פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980
פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח
יוסף שטרית
בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה עניפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, לא ידוע. אף השירה העממית בערבית־יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת־לב נאותה של החוקרים. אומנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האשה היהודייה במארוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק. גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמאלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים — בנות־רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דיעה חד־משמעית זאת, בדבר חינוכה ומעמדה של האשה ביצירה העברית במארוקו בפרט, ובצפון־אפריקה בכלל, הפכה להיות למוסכמה מושרשת. אך מצויים מימצאים העשויים לערער אותה.
תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית־יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי לפני חודשים מספר בסטראסבורג כתב־יד עברי ממארוקו ובו שיר־בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במארוקו במאה הי״ח, או לכל המאוחר בהתחלת המאה הי׳׳ט. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי־חכמים במארוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת, ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה, במכנאס, בשנת תר׳׳ו(1845-6), בידי ׳הצעיר/הבחו״ן( = הבחור ונחמד) סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה׳. סמחון חלואה היה ממשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלז׳יריה, שם הוא נפטר בשנת תר״ט (1899־1900).
הערות המחבר : אני מביע את תודתי העמוקה לבעל האוסף מ׳ מ׳ על שאיפשר לי לעיין בכתבי־היד ולצלם חלק מהם.
כתב־היד כולל לפי הסדר: א) העתקת הספר שבחי ירושלים, שיצא־לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך: ב) הלכות בדיני אישות ובתלמוד תורה: ג) אוסף הכולל כ־80 בקשות ופיוטים.
א ראה עליהם — מלכי רבנן לד׳ יוסף בן נאיים, ירושלים תרצ״א, בערכים: משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד: וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, אמסטרדאם תר״ד (1844).
עיין מלכי רבנן, צ״ט ע״ב. כדאי להעיר, שעל־פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש
להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר״ס, הרי שנולד בתקצ׳׳ד.
ואת כתכ־היד שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משום רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ׳צעיר ובחורי, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י 2808 במכון ק־צבי מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בוהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך ללא פרטים מדוייקים. עד כאן הערות המחבר .
על־פי כה״י שתצלומו בידי, אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבשורות 24-21 — כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, ללא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם, לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (שורות 36-25), מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת־לבו של המעתיק, אולי בגלל אובדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה ׳בר׳. על כל פנים, משורות אלו מתקבל השם: ׳אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק׳ כדלהלן:
25 אבי, ברוב רחמיך
החש מושיע עמך,
אברהם
בוראי, רחם יחידתי,
בר
30 צורי, חזק קהלתי,
יצחק
בתוך רבים אהללנו,
בר
דגלו ירים באהולינו,
אדיבה
35 הפלא חסדך אלינו,
ורצה חן זה קולי.
חזק
שם־המשפחה ׳בר אדיבה׳ רווח עד היום בקרב יהודי מארוקו בצורתו השכיחה יותר ׳בן אדיבה׳," ובחתימות מסוג זה מתחלפות לעיתים קרובות ביניהן ׳בן׳ ו׳בר׳. החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על־פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.
הערת המחבר : בתולדות יהודי מארוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם ׳בן אדיב׳. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגאלי, לאחר גירוש ספרד (ראה: הירשברג, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני־המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה) ואף־ על־פי־כן, אין מקום להנחה שהיא היתה בתו ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על־פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו, אין זה מתקבל על הדעת שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שזה עתה גורשה מספרד או מפורטוגאל הנוצריות־רומאניות, תיתן לבתה — אם היתה כזאת — שם כה מארוקאי־ילידי־ערבי כפריחא. סביר יותר להניח שפריחא בת יוסף המשוררת היתה צאצא לאותה משפחה מיוחסת אשר עם גירוש הפורטוגאלים מאזמור בשנת 1541 התפזרה, יחד עם כל הקהילה היהודית, במקומות שונים במארוקו, במיוחד בערי־החוף הצפוניות: ארזילה, טנג׳ה, וטטואן. עיין על כך שם, עמי 313-312. על השם הנדון עיין גם: Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Démographie 79 .et Onomastique, Alger, Imprimerie du Lycée, 1936, p
האם הבקשה שלפנינו מצויה במקורות אחרים? הסתבר לי שהיא נכללת לפחות בשני קבצים נוספים, כנראה שניהם מאוהראן/והראן, האחד בדפוס והשני בבתב־יד. הבקשה אמנם רשומה באוצר השירה והפיוט לי׳ דודזון, אך ללא סימן המחברת וללא ׳נועם׳( = נעימה, מנגינה, הלחן שעל־פיו שרים את הפיוט או את הבקשה), ומקורה בשתי המהדורות (1885-1862) של קובץ הפיוטים והבקשות של יהודי והראן, שבחי אלהים, שליקט והדפיס נסים בן אליהו קרסינטי. בהדפסה השנייה שבידי(להלן ש״א) מובאת הבקשה5' בשינויים ובשיבושים קלים, ללא סימן המחבר ועם הכתובת ׳בקשה׳ בלבד. גם אין כל אפשרות לעמוד על מהות האקרוסטיכון בטקסט מודפס זה, בגלל שיבוש או שינוי־נוסח, שכן המחרוזת החמישית מתחילה כאן באות נ׳ של ׳נא שמע תפלתי׳, כך שמתקבל השם ׳פריחן׳ שאינו נהוג כלל בקהילות צפון אפריקה בתורת שם נשי, במקום ׳פריחא׳ הרווח כל כך בקהילות מארוקו ובמיוחד בדרומה.
גם במקור נוסף שגיליתי אין מתקבל השם ׳פריחא׳ אלא יפריחו׳ כתוצאה משיבוש או משינוי: ׳ותשמיע (!) תפלתי׳ במקום ׳אלי, שמע תפלתי׳ שבכ״י סמחון חלואה (להלן כ״י ס״ח). המקור הנוסף הוא כה״י מס׳ 9 213 , ע׳ ל״ב ע״א וע״ב, שבמכון בן צבי (להלן כ״י ב״צ). על־פי סימנים שונים, הועתק כ״י זה במחצית הראשונה של המאה ה־19 באחת מקהילות אלז׳יריה הקרובות למארוקו, קרוב לודאי בוהראן עצמה. רוב הבקשות והפיוטים הרשומים בו נדפסו בקובץ שבחי אלהים, וגם במקור זה אין ציון של סימן בתחילת השיר ואין נועם, והכתובת היחידה היא ׳בקשה למועד׳. מהשוואת שלוש הגירסאות שלפניי׳ עולה שהטקסט של הבקשה שבכ״י ס״ח הוא האמין ביותר ובו נשתמש כבגירסת־היסוד, שתובא כאן ותושלם או תתוקן בפרטים מתוך שני המקורות האחרים.
הארגון הקהילתי 1 ג'ן אסֶדו הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים
ברית 32
יהודי מרוקו בקנדה
בהוצאת אות ברית קודש
עורך : אשר כנפו
הארגון הקהילתי 1
ג'ן אסֶדו
הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים
בשנות השישים, היו החיים במרוקו מלאי הבטחות עבור בן מרקש, אשר זה עתה הגיע לקזבלנקה, בה היו החיים נוחים וטובים. בבתי הקולנוע, הסרט "ווסט סייד סטורי" מילא אולמות עד אפס מקום וכך גם "אורפיאו נגרו". מודעות הפרסום של פאריד אל עטרש, אלה של ג'אן גאבין וטוני קורטיס מילאו את הקירות של שכונת "מאחורי הקרשים". בגלי האתר נשמעו קולותיהם של הוג אופרי, הפלאטרס ופאטס דומינו. הטוויסט של ציובי צ׳קר הלהיב את הרוקדים והרייטינג של דלידה היה בשיאו. בתוך ההמולה הזאת, מוכר המים היה נושא את זעקתו עד לב השמים, כשסביבו מתגודדים קבוצות של תיירים צרפתיים. לאורך השדרות הרחבות צלמי הרחוב ארבו לנו כדי לצלם אותנו ללא רשותנו, תמונות אותן תלו על הקירות בתקווה שימצאו חן בעינינו. ברצותנו להימנע מהם וכדי לייאשם, היינו מעוותים את פנינו, אלא שהתמונות יצאו כה מצחיקות, שבסופו של דבר היינו קונים אותן. נוכחותה של צרפת הורגשה בכל מקום במרוקו, אשר בה הישן והחדש דרו בכפיפה אחת. אכן, על אותה הדרך, חמור עמוס בצמחי נענע ובעשבי תיבול דחק עצמו מאחורי מכונית יגואר מהמודל האחרון, ומעבר לשניהם יכולת להבחין באורחת גמלים ועדר כבשים הפוסעים לאיטם על רקע עצי תמר ושמיים כתומים זרועי עננים קטיפתיים.
יחד עם חברינו הספרדיים, הצרפתיים והפורטוגזים, נהגנו לשחק במשחק הכדורת בכובד ראש התואם את המעמד, כשאנו מוקפים בריח של סרדינים ושל נקניקיות מֶרְגֶז צלויים ומתובלים בעריסה. במרחקים, אדית פיאף הנעימה את קולה בשירה הידוע "מילורד".
הצעירים בני גילי חשו בחוזקה את הניגוד הזה. רגלינו היו שרויות בימי הביניים ואילו ראשינו במאה העשרים. אירופה משכה אותנו, ואילו השורשים שלנו עצרו בעדנו. חווינו זאת מדי יום בבית וברחוב. בבית הספר שלנו, בי״ס אורט שברובע אנפה, בחורים ובחורות למדו יחד, באווירה חברית. מקצועות הלימוד היו ספרות, ניהול חשבונות, עיצוב חלונות ראווה, כימיה, מעבדה ועוד כאלה ששכחתי. המורים באו משבדיה, מבלגיה, מפולין ומצרפת, גברים כנשים מכאן ומהעולם הגדול, והם העניקו לנו הרבה. הם הזניקו אותנו אל העתיד, כשבידינו מטען גדול, והם השרישו בנו ביטחון עצמי.
בתום לימודיי באורט-אנפה, עזבתי את מרוקו לטובת שוויץ, במטרה להשלים את לימודיי כפי שהמליץ זאת מורי. עם הגעתי, נוכחתי לדעת במהרה כי בחפזוני לא ביצעתי את כל ההליכים המנהליים הנדרשים על ידי שלטונות שוויץ, והללו ביקשו ממני לעזוב את הארץ ללא שהות. למרבה המזל, נזכרתי כי משרדה הראשי של רשת אורט שוכן בגינבה ובזכותה עלה בידי להישאר בשוויץ ולהשלים את לימודיי.
זמן-מה לאחר הגעתי למונטריאול, ידידי סטאנלי סאטוב הזמין אותי לאסיפה של אורט- מונטריאול. היה זה עבורי גילוי משמעותי וסוף-סוף ניתנה לי ההזדמנות להודות לרשת אורט, על כן נרשמתי כחבר בה באופן מיידי. זה יותר מעשרים וארבע שנים אני פעיל ברשת זו, ומילאתי בה בהדרגה את כל המשרות שבארגון. הייתי לראשון התלמידים לשעבר של אורט שמונה לתפקיד נשיא, במשותף עם ידידי ועמיתי לורן ויזמן. אני מתגאה בהשתייכותי לאותה קבוצה של גברים ונשים המיטיבים לסביבתם ולעולם, כשהם ממשיכים לממש חלום שהתחיל לפני יותר ממאה ושלושים שנה.
אני מזמין ומעודד את כל הבוגרים של בתי הספר של רשת אורט במרוקו וברחבי העולם ליצור קשר עם משרדי אורט במונטריאול, כדי להצטרף לקבוצתנו ולהיות חברים בה, אם חפצים הם בכך. כל כך נפלא להחזיר טובה ובתורך לתרום מזמנך כפי יכולתך, כדי שהסיפור היפה הנקרא אורט יוסיף להתקיים.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
עוד משנות העשרים של המאה, הייתה מושרשת אצל מנהיגים רבים לשנות תיאוריה שייתכן ויסות בתהליכי העלייה הן מצד צורכי היישוב – או המדינה – והם מצד האפשרויות לקלוט את העלייה. שרר אז ביטחון בלתי מוצדק שהעלייה תתקיים כל הזמן מבלי הפרעות חיצוניות – הן מבחינת הנתונים הפוליטיים של הכניסה לארץ והן מבחינת הוודאות של הנתונים הפוליטיים של היציאה מארצות הגולה .
השקפות אלה זרעו אשליות ושאננות בתוך היישוב בארץ, בתנועה הציונית הבלתי לגאלית, הדיונים המרים בחוגי הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל על ממדי העלייה לגבי כל גל עלייה מתפרץ. ואפילו שירדו ממדי העלייה בשנת 1952 ל-23.000 עולים – היו שצעקו עד לב השמים שאין אפשרות לקלוט עוד עולים מטעמים כלכליים, ושתיגרם ירידה מן הארץ.
היינו עייפים מן המעמסה והשתוקקנו להקל על חיינו על ידי צמצום העלייה היהודית לארץ ישראל במו ידינו, הן בצמצום העלייה כולה, והם בדרך של סלקציה אכזרית. זה היה המצב כאשר הועלה על הפרק דבר העלייה של יהודי צפון אפריקה.
אץ אורן כותב בעיתון " דבר, מפי אחד מאנשי צוות המיון.
" צריך לראות אותנו בעבודה לפני חודשיים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות, את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא ?
באחת העיירות בחור אינסטלאטור, בריא וחבוב ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתיים…..נורא היה בזעמו. " אתה רואה שניים אלה " ? צעק " אני חונק אותם על המקום. ימותו השניים ויחיו החמישה ".
אלג'יריה.
הדרך לאלג'יר ארוכה, במטוס הצרפתי גדול ונוח. לפנַי הרבה זמן., ואני שוקע במחשבות. ביליתי כחודש ימים בשלוש הארצות העומדות להתאחד בחטיבה פוליטית אחת – מרוקו. במסגרת זו היו למעלה משלוש מאות אלף יהודים ולפי דעתי כולם שואפים לעלות לארץ ישראל.
עד כה לא הכרנו אותם במידה מספקת. בשהייתי שם למדתי משהו עליהם, ולבי אומר לי שיהדות זו יש לה פוטנציאל גדול לעלייה. אומנם ענייה ברובה, אך אנשיה מורגלים בעבודה. חלק גדול מן היהודים במרוקו חיו בכפרים ובעיירות קטנות, קרוב לטבע ורחוק מתעתועי העיר. גם בארץ, וודאי יטו יותר מאחרים, לקיים את מצוות פיזור האוכלוסייה.
יהודי מרקו סובלים מתת תזונה, ממחסור בחלבונים, וברור כי אם יאכלו מזון מתאים יאזרו כוח וידעו להתגבר גם על כל עבודה קשה. מעטים בהם בעלי השכלה כללי ועוד פחות מזה בעלי השכלה פורמלית. הם קשורים במסורת היהודית ובדת. מבחינה דמוגרפית, זוהי עדה חזקה, היכולה להעמיד ילדים רבים. מעטים בקרבה מקרי מחלה שאין להם מרפא.
האימפריה הצרפתית נהגה בסובלנות ביהודים ולא רדפה אותם בגלל דתם. אומנם הם נחשבו על פי החוק – " ילדי המלך ", והוא היה חייב לגונן עליהם. כנגד עיני היהודים במרוקו עמדה דוגמת יהדות אלג'יריה, ארץ ששושלת המחוזות הצפוניים שלה, נחשבו מחוזות צרפתיים, ויהודי אותם מקומות היו אזרחי צרפת לכל דבר.
היהודים באלג'יריה שירתו גם בצבא, אחזו בנשק, והחופש שנהנו ממנו היה מאז ומתמיד משאת נפשם של יהודי מרוקו. השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה היה תמיד יותר נוח מכל שלטון כובש אחר. הייתה בו פחות קנאות דתית קתולית, יותר התעניינות בחיי האוכלוסייה המרומית, גם מן הבחינה הסוציאלית ובשטח הבריאות.
כאשר הגיעו לארץ ראשוני העולים ממרוקו ומלוב, ואלה האחרונים מארץ של דיקטטורה ופאשיזם הורגש שהם יותר מסוגרים, ממעטים להתבטא, פוחדים. במהלך קליטתם של אלה ואלה בארץ, הורגש יותר ההבדל בין שתי העדות.
המרוקנים לא קיבלו עליהם בקלות את עול אי השוויון כעולים חדשים, מחו ביתר תוקף נגד עוולות – אמיתיות ומדומות – שנגרמו להם. הם תססו, לא פחדו מפני השלטון, העזו להתנגד לו ולסביבה המקיפה אותם, ורק משום כך אפשר להסביר את הכינוי שדבק בהם בארץ : " מרוקו סכין ".
יהדות מרוקו, למרות הפער הסוציאלי הקיים גם בתוכה, מופיעה כגוף הומוגני, בעל אלפי חוטים של היסטוריה משותפת, שמנהגים דתיים, שאמונות תפלות, ובמובן מסוים – גוף חנוט. אולם אני משער שבעלותם לישראל יבקעו מקליפתם ויהיו נוחים להתערות בארץ מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. הם ייקלטו, כך אני מאמין, בעבודה יוצרת וביישובים שאינם דווקא בתחום המשולש הצפוף של גוש דן.
מטוסי נחת באורן ומחשבותי נקטעו. ושוב אותה תמונה : שדה התעופה הומה ורועש ואי סדר שורר בכל. המטוס חונה על המסלול וסביבו המון אדם, אלו נכנסים למטוס ואלו יוצאים ממנו. כך ישבתי במשך שעתיים בתוך המטוס.
מחשש גניבה לא העזתי לצאת ולהתבונן סביבי. בחוץ נראים אנשי צבא רבים. המטוס המשיך סוף-סוף בדרכו וקרוב לשעת הצהרים הגענו לשדה התעופה של העיר אלג'יר.
איש מאנשי משרד העלייה באלג'יריה לא בא לקבלני בשדה התעופה והגעתי בכוחות עצמי העירה, הלכתי לביתו של מנהל המשרד וציפיתי לבואו. זה היה איש צעיר, דתי, שכבר פגשתי בו בכנס השליחים בקזבלנקה.
אז דרש שנרחיב את פעולות העלייה גם באלג'יריה. הוא שמח לבואי, ולאחר שדאג לשכן אותי בבית מלון ואני נחתי מעמל הדרך, נלוויתי אליו ובאנו אל ראש התנועה הציונית באלג'יריה כולה, נַרבוני. איש זה, יליד צרפת, עורך דין במקצועו, היה מוכר לי מפגישות בקונגרס הציוני.
הוא קיבלני בזרועות פתוחות והכניס אותי ל " עניינים ". הוא הסדיר לי שורה של ביקורים ופגישות. בלוויית איש " המזרחי " שבמקום, ביקרתי במוסד דתי בעיירה מחוץ לאלג'יר. פגשנו שם שני תלמידים מבוגרים שלמדו תורה בכוונה גדולה, הם התכוננו לקבל הסמכה לרבנות.
מלווי, אדם למדן, מיוצאי פולין, ערך להם כעין מבחן, וכך בילינו זמן מה בנעימים. למחרת בבוקר הובאתי לפגישה עם מר גוזלן. איש כבן 80, לבוש בקפידה שחורים, ללא רבב, לפי אופנת סוף המאה התשע עשרה.
מקובלי דרעה-רחל אליאור
מקובלי דרעה. – רחל אליאור
מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו.
בחינה מפורטת של מסורות אלה מעלה, שמדובר ככל הנראה בשתי קבוצות : האחת – מזוהה מבחינה היסטורית, בת המאה ה-16, והשנייה – אנונימי., הקדומה לה בזמן.
שלושה מאפיינים בולטים מצויים במסורות אלה :
א – זיקה בין דרעה וחכמיה להתגלות הזוהר.
ב – הדגשת העתיקוּת והקדמוּת של המסורות המובאות משם מקובלי דרעה.
ג – צביון ייחודי למסורות המובאות משם מקובלי דרה בני המאה ה-16 : המסורות הקשורות בשמם מתאפיינות בזיקה לכוחות אוקולטיים ( תורת הנסתר, אמונה בתופעות מסתוריות שהן, כביכול, מעבר לתפישת החושים ), בידיעות על חושית, בראיית עתידות, בגילוי אליהו, בהשגת רוח הקודש וחישובי קץ. 
בטרם אדון באישוש ההיסטורי של מסורות אלה בבירורים נכרוכים במקום וביושביו, אעיר כי ביטויים הכורכים חוגים קבליים עם איזור גיאוגראפי מסוים אינם נפוצים בתקופה זו. אף במקומות שהם מרכזים ללימודי קבלה במאה ה-16.
איננו מוצאים בדרך כלל מסורות משם חכמיהם, נוסח מקובלי אדריאנופול, או מקובלי מאנטובה, שכן אקסלוסיביות גיאוגראפית לא היה בה טעם בעולם שאחרי גירוש ספרד, אשר סימן ההיכר המובהק בו היה אי היציבות והעדר הרציפות.
לפיכך, יש אפשרות להסיק מהצירוף " מקובלי דרעה , כי נמצאו חוגי מקובלים במגרב בשלהי המאה ה-15 ואורך המאה ה-16 שלא היו שרוים בטווח השפעתם המיידית של גולי ספרד. אלא גיבשו ושמרו מסורת קבלית שקדמה להשפעה הדומינאנטית של מקובלי דור הגירוש שהגיעו למרוקו.
גילוי הזוהר בדרעה.
בשנות הארבעים של המאה ה-16 מביא רבי משה קורדובירו ב "אור יקר", פירושו המקיף על הזוהר והתיקונים. סקירה רבת עניין על משמעות התגלות הזוהר בהקשר המשיחי. הוא מביא בסוף דבריו מסורות שונות הדבר גילוי הזוהר, שחלקן נתפרסמו באורח מקוטע ומשובש ב "אור החמה" לרבי אברהם אזולאי, כותב הרב משה קורדובירו
וכן היה במציאות גילוייו נס ופלא שאין מי שיודע אודות גילוייו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים וכרוך התבלים. ומצאו חכם אחת מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקבצו וטרח כמה טרחות…..
והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי במצאו במערה, והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה.
רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו וכבר חקרו על העניין בימים קדמונים בידי הרב משה די ליאון ובימי שמואל דמן עכו ( צ"ל רבי יצחק בן שמואל מעכו ) בעל ספר מאירת עינים ככתוב בספר מעשה החסידים אשר לו.
דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורות צפת בין דרעא ובין הזוהר.
הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאתו ביד " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת ", ומצד אחר השקפה מקובלת שלפיה " מצינו שבארץ דרעא…היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו "
הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14. ולא מקום חיבורו. שכן, המסורת הקבלית מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב"י וקובעת את גניזתו לפרק זמן ארוך ואת גילויו בדור אחרון.מבלי לציין את מקום הגילוי.
יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי הימים של רבי יצחק דמן עכו בנוסחו השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את מסורת השיוך לדרעה.
שכן הוא מציין בסוף דבריו ב " אור יקר ", אחר אזכורה של דרעה, שרבי יצחק מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היחה לנגד עיני רבי משה קורדובירו בספר מעשה החסידים אשר לי.
דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורת צפת בין דרעה ובין הזוהר.
הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאותו בידי " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת, ומצד אחר השקפה מקובלת, שלפיה מצינו שבארץ דרעא…..היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו ".
אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "
רבי יצחק דמן עכו
מחכמי ספרד בדור העשירי. מקובל. לחם בעוז בלומדי הפילוסופיה. נפטר בשנת ה "ק" – 1340, נולד בעכו, שם למד אצל המקובל רבי שלמה פטיש. כן למד אצל הרשב"א, נדד לאיטליה ולספרד, שם השתקע בשנת ה " ס"ה " 1305. עסק רבות בחקר מחברו ומקורו של ספר ה " זוהר " ולשם כך נפגש עם רבי מה די ליאון. את תוצאות מחקרו בספר " דברי הימים ", שאבד. ספריו האחרים :
" מאירות עיניים " פירוש לפירוש המב"ן לתורה
פירוש לספר היצירה
מתוך תור הזהב והשמד, עמוד 276
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מו"ה אברהם צבח זצ"ל
מו"ץ במוגאדור
מו"ה אברהם בן יוסף זצ״ל
מחכמי המערב ראיתיו חותם בהסכמה אחת על פס״ד מחכמי המערב עם מוהר״ר שלמה הלוי המכונה צפת בש׳ נחלתכ״ם פ״ק :
מרה אברהם בן עטר זצ״ל בן יוסף
מו״ץ במוגאדו׳ חי במאה הששית וראיתיו חותם בפס״ד אחד בש׳ תר״ט פ״ק וחתום עמו מוהר״ר יהודה אביקציץ ז״ד־ :
כהה״ר אברהם פאריינטי ז"ל
מחכמי המערב וחי במאה חששית ראיתי מכתב ששלח אליו הרה״ג מוהר״ר חייט דוד סירירו זצ״ל ותיארו בתוארים נכבדים :
מרה אברהם לעזימי זצ״ל
מחכמי מקנאם הזכירו מהר״י אלמאליח בספרו שו״ת תקפו של יוסף ח״א סי׳ נ״ט שעמד לדין לפני הרב נז׳ עי״ש, וראיתי פס״ד למוהר״א הצרפתי זצ״ל שנתדיין לפניו החכם הנז׳
מו"ה אברהם אנקאווא זצ״ל
נולד בסאלי ושם נתגדל ונמנה לדיין ושוב נתיישב בעיר מעסקר ובאלג׳יריין הוא חי במאה הששית ותחילת השביעית וחי׳ ס׳ זבחים שלמים על הרמב״ם דיני שו״ב ונספחו שם כתבי רבני המערב עם ספר מגיד משנה לר׳ יהודה כלץ ובסוף הס׳ קונטרס יצע לרבים, עוד חיבר כרם חמד ב׳ חלקים על ד׳ חלקי שו״ע ושו״ת ותקנות מגורשי רבני קאשטיליא וס׳ עט סופר אוצר חכמה קיצור ס׳ אוצרורת חייט למהרח״ו, חמר חדרת ועתיק קיצור עפר שפע טל, עפרא דרבנן דרשות, מלל לאברהם דרושים ח״ב, שיבת אברהם על מסכתות, והדפיס סידורי תפלה עט דינים וכוונות בהוצאות שונות, כלבו, חסד לאברהם, שער השמים, לימודי ה׳ ואני יש אתי ספר משפט כתוב נימוקי דינים או״ח וירד בעצם כת״י המחבר וחוא קיצור מכ״י מוה׳׳ר אברהם פינצו :
טו״ה אברהם בירדוגו ז״ל
בן הישיש ח״ר יצחק נ"ע מרבני מקנאס חוא הוליד אח חמשבי״ר זצ"ל, וכמ״ש בהקמת ראש משבי"ר שכ' שם אחר היה אברהם הראש
מו"ה אברהם אביחצירא ז״ל
מצאתי באגרות קבוץ למוהר״ר שלמה בנו בזה״ל נכדו של החה״ש והכולל העניו המקובל האלהי כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל שנגלה אליו אליהו ז״ל ואמר לו שאל מה תבקש ואמר לו איני שואל ממך לא עושר ולא מאומה לבד התורה ושלא ימות א׳ מביתי בעודי חי וכן היה, וביום שנלב״ע מתו מכיתו ששה וארבעים נפש, וכשהיתה עצירת גשמים לתפ״ץ כשעומד להתפלל אינו זז ממקומו עד שנענה, זיע״א, כמדומני שחכם הנז׳ הוא מתאפילאלת
כהה״ר אברהם אבן צור ז"ל
ראיתי טופס פס״ד וחתומיכש בו כהה״ר יצחק אסבאג וכהה״ר יהודה אבן צור ז״ל וכתב שם אביו בכהה׳׳ר אברהם וזמנו ש׳ תכו״ן:
כהה״ר אברהם גאביזון זצ״ל
מחכמי תיטואן יע״א ראיתי חיתם בטופס פס״ד א׳ עם כהה״ר מימון אדהאן בש׳ תקכ״ו :
כהה״ר אברהם אביטבול ז"ל
בנו של הרה״ג מוהר״ר שאול ישועה אביטבול זצ״ל אחד מחכמי צפרו יע״א :
כהה״ר אברהם ה״ן יבגי ז״ל
בכה״ר יעקב מחכמי המערב חי במאה הה׳:
כהה״ר אברהם סאלמה ז"ל
מחכמי טיטואן יע״א והזכירו הרב ויאמר יצחק ח״א בליקוטים שבסוף חלק יו״ד שכתב נשאלתי לבודק שקדמני הוא כה״ר אברהם סאלמה נר״ו בענין לקות הכוליא עי״ש סימן מ״ב, והוא מחבר תוכחה ארץ הקדושה נדפסה בתפלת החדש :
כהה״ר אברהם בירדונו ז"ל
בנו של הרה״ג מוהרר״ף זצ״ל והוא אחיו של הרב המבי״ן ז״ל ומוהר״ר מרדכי ז״ל הוא היה מחכמי מקנאס ונזכר בהקד׳ ראש משביר :
כהה״ר אברהם בירדוגו ז״ל
האחרון מחכמי מקנאס וראיתי הסכמה א׳ זמנה שגה תק״ץ ליצירה התומים בה חכמי מקנאס וכההר״א עמהם:
כהה״ר אברהם בוזאגלו ז״ל
מחכמי המערב והזכירו מהר״י אלמאליח בשו"ת תקפו של יוסף ח״ב סי׳ ע״ב :
עולים במשורה- אבי פיקאר
עולים במשורה
מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956
אבי פיקאר
באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר
פינלנד מעניקה זכות שיבה (רפטריאציה) ל־ jngrian Finns שהם צאצאיהם של פינים שהיגרו מן המאה השבע עשרה ואילך לרוסיה. ׳פיני אתני׳ הוא מי שאחד מהוריו או שניים מסביו הם בעלי שורשים פיניים או שיש לו קשר אחר לפינלנד או לפיניות. ארמניה מעניקה אזרחות ארמנית בנוהל מקוצר לכל אדם ממוצא ארמני. רבים מהארמנים בתפוצות אינם צאצאים של אנשים שהתגוררו בטריטוריה של הרפובליקה הארמנית המודרנית אלא, כמו היוונים, צאצאים של קבוצה שהתגוררה במרחב טריטוריאלי גדול. הם קשורים לארמניה ולארמניות באופן לאומי תרבותי. בטורקיה, על פי חוק מ־1934, רשאים פליטים ממוצא אתני טורקי ובעלי זהות תרבותית טורקית להגר לטורקיה ולהתאזרח בה. ב־1992 חוקקה טורקיה חוק שאפשר את התאזרחותם של בני ה־Ahisha Turks, קבוצה אתנית טורקית שבניה הוגלו מגאורגיה ולא מטורקיה עצמה.
העלייה לישראל אם כך איננה תופעה ייחודית. ישראל, כמו הארצות שהוזכרו לעיל, רואה במהגרים יהודים אנשים השבים למולדתם, וכמימים ימימה מכנה את ההגירה לישראל ׳עלייה׳, מונח המדבר בעד עצמו, ויהודים אינם מהגרים לישראל אלא ׳עולים׳. מבין המדינות המקיימות מדיניות שיבה זוכות כניסתם של יהודים למדינת ישראל והתאזרחותם בה ליחס האוהד ביותר, בין השאר משום שההגירה נותנת מענה לא רק לצורך של ה׳עולים׳ עצמם אלא גם של המדינה, השואפת לרכז בתחומה יהודים רבים ככל האפשר. עם ראשית פעילותה של התנועה הלאומית היה שיעור היהודים החיים במה שהיה לימים המרכז הלאומי ־ארץ ישראל, חצי אחוז בלבד מהעם היהודי כולו. גם בהשוואה ללאומי פזורה אחרים היה הלאום היהודי בעל קשר פיזי רופף לטריטוריה שהוא רצה לכונן בה את מדינתו. הלאומיות היהודית הייתה אפוא תנועת הגירה לא פחות, ואולי אפילו יותר, משהייתה תנועה שלחמה למען ריבונות.
ייעודה של מדינת ישראל, כפי שנוסחו הדברים במגילת העצמאות, להיות מקלט ליהודים. ייעוד זה הוגדר בחוק מיוחד – חוק השבות, שנחקק ב־1950, שנתיים לאחר קום המדינה. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה באותם ימים, הצהיר שהחוק הוא ׳יעוד מרכזי של מדינתנו […]. לא המדינה מקנה ליהודי חוץ לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי [״.]. זכות זו קדמה למדינת ישראל והיא היא שבנתה אותה׳. חוק השבות היה למעשה עיגון חוקי של מדיניות שננקטה מיד עם תום המנדט הבריטי וצוינה במגילת ־עצמאות." החוק מבטא במידה רבה את היותה של ישראל מדינתה של לאומיות של פזורה ואת אחריותה של המדינה לפזורה. הדיון בהיבטים שונים של החוק, כמו למשל בשאלה ׳מיהו יהודי?׳, מתנהל בזיקה לעמדתם של יהודים בתפוצות בעניינה.
כאמור לעיל שורשיהם האתניים והלאומיים של המהגרים מקבלים במדינות של מהגרים שבים משמעות מנוגדת לזו שניתנת להם במדינות הגירה. במדינות הגירה ניתנת עדיפות לקבוצות אתניות מסוימות בגלל עניינה של המדינה הקולטת, המבקשת לשמור על צביונה של החברה הקולטת. ההעדפה האתנית היא זכות של המדינה הקולטת. במדינות שיבה העדיפות של בני קבוצה אתנית מסוימת היא זכות של המהגרים בני הקבוצה האתנית ולא של המדינה הקולטת. בשונה מתנועות אחרות של לאומיות של פזורה, ליהודים לא היה בסיס טריטוריאלי שהם היו בו רוב. לפני הקמתה של התנועה הלאומית היהודית – הציונות – היו היהודים מיעוט קטן בארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית. התנועה הציונית והמדינה שתנועה זו הקימה חרתו על דגלן את כינוסם מחדש של יהודים בישראל וכאמור ראו בו אחת מסיבות היסוד להקמתה. מאז הקמתן עסקו במרץ התנועה הציונית ומדינת ישראל בהבאתם של יהודים לארץ ישראל – בעלייה. תנועת המונים זו, שהתקיימה בהנהגת התנועה הלאומית היהודית, חוללה מהפך מרשים, טריטוריאלי וחברתי, שהוא הדוגמה המרשימה ביותר של לאומיות של פזורה שנחלה הצלחה.
העובדה שמדובר בבנים השבים למולדתם אמורה לכאורה למנוע הסתייגות ממהגרים־עולים יהודים על רקע אתני. ההשתייכות האתנית לעם היהודי היא הקריטריון לעלייה. אולם במקרה הציוני הישראלי הייתה משמעות לשונות האתנית בתוך הלאומיות של הפזורה. היחס ליהודי אסיה ואפריקה, או השאלה העדתית, נובע מייחודה של הציונות כתנועה לאומית המאחדת בתוכה קבוצות ויחידים שנמצאים משני צדי המתרס הקולוניאלי. לא רק השונות האתנית הציבה מכשולים בפני עלייתם של יהודי צפון אפריקה. במדיניותה של מדינת ישראל ובמדיניות הציונית שקדמה לה התקיים קונפליקט מובנה בין ערכים שונים.
בין הצלה לבניין
מראשיתה הציבה הציונות לעצמה שני יעדים: הצלת היהודים ממצוקה ובניית מרכז טריטוריאלי לעם היהודי בארצו העתיקה. המתח בין הצלת העם לבניין הארץ ליווה את המפעל הציוני זמן רב. אמנם רבים ראו את שתי המשימות האלו משתלבות זו בזו: הצלת העם תבוא לידי ביטוי בדרך של עלייה ובניין הארץ. אפשר היה לראות את שני היעדים כשני שלבים שונים: העלייה היא אמצעי להקמת מדינה, והמדינה, במדינתה של לאומיות של פזורה, תהיה אמצעי להצלת היהודים ולקיבוץ גלויות. סדר הקדימויות של שני היעדים לא היה ברור ומוחלט. היה מי שראה בעלייה אמצעי לבניין הארץ והיה מי שראה בה מטרה בפני עצמה – הצלת היהודים. אולם לעתים קרובות היה צורך להכריע בין מטרות סותרות אלו, הצלה ובניין. בניין הארץ דרש כוחות מובחרים, צעירים וחלוציים, שהיו נכונים להקריב את עצמם למען המטרה. ההצלה חייבה לקבל את כל הרוצים לעלות. לא רק הצורך בפיתוח כלכלי וחקלאי של היישוב היהודי בארץ ישראל היה סיבה לעלייה מבוקרת. גם התפיסה של חוגים נרחבים בציונות שהציונות היא מהפכה אנטי־גלותית הביאה להסתייגות מעלייתם של יהודים שיביאו ארצה את המנטליות הגלותית ואת העיירה היהודית ממזרח אירופה.
הציונות המדינית, מייסודו של הרצל, באה לפתור את שאלת היהודים או את ׳צרת היהודים׳. על פי הרצל הקמת מדינה ליהודים נועדה לפתור את בעיית האנטישמיות ומטרתה של הציונות הייתה הצלת העם. מבחינה זו עיקרה של הציונות היה האקסודוס ־יציאת היהודים מאירופה. בימיו של הרצל ואף לפניו קמו הוגים שראו את בניין ארץ ישראל כמטרת התנועה הלאומית היהודית. המחלוקת בין הרצל לאחד העם נסבה במידה מסוימת על השאלה מי צריך לעלות לארץ. אחד העם, שראה בארץ ישראל מקום למרכז רוחני ולא מקלט לכל היהודים, הועיד את הארץ למעטים. לדעתו הייתה הציונות צריכה לשמש פתרון לצרת היהדות ולא לצרת היהודים. הציונות המעשית מייסודם של חובבי ציון ראתה צורך בעלייה אטית וסלקטיבית מסיבה אחרת, בגלל הצורך בפיתוח כלכלי והיעדר היכולת של ארץ ישראל לקלוט מיליוני יהודים מיד. בפולמוס אוגנדה הכריעה למעשה התנועה הציונית בעד בניין הארץ ונגד הצלת העם. יחיאל צ׳לנוב, אחד מראש ׳ציוני ציון, קבע שאין התנועה הציונית מסוגלת לפתור את בעיית המוני היהודים הלחוצים. לשם כך קיימת אמריקה."," עם מותו של הרצל ועליית האוריינטציה ה׳מעשית׳ בתנועה הציונית, קיבלה מגמה זו תאוצה. עדיין דובר על פתרון בעיית היהודים בעלייה לארץ ישראל אך הוא נחשב לפתרון תאורטי בלבד. כאמור שני נימוקים היו למצדדים בעלייה האטית והסלקטיבית. הצורך המעשי של פיתוח הארץ והרצון שהעולים יהיו בעלי ׳מדרגה תרבותית ורוחנית׳. אשר על כן לא הייתה רצויה למשל עלייה המונית של יהודים עניים במיוחד או יהודים מחלק מארצות האסלאם. ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, כתב ברוח אחד העם ש׳יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית והתרבותית שהיהודים הללו עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית גדולה מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ, ולפיכך עדיין צריך עיון גדול אם כניסה כזו רצויה׳.באמירה זו יש הסתייגות מיהודי המזרח הנובעת מהצבת בניין הארץ כערך עליון ומהשפעת המורשת הקולוניאלית על היחס ליהודים ׳ילידים׳. פניית המוני המהגרים היהודים הנואשים לארצות הברית מיתנה את הדילמה בין בניין להצלה והציונות הציבה לעצמה מטרות אחרות כמו הקמת מרכז רוחני או יצירת חברה חדשה ומתוקנת.
גם לאחר הצהרת בלפור, כאשר הושגה לכאורה מטרתו של הרצל וניתן צ׳רטר על הארץ, נמנעה התנועה הציונית מלקרוא להמוני היהודים לעלות על אף המצוקה שיהודים שישבו באזורי המריבה בין לבנים לאדומים ברוסיה היו נתונים בה. מבחינה זו הייתה תמימות דעים בין הנהגת התנועה הציונית לממשלת המנדט הבריטי ולנציב העליון הרברט סמואל. הכול דרשו שהעלייה תהיה סלקטיבית ולא חופשית. ההסתדרות הציונית, שעד יוני 1921 הפקידה ממשלת המנדט בידה במידה רבה את הטיפול בעלייה היהודית, דרשה שהעולים יהיו בעיקר בעלי הון שישקיעו בארץ או מומחים במקצועות מסוימים. משהתברר שגם לבעלי מקצוע יהיה קשה להתקיים הוחמרו ההגבלות והדרישה הייתה שכל העולים יהיו רווקים, מכיוון שבתנאי המחיה בארץ יקשה עליהם לפרנס משפחות. המוסדות הציוניים חששו מעלייה המונית בטרם הוכשרו התנאים לקליטתה ודחו אפילו את בקשותיהם של חלוצים צעירים. אמנם כלפי חוץ קראה התנועה הציונית לבריטים לאפשר עליית רבבות לארץ, אך למעשה היה חשש כבד שהארץ תוצף ביהודים חסרי כול וישתרר מצב של חוסר דיור וחוסר תעסוקה. החוגים האזרחיים בארץ, כמו ההנהגה הציונית, ראו בחיוב בעיקר את עלייתם של בעלי הון שאין צורך לדאוג להם, והיה מי שכינה את העולים החלוצים ׳קעסטקינדער׳ – אוכלי לחם חסד.
AMAR Nom patronymique d'origine arabe indicatif d'un metier
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
AMAR
Nom patronymique d'origine arabe indicatif d'un metier: el 'ammar, le macon, le batisseur.
Textuellement " celui qui remplit ", car effectivement, c'est ainsi qu'on construisait les murs dans le passe: on remplissait de pise l'espace entre les echafaudages de bois, que l'on demontait apres qu'il ait seche. Avec le meme sens de remplir, c'etait egalement dans le passe une forme de contrat tres repandue parmi les Juifs par lequel le '"amar" fournit a un tiers le local et les marchandises pour monter une boutique, ouvrir un commerce.
En matiere agricole, ajoute Laredo, c'est celui qui occupe un terrain, un champ, le colon, le fermier. Au sens figure celui qui accumule, qui amasse, le riche, mais egalement l'homme loyal, de bonne reputation. Fidele a sa conception, Ismael Hamet en a cherche une origine biblique, le rattachant a Omar de la descendance d'Esaii ou a Omri et Amari de la descendance de Pharez ( I Chroniques, 4,9 ) ou encore a Amri, roi d'Israel et aieul d'Athalie ( II Rois, 9,26 ).
L'explication moderne, basee sur une origine hebraique, de tradition chez les Juifs de Meknes, est a l'evidence une idealisation a posteriori venant souligner sa piete, mais merite d'etre citee pour son originalite. Le nom serait forme des initiales des quatre elements de base de la nature selon la tradition juive: A (afar, cendre), M ( mayim, eau ), A ( ech, feu ), et R ( rouah, vent ) conformement au celebre passage des Psaumes:
"Attire tes serviteurs vers ta volonte: feu, vent, eau, cendre; reduis les mechants jusqu'a la terre". Ce qui rend l'hypothese hebraique dans ce cas encore plus inattendue est le fait que ce nom patronymique est tres populaire egalement, si ce n'est plus, parmi les Musulmans!
A moins que, comme le suggere Jacob Benolilel, qui decele une origine berbere a cet ancien prenom, les Amar musulmans ne soient des Juifs convertis, comme les Oulad Amor et les Amori des oasis du Touat dont l'origine juive est connue. Le patronyme est atteste en Espagne des le XlVeme siecle et au Maghreb des le XVIeme siecle.
Autres orthographes: Ammar, Ammara, Hamar, Benamour, Benamor, Benamra. Au XXeme siecle, un des noms patronymiques les plus repandus dans tout le Maghreb, et plus particulierement au Maroc, ou il figure parmi les 20 noms patronymiques les plus usuels, porte dans toutes les regions ( Marrakech, Meknes, Fes, Rabat, Sale, Settat, Tanger, Tetouan, Larache, El Ksar, Mazagan, Mogador ), moins en Algerie ( Oran, Tlemcen, Aln-Temouchent, Alger, Mostaganem, Saida, Boufarik, Mascara, Constantine, Bone, Setif, Souk-Akhras, Sahara ) et encore moins en Tunisie.
R. SHELOMO AMAR
Rabbin miraculeux dont nombreux Juifs du Maroc, dans l'ile de la tombe pres de Beni Mellal au Maroc, etait un lieu de pelerinage egalement. prospera par les Musulmans. On ignore tout de sa biographie, si ce n'est, selon la tradition, qu'il serait venu en mission d'Eretz Israel a une date indeterminee.
R. SHELOMO AMAR
Rabbin de Sijilmassa l'ancienne capitale du Tafilalet, étape sur la route des caravanes venant, ou se rendant en Afrique Noire, qui abritait une importante communaute juive. Il quitta le Maroc en 1247 pour échapper aux persécutions des Almohades qui ne, laisserent d'autre choix que la mort ou la conversion. Il trouva refuge, comme de nombreux Juifs du Maroc, dans l'ile de Majorque aux Baleares, à l'invitation du roi d'Aragon, Jaime. La famille y prospera jusqu'a la grande vague de persecution de la l'an 1391. Son descendant rabbi Moche, se convertit de facade pour echapper a la mort mais reussit a quitter l'ile et a gagner, Bougie en Algerie et a y faire souche. Un de ses descendants, rabbi Binyamin fut grand rabbin de Bougie au XVeme siecle
R. SHELOMO AMAR
Un des grands maitres de l'ecole de Kabbale a Marrakech au XVIIleme siecle, contemporain et compatriote d'etudes de rabbi Abraham Azoulay, choix que la mort avec lequel il eut une grande controverse conversion sur l'interpretation d'un passage du Zohar.
Selon la tradition, il apparut en reve apres sa mort ( survenue en 1735 ) a Rabbi Abraham pour lui annoncer que c'etait sa propre interpretation qui etait la plus amhentique, celle acceptee par les plus grands Kabbalistes, mais que, par contre, interpretation de rabbi Abraham etait, elle, conforme a la pensee de l'auteur meme du livre du Zohar, le Livre de la Splendeur, rabbi Shimon Bar Yohai en personne.
- HAYIM SHALOM AMAR
Fils de David. Ne a Meknes, il monta jeune en 1750 à Tiberiade, qui venait d'etre reconstruite par rabbi Haim Aboulafia. Envoye comme emissaire au Maroc en 1769, il fut recu ivec les plus grands egards par sa communaute d'origine, malgre la precarite de sa situation economique. Le grand poète rabbi David Hassine lui a consacré un elogieux poeme paru dans son recueil, " Tehila ledavid ". Devant ce succes, il fut relegue une seconde fois en Italie, ou il fit publier en 1780 son livre de contes miracuieux sur les rabbins du passé, " Massé nissim". Il partit une troisième fois en mission, en Tripolitaine en 1779. Mort a Tiberiade en 1787.
3 – אביעה רננות אמלל
פיוט יסדתי ושלחתי להחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמת הקבלה, כבוד הרב שלם די לאמאר.
אביעה רננות אמלל / אל אלהי מערכות
אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות
נבחר הוא ממין אנושי
אעדנו בכתר לראשי
ידידות רוחי וגם נפשי
חקק בקרבי חק תוכות
ידיו רב לו באמונתו
בהון ועשר בביתו
עדי עד עומדת צדקתו
שתי ידיו כאחת זוכות
דעתו דעת זכה וברה
בעיון ובסברא
ומטיל בגנה של תמרה
קצרות וגם ארוכות
ומכבוד יקר וחכמה
שלם ומשנתו שלמה
ואחרי עצתו המה
דברי מלכות הן נחתכות
דבריו מפז הם יקרים
מעטר בשני כתרים
ועל ראשו המה קשורים
כתר תורה, כתר מלכות
בחכמה בתבונה ובדעת
שעתו השערה קולעת
עד מקום שידו מגעת
עיניו כחשבון ברכות
נאות דשא ירבץ וישב
מעלה ממעל לח"שב
ולפני מלכית יתיצב
ימצא סעד גם סמוכות
חיליתי פני דר כרובים
ישים זרעו כמים רבים
לקולם חברים מקשיבים
בכל יום שונים הלכות
סחור סחור יה סובבהו
מעשק אדם פדהו
הוד והדר תעטרהו
בעקביו יהיו כרוכות
יחזו אויביו ויכלמו
בחרבו ישכלמו
וגם ידרך על במותימו
כענבים הדרוכות
נפך ספיר ולשם שבו
הן שפתי לך יערבו
ועל ספרך יכתבו
שמורות וגם ערוכות.
ESHAYA AMAR
Grand commercant de Gibraltar issu d'une famille originaire de Fes. il fut un des conseillers les plus ecoutes du grand roi Sidi Mohamed ben Ibdallah (1757-1790), qui après les 30 annees de troubles qui suivirent la mort de l’empereur Moulay Ismael, reprit la tradition des Juifs de Cour. De nationalité anglaise, il oeuvra pour l'accroissement des relations commerciales privilégiées entre es deux pays et en faveur de l'assistance technique anglaise à l'élargissement du port de Tanger. Èn 1769, il signa avec le Royaume de Gênes un traitק de paix et de commerce au nom du sultan du Maroc.
Mardoche Ange Amar
Banquier et ef de la " Nation juive " d'Oran au moment de la conquete francaise en 1831. Les Musulmans ayant quitte la ville a l'approche des troupes francaises, et les Juifs y restant les seuls habitants, les Français firent appel à leurs services pour entrer en contact avec la population indigène.
Ami très proche de l’emir Abdel Kader, ce dernier le chargea en 1836 de negocier sa reddition avec le general Demischels. Il parvint, avec son compagnon Boujenah, ש la signature d'un traite qui fut sabote par les extremistes français, qui accuserent les diplomates juifs de trahison.
La violation du traite amena l'émir Abdel Kader à reprendre sa révolte, qui ne devait prendre fin qu'après la défaite d'Isly en 1844. La banque Amar était a l'epoque la plus importante de la ville et Mordekhay Amar passait pour l'homme le plus riche de la ville portuaire.