פקפוק שהפירוש הנלווה להושענות במחזור לג' רגלים אינו אלא קיצור מתוך פירושו השלם של רשב״ץ. הוא הצביע על שיבושים רבים ואי דיוקים שנפלו בו כגון זו: בחתימת הבית הראשון של "אנא אל אחד ומבייש" (ד: א. 6263) כותב הרב בן מלכא: "בחגיגת ימים שנים. כתב המפרש כמו לבי י״ט של גליות ועם היות וכוי [שהמזלזל אותם אינו לוקה מן התורה אלא מדרבנן] ודבר זה נ״ל שהמקצר מפירוש הרשב״ץ ז״ל חיסר שום דבר, אין לה שחר כפי הנוסח, כי מה יעשה בחגיגת ימים שלושה וארבעה וכו'".

כ-150 פיוטים, הכלולים בסידור התפילות ובמחזור, מכל התקופות, ויצירותיהם של עשרות פייטנים ומשוררים עברו תחת שבט ביקורתו, והוא לא נשא פנים לאיש. הוא נשאר נאמן לעיקרון שקבע לעצמו: כללי הפואטיקה של שירת ספרד.ואכן החתימה "הושיענו בחגיגת ימים" היא חתימה של ההושענות "אנא האל הנקדש ־בקדושות שלשה (ד: א. 6263); "אנא הבורא עולמו ביסודות ארבעה" (שם, א. 6272); "אנא הבורא עולמו בימים ששה" (שם, א. 6271); "אנא המקדים לעולם דברים שבעה" (שם, א. ל 62) תוך התאמה לכל אחד מימי החג(כף נקי, כ״ג. ע״ב).

רכב״ם – רבי כליפא בן מלכא – הפקיע את תנאותו של ר' אלעזר הקליר, כפי שהיה מקובל מזמנם של בעלי התוספות ( חגיגה  יג. ע״א, דייה "ורגלי החיות כנגד כולם" ומסכם: "שר"א קליר היה קודם לגאונים, אבל אינו ר״א ב״ר שמעון… גם ראיה ממ״ש שדבריו סמוכים על גמ' ירושלמית, ואם הוא תנא הוא קודם לה" (כף נקי, לו. ע״ב).

על פיוטי אשכנז הוא כותב: "וכבר חקרנו על פזמוני אשכנז… אין זה דבר חדש לאשכנזים בני הצרפתים שכתב עליהם הרמב״ם שחושבים שהגיעו לבורא בתפילותיהם" (שם, שם).

הרמב״ם מובא בכף נקי מאות פעמים ועל פיו הוכרע כל עניין, וכדבריו: "מדברי הרמב״ם לא נזוז עד שיבוא משיח צדקנו" (כף נקי, יד. ע״ב), אך הוא לא נרתע לומר עליו "לא היה מהמשוררים אפילו שירים פשוטים" (שם), ועל כן הוא פיקפק אם פיוט העקדה "אני מזכיר היום חסדי אבותי" (ד: א. 6742) שהכל מייחסים אותו להרמב״ם, אכן שלו(של הרמב״ם) הוא (שם, ;. ע״ב).

הערת המחבר : כתאב אלמחאצירה ואלמדיכארה, מתורגם לעברית עם מבוא והערות מאת בן ציון הלפר, הוצאת שטיבל, ליפסיה תרפ״ד.

דוגמה להבחנה חדה, שלא ניתנה עליה הדעת עד רכב״ם תשמש לנו הסליחה המפורסמת של ריה״ל, "ישן אל תרדם (ד: י. 4132). סימנו של השיר הוא י-ה-ו-ד-ה. בכל הדפוסים נמצא שהטור הפותח באות ד׳ נכפל: פעם אחת-"דלים אשר עפר יסודם"; ופעם שניה-"דמעות תזיי עינך". ומעיר רכב״ם: "דלים אשר עפר יסודם" אומר אני שהבית הזאת… ואינו לשון צחות, ולא שקול כשירי ר״י הלוי ז״ל ע"כ ראוי לסלקו". ועוד: "אומר אני שהבית הזאת כולה תוספת משום אדם חכם בעיניו ואינה ממהר״י הלוי ז״ל, ראש המשוררים, כי אין דרכו לכפול אות אחת מם׳ שמו, (שם, לב. ע״ב) הבחנה דומה מצאנו לאחרונה רק אצל שירמן(שם, כרך א', עמי -519 517): "פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות ונראה שהמחרוזת הרביעית אינה אלא תוספת מאוחרת". גם שירו של האר״י(ר' יצחק לוריא)"יום זה לישראל אורה ושמחה" (ד. י. 1776) אינו נמלט מביקורתו, וכך הוא מפטיר: "גם זה בעיני בעל השיר חן לא מצא" (שם, ג. ע״ב).

רכב״ם משתלח בבעל 'חמדת ימים', המובא בכף נקי מאות פעמים, רק משום שזה הטיף להעתיק את הפיוטים מתחנותיהם הליטורגיות ולהעבירם למקומות "נידחים" בסידור בניגר לכוונת מחבריהם, והוא טורח להזכיר מי הם מחברים אלה: "כי הם [המשוררים] היו עיני כל העדה שהם ראשי כל ישראל, רבנו האי זצ״ל, והרב הגדול רבנו יצחק בן גיאת ז״ל, ואדון המשוררים בחכמה ויראת חטא רבנו יהודה הלוי ז״ל, והאדון ר״ש בן גבירול ז״ל, וכמה רבנים אחרים בעלי מלאכת השיר וטיב הלשון והמליצה זכר כולם לברכה(שם, לא. ע״ב). על המשוררים מבני מקומו, שדימו לעצמם שהם כבר בני סמכא הוא חורז:

חובר חבר ומחבר / לא דלת ולא סוגר /

הראשון לא יענה לשלישי / חרוזים בחוש ששי(מתוך ההקדמה לכף נקי)

ולהיפך. רכב״ם מצר על פיוטים שלא ראו אור עולם למרות טיבם ויופיים. זהו גורלם של שירי ר שמעון בן לביא בעל הפיוט המפורסם "בר יוחאי נמשחת אשריך": "בקשות לשבת הכתובין בסידורים יש לבעליהן מזל טוב שניתנו ליכתב בעט ברזל. לא כן כמה בקשות מפוזרים בקלפים וניידים להרב ר״ש בן לביא זצ״ל בעל שיר בר-יוחאי, סדורים בטיב לשון ומליצה ומלאכת השיר ודרך האמת לשבת וחול, והם אצלנו בכתיבת יד ולא זכו לעשות להם שם ולפרסמם כבקשות הלל שרובם חסרים מכל הנז' " (שם, טז. ע״א).

ונסיים בדברי שבח שמעתיר על הקינה "אשחר עדתי" שיש הנוהגים לאומרה בשבת שלפני ר"ח־ מנא״ב בעת הכרזת החדש: והוא [הפיוט ׳אשחר עדתי'] נפלא, שפתים ישק המשורר על טיב הצחות והמליצה וכל תיבה ותיבה ביתד ותנועה בתיבה אחת, ושומר דרך המליצה מבלי נטות אני ואנה מדרך קינה, וכל מביני דרך השיר בארצנו שבחוהו" (שם, לא. ע״א).

היפוכם של המעלות שמונה רכב״ם בשירי בן לביא ובקינה "אשר עדתי" נמצא בח' הבבות שרי שלמה אדהאן הוסיף מדעתו, ורק הוא, כי בכל הדפוסים של זוהר הרקיע לא נמצא זכר להן.

הערת המחבר : מקובל בן המאה הט״ז, כנראה נולד בספרד, חי במרוקו, ובדרכו לארץ קבע את מושבו בלוב כדי ללמדם תורה ומצוות שנשכה־ מהם. חיבורו המפורסם, 'כתם פז' הוא החיבור החשוב ביותר שנכתב בעת ההיא על ספר הזוהר.

סוף המאמר.

סיפורו של פרוקופיום

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

סיפורו של פרוקופיום

כבד לפני שבעים שנה הצביע ז. בכר על ההקבלה בין המסורות היהודיות על תושבי כנען הקדומים ובין סיפורו של פרוקופיוס מקיסרי על מוצאם של אנשי מאודיטאניה. והרי סיכום הדברים אצל פרוקופיוס:

בצאת בני ישראל ממצרים ובהתקרבם אל גבולות ארץ־ישראל מת משה, ויהו­שע בן־נון הביא אותם לארץ, לאחר שנחל נצחונות מזהירים על הפיניקים, שיש­בו אז מצידון ועד מצרים. בספרי העברים נקראו אלה הגרגשי, היבוסי וכו'. בראותם כי לא יוכלו לעמוד בפני בני־ישראל, עזבו את הארץ ופנו למצרים. לאחר שמצאו כי ארץ זו מאוכלסת בצפיפות, המשיכו בדרכם ללוב והתיישבו בה עד עמודי הרקולס. בעיר אחת בנומידיה, במקום ששוכנת עתה טיגיסיס, הקימו מצודה! ליד מעין גדול נמצאים שם עדיין שגי עמודי־שיש ועליהם חרות בלשון פיניקית ובאותיות פיניקיות! ׳אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן־נון השודד׳. בהמשך הדברים מדגיש פרוקופיוס, כי כנענים אלה הם תושבי אפריקה הקדומים. מרצונם הטוב הרשו אלה לקרוביהם, שבאו לאחר־מכן עם מנהיגתם דידו, להת­יישב בקרת חדשת. אולם אנשי קרת חדשת גמלו למיטיביהם רעה תחת טובה. הם נלחמו עם שכניהם הנקראים מאורים (=ברברים), ניצחום והכריחום להתיישב הרחק מקרת חדשת.

י. לוי ניתח את הסיפור הזה ניתוח ספרותי מעמיק ועמד על המקורות הקלאסיים שמהם שאב פרוקופיוס ועל המקבילות שבספרות חז״ל. הוא הרגיש כי משהו לא כשורה במבנהו של סיפור זה, אבל סבור היה, כי לפנינו שני נוסחאות מקבי­לים, שפרוקופיוס ׳חיבר אותם יחד באופן חיצוני ולא מוצלח/ לוי לא הבחין בסתי­רה שבדברי פרוקופיוס, וfן לא ניסה להסביר כיצד ולשם מה קמה לתחייה באפ­ריקה הטענה על נישול הפיניקים בארץ־ישראל בימי המכבים. מי הביאה לשם ? ובאילו נסיבות הושמעה?

בדבריו של פרוקופיוס כרוכים שני סיפורים. אחד על יהושע השודד הזר, שגי­רש את הכנענים מארצם, והשני על דידו ואנשיה, אף הם כנענים שבאו כאחים לאפריקה ונהנו מהכנסת־אורחים של המאוריטאנים, ולאחר־מכן הפכו לאויבים, וכן נעשה עוול למאוריטאנים פעמיים. אף אם יש דמיון בין שני הסיפורים בנוגע להתיישבות באפריקה, הרי הם נוגדים זה את זה במגמתם, והשני מקהה במידה רבה את עוקצו של הראשון, ולכן אין זה מסתבר שיצאו ממקור אחד.

נראה לי אפוא שהסיפור הראשון על ׳יהושע השודד׳ הוא פרי תעמולתם של היוונים והפונים המיוונים באפריקה, שביקשו להבאיש את ריחם של היהודים, כשהתחילו אלה מגיעים לאפריקה במספר הולך וגדל. אז הוצא הסיפור הישן על החמס והנישול של הכנענים, וקל היה מאוד לשנות את נושאו לבני אפריקה, שהם מצאצאי כנען, או בני אחיו לפחות, שהרעו עמהם היהודים. תשובתם של היהודים על תעמולה זו ניתנת בסיפור השני על דידו ועל דרך חדירתה לקרת חדשת, שהוא עצמו היה מעשה ערמה, ועל הגמול ששילמו האורחים לתושבי הארץ הקדומים, שגורשו מנחלתם והוכרחו להתיישב הרחק מאחוזותיהם. יש בתשובה זו רמז גם לפונים, גם ליוונים, גם לרומאים, שכולם שיעבדו את הברברים והרעו להם.

רבי דוד בוזגלו

 

חיים לוק – בינו נא מורדים

מאת רבי דוד בוזגלו זצ"ל

לחן : באב אלוואד

 רבי דוד בוזגלו

בינו נא מורדים, רודפי קרב ורצח, לא לתת בקול

על עם שופך שיחו. מול שוכן שמיו, כל יכול לנצח

כי בצל סֻכן שם שׂם לו מבטחו

 

זכרו נא יום בן חלוף הוכן ליצירה

כת שלום בקול מר למריו

הלא הוא יציר נפשו לריב נמהרה

זאת עשו אפוא, קראו לכם שלום

 

נזר היצירה, אנוש נוצר כמלך, רק לבנות ציה

לנטוע ישימון, אך הוא שת בָתָה שדות יבול רב ערך

וימגר לארץ, עֹפל וארמון                         זכרו נא……

 

יעקב, ישר, דרש ברוך ונועם, את שלום אחיו

ואת שלום שונאיו. על צואר נרדפנו, יום חרון וזעם

ושלומים רדפנו, נחנו צאצאיו                   זכרו נא…..

 

תוך מֵי המקדש, מחקו שֵם בן ארבע, להשקות סוטָה

יום אשר קנאו להּ, למען בָרֵד את צדקהּ ונקבע

ולהשרות שלום, בינה ובין בעלה               זכרו נא

עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

קשר נוסף היה בתחום הכלכלי. הרכוש אשר הושאר במרוקו טופל בידי אפוטרופוסים אשר שלחו כספים לארץ ודבר זה עזר לעולים בזמן המצב הכלכלי הקשה. קשר זה כלל גם נסיעות מן הארץ למרוקו לשם טיפול בעניינים שונים ועל זאת סיפר יצחק צבע : המצב הכלכלי הביא לאבטלה גם בקרב העולים מצפרו. בניסיונות לעזור להם למצוא תעסוקה פונה מצפרו בשנת תרפ"ג, שמעון חיים עובדיה לרבי יעקב מאיר בירושלים :

ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב"ב נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנפלאה חשבה להשבר, ואנו מצטערים על שתי פרידות שבה הלא המה כמוהר"ר אלישע אפריאט וכמוהר"ר שלם מרדכי אזולאי הי"ו ….והם מתפרנסים בצער עם עדת המערבים הדלה והענייה, אי לזאת באנו לחלות את פני רום הדרג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להיטיב..והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב"ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדרג הנקובה בשם " פורת יוסף " בכן תוחלתנו היא מאת פני הדרג לעמוד לימין האברך כמור"ש אזולאי הי"ו להטעם מפרי נדבת הישיבה המהוללה….

להלן תעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל שנשלחה מצפרו לירושלים….

465

התרפ״ג

צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923

שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.

רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.

 אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו –  ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.

ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר

ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

ארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

ה.  אלג׳יר

הארץ והמדינה אלג׳יריה שוכנת על חוף הים התיכון הדרומי, בין מרוקו במערב ובין תוניסיה במזרח. יהודים חיו באלג׳יריה, באופן ודאי, החל מן הכיבוש הערבי במאה השביעית. בקהילת חמד שבמזרח אלג׳יריה, היה מרכז של תורה בתחילת האלף בו אנו עוסקים. הרי״ף ותלמידו רבינו אפרים ישבו בה. המצב הכלכלי והחברתי של יהודי אלג׳יריה, הושפע רבות על ידי המושלים השונים ששלטו במשך הזמן. היו מושלים סבלניים שהגנו, והיו מושלים קצרי רוח שנגשו ורדפו.

לאחר גירוש ספרד הגיעו רבים לאלג׳יריה וביניהם חכמים גדולים. מפורסמים היו: רבי יצחק ברבי ששת ורבי שמעון בן צמח דוראן. שניהם שימשו כרבנים הראשיים בעיר אלג׳יר. במשך כל תקופת השלטון התורכי באלג׳יר, היו היהודים חופשיים לקיים את דתם במשפט וענישה. אולם למרות זאת, סבלו היהודים מחוקים מיוחדים שרדפו אותם, ופחד אפף אותם מפני פרעות וגזירות קשות.

באלג׳יריה קמו ארבע קהילות בערים: אלג׳יר, תלמסאן שבמערב אלג׳יריה, בגאיה [=בוג׳י] וקונסטנטין. בתלמסאן ישב במאה הט״ו החכם רבי אפרים אנקאוה, שהיה נערץ על יהודי תלמסאן. כן חיו בעיר זו הרבנים: רבי יעקב אשכנזי ורבי יהודה כלאץ. בעיר זו היה בית דין חשוב.

קונסטנטין היא עיר במזרח אלג׳יריה, בדרך לתוניסיה. מחכמי עיר זו: רבי מימון נגר, רבי משה מועטי, רבי שלמה צרור, רבי מסעוד זג׳ביב מח״ס ׳זרע אמת׳ על התורה ועוד.

מחכמי אלג׳יריה הנודעים: רבי אברהם בן טאווה (מצאצאי הרשב״ץ), רבי שלמה צרור, רבי סעדיה זוראפה, רבי רפאל ידידיה שלמה צרור, רבי יהודה עייאש – מגדולי חכמי דורו, רבי אברהם טוביאנה – מקובל גדול, רבי יוסף אזוביב, רבי יוסף בושערה ועוד.

ו.          מרוקו

יהדות מרוקו, היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין כל הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם. מספר חכמיה באלף השנים האחרונות, עולה על כל הקהילות היהודיות בתפוצות ארצות האיסלאם. חכמי ורבני מרוקו השאירו ספרות תורנית ענפה בכל תחומי פרד״ס התורה: מדקדקים, פרשני תורה ותלמוד, פוסקים, משיבים, מקובלים, פייטנים ועוד. [בכרכי האנציקלופדיה שלפניכם מצויים כשלושת אלפים וחמש מאות ערכים של חכמי מרוקו, מתוך כשבעת אלפים ערכים בכלל].

על אף שאין ספק שהיישוב היהודי במרוקו החל עוד בימי הבית הראשון ולאחריו בימי הבית השני, הרי שמקורות רבים וברורים מצויים בידנו רק החל מן התקופה אותה אנו סוקרים, דהיינו, באלף השנים האחרונות. במאה השמינית נוסדה העיר פאס, שהפכה תוך זמן קצר לקהילה היהודית החשובה ביותר במרוקו, וממנה יצאה תורה לשאר הקהילות היהודיות במרוקו. חכמי פאס עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם גאוני בבל, שהכירו בגדולתם בתורה ובחשיבות קהילתם.

בראשית תקופה זו ידועים החכמים: דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה בן חיוג, רבי יצחק אלפאסי(הרי״ף) ועוד.

יהודי מרוקו קיימו קשרים בתחומי הרוח והכלכלה עם אחיהם שבספרד. כמו כן, במשך מאות שנים היתה הגירה דו-כיוונית, לפי העת והזמן, בין ספרד למרוקו ובין מרוקו לספרד(לדוגמה: הרי״ף היגר לספרד ממרוקו, והרמב״ם היגר למרוקו מספרד).

בדרום מרוקו נוסדה במאה ה-11 העיר מראכש, שאף היא הפכה לאחת ממרכזי התורה במרוקו. במאות ה- 13-12 עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה, עם עליית שלטון המייחדים. תנועה זו שאפה להכניס תחת כנפי האסלאם את כל תושבי ארצם. לפני יהודי מרוקו עמדו שתי ברירות: או להתאסלם או גירוש. בתקופה זו הגיעה משפחת מיימון למרוקו, ובה כתב הרמב״ם את ׳אגרת הנחמה׳ שנועדה לעודד יהודים שנאלצו להתאסלם.

מפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, מנהיגה של קהילת פאס, שנהרג על קידוש ה׳ בסרבו להתאסלם. לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד, היגרו מעט יהודים למרוקו, ביניהם הכהנים מייסדי העיר דבדו. עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492), היגרו למרוקו מספרד עשרות אלפי יהודים. אלה התיישבו בערים: טנג׳יר, תיטואן, קסר-אלכביר, סלא, רבאט, וכמובן בערים המרכזיות שבמרכז מרוקו: פאס, מכנאס וצפרו. מחכמי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו מפורסמים: רבי יעקב בירב, רבי שמעון לביא, רבי אברהם ביבאס, רבי אברהם סבע (מח״ס ׳צרור המור׳) ועוד.

בין התושבים הוותיקים במרוקו לבין המגורשים מספרד שהתיישבו במרוקו, היו חילוקי דעות בהלכה ובמנהג. על רקע מחלוקות אלו כתב בעת ההיא רבי חיים גאגין את ספרו ׳עץ חיים׳, העוסק בתיאור הלכתי מעמיק להבדלים בהלכה בתחומים מסויימים.

המשפחות: טולידאנו, עמיאל, קורקוס, צבאג, בן זמירו, ביבאס ועוד, היו ממגורשי ספרד. את תולדות יהודי מרוקו באלף שנים האחרונות אפיינו צרות רבות ורעות. מהם בידי שמים (בצורת, מגפה ועוד), ומהם בידי אדם (מלחמות, פרעות וכדו׳). עדויות רבות על כך מצויים בספרות חכמי המערב, ובאופן כללי ניתן לומר שיהודי מרוקו היו נתונים לחיי עוני והשפלה ברוב שנות גלותם בארץ המערב. אולם במקביל לעובדה זו, שירתו יהודים רבים במרוקו בשירותים ממלכתיים ודיפלומטים וכסוחרים. אישים אלו סייעו סיוע של ממש למרוקו בקשירת קשרי מסחר עם ארצות אירופה.

אלפי חכמי מרוקו הותירו ירושה עצומת מימדים, שאפילו כדי להציגה באופן סכימטי בלבד, דרושים גליונות רבים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

תלאותיהם של יהודי תימן, לא יאומן כי יסופר…..

תימן

כל יהודי תימן, כמעט 50,000 במספר, שנהרו לישראל ב״מבצע מרבד־הקסמים׳ האמינו שהמלך דוד בן־גוריון הוא־הוא המשיח הקורא להם לשוב הביתה. קהילות יהודיות היו בתימן למעלה מ־2,000 שנה, ויש טוענים שנוכחותם של היהודים שם החלה עוד קודם לכן – מימי גלות בבל וחורבן הבית הראשון ב־586 לפנה״ס. יהודי תימן נמלטו לישראל ממצב שההיסטוריון ש.ד. גויטיין תיאר אותו כ״הצד הגרוע ביותר״ בהתעללות הערבית ביהודים. חוק תימני גזר שילדים יהודים יתומים בני פחות משלוש־עשרה יילקחו מאמותיהם ויגודלו כמוסלמים בבתיהם של מוסלמים. ״ילדים נקרעו מידי אמותיהם״, לדברי גויטיין. אם גם היו בני־משפחה וידידים שניסו לאמץ להם את הילדים בהסתר, ״לעתים קרובות מאד… עלו המאמצים בתוהו… חוק זה, שנאכף במשנה׳ תוקף לפני כחמישים שנה, הוא שהמריץ את יהודי תימן, לדעתי, יותר מכל דבר אחר לעזוב את הארץ ההיא, שאליה קשורים היו עד מאד. התוצאה היתה שרבות מן המשפחות הגיעו לישראל לאחר שאיבדו אחד או אחדים מילדיהן… כמה אלמנות… שכלו בצורה זו את כל פרי־בטנן״.

הרדיפות היו מתמידות ומופלגות – סקילתם של יהודים, מנהג ״עתיק־ימים״, לדברי ״חכם דת מוסלמי זקן״, עדיין היתה מסורת מקובלת כאשר יצאו היהודים את תימן ב־1948 – אף שבמרוצת הדורות היה שיעור הסבל בצל האסלאם משתנה עם חילופי השלטון התורכי־הערבי או להיפך.

שינוי נמרץ לרעה חל במצבם של יהודי תימן בבוא הכיבוש הערבי במאה השביעית. לאחר שגירש הנביא מוחמד או השמיד את היהודים שישבו בשטח שהוא כיום חלק מערב הסעודית, זכו יישובי היהודים בשאר השטחים הכבושים בידי מוסלמים למעמד חדש ככופרים. על יהודי תימן נגזר הפירוש המחמיר ביותר שבגדר האפשר של אמנת־עומר, בתוספת אילתורים אכזריים ומחושבים בקפידה על נושא הד׳ימ׳י. משך כארבע־מאות שנה סבלו היהודים מן הקנאות העזה חסרת־ הסובלנות שבכל הכיתות המוסלמיות.

במאה השתים עשרה החמיר המצב כל־כך, ויהודים אחוזי אימה אצו כל־כך להתאסלם, אף שבעבר היה זה מעשה מאוס כל־כך בעיניהם, עד ש״הנשר הגדול״ – הרב הנערץ משה בן מימון, הוא הרמב״ם – התעורר לכתוב את חיבורו המפורסם, ״איגרת תימן״,שבו כאב את כאבם של יהודי תימן והפגיע בהם שיחזיקו באמונתם.

במאה השמונה עשרה היה הנטל כבד־מנשוא כמעט, שהרי על ההשפלות ומעשי־האלימות המגוונים והערמומיים נוסף גם הרעב של 1724. שליטים קנאים פקדו להרוס בתי־כנסת, ואסרו על תפילות בציבור. אלפים רבים ניסו לעלות בעקבות ״משיח־השקר״ שבתי צבי לארץ־הקודש, אלא שהתנפלו עליהם בדרך והרב הראשי של צנעא ״עונה עד מוות״.

שליט אחד החליט לפטור את חצי האי הערבי מיהודים בהעמידו אותם בפני הברירה בין המרת־דת לגירוש: הרוב המכריע בחרו לעזוב את הבירות ולפנות לחופי ים־סוף. אלה שלא מתו מרעב, בצמא או בחולי בדרך הנפתלת (רבים עשו אותה ברגל). הורשו להתיישב בעיר ששמה מוזאע, מקום שהפיל האקלים האכזרי חללים נוספים. לפי אחד המקורות נסתיימה גלותם של היהודים במוזאע על־פי צו בשנת,1781 כי היהודים שהוגלו היו חרשי־המעשה היחידים בארץ וחסרונה של עבודתם הורגש עד מאד.

בשלהי המאה השמונה־עשרה, בקום שליט סובלני יותר, זכו יהודי תימן להפוגה קצרה מרעב והשפלה כאחד. יהודי אחד זכה אפילו בכהונה הרשמית של שר־הכספים, אולם לאחר שנים רבות של גדולה חבש אותו השליט למשך שנתיים בבית־האסורים.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-יצחק בצלאל נולדתם ציונים

 

יצחק בצלאל

נולדתם ציונים

הספרדים בארץ ישראל ובתחיית העברית בתקופה העות'מאנית

מדברי נחום סוקולוב על הספרדים 

" אנחנו נעשינו ציונים

אתם נולדתם ציונים " 

האמונה המשיחית מהווה תשתית לכמה עמדות של היהדות הרבנית בסוגיות מרכזיות: מהות הגלות, האם ראשיתה גאולה נסית או טבעית, קדושת הארץ ומידת המחויבות לעלות אליה, יישוב הארץ, ומאוחר יותר העמדה כלפי התנועה הציונית ומדינת ישראל.8 גם בכמה מסוגיות אלה חלוקות הדעות בקרב רבנים של שתי העדות. אפרט בסוגיה אחת. צבי זוהר דן בהשקפות החכמים הספרדים בארץ־ישראל בשנות 1849-1777 בדבר מטרת החיים בארץ והעלייה אליה. מסקנתו היא כי בכתביהם, שלא כבכתבי כמה רבנים אשכנזים, אין: ערך להימצאות יהודים בגולה, אין חובה להימנע מן העלייה לארץ, הגבלת העלייה לקבוצה מסוימת בעם, החשבת החיים בארץ בשל אתריה הקדושים, הטיעון שהישיבה בארץ מקדמת את בוא המשיח או שהיא היערכות לקראת בואו הקרוב. ובהכללה ׳ארץ־ישראל הממשית ולא ארץ־ישראל כמטפורה לדרגת התעלות מיסטית היתה משאת נפשם׳. עוד לדעתו, יש קירבה בין השקפת־עולמם של חכמים ספרדים אלה ובין גירסות של זרמים מרכזיים בציונות בדבר שיבה לארץ וחיים בה. כדבריו:

הזדהותם של גורמים מובילים בקרב האליטה הספרדית בארץ עם מסרים לאומיים מרכזיים, אליהם התוודעו במחצית השנייה של המאה ה־19, נבעה לא רק [.״] מפתיחותם היחסית כלפי תהליכים של שינוי [״. אלא] גם מן הקרבה והרציפות שבין עמדותיה המסורתיות של אליטה זו בדבר חשיבות החיים בארץ לבין עמדות היסוד של זרמים ציוניים מרכזיים.

בשני תחומים אלו, האמונה המשיחית והקשר המסורתי עם ארץ־ישראל, מצאנו אפוא הבדלים בין גישות הספרדים לגישות האשכנזים החרדים, שיש להן השפעה על מידת הנכונות לקבל את הציונות המודרנית. ומכאן לתחום השלישי.

רבנים ספרדים מארץ־ישראל כגורם מקשר בינה ובין הקהילות במזרח. הרבנות הספרדית בארץ־ישראל מילאה תפקיד בולט, לעתים ראשון בחשיבות, בתחומי הדת, החינוך והתרבות בהרבה תפוצות של הספרדים והיוותה אפיק קשר מרכזי בינן ובין הארץ. תופעה ספרדית זו, שאין לה מקבילה בקהילות אשכנז, היו לה שלושה סוגי ביטוי שונים.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי – חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.erfoud

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

שבת שנייה – שבת לע'טא.

שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה שבת אלע'טא, שבת של פשטידות, על שם התפריט המרכזי בסעודת היום בשם לע"טא, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. לע'טא מן השורש הערבי ע'טא, שמובנו כיסה.

בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות, סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואילה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו, הקרויים " לוזאייר ". הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים כמו.

הזה שבת לע'טא / ומעה לח'יר ורצ'א

זה השבת " לע'טא / ועמו הטוב והנועם

לוזאייר – מונח ערבי דיאלקטי. בלשון ערביתת התקנית " וזראא – שירים – וביחיד וזיר.

השושבינים – לוזאייר.

השושבינים הם חברי החתן בני גילו המלווים אותו ושוהים בביתו במשך עשרים יום משבת שנייה, שבת לע'טא, ועד ליום האחרון של שבעת ימי המשתה שלאחר בכלולות וסועדים אתו בכל הארוחות במשך תקופה זו. 

חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.

אור ליום שני נערכת החינה הגדולה בבית הכלה. הבית מלא מפה לפה.  אין בת מכל חברותיה של הכלה שאינה נוכחת בלילה זה. במשך הלילה שותים ואוכלים מיני מתיקה ומעמים. במהלך האירוע מורחים את החינה לכלה ולמשתתפות. בחגיגת החינה נוכחתת המיילדת, ושם ישנה היא ורבות מחברותיה של הכלה. כל הלילה שמחים, מתופפים ושרים.

אלילה לילת חנאניה / עקבאל לילת מיאליהא

הלילה ליל חינותיה / תזכה גם ללילות המילה של בניה.

תהלוכת הסִבלונות.

ביום שני ללמחרת בסביבות עשר בבוקר יוצאת תהלוכת נשים ונערות מבית החתן לבית הכלה בלווית המיילדת, ובידיהן מגשים ובהם מתנות וסבלונות, מטפחות ראש צבעוניות, מצעים ותכשיטי כסף וזהב בצורת שמש וירח, אולי כסמל לחתן הסהר ולכלת השמש, כדברי המשורר.

נבעלה שמש לסהר / כל יקר אין די למוהר , נפלאו בפאר הזהר ( משירי הקודש של רבי יהודה הלוי ).

בהגיע הנשים לבית הכלה הן פוצחות בשיר

ג'ינאתום בלהנא / ג'ינאתום בלהנא

אלאלא פרשי / גולינא מרחבא

באנו אליך באושר / באנו אליך באושר

הוי גברת, הציעי את השטיחים / ואמרי לנו ברוכות הבאות

אסלח'ה.

אור ליום שלישי, שבת " אלע'טא " עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא " אסלח'ה ", והוא מתקיים שבוע לפני החופה.

לכבוד האירוע בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים נערך טקס " השחום " – רחצה -. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות עם הכלה.

לקראת ערב מגיעה תהלוכת הגברים מבית החתן עם רעיו ושושביניו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת " רננו צדיקים , ו " בר יוחאי " עד הגיעם לבית הכלה, הכול לכבוד אירוע ה " סלח'ה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בענייני דיומא בנושא הכלולות ופרשת השבוע. 

החתונה היהו. המסורתית במרוקו יוסף שטרית

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

2.4~4 הפונקציה המכוננת

לבד מתפקידם המעצב, המשמר והמחנך רבים הם הטקסים שמכוננים מעמד חברתי חדש או לפחות מצהירים בפומבי על כינונו ותורמים לפרסומו ולהפצתו בקרב הקהילה. כאלה הם רוב טקסי החתונה המסורתית ואף המודרנית: הם מכוננים את מעמדם החדש של החתן והכלה כבעל ואישה ובזוג חדש בתוך הקהילה, וחונכים אותם באותו הזמן למילוי תפקידיהם החברתיים החדשים. בתפקיד מכונן ופרסומי זה משמשים בעיקר טקסי המעבר וטקסי החניכה; אלה נוגעים בעיקר לפרטים או לקבוצות שבתוך החברה. בקיומם הסדיר הם מעניקים גושפנקא רשמית למעמדם החדש בקהילה. טקסי חניכה אלה הם גם חד־פעמיים בחייהם של המעורבים בהם, אך מתחדשים מקבוצה לקבוצה ומפרט אחד לרעהו.

בכינון המעמד החדש של הפרט או של הקבוצה מתבטא במיוחד התפקיד הסימבולי של הטקסים, שהמחקר הרבה לדון בו ולהבליטו מעל ומעבר ליתר התפקידים המצוינים כאן. הטקסים הם חלק מהותי מן הפעילות החברתית הממשית, והם מפנים אליה, כאמור, ולמקטעים בתוכה ואל הקיום האנושי מבט פרשני כמו־מנותק. הם מאורגנים כך, שבני הקהילה מזהים אותם לעתים עם המציאות עצמה שהם באים לסמל אותה. עצמה סימבולית זאת של הטקס היא העומדת ביסוד הפונקציות השונות שהטקסים ממלאים בתרבות הקהילתית. אולם תוקפם החברתי והתרבותי המלא של הטקסים וקבלתם בהסכמה בידי בני הקהילה הם המעניקים לערכם הסימבולי את הממד הסמיוטי שלו עבור בני הקהילה, ומכאן גם את מידת הרלוונטיות שהם חשים כלפיו. בתקופות מעבר ושינוי סדרים תרבותיים תחושת הניכור כלפי הטקס מטילה ספק בערכו הסימבולי ומעמעמת את משמעויותיו בעיני בני הקהילה או בעיני חלק מהם אף שהם ממשיכים לקיים אותו מתוך שגרה או מתוך כפייה.

4.5 מערבת הטקסים של החתונה היהודית במרוקו 43.1 מגוון הטקסים ורצף קיומם בחתונה היהודית במרוקו

בטקסי החתונה היהודית המסורתית ניתן לזהות את מכלול המרכיבים הפרשניים־סימבוליים (בנוגע לחיי האדם בכלל והאדם היהודי בפרט) המעצבים, המחנכים והמכוונים שנמנו כאן בטקסים. רוב טקסי החתונה משמשים, כאמור, טקסי מעבר, טקסי חניכה וטקסי הצהרה ומשנים את מעמדם של שני הצעירים שהטקסים נוגעים להם במישרין לבעל ואישה אחרי תקופת מעבר שבה הם מילאו תפקידים של ״חתך ו״בלה״. המעמד החברתי החדש שלהם אמור להיות חדש ואף מהפכני בחייהם משום היותו כרוך בניתוק הנערה או הרווקה מבית הוריה והצבתה בבית שהוא זר לה בעיקרון. ריבוי הטקסים וגיוונם בתהליך הנישואין בא לתמוך בכלה במיוחד, להחדיר לתודעתה שינוי קרוב זה ולקיים עבורה מעין חניכה מרוכזת. גם החתן זוכה דרך הטקסים שהוא משתתף בהם לתשומת לבן של המשפחה והקהילה, אך בגלל מעמדו בגבר, גם אם הוא חסר כל ידע בנוגע לאשר יקרה לו כאדם נשוי, טקסי החניכה המיועדים לו מצומצמים ביחס, כפי שנראה להלן.

טקסי החתונה היהודית בקהילות מרוקו היו מגוונים ביותר, אך מגוון זה אינו אחיד בבל קהילה וקהילה. בקהילות אחדות נמשכו טקסי החתונה שלושה שבועות ויותר, באחדות שבועיים ובאחרות בין שבועיים לשלושה. בחתונה המסורתית החלו הטקסים עם רכישת המצרכים ששימשו להכנת הארוחות החגיגיות השונות, במיוחד שקי חיטה, שמן וסובר. עם הבאתם לבית הבלה ולבית החתן הושמעו הצהלולים הראשונים של השכונה ושל בנות המשפחה; אלה מבשרים את סדרת הטקסים שייערכו מעתה עד לטקס הצגת הבתולים. במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 כללו הכנות אלה גם קניית עגל או פר זמן מה לפני החתונה ופיטומו בבית או במקום מתאים לכך בדי שיהיה זמין לשחיטה בשבוע החתונה על פי טקס מרשים שהיה מקובל בקהילות רבות. במאה ה־20 המשיך נוהג זה להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה בלבד, משום שבערים הגדולות נאסרה השחיטה בבתים פרטיים והמשפחות נאלצו לרכוש את הבשר הנחוץ להן מן האטליז. בקהילות רבות החלו הטקסים עם ניפוי החיטה וניקויה כדי להכינה לטחינה בבית או בטחנת קמח מקצועית אם נרכשה כמות רבה. טקס זה, שהשתתפו בו נשות המשפחה והשכנות, הסתיים בקהילות שונות בטקס המגי של סתימת הכד כדי לסתום את פיותיהם של המקטרגים ושל כל אלה שעלולים לשבש את מהלך החתונה ולעורר שערוריות בימים החגיגיים הצפויים." בשבוע שלפני החתונה הכינו גם את דברי המאפה הרבים שילוו את אירוח הקרובים והמוזמנים בטקסי החתונה הרבים. בקהילות אחרות, במו קהילות תאפילאלת וקהילת דבדו ובנותיה, נערך בשבוע הכנות זה גם טקס החינה או טקס ״החינה הקטנה״, ביום שלישי או ביום חמישי, וכינס בעיקר את בני המשפחה של הבלה ואת קרוביה. הטקס בלל ארוחה חגיגית ומריחת עיסת החינה על ידיה ורגליה של הבלה ועל ידי קרוביה וקרובותיה.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

מתוך כרך ח' של מאז ומקדם – אוניברסיטת חיפה

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

1 מבוא

טקסי החינה השונים קבעו, לצד טקס החופה והקידושין, את אופייה ומהלכיה של החתונה היהודית המסורתית במרוקו ותפסו בה מקום מרכזי. הם התנהלו כולם בבית הכלה, שכן הם נגעו בעיקר לה ולמעמדה בטקסי החתונה. הם ציינו סיום פרק חשוב בחייה של הכלה כרווקה (או בנערה ולעתים אף כילדה), והכינו אותה לפרדתה מבית משפחתה. בכולם מעורבת עיסת החינה, שהוכנה על יסוד עלי החינה היבשים, שנטחנו ונמהלו במים רגילים או במים מבושמים; העיסה נמרחה על הידיים והרגליים, ולעתים גם על שערות הכלה. טקס החינה המרכזי נערך לרוב ערב לפני טקס הקידושין, אך בקהילות רבות לא הסתפקו בטקס מרכזי אחד אלא קיימו טקס נוסף מוקדם יותר בשבוע שלפני החתונה או ערב לפני הטקס המרכזי, והבחינו ביניהם על ידי מתן שמות שונים לשני הטקסים.

טקס החינה-אלישבע שטרית

מרכזיותם של טקסי החתונה בהביטוס התרבותי של יהודי מרוקו יוצאת גם מן המקום החשוב שהם חזרו ותפסו באחרונה בחתונה של בני יוצאי מרוקו החיים בארץ, באירופה ובאמריקה. בשנים האחרונות אף צצו חברות ומיזמים רבים שמארגנים את טקסי החינה ומספקים אביזרים ומלבושים מרוקניים שהם חלק מהותי מטקס החינה המחודש.

בפרק זה הכוונה היא לתאר בקצרה את טקסי החינה בפי שנערכו במשך הדורות בקהילות שונות במרוקו ואת התמורות שחלו בהם לאחר התפזרות הקהילות והשתלבותם של יהודי מרוקו במקומות הגירתם. טקסי החינה המסורתיים יוצגו על פי כללי התיאור שגובשו בפרק המבוא.

2 טקסי החינה המסורתיים

2.1 מקורם של הטקסים

על פי המידע העומד לרשותנו היום קשה לדעת במדויק את מקורותיהם של טקסי החינה השונים שליוו את אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, אך אין ספק שיהודי מרוקו שאלו אותם ממסורות בֶרְבֶרִיות ומוסלמיות מקומיות. שורשיהן של אלה נטועים כנראה עוד בעת העתיקה וקשורים לסגולות החיטוי, הריפוי וההגנה שיוחסו לעיסת החינה ולתפקידי הקישוט שהיא מילאה בגלל הצבע האדום העז שהשאירה על העור. הן בקרב המוסלמים הן בקרב היהודים עילת הטקסים היא מריחת עיסת החינה על חלקי גוף שונים של הכלה לשם קיום פעולות מגיות מגוננות דרך קישוטה וצביעתה בצבע אדום. לשימושה הרב בטקסי החתונה ייתכן גם שנוער קשר ביודעין או שלא ביודעין בין צבע החינה לצבע הדם של הבתולים. אולם אצל המוסלמים במרוקו מריחת החינה על גוף האישה, על הבת ואף על הרך היילוד היא עניין של יום יום וברובה לעתים בציורים גאומטריים שונים על הגפיים של העומד או העומדת במרכז הטקס, שמבוצעים בידי אישה מומחית לכך. לעומת זאת אצל היהודים מריחת החינה שמורה בעיקר לטקסי החתונה, ואינה מלווה בציורים כלשהם. בטקסי החינה המרכזיים של החתונה, שהתקיימו תמיד בבית הכלה, מורחים חינה גם לחתן, לקרובי המשפחה ולאורחים הנוכחים, אולם על כפות ידיהם בלבד. אצל המוסלמים התקיימו טקסים למריחת החינה גם בבית החתן.

[1] על טקסי החינה בקרב האוכלוסיות הברבריות והמוסלמיות במרוקו ראו וסטרמרק,

הערת המחבר :  הנשים היהודיות השתמשו באופן סדיר בתמיסת חינה לחיזוק צבע שערותיהן. כמו בן נערך בקהילות יהודי מרוקו טקס חינה בחגיגות הבר־מצווה.

תכלית הטקסים

תכלית הטקסים היתה קשורה כנראה, כאמור, בסגולות הטיהור, החיטוי וההגנה המגיות שייחסו לעיסת החינה בעת העתיקה, ואשר מיוחסות לה גם בימינו, ביודעין או שלא ביודעין. המטרה הראשונה היתה להגן על הFלה ועל החתן מפגי מזיקים ומפני עין הרע דרך קישוט חלקים שונים בגופם בעיסת החינה. תכלית הטקסים היתה מגית בעיקרה, והיא בולטת במיוחד בטקסי האזמומג המגוונים שנערכו בקהילות השונות, לרוב כהכנה לטקס החינה המרכזי. לתכלית מגית עיקרית זו ניתוספו מטרות שונות שקשורות בהכנתה האישית והחברתית של הכלה למעמדה החדש כאשת איש ולפרדתה מבית הוריה. משום כך קיבלו הטקסים העיקריים שקשורים בחינה ממד עיבורי-קהילתי, והוזמנו אליהם קרובי המשפחה ואורחים נוספים. טקס החינה המרכזי נערך לרוב בנוכחות אורחים רבים שהזמינה משפחת הכלה.

2.3  מעמדם של הטקסים

לעד טקס שבע הברכות, הממסד את הנישואין של בני הזוג החדש דרך הקידושין, עמדו טקסי החינה במרכז האירועים של החתונה היהודית המסורתית. הטקסים נערכו כולם בבית הכלה, וביטאו את חלקה של משפחת הכלה בחגיגות החתונה. הם נוהלו כולם בידי נשות המשפחה, שכן רק נשים מרחו את החינה על הכלה, על החתן ועל האורחים. מעמדם הרם של טקסי החינה נובע גם מגיוונם ומריבוים בקהילות השונות. כפי שנראה בהמשך הדברים, הטקסים כללו בקהילות שונות את טקס האזמומג, את טקס החינה הקטנה ואת טקס החינה הגדולה.

2.4  זמניהם ומקומם של הטקסים

בחתונה היהודית המסורתית נערכו, כאמור, טקסי החינה תמיד בבית הכלה, אך מספריהם וזמניהם היו שונים מקהילה לקהילה. בקהילות כפריות מסוימות מרחו חינה על הכלה בשבעת ימי החתונה עד ליום הובלתה לבית החתן, אך מנהג זה היה יוצא מן הכלל. מריחת החינה והטקסים שנספחו לכך התקיימו לרוב במסגרת טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה טקס החינה הגדולה, היינו הטקס המרכזי של החינה. טקסהאזמומג נערך בקהילות רבות עם תחילת ימי החתונה, היינו ביום רביעי או ביום חמישי שלפני השבת הראשונה של החתונה או ביום שבת עצמו, ובקהילות אחרות בימים שבין יום ראשון ליום החופה. גם טקס החינה הקטנה נערך בערב בימים שונים לפי הקהילות שערכו אותו, אם בשבוע שלפני השבת הראשונה ואם בימים ראשון או שני שלפני יום רביעי של טקס החופה. טקס החינה הגדולה (או טקס החינה סתם בקהילות שלא קיימו שני טקסים שונים) נערך לרוב יום לפני החופה.

2.5 המשתתפים בטקסים

שלושת טקסי החינה היו שונים זה מזה גם בקבוצות האנשים שהשתתפו בהם. בטקס האזמומג השתתפו כמעט תמיד רק נשים, היינו אם הכלה, אחיותיה ובני משפחתה הקרובות ביותר וכן נשים נשואות צעירות אימהות לילדים (מזואראת) ונשים מבוגרות שהיו ידועות כמנהלות הטקס; לרוב לא נלוותה לטקס ארוחה חגיגית. בטקס החינה הקטנה השתתפו בעיקר בני משפחות הכלה והחתן וכן קרובי משפחה ושכנים; כולם השתתפו בארוחה שהוגשה במסגרת הטקס. בטקס החינה הגדולה, או בטקס החינה המרכזי, השתתפו אורחי משפחת הכלה, שמעבר לחוג הקרובים והידידים, והוא כלל ארוחה חגיגית שלקראתה אף נהגו לשחוט עגל או פרה.

הערת המחבר :     על טקסי האזמומג בקהילות שונות ראו בן־עמי, החתונה, עמי 12-45, וכן בפרקי התיעוד השונים שבקובץ זה, ובמיוחד הפרק על מנהגי החתונה היהודית בתארודאגת, ובכלל זה הערה 12. בקהילות שונות, כגון פאם, נערך טקס זהה תחת שם אחר. ראו בפרק על טקסי החתונה בפאס.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תכנית הלימודים.

מתכונת הלימוד השבועית קבועה וידועה מזה דורות. פרשת השבוע וההפטרה, פרט לתוספות המתחייבות למועדים וחגים, כמו : מגילת אסתר לפני פורים, הגדה של פסח וקצת מהלכות פסח לפני חג הפסח. אחרי פסח לומדים פרקי אבות ומשלי עד חג השבועות.

 אחרי חג השבועות לומדים איוב עד לראש חודש אב, מראש חודש אב ועד ט' באב לומדים קינות. אין חופש גדול ואין קייטנה וגם לא בריכה. אחרי ט' באב לומדים ספר דניאל. זה המפגש הראשוני עם המלים של בית מרקחת, שהרי ספר דניאל כתוב רובו בארמית.

ושם צריך להתמודד עם המלים כמו הפסוק " בעידנא די תשמיעון קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פנסתירין וסומפוניה וכל זני זמרא. ועלי להוסיף כאן הבעיה של השרח, כלומר התרגום לערבית יהודית המדוברת.

שפתם של יושבי הכפרים שונה מזו של העירונים, וכל מלמד היה מתרגם את הנלמד בלהג שלו הוא. הילדים היו מלבישים קטעים על המורים שלהם בעלי העגה השלוחית שהייתה להם לדיבור של להג חדש.

מיותר לומר שגם ההורים לא כל כך אהבו אותו. היו ספרים שבמקורם בתוניס וג'רבה, שעל יד כל פסוק היה תרגום בצדו בגעהה תוניסאית, למרבה הפלא זו הייתה יותר קלה וקורבה להבנה לאנשי מראקש והקרובים לה, מאשר לחוברת השרח שנכתבה לפי העגה הצפונית בתרגומו של הרב רפאל בירדוגו זצ"ל.

על זה יצא קצפם של פרנסי הקהילה מזה זמן רב. כל המורים רצו לתרגם לתלמידיהם את הכתוב בניבם ובשפתם הם, כל אחד לפי סגנונו ומוצאו. וכאן נבלה שפתם אשר לא ידעו איש שפת רעהו.

פרנסי הקהילה רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהגיע למצב שכל הארץ שפה אחת. למסור את ילדיהם הרכים רק בידי מורים בני העיר, שידברו בשפתם הם ובניגון המוכר להם, ללא מנגינה זרה או ניב זר. אבל איך עושים את זה בלי המימון של הקהילה, כשהמורה המלמד תלוי בחסדם של ההורים הכורעים תחת נטל המשפחה, שיביאו לו " שרט " – שכר לימוד שבועי – ביום שישי.

וגם שכר רעב זה לא תמיד מגיע לידיו של המלמד, שאולי הילד התפתה וקנה ממנו ממתק בדרך. או פשוט הילד נשלח בלי, כי אין כסף להורים עכשיו. לכן מקצוע ההוראה בדרגים הנמוכים, היה בשפל המדרגה מבחינת התמורה.

לאלה שעסקו בהוראה לגיל הרך, הייתה עבודה קשה שאין שכרה בצידה. וכל הזמן שהקהילה לא התעוררה לקחת נושא החינוך תחת חסותה, שדה החינוך היה הפקר לפני אלה המלמדים שאילמו לדאוג לעצמם, לחיות על לחם צר ומים.

הפיצוץ לא איחר לבוא, ההורים דרשו מהקהילה לשים קץ להפקרות השוררת בשדה החינוך של ילדיהם. ומצב כזה לא משך מורים רציניים שיכלו למלאות את החסר. כי המוכשרים התרחקו ממקצוע ההוראה, כי זה מקצוע שאין לו אבא שיממן אותו. 

כך למדנו.

שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר

בעשור הרביעי של המאה העשרים, חלה התפתחות שהחזירה בבת אחת למערכת כוחות הוראה מבני העיר. רבנים ופרנסי הקהילה, פנו בקריאה נרגשת לאלה מבני העיר שלדעתם ראויים הם לעסוק בהוראה, שיקבלו עליהם את התפקיד תוך הבטחה שהם ערבים לשכרם המלא.

לימוד הגמרא היה מיועד לתלמידים מצטיינים, לאחר שהללו בלטו בהישגיהם בחומש נביאים וכתובים. כי ספרים נבחרים מהתנ"ך היוו חלק מתוכנית הלימודים המקובלת, כמו, משלי, איוב, ישעיה, וירמיה. ואלה מהתלמידים שהצליחו בשלב הראשון של הלימודים, התחילו ללמוד מסכת ברכות, כצעדים ראשונים בתלמוד.

ולאחר תקופת הכשרה בלימוד הגמרא, המצטיינים עוברים ללמוד בישיבה, בה הלימוד ברמה גבוהה יותר. ריכוז הגדול שכלל מורי הוראה הוותיקים של העיר, היה בשני בתי הכנסת הגדולים במללאח. והם " צלאת לעזאמה " בית הכנסת של המגורשים, ו " צלאת תלמוד תורה. שם נמצא הריכוז הגדול של התלמידים והמורים.

בעלי חזקה מדורי דורות מאב לבן מהוותיקים " רבי יעקב ויזמאן ז"ל, רבי יעקב חזוט, רבי לעזיז לוק, ורבי אהרן אבוזגלו זצ"ל. חדרי הלימוד היו מלאים תמיד.

לפני זה התלמידים היו יושבים לפני המלמד וחוזרים אחריו אחרי כל פסוק או קטע של פסוק. שיטת הלימוד העיקרית היא השינון שלא נגמר, שיטה שהייתה מקפחת את התלמידים המוכשרים, ומונעת מהם אפשרות להתקדם בקצב המתאים להם.

אבל בהחלט זה היה תואם להגיע למטרה של האינטרציה בקבוצה. למדו אתנו עמה מאלה שסבלו מקשיי למידה, לא היה צריך בשום אבחון מוקדם לגלות אותם. בתוך הלימוד הקבוצתי מתגלים מאליהם. התלמידים המתקדמים קיבלו את התפקיד לעזור לחבריהם הנחשלים, יש לציין שלא תמיד בהצלחה.

היו גם כאלה שכחום לא היה נכנס להם לראש, ואיש לא היה מתרגש מזה. כי ראו זה דבר טבעי, שהרי ממאה למקרא לא דורשים יותר מעשרה למשנה וחמישה לגמרא. וכזה היה המצב במיוחד בזמן רעב והמחלות, כי למי יש חשק ללמוד כשהבטן מקרקרת ?.

אך למרות הכל היה יתרון בולט בשיטה הזו לתלמידים החרוצים. אלה יזכו לתשומת לב רבה יותר, והעברתם לישיבה לא תהיה קשורה כלל בגיל. לפעמים ימצאו תלמידים בני שתים עשרה ושמונה עשרה לומדים יחד באותה חברותא. מה שלא כן בשיטה החדשה, הגורסת בחני כניסה וחלוקת הרמות של התלמידים בכיתה.

בשנות העשור הרביעי של המאה העשרים, החינוך היסודי היהודי עלה מדרגה גדולה, בזכות אותם צעירים שעליהם דובר למעלה ובראשם רבי חיים שושנה זלה"ה. כל תקופת המלחמה הייתה דריכה במקום, ואפילו ירידה עקב תנאי המחייה הקשים ששררו אז, שעוד יסופר בהם.

אחרי המלחמה הייתה תנופה אדירה, חל שיפור בתנאי החיים, שליחים של ארגונים שונים מחוץ למרוקו הקימו מוסדות תורניים. כמו " אוצר התורה ", " חב"ד ". כדי לעודד את התלמידים נקטו בשיטה של לימוד תורה ששכרו בצדו.

מוסדות של אוצר התורה, שילמו לכל תלמיד שיעמוד למבחן ויישנן דף תלמוד בעל פה, יקבל עשרים פראנק. המורים הצעירים, זוכים פעם ראשונה לקבל אמצעי קיום מכובדים. במארקש האווירה של לימוד תורה מורגשת בכל מקום, המושג של " והגית בו יומם ולילה ", מיושם כמעט בכל בית. פה ושם קביעות של שכנים הלומדים יותר דף גמרא על כוס תה. או אבות המשננים לבניהם משניות.

זכורים לי שני תלמידים כבני עשר, היו יותר גדולים ממני. אחד קרוב משפחה מצד אימי ז"ל, האבא שלו תלמיד חכם יודע ספר. שני בניו הראשונים לא עשו חיל בלימודים ותלמידי חכמים לא יצאו מהם. עקב כך חשב האב להירתם לעזרת הרב המלמד, האיש היה סבל שהתפרנס בעמל רב.

בשעות המתות של היום, היה מוצא זמן לבוא לשנן עם בנו פרק בפרשת השבוע, כילד ריחמתי על האבא, שגדולת הצער והכאב חרשה קמטים בפניו בטרם עת. קומתו של הבן לא השאירה מקום לספק ליחס שבין גילו לבין החומר הנלמד.

אוי לה לאותה בושה, שהבן עדיין לא מספיק ללמוד פרק שני של פרשת השבוע. התייאשותו של האב הגיעה לשיאה, בשינון האחרון של פסוק י"ג בפרשת וישלח. " ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב ".

גם החזרה של האב על שינון הפסוקים לא נתנה להיספר מרוב. נפשו של האב נקעה מהמצב של בנו, ושלח אותו ללמוד מקצוע

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס – מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

ב־1762 ביקר בתימן חוקר גרמני-דני שתיאר את החיים בגיטו היהודי בתנאים ה״משופרים״ של המאה השמונה עשרה:

הכפר היהודי מנותק לגמרי מן העיר צנעא… ובו 2,000 יהודים חיים בבזיון גדול. בכל זאת הריהם טובי האומנים, הקדרים, הצורפים, החרטים, טובעי־המטבעות וזולתם. ביום הם עובדים בחנויותיהם בצנעא, אך בלילה הם חייבים לחזור למשכנותיהם המבודדים… זמן קצר לפני בואי הוחרמו שנים־עשר מארבעה־עשר בתי הכנסת של היהודים, וכל בתיהם היפים נותצו… במשך כל המאה התשע עשרה היו היהודים קרבנות רעב והתקפות שוד ורצח על הגיטו.

באמצע המאה התשע־עשרה תיאר סופר אחד מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך השנתיים שהתגורר במחיצתם:

היהודים היושבים בתימן זה הרבה מאות שנים, אולי אפילו אלפים בשנים, שרויים עכשיו במצב של פחיתות, והם נדכאים על ידי עם המכריז עצמו קדוש וירא אלוהים אלא שהוא אכזרי, פראי וערל־לב עד מאד. בני המקום רואים ביהודי יצור טמא, אך דמו לא טמא הוא בעיניהם. הם דורשים לעצמם את כל נכסיו, ואם ימאן יבואו עליו בחוזק־יד… היהודים… דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת מרצחים ושודדים. כל מי אשר לו כסף או דברי־ערך מצניע אותם באדמה או בחורים נסתרים כגון אלה המצויים אצלם בבתיהם הקטנים לבל תשזפם עין איש…

ביש במיוחד מצבו של יהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה־פשע. אז אין רחמים בדין. על עבירה קלה שבקלות דנים אותו לקנסות מחפירים, שאין ידו משגת כלל לשלמם. והיה אם לא ישלם ואסרו אותו באזיקים והיכוהו מכות רצח בכל יום ויום. בטרם יענישוהו יפנה אליו הקאדי בלשון רכה וידבר על לבו שימיר את דתו ויקנה לו חלק בכל תפארת העולם הזה והבא. סירובו שוב ייחשב לו עקשנות שענשה בצדה. מצד שני, אין היהודי יכול לתבוע מוסלמי לדין, שהרי על־פי דין רשאי מוסלמי לעשות כלה ביהודי וברכושו כטוב בעיניו, ואך חסד ייחשב הדבר אם מרשים ליהודים לחיות. אין היהודי רשאי לתת עדות, גם אין תוקף לשבועתו. מראשית המאה נאסר על יהודי תימן אפילו לברוח מן הארץ כדי להינצל מרדיפות. ״היושבים בארץ הנוהגת בהם הפלייה משוועת ביותר חפצים בזכות אחת לפחות: הזכות לצאת את הארץ״, כך סבור ההיסטוריון גויטיין. אבל המוסלמים השיעים בתימן דבקו ״בבסיס המשפטי המוסלמי הפנימי הטהור״ – שלפיו ״אין מרשים ליהודי, שהוא נתין ׳מוגן״/ להיכנס ל״שטח אויב״ – שבעיני השיעים פירושו כל איזור שמוסלמים שאינם שיעים מושלים בו. המעטים שהצליחו לצאת את הארץ ״נאלצו לעזוב הכל״, ו״להמונים הגדולים… היה האיסור הישן מקור סבל רב״.אולם בעיר אחת עמדו היהודים במרכזו של מאבק־כוח בין שני שבטים ערביים: כתוצאה מכך התיר מושל העיר את הרצועה עד כדי כך שכמה מיהודי העיר התעשרו, ואחדים מהם הורשו לבנות בתים גבוהים אפילו מבתי המוסלמים.

תמיד היו ידיעות סותרות על מספר היהודים בתימן, אך הואיל ולעתים קרובות סבלו יהודי תימן חרפת־רעב היתה מיתת רעב ״מעשה שבכל יום״. (הנה כי כן, אף ששעור־הילודה היה גבוה, וריבוי נשים מותר היה ליהודי תימן, הרי עד למאה העשרים זעום היה הריבוי הטבעי בתימן). וכך כתב אחד הנוסעים, ״אין לך דבר הנוגע ללבו של התייר היהודי כמראה מקומות רבים שבהם נספו כל התושבים היהודים ברעב האחרון. שיעור התמותה הממוצע הוא נורא״.

ב־1910 נשלח מורה אחד מביירות לעמוד על האמת שבידיעות המתמידות על תלאותיהם של יהודי תימן. הוא ציין כי

כעבור למעלה משבוע ימים הכרתי לדעת את חיי היהודים בכל גילוייהם… אומללים הם במידה שאין למעלה ממנה… אם מעליבים אותם, מאזינים הם בדומיה כאילו לא הבינו: אם נער ערבי מתנפל עליהם ורוגמם באבנים, הם בורחים. כמה מיהודי תימן עשו דרכם ברגל במדבר ועלו לארץ־הקודש, בפרט במאה התשע עשרה ובראשית העשרים. קבוצה אחת של יהודים החליטה למכור את נכסיה במחצית שווים, והחלה נהירה לארץ־הקודש. ״בשנת 1912 בלבד ירדו למעלה מי2,000 יהודים תימנים בחוף יפו״. הם הוסיפו להפליג לדרך רצופת־הסכנות, אפילו בימי המלחמה העולמית, ורבים מהם הוצרכו להתחפש לערבים לבל יעצרום בדרכם ויאסרום. לעתים קרובות אירע שמבלי משים גילו ילדי היהודים את צפונותיהם – כאשר העמידום הערבים במבחן בהציעם להם אוכל שאינו כשר.

עוד ב־1946 סיפר מיסיונר אמריקאי שאם ובנה, מיהודי תימן, הושמו בכבלים על שום שניאותו לנסוע בג׳יפ של אותו אמריקאי.

קרוב ל־50,000 יהודים תימנים דתיים המחזיקים במסורת, שלא ראו מטוס מימיהם, הובאו לישראל במטוסים בשנים 1949 ו־1950. הואיל וספר שמות אמר ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״, עלו היהודים בנפש חפצה ל״נשרים״! לחרדתו של הטייס היו בהם אחדים שניסו להבעיר מדורה במטוס כדי לבשל את אכלם!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר