ארכיון חודשי: אפריל 2015


מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי – חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.erfoud

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

שבת שנייה – שבת לע'טא.

שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה שבת אלע'טא, שבת של פשטידות, על שם התפריט המרכזי בסעודת היום בשם לע"טא, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. לע'טא מן השורש הערבי ע'טא, שמובנו כיסה.

בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות, סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואילה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו, הקרויים " לוזאייר ". הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים כמו.

הזה שבת לע'טא / ומעה לח'יר ורצ'א

זה השבת " לע'טא / ועמו הטוב והנועם

לוזאייר – מונח ערבי דיאלקטי. בלשון ערביתת התקנית " וזראא – שירים – וביחיד וזיר.

השושבינים – לוזאייר.

השושבינים הם חברי החתן בני גילו המלווים אותו ושוהים בביתו במשך עשרים יום משבת שנייה, שבת לע'טא, ועד ליום האחרון של שבעת ימי המשתה שלאחר בכלולות וסועדים אתו בכל הארוחות במשך תקופה זו. 

חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.

אור ליום שני נערכת החינה הגדולה בבית הכלה. הבית מלא מפה לפה.  אין בת מכל חברותיה של הכלה שאינה נוכחת בלילה זה. במשך הלילה שותים ואוכלים מיני מתיקה ומעמים. במהלך האירוע מורחים את החינה לכלה ולמשתתפות. בחגיגת החינה נוכחתת המיילדת, ושם ישנה היא ורבות מחברותיה של הכלה. כל הלילה שמחים, מתופפים ושרים.

אלילה לילת חנאניה / עקבאל לילת מיאליהא

הלילה ליל חינותיה / תזכה גם ללילות המילה של בניה.

תהלוכת הסִבלונות.

ביום שני ללמחרת בסביבות עשר בבוקר יוצאת תהלוכת נשים ונערות מבית החתן לבית הכלה בלווית המיילדת, ובידיהן מגשים ובהם מתנות וסבלונות, מטפחות ראש צבעוניות, מצעים ותכשיטי כסף וזהב בצורת שמש וירח, אולי כסמל לחתן הסהר ולכלת השמש, כדברי המשורר.

נבעלה שמש לסהר / כל יקר אין די למוהר , נפלאו בפאר הזהר ( משירי הקודש של רבי יהודה הלוי ).

בהגיע הנשים לבית הכלה הן פוצחות בשיר

ג'ינאתום בלהנא / ג'ינאתום בלהנא

אלאלא פרשי / גולינא מרחבא

באנו אליך באושר / באנו אליך באושר

הוי גברת, הציעי את השטיחים / ואמרי לנו ברוכות הבאות

אסלח'ה.

אור ליום שלישי, שבת " אלע'טא " עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא " אסלח'ה ", והוא מתקיים שבוע לפני החופה.

לכבוד האירוע בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים נערך טקס " השחום " – רחצה -. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות עם הכלה.

לקראת ערב מגיעה תהלוכת הגברים מבית החתן עם רעיו ושושביניו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת " רננו צדיקים , ו " בר יוחאי " עד הגיעם לבית הכלה, הכול לכבוד אירוע ה " סלח'ה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בענייני דיומא בנושא הכלולות ופרשת השבוע. 

החתונה היהו. המסורתית במרוקו יוסף שטרית

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

2.4~4 הפונקציה המכוננת

לבד מתפקידם המעצב, המשמר והמחנך רבים הם הטקסים שמכוננים מעמד חברתי חדש או לפחות מצהירים בפומבי על כינונו ותורמים לפרסומו ולהפצתו בקרב הקהילה. כאלה הם רוב טקסי החתונה המסורתית ואף המודרנית: הם מכוננים את מעמדם החדש של החתן והכלה כבעל ואישה ובזוג חדש בתוך הקהילה, וחונכים אותם באותו הזמן למילוי תפקידיהם החברתיים החדשים. בתפקיד מכונן ופרסומי זה משמשים בעיקר טקסי המעבר וטקסי החניכה; אלה נוגעים בעיקר לפרטים או לקבוצות שבתוך החברה. בקיומם הסדיר הם מעניקים גושפנקא רשמית למעמדם החדש בקהילה. טקסי חניכה אלה הם גם חד־פעמיים בחייהם של המעורבים בהם, אך מתחדשים מקבוצה לקבוצה ומפרט אחד לרעהו.

בכינון המעמד החדש של הפרט או של הקבוצה מתבטא במיוחד התפקיד הסימבולי של הטקסים, שהמחקר הרבה לדון בו ולהבליטו מעל ומעבר ליתר התפקידים המצוינים כאן. הטקסים הם חלק מהותי מן הפעילות החברתית הממשית, והם מפנים אליה, כאמור, ולמקטעים בתוכה ואל הקיום האנושי מבט פרשני כמו־מנותק. הם מאורגנים כך, שבני הקהילה מזהים אותם לעתים עם המציאות עצמה שהם באים לסמל אותה. עצמה סימבולית זאת של הטקס היא העומדת ביסוד הפונקציות השונות שהטקסים ממלאים בתרבות הקהילתית. אולם תוקפם החברתי והתרבותי המלא של הטקסים וקבלתם בהסכמה בידי בני הקהילה הם המעניקים לערכם הסימבולי את הממד הסמיוטי שלו עבור בני הקהילה, ומכאן גם את מידת הרלוונטיות שהם חשים כלפיו. בתקופות מעבר ושינוי סדרים תרבותיים תחושת הניכור כלפי הטקס מטילה ספק בערכו הסימבולי ומעמעמת את משמעויותיו בעיני בני הקהילה או בעיני חלק מהם אף שהם ממשיכים לקיים אותו מתוך שגרה או מתוך כפייה.

4.5 מערבת הטקסים של החתונה היהודית במרוקו 43.1 מגוון הטקסים ורצף קיומם בחתונה היהודית במרוקו

בטקסי החתונה היהודית המסורתית ניתן לזהות את מכלול המרכיבים הפרשניים־סימבוליים (בנוגע לחיי האדם בכלל והאדם היהודי בפרט) המעצבים, המחנכים והמכוונים שנמנו כאן בטקסים. רוב טקסי החתונה משמשים, כאמור, טקסי מעבר, טקסי חניכה וטקסי הצהרה ומשנים את מעמדם של שני הצעירים שהטקסים נוגעים להם במישרין לבעל ואישה אחרי תקופת מעבר שבה הם מילאו תפקידים של ״חתך ו״בלה״. המעמד החברתי החדש שלהם אמור להיות חדש ואף מהפכני בחייהם משום היותו כרוך בניתוק הנערה או הרווקה מבית הוריה והצבתה בבית שהוא זר לה בעיקרון. ריבוי הטקסים וגיוונם בתהליך הנישואין בא לתמוך בכלה במיוחד, להחדיר לתודעתה שינוי קרוב זה ולקיים עבורה מעין חניכה מרוכזת. גם החתן זוכה דרך הטקסים שהוא משתתף בהם לתשומת לבן של המשפחה והקהילה, אך בגלל מעמדו בגבר, גם אם הוא חסר כל ידע בנוגע לאשר יקרה לו כאדם נשוי, טקסי החניכה המיועדים לו מצומצמים ביחס, כפי שנראה להלן.

טקסי החתונה היהודית בקהילות מרוקו היו מגוונים ביותר, אך מגוון זה אינו אחיד בבל קהילה וקהילה. בקהילות אחדות נמשכו טקסי החתונה שלושה שבועות ויותר, באחדות שבועיים ובאחרות בין שבועיים לשלושה. בחתונה המסורתית החלו הטקסים עם רכישת המצרכים ששימשו להכנת הארוחות החגיגיות השונות, במיוחד שקי חיטה, שמן וסובר. עם הבאתם לבית הבלה ולבית החתן הושמעו הצהלולים הראשונים של השכונה ושל בנות המשפחה; אלה מבשרים את סדרת הטקסים שייערכו מעתה עד לטקס הצגת הבתולים. במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 כללו הכנות אלה גם קניית עגל או פר זמן מה לפני החתונה ופיטומו בבית או במקום מתאים לכך בדי שיהיה זמין לשחיטה בשבוע החתונה על פי טקס מרשים שהיה מקובל בקהילות רבות. במאה ה־20 המשיך נוהג זה להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה בלבד, משום שבערים הגדולות נאסרה השחיטה בבתים פרטיים והמשפחות נאלצו לרכוש את הבשר הנחוץ להן מן האטליז. בקהילות רבות החלו הטקסים עם ניפוי החיטה וניקויה כדי להכינה לטחינה בבית או בטחנת קמח מקצועית אם נרכשה כמות רבה. טקס זה, שהשתתפו בו נשות המשפחה והשכנות, הסתיים בקהילות שונות בטקס המגי של סתימת הכד כדי לסתום את פיותיהם של המקטרגים ושל כל אלה שעלולים לשבש את מהלך החתונה ולעורר שערוריות בימים החגיגיים הצפויים." בשבוע שלפני החתונה הכינו גם את דברי המאפה הרבים שילוו את אירוח הקרובים והמוזמנים בטקסי החתונה הרבים. בקהילות אחרות, במו קהילות תאפילאלת וקהילת דבדו ובנותיה, נערך בשבוע הכנות זה גם טקס החינה או טקס ״החינה הקטנה״, ביום שלישי או ביום חמישי, וכינס בעיקר את בני המשפחה של הבלה ואת קרוביה. הטקס בלל ארוחה חגיגית ומריחת עיסת החינה על ידיה ורגליה של הבלה ועל ידי קרוביה וקרובותיה.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

מתוך כרך ח' של מאז ומקדם – אוניברסיטת חיפה

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

1 מבוא

טקסי החינה השונים קבעו, לצד טקס החופה והקידושין, את אופייה ומהלכיה של החתונה היהודית המסורתית במרוקו ותפסו בה מקום מרכזי. הם התנהלו כולם בבית הכלה, שכן הם נגעו בעיקר לה ולמעמדה בטקסי החתונה. הם ציינו סיום פרק חשוב בחייה של הכלה כרווקה (או בנערה ולעתים אף כילדה), והכינו אותה לפרדתה מבית משפחתה. בכולם מעורבת עיסת החינה, שהוכנה על יסוד עלי החינה היבשים, שנטחנו ונמהלו במים רגילים או במים מבושמים; העיסה נמרחה על הידיים והרגליים, ולעתים גם על שערות הכלה. טקס החינה המרכזי נערך לרוב ערב לפני טקס הקידושין, אך בקהילות רבות לא הסתפקו בטקס מרכזי אחד אלא קיימו טקס נוסף מוקדם יותר בשבוע שלפני החתונה או ערב לפני הטקס המרכזי, והבחינו ביניהם על ידי מתן שמות שונים לשני הטקסים.

טקס החינה-אלישבע שטרית

מרכזיותם של טקסי החתונה בהביטוס התרבותי של יהודי מרוקו יוצאת גם מן המקום החשוב שהם חזרו ותפסו באחרונה בחתונה של בני יוצאי מרוקו החיים בארץ, באירופה ובאמריקה. בשנים האחרונות אף צצו חברות ומיזמים רבים שמארגנים את טקסי החינה ומספקים אביזרים ומלבושים מרוקניים שהם חלק מהותי מטקס החינה המחודש.

בפרק זה הכוונה היא לתאר בקצרה את טקסי החינה בפי שנערכו במשך הדורות בקהילות שונות במרוקו ואת התמורות שחלו בהם לאחר התפזרות הקהילות והשתלבותם של יהודי מרוקו במקומות הגירתם. טקסי החינה המסורתיים יוצגו על פי כללי התיאור שגובשו בפרק המבוא.

2 טקסי החינה המסורתיים

2.1 מקורם של הטקסים

על פי המידע העומד לרשותנו היום קשה לדעת במדויק את מקורותיהם של טקסי החינה השונים שליוו את אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, אך אין ספק שיהודי מרוקו שאלו אותם ממסורות בֶרְבֶרִיות ומוסלמיות מקומיות. שורשיהן של אלה נטועים כנראה עוד בעת העתיקה וקשורים לסגולות החיטוי, הריפוי וההגנה שיוחסו לעיסת החינה ולתפקידי הקישוט שהיא מילאה בגלל הצבע האדום העז שהשאירה על העור. הן בקרב המוסלמים הן בקרב היהודים עילת הטקסים היא מריחת עיסת החינה על חלקי גוף שונים של הכלה לשם קיום פעולות מגיות מגוננות דרך קישוטה וצביעתה בצבע אדום. לשימושה הרב בטקסי החתונה ייתכן גם שנוער קשר ביודעין או שלא ביודעין בין צבע החינה לצבע הדם של הבתולים. אולם אצל המוסלמים במרוקו מריחת החינה על גוף האישה, על הבת ואף על הרך היילוד היא עניין של יום יום וברובה לעתים בציורים גאומטריים שונים על הגפיים של העומד או העומדת במרכז הטקס, שמבוצעים בידי אישה מומחית לכך. לעומת זאת אצל היהודים מריחת החינה שמורה בעיקר לטקסי החתונה, ואינה מלווה בציורים כלשהם. בטקסי החינה המרכזיים של החתונה, שהתקיימו תמיד בבית הכלה, מורחים חינה גם לחתן, לקרובי המשפחה ולאורחים הנוכחים, אולם על כפות ידיהם בלבד. אצל המוסלמים התקיימו טקסים למריחת החינה גם בבית החתן.

[1] על טקסי החינה בקרב האוכלוסיות הברבריות והמוסלמיות במרוקו ראו וסטרמרק,

הערת המחבר :  הנשים היהודיות השתמשו באופן סדיר בתמיסת חינה לחיזוק צבע שערותיהן. כמו בן נערך בקהילות יהודי מרוקו טקס חינה בחגיגות הבר־מצווה.

תכלית הטקסים

תכלית הטקסים היתה קשורה כנראה, כאמור, בסגולות הטיהור, החיטוי וההגנה המגיות שייחסו לעיסת החינה בעת העתיקה, ואשר מיוחסות לה גם בימינו, ביודעין או שלא ביודעין. המטרה הראשונה היתה להגן על הFלה ועל החתן מפגי מזיקים ומפני עין הרע דרך קישוט חלקים שונים בגופם בעיסת החינה. תכלית הטקסים היתה מגית בעיקרה, והיא בולטת במיוחד בטקסי האזמומג המגוונים שנערכו בקהילות השונות, לרוב כהכנה לטקס החינה המרכזי. לתכלית מגית עיקרית זו ניתוספו מטרות שונות שקשורות בהכנתה האישית והחברתית של הכלה למעמדה החדש כאשת איש ולפרדתה מבית הוריה. משום כך קיבלו הטקסים העיקריים שקשורים בחינה ממד עיבורי-קהילתי, והוזמנו אליהם קרובי המשפחה ואורחים נוספים. טקס החינה המרכזי נערך לרוב בנוכחות אורחים רבים שהזמינה משפחת הכלה.

2.3  מעמדם של הטקסים

לעד טקס שבע הברכות, הממסד את הנישואין של בני הזוג החדש דרך הקידושין, עמדו טקסי החינה במרכז האירועים של החתונה היהודית המסורתית. הטקסים נערכו כולם בבית הכלה, וביטאו את חלקה של משפחת הכלה בחגיגות החתונה. הם נוהלו כולם בידי נשות המשפחה, שכן רק נשים מרחו את החינה על הכלה, על החתן ועל האורחים. מעמדם הרם של טקסי החינה נובע גם מגיוונם ומריבוים בקהילות השונות. כפי שנראה בהמשך הדברים, הטקסים כללו בקהילות שונות את טקס האזמומג, את טקס החינה הקטנה ואת טקס החינה הגדולה.

2.4  זמניהם ומקומם של הטקסים

בחתונה היהודית המסורתית נערכו, כאמור, טקסי החינה תמיד בבית הכלה, אך מספריהם וזמניהם היו שונים מקהילה לקהילה. בקהילות כפריות מסוימות מרחו חינה על הכלה בשבעת ימי החתונה עד ליום הובלתה לבית החתן, אך מנהג זה היה יוצא מן הכלל. מריחת החינה והטקסים שנספחו לכך התקיימו לרוב במסגרת טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה טקס החינה הגדולה, היינו הטקס המרכזי של החינה. טקסהאזמומג נערך בקהילות רבות עם תחילת ימי החתונה, היינו ביום רביעי או ביום חמישי שלפני השבת הראשונה של החתונה או ביום שבת עצמו, ובקהילות אחרות בימים שבין יום ראשון ליום החופה. גם טקס החינה הקטנה נערך בערב בימים שונים לפי הקהילות שערכו אותו, אם בשבוע שלפני השבת הראשונה ואם בימים ראשון או שני שלפני יום רביעי של טקס החופה. טקס החינה הגדולה (או טקס החינה סתם בקהילות שלא קיימו שני טקסים שונים) נערך לרוב יום לפני החופה.

2.5 המשתתפים בטקסים

שלושת טקסי החינה היו שונים זה מזה גם בקבוצות האנשים שהשתתפו בהם. בטקס האזמומג השתתפו כמעט תמיד רק נשים, היינו אם הכלה, אחיותיה ובני משפחתה הקרובות ביותר וכן נשים נשואות צעירות אימהות לילדים (מזואראת) ונשים מבוגרות שהיו ידועות כמנהלות הטקס; לרוב לא נלוותה לטקס ארוחה חגיגית. בטקס החינה הקטנה השתתפו בעיקר בני משפחות הכלה והחתן וכן קרובי משפחה ושכנים; כולם השתתפו בארוחה שהוגשה במסגרת הטקס. בטקס החינה הגדולה, או בטקס החינה המרכזי, השתתפו אורחי משפחת הכלה, שמעבר לחוג הקרובים והידידים, והוא כלל ארוחה חגיגית שלקראתה אף נהגו לשחוט עגל או פרה.

הערת המחבר :     על טקסי האזמומג בקהילות שונות ראו בן־עמי, החתונה, עמי 12-45, וכן בפרקי התיעוד השונים שבקובץ זה, ובמיוחד הפרק על מנהגי החתונה היהודית בתארודאגת, ובכלל זה הערה 12. בקהילות שונות, כגון פאם, נערך טקס זהה תחת שם אחר. ראו בפרק על טקסי החתונה בפאס.

הפטרת קדושים בנוסח יהודי מרוקו / Haftarah Haftorah Reading Kedoshim

 

הפטרת קדושים בנוסח יהודי מרוקו / Haftarah Haftorah Reading Kedoshim

איתמר מלכא

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תכנית הלימודים.

מתכונת הלימוד השבועית קבועה וידועה מזה דורות. פרשת השבוע וההפטרה, פרט לתוספות המתחייבות למועדים וחגים, כמו : מגילת אסתר לפני פורים, הגדה של פסח וקצת מהלכות פסח לפני חג הפסח. אחרי פסח לומדים פרקי אבות ומשלי עד חג השבועות.

 אחרי חג השבועות לומדים איוב עד לראש חודש אב, מראש חודש אב ועד ט' באב לומדים קינות. אין חופש גדול ואין קייטנה וגם לא בריכה. אחרי ט' באב לומדים ספר דניאל. זה המפגש הראשוני עם המלים של בית מרקחת, שהרי ספר דניאל כתוב רובו בארמית.

ושם צריך להתמודד עם המלים כמו הפסוק " בעידנא די תשמיעון קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פנסתירין וסומפוניה וכל זני זמרא. ועלי להוסיף כאן הבעיה של השרח, כלומר התרגום לערבית יהודית המדוברת.

שפתם של יושבי הכפרים שונה מזו של העירונים, וכל מלמד היה מתרגם את הנלמד בלהג שלו הוא. הילדים היו מלבישים קטעים על המורים שלהם בעלי העגה השלוחית שהייתה להם לדיבור של להג חדש.

מיותר לומר שגם ההורים לא כל כך אהבו אותו. היו ספרים שבמקורם בתוניס וג'רבה, שעל יד כל פסוק היה תרגום בצדו בגעהה תוניסאית, למרבה הפלא זו הייתה יותר קלה וקורבה להבנה לאנשי מראקש והקרובים לה, מאשר לחוברת השרח שנכתבה לפי העגה הצפונית בתרגומו של הרב רפאל בירדוגו זצ"ל.

על זה יצא קצפם של פרנסי הקהילה מזה זמן רב. כל המורים רצו לתרגם לתלמידיהם את הכתוב בניבם ובשפתם הם, כל אחד לפי סגנונו ומוצאו. וכאן נבלה שפתם אשר לא ידעו איש שפת רעהו.

פרנסי הקהילה רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהגיע למצב שכל הארץ שפה אחת. למסור את ילדיהם הרכים רק בידי מורים בני העיר, שידברו בשפתם הם ובניגון המוכר להם, ללא מנגינה זרה או ניב זר. אבל איך עושים את זה בלי המימון של הקהילה, כשהמורה המלמד תלוי בחסדם של ההורים הכורעים תחת נטל המשפחה, שיביאו לו " שרט " – שכר לימוד שבועי – ביום שישי.

וגם שכר רעב זה לא תמיד מגיע לידיו של המלמד, שאולי הילד התפתה וקנה ממנו ממתק בדרך. או פשוט הילד נשלח בלי, כי אין כסף להורים עכשיו. לכן מקצוע ההוראה בדרגים הנמוכים, היה בשפל המדרגה מבחינת התמורה.

לאלה שעסקו בהוראה לגיל הרך, הייתה עבודה קשה שאין שכרה בצידה. וכל הזמן שהקהילה לא התעוררה לקחת נושא החינוך תחת חסותה, שדה החינוך היה הפקר לפני אלה המלמדים שאילמו לדאוג לעצמם, לחיות על לחם צר ומים.

הפיצוץ לא איחר לבוא, ההורים דרשו מהקהילה לשים קץ להפקרות השוררת בשדה החינוך של ילדיהם. ומצב כזה לא משך מורים רציניים שיכלו למלאות את החסר. כי המוכשרים התרחקו ממקצוע ההוראה, כי זה מקצוע שאין לו אבא שיממן אותו. 

כך למדנו.

שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר

בעשור הרביעי של המאה העשרים, חלה התפתחות שהחזירה בבת אחת למערכת כוחות הוראה מבני העיר. רבנים ופרנסי הקהילה, פנו בקריאה נרגשת לאלה מבני העיר שלדעתם ראויים הם לעסוק בהוראה, שיקבלו עליהם את התפקיד תוך הבטחה שהם ערבים לשכרם המלא.

לימוד הגמרא היה מיועד לתלמידים מצטיינים, לאחר שהללו בלטו בהישגיהם בחומש נביאים וכתובים. כי ספרים נבחרים מהתנ"ך היוו חלק מתוכנית הלימודים המקובלת, כמו, משלי, איוב, ישעיה, וירמיה. ואלה מהתלמידים שהצליחו בשלב הראשון של הלימודים, התחילו ללמוד מסכת ברכות, כצעדים ראשונים בתלמוד.

ולאחר תקופת הכשרה בלימוד הגמרא, המצטיינים עוברים ללמוד בישיבה, בה הלימוד ברמה גבוהה יותר. ריכוז הגדול שכלל מורי הוראה הוותיקים של העיר, היה בשני בתי הכנסת הגדולים במללאח. והם " צלאת לעזאמה " בית הכנסת של המגורשים, ו " צלאת תלמוד תורה. שם נמצא הריכוז הגדול של התלמידים והמורים.

בעלי חזקה מדורי דורות מאב לבן מהוותיקים " רבי יעקב ויזמאן ז"ל, רבי יעקב חזוט, רבי לעזיז לוק, ורבי אהרן אבוזגלו זצ"ל. חדרי הלימוד היו מלאים תמיד.

לפני זה התלמידים היו יושבים לפני המלמד וחוזרים אחריו אחרי כל פסוק או קטע של פסוק. שיטת הלימוד העיקרית היא השינון שלא נגמר, שיטה שהייתה מקפחת את התלמידים המוכשרים, ומונעת מהם אפשרות להתקדם בקצב המתאים להם.

אבל בהחלט זה היה תואם להגיע למטרה של האינטרציה בקבוצה. למדו אתנו עמה מאלה שסבלו מקשיי למידה, לא היה צריך בשום אבחון מוקדם לגלות אותם. בתוך הלימוד הקבוצתי מתגלים מאליהם. התלמידים המתקדמים קיבלו את התפקיד לעזור לחבריהם הנחשלים, יש לציין שלא תמיד בהצלחה.

היו גם כאלה שכחום לא היה נכנס להם לראש, ואיש לא היה מתרגש מזה. כי ראו זה דבר טבעי, שהרי ממאה למקרא לא דורשים יותר מעשרה למשנה וחמישה לגמרא. וכזה היה המצב במיוחד בזמן רעב והמחלות, כי למי יש חשק ללמוד כשהבטן מקרקרת ?.

אך למרות הכל היה יתרון בולט בשיטה הזו לתלמידים החרוצים. אלה יזכו לתשומת לב רבה יותר, והעברתם לישיבה לא תהיה קשורה כלל בגיל. לפעמים ימצאו תלמידים בני שתים עשרה ושמונה עשרה לומדים יחד באותה חברותא. מה שלא כן בשיטה החדשה, הגורסת בחני כניסה וחלוקת הרמות של התלמידים בכיתה.

בשנות העשור הרביעי של המאה העשרים, החינוך היסודי היהודי עלה מדרגה גדולה, בזכות אותם צעירים שעליהם דובר למעלה ובראשם רבי חיים שושנה זלה"ה. כל תקופת המלחמה הייתה דריכה במקום, ואפילו ירידה עקב תנאי המחייה הקשים ששררו אז, שעוד יסופר בהם.

אחרי המלחמה הייתה תנופה אדירה, חל שיפור בתנאי החיים, שליחים של ארגונים שונים מחוץ למרוקו הקימו מוסדות תורניים. כמו " אוצר התורה ", " חב"ד ". כדי לעודד את התלמידים נקטו בשיטה של לימוד תורה ששכרו בצדו.

מוסדות של אוצר התורה, שילמו לכל תלמיד שיעמוד למבחן ויישנן דף תלמוד בעל פה, יקבל עשרים פראנק. המורים הצעירים, זוכים פעם ראשונה לקבל אמצעי קיום מכובדים. במארקש האווירה של לימוד תורה מורגשת בכל מקום, המושג של " והגית בו יומם ולילה ", מיושם כמעט בכל בית. פה ושם קביעות של שכנים הלומדים יותר דף גמרא על כוס תה. או אבות המשננים לבניהם משניות.

זכורים לי שני תלמידים כבני עשר, היו יותר גדולים ממני. אחד קרוב משפחה מצד אימי ז"ל, האבא שלו תלמיד חכם יודע ספר. שני בניו הראשונים לא עשו חיל בלימודים ותלמידי חכמים לא יצאו מהם. עקב כך חשב האב להירתם לעזרת הרב המלמד, האיש היה סבל שהתפרנס בעמל רב.

בשעות המתות של היום, היה מוצא זמן לבוא לשנן עם בנו פרק בפרשת השבוע, כילד ריחמתי על האבא, שגדולת הצער והכאב חרשה קמטים בפניו בטרם עת. קומתו של הבן לא השאירה מקום לספק ליחס שבין גילו לבין החומר הנלמד.

אוי לה לאותה בושה, שהבן עדיין לא מספיק ללמוד פרק שני של פרשת השבוע. התייאשותו של האב הגיעה לשיאה, בשינון האחרון של פסוק י"ג בפרשת וישלח. " ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב ".

גם החזרה של האב על שינון הפסוקים לא נתנה להיספר מרוב. נפשו של האב נקעה מהמצב של בנו, ושלח אותו ללמוד מקצוע

מדברי רבנו "אור החיים" הק'

 

Asilahטללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק'
לפרשת "קדושים".
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". ויקרא יט, ב. –
"קדושים תהיו היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו –
מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" –
מדברי רבנו "אור החיים" הק'
"דבר אל כל עדת בני ישראל" –
מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" רש"י, קדושים יט, ב.רבי לוי אומר: "מפני שעשרת הדברות כלולות }רמוזות{ בתוכה" מדרש רבה. לדוגמא, בפרשתנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע אין הקבלה תחבירית בפסוק בין "איש" ביחיד, לבין ""תיראו" ברבים? תשובתו לכך היא שבמידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי. מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד ובקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.
בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשיות בהקהל: "החודש הזה לכם" שמות יב, ג בה ניתנו המצוות הראשונות לעם ישראל, ובראשן פרשת קידוש החודש, ופרשת "ויקהל" ויקרא לה, א בה הצטוו ב"י על המשכן. רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה", וזאת בניגוד לדרך בה נהג משה ללמד את האנשים לאחר שהקב"ה לימד אותו. משה לימד את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד תורת משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים )עירובין נד ע"ב(.
"אחרי מות קדושים אמור".

רצף הפרשיות הנ"ל, יצר את הביטוי המפורסם שאחרי מות האדם, יש ללמד – עליו זכות ולומר שהיה קדוש. אחת הסיבות לכך היא שאחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, כן "הוי דן את האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, לראות את כלל מידות האדם. פרשתנו מבורכת ב – 51 מצוות, מתוכן 13 מצוות עשה, ו – 38 מצוות לא תעשה. הן מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו כדברי רבנו אוה"ח הק': "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה – בהדרגות. מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך". מצווה ב': "לא תיקום ולא תיטור". מצווה ג': "ואהבת לרעך כמוך…". קדושים יט, יז יח. הוא מסביר את תרשים הזרימה: אם לא תשנא בליבך שום יהודי, לא תבוא לידי נקמה – ונטירה, ואז תזכה לאהוב את רעך שזה כלל גדול בתורה.

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, צדק – במאזניים במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה, וכן מצוות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצוות עשה לדעת רבנו "אור החיים" הק'. 

מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג רק מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכר "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא – תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן }עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח{, איסור כתובת קעקע, לא לקלל אב ואם וכו'.
"אני ה'": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם את המצווה. בפרשתנו מופיע 19 פעם,
ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה. "אני ה' אלוקיכם": מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשיות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיווית ה' לנגדי תמיד" כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, וכך נפנים שהשכינה מרחפת מעלינו כדי לכוון את צעדינו בבחינת "מצעדי גבר כוננו", ואף… מצלמת את מעללינו. בעזהי"ת נשכיל ונצליח.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס – מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

ב־1762 ביקר בתימן חוקר גרמני-דני שתיאר את החיים בגיטו היהודי בתנאים ה״משופרים״ של המאה השמונה עשרה:

הכפר היהודי מנותק לגמרי מן העיר צנעא… ובו 2,000 יהודים חיים בבזיון גדול. בכל זאת הריהם טובי האומנים, הקדרים, הצורפים, החרטים, טובעי־המטבעות וזולתם. ביום הם עובדים בחנויותיהם בצנעא, אך בלילה הם חייבים לחזור למשכנותיהם המבודדים… זמן קצר לפני בואי הוחרמו שנים־עשר מארבעה־עשר בתי הכנסת של היהודים, וכל בתיהם היפים נותצו… במשך כל המאה התשע עשרה היו היהודים קרבנות רעב והתקפות שוד ורצח על הגיטו.

באמצע המאה התשע־עשרה תיאר סופר אחד מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך השנתיים שהתגורר במחיצתם:

היהודים היושבים בתימן זה הרבה מאות שנים, אולי אפילו אלפים בשנים, שרויים עכשיו במצב של פחיתות, והם נדכאים על ידי עם המכריז עצמו קדוש וירא אלוהים אלא שהוא אכזרי, פראי וערל־לב עד מאד. בני המקום רואים ביהודי יצור טמא, אך דמו לא טמא הוא בעיניהם. הם דורשים לעצמם את כל נכסיו, ואם ימאן יבואו עליו בחוזק־יד… היהודים… דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת מרצחים ושודדים. כל מי אשר לו כסף או דברי־ערך מצניע אותם באדמה או בחורים נסתרים כגון אלה המצויים אצלם בבתיהם הקטנים לבל תשזפם עין איש…

ביש במיוחד מצבו של יהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה־פשע. אז אין רחמים בדין. על עבירה קלה שבקלות דנים אותו לקנסות מחפירים, שאין ידו משגת כלל לשלמם. והיה אם לא ישלם ואסרו אותו באזיקים והיכוהו מכות רצח בכל יום ויום. בטרם יענישוהו יפנה אליו הקאדי בלשון רכה וידבר על לבו שימיר את דתו ויקנה לו חלק בכל תפארת העולם הזה והבא. סירובו שוב ייחשב לו עקשנות שענשה בצדה. מצד שני, אין היהודי יכול לתבוע מוסלמי לדין, שהרי על־פי דין רשאי מוסלמי לעשות כלה ביהודי וברכושו כטוב בעיניו, ואך חסד ייחשב הדבר אם מרשים ליהודים לחיות. אין היהודי רשאי לתת עדות, גם אין תוקף לשבועתו. מראשית המאה נאסר על יהודי תימן אפילו לברוח מן הארץ כדי להינצל מרדיפות. ״היושבים בארץ הנוהגת בהם הפלייה משוועת ביותר חפצים בזכות אחת לפחות: הזכות לצאת את הארץ״, כך סבור ההיסטוריון גויטיין. אבל המוסלמים השיעים בתימן דבקו ״בבסיס המשפטי המוסלמי הפנימי הטהור״ – שלפיו ״אין מרשים ליהודי, שהוא נתין ׳מוגן״/ להיכנס ל״שטח אויב״ – שבעיני השיעים פירושו כל איזור שמוסלמים שאינם שיעים מושלים בו. המעטים שהצליחו לצאת את הארץ ״נאלצו לעזוב הכל״, ו״להמונים הגדולים… היה האיסור הישן מקור סבל רב״.אולם בעיר אחת עמדו היהודים במרכזו של מאבק־כוח בין שני שבטים ערביים: כתוצאה מכך התיר מושל העיר את הרצועה עד כדי כך שכמה מיהודי העיר התעשרו, ואחדים מהם הורשו לבנות בתים גבוהים אפילו מבתי המוסלמים.

תמיד היו ידיעות סותרות על מספר היהודים בתימן, אך הואיל ולעתים קרובות סבלו יהודי תימן חרפת־רעב היתה מיתת רעב ״מעשה שבכל יום״. (הנה כי כן, אף ששעור־הילודה היה גבוה, וריבוי נשים מותר היה ליהודי תימן, הרי עד למאה העשרים זעום היה הריבוי הטבעי בתימן). וכך כתב אחד הנוסעים, ״אין לך דבר הנוגע ללבו של התייר היהודי כמראה מקומות רבים שבהם נספו כל התושבים היהודים ברעב האחרון. שיעור התמותה הממוצע הוא נורא״.

ב־1910 נשלח מורה אחד מביירות לעמוד על האמת שבידיעות המתמידות על תלאותיהם של יהודי תימן. הוא ציין כי

כעבור למעלה משבוע ימים הכרתי לדעת את חיי היהודים בכל גילוייהם… אומללים הם במידה שאין למעלה ממנה… אם מעליבים אותם, מאזינים הם בדומיה כאילו לא הבינו: אם נער ערבי מתנפל עליהם ורוגמם באבנים, הם בורחים. כמה מיהודי תימן עשו דרכם ברגל במדבר ועלו לארץ־הקודש, בפרט במאה התשע עשרה ובראשית העשרים. קבוצה אחת של יהודים החליטה למכור את נכסיה במחצית שווים, והחלה נהירה לארץ־הקודש. ״בשנת 1912 בלבד ירדו למעלה מי2,000 יהודים תימנים בחוף יפו״. הם הוסיפו להפליג לדרך רצופת־הסכנות, אפילו בימי המלחמה העולמית, ורבים מהם הוצרכו להתחפש לערבים לבל יעצרום בדרכם ויאסרום. לעתים קרובות אירע שמבלי משים גילו ילדי היהודים את צפונותיהם – כאשר העמידום הערבים במבחן בהציעם להם אוכל שאינו כשר.

עוד ב־1946 סיפר מיסיונר אמריקאי שאם ובנה, מיהודי תימן, הושמו בכבלים על שום שניאותו לנסוע בג׳יפ של אותו אמריקאי.

קרוב ל־50,000 יהודים תימנים דתיים המחזיקים במסורת, שלא ראו מטוס מימיהם, הובאו לישראל במטוסים בשנים 1949 ו־1950. הואיל וספר שמות אמר ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״, עלו היהודים בנפש חפצה ל״נשרים״! לחרדתו של הטייס היו בהם אחדים שניסו להבעיר מדורה במטוס כדי לבשל את אכלם!

L'esprit du Mellah-J.Toledano

L'esprit du Mellah – Joseph Toledano

Humour et folklore des juifs du Maroc

A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :

S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre

Auraient mieux que moi ecrire ce livre

 HDI RASSEK, MEFIE-TOI

—    A 'mel mi a'mlou nas                      Qui a ne pas faire comme les autres s'entete Lama tbqj bla ras                             Risque fort d'y laisser sa tete

C'est le devoir de conformisme. Au premier sens conformisme politique: il ne faut pas se joindre a la rebellion. car comme nous l'avons vu les rebelles tues au combat risquaient fort de voir leurs tetes exposees sur la place publique. Dans le Vieux Maroc, les Juifs prives, pour des raisons religieuses, de la participation a la gestion du bien public, n'etaient jamais meles aux intrigues politiques et ce proverbe ne s'adressait pas a eux. Au sens figure c'est un appel au conformisme social, a faire comme tout le monde et la il a un frere jumeau dans le Talmud qui recommande aux fideles de ne jamais "sortir du commun" (Brachot 29)  C'est l'equivalent du proverbe francais "A Rome conduis-toi comme un Romain". La tradition juive egalement recommande de se plier aux coutumes locales. Un Juif qui passe d'une ville ou d'un pays a l'autre, est tenu en arrivant de respecter les coutumes locales. C'est parce qu'ils ne l'ont pas fait et on essaye — et reussi — d'imposer leurs propres coutumes, que les Megurachim, les Expulses d'Espagne, entrerent en conflit ouvert avec les autochtones, les Tochabim, a Fes au debut du 16eme s. comme nous le verrons dans la troisieme partie.

—     Ghrra douz e'l dib — ka yihfdha        On ne peut jouer un tour au renard qu'une fois. Un homme averti en vaut deux, l'experience sert.

—    Di rito saket                                  Si tu le vois assis tranquillement Ah khrito nabet                              C'est qu'il couve ses excrements

La naissance de ce proverbe est aussi vieille que la naissance de 1'homme et il etait avant tout utilise en _puericulture: si tu vois qu'un bebe est trop tranquille c'est qu'il faut verifier immediatement ses couches. Au sens figure il est l'equivalent du proverbe francais: "Mefie-toi de l'eau qui dort" ou encore "Trop poli pour etre honnete".

La scatologie est la forme la plus primitive de l'humour, quand la seule evocation de la m. . . suffit a declencher l'hilarite generate et nous retrouverons souvent cette matiere premiere dans la suite des proverbes.

ON VA Y ARRIVER

"Nous allons arriver a la m. . ." etait l'expression employee pour dire: on est arrive a la limite de la bienseance, si vous continuez on va la depasser. Tout le monde connaissait cette expression et Joha encore mieux que tous. Un jour qu'il etait particulierement fauche. il emplit deux jarres d'excrements et au-dessus une couche du miel le plus succulent. II se presenta avec sa marchandise au marche. Les gens passaient et mettaient le doigt pour gouter. Un client plus serieux gouta a plusieurs reprises, bien plus souvent que ne le permet la coutume. Alors Joha lui dit — Ya Sidi, nous allons arriver a la merde!

L'autre s'arreta de gouter et acheta les deux jarres. Vous devinez la suite l'affaire est portee devant le tribunal et le Pacha dit a Joha "qu'as-tu a dire pour ta defense?" — Mais je l'ai parfaitement averti de ce qui l'attendait, ne lui ai-je pas dit a plusieurs reprises —ya Sidi nous allons arriver a la merde? Est-ce qu'il peut nier? Et c'est ainsi qu'encore une fois Joha gagna un proces!

 

 

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

החברה הערבית. חיי הציבור. הדת

המיסמכים ההיסטוריים הקדומים ביותר מעידים על כך, כי תושבי הארץ נחלקו לשני סוגים, שהיו מתקיימים זה ליד זה, למן ראשית ההיסטוריה ועד ימינו. ואלה הם: (א) מתיישבים, המכונים בערבית צפונית חַצֵ'רי, יושבי חצרים, (ב) נַוָדים, בַּדְוִי או עַרַבי גם אַעְרַבי, בני הערבה, רועי גמלים וצאן. שתי השכבות האלה נבדלו לא בדרכי פרנסתן בלבד, אלא גם באופיין, בתרבותן הרוחנית וביחסן לדת. הבדלים אלה, שהיו קיימים במשך מאה דורות, קיימים גם בזמננו. גם כיום מתייחסים האכרים ותושבי הערים בבוז אל הנוודים הפראים ומחוסדי־התרבות, החיים על חרבם ומתפרנסים מן הגזל; והנוודים מצדם בזים לכפריים ולעירוניים, הקשורים למקום מושבם. הכינוי ״נבטי״, שם שבט וממלכה שאזרחיה הצטיינו בחקלאות, הפך אצל הבדוים לשם גנאי, שהוראתו ״עבד העובד את האדמה». הבדוי אין לו כמעט שום יחס לדת, אף־על־פי שלמראית עין הוא מוסלמי.

לא תמיד סמכו המלומדים על ההבדלים העצומים שבין שתי השכבות האלה, ומתוך כך נסתבכו בבעיות שלא ידעו לפתור אותן. בייחוד טעו אלה שראו את הבדוי כאבטיפוס השמי בצורתו הטהורה ביותר, וביצירתו הרוחנית, כלומר בשירה, כפי שנתגלמה ב״קצידות», ראו ביטוי נאמן להלך־הנפש של כלל דוברי הערבית. הכתובות הדרומ־ערביות ויצירות המשוררים יושבי החצרות מעידות, כי דעה זו היתה מוטעית.

יש והבדוי מתיישב ונעשה חצ'רי, ולפעמים האכר הופך נווד. עובדה היא שהבדוי נוהה אחר חיי הקבע. בתנאים מסויימים, כשקיים במדינה משטר חזק, המבטיח לתושבים את בטחון חייהם ורכושם, מתחילים הבדוים מגדלי־הצאן לעבוד בשדות, תחילה דדך־עראי ואחר־כך בקביעות, מקימים אסמים לאגירת יבולם ולאט־לאט הם נעשים מתיישבים לכל דבר. מגדלי הגמלים מתקרבים אל הישובים, מתחילים לעסוק בגידול צאן,ובמרוצת הימים נלווים גם הם אל החצ׳רי. הישוב מתרחב איפוא וכובש את המדבר. תהליך כזה אנו מוצאים בנאות חגאז הצפוני: הבדוים מתחילים להתיישב בקרב היהודים ומתייהדים.

ולהפך, אם תש כוחה של המדינה או של הישוב הסמוך למדבר, גוברת הציָה על הארץ הנושבת. הבדוים הטהורים מתחילים להתנפל על מגדלי־הצאן השוכנים ליד הכפרים, והללו מתחילים לשדוד את שדות האכרים, הנאלצים לעזוב את המקומות המסוכנים ולהתיישב בנקודות מרוחקות מן הערבה. מקצתם מחליפים את בתיהם הקבועים והופכים אף הם רועי־צאן, יושבי אהלים.

בצורה בולטת נמשכים הזעזועים האלה עד היום בדרום ערב. מרכזי התרבות המעינית־שבאית הוקמו בשעתם באזור הגובל במדבר הגדול רובע אלח׳אלי. השטח הנושב נמשך מואדי חצ׳רמות אל מארב, דרך מעין והג׳וף, והגיע עד נג׳ראן. כיום כולו עזוב ושומם, חוץ מחצ׳רמות ונג׳ראן, והישוב הקבוע נדחק מערבה, אל קצה הרמה החיצונית. לכן מעטים שרידי התרבות העתיקה במקומות שבהם נמצא כיום ישוב צפוף. מצד אחר, במקומות שבהם מוצאים חורבות וכתובות, רבה כיום העזובה. תושבי המקומות האלה, שהיו מתפרנסים בעיקר מעבודת אדמה אינטנסיבית, נידלדלו לאחר שהחקלאות נחרבה עקב סיבות פוליטיות, ולאחר שגילוי כיוון הרוחות הנושבים בים סוף הניע את הסוחרים להשתמש באניות ולזנוח את דרך היבשה. תהליך הידחקותו של האכר ממזרח הרמה אל ההרים, מערבה, נמשך גם עכשיו: הנאות שבעמקים המזרחיים ק בקושי הן מחזיקות מעמד בפגי הבדוים של המדבר.

החיים הציבוריים בתימן היו מפותחים מאוד. בראש המדינה עמדו מלכים, או נשיאים־כהנים— בתקופה מסויימת במדינת שבא הקדומה ובקַתַבַאן. פקידים גבוהים (״כביר»•, את הכהונה הזאת היה אב מוריש לבנו) היו מנהלים את כל עניני המחוזות שנמסרו לפיקוחם, ושהיו מיושבים כרגיל על־ידי בני שבט אחד. בתקופה מאוחרת דחק ה״קול» את ה״כביר״ ממשרתו; ה״קול» הוא נשיא של שבט, ״מלך» בזעיר אנפין, ומשרתו היתה נחלת משפחות מסויימות, שהיוו את מעמד החוֹרים והאצילים. ״מחלק המים״ היה אחד הפקידים החשובים: בכתובות הוא נקרא ״כַּבִיר», ועליו היה לשקוד שחלוקת המים תיעשה בצדק. לפי סדר מסויים היו משקים את שדותיהם של כל תושבי המקום ומוליכים את המים אל הגנים.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

חביבות דברי תורתו

דברי תורתו היו חביבים על בני דורו, והם הפיצום בעולם, וגם לכך נביא כמה דוגמאות:

החיד״א בקונטרס אחרון למחזיק ברכה (או״ח סימן רס״ח סעיף ג׳), מביא את הכרעת ״הרב החסיד מהר״ר יעקב פינטו אב״ד דק״ק מראכש״ שאין לשנות מנוסחאות הספרדים בברכת מעין שבע בערבית של ליל שבת, ויש לומר: ״קונה ברחמיו שמים וארץ״, בלי לדלג תיבת ״ברחמיו״. בזה הצטרף ר׳ יעקב לדעתו של הגאון ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל – גיס אחיו רבינו שלמה פינטו זצ״ל, כפי שהביא החיד״א שם.\

הערת המחבר : מעניין לציין: מלבד הכרעה זו, גם בפסק הדין בענין שבועת הקומיסיון המובא לעיל היתה דעת ר׳ יעקב כדעת ר׳ כליפא בן מלכא, וכפי שהובא בשו׳׳ת משפטים ישרים שם סימן מ׳, וראה בספרנו בפרק אודותיו עמוד 163.

עוד מביא החיד״א בספרו שיורי ברכה (יו״ד סימן מ׳ אות די), את הוראתו של: ״הרב החסיד מהר״ר יעקב פינטו״ בענין נצרר הדם בעובי בשר הלב. ושם (סימן ל״ב אות א׳) מביא את תרוצו של ״הרב הגדול כמהר״ר יעקב פינטו״, על קושית חכמי מרוקו בענין סימני בהמה שיש בה חשש נפולה.

בשו״ת נפת צופים להגאון ר׳ פתחיה מרדכי בירדוגו סימן מ״ט (עמוד ט״ו) מביא את תשובתו הנפלאה של ר׳ יעקב לר׳ דוד מאמאן אודות נידון קריאת שם כשמו של רשע.

בספר יוסף חן להגאון ר׳ יוסף קורקוס (פ׳ קדושים) מביא פירוש נאה בשמו: ״שמעתי מהחכם ושלם הר״ר יצחק פינטו נר״ו משם מר אביו הרב המובהק המקובל האלקי מוהר״ר יעקב פינטו זצוק״ל״. והחיד״א בספרו חומת אנך (פ׳ עקב

מביא פירוש ״אשר שמע בשם הרב המקובל כמוהר״ר יעקב פינטו ז״ל״ וכן בספר וילקט יוסף לר׳ יוסף פינצי (בלוגראדו תר״ב) אות י״ז, מביא את אשר שמע משמו, ואף השד״ר ר׳ חיים אברהם סורנאגה זצ״ל – שליח ירושלים, מביא את שמע מר׳ יעקב בהיותו במרקש, וכך עוד ועוד.

נוכחנו לראות עד כמה היתה תורתו של ר׳ יעקב חביבה על בני דורו, ואיך נפוצה על פני הארץ גם בלי שזכה להביא חידושיו למכבש הדפוס. בנוסף לכך, הרגשנו בין השיטין בהערצה המיוחדת אשר גילו גדולי דורו כלפיו, באלה תארים תארוהו, ובאיזה הדרת כבוד הביאו את דבריו. אין זאת אלא משום שגדולתו וקדושתו חפפה על בני דורו, אורו הנעים סוכך עליהם וחימם לבבותיהם, ותורתו היתה להם שעשועים..

חיבוריו (מקדש מלך – לקט שושנים)

ספרא רבא היה ר׳ יעקב. בהיותו ארי בתורת הנסתר, שקד יחד עם רעהו ר׳ ישעיהו הכהן, לחבר פירוש נרחב על דברי הזוהר הקדוש. במשך זמן רב עמלו ויגעו לפרש בו כל צפון ונעלם, עד שחפץ ה׳ עלה בידם. לחיבורם קראו ״לקט שושנים״, אות לכך שליקטו בו פירושים שונים מגדולי המקובלים.

ביום שישי ח׳ בכסלו שנת תק״ט סיימו את כתיבתו, וחיכו להזדמנות להדפיסו. כך כתבו בהקדמתם בתחילת הכתב יד שלפנינו.

באותה עת, שקד גם תלמידם, המקובל האלקי, ר׳ שלום בוזאגלו זצ״ל, על חיבור פירוש דומה, הרי הוא ספרו הנודע: ״מקדש מלך״ על הזוהר. בהיות ר׳ שלום תלמידו של ר׳ יעקב, קיבץ בספרו מפירושיו, ומפירושי שאר רבותיו: ר׳ אברהם אזולאי, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ יעקב גדליה, ור׳ יעקב מאראגי, כפי שמספר על כך ב—מתו למקדש מלך.

הערת המחבר   : רז״ל שם: ״וספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי (הכוונה לר׳ אברהם אזולאי), ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי. מהם אשר המה חיים עדנה, עד מלך ביופיו עיניו תחזינה, ובהדר כבודו לנוכח יביטו, הרי הוא מעלת החכם השלם, המקובל האלקי, כמוהר״ר יעקב פינטו, יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב כל קהל עדתו. ומהם נוחי נפש בעדן גן אלקים, לכהן ה״ה מעלת החכם השלם כמוהר״ר ישעיה הכהן, ואריה דבי עילאי וכו׳ מעלת החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר יעקב גדליה זלוז״ה״, עכ״ל.

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת בלשגר

משפחה בעלת יחוס רם המוזכרת בשטרות הקהילה וגם בתעודת הרב אברהם מרציאנו זצ״ל השד״ר מירושלים ת״ו (ראה ספר עיר הכהנים דבדו עמי 145). בני המשפחה מתייחסים לרב החסיד מרחם מקודש, המלוב״ן רבינו שלמה בר מימון זיע״א (לפי המשוער רבינו שלמה חי בסוף המאה החמישית (1740-1700 לערך), בני קהל קדוש דברו מרבים, עד ימינו, לפקוד קברו של רבינו זיע״א, רבים נושאים תחינה ותפילה ליד ציון הצדיק זיע״א.

האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובין, ראש גולת אריאל, שלשלת יוחסין, גזע קדושים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הניח ברכה: דוד.

גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הגז׳ הניח ברכה: אלעזר (הנק׳ עוויזר), יעקב (הנק׳ עקה, בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.

מסורת קדומה, קובעת שהצדיק שורשא קדישא, גזעא דקשוט הרב המלוב״ן רבינו שלמה בר מימון היה בן למשפחת מרציאנו בלשגר. רבינו שלמה היה נוסף על חסידותו וקדושתו גדול מאד בתורה ונדמה ששימש כדיין בקהילת דבדו וכן אביו של רבינו, הרב מימון, שימש גם הוא כדיין.

אין בידינו פרטים על שמו המדוייק של אב המשפחה הנק׳ ״לשגר״ ולא על שמות בניו או צאצאיו.

הזקן הכשר, גזע ישישים, בנם של קדושים, הליכותיו בקודש, הצדיק ר׳ משה (הנק׳ בלשגר) הוליד: אברהם, דוד, סתירא, קמירא.

החכם הותיק, חמר עתיק, צדיק תמים, דובר צדק מגיד מישרים, איש חסדים, מסופרי מתא, החסיד רב אברהם הנז׳ הוליד: יוסף, אהרן, אלעזר, מאחא, סעידא;

החכם הבולל, בישראל להלל, שמו נודע לשם ולתהלה, סופר מתא, שליח צבור ומרביץ תורה בישראל, מזבה הרבים, חבר ליראי ה׳ ולחושבי שמו, הצדיק רב יוסף (הנק׳ ר׳ הנינו) הוליד: אהרן הי״ר, רחמים, משה, אברהם, יצחק, מרימא, סתירא, עווישא.

המנוח היקר ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: משה, דוד, רחמים, עווישא.

המרוחם, שייף עייל שייף נפיק, בעל מדות טובות, מתהלך בתומו צדיק, הזקן הכשר, ר׳ אלעזר הוליד: יצחק, אברהם, עווישא, סתירא.

הזקן הכשר, מנא דכשר, טוב לה׳ וטוב לבריות, תם וישר, גומל חסדים עם הבריות, הצדיק ר׳ דוד (הנק׳ דוד די כבידא) הוליד: משה, יצחק, כבירא, קמירא, מאחא.

המנוח, טהור לב, ונעים הליכות, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ משה הוליד: יהודה.

השם הטוב, בעל מעשים טובים, מתמימי דרך ההולכים בדרך ה׳, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה (הנק׳ די בלשגר) הוליד: יוסף, יעקב, מרימא.

גברא רבא יקירא, צנוע ועניו, מאושר בענייניו, מדותיו מדות יוצרו, מוקיר רבנן, גומל חסדים עם הבריות, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: שלמה, משה, שמעון, אברהם, סאעודא,

המרוחם, זקן ונשוא פנים, מתפרנס מיגיעו, עושה חסדים, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: שלמה, אברהם, יצחק, סאעודא, מרימא, מאחא, עווישא.

המנוח הצדיק, הולך תמים ופועל צדק, יראת ה׳ היא אוצרו, דחיל חטאין ועביד טבין, הרב יעקב הוליד: יוסף.

המרוחם, תם וישר, נוח לה׳ ונוח לבריות, משבים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף (הנק׳ יוסף די ביגייל) הוליד: יעקב, שמעון, משה, מרימא.

איש צדיק תמים, ירא אלהים וסר מרע, ענוותן ושפל ברך, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: משה, סליטנא.

הזקן הכשר, אוהב תורה ולומדיה, מתפרנס וחי מיגיעו, הצדיק ר׳ משה הוליד: שמואל, סעדיה, מרסידיס.

יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד

מנואל לא שעה לעצת הבישוף ונקט מדיניות של לחץ שנועדה לאלץ את היהודים להמיר את דתם ולהישאר בארצו. כאמור לעיל, בפסח של שנת 1497 נלקחו ילדים עד גיל 14 מהוריהם והוטבלו. המלך ידע כי בצעד זה פגע ביהודים בצורה הקשה ביותר. הוא קיווה והאמין שהורים רבים לא ישאירו מאחור את ילדיהםהנטבלים ולא יפליגו למרחקים כדי לשמור על יהדותם. הורים יהודים לא מעטים הגיבו מתוך ייאוש. יצחק בן אברהם אבן זכין מספרד העדיף להרוג את ילדיו ולהרוג את עצמו.

כאשר צעד חריף זה לא הביא את התוצאה המבוקשת פנה המלך למנהיגי היהודים במטרה לשכנעם להתנצר ולהראות את הדרך לבני קהילותיהם. התברר יותר ויותר כי מנואל לא היה מוכן לוותר על היהודים. הוא הכריז על תכנית ליציאת היהודים מפורטוגל. בעקבות פרסום התכנית התקבצו בליסבון במקום המיועד כ־20,000 יהודים שהאמינו כי אניות ציפו להם בנמל. מקום לינה הוכן להם אך אניות לא היו. במקומן נשלחו כמרים אשר טפטפו על ראשיהם, באורח מאוד סמלי, מי טבילה, וכך הפכו יהודי פורטוגל לנוצרים בעל כורחם, אנוסים ללא ספק. בין הנטבלים היו חכמים ומנהיגים, ביניהם אביו של ר׳ לוי בן חביב ואביו של ר׳ יוסף קארו. יש לזכור כי מרבית היהודים בפורטוגל היו מגורשי קסטיליה אשר גילו את נאמנותם ליהדות ואת דבקותם בזהותם היהודית בבחרם לעזוב את בתיהם, את קרוביהם ובני קהילתם, את עסקיהם ואת רכושם ובלבד שלא להמיר את דתם.

לאחר השמד הנורא הוכרז שלא נשארו יהודים במלכות פורטוגל וכך התקיימה התחייבותו של המלך למלכים הקתולים. מסופר על שבעה חכמים שנותרו בפורטוגל. ביניהם היו הרב הכולל ר׳ שמעון מימי ור׳ אברהם סבע שהיו בבית הכלא. שלושה מתוך השבעה נפטרו והארבעה הנותרים יצאו דרך הים. האסון היה כבד מאוד ופגע כמעט בכל משפחה. ר׳ אברהם סבע הותיר מאחוריו את שני ילדיו שהוטבלו ולא ראה אותם עוד לעולם. ר׳ יצחק קארו איבד את ילדיו.

רובם הגדול של יהודי פורטוגל ומגורשי ספרד שמצאו שם מקלט נותרו כאנוסים בממלכתו של מנואל. הם היוו קרוב לעשרים אחוזים מכלל אוכלוסיית הארץ. החלטתו של מנואל לטבול את כל יהודי ממלכתו נתקבלה משיקולים כלכליים ומשקיים מובהקים. הוא החליט שאינו יכול לוותר על היהודים מבלי לגרום לממלכתו נזק חמור מבחינה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית. הוא צירף את היהודים בעל כורחם לאומה הפורטוגלית בניגוד לרצונה ובניגוד לרצונם. עקב השמד של 1497 הפכה פורטוגל לארץ שבה אחוז התושבים היהודים הוא מהגבוהים ביותר.

בניגוד למצב בקסטיליה ובארגוניה, לא תתכן שום מחלוקת לגבי אופי המרתם באונס של יהודי פורטוגל וזהותם. דבריו של שמואל אושקימשקפים היטב את עמדתם ומעמדם של אנוסי פורטוגל:

את גופותיהם טמאו, בהכניסם אותם בברית הדת החדשה, אבל נשמתם נשארה דבקה בתורת משה, מורשת אבות שהייתה חרותהבלבותיהם. את שמותיהם המירו בשמות נכרים, את זקניהם גלחו, אבל לא את רוחם.

בין המתנצרים היו כמובן גם מומרים שטבילתם הייתה מעשה דתי וכן. מומר כזה היה לוי בן שם טוב, מחכמי סרגוסה מלפני הגירוש, אשר השתמד בפורטוגל והפך ליועצו של המלך לענייני אנוסים. הוא דרש שיהודים יסגירו את האנוסים שהמשיכו לקיים בסתר את היהדות. הוא אף היה זה שיעץ למלך להטביל ילדים יהודים מתחת לגיל שלוש עשרה.

מנואל קיווה כי צעדו האכזרי יסתיים בטוב ואלה שהוטבלו בעל כורחם ישלימו בסופו של דבר עם מצבם. ברוח זו הבטיח מנואל במאי 1497 לנוצרים החדשים עשרים שנות שקט וחופש מכל לחץ ומצוקה. אמנם נדרשו היהודים לטבול את ילדיהם ולא למול את בניהם, אך לרופאים שביניהם הורשה להשתמש בספריהם העבריים. שכן, בין הצעדים שננקטו לנתק את הנוצרים החדשים ממקורותיהם היהודיים הייתה החרמת ספריהם העבריים. ר׳ אליהו קאפשאלי, אשר נפגש עם פליטים יהודים מפורטוגל, כותב כי המלך מנואל ציווה לקחת ״כל הבתי כנסיות ויסגרום ויתן בתוכם כל ספרי היהודים ויהיו שם סגורים בדלתים ובריח עד היום הזה״.אף כי הובטחה לנוצרים החדשים הגנה, נאסר עליהם בשנת 1499 לצאת מפורטוגל, ונסיעותיהם הותרו רק אם נשותיהם וילדיהם נותרו בארץ כערובה ׳לשובם. ברור, אפוא, שלא הייתה שום כוונה לאפשר להם לשוב ליהדותם. בשנת 1502הושוו תנאי הירושה בין נוצרים חדשים וותיקים.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

ואת אלה שיבואו לטפל בשאלה זו כמו ביתר שאלות של בניין הישוב, צורך הישוב דורש את זה, שלא יהיו רק ציונים נואמים נלהבים והנוסעים לקונגרסים תמידיים, אלא גם יהודים טובים מלבד ציוניותם ולאומיותם. קצה נפשי באלה המבכרים את ציוניותם על יהדותם בניגוד לנו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות, על־כן יקרה היא לנו שבעתיים, ומשום כך הננו יהודים ואין אנו מאמינים בלאומיות יבשה גרידא. גם מהלך הזמן הוכיח לי כי כל אלה שהיו ציונים קשורים ביהדותם נשארו קשורים גם ללאומיותם, ולהיפך, כל אלה שלקחו להם את הלאומיות למונו­פול להנאתם והתרחקו מיהדותם, גם לאומיותם היתה מהם והלאה מפני שלאומיות בלי יהדות היא לאומיות שתלויה בדבר ואין לה כל קיום, ולהיפך כל אלה שיהדותם ולאומיותם הלכו בד־בבד נשארו קיימים עד היום הזה.

ופה אביע גם דעתי שמנהיגינו הציונים אחרי הרצל טעו בשני עיקרים יסודיים בהתחלת עבודתם בבניין הארץ ובזה הם נטו מן הדרך שסלל אותו הדוקטור הרצל.

העיקר היסודי הראשון בבניין הארץ שהם התנכרו לו, הדוקטור הרצל כתב והזהיר בנאומיו הציוניים והגשים גם בחיים: כי אסור באיסור המור להעמיד את התנועה הציונית ובניין הארץ על בסים של שגוררות בכל הצורות שהן: צדקה, נדבות, תרו­מות סיוע, וכדומה, כי על כספי שנוררות לא ייבנה עם, ולא תיבנה ארץ בשום אופן. והרצל יסד את אוצר ההתיישבות על בסים בריא, ולו כל הכספים של העם שנת־ בזבזו באופן כל־כך מבהיל, לו כל הכספים האלה היו נכנסים לאוצר ההתיישבות והוצאו באופן קונסטרוקטיבי מסחרי הנותן פירות המחזיר את הקרן עוד בריבית קטנה, אז היה לנו כיום בנק לאומי כזה שיכול היה להתחרות עם בנקים ממין אלה אצל עמים בריאים, ועמנו והארץ היו מתחזקים בו ועל־ידיו היתד. נבנית הארץ באמת.

והעיקר השני שנתקלנו בו בבניין הארץ, הסוציאליסטים מכל המינים ו״מכל מאמינים שהוא״ שפרו ורבו בארצנו הקטנה והדלה תחת דגלים אדומים. מהם בטח לא תיבנה הארץ, והלוואי רק שלא תיחרב על־ידיהם. גם על זה יש רק לזכור את דברי הרצל שעמד על זה כי אסור לתת לחדור לתוך הציונות המדינית את המוציאליזמוס האינטרנציונלי מפני שהוא אנטי־לאומי ומפני שהציונות מבוססת רק על הלאומיות, ואחרת אין מקום לקיומה של הציונות.

ומה עשו בעיקרים האלה מנהיגינו, יורשי הרצל ? הם הגשימו בחיי את ההיפך ממש מתורתו של הרצל ובזה הובילו למדרון את בניין הארץ ולאמונה של התנועה הציונית.

ובסוף דברי למרות מה שאין אני לא סופר ולא בעל מונופולין של הטפת מוסר, לוקח אני בכל־זאת לעצמי להעיר את ההערות כדלקמן. והערותי אלה אני עושה בתור אדם שהתבונן והסתכל למעשי הדור העבר ולמעשי דורנו המבוהל. על יסוד ההתבוננות הזאת בא אני למסקנה שמעשי אבות אינם סימן לבנים, אם אבות היו כבני־אדם קשה להגדיר את השם שניתן לתת לבני דורנו אנו.

כי למרות מה שבדור העבר עוד לא היתד. לנו הצהרת בלפור, ולא היו לנו ועדים מיוחדים לחינוך ותרבות, בכל־ זאת היינו קהל יותר טוב הן בתור כלל והן בתור פרט.

א.   לא היינו מחולקים לכמה סיעות קיצוניות – קיצוניות דתיות מצד אחד וקיצו­ניות אנטי־דתיות מצד שני, היינו חטיבה אחת בארץ וענייני הכלל עמדו אצל כל יהודי למעלה מענייני הפרט או המפלגה.

ב.   אז לא היה בתוכנו מקום למפלגה הצועקת מרה בלי הפסק על עושק ועל גזל, בה ־בשעה שהיא עצמה מטילה את מרותה על הקהל ודווקא בכוח האגרוף ודווקא בשם הלאומיות.

ג.   אז לא היה בתוכנו בזבוז ורדיפה אחרי לוקסוס כי כל יהודי היה מתנהג במסחרו בצניעות ולא היה מוציא למעלה מכוחותיו. דיבורו של כל יהודי היה אז קודש ועל דעתו של שום איש לא עלה לבזבז כספים אחרים להנאתו, וערכנו המוסרי בעיני שכנינו היה גבוה מאוד. וההשוואות האלה תכרענה עוד יותר את הכף לחובתו של דורנו אם נשים אל לבנו, שאנו נחשבים בתור הדור הראשון לגאולה.

אני נתתי כאן בסוף דברי רק ראשי פרקים מתוך נסיונותי בחיים, ומתוך הסתכלותי ווישרה בתהום החיים – חיינו אנו בתור פרטים ובתור חלק העם. ואני מקווה שדברי היוצאים מן הלב ימצאו גם אוזניים קשובות, כי לא באתי רק לבקר סתם, אלא לחפש גם את הפתרון לתיקונו של מצבנו בעם ובארץ – כפי שהקורא הישר יכול בזה לשפוט בכל הדרך אשר ליווה אותי בכל מהלך פרשת חיי בספר הזה, כי זאת היתה תפילתי כל ימי חיי וזאת היא תפילתי הזכה בערוב ימי.

סוף המאמר

פרשת חיי – קטעים נבחרים – יוסף אליהו שלוש

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר