ארכיון חודשי: אפריל 2015


בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם. יששכר בן עמי

 

 4 – דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

יתרה מזו : הסכסוכים לא נשארו בתוך המשפחה היהודית. מתנגדים ומורדים, אם מהקהל, אם מבין הפרנסים, פנו לגורמים חיצוניים, כגון שלטונות העיר אמסטרדם ובתי משפט במלחמתם נגד ההנהגה היהודית, וכן עשו גם הפרנסים כדי לדכא כל התנגדות נגד שלטונם.

אין פלא אפוא, שגם שלטונות העיר נעזרו בקהילה הספרדית כדי לפתור את הבעיות הסבוכות, שהיו קשורות לפעמים בסוגיות הלכתיות, כדי להשכין שלום בעדה המסוכסכת.

תלותה של הקהילה האשכנזית בהנהגת הקהילה הספרדית הייתה פועל יוצא מחולשתה, שנגרמה בשל המריבות הפנימיות הבלתי פוסקות. שהרי באותה תקופה קצרה, כשעמדה בראש הקהילה אישיות חזקה – היא ידעה להשיג את מבוקשה ולהתגבר על כל מתנגדיה, כולל הקהילה הספרדית, ועד ארבע הארצות ושלטונות העיר אמסטרדם.

אנו מתכוונים לפרשת הקהילה הפולנית שנוסדה בשנת 1602 ונתמכה על ידי המעמד במאבקה למען עצמאותה. בראש פרנסי הקהילה האשכנזית עמד אז רבי יוסף בן אברהם, סבו של רבי נפתלי הרץ וייזל, שהיה בעצמו יהודי פולני, אשר ברח בימי טבח חמלניצקי מפולין והשתקע באמסטרדם לאחר שהות קצרה בגרמניה.

רבי יוסף לא השלים עם קיום נפרד של קהילה פולנית. בשלב ראשון זכתה הקהילה הפולנית בתמיכתה של הקהילה הפורטוגזית, וגם ועד ארבע הארצות עמד מאחוריה. שלטונו העיר אמסטרדם, שבדרך כלל קיבלו את דעת המעמד, ניסו גם הם לאפשר לקהילה הפולנית להחזיק מעמד, בין השאר על ידי מתן רישיון לפתיחת איטליז משלה.

בכל זאת היה על הקהילה הפולנית להיכנע : היא פורקה וחבריה הצטרפו כולם לקהילת האם בשנת 1673.

באותו זמן יכולה הייתה הקהילה האשכנזית בהנהגתו של רבי יוסף להתפאר בהישג נכבד נוסף : היא בנתה בית כנסת גדול משלה בשנת 1671, והקדימה את הקהילה הספרדית בארבע שנים בחנוכת בית הכנסת.

ואף שה " אסנוגה " עלתה על " בית הכנסת הגדול " בגודלה, בפארה וברושם שעשתה על מבקריה, הרי שגם " בית הכנסת הגדול " היה בניין מכובד, ובנייתו הוכיחה שהקהילה האשכנזית הייתה מסוגלת לכלכל את מעשיה בכבוד, ללא עזרתה ואפוטרופסותה של הקהילה האחות.

אולם למרבה הצער לא הייתה תקופה זו אופיינית לקהילה. חילוקי הדעות בין החברים, ימיהם כימי הקהילה עצמה : בכ"ג בניסן בשנת ת" – 1640, מבטיחים מאה ועשרים חברי הקהילה, הייתה זו קהילה לא קטנה במושגים של אותם הימים, להפסיק ריב ומדון שבית הכנסת עד להם יום יום.

ההבטחה לא החזיקה מעמד, ולוּ שנה אחת, ואז נקראו הפרנסים הספרדים להכריע בין הממונים, כלומר הפרנסים, ובין הרב במרץ 1641. התערבותה של הקהילה הספרדית הגיעה לשיאה בשנת 1711, כאשר האדונים מן המעמד, מתבקשים להיות הבורר בין הניצים ולנסח תקנות חדשות לקהילה האשכנזית.

הם כפו עליהם תקנות חדשות : שם הקהילה הוסב לשם הקהילה הספרדית  – תלמוד תורה – בית הספר שנוסד בשנת 1660, ושנקרא " תלמוד תורה " ייקרא להבא " עץ חיים " כשם בית הספר של הקהילה הספרדית.

שיטת הבחירות לוועד הפרנסים הותאמה לשליטה האוליגרכית הנהוגה בקהילה הספרדית, אשר דמתה כשלעצמה לשיטת בחירת ראשי העיר באמסטרדם, ובתקנות נכלל סעיף, שאסר את הכניסה לבית הכנסת הספרדי לאשכנזים. הקהילה האשכנזית נאלמה לקבל את התכתיב ולאמץ את התקנות.

גם כאשר רוששו משברים כלכליים את הספרדים במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, כפי שהזכרנו לעיל, נשארה הבכורה בידי הקהילה הספרדית. דוגמה מאלפת היו האירועים סביב להזמנת הקהילות לסנהדרין הגדולה של נפוליאון בשנת 1806.

כאשר ראשי שתי הקהילות ניהלו משא ומתן עם ראשי העיר אמסטרדם, כדי שיאופשר להן שלא להשתתף בסנהדרין ולמנוע את השתתפותה של קהילה האמנציפטורית " עדת ישורון ". האשכנזים הציעו לספרדים, שהם יהיו ראשי המדברים והנימוק שהביאו לכך היה, שהקהילה הספרדית ותיקה מהם. ההפרש בשנים לא עלה על עשרים – שלושים שנה והקהילה האשכנזית הייתה אז גדולה פי ארבעה מן הקהילה הספרדית ! 

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן- חכמי גיברלטר.

מחקרי אליעזר

חכמי גיברלטר.

הודות לחכמים שמרה הקהלה על אופיה המסורתי, טופחה העזרה לארץ ישראל.  הנכונות לתרום לישיבות להגדלת התורה ולהדפסת ספרים, היו מהחכמים שנולדו בגיברלטר ואחרים שהם הרוב\ באו אליה ממרוקו

רבי אברהם הלוי אלפאצינה, בתשובה שנכתבה בשנת 1766 על ידי רבי יעקב בן מלכא, מדובר על סכסוך בין החכם אברהם הלוי אלפאצינה בן יהודה שתבע את יעקב בן יצחק חסאן בעניין כספי.

רבי יהודה בן יצחק הלוי, מתיטואן כיהם בתור ראש ישיבה בגיברלטר, ורב ראבי לאחר המצור על גיברלטר בשנים 1179 – 1782. נזכר על ידי שמואל רומאנילי מאיטליה שביקר בגיברלטר ובמרוקו בשנים 1786 – 1790.

אשתו היא בתו של הגביר יצחק בן עולייל. הוא נזכר על ידי רבי יצחק אבן ואליד 1778 – 1870, כמי שלפנים אור תורתו זרחה בגיברלטר ב " ויאמר יצחק ".

רבי שלמה אבודרהם, בא ממרוקו לגיברלטר בשנת 1790 בעת גזירות מולאי יזיד הרשע, וירש את כהונתו של רבי יהודה בן יצחק הלוי הנ"ל. המשורר שלמה חלוואה ביקר בגיברלטר לאחר 1792 וחיבר שיר לכבוד רבי שלמה אבודרהם :

שיר שבל לחכם – מה טוב טעמו – כל העם יבעו בפיהם

צאו וראו במלך שלמה אבו דר הֶם בתוך נויהם

מה טוב ומה נעים גורלמו האל יוסף עליהם כָּהם

מאת ה' הייתה זאת להם, בחר בקהלה הנסוכה

שמו הן נודע בשערים המצויינין בהלכה

מפוצץ סלעים, עוקר הרים, ושיחתו תלמוד צריכה

ענו שופט בצדק משרים, עוד דל ורוחו נמוכה.

הוא כתב הסכמה לספרו של רבי משה טולידאנו " מלאכת הקדש ", על רש"י והרא"ם, כתב פסק דין בשנת 1802 בקשר לפטור על תלמידי חכמים ממסים, יעקב בן מלכא. יש פסק דין ממנו בספרו של רבי יעקב כלפון " משפטים צדיקים ".

רבי שמואל בן אפרים קונקי, אביו אפרים עבר מהולנד לגיברלטר בשנת 1723, וכאן נולד בנו שמואל בשנת 1759. הוא היה גם מוהל, ונמצא פנקס מוהל שלו שנכתב בשנת 1811 בגיברלטר, העתיק לאחר שנת 1818 את הספר " קורא הדורות " בו רשומים שמות חכמים ממגורשי ספרד שהגיעו למראכש. במשך 83 שנים היה חכם במקום ממשפחת קונקי.

רבי וידאל ישראל, חתום על הסכמה בשנת 1788.

רבי אברהם ישראל, בני אותה משפחה בגיברלטר כתבו הסכמה לספרו של רבי חסדאי אלמושנינו " משמרת הקדש ".

רבי יוסף בן  יהושע קורקוס, מקובל בן סוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19, חיבר את הספרים " שיעור קומה ". קטעים מהתורה מתהלים ומהזוהר, המיועד ללימוד לשם תיקון, כרך עמו " יוסף חן ,, פירוש על התורה והנביאים. בשער הספר כתוב : החונה בתוך עם סגולה גיברלטר.

הרב גבאי, המיסיונר יוסף וולף 1795 – 1862 שביקר בגיברלטר באפריל 1821 כותב שפגש שם את הרב גבאי שידע עברי, איטלקית, ספרדית ואנגלית. הרב מסר לו פרטים על יהודי הקהילה, והרב הראשי שלהם הוא רבי יוסף ממרוקו, כשהכוונה לרבי יוסף אלמליח.

רבי יוסף בן עיוש אלמאליח, כיהן בשנת 1788 בסלא וברבאט, לעת זקנתו בדרכו לעלות לארץ ישראל, נשאר בגיברלטר וכיהן בה בתור דיין. ספרו " תקפו של יוסף " הודפס בליוורנו. בשער לחלק א'  נכתב " מצודתו פרושה בעיר סלא. לעת זקנתו ויסע ויבא ויט אהלה של תורה בקהל קדוש הנבחר והמאושר בגיברלטר אנשים של צורה ".

בחלק ב' " דיין בקרבאט ומצודתו פרושה בעיר סלא ולעת זקנתו דיין בגיברלטר. בשני החלקים יש תשובות שכתב בהיותו שם בין השנים 1809 – 1821. נוסף לנושאים בגיברלטר ענה גם לכאלה שאירעו בתיטואן, בטנג'יר, באזמיר ובדבדו

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

משה בר־אשר

הערות על התכנים

  1. נראה לי כי כל הקטעים שהוצעו לעיל מייצגים היטב את הכתוב בשני החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״. לא מצאתי בחיבור תוכן ייחודי. החיבורים מציעים דרושים רגילים למדיי, שיש בהם מדרשי חז״ל, ענייני קבלה ושעשועי תורה. רבים מהם מבוססים על גימטרייאות וראשי תיבות ושאר רמזי תורה כיוצא בהם. דרושים כאלה שמעתי מחכמים אחרים במרוקו ומחכמים בני מרוקו ומקהילות מזרחיות אחרות בארץ. אוסיף עוד דבר: כאשר אני קורא את הדרושים של רבי יהודה אלעסרי, יש לי רושם שאני שומע אותו או את אחד מצאצאיו או את אחד מחכמי הקהילות בתאפילאלת עומד ומדבר לפניי, כי כך דיברו כולם בדרשותיהם.
  2. בארבעה דרושים ראינו שהמחבר הביא דברים משל מחברים אחרים – מהם חכמים בני האזור שלו, כגון הדרוש על ההבדל בין הגאולות הראשונות לגאולה לעתיד לבוא מפי רבי משה יתאח איש קצר אשוק; או הקטע על שלושת האבות ודוד המלך, שאינו אלא העתקה מדויקת מ״פתוחי חותם״ לרבי יעקב אביחצירא. הרב יהודה אלעסרי מצטט גם חכמים מדורות קודמים מחוץ לאזור שלו. כזה הוא הקטע בדרשה על פרשת ״וישב״, שהובא בה המשל על השדה שנקצר בשם רבי יעקב ״בעל המשלים, בעל המסרה״ הוא רבי יעקב ״בעל הטורים״.וכזה הוא הקטע בעניין ״שפת השקר״ ו״הנפש״ שאת עיקרו נטל רבי יהודה מהחיבור ״מקדש מלך״ לרבי שלום במגלו. אני מניח במידה רבה של סבירות שבדיקה יסודית של כלל הדרושים בשני החיבורים תגלה, שרבי יהודה אלעסרי ליקט דברים נוספים מחיבורים של החכמים הללו ושל חכמים אחרים ושיקע אותם במה שכתב.

ראויה לציון העובדה שרבי יהודה מכנה את רבי יעקב ״בעל הטורים״ בשני התארים ״בעל המשלים, בעל המסרה״, לפי שעה, התואר ״בעל המשלים״ לא נודע מכל מקור אחר, ואיננו יודעים מניין נטלו רבי יהודה אלעסרי. ואולי העובדה שרבי יעקב בעל הטורים מביא לעתים קרובות בפירושו לתורה משלים – וכאמור בקטע המצוטט בדרוש שהובא לעיל בחיבורנו מצוי משל – היא שהביאה את רבי יהודה לכנותו בשם זה. לעומת זאת התואר ״בעל המסרה״ ידוע לנו לעת הזאת מרבי דוד אבודרהם בלבד, ועכשיו מצטרף אליו רבי יהודה אלעסרי.

על העברית בחיבורים

אין קו ייחודי בעברית שבה נכתבו הדרושים שרבי יהודה כתב בעצמו או בדברים שכתבו אחרים ומצוטטים אצלו. למשל שגיאות דקדוק, כגון היעדר הבחנה בין זכר לנקבה כמשתקף בצירוף וזהו הכוונה, אין בהן שום חריגה מהמקובל בכתיבה רבנית כזאת. ומצאנו גם כתיבים טיפוסיים לכתיבה העברית במרוקו, כגון יס׳ (=יסראל), מקדם בסמ״ך במקום סי״ן ושי״ן; והבדלתים2 ביו״ד לציון הסגול בפסוק מהמקרא; וכאלה הם הכתיבים הני, הנא במקום הנה גם כן בפסוק מהמקרא. גם כתיבים אלו וכיוצא בהם אין בהם כל ייחוד.

ראויה לציון הלשון הניבטת מהדרוש על הפסוק הראשון של ספר שמות שהובא לעיל. אנו מוצאים שם צירופי לשון לא מפותחים, נעדרי תחכום ומגוחכים ואפילו משובשים: למשל ראשי התיבות של המילה שמות(=ש׳פחה מ׳ו׳לדת תָ׳מול), או ראשי התיבות של המילה מצרימה (=מ׳והל ציריך ר׳חי׳צה מ׳אחר ה׳מילה) הם צירופים בנאליים, ולשונם משובשת. עם זאת יש שם ראשי תיבות שלשונם סבירה למדיי, כגון ואלה (=ו׳חייב אידם ל׳מול ה׳זכרים), הבאים (=ה׳שומר ב'רית א׳ברהם יינצל מ׳גיהנם).

על הערבית של רבי יהודה

בעיקרו של דבר רבי יהודה אלעסרי כותב בערבית יהודית מוגרבית מקובלת ובה קווים מהלהג המקומי של קצר אשוק, אבל כאן וכאן הוא מנסה לשוות לה גובה מסוים. עם זאת מעטים ביותר בכתיבתו הקווים הייחודיים ללהגי תאפילאלת וקצר אשוק ומבדילים אותם מלהגים אחרים, ובמיוחד מלהגי קהילות הצפון: מכנאס, פאס וצפרו. כמו כן ניבט מהטקסטים האלה הנוהג לכתוב בלשון מעורבת, שהוכנסו בה הרבה יסודות עבריים. אבוא עכשיו לפרט בקצרה את דבריי ולהדגימם.

קווים מהלשון המדוברת. יש בה בלשונו של רבי יהודה קווים מקומיים, וכמעט שאין בה קווים המשמשים בשירה או בשרח, למשל באס ימחי (=כדי שימחה; לעיל §10) ולא אץ ימחי של השרח! נציבו(=[אנחנו] נמצא; שם), צאבהום (=מצא אותם: שם) – צאב הוא פועל רגיל בלהגי תאפילאלת בניגוד לפועל זבד של השרח המשמש הרבה בלהגי הצפון. האד שמות, האד לחרופ (=שמות אלו, אותיות אלו, שם) – כינוי הרמז בא לפני השם ולא אחריו: ובמבנה הזה לעולם משמשת הצורה הקצרה האד לזכר ולנקבה ביחיד וברבים (ולא הכינויים המובחנים במין ובמספר: האדא [=זה], האדי [=זאת], האדו [=אלה]); ליום עלא גדא – התרגום המילולי " היום על מחר " אינו אומר דבר בעברית –  (=יום אחרי יום: לעיל §16) – ביטוי זה אופייני למספר להגים במרוקו ובכללם להגי תאפילאלת וקצר אשוק. אשמיית (=מה פירוש¡ לעיל §15) – הצורה היא גלגול של יא שמיית (מילית הפנייה וצורת הנסמך של שמייה 81ץמ811 [=שם]); ההוראה הבסיסית של אשמיית היא ׳מה השם של׳, כגון אשמייתך (=מה שמך), אבל בלהגי תאפילאלת ובמקומות אחרים יש לה משמעות נוספת – ימה פירושי׳(הרבה פעמים כתמיהה יותר מאשר כשאלה).

לעתים שיבץ המחבר בלשונו מילים או דרכי כתיב והגייה של מילים ששימשו בעיקר בלהגי תאפילאלת: קאר (=גם) בצירוף קאר חנא (=גם אנחנו, לעיל §12); פאווק (=׳מתי׳ או ׳כאשר׳: לעיל §10); הכינוי הפרוד ינא (=אני; לעיל §17) ולא אנא של להגים אחרים ושל לשון השרח! תואר הפועל הני(=כאן: §16). על פי רוב כשבני קהילות אחרות שמעו את המילים הללו, לא הבינו אותן. ופעמים שלעגו לדיבורם המשונה של בני תאפילאלת. יצוין שמילים ייחודיות כאלה ללהג המקומי של רבי יהודה אינן מרובות בשמונת הקטעים הנזכרים.

כאן וכאן מבצבצים מעט סימני הגייה מובהקים של בני תאפילאלת, כגון הגיית העיצור – ض – הערבי, כ – ط – כמו במילים: מוטעו (=מקומו: לעיל §13) ולא מודעו בדל׳׳ת נחצית: יקבט (=יתפוס, יקבל: לעיל §17) על יד יקבד בדל״ת. וכן פעם אחת תא יקול(=אומר: לעיל §17) במימוש של – ك –  של המילית המציינת את זמן ההווה כא (כאין / KAYIN1) כ־״ت , אבל בקטע זה ממש מופיע הכתיב בקו״ף קא תקול(=אומרת), וכך הוא כותב על פי רוב את המילית קאבקטעים אלה.

עם זאת, כאן וכאן רבי יהודה מגביה את לשונו על ידי שימוש במילים או בצורות מלהגים אחרים, כגון דייאלי(=שלי; לעיל §11), דייאלו(=שלו: לעיל §13) ולא דילי'  האופייניות ללהג שלו. יעמל תזארא (=עושה סחורה: לעיל §14), אבל מצאנו גם את הביטוי הרגיל בלשונו שלו נביע ונשרי (=אעסוק במסחר: לעיל §17); זולהולו(=הסיר [או סילק] אותו לו: לעיל §13). הפועל זוול לא שימש בלהג של קצר אשוק: הוא מוכר שם בעיקר בלשון השרח או בערבית המוסלמית. יהודים בני המקום היו משתמשים בפועל גלע. צאפדהום (=שלח אותם: לעיל §14) ולא צאפטהום של הדיאלקט המקומי; סייבהום (=השליך אותם: לעיל §13) ולא רמאהום: רמא הוא הפועל המקומי, סייב שימש בלהגים יהודיים אחרים ובלהג המקומי של המוסלמים. קביחה (=רעה! לעיל §16) ולא כסינה שהיא המילה שנהגה בלהג המקומי. זברנא (=מצאנו! לעיל §14) – בלהג המקומי אמרו ציבנא מן צאב. ונמצא בקטעים הללו גם שימוש בפועל מובהק של הערבית המוסלמית – גאדי(=הולך! לעיל §17). השימוש במילה מלהג מוסלמי הוא מדרכי ההגבהה של הלשון במגרב.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

 

2.2              מהלך הטקסים וטקסי המשנה

בקהילות שונות נהגו, כאמור, שלושה סוגים של טקסי חינה: א. טקס האזמומג: מטרתו היתה להגן על הכלה מפני עין הרע של אלה שקינאו בנישואיה ומפני רוחות ומזיקים. אם הכלה, או אישה נשואה ואם לילדים או אישה מבוגרת שהיתה מומחית לכך, מרחה במהלך הטקס על שערותיה של הכלה עיסת חינה עם חלבון וחלמון של ביצה; בקהילות רבות הוסיפו לכך תמרים וראי מעל השער' את הכול קשרו ביריעת בד לבנה, שכוסתה במטפחת. הכלה היתה חייבת לשמור על תחבושת זו במשך יום או ימים מספר (בשונה בכל קהילה) עד לפני טקס הטבילה במקווה. בתארודאנת נערך הטקס במוצאי יום שני, במסגרת טקס החינה הקטנה לאחר שהובא החתן לבית הכלה בליווי פיוטים וצהלולים. הכלה ישבה על כיסא, שמתחתיו שמו נר דולק, שעה שפתחו את צמותיה, מרחו על שערה את עיסת החינה ועטפו את ראשה ביריעת בד לבן (אכּנבום akenbous שונה מהמקור). הטקס fלל הלבשת הכלה והחתן בבגדים בלויים; אלה הוסרו מעליהם למחרת, כשרחצו את שערה של הכלה, ונמסרו במתנה לנזקקים., בקהילות אחרות נערך טקס האזמומג אחרי טקס אחר שנגע לשער של הכלה: טקס האזלומ / האזלומין (  שונה מהמקורazloum – azloumin), שמשמעותו פתיחת צמותיה של הכלה ופרישת השער על כתפיה.

טקס החינה

ב. טקס החינה הקטנה נתקיים בחלק מן הקהילות, ועריכתו ומהלכו היו שונים מקהילה לקהילה. הוא נערך לרוב בבית הכלה באחד מערבי השבוע שלפני שבוע החתונה או ביום ראשון או ביום שני שלפני החופה. במשך אותו היום מרחו חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן וערבו טקסים נוספים, כגון טקס האזלום / האזלומין וטקס רחיצת הכלה, או קיימו את טקס האזמומג. טקס החינה הקטנה כלל לפעמים ארוחה חגיגית למספר מצומצם של מוזמנים מקרב בני משפחת הכלה ומשפחת החתן, וכן כיבוד מיוחד עבור חברותיה של הכלה והנשים הצעירות והמבוגרות שטיפלו בכלה ונשארו לבלות אתה כל הלילה. טקס החינה הקטנה נועד בעיקר להפגשת בני משפחת הכלה עם בני משפחת החתן וידידיהם ושכניהם הקרובים ביותר, אם בתחילת אירועי החתונה ואם לאחר השבת הראשונה של החתונה. בקהילות אחרות, כגון תארודאנת, נערך הטקס ביום שני בבית הכלה, וכלל מריחת חינה על ידיה של הכלה בשעות הבוקר ועטיפת ידיה בבד, לפני טקס האזמומג, שנערך אחרי הצהרים בליווי שירת נשים. במסגרת הטקס הגישה משפחת הכלה ארוחת ערב לשושבינות הכלה, לנשים הנשואות בראשונה ולהן ילדים ולמיילדות שטיפלו בכלה בבל ימי החתונה. לאחר הטקס ליוו את החתן לביתו בפיוטים ובצהלולים. באותו יום שלחה אם הכלה לבית החתן מנחה לארוחת ערב, שכונתה לעסא דאריאל כללה חמישה מגשים מלאים

עופות, עוגיות וכעכים; המנחה הובאה לבית החתן בתהלוכת נשים. בבית החתן השלימו את כמות המערבים בהתאם לעורכי האירוח שלהם באותו ערב, וכן הכינו צלחות עבור הפייטנים והגברים מבני הקהילה שהוזמנו לחתונה. המוזמנים אכלו את התקרובת במקום או לקחו אותה לבתיהם.

ג.טקם החינה הגדולה היה הטקס המרכזי והחגיגי שארגנה משפחת הכלה עבור קרוביה, ידידיה ומכריה בקהילה כדי להיפרד מהכלה ערב יציאתה לבית בעלה. הטקס התקיים בכל הקהילות ונערך כמעט תמיד בבית הכלה" במסגרת ארוחת ערב חגיגית שבמהלכה מרחה אם הכלה או אישה נשואה ואם לילדים חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן וכן על כפות ידיהם של האורחים הקרובים, שהשתתפו בארוחה החגיגית. לפעמים שמו מטבע בכף ידה של הכלה ועטפו את ידיה במטפחת לבנה. בקהילות רבות נהגו גם למרוח חינה על כפות רגליה של הכלה ולעטוף אותן ביריעת בד. הכלה והחתן ישבו על מושב מוגבה ולא השתתפו בארוחה, שכן ידיהם (ולרוב גם רגלי הכלה) היו מרוחות בחינה וקשורות ביריעת בד; בימים עברו ישבה הכלה בעיניים עצומות. בבתי עשירים נהגו להזמין תזמורות יהודיות או מעורבות (יהודים ומוסלמים) כדי להנעים את מהלך החגיגה המשפחתית. הנגנים והזמרים ביצעו בעיקר שירים עממיים, ובן שירי חינה ושירי חתונה שהתאימו לאירוע ויכלו לזכות בתשומת לבם של המשתתפים. בתום הארוחה נערך תמיד טקס הגראמה(, המתנה בהכרזה), שאיש מומחה לכך הכריז בו על סכום המתנה של כל אורח ואורח." אחרי טקס החינה יצאה הכלה לרוב לטבול במקווה בליווי נשים מבוגרות, חברותיה ובנות משפחתה לאחר שסעדה את לבה.

וו רק בקהילות תאפילאלת נערך טקס החינה המרכזי בבית החתן ולא בבית הכלה. ראו על כך במאמר של מאיר נזרי, סעיף ו.6.

2ו בקהילות גדולות, כגון מכנאס, נהגו לערוך בו במקום רשימה של התורמים וסכומי מתנותיהם או החפצים שהם נתנו במתנה לכלה, כדי שהוריה יזכרו מה וכמה להחזיר במתנה לכל אורח ואורח בחתונות בניהם ובנותיהם.

2.7 השיח המלווה את טקסי החינה

בגלל מרכזיותם וסמליותם של טקסי החינה לניהולם התקין עול אירועי החתונה ומשמעותם עבור הכלה והצלחת נישואיה לוו טקסי החינה השונים בכל הקהילות בנוסחאות ברכה רבות ובשירים רבים, שביצועם היה חלק בלתי נפרד מעריכת הטקסים. בכולם מועלים ענייני החינה ומשמעויותיה עבור הכלה והחתן לצד נושאים ליריים או חברתיים מגוונים נוספים, שלעתים אין רואים את הקשר הישיר שלהם לטקס.

להלן שיר שהושר בערב החינה הגדולה בתארודאנת ובו מוזכרים סממנים שונים של הטקס: שם הטקס עצמו וטקס ההכרזה על סכומי המתנות בכסף (בית 1), עטיפת ידיה ורגליה של הכלה המרוחות בחינה למשך לילה שלם (בית 14), האיפור הכבד של הכלה (בית 15), הקנאה באושרה של הכלה (בתים 17-13). הגרסה המובאת כאן הורכבה ונערכה על פי גרסאות שונות שהקלטתי מפי מסרניות בנות הקהילה., בשיר מועלים נושאים שונים: טקס החינה עם מתנות הכסף בהכרזה(בית 1), שבחים וברבות לחתן(בתים 12-2), התגרות בכלה בגלל הקנאה לאושרה וצער הכלה (בתים 17-13), איחולים למגורים סמוכים של הזוג החדש עם בני משפחתם(בתים 22-18), תפילות לאל שיגביר את רחמיו על בני המשפחה (בתים 25-23). כמו בכל שירת הנשים האמירה השירית מופנית לעתים כלפי בני משפחה – אלה מוזכרים על פי יחסי הקרבה שלהם או על פי שמותיהם (כאן אחי, ליאור, שלומי), לבד מן הכלה, המכונה ׳גברתי׳(lalla) והחתן, הקרוי ׳אהובי׳ (baba) – כדי לשתף אותם בברכות ובאיחולים שעולים מן השיר. בכל טור בשיר מופיעות הברות מליסמטיות ( פראמטר מוסיקלי )שאין להן משמעות מילולית אך הן עוזרות להשלמת המלודיה(ja lala ilala, ja lala lalal). נוסחים שונים בבתים שונים מסומנים כאן בסימן /.

תקופת שלטונם של ארבעת הח'ליפים הראשונים

תקופת שלטונם של ארבעת הח'ליפים הראשונים

תקופת חליפותו של עומר אבן־אל-חטיאב תצוין כתקופת הכיבושים הגדולה ביותר בהיסטוריה המוסלמית מבחינה צבאית ואף מבחינה מדינית אולם מבחינה אנושית, הוגדרו המוסלמים בקרב העמים הכבושים כחבר לוחמים ברברים ופראים אשר אצו בכל מאודם אחר שלל המלחמה ואחר תענוגות עם הנשים ולא כשליחי התנועה המונותיאיסטית.

הכובשים המוסלמים שלטו על העמים הכבושים אך ורק מבחינה צבאית ובמקביל דאגו לשמירת הסדר האזרחי, אולם מבחינה אדמיניסטרטיבית השאירו את כל מוסדות השלטון על כנם ודאגו אך ורק לגביית המיסים ולתשלומי השכר ללוחמים ולמשפחות החללים.

החליפה עומר ניחן בשתי תכונות עיקריות שחיזקו את מעמד המוסלמים בקרב העמים הכבושים, והובילו לפשרנות בנושאי דת ומדינה.

ראשית, הוא אימץ את המוסד הפרסי ה׳דיואן׳ וקבע שיש לשלם שכר ללוחמים ולמשפחות החללים, הישג סוציאלי גדול ביותר שזכה בו מנהיג מוסלמי אי-פעם.

הערת המחבר : ה׳דיואן׳ הוא מנגנון ממוסד לתשלומים לפקידים, לחיילים ולאלמנות החיילים שאימץ החליפה עומר ממנגנון הסוציאלי שהיה קיים בתקופת הסאסאנים באיראן.

שנית, הוא גיבש בחכמה רבה ובתבונה את מהלכי ההתיישבות של לוחמיו ומשפחותיהם בקרב העמים הכבושים בכך שבנה להם ביוזמתו בתים וחילק להם ביד רחבה אדמות לגידולים חקלאיים שהיוו את מקורות ההכנסה למתיישבים החדשים וגרמו להתיישבותם הקבועה במקום.

אין להתעלם מהתפשטותם המהירה ולהתרבותם הטבעית של הערבים על אדמות נכר שעם חלוף השנים הביאו את המוסלמים לטעון לריבונות על הערים ועל המדינות שם הם התיישבו.

החליפה עומר לא הכריח את בני העמים הכנועים לקבל על עצמם את תורת האיסלאם ומידת הנאמנות של העמים הכבושים נקבעה על פי נכונותם לשלם לשלטון המרכזי את חובם בתשלומי המיסים.

עומר, בתקופת כהונתו, השמיד את כל היהודים בחצי האי ערב על פי צוואתו של מוחמד, אולם בארצות הכבושות התעלם מצוואה זו וכינה את היהודים והנוצרים בקרב העמים הכבושים ׳אהל אל־דימה׳, דהיינו ׳בני חסות׳ אך הטיל עליהם מיסים כבדים כגון מס גולגולת, גיזיה, ומס אדמה, חאראג׳, וקבע לגביהם דרכי תשלום משפילים ולא אנושיים.

החליפה עומר נרצח בשנת 644 לאחר עשר שנות כהונה בידי עבד פרסי ובמותו החלה שוב מלחמת הירושה שהביאה את מחנה האיסלאם לקראת פילוג מוחשי.

לאחר הירצחו של עומר התכנסה הועדה שהוקמה על ידי עומר, ה׳אשורה׳ בת שישה נציגי ציבור לבחירת המועמד הבא לחליפות אחרי עומר.

בפני נציגי ה׳אשורה׳ הועמדו שני מועמדים עיקריים: עותמאן ועלי אבן-טאלב״. לשני המועמדים היה קשר משפחתי עם מוחמד, עותמאן היה חותנו ועלי היה חתנו ובן־דודו.

הועדה העמידה תנאים לשני המועמדים לזכייה בחליפות. עלי דחה את תנאי ועדת ה׳אשורה׳, אולם עותמאן נתן את הסכמתו וזכה בחליפות בשנת 644 לספירה.

עלי, שמועמדותו נפסלה, בעיקר על רקע יריבויות אישיות המשיך לשרת בנאמנות את החליפה עותמאן שהלך בדרכו של עומר במלחמותיו להרחבת גבולותיה של המדינה המוסלמית והורה להתמיד במסעות הכיבוש אל ׳נוביה׳ ואל צפון אפריקה, ואף הקים כוח ימי איסלאמי בהנהגתם של נציגי מצרים וסוריה בים התיכון.

הערות המחבר : ה׳אשורה׳ היא ועדה בת שישה חברים שהוקמה ביוזמתו של החליפה עומר במטרה לגשר ולבחור את המועמד העדיף מבין הטוענים לתואר החליפות. ה׳אשורה׳ קמה כתוצאה מחילוקי דעות בין עומר לעלי.

עותמאן, החליפה השלישי בהירארכיה האיסלאמית, ביסס בתקופת שלטונו את השתלטות הערבים על העמים הכבושים באמצעות העברת מאות אלפי ערבים נוספים מחצי האי ערב להתיישב בקרב העמים הכבושים, תמך באימוץ מוחלט של התרבות הפרסית ומעל לכל יזם את כתיבת הקוראן למיסוד פזורות המוסלמים ולחיזוק האמונה כמקור לאחדות המאמינים באיסלאם, אולם היה חלש אופי ונעזר רבות בקרובי משפחתו בניהול המדינה, עותמאן נרצח בשנת 656 לספירה על ידי אזרח מצרי מוסת לאחר שתים עשרה שנות שלטון. עלי אבן-טאלב היה החליפה הרביעי בהירארכיה האיסלאמית ואחרוןהמנהיגים שזכו בתואר ה׳רשידיון

עלי היה חתנו של מוחמד לבתו היחידה פטימה ולחם לצדו בכל מלחמותיו ועל תרומתו זכה לתואר הכבוד ׳אסד אללה׳ שפירושו האריה של ה׳. בתקופת שלטונו הקצרה חל פירוד במחנה המוסלמי ופרצו מלחמות אחים שכונו בפי המוסלמים ה׳פיתנות׳ כמו קרב ׳ג׳מל׳ נגד עיישה, אלמנתו של מוחמד, קרב ׳ציפין׳ נגד מנהיג סוריה מועאויה ומלחמת אחים נגד כת החוארגיון שפרשו ממחנה עלי עקב הפסקת קרב ׳ציפיף ללא הכרעה. בשנת 661 לספירה נרצח עלי בשעת תפילה במסגד בכופה על ידי איש מכת החוארגיון, אבן-אל-בולג׳ם.

אמנון אלקבץ " אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

אמנון אלקבץ

" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

אין בידינו תיעוד לתשובתו של נָרסיס לֶוֶון למכתב המתלוננים. נראה שראובן אלמאליח נעלב מתוכן המכתב והתפטר מתפקידו, מרצונו. קופת הקהילה עברה לידיהם של שלמה אפריאט וחייב כהן, חברי וועד הקהילה. לא ארכו הימים ורבני הקהילה התקוממו נגד "אותם מבני עמנו, פרצים המכנים עצמם בשם גדולים, על התועבה שעשו לנו". הם קמו להגן על צדקתו של נשיא הקהילה המתפטר, ראובן אלמאליח. ראוי להביא כאן את מכתבם של רבני הקהילה שנשלח למר נרסיס לוון, שנתיים אחר ההתפטרות. במכתב החתום ע״י רבני העיר ועוד 530 מאנשי הקהילה, הב מגנים את אותם עשירי העיר שבגלל מכתבם הבוטה, גרמו להתפטרותו של ראובן אלמאליח מנשיאות הקהילה, ומתריסים נגדם שכל ההבטחות שהבטיחו להם שיקבלו הרבה יותר ממה שהיה ראובן מעניק להם, והנה, שוד ושבר, לא דובים ולא יער. זאת הייתה בעינם. הונאה שהתפתאו אליה. ועתה, כאשר מצב העוני החמיר בקהילה, הם פנו אל נשיא "אליאנס" בבקשה שיפנה למר ראובן אלמאליח שישוב לתפקידו הקודם, כנשיא וגזבר הקהילה, משום שמאז עזב, חלה התדרדרות במצבם של עניי העיר, והקהילה "נותרה כצאן ללא רועה", ורק הוא, בעזרת כספו וקשריו, יוכל להוציאה ממצבה העגום בו היא נמצאת.

אני מביא מטה את מכתבם של הרבנים כלשונו, ללא שינויים כלשהם. ראוי לשים לב לדרך ניסוח המכתב המחורז בחלקו, בלשון עברית רבנית כדלהלן:

"מוגדור, יום שלישי בשבת קודש, ששה ימים לחדש ניסן, שנת"אמרתיך " שנת התרס"א – 26.3.1901

"צדיק כתמר יפרח"

אל מול פני המנורה הטהורה, זכה וברה, השר הטפסר, בר-אבהן ובר-אוריין, לובש צדקה כשריין, דומה לזוהר שמאיר לרום עולם, אדוננו ניכאריס ליבין (הכוונה לנרסיס ללון), פריזידאן של עם צדק, שומר אמונים עם אלוהי אברהם, מאמינים בני מאמינים, יראי ה' ועל חסדו נשענים.

כולם ישאו ברכה, יאריכו ימים ושנים, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, רבנן מניהו, ואפרכי מנייהי (הציבור מינה אותו והוא זה ששבר אותו). עיני העידה מבחר, ברוש ותדהר, העומדים עלהעבודה, עבודת משא גיא חזיון, כמיטב הגיון, נתונים המה למסור נפשות אדירי איומה, אסיפת הגדולים הרמים אליאנס ישראלית, אשר בעיר הגדולה פאריז יע״א (יכוננה עליון אמן).

נחדשו לשלום אין קץ מאהבה רבה, באנו בקיצור נמרץ לפני מעלת כבודו, כדי שנגידו לכתר צערנו שנצערנו זה שתי שנים על התועבה הנעשית לנו בעירנו, עיר מוגדור. קמו מבני עמנו פ־צים ומכנים עצמם בשם גדולים. הרסו העניינים אשר היו מיוסדים על ידי בנן של קדושים, אשר שמו הטוב, אדוננו רובין אלמאליח הי״ו, שהיה שר וטפסר עלינו ארבעה ושלושים שנים. מכל צר ומכל, פנה ממנו נהנים. כל מה שיתן מכיסו, יותר מקופת עניים. ועוזר לכל מי שצריך כל עניינים. עכשיו עזב אותנו זה שתי שנים, ונשארנו כצאן האבדות בלא רועים. על הפתאות שפתאו אותנו זה החוטאים, ורדפנו אחריהם. אמרו כל מה שצריכים מאת ראובן, חמש ידות אנחנו נותנים. הטעו אותנו ונלכדנו במצודת ציפורים. מי ביקש מידם ומי התיר להם , עד אשר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל.

לא התבוששו, מצחם כנחושה עז, חץ שחוט לשונם, לשון מדברת גדולות, להתרים נגד רואיהם. ליבנו בוער כאש להבה אשר פשטו בעקור ידיהם. אמרנו נקראו לשלום להם, אולי ישובו ממחשבותיהם. ראינו כי גילו עוונם, נבעו מצפונם, אפקרותא יתירא חזינא כהו (הפקרות רבה ראינו בזה).

עתה, בבקשה מכתר, בכוחך הטוב והישר, תשכיר עול ורשע, ולנתק מוסרותימו, כל אשר תמצא יד אדוננו לעשות להם. ה' התאמץ להחזיר העטרה ליושנה, ותכתוב אחד אגרת לאדוננו ראובן, אולי ישוב אל עבודתו, עבודת ה', ולא נאבד.

זה אדוננו ראובן, הוא בים (הכוונה ל Vice-סגן) קונסול אוסטריא, ועל פני שלא מצינו בו שעת הכושר, כתבנו אחד אגרת, וחתמו בה חמש מאות ושלושים בני אדם של מוגדור, ועשינו אחר כך קיום סופרי העיר, ושלחנו אותה לאמבאסאדור אוסטריא, לעיר טאנכ״יר (טנגייר) יע״א. אמרנו שמא יפצר אותו ויתבושש ממנו, אולי ישוב לעזרת העניים כמו שהיה מקודם. מפני כך, צריכים נס כן לעזרת אדוננו. אנחנו בוטחים ב״ה ובכתר. לא תאחר אותנו, עינינו לך מצפים אימתי נראו תשובות אדוננו. השם יצליח דרכך בכל אשר תלך, אמן, נצח, מלא ועד.

בסיום דברינו, אלה דברי הנאנחים והנאנקים בשברון מותניים ובפיק ברכיים וכליאת ידיים. בזריזות ולא בעצלתיים, עד ירחמנו אל מן השמים. אנחנו אלה פה המצפים לתשועת ה׳ ותשועת אדוננו בעיר מוגדור יע״א, ותשובת אדוננו תהיה ע״י קונסול ספאניס די מוגדור או ע״י מי שירצה

האדון. ושכרך כפול ומכופל מן השמים.

עבדיך העניים המצפים לתשובתך".

הלחץ כמובן עזר, וראובן שב לתפקידו כמקודם. הוא מצא קופה ריקה וקהילה שסועה, שבתוך שנתיים מאז התפטרותו, רבו העניים ולא היה מי שיטפל בכלכלתם. גם העזרה שהיו מקבלים מכי״ח, הופסקה משום שהקהילה לא העבירה את דמי החבר השנתיים למרכז העולמי שבפאריס. ראובן כינס את ראשי המשפחות בעיר, ויצא אליהם במנשר בשפה הערבית-יהודית בו הוא מסביר מה חשיבותה של "אליאנס", מה תרמה ליהדות העולם, ובכלל זה לקהילת מוגדור, ומה היתרונות שהקהילה תהנה מהם אם ישובו לשלם את דמי החבר כמקודם. הוא כותב: "מה שווה חצי פראנק לחודש דמי חבר, מול היתרונות שאנו נהנה מהם?". בתיאום עם "אליאנס" הוא הצליח לרתום את הקהילה בחזרה סביבו, ובו במקום עורך מגבית בה נאספו מ-60 ראשי משפחות, 360 פראנק, לפי 6-פראנק עבור כל משפחה לשנה, עם התחייבות לשלם את דמי החבר לשלוש שנים נוספותי. הוכנה רשימת התורמים שנשלחה עם הכסף המזומן, למרכז"אליאנס" בפאריס, בידי חיים נהון. ממשפחת הסוחרים הידועה בטנג׳יר, עמו היה מיודד וקשור בקשרי מסחר.

ר' ראובן אלמאליח שב במרץ לתפקידו, נקט בהטלת מסים על מוצרי הייבוא והייצוא של מוצרי העור בהם התמחו סוחרי הקהילה. ערך מגביות אגרסיביות אצל שועי העיר לטובת העניים, והשיב את הסדר על כנו. חידש את הקשר עם "אליאנס", ובמיוחד עם מר נרסיס לוון עמו שמר על קשרי ידידות מיוחדים, עד פטירתו של נרסיס בפאריס בתחילת שנת 1915. בן 82 היה במותו. ראובן נפטר בשיבה טובה במוגדור בשנת 1925, והוא בגיל 90.

זאת לדעת, "אליאנס" מוגדור היה אחד מבתי הספר המעולים במרוקו, על כך העידה אחת מהמנהלות המוצלחות של הרשת, הגב' אלגרינה בן-שימול-לוי. אלגרינה הגיעה ל״אליאנס" מוגדור מטריפולי, ופגשה במציאות אותה מתארת כמבריקה (Brillante). "התלמידים משכילים ובקיאים מאוד במדעי המתימטיקה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, דבר שמעורר לא מעט קינאה עד אנטישמיות ממש מצד השלטונות". זו המציאות עליה דיווחה לנשיאות "אליאנס" בפאריס בהגיעה למוגדור. אכן, בוגרי "אליאנס" ממוגדור היו לעו״ד, רופאים, היסטוריונים, עיתונאים ובעיקר אזרחים הוגנים. הללו שינו את דמותה של החברה היהודית במוגדור. הקהילה הפכה ממסורתית בה שלטו הרבנים ופרנסים עשירים, לקהילה פתוחה ומשכילה בעלת התנהגות עם חשיבה רציונאלית ומעורבת בתרבות המערב. זה אמנם בא על חשבון ניתוק מסויים מן המסודר. של בית־אבא, אבל זה היה זמני עד שילובם ההרמוני של לימודי החול והקודש שהניחו את דעה הצדדים. ניתן לסכם ולומר כי תרומתה העיקרית של "אליאנס" במוגדור, כבכל מקום אחר במרוקו, הייתה בבניית הנהגה יהודית מקומית חזקה ומשכילה שהצליחה לנער מעליה את חשכת ימי הביניים

קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה-פרופסור הרב משה עמאר

 

קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה

ייחוסה של משפחת אביחצירא

בניו

רבנו יעקב השאיר אחריו ארבעה בנים תלמידי חכמים וחסידים: רבי מסעוד, רבי אהרן, רבי אברהם ורבי יצחק.

הרה״ג רבי מסעוד מילא מקום אביו ברבנות בתפילאלת. חיבר שירים שהודפסו בספר "יגל יעקב". בא במשא-ומתן של הלכה עם רבי שלמה אבן-דנאן. רבי מסעוד נפטר בי״ב אייר תרס״ח (1908). ונטמן בעירו ריסאני. השאיר אחריו שלושה בנים: רבי דוד, חסיד ומקובל, חיבר ספרים פרשנות קבלית מוסרית בשיטת הרמז על התורה ודרושים, כיהן כראש הישיבה בריסאני, הוא נהרג על קידוש ה' בשנת תר״ף (1920), רבי ישראל זצוק״ל המכונה באבא סאל״י, צדיק וחסיד ומלומד בנסים, כיהן ברבנות בארפוד והסביבה, הקים עולה של תורה באזור. הוא עלה לארץ ישראל, התיישב בסוף ימיו בעיר נתיבות. התפרסם בגדולתו בתורה ובחסידותו המופלגת. המוני בית ישראל מכל העדות והחוגים, שיחרו לפתחו יום יום. בהם: רבנים, תלמידי חכמים ואדמורי״ם, אשר באו לזכות לשמוע לקח מפיו, לקבל ברכתו, לשאול בעצתו, להסתופף בצלו, ולהתבונן בהליכותיו בקודש. הוא נפטר בגי שבט תשמ״ג וציון קבורתו בנתיבות הפך לתלפיות שכל הפיות פונים אליו לתפילה ולבקשה בעיתות שמחה ומצוקה. ויום פטירתו הפך ליום הילולה לבית ישראל בארץ ישראל.

רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, היה ממנהלי הישיבה ויד ימינו של הבאבא סאלי במרוקו. סמוך להקמת המדינה עלה לארץ ונבחר לכהן כרב ראשי לרמלה-לוד, ומנהיגם של יהודי צפון אפריקה בישראל. הוא נפטר ביום כ״ה באדר ב' התש״ל (1970).

הרה״ג רבי אהרן בנו השני של רבי יעקב, בשנת תרמ״ז (1887) עלה לארץ ישראל כדי להדפיס את חיבורי אביו. הוא קיבל הסכמות לכך מחכמי ארץ ישראל, התרוצץ להשיג מימון ההדפסה מנדיבי עם, הוא הצליח להדפיס חלק מהחיבורים. הוא חזר למרוקו, ונפטר צעיר לימים בכ"ה אלול שנת התרס״א (1901), באחת מנסיעותיו לכפר תלוואת, ומקום מנוחתו וציונו משמש לעליה לרגל.

נכדו הוא הרה״ג רבי מכלוף אביהצירא זצללה״ה, אשר כיהן כרב ראשי וראב״ד בעיר מראקש, ובסוף ימיו עלה לארץ ישראל. בנו של רבי מכלוף הרה״ג ר' יוסף זצ״ל, כיהן כדיין בעיר פאס, עלה לארץ ונבחר לכהן כרבה של העיר יבנה. ואחריו מינה את בנו הרה״ג ר' דוד שליט״א.

הרה״ג רבי אברהם עלה לארץ ישראל בשנת תרל״ג (1873), התיישב בטבריה על התורה והעבודה. ומקום ציונו בבית העלמין בטבריה שופץ לאחרונה.

הרה״ג רבי יצחק היה בן הזקונים של רבנו אביר יעקב, הוא נמנה על ראשי הישיבה. עוד בחיי אביו נשלח על ידו לערוך מגביות לטובת הישיבה. בתפקיד זה המשיך גם לאחר פטירת אביו. באחת ממסעותיו בהיותו בעיר תולאל בי״ד שבט התער״ב (1912), נהרג. ושם מקום קבורתו. הוא היה משורר בעל רגש והותיר אחריו שירים ומספר חיבורים. מדי שנה עורכים הילולה ליד ציון קבורתו.

הבנים כיבדו מאד והוקירו את אביהם, רבי יעקב, ואף חיברו הרבה שירים לכבודו. בקרב יהודי מרוקו תופס רבי יעקב מקום חשוב כל כך, עד ששמו וההילולא שלו נזכרים ליד ההילולא של רשב״י ושל רבי מאיר בעל הנס. באחד השירים שחיבר בנו רבי מסעוד, בו בולט עניין זה. השיר ידוע ומושר בהרבה קהילות במרוקו בכל שמחה ובכל אירוע של מצווה.

גם כל נכדיו של רבי יעקב נודעו בחסידותם וכיהנו ברבנות ובהנהגת הציבור בערים שונות באזור תפילאלת. לכמה מבניו ומנכדיו של רבי יעקב נערכת הילולא ביום פטירתם על-ידי משפחות שקיבלו עליהם לעשות כן לרגל מעשה נסים שקרו להם בזכותו של רבנו אביר יעקב וצאצאיו.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

 

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה עניפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, לא ידוע. אף השירה העממית בערבית־יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת־לב נאותה של החוקרים. אומנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האשה היהודייה במארוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק. גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמאלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים — בנות־רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דיעה חד־משמעית זאת, בדבר חינוכה ומעמדה של האשה ביצירה העברית במארוקו בפרט, ובצפון־אפריקה בכלל, הפכה להיות למוסכמה מושרשת. אך מצויים מימצאים העשויים לערער אותה.

תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית־יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי לפני חודשים מספר בסטראסבורג כתב־יד עברי ממארוקו ובו שיר־בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במארוקו במאה הי״ח, או לכל המאוחר בהתחלת המאה הי׳׳ט. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי־חכמים במארוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת, ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה, במכנאס, בשנת תר׳׳ו(1845-6), בידי ׳הצעיר/הבחו״ן( = הבחור ונחמד) סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה׳. סמחון חלואה היה ממשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלז׳יריה, שם הוא נפטר בשנת תר״ט (1899־1900).

הערות המחבר : אני מביע את תודתי העמוקה לבעל האוסף מ׳ מ׳ על שאיפשר לי לעיין בכתבי־היד ולצלם חלק מהם.

        כתב־היד כולל לפי הסדר: א) העתקת הספר שבחי ירושלים, שיצא־לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך: ב) הלכות בדיני אישות ובתלמוד תורה: ג) אוסף הכולל כ־80 בקשות ופיוטים.

א ראה עליהם — מלכי רבנן לד׳ יוסף בן נאיים, ירושלים תרצ״א, בערכים: משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד: וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, אמסטרדאם תר״ד (1844).

עיין מלכי רבנן, צ״ט ע״ב. כדאי להעיר, שעל־פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש

להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר״ס, הרי שנולד בתקצ׳׳ד.

ואת כתכ־היד שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משום רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ׳צעיר ובחורי, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י 2808 במכון ק־צבי מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בוהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך ללא פרטים מדוייקים. עד כאן הערות המחבר .

על־פי כה״י שתצלומו בידי, אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבשורות 24-21 — כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, ללא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם, לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (שורות 36-25), מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת־לבו של המעתיק, אולי בגלל אובדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה ׳בר׳. על כל פנים, משורות אלו מתקבל השם: ׳אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק׳ כדלהלן:

25 אבי, ברוב רחמיך

 החש מושיע עמך,

אברהם

בוראי, רחם יחידתי,

בר

 30 צורי, חזק קהלתי,

יצחק

 

בתוך רבים אהללנו,

בר

דגלו ירים באהולינו,

אדיבה

 

35 הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

חזק

שם־המשפחה ׳בר אדיבה׳ רווח עד היום בקרב יהודי מארוקו בצורתו השכיחה יותר ׳בן אדיבה׳," ובחתימות מסוג זה מתחלפות לעיתים קרובות ביניהן ׳בן׳ ו׳בר׳. החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על־פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.

הערת המחבר : בתולדות יהודי מארוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם ׳בן אדיב׳. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגאלי, לאחר גירוש ספרד (ראה: הירשברג, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe  המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני־המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה) ואף־ על־פי־כן, אין מקום להנחה שהיא היתה בתו ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על־פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו, אין זה מתקבל על הדעת שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שזה עתה גורשה מספרד או מפורטוגאל הנוצריות־רומאניות, תיתן לבתה — אם היתה כזאת — שם כה מארוקאי־ילידי־ערבי כפריחא. סביר יותר להניח שפריחא בת יוסף המשוררת היתה צאצא לאותה משפחה מיוחסת אשר עם גירוש הפורטוגאלים מאזמור בשנת 1541 התפזרה, יחד עם כל הקהילה היהודית, במקומות שונים במארוקו, במיוחד בערי־החוף הצפוניות: ארזילה, טנג׳ה, וטטואן. עיין על כך שם, עמי 313-312. על השם הנדון עיין גם: Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Démographie 79 .et Onomastique, Alger, Imprimerie du Lycée, 1936, p

האם הבקשה שלפנינו מצויה במקורות אחרים? הסתבר לי שהיא נכללת לפחות בשני קבצים נוספים, כנראה שניהם מאוהראן/והראן, האחד בדפוס והשני בבתב־יד. הבקשה אמנם רשומה באוצר השירה והפיוט לי׳ דודזון, אך ללא סימן המחברת וללא ׳נועם׳( = נעימה, מנגינה, הלחן שעל־פיו שרים את הפיוט או את הבקשה), ומקורה בשתי המהדורות (1885-1862) של קובץ הפיוטים והבקשות של יהודי והראן, שבחי אלהים, שליקט והדפיס נסים בן אליהו קרסינטי. בהדפסה השנייה שבידי(להלן ש״א) מובאת הבקשה5' בשינויים ובשיבושים קלים, ללא סימן המחבר ועם הכתובת ׳בקשה׳ בלבד. גם אין כל אפשרות לעמוד על מהות האקרוסטיכון בטקסט מודפס זה, בגלל שיבוש או שינוי־נוסח, שכן המחרוזת החמישית מתחילה כאן באות נ׳ של ׳נא שמע תפלתי׳, כך שמתקבל השם ׳פריחן׳ שאינו נהוג כלל בקהילות צפון אפריקה בתורת שם נשי, במקום ׳פריחא׳ הרווח כל כך בקהילות מארוקו ובמיוחד בדרומה.

גם במקור נוסף שגיליתי אין מתקבל השם ׳פריחא׳ אלא יפריחו׳ כתוצאה משיבוש או משינוי: ׳ותשמיע (!) תפלתי׳ במקום ׳אלי, שמע תפלתי׳ שבכ״י סמחון חלואה (להלן כ״י ס״ח). המקור הנוסף הוא כה״י מס׳ 9 213 , ע׳ ל״ב ע״א וע״ב, שבמכון בן צבי (להלן כ״י ב״צ). על־פי סימנים שונים, הועתק כ״י זה במחצית הראשונה של המאה ה־19 באחת מקהילות אלז׳יריה הקרובות למארוקו, קרוב לודאי בוהראן עצמה. רוב הבקשות והפיוטים הרשומים בו נדפסו בקובץ שבחי אלהים, וגם במקור זה אין ציון של סימן בתחילת השיר ואין נועם, והכתובת היחידה היא ׳בקשה למועד׳. מהשוואת שלוש הגירסאות שלפניי׳ עולה שהטקסט של הבקשה שבכ״י ס״ח הוא האמין ביותר ובו נשתמש כבגירסת־היסוד, שתובא כאן ותושלם או תתוקן בפרטים מתוך שני המקורות האחרים.

הארגון הקהילתי 1 ג'ן אסֶדו הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

ברית 32Presence des Juifs du Maroc au Canada

יהודי מרוקו בקנדה

בהוצאת אות ברית קודש

עורך : אשר כנפו

הארגון הקהילתי 1

 ג'ן אסֶדו

הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

בשנות השישים, היו החיים במרוקו מלאי הבטחות עבור בן מרקש, אשר זה עתה הגיע לקזבלנקה, בה היו החיים נוחים וטובים. בבתי הקולנוע, הסרט "ווסט סייד סטורי" מילא אולמות עד אפס מקום וכך גם "אורפיאו נגרו". מודעות הפרסום של פאריד אל עטרש, אלה של ג'אן גאבין וטוני קורטיס מילאו את הקירות של שכונת "מאחורי הקרשים". בגלי האתר נשמעו קולותיהם של הוג אופרי, הפלאטרס ופאטס דומינו. הטוויסט של ציובי צ׳קר הלהיב את הרוקדים והרייטינג של דלידה היה בשיאו. בתוך ההמולה הזאת, מוכר המים היה נושא את זעקתו עד לב השמים, כשסביבו מתגודדים קבוצות של תיירים צרפתיים. לאורך השדרות הרחבות צלמי הרחוב ארבו לנו כדי לצלם אותנו ללא רשותנו, תמונות אותן תלו על הקירות בתקווה שימצאו חן בעינינו. ברצותנו להימנע מהם וכדי לייאשם, היינו מעוותים את פנינו, אלא שהתמונות יצאו כה מצחיקות, שבסופו של דבר היינו קונים אותן. נוכחותה של צרפת הורגשה בכל מקום במרוקו, אשר בה הישן והחדש דרו בכפיפה אחת. אכן, על אותה הדרך, חמור עמוס בצמחי נענע ובעשבי תיבול דחק עצמו מאחורי מכונית יגואר מהמודל האחרון, ומעבר לשניהם יכולת להבחין באורחת גמלים ועדר כבשים הפוסעים לאיטם על רקע עצי תמר ושמיים כתומים זרועי עננים קטיפתיים.

יחד עם חברינו הספרדיים, הצרפתיים והפורטוגזים, נהגנו לשחק במשחק הכדורת בכובד ראש התואם את המעמד, כשאנו מוקפים בריח של סרדינים ושל נקניקיות מֶרְגֶז צלויים ומתובלים בעריסה. במרחקים, אדית פיאף הנעימה את קולה בשירה הידוע "מילורד".

הצעירים בני גילי חשו בחוזקה את הניגוד הזה. רגלינו היו שרויות בימי הביניים ואילו ראשינו במאה העשרים. אירופה משכה אותנו, ואילו השורשים שלנו עצרו בעדנו. חווינו זאת מדי יום בבית וברחוב. בבית הספר שלנו, בי״ס אורט שברובע אנפה, בחורים ובחורות למדו יחד, באווירה חברית. מקצועות הלימוד היו ספרות, ניהול חשבונות, עיצוב חלונות ראווה, כימיה, מעבדה ועוד כאלה ששכחתי. המורים באו משבדיה, מבלגיה, מפולין ומצרפת, גברים כנשים מכאן ומהעולם הגדול, והם העניקו לנו הרבה. הם הזניקו אותנו אל העתיד, כשבידינו מטען גדול, והם השרישו בנו ביטחון עצמי.

בתום לימודיי באורט-אנפה, עזבתי את מרוקו לטובת שוויץ, במטרה להשלים את לימודיי כפי שהמליץ זאת מורי. עם הגעתי, נוכחתי לדעת במהרה כי בחפזוני לא ביצעתי את כל ההליכים המנהליים הנדרשים על ידי שלטונות שוויץ, והללו ביקשו ממני לעזוב את הארץ ללא שהות. למרבה המזל, נזכרתי כי משרדה הראשי של רשת אורט שוכן בגינבה ובזכותה עלה בידי להישאר בשוויץ ולהשלים את לימודיי.

זמן-מה לאחר הגעתי למונטריאול, ידידי סטאנלי סאטוב הזמין אותי לאסיפה של אורט- מונטריאול. היה זה עבורי גילוי משמעותי וסוף-סוף ניתנה לי ההזדמנות להודות לרשת אורט, על כן נרשמתי כחבר בה באופן מיידי. זה יותר מעשרים וארבע שנים אני פעיל ברשת זו, ומילאתי בה בהדרגה את כל המשרות שבארגון. הייתי לראשון התלמידים לשעבר של אורט שמונה לתפקיד נשיא, במשותף עם ידידי ועמיתי לורן ויזמן. אני מתגאה בהשתייכותי לאותה קבוצה של גברים ונשים המיטיבים לסביבתם ולעולם, כשהם ממשיכים לממש חלום שהתחיל לפני יותר ממאה ושלושים שנה.

אני מזמין ומעודד את כל הבוגרים של בתי הספר של רשת אורט במרוקו וברחבי העולם ליצור קשר עם משרדי אורט במונטריאול, כדי להצטרף לקבוצתנו ולהיות חברים בה, אם חפצים הם בכך. כל כך נפלא להחזיר טובה ובתורך לתרום מזמנך כפי יכולתך, כדי שהסיפור היפה הנקרא אורט יוסיף להתקיים.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש מאת: הרב משה אסולין שמיר

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הילולת רבי מאיר בעל הנס יד' אייר פסח שני – –
הילולת רבי שמעון בר יוחאי יח' אייר ל"ג בעומר

סדר פרשיות השבוע: "אחרי מות, קדושים אמור, בהר", רומז לכך ש"אחרי מות" –אנשים "קדושים", מצווים אנו: "אמור" וספר אודות גדולתם בתורה אותה קבלו "בהר סיני". הפרשיות הנ"ל אכן נקראות בחודש אייר במקביל להילולת שני קדושי עליון: רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי תלמידי רבי עקיבא.

יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס יחול ביום י"ד באייר בו חל גם פסח שני, יום בו נתן הקב"ה הזדמנות שניה לאלה שלא הספיקו להקריב קורבן פסח ב יד בניסן בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו', דבר המלמד אותנו – שלגאולה יש הזדמנות שניה, כך שאם לא נגאלנו בפסח האחרון, אל ייאוש, נמשיך לצפות ולהאמין בקב"ה שיגאל אותנו ובקרוב. על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מדת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הקדוש שבמשך שלושים יום החל מליל פסח בו קבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר פסח שני, האורות ממשיכים להאיר, "ומאן דבעי למחמי – למטרוניתא, יכיל למחמי", כלומר הרוצה לקבל הארות, יכול לעלות ולהתעלות בה. מכאן ולהבא השערים ננעלים, ולשון הזוהר הקדוש: "מכאן והלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני". (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב). כלשון הזוהר הקדוש.

יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי חל ב י"ח אייר שהוא גם ל"ג בעומר ספירת "ההוד שבהוד", בה – – – אנחנו צריכים להודות לה' הודאה פנימית על כך שהקב"ה זיכה אותנו להודות לו = הודאה בתוך הודאה. על כך ניתן לומר את הביטוי: "שמע": ש = שמעון. מ = מאיר. ע = עקיבא. אכן התקיים בהם "והחוט המשולש – במהרה לא ינתק". רבי מאיר ורבי שמעון ירדו לסוף דעת רבם, ויישמו את היהלום שבכתר דבריו: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ועל כך כתב האר"י הק' שמצווה לאהוב כל יהודי ובפרט תלמידי חכמים.

רבנו "אור החיים" הק' כותב על הפסוק הנ"ל: "באמצעות יחוד הלבבות, מתייחד שמו יתברך, להיות כל ישראל ענפי שם הוי ה ברוך הוא". אותם – 24,000 תלמידי רבי עקיבא הראשונים, "לא נהגו כבוד זה לזה", בגלל שדבקו בתורת רבם, וכל אחד מהם היה מוכן להילחם על כך שרק הוא הבין את עומק תורת רבו, ורק הוא כיוון לאמיתות תורתו דבר שגרם "למלחמתה של תורה" ללא פשרות, ולחוסר כבוד הדדי, ולכן נאמר: "מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום }סמל החכמה{, ושנאה להם: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בו שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ע"ב(. ישנה אמרה חשובה בגמרא (עירובין יג ע"ב(: "אלו ואלו, דברי אלוקים חיים" המסבירה מדוע נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא כבית שמאי. הרי דברי שניהם "אלוקים חיים". הגמרא עונה: "מפני שנוחין ועלובין }צנועים{ היו…". המסר החשוב של האמרה הנ"ל הוא: שרק כאשר אלו נמצאים ליד אלו, הם מהווים דברי אלוקים חיים, ואילו כאשר "החכם עיניו בראשו" וחושב שרק הוא צודק, סימנא מילתא שדבריו אינם דברי אלוקים חיים. האדם לומד ע"פ שורש נשמתו. רבי מאיר ורבי שמעון לקחו את אמרת רבם "ואהבת לרעך כמוך" והלבישו עליה את דברי רבי אלעזר בן ערך שקבע "לב טוב", והרי לך כל התורה כולה. "לב טוב" כידוע, בגימטריא = 49 }ימי הספירה{, דבר הרומז למידה המהותית: תיקון מידת הכבוד. "לב = כבוד = 32 . לכן, התלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו מתו, ואילו מל"ג בעומר ואילך, נכנסים אנו למידתו של רבי שמעון בר יוחאי "טוב", מתוך הביטוי: "לב טוב", ואז הפסיקו למות היות ותוקנה מידת – חיפוש הכבוד "לב", על יד מידת "טוב". ידוע שמספר הימים בין ל"ג בעומר עד שבועות שווה "טוב"= 17 ימים.

רבי שמעון שר הזוהר ורבי מאיר שר ההלכה – – –
רבי שמעון בר יוחאי יצא במתקפה נגד שלטון הרשע הרומאי, דבר שאילץ אותו ואת בנו רבי אלעזר להסתתר במערה. לאחר 12 שנה, אליהו הנביא הודיע להם על ביטול הגזרה. ביציאתם מהמערה כשהם מזוככים כמלאכים מרוב לימוד תורה בצער, ראו את העולם נוהג כמנהגו חורשים וזורעים. "אמר רשב"י: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. – כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם. חיזרו למערתכם. חזרו – וישבו שנים עשר ירחים שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנה. – – כאשר יצאו שוב, רבי אלעזר מקפיד ומעניש, ואילו אביו הרשב"י מרפא". (שבת לג ע"ב)–
מסוף הסיפור הנ"ל, רואים שרשב"י עבר "ריכוך" בגישתו למציאות, ואף נזקק לשם כך להתערבות ההשגחה העליונה שהחזירה אותם למערה לעוד שנה, כדי "לא לשרוף את העולם". בהמשך הגמרא מסופר, שהם ראו יהודי זקן שרץ בערב שבת ובידו שתי אגודות של הדסים. אמרו לו, אלו לשם מה? אמר לכבוד שבת. אמרו לו, ולמה לא תסתפק באחד. ענה להם: כנגד "זכור" וכנגד "שמור". אמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר: "חזי כמה חביבים מצוות על ישראל, ונתיישבה דעתם" רבי שמעון אכן עבר חוש ביקורת מפוקח כפי שרואים בדרשתו לפסוק: "שמעתי שמעך יראתי ה'". "התם יאות הווה למהוי דחיל, = }שם נאה ונכון היה להיות ירא{, אנן בחביבותא תליא מילתא". כלומר עשרת הרוגי מלכות ורבי עקיבא בראשם, נהרגו בבחינת "שמעתי שמעך יראתי". ואילו אנן ב"חביבותא תליא".)זהר ח"ג, קכח, א(. הדברים תלויים בחביבות = בכבוד הדדי לכל יהודי.

רבי שמעון אומר: "שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות; וכתר שם טוב עולה על גביהן" –(אבות, ד, י"ג(. לכאורה, היינו מצפים שהרשב"י יבחר ב"כתר תורה" כמובחר ביותר כ"עולה על גביהן". אלא שוב, הרשב"י בוחר ב"שם טוב" על משקל "לב טוב", מידתו של רבי אלעזר בן ערך, ויישום מידת רבו רבי עקיבא שקבע: "ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה", רבי עקיבא הלך בעקבות הלל שאמר: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", וכן – בעקבות יונתן בן עוזיאל שפירש: "דמן אנת סני, לא תעביד ליה". תיקון ספירת "ההוד שבהוד" השייכת לל"ג בעומר, שבתמציתה כוח ההודאה לקב"ה, מעין "מודים דרבנן" בו "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א ל – ההודאות". ברגע שהאדם מסוגל להשתחרר מהגאווה העצמית ולהודות לה', בבחינת הכתוב: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך" )דהי"א כט, יד(. זהו "יסוד ושרש העבודה" כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים". שנזכה אמן סלה ועד.

רבי מאיר בעל הנס חברו של הרשב"י, שהיה "חכם" בתורת הנגלה "וסופר" בתורת הספירות, זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה, ואף "האיר עיני חכמים בהלכה", כמו כן, "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס". לפרסומו הגדול בעם ישראל, זכה בכך שקבע: בני ישראל נקראים בנים של הקב"ה }ולא עבדים{, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם…" )דברים יד א(. רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים נקראים עבדים, בבחינת –
הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" )ויקרא כה, נה(. ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך גם כשלא נוהגים בהתאם: "בנים לא אמון בם" )דברים לב, כא(, "בנים משחיתים" )ישעיה, א, ד(. קידושין לו ע"א)

הדשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה "בנים אתם לה' אלוקיכם". הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו שידעה לפרגן לעם ישראל, אכן מידתו זו מתגלה בדברים רבים הקשורים לאישיותו כמו העזרה לכל אדם השרוי בצרה הנותן צדקה לכבוד רבי מאיר, ואומר ג' פעמים "אלהא דרבי מאיר ענני". }כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה'…{ היות וזה רק טבעי שהצדיק ישמח לעזור להולכים בתורת ה'. זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שוקק חיים, ואף שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו, כך שמאז אני שבוי בתורתו ובקדושתו. כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את מור אבי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה עירו של רב מאיר בעל הנס.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-המשוררת פריחא.        

 

בחורה חריגה מבחינת השכלתה הייתה המשוררת פריחא בת אברהם בן יצחק בן אדיבא ממגורשי ספרד. הפרטים הביוגרפיים הידועים אודותיה הם : נולדה בשנות ה-20 של המאה ה-18 במרוקו. עברה עם אביה ואחיה לתוניס בעת המהומות ומלחמות הירושה על כיסאו של הסולטאן איסמאעיל, לאחר מותו בשנת 1727 ( שלט משנת 1672 ).

אביה ואחיה עזבו את תוניס בשנת 1756, בעת המהומות בעקבות כיבוש תוניס על ידי האלג'ירים. הם חזרו אליה כעבור זמן מה, אך איבדו קשר עם הבת, פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. פריחא הייתה למדנית וצדקת. הנשים התייחסו אליה כאל קדושה והזכירו את שמה בעתות מצוקה ורדיפות במרוקו.

לאחר מותה הפך אביה את ביתו לאתר הנצחה לזכרה. הבית כלל מקווה טהרה במקום שמיטתה ניצבה בו, וכן העמיד האב ארון קודש במקום שבו הייתה הספרייה שלה. כן בנה אביה בית כנסת בתוניס לזכרה, שניצב במקום עד שנת 1936 ואז הועבר למקום אחר. פריחא חיברה שירים, ששניים מהם, שירי געגועים לציון, פורסמו. האחד בן תשעה בתים והאחר בין בית אחד.

פנה אלינו ברחמים / בזכות אברהם תמים / רחם עלינו ממרומים / האל גואלי, בוקר ותשמע קולי.

רחם על עם סגולתך / כי הם עמך ונחלתך / מהר קבץ קהילתך / אל הר גלילי.

יחיד נישא ונעלם / פגה בנך כשה נאלם / ובנה דביר ואולם / ותמוך גורלי.

חוס וחמול עלינו / ולציון העלינו / והקם דבירך אלינו / צורי וגואלי.

אלי, שמע תחינתי / אדון בוחר רינתי / האל מגני ומנָתי / כוסי וחבלי.

בת יוסף מייחלת / הטוב ממך שואלת / מהר ארצָה תהי נוחלת / מיד הישמעאלי.

אבי ברוב רחמך / החש מושיע עמך / ועשה למען שמך / כל חטא מחול לי.

בוראי, רחם יחידתי / צורי, חזק קהילתי / והעלני לארץ חמדה / ואקטיר כּלילי / בתוך רבים אהללנו.

דגלו ירים באהלינו / הפלא חסדך אלינו / ורצה חן זה קולי.

השיא האחר דומה בתוכנו לראשון ומובעים בו געגועים לציון, אולם יש בו הד גם למצוקה אישית, לרדיפות ובקשות נקמה בגויים. האקרוסטיכון הינו – פרחה כשמה.

פעמי הרימה, יה מצילי / אלכה אל ארצי בטוב טעם.

רדָפני אויב גוי אוילי / ויגער בי בקול רעם.

חיש הובילני אל הר גלילי / ושלח בם עברה וָזַעַם.

אראה שם אורך, אחבוש כּלילי / אזי אומר : אמותה הפעם.

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955. 

עוד משנות העשרים של המאה, הייתה מושרשת אצל מנהיגים רבים לשנות תיאוריה שייתכן ויסות בתהליכי העלייה הן מצד צורכי היישוב – או המדינה – והם מצד האפשרויות לקלוט את העלייה. שרר אז ביטחון בלתי מוצדק שהעלייה תתקיים כל הזמן מבלי הפרעות חיצוניות – הן מבחינת הנתונים הפוליטיים של הכניסה לארץ והן מבחינת הוודאות של הנתונים הפוליטיים של היציאה מארצות הגולה .

השקפות אלה זרעו אשליות ושאננות בתוך היישוב בארץ, בתנועה הציונית הבלתי לגאלית, הדיונים המרים בחוגי הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל על ממדי העלייה לגבי כל גל עלייה מתפרץ. ואפילו שירדו ממדי העלייה בשנת 1952 ל-23.000 עולים – היו שצעקו עד לב השמים שאין אפשרות לקלוט עוד עולים מטעמים כלכליים, ושתיגרם ירידה מן הארץ.

היינו עייפים מן המעמסה והשתוקקנו להקל על חיינו על ידי צמצום העלייה היהודית לארץ ישראל במו ידינו, הן בצמצום העלייה כולה, והם בדרך של סלקציה אכזרית. זה היה המצב כאשר הועלה על הפרק דבר העלייה של יהודי צפון אפריקה.

אץ אורן כותב בעיתון " דבר, מפי אחד מאנשי צוות המיון.

" צריך לראות אותנו בעבודה לפני חודשיים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות, את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא ?

באחת העיירות בחור אינסטלאטור, בריא וחבוב ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתיים…..נורא היה בזעמו. " אתה רואה שניים אלה " ? צעק " אני חונק אותם על המקום. ימותו השניים ויחיו החמישה ". 

אלג'יריה.

הדרך לאלג'יר ארוכה, במטוס הצרפתי גדול ונוח. לפנַי הרבה זמן., ואני שוקע במחשבות. ביליתי כחודש ימים בשלוש הארצות העומדות להתאחד בחטיבה פוליטית אחת – מרוקו. במסגרת זו היו למעלה משלוש מאות אלף יהודים ולפי דעתי כולם שואפים לעלות לארץ ישראל.

עד כה לא הכרנו אותם במידה מספקת. בשהייתי שם למדתי משהו עליהם, ולבי אומר לי שיהדות זו יש לה פוטנציאל גדול לעלייה. אומנם ענייה ברובה, אך אנשיה מורגלים בעבודה. חלק גדול מן היהודים במרוקו חיו בכפרים ובעיירות קטנות, קרוב לטבע ורחוק מתעתועי העיר. גם בארץ, וודאי יטו יותר מאחרים, לקיים את מצוות פיזור האוכלוסייה.

יהודי מרקו סובלים מתת תזונה, ממחסור בחלבונים, וברור כי אם יאכלו מזון מתאים יאזרו כוח וידעו להתגבר גם על כל עבודה קשה. מעטים בהם בעלי השכלה כללי ועוד פחות מזה בעלי השכלה פורמלית. הם קשורים במסורת היהודית ובדת. מבחינה דמוגרפית, זוהי עדה חזקה, היכולה להעמיד ילדים רבים. מעטים בקרבה מקרי מחלה שאין להם מרפא.

האימפריה הצרפתית נהגה בסובלנות ביהודים ולא רדפה אותם בגלל דתם. אומנם הם נחשבו על פי החוק – " ילדי המלך ", והוא היה חייב לגונן עליהם. כנגד עיני היהודים במרוקו עמדה דוגמת יהדות אלג'יריה, ארץ ששושלת המחוזות הצפוניים שלה, נחשבו מחוזות צרפתיים, ויהודי אותם מקומות היו אזרחי צרפת לכל דבר.

היהודים באלג'יריה שירתו גם בצבא, אחזו בנשק, והחופש שנהנו ממנו היה מאז ומתמיד משאת נפשם של יהודי מרוקו. השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה היה תמיד יותר נוח מכל שלטון כובש אחר. הייתה בו פחות קנאות דתית קתולית, יותר התעניינות בחיי האוכלוסייה המרומית, גם מן הבחינה הסוציאלית ובשטח הבריאות.

כאשר הגיעו לארץ ראשוני העולים ממרוקו ומלוב, ואלה האחרונים מארץ של דיקטטורה ופאשיזם הורגש שהם יותר מסוגרים, ממעטים להתבטא, פוחדים. במהלך קליטתם של אלה ואלה בארץ, הורגש יותר ההבדל בין שתי העדות.

המרוקנים לא קיבלו עליהם בקלות את עול אי השוויון כעולים חדשים, מחו ביתר תוקף נגד עוולות – אמיתיות ומדומות – שנגרמו להם. הם תססו, לא פחדו מפני השלטון, העזו להתנגד לו  ולסביבה המקיפה אותם, ורק משום כך אפשר להסביר את הכינוי שדבק בהם בארץ : " מרוקו סכין ".

יהדות מרוקו, למרות הפער הסוציאלי הקיים גם בתוכה, מופיעה כגוף הומוגני, בעל אלפי חוטים של היסטוריה משותפת, שמנהגים דתיים, שאמונות תפלות, ובמובן מסוים – גוף חנוט. אולם אני משער שבעלותם לישראל יבקעו מקליפתם ויהיו נוחים להתערות בארץ מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. הם ייקלטו, כך אני מאמין, בעבודה יוצרת וביישובים שאינם דווקא בתחום המשולש הצפוף של גוש דן.

מטוסי נחת באורן ומחשבותי נקטעו. ושוב אותה תמונה : שדה התעופה הומה ורועש ואי סדר שורר בכל. המטוס חונה על המסלול וסביבו המון אדם, אלו נכנסים למטוס ואלו יוצאים ממנו. כך ישבתי במשך שעתיים בתוך המטוס.

מחשש גניבה לא העזתי לצאת ולהתבונן סביבי. בחוץ נראים אנשי צבא רבים. המטוס המשיך סוף-סוף בדרכו וקרוב לשעת הצהרים הגענו לשדה התעופה של העיר אלג'יר.

איש מאנשי משרד העלייה באלג'יריה לא בא לקבלני בשדה התעופה והגעתי בכוחות עצמי העירה, הלכתי לביתו של מנהל המשרד וציפיתי לבואו. זה היה איש צעיר, דתי, שכבר פגשתי בו בכנס השליחים בקזבלנקה.

אז דרש שנרחיב את פעולות העלייה גם באלג'יריה. הוא שמח לבואי, ולאחר שדאג לשכן אותי בבית מלון ואני נחתי מעמל הדרך, נלוויתי אליו ובאנו אל ראש התנועה הציונית באלג'יריה כולה, נַרבוני. איש זה, יליד צרפת, עורך דין במקצועו, היה מוכר לי מפגישות בקונגרס הציוני.

הוא קיבלני בזרועות פתוחות והכניס אותי ל " עניינים ". הוא הסדיר לי שורה של ביקורים ופגישות. בלוויית איש " המזרחי " שבמקום, ביקרתי במוסד דתי בעיירה מחוץ לאלג'יר. פגשנו שם שני תלמידים מבוגרים שלמדו תורה בכוונה גדולה, הם התכוננו לקבל הסמכה לרבנות.

מלווי, אדם למדן, מיוצאי פולין, ערך  להם כעין מבחן, וכך בילינו זמן מה בנעימים. למחרת בבוקר הובאתי לפגישה עם מר גוזלן. איש כבן 80, לבוש בקפידה שחורים, ללא רבב, לפי אופנת סוף המאה התשע עשרה. 

מקובלי דרעה-רחל אליאור

מקובלי דרעה. – רחל אליאור

מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו.

בחינה מפורטת של מסורות אלה מעלה, שמדובר ככל הנראה בשתי קבוצות : האחת – מזוהה מבחינה היסטורית, בת המאה ה-16, והשנייה – אנונימי., הקדומה לה בזמן.

שלושה מאפיינים בולטים מצויים במסורות אלה :

א – זיקה בין דרעה וחכמיה להתגלות הזוהר.

ב – הדגשת העתיקוּת והקדמוּת של המסורות המובאות משם מקובלי דרעה.

ג – צביון ייחודי למסורות המובאות משם מקובלי דרה בני המאה ה-16 : המסורות הקשורות בשמם מתאפיינות בזיקה לכוחות אוקולטיים ( תורת הנסתר, אמונה בתופעות מסתוריות שהן, כביכול, מעבר לתפישת החושים ), בידיעות על חושית, בראיית עתידות, בגילוי אליהו, בהשגת רוח הקודש וחישובי קץ.  

בטרם אדון באישוש ההיסטורי של מסורות אלה בבירורים נכרוכים במקום וביושביו, אעיר כי ביטויים הכורכים חוגים קבליים עם איזור גיאוגראפי מסוים אינם נפוצים בתקופה זו. אף במקומות שהם מרכזים ללימודי קבלה במאה ה-16.

 איננו מוצאים בדרך כלל מסורות משם חכמיהם, נוסח מקובלי אדריאנופול, או מקובלי מאנטובה, שכן אקסלוסיביות גיאוגראפית לא היה בה טעם בעולם שאחרי גירוש ספרד, אשר סימן ההיכר המובהק בו היה אי היציבות והעדר הרציפות.

לפיכך, יש אפשרות להסיק מהצירוף " מקובלי דרעה , כי נמצאו חוגי מקובלים במגרב בשלהי המאה ה-15 ואורך המאה ה-16 שלא היו שרוים בטווח השפעתם המיידית של גולי ספרד. אלא גיבשו ושמרו מסורת קבלית שקדמה להשפעה הדומינאנטית של מקובלי דור הגירוש שהגיעו למרוקו.

גילוי הזוהר בדרעה.

בשנות הארבעים של המאה ה-16 מביא רבי משה קורדובירו ב "אור יקר", פירושו המקיף על הזוהר והתיקונים. סקירה רבת עניין על משמעות התגלות הזוהר בהקשר המשיחי. הוא מביא בסוף דבריו מסורות שונות הדבר גילוי הזוהר, שחלקן נתפרסמו באורח מקוטע ומשובש ב "אור החמה" לרבי אברהם אזולאי, כותב הרב משה קורדובירו 

וכן היה במציאות גילוייו נס ופלא שאין מי שיודע אודות גילוייו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים וכרוך התבלים. ומצאו חכם אחת מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקבצו וטרח כמה טרחות…..

והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי במצאו במערה, והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה.

רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו וכבר חקרו על העניין בימים קדמונים בידי הרב משה די ליאון ובימי שמואל דמן עכו  ( צ"ל רבי יצחק בן שמואל מעכו ) בעל ספר מאירת עינים ככתוב בספר מעשה החסידים אשר לו.

דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורות צפת בין דרעא ובין הזוהר.

 הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאתו ביד " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת ", ומצד אחר השקפה מקובלת שלפיה " מצינו שבארץ דרעא…היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו "

הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14. ולא מקום חיבורו. שכן, המסורת הקבלית מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב"י וקובעת את גניזתו לפרק זמן ארוך ואת גילויו בדור אחרון.מבלי לציין את מקום הגילוי.

יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי הימים של רבי יצחק דמן עכו בנוסחו השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את מסורת השיוך לדרעה.

 שכן הוא מציין בסוף דבריו ב " אור יקר ", אחר אזכורה של דרעה, שרבי יצחק מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היחה לנגד עיני רבי משה קורדובירו בספר מעשה החסידים אשר לי.

דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורת צפת בין דרעה ובין הזוהר.

 הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאותו בידי " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת, ומצד אחר השקפה מקובלת, שלפיה מצינו שבארץ דרעא…..היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו ".

אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

רבי יצחק דמן עכו

מחכמי ספרד בדור העשירי. מקובל. לחם בעוז בלומדי הפילוסופיה. נפטר בשנת ה "ק" – 1340, נולד בעכו, שם למד אצל המקובל רבי שלמה פטיש. כן למד אצל הרשב"א, נדד לאיטליה ולספרד, שם השתקע בשנת ה " ס"ה " 1305. עסק רבות בחקר מחברו ומקורו של ספר ה " זוהר " ולשם כך נפגש עם רבי מה די ליאון. את תוצאות מחקרו בספר " דברי הימים ", שאבד. ספריו האחרים :

" מאירות עיניים " פירוש לפירוש המב"ן לתורה

פירוש לספר היצירה

מתוך תור הזהב והשמד, עמוד 276

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר