הקהל נושא בעול הקנסות של נגיד הקהילה…
צפרו העיר
תעודה מספר 185
תעודה מספר 99
התקצ"א – 1831
לפנים בישראל אירע מעשה פה צפרו יע"א שהנגיד שהיה ממונה על הקהל בימים ההם בלכתו לפקח על קצה תלמידי חכמים שהיו אסורים בבית הסוהר והיה משתדל להתיר מאסרם פגעה בו מדת הרע ועמדו הגויים כנגדו והעלילו עליו לאמר שקלל בדתם והוצרך הנגיד להוציא כמה הוצאות ושוחדות כדי להציל את עצמו מן הפח אשר טמנו לו.
ומן השמים סייעוהו וניצול מידם ואחר כך עמד הנגיד עם הקהל לדין תורה שתתעלה וטען עליהם לשלם לו כל מה שהפסיד…
סמטה במללאח של ספרו
ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת זכינו לדין דבנדון זה לא לבד מסברה חייבים הקהל בהפסיד הנגיד אלא אף מן הדין הגמור חייבים הם בהפסידו דמאחר שהנגיד היה בורח מן השררה ועל האונס והפיוס מינוהו והעמידוהו עליהם לצאת ולבוא לפניהם לכל צרכיהם ולעמוד לפני המלך והשרים אתרא דשכיח היזיקא
ומי שמש לפניהם ונקה נהי שנתרצה להם ושמע לקולם להרביץ עליו הארי מכל מקום פשוט הדבר דלא נתרצה לסלקו משלו וכיון שמעצמות הנגידות גופה הוזק ונקש השר לכל אשר לו כמו שעדיין בחתימתו זכין לו בקהל עדתנו שבידו שמעדים ואומרים שלא נתפס כי אם בשביל שהלכו לקבול לפני ירום הודו כדי לסלק את השר מעליהם ולא עלתה בידם
ועל זה נטר להם השר איבה ובקש לנגיד עילה וסיבה שבה תפסו ומקודם התפיסה ואחריה עם מי שהיה השר ממתק סודו היה אומר להם שעיקר התפיסה אינה אלא בשביל שהלכו לקבול עליו לפני המלך…
ועוד כיוון שהנגיד היה עוסק עם הצבור לשם שמים ולא היה נוטל מהם שום שכר כדרך הנגידים שנוטלים שכר על עמידתם על הצבור ואפילו בכסף גולגלתא ושאר תשורות שנותנים למלך ולשרים חלקו העולה לו כפי ההערכה הוא היה נותן תחילה קודם לכל אדם ולא היו מוותרים חלקו תחת שירותו באופן שלא היה משרת אותם ועוסק עמהם כי אם חנם אין כסף…
ועל הקהל רמי עלייהו בחיובא להשגיח על החכם הנגיד בין החמלה שמודעת זאת בכל הארץ שבשבילם לקח מלקות כפולה, ודי לו מה שעבר על נפשו מצערא דגופא ביסורין קשין בזעם ועברה יהי רצון שירצו למזבח כפרה כן יהי רצון.
וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות החותמים פה צפרו יע"א בח' כסלו משנת יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני לפרט קטן ובסדר לולא אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי ושריר ובריר וקיים.
ישועה ישראל יעקב עולייל ס,ט – יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט.
אלו היינו זוכים ואכשור דרי היה כל אחד מישראל נושא בעול עם חבריו ממשא מלך ושרים כי יפול לא יוטל ולא היו בעלי בתים יורדים מנכסיהם ובאים לתכלית העניות רחמנא לצלאן וזה מנהג טוב וישר..
ולרוב חבתו של מנהג זה אחזו אותו רבותנו הראשונים וכתבו אותו על ספר חזקה והעלו אותו על ספר הישר בשנת הת"ץ וזה לשונו.
הסכמנו הסכמה גמורה בסלווא דרבנן דלא מבע דמא שמהיום הזה והלאה אם חס ושלום יטוטל איזה הטלה וקנס על איזה יחיד מפורעי המס יד כל הקהל שוב בו בין ללכת לקבול לפני המלך בין לפרוע ההטלה ההיא כל הקהל כאחד ולא יפרע בה אותו יחיד או יחידים שהוטלה עליהם כי אם כפי מה שעולה להם לפי הכרעתם בפנקס המס ולא יותר עד כאן לשונו
וחותמים עליה הרבנים כמוהריב"ע ומהריב"ץ ומהר"ש אדרעי זלה"הכל שכן בנגיד הממונה על הקהל שהוא נכוה בגחלתם…דשכיח היזקא שהולך במקום סכנה במקום אש להבת כמו שענינינו הרואות כל הנגידים העומדים על הצבור שאין שום אחד מהם נכנס בשלם ויצא בשלם וקרוב הוא לחיוב יותר מהפטור
וכך דייקינן שפיר נראה שנ"ד הוי כנתפס בעד הקהל והוא שהקהל הלכו לקבול לפני המלך על השר האומרם שהוא גזלם ושללם היה בלב השר משטמה עליהם וכלם היו חייבים לו שדברו עליו סרה לפני המלך והיה בלבו עליהם וכאשר לא מצא עליהם עלילה שפך חמתו על הנגיד שאמר בלבו שיטון הרב שלהם שיש בו לפרועי כמה חובות והוא יכפר בעד כלם…
כללא דמלתא חייבים הקהל לפרוע לו מה שהפסיד והיו דיו צערו שלקה בדופו ימים מספר יחשב לו מזבח כפרה ולראיה חתומים פה וקיים
יהונתן סירירו ס"ט – רפאל מונסוניגו – יעקב סירירו ס"ט
הועתק מספר חיי עמרם סימן יד.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
סיפור מאת פיבי אוחיון ז״ל מצרפת: "הייתי חולה מאוד באחת מידיי ובאחת מרגליי, ולא מצאתי מזור. הרופאים לא הועילו לי, ומצב בריאותי רק הלך והתדרדר וסבלי הלך וגבר. הכאבים הלכו וגברו עד שהגעתי למצב שלא יכולתי ללכת כלל ולא יכולתי להשתמש ביד ימין. בהתחלה נעזרתי במקל הליכה עד שהגיע יום בו לא יכולתי עוד לקום מהמיטה. הרופאים לא הצליחו לעזור לי ־ כל הבדיקות שערכו הראו שאני סובלת כנראה מתחילתו של שיתוק שמקורו בעמוד השידרה. והגיע יום ובאמת השיתוק אחז בי ונאלצתי לשבת על כיסא גלגלים בחוסר אונים, ייאוש רב ופחד מהעתיד לבוא. איבדתי את הטעם לחיים בכלל. הרגשתי רע וכאבים תקפו אותי, מצב בריאותי מכל בחינה רק הלך והתדרדר. ללא שום תקווה ללא שום הקלה. והנה, לילה אחד, התגלה אליי בחלומי הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א ואמר לי: ״אני רבי דוד ומשה״. הוא הזריק לי זריקה, נתן לי כדורים ומיד הרגשתי שיפור והקלה. אמר לי הצדיק: ״אם ברצונך להירפא, עליך להגיע ולהדליק נר בבית הכנסת על שמי באופקים״. לאחר שהגעתי לבית הכנסת והדלקתי נר, נרפאתי מכל מחלותיי״. לא הכרתי את בית הכנסת שעל שמו, לא הייתי בומעולם, אך נדהמתי לגלות שאמנם יש בית כנסת באופקים על שם הצדיק רבי דוד ומשה. ביקשתי את בעלי לקחת אותי אל המקום בכיסא הגלגלים – בעזרת שכנים רחמנים הגענו למקום, והדלקתי נר בעודי יושבת על הכיסא וסובלת מהכאבים שלא הרפו ממני לרגע. לפתע נעלמו כל הכאבים כלא היו וחשתי כוחות שזורמים בגופי ומקימים אותי מהכיסא ־ מצאתי עצמי עומדת ומתחילה ללכת! ידי שהייתה משותקת החלה לנוע! פתאום חשתי אותה ואת הדם החדש שזורם בה. לא ידעתי נפשי מרוב אושר – בעלי ושכניי שהיו איתי קפאו במקומם מתדהמה. קשה לתאר את גודל השמחה על הנס שקרה לי בזכות הצדיק רבי דוד ומשה. מאז אותו יום – לא היה שבוע בו לא הגעתי להדליק נר לכבודו של הצדיק וכך גם בעלי וכך גם כל הנוכחים במקום שסיפרו על הנס הגדול לכל תושבי השכונה שהחלו לזרום בהמוניהם אל בית הכנסת על מנת להדליק נר לכבודו של הצדיק.
בזכות הצדיק נרפאתי מכל מחלותיי, ומאז ועד היום אין בריאה ומאושרת ממני.
זוג חשוך ילדים נואש מכל תקווה. שנים רבות לא הצליחה האישה להרות. כל שכניהם וקרוביהם בורכו בבנים ובנות ורק ביתם היה ריק מצחוק ילדים ושמחה. האישה נמצאה עקרה ובעלה שכיבד ואהב אותה מאוד לא נטש אותה בגלל צרתה – כדי לשאת אישה אחרת ולהוליד בנים ובנות. איש תם, טהור לבב ונאמן התפלל יום יום לנס שיתרחש ואולי תירפא אשתו מעקרותה. אבל הדבר לא קרה. יום אחד נודע לבני הזוג על קיומו של בית הכנסת בו ישנו ציון ומקום הדלקה לכבודו של הצדיק רבי דוד ומשה זצוק״ל זיע״א. הם לא היו תושבי המקום אך הגיעו למקום מישוב לא רחוק בו התגוררו. הם הדליקו נרות לכבודו של הצדיק וביקשו והתחננו לעזרה. לא עבר זמן רב והאישה חשה לא כתמול שלשום. לאחר מספר ימים בהם פקדו אותה תחושות אלו הגיעה לבדיקה אצל רופא המשפחה. כבר עם תיאור התופעות אותן תיארה האישה איבחן הרופא שהיא כנראה בהיריון. בדיקה אישרה בוודאות שהאישה בהיריון. לאחר שמונה חודשים מיום הבדיקה ילדה האישה תאומים – שני בנים שהביאו אור ושמחה גדולה לבני הזוג. לאחר מכן ילדה האישה עוד חמשה ילדים – שלוש בנות ושני בנים נוספים – מקסימים ונפלאים כולם. מבית שרק עצב וייאוש שררו בו, הפך ביתם של בני הזוג שנושעו על ידי הצדיק לבית מוצף אור תקווה ושמחה. אף לא לרגע שכחו שזכותו של הצדיק עמדה להם והקפידו לפקוד את מקום ציון הקדוש לפחות פעם בשבוע להדליק נרות לכבודו ולהודות לו.
אישה אחת התגוררה בבית הצמוד לבית הכנסת באופקים(כשחומת ביתה הייתה משותפת לחומת בית הכנסת). במשך תקופה ארוכה הייתה האישה חולה מאוד. מחלתה הלכה והחמירה ולא מצאו לה מזור. דלקת פנימית קשה גרמה לחוסר תיפקוד של איברים פנימיים חשובים עד כדי סכנת חיים. בשלב מסוים ביקשה האישה ללכת לרב המקובל רבי יצחק כדורי זצ״ל על מנת לבקש עצה ועזרה. לאחר שהצליחו לארגן לה את הפגישה המיוחלת אמר לה הרב: "הינך גרה ליד צדיק גדול ועצום שמדרגתו גבוהה מאוד. אם תדליקי במשך 40 יום נר לצדיק בסמוך לו את גרה וכן לצדיק רבי מאיר בעל הנס, תיוושעי ותירפאי. ״האישה עשתה בדיוק כדבריו. מאותו יום הקפידה להדליק יום יום נר במשך 40 יום. יום לאחר מכן קמה בבוקר בריאה לחלוטין. היא הרגישה סוב כמו שלא הרגישה מעולם. היא הלכה לרופא לבדיקות ונמצא שכל הדלקות בגופה נעלמו, שהכול תקין ואין צורך בשום טיפול. האישה חזרה לחיים טובים ושמחים ולא שכחה מעולם את הנס שאירע לה בזכות הצדיק. היא המשיכה לפקוד את בית הכנסת ולהדליק נר לכבודו.
גבי עליה לוגסי הייתה בהיריון והרגישה לא טוב. היא ניגשה לרופא, ולאחר בדיקות שערך, הציע לה לעשות הפלה, ולא, חייה וחיי התינוק בסכנה. אם שמוע הצעה מבהילה זו, ניגש בעלה לבית הכנסת שע״ש רבי דוד ומשה זיע״א באופקים, התפלל, וביקש מהקב״ה שישלח רפואה שלמה לאשתו. הוא הדליק במקום שמן שהביא עימו, ולקח מעט מהשמן כדי לתת לאשתו. לאחר מכן, הלכה האשה שנית לרופא, שלאחר בדיקה הבחין בתוצאות טובות ושאל אותה: "מה עשית שהשתנה מצבך לטובה?״ סיפרה לו מה התרחש, ואחר מספר שבועות ילדה בן במזל סוב. הרופא התפלא מאוד – מעולם לא נתקל בשינוי כה מפתיע ונפלא. עברו מספר שבועות והאישה ילדה בן.
גב׳ לוגסי ובעלה לא הפסיקו לברך את רבי דוד ומשה זיע׳יא. בזכותו לא איבדו את התינוק היקר שגדל להיות תלמיד חכם וגדול בתורה. לאחריו, ילדה עליה לוגסי עוד שלושה בנים ושלוש בנות כולם בריאים ומוצלחים בן פורת יוסף.
הבעיה שגרמה לסיכון חייה וחיי התינוק בפעם ההיא נעלמה. הצדיק עזר לה והיא לא שכחה את חסדו מעולם. היא ובעלה, ולאחר מכן כל ילדיה שכניה ומיודעיה שסיפרה להם, נהגו לפקוד כל יום שישי את בית הכנסת של הצדיק להדליק נרות, ולהשתתף בכל ההילולות לכבודו.
חיבוריו (מקדש מלך – לקט שושנים)- בית פינטו
חיבוריו (מקדש מלך – לקט שושנים)
ספרא רבא היה ר׳ יעקב. בהיותו ארי בתורת הנסתר, שקד יחד עם רעהו ר׳ ישעיהו הכהן, לחבר פירוש נרחב על דברי הזוהר הקדוש. במשך זמן רב עמלו ויגעו לפרש בו כל צפון ונעלם, עד שחפץ ה׳ עלה בידם. לחיבורם קראו ״לקט שושנים״, אות לכך שליקטו בו פירושים שונים מגדולי המקובלים.
ביום שישי ח׳ בכסלו שנת תק״ט סיימו את כתיבתו, וחיכו להזדמנות להדפיסו. כך כתבו בהקדמתם בתחילת הכתב יד שלפנינו.
באותה עת, שקד גם תלמידם, המקובל האלקי, ר׳ שלום בוזאגלו זצ״ל, על חיבור פירוש דומה, הרי הוא ספרו הנודע: ״מקדש מלך״ על הזוהר. בהיות ר׳ שלום תלמידו של ר׳ יעקב, קיבץ בספרו מפירושיו, ומפירושי שאר רבותיו: ר׳ אברהם אזולאי, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ יעקב גדליה, ור׳ יעקב מאראגי, כפי שמספר על כך ב—מתו למקדש מלך.
הערת המחבר : רז״ל שם: ״וספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי (הכוונה לר׳ אברהם אזולאי), ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי. מהם אשר המה חיים עדנה, עד מלך ביופיו עיניו תחזינה, ובהדר כבודו לנוכח יביטו, הרי הוא מעלת החכם השלם, המקובל האלקי, כמוהר״ר יעקב פינטו, יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב כל קהל עדתו. ומהם נוחי נפש בעדן גן אלקים, לכהן ה״ה מעלת החכם השלם כמוהר״ר ישעיה הכהן, ואריה דבי עילאי וכו׳ מעלת החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר יעקב גדליה זלוז״ה״, עכ״ל.
ר׳ יעקב שהמתין לעת הראויה להדפיס את ספרו ״לקט שושנים׳/ קיבל בינתיים מר׳ שלום את כתב היד של ספרו ״מקדש מלך״, כדי שישים עליו את עין עיונו הזך, ויסכים להדפסתו.
בעינו הטובה והרחבה, שמח ר׳ יעקב לראות, כי מלאכת ה׳ הצליחה ביד ר׳ שלום תלמידו, וספרו ״מקדש מלך״ בנוי לתלפיות. וכך האריך לתאר בהסכמתו לספר (נדפסה בתחילת חומש במדבר): ״כי עזרו אלקיו להוציא לפועל מחשבתו הטהורה, להפיק מרגליות חכמה מפוארה״, ועוד שם: ״וכמה מעלות טובות בקדושת הספר ידי יגישו, כי כל דבריו אמת וצדק את קדוש יעקב יקדישו, הנה שפתי לא אכלה ולספר שבחיו ירוצו, אמריו מתוקים מדבש ונופת צופים ישרים משמחי לב ואת אלקי ישראל יעריצו, לכן בכל כחי בשתי ידי אסמכנו, ידי תכון עמו וזרועי תאמצנו״, וכוי וכוי.
אמנם, תוך כדי שעיין בו, הבחין ר׳ יעקב, שר׳ שלום העתיק ושילב ב״מקדש מלך קטעים רבים מתוך ספרו ״לקט שושנים״, וכמעט כל ספרו הופיע שם, וכפי שרמז ר׳ יצחק בלינפאנטי מאמשטרדם, בתוך הקדמתו לספר: ״העניו כמוהר״ר שלום בוזאגלו יצ״ו, אשר קבץ ליקוטי שושנים מפרדס החכמים המקובלים אשר נקבו בשמות, שרי וטפסרי יקרי ומכירי ונכבדי היכל ומקדש מלך, אשר מי יביע תהלותם, ומי יספר גודל תבונתם וחכמתם, ומי יגיע אל שולי כנפותם, במקום גדולתם שם תמצא ענותנותם, כי באורות וניצוצות וזוהר תלמודם ודתם תעודתם ותורתם, האירוהו והעירוהו והרחיבוהו לחכם המלקט פניני אמרותם וחידותם, לעמוד כל הדברים ברים על בורים ועל מתכונתם, כאשר יעשה החפץ לעבוד עבודתם וסר אל משמעתם״.
הערת המחבר : לכאורה במשפט זה: "אשר קבץ ליקוטי שושנים מפרדס החכמים המקובלים אשר נקבו בשמות״, נרמז באופן ברור ביותר כל האמור, וכוונתו שמהר״ש בוזאגלו קיבץ בספרו מתוך הספר לקט שושנים, מפרדס החכמים אשר נקבו בשמות, דהיינו אותם חכמים שהזכיר בהקדמתו, ר׳ יעקב פינטו ור׳ ישעיה הכהן. מלבד זאת בכת׳׳י של ספר לקט שושנים, הקרוי כת״י סנדרוסי (העתק ממנו שמור אצל משפ׳ בן דנאן ברחובות), נאמר בתחילתו, שלאחר שר׳ יעקב ראה שכמעט כל מה שכתב בספרו מופיע במקדש מלך, החליט לא להדפיס את ספרו.
משום כך החליט ברוחו הגדולה, כי אין לו להדפיס את ספרו, אלא די בספר מקדש מלך המביא את דבריו. וכך נחשב בעצם הספר החשוב מקדש מלך, גם כספרו של ר׳ יעקב פינטו.
מסיבה זו, בכמה מקומות מופיע שר׳ יעקב פינטו חיבר את הספר מקדש מלך, כפי שכתבו רבני ירושלים בכתב השדרו״ת של נינו, וכן מופיע בכתובות שביד זרעו. וז"ל החיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים, ערך מקדש מלך): ״פירוש על הזוהר .» מלוקט מהרב רבינו מהר״ר חיים ויטאל ז״ל, ומהרב עיר וקדיש מהר׳׳א י ל מעיר מארויקוס, ותלמידיו הרב מהר״ר יעקב פינטו, והרב מהר״ר ־כהן, ומהרב הרמ״ז זכר כולם לחיי עד״, עכ״ל. ובספר מלכי רבנן (בערכו, ״: : ״והוא חיבר ספר מקדש מלך על הזוהר, הוא ומו״ה שלום בוזאגלו זצ״ל, ־ביים אחרים״, עכ״ל. גם הספר ״הדרת מלך״, פירושו של ר׳ שלום בוזאגלו עץ חיים של האר״י הקדוש, כמעט כולו מתורת ר׳ יעקב הוא.
מלבד ספר לקט שושנים הנ״ל, חיבר ר׳ יעקב ספרים נוספים שנשארו בכת״י. מצוי בידינו חבור בכתב יד קדשו, הנקרא ״פני שבת״, הספר מכיל דרושים לשבתות וביאור הגדה של פסח. כנראה שספר זה עמד לפני הדפסה, שכן בכתב היד מצויים תיקונים רבים של עריכה, הכוללים מחיקות, שינויים, והוספות. בכת״י זה מזכיר רבי יעקב דרושים נוספים שכתב. כמו כן כתב הגהות על ספרי האר״י שנדפסו בספר שערי בינה ומקום בינה שאלוניקי תקע״ג, ומכאן ואילך נדפסו כמה פעמים.
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפל
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
בערים שכבש המלך בצפון אפריקה הותר ליהודים להמשיך להתגורר, והנוצרים החדשים שהתיישבו שם באו תחת השפעתם הישירה של היהודים. שתי הקבוצות חיו בקשרים ידידותיים ושלווים עד הקמתה של האינקוויזיציה.
המלך נכשל כישלון כמעט מוחלט במשימתו להפוך במרוצת הזמן את יהודי ארצו לנוצרים. אנוסי פורטוגל המשיכו לנהוג כיהודים בסתר וככל שעלה הדבר בידם שמרו על תורה ומצוות. מספר דורות חיו יחדיו והדבר איפשר לזקנים להעביר לדורות הבאים את המסורת היהודית בנאמנות.
הערת המחבר : על זהותם של הנוצרים החדשים נחלקו החוקרים. ביינארט הוא דובר ראשי של החוקרים הסבורים שמדובר בעיקר באנוסים שרצו מאוד לשמור על יהדותם ואילו נתניהו הוא ראש המחנה הטוען שהנוצרים החדשים היו נוצרים שעשו מאמצים נחרצים להיות חלק מהכנסייה.
אף הנוצרים הישנים ראו באנוסים יהודים, גם אם זה ברור שיהדותם של אלה בעיני נוצרים הייתה סוג של פעילות כלכלית. האנוסים שחיו בכפרים רבים, כגון בביירה אלטה (Beira Alta), קיימו ביניהם קשרים הדוקים, כולל קשרי נישואין. מנהגים יהודיים רבים בתפילה, בימי שבת וחג, בתעניות, במאכלים נשתמרו בקרב משפחות אנוסים רבות תוך שינויים שהזמן גרמם. חלקם של האנוסים נהגו במפגין כנוצרים טובים, התוודו בפני כומר, התפילות הנוצריות היו שגורות בפיהם, והם הצטרפו למספר חבורות נוצריות ואף הקימו במקרים אחדים חבורות משלהם שסייעו בשמירת מנהגיהם כיהודים בסתר. אמונתם במשיח שיבוא הייתה חזקה ואף התעצמה עם ביקורו של דוד הראובני בפורטוגל בשנים.1527-1525 אמנם התנהגותם היהודית בבית וחייהם הנוצריים למראית העין מצד אחד, והניתוק מחיים יהודיים מאורגנים וגלויים וממרבית מקורות היהדות מצד אחר, גרמו לצמיחתה של דת ״חדשה״, ספק נוצרית ספק יהודית, אך בעיני עצמם לפחות, וזה אולי העיקר, היו האנוסים יהודים אמתיים וכנים ודימויים העצמי היה רחוק מן הזהות הנוצרית שהתכוון המלך להעניק להם.
הנוצרים החדשים עסקו בתחומים מגוונים לפרנסתם. היו ביניהם בעלי מלאכה, ובמיוחד חייטים וסנדלרים, ומאידך גיסא רבים מהם היו סוחרים ובנקאים. בדור הבא למדו אנוסים רבים רפואה או משפטים באוניברסיטאות של קואיברה וסלמנקה. נוצרים חדשים רבים ביקשו להתרחק משכניהם הנוצרים הישנים, והיגרו לכפרים וערים שבהם לא היו מוכרים לאוכלוסייה המקומית. היו בין האנוסים עשירים גדולים ובתיהם שיקפו היטב את עושרם הרב. הם העסיקו משרתים וחיו אורח חיים דומה לזה של אצילים. בימי מנואל מונו נוצרים חדשים לפקידי החצר.
כוונותיו של המלך לא התאימו ליחסה של האוכלוסייה הנוצרית לנוצרים החדשים. הנוצרים הוותיקים, ככלל, הביעו במעשים את מורת רוחם מהמצב מאז השמד הגדול. משרתים נוצרים שהועסקו בבתי אנוסים הלשינו לעתים קרובות על מעסיקיהם והללו נלקחו לחקירה, ובימי האינקוויזיציה עונו ואף נידונו לעונשים חמורים, כולל מוות. בערים אחדות נראו ילדים מקהילת האנוסים בוכים ברחובות כשאמם הייתה עצורה בבית הסוהר באשמת התנהגות יהודית. מתחילת המאה הט״ז התרבו ההתקפות על האנוסים. בשנת 1504 נרשמו מעשי אלימות רבים נגד האנוסים. מגיפות ואסונות טבע נקשרו לאנוסים. כך היה בימי המגיפה והבצורת בליסבון כשנת 1505. בשנה ההיא הותקפו האנוסים באיבורה ונהרס בית הכנסת שבעיר. שיא האלימות היה בפסח שנת.1506 לפי עדות שלמה אבן וירגה היה ההמון הנוצרי מלא זעם על הנוצרים החדשים והאשימם ברעב ובבצורת שפקדו את פורטוגל בשנה ההיא. טענתו של אבן וירגה כי גילויים של אנוסים שערכו סדר פסח החריפה את ההתקפה, נתמכת על ידי מקור שנכתב בידי גרמני ששהה בפורטוגל באותה עת. הזעם והשנאה כלפיהם נוצלו על ידי הדומיניקנים, ה״פידריקאדוריש״ בלשון אבן וירגה, שהוסיפו בדרשותיהם שנאה על שנאה והסיתו את העם להרוג כל מי שהיה מזרע ישראל״. ממקורות שונים עולה כי תחילת הפרעות הייתה במעשה שאירע ! מנזר הדומיניקני סאו דומינגוס (Sao Domingos) בליסבון. נראה כי אחד הנוצרים החדשים הביע ספק לגבי נס שכלל הציבור האמין שהתרחש ליד הצלב שמעל למזבח. האנוס ״הכופר״ הוכה ונרצח בידי ההמון המוסת על ידי הדומיניקנים ואף ׳׳את אחיו שבא לשאול על מה נרצח אחיו הרגו, ואת גופותיהם קרעו לגזרים ושרפו. או קמו מן העם וחרבם בידם והרגו בשלשה ימים שלשת אלפים נפשות, והיו סוחבים ומוליכין אותם אל רחוב ושורפים אותם״.למעלה מאלף אנוסים נרצחו במהומות.
אבן וירגה מעיר כי ״מלך פורטוגל מלך חסיד היה״, אך נעדר מהעיר ליסבון המכונה בפיו ״קריה נאמנה״. חוקרים הביעו פליאה על כך שהמלך מנואל, אשר יאות בהתחלה לגרש את היהודים ולאחר מכן החליט לאלצם לחיות כנוצרים, כונה אצל אבן וירגה ״מלך חסיד״. לדעתי, יש לחפש את ההסבר בעמדה שנקט המלך לאחר הטבח של 1506 בליסבון. תגובתו של המלך לטבח האנוסים הייתה קשוחה. הוחרם רכושם של כל אלה שהיו מעורבים ישירות בפרעות. אף אלה שלא מנעו אותן איבדו חמישית מרכושם. הדומיניקנים שבמנזר פוזרו ברחבי הארץ. ברור שהמלך פעל על פי האינטרסים שלו, שכן לא עשה דבר להיטיב עם קרובי הקרבנות. הרכוש שהוחרם עבר לבעלותו של המלך. ירושלמי העיר בצדק כי המלך, בצעדים שנקט, פעל כמדכא מרד בליסבון ולא כמי שבא להעניש את רוצחיהם של נוצרים חדשים. אך אין ספק כי האנוסים ראו את מעשי המלך כמעשי חסד ורדיפת צדק, ומבחינתם הייתה התנהגותו של המלך חיובית.
ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה
ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה
הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.
העשירי
ויהי בימי המלך דון אלפונשו בן המלך דון שאנג׳ו בן אלפונשו הגדול המולך על ארץ קאשטילייא ועיר טולידו וליאון וגאליסייא ושבילייא וקורדובא ומורסייא וגיאין ואלגרבי ומולינא, עשר מלכיות. בן שנה אלפונשו במלכו, ולכן שרי הארץ בקשו למנות שני פרתמים הנקראים אינפאנטיש: האחד — דון פידרו בן המלך דון שאנג׳ו, והשני — דון ג׳ואן, ומתו שניהם במלחמה ביום אחד, והמליכו לדון ג׳ואן בן האינפאנטי דון מנואל.
ובימים ההם איש היה בארץ איסיגא ושמו יוסף בן אפרים בן אבי שבת הלוי, ויער האל את רוחו ללכת בחצר המלך ולגבות המסים, וכל עבודת המלך הוא יוסף בצדקו מתחלה ועד סוף, נבון דבר ויודע לנגן, וטוב תואר מאד, וה׳ עמו. והמלך כאשר ראהו איש אמוני ומצליח הפקידו בכל מלכותו, איננו גדול במלכות קאשטילייא ממנו, הוא משנה למלך וגדול ליהודים. ויהי ליוסף משרתים, בני השרים, אוכלים על שלחנו, ויעש לו מרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו.
בימים ההם היה שם איש אחד שמו גוגסלו מרטין, איש גבור חיל עבד ליוסף, ויקם שטן לו וימרוד ביוסף, כי מנהו פקיד בקצת מקומות מהמלכות, ויקנא ביוסף גבירו, ויאמר: המלוך ימלוך איש יהודי עלינו ? וחשב רעה לאבדו ואמר: הלא האל הסתיר פניו מהם, הם עזבוהו והוא עזב אותם, ועתה אוכל להנקם מיוסף ומכלם! והלך אל המלך ואמר לו: אדוננו המלך! אם תשמע עצתי אתן לך ממון עצום ללחום המלחמות. ויאמר לו המלך: איך יהיה הדבר הזה ? ויאמר גונסלו: מכור לי עשרה יהודים ממלכותך, ואני אשקול ככרי כסף שמונה להביא אל גנזי המלך. אמר המלך: ומי הם ? אמר גוגסלו: הראשון הוא יוסף פקידך אשר כלה אוצרותיך וכלה ממון העמים, ושמואל בן ווקר הרופא אשר שמת ליועץ, ושמונה אחרים עשירי מלכותך, תמכרם לי הם ובניהם וטפם. ויאמר המלך: יהי כדבריך. ויאמר גונסלו: יכתב ויחתם בטבעת המלך, ואני אשקול הכסף עובר לסוחר. ויסר המלך את טבעתו ויתנה לגונסלו, ויכתב ככל אשר צוה הצורר, איך מכר המלך ליוסף ולשמואל הרופא וחי נסיכי אדם, הם ובניהם וכל קרקעותיהם ונכסיהם לגוגסלו מרטין. ויתפשו את יוסף ואת שמואל ביום אחד, וימת יוסף בתפישה. ויודע למלך וחרה לו מאד. ויצו המלך והוליכוהו בכבוד לעיר קורדובה, ויעלו עמו רכב ופרשים ומחנה כבד, ויפטור המלך את אשתו ובניו מכל תביעות ומכל חשבונות גביות אשר גבה. ויקח הצורר את שמואל ואת שני אחיו, ויאסרם להם ובניהם, וימצא לשמואל כסף וזהב לרוב ומטמון גדול, וישם כלי ברזל לרגליו ויענהו, וימת מפני הענוי, ויושם בארון בבית הכלא ולא נקבר עד מלאת לו שנה תמימה. אין גדול כשמואל בדורו, חכם גדול ויועץ למלך וחוזה הנכבים. ודברי שמואל כתובים לכל מלכי קאשטילייא.
אחר הדברים האלה גדל המלך לגונסלו וישם את כסאו על כל השרים וימנהו הגמון באלקנטרא ובכל כומרות אלקנטרא. ויהי לו מרכבה וסוסים, ויגבה לבו, ויאמר לאבד את כל היהודים, ואמר להכחיד היהודים הגדולים היושבים בשער המלך ואחר כך שארית היהודים,כי ראה שאין לבקש על כלם כאחד, שמא לא ירצה המלך. והעליל עלילה על כל שרי צבאות ישראל, דון שמואל ך יעיש ור׳ משה אבזרדיל העומדים בפרץ לפני אדוני הארץ, ולקח אותם לביתו ואמר להם: מבקש מכם המלך ממון רב, לא תוכלון שאת! ועשה עצמו כמפשר ביניהם והוא היה מבקש לעקרם. ונתנם האל לחסד, ונתפשת עם המלך בממון. וישב משה אל שער המלך, הוא הסופר הגדול למלך, והוא הולך וגדל במלכות קאשטילייא, ויבן המלך כי גונסלו מרטין צורר היהודים, כי פער פיו נגד כל זרע ישראל.
ויהי מימים וילחם מלך ישמעאל עם מלך קאשטילייא. ויעברו ישמעאליםרבים כארבה, ויעבור הים אבומליך בן המלך אבי אלחסן מלך מרכוש והצר מאד למלך קאשטילייא, ויאמרו השרים למלך: מה נוכל לעשות עם ההמון הרב הזה? ויען גונסלו הצורר: אני איעץ למלך עצה לשיהיה לו ממון רב! אמרו לו השרים: מה עצתך? אמר הצורר: אם על המלך טוב, יצוה לקחת כל ממון היהודים שבכל ערי מלכותו, ואני אתן מאשר ימצא להם ארבע מאות רבוא. ועוד, שישליך כל היהודים ממלכותו, ואני אעשה שיתנו אנשי הארצות למלך ארבע מאות רבוא ממון תחת המסים והעבודות אשר היהודים נותנים למלך שנה בשנה. ונשמעו הדברים למלך, ושאל לו עצתו, ואמר הדברים האלה. ואמר בסוף: במה יודע איפוא כי אני עבד נאמן למלך ? כי אם בעצה כזו! ואם את אלהיהם אתה ירא — כבר שכחם ושלחם מלפניו ולא יוסיף הביטם, ואם הוא קצף עליהם — איך אתה רוצה בהם ? כמה ימים שאין לישראל מלך ולא שוטר, לא אלים ולא כהן ולא תורה, עם מרי המה, לא לעזר ולא להועיל, אדוני המלך יוצא למלחמה על אויביך — והם אוכלים ושותים בבתיהם, מה בצע כי תניחם במלכותך? השמד אותם, כי למלך אין שוה להניחם! לכן ישלח המלך ספרים לגרש היהודים אשר במלכותך, וצוה לכל מי שימצא יהודי בתוך ביתו שיהיו נכסיו למלך וגופו להריגה, ויפקד המלך פקידים וישמרו כל השלל כסף וזהב להביא אל גנזי המלך. וישמע המלך ויהי מחריש. ומן הקרובים למלך גערו בגונסלו ויאמרו: לא טובה העצה בפעם הזאת! כי מנהג קאשטילייא ומלכיה לאהוב היהודים ולשמור אותם, ומי ישמע לך בדבר הזה? ויקר השם לראש הגמוניא הוא ההגמון דון ג׳יל, וישם דבר בפיו ויאמר: השב לצורר וכה תדבר! ויאמר לגונסלו: הליועץ המלך נתנוך ? יעצת בשת לביתך, כי היהודים הלא הם אוצר למלך, אוצר טוב, ואתה מבקש לאבדם ושיעשה המלך מה שלא עשו אבותיו, אין אתה שונא ליהודים כי אם למלך! וישמע המלך ולא ענה דבר. וישמעו השרים וכלם גערו בו ויאמרו לו: לא משנאת היהודים כי אם משנאת המלך ולא מאהבתו! וישמע האיש משה וירא, וישלח ספרים להודיע לכל היהודים. ונאספו בעריהם ויצומו ויבכו ויצעקו לאלהי אבותם ויאמרו: אנא ה׳ אל נא נאבדה בעצת הצורר, לך ה׳ הצדקה ולנו בשת הפנים, לאיש יהודה ולפליטת ירושלם אשר בספרד, וישמעו העמים ונסבו עלינו והכריתו את שמנו, ומה תעשה לשמך הגדול ? למה תהיה כאיש נדהם ואתה בקרבנו! עננו ה׳ עננו! וידעו העמים כי ה׳ נלחם לישראל. ותעל שועת עם בני ישראל וגאלם מיד צורר!
ושרי ישמעאל התפקדו, ויהי בהם שולפי חרב כחול אשר על שפת הים, ויפקד המלך שרי חיילים לשמור מעברות הים לבלתי תת מעברלישמעאלים, וישם המלך את גוגסלו לראש. ויקח גוגסלו רכב ופרשים ויבוא על מחנה ישמעאל בטח ויך בהם מכה גדולה והם נטושים על פני השדה, ותהי בהם מהומת ה׳ רבה, ויהי כל הנופלים ממחנה ישמעאל ביום ההוא עשרת אלפים שולפי חרב. ואיש מושך בקשת לתומו ויך את אבומליך אימיר הישמעאלים בין הדבקים ובין השריון, ויאמר המלך לנערו: הוציאני מן המחנה כי נתליתי, ויפול מעל המרכבה וימות. ויצא גונסלו מרתין מן המלחמה שמח וטוב לב, ויאמר בלבו: עתה ישלים המלך רצוני ביהודים ונקמתי מאויבי, והוא לא ידע כי ה׳ סר מעליו. הוא יוצא ביד חזקה, והנה ה׳ קנא לעמו והפך לב המלך עליו וישלח פרש לתפשו. ויצא הפרש וימצאהו בשדה בסוסיו וברכבו, ויאמר לו הצורר: השלום׳ ויאמר: אין שלום, כי המלך צוה לי לתפשך! ויברח ויבוא בעיר דלתים ובה מגדל גבוה, וישלח לאמר אל המלך דברים קשים, וישם לשונו במלך. ומאת ה׳ היתה להכשילו, לבלתי תת רפואה למכתו. ויחר למלך מאד וימלא חמה עליו, ויצו לתפוש לכל אחיו ויתנם במאסר, ויקחו כל הממון אשר נמצא לו ולאחיו בכל מלכותו ויביאו אותם לאוצר המלך. אחר זה צוה המלך לתפשו, ויסגר במגדל גבוה. וילחמו עליו, וידבר למלך קשות, ויורו המורים מן המגדל ויכו את פרש המלך נושא כליו, ויפול לרגליו וימות. ויקצוף המלך מאד ויצו ויציתו את המגדל באש, ויתפשו את הצורר. וידבר המלך אתו משפטים, ויצו המלך לשחטו, וישחטוהו וישרפוהו.
וברוך אל הרחמים אשר נתן כזאת בלב המלך לנקום נקמת עמו. ויושע ה׳ את עמו בחדש שנים עשר הוא חודש אדר ראשון. אז ישיר ישראל את השירה הזאת לה׳: אשירה לה׳ כי גאה גאה ועניי עמו ראה, ה׳ איש מלחמה, הוא נלחם לגו, ימינך ה׳ נאדרי. וברב גאונך הרסת קמיך, והשבות לו גמולו בראשו. וכל המושל עליו ימשול לאמר: איך שבת נוגש, שבר ה׳ מטה רשעים, הורד שאול גאותם לתחתית גיהנם לנצח!
אחר הדברים האלה, כשוך חמת המלך דון אלפונשו, זכר את גונסלו ואת אשר עשה, ויאמרו נערי המלך משרתיו: יביאו לפני המלך ספר דברי הימים ויהיו נקראים לפניו! וימצא כתוב אשר העליל גונסלו על שמואל בן וקר ועל אחיו ושטר המכירה, ויאמר אחד מעבדי המלך: אם על המלך טוב — ימכרו אחי הצורר וכל אשר להם על אשר שלח ידו ביהודים ויעשו לו כמדתו! ויצו המלך וימכרו שטר המכירה מכל נכסי הצורר ומכל אשר לאחיו ליהודים היושבים בשער המלך. ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהצורר ויתנה למשה. ויצא האיש משה שמח, וכל היהודים אשר במלכות קאשטילייא שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
מוחמד לא רצה לקיים את כל המצוות, ובין השאר נהג לאכול בשר גמלים. יהודי מדינה אמרו לו שהתורה אסרה אכילת גמל, כי פרסותיו אינן קלוטות. כמה מחסידיו אכן מנעו עצמם מלאכול דבר שאינו כשר ליהודים, וכעס מוחמד עליהם:
״אכלו מאשר שלח לכם אלוקים, מן הכשר והטוב… אל יספרו לשונותיכם כזב באומרכם: זה כשר וזה טרף, בטופלכם שקרים על אלוקים״, (טז, קיד-קטז).
فَكُلُواْ مِمَّا رَزَقَكُمُ اللّهُ حَلالاً طَيِّبًا وَاشْكُرُواْ نِعْمَتَ اللّهِ إِن كُنتُمْ إِيَّاهُ تَعْبُدُونَ 114
אכלו מאשר שלח לכם אלוהים לפרנסתכם, מן הכָּשר והטוב, והודו על חסד אלוהים, אם אותו תעבדו
إِنَّمَا حَرَّمَ عَلَيْكُمُ الْمَيْتَةَ وَالْدَّمَ وَلَحْمَ الْخَنزِيرِ وَمَآ أُهِلَّ لِغَيْرِ اللّهِ بِهِ فَمَنِ اضْطُرَّ غَيْرَ بَاغٍ وَلاَ عَادٍ فَإِنَّ اللّهَ غَفُورٌ رَّحِيمٌ 115
הוא אסר עליכם רק נבלות ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים מבלעדי אלוהים, רק הנאלץ, האוכל בלא חמדה ובלא להפריז – הנה אלוהים סולח ורחום.
وَلاَ تَقُولُواْ لِمَا تَصِفُ أَلْسِنَتُكُمُ الْكَذِبَ هَـذَا حَلاَلٌ وَهَـذَا حَرَامٌ لِّتَفْتَرُواْ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ إِنَّ الَّذِينَ يَفْتَرُونَ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ لاَ يُفْلِحُونَ 116
אל יסַפרו לשונותיכם כזב באומרכם, זה כשר וזה טָרֵף, בטופלכם שקרים על אלוהים. הטופלים שקרים על אלוהים לא יעשו חיל
לדעת יהודי מדינה, כיוון שסירב מוחמד שהערבים ישמרו על כל דיני הכשרות של התורה, אין הערבים יכולים להיחשב כיהודים ־ גם אם מאמינים הם בתורה ונימולים. לכן אם יאמצו את מנהג הטבילה, הם עלולים להחשיב עצמם חלק בלתי נפרד מעם ישראל. לדבר זה יש השלכות רבות, והראשונה שבהן היא הנישואין המעורבים: עד אז היתה בדרך כלל היבדלות בין שני העמים, אבל מעתה יוכלו הערבים לטעון כי מותר להם לשאת נשים יהודיות, וכמו שקבע מוחמד:
״הנשואות לכם מקרב המאמינות (הערביות), וגם הנשואות לכם מקרב אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם,[מותרות לכם], ובלבד שתשלמו את המגיע להן״.
הערת המחבר : קוראן ה, ה. לפי המסורת המוסלמית נשא מוחמד נשים יהודיות, אחרי שציווה להרוג את בעליהן. אפשר לפקפק באגדות אלו, וייתכן שנוצרו בתקופה מאוחרת יותר כדי להצדיק את מעשיהם של המוסלמים. ראו להלן תחילת פרק שישי.
בחומש מוזכר שאסור ליהודים כל קשר של נישואין עם כאלה שאינם מזרע ישראל או שלא התגיירו כדת וכדין:
״ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך״(דברים ז, ג).
בורא עולם שלח את שלומו לפנחס, על שמנע נישואי תערובת עם בנות מדין. גם עזרא עמד מאד על הפרץ בענין זה. כשראה מוחמד את התנגדות היהודים לטבילת הערבים, כעס עליהם:
הערת המחבר : ״והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית… וירא פנחס… וידקור את שניהם… וידבר ה׳ אל משה לאמור. פינחס… הנני נותן לו את בריתי שלום…״ (במדבר כה, ו־יב).
״וככלות אלה ניגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל והכוהנים והלוויים מעמי הארצות בתועבותיהם לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה…״ (עזרא, א ט, א-ב). ראו עוד ספר עזרא, פרקים ט-י; קידושין סו, ב. איסור זה של נישואי תערובת איננו רק עם מי שלא קיבל על עצמו לשמור כלום מן המצוות, אלא תקף גם אם בן־הזוג הגוי מקבל על עצמו להיות במעמד של ׳גר תושב׳ – ראו מסכתגרים ג, ג: וכן אם מקבל על עצמו לשמור יותר משבע המצוות שניתנו ל׳בני נח׳ – דבר אפשרי, כמבואר בתלמוד עבודה זרה סד, ב. רק מי שהתגייר לגמרי והוא ׳גר צדק׳ יכול לבוא בקהל ישראל ומותר להינשא לו! ראו יבמות מז, א.
״באם לא ראית את אלה אשר יזכו את עצמם? רק אלוקים יזכה את אשר יחפוץ, והם לא יקופחו כמלוא נימה. ךאה כיצד יטפלו שקרים על אלוקים! אין פשע ברור מזה״(ב, קט).
הוא מאשים את היהודים שאינם רוצים ללמד את דתם למי שאינו יהודי:
״אלוקים כרת ברית עם אלה אשר ניתן להם הספר: עליכם לבארו לאנשים ולא להסתירו״ (ד, מט־נ).
מוחמד סבור כי הדבר נובע מקנאה וצרות עין: היהודים לא רוצים שגם אחרים יהיו מאמינים:
״רבים מבין בעלי הספר היו רוצים להחזירכם להיות כופרים לאחר שכבר האמנתם, מתוך קנאה המקוננת בנפשם״; ״מצוא תמצא, כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוקים, איבתם למאמינים גדולה מכל״ (ג, קפז; ה, פב).
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
לחיות עם האסלאם
דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור
ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
רפאל ישראלי
2006
מאז סוף שנות התשעים הזירה האינדונסית הפנימית הנה כמרקחה. במדינת-ענק זו, בת אלפי האיים, שמוטת רוחבה ממזרח למערב כרוחב היבשת האמריקנית, גרים כ-220 מיליון איש, יש אומרים יותר, רובם מוסלמים נומינאליים שאינם יודעים הרבה על דתם, וחלק גדול מהם חיים על קו התפר שבין האסלאם המנהגי כפי שלמדו אותו בחיי היום- יום שלהם, לבין ערב-רב של אמונות ודעות שעל גבול הפגאניות. אלא שהתעוררות התנועות הרדיקאליות המוסלמיות, שחלקן מעורבות במאבקים הפוליטיים הפנימיים, גרמה מתחים ותוהו ובוהו שגם הולידו חוסר יציבות וחילופי שלטון תכופים. פרעות בנוצרים שבאי טימור, למשל, הביאו להתקוממות האוכלוסייה הנוצרית ולמאבק רב-שנים שחילק את האי והקים שם מדינה נוצרית עצמאית. גם באיים אחרים בארכיפלגו של המולוקה, בפרט באי אמבון, היו התנגשויות דמים של אסלמיסטים בנוצרים המקומיים, דבר המעודד את התנועות האסלאמיות להציג את המאבק כנוצרי-אסלאמי ולהבעיר את הזירה ביתר שאת. ארבעה איים עיקריים מהווים את אינדונסיה, מהם יאווה ובו למעלה ממחצית כל האוכלוסייה, והאיים בורניאו, סומטרה וצלבס. בקצה הצפוני של סומטרה, בשטחה של ממלכת אצ׳ה העתיקה, הוצתה כבר לפני שנים מרידה של פונדמנטליסטים המבקשים לפרוש מן המדינה. בורניאו עצמה נחלקת בין שלוש רשויות: המחצית הצפונית הנה אחת מן הממלכות המהוות את הפדרציה המלזית, ובתוכה עצמה נסיכות ברונאי האגדית, ששליטה נוהג בה כברכושו שלו וצובר הון אגדי מהכנסות הנפט, והמחצית הדרומית היא נחלתם של האינדונסים, וכל שלושתן חלק בלתי נפרד מתחום התפשטותו של האסלאם בדרום-מזרח אסיה.
אנו עדיין בגדר העולם המלאיי כאשר אנו עולים צפונה משם, מעבר למיצר מלאקה, המפריד בין סומטרה לחצי-האי שבקצהו העיר-המדינה הפורחת, סינית בשפתה, בדתה ובזהותה, היא סינגפור, שקיומה תלוי ביחסי שכנות תקינים עם העולם המוסלמי המלאיי המקיף אותה ומאיים עליה. במלזיה המדינה, העשירה בנפט ובגומי, ולאחרונה ידעה גם עדנה בטכנולוגיה עילית, רק מעט למעלה ממחצית 20 מיליון תושביה הם מוסלמים, אך המדינה היא אסלאמית, היא גם פעילה בארגון ועידת האסלאם, ולאחרונה אירחה את הכינוס הזה בבירתה – קואלה-לומפור. הואיל ורוב העושר במדינה מרוכז בידי המיעוט הסיני הגדול(שאר בעלי העסקים הגדולים הם הודים במוצאם), היא נוהגת מדיניות רשמית של אפליה מתקנת למוסלמי הרוב, ומנהלת מדיניות אסלאמית פעילה, מבית ומחוץ, לרבות עמדות אנטי-ישראליות ואנטי- יהודיות כמבואר לעיל. גם מפלגות אסלאמיסטיות ערות משתתפות במשחק הפוליטי, אם כי עד כה נמנעה נטילת השלטון בידיהן. מזרחה משם, באיי השוליים של הפיליפינים, כמו מינדנאו, פלוואן וסולו, רוחש לו אסלאם רדיקאלי שזה שנים הכריז על מרידה למטרות פרישה מן המדינה הנוצרית היחידה באסיה, שם הוא במיעוט. מיעוט זה, המכונה לעיתים מורו, שיבוש של המאורים שהכובשים הספרדיים גררו אתם מאנדלוזיה והשליטו אותו על המוסלמים המלאיים שבתחומם, מונה כ-6 מיליון, חלקו הגיע להסדרי אוטונומיה עם השלטונות והניח את נשקו, אך חלקו ממאן לקבל את הדין, והוא נעזר בבן-לאדן, ולפנים גם בקדאפי, כדי להתמיד במריו. בראש אחת מן הקבוצות הרדיקליות הללו עומד אבו-סייאף(בעל החרב), ששמו מעיד על עיסוקו, והוא מרבה לחטוף תיירים ולתבוע מהם כופר, ולהסתופף במחבואי ג׳ונגל העד שם, כדי לחמוק מן הכוחות המיוחדים הפיליפיניים שנבנו, בסיוע אמריקני, כדי להילחם בטרור.
הזירה האסלאמית בימינו
בעוד אשר בשאר דרום-מזרח אסיה, כלומר בחצי-האי ההודו-סיני (וייטנאם, קמפוצ׳יאה, לאוס) אין חיים מוסלמיים ראויים לציון, ראוי שלא לדלג על הגבול שבין תאילנד למלזיה, שם מתרוצצת מרידה מוסלמית זה שני עשורים. בתאילנד ישנם גם מוסלמים סינים, צאצאי הפליטים מסין מימי מרד יונאן (73-1856) שרוסק באכזריות, אך מאז התיישבו באיזור צ׳יאנג־מאי שבצפון המדינה, קולם לא נשמע והם חיים בשלווה ובקומה שחוחה. אולם בדרום המדינה המצב שונה: קבוצה של כחמישה מיליון מלאיים, הגרים בטריטוריה תאית ומחזיקים באזרחות תאית, דרים בקרבה וברציפות מסוכנת עם השטח המלזי הסמוך ובהמשך לו, דבר שעושה את השליטה והפיקוח עליהם קשים שבעתיים. על אחת כמה וכמה שהם נמצאים במרידה נגד מדינתם ושואפים להיספח לעמם, תוך שימוש באלימות ובטרור, הנזונים מן התנועה הלוך-ושוב בין שתי המדינות שאין שליטה גמורה עליה, ובעיקר מקבוצות של סטודנטים ומהפכנים למיניהם, הסופגים רעיונות אלה בקואלה-לומפור וחוזרים להורותם בעריהם ובכפריהם. גם נסיונות הממשלה התאית להגביל את תנועתם על-ידי ייסוד אוניברסיטה באזורם, לא הועילו יותר מאשר הקמת האוניברסיטאות על-ידי ישראל בשטחים, בתקווה למתן את המיליטנטיות של ארגוני הטרור הפלשתיניים.
הנה כי כן, עולם האסלאם בכללותו הוא כיורה רותחת, מסוכסך בתוך עצמו ועם אחרים. כל עוד סיכסוך כלשהו הנו כמותי, כלומר על שטחים ונכסים, תמיד ישנו מקום למשא ומתן, בו תהליך הלקיחה והנתינה ניתן להתרגם לפשרה ולהסכם, ואז בא השלום. אולם, כאשר הסיכסוך מיוסד על אידאולוגיה ועל דת, בחינת ״כולה שלי״, ואין עליה דיון, משא ומתן ופשרה, אזי אלימות, שפיכות דמים, שנאה ומלחמה נותרות אופציות יחידות. משום כך, בעידנים אופטימיים יותר דובר על ״פתרון סיכסוכים״ ואפילו פותחו תורות ״מדעיות״ שלמות שלפיהן אם אדם ינהג כך וכך מידות חיוביות בתחום הלוגי הנתפס, הרי לא יעמוד עוד מכשול בפני יישוב כל סיכסוך. ואילו המציאות הקשה הטופחת על פנינו יום יום מלמדת אותנו כי בהיעדר יישוב סיכסוכים, מהיות אלה יותר ויותר אידאיים, כוללניים ותובעניים, די לנו אם נצליח ״לנהל את הסיכסוך״, לשמור מפני התפשטותו, לשמרו על אש קטנה ולהמתין לימים טובים יותר. זהו סוג הסיכסוך שיש לעולם המערבי עם האסלאם היסודני, הנוקט דרך אלימות וטרור לא כדי להשיג תנאי מחיה טובים יותר, אלא כדי לנצח ולהכחיד את אויביו. אשר על כן, בפרקים הבאים נלמד כיצד צמחו רעיונות אלה בלב האסלאם, כיצד הצלחותיו והתפשטותו ונצחונותיו האדירים נטעו בו את הביטחון בנצחון הסופי, כיצד התהפך גורלו והוא היה למשיסה בידי המערב החזק והכובש, וכיצד הוא מנסה כיום להפוך שוב את הקערה על פיה ולהחזיר ליושנה את העטרה האבודה. עם זאת, יש לזכור כי האסלאם היסודני איננו אסלאם חדש או שונה, אלא הוא מיוסד על אותם מרכיבים שהצעידו את ראשוניו אל ההצלחה, והוא רק מתלבט בדרכים הבדוקות שיש ללכת בהן על מנת להגיע ליעדו כאן ועכשיו.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Ouqt siyada C'est au moment de chasser
Msa el kelb ikhra Que le chien a envie de chier
Le palisie et les affres de la chasse etant de tout temps interdits au peuple juif, ce proverbe ne peut pretendre etre ne au Mellah mais il y etait fort prise. Sons sens est clair: il ne faut pas compter sur les autres c'est juste au moment ou on a besoin d'eux qu'ils ont autre chose a faire. Comme dit le proverbe francais: il ne faut compter que sur soi! Et encore
La meme idee est reprise dans le proverbe suivant
-1 Ouqt htztheq ya ouzhi Au moment ou j'ai eu besoin de mon visage
Khhstha el qtta Le chat l'avait griffe
Za ibouss bnou — a'mah II a voulu embrasser son fils — il l'a aveugle
C'est un des proverbes les plus populaires, souvent cite meme par ceux qui frayaient peu avec ce genre de litterature, tellement il est parlant en mettant en garde contre les bonnes intentions qui tournent mal. Ses equivalents en francais sont nombreux: l'enfer est pave de bonnes intentions, le remede est pire que le mal, qui trop embrasse mal etreint.
Di yibeb elhem ytnilou Qui veut ses soucis multiplier
Ymsi al khtab yssoulou N'a qu'a interroger le sorcier
Les Marocains aiment se gaver de surnaturel, la frontiere entre la realite et l'imaginaire est plus que permeable dans la societe traditionnelle. C'est dans ce domaine de la magie, des sorciers, des devins, de croyance au surnaturel que le Mellah a le plus subi l'influence de la Medina. La religion juive en effet reprouve tres fortement le recours aux sorciers et devins, mais les rabbins etaient bien impuissants a ramener leurs brebis sur le chemin de l'orthodoxie: "Notre maitre Maran a clairement condamne le recours aux sorciers, magiciens et devins car il est ecrit "Tu seras integre avec ton Dieu". Certes d'autres rabbins ont emis l'avis contraire, mais outre qu'ils ont moins d'autorite, ils l'ont fait a mon avis a leur corps defendant, simplement pour justifier une conduite qu'ils etaient incapables d'endiguer etant donne l'attrait de ces pratiques sur le simple peuple. Tout homme craignant Dieu se doit de suivre a la lettre ces interdictions. D'ailleurs l'experience prouve, aussi bien en Orient qu'en Occident, qu'il ne s'agit en fait que de mensonge et supercherie. L'argent gaspille a de telles consulations pourrait etre bien mieux utilise a accomplir des misbot. . . (Rabbi Y. Messas: Le Tresor ies Lettres, I., lettre 1829).
Mais comme le souligne le rabbin Messas il y a des limites a l'influence des rabbins et l'attrait du fruit defendu n'ajoutait que plus au mystere. L'exotisme ajoutant au mystere, il y avait un chasse-croise-,les habitants du Mellah etant convaincus qu'il n'y a de bons sorciers et de bons devins qu'en Medina et vice-versa. Aussi proches qu'elles 1'etaient, les deux communautes se connaissaient peu en fait et chacune exercait sur l'autre une sorte de fascination, la fascination devant l'inconnu: "On le repousse, on le maltraite, on le meprise, mais on ne peut se passer de lui. On le regarde comme un sorcier. . . Le sorcier juif est encore de nos jours litteralement assiege par une foule presque exclusivement composee de fatmas qui lui supposent plus de pouvoirs que ses collegues musulmans. . . (J. Benech)
Au Mellah la sorcellerie, la magie, la lecture des astres avaient recu une sorte de legitimation religieuse dans la Kabala, cette science du mystere. A cote de la Kabala philosophique recherchant la raison de 1'etre, le secret de la creation, s'est en effet developpee la Kabale pratique avec ses talismans, potions, amulettes, et autres recettes magiques.Au total c'est le success de ces pratiques qui amene le proverbe a mettre en garde contre leur exes
Di srak beda ysrek zmel Qui vole un œuf volera un chameau
Di frass ezmel-frass zmalla Ce qui eat dans la tete du chameau- Est dans la tete du chamelier
Equivalent du proverbe francais " a malin malin et demi " ou en langue populaire " a moi on ne me la fait pas, ce que tu penses je le sais, car le bon chamelier sait ce qui trotine dans la tete de son chameau
היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית יעקב גלר
היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית
יעקב גלר
ו. תפוצות הרומאניוטים
על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:
… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך יר"ה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא, קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.
מתוך ויקיפדיה
רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולא ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.
על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.
באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדיםוהפורטוגלים,( יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.
כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.
בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיותוהאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.
2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים
המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:
ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.
בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.
הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה ״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:
כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.
למרות מסירותם הנפשית של שני הרבנים הכוללים הרומאניוטים למען קליטתם של המגורשים בקושטא, התנשאו אלה על הוותיקים, ופעלו להשתלט עליהם ולבוללם בתוך קהליהם.
בשלב ראשון של היקלטם בקיסרות, היו נסיונות של שיתוף פעולה בין שתי העדות, ואפילו של התקרבות למנהגם של הרומאניוטים. אולם תוך תהליך ההתקרבות נתגלו הבקיעים הראשונים והחל פירוד על רקע מנהגיהם השונים.
יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה א.בשן
שלמה בן ואליד
שלמה בן ואליד היה מאנשי חצרו ומזכירו של הסולטאן, לצד שמואל סומבל. ידוע עליו מחיבורו של ג׳ הוסט (Host) — הוא כותב, כי בשנת 1766 קיבל בן ואליד את תפקיד HofjudeTt', ״יהודי החצר״, עם שמואל סומבל — וכן מארבע תעודות שטרם פורסמו. בדיווחו של מסעוד מגוארס, סגן הקונסול היהודי של בריטניה בטע׳יר (1771-1770), לקונסול הכללי סמפסון מ־8 באוגוסט 1770 על המצב בטע׳יר ציין הכותב, כי המקום אינו מושן סוחרים ואין מצפים לבואם, וכי הדבר היחיד הראוי להודעה הוא, כי בן ואליד עומד לבנות באן בית.
סמפסון מתאר אותו ואת שמואל סומבל ב״שני המזכירים היהודים של הסולטאן״ אשר מצפים ל״מתנה מכובדת״. כמקובל היו הדיפלומטים הזרים מעניקים לאנשי החצר והממשל מתנות בהזדמנויות שונות, כמו בחגים, וכן בביקורים, וכשהגישו בקשות, ובאמצעותן היה סיכוי למילוי הבקשות.
הערכה על מהימנותו מסר לויטננט הוטו (Houghton) על פי ההיכרות אתו בחצר המלכות, וזו העדות האישית המשכנעת ביותר עליו. הוא פגש שם שלושה יהודים: את בן ואליד, את יעקב בנידאר ואת שמואל סומבל; והראשון הוא הטוב והישר שבהם. הדבר נמסר בדיווח מפורט למושל גיברלטר ב־6 באפריל 1772. הוטון גילה בקיאות במתרחש בחצר המלכות, ובין השאר ציין את היחס המשפיל כלפי יהודים הממלאים תפקידים בחצר.
לבן ואליד היה חלק בשחרורם של רב־חובל ושני ספנים של אנייה בריטית שעלתה על שרטון ושהיו אתו במכנאס. הוא הביא אתו את השבויים לתטואן, כפי שמסר להוטון יהודי שבן ואליד כתב לו על כך. הכותב הניח, שהסולטאן שלח את בן ואליד לתטואן גם כדי להיפגש עם הוטון.
העדות האחרונה עליו היא מה־18 באוגוסט 1773. ממנה מתברר, שהוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.
ישעיה בן עמור
ידוע בתור השליח היהודי הראשון של הסולטאן ללונדון. הוא הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־31 במרס 1772, ובו הוא מציג עצמו במשרת נאמן של הסולטאן וכסוכנו לעניינים שונים בממלכתו. לדבריו הוא יליד גיברלטר, וקשור בעבותות של נאמנות למלכות בריטניה ולעמה. הודות לעובדה שאביו נולד במרוקו וחי שנים רבות בפאס הוא מכיר היטב את השפה והמנהגים של תושבי מרוקו ובקי בעניינים הקשורים בממשל. בהתחשב בקשרי הידידות בין מרוקו לבריטניה ובהעדפות המוענקות לאזרחים בריטים במרוקו מעוניין הפונה לחזק את האינטרסים המסחריים של בריטניה.
בן עמור קיבל ייפוי כוח להשיג בבריטניה מהנדס וצוות מקצועי שיעבוד תחת פיקוחו, שיבוא לטנג׳יר ויעסוק בתיקון הרציף של הנמל; הדבר מחייב את הסכמת מלך בריטניה וממשלתו, בתיאום עם הסולטאן. הקולונל בויד, שאליו כתב הסולטאן בקשר לשליחותו של בן עמור, נמצא עתה בלונדון, ויוכל לאשר את הדברים. בידו העתקים מאושרים מהמכתב שהוא מגיש. בסיום הוא מבקש להתקבל לריאיון כדי למסור פרטים נוספים. זה המידע היחיד על בן עמור שפורסם בספרו של הירשברג על יהודי צפון־אפריקה.
מ־16 תעודות נוספות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי מה־30 ביוני 1769 עד ה-5 באוקטובר 1775, וכן ממקורות אחרים, ניתן לשחזר את חייו ואת פועלו מתחילת 1768 עד 1791.
ישעיהו בן עמור היה מזכיר ותורגמן לאנגלית בשירותו של הסולטאן, ומילא שליחויות שונות למענו. בתחילת שנת 1768 שלחו הסולטאן לגנואה לשם קשירת קשרים דיפלומטיים. בעקבות ביקור זה יצאה ביוני 1769 משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי, ואתה חזר בן עמור.
אותה שנה ביקר בן עמור בגיברלטר בקשר להשגת תחמושת לצבא הסולטאן. רוברט בויד הבטיח לו שיתמוך בבקשה לשם ״קיום ההרמוניה בין שתי המלכויות״ ויפנה לשר החוץ בנדון, אבל הזכיר נושא המעיב על יחסים אלה — האיסור שהוציא הסולטאן על אספקה לאניות מלחמה בריטיות בלא תשלום מכס(2 באוקטובר 1769). בעיית האספקה לצי הבריטי בנמלי מארוקו בלא מכס הייתה נושא להתכתבות בין נציגי הממשל הבריטי בגיברלטר ובמרוקו ובין הסולטאן ומזכירו היהודי בן עמור גם בשנים העוקבות. הבריטים טענו שמכירת אספקה בלא מכם תואמת את ההסכמים בין שתי המדינות.
המכתב הראשון שמצאנו שבן עמור כתב בנידון בשם הסולטאן הוא מה־8 במאי 1770, והוא מופנה לקונסול הבריטי הכללי סמפסון, כתשובה לבקשתו מ־14 באפריל, שהסולטאן יורה למושלים של ערי הנמל למכור אספקה לצי המלחמה הבריטי בלא מכם. הסולטאן השיב, כי הוא ייענה לכל בקשותיו של הקונסול לאחר בואו לסלא בחודש הבא. ואמנם נענה הסולטאן לבקשה, כפי שדיווח ב־15 ביוני 1770 סגן הקונסול היהודי מסעוד מגוארס .
באוגוסט 1770 נשלח בן עמור מאת הסולטאן לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל וללוות את סמפסון בביקורו אצל הסולטאן ולשמש לו תורגמן. הוא בא לשם בלוויית שלושה יהודים ממשרתיו. הוא עמד על כך שבהיותו בשליחות ממלכתית, מצויד במכתב מהסולטאן, תועמד לרשותו אנייה בריטית.
בויד והקונסול הכללי סמפסון היו חלוקים בהערכותיהם לבן עמור: בויד התייחס אליו בחיוב והעסיקו, מכיוון שמסר מידע מועיל על מרוקו; סמפסון התייחס אליו בעוינות. התברר שהסולטאן ראה בעין יפה את העסקתו של בן עמור בתפקיד קונסולרי בידי הבריטים, כנראה משום שראה בו מקור מודיעיני.
האמון הרב שהסולטאן רחש כלפי בן עמור הוא הסיבה לדחיית העסקתו, כפי שטען סמפסון. אין הוא מתנגד לו בגלל זהותו היהודית, ״הגם שכיהודי ברברי הוא נחות, אבל הסולטאן ראה בו לא רק משרת שלו, אלא הפגין הערצתו כלפיו ונכונותו להאזין לעצותיו, ומצאו טוב יותר ממשרתיו האחרים. ואין זה מתאים להעסיק אדם בשירותם של שני מלכים שהאינטרסים שלהם מנוגדים״.
סמפסון יודע על תקדימים של שני יהודים(בנידאר ומגוארס) שמונו לייצג את בריטניה בתור סגני קונסולים. הוא מכיר בכך, שלא ניתן עתה לבצע שירותים עבור מלך בריטניה במרוקו בלא היהודים, כי הם מנהלים את הסחר העיקרי בארץ זו. אבל הוא מעדיף לבחור יהודי באופן חופשי, ומציע מועמד אחר, כי דעתו על בן עמור מסויגת — אם כי ניתן לנצלו למטרות משניות, ולשם כך רצוי לשמור אתו על קשר. אגב כך הוא מציע לעודד בריטים צעירים שיתיישבו במרוקו וילמדו את השפה והמנהגים המקומיים, ואלה יעשו את השירותים שיהודים עושים עתה.
סמפסון הגיע מגיברלטר לתטואן בלוויית בן עמור, אבל כאן נפרדו דרכיהם. כבר באוקטובר 1770 נודע לסמפסון על תכניתו של בן עמור להגיע ללונדון בשליחות הסולטאן (דבר שביצע במרס 1772 כאמור), וקיווה שייכשל.
המידע האחרון על בן עמור הוא משנת 1791 : אז הוא היה ממונה על בניית מעגן חדש בטנג׳יר, לאחר שהעיר הופגזה בידי הספרדים."
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
83 ـ تاج المره التوضع
תאג' אלמרא, אלתאוצ'אע
כתר האישה, הצניעות
84 ـ جهل الجتيار مالوش دبار
ג'אהל ולח'יתיאר, מאלוש דֻבאר
טפשות הזקן אין לה טיפול
נאמר על זקן מאוהב שמחפש אישה צעירה
85 ـ شعرالنسوان طويل وعقلهن قصير
שער אלניסואן תאוויל, ועקלהן קציר
שער הנשים ארוך ושכלן קצר
86 ـ طاعة النسوان ندامه
טאעת אלניסואן נדאמה
הציות לנשים חרטה
87 ـ طلقها ورجع يتطلع على سيقانها
טלקהא אורג'אע יתטלט עלא סיקאניהא
גרש אותה וחזר להביט על יריכה
נאמר על אדם המתגעגע לגרושתו, אך על מי שנוטש דבר
שעסר בו תקופה, והתחיל להתגעגע אליו מחדש
88 ـ حلا الرجال الادب وحلا النسوان الذهب
חלא אלראג'ל אלאדב, ולא אלניסואן אלדהב
יופי הגברים הנימוס ויופי הנשים, הזהב
89 ـ السرفي الخمر مش في العنب
אלסר פי אלח'אמר, מש פי אלענב
הסוד ביין ולא בענבים
האישה המבוגרת דומה ליין והצעירה חסרת הניסיון לענבים
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל
יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ט'
תרגום השיר
1 הלילה ליל החינה והעשירים תורמים בהכרזה,
תורמים לך, הו כלה, ריאל ומתקאל.
תורמים לך, אהובי, את הריאל המובחר.
טקס החינה-אלישבע שטרית
אחי אהובי, זה מה שאיחלתי לך,
שהכלה תשהה בחדרך ואני אשיר לך.
חתן יקר, שהאל ייתן לך מה שאיחלו לך:
הון וילדים וכן מזל מושלם.
אחי אהובי, בגדים בלויים אינם יאים לך.
תלבש ביום חג רק בגד לבן מבד עדין.
אחי אהובי, בעל הכתף הערומה:
אתה דג בורי מובחר הנידוג בנחלים.
אחי אהובי, אתה כמחרוזת פנינים צפופה,
מחרוזת פנינים ובתוכה מטבעות זהב.
חתן יקר, עלם האחראי על שני בתים,
חמשת אחיך מלאים ביהלומים.
מחרוזת פנינים ובתוכה יהלומים.
אחי אהובי, הו תמר מתוק,
גחלת אש בלב האישה האויבת.
שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בגד עליון.
שהאל לא ייסרך, אתה רוחי ועיניי.
לך, שהאל לא ייסרך בפי שייסר את לבי,
בגעגועים, במרחק מן הבית ובבדידות.
לן, שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בורנום.
שהאל לא ייסרך, אחי החתן.
לך, שהאל לא ייסרך, אתה בעל הבית הנאה,
שהאל לא ייסרך, אחי בבת עיני.
באה להתגרות בי כדי שאתגרה בה.
לולא כיבדתי בני אדם הייתי רודפת אחריה.
באה להתגרות בי עד לפתח החדר,
רגלי מרוחה וידי עטופה בחינה למשך כל הלילה.
באה ונטפלה אליי עד לשער עם הקשת,
ידי מרוחה בחינה ופניי מאופרות באיפור שחור.
לבי חולה, הו אימא, הוא זקוק לריפוי,
דברי השמעה גורמים מועקה ללבי.
אימא, הו אימא, תני לי לנוח,
הדליקי לי נר בשער המלאח.
אימא, הו אימא, פרעי לי צוהר,
בטקס הבר-מצווה של שלומי נמצא מנוחה.
אימא, הו אימא, למדי אותי מקצוע,
במוצאי החג בלילה עם כוס משקה ונר דולק.
בית ליד בית ועמוד התווך מוצב,
יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך בחורה / מנחה.
בית ליד בית וגפן נטועה,
יחיה לך אביך, הו שלומי, ויביא לך כלה
. בית ליד בית וגפן ביניהם,
יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך את המובחרת בבנות.
אלוהים היקר לי, אתה המעניק רווחה,
חון עלינו לשעה בזה הלילה.
אלוהים היקר לי, הבא שנה טובה,
שיתחתנו בניי ואמצא מנוחה.
אלוהים היקר לי, אתה הנותן ישועה,
אתה תביא לי רווחה ותמלא משאלתי ,
אתה תשלים את ענייני בטוב ותביא לי רווחה
טקסים מקדימים וטקסי המשך
לשלושת טקסי החינה המרכזיים קדמו טקסים שונים שנגעו להבאתה של החינה ולהכנתה בבית הכלה; כמו כן נערכו טקסים שנבעו בעקיפין או במישרין משלושת הטקסים הללו. ברוב הקהילות נהוג היה שהחתן הוא ששלח במתנה מגש שלם של עלי חינה יבשים לכלה יחד עם מגשים של פרות יבשים, דברי מתיקה ועוגיות. המנחה נשלחה ביום שהתקיים בו טקס האזמומג או טקס החינה הקטנה, והובלה בתהלוכה של נשים לבית הכלה. עם צאת התהלוכה מבית החתן ועם הגיעה לבית הכלה וכן בתחנות שונות בין שגי הבתים הושמעו צהלולים מפי הנשים שנשאו את המנחה ומפי השכנות כדי לציין את התרחשותו של האירוע. בבית הכלה נכתשו עלי החינה בפני נשות המשפחה והנשים שטיפלו בכלה בכל ימי החתונה תוך ביצוע שירים, השמעת ברכות והשמעת צהלולים.
בקהילות רבות נכתשו עלי החינה במכתש גדול מעץ ( אפרדו ) ולידו עמדה הכלה, שכן הוא סימל יותר מכול את עבודות הבית של האישה. לאחר הכתישה יצרו עיסה תוך מהילת האבקה במים, במאחייא או במי בושם להכנת תכשיר המריחה. עם הכנת העיסה נהגו למרוח בה את כפות הידיים של הכלה ושל הנוכחים באירוע, ובכלל זה החתן אם היה נוכח בבית הכלה." בתארודאנת כתשו את החינה ביום שני שלפני טקס החופה בבוקר מיד לאחר שחיטת העגל וביתור בשרו; את העיסה לטקס האזמומג הכינו במסגרת הטקס עצמו, במוצאי אותו היום.
עד למועד טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נשארה העיסה בהשגחה מוקפדת של אם המשפחה וקרובותיה כדי שלא תיפול חלילה לידיה של אישה בעלת כוונות רעות ותשמש בידה לפעולות מגיות כלפי הכלה לפני התייחדותה עם בעלה, אשר ישבשו את מהלך נישואיה. היו אף אימהות שחשדו בעניין זה באם החתן, שלא הסכימה אולי לנישואי בנה עם כלתה" ודאגו להשתמש בעלי חינה שהן עצמן קנו לשם הכנת העיסה ששימשה למריחת הכלה והחתן. אשר לחתן, הוא השתתף בטקסי החינה, וכל פעם שהגיע לבית הכלה לשם כך הוא לווה מביתו בידי פייטנים ששרו לכבודו פיוטים והתקבל בצהלולים עם הגיעו לבית הכלה כמו בעת יציאתו מבית הוריו. אחד הטקסים המרכזיים ביותר בחתונה היהודית המסורתית שקדם לטקס החינה הגדולה היה טקס שחיטת העגל או הפרה בבית הכלה יום לפגי עריכת הטקס או בבוקר אותו היום ברוב הדר ובשירת פיוטים כדי לספק את הבשר הדרוש להכנת המטעמים שהוגשו לאורחים הרבים במהלך החגיגה. בקהילות צפון מרוקו ובקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים נהגו לקשט את העגל או הפרה ואף להלביש אותם מעין חליפה דומה לחליפה הגדולה שלבשה הכלה בטקס החינה הגדולה."
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש"א, יסודתו כנראה בהלכה : " תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה איפת דם כחרדל " שבעה ימים אלה מונה הכלה משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף על פי שלא נתקדשה עדיין.
יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.
למחרת ליל הסלח'ה נערכת סעודת צהריים בבית הכלה. כל מי שהוזמן בערב הקודם מוזמן גם בצהריים. במרכז התפריט תבשיל הקוסקוס ברוטב ובחומוס, שאיחו ממלא את הבית ומשיב את הנפש. אחריו מגישים נתחי בשר מבושל.
שבת שלישית – שבת לבראזאת או שבת להריסה.
השבת השלישית היא השבת שלפני החופה. היא נערכת בבית הורי הכלה וקרויה שבת לבראזאת – שבת השושבינות – ולכבוד שושבינות הכלה המוזמנות לשבת זו. שבת זו קרויה גם שבת להריסה – שבת הגריסין, על שם התבשיל המרכזי של גריסי חיטה בסעודת החמין, בסימן של " ברך בניך בקרבך השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ". לכבוד האירוע מטמינים מערב שבת בתנור השכונתי כשלושה סירים גדולים מלאים הריסה. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו.
הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שאכלו סלטים, ביצים ותפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ההריסה והבשר. אחר כך נוטלות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות " עקל על עטמתך – זכרי את העצם שלך -, כלומר את האירוע שלך, ואולי העצם סמל לצלע, שממנה נבראה האישה.
כתיבת שטר הנדוניה ושטר הכתובה.
כתיבת שטר הנדוניה.
בתאפילאלת ובארפוד אין רושמים בשטר הכתובה את פרטי הנדוניה וסכומי תוספת ונדוניה והסך הכול. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף החותם את השטר. לפיכך כותבים שני שטרות בנפרד, כל אחד לצורכו. א. שטר הנדוניה, ובו רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה שמביאה האישה עם נישואיה מבית אביה לבית בעלה. זהו שטר חוב כלכלי החל על הבעל, הוא מופקד בידי אבי הכלה או אמה כדין שטרי חוב הניתנים בידי המלווה. ב. שטר הכתובה, המשמש מסמך נישואין, והוא מופקד אצל החתן לראייה שפלונית היא אשתו.
המנהג של רישום שני השטרות בנפרד ולא בשטר הכתובה, כמקובל ברוב הקהילות, נידון על ידי רמ"א ורש"א בפירוט. מכלל הדיון ההלכתי מוסבר הטעם לתופעה, והוא שלא לבייש את בנות העניים והמעמד הבינוני, שנדונייתן דלה, בשעה שקוראים את פירוט הנדוניה בכתובה בזמן החופה, שהרי במעמד זה אין משמיעים סכומים כל שהם המופיעים רק בשטר הנדוניה, שאינו נקרא במעמד החופה.
יום או יומיים לפני החופה, לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע בידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. שטר הנדוניה קרוי בלשון העם " נחלה " על שם נוסחת הפתיחה " זאת נחלת פלונית בת פלונית ". אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה