ארכיון חודשי: מאי 2015


החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

בקהילות רבות נמשכו טקסי החתונה ביום השבת שלפני החופה; יום זה נקרא בהן ״שבת ההתחלה״(בעמק הסוס) או ״שבת ההתייעצות״(בקהילות עם השפעה של מגורשי ספרד) או ״שבת המזל״ (בקהילות תאפילאלת). הטקסים נערכו הן בבית הכנסת עם שירת פיוטים מיוחדים וליטורגיה חגיגית יותר הן בבית הבלה בצורת ארוחות חגיגיות שבהן משתתפים הקרובים והמעורבים בהבנות ובצורת ביקור חברותיה של הכלה בביתה ובילוין אתה במשחקים ובשירים. בקהילות שונות נערך באותו יום גם טקס הלקאתו המבוימת של החתן בבית הכלה. בקהילות הסוס נערכה תפילת ערבית חגיגית בבית החתן, ולאחריה ליוו את החתן לבית הכלה לערב שירה והכנת השמרים לבצק שממנו אפו את הלחם של כל ימי החתונה.

בשבוע החתונה נגזרו רוב הטקסים מן הטקס המרכזי של הנישואין, היינו טקס עריכת החופה והקידושין ולאחריו ההתייחדות והצגת הבתולים, שמשמעותו מעבר הכלה מרשות משפחתה ומתחומה לאחריות בעלה. ביום ראשון נערכו בכל הקהילות פרט לקהילות תאפילאלת טקסים משפחתיים בעיקר להשלמת הכנת הנדוניה ורישום חלקיה בידי סופרי בית הדין, לתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה, לאפיית לחם ועוגיות. רק בקהילות תאפילאלת נערך במוצאי יום ראשון טקס החינה המרכזי בבית החתן, משום שבקהילות אלה נהגו לערוך את טקס החופה כבר למחרת, ביום שני בערב, במקום ביום רביעי כמו בבל יתר הקהילות." ביום שני התנהלו ברוב הקהילות הכנות למסיבת ליל החינה או ״החינה הגדולה״ שנערכה למחרת בערב בבית, בין היתר שחיטת הפר החגיגית בבית הכלה, והכנת הכלה ליום המחרת דרך טקסים של התרת השער של הכלה ומריחת חינה עליו. בקהילות דרום־מערב מרוקו נערכו במוצאי אותו יום טקסי ״החינה הקטנה״. במוצאי יום שלישי נערכו ברוב הקהילות, במסגרת טקס החינה או טקס ״החינה הגדולה״, הטקסים המרכזיים והמשמעותיים ביותר לחתימת מעמדה הקודם של הכלה כנערה או כרווקה החיה בתחום משפחתה. מסיבת החינה, שלרוב היתה מפוארת, ציינה הן סיום פרק זה בחייה של הכלה הן מסיבת פרדה ממנה, שקהל המוזמנים והקרובים ערבו לה כביבול כדי לעודד את רוחה ולתמוך בה בשלב מכריע זה בחייה כרווקה. מיד לאחר המסיבה נערכו טקסי ההכנות ליום הנישואין שחל למחרת, כמו טקס הטבילה במקווה להיטהרות הכלה לקראת ההתייחדות עם החתן; בקהילות שחלה בהן השפעת מנהגי המגורשים נערך גם טקס החופה והקידושין בבית הכלה בבוקר יום רביעי. בקהילות שקיימו את מנהגי התושבים, פרט לקהילות תאפילאלת, נערכו החופה והקידושין במוצאי יום רביעי, וכל הפעילות התמקדה לקראת טקס מרכזי ומכונן זה בחתונה היהודית. בבית הכלה נעשו ההכנות האחרונות לקראת צאתה של הכלה לבית בעלה, הכנת איפורה ותלבושתה תוך בבי ודמעות על הפרדה הקרובה והולכתה לאחר מכן בתהלוכה מרשימה לבית החתן.

בבית החתן שררה המולה רבה לקראת הטקס המרכזי של החופה והקידושין ואירוח המוזמנים במסיבה הגדולה לאחר מכן. לאחר ההתייחדות נערך לרוב טקס הצגת הבתולים בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי. בבוקר יום חמישי נתנו המוזמנים את מתנותיהם לזוג הצעיר. יום זה גם חנך את שבעת הימים של התבודדות החתן והכלה בביתם החדש בלא שיצאו ממנו, אלא אם הוזמנו בידי קרובים ומכרים לארוחה חגיגית שבה ערכו מחדש את טקס שבע הברכות. אירועי החתונה הסתיימו בקהילות רבות, במיוחד באלה שחלה בהן השפעת המגורשים, ב״יום הדג״, שבו אכלו דגים לשידול מזל הפריון וההולדה. בקהילות אחרות התארחה הכלה עם בעלה ביום זה בבית הוריה להצגה מחודשת של בגד הבתולים בפני השכנות ולכיבוס בגדי הכלה והחתן ולארוחה חגיגית, שלאחריה ליוו אותה ואת בעלה במנחה של דברי מאפה ותבשילים.

רק בתום כל הטקסים האלה יצא החתן מביתו לעיסוקי היום־יום שלו. בקהילות דרום־מערב מרוקו התלוו אליו שושביניו ליציאתו לשוק וסייעו בידו לגנוב, או כאילו לגנוב, כלי חרס; כלי זה הוא מילא בדברי מתיקה ושלח אותו לכלתו. באקט סמלי זה המחיש החתן לכלתו את התחייבותו ואחריותו לפרנסתה ולכלכלתה מכאן ואילך, ואפילו יצטרך לגנוב לשם כך.

עמוד66

שירים לכבוד שלוחים

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ר׳ חיים פאלאג׳י היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובנו ר׳ אברהם פאלאג׳י כותב עליו! ״פתו מצויה ועושה משתה לשלוחי ארץ ישראל… וכמה שלוחים אכלו על שלחנו אין מספר… וכמה פעמים מצטער על השליח להמציא לו אכסנייא, ואומר: אלולא דהוא ביטול מלאכתנו בעבודת ה׳ הייתי מעכבו בביתי " וכן הוא מספר עליו! ״השתדל הרבה עם בני ארץ ישראל עד שעשה קופה לארץ ישראל בטרחתו מרובה ושכר טורחו מועטת, וגם חיבר ספר ארצות החיים על מעלות ארץ ישראל [נדפס בירושלים בשנת תרל״ב]…

 וכמה פעמים גמר בדעתו לילך לא״י ולא הניחוהו רשומי העירה… ״ ועוד במאה השבע־עשרה מתפאר ר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים! ״וידוע לכל באי שעד עירנו, עם היותנו במצור ובמצוק, בהגיע תור נדבת ארץ ישראל נכנסים אנו בעובי הקורה להחזיק יד שלוחי מצוה לתת להם נדבת ה׳… ״

הכבוד שמכבדים שליח א״י לובש צורות שונות! מקבלים את פניו בבואו לקהילה, מלווים אותו לדרכו בצאתו, מאכסנים אותו כראוי לו, נותנים לו כל מיני מתנות, מראים לו את שכיות העיר, עתים מציגים אותו לפני חשובי השלטונות, מהנים אותו במצוות כגון עליה־ לתורה, פתיחת ארון־הקודש וכו׳— כללו של דבר, משתדלים להנעים לו את ישיבתו בקהילה. וכל זה מלבד הסיוע לעצם שליחותו, שעליו ידובר עוד להלן.

בואו של שליח לעיר עושה רושם, והכרוניקאים המקומיים רושמים את דבר בוא השלוחים בין המאורעות החשובים שאירעו בקהילה. כך רושם ר׳ מנחם מן ב״רשלמה הלוי בספרו " שארית ישראל "  בין המאורעות שאירעו בימין את דבר בואם של שני שלוחי קהילת האשכנזים בירושלים לאמשטרדם בשנת תפ״א (1721) לאחר שהחריבו הערבים את בית־הכנסת של ר׳ יהודה חסיד. הכרוניקאי ר׳ אברהם כלפון מטריפולי שבצפון־אפריקה רושם ב״סדר הדורות״ שלו את דבר בואם של כל שלוחי א״י לטריפולי בימיו, ואם נודע לו אח״כ על פטירתו של אחד השלוחים, הוסיף אח״כ בצד שנת בואו לטריפולי גם את שנת מותו. המדפים אלעזר עראקי הכהן מכלכתא, שהיה גם מנהל עניני הקהילה ההיא, רשם ביומנו את דבר בואם של שלוחי ירושלים לכלכתא.

שירים לכבוד שלוחים

הכבוד לשלוחי א״י התבטא גם בשירים שחיברו בקהילות לכבוד השלוחים ושליחותם. דבר זה נהוג היה ביחוד בקהילות איטליה וצפון אפריקה. הרב המקובל והמשורר רבי משה זכות זכות שר שירים לכבוד ירושלים וחברון לזמר אותם בנעימה ידועה, ואין ספק שהשירים הללו נכתבו לרגל בואם של שלוחי ירושלים וחברון לעיר, שהרי הרבה ר׳ משה זכות להתרועע עם שלוחי א״י ולסייע להם בכל מאדו ולהמליץ עליהם בפני ידידיו בקהילות אחרות. בין שלוחי א״י שנהנו מעזרתו ידועים לנו ר׳ מאיר ב״ר חייא רופא שליח חברון בשנת תי׳׳ב (1652), ר׳ נתן שפירא שליח האשכנזים בירושלים בשנת תט״ו (1655), ר׳ בנימין הלוי שליח צפת בשנות תי״ז—תי״ט (1657—1659), ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין שליח חברון בשנת תל״ג(1673), ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי שלוחי צפת בשנת תל״ד (1674), ר׳ אברהם קונקי שליח הברון בשנת תמ״ז (1687), ר׳ אריה יהודה ליב הכהן, בנו של בעל ״שער אפרים״, שליח לעצמו מירושלים בשנת תמ״ח (1688), ר׳ שמעון ב״ר יהודה חבילייו, שליח לעצמו מחברון בשנת תנ״ט (1699), ואף לכבודו של האחרון ולכבוד חיבורו של אביו כתב ר׳ משה זכות שיר מיוחד. ר׳ שמואל ב״ר משה הכהן מליוורנו שר שיר לכבוד שליח חברון ר׳ אברהם רובייו, שהדפים בליוורנו בשנת תקנ״ג (1793) את ספרו של אביו ״שו״ת שמן המר״! ברומא שרו בשנת תקנ״ד (1794) שיר לכבוד שליח חברון ר׳ יהודה ליאון, שנתקבל אחר־כך לרב ברומא. בפירארה שר ר׳ שמואל יצחק פינצי שיר לכבוד ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו שליח טבריה בשנת תר״ג(1843). לכבוד ר׳ יצחק פרחי, שליח חברון בשנת תר״ח (1848) שרו שירים ר׳ רפאל חיים מפרגולה בליוורנו ור׳ משה עוזיאל בפירינצי. ר׳ יוסף אלמנצי שר שיר לכבוד ר׳ ישראל משה חזן שליח ירושלים שנתקבל לרב ברומא.

וכן בצפון־אפריקה. רבי דוד ך חסין במכנאס שבמרוקו, הפייטן המפורסם ביותר בצפון־אפריקה במאה השמונה־עשרה, כתב שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ־ישראל (ר׳ עמרם דיואן, ר׳ משה שפירא, ר׳ צבי הלוי, ר׳ שלום עמאר, ר׳ דוד ן׳ מרגי ור׳ יעקב עייאש). משורר אחר ממכנאס, ר׳ יעקב בירדוגו, כתב פיוטים לכבוד שני שלוחי א״י, ר׳ יוסף מצליח שליח טבריה ור׳רפאל פראנקו שליח צפת, וחיבר פיוט שלישי עפי׳י הצעתו של שליח א״י ר׳ חיים אשכנזי שהביא אתו מנגינה וביקש מהפייטן לחבר לה שיר מתאים.

 במכנאס, פאס וארבאט, כתבו משוררים שירים לכבוד ר׳ יצחק אירגאס, שליח צפת במרוקו בשנת תקפ״א (1821) ואילך. שלוחי א״י שנפטרו בדרך־שליחותם או שנתקבלה שמועה בקהילות על מותם נספדו כהלכה ע״י רבני הקהילות, והמשוררים קוננו עליהם שירי־קינה. ר׳ ישראל נג׳ארה קונן על מותו של ר׳ בצלאל אשכנזי, שהמשורר הכירו בדמשק בעבור הרב שם בשליחותירושלים, בשנת ש״ן(1590) לערך. משוררי צפון־אפריקה קוננו על שלוחי א״י ר׳ עמרם דיואן ור׳ אליעזר גאלימידי, שנהרגו בדרך־שליחותם. באיטליה קוננו על ר׳ רפאל עמנואל חי ריקי, שליח הישיבה שיסד בירושלים, שנהרג בדרכו ליד מודונא בשנת תק׳יג(1743). בשירים שכתבו המשוררים לכבוד שלוחי א״י, וגם בקינות שקוננו אחרי מותם, הדגישו כמובן את מעלותיו האישיות של השליח, את גדולתו בתורה, את רוב חכמתו, את מסירותו לשליחותו ואת שבח מקום־הקודש שממנו הוא בא. וכן בהספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שמתו או נהרגו בדרך־שליחותם. ר׳ רפאל יוסף חזן אב״ד אזמיר שהספיד בשנת תק״ס (1800) את שליח חברון ר׳ אברהם חאייון, אמר עליו  ״עד היכן הגיע רוב חסידותו, דעם רוב זקנתו אך יצא יצא בימות החורף לסובב נתיבות לדפוק על פתחי המתנדבים בעם לשליחות עה״ק חברון תוב׳״ב״.״ ר׳ רפאל יהושע פאלקי שליח חברון, שנפטר בדרך־שליחותו בשאלוניקי בשנת תפ״ה (1725) נספד ע״י שלשה רבנים בשלשה בתי מדרש שונים. אחד מהם אמר בהספדו, שהנפטר ראוי להספד משני טעמים ״אי משום יקרא דשכבי [כבוד הנפטר] כי רב הוא בקי בפרד״ס, ואי משום יקרא דחיי רבני חברון, וקיימא לן שלוחו של אדם כמותו…וכי הוא שליח קדוש מעה״ק חברון…ומה גם כי ראיתיהו תוארו כמלאך ה׳ אהוב אוהב את הבריות… ״  מספיד אחר שהספיד שם את השליח הזה ניסה לתרץ בדרך־דרוש את השאלה שניקרה בודאי בראשם של כמה מהשומ­עים! ״מה זאת עשה אלהים, דקיימא לן! שלוחי מצוה אינן נזוקין, ועל הראשונים אנו מצטערים כמה וכמה שליחי מצוה מעה״ק שלא חזרו לבתיהם ולא זכו לקבורת א״י, ומהם שלא ניתנו לקבורה כלל…."

הקבלה במרוקו-היכל הקודש

 

חסד לאברהם

ספיר ויהלום גזרתו. מהררי קדש יסודתו. דברים אשר ראשם בשמים. כזהר הרקיע מאירת עינים. סודות נשגבים ונפלאים. סתרי תורה בפז מסולאים. הצעות והקדמות לספר הזהר. זכים וברורים כעצם השמים לטוהר. חכמה תבונה ודעת. ממעין הקבלה נובעת. מספרי הרמ"ק וגורי האר"י מקור הדברים. כולם יחד תמימים וישרים.
כל אלה יחד מפלאות תמים דעים. הרב הגדול קדוש עליון המקובל האלהי חסידא ופרישא מוהר"ר

רבי אברהם אזולאי

הקדמת לספר חסד לאברהם

הצעת המחבר בסיעתא דשמיא:

אבן שתיה:

להיות יחס התכלית עם הקודם לו כיחס הצורה אל החומר, וכמו שהצורה המושכלת תמציא ותכין הדברים הנאותים (לך כי כל כח מציאות של הפועל) [לקבלתה ומציאותה בפועל] יוציא הצורה ההיא אל הפועל, כי לא כל צורה שתזדמן תחול על איזה חומר שיזדמן, כן ציור התכלית בלב הפועל יזמין ויכין כל המעשים המתייחסים להגעתו, כי לא איזה תכלית שיזדמן יגיע על ידי איזה פועל שיזדמן:

והנה הקודם מבואר בעצמו כי לא יחול צורת המדבר על חומר הביצה ולא צורת האפרוח על הטיפה הזרעית, כי לא כל צורה תחול על איזה חומר שיזדמן, כי כל צורה יש לה ייחוס עם החומר שלה, והיינו מאמרם ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו וכו', יראה כי צורת הסוס אי אפשר שתחול על התמזגות היסודות בחומר האדם, ולא צורת המדבר תחול על התמזגות היסודות בחומר הסוס.

 אלא כל צורה וצורה אי אפשר לחול כי אם בחומר הנאות לה, ולזה צורת הסוס ברצונו ובדעתו קבל אותו החומר ולא יותר זך ולא יותר עב, ואם היה יותר זך או יותר עב לא היה חל עליו צורת הסוס כי אם צורה אחרת יותר מעולה או יותר פחותה:

אמנם הנמשך [מזה] גם כן מבואר בעצמו כי לכל תכלית יש מעשים המתייחסים להגעתו, כי למחסה מזרם וממטר צריך להכין עצים ואבנים ולבנות בתים, ולהסיר הרעבון צריך לזריעה ולדישה וטחינה ואפייה וכיוצא בו:

והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז"ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז"ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו', כי הדרוש שדרש ר' אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:

אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז"ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:

הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים [באשר היינו יושבים] בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף (דעתם) [דתם] עם הפילוסופים, במקהלות (ברבבות) [ברחובות] תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות (חכמיהם) [חכמים, ו]שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו, (חכמי הגוים לאומתם) כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:

ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי"א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהר י נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני (העניינים) [העיונים] התורה עם הפילוסופיא:

אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:

ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ"ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה"ב:

אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.

 כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:

והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.

 וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:

והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:

אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:

והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם.

 ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:

ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.

ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

הכשרת כלי קודש

בנוסף לתלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה במראכש נמצאו, כאמור, גם צעירים שבאו להכשיר עצמם לתפקידי כלי קודש, כמו דיין, סופר, מלמד, שוחט וכוי, למקומותיהם. בראשית המאה העשרים הגיע מניינם של אלה למאה צעירים. להוציא את הסמכת השוחטים (להלן) לא הייתה למראכש סמכות פורמלית או בלתי פורמלית למנות את כלי הקודש על יישובי המחוז. אף על פי כן, הייתה לה השפעה לא מבוטלת על כך וזאת מעצם הכשרתם בישיבות העיר ובקיום הקשרים ביניהם, כי החכמים ששבו למקומותיהם המשיכו לעמוד בקשרי מכתבים (שו״ת) עם רבני העיר ודייניה. הם הפנו אליהם שאלות בתחומי החיים השונים, ביקשו את הדרכתם ודרשו פתרונות לבעיות קשות שהתקשו לפתור. באופן כזה המשיכו חכמי המרכז להשפיע על הנעשה במקומות הקטנים ובה בעת המשיכו החכמים המקומיים לקבל את מרותם של רבני העיר ולעמוד תחת השגחתם.

הכשרת שוחטים והסמכתם

 הדוגמא הבולטת לתפקיד שמילאה מראכש כמרכז להכשרת כלי קודש קשורה בלימוד השחיטה ובהסמכת השוחטים לתפקידם. בתחום זה הייתה למראכש אוטוריטה מוחלטת ומלאה על יישובי המחוז, כי לימוד השחיטה ובמיוחד הענקת תעודת הסמכה לשמש בתפקיד שוחט הוענקה אך ורק במראכש.

אם נניח למד השוחט אם נניח למד השוחט את המקצוע בכפר הולדתו הוא חייב היה לבוא למראכש. שם בדקו השוחטים המקומיים את שליטתו בהלכות שחיטה ואת מיומנותו המקצועית. אם נמצא ראוי הוא הוסמך על ידם לשמש בתפקיד וקיבל מהם תעודת הסמכה המעידה על כך.

תעודות הסמכה שהוענקו לשוחטים מהמחוז בתקופות שונות מלמדות שמסורת זו הייתה עתיקה. (אין יודעים מתי החלה). יתר על כן, אפילו בשנות החמישים של המאה ה-20 היא המשיכה להתקיים, כפי שמעיד הרב מכלוף אבו חצירה:

"ושנתמניתי לראב״ד ורב ראשי במראכש, ראיתי שהשוחטים הם תלמידי חכמים מובהקים במלאכתם, אין מה לדבר עליהםלמאות היו באים מהכפרים הסמוכים על מראכש וכך היה המנהג, שיושבים בבי״ד(=בבית דין) עד שהיו מוסמכים בעניים בדיקת והשחזצ הסכין.ויש שבאו ממקומותיהם אומנים ומלומדים ויש שהיו מתעכבים אצלנו עד לשישה חודשים. ואחרי שאנו רואים אותם, שהם אומנים במלאכתם אזי שולחים אותם אצל שוחטים ובודקים הקבועים בעיר ללמוד במקולין שחיטת בהמות גסות ודקות וללמוד אצלם גם כן הדינים והמנהגים . וכשהיו גומרים מלאכתם אצלם היו שוחטי מראכש סומכים ידיהם עליהם ומביאים מהם תעודות".

 התפקיד של הכשרת שוחטים והסמכתם- מינויים למעשה- ע״י המרכז במראכש לא נבעה מתוך סמכות פורמלית, מחייבת וכופה של המרכז על המחוז, כי מסגרת כזו לא הייתה קיימת. היא נבעה מסמכות בלתי פורמלית שנטלה לעצמה מראכש- סמכות שהייתה מעוגנת במסורת המקומית, ואשר התקבלה ע״י המחוז ללא עוררין. אם סרב שוחט לסור למשמעתה של מראכש הרי ששום כפר לא היה מעסיק אותו, כי איש לא היה אוכל משחיטתו.

סביר להניח שהדבר נבע בגלל כמה סיבות. ראשית, השוחט היה צריך לפסוק הלכה על כן הוא חייב היה להיות בקי בהלכות שחיטה ומומחה באומנות זו. לכן, ההכשרה חייבת הייתה להיעשות על ידי מומחים לדבר. שנית, לא כל יישוב קטן היה זקוק לשוחט מקומי קבוע. שוחט אחד המסובב בין הכפרים הספיק למלא את הדרישה. השוחט היה זקוק אפוא להסמכה ולאסמכתא על כשירותו מטעם רבנים מוכרים שאין מערערים אחריהם. רבנים כאלה נמצאו רק במרכז. כמו כן, הואיל ותפקיד השחיטה נשאר בידי אותה משפחה (או משפחות) מכוח החזקה שהייתה להם עליה, הרי שההכשרה ובמיוחד קבלת ההסמכה במרכז המוכר ע״י כולם היה אינטרס של השוחט, במיוחד אם מישהו ביקש לערער על סמכותו. ולבסוף בני המחוז קיבלו על עצמם את מרות המרכז במראכש באופן וולונטארי ולא מתוך כפייה פורמלית, משום שהם הכירו בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת.

המשמעות המעשית הייתה, שמראכש היא זו שמינתה את השוחטים על כל היישובים במחוז- תפקיד שהיו לו גם השלכות כלכליות וחברתיות.

L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

 ?Quels furent les diplomates juifs au service de Mohamed III

1757-1790

Il serait fastidieux de faire une liste exhaustive des diplomates juifs au service du sultan. Nous n'en présentons donc que quelques-uns 

Samuel Sumbel vécut en France dans sa jeunesse. Il fut envoyé en mission au Danemark en 1751 pour conclure un accord entre ce pays et le Maroc. On lui a attribué l'idée de faire appel à des familles narchandes du Maroc pour développer le commerce dans la ville portuaire de Mogador nouvellement construite. Ces marchands qui reçurent le titre de Tajer (Négociant) du sultan réussirent effectivement a trouver des débouchés au commerce marocain. Ce fut ce même Samuel Sumbel qui veilla à l'application des politiques du sultan en matière de commerce extérieur. Il négocia la libération d'otages et renseigna les Britanniques sur les agissements de l'Espagne au Maroc. Sa fortune fit des jaloux et il fut arrêté trois fois puis relâché. Salomon Benwalid eut

rôle similaire et impressionna grandement les autorités britanniques

Isaïe Benamor fut envoyé en mission à Gênes en 1768 et à Londres en 1772. Il négocia une exemption des douanes aux navires militaires britanniques en retour de l'achat d'armements anglais pour le Maroc. Il fit venir des ingénieurs anglais afin de réparer le quai de Tanger. Le sultan le complimenta plus d'une fois pour ses états de service

Natif de Tétouan, Jacob Benidar fut vice-consul d'Angleterre dans plusieurs villes marocaines: Tanger, Tétouan, Salé et Mogador. Il accompagna des délégations britanniques à la Cour marocaine, fut envoyé par le sultan en mission à Venise. Le sultan adressa à Georges III  ces quelques mots à propos de Jacob Benidar : « Vous pourrez avoir confiance en tout ce qu'il avancera… C'est votre Ministre et le mien.»

Les cinq frères Delmar, fils du rabbin Chalom Delmar agirent pour le compte du sultan au Maroc en Hollande. Lorsque l'Espagne accepta de libérer des prisonniers marocains, elle reçut le droit d'utilisation du port de Tanger pendant un an. Durant cette année, le Consul d'Angleterre et les citoyens anglais furent bannis de la ville. Au terme de cette année, Messod Delmar fut chargé de rétablir les liens avec l'Angleterre

Les frères Cardozo étaient d'anciens marranes. L'un d'eux était en poste à Londres, les deux autres au Maroc. Isaac fut conseiller du sultan. Son frère qui résidait à Londres refusa de rentrer au Maroc à la demande du sultan. Aussi, ce dernier fit bastonner à mort Isaac avant de l'incinérer. Les intrigues d'Éliyahou Lévy, Juif tunisien à la Cour, furent a l'origine d'une lettre faussement attribuée à David Cardozo. Cette lerre qui exprimait des réserves par rapport au sultan, aurait été à l'origine de sa condamnation. Les Cardozo auraient informé les Anglais a propos des agissements des Espagnols au Maroc.

Éliyahou Lévy et Jacob Attal avaient conseillé le sultan vers la fin de sa vie et leurs intrigues furent peut-être à l'origine du changement d'attitude du sultan envers les Juifs

L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs

Moulay Yazid qui succéda à Sidi Mohamed Ben Abdallah persécuta les Juifs où qu'ils fussent et fit de même pour toutes les personnes qui avaient servi son père fidèlement. Il s'en prit aux derniers conseillers juifs de son père, Éliyahou Lévy et Jacob Attal. Mordékhaï Chriqui fut tué sur ordre de Moulay Yazid. Certaines familles de notables juifs s'exilèrent du Maroc pour échapper à la tyrannie de Moulay Yazid. Tel fut le cas d'Abraham Pinto qui alla s'établir à Londres et d'Élias Lévy Yulee qui se rendit à La Havane puis en Floride. Son fils David devint le premier membre juif du Congrès américain

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

epreuves-et-liberationJoseph Toledano

Epreuves et liberation

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

L'Avenir Illustre, qui faisait l'apologie en toute occasion de la solidarite juive, regrettait toutefois le peu d’empressement du judai'sme marocain a venir en aide financierement a ses freres algeriens ou au moins a compatir a leur malheur

"  D'ailleurs les families de nos coreligionnaires massacres a Constantine n'auront (pas) recu de nos communautes le reconfort d'une expression de sympathie attristee, d'une marque de solidarite dans l'affliction, un geste de secours materiel n'eut pas ete superflu…"

Seul l'avocat juif d'origine algerienne, Leon Sultan, futur premier Secretaire General du Parti Communiste Marocain, decida de mettre en place, a Casablanca, au sein de la nombreuse et prospere communaute d'originaires d'Algerie, une souscription en faveur des victimes du pogrome. La Residence avait en effet " decourage ", Yahya Zagury, le President de la communaute de Casablanca et inamovible Inspecteur des Institutions Israelites, d'organiser egalement une collecte en faveur des victimes du pogrome de Constantine. Elle faisait valoir qu'une manifestation de cette nature etait particulierement inopportune dans les circonstances presentes, car elle risquerait de provoquer des reactions serieuses de la part des elements musulmans. Les communautes Israelites du Maroc, qui ont craint tout recemment des bagarres a l'occasion des fetes de Kippour, ont interet a s'abstenir de toute action en faveur de leurs coreligionnaires algeriens…"

Une nuit de la Saint-Barthelemy marocaine ?

Cette derniere allusion nous ramene a une des plus grandes frayeurs de l'epoque?  la rumeur propagee par le journal d'extreme-droite, Le Soleil du Maroc, de l,organisation pour le 19  septembre, jour de Kippour 1934 d'une nuit de la Saint-Barthelemy contre les Juifs de Casablanca — par Musulmans interposes. Devant le tolle general souleve par un tel appel au meurtre et les menaces de poursuites de la part des services de securite de la Residence, l'editorialiste dut corriger le tir. II expliqua qu'il n'avait pas souhaite une telle action — qu'il justifiait implicitement par ailleurs — mais avait simplement fait son devoir de journaliste en rapportant une rumeur qui circulait

« Je n'ai pas demande une nouvelle Saint-Barthelemy… Servant la verite, conformement a la realite des faits, j'ai montre les dangers de la mainmise progressive par les Juifs sur les professions liberates, sur la finance, sur le commerce, sur tous les domaines ou ils tendent a nous supplanter…

J'ai dit qu'ici au Maroc, la France a travaillé au bénéfice presque exclusif des Israélites marocains et j'ai demandé que nos gouvernants fassent quelque chose d'effectif pour les Musulmans, nos alliés sincères et fidèles

]'ai indiqué le caractère d'urgence des mesures à prendre pour contingenter les entrées des élèves juifs dans les lycées et écoles supérieures et dans certaines professions libérales, quitte à orienter les masses vers les métiers dont jusqu'ici elles s'écartent, volontairement ou non… »

Censé ramener le calme, cet éditorial montrait pourtant à quel point la propagande antisémite venue d'Europe avait contaminé une partie de la colonie européenne qui essayait d'entraîner dans son sillage la population musulmane

La propagande allemande

Avant même l'arrivée au pouvoir d'Hitler, l'association pangermanique " Fichte Bund " qui ne s'était jamais consolée de l'abandon par Berlin de ses visées sur le Maroc, menait une propagande au sein de la population musulmane contre la France. Cette campagne de propagande, profitant pleinement de l'asile que lui concédait l'Espagne dans sa zone de protection, prit une toute autre dimension avec la prise de pouvoir par les nazis. La nouveauté était l'exploitation intensive des thèmes antisémites, dans cette propagande dirigée désormais simultanément contre la France et les Juifs. Le chef d'orchestre en était l'agitateur allemand, Adolphe Langenheim, installé à Tanger depuis 1905. Les navires allemands qui abordaient aux Canaries et dans l'enclave espagnole de Ceuta, au nord du Maroc, apportaient presque toujours des ballots de tracts, en langue arabe dialectal, qui étaient destinés au Maroc et à l'Algérie. Le thème récurrent de cette campagne faisait l'amalgame entre haine des Juifs et haine du colonialisme, présentant la France comme " une nation juive "

 « ~Le ]uif vous ronge comme la vermine ronge la brebis… La France le protège. Il est l'agent de la France, le suppôt de la France. L'A.llemagne enferme et pourchasse les ]uif s et confisque leurs biens. Si vous n'étiez pas les esclaves de la France, vous pourriez agir de même. »

Cette propagande écrite, peu efficace, en raison du faible niveau d'instruction de la population, était doublée par les émissions en langue arabe et berbère de Radio Berlin, elles-mêmes relayées par la station de radio italienne, particulièrement écoutée dans toute l'Afrique du Nord : Radio Bari. Le succès de ces diffusions préoccupait le Résident Général comme il en faisait part à Paris dans un de ses rapports ?

« L'augmentation des ventes de postes récepteurs radio aux indigènes les rend de plus en plus perméables à la propagande par la voie des ondes… Radio-Bari est de plus en plus écoutée et accentue ses attaques contre la France. Le speaker arabe fait d'abondants exposés sur la situation en Palestine… La politique antisémite tient aussi une large place ? il ne manque aucune occasion d'énumérer les pays d'Europe interdisant l'accès de leur territoire aux réfugiés Israélites… » (18.11.38)

Le relais était ensuite pris par les rares ressortissants allemands encore admis à résider au Maroc, plus particulièrement à Tanger et dans la zone du Protectorat espagnol. Le plus actif, Adolph Renschausen, établi avant 1914 à Tanger où il s'était converti à l'islam, s'était ensuite installé en 1919 à Larache

הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

גירוש ספרד

הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו

על כן מרובות הידיעות על סכסוכים ומתיחויות בבתי הכנסת בקהילות הספרדים והפורטוגלים באימפריה, סכסוכים שבהם נסתייעו הצדדים לעתים אף בשירותיהם של אנשי צבא עותמאניים כדי ליישב עניינים על פי רצונם, ופעמים אף הגיעו לידי מעשי אלימות.

בתוך יוּרה רותחת זו צריך היה מרביץ התורה לנווט את עדתו בלי שתיפגע סמכותו ובלי שיפסול את עצמו מלשפוט בענייניהם. לא אחת הפך הוא קורבן למלחמת יצרים ואינטרסים זו, שהתנהלה על הבימה הציבורית של כלל הקהל.

חייו של היחיד בחברה זו לא היו נטולי עניין מבחינה חברתית, אולם עיקר מעייניו וזירת קיומו היו בתא המשפחתי המצומצם והרחב. גיל הנישואים בחברה זו היה נמוך מאוד. אצל הבת מתחת לגיל שתים עשרה בדרך כלל, ולפעמים אפילו גיל שמונה תשע. אצל הבן בסביבות גיל שלוש עשרה ועד גיל שש עשרה.

הגיל הצעיר של הנישואים הביא לכך שחיי הנשואים התממשו בשלב מאוחר יותר, ואילו ראשית צעדי בני הזוג, גידולם וחינוכם היה נתון בידי הורי שני הצדדים. משנישאו בפועל עברו בני הזוג לרוב להתגורר בבית הורי החתן או הכלה.

לרוב נסמכו על שולחנם, לפחות בשנים הראשונות לנישואין. מסגרת זו הביאה לחיזוקה של המשפחה הפטריארכאלית וחיזקה את השפעת ההורים ואת השפעת החם והחמות. לעתים מזומנות, כחלק בלתי נפרד מהסדר הנישואים, השתלב הבו בעיסוקי אביו או החתן בעיסוקי החותן.

בין שהיו אמידים ובעלי הון ובין שהיו בעלי מלאכה פשוטי עם. האב והאם, החותן והחותנת, הם שנתנו את הטון, ועל פיהם נשק דבר. אותה חברה חופשית, שבה חשק הליקוחין קבע את הקצב של הנישואים, סמוך לאחר הגירוש, הייתה אפיזודה בלבד.

עד מהרה חזר הסדר הישן למקומו בתחום מערכת השיקולים החברתיים, הן של חיצון והן של מינוי לתפקידים ציבוריים – רבניים או הנהגתיים.

משהתמנה חכם לקהל, לא היסס להמליץ על עצמו, אף בדרשת המינוי, לעיניהם הבוחנות של כלל בני הקהל, והסביר שהסיבה שבגללה היה עליהם לבחור בו היא : בשביל אבותי הקדושים אשר שרתו בקהל הזה ובזכותם ובאמצעותם לקחו אותי לשרת בקהל הקדוש הזה.

במשפחה הפטריארכלית יש היררכיה, והחברה מאורגנת משפחות משפחות הנישאות זו בזו וכך יוצרות מוקדי כוח והשפעה הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי. בידינו תיאורים של משפחות כאלה מן המאה ה-16 וה-17 והרי אחד מהם, מפי שלמה לבית הלוי הצעיר :

….כי אשא אל שמים ידי ימי עולם ושנים קדמוניות עטרת תפארת בני משפחתנו, משפחת רם, רבים גדולים וטובים, בהיותנו יושבים בשבת אחים גם יחד….כבוד חונה בכל משכנותינו, קורות בתינו ארזים ארזי הלבנון כלם עטרת תפארת בחורי חמד…….

…..לשבת בית, בית ועד לחכמים יודעי התורה לא נפקד ממנו איש ועטרת תפארתנו על ראשינו מלמעלה להאיר לנו נר לרגלנו ואור לנתיבתנו שמש ומגן צינה וסוחרה הרב הגדול מורי זקני זצק"ל…..

בני משפחות אלה, בעלי ממון והשכלה גם יחד, לא רק דאגו " ליחד " להיררכיה המשפחתית ולפעולה ההרמונית המשותפת, הם אף הקפידו להתחתן בשכמותן ולהיקבר בחלקות מיוחדות בבית החיים, כיאות לבני יחס ומעלה.

נמצא שבתהליך מהיר חזרו גולי ספרד ופורטוגל וצאצאיהם לדפוסים חברתיים מרכזיים מן העבר ואימצו אותם מחדש. דפוסים אלה היו נאותים גם לסביבה המוסלמית שחיו בה. אולם לעומת העבר בספרד, שבה, לפני הגירוש, לא נתקלה השכבה המנהיגה, החצרנית, בביקורת עקרונית נגד עצם קיומה ותועלתה לחברה היהודית, הרי באימפריה העותמאנית הוטחה כלפי שכבה זו ביקורת נוקבת, עד כדי שלילת כל תופעת החצרנות וראייתה כמכשלה וכאויבת הציבור. 

משפחת קורקוס.. וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

 

משפחת קורקוס..

וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

מאת מיכאל אביטבול

מכון בן צבי

ירושלים, תשל"ח

דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה  שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.

הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.

L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR

Les juifs de Colomb-Bechar

Et des villages de la Saoura

1903-1962

Jacob Oliel

Premiere periode

L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR

Si la ville de Colomb-Bechar est fondee en 1903,  si, officiellement, les Juifs ont quitte massivement le Tafilalet vers 1905-1906 , pour venir s'installer dans cette nouvelle localite, il est evident qu'une population juive etait presente dans cette region depuis des siecles, donc bien avant la conquete francaise et la fondation de Colomb-Bechar. Pour comprendre les raisons – nombreuses et variees – du choix des nouveaux arrivants, il faut a la fois evoquer 1'histoire des Juifs de cette partie du Maroc, et decrire la situation politique de la region, au debut du siecle

 Historiquement

Avant 1903 , Bechar n'avait, pour ainsi dire, pas d'histoire c'est un tout petit ksar (village fortifie) du sud marocain, appele Tagda; les Juifs de la region sont installes a Zakkour (ou Zekkoum), village situe a 4  kilometres au sud de 1'actuel Bechar. Le ksar de Zakkour, dont on pouvait encore voir les ruines sous le sable des dunes, vers 1950  se trouvait au bord de Youed Bechar, sur la route des caravanes qui, autrefois, longeaient les dunes du Grand Erg Occidental pour aller du Tafilalet au Touat et, au-dela, jusqu'au Soudan, d'abord en suivant le cours de la riviere Zousfana, jusqu'a Taghit et Igli, puis ceux de la Saoura et de Poued Messaoud, jusqu'a Tamentit

 Quand fut-il fonde ?  par qui ? A quel moment a-t-il cesse d'etre habite ? dans quelles cir- constances fut-il abandonne par ses habitants juifs ? Autant de questions qui resteront sans reponse, faute de documents, de temoignages… S'il ne subsiste plus vers Zakkour aujourd'hui que le cimetiere israelite installe par la communaute becharienne apres sa creation, des Juifs ont pu vivre a cet endroit plusieurs siecles auparavant, comme tendrait a le confirmer un recit quelque peu legendaire concernant l'ancien ksar de Bechar, et d'apres lequel cette partie aurait ete detruite par «une expedition (…) commandee par Mohammed El Akhal…»

De fait, Bechar n'etait qu'une bourgade, a l'entree de la vallee de la Saoura, une petite escale sur 1'importante route caravaniere reliant les deux provinces marocaines du Tafilalet et du Touat. Au moyen-age, cette voie commerciale avait fait la fortune des deux communautes juives installees de part et d'autre, dans les deux capitales respectives, Sijilmassa et Tamentit. Est-il besoin de rappeler ce que j'ai abondamment developpe a propos de ces Juifs qui ont tenu le marche de for et le monnayage avant de succomber sous les assauts d'un Islam intransigeant, vers 1050  pour les Tafilaliens et en 1492 pour les Touatiens.

Les anciens de la Communaute ont garde le souvenir d'un roi noir hostile " qui etendait sa domination du Ghard a Colomb-Bechar…»

On garde a Bechar le souvenir d'un siege que le ksar eut a soutenir au XII° siecle [de l'Hegire] contre le Sultan Moulay Ahmed Delhi, surnomme «le sultan noir» il ne doit pas etre question du ksar actuel bati sur la rive droite de I'oued, protege par de hautes murailles, mais de celui dont les ruines confuses, en pierres seches, se trouvent sur la rive gauche»

Voila qui confirme l'existence ancienne, dans cette region, d'une communaute juive ayant conserve le souvenir d'un «sultan noir», son persecuteur

Legende et histoire se separent, la premiere mettant au credit du Sultan Mohammed El Akhal la magnifique palmeraie – aux soixante mille dattiers – qui se serait developpee, au bord de l'Oued-Bechar, a l'endroit ou ses hommes ont bivouaque, mange des dattes et jete leurs noyaux tout autour.

הנס הכפול שנעשה למשפחת קורקוס מטאנגייר ולבנם המשותק

 

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.

הנס הכפול שנעשה למשפחת קורקום מטאנגייר ולבנם המשותק      

סיפור זה היה מאד נפוץ וכל היהודים תושבי העיר וואזן שמעו עליו מפי האנשים המוסמכים שהיו נוכחים בקרבת הקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל, אשר מרוב ניסיון של הצדיק נהגו חכמי וואזן לכנות הצדיק המלומד בנסים (המלוב״ן) וזה קרה בשנות מלחמת עולם השנייה.

משפחת קורקום מטאנג׳יר היתה משפחה מאד אמידה : ובעלת שרשרת של בתי מרקחת בעיר, אחד מהם היה מנוהל ע״י אחד מהבנים שהיה לו תואר של רוקח ״מדיצינל״ :; מוסמך.

הבן הזה ממשפחת קורקום חלה בפוליו ושתי רגליו השתתקו, הוא היה בן 30 שנה והוריו התעצבו על הטרגדיה שירדה על משפחתם, אבי המשפחה היה מאד דתי וחינך בניו ללכת בדרכו.

מצבו של בנם מנע מכל בני המשפחה חדוות החיים ודאגתם למצבו של בנם הלכה וגדלה מיום ליום לא נשאר רופא מומחה למחלות השיתוק שלא טיפל בבן המשותק לא מספרד ולא מצרפת, וכולם הרימו יד ולא היה פתח של תקוה שבנם יכול להתרפא, היו כואבים אבל לא מתייאשים לא נכנעו למר גורלו של בנם הרוקח, כמובן שתקותם לא אבדה ולא השלימו עם מצבו של הבן.   

והנה שמעו מפי יהודים מכובדים מטאנג׳יר על המצאותו של צדיק גדול בהרי הכפר הערבי אשג׳ן, ושם לקברו באים הרבה יהודים באלפיהם להשתטח על הקבר, ומי שסיפר לו על הצדיק עודד אותו לקחת הבן לצדיק ולבלות לפחות שבעה ימים במקום, כי היתה נפוצה מין אגדה האומרת שחולה שמבלה שבוע ימים אצל הצדיק ובקרבתו מובטח לו בעזרת האל שהצדיק יעשה לו נס, או אפילו יתרפא בעודו בזמן שהותו במקום.

מר קורקוס התקשר למר אלחדד אלי שרעייתו היתה גם כן ממשפחת קורקום העשירים מהעיר מוגדור במרוקו, משפחה שכולה שופעת תרבות צרפתי מובהק, למרות שאין כל קרבה בין שתי המשפחות, והודיע לו על הרעיון של המשפחה לבוא לשהות אצל הצדיק כמה ימים וביקש ממר א. אלחדד שידאג לארגן מנין או יותר של מתפללים, וכן חזן, שוחט, קצב ומשרתים ומשרתות לעבודות בית. הוכן עבורם כמה חדרים כבנין הפרטי של ראש ועד המקומותהקדושים ששמו יוסף עמרם ז״ל, כבקשת מר קורקוס האב.

הוכן במקום מעין כפר נופש על כל מה שנחוץ לו, שני מנינים [ מאנשי חברה קדישא הגיעו והתחילו כבר בתפילות ובקריאות, הקצב הכין מקום לשחיטה תחת עץ גדול ומוצל, הטבחות התארגנו והשוחט הכין פר גדול לשחיטה, וכל יום היו שוחטים כבשים ומחלקים לעניים ולאנשים הלומדים שהיו נזקקים וכמו מקום קיט הכל התחיל לנוע ולפעול, הנסיעה של משפחת קורקום תוכננה בשקט 

בזמן שהשוחט התכונן לשחוט הפר שנחשב כאילו קורבן לזכותו של הצדיק רבי עמרם המהוה למעשה קורבן תודה להקב״ה הביאו הנשים שבחבורה תופים כדי לתופף, והיו אחרות שהתחילו לקשט את ראשו של הפר בבדים פרחוניים נוצצים, שמו מטפחות מסביב לצווארו, והיו נשים שנפרדו זמנית מהצמידים שלהן והשחילו אותם מסביב לקרני הפר שפתאום לבש צורה חגיגית, וכיסו את גבו במעין כיסוי מאולתר, ולגמרי צורתו השתנתה.

מי שראה רגע זה של שמחה ושירים לכבוד הצדיק לא היה יכול לעלות על דעתו שפר הקרבן מובל לשחיטה, שבזכות הצדיק, הקב״ה יעשה נס וירפא החולה, האבא קורקום שמצד אחד היה עצוב על מצב בנו, ומצד שני היה שמח בתקוה גדולה שלא לחינם נעשה כל זה. הוא פתאום קם ממקומו כשכולם שומעים ונדר נדר שאם יבריא בנו, כל שנה יבוא וישחט פר ויחלק בשרו לעניים. שבודאי ישמחו על כך.

על פי בקשת משפחת קורקוס למארגנים: כל ענין ההתנחלות וארגון האירוע צריך לעבור ללא פומביות וללא שום פרסום, אלא בשקט, בגלל מעמדו בחברה וקשריו עם העולם הנוצרי והספרדי, רצוי בשבילו שזה לא יעשה הד בנתיים, וכולם כיבדו רצונו, מי שהיה צריך להתפלל שיתפלל, מי שצריך ללמוד ילמד, השוחט ישחט, החזן יתפלל בקהל, וכל אחד ימלא תפקידו בצינעה, בענוה וביראת כבוד.

כאמור נשחט הפר וכן גם כבשים, היה מישהו ממונה על הקניות שכל יום נסע העירה. אך על דבר זה הקפידו, שהבן של קורקוס המשותק ישתתף שלשה פעמים ביום בתפילות ובלימוד הזוהר, התהלים והאדרא. הכיבוד היה בשפע, כל יום וכל לילה הבן קורקום היה משתתף בתפילות שהתפללו עבורו ובברכות שהיו מברכים אותו.

סיפרו הזקנים ואנשי חברה קדישא שהיו נוכחים ששמונה ימים התנהל הסדר ככה, כמובן שכל הקריאות והלימודים היו מתקיימים בתוך בית הכנסת המפואר של הצדיק שענפיו של העץ חובקים את הכניסה לתוכו.

באופן פתאומי כשהיו בחצות יוצאים להתפלל על הקבר ממש קם הבחור המשותק על רגליו ועשה את הדרך על רגליו עד לקבר של הצדיק, שמחת האב לא ידעה מעצור, וכולם יחד פצחו בפיוט של רבי עמדם: ״רבי עמרם בן דיוואן אן חנה, הוא יושב בישיבה עליונה״ וכו'.

מספרים שכמה ימים מליל הבראתו, התחילה כל הקבוצה להתפזר, מר קורקום לא חסך מממונו; וחילק כספים לרוב, רק לאחר הבראת בנו הופצו הדברים, והרבה מכרים של מר  קורקוס עשו דרכם אל קבר הצדיק לראות הנסים והנפלאות שנעשו לקורקוס הצעיר.

מתוך סקרנות באו המון מבקרים לראות במו עיניהם את  הנס הגדול אשר נעשה לבחור שהיה משותק בבית כנסת של רבי עמרם בן דיוואן במלאח בוואזן, העיר היתה כמרקחה, כמובן השמחה היתה גדולה כשהשושבין יושב בספסל עם הגב להיכל והקהל שר שירי הצדיק, האבא קורקוס גם שם לא חסך ידו מכיסו, פיזר ונתן לאביונים, : אחרי כמה שעות היתה הפרידה הנוסטלגית מהמקום וגם מהאנשים שהיו שותפים פעילים באירוע, היו איחולים, היו ברכות, והיו גם דמעות.      

מפי השמועה שמענו אח״כ את המשך הסיפור שבגלל זה נקרא ״הנם הכפול״ של משפחת קורקום, וכך סופר מפי אותם אנשים שנכחו: הרי האבא קורקום נדר נדר שכל שנה בשנה הוא יתרום פרה או פר לזכות אדונינו בן דיוואן, ובשרו יחולק לעניים.

מסופר שבגלל עסקיו המרובים נעלם מזכרונו ענין של הנדר, והוא לא קיימו, שום פר או פרה לא נשחטו, והענין בא לביטוי בזה שאחרי שנה שנודר הפר, הבן שהבריא התחיל להרגיש שרגליו הולכות ונחלשות מיום ליום, בבדיקות אצל רופאים מומחים, אמרו לו שיתכן ותהיה חזרה על התקדמות הריפוי, אפשר לצפות אפילו לנסיגה רצינית.

כשפשפש בזכרונו, מר קורקום, הבין שיש קשר בין זה ובין אי קיום הנדר, אומרים ששוב השמחה כבראשונה חזרה לאתר הקדוש בסוד, והתחרטו שראש המשפחה אדון קורקום לא קיים את מוצא פיו כפי ששמענו.

חזרה בשנית המשפחה בפרטיות ובצער אל הקבר של הקדוש רבי עמרם, והביעו חרטה גמורה וביקשו מחילה, והבן החלים לחלוטין.

על כן קראו למקרה הזה, הנם הכפול.

אנו רואים מה כחה של צדקה, הצדיק ע״ה אינו צריך שיבואו לאכול ולשתות על קברו, אלא הוא דואג אף אחרי מותו שהאנשים יתרמו בעין יפה לעניים ולהאכיל את האביונים המרובים אשר היו באים להשתטח על קברו. ובזכות הנדר של חסד שאדם נודר, הצדיק מתפלל להקב"ה בעדו, וממלא את מבוקשו.

זכותו תגן עלינו

עין רואה ואוזן שומעת סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

פגר חתול שלא היה בתנאים הכתובים

שליחים (שדרי״ם) רבים, הגיעו למרוקו מארץ ישראל לאיסוף תרומות, כי יהודי מרוקו תרמו רבות למוסדות הישוב הישן בא״י (ראה ״שלוחי א״י, מאת אברהם יערי). רוב השליחים היו ממוצא ספרדי, ובעיקר מקרב יוצאי מרוקו, שעלו לא״י בתקופות שונות. הם נקבעו במיוחד בגלל ארץ מוצאם (מרוקו) שתנאי החיים של היהודים בה היו ידועים להם, ומרצונם קיבלו על עצמם תנאים אלה. בתקופה מסויימת נשלח למרוקו שד״ר אשכנזי, מטעם מוסדות חברון. בהגיעו למרוקו, הוזהר מפני הגזרות החמורות שהונהגו אז על יהודי מרוקו (גזרות אלה לא היו ידועות לו), מחשש שיקים שערוריה אם פעם ייפגע על ידי הערבים. בשומעו אזהרה זו, החליט ללכת למושל העיר המוסלמי ואמר לו ״אני באתי מארץ הקודש לאסוף תרומות לעניים ולמוסדות צדקה, למוסדות ״המוגרבים״ (יוצאי מרוקו) החיים בדלות ובחוסר כל. שמעתי והוזהרתי, שבמרוקו קיימים תנאים מיוחדים וגזרות על היהודים. ברצוני לדעת אותם כדי שאסתגל להם גם אני״. המושל אמר לו ״קח דף נייר ורשום: היהודים חיים בנפרד ברובע שנקרא ״מללאח״. ברובע זה איש לא מתערב בענייניהם. אם כי, מדי פעם, יש התנפלות עליהם, שוד והרג מטעם כמה שבטים ערביים, שמורדים בשלטון. היהודי חייב ללבוש רק בגדים שחורים, אסור לו, מחוץ ל״מללאח״ לרכב על חמור או על כל בהמה. בעוברו ברובע המוסלמי, הוא חייב להחזיק את נעליו ביד וללכת יחף. לא פעם קורה שערבי כלשהו נותן לו מכה על הראש ואומר לו ״האדא מא כ׳ללאוולך ג׳דודך״(זה מה שהורישו לך אבותיך), ועוד כמה גזרות אחרות״. השד״ר אומר למושל ״גם בארץ הקודש, הערבים מתנכלים ליהודים, אבל לא בתנאים קשים כאלה. על אף היותי בעל נתינות זרה, למען הצלחת שליחותי, אני מקבל על עצמי גזרות אלה, אם כי בכוחו של המושל לבטלן. כי הרי לשנינו, אתה ואנחנו, יש לנו אב אחד״.

יום אחד, בצאת אותו שד״ר לסייר ברובע המוסלמי, התנפל עליו ערבי אחד ואף לקח פגר חתול מת שהיה ברחוב וזרק אותו על פניו. השד״ר התנפל על הערבי והנחית עליו מכות נמרצות. מוסלמים עוברי אורח נטפלו לרב, היכו אותו והביאו אותו בפני מושל העיר. המושל אומר לרב ״הרי הזהרתי אותך מראש, ולמה הכית את הערבי״. ״אדוני המושל״ אומר לו הרב ״הרי רשמתי בפני את כל הגזרות הקשות החלות על היהודים, עליהן חתמת במו ידיך, אבל לזרוק על יהודי פגר חתול, זה לא כתוב בין הגזרות שרשמתי״. המושל ראה שהרב צודק בטענתו, שחרר אותו והעניש אותו ערבי שזרק עליו את פגר החתול, ואף הקל במקצת את הגזרות הבלתי מוצדקות שנגזרו על היהודים, בזכות אותו שד״ר. ״חוכמת חכם תיישר את דרכו״.

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956

יגאל בן נון 2

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס  8

 

פורסם  בפעמים גיליון 127-125, קובץ מיוחד: יהודים ערבים? פולמוס על זהות

עורכים אבריאל בר-לבב, מרים פרנקל ויאיר עדיאל

מכון בן-צבי, ירושלים 2011, עמ' 284-235.

המושג "יהודים־ערבים" צמח בעיקר בשנות השמונים בקרב אינטלקטואלים ממוצא "מזרחי", כהתרסה נגד ההגמוניה של הממסד האשכנזי. למרות שעם הזמן המונח "מזרחי" התאזרח יותר בקלות בציבור כתחליף ל"ספרדים" או ל"עדות מזרח", הציבור הנדון דחה את שיוכו למגזר "יהודי־ערבי" וראה בו מעמד נחות שאין להתהדר בו כתחליף סקטוריאלי לזהות הישראלית. בקרב קבוצות אחדות באינטליגנציה הישראלית, "המזרחיות" הפכה תחליף לזהות היהודית-ערבית, התקבלה כמגדר ונושאיה המיליטנטים ניסו, בהצלחה מועטה, להפוך לדובריה של המחאה החברתית מחד ושל התמיכה הגורפת בעם הפלסטינאי מצד שני. בקרב רוב האינטליגנציה של יוצאי מרוקו הזהות היהודית־ערבית נשאה החל משנות השמונים אופי תרבותי יותר בתופעת "מהפכת הנענע", כתבלין ריחני שניתן להעשיר בו את התרבות הישראלית. המזרחיות של חבורת "היהודים־ערבים" הפכה למגדר מקובל לצד מגדרים אחרים מבוססי הזהות המינת אך התנגשה עם מוצא המרוקנים שבאו מקצה המערב (אלמע'ריב) ועם רקעם התרבותי הצרפתי נטול ידע בערבית ספרותית.

ללא בסיס חברתי החורג מקבוצת אינטלקטואלים, מיליטנטים ככל שיהיו, ספק רב להערכתי אם הרעיון "היהודי־ערבי" ישרוד מעבר לדור ממציאיו המתמודדים עם זהותם האישית. כך קרה בעבר בקהילה היהודית במרוקו של המחצית השנייה של שנות החמישים. מעטים יודעים על קיומו של זרם אסימילציוני בקרב האינטליגנציה היהודית שחיפש לבולל את היהודי בחברה הערבית-מוסלמית במרוקו, מבלי לזנוח את יהדותו, וראה במדינה זו את מולדתו שיש ליטול חלק בבניית חברתה אחרי סילוק הקולוניאליזם הצרפתי. חברי קבוצה זו הגדירו עצמם קודם כל כמרוקנים ורק אחר מכן כיהודים כדוגמת יהודי צרפת שלאחר המהפכה. מאמר זה חושף לראשונה את השפעתו של זרם הלאומיות המרוקנית בקרב ההנהגה היהודית, את פריחתו עם קבלת העצמאות, ואת דעיכתו ההדרגתית עקב הנסיבות הסוציו־פוליטיות במדינה ערבית־מוסלמית אוטוקראטית. אציין את פעולותיה העיקריות של הקבוצה, את מידת השפעתה בקהילה, את יחס ההנהגה המרוקנית אליה ובעיקר את שלבי התנתקותה מן הציבור ואת כשלונה הסופי.

זמן מה לפני עצמאות מרוקו, ב15- בפברואר 1956, יזמה קבוצת צעירים יהודים תומכי זרם ההשתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקנית את הקמת ארגון "אל־וויפאק" – ההבנה – בראשות ד"ר מוחמד חסר ובחסות הנסיך מולאי חסן. בגילוי דעת שפרסמו ראשי הקבוצה, והופנה פורמאלית לקהילה היהודית, נאמר: "כתגובה לרצון הוד מעלתם מוחמד החמישי ומולאי חסן לראות את כל המרוקנים, מוסלמים ויהודים, מאוחדים כאחים, החליט הנוער המרוקני להתארגן באגודה שתישא את השם אל־וויפאק – ההבנה. שאיפתנו היקרה ביותר לבנות בשמחה ובשיתוף פעולה את מרוקו החדשה, מאוחדת, חופשית ועצמאית. יחדיו מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נצעיד את ארצנו לעבר הקידמה, העושר והאושר. יחד, נעשה ממולדתנו היקרה אומה מודרנית ומכובדת שהסובלנות, השלווה והחופש ישררו בה. אגודתנו מתכוונת להילחם בבערות, בפירוד ובגזענות בכל צורותיה. מטרות אל־וויפאק לקדם את המגעים בין יהודים למוסלמים ולחזק את הקשר ביניהם בכל התחומים ובעיקר בתחומי התרבות, הספורט והאמנות, ובתחום המקצועי והחברתי. אל־וויפאק קורא לכל המרוקנים להצטרף לשורותיו ולהעניק לו סיוע, כדי שימלא בהצלחה את תפקידו, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה".גילוי הדעת שהופץ בבתי הכנסת נכתב בשלוש שפות, בערבית ספרותית כדי שההנהגה המרוקנית תתוודע אליו, בצרפתית ובערבית־יהודית באותיות עבריות כדי שכל היהודים יבינו אותו.

עם שחרורה של מרוקו משלטון החסות הצרפתי אובחנה בחברה היהודית אווירת אופוריה שהדביקה חלקים גדולים בתוכה. עד מהרה התפתחה בהנהגת הקהילה מגמה אסימילציונית שנאבקה במצדדי הבדלנות היהודית על פי המוצא האתני. הצעירים ביקשו לתפוס חלק בחיי המדינה ובמוסדות הקהילה ולשנות את מדיניות ההנהגה הוותיקה שצדדה ברובה באופן פסיבי בשלטון החסות הצרפתי. מי שהשתלבו בבניית המנהל הממשלתי החדש מעידים: "שררה במדינה התלהבות חלוצית יוצאת מן הכלל". אחדים הרגישו שעומד להיפתח עידן חדש ביחסי יהודים ומוסלמים כמו "תור הזהב" בספרד המוסלמית. עוד לפני העצמאות כמעט תמיד העדיפו היהודים את חברתם של המוסלמים על פני הצרפתים בתוך כותלי בתי הספר וגם נסעו יחד אתם לביקוריהם הראשונים באירופה. לרוב הרגישו שבני גילם הצרפתים מתייחסים אליהם בבוז כילידים וכבני חסות. לכן הרגישו רבים את העצמאות כ"שחרור לאומי". גם הצעירים המוסלמים לא אהבו במיוחד את בני המתיישבים הצרפתים שהיו לרוב אנטישמים.ארמן סבח, יליד פס שגדל במכנס וברבט מוסיף: "למרות שאירועי העצמאות לוו בדאגות בקשר לעתיד, חיינו תקופה זו כזריקת חמצן נושאת תקוות. למרות החשש שהכול יכול להשתנות לרעה ביום מן הימים, העתיד המידי נראה מבטיח. העצמאות בישרה תקופה אופטימית כמעט אופורית". לאופטימיות זו היו שותפים גם מבוגרים שעוד זכרו מאורעות בהם נהרגו יהודים לפני בא הצרפתים. לדבריו היהודים בטחו באישיותו של המלך, שתמונותיו קשטו בתים יהודיים רבים, וסמכו על יכולתו לנטרל תופעות לאומניות ואנטישמיות שהיו קיימות בנוף הפוליטי של התקופה. השנאה לצרפתים ואופוריית העצמאות הידקה את הקשרים האישיים בין יהודים למוסלמים.

הנציגים היהודיים באל־וויפאק תמכו בהגברת לימודי הערבית בבתי־הספר היהודיים ותבעו מרוקניזציה של הנהלות מוסדות הסיוע היהודיים הבינלאומיים ואף בהכפפתם למשרדי הממשלה. במצע הארגון דובר על "עידוד שיתוף הפעולה לפי האינטרס הלאומי". בנאום המזכ"ל סם בן־הרוש, חבר המפלגה הקומוניסטית,ב7- ביולי 1956, הוא הגדיר את ארגונו כתנועה לא פוליטית אך לאומית: "תנועתנו נאבקת למען בית־ספר אחיד, מוסדות צדקה משולבים, לימוד חובה של השפה הערבית וגיוס יהודים לצבא ושילובם במשרות ציבוריות". מרק סבח, שדיבר אחריו קרא אף הוא להסרת המחיצות אחת ולתמיד בתחומי החברה התרבות, האמנות, הספורט והכלכלה: "אם קיימים אנשים הרוצים להילחם בעוני ובמצוקתם של אחרים, חשוב שימנעו מלשאול מה אמונתם של הנעזרים בהם". הוא דחה את טענות היהודים השמרנים המאשימים את חברי אל־וויפאק בהתבוללות: "ליהודי מרוקו אין צורך יותר בפטרונים. יש להם נשמה יהודית, אמונה יהודית ומאפיינים יהודים שהם גאים בהם. יש להם גם מולדת מרוקנית הממלאת את לבם גאווה".באחד מביקורי נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, במרוקו, שבא לנהל שיחות בעניין הגירת היהודים, פרסם מרק סבח בעיתון "אל־איסתיקלל" (העצמאות) מאמר בו נאמר: "איזו זכות יש לארגון זה לדבר בשמנו? אין לנו צורך בהתערבות זו. אנו קודם כל מרוקנים ורק אחר כך יהודים".

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

הצרה הגדולה שירדה בוקר אחד על דודו ישועה הגדול ומשפחתו הייתה בעת שבן אחיו מאיר הרג בשוגג ערביה צעירה ויפיפיה.

אסון זה קרה שעה שכל היהודים התכוננו לעזוב את הכפר תולאל כדי לבוא לגור בעיירה גוראמה לפי הוראת המושל הצרפתי ״לו״. האסון העיב על יחסי־היהודים עם הערבים וכולם ראו במקרה מצער זה נקודת מפנה לרעה ביחסים ביניהם אחרי חיים משותפים של מאות בשנים. הערבים גם לא ראו בעין יפה את קריאת הצרפתים ליהודים לעזוב את הכפרים ולעבור לגור בעיירה נפרדת. דודו ישועה חש אחריות גדולה לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי כל היהודים בכפר ״תולאל״ וחשש מנקמת־דם מצד הערבים בה יפלו יהודים רבים. משפחת הערביה שנהרגה ע״י מאיר היהודי, החליטה להרוג את ההורג במו ידיה ואם לא היה די בכך, הרי גם התכוננו להרוג את ראש המשפחה עצמו, דודו ישועה ואת בן־דודו יחיה משה. הערבים החלו בחיפושים נרחבים אחרי מאיר הצעיר והיהודים דאגו לו וחיפשו דרך להצילו מידי הנוקמים. מאיר הצעיר, שהיה שובב ומפונק מאוד, הלך בוקר אחד להביא מעט נענע ממשפחה ערביה, אבו־עמר, שגרה בבית הסמוך לדירתם. הוא נכנס פנימה ומצא את הבת פטמה היפיפיה מסרקת שיערה השחור והארוך, וביקש ממנה קצת נענה לפי מצוות־אימו. הערביה חייכה למאיר השכן וביקשה ממנו להמתין עד שתסיים להסתרק. בינתיים הסתובב לו מאיר בשובבות האופיינית לו בתוך הבית וסקר את החדרים המסודרים והמלאים בשטיחים, מזרונים וכלי־נחושת רבים. על קירות אחד החדרים היו תלויות חרבות, תיקי־עור יפים ורובה, אשר היוו את כל ציודו ונשקו־האישי של ראש משפחת־אבו־עמר. מאיר הוריד מן הקיר חרב, שלף אותה מנרתיקה הקשה ולאחר שבחן אותה בסקרנות החזיר אותה למקומה. עינו של מאיר נמשכה אל הרובה והוא הוריד אותו מן הקיר, הצמיד אותו לכתפו והחל לכוון דרך החלון אל בתי־הכפר הצפופים. אלה היו בתי־חימר, רובם קטנים ונמוכים. אך היו ביניהם גם כאלה, שהגיעו עד לשתים־שלוש קומות. חלונותיהם היו מסורגים ופתוחים לרווחה עם בוקר, על מנת לקלוט את קרני השמש. אחרי ״אימון״ קצר זה, תלה מאיר את הרובה על כתפו בעזרת רצועת העור ויצא אל החדר שבו הייתה עדיין פטמה מסרקת את שערה. הוא ניצב ״דום״ מולה כמו חייל מאומן כהלכה ודרש ממנה את הנענע. ״אחרת אירה בך עכשיו״, איים מאיר על פטמה. אמר ועשה.

הוא כיוון את הרובה אל פטמה והיא, מבוהלת מהאיום, מתכוננת לקום ממקומה ומזהירה אותו שהרובה טעון, לחץ מאיר על הדק־הרובה ופטמה היפיפיה נהרגה בו במקום. מאיר נבהל ונשאר עומד משותק במקומו מרוב תדהמה ועד שתפש מה עולל במשחקו המסוכן, החלו השכנים הערביים לנהור ׳.'בית השייך כשהם שואגים: יריות! יריות!

מאיר זרק את הרובה ארצה ובבהלה ופחד ברח החוצה. אולם אחדים מבין הערבים ראוהו והחלו רודפים אחריו. הוא רץ במהירות בין סימטאות הכפר החשוכות ונעלם מעיני רודפיו. כעבור דקות אחדות, הגיע לבית ידיד־נפש של דודו ״דודו ישועה״ וזה קיבל אותו בחמימות והרגיע אותו. מאיר, נרעד ונפחד, סיפר לאיש על האסון שקרה. הערבי הפיקח המכונה אוקנה הרגיע את מאיר הצעיר והבטיח לו שהכל יהיה בסדר גמור. אוקנה נקט בצעדים מהירים לפני שיגיעו רודפיו של מאיר לביתו, ביודעו שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאוהו. הוא כרך חבל סביב בטנו והורידו לגנו הגדול שהיה מאחורי־חומה גבוהה שהפרידה בין הגן והבית. אוקנה ירד אף הוא לגן, חפר שוחה באדמה והכניס לתוכה את מאיר הצעיר כך שרק ראשו נותר גלוי בחוץ ומעליו שם אוקנה תבן וכיסהו. אוקנה חזר לביתו ולא עברו שעות אחדות והרודפים אחרי היהודי הרוצח הגיעו אליו והפעם בליווי שני ז׳נדרמים שהעמיד לרשותם המושל הצבאי לו. ״סאלאמו עליקום״, אמרו הערבים לאוקנה. ״סאלאמו עליקום״ ענה להם אוקנה וכיאה לערבי המארח, הזמין אותם לשבת על השטיח.

״אין לנו זמן לשבת אוקנה, כי אנחנו תרים בית אחר בית כדי למצוא אח מקום מחבואו של היהודי ממשפחת דודו ישועה, אשר לפני כמה שעות רצח ביריה זדונית את ביתנו פטמה״. אוקנה שהעמיד פני נדהם מהסיפור שלהם, קם על רגליו והחל להתענין במה שקרה לפטמה ומצב המשפחה אחרי האסון. הוא הביע את צערו על המקרה והבטיח שהוא בעצמו ילך לבית דודו ישועה לחפש את הרוצח.

״אולי הוא הסתנן לגן שלך, אוקנה, מבלי שתבחין בו?״ שאל אחד המחפשים את אוקנה ולזה לא נותרה ברירה אלא לפתוח להם את שער־הגן. אוקנה עמד מן הצד וצפה בחרדה גדולה בחיפושים שנערכו בגן הגדול בעזרת כלב־גישוש. גורלו של אוקנה היה כעת כגורלו של מאיר היהודי, שכן אם יימצא, יילקחו שניהם לצינוק עד למשפטם. כלב־הגישוש הוביל אח המחפשים ממש עד לערימת התבן, שכיסתה את מאיר שהיה בתוך השוחה. הוא הרגיש בהם מתקרבים אליו, שמע את דיבוריהם, ולרגע קט הציק לו מצפונו וחשב לקום ולהסגיר את עצמו. אולם הוא חזר בו מכוונתו זו ופחד שקרובי־משפחת־ההרוגה יכוהו נפש בו במקום. איש לא חשד בערימת־התבן ואיש לא טרח לחפש מתחתיה למרות שכלב הגישוש הסתובב בגן וחזר שוב ושוב אליה. מזלו של מאיר שיחק לו והוא ניצל. המחפשים עזבו את הגן ואוקנה סגר את השער אחריהם תוך כדי פליטת אנחת־רווחה ארוכה. החיפושים נמשכו במקומות אחרים ואוקנה יודע יפה שמאיר היהודי ניצל לעת עתה.

באמצע הלילה, כשכל אנשי־הכפר ישנו שנה עמוקה, עייפים מעבודת־ השדה הקשה, יצא אוקנה לגן כדי לראות את מאיר היהודי ולהגיש לו מעט אוכל. הוא אכל לחם, חמאה וביצים וחזר לתוך שוחתו.

״שמע יהודון״ אמר אוקנה למאיר הצעיר — ״אתה גרמת לאסון כבד בכפר והאנשים האלה בעזרת הצרפתים ימשיכו בחיפושיהם אחריך עוד ימים רבים. עד שיירגעו הרוחות אתה תישאר במקומך ולא תזוז ממנו בלי שאני אומר לך זאת בעצמי״. הוא הפסיק לרגע קט והוסיף:

״אני הולך כעת למשפחתך להתייעץ עם דודך ואביך מה לעשות״. מאיר הנפחד ענה בחיוב והודה לאוקנה על עזרתו בהצלת חייו.

כשהגיע אוקנה לבית דודו ישועה, הלוא הוא ראש־הקהילה בעיירה גוראמה, ההולכת וקמה, מצא את כל המשפחה שרוייה באבל, דיכאון ועצב על האסון שהביא עליה מאיר הצעיר. אוקנה הודיע לדודו ישועה שמאיר במקום מבטחים ושלום לו והאחרון ביקש מידידו לייעץ לו מה לעשות.

״אני מוכרח להציל את בננו מאיר מצרה זו כי חרף היותו שובב, אני מאמין שאסון זה קרה בשגגה״ אמר דודו ישועה לאוקנה. ״אתה חייב לדבר עם נכבדי־הכפר ויחד איתם תלכו, אתם ראשי־היהודים למשפחת אבו־עמר ותקריבו שם קורבן הסליחה״ — ייעץ אוקנה לדודו ישועה.

״רק כך״ המשיך אוקנה הערבי, ״תרגיעו את הרוחות באזור כולו והחיפושים אחרי בנכם ייפסקו. אצלי בגן לא יכול בנכם להישאר זמן רב ובשוחה הוא עלול לחלות ויהיה לי קשה לטפל בו בביתי״. אוקנה הרהר קמעא, חכך בדעתו והוסיף: ״ואת זה, תעשה רק ביום השלישי למותה של בת אבו־עמר. כי ימי האבל אצל הערבים נמשכים רק שלושה ימים בלבד ולא שבעה כפי שנהוג אצלכם היהודים״.

וכאן טען אוקנה אי־אלו טענות כלפי היהודים המפריזים בכל דבר — כימי חג, בימי צום, בימי אבל, מסיבות והילולות.

״זו הדת שלנו ואסור לנו לגרוע ממנה״ ענה דודו ישועה בשקט ובצינעה. ״גם אצלנו ימי אבל יכולים להימשך זמן רב, אלא שהדת שלנו מחמירה עם אלה המאריכים באבלם על יקיריהם ומכנה אותם כופרים. כי הרי הכל קורה על פי הכתוב וכמצוות אללה אלאקבאר, ואין להתנצח עם הגורל או להתחכם כלסי בורא־עולם״. הסביר אוקנה לדודו ישועה ״אנחנו מצווים לקבל את המוות כמו שאנו מקבלים את הלידה של האדם, וזאת עם כל הצער הרב שיש בכך. חייבים לכבד את המת ולא להתאבל עליו בלי סוף״.

בכך סיים אוקנה את דבריו והלך לו לביתו. דודו ישועה לקח לו בקבוק מאחיה (ארק) הזמין את איש אמונו יחיא־משה להצטרף אליו ותוך כדי לגימת־כוסיות החלו השניים לעדכן את עצמם בפרטי הקרבת־קורבן הסולחה, כמקובל אצל שבטים וחמולות ערביות.

מקובל על השבטים המלוכדים, החמולות הגדולות והשייכים החזקים, לכבד את הקורבן אשר מקריב למענם אדם שחטא כלפיהם או מבקש חסותם והגנתם מפני מתנכלים ושודדים. אחרי שחיטת־כבש או שור בפתח־ביתה של המשפחה המכובדת בכפר, לא יאונה כל רע לאיש ולכל משפחתו, הן מצד בעל־הבית והן מצד כל חמולתו המכריזה ברבים שהיא פורשת חסותה על משפחת־מגיש־הקורבן וסולחת לו על העוול שנגרם לה על ידו או על ידי אחד ממשפחתו.

מסורת עתיקת יומין היא, שנשתמרה במשך דורות רבים ושוקדים לקיימה. גם היהודים קבלו מסורת זו ובכך הם הפכו לבני חסותם של הערבים בכפרים אלה ויכלו לחיות בלי שתהיה צפוייה פורענות מצד שודדים ומתנכלים.

אחרי היום השלישי למות פטמה בידי מאיר דבית ישועה, כפי שהיה מכונה, התארגנה משלחת מנכבדי־היהודים והערבים של הכפר והלכו לביתו של אבו־עמר. אחר שקבלו הסכמתם למחול על הריגת־בתם, נשחט שור גדול בפתח־הבית וכל אנשי־המשלחת המכובדת הוזמנו על־ידי אבו־עמר להיכנס לביתו. התקיימה סולחה גדולה ובמסיבה הוחלפו דברי־ברכה וצער על האסון, ומשפחת היהודי קבלה על עצמה לפצות את משפחת־הערביה שנהרגה, על האבידה הגדולה. וזאת לפי הצעת אוקנה, ידידו של דודו ישועה.

הסולחה הסתיימה בלחיצות ידיים חזקות ומאיר הובל לביתו על ידי משפחתו. מקץ ימים מספר מיום הסולחה התחילה משפחת־אבו־עמר לגבות פיצויים על מות בתה. דודו ישועה שילם, שילם ושילם על טעותו המרה של הבן מאיר. הוא שילם בכסף, בבקר, בשדות־תבואה, בסחורות, במחיקת חובות ישנים של בני משפחת אבו־עמר ובמסיבות גדולות לבני החמולה הגדולה. זמן רב נמשכו תשלומי־פיצויים אלה שגובהם לא נקבע מראש ודודו ישועה המשיך לשלם לאבו־עמר עד שכמעט התרושש ולא נותר לו הרבה מעושרו הרב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר