ארכיון חודשי: אפריל 2015


הפטרת מצורע בנוסח יהודי מרוקו

 

הפטרת מצורע בנוסח יהודי מרוקו / haftorah metzora

 איתמר מלכא

קהילות ישראל בדרום המגרב-עורך מיכאל אביטבול

קהילות ישראל בדרום המגרב

בקובץ המאמרים המובא בזה מצויים עיקרי ההרצאות שנישאו בכינוס על קהילות ישראל בדרום המגרב, אשר התקיים בירושלים בחודש ניסן תש״ם (מארס 1980) ביוזמת המרכז לחקר יהדות צפון־אפריקה שבירושלים וביוזמת המכון לחקר אזור הים התיכון שבאקס־אן־פרובאנס. כמו במפגשים הקודמים, כן גם עתה לא התיימרו המארגנים והמשתתפים לפרוש יריעה מושלמת של התפתחות הקהיליות הללו, שהרי מקורותיהן נעוצים, כנראה, בראשית הקיום היהודי בצפון־אפריקה; ומשום תפוצתן הגיאוגראפית העצומה — למן האנטי־אטלס ועד לגבולות קירינאיקה — הריהן מצויות בכל מקום, ועם זאת קשה מאוד להגיע עדיהן.

הקהילות הללו קיימות בראש ובראשונה בזכרונם הקולקטיבי או בדמיונם של יהודי המגרב, שהפכו את עמק הדרעא שבמרוקו לערש ״הממלכה היהודית״ בימי־ הביניים המוקדמים; את טאמנטיט שבאזור הטואט — שנהרסה במאה ה־16 בעקבות קריאותיו של אל־מאגהילי לג׳יהאד — הפכו ל״ירושלים החדשה״, ואת ג׳רבה — לאי המקלט לכוהנים, שגורשו מארץ־ישראל לאחר חורבן הבית. את הקהילות היהודיות פוגשים בכל מקום, גם בכרוניקות ערביות, במקורות רבניים, במסורות מקומיות ואף בעדויות על קשרים שקיימו איתן נוסעים אירופיים, אשר יד המקרה, ההרפתקה או יצר הסקרנות הביאום עד לגבול המדבר הגדול. אין להתפלא, אפוא, על הגיוון העצום במקורות, שמהם שאבו המחברים את ידיעותיהם. נציין במיוחד את השימוש הרב שנעשה במקורות הרבניים בחלקו ההיסטורי של הקובץ (בידי מ׳ אביטבול, מ׳ בן־ששון, נ׳ לבציון, ה׳ גולדברג ור׳ רוזן).

ש׳ שורצפוקס מזהיר מפני המכשלות המתודולוגיות ומכשלות אחרות, העומדות למפגע על דרכו של המשתמש במקורות כאלה. אך האם רק טקסטים רבניים דורשים שננהג בהם זהירות י האין הדבר כך לגבי כל מקור היסטורי אחר, ובייחוד במה שאמור בשירות העלילה של אזור ההילאל ובספרות שנוצרה בניבים המקומיים השונים י את שירות העלילה והספרות הזו בוחנים ל׳ סעדה וח׳ זעפרני.

הספרות שבעל־פה, מסביר ח׳ זעפרני, ״היא במידה זו או אחרת נקודת מפגש מוצלחת ביותר של שתי קהילות (יהודית ומוסלמית), המגשימות בתחום זה של התרבות קיום־יחד של ממש״. בעיית היחסים בין יהודים למוסלמים בדרום המגרב עוברת כחוט השני במספר רב של סקירות, הכלולות בקובץ זה, והיא שבה והעלתה שאלות רבות־עניין  : אמנם — כפי שהדגישו ר׳ גוטאליה, פ׳ שגער, א׳ יודוביץ ול׳ ואלנסי, וכפי שאישרו זאת ש׳ אמסלם וד׳ ינקו במחקריהם־עדויותיהם — אין להכחיש שמגע קרוב משך מאות בשנים והיסטוריה משותפת יצרו בשתי הקהילות מבנים חברתיים בעלי דמיון מפתיע; ועם זאת, כל אחת מהן פיתחה לעצמה שפע דקויות בפרטים, המבדילים בינה לבין רעותה. אמת, הבדלים אלה יונקים ממקורות הרקע הפולחני והדתי השונה שלהן, אך הם באים לידי ביטוי הן בסמלים חיצוניים של זהות אתנית והן בפעילויות מקצועיות ייחודיות.

יהודי דרום המגרב, שהיו נטועים היטב לאורך שולי האזור הגובל במדבר מאז המאה החמישית לספירה, היו פזורים על־פני עשרות קהילות, אשר על־פי־רוב לא מנו יותר מכמה עשרות תושבים. שאלת נסיבות נוכחותם באזור זה העלתה כמה סברות סותרות (ל׳ סעדה, ג׳ קאמפס, מ׳ שצמילר), אך בין אם היו בני המקום ובין אם היו זרים במקומם — הם הוצאו דרך קבע מן התחום השבטי ומן ההקשר החברתי של סביבתם, הן בשל זרות דתם והן משום הייחוד שב,פעילויותיהם הכלכליות.

יהודי דרום המגרב, בהיותם אומנים וסוחרים נעדרי זהות פוליטית או אתנית, יכלו לנוע באורח חופשי מאזור פוליטי אחד למשנהו ומתחום גיאוגראפי אחד לשני — פרט לסהרה ולסאהל מאז המאה ה־15 — והובטח להם שימצאו בכל אחת מתחנות־ המעבר שלהם מלאח, ובו אנשי־קשר בני דתם, הדוברים בשפתם, בני אותו מעמד ואשר עיסוקיהם דומים לשלהם. ובהיותם נהנים בדרך־כלל מתמיכת השלטונות המקומיים, היוו יהודים אלה מסד חיוני למערכת סחר־החליפין, שהוקמה במגרב במהלך הדורות. מחקריהם של ר׳ סימון ושל ד׳ שרוטר משרטטים בדיוק רב כמה מן המנגנונים הכלכליים והחברתיים, אשר סללו במאה ה־19 את הדרך לעליית הקאפיטאליזם היהודי הצפון־אפריקני, המתואר במחקרו של ז׳־ל׳ מייד.

ניידות זו ופתיחותן של קהילות הדרום לעולם החיצון אפשרו להן לשאול מן הציוויליזאציות העירוניות הקרובות והרחוקות פריטים תרבותיים אמנותיים וטכניים, אשר עוד הוסיפו לייהודן ביחס לשכניהן (ה׳ קאמפס־פבריר, א׳ מולר־לנצט). במרוצת התקופה הקולוניאלית, אם־כן, יהודי קהילות הדרום כמעט ולא גילו התנגדות לכל שהביאה עמה התקופה המודרנית: מ׳ לסקר — לגבי דרום המגרב — ור׳ גוטאלייה, ד׳ ינקו ופי שנער — לגבי דרום אלג׳יריה — מביאים נתונים מדויקים למדי באשר לתהליך המודרניזאציה בקהילות אלו.

הנושא האחרון המועלה בקובץ זה מתייחס לחיי הדת וליצירה הספרותית של יהודי דרום המגרב. תחומים אלה ודאי שהינם ראויים לתשומת־ לב רבה יותר,  אך הננו מקווים, שהודות למקוריות ולעושר הדברים, שהביאו בפנינו א׳ הטל, י׳ שטרית, אי חזן, פ׳ רפאל וי׳ טובי, נזכה לראות בעתיד הקרוב כיצד מתקדם המחקר בנושאים אלה.

ברצוננו להודות כאן לכל מי שתרמו לעריכת הקובץ הזה וכן לכל המשתתפים בכינוס. תודתנו נתונה בראש ובראשונה לכל הארגונים האוניברסיטאיים והציבוריים, שעזרתם הנדיבה אפשרה לערוך את הכינוס הזה ובעקבותיו להוציא לאור את הדברים שהושמעו במהלכו

מיכאל אביטבול

ירושלים, ניסן תשמ"ב

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן עטר קבר

אשר למהות האהבה הרי הוא נוטה להבהיר שלוש דרגות הידועות מן המציאות האנושית. במאמר אחד הוא חוזר על חלוקה זו בשלושה נוסחים. נתייחס כאן רק לנוסח אחד, שבו הוא קובע שלוש אמות מידה לאהבת הבורא: הרגש, הצורך והשיעור.

דוגמה לאהבה שמקורה ברגש היא התשוקה המינית שאינה ניתנת למידת האיפוק, שאדם נוקט בחשק למאכל ומשתה. עוצמתה של אהבה זו רבה במיוחד כשמדובר באישה יפה, ולאהבה כזו התכוון הכתוב: "ואהבת את ה' בכל לבבך"(דברים ו ה).

כי הלב הוא מקור הרגש. אלא שאהבה כזו אינה מתעוררת מעצמה, אלא רק כאשר האהובה מוכרת לאוהב. לכן התורה הוסיפה על הרגש (בכל לבבך), גם את הצורך(ובכל נפשך). נפש במובן קיבה. הצורך הוא, אפוא, הרעב והצמא המתעורר מעצמו, באשר אינו תלוי ברצון. פירושו של דבר, שאהבת האל צריכה להיות עזה כשל אהבת האישה, ומתעוררת מעצמה כדוגמת החשק למאכל ומשקה: "והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה".

אולם שתי הדרגות הללו הן מוגבלות. אהבת האישה ואהבת המזון חולפות מייד עם בואן על סיפוקן: "והנה שתי הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער (יש לגרוס: "המשתער" מלשון שיעור=מוגבל) והתגדר שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל החפץ בו וכמו כן תאוות לבו אחר גמר מגשה דרך גבר בעלמה". לפיכך הוסיפה התורה: "ובכל מאודך" (שם) כשהמשמעות היא ללא שיעור, כדוגמת אהבת הממון שאין לה שיעור: "כי כשאהדם מגיע לקנות קניין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות… יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל".

קיצורו של עניין, אהבת האל ראויה להיות אהבה עזה כשלאהבת האישה, מתעוררת מאליה, ללא מקדמת חסד מצד הבורא, כדוגמת הרעב לאוכל המתעורר מעצמו, ללא גירויים חיצוניים כאלה המעוררים את האהבה לאישה. ואהבה ללא שיעור כאהבת הממון. אף שמדובר כאן בשלוש מידות של אהבה, כל אחת לעצמה, הרי לגבי האל הן חוברות יחד למידה אחת. לא בכל הדיון על האהבה נוקט המחבר המחשה מן הסוג הנ״ל, אלא הוא נוטה לנסח את דבריו בתיאורים ספוגי מיסטיקה. כך למשל, הוא מגדיר את אהבת האל כמעט בלשונו של "חבות הלבבות": "האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב". זוהי אהבה לשמה, ללא לשם תכלית אחרת: "לא לצד שום פנייה אלא לעשות מצות ה"', ולא זו הלבד, אלא יש להכיר טובה לבורא שאהבתו מסבה תענוג רוחני לאוהב: "עלינו לשלם שכר לאלהינו ב״ה (ברוך הוא) המטעימנו עריבות נעימות מתיקות, אהבתו בלבנו"2 ואהבה היא האמצעי לדביקות: "על ידי האהבה אדם מתדבק בה"'. כפי שניתן להבין, תיאור האהבה כאן ספוג נימה אנתוסיאסטית. ניסוחים מסוג זה מלמדים על נטייתו של רחב״ע למיסטיקה,כפי שנראה במאמר הבא העוסק בדביקות.

בפירושו לבראשית ב הוא מתאר את היחס שבין האל ליקום כיחס שבין העיגול למרכזו, דהיינו, העיגול הוא הקוסמוס שבמרכזו אור האל, אך בעת ובעונה אחת גם מקיף אותו: "ומעתה אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו", וכשם שמרכז העיגול מצוי במרחק שווה אל כל חלקי העיגול בהתאם לחוקי הגיאומטריה, כך אור האל נמצא במרחק שווה אל כל העולם: "כי באמצעות אורו הנערב ומקנה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה"… ונמצא העולם בתוך בוראו ואור הבורא בתוך כלי העולם וסובב עולמו".

האור המקיף מושך אליו את הנבראים כתוצאה של תשוקה לבורא המתחוללת בלבם, ומכוח המשיכה של הנבראים לאור המקיף, העולם עומד על קיומו התקין: "ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם, נמצא העולם עומד וקיים".

המשיכה שעליה מדובר כאן אינה משיכת דברים כבדים מלמעלה אל מרכז הכובד, כמתואר בחוק הגרוויטציה, אלא משיכה ממרכז הכובד החוצה למעלה, דהיינו אל האור המקיף. כיוצא בו, אין משיכה זו פועלת על פי חוקי המכניקה אלא על פי המיסטיקה, המחוללת באדם תשוקה לרוחני המוחלט. אמנם התשוקה לבורא היא נחלת כל הנבראים: "כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו". אך היכולת האינטלקטואלית של האדם גדולה יותר: "כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה".

לכן, תשוקת האדם לבורא עזה יותר, כפי שנראה מן התיאור הבא: "יש לך לדעת שאין תשוקה בעורם ערבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאבת ומקרה לנבראים ובפרט הרוחני(כלומר לאדם) המכיר ויודע בחינת אור האלהית בהתדבקות באורו ית' (יתברך)". יש לתת את הדעת לשרשרת הפעלים האלה, שבהם מסתמן תיאור אנתוסיאסטי מובהק, והיא הנותנת שרחב״ע מגלה זיקה רבה למיסטיקה, כפי שצוין לעיל.

לסיכום ייאמר, כי משימת מאמר זה היא, כאמור, דיון בתורת המוסר של רחב״ע תוך הסתמכות על דבריו בעניין זה, ללא סטיות מיותרות. אולם חרף הדברים הרבים שהובאו מכתביו, אין כאן שום יומרה להתגדר במיצוי משנתו במלואה, ויש להניח, כי עשויים להימצא בכתביו עוד הגיגים בנושא שלא עלו, אם משום הימנעות מהרחבת היריעה יותר מן הצורך, ואם משום חמקותם מן העין, כפי שקורה במחקרים רבים.

הנקודה הראויה כאן לתשומת לב היא, שזיקתו של רחב״ע למקורות קודמים, כפי שראינו, אינה מבטלת כמה מחידושיו המקוריים, שמהם יצוינו רק שלושה: א) עמדתו הסובלנית כלפי המוסר התועלתני, שביסודו הוא חילוני. ב) ההכרה בתשוקה המינית כגורם טבעי שאינו בר כיבוש, אלא רק במגע רוחני עם האלוהות. אמנם גם חז״ל הורו: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (סוכה נב ע״ב), אך המגע הרוחני (השגת האלוהות) שאליו מתכוון רחב״ע יסודו בהתבוננות שכלית שהיא נחלת בני עלייה בלבד. מכאן שהוא נותן גושפנקא לסלחנות לגבי יצר המין כשמדובר בפשוטי העם. ג) ניסוחיו הרוויים מידה של התלהבות בנושא אהבה ודביקות.

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת תזריע, מצורע ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

ביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב, ג)
כתב הדין רבי אברהם ברוך טולדאנו זלה"ה דין בעיר מכנאס שבמרוקו אמרו במדרש גדולה מילה שהרי כל השבטים נימולו לח' ימים. וצריך לדעת מה חידוש כל כך בשבטים שנימולו לח' ימים עד שהוצרך ללמוד מהם ענין גדולתה של מצות מילה. וגם מדוע הוצרך ללמוד על חשיבות וגדולת המילה מהשבטים, והלא עדיף טפי ללמוד כן  מאברהם שנקרא תמים רק לאחר המילה. וכן ממשה רבינו שלא נתלה לו אפילו שעה אחת על עיכוב מילת בנו.ויש לבאר על פי אומרם בגמרא )נדה לא ע"ב(, שאלו תלמידיו של רשב"י מפני מה אמרה תורה מילה בשמונה אמר להם כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים מפני שהיאטמאה. אבל כשביום השמיני היא טהורה הרי שאז גם אביו ואמו שמחים, והנה על טעם זה יש להקשות מענין לידת השבטים, שקבלו רבותינו שכל אחד מהשבטים תאומה נולדה עמו, וכיון שנולדה עמהם נקבה הרי שהאימהות היו טמאות כטומאה נקבה י"ד יום. ועל כרחך צריך לומר דמילת השבטים לח' לא היתה מטעם כדי שיהיו גם אביו ואמו שמחים, אלא דענין מילת הבן הוא דוגמת הקרבן, וכמו שאין להקריב קרבן רק מיום השמיני ואילך וכמ"ש ומיום השמיני והלאה ירצה, לקרבן )ויקרא כב, כז(, כך אין למול קודם ח' ימים. וא"כ כמו שהקרבן מכפר על חטאיו של אדם כך המילה מכפרת כן. וזה מה שאמר גדולה מילה שמכפרת חטאיו של אדם כקרבן, שהרי כל השבטים נימולו לח' ועל כרחך לא נימולו כן מטעם שיהיו אביו ואמו שמחים, אלא מטעם שהיא כקרבן וכנ"ל ואם כן זהו שגדולה מילה.

והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה זאת תורת הילדת לזכר או לנקבה 

כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זלה"ה מרבני העיר מרכאש ומחבר הספר כפר ליצחק, והקריבו – מיכאל נשמתו. לפני ה' – ונהנה פנים בפנים וכפר על הדור ובתנאי. וטהרה ממקור דמיה – וחזרו בתשובה ולמה באה הנשמה לזה העולם. זאת תורת – הדין של. היולדת – שהיא הנשמה. לזכר או לנקבה – או כמו זכר שמכפר על הדור כמו הנקבה מכפרים או מעיקרא היתה בחינת נקבה ומושפעת מאחרים ועכשיו בחינת זכר משפעת לאחרים:
והעלה הכהן מיכאל את העולה שהיא הנשמה ואת המנחה נוטריקון מצות נדה חלה הדלקה וכפר עליו על הדור ובתנאי וטהר כל אדם את עצמו.

מעשה רב: "ליל תחדיד" מתוך 'פניני המידות'
היה מעשה נורא במשפחתנו שבליל הברית סבי ר' יוסף אסולין ז"ל נהג להביא עמו סכין והיה הולך מצד אל צד בבית, ובהולדת הבן השלישי אמי ביקשה מאבי שיזמין את סבי אבל שיבא בלי הסכין, סבי שמע את הבקשה הגיע בלעדי הסכין, לאחר ברית יצחק אמי מרגישה שהילד מגיב בצורה מוזרה, פנו לבית חולים שם אושפז בסיבת פרכוסים, וכמובן שהברית התבטלה, אמי אמרה שסיבה זאת היות שביטלה את המנהג, נסיים את המעשה לאחר שהרופאים הודיעו לאבי שהתינוק עוד ישהה זמן רב בבית חולים, בצר לו פנה לצדיק רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל שמע המעשה בירך את התינוק וצייד את אבי בבקבוק מים שימשח את התינוק, אבי הגיע לבית חולים ואיך שהוא נכנס לחדר התינוק הוא ראה שמאחד הצינורות משפריץ דם עד לתקרה, אבי עצר את הדם והגיעו לאלתר הרופאים לחדר, והנה אבי מושח את התינוק במים לעיני הרופאים המשתאים והתריעו באבי שמעשיו מסכנים את היד, במקום אבי חתם על מסמך שהילד באחריותו, ובמקום לקח את התינוק מבית החולים, כולו אמונה בברכת הצדיק, וכך היה בלי שום טיפול רפואי מלבד מי הרפואה, לאחר מספר שנים הצדיק בסוף ימיו התגורר בבית בנו, בשכונת נוה שאנן, אבי לקח את כל המשפחה לקבל ברכה, הרב בירך את כל אחד מבני המשפחה שהגיע לאחי הנזכר, אמר לאבי בערבית
את הילד הזה הצלתי אותו, ב"ה היום אחי הרב יונתן אסולין שליט"א מרביץ תורה בעיר חדרה.
הכרת הטוב מתוך 'פניני המידות'.
ראיתי שרבי חיים בן עטר כתב בספרו חפץ ה' )דף יג.(, וז"ל כל השמות שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקרים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה. הרה"צ ברוך רפאל טולדאנו זצ"ל הקפיד שלא יקראו במשפחה ע"ש בחיים חיותו, חוץ מפעם אחת ויחידה התארח רבי ברוך רפאל טולדאנו חודש ימים בעיר ירוחם בבית המרא דאתרא, והיה סנדק לבן המרא דאתרא, ביום ז' באדר, והתכבד בסנדקות, ויקראו ליד בשם משה והוסיף הרב טולדאנו את השם ברוך, משום הכרת הטוב להרה"צ רבי דוד מלול שארח אותו, ושנודע הדבר במשפחת טולדאנו התפלאו
מהמעשה )מפי הרה"ג רבי עמרם מלול בשם אביו הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל(.

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

באדיבותו של מר יחיאל פרץ

באר הפלאים

החליטו שני רעים, ידידים טובים מימים ימימה, לצאת לארץ רחוקה, לקחו עימם צידה לדרך: מעט מזון וצפחת מים. ודרכם עברה במדבר. ובעודם במחצית הדרך, שתה האחד מהם את המים לתומם. ומשנתקף בצמא, אמר לחברו: ״אחי, תן לי מעט מים, כי בצפחתי אזלו עד הטיפה האחרונה.״ ענה לו חברו: ״אתן לך לגימה אך תמורתה תן לי אחת מעיניך.״ נסה החבר להתאפק, אך משחשש שברכיו פקות והוא עומד להתעלף, שילם בעינו תמורת לגימה אחת.

עברו כברת דרך קטנה, ושוב נתקף הלה בצמא, כי הלגימה קטנה היתה והיה בכוחה רק לגרות את צמאונו, ביקש בשנית לגימה מחברו. סרב החבר לתת לו לגימה עד אשר ינקר לו את העין הנותרת. בלית ברירה, הסכים לתנאי זה. וכך הלכו יחד עד שהגיעו לבאר עמוקה. חשב החבר הפכח: ״מדוע יהיה עלי עיור למעמסה, אזרוק אותו לבאר, ולא אראנו יותר לעולם.״ עמד והדף את חברו העיור לתוך השוחה העמוקה והמשיך בדרכו.

נפל העיור אל תוך השוחה, אשר המתה מיונים, ובה היו עצים רבים ומופלאים. הקשיב רב קשב להמיית היונים. אמרה האחת לחברתה: ״לו ידע סגולתם של עלים אלו, כי עתה רפא לו מעיורונו.״ שמע זאת העוור, קטף כמה עלים וליטף בהם את עיניו. בן רגע שב להן מאורן. התגלה לפניו עולם מופלא – הבאר מלאה עצים, שעין אדם לא ראתה דוגמתם. רצפתה זרועה אבנים טובות ומרגליות. חפן מהאבנים הטובות ונתן בכיסו ועלה מן השוחה. הגיע אל עירו, ומצא שם את רעו – הנבל, נדהם הלה לראותו חי, וכפל תדהמה נפלה עליו משנוכח לדעת שחברו רואה. שאל אותו כיצד אירע לו הנס. וספר לו על הבאר ועל עצי הפלא ולא הסתיר אף את מציאותן של האבנים הטובות. הרע השני נתקף תאוות בצע. הוא בקש מחברו לקחתו לשוחה ולהדפו שם. משהגיע לרצפת הבאר והחל חופן מהאבנים הטובות והמרגליות, הגיעו בעלי הבאר, שדים, ותפסוהו. אמרו לו: ״עתה יודעים אנו מיהו הגנב. כי עין אנוש לא חשפה באר זאת, ואילו אתה עשית לך קבע לשדוד אוצרותינו. מות תמות!״ ניסה הרע להסביר להם שלא הוא, שהיה כאן בפעם הקודמת, אלא שלא שמעו לו. קשרו את רגליו וידיו לארבעה רמכים, ומשנתנו את האות החלו מושכים עד שנקרעו אבריו.

Tehila le David.R.D.Hassine..Le manuscrit de Migdal David

Le manuscrit de Migdal David mesure 18,50  cm sur 14,50  cm. II contient 93 feuillets de papier jauni, en assez bon etat, couverts d'une ecriture tres serree, qui en rend souvent la lecture difficile. Comme l'auteur ne laissait la plupart du temps aucune marge, la nouvelle reliure sommaire, realisee probablement au debut du XXe siecle, a parfois mordu sur le texte pour pouvoir brocher les cahiers ou en egaliser la taille. Plusieurs feuillets ont disparu ou ont ete intervertis avant ce travail de reliure.

Le frontispice du volume, decore avec soin par l'auteur, suit un modele traditionnel courant au XVIIIe siecle: bordures de motifs floraux et geometriques, titre du livre encadre par une porte monumentale de style hispano-mauresque. Un verset du Cantique des Cantiques (IV, 4  justifie le titre donne au manuscrit: "Ton cou est comme la tour de David …". Apres l'enonce du titre, l'auteur explique son projet: "Livre de Migdal David que j'ai ecrit, moi, le jeune David, fils de mon maitre et pere, l'homme au grand merite et aux grandes actions, Aharon Ben Hassine – Que Dieu le garde, Amen! II s'agit d'un essai sur quelques versets de la Thora, et un choix de pensees de nos sages – Que leur souvenir soit pour nous une benediction! – comme pourront le voir les yeux du lecteur. [Fait] ici, a Meknes – Que Dieu la protege! ־ en l'an [5]504 [1744]  de la Creation". Plusieurs textes dates montrent que la redaction de Migdal David a dure au moins six annees, de 1744  a 1749 date du dernier texte portant une date precise (f. 23b).

Le jeune talmid-hakham raconte lui-meme avec candeur comment il a compile ses textes disparates: "Je vais commencer a ecrire quelques versets que j'ai recueillis et commentes moi-meme, le petit David, fils de mon maitre et pere Aharon Ben Hassine, Que Dieu le protege! Je les ai recueillis a l'age de dix-sept ans. Ils sont maintenant disperses jusqu'a ce que Dieu intervienne du haut de Son Trone, et que chacun prenne harmonieusement la place qui lui convient, avec l'aide de Dieu! Ceci est mon debut, et je prie pour que Dieu m'aide a continuer". Ce manque de methode initial explique le desordre anarchique qui preside a la juxtaposition des textes contenus dans Migdal David, mais, en meme temps, confirme que ce manuscrit n'est que la premiere ebauche d'une oeuvre que David Ben Hassine n'a jamais retravaillee par la suite. Migdal David reste, en ce sens, une oeuvre de jeunesse.

Neanmoins, l'erudition etonnante de ce jeune homme a peine sorti de l'adolescence, si l'on en juge par le nombre et la variete des ouvrages specialises qu'il cite dans ce manuscrit, reste frappante Migdal David represente ainsi un document historique unique sur la formation intellectuelle d'un talmid-hakham marocain au debut du XVIIIe siecle, et sur le climat spirituel fervent qui regnait au mellah de Meknes, plus particulierement. Temoignage remarquable aussi sur la richesse des bibliotheques de cette communaute juive isolee, mais ou les lettres reussissaient, malgre leur denuement, malgre l'insecurite endemique, a acquerir les publications rabbiniques europeennes les plus recentes.

[1] ״ספר מגדל דוד, אשר חברתי איה [אני הקטן] דוד, בלא׳א [בן לאדוני אבי] איש חייל רב פעלים אהרן בן חסין ישצויא [ישמרהו צורו ויחייהו אמן], והוא חיבור על קצת פסוקי התורה ומאמרי רז׳ל [רבותינו זכרונם לברכה] מלוקטים, כאשר תחזינה עיני הקורא. פה מכנשא יע׳ה [יגן עליה אמן], שנת שרד לפיק [לפרט קטן].״

״אתחיל לכתוב קצת פסוקים מלוקטים אשר לקטתי וחידשתי, אני הצעיר דוד בן לא״א .52 [לאדוני אבי] אהרן בן חסין ישצ׳ו [ישמרהו צורו ויחייהו]. לקטתי אותם ואני בן טויב שנה. והנם מפוזרים עד ישקיף ויראה ה׳ משמים, וכל אחד על מקומו יבא בשלם, בס״ד [בסייעתא דשמייא]. ספר מגדל דוד) וזה החלי, וה׳ אלקים יעזור לי״, f. 52a). Les feuiiiets du manuscrit ayant ete relies en desordre, nous avons probablement ici la premiere page prevue par Fauteur, a l'origine.

תולדות אנוסי סיאודד ריאל

 

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

תולדות אנוסי סיאודד ריאל

אך העיקרית בפעולות־התגמול נגד אנוסי סיאודד ריאל, שהצטרפו אל המרקיז די וילינה, נעשתה ב־3 באפריל 1476. כל אלה שהכתר ציוה עליהם הוחרם רכושם לטובת הכתר, והוא שהעניקו מצדו לנאמניו שלו. רוב הצוים אינם מפרטים את הרכוש שהוחרם וערכו. הצוים מסתפקים בקביעת סוגו של הרכוש בנכסי דלא ניידי ובנכסי דניידי, והוא כולל גם את החובות שחייבים לאותם אישים שרכושם הוחרם והחובות שהם חייבים לזולתם. רכוש זה הותר למקבלו להעבירו לידים אחרות על־ידי מכירה, ירושה, מסירה, וכיוצא בהם. קבוצת הצוים ניכרת למדי, ומנינם של אנוסים אלה מראה כמה מקיפה היתה ההצטרפות אל המרידה. ביחוד חשובה רשימה זו, שתובא להלן ושאליה יש לצרף את אלה שנזכרו לעיל, משום שנמצא אותם אנוסים עצמם נידונים בבית־דינה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. כאן נראה שהוחרמו נכסיו של פדרו די ויליארוביה, שהיד, בין הבורחים מסיאודד ריאל בפרעות 1474, וכבר סיפרנו קורותיו לעיל.

הערת המחבר : הוא מסר את חנותו לשמירה לפיליפי עושה נאדות והלה סירב להחזירה לו. הועלה על מוקד ב-23 בפברואר 1484. אשתו מריה גונזאלס שימשה את התביעה במשפט חואן דיאַס. רכושו נמסר לאנטוניו די קוקה, היא עצמה נידונה בשנת 1511-1512. עד כאן הערתו של המחבר.

 חואן די טיבה הפסיד את רכושו לפדרו גארסיה די ויליאלון! אלונסו גונסאליס די טיבה הוחרם רכושו ונמסר לחואן די גמבואה! וכזה היה גורלם של אנוסים רבים. ייתכן שאין צירוף עובדות אלה מקרי בלבד. הללו אמנם היו אנוסים נאמנים לצור־מחצבתם, ואין להכחיש שהאינקויזיציה נפרעה מהם לימים רק על מעשיהם היהודיים.אבל הם קשורים היו גם במרידה במלכות-מעשה המוסיף טעם־לואי פוליטי לפעולתו של בית־הדין.

רשימה מפורטת זו מתיחדת בכך שהיא מגלה לפנינו יחסים שבין המלכות והאנוסים, אשר את המשכם נשוב ונראה בשעה שהכתר יצא להרגיע את הרוחות בסיאודד ריאל ולשקם שם את אנוסיה שלה. אבל נמצא באותם ימים גם פעולה מסוג אחר שנעשתה באנוסי העיר ויזמתה יצאה לא מבית המלכות. אף קודם שדון אלונסו קאריליו, ארכיהגמונה של טולידו, נתפשר עם המלכות נמצא אותו נוקט צעד מיוחד נגד אנוסיה של סיאודד ריאל. בפעולתו זו, שנעשתה בתוקף סמכותו הכנסיתית גם כבעל סמכות הגמוניה לחקירת מינות, הוא מינה חוקר־מינות ושלח אותו לסיאודד ריאל. ואף־על־פי שקשה לקבוע בודאות מוחלטת מהו התאריך שבו ננקטו אמצעים אינקויזיטוריים אלה נגד אנוסי סיאודד ריאל, אפשר, על סמך עדויות במשפטיהם של אנוסים, לשער שנתרחשו לכל המוקדם ב־1475 ולכל המאוחר בראשית.1477 עדויות אלה מוסרות על חקירת מינות שערך הליסנסיאדו, או הדוקטור, תומס די קואנקה, באנוסי סיאודד ריאל מטעם ארכיהגמונה של טולידו ועל מאסרי אנוסים ועינויים שעונו. מעשיו באו איפוא לבשר את שנתרחש בסיאודד ריאל בסתיו 1483.

בפעולה זו, שכאמור יש לראותה בראש וראשונה כחקירה מינות שקדמה למעשי בית הדין שבסיאודד ריאל, עלינו להבדיל בין שני שלבים: (א) החקירה אחר התיהדותם של אנוסי סיאודד ריאל! (ב) הפעולה המשפטית עצמה נגד האנוסים שנמצאו מתיהדים. מכמה עדויות בתיקיהם של נידונים לומדים אנו שבפעולתו הראשונה פתח את קבריהם של אנוסים שנקברו בבית־הקברות סן-פרנציםקו, וודאי שעשה את המעשה על יסוד ידיעות שהיו בידיו. הוא גילה שכל אלה שפתח את קברותיהם נקברו לפי הדין היהודי. באותה חקירה נתגלו ספרים יהודיים רבים שאנוסים שונים הסתירום בבורות ובבארות, וגם הללו שימשו כהוכחה ליהדותם של אותם אנוסים שבבתיהם ובחצרותיהם נתגלו הספרים. הממצאים רוכזו בביתו של חואן די אריואלו, יוראדו במועצת העיר. ופעולה זו עולה בקנה אחד עם עדות אחת במשפטה של ליאונור גונסאליס, אשת אלונסו גונסאליס דיל פרשינאל, על מציאת ספרים ומסירתם ל״ליסנסיאדו של הארכיהגמון״ ולפרו קאריליו, אחיו של הארכיהגמון. באותו שלב אף גבה עדויות ואסף ידיעות על אנוסים! לפעולה זו יש בידינו תאריך של הופעת עדה אחת, ה־14 בינואר 1475.

פרשת "מצורע" ומלך המשיח. –

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת מצורע.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו" )מצורע יד, א ט( – –
פרשת "מצורע" ומלך המשיח. –
רבנו "אור החיים" הקדוש מקשר בין גורמי הצרעת = לשון הרע, לגלות הארוכה בה אנחנו שרויים, ודרכי הריפוי על ידי הכהן לתהליך הגאולה, וכך דברי קודשו: "ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל, על דרך אומרם בספר הזוהר כי אומות העולם לישראל הם בחינת הצרעת )ע"פ זוהר פנחס רלב ע"ב(.
"זאת תהיה תורת המצורע" הכוונה לבני ישראל שנצטרעו ועקב כך הוגלו, בגלל לשון הרע. –"ביום טהרתו" לאחר שיטהר את לשונו ודרכיו. שלא לדבר לשון הרע. – "והובא אל הכהן" והובא לפני ה' המכונה כהן כדברי הזהר )תזריע מט ע"ב(, לאחר ששב בתשובה. – "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" הקב"ה יוצא מחוץ לשכינה, לוודא שנרפא נגע הצרעת מעם ישראל. – "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים" בסמוך לגאולה יתגלו משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד. – –"ושחט את הצפור האחת… על מים חיים" יש לעסוק בתורה המשולה למים, אחרת, ימות/ישחט משיח בן יוסף. – האר"י הק' ציווה לכוון בתפילת שמונה עשרה בברכת "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" שהמשיח לא ימות. –"וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה" כשעם ישראל ייטהר לקראת הגאולה, נזכה להארת מלך המשיח. –"אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא". )מדרש תנחומא מצורע(. 
"החפץ חיים" רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין מונה שלושים ואחת מצוות עשה ולא תעשה הקשורות בלשון הרע, והמדבר או השומע לשון הרע, עלול להיכשל בהם. לכן על האיש המתרחק מלדבר וכן מלשמוע לשון הרע יאמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" )תהילים לד, יג יד(. – – הפרק הראשון בספר "נצור לשונך מדריך להלכות לשון הרע" מפרט את שלושים ואחת העבירות הנ"ל. – "החפץ חיים" כתב ספרים רבים ובניהם "המשנה ברורה" ביאור רב היקף בן ששה חלקים על חלק "אורח חיים" – ב"שולחן ערוך" בו עמל עשרים ושמונה שבים. ספר שהתקבל על כלל עם ישראל. הוא כתב עוד ספרים כמו "אהבת חסד" על מצוות הצדקה וגמילות חסדים. "ליקוטי הלכות" על דיני בית המקדש ללומדים את סדר "קדשים".

"מחנה ישראל" לחיילי ישראל באירופה בו הדריך אותם איך לקיים את מצוות התורה גם בצבא הגויים. "קונטרס מדות ומשקלות" על עניני מסחר. בכל זאת, שם הספר שהפך לשם נרדף שלו, הוא "חפץ חיים" אותו כתב על דיני השמירה מלשון הרע ע"פ הפסוק "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה". זהו ספר שראוי ללמוד אותו, ובעיקר ליישם את הנלמד בו. כמו כן, מן הראוי שמגידי שיעורים יקבוע שיעורים מתוך הספר, ובפרט כיום שישנם ספרים המבוססים על הספר "חפץ חיים" כמו "נצור לשונך מדריך להלכות – לשון הרע", וכן הספר: "חפץ חיים השיעור היומי". –הרמב"ם קבע כלל שאותו כדאי לזכור תמיד לפני שמדברים על אחרים: כל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרום לחבר והיזק בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו הרי זה לשון הרע. –
הסביבה שלנו המרושתת כיום באמצעי תקשורת רבים ורעים, ובפרט דרך האינטרנט לרבות אתרים "דתיים וחרדיים", נגועה בלשון הרע, רכילות וחיפוש חסרונות אצל הזולת.
שומר נפשו ירחק גם מהם.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

דמותה של החברה היהודית.

בחיי הקהל היו משפחות חשובות ומרכזיות יותר מאחרות. הדבר זכה למיסוד בסלוניקי, ובני במשפחות האלה, שהיו מעורים בקהל, נקראו שם " עצמאיים ".

משפחות אלו היו מעורות בכל פעולות הקהל, וניתן לקרוא להן משפחות מנהיגות שנשאו בנטל, לעומת אחדות שידן לא השיגה אפילו לשלם את המסים. מאליו מובן, שמעמדם של חברי הקהל נקבע על פי יכולתם לתרום לקהל במימון ובסיוע פעיל.

הפער בחברה היהודית באימפריה בין העשירים המופלגים לבין הענניים היה ניכר. מרשימות המיסוי של קהילות אחדות באימפריה, אשר מפורטות בהן קטגוריות של משלמי מסים נחלקו שלשוה קטגוריות : עשירים, בינוניים ועניים, ועל פי חלוקה זו שילמו את מסיהם.

רובם של משלמי המס בחברה היהודית היו בקטגוריות של הבינוניים, רק מיעוט קטן ביותר נמנה עם העשירים, ואילו העניים שיעורם היה בים 30 – 40 אחוזים. המקורות הפנימיים שיבדינו על קהילות האימפריה מעלים אף הם אותה תמונה. לעתים מזומנות אנו מוצאים שאיש אחד או שניים או שלושה מבני העיר שילמו את רוב תשלומי המס לקהילה.

מציאות זו מעמידה את העשירים משלמי המס בצומת ההכרעה של הקהילה. לא אחת ביקשו אנשים אלה, אשר נשאו בתשלומי המסים השונים לשלטונות ובמעמסת תקציבי הקהילות, גם את כוח ההכרעה ואת הזכות לקבוע את סדרי ההוצאה ואת מטרותיה.

פעמים עשו זאת בעצמם ופעמים עשו זאת נושאי דברם ומקורביהם. המתחים בין בעלי הממון והכוח לבין רוב חברי הקהילה שנהנו ממימונם של אלה היו קשים. לעתים הגיעו אף לידי מעשי סחיטה ולאיומים על העשירים כדי שאלה ימלאו את מבוקשם, וָלא, היו העשירים היו מאוימים בהלשנה לפני השלטונות המקומיים והמרכזיים. דוגמאות מספר לכך מצויות בספרות השאלות והתשובות של התקופה, ובעל המוסר רומז לדברים בגלוי :

….שהעוצם עיניו מן העני לבלתי עשות צדקה וחסד סוף ילכד ביד נוגש שוטר או מושל העיר…באופן שאם לא יתן כופר לעניי ישראל יתן לאלופי אדום ומגדיאל ומה שלא נתן דרך חנינה סוף יתן דרך הלשנה בעת צרה וצוקה.

כמאמר הכתוב " ונוגשיך צדקה ". וגם על הנוגש הצייד יחרה אף ה' ….שהמגלה סוד ומלשין שבעתים יוקם על השר המושל הנוגש…..

ריבוד חברתי זה, שאפיין את רוב הקהילות, גדולות כקטנות, יצר מתח חברתי תמידי והביא לא אחת לתחרות ולאיבה בגלל ניגודי אינטרסים בין כלל העניים לבין העשירים ועושי דברם. העשירים השכילו לגייס למטרותיהם את נושאי דברם בקהילות, ואלה עשו את מלאכתם.

לא ייפלא אפוא, שקמו אנשים אַלָמים, אשר לא נשמעיו לדברי החכמים ולא הסכימו להישמע לרצון הרוב. בין אם היו מקרב העשירים המופלגים ובין אם לאו. הם השכילו להשיג את מבוקשם על ידי יצירת קבוצות לחץ בתוך הקהל, שסירב לציית לכללים.

לא אחת הסתיימו הסכסוכים אלה בקהלים בפירוד בתוכן ובהקמת קהל חדש, או במעשי אלימות בקהל, בהתדיינויות משפטיות מייגעות ובערעור סדרי החיים ובתפילה בבית הכנסת.

בית הכנסת היה המקום שבו באה ההיררכיה החברתית לידי גילוי וביטוי מוחשיים. המשפחות השונות, קבוצות האינטרסים שבתוך הקהל, קבוצות המעמד הכלכלי, בעלי הייחוס והחזקה למיניהם וגם קבוצות בעלות כיוון אידיאולוגי ודתי שנוה, מצאו בבית הכנסת זירה להתמודדות ולביטוי עצמי.

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-קטעים מפסקי דיו של ר׳ משה דאנון

ט• קטעים מפסקי דיו של ר׳ משה דאנון

בקטעים מפסקי דין של רבי משה דאנון׳ ממגורשי פורטוגאל בפאס (מארוקו), נמצאו בתוך ספרו.על כללי התלמוד, הנזכר בשם הגדולים להחיד״א, שראהו בכתב־יד ונמצא בספריות אחדות, אך בידי היה כתב־היד להראשון, כתב־יד המחבר׳ שמצאתיו בפאס, ושם בכלל ז, פרק חמשים, כללי לנידוי וחרם, נמצאו שני פסקי דין על הסכסוכים שהיו בין חכמי היהודים ׳התושבים בפאס ובין רבני המגורשים, שבאו מספרד ומפורטוגל, וכמו כן .בין רבני המגורשים עצמם. סכסוכים אלה פרצו לרגל הנהגת הקהל״ שהתושבים אז לא רצו שחכמי המגורשים ישלטו עליהם, הנגיד שאול .בן שם טוב, מן התושבים, ויצחק בן צרויה מן המגורשים. וכנראה מפני סיכסוכים אלה נדד רבי יעקב בירב, שבשנים הראשונות אחר צאתו מספרד נתמנה כידוע רב בפאס ואחר־כך יצא משם עד שהגיע לצפת. גם שני הרבנים החתומים כאן על שני פסקי הדין, נראה שלא נשארו בפאם, כי לא מצאנום בין רבני פאס שנזכר שמם בתקנות שעשו רבני המגורשים אחד־כך בפאס ככתוב בספרי ״נר המערב״, פרק שמיני.

השם רבי יצחק אמריליו מצאנו בשו״ת הרא״ם, סי׳ נב, והרשד״ם. .אבן־עזר, סי׳ קכו, ויתכן שזהו והתיישב. אחר כך בתורכיה. והשנים יצחק בן צרויה ומשה אלבראניץ נזכר שמם בסופרי בית־דין של הרבנים מתקני :התקנות משנת רנ״ד עי׳ נר המערב שם.

מי שקבל עליו חרמי הקהל על דעת רבים שהם שלשה אשר נקבו בשמות אס יש לו התרה בלא דעת אותם .הרבנים, כתבתי על זה בארוכה .בתשובת שאלה שנשאלתי מהנשא ונעלה הנגיד הזקן עמי שאול בן שם טוב י׳׳א על חרם שהחרימו הקהל יצ״ו, שלא יהיה עליהם שום שיך ׳ממגורשי קשטילייא וספרד וזה החרם שהחרימו היה על דעת רבים והם שלשה חכמים שהיו מעבר לים ואותם החכמים לא ידעו ולא שמעו בזה; כלל. והנה לך לשון השאלה והתשובה…

נשאלתי׳ חרם שהטילו על, דעת רבים בפירוש פלוני ופלוני ופלוני אם יש לו התרה׳ והוצרכתי להשיב על צד ההכרח במאמר הנגיד אדונינו עמי שאול בן שם טוב י״א.

תשובה, הן זה במסכת שבועות … ומזה הצד נמשך כל חרם מאיזה, אופן שיהיה הקהל לעצמם מתירין אותו… וכ״ש בנדון זה שנדרו על דעת רבים ואחד מהם נשתמד ואחד איננו והאחד הלו לבית עולמו ומעולם לא: שמעו בזה ולא על החרם… ויש קולא ג״כ בנדון זה מצד אחד והוא כי מתחילה קבלו הקהלות למעולה דון יצחק בן צרויה לשיך עליהם ואם יערער אחד בהתרתו שיהיה אותו ערעור כאלו יערער כל הקהל. ובהיות. זה החרם קיים הטילו אחר הפך זה, שלא יהיה עליהם שיך דון יצחק הנזכר ולא התירו הראשון. והיה זה על זה יותר מארבעה חדשים ומטילי החרם, האחרון העלימו זה כדי שלא ידעו בזה הקהל. ומאחר שלא התירוהו קודם לא חלה השניה… ובנדון זה ג״כ החרם לעולם לא בא לאזן החכמים שתלו עליהם- כ״ש וכ״ש שכבר בטלה דעתם כמו שכתבתי ואין בכאן דעת רבים כלל ואפילו דעת יחיד … ויש עוד צד אחר כי זה החרם יסודתו בהר־ הטרף״, – בלשון מליצית כאן ההיפך מהר הקודש – שהטילוהו באונם ובאלמות׳ כי רובא ורובא דמינכרא קבלוהר מצד היראה והאונס. שהיו רודפים אחרי מי שלא היה מקבלו ומערער עליו עד לחייו. ואם יבוקש הדבר ימצא וזה מבואר לכל הוא והוה ליה נדרי אונסין … ועוד יש צד אחר והוא כי בחרם הראשון שהטילו על דעת. שני חכמים בזה הסכים הנגיד עמהם ונתן להם רשות להטיל אותו חרם אבל בחרם השני שהטילו על דעת שלשה ע״ז לא הרשה אותם להטיל ולא הגידו לו שום דבר מזה. ועוד יש צד אחר והוא שהטילו חרם שאעפ״י שיצווה הנגיד שיהיה ביניהם שיך שלא יקבלו מאמרו וזה היפר הדת וההלכה שהדין הוא שאין שום אדם יכול לישבע על דבר שאינו ברשותו. להרע או להיטיב אמר רחמנא מה הטבה רשות אף הרעה רשות. וזה משני פנים האחד שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב י״א בערך אשה עם בעלה וכמו שאין נדרי האשה כלל אם לא יסכים בעלה עמה כך כל הסכמותינו אינם כלל אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן י״א. וכתב רבי׳ ירוחם … ובנדון זה לא נתן להם הזקן הנגיד רשות להטיל חרם ולתלות החרם

על אחרים. להסיר הממשלה מתחת ידו. וכ״ש שלא הגידו לזקן האמת :והוא שהיה חרם קדום מוטל על הצבור שקבלו לדון יצחק בן צרויה לשיך ולא התירוהו קודם שהטילו חרם שלא יקבלו עליהם שום שיך ואדרבה הטילו חרם שאפי׳ יצווה הנגיד שיהיה עליהם שיך שלא ישמעו אליו בזה. זה החרם לא חל שכבר קבלו לנגיד הזקן לשיך עליהם א״כ אינם יכולים לעשות אלא מאמרו וציוויו ומי שהוא ברשות אחרים אין נדרו נדר … ועוד.

משום דינא דמלכותא דינא והמלך ירום הודו מינה לנגיד לזקן שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו ודינא דמלכותא דינא. ועוד מפנים אחרים אפילו הזקן עצמו אינו יכול לישבע שלא יהיה שום שיך על הקשיטליאנוש לפי שאם יקרה שיאמר המלך יר״ה לנגיד שימנה על הקשטילייאנוש איש אחר -שיבין טענותיו איך יוכל לומר למלך איני רוצה וכ׳׳ש נכבדי הקהל שאיו יכולת .בידם לישבע דבר שאין רשות בידם לקיים … ועוד יש צד אחר והוא כי אלו החכמים והנלווים אליהם ההולכים בעסק זה הם נוגעים בדבר כי כל מה שטרחו להנאתם טרחו להרבות מוהר ולהרחיב מתן וזה מבואר וידוע לכל הוא. והנלווים אליהם ג״כ לקחת שררה לעצמם שיהיו כלם ראשים ולהרבות שכר מכיריהם ולעשות רצונם כפי חפצם וזה מבואר וידוע לכל הוא. א״כ זה החרם שהטילו שוא ושקר הוא ועבירה היא לקיימו ויש צד אחר והוא זה דבר ידוע שאין הצבור יכולין לעמוד בגזירה שלא  ייבוא ברצון הנגיד י״א אלא בזמן שמעלת כבודו חפץ … וכ״ש בנדון זה דליכא דעת רבים כדפרישית … וכ״ש בנד״ז שהיתה הטלת החרט שלא כדין מכל וכל שאפילו התרה אין צריך וכ״ש.כאן שכבר הותר. ויש צד אחר אליבא דכ״ע שיש בהתרה זו מצוות, האחד להרים מכשולות -מהקהלות. ב׳ כדי שידר׳ משפט בינינו ולא כל הרוצה ליטול יבוא וייטול שבפשע ארץ ־רבים שריה. והיו בכאן יותר מעשרים שיכים וכל אחד עושה הישר בעיניו ומרבה שכר מכריו ולא היו הדברים נעשים לש״ש והיה דרכם לרדוף שלמונים ותמיד כל היום חוזרים חלילה במינויים. והמחזיקים בידיהם מרבים עליו מהר ומתן ובזמן שנשלם מינויו כל אחד מהם היה ממנה ומברר חברו שיהיה דיין וממונה. אחריו וזו דרכם כל הימים. שלישית, שכל הרוצה לחרף חברו ולרדוף אחריו הרשות בידו ואין שום משפט וזה מבואר. ובהיות מנהיג אחד איש על מקומו יבוא בשלום. ד, שמצווה היא גדולה והשקט ובטח בהיות שלום בין הנגיד הזקן עם הקהלות שאם נעשה נבזה חפצו בשלומו;יהיה שלום לנו … . ומצוה היא להרים המכשולות כ"ש .בנדון זה שהוא שלא כדין מכל הצדדים ואפילו התרה א״צ. אלא ע״צ היותר טוב. כך נראה לי הצעיר החותם :

משה דנון

המר ונאנק יצחק אמרארילייו

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב

 

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

שער רביעי

כראי הפנים לפנים כן דברי ימי אדם לאדם. ואתה, הקורא, אם עודך באבך ובדבאך, אל תענה בדרך כחך לקצר ימיך. כמה חתחתים להלחם! כמה מוקשים להתיק! כמה תמורות לסבול אשר אין ספורות למו! אף בהתגברך על החילים  האלה, הקרב נלאך ותחלש. אל תביא את נפשך לנסות אותם! כל הימים אשר כסף המנחה השמיע קול באמתחתי, השלכתי כל עמלי במצולות נשיה ואשימה לבי להתבונן בלשון ערביאית אשר החילותי להכיר זה ימים עשרה חדשים אשר הייתי במערב, כפי אשר מצאה ידי די השיג את חפצי. לא מתוך  ספרים, כי אין להם, ולא מפי סופרים, כי הערביאים כיהודים לא ילמדו לשונם לזרים למען לא תחולל בפיהם, רק במשען לשון הקדש המוצקת ביצוקתה ובדעת כללי הדקדוק לשאול כענין. פעם במדרש נערים לדעת פשר הפסוקים ללמוד איזה דברי צחות, פעם בחנויות מוכרי מאכל לראות מה יקראו לו. דרשתי, חקרתי, שאלתי היטב, עד כי יכלתי לדבר לשון ההמון, לא לשון המליצה כי נכרתה מפיהם. כוננתי כללים אשר נסיתי היותם כמשפט, וראיתי ובחנתי כי לא מחכמה דברו עליה היהודים מרה לאמר כי הערביאית היא עברית מֻשחתה—כי היא הנבחר שבלשון הקדש; ואם ידך בלשון הזאת, אף דעתך  תכון עמי לגזור כן. על כל מלה ומלה חפשתי תמונתה בלשון הקדש או בספרדית, כי בלולה גם היא בערביאית מעת היתה ספרד תחת יד הערביאים. המשלתי ודמיתי כל הלשונות אשר ידעתי במה יתלכדו ובמה יתפרדו והעליתי בכלל: כי כל עוד אשר נרחקו חמים ממקורם כן נבאשו ונעכרו, וכל עוד אשר נפצו בני אדם ממקום מושבם כן העמיקו והש­חיתו שפתם. אמר ה׳ לבלול שפת כל הארץ ויפץ אותם: משם נפרדו הלשונות ותהיינה לראשים רבים ולבחינות רבות במקרה לבד, וכלם הם סעפים היוצאים מגזע אחד. לשונות כל סעיף משולבות אשה אל אחותה והשתרגו עלו להאחז בשרשן. המקום, הזמן, המקרה והצֹרך האריכו ראשי בדיהם, ורחבו ונסבו למעלה למעלה, והחליפו שמלותן מעט מעט, עד נהפכו לנכריות ולא נכרו האחרונות לפני הראשונות, אם כי כוננו כלנה מרחם אחד. נבדלות או דומות כפי בחינת מחצבתן או זמן תולדתן, או כפי מרחק או קרבת סרעפותיהן לשרשן. הראשונות תדמנה ביניהן, אם כי יוצאות מענפים שונים, יותר מאחרונות החצובות מענף אחד. המבטא ומתכנת הלשון תלוים כפי נוף מקורם. כלי המבטא שוים בכל אדם ועם כל זה המלומדים והאמונים לדבר כפי ערך לשונם לא יכינו לדבר כן בלשון אחרת: האפרתי לא יאמר שבלת, הערבי לא יאמר פ' האשכנזי לא יקרא ע' הנצרי לא ח׳ ולא ע׳:,gi, ci בלשון איטאל״יאנו, eu,[בלשון צרפת,jota בספרדית,th באינג״ליש ch באשכנזית, aon בפור״טוגיז — הם כלם אבני נגף וצור מכשול ללומדיהן. וכן תנועות לשון־הקדש ליהודי מערב והאותיות ליהודי אירו״פא, כאשר שמעת בדרוש המק׳׳נסי. היהודים המדברים לשון ספרדית, כאותם אשר תחת פקודת טיטוי׳אן, כותבים כלשונם ובכתב חצי אותיות רש״י, וה­מדברים ערביאית כותבים כלשונם ובכתב רש״י שלם. כלם כותבים בקנה עצי פשתים, ותומכים הגליון בברכיהם לכתוב מקום שלחן. כלשון ערביאית בלשונות כל בני קדם כותבים  מימינם לשמאלם: ואולי הוא נכון, כי היא תנועת טבענו, והמופת — תופרי הבגדים.

הלמודים והחקירות האלה לא לקחו כל עתותי יומי: גם האהבה אכלה חדש את חלקה. שמו היהודים מועקה במתני לשאת אשה. אלהים ה׳! עשוקים! רצוצים! אין להם פה להשיב  לערבי ולא מצח להרים ראש, כי כעת יאמר לאחד מהם: שחה ואככה, ישחה ויכהו, ולא יזיד אף להביט בפניהם, פן יאמרו כי קללם בלבו. ותחת אשר היה להם לחשוב מחשבות להמעיט מספר האמללים, לא לבד ישאו אשה בן ט״ו, בן י׳׳ב וגם בן עשר שנים, יאלצו גם החפשים להיות עמהם בצרה. ואם תשאל להם למה, לא יעשו זה להשלים חפצם ותאותם החזקה, בהיות נפת המערב חמה, רק לשמור המצוה הראשונה אשר בתורת ה׳ ולסגור בעד יצר לב האדם רע מנעוריו; כי ר׳ פלוני נשא אשה בן י״ו ואלו היה נושא בי״ד היה אומר: חץ בעיני השטן, כי אותיות בחור ירזמון ביום חסיד ובלילה  רשע, על כי לא יוכל להנצל ממקרה לילה! ועוד להחיש עת משיחנו, כי אין בן דוד בא עד שתכלנה כל הנשמות שבגוף… ׳הה, פתאים!׳ אמרתי להם, ׳עד מתי תאהבו פתי? פקחו עיניכם וראו, כי הלא זה משפט הערביאים אשר צוו בתורתם להוליד כל אשר בכחם, בעבור לא תאבדנה הנשמות לשוא׳. אבל מי זה ישרש פורה ראש אשר הזקין בלבותם? כל המשיב כופר בכל התורה. למודים כן למוטות עלם יחזיקו בידיהם מוסרות צואריהם.

כאשר ידעתי כי מטעם המלך הנשים אם עבריות אם ערביות לא תצאנה מגלילותיו, ואם אנשא-או אהיה שם לעבד  עולם או אעזוב את אשתי, כי לא תוכל לצאת עמי, לא שמעתי בקולם, אם כי נסו אותי עשר פעמים במהר ובמתן ובנערות יפות.

המה צנוף יצנפוני צנפה בחבלי האהבה, וכסף המנחה לאט לאט מעט. נשאתי עיני אל הפקידים: פקיד אינגלינ״דיר  שאלני על מכתב היציאה ולא האמין כי אבדתיו. פקיד סו״איד אשר שמע שמעי מאיש ווי״ן, העלני ללשכתו ויאמר לי: ׳בכל לבי אהיה בעוזריך, אם איש ישר אתה; הוני נא את מי ידעת בגיבר״אלטאר, עד אחקרה מלין לדעת אם בפיך נכונה זכרתי לו שם סוחר אחד אשר למדתי את בנו לשון צרפת. ׳האיש ממיודעי הוא, אמר לי, ׳לך לשלום, ולעת נכון אשמיעך את דברי משמועה רעה לא יראתי, כי אמרתי חף אנכי ולא עון לי. הוחלתי לדבריו.

אש המדון אשר נצתה בין הקיסר ובין מלך אינגיל״לאנד על דברת השודדות ים עודה יוקדת, ואניות אינגיל״לינדיר באות  למחוז טאנ״גיא משבוע לשבוע לדבר שלום, ובבואם היו קונים די מחסורם ומחיתם. התחברתי עם ראשיהם וחובליהם להיות מליץ בינותם, ויהיו לי לישועה מספר ימים.

הווי ומוסרת במחזור החיים- ר. בן שמחון-אלף סלאם ווכלל סלאם אלף שלומות וכל שלום

כניסתו של " מלאך הברית " מלווה תמיד בפיוטים ושירים מיוחדים לכבודו

 

אלף סלאם ווכלל סלאם בכמסא

אלף שלומות וכל שלום בסימן חמש

 

עלא ננפיסא ומוממו מול אזזין לפאסי

על היולדת והתינוק ויופיו מהעיר פאס

 

שופ ייא לחבאב מא חלאהא גלסא

הביטו ידידים, מה מתוקה חגיגה זו

 

תסמע גיר כוד האכ עממרלי כאסי

כאן תשמע רק, קח ומלא לי כוס זאת

 

תחת סי צזר לים חראר, פי ווצט לערסא

מתחת לעצי הלימון גזעיים, בתוך גן ורטב

 

ווריחת ליאסמין ווזזהאר, תחיי למגאסי

ריחות יסמין ופרחים, יעוררו מעלפון רב

 

ווכלליני נתפדדא פמוממו, חתתא ייטיב נעאסי

והניחו לי לערוג לתינוק, עד ששנתי תערב

 

ייא האדוך דדאייזין, גלבי סאר סתאת

ואתן החולפות על פני, ולבבי הפך לשברים

 

ווררוח פנאת, ככפו רזילכום

ונפשי כלתה, זרזו רגליכן

 

ווילא כונתו בנאת פאס למולועאת

ואם הנכן בנות פאס ואהבה בלבבכן

 

אזיוו נגוללכום מא יצלאח ביכום

בואנה אלי, ואגידכן עצות לטובתכן

 

לעוד מעא ררבאב, ווכאס לכמר ישקיכום

כי רק העוד והנבל, וכוס היין ירוו צמאונות

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

קשר עם הציבור

רבנו זצ״ל היה אומר ׳שרב צריך להיות במצב שכולם יכולים לגשת אליו׳ כלומר עם כל חשקו של הרב המקומי להתמיד בתורה, אין לו לחסום את הציבור מלגשת אליו, וקיים זאת רבנו בעצמו, שעם כל מה שהיה שקוע בתורה כל ימיו ולילותיו בכל רמח׳ ושסה׳ בלא שיור, לא זנח את חיי הציבור. ובשעת הצורך השכיל לרדת אל העם, כמו כן השתדל להגיע לכל אירוע, וכך יצר קשר אדוק עם אנשי קהילתו.

אבא של הקהילה

מורגל היה בפיו לומר ׳שהוא האבא של הקהילה׳ והיות שכך הרגיש, ביצע את תפקידו בכובד ראש ובשלימות, והכל מתוך תחושת אחריות כלפי הכלל, ומתוך אכפתיות שהיה לו לכל הדברים אותם נדרש לבצע. וכשנשאל מדוע הוא עמל כל כך בעניני הקהילה, והרי הוא עושה מספיק, והרי לגוזמא יחשב ? היה עונה בשלווה שאין לו כל ספק שכך צריך להיות, שהרי כבר קבעו חז״ל ׳שאדם נתפס על עוונות עירו׳. לא בכדי מוצאים אנו שהתייחסו אליו ידידיו בתיאורי חיבה מופלגים, כגון בספריו של הרה״ג הרב משה בן חמו שליט״א (ישמח משה ויסוד הבנין) ואלו דבריו: ידידנו רוח אפינו גאון עוזינו ותפארתינו, מבני עליה המועטים, נר המערב, עצום ורב, המאור הגדול, מזר״ק הטהור(ר״ת מזרע קודש) סבא דמשפטים (הוא כינוי לותיק שנים רבות בדיינות = כסבא הותיק בשנים) מעוז ומגדול בנם של קדושים אראלים ותרשישים מן הגזע ומן השורשים, המפורסם בתורתו וענותנותו ובספריו הקדושים, אדמו״ר כקש״ת כמוהר״ר שלום משאש שליט״א יחי שמו ויאריך ימים על מלחמתו, ויתקיים בו ״ימים על ימי מלך תוסיף״.

קשר של קיימא

הקשר של רבנו לאנשי קהילתו מתבטא גם בסיפור הבא: כשחזר פעם אחת למרוקו, לאחר שבע עשרה שנה שלא היה שם, הציפו אותו גל של געגועים וזכרונות, ואמר: ׳לא האמנתי שאחזור לכאן׳ וביקש ליכנס לבית הכנסת שבה התפלל, התעניין בשלומו של כל אחד מהמתפללים, ושאל מי הם שנפטרו, תוך כדי שהוא עובר את כל הבית הכנסת, וכל שתי שורות היה עשה השכבה לנפטרים למי שנפטר מאותם השורות, לאחר מכן ישב כחצי שעה וקרא תהילים והתתפלל לעילוי נשמתם.

תורה ושלום

לצד עבודתו העמוסה בקזבלנקא החל רבנו להתפרסם בכמה ובכמה ארצות, ומוצאים אנו עשרות שאלות שנשלחו לו מאנשים מחוץ למרוקו, וגם רבנים שהכירוהו במרוקו ועלו ארצה, המשיכו להריץ את שאלותיהם אליו. אמנם אף על פי כן המשיך להתמיד בתורה ביתר שאת, וכך כותב רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש חלק חושן משפט כותב: חסדי ה׳ אזכיר, תהילות ה׳ אשר גמלני כל טוב וחנני דעה בינה והשכל, לדעת בערך הזמן היקר מפנינים ומטמונים, ואף שלעשות שלום ע״י הדיונים בבית הדין גם נחשב לתורה, עם כל זה לרוב חשקי בתורה הייתי פורע את אותו הזמן בזה שקדמו עיני אשמורות, ע״כ. ובהקדמתו לשמש ומגן ח׳׳א כתב ״ברכת ה׳ היא תעשיר, ורוב לימודי הוא בלימוד בלילה עד שעות מאוחרות, וכמו שאמרו חז״ל ״אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה״.

פיוט שחובר לכבוד אדמו"ר עט"ר הראב"ד ( זצ"ל )

 כהתמנותו לרב ראשי ואב בית הדין קזאבלנקא יע״א ע״י רבי יוסף מויאל ס״ט.

נו' אם חכם לכך בני, ונו' אם אמרתי אספרה, הנז"ל :

יום הזה שלום אבשר, שפתי יפטירו בשיר, לכבוד ראש אב בית דין אשר, מעריב ערבים בדברו.

רב שר שלום מה טוב טעמו, נודע בשערים שמו, כנופת צוף טוב נאומו, דבריו כמה יקרו.

תורתו זכה וברה, אספקלריא המאירה, לוחם מלחמתה של תורה, ריש מתא כשמואל בדורו.

שמו צור אל חי חלקנו, איש שר שופט עלינו, נשיא אלקים בתוכנו, פאר הדור והדרו.

המנורה הטהורה, שכינה על פניו שורה, מהם יצאו קרני אורה, הוד והדר יציץ נזרו.

חן וחסד ורחמים, על פניו המה נרשמים, ענות צדק יחדיו תמים, יעטרו הוד יקרו.

גבור לעמוד בפרץ, עובד ביושר ובמרץ, אהבה ואחוה פורץ, שלום בין איש ובין גרו.

יתיצב לפני מלכים, שרים גדולים ונסיכים, כל העם אליו צריכים, לשמוע בקול דברו.

והוא נמצא בין חרדים, צדיקים וגם חסידים, הוא להם מבחר ידידים, בחכרתו הם בחרו.

נוהג רועה צאן קדשים, ישראל קודש קדשים, אנשים ונשים רצים, הן כולם אליו ינהרו.

לקטן וגדול מקשיב, לשואל כענין משיב, בכוחו גדול די השב, לכל אחד די מחסורו.

ראו הנמצא איש כזה, מי ומי האיש הלזה, הלא זה מזה בן מזה, במינו יחיד בדורו.

אל חי רם שוכן שמים, ממנו תוצאות החיים, נרו יאיר שבעתיים, יזרח שמשו יאיר אורו.

יוסף לו אל שנות חיים, מוהר ומתן כפליים, יעלה אל ירושלים, תוך נוח היכל דבירו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר