אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
באדיבותו של מר יחיאל פרץ
באר הפלאים
החליטו שני רעים, ידידים טובים מימים ימימה, לצאת לארץ רחוקה, לקחו עימם צידה לדרך: מעט מזון וצפחת מים. ודרכם עברה במדבר. ובעודם במחצית הדרך, שתה האחד מהם את המים לתומם. ומשנתקף בצמא, אמר לחברו: ״אחי, תן לי מעט מים, כי בצפחתי אזלו עד הטיפה האחרונה.״ ענה לו חברו: ״אתן לך לגימה אך תמורתה תן לי אחת מעיניך.״ נסה החבר להתאפק, אך משחשש שברכיו פקות והוא עומד להתעלף, שילם בעינו תמורת לגימה אחת.
עברו כברת דרך קטנה, ושוב נתקף הלה בצמא, כי הלגימה קטנה היתה והיה בכוחה רק לגרות את צמאונו, ביקש בשנית לגימה מחברו. סרב החבר לתת לו לגימה עד אשר ינקר לו את העין הנותרת. בלית ברירה, הסכים לתנאי זה. וכך הלכו יחד עד שהגיעו לבאר עמוקה. חשב החבר הפכח: ״מדוע יהיה עלי עיור למעמסה, אזרוק אותו לבאר, ולא אראנו יותר לעולם.״ עמד והדף את חברו העיור לתוך השוחה העמוקה והמשיך בדרכו.
נפל העיור אל תוך השוחה, אשר המתה מיונים, ובה היו עצים רבים ומופלאים. הקשיב רב קשב להמיית היונים. אמרה האחת לחברתה: ״לו ידע סגולתם של עלים אלו, כי עתה רפא לו מעיורונו.״ שמע זאת העוור, קטף כמה עלים וליטף בהם את עיניו. בן רגע שב להן מאורן. התגלה לפניו עולם מופלא – הבאר מלאה עצים, שעין אדם לא ראתה דוגמתם. רצפתה זרועה אבנים טובות ומרגליות. חפן מהאבנים הטובות ונתן בכיסו ועלה מן השוחה. הגיע אל עירו, ומצא שם את רעו – הנבל, נדהם הלה לראותו חי, וכפל תדהמה נפלה עליו משנוכח לדעת שחברו רואה. שאל אותו כיצד אירע לו הנס. וספר לו על הבאר ועל עצי הפלא ולא הסתיר אף את מציאותן של האבנים הטובות. הרע השני נתקף תאוות בצע. הוא בקש מחברו לקחתו לשוחה ולהדפו שם. משהגיע לרצפת הבאר והחל חופן מהאבנים הטובות והמרגליות, הגיעו בעלי הבאר, שדים, ותפסוהו. אמרו לו: ״עתה יודעים אנו מיהו הגנב. כי עין אנוש לא חשפה באר זאת, ואילו אתה עשית לך קבע לשדוד אוצרותינו. מות תמות!״ ניסה הרע להסביר להם שלא הוא, שהיה כאן בפעם הקודמת, אלא שלא שמעו לו. קשרו את רגליו וידיו לארבעה רמכים, ומשנתנו את האות החלו מושכים עד שנקרעו אבריו.
Tehila le David.R.D.Hassine..Le manuscrit de Migdal David
Le manuscrit de Migdal David mesure 18,50 cm sur 14,50 cm. II contient 93 feuillets de papier jauni, en assez bon etat, couverts d'une ecriture tres serree, qui en rend souvent la lecture difficile. Comme l'auteur ne laissait la plupart du temps aucune marge, la nouvelle reliure sommaire, realisee probablement au debut du XXe siecle, a parfois mordu sur le texte pour pouvoir brocher les cahiers ou en egaliser la taille. Plusieurs feuillets ont disparu ou ont ete intervertis avant ce travail de reliure.
Le frontispice du volume, decore avec soin par l'auteur, suit un modele traditionnel courant au XVIIIe siecle: bordures de motifs floraux et geometriques, titre du livre encadre par une porte monumentale de style hispano-mauresque. Un verset du Cantique des Cantiques (IV, 4 justifie le titre donne au manuscrit: "Ton cou est comme la tour de David …". Apres l'enonce du titre, l'auteur explique son projet: "Livre de Migdal David que j'ai ecrit, moi, le jeune David, fils de mon maitre et pere, l'homme au grand merite et aux grandes actions, Aharon Ben Hassine – Que Dieu le garde, Amen! II s'agit d'un essai sur quelques versets de la Thora, et un choix de pensees de nos sages – Que leur souvenir soit pour nous une benediction! – comme pourront le voir les yeux du lecteur. [Fait] ici, a Meknes – Que Dieu la protege! ־ en l'an [5]504 [1744] de la Creation". Plusieurs textes dates montrent que la redaction de Migdal David a dure au moins six annees, de 1744 a 1749 date du dernier texte portant une date precise (f. 23b).
Le jeune talmid-hakham raconte lui-meme avec candeur comment il a compile ses textes disparates: "Je vais commencer a ecrire quelques versets que j'ai recueillis et commentes moi-meme, le petit David, fils de mon maitre et pere Aharon Ben Hassine, Que Dieu le protege! Je les ai recueillis a l'age de dix-sept ans. Ils sont maintenant disperses jusqu'a ce que Dieu intervienne du haut de Son Trone, et que chacun prenne harmonieusement la place qui lui convient, avec l'aide de Dieu! Ceci est mon debut, et je prie pour que Dieu m'aide a continuer". Ce manque de methode initial explique le desordre anarchique qui preside a la juxtaposition des textes contenus dans Migdal David, mais, en meme temps, confirme que ce manuscrit n'est que la premiere ebauche d'une oeuvre que David Ben Hassine n'a jamais retravaillee par la suite. Migdal David reste, en ce sens, une oeuvre de jeunesse.
Neanmoins, l'erudition etonnante de ce jeune homme a peine sorti de l'adolescence, si l'on en juge par le nombre et la variete des ouvrages specialises qu'il cite dans ce manuscrit, reste frappante Migdal David represente ainsi un document historique unique sur la formation intellectuelle d'un talmid-hakham marocain au debut du XVIIIe siecle, et sur le climat spirituel fervent qui regnait au mellah de Meknes, plus particulierement. Temoignage remarquable aussi sur la richesse des bibliotheques de cette communaute juive isolee, mais ou les lettres reussissaient, malgre leur denuement, malgre l'insecurite endemique, a acquerir les publications rabbiniques europeennes les plus recentes.
[1] ״ספר מגדל דוד, אשר חברתי איה [אני הקטן] דוד, בלא׳א [בן לאדוני אבי] איש חייל רב פעלים אהרן בן חסין ישצויא [ישמרהו צורו ויחייהו אמן], והוא חיבור על קצת פסוקי התורה ומאמרי רז׳ל [רבותינו זכרונם לברכה] מלוקטים, כאשר תחזינה עיני הקורא. פה מכנשא יע׳ה [יגן עליה אמן], שנת שרד לפיק [לפרט קטן].״
״אתחיל לכתוב קצת פסוקים מלוקטים אשר לקטתי וחידשתי, אני הצעיר דוד בן לא״א .52 [לאדוני אבי] אהרן בן חסין ישצ׳ו [ישמרהו צורו ויחייהו]. לקטתי אותם ואני בן טויב שנה. והנם מפוזרים עד ישקיף ויראה ה׳ משמים, וכל אחד על מקומו יבא בשלם, בס״ד [בסייעתא דשמייא]. ספר מגדל דוד) וזה החלי, וה׳ אלקים יעזור לי״, f. 52a). Les feuiiiets du manuscrit ayant ete relies en desordre, nous avons probablement ici la premiere page prevue par Fauteur, a l'origine.
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
אך העיקרית בפעולות־התגמול נגד אנוסי סיאודד ריאל, שהצטרפו אל המרקיז די וילינה, נעשתה ב־3 באפריל 1476. כל אלה שהכתר ציוה עליהם הוחרם רכושם לטובת הכתר, והוא שהעניקו מצדו לנאמניו שלו. רוב הצוים אינם מפרטים את הרכוש שהוחרם וערכו. הצוים מסתפקים בקביעת סוגו של הרכוש בנכסי דלא ניידי ובנכסי דניידי, והוא כולל גם את החובות שחייבים לאותם אישים שרכושם הוחרם והחובות שהם חייבים לזולתם. רכוש זה הותר למקבלו להעבירו לידים אחרות על־ידי מכירה, ירושה, מסירה, וכיוצא בהם. קבוצת הצוים ניכרת למדי, ומנינם של אנוסים אלה מראה כמה מקיפה היתה ההצטרפות אל המרידה. ביחוד חשובה רשימה זו, שתובא להלן ושאליה יש לצרף את אלה שנזכרו לעיל, משום שנמצא אותם אנוסים עצמם נידונים בבית־דינה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. כאן נראה שהוחרמו נכסיו של פדרו די ויליארוביה, שהיד, בין הבורחים מסיאודד ריאל בפרעות 1474, וכבר סיפרנו קורותיו לעיל.
הערת המחבר : הוא מסר את חנותו לשמירה לפיליפי עושה נאדות והלה סירב להחזירה לו. הועלה על מוקד ב-23 בפברואר 1484. אשתו מריה גונזאלס שימשה את התביעה במשפט חואן דיאַס. רכושו נמסר לאנטוניו די קוקה, היא עצמה נידונה בשנת 1511-1512. עד כאן הערתו של המחבר.
חואן די טיבה הפסיד את רכושו לפדרו גארסיה די ויליאלון! אלונסו גונסאליס די טיבה הוחרם רכושו ונמסר לחואן די גמבואה! וכזה היה גורלם של אנוסים רבים. ייתכן שאין צירוף עובדות אלה מקרי בלבד. הללו אמנם היו אנוסים נאמנים לצור־מחצבתם, ואין להכחיש שהאינקויזיציה נפרעה מהם לימים רק על מעשיהם היהודיים.אבל הם קשורים היו גם במרידה במלכות-מעשה המוסיף טעם־לואי פוליטי לפעולתו של בית־הדין.
רשימה מפורטת זו מתיחדת בכך שהיא מגלה לפנינו יחסים שבין המלכות והאנוסים, אשר את המשכם נשוב ונראה בשעה שהכתר יצא להרגיע את הרוחות בסיאודד ריאל ולשקם שם את אנוסיה שלה. אבל נמצא באותם ימים גם פעולה מסוג אחר שנעשתה באנוסי העיר ויזמתה יצאה לא מבית המלכות. אף קודם שדון אלונסו קאריליו, ארכיהגמונה של טולידו, נתפשר עם המלכות נמצא אותו נוקט צעד מיוחד נגד אנוסיה של סיאודד ריאל. בפעולתו זו, שנעשתה בתוקף סמכותו הכנסיתית גם כבעל סמכות הגמוניה לחקירת מינות, הוא מינה חוקר־מינות ושלח אותו לסיאודד ריאל. ואף־על־פי שקשה לקבוע בודאות מוחלטת מהו התאריך שבו ננקטו אמצעים אינקויזיטוריים אלה נגד אנוסי סיאודד ריאל, אפשר, על סמך עדויות במשפטיהם של אנוסים, לשער שנתרחשו לכל המוקדם ב־1475 ולכל המאוחר בראשית.1477 עדויות אלה מוסרות על חקירת מינות שערך הליסנסיאדו, או הדוקטור, תומס די קואנקה, באנוסי סיאודד ריאל מטעם ארכיהגמונה של טולידו ועל מאסרי אנוסים ועינויים שעונו. מעשיו באו איפוא לבשר את שנתרחש בסיאודד ריאל בסתיו 1483.
בפעולה זו, שכאמור יש לראותה בראש וראשונה כחקירה מינות שקדמה למעשי בית הדין שבסיאודד ריאל, עלינו להבדיל בין שני שלבים: (א) החקירה אחר התיהדותם של אנוסי סיאודד ריאל! (ב) הפעולה המשפטית עצמה נגד האנוסים שנמצאו מתיהדים. מכמה עדויות בתיקיהם של נידונים לומדים אנו שבפעולתו הראשונה פתח את קבריהם של אנוסים שנקברו בבית־הקברות סן-פרנציםקו, וודאי שעשה את המעשה על יסוד ידיעות שהיו בידיו. הוא גילה שכל אלה שפתח את קברותיהם נקברו לפי הדין היהודי. באותה חקירה נתגלו ספרים יהודיים רבים שאנוסים שונים הסתירום בבורות ובבארות, וגם הללו שימשו כהוכחה ליהדותם של אותם אנוסים שבבתיהם ובחצרותיהם נתגלו הספרים. הממצאים רוכזו בביתו של חואן די אריואלו, יוראדו במועצת העיר. ופעולה זו עולה בקנה אחד עם עדות אחת במשפטה של ליאונור גונסאליס, אשת אלונסו גונסאליס דיל פרשינאל, על מציאת ספרים ומסירתם ל״ליסנסיאדו של הארכיהגמון״ ולפרו קאריליו, אחיו של הארכיהגמון. באותו שלב אף גבה עדויות ואסף ידיעות על אנוסים! לפעולה זו יש בידינו תאריך של הופעת עדה אחת, ה־14 בינואר 1475.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
דמותה של החברה היהודית.
בחיי הקהל היו משפחות חשובות ומרכזיות יותר מאחרות. הדבר זכה למיסוד בסלוניקי, ובני במשפחות האלה, שהיו מעורים בקהל, נקראו שם " עצמאיים ".
משפחות אלו היו מעורות בכל פעולות הקהל, וניתן לקרוא להן משפחות מנהיגות שנשאו בנטל, לעומת אחדות שידן לא השיגה אפילו לשלם את המסים. מאליו מובן, שמעמדם של חברי הקהל נקבע על פי יכולתם לתרום לקהל במימון ובסיוע פעיל.
הפער בחברה היהודית באימפריה בין העשירים המופלגים לבין הענניים היה ניכר. מרשימות המיסוי של קהילות אחדות באימפריה, אשר מפורטות בהן קטגוריות של משלמי מסים נחלקו שלשוה קטגוריות : עשירים, בינוניים ועניים, ועל פי חלוקה זו שילמו את מסיהם.
רובם של משלמי המס בחברה היהודית היו בקטגוריות של הבינוניים, רק מיעוט קטן ביותר נמנה עם העשירים, ואילו העניים שיעורם היה בים 30 – 40 אחוזים. המקורות הפנימיים שיבדינו על קהילות האימפריה מעלים אף הם אותה תמונה. לעתים מזומנות אנו מוצאים שאיש אחד או שניים או שלושה מבני העיר שילמו את רוב תשלומי המס לקהילה.
מציאות זו מעמידה את העשירים משלמי המס בצומת ההכרעה של הקהילה. לא אחת ביקשו אנשים אלה, אשר נשאו בתשלומי המסים השונים לשלטונות ובמעמסת תקציבי הקהילות, גם את כוח ההכרעה ואת הזכות לקבוע את סדרי ההוצאה ואת מטרותיה.
פעמים עשו זאת בעצמם ופעמים עשו זאת נושאי דברם ומקורביהם. המתחים בין בעלי הממון והכוח לבין רוב חברי הקהילה שנהנו ממימונם של אלה היו קשים. לעתים הגיעו אף לידי מעשי סחיטה ולאיומים על העשירים כדי שאלה ימלאו את מבוקשם, וָלא, היו העשירים היו מאוימים בהלשנה לפני השלטונות המקומיים והמרכזיים. דוגמאות מספר לכך מצויות בספרות השאלות והתשובות של התקופה, ובעל המוסר רומז לדברים בגלוי :
….שהעוצם עיניו מן העני לבלתי עשות צדקה וחסד סוף ילכד ביד נוגש שוטר או מושל העיר…באופן שאם לא יתן כופר לעניי ישראל יתן לאלופי אדום ומגדיאל ומה שלא נתן דרך חנינה סוף יתן דרך הלשנה בעת צרה וצוקה.
כמאמר הכתוב " ונוגשיך צדקה ". וגם על הנוגש הצייד יחרה אף ה' ….שהמגלה סוד ומלשין שבעתים יוקם על השר המושל הנוגש…..
ריבוד חברתי זה, שאפיין את רוב הקהילות, גדולות כקטנות, יצר מתח חברתי תמידי והביא לא אחת לתחרות ולאיבה בגלל ניגודי אינטרסים בין כלל העניים לבין העשירים ועושי דברם. העשירים השכילו לגייס למטרותיהם את נושאי דברם בקהילות, ואלה עשו את מלאכתם.
לא ייפלא אפוא, שקמו אנשים אַלָמים, אשר לא נשמעיו לדברי החכמים ולא הסכימו להישמע לרצון הרוב. בין אם היו מקרב העשירים המופלגים ובין אם לאו. הם השכילו להשיג את מבוקשם על ידי יצירת קבוצות לחץ בתוך הקהל, שסירב לציית לכללים.
לא אחת הסתיימו הסכסוכים אלה בקהלים בפירוד בתוכן ובהקמת קהל חדש, או במעשי אלימות בקהל, בהתדיינויות משפטיות מייגעות ובערעור סדרי החיים ובתפילה בבית הכנסת.
בית הכנסת היה המקום שבו באה ההיררכיה החברתית לידי גילוי וביטוי מוחשיים. המשפחות השונות, קבוצות האינטרסים שבתוך הקהל, קבוצות המעמד הכלכלי, בעלי הייחוס והחזקה למיניהם וגם קבוצות בעלות כיוון אידיאולוגי ודתי שנוה, מצאו בבית הכנסת זירה להתמודדות ולביטוי עצמי.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-קטעים מפסקי דיו של ר׳ משה דאנון
ט• קטעים מפסקי דיו של ר׳ משה דאנון
בקטעים מפסקי דין של רבי משה דאנון׳ ממגורשי פורטוגאל בפאס (מארוקו), נמצאו בתוך ספרו.על כללי התלמוד, הנזכר בשם הגדולים להחיד״א, שראהו בכתב־יד ונמצא בספריות אחדות, אך בידי היה כתב־היד להראשון, כתב־יד המחבר׳ שמצאתיו בפאס, ושם בכלל ז, פרק חמשים, כללי לנידוי וחרם, נמצאו שני פסקי דין על הסכסוכים שהיו בין חכמי היהודים ׳התושבים בפאס ובין רבני המגורשים, שבאו מספרד ומפורטוגל, וכמו כן .בין רבני המגורשים עצמם. סכסוכים אלה פרצו לרגל הנהגת הקהל״ שהתושבים אז לא רצו שחכמי המגורשים ישלטו עליהם, הנגיד שאול .בן שם טוב, מן התושבים, ויצחק בן צרויה מן המגורשים. וכנראה מפני סיכסוכים אלה נדד רבי יעקב בירב, שבשנים הראשונות אחר צאתו מספרד נתמנה כידוע רב בפאס ואחר־כך יצא משם עד שהגיע לצפת. גם שני הרבנים החתומים כאן על שני פסקי הדין, נראה שלא נשארו בפאם, כי לא מצאנום בין רבני פאס שנזכר שמם בתקנות שעשו רבני המגורשים אחד־כך בפאס ככתוב בספרי ״נר המערב״, פרק שמיני.
השם רבי יצחק אמריליו מצאנו בשו״ת הרא״ם, סי׳ נב, והרשד״ם. .אבן־עזר, סי׳ קכו, ויתכן שזהו והתיישב. אחר כך בתורכיה. והשנים יצחק בן צרויה ומשה אלבראניץ נזכר שמם בסופרי בית־דין של הרבנים מתקני :התקנות משנת רנ״ד עי׳ נר המערב שם.
מי שקבל עליו חרמי הקהל על דעת רבים שהם שלשה אשר נקבו בשמות אס יש לו התרה בלא דעת אותם .הרבנים, כתבתי על זה בארוכה .בתשובת שאלה שנשאלתי מהנשא ונעלה הנגיד הזקן עמי שאול בן שם טוב י׳׳א על חרם שהחרימו הקהל יצ״ו, שלא יהיה עליהם שום שיך ׳ממגורשי קשטילייא וספרד וזה החרם שהחרימו היה על דעת רבים והם שלשה חכמים שהיו מעבר לים ואותם החכמים לא ידעו ולא שמעו בזה; כלל. והנה לך לשון השאלה והתשובה…
נשאלתי׳ חרם שהטילו על, דעת רבים בפירוש פלוני ופלוני ופלוני אם יש לו התרה׳ והוצרכתי להשיב על צד ההכרח במאמר הנגיד אדונינו עמי שאול בן שם טוב י״א.
תשובה, הן זה במסכת שבועות … ומזה הצד נמשך כל חרם מאיזה, אופן שיהיה הקהל לעצמם מתירין אותו… וכ״ש בנדון זה שנדרו על דעת רבים ואחד מהם נשתמד ואחד איננו והאחד הלו לבית עולמו ומעולם לא: שמעו בזה ולא על החרם… ויש קולא ג״כ בנדון זה מצד אחד והוא כי מתחילה קבלו הקהלות למעולה דון יצחק בן צרויה לשיך עליהם ואם יערער אחד בהתרתו שיהיה אותו ערעור כאלו יערער כל הקהל. ובהיות. זה החרם קיים הטילו אחר הפך זה, שלא יהיה עליהם שיך דון יצחק הנזכר ולא התירו הראשון. והיה זה על זה יותר מארבעה חדשים ומטילי החרם, האחרון העלימו זה כדי שלא ידעו בזה הקהל. ומאחר שלא התירוהו קודם לא חלה השניה… ובנדון זה ג״כ החרם לעולם לא בא לאזן החכמים שתלו עליהם- כ״ש וכ״ש שכבר בטלה דעתם כמו שכתבתי ואין בכאן דעת רבים כלל ואפילו דעת יחיד … ויש עוד צד אחר כי זה החרם יסודתו בהר־ הטרף״, – בלשון מליצית כאן ההיפך מהר הקודש – שהטילוהו באונם ובאלמות׳ כי רובא ורובא דמינכרא קבלוהר מצד היראה והאונס. שהיו רודפים אחרי מי שלא היה מקבלו ומערער עליו עד לחייו. ואם יבוקש הדבר ימצא וזה מבואר לכל הוא והוה ליה נדרי אונסין … ועוד יש צד אחר והוא כי בחרם הראשון שהטילו על דעת. שני חכמים בזה הסכים הנגיד עמהם ונתן להם רשות להטיל אותו חרם אבל בחרם השני שהטילו על דעת שלשה ע״ז לא הרשה אותם להטיל ולא הגידו לו שום דבר מזה. ועוד יש צד אחר והוא שהטילו חרם שאעפ״י שיצווה הנגיד שיהיה ביניהם שיך שלא יקבלו מאמרו וזה היפר הדת וההלכה שהדין הוא שאין שום אדם יכול לישבע על דבר שאינו ברשותו. להרע או להיטיב אמר רחמנא מה הטבה רשות אף הרעה רשות. וזה משני פנים האחד שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב י״א בערך אשה עם בעלה וכמו שאין נדרי האשה כלל אם לא יסכים בעלה עמה כך כל הסכמותינו אינם כלל אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן י״א. וכתב רבי׳ ירוחם … ובנדון זה לא נתן להם הזקן הנגיד רשות להטיל חרם ולתלות החרם
על אחרים. להסיר הממשלה מתחת ידו. וכ״ש שלא הגידו לזקן האמת :והוא שהיה חרם קדום מוטל על הצבור שקבלו לדון יצחק בן צרויה לשיך ולא התירוהו קודם שהטילו חרם שלא יקבלו עליהם שום שיך ואדרבה הטילו חרם שאפי׳ יצווה הנגיד שיהיה עליהם שיך שלא ישמעו אליו בזה. זה החרם לא חל שכבר קבלו לנגיד הזקן לשיך עליהם א״כ אינם יכולים לעשות אלא מאמרו וציוויו ומי שהוא ברשות אחרים אין נדרו נדר … ועוד.
משום דינא דמלכותא דינא והמלך ירום הודו מינה לנגיד לזקן שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו ודינא דמלכותא דינא. ועוד מפנים אחרים אפילו הזקן עצמו אינו יכול לישבע שלא יהיה שום שיך על הקשיטליאנוש לפי שאם יקרה שיאמר המלך יר״ה לנגיד שימנה על הקשטילייאנוש איש אחר -שיבין טענותיו איך יוכל לומר למלך איני רוצה וכ׳׳ש נכבדי הקהל שאיו יכולת .בידם לישבע דבר שאין רשות בידם לקיים … ועוד יש צד אחר והוא כי אלו החכמים והנלווים אליהם ההולכים בעסק זה הם נוגעים בדבר כי כל מה שטרחו להנאתם טרחו להרבות מוהר ולהרחיב מתן וזה מבואר וידוע לכל הוא. והנלווים אליהם ג״כ לקחת שררה לעצמם שיהיו כלם ראשים ולהרבות שכר מכיריהם ולעשות רצונם כפי חפצם וזה מבואר וידוע לכל הוא. א״כ זה החרם שהטילו שוא ושקר הוא ועבירה היא לקיימו ויש צד אחר והוא זה דבר ידוע שאין הצבור יכולין לעמוד בגזירה שלא ייבוא ברצון הנגיד י״א אלא בזמן שמעלת כבודו חפץ … וכ״ש בנדון זה דליכא דעת רבים כדפרישית … וכ״ש בנד״ז שהיתה הטלת החרט שלא כדין מכל וכל שאפילו התרה אין צריך וכ״ש.כאן שכבר הותר. ויש צד אחר אליבא דכ״ע שיש בהתרה זו מצוות, האחד להרים מכשולות -מהקהלות. ב׳ כדי שידר׳ משפט בינינו ולא כל הרוצה ליטול יבוא וייטול שבפשע ארץ ־רבים שריה. והיו בכאן יותר מעשרים שיכים וכל אחד עושה הישר בעיניו ומרבה שכר מכריו ולא היו הדברים נעשים לש״ש והיה דרכם לרדוף שלמונים ותמיד כל היום חוזרים חלילה במינויים. והמחזיקים בידיהם מרבים עליו מהר ומתן ובזמן שנשלם מינויו כל אחד מהם היה ממנה ומברר חברו שיהיה דיין וממונה. אחריו וזו דרכם כל הימים. שלישית, שכל הרוצה לחרף חברו ולרדוף אחריו הרשות בידו ואין שום משפט וזה מבואר. ובהיות מנהיג אחד איש על מקומו יבוא בשלום. ד, שמצווה היא גדולה והשקט ובטח בהיות שלום בין הנגיד הזקן עם הקהלות שאם נעשה נבזה חפצו בשלומו;יהיה שלום לנו … . ומצוה היא להרים המכשולות כ"ש .בנדון זה שהוא שלא כדין מכל הצדדים ואפילו התרה א״צ. אלא ע״צ היותר טוב. כך נראה לי הצעיר החותם :
משה דנון
המר ונאנק יצחק אמרארילייו
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
שער רביעי
כראי הפנים לפנים כן דברי ימי אדם לאדם. ואתה, הקורא, אם עודך באבך ובדבאך, אל תענה בדרך כחך לקצר ימיך. כמה חתחתים להלחם! כמה מוקשים להתיק! כמה תמורות לסבול אשר אין ספורות למו! אף בהתגברך על החילים האלה, הקרב נלאך ותחלש. אל תביא את נפשך לנסות אותם! כל הימים אשר כסף המנחה השמיע קול באמתחתי, השלכתי כל עמלי במצולות נשיה ואשימה לבי להתבונן בלשון ערביאית אשר החילותי להכיר זה ימים עשרה חדשים אשר הייתי במערב, כפי אשר מצאה ידי די השיג את חפצי. לא מתוך ספרים, כי אין להם, ולא מפי סופרים, כי הערביאים כיהודים לא ילמדו לשונם לזרים למען לא תחולל בפיהם, רק במשען לשון הקדש המוצקת ביצוקתה ובדעת כללי הדקדוק לשאול כענין. פעם במדרש נערים לדעת פשר הפסוקים ללמוד איזה דברי צחות, פעם בחנויות מוכרי מאכל לראות מה יקראו לו. דרשתי, חקרתי, שאלתי היטב, עד כי יכלתי לדבר לשון ההמון, לא לשון המליצה כי נכרתה מפיהם. כוננתי כללים אשר נסיתי היותם כמשפט, וראיתי ובחנתי כי לא מחכמה דברו עליה היהודים מרה לאמר כי הערביאית היא עברית מֻשחתה—כי היא הנבחר שבלשון הקדש; ואם ידך בלשון הזאת, אף דעתך תכון עמי לגזור כן. על כל מלה ומלה חפשתי תמונתה בלשון הקדש או בספרדית, כי בלולה גם היא בערביאית מעת היתה ספרד תחת יד הערביאים. המשלתי ודמיתי כל הלשונות אשר ידעתי במה יתלכדו ובמה יתפרדו והעליתי בכלל: כי כל עוד אשר נרחקו חמים ממקורם כן נבאשו ונעכרו, וכל עוד אשר נפצו בני אדם ממקום מושבם כן העמיקו והשחיתו שפתם. אמר ה׳ לבלול שפת כל הארץ ויפץ אותם: משם נפרדו הלשונות ותהיינה לראשים רבים ולבחינות רבות במקרה לבד, וכלם הם סעפים היוצאים מגזע אחד. לשונות כל סעיף משולבות אשה אל אחותה והשתרגו עלו להאחז בשרשן. המקום, הזמן, המקרה והצֹרך האריכו ראשי בדיהם, ורחבו ונסבו למעלה למעלה, והחליפו שמלותן מעט מעט, עד נהפכו לנכריות ולא נכרו האחרונות לפני הראשונות, אם כי כוננו כלנה מרחם אחד. נבדלות או דומות כפי בחינת מחצבתן או זמן תולדתן, או כפי מרחק או קרבת סרעפותיהן לשרשן. הראשונות תדמנה ביניהן, אם כי יוצאות מענפים שונים, יותר מאחרונות החצובות מענף אחד. המבטא ומתכנת הלשון תלוים כפי נוף מקורם. כלי המבטא שוים בכל אדם ועם כל זה המלומדים והאמונים לדבר כפי ערך לשונם לא יכינו לדבר כן בלשון אחרת: האפרתי לא יאמר שבלת, הערבי לא יאמר פ' האשכנזי לא יקרא ע' הנצרי לא ח׳ ולא ע׳:,gi, ci בלשון איטאל״יאנו, eu,[בלשון צרפת,jota בספרדית,th באינג״ליש ch באשכנזית, aon בפור״טוגיז — הם כלם אבני נגף וצור מכשול ללומדיהן. וכן תנועות לשון־הקדש ליהודי מערב והאותיות ליהודי אירו״פא, כאשר שמעת בדרוש המק׳׳נסי. היהודים המדברים לשון ספרדית, כאותם אשר תחת פקודת טיטוי׳אן, כותבים כלשונם ובכתב חצי אותיות רש״י, והמדברים ערביאית כותבים כלשונם ובכתב רש״י שלם. כלם כותבים בקנה עצי פשתים, ותומכים הגליון בברכיהם לכתוב מקום שלחן. כלשון ערביאית בלשונות כל בני קדם כותבים מימינם לשמאלם: ואולי הוא נכון, כי היא תנועת טבענו, והמופת — תופרי הבגדים.
הלמודים והחקירות האלה לא לקחו כל עתותי יומי: גם האהבה אכלה חדש את חלקה. שמו היהודים מועקה במתני לשאת אשה. אלהים ה׳! עשוקים! רצוצים! אין להם פה להשיב לערבי ולא מצח להרים ראש, כי כעת יאמר לאחד מהם: שחה ואככה, ישחה ויכהו, ולא יזיד אף להביט בפניהם, פן יאמרו כי קללם בלבו. ותחת אשר היה להם לחשוב מחשבות להמעיט מספר האמללים, לא לבד ישאו אשה בן ט״ו, בן י׳׳ב וגם בן עשר שנים, יאלצו גם החפשים להיות עמהם בצרה. ואם תשאל להם למה, לא יעשו זה להשלים חפצם ותאותם החזקה, בהיות נפת המערב חמה, רק לשמור המצוה הראשונה אשר בתורת ה׳ ולסגור בעד יצר לב האדם רע מנעוריו; כי ר׳ פלוני נשא אשה בן י״ו ואלו היה נושא בי״ד היה אומר: חץ בעיני השטן, כי אותיות בחור ירזמון ביום חסיד ובלילה רשע, על כי לא יוכל להנצל ממקרה לילה! ועוד להחיש עת משיחנו, כי אין בן דוד בא עד שתכלנה כל הנשמות שבגוף… ׳הה, פתאים!׳ אמרתי להם, ׳עד מתי תאהבו פתי? פקחו עיניכם וראו, כי הלא זה משפט הערביאים אשר צוו בתורתם להוליד כל אשר בכחם, בעבור לא תאבדנה הנשמות לשוא׳. אבל מי זה ישרש פורה ראש אשר הזקין בלבותם? כל המשיב כופר בכל התורה. למודים כן למוטות עלם יחזיקו בידיהם מוסרות צואריהם.
כאשר ידעתי כי מטעם המלך הנשים אם עבריות אם ערביות לא תצאנה מגלילותיו, ואם אנשא-או אהיה שם לעבד עולם או אעזוב את אשתי, כי לא תוכל לצאת עמי, לא שמעתי בקולם, אם כי נסו אותי עשר פעמים במהר ובמתן ובנערות יפות.
המה צנוף יצנפוני צנפה בחבלי האהבה, וכסף המנחה לאט לאט מעט. נשאתי עיני אל הפקידים: פקיד אינגלינ״דיר שאלני על מכתב היציאה ולא האמין כי אבדתיו. פקיד סו״איד אשר שמע שמעי מאיש ווי״ן, העלני ללשכתו ויאמר לי: ׳בכל לבי אהיה בעוזריך, אם איש ישר אתה; הוני נא את מי ידעת בגיבר״אלטאר, עד אחקרה מלין לדעת אם בפיך נכונה זכרתי לו שם סוחר אחד אשר למדתי את בנו לשון צרפת. ׳האיש ממיודעי הוא, אמר לי, ׳לך לשלום, ולעת נכון אשמיעך את דברי משמועה רעה לא יראתי, כי אמרתי חף אנכי ולא עון לי. הוחלתי לדבריו.
אש המדון אשר נצתה בין הקיסר ובין מלך אינגיל״לאנד על דברת השודדות ים עודה יוקדת, ואניות אינגיל״לינדיר באות למחוז טאנ״גיא משבוע לשבוע לדבר שלום, ובבואם היו קונים די מחסורם ומחיתם. התחברתי עם ראשיהם וחובליהם להיות מליץ בינותם, ויהיו לי לישועה מספר ימים.
הווי ומוסרת במחזור החיים- ר. בן שמחון-אלף סלאם ווכלל סלאם אלף שלומות וכל שלום
כניסתו של " מלאך הברית " מלווה תמיד בפיוטים ושירים מיוחדים לכבודו
אלף סלאם ווכלל סלאם בכמסא
אלף שלומות וכל שלום בסימן חמש
עלא ננפיסא ומוממו מול אזזין לפאסי
על היולדת והתינוק ויופיו מהעיר פאס
שופ ייא לחבאב מא חלאהא גלסא
הביטו ידידים, מה מתוקה חגיגה זו
תסמע גיר כוד האכ עממרלי כאסי
כאן תשמע רק, קח ומלא לי כוס זאת
תחת סי צזר לים חראר, פי ווצט לערסא
מתחת לעצי הלימון גזעיים, בתוך גן ורטב
ווריחת ליאסמין ווזזהאר, תחיי למגאסי
ריחות יסמין ופרחים, יעוררו מעלפון רב
ווכלליני נתפדדא פמוממו, חתתא ייטיב נעאסי
והניחו לי לערוג לתינוק, עד ששנתי תערב
ייא האדוך דדאייזין, גלבי סאר סתאת
ואתן החולפות על פני, ולבבי הפך לשברים
ווררוח פנאת, ככפו רזילכום
ונפשי כלתה, זרזו רגליכן
ווילא כונתו בנאת פאס למולועאת
ואם הנכן בנות פאס ואהבה בלבבכן
אזיוו נגוללכום מא יצלאח ביכום
בואנה אלי, ואגידכן עצות לטובתכן
לעוד מעא ררבאב, ווכאס לכמר ישקיכום
כי רק העוד והנבל, וכוס היין ירוו צמאונות
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
קשר עם הציבור
רבנו זצ״ל היה אומר ׳שרב צריך להיות במצב שכולם יכולים לגשת אליו׳ כלומר עם כל חשקו של הרב המקומי להתמיד בתורה, אין לו לחסום את הציבור מלגשת אליו, וקיים זאת רבנו בעצמו, שעם כל מה שהיה שקוע בתורה כל ימיו ולילותיו בכל רמח׳ ושסה׳ בלא שיור, לא זנח את חיי הציבור. ובשעת הצורך השכיל לרדת אל העם, כמו כן השתדל להגיע לכל אירוע, וכך יצר קשר אדוק עם אנשי קהילתו.
אבא של הקהילה
מורגל היה בפיו לומר ׳שהוא האבא של הקהילה׳ והיות שכך הרגיש, ביצע את תפקידו בכובד ראש ובשלימות, והכל מתוך תחושת אחריות כלפי הכלל, ומתוך אכפתיות שהיה לו לכל הדברים אותם נדרש לבצע. וכשנשאל מדוע הוא עמל כל כך בעניני הקהילה, והרי הוא עושה מספיק, והרי לגוזמא יחשב ? היה עונה בשלווה שאין לו כל ספק שכך צריך להיות, שהרי כבר קבעו חז״ל ׳שאדם נתפס על עוונות עירו׳. לא בכדי מוצאים אנו שהתייחסו אליו ידידיו בתיאורי חיבה מופלגים, כגון בספריו של הרה״ג הרב משה בן חמו שליט״א (ישמח משה ויסוד הבנין) ואלו דבריו: ידידנו רוח אפינו גאון עוזינו ותפארתינו, מבני עליה המועטים, נר המערב, עצום ורב, המאור הגדול, מזר״ק הטהור(ר״ת מזרע קודש) סבא דמשפטים (הוא כינוי לותיק שנים רבות בדיינות = כסבא הותיק בשנים) מעוז ומגדול בנם של קדושים אראלים ותרשישים מן הגזע ומן השורשים, המפורסם בתורתו וענותנותו ובספריו הקדושים, אדמו״ר כקש״ת כמוהר״ר שלום משאש שליט״א יחי שמו ויאריך ימים על מלחמתו, ויתקיים בו ״ימים על ימי מלך תוסיף״.
קשר של קיימא
הקשר של רבנו לאנשי קהילתו מתבטא גם בסיפור הבא: כשחזר פעם אחת למרוקו, לאחר שבע עשרה שנה שלא היה שם, הציפו אותו גל של געגועים וזכרונות, ואמר: ׳לא האמנתי שאחזור לכאן׳ וביקש ליכנס לבית הכנסת שבה התפלל, התעניין בשלומו של כל אחד מהמתפללים, ושאל מי הם שנפטרו, תוך כדי שהוא עובר את כל הבית הכנסת, וכל שתי שורות היה עשה השכבה לנפטרים למי שנפטר מאותם השורות, לאחר מכן ישב כחצי שעה וקרא תהילים והתתפלל לעילוי נשמתם.
תורה ושלום
לצד עבודתו העמוסה בקזבלנקא החל רבנו להתפרסם בכמה ובכמה ארצות, ומוצאים אנו עשרות שאלות שנשלחו לו מאנשים מחוץ למרוקו, וגם רבנים שהכירוהו במרוקו ועלו ארצה, המשיכו להריץ את שאלותיהם אליו. אמנם אף על פי כן המשיך להתמיד בתורה ביתר שאת, וכך כותב רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש חלק חושן משפט כותב: חסדי ה׳ אזכיר, תהילות ה׳ אשר גמלני כל טוב וחנני דעה בינה והשכל, לדעת בערך הזמן היקר מפנינים ומטמונים, ואף שלעשות שלום ע״י הדיונים בבית הדין גם נחשב לתורה, עם כל זה לרוב חשקי בתורה הייתי פורע את אותו הזמן בזה שקדמו עיני אשמורות, ע״כ. ובהקדמתו לשמש ומגן ח׳׳א כתב ״ברכת ה׳ היא תעשיר, ורוב לימודי הוא בלימוד בלילה עד שעות מאוחרות, וכמו שאמרו חז״ל ״אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה״.
פיוט שחובר לכבוד אדמו"ר עט"ר הראב"ד ( זצ"ל )
כהתמנותו לרב ראשי ואב בית הדין קזאבלנקא יע״א ע״י רבי יוסף מויאל ס״ט.
נו' אם חכם לכך בני, ונו' אם אמרתי אספרה, הנז"ל :
יום הזה שלום אבשר, שפתי יפטירו בשיר, לכבוד ראש אב בית דין אשר, מעריב ערבים בדברו.
רב שר שלום מה טוב טעמו, נודע בשערים שמו, כנופת צוף טוב נאומו, דבריו כמה יקרו.
תורתו זכה וברה, אספקלריא המאירה, לוחם מלחמתה של תורה, ריש מתא כשמואל בדורו.
שמו צור אל חי חלקנו, איש שר שופט עלינו, נשיא אלקים בתוכנו, פאר הדור והדרו.
המנורה הטהורה, שכינה על פניו שורה, מהם יצאו קרני אורה, הוד והדר יציץ נזרו.
חן וחסד ורחמים, על פניו המה נרשמים, ענות צדק יחדיו תמים, יעטרו הוד יקרו.
גבור לעמוד בפרץ, עובד ביושר ובמרץ, אהבה ואחוה פורץ, שלום בין איש ובין גרו.
יתיצב לפני מלכים, שרים גדולים ונסיכים, כל העם אליו צריכים, לשמוע בקול דברו.
והוא נמצא בין חרדים, צדיקים וגם חסידים, הוא להם מבחר ידידים, בחכרתו הם בחרו.
נוהג רועה צאן קדשים, ישראל קודש קדשים, אנשים ונשים רצים, הן כולם אליו ינהרו.
לקטן וגדול מקשיב, לשואל כענין משיב, בכוחו גדול די השב, לכל אחד די מחסורו.
ראו הנמצא איש כזה, מי ומי האיש הלזה, הלא זה מזה בן מזה, במינו יחיד בדורו.
אל חי רם שוכן שמים, ממנו תוצאות החיים, נרו יאיר שבעתיים, יזרח שמשו יאיר אורו.
יוסף לו אל שנות חיים, מוהר ומתן כפליים, יעלה אל ירושלים, תוך נוח היכל דבירו.
השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
הוציאה ממסגר
השר של מראקש הגיע באחד הימים לעיר מוגארור, עירו של הרב חיים פינטו, והתארח בביתו של שר העיר. ישבו ושוחחו על דא ועל הא, ומעניין לעניין הגיעו לנושא מסרים מהקוראן. כאן התפתח ביניהם ויכוח, למקורו של עניין מסויים בקוראן. השר האורח ממראקש אמר, כי המקור לכך הוא מתורת משה. מארחו ממוגאדור חלק עליו, ואמר לו כי היפוך הדברים הוא הנכון: המקור לנאמר בתורת היהודים הוא הקוראן. לא הגיעו להסכמה ביניהם, ועברו לשוחח בנושאים אחרים.
בשלב מסרים החליטו להתרענן מעט מהישיבה בבית, ויצאו לטייל ברחובות העיר. בעוד הם מטיילים נפגשו עם הרב חיים פינטו, והחליטו כי ישאלו אותו מי מביניהם הוא הצודק, באותו עניין שבו נחלקו דיעותיהם.
שמע הרב את דברי השניים, וביקש כי יקריאו לו את הנאמר בספרם. לאחר ששמע פסק, כי הצדק הוא עם השר האורח ממראקש: המקור הוא התורה הקדושה – ולא הקוראן. שמע השר של מראקש, התרשם ואמר: ״אכן, חכם גדול יהודי זה״. אולם, מארחו ממוגאדור כעס כי הרב הצדיק את בעל הפלוגתא שלו, קינא – והחל לנטור טינה לרב. מאז אותו יום, בכל הזדמנות שבה נקרה הרב על דרכו, נהג לבזות אותו ולהשפילו. באחד הימים החליט השר כי אין די בכך, וציווה על משרתיו ללכת אל בית הרב, ולהושיב אותו בבית האסורים. וכך עשו.
משנודע הדבר הגיעו אל השר תושבי העיר, והודיעו לו: ״אנחנו עוזבים את מוגאדור ועוקרים לאגאדיר״.
״לא ייעשה כדבר הזה!״ – הרעים עליהם השר בקולו. ״ אתם יושבים כאן במצוות המלך, המבקש ליישב את הממלכה, ואסור לכם לקום ולעזוב את העיר וללכת לעיר אחרת. ובכלל, מה פשר הדבר? מה הסיבה להחלטה זאת?״
ענו לו התושבים: ״ איך נוכל להישאר בעיר הזאת, ורב העיר הקדוש יושב מאחורי סורג ובריח? בזכות הצדיק ישנה השגחה משמיים על העיר, וכשהוא בבית הסוהר – אין לנו מה לחפש כאן יותר. אנו חוששים לחיינו״.
שמע השר את דבריהם והתרשם, כי כנים דבריהם. מכיוון שחשש מהממונים עליו, שיתמהו ויכעסו כשייוודע דבר ההגירה ההמונית, הורה לשחרר את הרב מבית הסוהר. אבל, הוא לא מיהר לבקש סליחה ומחילה מהרב, על מה שעולל לו.
חזר הרב לביתו, והתושבים חזרו בהם מכוונתם. לא עברו שעות אחדות ומן השמיים פקדו את בית השר באותות ובמופתים, עונש על מעלליו. תחילה מת בנו הבכור, בנפילה מגג הבית ארצה. כששמעה אמו, אשתו של השר, כי נהרג פרי ביטנה – מתה אף היא מצער. ביום אחד מתו שניהם.
באו אליו חכמי הערבים בעיר, ואמרו לו: ״לא מקרה הוא. מן השמיים נלחמים בך, על מה שעוללת לרב היהודים. חזור בך, ומהר חוש אל בית הרב ובקש את סליחתו. אחרת, מי יודע מה עוד עלול לקרות לך ולמשפחתך״. קיבל השר את עצת החכמים ורץ אל בית הרב פינטו. שם ביקש ממנו סליחה וכפרה, כשפיו וליבו שווים. סלח לו הרב ושאל אותו: ״עכשיו, כשנענשת, האם אתה מקבל עליך את הדין?״
השיב השר בחיוב, והרב המשיך: ״דע לך. בעוד 15 ימים יעלילו עליך שרים לפני המלך, על מעשה כביכול שעשית. המלך יכעס על כך, ויצווה לאסור אותך במראקש, ומשם יקחו אותך לעיר פאז. אבל, אל תיפול ברוחך: בכל פעם שתחוש מצוקה תקרא ״יא אלחזאן פינטו״ – ואבוא לעזרתך״.
שמע השר את הדברים, ופיקפק בנכונותם. קשה היה לו להאמין, כי המלך, שהיה ידידו ובן משפחתו, יצווה להכניס אותו לכלא. אבל, כדברי הרב – כך היה. כעבור שבועיים העלילו עליו שונאיו לפני המלך, וזה ציווה לאסור אותו ולהעבירו מבית סוהר אחד למישנהו. כשהגיע עד משבר נזכר בדברי הרב, והחל זועק לעזרה: ״יא אלחזאך פינטו״. הוא טרם כילה לצעוק ועל כותל התא הופיעה לנגדו תמונת הרב, זזה ומדברת אליו, והוא שומע את דבריו המרגיעים: ״הסר דאגה מליבך. השבוע תשתחרר מהכלא הזה, ויקחו אותו לכלא בעיר מראקש״. וכך היה.
כשהגיע למראקש שוב ביקש את עזרת הרב, וצעק מכלאו: ״יא אלחזאן פינטו״. ושוב הופיעה דמות דיוקנו של הרב על כותל התא, והוא עודד אותו: ״אל תדאג. בסוף השבוע תשתחרר ותחזור למוגאדור, אל תפקידך הקודם״.
וכך היה. במועד שניבא לו הרב יצא השר מבית־האסורים. במקביל החליט המלך לערוך חקירה בפרשה, בגלל הקירבה המשפחתית אל השר. בסיומה של החקירה התברר, כי אכן כל הפרשה לא היתה אלא עלילת דברים. מייד ציווה המלך להחזיר אותו ברוב פאר והדר אל מעונו הקודם במוגאדור, והורה להשיב אותו על כנו בראשות העיר.
ימים אחדים בטרם הגיע השר לביתו הודיע הרב לבני משפחת השר, כי יכינו את הבית לקראת שובו הקרוב של ראש המשפחה. הוא נקב להם תאריך מדוייק שבו ישוב, ולמועד זה יצאו בני ביתו לקראתו אל שערי העיר, וקידמו את פניו בתופים ובמחולות.
בדרכו חירהר השר בקורות אותו, ונוכח בגדולתו וצדיקותו של הרב פינטו. אז החליט לעזוב את דת אבותיו ולהסתפח אל נחלת ה׳. אולם, כשהסתכל סביבו וראה את אלפי הערבים שבאו להקביל את פניו, חשש לנפשו מהתגובות הקיצוניות שיעורר צעד זה בקרב אחיו המוסלמים, ולא הוציאו אל הפועל.
כשהגיע הביתה ראה כי הבית מלא בכל טוב, כאילו מוכן למשתה. ״מה קורה כאן?״ – שאל. ״בעוד אני נמק בבית הכלא אתם מצאתם לנכון לערוך חגיגות ושמחות?״
הרגיעו אותו בני הבית וסיפרו לו, כי ידעו מהרב פינטו כי הוא עומד לשוב הביתה, וכי את כל הכבוד הגדול הזה עשו לכבודו של השר השב הביתה.
אז ראה השר כי לא חלום חלם בכלא, וכי הודיע הרב פינטו גם לבני משפחתו כי ישתחרר בקרוב, וביקש לקרוא לרב פינטו. כשהגיע הרב ביקש השר מהמלווים כי יחלקו כבוד גדול לרב, ואז סיפר להם השר על כל הניסים והנפלאות ועל כל הקורות אותו, וכיצד ניצל בזכות הרב. ובמעמד המוני זה התקדש שם שמיים ברבים בזכות הרב.
חזר השר אל ביתו ואל תפקידו. אבל, משהו בכל זאת השתנה: משונא ישראל מובהק הפך השר לאוהב היהודים.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
גבריאל אלבו
דן אלבו
קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.
La communautte d'Asjen au xviiie siecle
קהילת ואזאן ידועה בזכות ההילולה הגדולה ביותר ביהדות המגרב. במאמר זה נדון בקהילת אסז'ן שכוננה אותה בשלהי המאה הי״ח. עד שלהי המאה הקודמת, עשרות אלפי עולי רגלמכל רחבי מרוקו עלו מידי שנה בל׳׳ג בעומר ובט״ו באב לבית העלמין אסז׳ן לחוג את ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ושל ר׳ עמרם בן דיוואן. יחד עם זאת, על קהילת אסז׳ן עצמה – הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן – לא נכתב תחום המחקרי. מאמר זה בא לענות על לקונה זו ולהוות בסיס למחקר נוסף.
הערת המחבר : אסז'ן – שם המקום מופיע במקורות הלועזיים והעבריים בכיתובים שונים ורבים כגון : איזאזין, איזאג'ין, אסג'ן, איסז'ן, אשג'ן, אשז'ן ועוד ווריאציות שונות, במאה העשרים יהודי ואזאן קראו למקום ; אזֶ'ן, במאמר בחרנו בכיתוב אסז'ן ביחס למאות האחרונות ואיזאזין ביחס לימי הביניין ותחילת הזמן החדש.
א. ההתיישבות היהודית באז׳ן.
רשימת קהילות משנת התפ״ח, 1728 המופיעה ב״עס סופר" שחובר ע״י היעב״ץ, ומצוטט אצל הירשברג מונה שלושים יישובים המזוהים על פי שם הנהר, הנחל העובר או המעיין הנובע בהם או בסמוך להם. איזאג׳ין מוזכרת ליד לקצאר כביר. הוא היישוב Ezaggen המוזכר אצל ליאו האפריקאי ובכתבי דה מרמול. עד חיבור רשימת הקהילות על ידי היעב״ץ מוקדמת יותר ממועד העתקת העותק הזה בתנ״ח [1698], היעב׳׳ץ שימש כסופר בית דין בין שנת התנ״ג 1693) לשנת התס"ד 1704אם נאמץ הנחה שהתאריך המוקדם ביותר לחיבור רשימת היישובים היה בשנת התס״ד 1693 – אזי זו העדות המוקדמת ביותר לקיומה של קהילה יהודית יזאג׳ין] במקורות העבריים.
מיעוט האזכורים של הקהילה במקורות הרבניים של התקופה, מלמד שעד שנת תפ׳׳ח היהודית במקום הייתה מצומצמת, וספק אם הייתה במקום קהילה עצמאית העומדת ברשות עצמה, יש להניח שהקהילה היהודית במקום לפני 1728 [־1693] נסמכה על קהילת אלקצר והייתה שלוחה או קהילת בת של קהילת אלקצר. הקהילה באסז'ן כמו קהילת האם בקסאר אלכביר הייתה מורכבת ממגורשים דוברי יהודית ספרדית, ואנשיה קיימו קשרי שארות הדוקים עם בני קחילת אלקצר ( קסאר אלכביר ) במחצית הראשונה של חמאה הי״ח קחילת אסז׳ן חקטנה זכתה לתגבור דמוגראפי משמעותי במהלך שנות הרעב והבצורת. בשנים 1700- 1750 בעקבות הרעב והמגפות אלפי פליטים יהודים ברחו מפאס ומקנס צפונה.
עשרות משפחות הצטרפו לשלוחה יהודית באסז׳ן. הגעת פליטי פאס ומקנס לאסז׳ן התרחשה, במחצית הראשונה של המאה הי״ח. בתקופה זו, היו שנות בצורת ושנות רעב תכופות ב- 1713.-1724 1721, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744" גל הפליטים הראשון הגיע לאסז׳ן בשנים 1713 – 1724, שנים ספורות לפני אזכור הקהילה בעט סופר ע״י היעב״ץ. בשנים הללו הייתה בצורת ממושכת באזור מקנס ובפאס אנשים רבים מתו וכ 1000 יהודים התאסלמו, אלה שלא יכלו לעמוד במחירי המזון שהאמירו עקב הבצורת והיו בריאים דיים לצאת למסע, נדדו צפונה.
מכלל הפליטים שנדדו לעבר תיטוואן חלק הצטרפו לקהילה היהודית באסזין. מעצם היאחזות הפליטים במקום ניתן ללמוד, שבניגוד גמור למוסלמים במקנס ובפאס שרדו ופרעו ביהודים ואנסו אותם על דתם, המושל של אסז׳ן ובני שבט רהונה האירו פנים לפליטים היהודים שעברו בתחום הטריטוריה שלהם. פליטים יהודים אלה ממקנס ומפאס שהתיישבו באסז׳ן הוסיפו לקלוט פליטים יהודים גם ברעב של שנת התצ״ח (1738) ״נחרבה פאס מתוקף הרעב ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו לתיטוואן.״יי
נוכח הרעב הממושך, הבצורת, היובש והאנרכיה ניתן להניח שלשפע החקלאי ושפע מקורות המים באזור היה משקל לא מבוטל בהחלטת הפליטים מפאס ומקנס להשתקע באסז׳ן. ישוב בקרבת מקורות מזון ומקורות מים שופעים [נחלים, מעיינות ומפלים] היה אטרקטיבי ניתן להניח, ביתר שאת בעתות משבר, למרות שתיטוואן ריכזה את רוב האוכלוסייה היהודית במדף׳ הצפוני של מרוקו. בשיאה במאה הי״ח קהילת איזאגיין מנתה פחות מחמישים משפחות.
דלות המקורות אינו מאפשר לשרטט קוים מדויקים לגבי ארגונה הפנימי. מיעוט האזכורים מלמד שזו הייתה קהילה קטנה שחיה בשולי זרם האירועים המרכזי. יחד עם זאת, המסורות בעל פה בקרב צאצאי יהודי אסז׳ן מצביעות על קיומה של חברה קדישא מאורגנת שסעדה את ר׳ עמרם בן דיוואן בחוליו ובגסיסתו וטפלה בקבורתו. האזכור של ראש הקהילה מר אליהו רומי [רויימי] כמי שארח בביתו את ר׳ עמרם בן דיוואן, מלמד שלקהילה היו מוסדות הנהגה כבכל קהילה יהודית מאורגנת. עדויות ליאו האפריקאי ודה מרמול מלמדות שאנשי עיר זו היו עשירים. חיזוק לכך ניתן לראות בקיומה של ישיבה בראשות ר' עמרם בן דיוואן בביקורו הראשון במרוקו. נתון זה מלמד שלקהילה היו האמצעים הכלכליים הנחוצים לכלכל ולתמוך בתלמידי הישיבה, שעל פי הנוהג ביהדות מרוקו נתמכו על ידי גבירי הקהילה שדאגו לכל מחסורם. אין צורך לומר שתלמידי חכמים על פי ההלכה ותקנות חכמי המערב פטורים מכל מס וחלקם היחסי בתשלום מס הגולגולת חל הקהילה.
ב. כלכלת קהילת אסז׳ן
תפקידה האסטרטגי במאה השש עשרה עיצב במידה רבה את כלכלתה, במאה השש עשרה והשבע עשרה הנוכחות היהודית באסז׳ן ככל הנראה היתה דלה. ליאו האפריקאי ודה מרמול לא מזכירים נוכחות יהודים בתיאוריהם. לא ברור אם במאה השש עשרה הייתה באסז׳ן קהילה עצמאית או שזו הייתה שלוחה כלכלית של קהילת קסאר אל כביר. משום שהעיסוק במתכות היה בלעדי ליהודים, יש להניח כמעט בוודאות שיהודי המקום נתנו מענה לצורכי התחזוקה השוטפת של ארסנל הנשק של חמש מאות הפרשים של חיל המצב המלכותי שחנה בעיר שעליהם מספרים ליאו האפריקאי ודה מרמול.
בשירות חיל הפרשים המלכותי שחנה קבע בעיר, עבדו עשרות אומנים: חרשי ברזל, בוני כלים מברזל, ארד, נחושת ובדיל, מומחים לייצור ותיקון חרבות ורובים הפועלים על בסיס אבק שריפה, בורסקאים מומחים לעיבוד עור גולמי, המלחה, החלקה,ייבוש ומתיחה, רצענים, ותופרי מרדעות ואוכפים, אלה השלימו את קשת העיסוקים והמקצועות שנדרשו לתפירה ותיקון מאות האוכפים והמושכות של חיל הפרשים יש להניח שעל קשת העיסוקים הזו נוספו סוחרים יהודים שעסקו בסחר במוצרים מוגמרים.
מתוך הנחה שגם האוכלוסייה האזרחית המורית של אסז׳ן, נזקקה לסוסים, פרדות וחמורים לצרכי תעבורה, נשיאת משאות ועבודה חקלאית, אזי ניתן לאמוד את מספר הסוסים באורוות של היישוב בשש מאות או יותר. מספר גדול מאוד ביחס לאוכלוסיה שלא עלתה בסוף המאה השש עשרה על אלפיים נפש. לאור העובדה שאורוות של צבאות סדירים נוהלו על ידי מומחים לדבר שדאגו לזיווג והפריה של העדר, גידול הסייחים הצעירים ואילופם, יש להניח שבאורוות בלבד הועסקו עשרות מורים. יחד עם זאת, עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו אפריקנוס ודה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין.
במאה הי׳׳ח לאחר ירידתה מחשיבותה האיסטרטגית, Ezaggen שימשה כמרכז שירותים ומסחר אזורי לשבטי רהונה בני משתארא, ג׳זאווא ומסמודה במבואות הריף. כלכלת היישוב סיפקה תעסוקה לעשרות בעלי מלאכה יהודים שהעניקו שירותים לבני המקום ולשבטי הריף תושבי ההר. האמידים שבהם מימנו גידול דגנים, עדרי צאן ובקר, רכשו עורות, צמר, שמן וזיתים, דגנים, דבש, ומוצרים חקלאיים אחרים ומכרו אותם ליצואנים בלאראש ומצד שני רכשו מוצרי ייבוא מיהודי לאראש בעיקר אריגים אירופיים ושווקו אותם בקרב האוכלוסייה המקומית.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
Chapitre V « Des anges chantaient par sa voix »
Il serait plutôt grand comparé aux hommes de son pays et de sa communauté. Les juifs des anciennes générations, ici, ne se sont jamais fait remarquer par leur taille : ils sont généralement de petite corpulence (moyenne dans le meilleur des cas) et relativement fragiles ou chétifs. Mauvaise hygiène de vie ? Diététique insuffisante ? Alimentation non équilibrée ? Manque total d'activités sportives ou simplement physiques ? Sans doute y a-t-il 
surtout une simple question d'héritage génétique. On est ainsi de père en fils. Et d'ailleurs, les juifs, ici ou ailleurs, n'ont jamais été des hommes grands de taille. Samson, à supposer qu'il ait été, comme on le dit, fort comme un gladiateur, est à n'en pas douter une relative exception dans le panorama du peuple juif. Albert Cohen a raison : ce n'est pas à leur taille qu'on juge les hommes, pardi ! Et nul parmi ces juifs n'a jamais pensé qu'il pouvait, un jour, à cet égard, en aller autrement.
David Bouzaglo naît dans une des lointaines banlieues de Marrakech, dans le village nommé Zaouiya, au tournant du siècle : trois ans à peine que l'on a quitté le xixe pour passer au xxe. Le Maroc ne deviendra protectorat français que dans neuf ans et, pour l'heure, les juifs sont encore considérés, du nord au sud du pays, comme des .dhimmis (des protégés). Ils sont soumis à un statut spécia lplus ou moins supportable ; dégradant et humiliant selon les événements, les volontés et les humeurs successives des monarques ou des dictateurs régionaux en place. Un statut juridique en tout cas relativement libéral en comparaison avec la condition des juifs en Europe. Ici, on ne parle pas encore des juifs comme de véritables citoyens.
Casablanca n'est pas encore un grand port industriel. C'est une ville comme une autre. Mais elle va vite le devenir à la veille de la Première Guerre mondiale. La cité considérée depuis lors comme la capitale économique attire peu à peu des milliers d'Européens et des dizaines de milliers de juifs venus des quatre coins du pays pour trouver du travail – inexistant ailleurs – et d'abord pour échapper à la misère. Sans doute aussi pour se sentir appartenir à une collectivité et en être à l'occasion – on ne sait jamais – protégé. La famille de David Bouzaglo fait partie de ces immigrés de l'intérieur.
David va au Talmud Torah, l'école traditionnelle, la seule à l'époque à accueillir les enfants de la communauté juive. Les études sont celles que suivent alors tous les enfants juifs : d'abord la Bible avec éventuellement – quand les enfants sont capables et en âge de suivre – les commentaires et les interprétations de Rachi. Puis il arrive qu'on aborde les traités les plus simples du Talmud, celui de Brakhot (les Bénédictions) en particulier. On dit de David – c'est en tout cas l'impression générale de ses différents maîtres – qu'il est doué pour la dialectique. Il sait (ce qui, dans l'étude du Talmud, est indispensable) interroger, poser de vraies questions. Il est vif. Tranchant. L'esprit constamment en éveil. Il sait analyser un texte. Il aime tourner et retourner des raisonnements. Contester des interprétations. Chercher par-delà les mots la signification profonde des versets. Il se prend d'amour manifestement pour les charmes et la musicalité de la langue hébraïque. Que fort peu de gens ici – même les plus lettrés d'entre eux – parlent alors couramment. Comme dans toutes les diasporas, l'hébreu est réservé uniquement à la prière, au rituel sacré et à l'étude. C'est l'arabe, ou plutôt le judéo- arabe, qui est la langue de tous les jours, celle de la rue, du jeu, du commerce et des relations familiales. David lit notamment le grand poète national juif Haïm Nahman Byalik, ainsi que les œuvres d'Ahad Haam. Des témoins le décrivent comme passionné par les œuvres du philosophe Maïmonide.
J'avais dix ans – dit Haïm Louk, un de ses disciples – quand je venais lui rendre visite, parce que j'habitais au 10 de la rue Lusitania, à Casablanca, alors que son domicile se trouvait au numéro 8. Il était souvent occupé à réfléchir à des lectures de Maïmonide qu'on venait de lui faire. Inutile d'ajouter qu'il avait également tout lu des œuvres des poètes de l'âge d'or espagnol "
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
היהודי הערבי
נוסף על כך נשקפה ליהודים סכנה אם יעלו עליהם את חמתו של מוסלמי, שהרי אז יכול היה המוסלמי להאשים את היהודי, ולו גם בשקר, כי קילל את האסלאם, האשמה שמפניה לא היה היהודי יכול להתגונן.
החוק הדתי המוסלמי גזר שאם גם מוסלמי שרצח מוסלמי דינו מיתה הרי מוסלמי שרצח אדם שאינו מוסלמי אינו חייב מיתה אלא הוא חייב רק בתשלום ״כופר־נפש״ למשפחתו של הכופר ההרוג. אולם אפילו עונש זה לא היה צפוי לבוא, שכן על-פי דין לא היה תוקף לעדותו של יהודי או נוצרי נגד מוסלמי, ואפשר היה לגזור את העונש רק בתנאים הרחוקים מן הדעת – שעה שיהיו שני מוסלמים מוכנים להעיד נגד מוסלמי אחר למען כופר.
ביזוים של היהודים כפי שהוא מבוטא באמנה נמשך כל הדורות ובא לידי ביטוי הלכהילמעשה במידות שונות של קשיחות ואכזריות, הכל בהתאם לאפיו של מושל מוסלמי זה או אחר. כשהיה שלטונו עריץ היו החיים עבדות מרודה, כמו בתימן, מקום שם היו היהודים חייבים לנקות את בתייהכיסא שבעיר כמו גם לפנות את הרחובות מנבלותיהם של בעלייחיים – בלי תשלום, ותכופות ביום-השבת.
הגזירות מכוח החוק המוסלמי כללו תמיד את מס־הגולגולת המיוחד, בלי קשר למידת סובלנותו היחסית של השליט. בצורה זו או אחרת נגבה מס זה עד 1909במצרים, עיראק, סוריה, לבנון ותורכיה: עד 1925 באיראן: ובתימן עדיין אפשר היה לגבותו עד הדור הזה. גם בלבוש גם במם ובהשפלה הפיזית היו הבדלים, עליפי שרירות-הלב. במארוקו, למשל, היה על היהודים להתהלך בדרדסים שחורים,10 ואילו בתימן אולצו נשיהם לנעול נעל אחת לבנה ואחת שחורה.
הערת המחברת – הצו שהוציא שולטן מארוקו בי1884 שונה במידת־מה, והוא הדין ברוב הפירושים של חוק הד׳ימד,. בתוך השאר גזר על היהודים שיעבדו ביום־המנוחה הקדוש להם: שישאו משאות כבדים על גבם: שיעבדו בלי תשלום: שיגרפו ביבים וינקו בתי-כיסא: שיתנו את מרכולתם בחצי המחיר: שישאילו בהמות־משא בלי תשלום: שייאותו לקבל מטבעות מזויפות על מקום כסף עובר לסוחר: שיקבלו עורות טריים תמורת שלחים מעובדים: שיעמידו את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי הממשלה, וכו'. עכ"ל.
היהודים נאלצו לגור בגיטאות יהודיים בנוסח ערבי – חארה, מלאח, או פשוט רובע יהודי, היו השמות שניתנו לשכונות־מגוריהם של היהודים – שתיירים ונוסעים כמו גם רושמי־קורות יהודים סיפרו עליהם במרוצת הדורות. נוסע שביקר במאה הי״ד במצרים, למשל, העיר בדרך־אגב על הרובע היהודי הנפרד, וכעבור חמש-מאות שנה, במאה הי״ט, העיד תייר אחר על המשך קיומם הנבדל של היהודים: ״יש בארץ הזאת כחמשת־אלפים יהודים (בערבית הם קרויים ׳יהודי: בלשון-יחיד, ׳יהודי׳), שרובם יושבים בבירה, ברובע עלוב, צפוף ומזוהם, שרבות מסימטותיו צרות עד כדי כך שבדוחק יוכלו שני אנשים לעבור בהן זה על־פני זה״.
ב־1920 באו ״מהגרים יהודים עניים״ על מקומן של אותן משפחות יהודיות בקאהיר שהודות להצלחתן הכספית יכלו לצאת מן הגיטו, בתקופה של שלטון סובלני ביחס. אף שאולי השתנה אופי האוכלוסיה, נשארו אפוא הדלות והצפיפות בעינן. כדברי סופר אחד, יהודי:
אחינו צפופים ומצטופפים בבתים מטים לנפול, במרתפים חשוכים, במבואות צרים ובסמטות עקלקלות הסתומות ברפש ובאשפה מסריחה, והם משתכרים למחייתם הזעומה בחנויות אפלות ובבתי־מלאכה מחניקים, תוך שהם עמלים גב אל גב, צרובי־שמש וטרופי־שינה. על מאבקם הקשה לקיומם, הן בבית והן בחוץ, באים הם על גמולם בחופן פולים ובלחם שחור. בשום־פנים-ואופן לא נחשבו היהודים שווים באמת. היו בקרב היהודים בארצות הערביות רבים שהצליחו במעשיהם ולפרקים ראו ברכה במסחרם, איש באזורו, אבל מסורת הרדיפות אפיינה את רוב שנות ההיסטוריה היהודית תחת השלטון הערבי. גם אם הוקל העומס שעל שכמו של הד׳ימ׳י באיזור אחד מסויים, הרי נותר בו ביהודי משקע הפחד מן ההיסטוריה הקודמת של פרעות והשפלות באיזורו. הגזירות האלו הקשות והקדומות של הד׳ימה נמשכו במידה ידועה בכמה קיבוצים ערביים, ורוחן – אם לא לשונן – נשתמרה בדרך-כלל ברחבי העולם הערבי. מאקלים כזה ברחו היהודים בבואם לתור להם מקלט בישראל. בכל הדורות היו היהודים ראשונים לרדיפות בזמנים של משבר כלכלי או תהפוכה מדינית, ורישומם המצטבר של מעשי־הטבח ההמוניים שאירעו מזמן לזמן ניכר ביהודים אפילו בתקופות של רגיעה יחסית. בסוריה הביאה עלילת־הדם המתועבת של 1840 מיתה, עינויים ושוד על יהודים רבים־מספור שטפלו עליהם שרצחו כוהן-דת נוצרי אחד ומשרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הפסח! עד שהיהודים זוכו לבסוף מן הדיבה הזאת פשטו ההאשמות הרחק מדמשק והפילו מורא ופחד על הרבה קהילות יהודיות.
אולם עלילת־הדם לא נמחתה מן הספרות הערבית. אכן, דומה כי בעשרים השנים האחרונות נאחזו הערבים בהשמצה הפרימיטיבית הישנה הזאת במשנה־עוז. ב־1962 פירסם משרד־החינוך של קע״מ (מצרים) את הספר ״קרבנות־אדם בתלמוד״ במסגרת סדרה של ספרים ״לאומיים״ רשמיים. הספר המודרני הזה, שעל כריכתו הסמל של המכון-המצרי־לפירסומים, הוא הדפסה חוזרת של חיבור שהוציא סופר אחד בקאהיר בי.1890 בהקדמה משתף העורך את קוראיו בתגליתו: ״עדות חותכת… שהעם הזה מתיר שפיכות־דמים ועושה אותה כמצוה דתית מן התלמוד״. תיאורו של העורך נעשה מרושע יותר משעה שהוא מתיימר לדבר דברים מפורשים יותר ביחס ל״הרשעה״.
הערת המחברת – מאת חביב פארס, 1890, השם המקורי בעתון ב־1890: ״זעקת הנקיים עם שופר החירות "פורסם לכתחילה בעתון המצרי אל-מחרוסה, ואחר־כך בי1890 בספר, קרבנות-אדם בתלמוד. הספר פורסם מחדש ב־1962 במסגרת סדרה של חוברות־הסברה, ״ספרים לאומיים״ מס 184 1962,עמוד 164, נמנה כאחד הפירסומים של משרד-החינוך של קע״ם. עכ"ל.
לאחר שנתיים, בי1964, פירסם פרופיסור אחד באוניברסיטה של דמשק אישור משלו לעלילת־הדם מן המאה התשע־עשרה, וקבע כי שימת־הלב הנרחבת לסיפור סופה שהזהירה את האמהות שלא תתנה לילדיהן לצאת החוצה בשעת לילה מאוחרת, ״לבל יבוא היהודי… ויקיז את דמם לצורך אפיית מצות לחג-הפסח״. גירסה אחת נוספת, שגם היא ראתה אור בשנות ה־60, ״סכנת היהדות העולמית לאסלם ולנצרות״, טוענת שמדי־שנה נעלמים אלפי ילדים ובוגרים, וכולם קרבנות של אתם־יודעים־מי.
הבדיה המשוקצת אפילו הומחזה בשביל התיאטרון. בנובמבר 1973 פירסם ציר־לשעבר בשירות־החוץ המצרי מחזה המבוסס על עלילת-הדם של 1840 בדמשק – כולל תיאורים מקפיאי-דם – בשבועון מצרי רב-תפוצה. ( מוצטפא סעדאני, " הטרגדיה של האב טום תומאס ", אח'אר סעאה, 28 בנובמבר 1973 ) באותו החודש עצמו הדגיש המלך פייצל המנוח, מלך ערב הסעודית, כמה חשובה עלילת־הדם מ-1840 בדמשק כצורך להבנת ״פשעי הציונות״. וב-1982, זמן קצר לאחר שהעבירה ישראל למצרים את אדמת סיני, שאליה השתוקקה כל־כך, תמורת שלום שאליו השתוקקה ישראל יותר, העלתה העתונות המצרית (שבפיקוח הממשלה) וריאציות של שיסוי על אותו הנושא המזווע. שתי דוגמות: ״…הישראלים הם ישראלים והמשקה החביב עליהם הוא דם ערבי…״ ( קידוש המלחמה ושנאת השלום, מאת סאלם אל-ימאני, אל ג'ומהוריה, 22 ביוני 1982 ) ו״יהודי… שותה את דמם תמורת כמה מטבעות״. ( " הערבים יההודים "- מי ישמיד את מי ? " מאת ד"ר לוטפי עבד אל-עזים ).
הערת המחברת – דומה כי התגובה הערבית דומה למדי לזו של איש קויקלוקס־קלאן בארצות-הברית, שכאשר שאלתיו פעם על עמדתו כלפי שילוב הגזעים (בארה״ב) השיב לי בשצף־קצף: ״הם ה׳כושים׳ שלנו, ואנו התייחסנו אליהם יפה, אבל יקחני האופל אם ארשה להם להשתלט… ה׳כושים׳ שלנו לא רוצים בעצם להצביע בבחירות, את יודעת״. שיל/אגל דיילי ני״, 10 אפריל 1965. עכ"ל.
עם צאתם של הקולוניסטים האירופים במאה העשרים הופיעה שורה של מדינות ערביות לאומניות עד מאד, שיותר ויותר ראו ביהודים שלהן איום פוליטי חדש. דו-הערכיות הקודמת של הערבי־המוסלמי – יחם אירוני של בעלי־קנין כלפי היהודים ״שלהם״, יחד עם הגשמתו של חוק הד״מה החמור בכל מקום – נתחלפה בהדרגה בסטריאוטיפ דימוני ושלילי לגמרי של היהודי. השמצות קוראניות מסורתיות על היהודים נוצלו לצורך הסתה נגד התנועה הלאומית היהודית. בשנות ה־30׳ וה־40׳ פרחה האנטישמיות הנאצית באקלים הזה, שממילא כבר היה נוח לקליטתה. אף שהערבים עצמם מדברים תכופות על ה״אנטישמיות״ כמלה נרדפת לשנאת־יהודים – לפני החלוקה של 1947, למשל, הזהיר נציג מצרים באו"ם, הייכל פחה, כי החלוקה תחולל ״אנטישמיות״ גרועה מזו של היטלר- הרי לעתים קרובות הם מצדיקים או מטשטשים מעשה אנטי־יהודי באמרם, ״איך אני יכול להיות אנטישמי? אני עצמי שמי״. לדברי הפרופיסור ש.ד. גויטיין, ״הומצאה המלה ׳שמי׳ על-ידי מלומד גרמני בן המאה ה־18 שעסק בבלשנות… את הרעיון של גזע שמי המציאו וטיפחו במיוחד כדי להדגיש עד כמה היהודים היושבים באירופה הם אחרים וזרים שאין לשנותם׳׳.
– פרטיכל רשמי של המושב השני לעצרת הכללית של האומות המאוחדות. פרטיכל מקוצר, מישיבות 25 בספטמבר-25 בנובמבר 1947, ע׳ 185. בעת הדיונים בהצעה לחלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947 הכריז הנציג המצרי בעצרת האו״ם, הייכל פחה, כי ״הממשלות הערביות תעשינה ככל אשר ביכולתן להגן על האזרחים היהודים בארצותיהן, אבל כולנו יודעים שלפעמים המון נסער חזק יותר מן המשטרה. שלא במתכוון אתם עומדים להצית במזרח התיכון אש של אנטישמיות שקשה יהיה לכבותה יותר מכפי שהיה הדבר בגגרמניה " איומו של הדובר המצרי הבהיר שהעולם הערבי פירש נכונה את המונח ״אנטישמיות " במובן היחיד שבו שימש בהיסטוריה – כהגדרה לעמדה ולמעשה אנטי־יהודיים. בניגוד למה שטענו לפעמים סאדאת נשיא מצרים ואחרים, אין הערבים משתמשים בו בעצמם כמונח המציין ערבים ויהודים כאחד.
עוד מזרחן נודע, ברנארד לואיס, קובע שהמונח ״אנטישמיות״ הומצא ב־1862, אף־על־פי ש״האידיאולוגיה הגזענית שהצמיחתו כבר היתה מבוססת היטב בתחילת המאה ה־19. עכשיו הוקיעו את היהודי לא ככופר – או לא ככופר בלבד אלא כבן לגזע זר ונחות…״
ב־1940 כבר ביקש המופתי של ירושלים ממעצמות־הציר להכיר בזכותם של הערבים לפתור את שאלת היסודות היהודיים בארץיישראל ובשאר ארצות ערביות בהתאם לאינטרסים הלאומיים והגזעיים של הערבים ולפי קווים דומים לאלה ששימשו בפתרון השאלה היהודית בגרמניה ובאיטליה״.
לעתים קרובות ניתן צידוק לפשעיו של היטלר נגד היהודים בכתביהם ובהצהרותיהם של ערבים. בשנות ה־50׳ פירסם השר אנוור סדאת מכתב גלוי אל היטלר, בתקוה שעודנו חי, ובו הביע אהדה למאבקו. סופרים ואישים פוליטיים ערביים חשובים אמרו שהיטלר ״הושמץ שלא כדין, שכן לא עשה ליהודים יותר ממה שעשו פרעה, נבוכדנאצר, הרומאים, הביזנטים, טיטוס, מוחמד ועמי אירופה שטבחו ביהודים לפניו״, או שהיטלר רצה ״להציל… את העולם מן הרעה החולה הזאת…׳׳ הסניגוריה הערבית על השמדת היהודים בידי הנאצים נמשכה: בי1973 כתב הסופר המצרי הידוע אניס מנצור ש״בכל העולם מתחילים אנשים להבין שהיטלר צדק, שכן היהודים… הם מוצצי-דם… המעוניינים להרוס את כל העולם… שגירש אותם ובז להם דורות על דורות.. ושרף אותם במשרפות של היטלר… מיליון אחד… ששה מיליונים. לוואי והיה גומר את המלאכה!״
בהזדמנות אחרת טען מנצור כי עלילת־הדם הזדונית של ימי-הביניים היא אמת היסטורית: ״היהודים הודו״ שהרגו את הילדים והשתמשו בדמם! בכך הוא מצדיק את הרדיפות על ״חיות-הטרף״ ואת הפרעות בהן. בעקבות אותו מאמר פירסם מנצור ״דין-וחשבוך מן הוועידה הארבעים של מועדון פא״ן הבינלאומי שנערכה ב־1975 בווינה ובה ייצג את מצרים. שם המשיך מנצור באותו רעיון: ״היהודים אשמים״ בנאציות: ״…העולם יכול רק לקלל את היהודים… היהודים אין להם להאשים אלא את עצמם בלבד״. מנצור כעס על ש׳׳העולם כולו״ מוחה ״רק משום״ ש׳׳מורה אחד״ אמר למלצר היהודי ששימש לפניו בווינה כי ״/..היטלו־ עשה טעות חמורה בזה שלא חיסל יותר מכם…׳״
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Furent-ils les seuls diplomates marocains de leur temps?
Non, les Pallache accompagnaient l'ambassadeur musulman Youssef Biscaino. II y eut beaucoup d'autres Juifs, hommes de confiance de Moulay Zidane : Yamine Ben Rimokh, Yakov Ben Rosh, et Israel Cheikh entre autres. II va sans dire que la predominance des Pallache faisait des jaloux a la Cour marocaine et des ermemis chez les diplomates francais. II est remarquable qu'ils aient pu continuer de servir si longtemps la Cour marocaine malgre les nombreuses embuches.
La tradition de conseillers et de diplomates juifs continua sous la dynastie alaouite. Ainsi, du temps du souverain Moulay Ismail, Joseph Maimaran fut le proche conseiller du souverain et son frere Abraham Maimaran fut Cheikh Al-Yahoud, c'est-a-dire nominalement en charge de la communaute juive. Abraham Maimaran s'occupa du rachat de prisonniers musulmans et Chretiens, agit a titre d'intermediaire avec une ambassade francaise. Joseph Toledano conclut un traite avec les Etats- Generaux en 1683 Mo'ise Ben Attar et Reuben Ben Quiqui furent en charge du commerce europeen et conclurent un traite de paix avec Angleterre en 1721
Toutefois, ce fut sous le long regne de Sidi Mohamed Ben Abdallah que l'activite diplomatique marocaine fut particulierement intense.
LES DIPLOMATES JUIFS DE SIDI MOHAMED BEN ABDALLAH
On peut se demander pourquoi les sultans eurent si souvent secours aux Juifs pour des missions diplomatiques. On peut egalement se demander pourquoi les missions etrangeres tenaient-elles tant a avoir des vice-consuls juifs.
A la premiere question, il est possible de penser que les Juifs avaient une connaissance des langues plus poussees. De nombreux diplomates juifs marocains maitrisaient l'espagnol, le portugais, l'anglais, le francais ou le Hollandais. Par ailleurs, les Juifs n'etaient pas rattaches a des clans tribaux ou a des confreries qui visaient a augmenter leur pouvoir au point de risquer de mettre en danger le trone du sultan. Les dynasties saadienne et alaouite ont generalement protege leurs minorites juives contre les exces et ces derniers leur vouaient volontiers une loyaute totale. Les sultans reaffirmerent souvent leur confiance envers leurs diplomates qu'ils appelaient parfois « notre Juif.»
II est plus difficile de repondre a la seconde question. Les delegations etrangeres avaient leurs propres diplomates et ceux-ci devaient surement considerer la nomination de Juifs locaux avec un certain degre de rivalite. D'une part, le Consul general anglais Sampson ecrivait en 1770 au Ministre des Affaires etrangeres britanniques : « Je reconnais que le service de Sa Majeste dans les dominions de l'Empire marocain ne peuvent etre accomplis sans l'assistance des Juifs.» Par ailleurs, le diplomate Charles Adam Duff declarait en 1786 que « l׳engagement des Juifs qui sont les plus abjects au Maroc dans des fonctions publiques nuit aux interets de Sa Majeste.» Plus d'une fois ce dernier s'eleva contre le fait que des Juifs transmettaient directement des courriers a la Cour anglaise, mais vainement. II semblerait que de nombreux Juifs, dont ceux qui avaient commerce avec Gibraltar, savaient interpreter les missives dans des contextes culturels distincts en tenant compte des rouages administratifs fort differents.
Dans La Mediterranee et le monde mediterraneen a l'epoque de Philipe II (seconde moitie du XVIe siecle), Fernand Braudel precisa : « Les Juifs sont, en Orient, les interpretes nes de toute conversation et sans eux, rien en serait possible ou facile… Ne le voudraient-ils pas, que les Juifs seraient obligatoirement condamnes a etre les grands artisans des echanges. Ils sont, ou ont ete partout; chasses, ils ne quittent pas forcement les lieux interdits, ils y reviennent.»
Les Juifs faisaient partie de l'entourage du sultan?
Keatinge qui a fait partie d'une delegation britannique au Maroc en 1785
rapporta que des agents et interpretes juifs travaillaient pour le sultan. Le Dr Lempriere rapporta en 1789 QUE 7 DES 30
secretaires du sultan etaient Juifs et il en allait de meme des interpretes.