ארכיון חודשי: אפריל 2015


נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שמיני. הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס.

 

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק שמיני.

הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס.

מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.

רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.

ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570

על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.

כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.

במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון  ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו/

ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.

כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה  או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.

עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.

וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה

 

אנו חוזרים לוויכוחים שהתנהלו לפני אלכסנדרוס מוקדון. מורי ורבי א. אפטו־ ביצר וי. לוי הסבירו במאמרים מאלפים את הרקע האפולוגיטי שבאגדות על הבעלים הראשונים של ארץ כנען, ועל זכותם של בני־ישראל עליה. לדעת י. לוי הושמעו אלה לראשונה כאשר התחילו החשמונאים להרחיב את גבולות המדינה המחודשת ולנשל את הגויים שהתיישבו בארץ. היוונים באלכסנדריה השתמשו בדבר זה כחומר לתעמולתם והתחילו מערערים על זכותם של היהודים על ארץ־ ישראל מעיקרה. על טענת נישול הכנענים מארצם באה אז התשובה בתיאור חלו­קת הארץ בין בני נוח שבספר היובלים (פרקים ח, יא — י, לה), שנתחבר אז. בחלקם של בני שם נפל טבור הארץ, כלומר ארץ־ישראל (ח, יט), ובני חם! כוש,  פוט וכנען קיבלו חלקים רצופים זה לזה (ט, א). כל שלושת בני נוח נשבעו באלה ובקללה, שלא יקח אחד את חלקו של השני, שיצא לו בגורלו(י׳ יד). ׳וירא כנען את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו למ­ערב הים וישב בארץ הלבנון ממזרח וממערב לארץ הירדן ועל שפת הים׳ (שם פסוק כט), ועל־כן קיללו אותו חם אביו וכוש ומצרים אחיו, שייכרתו כנען ובניו מן העולם(שם ל—לה). מכאן שהכנענים שדדו את הארץ, בניגוד לחלוקה ולשבועה שנשבעו בני נוח.

תשובה אחרת מוצאים אנו בספר חכמת שלמה : ה׳ שנא את תושבי הארץ הקד­מונים, כי התעיבו במעשי כשפים ועצרות און: וימיתו בניהם באכזריות ויאכלו קרבים ויערכו כרה מפגרי אדם ומדמו(יב, ד—ה). ועוד נחזור להאשמה זו של קאניבאליזם.

כל אימת שנתחדשו הטענות נגד היהודים מצד היוונים, ולאחר מכן מצד הרו­מאים בשינויים מסוימים, גם ניתנו עליהן אותן התשובות הקדומות, אף הן בשי­נויים. את התשובה, שהכנענים הם שגזלו את ארץ־ישראל מבעליה החוקיים, מוצ­אים אנו בקצת שינוי בדבריו של ר׳ שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה: והעוים היושבים בחצרים עד עזה [כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם](דברים ב, כג), מאי נפקא לן מינה ? מדאשבעיה אבימלד לאברהם! אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא, כג), אמר הקב״ה ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ליפקו מכפתורים (חו­לין ם, ב). כלומר כפתורים הם שהשמידו את העוים־הפלשתים, ובני ישראל לא הפרו את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך הפלשתי, כי יגמול טובה לבני בניו תחת החסד שעשה אתו.

לכל המאוחר בימי המכבים הושמעה לראשונה הטענה בדבר ביזת מצרים, כי גם עליה ניתנת התשובה כבר בספר היובלים (מח, ח): ויבוזו את מצרים תחת העבדות, שהעבידום בכח. תלונה זו הועלתה שוב בימי ר׳ עקיבא והוא מודה בע­קיפין בצדקתה: אמר ר׳ עקיבא הכל קראו תגר על הכסף ועל הזהב שיצא עמהם ממצרים, שנא׳ כספך היה לסיגים (ישעיה א, כב)! וכסף הרביתי להם(!) וזהב עשו לבעל(הושע ב, י)! כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת(שם ח, ד).

ייתכן, כי גם ההאשמה השלישית, על העוול שנעשה לערבים בני ישמעאל ובני קטורה, קדומה היא, והיא אולי מימי אלכסנדר ינאי שנלחם בערבים, כפי שקור­אים בצדק מחבר ספד המכבים א ויוסף הכוהן לנבטים ולתושבי מואב וגלעד 34. שלושת הדיונים, שכאילו התקיימו לפני אלכסנדרוס, רוכזו במסגרת אחת, ולפ­ניה ולאחריה באים דברי ויכוח ודו־שיח בעניינים של ׳ודע מה שתשיב׳. מסתבר, שלכתחילה סופר שהוויכוחים הללו נתקיימו לפני אחד מקיסדי רומי הידידותיים ליהודים, אפשר לפני טראיאנום עצמו, שעד פרוץ המרד בקיריני נחשב לידידם, בהשפעת אשתו פלוטינה. באותו זמן בוודאי לא דובר על בני אפריקה, אלא על כנענים. ואמנם מוצאים אנו בכתבי־יד ובדפוסים אחדים של מגילת תענית את הגירסה ׳כנענים׳, שהיא המקורית ללא ספק, ורק על־פיה יש הצדקה למה שמסו­פר, כי היה הדבר בשנת שביעית. לאחר המרד ומחמת ההסתה היוונית, שהתפש­טה על אפריקה, הוכנסה הגירסה בני אפריקה, הם הפונים, שראו את עצמם ככ­נענים. אז גם הוכנס שמו של אלכסנדר מוקדון 35. ההשערה על החלפת השמות טראיאנוס—אלכסגדרוס מוקדון מוצאת אסמכתא בלתי־צפויה בשינוי־גירסה תמוה. בירושלמי מייחסים אל־נכון את חורבן בית־הכנסת המפורסם באלכסנדריה לטרו־ גיונוס (כלומר טראיאנוס) הרשע׳ בעוד שבבבלי הגירסה היא אלכסנדרוס מוקדון .

ראוי לציין, שחז״ל ידעו להבחין יפה בין הפונים בגי אפריקה ובין הברברים־ המאוריטאנים. בסיפורים שבהם נרמז ללוסיוס קווייטוס לא מצאנו אף פעם את השם בני אפריקה (חוץ מן המקום שנזכר בו דוכס אפריקה, והכוונה לתוארו של המצביא הרומאי). וכשמדובר בכנענים שעברו לאפריקה לא נזכר השם ברבריה או מאוריטאניה.

מארץ מבוא השמש – הירשברג… – פסח וחגיגת מימונה בפאס

 

                            מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.

בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.

השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.

יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח  ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.

מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.

מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.

רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים

לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.

שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.

 כל כבודה בת מלך.

ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.

תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.

אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.

ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.

הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.

אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.

ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.

הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

האם רצו יהודי מרוקו לעלות ?

בינואר 1952 שלח זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, דין וחשבון על יהודי מרוקו. בדו"ח זה הוא מחווה את דעתו, כי בעתיד הקרוב תהווה יהדות מרוקו מקור עיקרי של עלייה לישראל מהסיבות הבאות :

1 – חששות היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית.

2 – המצב הכלכלי והסוציאלי הירוד מאוד של חלק גדול מיהדות מרוקו.

3 – עולי מרוקו, הנמצאים כבר בארץ, מהווים כוח משיכה לקרובים ואנשי הכפרים והערים, שמהם יצאו.

4 – קיומה של המדינה מגביר את רצון העלייה.

5 – כיסופי גאולה.

עוד מוסיף חקלאי, כי בעת קביעת מדיניות העלייה חייבים להביא בחשבון אפשרויות שונות להתפתחות הפוליטית בצפון אפריקה. לטענתו, גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה תלך ותגבר, והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים – ובראש וראשונה במקומות הנידחים.

במרץ 1952 היו רשומים לעלייה במרוקו, 62.000 יהודים. מתוכם כ-30%, דהיינו כ-20.000, התאימו לעלייה גם לפי תקנות הסלקציה החדשות.

העלייה ממרוקו בוצעה על ידי שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. הם איתרו מועמדים לעלייה, והללו נרשמו במשרדי העלייה של הסוכנות בערים הגדולות. המשרד הראשי של הסוכנות במרוקו היה בקזבלנקה – קדימה .

העולים עברו בדיקות וטיפולים רפואיים במרפאות אוז"ה, בבתי חולים צרפתיים ובמרפאות פרטיות שמימון הג'וינט, ובפיקוח רופא מחלקת העלייה במרוקו – ד"ר שניצר.

לאחר שאושרו לעלייה, הוציא להם מנהל מחלקת העלייה דרכונים מהמושל הצרפתי. אחר כך הובאו העולים על ידי " המוסד לעלייה " למחנה " אליהו בקזבלנקה, ומשם הפליגו העולים ארצה בהתאם למכסת העלייה שהוקצתה לכל ארץ.

העלייה לישראל בשנים 1952 – 1954.

לשלוש השנים 1952 – 1954 תכננה הנהלת הסוכנות היהודית עליית 202.000 יהודים בתקציב של כ-310 מיליון לירות. בפועל עלו בתקופה זו 54.065 יהודים בלבד. מצפון אפריקה על כ-500.000 יהודיה, תכננה הנהלת הסוכנות עליית 68.000 בלבד, ומן הגדולה שבגלות שם – מרוקו, שבה היו כ-290.000 יהודים, תוכננו לעלייה במשל שלוש השנים 48.000 נפש בלבד – השווים בערך לריבוי הטבעי של יהודיה במשך שלוש שנים.

בפועל עלו ממרוקו בתקופה זו 16.076 נפש בלבד, כלומר פחות ממחצית הריבוי הטבעי, כדברי מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : הריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה כפול ממספר שאנו מעלים משם "

טבלה נספר 9 – עליית עולים – ועולים בפועל בשנים 1952 – 1954

לשנים           כלל העלייה              מצפון אפריקה, מרוקו תוניסיה ואלג'יריה                  ממרוקו

                   תכנון – עולים בפועל         תכנון                  עולים בפועל          תכנון – עולים בפועל

1952           120.000 – 24369            28.000              7676                  18.000 – 4872

1953           60.000 – 11.326             25.000              3713                  18.000 – 3013

1954           22.000 – 18370              15.000              11.104               12.000 – 8191

סה"כ            202.000 – 54065           68.000               22.493              48.000 – 16.76

מדוע לא מימשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית את תוכניתן להעלאת 202.000 עולים בשלוש שנים אלה ? הרי לא הייתה בעיה תקציבית ! שערי מזרח אירופה נותרו נעולים ; מארצות מערב אירופה ואמריקה לא רצו יהודים לעלות ;

מצפון אפריקה, שם היה פוטנציאל גדול ורבים היהודים שרצו לעלות – במרץ 1952 היו רשומים במרוקו בלבד 62.000 יהודים לעלייה ! – וניתן היה להעלותם – יהודי גלות זו לא היו רצויים בארץ מחשש שיגרמו ללבנטיזציה שלה, ולכן הועלו נגדם תקנות הסלקציה החמורות.

מקדם ומים כרך א' – מאמרים שונים

 

תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות׳מאנית

משה מעוז

התקופה הטרום־מודרנית

באמצע המאה ה־19 הגיע מספר היהודים באימפריה העות׳מאנית לכ־150 אלף, וזאת מתור 35 מליון תושבי האימפריה כולה. כ־70 אלןף מהם ישבו בארצות הבלקן, והיתר — בתורכיה, בעיראק, במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל. רובם הגדול, בעיקר תושבי הבלקנים, תורכיה וארצות הים־התיכון, היו צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל, מיעוטם — צאצאים של גולי בבל, רובם ׳מסתערבים/ שישבו בעיראק, בחצי האי ערב ובסוריה, וכן אשכנזים יוצאי ארצות אירופה המזרחית והמרכזית, שעלו לארץ־ישראל בתקופות שונות, בעיקר במאה ה־16, והתיישבו בירושלים, חברון, צפת וטבריה. בעוד שהספרדים וה׳מסתערבים׳ — על פי רוב — היו בעלי נתינות עות׳מאנית, המשיכו רוב האשכנזים להחזיק בנתינויותיהם הקודמות.

במשך המאה ה־19, בדומה למאות שקדמו לה, התנהלו חיי היהודים באימפריה העות׳מאנית במסגרות עדתיות והם נהנו מאוטונומיה רחבה למדי בענייני דת, חינוך, ניהול מוסדות צדקה, גביית מימים ושיפוט בדיני אישות.

מסגרת עדתית אוטונומית זו, שמקורה בממלכות המזרחיות הטרום־אסלאמיות ואשר הופעלה עוד בראשית האסלאם לגבי נוצרים ויהודים, אומצה ופותחה על־ידי העות׳מאנים וכונתה מילת (אומה). הקהילה היהודית והפטריארכיות היוונית־אורתודוכסית והארמנית הוכרו כל אחת כמילת על־ ידי הסולטאן מחמד השני לאחר כיבוש קושטא מידי ביזנץ (1453) ; ואילו הפטריארכים הנוצרים והחכם־באשי (רב ראשי יהודי) נשאו סמכויות רחבות בניהול עדותיהם ונהנו ממעמד רשמי במדינה העות׳מאנית. בני הקהילות היהודיות חיו בביטחון יחסי במשך תקופות ארוכות ותפסו מקום חשוב בחיי הכלכלה של הארץ. רבים מהם עסקו בענפי המסחר השונים, כולל סחר־חוץ, כענייני כספים ובמלאכות שונות; ואחדים מהם אף שימשו בתפקידים נכבדים במחלקות האוצר וכן היו תורגמנים, בנקאים ורופאים בחצרות הסולטאנים העות׳מאנים ואצל מושלי הפלכים השונים.

אולם היהודים, בדומה לנוצרים, היו נתינים מדרגה נחותה בקיסרות העות׳מאנית־מוסלמית — מדינה שאחד מאשיותיה היה עקרון אי־השוויון בין המוסלמים והלא־מוסלמים. לפי עקרון זה, שמקורו בתיאולוגיה האסלאמית, נבחרו המוסלמים, בהיותם נושאי האמונה הנכונה, על־ידי אללה להיות השולטים בדאר אלאסלאם (עולם האסלאם); ואילו היהודים והנוצרים, שאינם נמנים על עדת המאמינים, אין להם, לכן, חלק ונחלה בקהילייה הפוליטית ובמוסדות השלטון של המדינה. אולם, בהיותם ׳אנשי הספר׳ (אהל אלכתאב), היינו מאמינים באל האחד ונושאים חלק מן ההתגלות האלוהית, רשאים הם לחיות במדינה המוסלמית (בניגוד לכופרים, לעכו״ם, שדינם מוות), אך במעמד של בני־חסות (דמי, או אהל אל־ד׳מה): ׳ברשותם חוזה חסות, דימה, שעל־פיו הם מוותרים על זכויות מסוימות ובתמורה זכאים הם לחיות עלפי דתם ומנהגיהם… ביטחונם האישי ורכושם הפרטי מובטחים במחיר של אי־שוויון קבוע׳. ותמורת ההגנה על חייהם ועל רכושם, וכעדות למעמדם הנחות, היה על הד׳מי לשלם מם־ גולגולת (ג ׳זי ה), כמצוות הקוראן ׳[…] יתנו את המם בידם והיו שפלים׳.

قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה – עד כאן ציטוט מהקוראן

 נוסף על המם הוטלו על היהודים והנוצרים שורה של הגבלות קשות, שנבעו, על־פי־רוב, מ׳תנאי עמר׳ — תקנות של הח׳ליף עמר השני (717—720 לסה״נ), שהיה קנאי לדת האסלאם. בהתאם לתקנת ה  " ע'יאר " אולצו הנתינים הלא־מוסלמים ללבוש בגדים או חלקי־לבוש בצבעים מסוימים, שמטרתם היתה להבדילם מן המוסלמים: נאסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק, ומן היהודים נדרש בתקופות מסוימות לשאת טלאי צהוב או לתפור על מצנפתם פיסת־אריג בולטת בצבע שחור. הנוצרים והיהודים כאחד לא הורשו לשאת נשק, לרכב על סוס בתיר העיר, או להלך בחוצותיה במקומות שנועדו למוסלמים. הם לא יכלו להתקבל למשרות גבוהות באדמיניסטרציה הממשלתית: בבתי־הדין המוסלמים לא נתקבלה על־ פי־רוב עדותם נגד מוסלמים, ובמוסדות המדינה ובמסמכים רשמיים ננקטה נגדם לשון של גנאי. גם בתחום הדת הופלו היהודים והנוצרים  לרעה: נאסר עליהם לבנות או לשפץ בתי־כגסת וכנסיות חדשות, ולא הותר להם לקיים בפרהסיה את מנהגי הפולחן, כגון תהלוכות צלבים וצלצול בפעמוני כנסיות. אך הם יכלו, ויתרה מזו אף עוררום, להתאסלם; לעומת זאת מוסלמי, שהתגייר או התנצר, דינו היה מוות; והוא הדין לגבי לא־מוסלמי שהתאסלם וחזר בו. בנוסף להגבלות הללו ידועים לנו מימי־הביניים גם התנכלויות ליהודים ולנוצרים, הריסת בתי־תפילה, אסלום בכפייה ואף מעשי טבח של מוסלמים בנוצרים וביהודים — למשל בספרד המוסלמית במאה ה־11, בצפון־אפריקה במאות ה־ 11—13 ובמצרים הפאטמית והממלוכית במאות ה־12—16.

אך יש לציין, שחלק מן ההגבלות והגזירות הללו — במיוחד אלו הנוגעות ללבוש, לשירות בתפקידים ממשלתיים ולשיפוץ בתי־פולחן — לא נשמרו תמיד על־ ידי השליטים המוסלמים. אי־ הקפדה זו נכונה במיוחד לגבי השלטונות העות׳מאניים ובעיקר בתקופת הזוהר של הקיסרות, במאות ה־15 וה־16. יש גם לציין שהיו הבדלים בין יחס השליטים העות׳מאנים ליהודים לבין יחסם לנוצרים. בדרך־כלל הועדפו היהודים, שהיו מעטים ונאמנים למדינה העות׳מאנית, על־ פני הנוצרים שהיו רבים יותר וחשודים באהדה למעצמות אירופה הנוצריות. סולטאנ׳ם עות׳מאנים נאורים, כגון מוראד השני וביאזיד השני, שמלכו במאה ה־15,  נטו חסד רב ליהודים: הראשון החל את המסורת של העסקת יהודי כרופאו האישי, העניק ליהודים משרות גבוהות בחצרו ולא הטיל על נתיניו הגבלות לבוש; ואילו השני ציווה על מושליו ופקידיו להתייחס היטב ליהודים בכל חלקי הממלכה. גם בימי הסולטאנים סולימאן המחוקק וסלים השני, במאה ה־16, המשיך ה מילת היהודי לשגשג. במידה רבה יש לזקוף שגשוג זה לזכותם של אישים יהודים שנשאו בתפקידי חצר רמים, ובראשם דון יוסף נשיא, ששימש כיועצם הקרוב של כל אחד משני הסולטאנים הנ״ל וכן משה המון ויוסף המון שהיו רופאי החצר. אר היו גם זמנים קשים ליהודים, ובייחוד בתקופות הירידה של האימפריה העות׳מאנית, במאות ה־17 וה־18, שבהם חלה הרעה ניכרת במצבם. שליטים עות׳מאנים קנאיים הקפידו על קיום ההגבלות המשפילות על היהודים והנוצרים, ואפילו סולטאנים ליבראליים, שדגלו ברפורמות פנימיות, מסוגו של סלים השלישי (1789—1807), הקפידו על הגבלות וגזירות הלבוש, שחלו על הנתינים הלא־מוסלמים.

שניות זו במצב היהודים והנוצרים שררה גם בפלכים העות׳מאנים של הסהר הפורה ומצרים, שהיו מרוחקים מן המטרופולין ומפיקוח הממשלה המרכזית בקושטא. מחד־גיסא שימשו אישים יהודים בתקופות מסוימות בתפקידים בכירים באוצר ובמינהל הפרובינציות, ולפרקים גם בייעוץ למושלי הפלכים העות׳מאנים. אפשר להביא כדוגמא את בני משפחת פרחי, ששימשו כמנהלי האוצר במחוזות דמשק ועכו, או את חוגיה יעקוב ואסחאק, שפעלו כבנקאים־יועצים בבצרה ובגדאד״ או את בני משפחת פיג׳וטו, שניהלו כעשר קונסוליות אירופיות בחלב — כולם במאה ה־19. בדומה לכך סוחרים יהודים ניהלו, לפרקים תוך תחרות עם נוצרים, מסחר ער ומשגשג במרכזי הסחר המקומיים והבינלאומיים שהתפתחו בערים שונות באימפריה העות׳מאנית. השגשוג הכלכלי והביטחון היחסי איפשרו לקהילות יהודיות אחדות לפתח מערכות־חינוך ולנהל חיי תרבות ויצירה דתית במשך תקופות שונות ובעיקר תחת שלטון מושלים סובלניים. אולם, מאידך־גיםא, לאורך תקופות אחרות, תחת מושלים קנאיים או בעתות של שלטון רופף, היו היהודים ברחבי האימפריה נתונים להגבלות משפילות וכן לסחיטות כספים קשות, להתנכלויות ולאלימות פיזית מצד ההמון המוסלמי והמושלים המקומיים גם יחד.״

כאן המקום להעיר, שגם מוסלמים נעשקו וסבלו לעתים קרובות בתקופות של שליטים עריצים ופקידים תאבי־בצע, שכן המשטר של אותם ימים היה משטר של ניצול שהזיק לרווחתם החברתית והכלכלית של הנתינים נעדר כל ערבות לחיים ולרכוש נגד האלימות, החמדנות או שרירות־לבם של החיילים־הפקידים… ברם, בניגוד ליהודים מצאו מוסלמים רבים מגן אצל מנהיגיהם הדתיים רבי־ההשפעה, או תחת חסות ראשי קבוצות וארגונים צבאיים ותקיפים מקומיים אחרים; ואף לא היתה כל רבותא בהתקוממות תושבים מוסלמיים נגד שליט עריץ, בהסתיימה בגירוש ואפילו רצח השליט.

היהודים לא העזו ולא יכלו לקום נגד משעבדיהם. במקומות הספורים, שבהם השיגו חסות בצילם של שליטים מוסלמים מקומיים, נאלצו לקנותה במיטב כספם; ואילו במקומות האחרים דוכאו על־ידי הנכבדים והתקיפים המקומיים וכן סבלו השפלות קשות מצד ההמון המוסלמי אשר אילצם ללכת במקום שהבהמות הילכו בו, כפה עליהם לטאטא רחובות או לשאת משאות לא־להם, גרם להם פגיעות גופניות ועוד. מעשי התנכלות והשפלה אלו, כשהם שלובים בהגבלות בתחומי הדת והחברה, שכבר צוינו למעלה, הינם תמציתה של נתינות מדרגה נחותה באימפריה העות׳מאנית־מוסלמית במשך מאות בשנים, שהיתה מנת־חלקם של היהודים.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 16

כך באגרת מינוי של הנגיד אלעזר בן משנאן אבן צור : " ראשי הקהל עומדים על כל ענייני העיר הגדולים שבפורי המס, הוסכמו למנות עליהם את הרב אלעזר…להיות נגיד עליהם בפנינו אנו החתומים מטה..נתנו רשות גמורה ויכות מספיק ראשי הקהל הנזכרים להרב אלעזר הנזכר להיות ממונה ונגיד עליהם ולעמוד בעיניים פקוחות על כל ענייני העיר….( אבני שיש )

הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. 27 . מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים

יש והנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס.  ויש שהיה מקבל משכורת מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הק הל וניצלו את הכח שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם

תעודה מספר 267

התרע"א

שאלה בעת שהייתה העיר משובשת בגייסות והיו כל הדקכים בחזקת סכנה, ראובן רצה ללכת לעיר פאס יע"א והזמין לו שני גויים גיברוי חיל שילכו עמו לשומרו בדרך ומחמת סיבה ידועה לאנשי העיר לא הניחו אותו ללכת והצורך להתפשר עם ב' הגויים הנזכרים בשכרם שכבר קצב עמם .

וישב והלך ולמחר קמו שמעון ואיזה אנשים והלכו ואת פי גדולי העיר לא דרשו ועתה טוען ראובן הנזכר שהאנשים ההולכים הנזכרים כבר בטלו הסיבה הנזכרת והם גרמו לו מה שהפפסיד וצריכים לשלם לו במיטבא יורינו המורה אם חייבים הם לשלם או לא ושכרו כפול ומכופל מן השמים.

תשובה דבר זה הוא גרמא בנזקין ופטור ש' וההולכים עמו ודבר זה דומה קצת למה שכתב הסמ"ע הביאו באר הגולה זימן שפ"ו וזה לשונו. כותי שעשה מקח עם ישראל א' כך וכך מדות יין שרף בכך וכך ונגמר המקח כדרך התגרים שמכים כף אל כף.

והלך הכותי אל בית ישראל שני ורוצה גם כן לעשות עמו מקח על יין שרף והייתה כוונתו שאם יוזל ישראל השני שיקח ממנו המקח וכשהרגיש ישראל א' שלכך הלך ךבית ישראל ב', שלח אל ישראל הב' וביקש ממנו שלא ימכור לו יין שרף כי מכבר עשה עמו מקח ולא השגיח הישראל הב' ועשה מקח עם הכותי.

ולקח יין שרף ממנו ולא מן הראשון פסק הסמ"ע דאין לענוש ישראל הב' אם אין ערמה בדבר לפי ראות הבית דין שלא היה מהדר הישראל הב' אחריו והכותי בא אליו מעצמו אף ששלח אליו ישראל הא' שלא יעשה עמו מקח לאו כל כמיניה לעשות לנפשו היזק בעבורו עד כאן לשונו.

ובנד"ד גם כן נאמר דשמעון וההולכיןם עמו לאו כל כמינהו לעשות לעשות לנפשם היזק בעבורו והלכו להסתתר ולהרויח ומה להם ולראובן הנזכר שנתרצה לבקשת אנשי העיר ומה שהפסיד לעשות רצונם הוא ועליהם יש לו להתרעם כן נלע"ד וציימ' וימ"ן נאם החותם פה צרפו יע"א בעישור אחרון לחודש אייר הוא חודש זו של שנת התרע"א לפ"ג.

הצב"י ע"ה אבא אלבאז.

סוף התעודה מספר 267

כך באגרת מינוי של הנגיד אלעזר בן משנאן אבן צור : " ראשי הקהל עומדים על כל ענייני העיר הגדולים שבפורי המס, הוסכמו למנות עליהם את הרב אלעזר…להיות נגיד עליהם בפנינו אנו החתומים מטה..נתנו רשות גמורה ויכות מספיק ראשי הקהל הנזכרים להרב אלעזר הנזכר להיות ממונה ונגיד עליהם ולעמוד בעיניים פקוחות על כל ענייני העיר….( אבני שיש )

הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. 27 . מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים

יש והנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס.  ויש שהיה מקבל משכורת מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הק הל וניצלו את הכח שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם

תעודה מספר 16

התרכ׳׳א בע״ה

כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ד,״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע נ וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל –  ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש

רפאל משה אלבאז ס״ט     ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט

נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט

עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלבאז סי״ט

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

חנניה דהן

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

248 עיף אל־מרא תחבך, חבהא – תכרהך.

מאס באשה תאהב אותן, אהב אותה, תשנא אותך.

ההצלחה היא בחזקת אשה, אם אתה מתרפס לפניה היא רומסת אותך, אם אתה מאיים עליה היא תתרפס לפניך. (ויליאם פאולקנר)

האשה משולה לצל, הרודף אחריה תברח ממנו, הסוטה מעליה, תרדוף אחריו. (סבסטיאן ר. שמפור)

 עמדתי על טיבן של נשים: הן אינן רוצות שעה שאתה רוצה, וכשאתה אינך רוצה, הן דוקא רוצות. (טרניטיאוס ״הסריס״)

ככל שאוהבים הפילגש, כך מתקרבים לשנוא אותה. (פתגם צרפתי)

לא לאהוב יותר, זהו האמצעי הבטוח להיות אהוב

 

249 לוכאן יחבונא פחאל אלי זווג׳ונא, לא תסוואל עלאבונא.

לוא אהב אותי בביום חתונתי, בי אז על אבי לא שאלתי.

כשהכלה לוקה, נזכרת בשבעת ימי המשתה. (אגדה תרס׳א)

ככל שאוהבים, כך מתקרבים לשנוא. (פתגם צרפתי)

 

250 אל מחבא ולא־חדבא, מא פיהום מא יתב׳בא.         

האהבה במו החטוטרת, אינה נםתרת•   

שיעול ואהבה אי אפשר להסתיר. (ג׳ורג׳ הרברט)

אין תחפושת שיכולה להסתיר אהבה במקום שישנה, או להראותה במקום שאיננה. .

 

251 אל־מחבא מא כא תשרא בל־פלוס.

האהבה אינה נקנית בכסף.

האהבה לא תימכר ולא תיקנה בשטר, כי תוצאותיה מן הלב. (י.מ.פינס, ילדי רוחי הגויים בישראל)

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו. (שיר השירים ח׳ 7).

אהבה שקנית בדינרים, סופה שנמכרת בפרוטות, ואין קונה. (מייד ברנדשטטר ״הדואר״).

252 אלי מא חבני ומא חבתו, אש מן נפע פ־מלאקיתו?

מי שאינו אוהב אותי,

ואני לא אוהב אותו, מה התועלת

אהבה מאונם אין בה תועלת, בעת הצורך חיש מהר נעלמת.

הנישא שלא מאהבה יחיה חיי צער. (פתגם ספרדי).

המתחתנת שלא מאהבה, בוגדת על-ידי אהבה

אהבה מאונס אין לה ערך ואין לה אורך. (יוחנן טברסקי)

 

253 פלמחבא-אהבילא.

כל אהבה-שגעון.

אין אהבה מקבלת פקודות. (אליעזר בניועץ)

נכנסת אהבה יוצאת דעת. (ספר פתגמים מקבילים 311)

לרגש אין שכל, ולשכל אין רגש. (נחליאל לאי)

כשהאהבה מדברת, הטיעון שותק

אדם הגון יכול להיות מאוהב כמו משוגע, אר לא כמו שוטה.

Mariage juif a Mogador-fran-angl


Le Mariage Juif a Mogador

Asher Knafo – David Bensoussan

Les motifs de la ketouba

L'enluminure comprend une vaste gamme de motifs décoratifs. Certains font appel à des images bibliques et d'autres à un symbolisme religieux.

La couronne avec l'inscription keter torah (couronne de la Torah) vient placer le mariage sous l'égide de la loi mosaïque, et honore les époux à l'instar d'un roi ou d'une reine. Mogador ayant été sous l'influence britannique au XIXe siècle, certaines couronnes rappellent la couronne royale d'Angleterre.

Dans une cartouche mise en évidence et centrée dans la partie supérieure de l'enluminure est inscrit le jour du mariage qui est le premier mot de la ketouba.

Le portail aux colonnes imposantes est le principal motif architectural. Il évoque le verset "Ils loueront ses actes (de la femme de valeur) aux portes" (Proverbes 31-31 Rappelons que, dans l'Antiquité, les transactions se faisaient devant témoins à 1 a Porte de la ville. La ketouba déclamée en public s'inscrit probablement dans cette tradition. Les deux colonnes majestueuses ne sont pas sans évoquer Yakhin et Boaz, les  deux colonnes de la porte du Temple de Salomon. Dans une ketouba de David Elkaïm, ces colonnes sont décorées de fleurs de lys, rappelant par là même que les colonnes du Temple étaient également ornées de lys. (Rois I, 7-19 . Mentionnons toutefois que, selon André Chouraqui, il s'agirait plutôt de fleurs de lotus. Par ailleurs, les colonnes symbolisent le seuil de la nouvelle maison qui sera bâtie par les conjoints.

Les mains qui se joignent avec une bague bien visible représentent le symbole de l'entente par l'union du nouveau couple. Les initiales des conjoints ־ en caractères latins chez R. David Elkaïm et en caractères hébraïques chez Isaac Knafo – sont souvent mises en relief dans des cartouches, de façon isolée ou entrelacée. Par ailleurs, Isaac Knafo met en valeur les lettres hébraïques B et M. Ces lettres sont prises à même le texte d'introduction de la ketouba pour être agrandies. Elles pourraient faire allusion au Temple de Salomon. (Bet Mikdash) ou encore à la maison (Baït) et à la famille (Mishpaha).

Des tentures soyeuses ou des banderoles serties d'inscriptions hébraïques contribuent à la majesté de l'enluminure. Elles représentent parfois le dais nuptial.

Les motifs floraux sont nombreux. Celui de la vigne revient souvent, la maison d'Israël étant telle une vigne du Seigneur (Isaïe 5-7). La vigne représente également un symbole de fertilité et la combinaison des raisins et des olives vient rappeler le verset : "Ta femme sera comme une vigne féconde dans l'intérieur de ta maison, tes fils comme des plants d'olivier autour de ta table" (Psaumes 128-3). Les ressortissants de Mogador installés en Israël célèbrent le retour à la terre par la représentation des sept produits bénis de la terre d'Israël : le blé, l'orge, la vigne, le figuier, le grenadier, l'olivier et le dattier (Deutéronome 8-8).

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשנייה.

בעליונה עורבבו החומרים השונים ובתחתונה עסק בהפרדה וזיקוק הסבון המופק מהם. דוד לחיאני היה דמות מקובלת ומכובדת על כולם. הוא עסק בין השאר בפעילות־ציבורית למען תושבי־העיירה. יום אחד, בחצותו את נהר ״תולאל״ נורה דוד לחיאני על ידי צעיר ערבי שנשלח על ידי שודדים. הצעיר ירה בביטנו מקרוב ודוד הסתער עליו, היפילו ארצה ולקח ממנו את האקדח. הוא היכה בכל כוחו בערבי בכת־האקדח עד שבאו ערבים והוציאו אותו מידו. דוד שראה כי דם רב זב מביטנו, הכנים את אצבעו בחור שנוצר כתוצאה מחדירת־הכדור והלך רגלי עד לביתו. שם בביתו נפל ארצה, ולמרבה הפלא, באו תושבי־המקום הערבייס וטיפלו בו במקום בשיטה פרימיטיבית אך מועילה שהיצילה את חייו. הערבים־הכפריים המנוסים במקרים שכאלה, הפשיטו את דוד ומרחו את כל גופו בחמאה משומרת והחלו מפרפרים על בטנו וגבו חוטי־ברזל מלובנים. הם השקוהו בתמצית עשבי־בר נגד ״זיהום גופו״ ועטפו אותו בשמיכות חמות. טיפול זה נמשך שלושה חודשים תמימים ורק אחרי זה התאושש דוד מפציעתו והחל לאכול ביצים חיות ולשתות חלב טרי כל יום. הוא הלך לבדיקות הרופאים הצרפתיים בעיירה ״בודניב״ ואלה גילו שהכדור נעוץ בביטנו מתחת לכבד אך לא יכלו לנתחו מחוסר מכשירים. הוא סבל מכאבים שנגרמו לו מהכדור שבביטנו, אולם בכל זאת האריך לחיות וניפטר בגיל מאה.

גם כליפה לחביב עסק בייצור סבון ונוסף על כך היה עוסק בדייג. ידידיו לדייג היו יגו יחיה וענא יעקב. את הדייג היו מבצעים בצורות שונות ומשונות. פורשים בנהר את הרשת, שניים מתקדמים בכיוון שנגד זרם המים, כאשר השלישי לפניהם ״מגרש״ לעברם את הדגים ושאר חיות־המים אל תוך הרשת. כאשר היו מגיעים למקום בו המים עמוקים היו משליכים בקבוקים מלאים בקרביט ומים. הבקבוקים היו מתמלאים לחץ, מתפוצצים וגורמים בהלה לדגים שהיו בורחים ונופלים הישר אל תוך הרשת שציפתה להם פרושה. במקרים רבים, היו הפיצוצים גורמים למותם של הדגים והם צפו על פני המים. בכל המקרים, שללם של הדייגים היה רב.

יהודי אחר שעסק גם הוא בייצור סבון, אך באיכות ירודה, היה חאקי עקו, ויוסף אחיו עזר לו בכך. חאקי עקו היה גם מעבד עורות ובנוסף לכל אלה עסק כעבודות חקלאות בשדות אספאלו אשר חכר מאנשי הזאווייה הערביים. אולם לחאקי עקו לא היה מזל, וככל שעסק בעבודות רבות מצבו היה קשה יותר ויותר. הוא ניסה את מזלו גם בגידולי־בקר ובשיווקם בשווקים הסמוכים לעיירה, אך כעבור תקופה קצרה פשט את הרגל ונאלץ לשלם חובות במשך שנים רבות. שותפו, יחיה בראהים (יחיה לוי), אשר נפרד ממנו לפני פשיטת־הרגל, הצליח דווקא בעסק זה של שיווק בקר בשווקים. היו לחאקי עקו גבות זועפות, סבר פנים חמוץ והוא היה משלח מלים בוטות בלשונו החדה לעבר חבריו ושכניו. הוא לא נהנה כלל מאהדת הציבור, ואף לא זכה להוליד ילדים. דודו ישועה לא רק ראש היהודים היה בעיירה, רב השפעה ובעל הופעה מרשימה, אלא גם העשיר ביותר. ידו הייתה בכל והוא החזיק בכל המסחר הסיטוני. משפחתו העניפה חלשה על רשת עסקים מסועפת של כל סוגי המסחר. המושל לו, ואחריו המושל מטר, סייעו לו בכך, ורוב המסחר בסוכר היה בידי דודו ישועה ומשפחתו.

ליהודים נותר מעט מאוד מהמסחר הסיטוני והם ניהלו עסקים בקמעונות. את סחורותיהם קנו היהודים מדודו ישועה עצמו, אשר כל בני־משפחתו ניהלו את עסקיו בנאמנות, ולו עצמו נותר רוב הזמן לתפקידו הציבורי. אולם, למרות שליטתו המוחלטת במשפחתו ובקהילה, לא חסרו לדודו ישועה צרות ודאגות אשר נבעו בעיקר ממריבותיהם התכופות של בני אחיו, השונים זה מזה באופיים.

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

 

משטר וישי

באדיבות אתר עמית, אתר ליהודי תוניסיה……

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

במהלך איתור וחיפוש חומר היסטורי לאתר עמית – כדי להסביר ולתעד באופן הפתוח היותר את המימצאים ואת העובדות והנסיבות הקשורות ליהדות תוניסיה אנו נתקלים לא פעם בחוסר ידע מופגן, בבורות וחוסר תקשורת ובהבעות פנים המומות, נדהמות ומבולבלות. אין ספק שהנושא הפחות מוכר ביותר לציבור הישראלי הוא העובדה שהקלגס הגרמני הניח את מגפיו בימי השואה, גם בתוניסיה. יוסף בנישתי כתב על כך

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה. משום מה ביום זה תמיד הייתי מקבל את התחושה שאני לכאורה לא שייך. לכאורה זה לא סיפור שקשור אליי. הקשר היחיד הוא שאני גם יהודי, מכאן ואילך כל קשר הוא בגדר מקרי בהחלט. מעבר לתחושות גם בלימודי השואה לא ניתן משקל לכיונונה של תודעה מסוג אחר. תודעה שבה השואה לא מנוכסת לעדה, והיא שואת העם היהודי בכללו ולא שואת יהודי אירופה. האם אנחנו צריכים לנפנף במספרים בכדי לתת תוקף איש איש לדעתו….ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז – ועודנה כיום – מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה : באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים . האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו ?

בבית הספר כשהמורה שמעה מפי תלמידים מי במשפחתם ניצל, איך ניצל ומאין הגיע הרגשתי שמראש היא לא מתכוונת שאני אדבר. מראש היא פנתה לתלמידים מסוימים, ולהם נשמרה זכות הדיבור משנה לשנה. חשבתי להרים את האצבע ולהודיע לכולם שסבי היה ניצול שואה. אבל האווירה הייתה חזקה ממני. אווירה ששידרה מראש שביום הזכרון לשואה ולגבורה לאחד כמוני אין מה לספר, עליי לשתוק ולהקשיב. בין לבין בהפסקות בשיחות עם תלמידים אחרים ניסיתי כדרך אגב להגיד שסבי היה ניצול שואה, ושהגרמנים הגיעו לתוניסיה. לא היה אחד שלא הרים גבה. התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה שבפעמים הבאות מלכתחילה וויתרתי על הניסיון.

באחד מימי הזכרון הגישו לנו דפים עם חומר תיעודי על פועלו של שמעון ויזנטל – צייד הנאצים. באחד הדפים ציינו כמה נרצחו בכל מדינה. חיפשתי את תוניסיה – ולא מצאתי. הלכתי למורה וקבלתי בפניה שתוניסיה לא מוזכרת, ושהביטוי הרווח בחומר התיעודי הוא שואת יהודי אירופה ואין איזכור לכך שהנאצים הגיעו גם לצפון אפריקה וגם משם נשלחו יהודים לאושוויץ. המורה הגיבה באדישות ואמרה שאני יכול לשלוח לשמעון ויזנטל מכתב. באימרה הזו היא פטרה את עצמה. היא לא הבינה – וגם לא ממש ניסתה להבין – מה זה כל כך חשוב אם זה נקרא שואת יהודי אירופה או שואת העם היהודי. אולי אף בסתר לבה חשבה שהתגובה שלי קטנונית. ברור לפי תגובתה מדוע התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה. בכל פעם שהשתמשו בביטוי שואת יהודי אירופה רציתי להתקומם ולהגיד – רגע, איפה סבא שלי בתמונה הזו?! הרי הוא לא היה באירופה.

בלימודי התיכון עסקנו רבות בנושא לימודי השואה. בשיעור היסטוריה האחרון לפני הבגרות במשך עשרים דקות הזכירה המורה – תוך כדי רפרוף בספר ש"אולי החומר הזה על שהות הנאציזם בצפון אפריקה יעלה באחת השאלות, אז רצוי שנעבור גם על זה"…לא ידעתי אם זה משמח או מעציב. מצד אחד סוף סוף הוזכר בפומבי שהנאצים הגיעו לצפון אפריקה והקימו שם מחנות כפייה. סוף סוף ! אבל מאידך האופן בו זה נעשה מעיד שהחשיבות לדעת את זה היא הסיכוי שאולי זה יהיה בבחינת הבגרות. אין למידע הזה שום משמעות לכשעצמו. ההתייחסות הזו של "ודרך אגב הנאצים היו גם בצפון אפריקה" חידדה עוד את התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח. זה כמו להגיד דבר אחד אך בין השורות הכוונה היא הפוכה.

אז אני אספר כאן שסבא שלי היה במחנה כפייה בתוניס. במקצועו הוא היה חייט והיה לגרמנים אינטרס ברור להשאיר אותו בין החיים. עבודתו החיונית והטובה בתיקון המדים של הגרמנים השאירה אותו חי. המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות.

 

במשך שלוש שנים – מנפילתה של צרפת ביוני 1940 עד גירוש החיילים הגרמנים מתוניסיה במאי 1943 – הנאצים, משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפשיסטים האיטלקים יישמו באזורים אלה את השיטות שבהן השתמשו נגד אוכלוסייה גדולה בהרבה באירופה. לא דובר רק על צווים ששללו מהיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה, אלא גם בעבודת כפייה, החרמות רכוש, גירוש והוצאות להורג.

למעשה, הצווים לא פסחו על אף יהודי בצפון אפריקה. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית. ביד הגורל, רק מעטים יחסית נספו. ואולם לולא היו כוחות ארה"ב ובריטניה מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות, בנות האלפיים שנה, במרוקו, אלג`יריה, תוניסיה ולוב, ואולי גם במצרים, דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה.

מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול

מתוך הספר  " בין צלב הקרס לסהרה – יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה 

רוברט סטלוף

מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול

מוחמד אל־זורקאני, העורך הראשי של העיתון הממשלתי המצרי אל־ליווא אל־אסלאמי: שביולי 2004 טען במאמרו ״השקר על שרפת היהודים״, כ׳ השמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה היא שקר שהציונים המציאו.

כולנו מגנים את המדיניות של היטלר ואת השואה, אבל לכל דבר יש גבול. יש רגע של רוויה, ורצוני לומר חד וחלק, יהדות העולם נתונה בסכנה בגלל המדיניות המאוד לא אחראית של ממשלת ישראל, הנתמכת על ידי כמה מנהיגים של הקהילה היהודית בארצות הברית, שאינם מודעים למציאות. אצטער מאוד לראות את היום שבו תתפרץ אנטישמיות רדומה במיוחד באירופה, ואולי בארצות הברית. אבל לנו, לערבים, אין חלק בכך. אין לנו חלק בשואה. מעולם לא רדפנו את היהודים.

– כאמל אבו אל־מג׳יד, תיאולוג מוסלמי חשוב בעל השקפות פוליטיות מתונות, בהרצאה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, ספטמבר 2003.

יש בעולם הערבי הרבה אינטלקטואלים אצילי־נפש וראויים להערצה, שנלחמים ומסכנים את חייהם למען מטרות כמו זכויות האדם, חירות, דמוקרטיה, צדק וכן הלאה, אבל מדהים הדבר שאיש לא חשב מדוע וכיצד הסוגיות האלה רלוונטיות לשואה, וגם לא מדוע וכיצד החשיבה על השואה חיונית למי שעוסק בהן.

– אנואר שמסאדין, שם־עט של פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה בצפון אפריקה, ממאמרו באינטרנט ״השקפתם של הערבים על השואה באמת מעיקה״.

האנדרטה הזאת ניצבת לזכר האירועים המקוממים ביותר בהיסטוריה. כולי נגעל ונזעם ממה שראיתי היום. הרשע והשנאה שהאנושות הפעילה באותה תקופה מעוררים תיעוב אמיתי. האירועים האלה חייבים להמריץ את כולנו להתייצב יחדיו כדי לבנות שלום וללמד סובלנות, כדי להבטיח שאכזריות שכזאת לא תישנה. מה שראינו היום חייב לעזור לנו לשנות רוע לטוב לב, שנאה לאהבה ומלחמה לשלום.

– נסיך צעיר ממדינה במפרץ הפרסי, אחרי ביקור במוזיאון

השואה בוושינגטון, פברואר 2004.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

פרק שלישי

 הג'יהאד של חמאם

״אלפי מפגינים יצאו לרחובות וצעקו יאללה אכבר׳, ׳הלאה הקומוניזם׳ ויחי האיסלאם׳. במהלך ההפגנה [.״] הותקפו בתי קפה, ספריות וידאו וחנויות למשקאות חריפים […] יומיים לאחר מכן הועלו באש משרדיו של העיתון החילוני אל־קודס, ונסגרו בית קולנוע, אולם ביליארד ובר״.

היכן התרחש כל זה? בקהיר של שנת 1948? באסיוט של שנת 1988? לא; אנו עכשיו ברצועת עזה של שנת 1980, הכפופה לשלטון ישראלי. גיבורי הסיפור הם חברי ״אל־מוג׳מע אל־איסלאמי״(האגודה האיסלאמית), הארגון שממנו צמחה עם פרוץ האינתיפאדה של 1987 ״חרפת אל־מוקוואמה אל־ איסלאמייה״(תנועת ההתנגדות האיסלאמית), הידועה יותר בראשי התיבות שלה ״חמאס״(שגם להם משמעות בפני עצמה: ״התלהבות״). חמאס מגדיר עצמו כזרוע הפלסטינית של האחים המוסלמים. מקומו של מייסד המוג׳מע וחמאס, השיח׳ אחמד יאסין, בתולדות התנועה הפלסטינית מקביל למקומו של חסן אל־בנא בתולדות האחים המוסלמים.

יאסין נולד בשנת 1936 בכפר אל־ג׳ורה, שהיה סמוך לאשקלון. האחים המוסלמים שלטו במסגד ובבית הספר בכפר, ויאסין הילד היה נתון להשפעתם. בשנת 1948 ברחה המשפחה לרצועת עזה, שם הצטרף יאסין בשנת 1955 לאחים המוסלמים. בשנת 1973 ייסד את המוג׳מע.

בשנותיו הראשונות בנה הארגון תשתית מוצקה של סיוע סוציאלי וחינוכי לתושבי הרצועה. הוא הקים מרפאות קטנות, מרפאות שיניים, גני ילדים, מתקני ספורט ובתי ספד ללימודי קוראן. את הפעילות מימנו סעודיה, כווית וירדן. הארגון לא פרסם ספרים או עלונים משלו, אלא העדיף להפיץ את כתביהם של אל־בנא וקוטב. ״עלינו להיות סבלנים״, הצהיר יאסין, וגם בכך אימץ את גישתו של אל־בנא, ״מפני שהאיסלאם יתפשט במוקדם או במאוחר וישלוט בכל העולם. הסבלנות תקצר את מסע האיסלאם״.לאחר שבנה בסים גדול דיו בפעולות הרווחה פנה המוג׳מע לשלב הבא בתכניתו.

טרור איסלאמיסטי בעזה

גם בשלב זה, השלב השני, הפגין המוג׳מע עניין מועט בלבד בציונות ובכיבוש הישראלי. חברי הארגון ראו בשמאל הפלסטיני ובלאומנות החילונית את אויביהם העיקריים, ומשנת 1980 ואילך פעלו נגדם בשיטתיות. שדה הקרב העיקרי היה האוניברסיטה האיסלאמית בעזה, שמנתה כ־4,500 סטודנטים והייתה הגדולה שבאוניברסיטאות ביהודה, שומרון ועזה. המוג׳מע הפך אותה בהדרגה לשטח אימונים איסלאמי. מצבורי נשק קטנים הוסתרו במרתפי הקמפוס. סטודנטים ומרצים שלא נהגו כמצוות האיסלאם האורתודוכסי הותקפו בידי כנופיות חמושות. בין הקורבנות הראשונים היו גברים שלא גידלו זקן ונשים שלא עטו רעלה או לא לבשו בגד מעטפת. במקביל שונו תוכני הלימוד באותה רוח.

כשראשי חמאס מתראיינים, הם נוהגים להתגאות בהישגיהם האקדמיים במחנה האימונים ההוא. ״בשום אופן איננו בעלי אמונות טפלות״, אמר למשל מחמוד א־זהאר בריאיון ל׳זידויטשה צייטונג׳. ״אנחנו דוקטורים, מהנדסים. האנשים המשכילים ביותר נמצאים בחמאס. איננו חיים עם מיתוסים. אנו בעלי הרמה האקדמית הגבוהה ביותר בחברה הפלסטינית״.

מהי אותה ״רמה אקדמית גבוהה״? במחקרה ״פוליטיקה איסלאמית בפלסטין״ פורסת בברלי מילטוךאדוארדס את המקרה־לדוגמה של סטודנט ושמו בסאם, אוהד של החזית העממית לשחרור פלסטין. באחד הקורסים הסביר המרצה שמוצאה של תורת האבולוציה של דרווין הוא יהודי: רק יהודים יכלו לגרום לדרווין לקשר בין הופעת האנושות להתפתחות הקופים. לפי הקוראן אלוהים ברא את האדם, ולאיסלאמיסטים אין ברירה אלא לדחות את תורת האבולוציה ולראות בה תורה כוזבת. בסאם, לעומת זאת, לא היה איסלאמיסט, והוא העז להתווכח עם מורהו. הוויכוח התגלה כהרה אסון. בסאם הוכה מעתה שוב ושוב; בני משפחתו הוסתו נגד ה״אתאיסט״; וחומצה הושלכה על גופו. לבסוף, כדי להציל את חייו, נכנע לאיסלאמיסטים והחל להגיע לתפילות במסגדים.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

9 בינואר 1845 – פנייתו של מונטיפיורי לסלטאן

נוסַח אחר שתורגם מערבית מאותו תאריך:

שמעתי מאלה שהייתה להם הזכות לחיות תחת שלטון ממשלתך הנאורה, שאתה אוהב כל אחד מן האזרחים החיים בטריטוריה של שלטונך בלא הבדל, כמו אב שאוהב את בנו. כמו כן נודע לי שהוד מלכותו מתפלל לה׳ שכל אחד שחי בטריטוריה של שלטונך יהיה מאושר. בחכמתך הרבה אתה יודע שכל בני האדם תחת השמים הם בני אב אחד, וכל היצורים חבים את חייהם לבורא. אחיי הישראלים שחיים תחת שלטונך הודיעו לי שכשנודע להוד מלכותו על האסון שפקד את תושבי העיר מוגדור (התקפה על יהודי מוגדור לאחר ההפגזה של צי צרפת ב־15 באוגוסט 1844), מיד העניק תמיכה, כמו שהורים מעניקים למשפחתם. לאחר ששמענו זאת, נשאנו כל אחיי בבירה הזאת וכן החיים ברחבי בריטניה הגדולה בתפילה לבורא שיאריך את מלכותך ויברך את הוד מלכותו לאריכות ימים.

כשהייתי בקושטא, היה לי הכבוד להתארח אצל הסלטאן עבד אלמג׳יד. באותו מעמד הביע הסלטאן את אהדתו לאחיי הדרים באימפריה שלו, וכהוכחה לכך הוציא ׳ח׳ט שריף׳, והצהיר בו שהישראלים יהיו מוגנים, ויזכו לכל היתרונות שהוענקו לאומות אחרות המקבלות את מרותו.

בשם כל אחיי בבריטניה הגדולה ובשם כל ידידי הצדק וההומניות אני מבקש מהוד מלכותו שיוציא פירמאן דומה בכתב ידו למען כל הישראלים שדרים בממלכתו, כדי שהם יהיו מוגנים ויקבלו את כל הזכויות כמו שאחיהם שבאימפריה התורכית מוגנים ומקבלים זכויות. כך יתפרסם שמו של הוד מלכותו, ויהיה נערץ בכל העולם וידמה לשמש, המאירה בכל העולם בלא הבדל בין כל היצורים.

הבורא ישמור את ממלכתך ויברך אותך, ואני מקווה שיהיה לי הכבוד לקבל תשובה (תעודה מם׳ 4).

מונטיפיורי פנה לסלטאן בתיאום עם ממשלת בריטניה

ב־ 21 בינואר 1845 אישר משרד החוץ של בריטניה שקיבל את פנייתו של מונטיפיורי לשר החוץ מ־9 בחודש הזה בדבר הפירמאן להגנה על היהודים באימפריה. השר יואיל לשולחו לדרומונד האי [הקונסול של בריטניה במרוקו] ולהורות לו להעבירו בזהירות לסלטאן מרוקו(תעודה מס׳ 6).

לאחר שמונה ימים [ב־29 בינואר] שלח משרד החוץ לדרומונד האי את מכתבו של מונטיפיורי לסלטאן בצירוף בקשה שישלח אותו בביטחון לסלטאן. כן שלח לו את העתק פנייתו של מונטיפיורי לשר החוץ (תעודה מם׳ 7). פנייתו של מונטיפיורי הועברה לסלטאן על ידי שגריר בריטניה, דרומונד האי, בצירוף מכתבו מ־10 בפברואר. לאחר פתיחת נימוסין נאמר בו שהכותב סֶר משה מונטיפיורי הוא אישיות רמת מעלה בלונדון, בעל זכויות בארצו, בריטניה הגדולה, ובארצות אחרות, ופעל לטובת בני ישראל. הכותב הביע תקווה שהנמען יענה והתשובה תגיע לטנג׳יר(תעודה מס׳ 8). ב־12 בפברואר 1845 אישר דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מאברדין, שקיבל את הקופסה שבה הפנייה של משה מונטיפיורי לסלטאן, והוא העבירה אתמול לחצר בצירוף מכתב משלו לסלטאן, והעתקו מצורף. הוא מסר שנקט כל הצעדים הדרושים להבטחת המשלוח (תעודה מס׳ 9).

תגובת הסלטאן

תשובת הסֻלטאן נכתבה על ידי מזכירו, בן אדריס, ונשלחה לקונסול בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, בסוף פברואר. בה אישר את קבלת הפנייה של ״היהודי שהוא אישיות בכירה בלונדון״, בצירוף מכתבו של הדיפלומט. ״אנו מודעים לתוכנו, ומצורפת התשובה״. את המכתב תרגם האי לאנגלית (תעודה מס׳ 10). ב־11 במארס 1845 העביר האי לשר החוץ, הרוזן מאברדין, את המכתב הזה (תעודה מס׳ 11).

ב־27 במארס 1845 כתב מר אדינגטון(Addington)  ממשרד החוץ של בריטניה למונטיפיורי בהוראת שר החוץ להעביר לו מכתב שהתקבל מן הקונסול הכללי בטנג׳יר, דרומונד האי. המכתב היה מאת מזכירו של הסלטאן, בן אדריס. המכתב הוא מכתב תשובה לפנייתו של מונטיפיורי לסלטאן, שנמסר בטנג׳יר ב־29 בינואר 1845 (תעודה מס׳ 13). ב־28 במארס 1845 כתב משה מונטיפיורי מכתב למר אדינגטון, ובו אישר שקיבל מכתב לפי הוראת שר החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר, שבו הוא מודיע לו שיעביר בקרוב העתק תשובתו של מזכיר הסלטאן(תעודה מס׳ 14).

בשם אללה אין אללה מבלעדיו ואין כוח בלתו.

בן אדריס, המזכיר הנאמן וזיר האימפריה, לסֶר משה מונטיפיורי, שלום לאישיות האצילה.

הוד מלכותו, ישמרהו אללה, קיבל את בקשתך, ותוכנו הובא לידיעתו. וזו התשובה: האומה העברית מוגנת בכל רחבי הממלכה בכל [אמצעי] ההגנה שאפשר להשיג בהתאם לצדק ולאמת.

הם מקבלים את כל הפריבלגיות והיתרונות, ומוגנים כמו המוסלמים וכמו נתינים אחרים בתחום ממלכתו. החוק האציל מתחשב בהם, מגן על רכושם ועל עסקיהם.

הם מקבלים תשומת לב מיוחדת מאתנו, ולכן אנו נותנים להם את החסות ואת ההגנה הטובות ביותר ושלום תמידי.

באשר לאסון שנפל עליהם ביום המהומות האחרונות, הרי איש לא היה מחוסן מתוצאותיו החמורות, אבל הוזיר שלנו השתדל לתת להם סיוע במידת יכולתו. האומה העברית הייתה מעולם תחת חסותנו הטובה ביותר עד שאירע האסון האחרון.

איך נוכל להעניק להם עתה פריבלגיות אחרות טובות יותר מאלה שהם כבר מקבלים?(תעודה מס׳ 15)

סביר שדרומונד האי תרגם את נוסח הדברים, אף כי הדבר לא רשום. הצהרת הסלטאן, כמו זו של מחמד הרביעי(1873-1859), מבוססת על ההנחה, שהיהודים קיבלו הגנה מן הסלטאן. כישלון בהגנתם מסכן את משטרו. עבד אלרחמאן כתב למושל תיטואן בשנת 1825 שהגנת היהודים לא תופר, כמו שהנביא שלנו אומר, הואיל והפוגע בהם, ייתן את הדין ביום הדין.

באותו היום שלח מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה העתק מתורגם של נוסח הצהרת הסלטאן. בכך נענה הסלטאן לפנייה אליו ב־9 בינואר (תעודה מס׳ 4). הוא הביע את הוקרתו לשר החוץ, והתנצל על האיחור במשלוח, מכיוון שהיה עסוק מחוץ ללונדון. לאחר יומיים אישר משרד החוץ את קבלת מכתבו הזה ואת התרגום של הצהרת הסלטאן המצורף אליו.

יש לציין שהצהרת הסלטאן הייתה ידועה לחיים פיצ׳יוטו, שבשנת 1860 שלחה אותו למרוקו הקרן לעזרת יהודי מרוקו. דרומונד האי סיפר לו שהוא פנה לסלטאן שיוציא ׳ט׳היר׳. בו ייאמר שכל יהודי מרוקו יקבלו יחס הוגן ושוויון [זכויות] כמו המוסלמים. פיצ׳יוטו ביקש מהוזיר לענייני חוץ, מחמד כתיב, שיינתן לו העתק מן ה׳ט׳היר׳ כדי לפרסמו בעיתוני אירופה. הוזיר ענה שאין נהוג לפרסם, כי הדבר ניתן בעל פה, והוא יכול להיות בטוח ש׳ט׳היר׳ אכן קיים. הדבר נאמר לו לאחר דבריו של פיצ׳יוטו, שקיבל אישור על היחס החיובי של הסלטאן כלפי היהודים, וידוע לו על ה׳ט׳היר, והוא בא רק כדי להביע את תודתו לסלטאן. לעומת היחס החיובי של הסלטאן יש עריצים בקרב המושלים המקומיים.

בספר העוסק בחסות שנתנו דיפלומטים במרוקו, המחבר כותב שמונטיפיורי קיבל בשנת 1840 פירמאן מהסלטאן, שהובטח בו שוויון ליהודים, ובשנת 1863 חודש הפירמאן. אין הדברים תואמים את האמת ההיסטורית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר