ארכיון חודשי: מאי 2015


ירושלים של זהב, נוסח אנדלוס- מפי אמיל זריהן

יום ירושלים

לכבודך ירושלים…בירת הנצח של העם היהודי…

עיר אשר את שמה נשאו על לשונם בחרדת קודש

עיר שחוברה לה יחדיו לאחר גלות ארוכה…

עיר המלכים הקדושה, שרבים חרפו נפשם עליה

ומה לעשות, ירושלים יש רק אחת ואין שני לה

פאס העיר-א.בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הפעילות הארגונית ודיפלומטית בקשר ליהודי הזקן שנרצח.

דבר רציחתו של יהודי זקן בן 70, לפי גרסאות אחרות בן 75, או 80 בשם אברהם אלעלוף ב – 15 בינואר 1880 על ידי המונים בפאס לאחר מהומה, נודעה לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון במהירות. התקרית עוררה הדים חזקים באירופה שהתבטאו בפרסומים בעיתונות היהודית והזרה, שאילתות בפרלמנט הבריטי, ומעורבות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה וארצות הברית והשלטונות במרוקו. לתקרית שתי גרסאות.

הגרסאות היהודיות לתקרית.

בגרסה היהודית הבדלים בפרטים. אחת אומרת כי הקורבן נקלע למהומות בעקבות ריב בין יהודי בעל חסותה של צרפת ובין מוסלם. הידיעה הגיעה מפאס לפריס, ובדו"ח החודשי של כל ישראל חברים בינואר, בפברואר ובמרס שנת 1880, התפרסמו הפרטים דלהלן :

יהודי בשם מרדכי אביקסיס בעל חסות צרפתית היה עד למעשים אכזריים של מוסלם מבוגר כלפי ילדים יהודים. הוא ניסה לפנות לערכאות ונתקל בהמון מוסלמי בשערי בית הדין, ואלה כמעט רצחוהו. הצלחת בריחתו הרגיזה את המוסלמים שהתנפלו על יהודים עוברי אורח שחזרו אותה שעה מהשוק.

ביניהם יהודי זקן שנרצח והתעללו בגופתו ולבסוף הניחוה על עצים, שפכו נפט ושרפוה. יהודי פאס חוששים מהתנפלות על שכונתם, אינם מעיזים לצאת ממנה ופרנסתם נפגעה. כרגיל באירועים מסוג זה, הייתה התערבות דיפלומטית, ביניהם של קונסול ארצות הברית במרוקו מתיוס שתבע מהסולטאן להעניש את הרוצחים.

אלא שנעצרו בעת המהומה שוחררו. הסולטאן פקד לפצות את משפחת הנרצח באלף פרנקים. בו זמנית הטיל על יהודי פאס לשלם כופר באותו סכום לקופת הסולטאן.

סגן הנשיא של סניף כל ישראל חברים בטנג'יר ד"ר מיגוארס כתב ב – 3 בפברואר למזכיר של כל ישראל חברים בפריס את הדברים הבאים : משפחתו של אברהם אלעלוף שנרצח ואחר כך נשרף, המשמש כעדות נגד הרוצחים.

הוזיר ענה שעליו להתייעץ עם אדונו. הסולטאן ענה שאישור כזה אינו ניתן על הריגת יהודי, נוצרי או עבד. הו ממליץ שהיהודים יסלחו לרוצחים, ושהדבר לא ייזכר עוד. הכותב מעיר שהנאסרים שוחררו. ניתן להבין איזו סכנה נשקפת ליהודים כאן.

מוסלמים צועקים ברחוב : תנו פראפין, תנו אש, הנה באים יהודים, לא ייפלא אם המוסלמים יכנסו למללאח בפאס או במכנאס או בעיר אחרת בפנים הארץ, וירצחו גברים, נשים וילדים.

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

 

מרוקאית

לפעמים קורים לי דברים מוזרים שאין להם הסבר. הנה למשל המקרה עם ז׳אנין. צעירה מרוקאית יפהפייה שגרה לידי. היא תמיד הולכת עם כלב קטן וצמרירי. בהתחלה היכרתי אותה עם בעלה, כשעוד חיפשתי עם אשתי בית בסביבה, והם הזמינו אותנו לכוס קפה בגינה. אחרי שמצאנו בית ואני נכנסתי לגור לבד, כי אשתי עזבה אותי, היא עברה יום אחד עם הכלב ליד הבית החדש שלי ואני הזמנתי אותה לקפה. היא לא הפסיקה לצחוק, כשראתה את התמונות על הקירות שלי. זה היה צילום שלה, שצילמתי בביקור אצלה ושכפלתי עשרות פעמים ותליתי על כל הקירות. אבל אתה צריך לומר לי, היא אמרה בצרידות קלה. למה את צריכה לדעת? עניתי. היא סיירה עם הכלב שלה בכל החדרים, כולל בחדר השינה ובחדר האמבטיה שלי ולא הפסיקה לחייך.

תמיד חשבתי שאישה מרוקאית היתה עושה את חיי מאושרים יותר, אבל מאחר שהיא ובעלה הזמינו אותנו לקפה בביתם, זה היה לא הוגן לחשוב כך בהקשר אליה. למרבית הפלא שבוע אחרי זה שמעתי דפיקות בדלת ואחר כך צלצול פעמון. התפלאתי. מי זה יכול להיות? אני חדש פה, ועוד אינני מכיר איש בסביבה וכל כך מוקדם בבוקר. עניתי רגע וירדתי. הדלת לא רצתה להיפתח, והצילינדר נשלף החוצה ונשאר לי ביד יחד עם המפתח. אמרתי שהדלת לא נפתחת, ויצאתי מדלת החנייה. להפתעתי היתה זאת זיאנין עם חברה, שרצתה לקנות את הבית הצמוד, והן שואלות אם אפשר לבקר בבית שלי, שהיה ראי של אותו הבית. חיוך מתוק הופיע על פניה של ז׳אנין, כשגילתה עכשיו, שהפנים שלה בכל התמונות מכוסות רעלה. למה? היא שאלה. לא יודע, עניתי. החברה שלה היתה המומה מהתמונה של האישה עם הרעלה והיתה עסוקה בה יותר מאשר בבית. בעודה מסיירת בין החדרים, ז'אנין ניגשה ואמרה לי שבעלה עכשיו במראקש לשבוע.

חייכתי. רק אחרי שהלכו, שאלתי את עצמי, מה מתכוונת אישה יפה שאומרת לך שבעלה לא בבית לשבוע? חשבתי, שהייתי צריך להגיב יותר מהיר ובצורה יותר חכמה, אבל התגובות שלי תמיד איטיות, ואני הרבה יותר חכם לאחר מעשה. ״חכם של חדר המדרגות״, כמו שהצרפתים אומרים. הייתי צריך לפחות לתת לה את מספר הטלפון שלי, אם לא לבקש ממנה את שלה. להשאיר דלת פתוחה, אם לא להתפרץ. עודי יושב מול המחשב כואב על טיפשותי והנה אני שומע קול נשים מתחת לחלון. בשביל מי שאין לו מכרים, אני זוכה היום להרבה אורחים. ירדתי ופגשתי ליד הדלת הפתוחה את החברה של זיאנין, אבל לא איתה, אלא עם אישה אחרת, אחותה של החברה. מסתבר, שבאה לבדוק איתה שוב את הבית. גם אלה היו יותר עסוקות בתמונת האישה עם הרעלה. תוך שאני מלווה אותן בין החדרים, ביקשתי מהחברה את מספר הטלפון של ז׳אנין. היא נתנה לי גם את הסלולרי שלה ומיד כשהסתלקו התיישבתי ליד הטלפון. לצלצל או לא? ומה להגיד לה? הרי לא היא נתנה לי את מספר הטלפון. מצד שני היא חיפשה אותי פעמיים. פעם אחת אפילו עם כלב. היא זאת שהתדפקה על הדלת בהפתעה וחדרה לתוך הפינות האינטימיות, ואפילו לאמבטיה שלי נכנסה וראתה את הסבונים והמשחות והבשמים והריחות והספרים והתמונות.

ואחר כך אמרה לי, הבעל שלי עכשיו במראקש. מה התכוונה להגיד לי? שהשבוע היא לבד? פנויה? או לציין שכשהבעל יגיע, היא תבוא איתו לביקור? הפנים שלה מחייכות כל הזמן ולכן אי אפשר להבחין בכוונה שמסתתרת מאחריהן. האם היא צוחקת כשהיא צוחקת או לא. האם הזכירה את הבעל, כדי להגיד לי שהיא נשואה או כדי לרמוז שהיא פנויה? הגוף שלה נערי, דק וגמיש, ספנז׳ או בג׳ריר הייתי אומר, בת שלושים, אישה שבאה מזיכרון אחר. מעניין איך היא מבשלת. לך דע, איך היא עושה סקס. לצלצל? אולי היא תשאל למה אני מצלצל? אם היא אכן מעוניינת היא תדע מה להגיד. מה אם לא? חייגתי פעם אחת, אבל הפסקתי באמצע. שקלתי שוב. הרי היא בגילה של בתי ובעלה הזמין אותי לקפה בביתו. לבסוף אזרתי אומץ וחייגתי. מיד שמעתי את קולה קר וענייני: כן? לא היתה שם שום ציפייה למישהו, ודאי לא לי. חשבתי להחזיר את השפופרת למקומה, אבל פי דיבר מאליו: ז־אנין? קולה האדיש ענה: כן? אני דודו, עניתי בהיסוס. כן, היא ענתה במין שוויון נפש עם שמץ של תמיהה. קיבלתי את מספר הטלפון מהחברה שלך, אמרתי בהיסוס.

כן? היא הגיבה בקור. אני מצלצל כדי לתת לך את שלי. עניתי והוספתי מיד, במקרה שתצטרכי משהו. כן, היא ענתה בטון אטום כמי שעדיין לא מבינה מה רוצים ממנה. את רושמת? המשכתי. כן, היא ענתה ואני מקריא לה את המספר, תוך שהיא חוזרת על הספרות. טוב, אני מסכם, כשתרצי תצלצלי. בעלי יחזור בעוד שבוע, היא זרקה לפתע שוב ללא שום הסבר. אמרתי כן וסגרתי. ״בעלי יחזור בעוד שבוע״. למה היא מתכוונת? חזרתי למחשב שלי פגוע ואמרתי לעצמי: בפעם הבאה אם יש ספק אז אל תצלצל. צלצול כזה עושים רק אם בטוחים. אבל למרבית הפלא הדברים התגלגלו אחרת. הצילינדר שיצא מהמנעול עם המפתח לא השאיר אחריו דלת נעולה כמו שחשבתי, אלא דלת פרוצה. אשתי נכנסה דרכה בלי מפתח, כשהפתיעה אותי בצהריים והגיעה מתל־אביב לבלות אתי את הוויקאנד. והנה באמצע הלילה התעוררתי לקולן של פסיעות קלות בסלון. מישהו דחף את הדלת וחדר פנימה. טפיפות הרגליים נשמעו עולות במדרגות, הלכו והתקרבו, עד שהגיעו למיטתי ואיתן ריח בושם מעודן שעל פיו זיהיתי אותה. זזתי לעבר אשתי, כשהגוף הרך והמתוק של ז'אנין שוכב לידי וגוהר עלי. היא לא ידעה כמובן על אשתי. היתה בטוחה שאני לבד במיטת היחיד, אותה ראתה בביקוריה הקודמים. כיסתה את גופי בנשיקות לוהטות, כשהיא עוברת בשדיה וירכיה על גופי ואני מלטף את בטנה ואת גבה, חונק את נשימתי, עוצר את הקולות, מתהפך ונופל עליה, בולע בשקיקה את שדיה הקטנים. אשתי לידי מתהפכת ומחליפה צד, כשאני נכנם לתוך ז׳אנין בשקט־בשקט, חונק את זעקות העונג והשמחה, ומנסה לשווא להשתיק את אנחותיה. לפתע האור נדלק ואשתי בפנים מלאות חרדה זורקת בנו מבט מלא הפתעה ופליאה, לוחשת: איזה חלום נורא ומכבה את האור. המשך……………………………….

יום ירושלים תורת אמך ◆ פנינים ליום ירושלים

יום ירושלים תורת אמך ◆ פנינים ליום ירושלים

המלקט: הרב אברהם אסולין

 יום הודאת להשי"ת

כמה הודאה להקב"ה שקבץ אותנו מארבע כנפות העולם, והביאנו אל נחלת אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.

מי הם אמין ומי פילל שנזכה לזמן הזה – כנבואת הנביא בישעיה (פרק ח).   פסוקים מדברים….

כה אמר ה' צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. ה. בעיני ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה ו. כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות. ז. כה אמר ה' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. ח. והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה.

ובנביא יחזקאל (פרק לו).

ויבאו אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ישראל אלה ומארצותיהם. כא. ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. כד.ולקחתי אתכם מן הגוים וכו'. לב. לא למענכם אני עושה נאם ה'.

מי מאמין

כתב רבנו הרמב"ן

"ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יתאספו עוד מנין מתפללים, בביתם בשבתות, והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב, בנוי בעמודי שיש, וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת".

מצטרפים לבנות את ירושלים

אמרו חז"ל "אין ירושלים של מטה נבנת עד שירושלים של מעלה נבנת" איתא בגמרא (ברכות מט), רב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר בתהלים (קמז), נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלים, בזמן שנדחי ישראל יכנס. אם כן יוצא שקיבוץ גליות אחד מהגורמים לבנית ירושלים.

ולמה נקרת ירושלים מלשון וכיצד ירושלים של מעלה נבנת על ידי מעשים טובים, לימוד תורה, בכל מעשה חיובי נבנת עוד לבנה של ירושלים,  נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם אז התיקון להרבות באהבת חינם, למרות המטליות ודרך חיים של כל אחד, כמה חשוב לכבד אלו את אלו כמו שכתוב שכתבנו באגרת (בסוף עמוד זה)."צו פיוס" כמו שבכל משפחה יש אחים שדומים במעשיהם ויש שלא, אבל ברור שעל אחדות במשפחה שומרים מכל… כך עלינו לשמור על "אחדות ישראל"

כתב הגאון הרב משה מלכה זצ"ל בספרו דרש משה, כימי צאתך ממצרים הראנו נפלאות, פירוש כאותם נסים בצאתנו ממצרים, ניסים הללו עתידים לחזור לעתיד – וכתב הרב ובימנו אנו קיבוץ גלויות הוא כצאת עם ישראל ממצרים ע"כ.

ושמעתי שואלים למה לא הקימו את המדינה אנשים צדיקים?? ועל כך ראיתי תשובה בספר אם הבנים, אמרו חז"ל לעתיד תבא ציפור טמאה ותציץ שרומזת על הגאולה בפתח, ושאל הרב ולמה תשמע ציפור טמאה? והלא מן הראוי שתשמיע ציפור טהורה, לכן אל יקשה בעיניך למה הקימו את המדינה אנשים שאינם שומרים תורה ומצות… ע"כ.

ומה שיש רבים יראי השם שדורשים שאין לגור בארץ ישראל ואף כתבו על כך ספר שלם, שמעתי שכנראה הם גילגול של המרגלים שהוציאו דיבת הארץ.

חובת היום:

א. להודות להשם על חסדיו המרובים, שזכינו לבא לארצנו הקדושה…

ב. להימנע מכל מחלוקת….

ונסיים עם ישראל דרכו בתפלה כמאמר הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" "בחרבי ובקשתי" ופרש רש"י תפלה ובקשה.

כתב הגר"א כל בית שנבנה בעיר העתיקה ונרכש בידי היהודים הוא סימן לקירוב הגאולה.

 ולכן כל אירופה משתגעת מכל בנית בית בירושלים… וכתב הראי"ה קוק זצ"ל ככל שכל ארץ ישראל תבנה הגאולה תגיע, עד שהרשעים שבה יחזרו בתשובה בדרגה של אהבה. ונשתמש בנשק הסודי שלנו מאבותינו נתפלל שנזכה לגאולה השלמה בבנין ירושלים במהרה בימנו אמן

 הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.com

עקיבא אזולאי – איש ירושלים – עריכה וכתיבה-סולי שרביט

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי.

יוצרי! הבינני מורשה להנחיל.

איני מתיימרת להתקשר בעטרה של סופר, אולם מן הראוי להעלות על הכתב ולספר לנכדים, לנינים ולבני הנינים סיפור קורות חיים, שבו נפרשת יריעת חייהם של אבותינו; יאמרו לך: ״העבר מת, ההווה זורם, והעתיד לפנינו, ומה שהיה נשכח ונמוג״. ואולם, בפתגם ידוע נאמר: "עשית ולא דיווחת – לא עשית״. הרעיון והמחשבה להעלות על הכתב את הזיכרונות  ואת קורות המשפחה הבזיק בי עם מותו של אבי, עקיבא אזולאי, זיכרונו לברכה. רציתי לתאר במלים, באיורים ובתמונות את פרשת חיי אבי, תולדות משפחתו – ההווי, המנהגים והמסורת, שרכשנו לנו מבית אבא, מימי ילדותנו; חלק הארי מהם העליתי, מסיפוריו ומסיפורי חברים, וחלק פרחו מזיכרוני ונשחקו בגלגלי הזמן. חשבתי כי מן הראוי להשאיר זכר להווי של עולם שחלף, ומקווה אני, כי הצאצאים ובני המשפחה הבוגרים יותר ימצאו חפץ בחוויות, באירועים ובתיאור ״חיים שכאלה" של אבי המשפחה.

 כשמסתכלת אני על העתיד הצפוי לכל אדם בהגיעו לערוב ימיו, פוקדת אני באהבה ובגעגועים את זיכרונותי. אבותינו באו לארץ ישראל ספוגי אהבה לתורת ישראל ולארץ ישראל. ברור, כי עלינו להרכין ראש ולנהוג דרך־ארץ לפניהם, על שסללו הדרך, בנו יסוד והניחו תשתית להקמת המדינה. גלגלי הזמן עשו את שלהם; הרבה ממה שעבר עליהם נשתכח בינתיים. בכנסים משפחתיים וביום ההולדת של הורי הסתפק אבי, זיכרונו לברכה, בסיפורים על תולדות משפחתו ועל הארץ שבה חיו הסבים והסבתות, ואילו על העולם הסוער, הרוגש וגדוש האירועים, אשר היה מעורב בו, המעיט לדבר. היריעה נפרסה בעצם רק לאחר מותו, ביום השבעה, בעזרת סיפורי חברים, ידידים ובני משפחה. לא אחת הרהרתי, מדוע לא מצא אבא לנכון לכתוב על עברו. עכשיו, עלי לנסות להציל קטעי זיכרונות. כל אימת שאני מתייחדת עם זכרו של אבא עולים במוחי מחשבות והרהורים. מה מאושרת הייתי לו שמעתי את קולו, את חוות דעתו, שהייתה ספוגה ניסיון וחוכמת חיים. ואיני יכולה לפסוח על אמא, תיבדל לחיים ארוכים, אשר ליוותה את אבא במסירות ובנאמנות בכל שנות חייהם יחד. לולא אמא, תמהה אני אם יכול היה אבא להיות שותף פעיל לכל התמורות והמאורעות הגדולים שקרו בימיו.

סולי שרביט

במשפחה

יש בית והוא מבצר על ההר

יש בית והוא ארמון מפואר

אך לא העיקר הוא הארמון או הבקתה,

חשוב הוא הבית שבנית אתה

קורות עקיבא בן דוד

1913   – נולדתי בארץ ישראל, בעיר יפו, לאבי הרב דוד אזולאי ז״ל ולאמי סוליקה. באותה עת היה אבי רבה הראשי של העדה ביפו.

1914   – במלחמת העולם הראשונה, היגרנו לאלכסנדרייה.

1918 – חזרנו לירושלים.

1929 – התגייסתי לארגון ההגנה, שהיה אז עוד במחתרת, ושם קיבלתי את השכלתי הצבאית.

1936 – התגייסתי לנוטרות, להגן על היישובים העבריים בירושלים.

1948-1940 – שירתתי במחלקה הערבית של ההגנה.

1948 – הייתי אחראי על אספקת המים לירושלים.

1963 – נתמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים.

1969 – נתמניתי לסגן ראש עיריית ירושלים.

נולדתי ביפו כבן הזקונים של רבי דוד אזולאי ז״ל, שהיה חכם ומקובל. הוא הביא אותי לעולם בגיל 89 שנים – ומבטיחכם אני כי אין טעות בגיל – ואילו אמי הייתה בת עשרים וחמש שנים כשילדה אותי. ביום השמיני לחיי קראו לי משה. הדבר המקובל אז היה: מי שחייו בסכנה יחליף את שמו, והדבר ייחשב לו כאילו נולד מחדש. לקיתי בחזרת והובלתי לירושלים במצב אנוש, ובזכות החלפת השם לאבנר הבראתי. חיי כמו ניתנו לי מחדש. לאחר כשנה שוב חליתי, ואבי ז״ל החליט להעלותני לקברו של רבי עקיבא, אולי זכותו תעמוד לי. וכך היה. עליתי לקברו, ואף הוחלף שמי מאבנר לעקיבא; מאז ועד היום יכול אני לאמר כי אני בריא ושלם. ב־1914 גירשו התורכים את משפחתנו, כיוון שהיינו נתינים זרים. גורשנו לאלכסנדרייה והתגוררנו שם במעברה.

התחלתי את לימודי בכותאב (חדר) של הרב החכם רבי מאיר, במעברה באלכסנדרייה, וכל זמן שהותנו שם שקד עלי אבא בלימודי התורה, ואילו אמא פרנסה אותנו מעבודות תפירה בשירות הבריטי. הייתי שובב כה גדול עד שכוניתי בפי אבי"עשיו״, ואילו אחי הגדול ממני כונה ״יעקב". ב־1919 חזרנו ארצה ברכבת. כעבור זמן מה עברנו לגור ברובע המוגרבים שבעיר העתיקה, ושם למדתי בישיבה הספרדית ובתלמוד תורה. המקרה המצער בחיי היה לראות את אחי ציון ז״ל בן השלוש־עשרה נהרג מפיצוץ של רימון, אשר נזרק על ידי ערבים.

 מאורעות ירושלים של אז חרוטים בזיכרוני, כי הייתי שותף להם וחלק בלתי נפרד מהם. כשפרצו המאורעות, בשנת תרפ״ט, נרצח חברי בשער יפו. הצטרפתי להגנה באותה שנה. לאחר המאורעות פגעו הערבים במשפחה יהודית מרחוב הארמנים. התארגנו להשיב מלחמה שערה ופגענו בערבי. כתוצאה מכך הייתי מבוקש על ידי הערבים, ואמי דאגה להבריחני לחוץ לארץ, למרוקו. הייתי כשנה במרוקו, ולא מצאתי את מקומי שם. חזרתי ארצה.

מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין אנשים, ללא הבדלים של חברה, עדה או עם. במקצועי הייתי שרברב, ועבודתי הייתה מיריחו ועד שכם. הודות לכך סייעתי בהשגת מידע מודיעיני, וכן עסקתי ברכישת נשק.

ב – 1936  גויסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים. אלה כינוני ״אבו דאוד״, "איבן אל ערב״, וזה מוכיח שרכשתי את אמונם המלא. עם קום המדינה הצטרפתי למחלקת המים של עיריית ירושלים.

א. גָּפִיר  (ז') [ערבית: חָ'פִיר] נוֹטֵר, שׁוֹמֵר בִּטָּחוֹן, שׁוֹטֵר [השם רָווח הרבה בארץ בתקופת המנדט הבריטי].

ב – 1948 הועברתי מהנוטרות למפעל המים המספק בים לירושלים. תפקידי היה לפקח על קווי המים המובילים את המים מראש העין לירושלים, ומעין פרה לירושלים. תפקיד זה הוטל עלי מטעם ההגנה. אחד התנאים לקבלת עבודה זו היה לעקור את מגורי ללטרון, אשר בדרך לירושלים, וזאת כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון, באמתלה של אספקת מים.

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל

תפוח ההריון

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו

יששכר בן עמי ז"ל

לעילוי נשמתו של איש רב פעלים…….

ספר זה מוקדש לזכרו של רבי יוסף לוגאסי 1908-1998

מייסד הוצאת יוסף לוגאסי

ומי שיהדות מרוקו חבה לו הרבה

כסף של יושר וכסף של גזל

היה הייתה אשה אלמנה ולה בת יחידה. המצב הכלכלי היה כל־כך רע, עד שנאלצה הנערה לצאת ולחטוב עצים ביער, על־מנת שתוכל היא ואימה להתקיים. יום אחד, בהיות הבת בדרכה לחטוב עצים ביער, פגשה איש זקן עם זקן צחור. שאל אותה הזקן למעשיה. הוא הופתע מאוד לשמוע שהיא עובדת בעבודה קשה מאוד שמתאימה לגברים. הנערה פתחה את סגור לבה וסיפרה שבעזרת האל והשגחתו, היא מביאה מידי־יום פרנסה מחטיבת העצים, ומקווה שלא יאונה לה כל רע. הזקן שמע אותה בקשב רב ואמר: ״ביכולתי לעזור לך, אך עלייך לבחור באחת מההצעות שאציע לך. אני יכול לתת לך אגורה אחת שהושגה ביושר או מטבע זהב שהושג בגזל. עשי את בחירתך בתי". הנערה שבורכה בחוכמה, ידעה במה היא תבחר, אך החליטה שתשאל קודם את אימה וכך היה.

בערב, חזרה הנערה מעבודת חטיבת העצים, וסיפרה לאימה על יום עבודתה ועל ההצעה המפתיעה של הזקן. האם ענתה: ״מוטב בתי שתבחרי במטבע של זהב אפילו שבא מגזל, שבעזרתו נוכל למלא את כל מחסורינו וגם נוכל לשלם את חובותינו הרבים, מאשר לבחור באגורה, אמנם של יושר, אך היא תספיק לנו לארוחה אחת בלבד". למחרת, הלכה הנערה חוטבת העצים ליער. שם היא פגשה את הזקן ובירכה אותו לשלום. הוא בירכה בחזרה ושאל: "בתי, במה בחרת? ביושר או בגזל". ענתה החוטבת בניגוד להצעת אימה: "בחרתי באגורה של יושר על מטבע זהב הבא מגזל". נתן לה הזקן את האגורה ואמר: ״הנה לך אגורה אחת. קני בה את התרנגולת הראשונה שיציעו לך, ותתחתני עם העני הראשון שיבוא לביתך לבקש נדבה. כשיוולד לך הבן הראשון, הזמיני אותי להיות סנדק. את יודעת איפה למצוא אותי״. לאחר מילים אלה, נעלם הזקן מן המקום. לקחה הנערה את האגורה והלכה לדרכה, והנה בעודה הולכת לביתה, היא רואה לפתע איכר המחזיק בידו תרנגולת למכירה. הוא מכר את כולן מלבד אחת שנותרה בידו. נעמד האיכר והכריז על התרנגולת שנותרה בידו. מיד באה החוטבת וקנתה אותה באגורה שקיבלה מהזקן. היא לקחה את התרנגולת לביתה ושיחררה אותה בחצר. למחרת, הטילה התרנגולת ביצת זהב. הנערה הבינה שהזקן, הוא לא אחר מאשר אליהו הנביא. היא לקחה את ביצת הזהב לשוק הצורפים, מכרה אותה וקיבלה עבורה כסף רב. התרנגולת הטילה עוד שש ביצי זהב ומתה. הבת ואימה שהפכו לעשירות ממכירת ביצי הזהב, בנו להן בית גדול כיאה לבעלות אמצעים ומחסור לא ידעו עוד. יום אחד, התדפק על דלתן איש צעיר הלבוש קרעים ומלוכלך. כשנכנס לבית, ביקש נדבה ודבר־מה לאכול להשיב את נפשו, כי שלושה ימים לא בא אוכל לפיו. בראותה אותו, נזכרה הנערה באותה פגישה ביער עם הזקן, ואת מה שאמר לה בקשר לעני הראשון שיבוא לבקש נדבה. אמרה הנערה החכמה: ״היכנס נא אדוני, ביתי פתוח לפניך, התרחץ ולבש בגדים נקיים. אכול, שתה, צחק ושמח״. הוא אכן קיבל את ההזמנה. לאחר שהתרחץ והחליף את בגדיו, ניתגלה לפניה עלם יפה־תואר. נטל ידיו לפני האוכל ובירך בירכת המזון לאחריו. לאחר מכן, פתחה ושאלה הנערה: ״האם ברצונך להתחתן״? ענה האורח: ״איך אמצא לי אשה ואני עני מרוד, ללא עבודה, ללא בית ואף ללא בגדים"? השיבה הנערה: "אני אתחתן איתך ומהיום לא תחסר דבר". העני האורח היה המום מההצעה שהוצעה לו ואמר בלבו – באתי לבקש נדבה ואני מוצא אשה עם כל טוב… שמח מאוד העני והתחתן עימה. הבית התמלא שמחה וכעבור שנה נולד להם בן. נזכרה שוב האשה בבקשת הזקן ביער. ביום הברית, הלכה לאותו מקום ביער ושם חיכה לה האיש הזקן. היא הזמינה אותו לבוא להיות סנדק בברית־ מילה של בנה בכורה. בא האיש, שלא היה אחר מאשר אליהו הנביא זכור לטוב, בכבודו ובעצמו וישב על כיסאו. הם קראו לתינוק בשם אליהו וחיו את חייהם באושר ובשמחה.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.     

קורות התנועה השבתאית

המעמד החוקי והמדיני של החברה

מדעמדם החוקי של היהודים במרוקו היה, בדומה למעמדם של כל היהודים בארצות האיסלם, מעמד של מיעוט דתי.

האיסלם מבדיל בין שלוש קבוצות: המאמינים – אלה המוסלמים, הכופרים – עובדי האלילים, – זכרם בל ישמע ובל יפקד בקרב המוסלמים – ״עם הספר (אהל אל־כיתאב) אלה שהיתה להם התגלות אלוהית והם מבירים באל יחיד, אך לא קיבלו עליהם את דת האיסלם,יי היינו היהודים הנוצרים. אלה האחרונים יבולים לחסות בצלו של שלטון האיסלם, אך בהגבלות מסוימות.

בהתאם לעקרונות אלה ניסו חכמי האיסלם לגבש מסגרת חוקית מיוחדת לנוצרים וליהודים שתגדיר את זכויותיהם בארצות האיסלם.

ההגבלות, ההחמרות וצימצום הזכויות כונסו במסמך דתי בשם ״ברית עומר״, הנושא את שמו של הכליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. לפי "ברית עומר״ היהודים הם ״דמים״ – בני חסות של הדת המוסלמית, היינו נסבלים שיש להגן עליהם מפני התנכלויות של ההמון חורשי רעתם, תוך הגבלת זכויותיהם על־ידי חקיקה.

יחד עם זה לבני החסות מוענקת אוטונומיה בארגון חייהם הפנימיים ומוסדותיהם, אולם אין להרשות לבני המעוט להגיע לעמדות מפתח ומקומות השפעה בחיי החברה, הכלכלה והרוח של המדינה. הכלל הזה לא היה סגור במרוקו לחלוטין ולא בוצע הלכה למעשה. היו מקרים רבים בהם זכו היהודים למשרות רמות ומשפיעות, כלכליות ודיפלומטיות כפי שראינו לעיל. למרות המגבלות שצוי האיסלם מטילים על העסקת יהודים בעמדות מפתח, נתעלמו השליטים המרוקאים מהם בגלל אילוצים שנבעו ממצוקות בכח אדם מעולה והעסיקו יהודים במשרות רמות מפני שלא היה להם כנראה תחליף לכשרונותיהם האדמיניסטרטיביים, הכלכליים והדיפלומטיים.

אשר להמוני העם, הגבלות רבות הוטלו עליהם ותמורת הבטחון והחסות שהוענקו להם היו צריכים לשלם במיטב כספם. מסים רבים בשמות שונים הוטלו עליהם, כגון: ״מם גולגולת.״ את המם הזה שילמו היהודים בנפש חפצה. הוא היה בעיניהם המחיר שעליהם לשלם תמורת החופש הדתי והאוטונומיה הפנימית שהוענקו להם ושבזכותו חתמו השליטים את פה השטנים והמקטרגים לבל ישטינו עליהם, ואכן השלטונות לא רק שהתירו להם קיום מצוות הדת וניהול עניני הקהילה אלא אף יצאה הוראה ״במאמר אדוננו המלך יר״ה (ירום הודו) והשופט עז״א (עזיז אללה – היקר בעיני ה׳) שיהודי עם יהודי לא ידונו כי אם לפני דייני ישראל.״

במסגרת אמצעי ההגנה והבטחון שנתנו להם, הפקידו השלטונות שמי­רה על אזורי מגורי היהודים ״על מנת שיוכלו לקדש את שבתותיהם ומועדיהם.״

יחד עם זה הם שימשו מטרה לפורענויות ולהתנכלויות למיניהן. מלבד מם גולגולת הוטלו עליהם חדשים לבקרים מסים כבדים שרירותיים, שכינו אותם ״המוסיפין שלא כהלכתן.״ הם התקוממו נגדם וזעקותיהם ואנחותיהם בוקעות ועולות מעל דפי כל התקנות של התקופה. האמרה ״ועל דבר המם מלאה הארץ חמס״, חוזרת ונשנית ברוב התקנות.

כל הצרות, הרדיפות, הנגישות והמסים היו בעיניהם כאין וכאפס לעומת חופש הפולחן הדתי, ממנו נהנו. הם היו אסירי תודה לחסדיו יתברך שנתן להם כוח כדי לעמוד בפני היסורין שבאו עליהם כדי למרק את עוונותיהם ועל שנתן בלב השליטים רוח טובה להניח להם לקיים את מצוות התורה. אומר אחד מחכמי התקופה: ״ותחת יד ישמעאל אנחנו, שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתנו, ומצווה עליהם מנביאם לתמוך את ידנו בחזוק אמונתנו.״

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ דוד בן-שאפת (מראכש)

שמו המלא הוא ר׳ דוד בן-שאפת הלוי. בן-שאפת הוא כנראה כינוי. נקרא גם אלכדאר וסידי מול סור. קבור מאחורי החומה של בית-הקברות במראכש. מקום קבורתו משמש כמקום עלייה לרגל לא רק לאנשי מראכש והסביבה, אלא באים אליו גם מרחוק. כל ערב ראש חודש התקיימה הילולה ליד קברו. צאצאיו חיים היום בישראל.

אני אספר לך על הקדוש החביב הזה. הוא היה מוכר דברים מכסף ברחובות של הערבים. מוסלמיה אחת ביקשה ממנו להיכנס הביתה, נתנה לו מכה על הראש והרגה אותו. היא קברה אותו ליד ביתה מאחורי הכותל. היהודים התחילו לחפש אותו והקדוש החביב הוציא את ידו מהכותל והראה להם את עצמו. לכן נקרא סידי מול סור [אדוני בעל הכותל]. הוא הוציא את ידו והראה את עצמו.

רבי דוד בן-שאפת, לקח אותו אדם עשיר מהעיר פאס בשביל חתונה. רכב על פרד. הוא נפטר שם בבית העשיר. אסור לקבור אותו בבית­״, הקברות במראכש וזה בגלל המלך שלא ימות. כל אשה שהיתה עקרה ילדה. כל מי שעיוור ראה. כל מי שהיתה לו בקשה כל שהיא הולך לשם ואפילו בלי סעודה. הוא היה אומר להם: אם אין לכם מה להביא סעודה, הביאו אך ורק תפוח אדמה וזה מספיק לסעודה ואני איעתר לבקשותיך. הוא היה אומר כך בחלומות.

פ עם אחת, אחד מחבריו של הקדוש חלם. הוא היה נוהג לבוא להדליק את  הכוס של סבי ברחוב לאתאנא. כל פעם שבא, היה שואל את בתי שתגיד לו איך נפטר הקדוש. לילה אחד הוא חלם והנה הוא נמצא בתוך השדה, ואשה אחת מורידה אבק מעל העצים במגבת לבנה. שאל אותה: למי הפרדס הזה׳ ענתה שהוא שייך לר׳ דוד בן-שאפת הלוי. ביקש שתראה לו אותו. הלך ומצא את הקדוש כשהוא יושב ליד מעין מים, ובידו כוסית מזהב. שאל אותו: חכם, אמור לי, איך הגעת למעלה הזאת ? ענה: אני נפטרתי צעיר, והואיל והיה בדעתי לקיים את כל מצוות אלוהים, ברוך הוא וברוך שמו, זיכה אותי כאילו קיימתי אותן. עכשיו אני מחלק תרופות לחולים. שאל אותו איך נפטר. ענה הקדוש שכאשר לקח אותו העשיר לפאס היכו אותו בעין הרע. הוא נולד במראכש ונקרא אלכדאר מפני שכאשר היה נכנס לבית-המטבחיים, אף פעם בהמה שהוא שחט לא יצאה טרפה.

 רבי דוד בן-שאפת הלך פעם להשתטח על קברו של ר׳ שלמה בן-לחנס ובחזרה כאשר הגיע לבאב חמאד התעלף. התחילו לעורר אותו ולא יכלו. הוא נפטר. היה מנהג וצו מפי השולטן שאסור להכניס גופה לקבורה בבית- הקברות אם הוא נפטר מחוץ לעיר. באו יהודים בהמוניהם ואירגנו לו לוויה גדולה וקברו אותו מאחורי החומה.

ר׳ דוד דהאן (קזבלנקה)

קבור בבית-הקברות הישן של קזבלנקה. קבורתו שימשה מקום עליה לרגל של תושבי האיזור ולפעמים גם מחוצה לו.

רבי דוד דנינו(קזבלנקה)

יליד הדרום. צאצאיו חיים היום בישראל.

רבי חיים דנינו היה ממשפחתנו. הוא היה קורא את השם המפורש והיה הולך מכפר אל כפר כדי למול תינוקות.

ר׳ דוד דנינו (דמנאת)

היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו. הכבשים השתתקו. המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור  ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד הקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים. והבטיחו שיותר לא ירעו את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס.

רבי דוד הלוי דראע ( דראע )

אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מדי שנה אלפים רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא [בעל הדקל] או מול אנכלא אלכדאר [בעל הדקל הירוק], לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ-ישראל. נערץ גם על-ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע.

אני פעם הלכתי והשתטחתי על קברו. בללאה וביב אה ר׳ דוד [באלוהים ובשמך ר׳ דוד]. הדקל שלו צמח ליד הקבר. בנו גג והדקל פרץ דרך התקרה. בעלי נכנס פעם וראה את הצדיק כשהוא יושב על הקבר. אני קראתי לבעלי. הוא צעק ואמר לי: למה גרמת לי סבל.

אני הייתי השמש הראשון אצל הצדיק הזה, עליו השלום, רק יהודי דמנאת ידעו עליו. הם הראשונים. בני היו מתים כשהיו תינוקות. שלא תראה אסון. לקחתי את בתי הקטנה ואמרתי ליד הקבר: או ר׳ דוד דראע הלוי, את הילדה הזאת תשאיר בחיים! אני נודר לשמש אותך עד שיבוא יום ותשלח אותי לירושלים. עליו השלום. הבת נולדה במראכש ונשארה בחיים.

פעם חלם יצחק אלמליח בקזבלנקה. אז נפטר ימין, בנו של ר׳ פנחס ור׳ פנחס ציווה שאף אחד לא ימכור את הרהיטים שלו חוץ מפלוני ופלוני. אני הייתי מוכר את הרהיטים והנה בא אלי אלמליח, הוא ושלמה חביב. זה אמר לי: דוד, יש לך הזדמנות ללכת לר׳ דוד דראע הלוי עם יצחק אלמליח. אמרתי לו שאנחנו כעת בחודש טבת ושאני ביקרתי בקבר פעמיים וגם במולאי איגגי ולקחתי את הבת הזאת ואני לא יכול עכשיו כי אני צריך למכור. הוא ענה שמצווה זו קודמת למצוות מכירת הרהיטים. יצחק אלמליח נולד בקזבלנקה [כאן מתחיל החלום של יצחק אלמליח] ור׳ דוד דראע ציווה עליו לבוא וגם ביקש שילווה אותו השליח שמוכר רהיטים במראכש. לאחר החלום בא אלי. לפני כן הלך אצל סויסה, מי שהיה פקיד אצל הצדיק מולאי איגגי, כי אני הייתי שמש במולאי איגגי לפני ר׳ דוד דראע. הלך לסויסה. ענה לו: אם אתה רוצה לנסוע לר׳ דראע הלוי, אין לך אף אחד שיודע טוב יותר מאשר דוד בן-זואה. אמר לו: בסדר, אם אני אמצא שהוא מוכר רהיטים כפי שחלמתי עליו, אז זהו האיש. חיפש אותי במראכש. בא יחד עם שלמה חביב. מצא אותי שאני מוכר רהיטים.

ביקש שאלווה אותו לר׳ דראע. נסענו ביום שלישי דרך תאמלאלת ומצאנו שמקום הרב חרב. אין איפה לשבת וערימה גדולה של זבל מסביב לקבורה. זה לכלוך שנהגו היהודים להשאיר לאחר הזיארה. מצאנו שם חכם בשם יצחק מלכא שהיה אוסף מטעם הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס עליו השלום. מצאנו אותו שם כי בא לבקש נדבה. שאל אותו אלמליח: כמה נוהגים אנשים לתת לך בכל נדבה, וזה לפני ארבעים ושש שנה. ענה שנותנים חמש, עשר, חמש עשרה לירות. יצחק אלמליח הציע לתת שמונים לירות בתנאי שהוא יבלה את השבת איתו. במוצאי שבת, זה היה בראש חודש טבת, אמרתי לצדיק וזה כדי לחזק את החלום שלי.

אמרתי לו: או ר׳ דראע הלוי, אם אתה תשאיר לי את הבת הזאת בחיים, והיא תקרא לי אבא, אני נודר שבכל ימי חיי, אני אהיה לך שליח עד שאתה תשלח אותי לירושלים. גם יצחק אלמליח אמר בפני הקבורה: או ר׳ דוד דראע הלוי! אם תעזור לי לפתור בעיה שהיתה ביני לבין צרפתי, אני נודר על עצמי לרצף את מקום הקבורה. באותו לילה חלמתי את הרב [הצדיק] בדמות של חכם שהיה לנו במראכש בשם ר׳ דוד הלחמי שהיה סופר. אמר: אני [הצדיק] לא צריך ריצוף, אני מבקש רק לבנות בית-כנסת באותו מקום שבו התפללתם ביום שבת, שם תבנו לי בית-כנסת כמו בית-המקדש. כך אמר לי בחלום. אני עניתי לו: רבי, אינני יכול, אני עסוק, יש לי עסקים במראכש. אמר לי: מאוחר, כבר פתחת את פיך. הוא העלה אותי לבית-הכנסת בחלום. אמרתי לו: אני משביע אותך שתגיד לי מדוע מתים הבנים שלי! אני הייתי צועק והנה בא יצחק אלמליח והעיר אותי. ר׳ יצחק מלכא אמר לי שהוא שמע כל מה שהייתי מדבר בחלום והתחיל לספר. למחרת התחלנו בבניית בית־הכנסת. בנינו עשרה מטרים אורך וחמישה מטרים רוחב. באמצע הבנייה התמוטט הגג. היה שלג בטבת והגג של בית-הכנסת התמוטט ומאז בנינו אותו במלט ונשארתי שמה שלושים ושש שנה. הבאתי איתי רק שלושה ספרים, שופר ומגילה.

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

גדול ונכבד היה תפקיד הדת בחיי המדינות הדרומיות. הרוב המכריע של הכתובות מכיל הקדשות לאלילים, שמהם נזכרים ביחוד: שמש—השמש; עת׳תר, המתאים לעשתורת, אלא שהוא אליל (הנקרא גם אלמקה); נשר — האליל נשר, שהיה ידוע גם בצפון; ודּ— הידיד, הדוד; וֵרְח'— הירח. בתקופת החֶמִיַרִים מופיע בכתובות השם ״רחמן", המוכיח מה גדולה הייתה השפעת היהדות. מנהגי הקרבנות והקרבת הקטורת וכו' דומים לפעמים לחוקי התורה: הדת הקיפה את כל חיי האדם . מתבלטים הניגודים בין החצ׳רים שבדרום והבדוים שבמרכז־ערב ביחסם השונה לדת. (קשה לתאר תיאור כולל את המצב בצפון, הואיל וגם שם היו קיימים ניגודים רבים",; הערבים שהיו סמוכים לאזור הים התיכון הושפעו מהנוצרים ונטו לנצרות, בעוד שבצפון חג׳אז עמדו הערבים תחת השפעת שכניהם העברים.) בשירת הבדוים, שנוצרה בתקופה שקדמה לאיסלאם, כמעט אין למצוא רעיונות דתיים. נזכרים בה שמות אלילים, נזכר גם שם אללה, אולם כל זה אינו אלא מן השפה ולחוץ, והשירה עצמה ריאליסטית במידה שאין בה מקום למחשבה דתית. טעות היא בידי הסוברים, שבתקופה מאוחרת יותר מחקו בכוונה מתוך השירה הזאת כל זכר לעבודת אלילים. אפשר לגנוז שם של אליל או בית של שיר, אולם אין לשנות את רוחו של שיר דתי־אלילי. אין מחשבה דתית בשירי הבדוים, מפני שהם בבואה נאמנה של חיי הבדוים, שבהם אין הדת תופסת כמעט שום מקום . ואופיה זה של השירה הערבית נשתמר לה גם בתקופת האיסלאם הקדומה

התקופה שלפני מוחמד היא בבחינת שעת־דמדומים, שכן כבר מצויים בה אנשים, שבמוחותיהם מנצנצים רעיונות חדשים; האנשים האלה הושפעו על־ידי היהודים והנוצרים ,

הכלכלה. גידול גמלים וצאן, חקלאות. מסחר

 רוב תושבי ערב התפרנסו מגידול גמלים וצאן, זה היה מקור כלכלתם העיקרי של הבדוים. מקור נוסף שימשה להם העברת סחורות שונות לחופי ים התיכון.

קשה להכריע, איזה ענף־פרנסה היה חשוב יותר לתושבי תימן: החקלאות או המסחר. לפי עדותו של פליניוס עסקו החמירים והמעינים בעבודת־וזאדמה: היו להם שדות־תבואה, חורשות־דקלים, עצי־פרי ובהמות. השבאים, שעסקו בעיקר במסחר, היו להם גם יערות עצי־בושם ומכרות־זהב, אף שדות־שלחין, דבש ודונג.

המסחר הקיף כל מיני קטורת: לבונה,.מור,קציעה,אהלות; וגם זהב, כסף ואבנים טובות — לפי עדות המקרא, הכתובות הערביות וסיפורי היוונים והרומאים. הסחורה היתה נמכרת לבבל, למצרים, ליוון ולרומא.

 פליניוס מעלה חשבון, שהקיסרות הרומית מוציאה מדי שנה בשנה כחמישים מליון סיסטרצים לתמרוקים. הארץ יצאו לה מוניטין בעולם בעושרה הגדול, ומשוררי רומא הגידו תהילתה ברבים. באמת סחרו השבאים לא בתוצרתם בלבד, אלא גם במוצרי הודו, סין ואפריקה המזרחית. ערב היתה המרכז הטבעי, שאליו היו מעבירים את כל הסחורות, ושם היו ממיינים אותן ומפיצים בין הלקוחות. בצדק מעיר מלומד אחד, שאין לראות את המדבר בישימון ריק חסר כל תרבות.

מדבר החול, כמדבר המים, הים, מפריד בין הארצות, אבל הוא גם מקשר ומחבר אותן, הואיל והוא פתוח לכל רוחות העולם. ממזרח לערב נמצאת רמת איראן, ומדרום-מזרח — הודו עתירת הנכסים. ים־סוף מחבר את ערב עם ארץ אגדית אחרת, אפריקה המזרחית, שהיתה בעלת סחורה יקרה. בצפון מחבר אותה מדבר סיני עם מצרים. ויש להוסיף, כי הנמלים המצויינים שבחופי ארץ־ישראל, צור וסוריה, איפשרו לה לערב לקשור קשרים עם יוון, איטליה וספרד.

ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

נקבצו ונערכו בסיעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידיארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

שמעון ואנונו

ח. איטליה

איטליה, ארץ ומדינה השוכנת בדרומה של אירופה, כשהיא מוקפת ממזרח, מדרום וממערב בים התיכון. יהודים ישבו באיטליה מאז ימי בית שני. במאה הי״ב היו קהילות חשובות ביותר באיטליה, ובעלי התוספות העידו ״כי מבָארי תצא תורה ודבר ה׳ מאטורנטו״. המפורסם שבחכמי איטליה בימי הביניים הוא רבי ישעיה דיטראני – מבעלי התוספות. במאה הט״ז, לאחר גירוש ספרד, הגיעו יהודים רבים לאיטליה. המפורסם שבהם הוא רבי יצחק אברבנאל – מגדולי מפרשי התנ״ך.

בשונה מערי איטליה, היתה ליוורנו עיר שבה ניתנה חופשיות לכל הדתות והתרבויות. ואכן תוך זמן קצר, הפכה ליוורנו לאחד ממרכזי המסחר הגדולים ביותר באיטליה, והקהילה היהודית היתה לאחד ממרכזי התורה הגדולים והחשובים ביותר. השפעת אנוסי ספרד היתה גדולה בעיר זו, עד כדי השרשת השפה הספרדית והמנהגים של יהודי ספרד. במאה הי״ז נוסד בליוורנו קהל מעדת המערבים – בני יוצאי צפון אפריקה. קהילות ספרדיות גדולות וחשובות היו גם בנאפולי, אנקונה ופירארה.

עיקר פרסומם והשפעתם של ליוורנו, ונציה, מנטובה, סביוניטה, קרימונה – ערים באיטליה – בא להם מן הדפוס העברי שהיה קיים בהם, וזכו להשפיע על תולדות הספר העברי. בדפוסים באיטליה הודפס התלמוד הבבלי, התנ״ך ועוד מאות ספרים עבריים בהלכה, קבלה, פרשנות ועוד.

מכל ארצות אגן הים התיכון שלחו חכמים את ספריהם להדפסה באיטליה. כך נהג רבי יוסף קארו בספריו ׳בית יוסף׳ וישלחן ערוך, ועוד רבנים רבים במשך מאות שנים.

נציין אחדים מחכמי ׳ארזי הלבנון׳ שחיו ופעלו באיטליה: דון יצחק אברבנאל – מגדולי מפרשי המקרא; רבי עובדיה מברטנורה – המפרש הגדול של המשנה; רבי יהושע בועז – בעל ׳שלטי הגיבורים׳ על הרי׳׳ף; רבי מנחם עזריה מפאנו – מגדולי המקובלים וממפיצי תורת האר״י; רבי יהודה חייט – ממגורשי ספרד ומקובל ידוע; רבי עזריה פיגו – מגדולי הדרשנים והפוסקים, מספריו ידועים ׳בינה לעתים׳ ו׳גידולי תרומה׳; רבי שמואל אבוהב – מחבר שו״ת ׳דבר שמואל׳; רבי עמנואל חי ריקי – מקובל ידוע; רבי משה חיים לוצאטו – מגדולי המקובלים ומחבר ספר ׳מסילת ישרים׳; רבי ישמעאל הכהן ממודינא מחבר ספר ׳זרע אמת׳; החיד״א ועוד רבים.

ט. תורכיה

ארץ ומדינת תורכיה הינה חצי-אי החודר אל הים התיכון בחלקו הדרומי, ובחלקו הצפוני גובל הוא עם הים השחור. בחלקה המזרחי גובלת תורכיה עם סוריה ופרס.

תורכיה שימשה כמרכז למגורשי ספרד, ליהודי המזרח וצפון אפריקה. היא שימשה כצומת מרכזי בחיי העם היהודי במאות השנים האחרונות.

סביב המרכז בתורכיה פעלו הערים; קושטא, איזמיר וסלוניקי. בערים אלו התקיימו מרכזי הרוח הגדולים במאות השנים האחרונות, ובהם נתחברה ממיטב הספרות ההלכתית, ספרות הקבלה, הדרוש והפרשנות. נתמקד בשלשת הערים הללו:

קושטא

העיר קושטא (או בשמותיה: קונסטאנטינופול, או איסטנבול) היא העיר הגדולה שבערי תורכיה. היא עיר נמל היושבת על מיצרי הבוספורוס (מקום אסטרטגי, מעבר בין אירופה לאסיה).

יהודים ישבו בקושטא עוד בימי היוונים. אולם עיקר גידולה של הקהילה היהודית באה לה אחרי גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492).

בראש הקהילה היהודית בקושטא בעת כיבושה על ידי העותומאנים, עמד רבי משה קפשאלי. אחריו עמד רבי אליהו מזרחי שייסד בה ישיבה. בעיר נוסדו בתי דפוס, אליהם הגיעו כתבי יד להדפסה מכל רחבי הממלכה העותומאנית.

כמו בשאר הקהילות הגדולות בתורכיה, היו בקושטא קהילות קהילות בהתאם למקור מוצאם. מחכמי קושטא המפורסמים: רבי תם בן יחיא; רבי אליהו ב״ר בנימין הלוי; רבי אליהו בן חיים (מח״ס ׳תשובות הראנ״ח׳); רבי יחיאל בסאן; רבי יוסף מיטראני; רבי יהושע בנבנישתי ורבי יהודה רוזאניס (מח״ס ׳משנה למלך׳), שכיהן כרבה של קושטא שנים רבות והיה מגדולי חכמי דורו.

איזמיר

העיר איזמיר שוכנת במערב אנטוליה על חוף הים האגאי. על אף שיישוב יהודי היה באיזמיר תקופה ארוכה, עוד מימי חז״ל, בתקופה הרומאית, הרי שעד המאה הי״ז היתה איזמיר (או בשמה סמירנה) עיר קטנה. אולם עם שינויים שחלו במסחר הבינלאומי, הועדפה איזמיר על ידי הסוחרים מסיבות שונות, וכך החלה לשגשג, לפרוח ולהתפתח, וכך גם היישוב היהודי בה.

לאיזמיר הגיעו יהודים מסלוניקי, קושטא ומעוד ערים בתורכיה ומחוצה לה. רבים מיהודי איזמיר התעשרו משותפותם במסחר, ותרמו מהונם להקמת מוסדות חינוך ותורה. ראשי הקהל הזמינו רבנים ממרחבי הממלכה העותומאנית לכהן בקהילתם. ואכן רבנים חשובים שימשו ברבנות באיזמיר. כמו כן התיישבו בה מחכמי ארץ ישראל שיצאו כשדרי״ם, והחליטו להשתקע בה.

בדומה לקהילות אחרות בממלכה העותומאנית, גם באיזמיר היו קהילות רבות ושונות בהתאם למקום מוצאם, אולם האחדות ביניהם עלתה על המפריד והשונה. במשך הזמן, גברה האחדות בין הקהילות וניטשטשו ההבדלים. רבנים שהוזמנו לכהן באיזמיר: רבי יצחק בן מאיר (מקושטא) – מתלמידיו של המהרי״ט; רבי יוסף איסקופא (מסלוניקי); רבי חיים בנבנישתי(מקושטא), ורבי אהרן לפפא (מסלוניקי). אולם בדורות שאחריהם, כבר כיהנו באיזמיר רבנים שהתחנכו במוסדותיה וישיבותיה. המפורסם והגדול מכולם הוא רבי חיים פלאג׳י. עוד מרבני איזמיר המפורסמים: רבי שלמה אלגאזי – מחברם של ספרים רבים (׳גופי הלכות׳, ׳יבין שמועה/ ׳לחם סתרים׳ ועוד); רבי יוסף בן רבי אליהו חזן; רבי יעקב בן נעים; רבי אפרים ארדיטי; רבי אהרן אלפנדרי; רבי אליהו הכהן(מח״ס ׳שבט מוסר׳); רבי יוסף רפאל חזן(כיהן לאחר מכן כ׳ראשון לציון׳ בירושלים, ומח״ס ׳חקרי לב׳); רבי רפאל מאיו ועוד.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הרב זאב הלפרין הביא איתו ללאראש את שיטותיו החינוכיות ואת רוח הלחימה, והחל לפעול שם כפי שפעל במקנאס. תחילה איתר קבוצה דתית שמרנית, ובאמצעותה ארגן מוסד חינוכי בשם ״הר סיני״ שתאם את הדגם של ״אם הבנים״ שהקים במקנאס ובצפרו. הוא פתח בפעילות ציבורית באמצעות תקיפה וניגוח בית הספר ״אליאנס״ ומנהלו מר חכים. פעולתו בוצעה באמצעות תעמולה, הוצאת דיבה וכתבות בעיתונות היהודית והעיתונות הכללית המקומית. ב־20 בנובמבר 1915 פורסם בטנג׳יר מכתב, שהודפס בעיתון היהודי בשפה הספרדית, El Eco israelita. המכתב מכיל השמצות על מר חכים, מנהל בית הספר ״אליאנס״, המואשם באי סדרים כספיים, בניהול כושל של בית הספר ובחוסר התאמה של המורים ושל תוכנית הלימודים לקהילה היהודית. על המכתב חתומה ועדה של שישה חברים שבראשה מתנוסס שמו של הרב זאב הלפרין. המערכה שהתנהלה נגד ״אליאנס״ בעיתונות היהודית והכללית הובלה בידי בנו של ראש הקהילה אברהם מור־יוסף. הדי הסכסוך בענייני בית הספר ״אליאנס״ ומכתבי התגובה גלשו גם לעיתון המקומי הכללי בטנג׳יר.£a Correspondent De l'Africa הוועדה שבראשה עמד הרב הלפרין תבעה לפטר את מנהל בית הספר וצוות המורים ולסגור את בית הספר של ״אליאנס״. היו הורים שהוציאו את ילדיהם מבית הספר בטענה שהלימודים ״חופשיים״ מדי ובית הספר אינו מתאים לתרבותה של הקהילה, ואף פוגע בחייה הדתיים. מנהל בית הספר, מר חכים, מעיד שבתחילה חשב לתומו כי מדובר במתקפה שמקורה ברצונו האישי של אברהם מור־יוסף לתפוס עמדת מנהיגות במאבק הפנים קהילתי. אולם במשך הזמן התבהרה לו התמונה המלאה. במכתב להנהלת ״אליאנס״ בפאריז הוא כותב שמר מור־יוסף, בנו של נשיא הקהילה, נתון להשפעתו של הרב זאב וולף הלפרין, ששם לו למטרה ליצור בלאראש מרכז יהודי תרבותי בעל אופי פוריטני וקנאי. בית הספר ״אליאנס״ מהווה מכשול לתוכנית זו ועל כן הוא מתקיף אותו בקהילה ובעיתונות המקומית.

לאחר ועידת סן־רמו, באפריל 1920, שבה הוחלט על מסירת המנדט בארץ־ישראל לבריטניה, הוקמה בעיר לאראש אגודה ציונית בשם ״בוני ירושלים״. הרב הלפרין הצטרף אליה עם תחילת פעולתה, אולם עד מהרה נקלע לסכסוך עם מנהיגי האגודה. הוא פנה להסתדרות הציונית בלונדון, ללא ידיעת המנהיגות המקומית, וביקש שיכירו באגודה ציונית נוספת אותה הוא מקים, ושמה ״בוני ירושלים ומחזיקי הדת״. הוא ביקש מההסתדרות הציונית בלונדון שייאפשרו לו לעסוק בתעמולה ציונית בצפון אפריקה על פי דרכו, וכמו כן ביקש שתינתן לו הרשאה לעסוק במגבית ולאסוף שקלים. ההסתדרות הציונית בלונדון הפנתה אותו לאגודה המקומית הקיימת והורתה לו לשתף איתה פעולה. אולם בהיוודע לה מה היו מהלכיו, התנערה ממנו תוך השמעת ביקורת עליו בפני ההנהלה הציונית בלונדון.

הרב הלפרין עזב את מרוקו כנראה בשנת 1922, הוא שב לירושלים כנראה בשנת 1924. לאחר פרישתו המשיכו נאמניו, באמצעות חברת

״מחזיקי הדת״, את הפעילות הציבורית והחינוכית בעיקר ברשת תלמודי התורה וישיבות ״אם הבנים״.

בשנות השלושים עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, ולאחר מכן בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, נכנסו הקהילות במרוקו לתהליך של דעיכה, שנבע מחולשה כללית של כל המערכות. את העולם כולו ובכלל זה את מרוקו והקהילה היהודית בתוכה פקד מצב כלכלי קשה. רשת ״אם הבנים״ החזיקה מעמד בקושי עד שאוחדה עם ״אוצר התורה״ שהוקמה במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת רשת ״אוצר התורה״ החלה שוב תקופת פריחה לחינוך הדתי והמסורתי, ואיתה התעוררה לתחייה גם ההשפעה הליטאית על עולם התורה במרוקו. לאחר השואה היתה פעילותם של הליטאים עוד יותר אינטנסיבית והם השתלטו לחלוטין על הפלג השמרני של יהודי מרוקו ושעבדו אותו בהתאם לסגנונם ומטרותיהם.

ח. סיכום

כניסת הצרפתים למרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט האיצו את תהליכי המודרניזציה בארץ זו, ויהודי מרוקו היו בין הראשונים שאימצו אותה. המודרניזציה הביאה איתה שינוי מהיר וסוחף באורחות החיים, וההנהגות המסורתיות המקומיות התקשו להאבק בהשפעותיהן – התפוררות הסדר המשפחתי והקהילתי הקיים ותהליך של התרחקות מחיי הדת. על פי עדותו של הרב משאש הברירה היתה הליכה בדרכו של הרב הלפרין או כליה רוחנית של עולם לומדי התורה. המנהיגות המרוקאית המקומית לא התאפיינה ברוח לחימה, ובמידה רבה השלימה עם הגורל תוך ציפייה למעשי נסים. הרב הלפרין הופיע במרוקו בדמות של ״מושיע ומציל״, וככזה נצרב בזיכרונם של רבני הקהילות ופעילי הציבור. פעילותו של הרב לוותה בתחושה שאין זמן והשעה דוחקת, סגנון שהתאים לסגנונו של הזרם החרדי האולטרה אורתודוקסי שהתפתח באירופה המזרחית במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. המוטיב המרכזי שבלט בשליחותו של הרב הלפרין היה ״ההצלה״.

באופן מעשי ההצלה באה לידי ביטוי ברפורמה בחינוך היהודי שעוצב מחדש על פי מתכונת ליטאית: בפעילות ציבורית ענפה ורדיקלית שיצאה בהסתה נגד ההשכלה: ובאופן ממוקד נגד ״אליאנס״ באמצעות חברת ״מחזיקי הדת״.

בצד ה״הצלה״ התפתחה גם תחושת אפוטרופסות על גורלם של היהודים המרוקאים, שלפי תפיסתו של הרב הלפרין אינם מסוגלים לטפל בעצמם בגורלם. מוטיב זה מלווה את יחסה של הקהילה הליטאית לעולם התורה הספרדי/מזרחי, לאורך כל המאה ה־20. המוטיב שזור בפעולותיהם של הרבנים הליטאים במרוקו לפני ואחרי השואה, ונמשך גם במהלך השנים בהן התפתח עולם התורה הספרדי/ מזרחי בתוך עולם התורה הליטאי(ולאחר מכן לצידו) במדינת ישראל ובצרפת.

הליטאים הציבו את עצמם בעמדת מנהיגות של עולם התורה, ומכאן יומרתם להנהיג את הציבור היהודי ובתוכו את הציבור הספרדי/מזרחי תוך הפגנת פטרונות כלפיו. גישה ליטאית זו עומדת ברקע ההיסטורי שעיצב את עולם התורה הספרדי/מזרחי בימינו ואף דחפה להקמת ש״ס.

למרות שש״ס מסמלת בין היתר את ההתנערות, אם כי חלקית, מפטרונות זו, חלק נכבד מרבני הקהילה המרוקאית עדיין שבוי בדימוי של מי ש״ניצלו״ מכפירה ושמד, והם רואים עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״ הליטאים.

מחוללו הראשון של מהלך היסטורי זה במרוקו היה כאמור הרב זאב הלפרין. האתוס שנצרב בזיכרון הרבנים שחיו באותם הימים, הרב יוסף משאש והרב דוד עובדיה, הוא, שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את יהודי מרוקו מהשפעת ״אליאנס״ ומכליה רוחנית. תופעה דומה התרחשה לאחר השואה בפעולתם של רבנים ליטאים אחרים, שמצאו במרוקו מרחב להשפעה כפי שיסופר בפרק הבא. מורשת זו הונחלה לדורות הבאים ומהווה מרכיב מרכזי בהתגבשות ה״חרדיות הספרדית/ מזרחית ליטאית״ כפי שהיא קיימת במתכונתה הנוכחית.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

קו

פ׳ יתרו. תרפ״ט.

ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. מכתבו הבהיר הגיעני, ותוכו רצוף עשרה צ׳ורוס, תודה רבה ידידי, לך תהיה צדקה, אמרת לעשות רצון צדיק הרה״ג כמוהר״ר וידל הצרפתי ישצ״ו, להודיעך עוד שמות כל המבואות והחצרות שיש בעיר, ואח״ך תודיעני מה שצריך להודיעך עוד, ואתה עתה נוסע לטאנכי״ר אודות מסחרך, ושוב תשוב בשלום, אחר ימים אחדים, ותודיעני, טוב הדבר ידידי, מחר אתחיל עבודתי בעה״ו, ואשר הקפדת על אשר הודעתי לאחרים מזאת העבודה, ורצו להשיג גבולי, וכתבו ושלחו להרב הנז׳ לתת על שכמם זאת העבודה, וכעס עליהם ולא השיבם דבר, דע ידידי, כי מעולם לא הגדתי לשום אדם, ובמסתרים אני עובד, ופלא בעיני איך נודע הדבר, ואם עוף השמים הוליך את הקול וכו, אפשר, וסוף דבר, יהיה מה, התשובה פשוטה, כל הקודם זכה, ועכ״ו אסתיר עוד מעשי, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

קז

פ׳ הנז׳. לרב אחד. שנ' תרפ״ט לפ״ק.

אדוני! היום ראיתי בגליון תהלים של כבודו, שכתב בעצם ידו על מזמור ס׳׳ו, וז״ל: און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳, נר׳ לע״ד לפרש, ע״פ מ״ש רז״ל מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה, וז״ש אם ראיתי בלבי דהיינו חשבתי בלבי, לא ישמע הי, לא יקבל ה׳ לאחשוביה כמעשה, כן נ״ל. עכ״ל כבודו, וימחול נא אדוני, כי נעלם מעיני קדשו, כי זה הוא לשון הגמרא בקדושין דף מ׳ ע״א, וז״ל: מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה, שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳, עכ״ל ע״ש. וכן פי׳ שם המצודות: ע״ש, ושלום.

אני היר׳ם ס״ט

קח

פ׳ משפטים.

ידידי החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום, קח נא ידידי, מה שהשיגה ידי, והנני מתחיל משער האלמללא״ח (כך נקרא מקום משכן היהודים בכללותו), הפתח הוא בנוי בנין חזק בכפה כמין קשת, ולו דלתיים ובריח חזקים מאד, והוא עומד לצד מערב, ובצדו מימין לפנים יש עוד פתח כמוהו בכפתו ושעריו ובריחיו, שהיה מבוא לרחוב גדול שהיה מלא חנויות ורפתים ובתי תבן ופחמין ועצים, ובתים ועליות לדירה, ושם היו מוכרים בשר ודגים וכל מין ירק, וזה מעט בשנים שנפל הכל מזוקן ונעשה תל עפר, ועתה הוא סגור לא יפתח. ובצדו, יש בית הסוהר קטן, שם הרבנים אוסרים את החוטאים נגד הדת ע״פ הממשלה, אשר הפקידה שם ישמעאלי אחד ממשרתיה, להיות יושב שועד שם כל היום וכל הלילה בכלי זיינו, ויש עוד שנים אחרים, כל ,אחד משמר שבוע, ויש להם צו מהמושל, לקיים דברי הרבנים, לאסור ולהתיר, וסמוך לו שש חנויות של מוכרי תבלין וקופת הרוכלים, וסמוך להם מבוי קטן נקרא בשם מבוי העניים, כי יש בסופו חצר גדולה, דרים בה הרבה עניים, וגם כל עובר אוחר עני מתאכסן שם בשני בתים מיוחדים מהקהל לכך, ומביאים להם מהקופה ארוחתם בבקר ובערב, יש בו שלוש חצרות עוד מצד ימין, נקראים בשם ״חצר צאייג״ ״חצר בנימין״ ״חצר בן ידיר״, שמות משפחות שהיו דרים בהם מקדם. יש בו עוד משמאל, ביתהבד לשעוה של דבורים, ותולמ״ד.

סמוך לו יש ד׳ חנויות מוכרי דגים ופירות, וסמוך להם מבוי גדול, נקרא בשם מבוי לברגא [מגדל בעברית], ע״ש מגדל גדול שיש בסופו שהיה עשוי לשמירת העיר בשנים קדמוניות. יש בו הרבה חצרות מימין ומשמאל, ואלה שמותם: א׳, חצר אדהאבי״ן [צורפי זהב בעברית], שם היו דרים מקדם. ב׳, חצר בן ארפפאס. ג׳, חצר אברהם עטייא. ר׳, חצר בן עמראן ה׳, חצר חיים מאמאן. ר, חצר היתום. ז׳, חצר ברוך טולידאנו. ח׳, חצר עטייא, ט׳, חצר לוי קאבאליר. יו״ד, חצר אולברנוסייא. י״א, חצר מכלוף אדרעי. י״ב, פאריינטי. י״ג, חצר רבי שלמה מחפוזא ז״ל. י״ד, חצר וואעיש. ט״ו, חצר ד׳ עזוז ז״ל. ט״ז, חצר רבי מוסי ז״ל. י״ז, חצר לגראבלי. י״ח, חצר עייסא. י״ט, חצר ר׳ משה ן׳ וואעיש ז״ל. ך, חצר מימונא. כ״א, חצר ביטון. כ״ב, חצר ששון. כ״ג, חצר אסתר סמחון. כ״ד, חצר מוסי. כ״ה, חצר אסתר לגולא. כ״ו, חצר לוי, כ״ז, חצר צאייג. כ״ח, חצר לכוואהנא [הכהנים]. כ״ט, חצר ביהכ״נ הקטנה. ל׳, חצר רפאל טולידאנו.

ל״א, חצר ר׳ ראובן טולידאנו ז״ל.

סמוך לו יש שורה של חנויות, מוכרי פירות, ירקות, קצבים, ספרים, וסמוך להם מבוי מקוד. טהרה. יש בו אלו החצרות: א' חצר יצחק שישו. ב׳, חצר אסקאייא. ג' חצר מזור. ד, חצר בן סמחון. ה: חצר אלמעדא. ו׳, חצר ר׳ חביב טולידאנו ז״ל. ז׳, חצר ר׳ חיים משאש זצ״ל. ח׳, חצר דוד עאטייא. ט׳, חצר משד. עטאר. יו״ד, חצר ראובן אסבאג. י״א, חצר ר׳ שלמה בן הרוש ז״ל. י״ב, חצר ר׳ אברהם הלחמי ז״ל. י׳׳ג, חצר ימין ן׳ שטרית. י״ד, חצר ר׳ רפאל בירדוגוזצ׳יל. ט״ו, חצר ר׳ אבא בירדוגו ז״ל.

 סמוך לו יש ב׳ חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם, מבוי החכם, ונכחו מבוי קטן מפולש נקרא מבוי אלבראזין [רצענים בעברית]. יש בהם אלו החצרות: א' חצר ר׳ יעקב בירדוגו זצ״ל. בי, חצר אברהם אוחנא. ג׳, חצר החכם. ר׳, חצר ר׳ אלישע נחמני. הי, חצר שלמה ן׳ שטרית. וי, חצר מימון ן׳ הרוש. ז׳, חצר אליהו ן׳ שטרית. ח' חצר יוסף ן׳ שטרית. ט׳, חצר יעקב ך הרוס. יו״ד, חצר רבי רפאל טולידאנו ז״ל. י״א, חצר אברהם ן׳ אשיך. י״ב, חצר יוסף ן׳ אשיר. י״ג, חצר מרדכי אטובי. י״ד, חצר ר׳ מאיר בירדוגו ז״ל. ט״ו, חצר יהודה אזוגי. ט״ז, חצר שלמה עטייא.

סמוך לו, חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם מבוי לגנדור, ובכללו החצרות שבמבוי הרחב, הנקרא מבוי בתי כנסיות, ואלו הם: א׳, חצר מנחם ן׳ עבו. בי, חצר משה ן׳ לחסין. ג' חצר חיים בוטבול. ד' חצר יהודה עמאר. ה׳, חצר ר׳ שלמה ן׳ הרוש ז״ל. ו' חצר מימון עמאר. ז׳, חצר ר׳ מתתיה בירדוגו ז״ל, ח׳, חצר מרדכי עמאר. טי, חצר ר׳ יוסף לוי. י׳, חצר סאמנא. י״א, חצר שלמה בווידיר. י״ב, חצר ר׳ שמואל טולידאנו ישצ״ו. י״ג, חצר ר׳ אברהם עמאר ז״ל. י״ד, חצר ר׳ שמואל עמאר ז״ל. ט״ו, חצר ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל. ט״ז, חצר יהודה בווידיר. י״ז, חצר אסולין. י״ח, חצר ן׳ עמימיר. י״ט, חצר ן׳ סמחון. ך' חצר מכלוף עטייא. כ״א, חצר אלבאז. כ״ב, חצר ן׳ באגא. כ״ג, חצר אלכפפארי. כ״ד, חצר ן׳ סעדון. כ״ה, חצר ן׳ זיתון. כ״ו, חצר פחימאת. כ״ז, חצר אסריקי. כ״ח, חצר אלמסעאלי. כ״ט, חצר ן׳ שלוש. ל׳, חצר ן׳ אגריר. ל״א, חצר יחייא אודאי. ל״ב, חצר עמאר. ל״ג, חצר פינטו. ל״ד, חצר ן׳ חפי. הרבה מהם חרבות.

סמוך לו, הרבה חנויות מוכרי קמח וקצבים, וסמוך להם מבוי בן עטאר ז״ל. ואלה שמות החצרות שיש בו: א' חצר חביב דאנינו. ב׳, חצר ר׳ חביב טולידאנו ז״ל. ג' חצר מרדכי לובאטון. ד' חצר אלעזר אטובי. ה׳, חצר ר׳ חיים טולידאנו ז׳יל. וי, חצר שמואל הלוי. ז' חצר ר׳ אברהם עמאד ישצ״ו. חי, חצר ן׳ אודיז. ט׳, חצר ן׳ עאטייא. יו״ד, חצר אלפילאלי. י״א, חצר ן׳ עמאר. י״ב, חצר ר׳ שלום משאש זצ״ל.

 סמוך לו מבוי המערה, בכלל מבוי אלמטאמר [מגורות חטים בעברית], ויש קורים לו מבוי ר׳ אלישע ז״ל, לא ידעתי מי הוא. ואלה שמות החצרות שבהם: א׳, חצר ר׳ יעקב ן׳ סמחון ז״ל. ב' חצר יצחק וואקראט. ג׳, חצר אברהם בוטבול. ד׳, חצר ר׳ יעקב אדהאן ז״ל. ה', ן׳ הרוש. ו', חצר ר׳ אברהם חסין ז״ל. ז׳, חצר ן׳ עזרא. ח׳, חצר שמואל בירדוגו, ט׳, חצר ר יוסף כהן ז״ל. יו״ד, חצר למטאמר. י״א, חצר וואענונו. י״ב, חצר אדאלייא. י״ג, חצר לפראן, י״ד, חצר קשיש. ט״ו, חצר ן׳ שטרית. י״ד, חצר דוד״ טולידאנו. ט״ו, חצר אלעזר ן׳ הדוש. ט״ז, חצר ר׳ יוסף בירדוגו זצ״ל. י״ז, חצר ר׳ יוסף חלואה ז״ל. י״ח, חצר אבן צור. י״ט, חצר ר׳ דוד חלואה. ך, חצר יוסף בודוך. כ״א, חצר בן ארבאייבי. כ״ב, חצר שמחה אלכחאלא. כ״ג, חצר יהודה אלחפאף. כ״ד, חצר ן׳ זיתון. כ״ה, חצר ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל. זהו מחצית העיר לארכה, לימין הנכנס לעיר, במכתב אחר אפנה על שמאל בע״ה, ושלום.

היו״ם ס״ט

עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

סיפור על קשר דומה מספר בנימין צבע לזכרו של מיימון סודרי :

לאחר זמן התחילו בבניין ישיבת פורת יוסף. המנוח עבד בבניית הישיבה ועם סיום הבנייה, שלח מכתב למשפחת אשתו ומכתבו : תמיד מדבר רק בשבחי ארץ ישראל ובמכתבו רמז שאם הרב הגאון אבא אלבז זצוק"ל, יכתוב המלצה לממונה על הישיבה שתקבל אותו כשרת בישיבת " פורת יוסף "

קשר נוסף שהיה קיים, הוא באמצעות השד"רים. בין השנים 1921 – 1924 נשלח למרוקו הרב אברהם פינטו. במאמרו של חיים אברהם אין אזכור לקשר מיוחד עם קהילת צפרו. לצערי לא לניתן לי לעיין בארכיון העדה הספרדית המכיל חומר רב בנושא השליחים כל שלא יכולתי למצוא חומר אחר מעבר למה שפורסם במאמר הנ"ל.

עיתונות התקופה אך היא מדווחת על קשרים בין הקהילו לעולים ומדגישה את ההיבט של התעמולה הציונית…." בחוגי אחינו יושבי ארצות המזרח, בייחוד בקרב חלוציהם אלה המשכילים הצעירים שעמדו תמיד בראש התנועה הציונית בארצותיהם.

ועכשיו בהחל התקופה החדשה פה, באו הנה להשתקע בארץ ולהקדיש את כוחם ומרצם לתחייתה. הצעירים האלה לא ניתקו את הקשר עם אחיהם בארצם והם ממשיכים את מפעל התעמולה הציונית בתוכם ולתכלית זו הם מחפשים איזו סיסמא למשוך את הלבבות.

למרות הכבוד שכל איש רוחש ליהדות המזרח, ובייחוד המרכז היהודי שנשאר יהודי בעומק נשמתו ועמד בניסיון נגד כל ההשפעות המחריבות שבאו מפה….אין צורך להשמיע באוזניהם דברי חנף…..והכתבה אחרת על אגודת העזרה ההדדית, דווקא בתקופת המשבר הקשה כותב העיתון : " בימים האחרונים שב מנסיעתו לתוניסיה מזכיר האגודה מר פרג' טויל, מונו נציגים בתוניס אשר יעברו בכל תוניסיה וצפון אפריקה, לרכוש נפשות לתנועה הלאומית ולעזור בחומר וברוח ליישוב ארץ ישראל.

קליטת העולים בארץ ישראל

דפוסי הקליטה בתקופה העלייה השלישית

הקליטה בארץ בתקופת העלייה השלישית, כמו גם בכל התקופה אשר קדמה להקמת המדינה, הייתה בלתי פורמלית. העולים היו חייבים, עם בואם ארצה, להסתדר בכוחות עצמם או לחפש עזרת קרובים, ידידם או חברי מפלגה שהקדימו ועלו לפניהם. מעט מאוד משאבים ציבוריים ומסגרות פורמליות מיוחדות הוקדשו לתחום הקליטה.

על כל עולה היה לחפש מקום מגורים, להיאבק על יום עבודה ולמצוא את דרכו כמיטב יכולתו במציאות החדשה. הסוכנויות הקולטות העיקריות בתקופה זו היו קבוצת לחצי פורמליות וארגונים חברתיים קיימים – תנועות ומפלגות, גדודי עבודה, קבוצת יוצאי….ועד העדה, ידידים וקרובים.

רבים מהמועמדים לעלייה התקשרו לגופי ארצישראלים או לסניפיהם שבגולה עוד לפני עלייתם. חלוצי " העלייה השלישית " מכשירים עצמם בהכשרות, ובבואם ארצה מצטרפים לגדודים, לקבוצות עבודה כחברים לכל דבר. רבים מגיעים בשרשרת הגירה, כלומר אנשים שעלו והסתדרו משכנעים את קרוביהם לעלות לקולטים אותם לחיק המסגרת הקיימת ולמערכת הקשרים שהיא מקיימת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר