מורשת יהדות מרוקו

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

ובתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

במחנה זה רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם ־הודים שעלו ארצה באופן בלתי ליגלי, ולא היה בידיהם כל מסמך המאשר את שהותם בארץ; היו אלה בעיקר יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז בלטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות הזיהוי, שיכלו להגן עליהם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, אך רק שני יהודים עבדו בהן. העברתי מידע ל״הגנה", שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו ייתר יהודים בתחנות.

בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אכן העסיקו יהודים נוספים בתחנות. היהודים שהצטרפו לעבוד הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים; המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור. יש לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה תחת הפגזה, ולא אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך ולהשקות אותו קוניאק כדי שיאזור אומץ וכוח להמשיך בעבודתו.

בכל תפקיד ובכל פעילות עבדנו עבודת צוות, לא רק במסגרת העבודה, אלא גם במסגרת הבית והחברה. כולנו ידענו מה מצבו של כל חבר. כשחבר היה בצרה, מייד מצא את עצמו מוקף ידידים שניסו לחלץ אותו ממנה. כל חבר ידע שיש לו על מי לסמוך. הליכוד החברתי והעזרה לחבר היו ערכים נעלים כל כך בעיני, עד שניסיתי לטפחם בקרב חברי, וכך קם מחנה גדול של ידידים שהיו מסורים איש לרעהו. בשנת 1963 התמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים, על ידי ראש העיר דאז, מר מרדכי איש שלום. בעזרת הדרכתו והנחיותיו הצלחתי להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכי. קיבלתי מחלקה אשר עובדיה היו ממורמרים, לא מלוכדים, ומשום כך הייתה התפוקה בעבודה מזערית. על ידי טיפוח הליכוד החברתי בנינו חברי ואני מחלקה לתפארת. תמיד ידעתי שעלי לפנות בראש ובראשונה לגיבוש החברתי, כדי שהכול יתבצע כהלכה ולשביעות רצון.

בין השנים 1969-1950 הייתי חבר ועד עובדי עיריית ירושלים, ובמרוצת הזמן – יושב ראש עובדי העירייה.

חברי ואני ידענו למצוא את שביל הזהב בינינו לבין ההנהלה כדי להשיג את תביעותינו, וכמו כן, כדי להגביר את המאמצים המשותפים לפיתוחה ולשגשוגה של הבירה.

אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הופגזה בית שאן קשות, נשלחתי על ידי עיריית ירושלים לוועדה הקרואה של בית שאן, כדי לעזור בארגון מחדש של שירותי העיר. עבדנו עבודת קודש להחזרת הסדר על כנו, וניסינו לתרום מהידע שלנו בהפעלת השירותים החיוניים, המשקיים והחברתיים. עזבנו את בית שאן בהרגשה שהעיר חזרה לעצמה בכל התחומים, ובעיקר בשטח החינוך והתרבות.

על הפנתרים – תקופת התארגנותם הייתה סוערת.

תמיד ידעתי שצריך לשמוע אותם, שכן הבעיות שהם העלו היו בעיות חמורות. האמנתי שחייבת להיות דרך המקובלת על כל הגורמים, שתביא להתקרבות אל הפנתרים ולפתרון תביעותיהם. והאמת היא שבנושאים מסוימים נמצאה הדרך, וכמה בעיות אכן באו על פתרונן.

על היחס לדת – בילדותי קיבלתי חינוך דתי מובהק, וכשגדלתי הבנתי שיש לשלב את הדת עם החיים בתחומים האחרים.

נתמניתי מטעם העירייה ליישב את הסכסוך במועצה הדתית בירושלים, וכיום אני סגן יושב ראש בה. יש שמתעוררת מחלוקת, ולפעמים מחלוקת קשה, אך הרצון להקשיב, לשמוע ולהתפשר עוזר תמיד להתגבר על ניגודים ומאפשר מציאת פתרון לבעיות עדתיות וציבוריות.

על החיים הפוליטיים – האמנתי שהידברות ׳התפשרות עם פלגים וזרמים שונים תביא לשיתוף פעולה בין המפלגות השונות, אשר ביחד יקדמו את טובת הציבור בעיר ובמדינה.

על חיפוש שורשים – כל אדם מחפש את שורשיו. גם אני הייתי בין המחפשים, עד שגיליתי את מנהיגיהם הרוחניים של בני עדתי, אשר ניהלו בהיחבא ובצניעות את היישוב שמלפני קום מדינת ישראל. נפגשתי עם מנהיגי העדה. אלה עשו את מלאכתם בשקט, בלי שהאחרים ידעו על קיומם. אט אט הרגשתי, כי עדת המערביים – זו העדה אשר כיום אני משמש נשיאה, והיא מייצגת את יוצאי אלגייריה, טריפולי, מצרים, תוניסיה ומרוקו, עדה שאנשיה היו ממניחי היסוד להקמת המדינה – עדה זו הולכת ומיטשטשת.

יצרתי קשר עם אישים בארץ ובחו׳׳ל, ואלה לא חסכו ממרצם, מכוחם ומכספם כדי לבנות ולחזק את עדת המערביים. כיום העדה מפוארת ומלוכדת, המורכבת מבני העליות וכן מילידי הארץ, והיא שותפה לחיי ירושלים ולחיי ארץ ישראל. אני מדגיש את הליכוד החברתי, את הרצון לעזור ולזולת ולהקשיב לו, כי אני רואה בדברים אלה מרכיבים חשובים לבניית החברה הישראלית.

באושר ונרגש הייתי להימנות עם מקבלי התואר 'עמית הכבוד של התנועה הציונית העולמית". בכך ־ראיתי אות הוקרה על שהשתדלתי לקיים כמיטב יכולתי את הערכים הציונים שקיבלתי. לא פחות מאושר אני לקבל את התואר "יקיר ההסתדרות״. מן ההסתדרות ינקתי את ערכי העבודה, ערכים שהתוו לי את דרכי עד הלום. אמי ז״ל לימדה אותי שבדרך של שלום, הבנה וחברות אפשר להשיג דברים קשים וחשובים, והיא שהחדירה בי את המחויבות שלא לעמוד מהצד בעת פילוג בתוך החברה. תמיד חזרה ושיננה באוזני, כי עלי לתרום כל שביכולתי למען השכנת שלום וליכוד הייתי אומר, שהיום נפקד מחברתנו יסוד החברות שהיה קיים בעבר בין איש לרעהו, אותה חברות שהייתה יסוד לבניית החברה בארץ. אני מקווה שנהיה לחברה מלוכדת, אשר בעיות פוליטיקה ודת ואינטרסים אישיים לא יעבירו אותה על דעתה.

ייתכן שדעתי מיושנת, נחלת העבר, אך בלא עבר אין בונים עתיד.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

12. נושא היית פירושים לפסוקים מפרשת השבוע, שאותם פירש בתוך דרשות שנשא על הנפטרים. על פי הנוהג לפתוח את הדרשה בפסוק מפרשת השבוע. לכן קרא שם החיבור ״נושא היית׳/ על שם פסוקי הפרשה ששמשו נושא לדרשה. הסבר נוסף לקביעת השם ניתן על ידי המחבר בשער הספר:

כי כתוב אל נושא היית להם, שהוא לשון מחילה. כי יסוד מנהג זה לומר בתחילת הדרוש איזה פסוק מפרשת השבוע ההיא, שיש בו רמז על הנפטר ללמד עליו סנגוריא וזכות, כי בא קצו באותו שבוע של הפרשה ההיא, וכל דבר טוב הנאמר על הנפטר עושה רושם למעלה להיות עליו למליץ.

בחיבור מובא בקיצור התוכן הנאמר בדרשה הקשור לביאור הפסוק מהפרשה, ואחר-כך מפרש את הפסוק. הספר ערוך לפי סדר הפרשיות. ישנן פרשיות שיש בהן יותר מדרשה אחת. בדרך כלל לא מוזכרים שמות האישים שלכבודם נישאו הדרשות, לא המקום ולא הזמן. אם כי יש יוצאים מהכלל כגון פרשת לר לר: ״נושא שדרשתי ביום פקידת השבוע של הרה״ג מוהר״ר חיים כהן זצוק״ל וזיע״א״; פרשת ויצא: ״נושא שדרשתי ליל פקידת השבוע של הרה״ג שלמה אבן דנאן זצוק״ל״; פרשת שמיני: ״נושא שדרשתי בפקידת השנה של עטרת ראשי אבא מארי כמה״ר יצחק בן נאיים זצ״ל בסדר הנז' שנת תרע״ו פ״ק״. או ״ביום פקידת השנה להרה״ג מו״ר חיים כהן זצ״ל בסדר תצא ארבע לאלול תרפ״ה פ״ק״. ספר זה הוא מעין חיבורו ״זכרון דרשותי״, אלא ששם הוא מציין ראשי פרקים של הנושאים שאותם שילב בדרשתו. חידוש שהובא בפרשת לך לך מובא גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״.

מטרת החיבור לשמש כעזר בידי הדרשנים למצוא רמזים בפרשיות השבוע, לאותם נושאים שרגילים להעלות בדרשותיהם על הנפטרים.

הספר נמצא בקובץ יחד עם חיבורו ״מיני מתיקה״. יש שער משל המחבר ואין הקדמה. אינו ממוספר ובו 42 דפים. הדף 29.6*20.7 כתוב בכתב יפה ומסודר עם שוליים רחבים, בעמוד 25—28 שורות. בשורה 15—8 מלים. קיימת העתקה נוספת בכתב-יד המחבר, אשר נמצאת בקובץ אחד עם החיבורים ״נמכר יוסף״ מהדורה קמא ובתרא ו״אחרי נמכר״. הקובץ הוכן בידי המחבר, הוא אינו ממוספר ובו 65 דפים. הדף 13.5×19.8. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—14 מלים. דפים 63,ב—65 השמטות. נראה שאת העתקה זו כתב באחרונה מאחר ויש בה הוספות רבות שאינן בשניה^. גם מצורת הכתב נראה שאת זו כתב מאוחר יותר.

ג. הלכה

13. הדרת פנים זקן דן בנושא גילוח הזקן, והוא מסימני הזמן תופעה שהלכה והתפשטה במארוקו בתקופה זו עם חדירת התרבות המערבית. ומחוסר ידיעת חומרת האיסור, היו כאלה שהתגלחו גם בתער.

בספר מוכיח, המחבר על-פי ספרות ההלכה, המדרש, המוסר והקבלה, את החשיבות הרבה שיש בגידול הזקן. מה גם שדבר זה נהגו בו אבותינו מאז ומקדם, כדבריו בהקדמה:

ומיום שעמדתי על דעתי לבי משתומם, ועצמותי יאחזמו רעד, בראותי בני אדם אינם זריזים וזהירים במצוה הזאת. אבל מה יכולתי לעשות, כי דברי למה ואינם נחשבים לכלום. וזאת עשיתי, לקטתי מספרי חז״ל שהוכיחו על עון זה ואספתי אותם בקונטריס זה, ואת שמו קראתי הדרת פנים זקן כשמו כן הוא. וכלשון ר׳ יהושע בר קרחא במסכת שבת דף קנב ע״ב, הדרת פנים זקן. ובזוהר פרשת נשא, כל הדור דגופא בתר דיקנא אזיל. ועוד כי שמי בקרבו נספר הדרת פנים לזקן] עולה במספר קטן [המלקט יוסף בן נאיים].

והנה בשמים עדי ובמרומים מהדי, כי עשיתי זאת לא משום בצע כסף/ ולא משום אהבת השבח והקילוס, רק לשם יחוד דוקא, לקיים מצות הוכיח תוכיח. כי לכסח מוצא מכיסי וממוני, ושבח אין כאן קילוס אין כאן, כי אין זה, כי אם מלאכה ואינה חכמה.

את הספר חיבר ר׳ יוסף בשנת תרס״ג (1903), בהיותו כבן עשרים שנה, ונמנע מלפרסמו למרות הפצרות אביו. בשנת תרע״ה (1915) נפטר אביו ואז תקפה אותו חרטה על שלא שמע בקול אביו, כדבריו:

וצער גדול היה לי שלא מלאתי את דבריו ולא הקמתי את עצתו, ולא קיימתי מצוה בשעתה להדפיס הקונטרס הזה בעוד מר אבי בחיים. ומאותו היום גמרתי בדעתי להעלות הקונטריס הזה בדפוס לעלוי נשמתו, ולא אסתייעא מילתא ……… עד עתה שעזרני ה׳ להעלותו בדפוס.

מאחר וספר זה עד כמה שידוע לנו לא נדפס עד היום, הרי ניתן לפרש את דבריו ״להעלותו לדפוס״, כלומר לסדר את החומר שאסף בנושא, לערוך אותו ולהעתיקו לנקי בספר, שיהיה מוכן לדפוס. לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר, אינו ממוספר וכולל מט דפים. הדף 23*18 בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—17 מלים.

תורת אמך

 ◆ פרשת נשא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

                        מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין         

מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקד אותם(ד, כג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד, מדוע נמנו הלוים מבן שלושים שנה ומעלה, וישראל מבן עשרים? התשובה מפורשת ברש"י ז"ל(במדבר ד, ד),לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלימים שנה לא נתמלא כחו, מכאן אמרו רבותינו ז"ל(אבות ה, כא),בן שלושים לכח, ויותר מבן חמישים כחו מכחיש. ועוד מצאנו מקרא אחר, שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתוב(במדבר ח, כד),אבל לענין מלחמה, לא צריכים חוזק האברים, אלא גבורת הלב ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב(משלי כד, ו),כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ. ודברים אלו מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה. לכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלויים עד בן חמישים, כי שונה זה מזה.

ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו (ז, ט).

כתב הרה"צ רבי שלמה אבירמאט זצ"ל מחכמי תארודאנט, בספרו ויאמר משה, ולבני קהת, אלו תלמידי חכמים שלומדים על מנת לקנטר ולהקהות חכמים לומדי תורה, מסיבת גאוה, לאלו לא נתן הקב"ה את התורה להיות להם סמא דחויי. ומזה גם כן דבריהם אינם ערבים על לב שומעיהם, ואינם נכנסים בלבם לסור למשמעתם לעבוד עבודת האל, 'כי עבודת הקודש עליהם', כל מה שדורשים בתוך קהל ועדה, דומים להם כמשא כבד ואינם רוצים לשמוע לדבריהם. וזה אומרו ' בכתף ישאו', מסיבת שלומדים על מנת לקנטר, גם דבריהם קנטור הוא להם, וכתר תורה אינו נשמע כי אם בכתרה של ענוה.

יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך (ו, כד- כה).

כתב הצדיק רבי עמור אביטבול זלה"ה בספרו עומר התנופה, איתא במדרש רבה(פרשה יא, ה- ו),וישמרך בגופך, יאר ה' פניו אליך בתורה. להבין סמיכותיהם נקדים מה שאמרו המפרשים ז"ל, זאת התורה אדם כי ימות באהל(במדבר יט, יד),אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, לזה אמר בעל המדרש וישמרך בגופך, ותדע למה אתה צריך שמירה בגופך, לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, לכן צריך שמירה בגופך. אי נמי בהקדים מה שאמרו חז"ל(סנהדרין כו:),למה נקראה שמה תושיה שמתשת כחו של אדם. וזהו שאמר וישמרך בגופך, ולמה לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה מתשת כוחו של אדם לכך אתה צריך שמירה. 

מעשה רב: ברכות מתוך חוברת פניני המידות.

א.     כתב הגר"י משאש על אביו הגה"ק רבי חיים משאש זלה"ה מגדולי רבני העיר מכנאס וז"ל, מעולם לא ראיתיו מברך ברכת המזון בעל פה, רק מתוך הסידור, באימה וביראה, ובכוונת הלב, ותמיד היה מזהיר לבני הבית, שבכלל ערך השולחן, ישימו גם כן ספר ברכת המזון, למען יהיה מצוי לפניו תמיד (תפארת בנים אבותם עמ' רלג).

ב.      באחד מן השנים ביום הילולת הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה"ה, בנו הרה"צ רבי יוסף זלה"ה, שכח מהילולת אביו, והנה אביו הגיע בלילה בחלום, ואמר לבנו למה לא ערכת לי אזכרה, לא אמרתה קדיש בכל השבוע, לא עליתם לתורה, אני מוכן לסלוח אבל על הבאת ברכות לציבור על כך איני מוותר, מיד התעורר רבי יוסף ונבהל בהלה, התכן ששכחתי תהה, והנה נזכר שאכן כך היה ואינו בחלום, מיד למחרת ערך אחר תפלת שחרית הביא מיני ברכות לקהל. וכעין מעשה זה אירע לבעל הכף חיים סופר, שביום האזכרה לא יכל לקנות מילי דברכות לטובת נשמת אביו, מפני שהיתה תקופה הצנע, ובליה אביו שאלו לפשר מעשיו, והשיבו בחלום שאין בידו פרוטה, שאלו אביו ולהגיש לציבור מים מהברז יש לכם, ראו כמה מעלת ברכות לע"נ הנפטרים.

ג.       בכל שנה לקראת חג הסוכות, הגאון רבי יוסף הלוי זלה"ה היה בוחר את האתרוגים המובחרים עבור רבני העיר מרכאש, כאשר הביא את האתרוג לבית רב העיר רבי מרדכי קורקוס, בא לשלם הרב דמי האתרוג אמר לו ר' יוסף כבודו ישלם רק פרוטה כדי לקיים "לכם, משלכם". מספר הרב ישר הלוי, באותו מעמד הביא הרב קורקוס לר' יוסף כוס מים לשתות, כשלקח את הכוס בירך בשקט, העיר לו הרב למה הינך מברך בשקט? הרי כתוב ימלא פי תהילותיך, שהפה צריך להיות מלא מתהילותיו יתברך" (דורות מס' ג' עמ' 15).

שבת שלום הרב אברהם אסולין

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקהa0527145147@gmail.com

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

סיפור נוסף המתקשר לנסיעותיו של ר׳ חיים הוא סיפור בעל התשובה. מסופר, כי ר׳ חיים הפליג בים ואניתו טבעה. הודות לאחיזתו בקרש הצליח להגיע ליבשה ולהינצל מטביעה. הוא נדד ביערות ולן על העצים. פעם ראה בית בודד ריק מאדם ומלא כל טוב. נכנס, סעד לבו ושכב לישון. בהתעוררו נרעש למראה תושבי הבית, חבורה של ארבעים רוצחים. הללו עמדו לרוצחו נפש, ואך לבקשת מנהיגם דחו את מזימתם. בשיחתו עם ר׳ חיים גילה המנהיג, כי לפנים נמנה על תלמידיו. הוא הודה ברצח הוריו וביקש מר׳ חיים תיקון תשובה. הוא הבטיח לקיים כל המוטל עליו, ובלבד שיזכה לחיי העולם הבא. ר׳ חיים דרש ממנו לשוב מחיי חטא ולקיים אה מצוות התורה. כן ציווה עליו לגדל במסירות נחש קטן, אשר עתיד לנשכו ולהמיתו. מוות זה יהווה כפרה, בבחינת מידה כנגד מידה, שכן, אף הוא גודל על ידי הוריו במסירות וגמל להם רעה תחת טובה. ראש הרוצחים הציל את ר׳ חיים מידי חבריו, והביאו למקום מבטחים. הוא עצמו עזב את החבורה, ונהג בהתאם לדברי ר׳ חיים. אחרי פטירתו הופיע לר׳ חיים בחלום, ובישר לו שזכה לחיי עולם הבא בזכות התיקון שקיבל מידי ר׳ חיים.

ב. הסיפור החסידי קובע שהבעש״ט שמע את שמע ר׳ חיים בן עטר, והעריצו הערצה רבה. דומה כי איגרתו של גיס הבעש״ט, ר׳ גרשון מקוטוב, שנכתבה בשנת תק״ח, היא העדות הראשונה לקיומם של שבחי ״אור־החיים״ עוד בימי הבעש״ט. ואלה דברי האיגרת הרלבנטיים לענינינו:

אהובי גיסי, אדכרנא מלתא, כד הווינא במדורך קדש, אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות, ושמו ר׳ חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו לי בשבחו גוזמא … וסיפרתי להחכמים דברים מת שאמרת עליו ונבהלו משמוע…. אם המכתב אותנטי, וזאת אכן הדעה המקובלת כיום במחקר, הרי יש בו עדות נוספת לטענת הבעש״ט לראייה מרחוק, אך בעיקר עדות לכבוד שרחש הבעש״ט כלפי ר׳ חיים. כמו כן מתברר, כי זמן קצר לאחר מות ר׳ חיים כבר סופרו עליו בארץ ישראל ״פלאי פלאות״, ולפחות סיפור אחד שר׳ גרשון רואה בו ״גוזמא״. מאידך גיסא, כאשר ר׳ גרשון מוסר לחכמים בארץ את דברי הבעש״ט על ר׳ חיים (״והוא ניצוץ של משיח״ ועוד) עמדו החכמים על גודל האבדה ״ונבהלו משמוע״.

אף הסיפור המאוחר שם בפי הבעש״ט שבחי ר׳ חיים. וכה סיפר הבעש״ט לתלמידיו:

דעו, כי — תהילות לאל — אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה. כי בכל לילה כשאני עולה עליית נשמה בכל לילה במתיבתא דרקיעא, דהיינו במתיבתא דלעילא, כדי ללמוד רזין טמירין וחידושין דאורייתא, ובשעת חזירתו כשאני יורד משם, אז אני רואה בשאר צדיקים שהם עולים עכשיו. וכל כמה שמשתדלים להקדים העלייה אינם יכולים להגיע לי [!] כי אם בירידתי המה עולים, דהיינו בדרך מגיעים אלי. אך המערבי, דהיינו שיש צדיק א׳ בארץ המערב, וזה שמו אשר יקראו לו: חכם רבי חיים במ״ו [בן מורנו ורבנו] משה בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו לעולם. וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי כדי להקדים לו, איני יכול, כי בירידתו פוגע בי בדרך, בשעת עלייתי.

בסיפור החסידי מקובלת ההנחה שהבעש״ט פירסם את שמו של ר׳ חיים במזרח־אירופה והמליץ על לימוד ספר ״אור־החיים״. ״והרב בעש״ט זללה״ה גילהו ופירסמו בכל מדינות פולין ואשכנז. כן פירסם לחיבורו אור החיים על התורה לכל המדינות הנ״ל. והעיד על ספרו שכל דבריו הם על פי רוח הקודש…״.

אין בידינו עדויות היסטוריות על תפוצתו של ״אור־החיים״ בין ראשוני החסידות. מסופר, כי ד׳ פנחס מקוריץ העריך מאוד את הספר, טען שהוא פירסמו בעולם, ואף ציוה על בנו ללמדו. נראה, שר׳ אפרים מסודילקוב, נכד הבעש״ט, היה ראשון ההוגים החסידיים המצטט את פירוש ״אור־החיים״ בדרשותיו. בשם ר׳ ישראל מריז׳ין, נינו של ר׳ דוב בער ממזריטש, נמסר, כי בעוד שבדורות הראשונים ״היה הזוהר מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש על התורה לטהר את הנשמה״. בנו, ר׳ דוד משה מטשורטקוב, המוסר דברים אלה, מוסיף, כי אצל אביו היתד» חובה ללמוד שיעור שבועי ב״אור־החיים״ .

ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות

הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר

מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו

אלף שנות יצירה

עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט

יצייתו הספרותית של רימ״ט בטנגייר

בטנג׳יר אסף הרימ״ט כתבי יד הזורעים אור על יהדות צפון אפריקה והמזרח. בשני אופנים מתאפיינת יצירתו הספרותית בטנג׳יר: האחד יצירה ספרותית על טנג׳יר לפני היותו איש ציבור בה ואחרי כן, והאחר יצירה ספרותית בחכמת ישראל בתחומים שונים.

באחד מדפי הטיוטה כתב הדימ״ט את המשפט הזה: ״מיום שעמדתי על דעתי אהבתי את מקצוע ההיסטוריה״. כחוקר צעיר כתב עבודה מחקרית מקיפה על יהדות מרוקו מהעת העתיקה ועד ערב הפרוטקטורט הצרפתי (1000 לפנה״ס־1910)_׳ הוא פרסם את מחקרו בספרו נר המערב. ספר זה הוא בסיס למחקר על יהודי מרוקו עד ימינו והודפס בשתי מהדורות נוספות ב-1973 על ידי דפוס האחים אליהו ויצחק אביקסיס וב-1989 בהוצאת מכון בני יששכר של הספרייה הספרדית. את טנג׳יר ציין בספרו בהקשר לכמה תקופות. למשל בדבר מצב הקהילה היהודית במרוקו בתקופת הגזירות של האלמווחידון (קנאי דת מוסלמים) במאות השתים- עשרה, והשלוש-עשרה, שגרמו לשמד, להמרת דת ולעקירה של קהילות יהודיות שלמות ביניהן הקהילה היהודית בטנג׳יר; בהקשר ללכידת ערי החוף ולקיחה בשבי של התושבים על ידי אלפונסו מלך פורטוגל ב-1471 ; בעניין השפעת מגורשי ספרד על תושבי מרוקו היהודים הקדומים מבחינת ההנהגה הציבורית, הרבנית ואורח החיים ההלכתי. כן על מצב היהודים בתקופתו של מולאי אל רשיד, מלך בשנים 1672-1666 ; בתקופת מולאי אל־יזיד ששלט מ-1792-1790, שכונה בפי יהודי מרוקו המזיד בשל שנאתו ועריצותו כלפיהם אילץ את יהודי טנג׳יר למכור חפצים אישיים כדי שישלמו לו סכום כסף נקוב. כן עינה והרג יהודי, בשם יעקב עתאלי, שהיה ממקורבי אביו. הרימ״ט כתב גם על הריגתה של סוליכה חתשוואל בשנת תקצ״ד (1834), בידי מולאי עבד־אל־רחמאן השני בן השאם, ששלט בשנים 1822-.1859 הרימ״ט הזכיר גם את החכמים שפעלו בטנג׳יר רבי אברהם טולידאנו(? -1820 ) ובנו רבי יוסף (?).כן הדגיש את פעילות היהודים האירופיים למען אחיהם במרוקו כגון החדרת חינוך אירופי־מודרני על ידי כי״ח למרוקו. בתחילה ייסדו בית־ספר בתיטואן (1862) ולאחר מכן בטנג׳יר(1864), כפי שציינתי לעיל.

בהיותו בטנג׳יר פרסם הרימ״ט שלוש איגרות, של אנשי שם שלא זכו לפרסום עד אז מהם נכתבו בערבית־יהודית. רימ״ט אמר שלא היו לו די ספרים כדי לחקור את האיגרת הראשונה, אבל בכל זאת החליט להעיר עליה. הדמויות המרכזיות באיגרת היו רבי יהודה הכהן ורבי שלמה. לדעת הרימ״ט רבי יהודה הגיע מהמערב( מגרב) בתקופת רדיפות האלמווחידון במאה השתים-עשרה, שבעטיין יהודים נאלצו להגר מצפון אפריקה וקצתם הגיעו למצרים. איגרת זאת, שפכה אור על המצב המדיני והכלכלי במצרים באותו העת. האיגרת השנייה דנה באיגרת ששלח הרב יצחק בר מוסא לאביו על שבח ארץ ישראל בשנת הש״א (1541), על פי הערותיו של הרימ״ט במאמר ניתן להבחין על הקשר בין ארץ ישראל למצרים במאה השש-עשרה ועל מצבם של היהודים בראשית השלטון העות׳מאני.

הרימ״ט ראה חשיבות בפרסום מאמר הדן ביהודי טנג׳יר בתקופת פעילותו במצרים (1929- 1942). ב-1932 כתב מאמר על היהודים בטנג׳יר, הרימ״ט דן באזכור של היישוב היהודי בטנג׳יר בפעם הראשונה. הוא סקר את תולדותיה של הקהילה והוכיח שיהודי טנג׳יר היו בעלי השפעה בעיר. קהילתם הייתה מאורגנת היטב, ובזכות זאת הצליחו להמשיך ולהתקיים כעדה שהשפיעה גם בזמן שטנג׳יר הפכה לעיר בין־לאומית (1923). לדעתו ליהודים לא הייתה רק חשיבות מדעית־היסטורית בטנג׳יר, אלא גם פוליטית, מכיוון ששימשו גשר בין ספרד למרוקו בתקופות קריטיות מבחינת ההיסטוריה היהודית: קרי מקום מפלט ומעבר ליהודים נרדפים מידי כובשים ועריצים. ואלה דבריו:

שאלת טאנג׳יר [טנג׳יר], שלא אחת שימשה סלע־המחלוקת בין הממשלות שעל חופי ים התיכון, בהיותה גם העיר שעל יד מצר גיברלטר, תתעורר בלי ספק עוד פעם כפעם, כל זמן שהיא תחת המשטר הבין־לאומי הקיים בה כעת. ועל כן, חשוב מאוד, כמו שאמרתי כבר, להבליט את הערך ההיסטורי שיש גם להקהלה [לקהילה] היהודית בעיר זו, כפי שהוכחנו במאמרנו הנוכחי.

ניתן להבחין מדבריו של הרימ״ט ההיסטוריון את השערתו בדבר גורלה של טנג׳יר. הוא טען שבעתיד העיר תמשיך להוות סלע מחלוקת בין מדינות לאורך הים התיכון. ואכן עם עצמאותה של מרוקו ב-1956, טנג׳יר חזרה להיות חלק בלתי נפרד ממרוקו העצמאית.

במאמרים הדנים במרוקו פרסם הרימ״ט גם איגרות שמצא במרוקו הקשורות ליחסים בין היישוב היהודי בארץ ישראל למרוקו. בטנג׳יר פרסם מאמר הדן בשלוחא דרבנן מארץ ישראל למרוקו רבי עמרם בן-דיוואן (1782-1740). שבא למרוקו מחברון וכנראה לדעת הרימ״ט, יצא לשליחות שלוש פעמים. הרימ״ט סבר, שרבי עמרם לא היה ידוע לקהל הקוראים באירופה, למעשה מאמר הרימ״ט מעשיר את הידע על יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל באמצעות השלוחא דרבנן לקהל המשכילים באירופה.

הרימ״ט הוסיף לכתוב על טנג׳יר בהקשר למעמדם המשפטי של היהודים במרוקו. הוא פרסם את חוק בית הדין הרבני במרוקו וטנג׳יר מ-1918. במאמרו הדגיש את הפריבילגיות, שניתנו ב-1925 לבית הדין היהודי בטנג׳יר. היו לו סמכויות רחבות יותר משל בתי הדין במרוקו, שהתאפיינו בפרסום פסקי הדין בעברית, בהטלת מסים לטובת הקהילה ובפיקוח על בחירות מועצת העדה.

הרימ״ט דן גם בשמות משפחה של יהודי מרוקו. לדעתו שם המשפחה בן־זקן, נוצר כנראה מהשם הערבי אל-שייך, שמקורו בגולי ספרד בטורקיה; במרוקו הוסב שמה לבן זקן, אבות המשפחה חיו בפאס, בטנג׳יר, בתיטואן, בקזבלנקה ובמצרים. בזמן שהרימ״ט כתב את המאמר, התמנה דוקטור ליאון בן־זקן(1977-1901) לשר הדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית. במאמר הרימ״ט הדגיש את ייחוסו של דוקטור בן־זקן.

עוד הרימ״ט חקר בטנג׳יר גם קמעא בתחום הקבלה, הוא ראה בחקירת הקבלה חשיבות רבה. ואלה דבריו על מצב המחקר הדן בקבלה:

במקצוע הזה, שהיה מוזנח ונעזב, התחילו זה לא כבר חכמים אחדים ליטפל [לטפל] בו, ובפרט טיפל בזה החכם הנודע דוקטור גרשם שלום מירושלים, ואמנם, לדעתי כדאי הדבר שגם אחרים ישאו [יישאו] קצת בעול הזה כי תועלת רבה נוכל להפיק מחקירה זו, להוציא אורות מאופל מרזי־רזין [רזים] אלה שעוד הנם כספר חתום מעיני רבים.

הרימ״ט פרסם מתוך כתב יד משנת תק״ע (1810), השלמה למאמר של ההיסטוריון גרשם שלום, בדבר ״האצילות השמאלית״, הקשורה לקבלה ומיוחסת לרבי יצחק הכהן מופת הדור. הוא ציין עשרה פריטים שרצה להדפיס בנושא הקבלה, מאמר אחר בנושא פרסם הרימ״ט מכתב יד יחידי בעולם שעניינו מסורת הברית ואיגרת הייחוד המיוחסת לרבי מאיר בן אלעזר הלוי לשר ידוע כדי להורות לו את דרך הקבלה. כתב היד משנת הר״ן(1490).

סיכום

בפעילותו הציבורית של הרימ״ט בטנג׳יר ניתן להבחין בשני מישורים: במישור הרבני, שבו התמודד עם בעיות הלכתיות. לפסיקתו קדם עיון מעמיק במקורות ההלכתיים והתייעצויות עם עמיתו הרב הראשי של מרוקו הרב רפאל אנקווה, כאשר הרימ״ט נטה לפסוק לקולא. במישור החינוכי כסגן מנהל של סמינר הרבנים, דגל בלימודי השפה העברית. נראה כי עיקר השפעתו על הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה בעיקר בפסיקותיו ההלכתיות ובחינוך לציונות וללאומיות באמצעות הנחלת השפה העברית.

יצירתו הספרותית של רימ״ט רבה ומקיפה ויש בה כדי לזרוע אור על הקהילה היהודית בטנג׳יר ממקורות ראשוניים(כתבי יד). טנג׳יר שימשה לרימ״ט מקור השראה ומרכז של תורה ותרבות, ועודדה אותו להמשיך ולחקור בתחום של מדעי היהדות ובפרט בתחום של יהדות צפון אפריקה, שאליו התמסר ברוב שנות חייו ובשנים קודם בואו לטנג׳יר. הרימ״ט היה תלמיד חכם שקדן ובזכות תכונות אלו עלה בידו להמשיך ולפתח פעילות ספרותית ענפה בטנג׳יר ובכללה ספרים ומאמרים שעניינם היסטוריוגרפיה של יהדות המזרח והמגרב בנוסף יצירה הלכתית שיש בה כדי להאיר את אורח חיי הקהילה היהודית במרוקו מן ההיבט היהודי-הדתי.

משפחת קורקוס..

וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

מאת מיכאל אביטבול

מכון בן צבי

ירושלים, תשל"ח

דוד קורקוס – 1917 – 1975

דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה  שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.

הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.

אך הזמנים השתנו מאז 1912. מארוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים בני־מזל למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחתה לעולם החיצון. ארץ זו, המצטיירת בעיני ד. קורקוס כארץ של ״אריסטוקראטים אמיתיים״ ושל ״יהודים אותנטיים״, תישאר חרוטה בזכרונו עד ימיו האחרונים. בכל מאודו הוא ישתדל לעודד את ההכרה בה, ואף לטהר את שמה.

כאשר התחיל להתבונן בכל מה שנכתב על ארץ זו ויהודיה, כמעט שלא מצא זכר לאותה ארץ שהיתה מוכרת לו מן הזכרונות והארכיונים המשפחתיים:

״מאז ומתמיד התייחסו אל העם היהודי במארוקו כאילו ראוהו כדלת־העם, כאילו היה ניתן, דרך משל, לרכז את ההיסטוריה של צרפת אך ורק סביב סבלותיהם של הצמיתים וחסרי־הייחוס. היהודי הערמומי, הדל, המסכן, המלוכלך, הקמצן, הגנב — זהו הטיפוס שעליו מבוססים המחקרים האתנוגראפיים־הסוציולוגיים על מארוקו בתקופה שקדמה לפרוטקטוראט. הגיעו הדברים לידי כך, שדעות אלו היכו שורש אף בקרב האוכלוסיה היהודית עצמה .

לא ייפלא אפוא, שכאשר התחיל דוד קורקוס עצמו בכתיבת היסטוריה הקדיש את מאמרו המדעי הראשון לאחד מבניה של משפחה יהודית־מארוקאית מכובדת ביותר— שמואל פלאש, שמוצאו, בדומה למחבר עצמו, היה מענף ספרדי ותיק, ואשר נמנה, בדומה לאבותיו, עם ״הסוכנים הגדולים״ של המח׳זן. מכאן גם המקום הנכבד שתופסים, במאמרו המפורט על היהודים בתקופת המדיניים, הוזירים היהודים ממשפחת הוקאצה.

על דברי השגרה הנדושים אודות ״העוני המשווע של המלאח״ הגיב קורקוס במאמר מפורט וממצה, שבו הוא מוכיח שמצב מעורר־רחמים זה לא היה בכל עת ובכל זמן המאפיין העיקרי של המלאה: מצב זה נוצר עקב המשבר הכלכלי שעבר על מארוקו ערב הפרוטקטוראט, וזוהי תופעת־לוואי של האורבאניזאציה המהירה שידעה המדינה במרוצת המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

נושא אחר שעניין אותו במיוחד קשור ביחסים שנתרקמו בין היהודים והרוב המוסלמי של המדינה. גם בתחום זה ייצא חוצץ נגד הדעה המקובלת, הרואה ביחסים אלו רק המשך הדיכויים והעינויים. בחריפות לא מעטה, יתקיף אותם ״היסטוריונים״ ו״סוציולוגים״ ״זרים״, אשר הציגו ״תמונה קודרת״ של המצב האמיתי מתוך ״דעות קדומות״ או מתוך ״בורות״.

 זהו הרקע למאמרו על מצב היהודים תחת שלטון המווחידון, אף־על־פי שאין דוד קורקוס ממעט בממדי החורבן שהביא כמעט לחיסולה של יהדות המע׳רב במאה השתים־עשרה. לדעתו, לא היתה זו תוצאה של מדיניות אנטי־יהודית שיטתית וממושכת — להוציא כמה התפרצויות זמניות שהיו מכוונות במפורש נגד היהודים. הוא האמין, שעיקר סבלן של הקהילות היהודיות נבע ממשטר הטירור שהונהג בידי ממשיכי דרכו של ן׳ תומרת, אשר ממנו סבלו גם הנתינים המוסלמים.

אמת, לא חסרו בהיסטוריה הארוכה של יהודי מארוקו פרקי־זמן נוספים עקובי־דם, אולם לדעת דוד קורקוס היו אלה בחינת ״תאונות״ רגילות, ״שאין בכוחן ללמד על המצב הכללי״, שכן בסופו של דבר ״חלק גדול מהאוכלוסיה המוסלמית, יחד עם האליטה השלטונית, הצטיינו ביחס של סולידאריות ושל ידידות נוגעת־ללב כלפי היהודים״⁵. אין ספק שדעה זו הושפעה מנסיונו האישי והמשפחתי, כפי שהוא עצמו מעיד על כך:

״יחסינו עם המוסלמים היו תמיד איתנים, רבגוניים וממושכים. ידידותנו לבורגנות, למעמד השליט ולמשפחה המלכותית היתה חלק ממסורתנו המשפחתית״.

ואולם תהא אשר תהא עמדתנו כלפי השקפתו ההיסטורית של קורקוס, נראה שאי־אפשר שלא להתפעל מן המרץ של היסטוריון־חובב זה — כך נהג להגדיר את עצמו — אשר דלה מכל המקורות העומדים לרשותו: מקורות אירופיים, ערביים ועבריים, כשהוא עושה שימוש אינטנסיבי בטקסטים יהודיים לא־ידועים או נשכחים. המספר הרב של ההערות המלוות כל אחד ממאמריו מעידים, בלי שום ספק, על חוש ביקורתי מחודד. סטיותיו וחזרותיו, המעיבות לא אחת על מסכת דבריו, מראות עד כמה היה חשוב בעיני ד. קורקוס לאפשר לקוראיו לתפוס את המציאות היהודית־מארוקאית בכל סביכותה ובכל המשכיותה. לא היתה תופעה או מאורע בחייה של זו שלא ניסה להתחקות אחר תקדימיהם השונים.

חיפוש ההמשכיות, העולה כחוט השני בכל כתביו, איפיין את חייו והכתיב את צורת ה״דו־שיח״ שניהל עם העבר. חיפוש זה קבע גם במידה רבה את החלטתו להשתקע בישראל ב־1959:

״בחרתי להשתקע עם בני משפחתי לא בניו־יורק ולא בקנדה, ואף לא בפאריס או בלונדון. יותר משני שלישים של משפחתי עברו לנצרות. בני־דודי מלונדון שייכים מזמן לכנסיה הפרוטסטאנטית, אבל אני שמרתי על אמונתי כי היא מושתתת על נחלת אבותי. רצוני שבני משפחתי ימשיכו באותה דרך״.

האיש שנלקח מאתנו שלא בקצו ב־25 בפברואר 1975 לא היה סיפק בידו להשלים את עבודתו, שלה הקדיש את חייו. בין תוכניותיו הרבות שלא יצאו לפועל, אחת במיוחד היתה קרובה ללבו: פרסומו של אוסף תעודות שריפיות מן ההתכתבות הענפה שבין משפחת קורקוס לבין שלטונות מארוקו מן המאה התשע־עשרה. מחוסר זמן ומחמת קשיי שפה נבצר ממנו לבצע את התוכנית, שאותה תיכנן עוד בהיותו במארוקו. מתוך הרשימות הרבות שאסף לשם כך, עלה בידו לפרסם רק מאמר אחד ״יהודים וערבים במארוקו הישנה״. אולם לרוע המזל הוא לא זכה לראותו בדפוס.

מאחר שנקראתי להשלים תוכנית זו, חובה נעימה לי להקדיש את מימצאיה לזכרו של דוד קורקוס ז״ל, להיסטוריון של גלות לא־מוכרת דייה ולעד של מציאות נעלמת.

תוכנית זו לא היתה יוצאת לפועל בלי העזרה שקיבלתי ממשפחת קורקוס הירושלמית. מיטב רגשי תודתי נתונים לגב׳ ג׳ורג׳ט קורקוס על מסירותה העמוקה לזכר בעלה ולפעלו ועל האמון שנתנה בי בכל שלבי התוודעות^, עם העבר העשיר של משפחתה. אף לרגע היא לא חששה לספק את סקרנותי ״המקצועית״, בהעמידה לרשותי את ספרייתה העשירה, מיסמכיה וזכרונותיה.

תודתי נתונה גם למכון בן־צבי ולמרכז החדש לחקר יהדות צפון־אפריקה, שנטלו על עצמם את מימוש התוכנית. יצויין במיוחד הספרן אברהם הטל, אשר מהדרכתו המקצועית נהנה כל מי שלבו נמשך אחר ההיסטוריה של יהדות המערב.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

שלום בר-אשר

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

באפריקה הצפונית שוכנות המדינות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב(טריפוליטניה וקירינייקה) וכן מצריים. אולם, בשל התפתחויות היסטוריות שונות, היוו הארצות שממערב למצריים איזור גיאופוליטי נפרד.

החל במאה ה־16 נפתחה תקופה חדשה בתולדות אפריקה הצפונית. במארוקו מתגבשת הממלכה השריפית תוך כדי מאבק באימפריה העות׳מאנית ובפולשים מחצי־האי האיברי. יתר הארצות באיזור זה, שלא הצליחו להחזיק מעמד מול פלישות הספרדים והפורטוגלים, נפלו לידי האימפריה העות׳מאנית. מצריים נכבשה בידי התורכים בשנת 1517, ואחר־כך נכבשו על־ידם בזו אחר זו אלג׳יריה, לוב ותוניסיה. אך למרות השלטון העליון המשותף לכאורה, היו ארבע הארצות שממזרח למארוקו כפופות למעשה למימשל, שהיה שונה בכל ארץ וארץ, פרי תנאים היסטוריים שונים. בפרק הזמן שבו אנו דנים — היינו, מאמצע המאה ה־17 ועד אמצע המאה ה־ 19 — מצויה מארוקו במצב של נסיגה מדינית וכלכלית. לאחר שבמאה ה־16 הצליחה להדוף התקפות של הפורטוגלים, הספרדים והתורכים, נתגבשה בחוגי השליטה נטיה ברורה להסתגרות מדינית, שנבעה מחשש השתלטות זרים עליה. מארוקו הגבילה מאוד את סחר־החוץ שלה, וקשריה עם שאר ארצות המגרב נחלשו יותר ויותר. רק שלושה שליטים — מולאי איסמאעיל (1672 —1727) ומידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) — שביקשו לחזק את שלטונם ולהיות תלויים פחות בגורמים מקומיים — ומולאי עבד אלרחמאן (1822 —1858), שהיה נתון תחת לחצן של מעצמות אירופה לפתוח את שוקי מארוקו בפניהן — גילו עניין בקשרים כלכליים ומדיניים עם מדינות חוץ.

יכולתו של השלטון המרכזי להטיל את מרותו על כל חלקי מארוקו היתה מצומצמת ועד שנת 1912 נתחלקה למעשה המדינה לשני חלקים: בלאד אלמכ׳זן — שנשמעה לשליט, אם היה תקיף, ובלאד אלסבה — חבלי ארץ, בעיקר באזורים ההרריים, שהיו שסועים מחמת יריבויות שבטיות, ואשר ראשי השבטים שבהם סירבו בקשיות־עורף להכיר בסמכות הסולטאן. זה היה יכול לשלוט באיזור  ולהשאירו תחת מרותו, רק בשוטטו עם גייסותיו בלי הרף מיישוב ליישוב על־מנת לגבות את המסים בכוח הזרוע. לא היה בכוחו של שום סולטאן — ואולי אף לא עלה הדבר על דעתו — לאחד את הכוחות היריבים ולחדש את פני הארץ. למעשה היתה המדינה צירוף של אזורי שבטים, שהדבר היחיד המשותף ביניהם היה קשר דתי רופף.

המשימות שהיו מוטלות על השלטון המרכזי במאות ה־17 — ה־19 לא היו, איפוא, קלות. למרות התייצבות הגבול עם אלג׳יריה ממזרח, לאחר שנהדפו כל נסיונותיהם של התורכים להשתלט על מארוקו, ולמרות שבירת המתקפה מכיוון חצי־האי האיברי, עם נסיונותיהן של ספרד ופורטוגל להשתלט על החוף האטלנטי וחוף הים־ התיכון (הספרדים הצליחו להחזיק רק בסבתה ובמליליה ובכמה מוצבי חוף קטנים) — למרות כל ההצלחות הללו, היתה הארץ נתונה במשך פרקי זמן רבים במצב של חוסר יציבות פוליטית, ולעתים, למשל בשנים 1728 —1757, במצב של אנרכיה. כך היה בחלק השני של תקופת שלטונו של מולאי סלימאן (1792 —1822): באטלס התיכון פרצו החל משנת 1810 מרידות של שבטי הברברים, והם הנחילו מפלות לגדודי הסולטאן שנשלחו לדכא את המרידות. בשנות שלטונו האחרונות נמשכה התמוטטות השלטון, ובמותו הוריש לבנו מולאי עבד אלרחמאן ארץ הנוטה שוב לאנרכיה, ואך בקושי רב הצליח זה לייצב את שלטונו: מנגד ארבו לו מעצמות אירופה: צרפת, שביקשה להעניש את מארוקו על תמיכתה בעבד אלקאדר שמרד בשלטונה באלג׳יריה, וספרד, שחידשה את לחצה בצפון הארץ ותבעה מן המלך ויתורים מדיניים וצבאיים.

כדרכם בכל ארצות כיבושיהם, שלטו הסולטאנים העות׳מאניים באפריקה הצפונית באמצעות מושלים מקומיים, שתפקידם העיקרי היה גביית מסים ל״שער העליון״ בקושטא. למעשה, ניהלו השליטים המקומיים מדיניות פנים וחוץ שאינה תלויה כמעט כלל בקושטא, מדיניות שכללה גם פיתוח יחסים כלכליים עם מעצמות אירופה.

עם כיבושן של אלג׳יריה ותוניסיה במאה ה־16 על־ידי האימפריה העות׳מאנית, נתמנה פחה (פקיד גבוה) תורכי בכל אחת מן הארצות האלה. אך במאה ה־17 נשמטה ההנהגה מידי הפחות באלג׳יריה, והשליטה עברה למעשה לידי ״דאים״ — מפקדי צבא שהועלו על־ידי קציני צבא ״הייניצ׳רים״, הלא הוא חיל־הרגלים התורכי הנודע, ועל־ידי קציני הימיה — ה״ראיסים״ — קברניטי ספינות הקורסארים. ספינות מלחמה אלו הפילו חיתתן על השייט בים התיכון והפכו את השוד הימי לענף הכלכלי העיקרי של אלג׳יריה במאה ה־17. הארץ חולקה לשלושה מחוזות: המחוז המרכזי ובירתו אלג׳יר — תחום שלטונם של הדאים עצמם: המחוז המזרחי ובירתו קונסטנטין: והמחוז המערבי ובירתו מאזונה, ואחר־כך מעסכר (או והראן, כאשר השתחררה מן הכיבוש הספרדי). במחוזות אלו שלטו באים־נציבים מקומיים. השלטון באלג׳יריה נעשה רופף במיוחד לקראת סוף המאה ה־17. בשנים 1671—1818 נתחלפו שלושים דאים, מחציתם בעקבות מזימות פוליטיות ומעשי רצח שביצעו קציני הצבא. תולדותיה של והראן — היא אוראן, עיר ומחוז חש־בים במערב המדינה — בתקופה זו הן מיוחדות לעצמן: היא נכבשה בידי הספרדים בשנת 1509, והיתה נתונה לשלטונם עד שנת 1792, פרט לפרק זמן קצר יחסית: 1708 —1732. בזה הוצאה למעשה ממעגל ההתפתחות המדינית של מדינות אפריקה הצפונית במרבית התקופה הנדונה.

השלטון בתוניסיה ובלוב דמה במיבנהו לזה של אלג׳יריה, אלא שהחל בראשית המאה ה־18 התגבשו בשתי ארצות אלה שושלות מקומיות, שתלותן בפחה התורכי פחתה והלכה, עד שלבסוף מילא זה תפקידי ייצוג בלבד. שושלות אלה הצליחו להקנות לארצותיהן יציבות פוליטית ניכרת. כבר במאה ה־17, כאשר בשלטון החזיקה השושלת המוראדית (1612 —1702), עלתה קרנו של הבאי בתוניסיה; חשיבותה מבחינה כלכלית גדלה והלכה, לאחר שהתיישבו בה מוסלמים רבים שגורשו מספרד.

השושלת המורדית- Mouradite

השושלת המורדית  נוסדה ע"י מוראד ביי. אשר מוצאו האתני מקורסיקה, ושמו המלא הוא ז'אק SENTI . הוא נשבה ע"י פירטים תוניסאים ונמכר לרמדאן ביי, ממנו הועבר לראש הצבא יוסוף דיי אשר אימץ אותו כבן. בהמשך הוא ממנה אותו כסגנו. משימתו הייתה שמירת השלום בעורף וגביית מיסים. לאחר מותו של רמדאן ביי בשנת 1613 הוא זוכה לקבל את התואר "פאשה/באשה" מהסולטאן העותומאני והופך להיות השליט של תוניס ומיסד השושלת המורדית אשר שלטה בתוניס עד לשנת 1702.

אך ליציבות מדינית של ממש ולשגשוג כלכלי הגיעה תוניסיה רק במאה ה־18, עת עלתה לשלטון השושלת מבית חוסיין ששלטה בה ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957. למרות פשיטות של שבטים מאלג׳יריה לתוך תוניסיה במאה ה־18, הצליחה השושלת השלטת למנוע אנדרלמוסיה מדינית וחברתית, כפי שקרה במשך תקופות ממושכות במדינות ׳המערב׳ האחרות בעידן שלפני הכיבוש הצרפתי.

בלוב היה השלטון נתון אף הוא עד ראשית המאה ה־18 בידי פחה תורכי, אך גם כאן עברו סמכויות רבות לידי הדאי, מפקד הייניצ׳רים בטריפולי. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים ביניהם. אך בשנת 1711 עלתה לשלטון שושלת מבית קארמאנלי, וזו ידעה להשליט סדר ונתנה דעתה לפיתוח הארץ. החל בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת, והקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול ניצל מצב זה והצליח להשתלט על לוב. בשנת 1835 הפכה הארץ לפרובינציה תורכית תחת שלטונו.הישיר של ״השער העליון״.

התקופה העות׳מאנית היתה תקופה של שקיעה בתולדות מצרים. הפחות במאות ה־16 — 18 הוחלפו תכופות בגלל קנוניות פוליטיות ומרידות צבאיות. גם הכלכלה המצרית נידלדלה. מצריים לא נמצאה עוד על המסלול הראשי של הסחר העולמי, שהופנה מן האגן המזרחי של הים התיכון אל האגן המערבי שלו, ואל האוקינוס האטלנטי והאוקינוס ההודי. השלטונות העות׳מאניים לא פיזרו את גדודי הממלוכים (גדודי עבדים ועבדים־לשעבר, בעיקר תורכים וצ׳רקסים, ששלטו במצריים מהמאה ה־13 עד הכיבוש העות׳מאני), מתוך כוונה להשתמש בהם נגד העצמאות היתרה של המושלים שהם עצמם מינו. ואולם הדבר היה בעוכריהם, שכן גדודים אלה עמדו פעמים רבות מאחורי המרידות הצבאיות נגד השלטון המרכזי. הצבא התקומם פעמים רבות, במטרה להינתק כליל מן האימפריה העות׳מאנית, אך הדבר לא עלה בידו. מפקדי הצבא, שהתחרו על השלטון, לא הצליחו להחזיק בו זמן ממושך, ושלא כמו בלוב ובתוניסיה, לא הצליח שום שליט במצריים להקים שושלת משלו. בשנת 1768 הכריז עלי ביי על עצמאות מצריים, אך הוא נוצח על־ידי התורכים בשנת 1773. לזמן קצר(1798 — 1801) היתה מצריים נתונה תחת שלטון צרפת, לאחר שנכבשה על־ידי נפוליאון. למרות שתקופה זו לא ארכה, רבה חשיבותה בתולדות מצריים: היתה זו הפעם הראשונה שמצריים באה במגע קרוב עם המערב. לאחר שצבא צרפת עזב את מצריים, עלה לשלטון מוחמד עלי, והקים שושלת ששלטה במצרים עד שנת 1952. הוא ביצר את מעמדה של הארץ, הנהיג תיקונים חשובים בשלטון ובמינהל, פעל להרחבת החינוך ולפיתוח כלכלת הארץ. יורשיו המשיכו במפעלו, אך תנופת ההתפתחות לא התמידה.

מ״ג. טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ, על ענין מחילת הכתובה. בראותינו אנו החתומים שהרבה נשים הנשואות לבעליהן בכתובה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, בתנאים מעין התקנה הנזכרת, שמכחם יש זכות ליורשיה, או לשאר קרוביה, בנכסי הבעל והאשה, אם תפטר בחייו בלתי זרע של קיימא. הפרו ברית האחוה והקרובה שיש לה עם יורשיהם וקרוביהן, בעשות ידיהן תושיה למחול ולבטל הכתובה ההיא לבעל ולחדש אחרת, כדי להפקיע יורשיה ממה שראוי להם, מכח הכתובה המי, ותנאיה בנכסי הבעל והאשה, ורבו על זה קטטות ומריבות, בין הבעל וקרובי האשה וראינו שיש בענין, צד הונאה לקרובי האשה, המעניקים לה נדונייא, אדעתא לחלוק עם הבעל, כפי התקנה, או כפי תנאי הכתובה. ולבסוף באו עדיה ויחפרו, בראותם זרים אוכלים יגיעם, והתורה אמרה לא תונו איש את עמיתו. לכן לבל תעשינה ידיהם תושיה, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מעניק נדונייא מנכסיו לבתו, או לקרובתו, או לשום בת ישראל, בתנאי שיזכה בירושתה מכח תקנת הקהלות יצ׳יו, או מכח תנאים שהתנו ביניהם, צריך לכתוב בכתובה הנז׳ שאותו פ׳ העניק לה משלו הנדונייא הנז׳, בתנאי הנז׳, שעל מנת כן נתן לה הנדוניא הנז׳. כאן נמצא כתוב בכתי׳ יד הרב כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה וז״ל, שאם יהיה כתוב וכוי, ובזה יעמד חי התנאי, ואין כדו במחילתה שאחי׳ב לבטלו. שעל מנת כן העניק לה הנדוניא, ואין כח במחילתה לבטלו, כי אם בהסכמת ורשות מעניק הנדוניא הנז', ויורשיו אחריו. ונמצא כתוב בכ״י הרב כמוהר״ם סרירו ז״ל הנז׳ שאפילו ב״ד אין כח בידם לבטלו, שלא תיקנו שיש כח ביד ב״ד לבטלו, כי אם על הכתובות שקדמו, שלא היה בהם תנאי זה. ועיין בתקנה שאח״ז, שנראה שהכל תלוי בדעת החכם ע״כ, נראה מכתיבת ידו, וכאשר כתובות שקדמו ליום זה שאין בהם התנאי הנז׳ מפורש עה״ד הנז׳, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מחילה או ביטול שתודה האשה לבעלה מכתובתה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות ליורשיה, או לקרוביה מבית אביה. או למי שהעניק לה הנדונייא, או ליורשיו אחריו. אעפ״י שתהיה המהילה או הביטול ההוא בקנין, או בשבועה, ובביטול טענת נחת רוח עשיתי לבעלי, אותה מחילה אינה מחילה. ואותו ביטול אינו ביטול, אם לא יהיה בהסכמת ב״ד יצ׳׳ו. יובן שלשת דייני המשמרה אשר יהיו בימים ההם, ובפני המצוי בעיר מהאנשים, או הנשים שיש להם זכות בירושתה, מכח תנאי הכתובה הנז׳. או מכח התקנה המי, ואם לא ירצה לבוא לשתודה בפניו אחר שיודיעוהו מזה בסופר ועד. תספיק בזה הסכמת ב״ד הנז׳, לבד האמנה, לא נכנס בכלל תקנה זו שום מחיל׳ אשה שמכנסת נדונייא לבעלה מנכסיה, שנפלו לה בירושה או שנטלתם בפירעון כתובה, מאיש אחר במיתה, או בגירושין, שאשה כזו רשאה למחול כתובתה, ותנאיה, ולבטלם, ולחדש תנאים אחרים עם בעלה, כחפצה ורצונה שלא בפני קרוביה, ושלא בהסכמת ב״ד, ולראיה שכך תקננו להשקיט ריב ומדון, מבין הקהלות, וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ח״פ בטו״ב לחדש כסלו, שנת חמשה אלפים ושלש מאות וששים ושלש ליצירה, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳כ. וחתומים החכמים השלמים, הה׳׳ר יהודה עוזיאל יצ״ו, וה״ר אברהם הכהן יצ״ו, וה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו, והחכם הר״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצי׳ו, והחכם הה״ר שמואל בן חביב יצ״ו, ואנו החתומים, העתקנו טופס זה במאמר ב״ד יצ״ו, והנגיד המעולה הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ אחר שנתאמתו לנו חתימות חכמים השלמים חנז׳ יצ׳׳ו וקיים. וחתומים החכמים השלמים כהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.

מ״ג. טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ, על ענין מחילת הכתובה. בראותינו אנו החתומים שהרבה נשים הנשואות לבעליהן בכתובה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, בתנאים מעין התקנה הנזכרת, שמכחם יש זכות ליורשיה, או לשאר קרוביה, בנכסי הבעל והאשה, אם תפטר בחייו בלתי זרע של קיימא. הפרו ברית האחוה והקרובה שיש לה עם יורשיהם וקרוביהן, בעשות ידיהן תושיה למחול ולבטל הכתובה ההיא לבעל ולחדש אחרת, כדי להפקיע יורשיה ממה שראוי להם, מכח הכתובה המי, ותנאיה בנכסי הבעל והאשה, ורבו על זה קטטות ומריבות, בין הבעל וקרובי האשה וראינו שיש בענין, צד הונאה לקרובי האשה, המעניקים לה נדונייא, אדעתא לחלוק עם הבעל, כפי התקנה, או כפי תנאי הכתובה. ולבסוף באו עדיה ויחפרו, בראותם זרים אוכלים יגיעם, והתורה אמרה לא תונו איש את עמיתו. לכן לבל תעשינה ידיהם תושיה, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מעניק נדונייא מנכסיו לבתו, או לקרובתו, או לשום בת ישראל, בתנאי שיזכה בירושתה מכח תקנת הקהלות יצ׳יו, או מכח תנאים שהתנו ביניהם, צריך לכתוב בכתובה הנז׳ שאותו פ׳ העניק לה משלו הנדונייא הנז׳, בתנאי הנז׳, שעל מנת כן נתן לה הנדוניא הנז׳. כאן נמצא כתוב בכתי׳ יד הרב כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה וז״ל, שאם יהיה כתוב וכוי, ובזה יעמד חי התנאי, ואין כדו במחילתה שאחי׳ב לבטלו. שעל מנת כן העניק לה הנדוניא, ואין כח במחילתה לבטלו, כי אם בהסכמת ורשות מעניק הנדוניא הנז', ויורשיו אחריו. ונמצא כתוב בכ״י הרב במוהר״ם סרירו ז״ל הנז׳ שאפילו ב״ד אין כח בידם לבטלו, שלא תיקנו שיש כח ביד ב״ד לבטלו, כי אם על הכתובות שקדמו, שלא היה בהם תנאי זה. ועיין בתקנה שאח״ז, שנראה שהכל תלוי בדעת החכם ע״כ, נראה מכתיבת ידו, וכאשר כתובות שקדמו ליום זה שאין בהם התנאי הנז׳ מפורש עה״ד הנז׳, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מחילה או ביטול שתודה האשה לבעלה מכתובתה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות ליורשיה, או לקרוביה מבית אביה. או למי שהעניק לה הנדונייא, או ליורשיו אחריו. אעפ״י שתהיה המהילה או הביטול ההוא בקנין, או בשבועה, ובביטול טענת נחת רוח עשיתי לבעלי, אותה מחילה אינה מחילה. ואותו ביטול אינו ביטול, אם לא יהיה בהסכמת ב״ד יצ׳׳ו. יובן שלשת דייני המשמרה אשר יהיו בימים ההם, ובפני המצוי בעיר מהאנשים, או הנשים שיש להם זכות בירושתה, מכח תנאי הכתובה הנז׳. או מכח התקנה המי, ואם לא ירצה לבוא לשתודה בפניו אחר שיודיעוהו מזה בסופר ועד. תספיק בזה הסכמת ב״ד הנז׳, לבד האמנה, לא נכנס בכלל תקנה זו שום מחיל׳ אשה שמכנסת נדונייא לבעלה מנכסיה, שנפלו לה בירושה או שנטלתם בפירעון כתובה, מאיש אחר במיתה, או בגירושין, שאשה כזו רשאה למחול כתובתה, ותנאיה, ולבטלם, ולחדש תנאים אחרים עם בעלה, כחפצה ורצונה שלא בפני קרוביה, ושלא בהסכמת ב״ד, ולראיה שכך תקננו להשקיט ריב ומדון, מבין הקהלות, וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ח״פ בטו״ב לחדש כסלו, שנת חמשה אלפים ושלש מאות וששים ושלש ליצירה, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳כ. וחתומים החכמים השלמים, הה׳׳ר יהודה עוזיאל יצ״ו, וה״ר אברהם הכהן יצ״ו, וה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו, והחכם הר״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצי׳ו, והחכם הה״ר שמואל בן חביב יצ״ו, ואנו החתומים, העתקנו טופס זה במאמר ב״ד יצ״ו, והנגיד המעולה הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ אחר שנתאמתו לנו חתימות חכמים השלמים חנז׳ יצ׳׳ו וקיים. וחתומים החכמים השלמים כהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.

 חיים זאב הירשברג בספרייתו של רבי יוסף בנאיים

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

                                                    מנהג מופלא.

אנו שבים אל הרחוב הראשי של המללאח, המלא מפה לפה זרם החוזרים מעבודתם בעיר החדשה, הצרפתית. כל רגע מציג חיים לפני מישהו מנכבדי פאס. לאחר שקראתי בספרים ולאחר שביקרתי בבית הקברות מכיר אני את כולם, כאילו בתוכם גדלתי. אל חיים ניגש אדם צעיר ועמו ילד בן שבע, המחופש במדי קצין צרפתי, ולוחש משהו באזנו. ח. מסביר לי, שגיסו, אחי אשתו, מזמין אותי לבוא לחגיגת מצווה בבית אביו. בנו הקטן, זה שראיתיו כרגע, נכנס הערב ל " חברה " , כלומר ל " לחברה קדישא ". גיסו מתגורר בקאזבלנקה, ובא עם כל בני ביתו, לקיים המנהג בבית אבא.

שאלתי לפשר המנהג, האם הילד חלה וכלם נדרו הוריו נדר להכניסו ל " חברה ", שיאריך ימים ?, לא מניה ולא מקצתה. הילד בריא ושלם ומעולם לא חלה. מנהג זה נפוץ במשפחות מסוימות בפאס, ומשפחת חותנו מקיימת מנהג. קודם החגיגה אנו הולכים  לביקור בביתו של רבי יוסף בן נאיים, זקן החכמים שבעיר, הנודע לתהילה בגלל ספרייתו הגדולה, היחידה במינה בכל צפון אפריקה.

לפי השמועה שיש בה כשלושים אלף כתבי יד ודברי דפוס, מהם קדומים ונדירים ויקרי מציאות. בעולם הוא נודע בשל מלונו הביבליוגראפי על חכמי מרוקו, שהדפיסו בירושלים. עוד לפני כן הודענו על הביקור לבנו של רבי יוסף, והוא נקבע לאחר תפילת ערבית.

שוב אני נכנס לאחד הבתים הישנים, מטפס על מדרגות תלולות ועולה לדירתו של רבי יוסף. מקבל אותנו אדם כבן שבעים וחמש שנה, צנום ורזה, שארשת פניו וכל הליכותיו מעידות כי הוא ממשפחת מושכים בשבט סופר. לפי מקצועו הוא סופר בית הדין של פאס. השיחה מתנהלת באווירה לבבית, כאילו מכירים אנו זה את זה שנים רבות.

רבי יוסף אץ להראות לי את חיבוריו בכתב יד, שעדיין לא הספיק לפרסמם.הנה הם מכורכים יפה, כתובים בהקפדה ובלי מחיקות ותיקונים. הרי חיבורו על מנהגי מרוקו, קובצי דרשות ופירושים על התורה ועל הש"ס. ספרים אחדים חורגים בהחלט מתחום התעניינותם הרגילה של חכמי ישראל. חיבור על " חיות קטנות וגדולות "שישנן בעולם, מעין ספר זואולוגיה, ושני לו חיבור על צמחים ועל אבנים יקרות הנזכרות בתנ"ך, ועוד מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המללאח בפאס.

כארבעים חיבורים באמתחתן של רבי יוסף ועתה מחכה הוא לגואל שידפיס אותם. הרי הקולמוס שבו הוא כותב, כי עדיין לא הסכין להשתמש בצפורן ברזל, והרי הקסת עם הדיו, שהוא מכין בעצמו. השיחה מתגלגלת לספרייתו, ורבי יוסף מתארך כיצד אסף במשך כל חייו את הספרים, כיצד היה הולך לחפש בגניזה שבבית הקברות של פאס אחרי כתבי יד, שבעליהם, בניהם של חכמים ורבנים, דנו אותם לגניזה, מאחר שלא ידעו לקרוא בהם ולא הבינו את תוכנם. רגש יראת הכבוד מנעם מלהשתמש בהם כנייר לעטיפה, ולכן היו טומנים אותם יחד עם ספרי תורה וסידורים פסולים בגניזה של בית הקברות, אבל את רוב הספרים קנה בכסף מלא, או רכשם בחליפין.

עלינו לעליית הגג, ששם ספרייתו של רבי יוסף, חדר לא גדול שלאורך כל ארבעה קירותיו אצטבאות ספרים, עד לתקרה. רק דלת הכניסה וצוהר קטן פנויים. הספרים מסודרים יפה לפי תקופות ועניינים, כתבי היד לחוד ודברי דפוס לחוד. ראיתי, כי המספר שנקטו שלושים אלף גוזמא הוא. על הרצפה ליד הצוהר מצע פשוט, עליו שוכב רבי יוסף ומעיין בספריו, ביום לאור השמש ובלילה לאור הנר. כאן הוא גם ישן.

השיחה נמשכה שעתיים ונתגלגלה לענייני ארץ ישראל. רבים דיברו אתו על עלייתו לארץ וניסו לשכנעו, שיבוא לירושלים ויביא את ספריו איתו. בניו היו נוכחים בשעה זו בחדר, ומתוך תגובותיהם ניכר היה, כי אין דעתם נוחה מכיוון השיחה. לספרייתו של רבי יוסף יצא שם בארצות הברית, אשר שם לכסף מוצא והוא לא נחשב.

כל הזמן שישבתי ושוחחתי עם רבי יוסף נדמה לי שחזרתי לימי הביניים. לפני אחד החכמים הבקיא בשבע חכמות. ספגן, מסתפק במועט, חי בדלת אמות של תאו הקטן. כמעט בצער נפרדתי ממנו. אבל הבטחתי לבקרו פעם שנית בחג.

שעה עשר בלילה, הגיע הזמן לסור ולחזות בהכנסת הילד ל " חברה ". בבית חותנו של חיים הילולא וחינגא. שולחן ערוך ויהודים מסובים ליד בקבוקי יין ומאחייא, הצלחות מלאות כל מיני בשר ופירות לחים ויבשים. שותים לחיים כל אנשי ה " חברה ", מזומנים, ובראש השולחן יושב נשיא ה " חברה " אחד מנכבדי העיר החשובים. הנשיאות ב "חברה " שררה היא, העוברת כרגיל בירושה מאב לבן.

גם הנשים מסובות ליד השולחן הארוך, שותות לחיים עם הגברים, במידת חופש שאינה שכיחה בשמחה של מצווה בחוגי שלומי אמונים בארץ ישראל או באירופה. ה " חבר " הצעיר מסתובב בקיטל לבן ולוגם גם הוא. גם יתר הילדים הקטנים של בני המשפחה נמצאים כאן, על אף השעה המאוחרת, וגם הם שותים מאחייא ויין הארץ החריף, כאילו הוא חלב.

כשהגיעה השמחה לשיאה עשו " מי שבירך " חמועמד לחברות, ונשיא החברה הכניסו באופן חגיגי ל " חברה " , ובינתיים הייתה שעת חצות.

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

מאשרים הצעה להעביר לריפוי בארץ, משפחות חולות גרענת וגזזת, אשר יש להן מפרנסים בריאים. מאשרים העלאת הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור, מספר הנלווים למפרנס אחד, לא יעלה על חמש נפשות, במקרה של משפחה מרובת ילדים – יש לדאוג לכך שהילדים ייקלטו במגרת עליית הנוער.

אלמנה המתאימה לעלייה לפי הכללים הקיימים – תוכל לעלות לשיראל, אם יש ללה ילדים בגיל 11 ומעלה ולאחר שקליטתם הובטחה על ידי מחלקת עליית הנוער.

תקנות משפילות אלה, גם אם הן רוככו ביחס לעבר, עוררו תרעומת מובנת בקרב יהודי מרוקו. ואחד המועמדים לעלייה אף ביטא את תסכולו בכתב : " ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים :

הוצא נוציאכם אל אוניית הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסר אשר על פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה….". – יהודה ברגינסקי, גולה במצוקתה, הוצאה הקיבוץ המאוחד. 1978

" ההגמשה במדיניות הסלקציה, חייבה שינוי במערך הקליטה בישראל והוחלט לכוון מעתה את העולים היישר מהאונייה לאזורי ההתיישבות בלכיש ובתענך ולעיירות הפיתוח.  לשם כך, נשלחו לקזבלנקה שליחים מטעם תנועת המושבים, כדי למיין את העולים ולכוונם לאזורי ההתיישבות החדשים.

קדם להחלטה זו, דיון נוקב במסגרת " המוסד לתיאום ". גוף זה התכנס לישיבה מיוחדת ב-24 במאי 1954, כשעל סדר יומו – הצעתו של לוי אשכול בדבר הקמתן של חוות חקלאיות. שר האוצר אמר כי מאחר שהעולים מצפון אפריקה אינם נמשכים לקיבוץ, אזי יש לגשת להקמתן של חוות חקלאיות גדולות, כדוגמת אלה הקיימות בארצות הברית.

הסביר אשכול : " ניקח יהודי בעל ממון, נעמיד לרשותו שטחים נרחבים ומכסות גדולות של מים. נסייע לו ביבוא מכונות חקלאיות והוא יתחיל לעבוד עם כספו. לשם כך יהיה צורך בכוח אדם צעיר ".

גיורא יוספטל תמך בהצעה זו והמליץ על העלאת צעירים ממרוקו, ללא בני משפחותיהם. הוא אפילו הציע פיצול משפחות, כולל הפרדה בין בעל לאשתו ובין הורים לילדיהם. לשם ניסיון, הציע יוספטל להעלות 400 צעירים בתנאי שהג'וינט יקבל על עצמו את הטיפול במשפחותיהם.   

אך עד מהרה הוברר לו כי היה זה רעיון נפל. פרט ליוספטל, איש ב " מוסד לתיאום " לא היה מוכן לתמוך ביוזמתו זו של לוי אשכול. הכל טענו כי הצעירים לא יסכימו להיפרד מעל הוריהם. ואלה שיסכימו לכך – לא יהיו מוכנים לעבוד בחוות החקלאיות שעות ארוכות, בתמורה לשכר נמוך ולשיכון זמני.

יוספטל בא לקזבלנקה כדי להודיע באופן אישי על השינוי במדיניות העלייה, וכדי לבדוק את המצב במרוקו. במשך שבוע ימים, בקיץ 1954, גמע יוספטל אלפי קילומטרים, טיפס ברגל בהרים, רכב על גבי פרדות, צעד בשבילים עקלקלים וביקר בגטאות של קזבלנקה, פאס ומראכש.

בפגישותיו עם שליחי הסוכנות היהודית ועם רבנים ומשכילים מרוקניים, ביקש יוספטל להבין מה הוא רקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותה של העלייה המרוקנית בישראל, מה גורם לביטויים של אי שביעות רצון ומורת רוח וכן לגעגועים שהם מתגעגעים כעבור זמן למרוקו.

הוא רצה לדעת מה מיוחד במרוקו, שמושך אליה צעירים שעלו לישראל, גם אם קליטתם בה איטית וקשה. יוספטל לחץ בעיקר על הרבנים שיעלו לשיראל וינהיגו בה את בני עדתם.

הסיור המפרך במרוקו, חולל ביוספטל תמורה עמוקה. האיש שגילה, לכאורה, קשיחות ביחס לתנאי הקליטה של העולים מצפון אפריקה, חש עתה בסכנה המרחפת על ראשם של היודי מרוקו והוא התרגש במיוחד מעוצמת כמיהתם לציון.

הוא עמד על סף דמעות ממש, כאשר באחד בכפרים הנידחים בהרי האטלס, נכנס לבית הכנסת עלוב וראה שם קופסה כחולה של ה " קרן הקיימת לישראל " ובה פרוטות מעטות. " מה זה ", שאל יוספטל בתמהון, " גם פה מעבר להרי החושך, יש ציונות ?

על כך השיב לו אחד המתפללים בחרדת קודש " זאת קופסה של " קרן קיימת לישראל " ואנחנו תורמים…"מפי מלוויו, נודע ליוספטל כי בכל בית כנסת, בכל כפר נידח, מצויה קופסה כחולה של הקק"ל, במצד קופסאות אחרות של ישיבות ותלמודי תורה בישראל.

בשובו לירושלים, דיווח יוספטל " למוסד לתיאום ", ב-20 ביולי 1954, על תוצאות ביקורו במרוקו ועל המאמצים הנעשים לזירוז עלייתם של יהודים מערי השדה. יחד עם זאת, הוא נשאר נאמן לדעתו כי מדיניות הסלקציה חייבת להישאר בתוקפה, אף כי פעם בפעם ניתן לרכך את תקנותיה.