ארכיון חודשי: אפריל 2015


Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

tritel

Un autre temoignage sur ce phenomene atroce est fourni par un clerc francais — l'abbe Leon Nicolas Godard (1825-1863). Archeologue et historien, il visita l'Afrique du Nord, l'Egypte et la Palestine, et laissa un recit de voyage au Maroc qui est une source inestimable d'informations sur ce pays, au milieu du XIXe siecle. A notre connaissance, il fut le premier a employer le terme tritel dans la litterature europeenne, bien avant que celle-ci ne connaisse le mot pogrome:

Le sort de cette malheureuse nation, sort humainement inexplicable, est des plus tristes que l'on puisse imaginer, bien qu'il doive un notable adoucissement au caractere d'Abd-er-Rhaman", dont le regne est beaucoup moins cruel que celui des cherifs precedents. Du temps de ces derniers, le mellah, c'est-a-dire la terre salee, aride et maudite devenait frequemment une sorte d'enfer. Peu d'annees s'ecoulaient sans qu'il fut livre au pillage.

Les Juifs n'ont point oublie la catastrophe de ce genre dont ils furent victimes a Fez, vers la fin du siecle dernier, par le caprice du feroce Mohammed Yezid reg. 1790-1792  le fils de la renegate anglaise Leila Zarzet; et, parfois, quand un Maure leur reclame de l'argent, au lieu de repondre qu'ils n'en ont pas, ils lui demandent: «N'etiez-vous done pas au pillage de Faz-Djedid?» Le quartier des Juifs est au Nouveau Fez. II etait presque passe en coutume de payer ainsi periodiquement, par le triteul de la juiverie, l'arriere de la solde des troupes. Les mellahs de Tetuan, de Larache, d'Alkassar furent devastes comme celui de Fez sous le meme Yezid. Les chefs de la communaute israelite s'estimaient heureux lorsqu'ils obtenaient de composer avec les troupes a force d'argent.

II arriva meme que le tritel se fit avec la complicite des fonctionnaires locaux, comme ce fut le cas a Settat en 1903  peu avant l'epoque que nous examinerons plus particulierement:

Le 27  decembre, profitant de la situation actuelle au Maroc, quelques tribus de Kabyles pasteurs et laboureurs de Stat firent irruption dans la ville. Le Khalifa, gouverneur, avait-il l'intention de laisser faire ou etait-il complice des Kabyles? En tout cas, il avait quitte la ville la veille de l’emeute et le pillage commenca le jeudi matin. Personne ne fut epargne; Arabes et Israelites proteges et non proteges, tous furent impitoyablement depouilles de leurs biens. Mais nos coreligionnaires souffrirent particulierement de ces agressions. Les Kabyles entraient dans les boutiques ou dans les maisons, arretaient les personnes qu'ils y rencontraient, les deshabillaient pour s'assurer qu'elles n’emportaient ou ne cachaient rien, leur laissaient ensuite une chemise pour tout vetement et les chassaient. Tous ceux qui faisaient la moindre opposition etaient menaces de mort. Les Kabyles brisaient les portes des boutiques a coups de crosse, ils tiraient des coups de feu dans les serrures qui resistaient a l'effraction et mirent ainsi tout a sac.

Mais la ne s'arreterent pas leurs mefaits. Deux malheureux Israelites, une femme de 60  ans et un jeune homme de 30  ans perirent ecrases sous les pieds des chevaux. De nombreuses scenes de violence se produisirent en outre. C'est ainsi qu'une fillette de douze ans, laide et difforme, fut maltraitee avec une telle brutalite par un Arabe qu'on avait peine a reconnaitre en elle une creature humaine. Quelques femmes qui avaient accouche quelques jours avant le pillage furent deshabillees par les Kabyles et exposees avec leur nouveau-ne a la faim, au froid, a la pluie […].

Dans le desordre des premiers moments, hommes, femmes, enfants s'echapperent comme ils purent. Dans la debandade generale, des enfants s'egarerent, des femmes perdirent la trace de leur mari. Un enfant resta perdu pendant 24  jours. A l'heure actuelle, il n'a pas ete possible encore de reunir toutes les families […]. Un grand nombre de ces malheureux fugitifs – 700 environ – parvinrent au bout de 10  jours d'une marche penible jusqu'a Casablanca.).

  ? Qu'est-ce qu'un tritel

Le tritel n'est donc pas un phenomene isole dans l'histoire du judai'sme marocain ni meme dans l'histoire des Juifs de Fes. Mais le tritel du 17 avril 1912  presente tout de meme un aspect unique, comme le fit remarquer Amram Elmaleh, directeur de l'ecole de l'Alliance Israelite Universelle, qui vecut ces evenements traumatisants

Durant les journees du 17 18 et 19  avril 1912  le Mellah a ete pille et en partie detruit par les askris et les malandrins de Fez- Djdid et de la Mdina.

       Askari, mot arabe et turc employe a I'epoque coloniale pour designer les troupes indigenes

Les incendies allumes ont complete la ruine du quartier. A des epoques diverses de l'histoire, le Mellah de Fez a bien ete pille. On se contentait d'enlever les objets de valeur et tout ce qui pouvait etre transporte. Les existences et les immeubles etaient respectes. Les Israelites qui vivaient constamment sous la menace de pareils desastres, avaient des cachettes sures ou ils gardaient leurs especes, leurs bijoux, et leurs documents. Une fois l'orage passe, les Israelites eprouves ne tardaient pas a se remettre sur pied par leurs progres moyens et a reprendre leur vie normale. La catastrophe que le Mellah deplore actuellement n'a pas de pareille dans l'histoire. II faut remonter aux epoques les plus reculees de la barbarie pour retrouver un exemple d'une semblable destruction. Confiant dans la securite consecutive a la presence des troupes francaises a Fez, les Israelites ne dissimulaient plus leurs valeurs dans des cachettes,  l'argent etait en circulation et avait cree une certaine prosperite dans le quartier. Le pillage a tout fait disparaitre. Le bilan de ce desastre pourrait s'etablir comme suit: Vol ou destruction presque totale de la richesse mobiliere du Mellah; incendie ou eboulement de 24 immeubles importants comprenant des logements pour un millier de personnes et une cinquantaine de boutiques pour commercants

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית יעקב גלד

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

ו. תפוצות הרומאניוטים

על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:

… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך ירייה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.

כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.

בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיות והאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.

2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים

המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף! צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:

ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.

בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.

הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:

כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לשביעי של פסח,

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לשביעי של פסח,
פרשת שמיני וספירת העומר.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
שביעי של פסח –
שותפות האדם עם הקב"ה בתעשיית הנס.
רבנו אוה"ח הק': "דבר אל בני ישראל ויסעו ויתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל –
הים קודם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר
}מידת{ הרחמים".
"וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" )פרשת פנחס(.
חכמים מספרים שבליל שביעי של פסח, ירדו בני ישראל לים, ובשחרית עלו מן הים, וראו את
המצרים טובעים בים, ואז אמרו את שירת הים הידועה אותה אנחנו שרים מידי יום ביומו בתפילת
שחרית. החג הזה של יום שביעי של פסח, ניתן לעם ישראל לרגל הישועה שנעשתה לישראל,
בכך שניצלו מן המצרים שרדפו אחריהם, נעשה להם נס קריעת ים סוף, נהנו מביזת הים שהייתה
יותר גדולה מביזת מצרים, וראו איך משעבדיהם לשעבר טובעים לעיניהם.
המצרים טבעו בים, אבל זכו בשלושה דברים: א. נטהרו בים לפני מיתתם. ב. זכו ללוויה של 60
ריבוא מעם ישראל שנכחו במיתתם. ג. מטילי זהב מביזת מצרים שנלקחו מהם, שימשו אחר כך
להקמת המשכן.
במה זכו לכל זאת? בגלל שברגע האחרון, האמינו בה' ככתוב: "וידעו מצרים כי אני ה'. זה מראה
עד כמה גבוה שכר האמונה בקב"ה.
במה זכו בני ישראל לנס קריעת ים סוף? בגלל שהאמינו בהצלתם ע"י הקב"ה, ונכנסו לתוך הים
בראשותו של נחשון בן עמינדב כדברי הגמרא, עד שהמים הגיעו לגרונם, נחשון שזכה לקפוץ
ראשון לים, ובעקבותיו בני ישראל, זרעו זכה למלכות.
הקב"ה מוכן לעזור לאדם רק במידה והוא מאמין בכך, ועושה מעשה בכיוון. לא יוכל אדם לשבת
בביתו, ולצפות לגשם של שטרות שירד לו מן השמים.
רבנו "אור החיים" הק' אומר שלפני קריעת ים סוף מידת הדין קטרגה על עם ישראל: "מה אלו אף
אלו עובדי עבודה זרה" כדברי המדרש )שמואל רבה כא, ו(. ובאיזו זכות ינצלו בני ישראל? על כך עונה
רבנו אוה"ח הק': "דבר אל בני ישראל ויסעו }למרות שהים עומד לפניהם{ ויתעצמו באמונה בכל לבם, –
ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר
}מידת{ הרחמים".
לרבנו היה קשה, מדוע נאמר בהתחלה "דבר אל העם ויסעו", ורק אחר כך נאמר "ואתה הרם את
מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו". היה צריך להיות ההיפך: קודם, משה יבקע את הים, ורק
אח"כ בני ישראל יסעו בתוך הים. לכן הגיע לפירושו ההגיוני הנ"ל, שקודם נכנסו לים, ורק אחר כך
הוא נבקע.

ארבע דרגות בעבודת ה' במשנת רבנו "אור החיים" הק'.
א."וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"
יראת העונש.
לאחר שראו את נס קריעת ים סוף, ועוד יותר את המצרים טובעים בים, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר
מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה".
כלומר, בני ישראל זכו לראות את משעבדיהם לשעבר, נענשים ע"י הקב"ה לידם.
ב."ויראו העם את ה'"
יראת הרוממות.
רבנו "אור החיים" הק' הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים
סוף, זכו ליראת הרוממות כדברי בעל העיקרים )מאמר ג לב'( "כמו אצל אברהם אבינו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים
אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה". וכן במסילת ישרים יט': "עיקר היראה היא
יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה"
ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
הדרגה הגבוהה באמונה בה'.
האמונה הזכה בה' , דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי
הגר"א על הפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי )תהילים קל"א ב'(. הוא מדמה את –
"ודוממתי" נפשו של התינוק הבוטח באמו למאמין בה', ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'" אומן = אמן = ויאמינו.
אברהם אבינו נקרא מאמין היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה
כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "גם זו לטובה".
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת"
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד
לומר "ישיר" שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו או לרמוז, –
למצווה לאומרה תמיד" )אוה"ה( לכן קבעו לאומרה בתפילת שחרית מידי יום. יש לה מנגינות נעימות ומגוונות.

"ויהי ביום השמיני… וירא כבוד ה' אל כל העם"
"זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" )שמיני ט ו(. –
כשעושים דבר ה' בשלמות זוכים להארה אלוקית )אוה"ח הקדוש( –
פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה הנקראת על שם המספר שמונה = 8 , מספר המסמל את הספירה השמינית
= הבינה שהיא מעל הטבע, הרומזת מבחינה קבלית להתרחשויות המתרחשות בפרשתנו אשר בשיאן, הקב"ה
משרה את שכינתו בעם ישראל ביום השמיני למילואים, לאחר שלראשונה ירדה אש מן השמים ואכלה את
הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו: ככתוב: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה… וירא כל העם –
וירונו ויפלו על פניהם" )ויקרא ט כד(, ובכך הוכתר אהרן לשמש ככהן גדול במעמד כלל עדת ישראל, וגם קוימה
הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" )שמות יח ח(. –
מאז, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שהוקם בשלה, נוב, גבעון, ולבסוף
בבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו, ואולי אף ירד מוכן מאש מן
השמים כדברי רש"י בהמשך לכתוב: "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה". –
בסיום ההקרבה, אהרן מברך את העם בברכת כוהנים: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" )ויקרא ט כב(, אבל
האש לא ירדה מן השמים. רש"י ע"פ המדרש מסביר שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי
רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו', השכינה ירדה, –
רש"י הקדוש מסביר שהיה צורך בברכה נוספת היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת
הקרבנות לא ירדה אש, וגם כאשר סיים אהרון להקריב ובירך את העם בברכת כוהנים דבר שגרם להשפלת אהרן
ומבוכה אצל עם ישראל שציפה לירידת האש מן השמים.
אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא המסר האלוקי לכל אחד מאתנו: בכל בעיה, יש לפנות רק
לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך רק על ברכת בשר ודם ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כוהנים בה ברך אחרון
את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה דבר שמשתקף בברכה השנייה: "יהי רצון שתשרה שכינה
במעשה ידיכם, וגם ברכת "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" )תהילים צ יז(.
בברכה הנ"ל אנו מצפים לנועם ה' = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנועם ה'" )תהילים כז ד(,
כך שיצליחו ויכוננו מעשינו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו".
אם מעשינו לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל לקב"ה שמעשינו יצליחו בעתיד בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו –
כוננהו", בעתיד.
רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נועם…" בהשתתפות משה ואהרון ולא הסתפקו
בברכת כוהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה
ולויה המסמלות חסד וגבורה" )אוה"ח ט כג(.
"ויהי ביום השמיני קרא משה".
המספר שמונה והאות חי"ת –
בעולם שמעל הטבע ותורת הספירות. –
האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: )ויקרא ט, א(
"מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה" כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני,
שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים.
לבד מעבורות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –
שמונה ימים, שמיני עצרת.
לפי מרן השולחן ערוך, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה
דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.
לשיטת האר"י הקדוש, האות חי"ת מורכבת מאות ו המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות +
קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי
המעשה והשבת הקדושה. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע = "לקראת שבת לכו ונלכה
כי היא מקור הברכה". –
שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8 , כמו מאיר, שקד, תאיר, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י
ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע
הספירות התחתונות בעולם הטבע, דבר לא נעים, כחיבור אש ומים. מסימבול ה- 8 הדומה לשתי קוביות נעולות
היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני.
הכול תלוי בך…
"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" }מות נדב ואביהו{. )מגילה י(.
"… ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'" )שמיני ט, ה(. –
האר"י הק': "ויקרבו כל העדה" קודם, הם קיימו "ואהבת לרעך כמוך" בכך –
שהתקרבו איש לרעהו, ורק א"כ זכו לקבל עול מלכות שמים "ויעמדו לפני ה'".
רק ע"י אחדות עם ישראל נזכה לעמוד "לפני ה"'. –
האר"י הקדוש כותב בשער הכוונות )חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה( "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס
מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו,
כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים
העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש
לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה, ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו,
או מחמת חולי, ויתפללו עליו, וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.
ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".
את דברי האר"י הקדוש, רגילים אנו לקרוא לפני שחרית, השאלה הנשאלת, מה עושים עם זה?
"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,
והוי דן את כל האדם לכף זכות" )פרקי אבות, א, ו( – –
הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לפרגן איש
לרעהו, ולהתמקד יותר בצדדים החיוביים אצל הזולת. ככלל, מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, מלמדת
אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו, ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי –
דאבות" )בבא קמא ל, א(. הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד ויקיים את האמרות הטהורות שנאמרו על ידי
הלל ושמאי, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם
אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה' לקראת קבלת תורתנו הקדושה.
"והוי דן את כל האדם לכף זכות": נתמקד בביטוי הנ"ל אותו מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו, ובכך לקיים
את עם ישראל "כאיש אחד ובלב אחד" כמו במעמד הר סיני.
כ"כ, הביטוי הנ"ל משלים את דברי האר"י הק' הנ"ל.
"בצדק תשפוט עמיתך" )ויקרא יט טו( מצוות עשה לדון את חברו לכף זכות )ספרא לפסוק( –
הרמב"ם פוסק בספר המצוות )מצוה קעז( "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא
לטוב וחסד". כנ"ל הרמב"ם מסביר בפרקי אבות "הוי דן את האדם לכך זכות".
"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק –
על ידי }רבי אליעזר בן{ הורקנוס }לפי השאילתות{ במשך שלש שנים. בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו.
רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי הייתה התשובה, וכך הלאה. "הפשיל כליו
לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר החג הגיע אליו עם שכרו שכלל שלושה חמורים שנשאו מכל טוב.
לגופו של עניין התברר שרבי עקיבא דן אותו לכף זכות, ברגע שאמר לו שאין לו במה לשלם בהתחלה, דבר
שהתברר כנכון היות ורבי אליעזר אכן הדיר את כל נכסיו בגלל שבנו לא למד תורה. אחר כך חכמי הדרום התירו
לו הנדר )שבת קכז ע"א(.
החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם כך יתנהגו עמך בשמים" )צפורן שמיר(. –
בעצם, בשמים פוסקים את אותו דין לזה שפסק כדברי הבעל שם טוב.
ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים
חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון", כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.
חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשכרה במקום כשרה היות וראה אותה
מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן
היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המלה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המלה "כשרה". הגמרא
אומרת שהיא תבעה אותו ואף אמרה לו: "אין לך רוח הקודש שדנת אותי לכף חובה, צריך הייתה לדון אותי לכף
זכות". )ברכות לא(.
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" )אבות ב ד(.
לעולם לא תוכל להיות במקומו, היות וכאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו
הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו', לכן אל תדון אותו.
משה רבנו שאמר על ישראל "והן לא יאמינו לי" במקום לדון אותם לכף זכות נענש בצרעת. –
מן הראוי שכולנו ננהג לאור הכתוב: –
"טוב עין הוא יבורך" )משלי כב ט( , אל תקרי "יבורך" אלא "יברך" )חז"ל(. –
"אעשה נפלאות" לרבנו "אור החיים" הק'
"המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו".
רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו "אור החיים" הקדוש מספר שבזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות
בכבודו של תלמיד חכם. רבנו אוה"ח הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו
חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזוהר הקדוש שהשכינה מצטערת על חטאי בני
אדם, וכדי שהקב"ה לא יצטער, וימנע חילול ה', מיד מחל לו. החיד"א מספר שרבנו "אור החיים" הקדוש מאוד
שמח לשמוע את תשובת החכם ואף הוסיף על כך: "ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו שמעבירים לו
על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים
לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מדה כנגד מדה". )החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי, בספרו
"דבש לפי"(
טעמי ספירת העומר.
א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג השבועות.
"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא }לטהרה{, לא אקרי טהור.."
ב. ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה והתשוקה שלנו לקבל את התורה מחדש בשבועות.
"להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג השבועות"
ג. הרמב"ן: ימי הספירה קדושים כימי חול המועד, כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.
"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון }פסח{,והשמיני בחג, מתן תורה".
ד. צרור המור: כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו כן, הם
זקוקים לשבעה שבועות היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.
ה. רבנו "אור החיים" הקדוש: טהרה מטומאת מצרים לאחר שבני ישראל הגיעו ל מט שערי טומאה. –
"וספרתם לכם, פירוש באמצעות מניין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמכם". –
לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה.
בברכת חג כשר ושמח משה אסולין שמיר. –
0523240298 shamir240298@gmail.com

״מימונה״ מלשון ״אמונה״ !!!!!!!!!!!

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

עד כמה חביב המדרש האטימולוגי־עממי הגוזר את ״מימונה״ מן ״אמונה״ על בני דורנו תעיד העובדה, שהראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז״ל, בדברי ההסכמה שלו לספרו של מרציאנו(תשמ״ח) מאמץ זיקה זו, אף שהוא מגלה בה פנים משלו:

״בשירת הים(שמות ט״ו) אנו אומרים ׳וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. כל הנסים והנפלאות לא החדירו בהם אמונה כמו קריעת ים סוף, אמונה בה׳ ואמונה ברבנים תלמידי חכמים שהם בבחינת משה. לפיכך נוהגים לקבל ברכה מהרבנים במוצאי יו״ט האחרון של פסח, להמשיך את האמונה שקבלו עליהם בה׳ ובמשה עבדו, ולפיכך נקרא החג בשם האמונה״. מרציאנו אף מוצא דימיון בין מנהג ליל ראש חודש ניסן שנהג במצרים לאלה של ליל המימונה. שכן ר״א בן שמעון מתאר טקס ״תווחיד״(=״ייחוד הבורא״), שערכו בבתי הכנסת ושכלל לימוד של סדר קרבן פסח מפרשת ״החדש הזה לכם״(שמות יב) ופיוטים… ״סדר הייחוד בלשון ערבי הגרי בסיפור גדולת הבורא וייחודו ונפלאותיו…״ ואחד משני טעמי המנהג ״באשר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה העתידה״.

הירשברג מקבל באופן בסיסי את הרעיון שביסוד המימונה מתבלט ״הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והאסכטולוגי – חזון אחרית הימים –  עם אחריתה״. עם זה, הוא דוחה את הזיקה האטימולוגית ״מימונה־מאמינים״, בנימוק ש״אין לה על מה להסתמך״. גם לגולדברג נראית הזיקה בין החג לבין רעיון האמונה בגאולה, אולם אף הוא דוחה את האטימולוגיה. והנה מצד העניין, כבר פקפק ר׳ ישראל שלום, איש ירושלים, בקשר של מימונה־אמונה: ״אם נתבונן במנהגים של הלילה ובטקסים שעורכים בו נראה שאין להם שום קשר עם האמונה״.

מתקבל מאוד על הדעת, שהנטייה לקשור את הקשר האטימולוגי האמור, שואפת בעצם לשוות לחג אופי דתי, אף שלא בא זכרו במקורות. ברם טענתנו הלשונית נגד קשר זה היא, שלא סביר להניח שהמלה ״אמונה״ נשתבשה ל״מימונה״. שהרי המילה ״אמונה״ שגורה הייתה מאוד בפי יהודי מרוקו, למשל מתוך התפילה ״אמת ואמונה״, הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית הנאמרת יום יום, ועוד. המלה ״אמונה״ שימשה גם בדיבור, כגון בפתגם המפורסם ״אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה״ וכן כמילה שאולה בתוך הקשר ערבי־מוגרבי. קשה להניח שמילה כל כך נפוצה תשתבש.

ועוד זאת. אילו הייתה המילה ״מימונה״ תולדה של ״אמונה״ היינו מצפים, שהיא תשתבש רק בפי ההדיוטות, כפי שמצאנו בביטויים אחרים, מסוג ״סרוחה״ כשיבוש של ״אסרו חג״ ו״מאעיטו״ כשיבוש של ״מועד טוב״, שיבושים המצויים רק בפי הדיוטות, וכן ״אפיקומן״ שנשתבשה בפי ההדיוטות תחילה ל״אפיקומר״ ואחר כך ל״רבי קומר״. ככל הידוע לי, אין שום מילה עברית השאולה בתוך המוגרבית היהודית, שתהא משובשת בפי כל הדוברים, ללא הבדל של רובד חברתי או השכלתי. והנה המלה ״מימונה״ נוהגת בפי כל, ואם נאמר שהיא שיבוש, על כרחנו אנו מניחים, שהמלה נשתבשה גם בפי תלמידי חכמים ומשכילים, הנחה שאין לה על מה שתסמוך.

מעמדה של לשון חכמים

 

מעמדה של לשון חכמיםאלף שנות יצירה

לאיגרת(=הספר) גופה שלושה שערים:

א.  השוואת מילים: עברית – ארמית

ב.  השוואת מילים: עברית מקראית לעברית משנאית

ג.   השוואת העברית לערבית ולארמית: אוצר המילים, מעתקי הגאים והשוואת דקדוק.

שני חידושים עקרוניים חשובים בולטים בחיבורו. האחד: השוואה בין הלשונות, והאחר: השוואה בין שני רבדים בעברית, לשון מקרא ולשון חכמים. ואף כי בשניהם קדם לו רב סעדיה גאון, ראש המדברים בימי הביניים בחכמת הלשון, חידוש חידש בן קוריש: הוא עשה זאת בשיטתיות, ולא בתחום אוצר המילים בלבד, אלא אף בתחום ההגה והצורות. הוא ניסח כללים למעתק ההגאים בין עברית לערבית! ובצדק הוא נחשב לאבי הבלשנות השמית המשווה, הישג אדיר, שהבלשנות הכללית הגיעה אליו רק במאות הי״ח והי״ט.

אעסוק כאן בחידושו השני בלבד, זה הנוגע ללשון המשנה ולמעמדה. ואקדים מילות רקע לשם הבנת חידושו: כל ספרי הדקדוק שנתחברו בימי הביניים עסקו בלשון המקרא בלבד. ואף המילונים הכילו את אוצר המילים המקראי בלבד, כגון המחברת של מנחם בן סרוק וספר השרשים של אבן ג׳נאח. ואין צריך לומר שהשירה נכתבה על טהרת לשון המקרא. מדוע נגרע חלקה של לשון המשנה, שבה נתחברו כל חיבורי התנאים (משנה, תוספתא, מכילתא, ספרא וספרי) שתוכנם היה לבסיס ההלכה? שני טעמים עיקריים לכך: א. הדבקות בלשון המקרא תאמה את רוח הזמן. הערבים דבקו בלשון הקוראן הצחה והמקודשת. אף הקראים, שהרבו לעסוק בלשון המקרא, דבקו בו בלבד, משום שלא הכירו בתורה שבעל פה מצד תוכנה; ב. חכמי הלשון לא הכירו את מושג ההתפתחות בלשון. כל שינוי בלשון היה עשוי להיחשב שיבוש. ומכאן הסיקו, שלשון המשנה, שנמצאו בה שינויים רבים מלשון המקרא בתחום הדקדוק ובתחום אוצר המילים, משובשת היא, ואין היא ראויה שיסתייעו בה אפילו לצורך פירוש מילה מקראית נדירה או אף יחידאית. אלה שנסתייעו בלשון המשנה, הן מעט והן הרבה, נאלצו להתנצל על כך.

וזו אפוא עמדתם של חכמי הלשון כלפי לשון המשנה:

8    רס״ג(בבל, המאות ה-ט׳-י׳):

שבעים מלים בודדות: ״ואני ראיתי חלק מן היהודים אשר כופרים במצוות ובדינים, שנמסרו ע״י הנביאים ואשר אינם כתובים(בתורה) וכן מתכחשים חלקם למה ששמעו מדיבור העם ולא מצאוהו בתורה. ומצאתי מלים רבות בתורה, שאין דרך לעמוד עליהן אלא מן הדיבור אשר קיבל אותו העם מפה אל פה, אשר בעת שנתכוון לקבוע את ההלכה כלל בתוכה מהן את מה שנזקק לו נהיה דיבורו בו באופן רהוט. וכן ראיתי מי שלא התעניין בידיעת ההלכה של עמנו ומי שהתעניין בה ולא הבין מתוכה, לא ידע שאלה המילים הנפוצות בה מצויות גם בתורה. ומצאתי מי שלא מאמין בהלכה אשר יתהה על המילים הללו ולא ידע אמיתות משמען, ועל כן היטלתי על עצמי לאסוף אותן מן המקרא, ואפרשן מלה מלה ואביא להן עד מן הדיבור הרווח המצוי במשנה, המפורסם בין אנשיה כשם שמפורסם הדיבור העממי. וידעתי כי בזה תועלות שונות: האחת שתתגלינה לעם משמעויות המלים האלה ותחדל המבוכה בהן וכן שידעו, כי מוסרי המשנה והתלמוד הם הבקיאים ביותר בלשון, בעיקר מפני שהיו הקרובים ביותר אל הנביאים, כששוחחו עם תלמידיהם במלים אלה, אשר הן קשות למי שלא הרגיל עצמו בקובציהם ודיברו בהן באופן רהוט״.

9     מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה-י׳):

המחברת, ערך ״תאב״: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט, קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי…

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-רשמים מואזאן 1953-1952 – אסתר עטר-בוטבול

ברית – מספר 23ברית מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

רשמים מואזאן 1953-1952

אסתר עטר-בוטבול

הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את ״בית הספר הישראלי ^w״-E.N.I.O.) Ecole normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי״ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.

המנהל – מר ל. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.

מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (א׳ ־ ב׳) של מר ברששת והגב׳ סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גב׳ לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי.סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!

באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.

בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב־5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים.

הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה. היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה, ברית וכוי, נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן אייה, בטן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוסבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית-המאפה: עסקים קטנים; ספרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח״, פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקח על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר ״הדפינה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו 2-1 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

יגאל...הרצאה

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

ועידת הקונגרס היהודי העולמי התכנסה בז'נבה ב-20 באוגוסט 1961. ממרוקו הוזמנו אליה דוד אזולאי ומרק סבאח, שניהם תומכי ההשתלבות. העיתונים אתחריר של האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, אלעלם של מפלגת אלאסתקלאל ואלמוכפיהְ (הנאבק) הקומוניסטי והעיתון Maroc Information המקורב לארמון מחו על השתתפות זו בוועידה, שנדונו בה לדבריהם נושאים הנוגדים את האינטרס הלאומי של מרוקו. המפלגה הקומוניסטית אף ביקשה מאזולאי ומסבאח לפרסם את תוכן הדברים שנשאו בה, אך השניים התנגדו לכך בטענה שהקונגרס היהודי העולמי עוסק רק בנושאים דתיים של העם היהודי.

סבאח ואזולאי נאלצו להגיב על ההתקפות נגדם ולפרסם את עמדתם בעיתונות. לדבריהם הם החליטו להשתתף בוועידה בגלל הדיון במצב יהודי צפון אפריקה. הם ביקשו למנוע מידע שגוי מן המשתתפים וסברו שלהרצאתם על המצב האמיתי תהיה השפעה חיובית יותר. חששותיהם אומתו כששמעו דברים שגויים על המצב בארצם והם ביקשו את רשות הדיבור לתיקון העובדות. כך שמעו נציגים יהודים מ-36 מדינות מכל העולם את עמדתם הלאומית על יהודי מרוקו. דבריהם היו הפתעה גמורה לרוב משתתפי הוועידה ובדברי הסיכום של נשיא הקונגרס היהודי העולמי הוא המשיך בעמדותיו המסורתיות של הקונגרס היהודי העולמי ממארס 1955, שתמכו בעצמאות מרוקו ובשובו של המלך הגולה למולדתו.

נחום גולדמן ציין שהקונגרס היהודי העולמי "אינו רשאי לפעול אלא תוך כיבוד שאיפות הקהילות היהודיות בכל מדינה במאבקן במדינותיהן למען חיזוק השוויון לאזרחים ללא הבדל דת". שני נציגיה של ההשתלבות היהודית באומה המרוקנית סיימו את דבריהם בהצהרה המשקפת את הסחף שהתרחש בעמדות רוב האינטלקטואלים המייצגים מחנה זה:

אנו מבינים ומקבלים את העובדה שנוסף על השתייכות המוסלמי למולדתו הוא מרגיש קשר לכל המוסלמים בעולם שכן האסלאם חוצה את גבולות המדינה. אין אנו מסכימים שתתייחסו ליהדות כאל אמונה בלבד. היהודים, יחד עם היותם אזרחים נאמנים לארצם, מרגישים סולידריות עם יהודים אחרים בעולם. אף מדינה בעולם, יהיה משטרה אשר יהיה, אינה דורשת מן היהודים שיישארו סגורים בגבולות ארצם, ללא קשר רוחני או תרבותי עם בני דתם. אנו מצפים שתקבלו את צדקת עמדתנו לפי מסורת האסלאם שפרחה בימי הרמב"ם ועברה ללא אבחנה מקורדובה לפס או לקהיר מבלי שיהודים או מוסלמים ימצאו בה פגם.

 כחודשיים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1961, פרסמו חמישה יהודים קומוניסטים התומכים בהשתלבות בלאומיות המרוקנית גילוי דעת המגנה את השתתפות סבאח ואזולאי בוועידת הקונגרס היהודי העולמי, בניגוד לאינטרס הלאומי. מועצת הקהילות פרסמה בביטאונה מכתב גלוי בחתימת המשפטן רלף בן-הרוש-מאודי, עורך הדין רוז'ה כהן, ג'ו לוי, סימון לוי ואברהם צרפתי. להערכתם השאלה שעמדה לדיון היא אם נכון לפעול מבחינה לאומית מרוקנית בארגון מסוג זה. מסקנתם הייתה שלילית, שכן המדובר בגוף פוליטי שרוב חבריו ציונים. זאת ועוד, רוב נציגי הקונגרס היהודי העולמי הם נציגים מארצות הברית ומאנגליה המשרתים אינטרסים כלכליים של המערב בעוד מרוקו מנהלת מדיניות ניטרלית של אי הזדהות. עובדה זו הפכה את הקונגרס היהודי העולמי לגוף המנוגד לאינטרס הלאומי:

פעולתו של הקונגרס היהודי העולמי נשענת על התאוריה השגויה שהיהודים מכל העולם הם עם אחד ושעליהם לתמוך במדינת ישראל כמולדת כל היהודים. ההשקפה הציונית מנוגדת לדרך ההשתלבות של מיעוטים דתיים יהודים בקרב אומותיהם. בזכות אידאולוגיה זו מרשה לעצמו הקונגרס היהודי העולמי להתערב בעניינים פנימיים של מדינות בתואנה של חופש הגירה לישראל. עלינו, המרוקנים היהודים, לפעול למען אינטגרציה מוחלטת של המיעוט היהודי הדתי בקרב האומה המרוקנית.

 לטענת החותמים, מבחינה היסטורית, כלכלית, לשונית ותרבותית, יהודי מרוקו הם מרוקנים. אם שוויון זכויותיהם מתעכב בתהליך הביצוע, אשמים בכך העבר הפאודלי-קולוניאלי של מרוקו, הדעות הקדומות והפעילות הרעיונית והפוליטית של הציונות וארגוניה. מיזוג שתי הקהילות עובר דרך המאבק בגזענות ודרך המאבק בציונות שברחוב היהודי. מאבק זה אינו יכול להתקיים בארגון כמועצת הקהילות, שהיא ירושה ממשטר החסות הצרפתי.מועצת הקהילות העדיפה לא להגיב ולתת לסערה להירגע. היא טענה ששני המשתתפים לא היו נציגי הקהילה.[אך ביטאון הקהילה, La Voix des Communautés (קול הקהילות), פרסם בהבלטה הכחשה לפרסום שהאשים את המזכיר הכללי של מועצת הקהילות בהשתתפות בוועידת הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה או בכך ששלח נציג רשמי מטעמו לכינוס זה.

ר׳ משה אבן צור ויצירתו, על רקע השירה בצפון אפריקה השירה בצפון אפריקה

ר׳ משה אבן צור ויצירתו, על רקע השירה בצפון אפריקה השירה בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה ידועה לנו עוד מהמאה העשירית. חיים שירמן בספרו "שירים חדשים מן הגניזה׳ מציג בפנינו משוררים שחיו בצפון אפריקה וכתבו בסגנון הפיוט הקדום. שירה זו הושתתה על מסורותיהם של חכמי ארץ ישראל וגאוני בבל. בכתבי הגניזה נשתמרו פיוטים משל ארבעה פייטנים: יהודה בן קורייש, יעקב בן דונש, אדונים בר נסים ואלעזר בר אהרון פאסי. על פיהם ניתן לשער כי בתוככי הגניזה מצויים עוד פיוטים שכתבו פייטני צפון אפריקה, אלא שאין בידנו לזהותם. גם בתוך כתבי היד מצויה יצירה רבת היקף שטרם נחקרה. בהשוואה למיעוט החומר מהמאה העשירית עד המאה השש עשרה, הרי מצוי בידנו חומר רב בכל הנוגע לשירה ולפיוט בארבע מאות השנים האחרונות.

על סמך סקירה ראשונית בכתבים רבים, מתברר ששירה זו כוללת סוגי שיר מגוונים כמו פיוטים, בקשות, תוכחות, קינות ושירים לימודיים, וכן שירים שנכתבו בערבית יהודית. מחקרים שונים הציגו את שירתם של פייטנים שונים, חוקרים אחרים הציגו סקירות על פייטנים רבים תוך הדגמות נבחרות מפיוטיהם, והם מלמדים מה רב החומר שמצפה למחקר. כיוון ששירה זו תוארה במחקר, אנו נציג להלן רק ראשי פרקים בתולדות שירה זו.

מן המאות העשירית והאחת עשרה ידועים לנו ר׳ יעקב בר דונש ואדונים בר נסים, שכתבו על פי מסורת פייטני ארץ ישראל ובבל. פייטן נוסף שחי כנראה במאה השלוש עשרה או הארבע עשרה הוא יהודה בן שמואל חזן בן דראע. פייטן זה הכיר את יצירתו של ריה״ל והושפע ממנה, למשל בפתיחה ׳מי כמוך׳ המצויה בשני פיוטי ׳מי כמוך׳ לריה״ל. לאחר מכן הניחו תשתית שירית פייטני הדור הראשון לגירוש, ועליה בנו הדורות הבאים את בניין השירה בצפון אפריקה. ר׳ סעדיה אבן דנאן יליד גראנדה, מרכז תרבות יהודי בספרד, בן דור הגירוש שהגיע למרוקו, זכה שם בשל גדולתו בתורה למעמד של מנהיג קהילתי. חכם זה כתב ספר המתאר את הפואטיקה של שירת ספרד ומתווה את הדרך להמשך השימוש בפואטיקה הספרדית בדורות יבואו. ידיעות אלו שיקע המחבר בספרו ׳מלאכת השיר׳,ובו הדגים את משקלי השירה הספרדיים במכתמים שחיבר. גורמים נוספים השפיעו על השירה במרוקו. עליית קרנה של שירת נג׳ארה חוללה מפנה בשירת המזרח וצפון אפריקה. המפנה היה הן בפואטיקה והן בתכנים. מקור נוסף שהשפיע אף הוא על היצירה השירית בצפון אפריקה הנו חוכמת המקובלים ושירתם. שירת נג׳ארה משופעת במוטיבים קבליים, שנמצאו אחר כך בבית מדרשו של הרמ״ק ואחר כך אצל האר״י הקדוש. ר׳ משה אבן צור להלן – רמב״ץ (פייטננו), שהעריך מאוד את קבלת האר״י, ייחד לה את ספרו ׳מערת שדה המכפלה׳. להתפתחות נוספת בשירה זו תרם מנהג אמירת הבקשות, שזכה לתנופה במאה השש עשרה. הפייטנים חיברו פיוטים שנועדו לטקס שירת הבקשות. הם בחרו לצורך הזמרה לחנים המוכרים לבני הקהילה. כך בחר רמב״ץ לא אחת להשתמש בלחנים של רומנסות ספרדיות שהיו ידועות לציבור הרחב. בעצם הלכו הפייטנים בצפון אפריקה בעקבות ר׳ ישראל נג׳ארה. ׳המוסיקה של עולם המזרח בזמנו, שימשה לו לייסד רבים משיריו על פי לחנים ידועים בשירת עמי ישמעאל׳. וממנו למדו פייטני מרוקו שהלכו בדרך זו, וכאמור אף הם חיברו שירים על פי לחנים זרים.

שירת צפון אפריקה מחולקת לחמש תקופות מרכזיות:

  1. התקופה הקדומה (המאה העשירית), שבה כתבו פייטנים בסגנון הפיוט הקדום, כמו אדונים בר נסים.
  2. התקופה המקבילה לשירת ספרד, ובה כתבו משוררים כמו דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון, שנולדו בצפון אפריקה והיו מראשוני הפייטנים בספרד.
  3. התקופה שלאחר גירוש ספרד, עם הגעתם של הריב״ש והרשב״ץ לאלג׳יריה, ר׳ סעדיה אבן דאנן למרוקו ור׳ אברהם בן בקראט הלוי לתוניס. הם ורבים אחרים בני תקופה זו נתנו תנופה לשירה.

4 פייטני המאות השבע עשרה – שמונה עשרה. משוררי תקופה זו מושפעים משירת ר׳ ישראל נג׳ארה ומן הקבלה. במרוקו יצוינו בני משפחת אבן צור, ר׳ יעקב, ר׳ משה ור׳ שלום אבן צור, משה דרעי הקראי, וכן ר׳ דוד חסין. בתוניס – ר׳ פרג׳י שוואט, נהוראי ג׳רמון, יצחק עוזיאל בן אברהם ואהרן פרץ, באלג׳ריה- רבי סעדיה שוראקי ובלוב ־ ר׳ מוסה בוג׳נאח.

5 – פייטני המאות התשע עשרה- עשרים. חלקם המשיכו בדרכי קודמיהם ויש שחידשו צורות ותכנים בשירתם.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

 

  1.       היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

ראשית הסעדים

כדאי, לדעתנו, להתעכב עוד על ראשית השושלת הסעדית, שנגענו בה רק ברפרוף בפרק הקודם, בקשר עם שקיעת הווטאסים.

מוצאם הערבי ודאי כנראה, אבל עלייתם לשריפות היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה הי״ז ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר. הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה הי״ב, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים, כנראה, וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה הט״ו, עקרו לעמק סוס, בתידסי, בדרום-מערב ולא הרחק מתארודאנת ויסדו שם זאויה.

זו היתה תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. אמירי הינתאתה, ששלטו במראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו איפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה. בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל­-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן, למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי(אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידיו מצד זה, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זTלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה אמנאר (מנהיג המלחמה).

כיבוש מרוקו הדרומית

אחמד אל-אערג׳ היה היורש שנבחר על-ידי אביו. הוא נטל את השררה, אבל נתן חלק רב מאד בה לאחיו מוחמד. השפעתם התנגשה בהשפעתו של יחיא, או תעפופת, סוכן הפורטוגלים, שנרצח ב-1518, ושני האחים הרחיבו קמעה-קמעה את השפעתם עד מארכש, שם התישבו רק בשנת 525 1 , בהקפידם להכריז על עצמם וסאלים של הואטאסי של פאס.

חרף הגישה המתונה והזהירה הזאת, היה המאבק בין ממלכות פאס ומראכש בלתי נמנע. אחמד אלווטאסי הוא שפתח במעשי איבה ב-1528, בבש במעט את מראכש אך לא המשיך במאנלציו מחבלת מרידה באגפו האחורי, ולאחר קרב לא-מכריע בתאדלה ניאות לפתוח בבלשא ומתן. זו לא היתה אלא שביתת נשק: אחמד אל-אערג׳, שעבלד בקשרים הדוקים עם הכלרבוטים, זבה באהדתם הפעילה של כבלה וכבלה ראשי מסדרים וזאויות. כך פרש על השליט הווטאסי רשת שנתהדקה והלכה. אולם הוא לא דחק את הקץ, אולי מתוך זהירות טבעית וכן בדי שלא להיראות תוקפן בלתי-צודק. בשנת 1537 החליט כי בשלה העת ועלה על פאס, אך בבלה מרבוטים התערבו והוא חזר לשאת ולתת.

מאחר שה- raison d'etre הראשון של הסעדים היתה מלחמת הקודש, הם התקיפו את הבלבצר הפורטוגלי באגאדיר וכבשוהו ב-1541, באלצם את הפורטוגלים לנטוש גם את אספי ואת אזנלור. אלא שלא עלה בידם לנצל מיד הצלחה נאה זאת, שהעלתה מאד את קרנם בעיני בני מרוקו, שכן נתגלעה מחלוקת ביניהם. מיד אחרי כיבוש אגאדיר התנגשו חסידיו של אל-אערג׳ וחסידיו של מוחמר, ששינה את כינויו הברברי אמגאר לכינוי הערבי שייח׳. יד הראשונים היתה על התחתונה, אחכלד אל-אערג׳ פרש לתאפלאלת ומוחמד א-שייח׳ החזיק לבדו ברסן השלטון.

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

קשרים בתחום הרוחני

מרכז לימוד

עד לכיבוש הצרפתי(1912) פעלו במראכש ישיבות רבות. בין הרבנים הידועים, שעמדו בראש ישיבה בתקופה הנידונה (מחצית שנייה של המאה ה י״ט ואילך ) ניתן למנות את: ר' אברהם זריהן, ר׳ אברהם סמאנה, ר' יוסף אזואלוס, ר' אלעזר הלוי, ר' שלמה אביטבול, ר' חיים אבטאן, ר' יוסף פינטו, ר' מדרכי קורקוס, רבי יצחק בן חרבון, ר׳ מסעוד נחמיאס , ר' אברהם אלחרר , ר' יעקב סבאג, ר' יצחק אברגיל , ר׳ יוסף חמיאס, ר׳ לוי נחמני, ר' אברהם פינטו, .ר' אברהם בן מוחא. (חלק ניכר מביניהם פעלו במקביל).

משאת נפשן של משפחות רבות מהמחוז הייתה לשלוח לפחות את אחד הבנים ללמוד תורה בעיר והן עשו מאמצים רבים להגשימה. עדויות בעל פה (מאוחרות) של בני כפרים מספרים על ההתרגשות שליוותה את המשפחה ואת בני הכפר כאשר נשלח אחד הבנים ללמוד בישיבה בעיר. בני הכפר היו עורכים לכבודו חגיגה ומלווים אותו כברת דרך.

בין הבאים ללמוד בישיבות מראכש ניתן להבחין בשתי קבוצות: קבוצה אחת של תלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה וקבוצה אחרת של תלמידים שבאו להכשיר עצמם למילוי תפקידים של כלי קודש במקומותיהם. התלמידים מהקטגוריה הראשונה הפכו את תורתם אומנותם. חלקם לא חזרו לכפרם בתום לימודיהם, אלא קבעו את מושבם בעיר. המצטיינים שביניהם הוסמכו לרבנות והצטרפו לשורת החכמים ה״רשומים״ של העיר – חכמים שמקרבם התמנו דיינים, סופרי בית הדין, ראשי הישיבות, מלמדי תינוקות וכוי. ההצטרפות המתמדת של בני הכפרים הגדילה את עתודת החכמים של העיר. תופעה זו מסבירה את המספר הגבוה של חכמים שפעלו במקביל במראכש. משה מונטיפיורי שביקר בעיר בשנת 1864 מעיד כי פגש ב: ״ ארבע מאות חכמים, רבים המה לומדים מופלגים בתורת ה׳ באופן מאוד נעלה".והוא הדין במזרחן יוסף הלוי שביקר בעיר בשנת 1875.

בין הדמויות הבולטות שהצליחו לתפוס עמדה חשובה בעיר בתקופה הנידונה נזכיר את הרב אברהם זריהן( ?- 1909). הרב נולד בכפר אחד בשם איטגאן, הובא בילדותו לעיר ובשנות השמונים של המאה ה 19 התמנה לרב העיר ולראב״ד של הקהילה. דמות אחרת היא של הרב אלעזר הלוי, מחבר "עבודת הלוי" (פירוש על כמה מסכתות הש״ס). הקהילה של מראכש נטלה על עצמה את האחריות לדאוג למחסורם החומרי של התלמידים מהמחוז שבאו ללמוד בישיבות העיר. בכל שנות לימודיהם היא סיפקה להם קורת גג וכלכלה. הנוהג היה שכל תלמיד הבא מהכפר, היה נבחן לפני חכמי העיר ומנהיגיה לבדיקת רמת ידיעותיו. אם נמצא ראוי היו קובעים לו באיזו ישיבה ילמד. גזבר ההקדש היה מפנה את הנער לאחד מ״בעלי הבתים" שבביתו ישהה בשנות לימודיו.

הענקת קורת גג לתלמיד הכפרי מצד בני הקהילה, במיוחד מצד המבוססים שביניהם, לא הייתה עניין וולונטארי אלא חובה וכל מי שלא מילא אחריה נקנס קנם כספי. הנושא היה מעוגן במסורתהמקומית, מאורגן ומסודר, כאשר גזבר ההקדש היה ממונה עליו. כך נמצא כתוב בכתב המינוי של הרב דוד שושנה לגזבר ההקדש בשנת 1864 :

"וגם יטפל בענייני הת״ח (התלמידי חכמים)…הבאים למהז״ק {למחוז קודשינו} לעשות להם בעלי בתים כפי סדר הפנקס שבידו על סדר בעלי בתים וכל בעה״ב(=בעל הבית) שיעכב מלקבל האכסנאי על הסדר של הפנקס הנז'(=הנזכר) הרשות ביד הגזבר לקונסו קנס הראוי לו". התלמידים הכפריים היו גם פטורים מתשלום דמי הלימוד והקהילה שילמה לרבנים בעבורם. הדאגה של הקהילה לתלמידי החכמים מהמחוז נבעה מתחושת האחריות שהייתה למרכז כלפי המחוז והיא המשיכה להתקיים במראכש גם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

יום זה השיגנו פרעה פיוט לשביעי של פסח. ר' יעקב אבן-צור

 

יום זה השיגנו פרעה

פיוט לשביעי של פסח.

המשקל, שמונה הברות בצלע

החתימה, יעקוב חזק.

הסוג: רשות לקדיש. העת: שביעי של פסח.

הקדמה לפיוט: ׳יסדתיו עוד על עשרה נסים שנעשו לאבותינו על הים׳ כפי פירוש רש״י ישן, שהביא הר׳ מהר״ר (מורנו הרב רבי) שלמה לבית הלוי' זלה׳׳ה (זכרונו לחיי העולם הבא) בבאורו לאבות דף כ״א והועתק בספר ׳מדרש שמואל׳. מאת ר׳ שמואל די אוזידא הצפתי שספרו זה נדפס לראשונה בוונציה בשנת של״ט.

!. הוא שלמה ב׳׳ר יצחק הלוי הזקן, בעל פירוש ״לב אבות״ שנדפס בסאלוניקי בשנת שכ׳׳ה.

 

יום זה השיגנו פו־עה / בשפת ים־סוף יחד חונים,

 משה אז בקש לקרעו, / לעבור בו עם אמנים.

ים סוף אף כי שמע שמעו, / סרב ומאן בגאונים,

 

עד נגלית דר גבוהים / לפצות עם לך ייחלו.

ראוך מים אלהים, / ראוך מים יחילו.

 

עמי לא אבו עגבר בו / עד ראו נסים ספורים

משה במטיו נקבו, / וגם גזרו לגזרים.

ובקיעות בקע בקרבו, / טיט חומר נתן עפרים,

 שים תהומות במדברים, / ילכו ולא יבשלו.

 

קפאו תהומות, פוררו, / וכסלעים נתקשו,

מעינותיהם נסכרו, / קךקע ים, רגביו יבשו.

 מי ים כחומות נבצרו, / וכנואדות עומדות נגדשו,

ובני נף שמה נוקשו, / המה כשלו ונפלו

 

ומים מתוקים נוזלים / זמן להם למשתיהם,

ותהום כפוי כאהלים / מלמעלה על ראשיהם.

 וענני כבוד עולים / על גבם, מגן עליהם,

בים ננערו אויביהם, / וכעופרת צללו.

 

בקעה שים ים בלי מדה / לעם עמוסי מעים,

ובין הגזרים ירדה / אש, ולהטה המים.

 ודבש ושמן בחמדה / לחכו יונקי שדים.

חזו אל מן השמים, / וטוב הארץ אכלו.

 

חזקת ידך עוד תעיר, / לפדות עם בך דבקים,

ובחמה תבעיר ותסעיר / כל זדים אותם מציקים.

 ורב עוד יעבד צעיר, / עת צמח לדוד תקים,

ותתגדל דר שחקים, / ובך בניך יגילו.

ותתגדל

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

כך נוצרה שותפות עם חאג' עלי ובנו סייח' חסן, ונסים נכנס למסחר השעורה והחנדל.

בחודשי הקיץ היה חכם נסים יוצא מעזה לבאר-שבע ומתגורר באוהל בגפו, ליד חאג' עלי, שטיפל בקניית השעורה והחנדל, ושילם את המפרעות לקראת הזריעה. רק בסוף הקיץ היה חכם נסים חוזר לעשות את החורף בקרב משפחתו בעזה, מחצית השנה בנאד-שבע ומחצית השנה עם המשפחה בעזה. כך חיו הרבה סוחרים ערבים ויהודים מעזה, שעסקו במסחר עם הבדואים. הם לא חששו לגור בגפם באוהל ליד הבדואים אותם העסיקו בשכירות, כי לא היה מקרה שנגעו בהם לרעה. היחסים עם חאג' עלי ובנו חסן אל-עטוונה הניבו במשך הזמן תועלת לישוב הארץ, ולסוחרים יהודים רבים.

עם הקמת העיר באר-שבע סייע האג' עלי למשפחת עשור להתישב בבאר-שבע והעניק לה מונופול על תעשיית חרבות, נדנים ופגיונות לבדואים, והיא היתה למשענת לבני משפחת חכם נסים. לשותפות בין עלי לנסים אלקיים הצטרף חכם דוד עמוס, גדול הסוחרים ביצוא השעורה והחנדל בנגב באר-שבע, ובסיני. שנת 1909 היתה שנת בצורת. נסים אלקיים פתח בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם.

המדבר ומבנה אוכלוסייתו הבדואית במאה ה-19,ולפניה

עם כניסת סוחרי עזה היהודים למסחר עם אנשי המדבר, הם למדו לדעת את רזי החיים שם, את מבנה החברה, את המינהגים ואת המנטליות האצילה והתמימה של הבדואי, שבעיני השלטון נחשב פושע.

שבטי הבדואים הנודדים במרחבי מדבר הנגב ומדבר סיני התפרנסו עד למלחמת-העולם הראשונה מחקלאות דלה ומגידול גמלים, צאן וסוסים. חלקם שימשו גם כמובילי שיירות ומורי-דרך במדבר למצרים ולעולי הרגל למכה. חלק עסק בסחר המלח (שגנבו בסדום), וגם במוצרי תעשיה לנשים, בתרמילי אבוסים להזנת סוסים וחמורים, בקישוטים לסוסים לחמורים ולגמלים, קישוטים שהיו עשויים שיער גמלים ועזים צבועים בצבעים חזקים, משובצים חרוזי תכלת גדולים כנגד עין הרע…

רבים מהבדואים בימי השלטון התורכי התפרנסו מגביית מס דרכים מהעוברים, שרובם היו מבריחים. לפעמים גם שדדו את המבריחים. חלק מהבדואים עסקו בעצמם בהברחה. את השלל היו מביאים לשווקים. בעיקר היו חביבים עליהם מסעות הביזה והשוד בכפרי הפלחים הערבים,שנואי נפשם. אף-על-פי שהממשלה התורכית ניסתה לעודד אותם לעבודת אדמה, הם בזו לה וחשדו, כי כוונתה להשתלט עליהם.

כל ניסיונות הממשלה התורכית להשליט ביטחון ויציבות בארץ עלו בתוהו. הבדואים לא נתנו אמון בממשלה ובשלטון. בנגב ובשאר חלקי הארץ העדיף הבדואי את הרעב ואת החופש על-פני הבטחות השלטון המדכא.

חבלי קליטתם של אנשי הגרעין היהודי מיפו, שביקשו למצוא שם את פרנסתם, אילץ אותם לעסוק במסחר מיוחד במינו עם הבדואים כדי להישרד, בעיקר עם שבטי הבדואים במדבר באר-שבע ומדבר סיני. במהלך המסחר הזה הם למדו להכיר את תעלומות המדבר ואת אופי האוכלוסייה, ולמדו איך לנהוג עם הבדואים, שבמשך דורות רבים, מתקופת אברהם אבינו ועד לראשית המאה ה-20, לא השתנו.

השלטונות התורכיים התנכלו לקיומה האנושי והפיסי של אוכלוסיית המדבר הבדואית, וגרמו לכך שבמשך דורות רבים הפילו הבדואים חיתתם על כל תושבי הארץ, עירערו את הביטחון בעיר, בכפר ובדרכים, והטרידו את השלטונות התורכיים, שמעולם לא חיפשו פתרון להבטחת קיומם ומחייתם של הבדואים בכל הארץ; ואף-על-פי שרדפו אותם בעריצות, היו התורכים חסרי-אונים להתגבר עליהם ולהעניק סדר וביטחון לאוכלוסיית הארץ. בכפרים ובערים היו התושבים מסתגרים בלילות על סוגר ובריח, בתוך חומותיהם – מפחד הבדואים.

סוחרי עזה היהודים, לפני כניסתם למסחר עם הבדואים, נהגו כמו יהושע בן-נון שאמר למרגלים לצאת לתור את הארץ: "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה. החזק הוא הרבה, המעט הוא, אם רב. ומה הארץ אשר ישב בה, הטובה היא אם רעה״(במדבר י״ג 18-19). כך עשו לפני שהכירו את המדבר על יושביו, והגיעו למסקנה כי אפשר למצוא בו את מחייתם. עד סוף המאה הי״ט לא היה גבול בין מדבר הנגב(שנקרא מדבר באר-שבע) ובין מדבר סיני. הבדואים נעו ונדו לאורכו ולרוחבו באין מפריע, למצוא בו את מחייתם, באין בו אפשרויות לחיי ישוב קבוע ולחקלאות קבועה. תושביו נאלצו להתפרנס גם מגידול בהמות ולחפש מדי פעם מקומות מרעה ומים כדי להשלים את פרנסתם; ואף שהמדבר משתרע על-פני שטחים גדולים ועצומים, הוא דל בגשמים, יבש מצמחיה וחסר מקורות מים. חלק גדול מהמדבר הרים וסלעים צחיחים. רק מעטים מרועי הצאן והגמלים יכלו למצוא בו את מחייתם הזעומה.

שטח המדבר שהברואים ישבו בו עד תחילת המאה ה-20 בשלטון האימפריה העותומאנית, היה כ-60,000 קמ״ר של מדבר סיני, וכ-12,500 קמ״ר של מדבר באר-שבע. הווה אומר יותר מ-70,000 קמ״ר.

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים יוסף שיטרית

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

3.2 שניים משיריו של ר׳ דוד אלקאים

א. פיוט על מצבה ומעמדה של ארץ ישראל

ר׳ דוד אלקאים היה, כאמור, המשורר העברי הראשון במרוקו שנתן ביטוי ביצירתו לתהליכים החדשים שבישרו את העידן החדש בתולדות העם היהודי ומיקדו את התעניינותם של חוגים שונים בקהילות במעמדה החדש של הארץ. הודות לקריאתו בעיתונות העברית של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים ולכתיבתו העיתונאית הוא היה בין המשכילים העבריים המעטים שעקבו בהתפעמות אחרי ההתרחשויות שקרו באירופה ובארץ ישראל. בקיץ 1900 הוא היה בין מקימי החוג הציוני במוגאדור, מן הראשונים שקמו במרוקו, ואף דיווח על כך בעיתון היהודי וחלם כל ימיו לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

השיר המובא כאן מעלה תמונה מסורתית אך מקושרת למציאות של ארץ ישראל. הוא שר מחד גיסא את שבחיהם של אתרים קדושים בירושלים ומתלונן מאידך גיסא על מצבה העגום עדיין של הארץ. מערכת השבח מועצמת דרך התייחסות המשורר לפעולת השבח עצמה ולאי האפשרות למצות אותה(טורים 10-1) ומתמקדת בהר הבית (ט׳ 18-15) ובאתר בית המקדש שנחרב (ט׳ 26-25) ושמר על קדושתו אף דרך המסגדים הבנויים במקומו(ט׳ 26). המשורר מזכיר גם את סגולותיה המדרשיות של הארץ, את אושרם של הגרים בה (ט׳ 16) ואת האושר העילאי שייפול בחלקם של אלה שיזכו להתפלל בבית המקדש העתיד להיבנות (ט׳ 18-17). בו בזמן הוא ממשיך להתלונן על

הגויים הממשיכים לשמוח לאידה של הארץ (ט׳ 20-19) לאחר שכבשו אותה, החריבו אותה וחיללו את קדושתה(ט׳ 24-12; 27; 31). סטרופת הסיום מציינת את אהבתו העזה של המשורר לארץ ואת כמיהתו היוקדת לעלות ולחיות בה (ט׳ 30-27).

הפיוט בנוי במתכונת של שיר קצידה מסוגת ה״מלחוך של מרוקו, ולחנו הורכב על פי התבנית של קצידה ערבית מוסלמית. השיר מורכב משש סטרופות בנות ארבעה טורים ומסטרופת סיום (״סוירחא״) בת חמישה טורים ארוכים, וכן מרפרן דו־טורי. כמו בשירי קצירה רבים החריזה כאן מגוונת ומורכבת מאוד, ובכלל זה חריזה פנימית עשירה. ברפרן התבנית היא רקרשת, כאשר החתים הסופיים של הטור השני משמשים מדריך לכל הסטרופות של השיר; בסטרופת הסיום החריזה הפנימית משחזרת את החח הסופי של הטור הראשון ואת שני החרזים הסופיים של הטור השני: רשת. בסטרופות החריזה קבועה בשלושת הטורים הראשונים ובשתי הצלעיות האחרונות של הטור הרביעי ומשתנה בצלעית האחרונה של הטור השלישי ובצלעיות הראשונות של הטור הרביעי על פי המתכונת אבבבגגגדהשת אבבבגגגוווזזשת אבבבגגגחטטשת, ובדומה. אשר למשקל של הסטרופות, הוא חופף את המבנה המוסיקלי המדורג בסדר עולה של הלחן. הוא מורכב מטור קצר(הטור הראשון), משני טורים בינוניים(הטור השני והטור השלישי) ומטור ארוך (הטור הרביעי).

כתובת השיר: ״פיוט זה על חשק ארץ ישראל אשר אליה נכספה כל נפש הישראלי; סימן: אני דוד קים חזק: קד [=לחן]: ״זיתך, יא רצם לבאהיאת, ציבתך כאלי מחזור [=באתי אל בית היפות, מצאתי אותו חרב ושומם]״. המקור: שירי דודים, עמי 201-199.

1 אֶהֱמה ליפֵה נוף משׂושׂ ואנהום.

 

אם אגיד שבחים לו, / מעלותיו מה גדלו / רמו ולא הָגְבְּלוּ.

 יתע מעגלי / במהללי / עמלי. / רק אעמיק בחהום _רבה עד בי אזקין.

 קצרה לשוני לספר / אף טִפה מן הים מגדלו והדרו, / מה מאד גבר!

לחרבא

5    עניה סוערה / באין לה מי יעזור; / נרדפת על צַוָארה,

צריה חון לא אמרו, / שמוה מִדְבָּר.

נאוה תהלה להסמיק בתהום.

חשבוניו לא יָכוּלוּ; / ספרים אם יַאֲהִילוּ, / קני יער יוֻפְסלוּ.

יומי ולילי / תוךּ אהלי / וגבולי / אדמה יגעתי, / הגעתי / ומצאתי.

 רק מה ששמעו אזני / וגם מה ראו עיני, / כי מחשב שביליו סֻוגרו: / והעלם

[דבר

עניה סוערה

יפעת משדי תנהר לו פתאום.

הר הזיתים למולו / שכינה תוך היכלו, / מגדל דוד מעל לו.

ינהר שבילי / עֲזָאֵילי; / והפליא / בחסדו. יצדיקני בעודי חי.

אנשק אבניו / ועציו: / אךרימי שלום פרזיו, / ואחונן עפרו, / כי היה כבר.

עניה סוערה

דור לדור אגיד ונאום אנהום.

דר בה נעים גורלו: / נחלתו וחבלו / יאיר נרו בְהִלו.

קרוב היכלי, / מלכיאלי / וחילי / שערי שמים שם ישתחוה.

 עניה סוערה: ישעיה נד, יא. הכוונה לעם ישראל הנמצא בגלות.

נאוה תהלה: תהלים לג, א; להעמיק בתהום: להרבות עד אין סוף במעשי השבח.

חשבוניו לא יכולו: לא ניתן למנות את שבחי ארץ ישראל; ספרים אם יאהילו: גם אם דפי הספרים יהיו רחבים ביריעות אהלים: קני יער יופסלו: אפילו אפשר היה להכין קולמוסים מכל קני היער כדי לכתוב בהם את השבחים. רעיון השבח הבלתי מספיק מופיע כבר בתלמוד ובפרק היוצר של תפילת שחרית, אך הוא מתייחם שם לשבחי הבורא.

יומי ולילי…: רמז לעיסוקו האינטנסיבי והאובססיבי של המשורר בעניין ארץ ישראל.

מחשב שביליו סוגרו: והעלם דבר: הכוונה כאן כנראה לדרכיו העלומות של הבורא ביחסו לעם ישראל ולארץ ישראל, שאין שכלו של האדם יכול להשיג אותן. המשורר מעלה כאן את יופיו, סביבתו וסגולותיו של הר הבית.

יפעת: צורה פיוטית של ״יפעה״, במובן של יופי רב: תנהר לו: תתגלה כמו האור: לו: להר הבית.

 גו ינהר שבילי עזאילי: הכוונה כנראה, יאיר האל את דרכי במלאכת השבח: עזאילי: חל כאן, כנראה,                     שיבוש בהעתקת תבה זו, ויש לקרוא ״עֻוזיאלי״ ככינוי לאלוהי ישראל.

פרזיו: אתריו הפרוצים: אחונן עפרו: על פי תהלים קב, טו.

דוד לדור אגיד: על פי תהלים קמה, ד.

דר בה נעים גורלו: על פי המדרש: יאיר נרו בהלו: על פי איוב כט, ג.

קרוב …. ישתחוה: בית המקדש קרוב לשערי השמים מפאת קדושתו והשכינה השוכנת בו.

עת נכספה נפשו לחזות בנועם יוצרו / ולבקר בהיכלו ויקרו, / ולבו נבר.

עניה סוערה

ועת אשתומם אחבור ואהום.

 כל עמים לה יובלו, / חלו ולא יחדלו, / נקהלו ויצהלו.

הותץ מגדלי / בעוילי / אוילי. / המה בגדו בה כֻלם והיא בם לא בגדה.

חרדה ישבה שוממה. צרים רבים יציצו ונהרו; / כל אויב גבר.

עניה סוערה

דראון שבה וזָהום תזהום.

נגעה עליו יגדילו / פיהם ויקללו. / לו חכמו ישפילו.

משכן זבולי, / אור כּלילי, / הראילי, / קדוש הוא ועומד בקדושה ובטהרה.

בית מסגד הוא לכלם, לאות כי לא חסר ולא נשבת מטהרו: / וכל טוב צבר.

עניה סוערה

סוירחא

קראתי בכל לב, ענני ושלח מזור. / לא אדע אם במרום שחו, אמרו ערו ערו; /

 [והפח נשבר.

ידידות נפשי היא עת התאזרה אזור: / מגדל עופל הבנוי ובעדן מדברו, / וכלו

[המר

מי יתן לי אבר אעופה ולא אזור. / אעפר בעפרה, כל איברי יתמרמרו / ואם

אֶתָּבָר

חמודה וחשוקה בכנפיה שזור / פתילי חיים,ויראת שדי היא אוצרו. /

[וישברו בר.

זְאֵבֵי עֶרֶב המה פזרוהָ פזוֹר, / אך לא להם לבד נתנה; ואם התגרו / עברו מעבר.

קו השוה – מגן לה וחלאתה יבזור. / על פי אוירהּ מַחְכִּים בתוכה יתגוררו.

 [/ חברו חבר.

מי יתן לי אבר אעופה: על פי תהלים נה, ז, ולא אזור: ולא אחדל עד שאגיע למחוז חפצי; אעפר בעפרה: על פי שמואל ב טז, יג׳, כל איברי יתמרמרו: יסתערו על האתרים הקדושים ויתחלחלו מרוב התרגשות, על פי דניאל יא, יא;ואם אתבר: ואז אטהר מן הטומאה הכרוכה בגלות.

חמודה וחשוקה: ארץ ישראל, שהיא ארץ חמדה; ויראת שדי היא אוצרו: ישעיה לג, ו; וישברו בר: יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, על פי חיקוי הצלילים של הצירוף ״ויצברו בר״ (בראשית מא, לה).

זאבי ערב: אויבי ישראל, על פי צפניה ג, ג; עברו מעבר: חצו את הגבולות ופעלו מעבר למה שהוטל עליהם בידי הבורא; מעבר: מיציריו הלשוניים של המשורר, במובן של מעשה מוגזם, העובר את הגבולות הסבירים.

קו השוה: העיקר; מגן לה: הכוונה לבורא המגן על ארץ ישראל מפני אויבי ישראל; יבזור: יפזר, במובן של ירפא ויתקן, על פי דניאל יא, בד; על פי: בגלל; אוירה מחכים: אוירה של ארץ ישראל, על פי המדרש; חברו חבר: עם שובו של עם ישראל לשכון בארץ ישראל, בניו יהוו שוב חבורה מלוכדת אחת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר