נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
ב דרוש
10. תאמרו ליוסף! דרושים, תוכחות מוסר והספדים, שנשא במקהלות עם באירועים שונים. בו שלשים ושבע דרשות. בהן פרטים היסטוריים חשובים, להכרת פני הקהילה היהודית בפאס בימיו. והרי פירוטם: ארבע דרשות לשבת שובה; שתים לשבת כלה; אחד לשבת הגדול; חמשה למצות הצדקה; אחד לעצירת גשמים1:
דרוש שדרשתי בעצירת גשמים בערב ר״ח ניסן שנת תש״ה (1945) פ״ק, שעשינו ת״ץ לתפ״׳ף – שעשינו תענית ציבור לא תקום פעמים צרה – בעת תפילת המנחה בקהל רב בבהכנ״ס הי״ג הנק׳ ע״ש הרה״ג – בבית הכנסת הנקרא על שם הרב הגאון. על ר׳ שלמה בן דגאן, ראה במלכי רבנן, בערכו. ובמה שכתבתי עליו בחיבור ״והיו עיניך רואות את מוריך״, ירושלים תשמ״א, הוצאת משרד החינוך — אגף לחינוך דתי, עמי 49—55. מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל … וכשכתבתי אותו הוספתי תוספת מרובה כיד ה׳ הטובה עלי… אחד להילולה:
דרוש שסידרתי לאומרו בליל פסח שני י״ד אייר התש״ה (1945) ליצירה, בהילולת הצדיק התנא ר׳ מאיר בעל הנס ע״ה. שנאספו בלילה הזאת חברת ביקור חולים. מטרת החברה ההיא לבקר כל חולה ולמלאת חסרונותיו … ממזון ורפואות … ונתאספו בלילה הזאת בבהכ״נ של מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל, והתפללו ערבית בשירות וזמירות ומנגנים. ואחר ערבית מדליקים עששיות למנוחת הצדיקים, ומתנדבים נדבות הגונות. והמעות הנקבצים יפלו לצדקה ולרפואת החולים…
אחד למעלת התפילה; דרוש למעלת השלום וגנות המחלוקת; לחנוכת ביהכ״נ; למעלת השבת ושמירתה; לחרבן הבית; למעלת הענוה; ארבע עשרה הספדים, בחלקם מוזכרים האירועים והאישים שלכבודם הם נישאו; שנים לתחיית המתים; תוכחות מוסר על שמירת השבת, לשון הרע, ועוד; ואחד על המסורה.
הדרשות ארוכות ובנויות במתכונת הדרשה הנהוגה אצל חכמי ספרד, השזורה בביאור פסוקים ומאמרי חז״ל מענין לענין באותו ענין, על פי דרך הפרד״ם.
החיבור כתוב על קובץ שהוכן בידי המחבר, המורכב מסוגים שונים של נייר. לכן אין אחידות בגודל הדפים. הרח 19.4—30—29.3×19. הוא אינו ממוספר, בו 188 דפים כתובים. בעמוד 32—36 שורות. בשורה 14—18 מלים. לספר יש שער והקדמה. בהקדמה מאריך להסביר ענין חידושי תורה שקבל כל אחד מסיני, והחובה להעלותם בכתב. השער מצוייר בידי המחבר. בדך ג ע״א, רשימת שלשים וחמשה חיבוריו ותפילה שיזכה להדפיסם.
11. זכרון דרשותי בו תוכנן של דרשות שנשא בהזדמנויות שונות, רובן נאמרו באזכרות לנפטרים. התוכן כולל ראשי פרקים ולכל פרק צירף! את המקורות שמתוכם שאב את דבריו. במרבית הדרשות ציין את התאריך והמאורע שבו נאמרו, ואף כלל פרטים על הנפטר. בחיבור כמאתים וארבעים דרשות והן נאמרו בערים שונות, דבר המצביע על הביקוש הרב לדרשותיו. מתוכן אפשר לעמוד גם על משפחתו העניפה של ר׳ יוסף.
הדרשות נרשמו בסדר כרונולוגי; הדרשה הראשונה שיש עליה תאריר היא מחודש מר-חשון התרס״ו (1906), והאחרונה היא מכסלו תשי״ט (1959). נראה שהן נכתבו סמור לאמירתו. בחיבורו זה הוא בא להקל על הדרשנים להכין את הדרשה. כדבריו בשער הספר:
זכרון דרשותי ציוני דרושים, אשר פצו שפתי בחטיפי נאומים על המתים באחת משלש עתים, בראש הומיות, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונשאתי מדברותי במילי דדרשא ואגדא, דברים המושכים את הלב ומעדנים את הנפש ומשמחים לב שומע…
תשורתי זאת לאנשים אשר כגילי הישרים ברי הלבב, לאלה הקרבתי פרי תנובתי. ומזה יטעמו תענוג להשיב נפש, ובקל ישוטטו בספרים למצוא מרגוע וישתו לרויה… חיבור זה הוא מעין חיבורו ״נושא היית״ שגם הוא תוכנו דרשות שדרש על הנפטרים. הספר אינו ממוספר ובו רמג דפים. הדף: 25.6×17.8 בעמוד 24—36 שורות. בשורה 18—36 מלים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-עקיבא אזולאי – איש ירושלים
ספר שקיבלתי היום, ממשפחת אזולאי דרך ד"ר משה עובדיה….
תודה לכם
עקיבא אזולאי, נולד בירושלים בשנת 1913, בעיר יפו לאביו הרב דוד אזולאי ז"ל ולאימו סוליקה.באותה עת היה אביו רבה הראשי של העדה ביפו.
נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905
חסן בראשון 1873 – 1894.
ימי שלטונו התאפיינו במערכות צבאיות נגד שבטים מתמרדים ובמשבר כלכלי עקב בצורת בשנים 1878 – 1884. גם יהודים סבלו ממחסור, ונעזרו בתרומות של האגודות היהודיות שנדונו לעיל ובמשפחת רוטשילד.
גרמניה הביסה את צרפת בשנת 1871 ושאפה להשיג אחיזה באפריקה, וב – 1873 פתחה נציגות בטנג'יר. ב – 1890 נחתם הסכם מסחרי בין גרמניה למרוקו, ונפתח קו אוניות ביניהן. לארח שכבשה צרפת את תוניסיה ב – 1881, עשתה מאמצים להשתלט על מרוקו.
בשנות התשעים עלתה השפעת צרפת. חסן חזר על ההבטחה שנתן קודמו למונטיפיורי, אבל זה נשאר על הנייר, ובפועל גברו ההתנכלויות.
החסות.
בעקבות התרחבות בנסחר עם מרוקו במאה ה- 19 דאגו מדינות אירופה וארצות הברית לכך שסוחריהן ונציגיהן לא יהיו נתונים למרות הממשל, ובכלל זה תשלום מסים והגבלות שונות. בנוסף לסגל הדיפלומטי, זכו לחסותן גם אזרחים הזרים של המדינות שחתמו על ההסכמים.
לפי הסכמים אלה, היו שני סוגים של בעלי חסות : א – נתינים מקומיים שהועסקו מטעם משרדי הקונסוליות. ב – מתווכים מקומיים שהועסקו מטעם הסוחרים הזרים, וכל אחד זכות לשני מתווכים בכל סניף.
תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרוּת השיפוט המוסלמי. החסות הייתה בתוקף רק לתקופת השירות, ולא עברה בירושה – פרט למשפחת בן שימול, ששירתה את צרפת במשך דורות בתור תורגמנים.
בפועל נהנו מהחסות לא רק יהודים שהיו זכאים לכך מכוחות ההסכמים, אלא גם יהודים אמידים שרכשו תעודות חסות. ועוד יתרונות היו לבעליהן של תעודות אלה : לא חלו עליהם לא ההדבלות שב " תרנטי עומאר " ולא ההשפלות השרירותיות של מושלים מקומיים ; ואם נפגעו זכו להגנתו של הקונסול שממו קנו או קיבלו את תעודת החסות.
ועידת מדריד .
הועדה התכנסה במאי 1880 שהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופה, בנוסף לארצות הברית ולמרוקו, ודנה בין השאר בנושא תעודות החסות. מספרם של בעלי החסות גדל, והסולטאן חסן הראשון לא ראה בעין יפה תופעה זו, ואילו האגודות היהודיות בפריס ובלונדון וכן עשירי היהודים במרוקו היו שבעי רצון ממצב זה ותמכו בהגדלת מספרם של מקבלי החסות, כדי להימנע מההגבלות ומההתנכלויות של המוסלמים.
בהחלטות הוועידה חלה החמרה בתנאים לקבלת החסות. אחת מהן הייתה שמי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זר וחזר למרוקו, נעשה זוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים. בוועידה נדונה גם בעיית חופש הדת לנתינים הלא מוסלמים, ומוחמד ברגאש הווזיר לעניינו חוץ של הסולטאן, הבטיח שחופש הדת מובטח לבני כל הדתות.
בתקופה זו חלה הרעה במצב היהודים עקב עריצותם של מושלים מקומיים והם נפלו קורבן לעלילות, לגירושים, להתנפלויות על רבעים יהודיים, לשוד ולרצח בדרכים. המידע על תופעות אלה הגיע לכל ישראל חברים ולאגודת אחים.
אגדוה זו יחד עם ועד שליחי הקהילות באנגליה הגישו ב 3 בפברואר 1888 תזכיר לממשלת בריטניה ובו 27 סעיפים של השפלות והגבלות החלות על יהודי מרוקו, חלקן אינן מעוגנות ב " תנאי עומאר ". אלה כלולות בין השאר תשלומים מיוחדים, עבודות בכפייה, הגבלות כלכליות, החובה לחלוץ נעליים ביציאה מהמללאח, פגיעה בחופש הדת ועוד.
לסולטאן היו גם קשרים חיוביים עם היהודים. בהתחשבו בשנות הבצורת שקדמו ל – 1887 ויתר הסולטאן ליהודי מראכש על מס הגולגולת שהיו חייבים לו בעבור שמונה שנים. לאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר נוסח תפילה לשלומו בערבית, שחוברה לכבודו.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
המבנה החברתי של הבדואים במדבר
בתחילת המאה ה-20 ישבו בדתם הארץ כ-400,000 ערבים, מהם 150,000 פלחים, וב-55,000 בדואים. במשך 1,300 שנות שלטון התורכים לא הוקם במדבר שום ישוב קבע. רק ב-1900 הוחל בהקמת באר-שבע.
הבדואי, במצוקתו, הסתפק במועט; מים לשתות, לחם לאכול וכותונת לעורו. אבל גם כדי להשיג את המעט הזה נאלץ לכתת רגליו ולחפש ברחבי המדבר היבש; ובשנות בצורת נאלץ לנדוד אף אל מחוץ לגבולות המדבר.
אוכלוסיית המדבר44 מורכבת משבטים גדולים וקטנים, או מקבוצות. הקבוצות והשבטים הקטנים, על-אף שהם עצמאיים, היו קשורים למשפחת שבט האב; ולמרות שהיו פזורים על-פני מרחקים גדולים, הם שמרו על זיקה הדדית בכל תחומי-חייהם. השבטים הגדולים חלשו על מקורות המים וישבו קבע דרומית לעזה. סביבם ישבו השבטים הקטנים והקבוצות השייכות להם. לכל אחד מאלה היתה חזקה על שטחי זריעה ומרעה במדבר הגדול.
מתוך השבטים הקטנים יצאו מדי פעם קבוצות והלכו אחרי בני השייחיים הגדולים, אם מתוך שהתבגרו ואם מתוך שאיפה למנהיגות עצמאית. בן של ראש שבט גדול הקים לעצמו שבט קטן ועמד בראשו.
השלטונות העותומאנים לא התערבו במבנה השבטי והבדואים היו חופשיים, הן בתנועתם בשטח והן בהתפתחותם החברתית והארגונית.
לא היתה אפשרות כלכלית לחיי ישוב קבע במדבר ולחקלאות מיזרע סדיר, בשנות היובש ובשנות הבצורת. הבדואים נאלצו להתפרנס בעיקר מגידול בהמות, ולחיות חיי נוודים בין מקומות המרעה והמים. הם לא בנו בתים קבועים, אלא ישבו באוהלים שאותם הם נשאו עימם ממקום למקום. יש נוודים ויש נוודים למחצה. איזור נדידתם של הנוודים נתתם בתוך איזור נדידתם, שבו קבעו לעצמם מקומות חנייה ראשיים, שאליהם הם חוזרים ורק ביניהם הם נדדו. הנוודים למחצה הם אלה העוברים לאט-לאט לחיי חקלאות, ויוצאים למרעה בלבד. אלה התחילו לזרוע ולעבד חלקות קטנות, אם-כי בצורה שטחית ופרימיטיווית.
הבדואים במדבר היו מעבירים את האוהלים לפחות פעמיים בשנה, כדי לחפש מקומות נקיים מפרעושים. נהגו לסווג את הבדואים לפי סוג הבהמות שהם מגדלים. אלה שגידלו גמלים וסוסים גזעיים, נחשבו לאצולה.
בין הבדואים אין זכר לאדמות מושאע (בעלות משותפות על הקרקע על-פי החוק העותומאני). האדמות התחלקו בין בני השבט בקביעות ולצמיתות. לפעמים נעשתה הבעלות על-ידי תפיסה וחזקה על שטחי העניים והחלשים. השבטים חסרי הקרקע חכרו אדמה מהעשירים, או עבדו אצלם תמורת שבר עלוב.
ארגון מטות השבטים
הבדואים מאורגנים במטות (בערבית, "קבייל"). כל מטה הוא איגוד של שבטים (בערבית, "עשירה"), כל שבט מתחלק לבתי-אב (בערבית, "חמולה". ברבים ״חמולות״). כל חמולה מורכבת ממשפחות "עאילה" (מקובל שכל משפחה כוללת אב, אם, אחים, אחיות, נכדים ונשותיהן). החמולה מונה כ-200 נפש, והשבט 1000- 2,000 נפש. שבטי המטה התפזרו על פני שטחים גדולים, וכל אחד מהם הפך אט- אט ליחידה עצמאית.
השייח' הוא ראשון בין שווים. יש לו זכויות-יתר מבחינה חומרית, כגון: חלק גדול יותר בשלל, ובמקרה של מסע לשוד הוא מייצג את השבט באישיותו. במשטר הבדואי נקבעים השייחיים באופן טבעי, אם מתוך הסכמת בעלי הדעה ואם מתוך תחרות בין מועמדים שונים.
התעוררות צאצאי האנוסים בבלמונטה שבפורטוגל
בתיה כרמי
סוד הפמוט
צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.
התעוררות צאצאי האנוסים בבלמונטה שבפורטוגל
על ההתעוררות בקהילת בלמונטה, סיפר לנו הרב אליהו אביחיל, יו״ר אגודת ״עמישב״ למען נידחי ישראל.
ריכוז גדול של צאצאי האנוסים, קיים בעיר בלמונטה שבפורטוגל, שהיא עיר צפונית וקרובה לאזורים בהם היו אנוסים.
בקהילה זו, ידעו המשפחות, שהן ממוצא יהודי ומצאצאי האנוסים. אל אנשי הקהילה הזאת אפשר להתייחס כאל יהודים. האנוסים בבלמונטה, התחילו להתעורר באופן מעשי להקמת קהילה לפני כשנתיים, אבל היו גם נסיונות קודמים להתעוררות יהודית בכל האזור. אדם בשם ברוש באושטו, שהוא בעצמו מצאצאי האנוסים, התגייר ונשא לאשה, בחורה יהודיה ממרוקו. הוא החל בפעילות עניפה, להחזרת צאצאי האנוסים שבצפון פורטוגל לחיק היהדות.
התארגנו אז כ-50 קהילות.
הקימו ישיבה, שהייתה מעין סמינר למורים, בה למדו מורים לעברית וליהדות.
בעיר פורטו, בנו, בתרומתו של הנדבן כדורי, בית-כנסת.
אחרי שנים אחדות של התעוררות, החלו שוב הלחצים מצד הכנסייה.
הממשלה שהייתה דיקטטורית, שיתפה פעולה עם הכנסייה. האשימו את באושטו שהיה קפטן בצבא פורטוגל, בהאשמות שונות. הוא הועמד למשפט ולבסוף יצא משירותו בצבא ללא פנסיה. בעקבות הלחצים, התפוררו הקהילות שהוקמו וחזרו למצב שבו היו נתונות בתקופת רדיפות האינקוויזיציה.
לפני עשר שנים, מספר הרב אליהו אביחיל, נסעתי לבלמונטה. אנשים פחדו לאפשר לי להיכנס לבתיהם. פתחו סדק צר בדלת ואמרו, שאינם מדברים עם אנשים זרים.
הייתה אז משפחה בשם נונס שרצתה להתגייר. אחד מבניה, בחור צעיר בשם אליאס, ביקש מאתנו לגיירו.
בסופו של דבר, הוא ובני משפחתו התגיירו והיום הוא נקרא בשם אליהו.
לפני שנתיים, החליט אליהו להקים את הקהילה מחדש.
ההתעוררות החלה, עם הגעתם של שליחים מישראל. הקשרים הלכו ונתהדקו, עד שהחליטו על הקמת הקהילה. בינתיים החליטו באגודת ״עמישב׳׳ לפעול למען הקהילה.
בפסח תש״ן – מספר הרב אביחיל ־ נודע לנו שהסוכנות החליטה לממן באמצעות קרן פינקוס, את נסיעתו של הרב יוסף סבג, לשעבר רב בוונציה לפורטוגל, כדי שישמש כרב קהילת בלמונטה. היה לנו קשר מכתבים עם מזכיר קהילת בלמונטה, שבא לירושלים וביקש ממני לבוא לבלמונטה, כדי לשכנע את בני הקהילה לעלות לישראל.
החלטתי לנסוע לבלמונטה, כדי לנסות לעזור בנושא העלייה וגם בנושא הגיור.
כשבאתי לשם, ראיתי שהקהילה מצויה במצב רוחני ירוד ביותר. חששתי שמא יווצר מצב של אנשים שמתגיירים, אבל אינם שומרים על מצוות היהדות.
צאצאי האנוסים בבלמונטה – מתגיירים
(ערב פסח תשנ״א 1991)
כשהרב סבג, פנה אלי שוב וביקש ממני שאבוא לבלמונטה, כדי לעזור לו לגייר את הקהילה, מספר הרב אביחיל, התייעצתי עם הרב הראשי לישראל, הרב אליהו. הוא שוחח עם הרב סבג ולאחר שיחתו אמר לי, שלפי מה שנאמר לו – המצב הרוחני בקהילת בלמונטה משתפר.
נסעתי לבלמונטה יחד עם דב הכהן, סטודנט וחוקר ב״מכון יד בן-צבי״, כדי שיחד עם הרב סבג, נהווה בית-דין של שלושה אנשים, כפי שהמנהג דורש.
כשהגענו לשם, ראינו שחלה שם מהפיכה של ממש בנושא היהדות. לאחר 500 שנה של חיים לא יהודיים מסודרים, עם קצת מנהגי יהדות, הם הקימו שם מקווה ובית-כנסת. לכל האנשים יש תפילין. החיים היהודיים הולכים ונרקמים. נוכחתי לראות שהרב סבג חולל נפלאות. שמחתי על המצווה שנפלה בחלקי – להשתתף במצוות הגיור. גיירנו את אנשי הקהילה, המונה 64 איש, מספר שמשמעותו הסמלית בגימטריה ״סד״ ו״תשם בסד רגלי״…
לאחר שלחצו את רגליהם במשך כל השנים, הפכו להיות קהילה יהודית.
את טקס הגיור, קיימנו ללא ברכה ובלי לשנות את שמותיהם, כפי שמגיירים יהודים, גיור לחומרה.
אחר כך, ערכנו אחד – עשר טקסי חתונות, שכן כל הזוגות הנשואים שהתגיירו היו צריכים להינשא מחדש, כפי שדורשת ההלכה.
LE FONDATEUR DE LA LIGNEE
LE FONDATEUR DE LA LIGNEE
RABBI YAACOB ABEHSERA
Sans doute le rabbin marocain le plus connu en Afrique du Nord et en Orient modernes, pour sa saintete et pour les miracles attaches a son nom, rabbi Yaacov Abehsera constitue l'exemple marocain unique du fondateur d'une lignee de rabbin ou le titre semble passer en heritage de pere en fils, comme dans la tradition hassidique d'Europe Orientale.
Rabbi Yaacob est ne a Rissani, au sud du Maroc, dans la region du Tafilalet qui abritait une communaute juive tres ancienne et peu influencee par la tradition espagnole. Sa famille, jusque la anonyme, se rattache selon la tradition orale au grand kabbaliste rabbi Shmouel Elbaz, qui vecut en Eretz Israel et en Syrie au 17eme siecle. Selon la legende, n'ayant pas trouve de place sur un bateau qui devait le conduire en Turquie, il suivit ce navire sur une natte, hssera en arabe, et c'est en souvenir de ce miracle qu'il prit le nom de Abehsera. On ignore presque tout de l'enfance de rabbi Yaacob, de sa jeunesse et de ses maitres, si ce n'est qu'il montra des dons precoces pour les etudes et une grande ferveur doublee d'ascetisme. II s'appliqua a proteger sa communaute des influences lai'ques modernes qui commencaient a investir les grandes villes portuaires.
II passait toute la semaine a etudier a la synagogue et ne rentrait chez lui que les jours de shabbat et de fetes, partageait son temps entre la direction de la communaute, l'enseignement et l'entretien de ses pauvres pour lesquels il se rendait dans les autres communautes afin d'y recueillir des fonds.
Etant kabbaliste, son amour pour la terre Israel etait immense et il tenta a plusieurs reprises de partir s'y installer. Mais ses pairs ne pouvait se resoudre a le laisser s'en aller et allerent jusqu'a faire appel aux Autorites Musulmanes, qui le tenaient en grande estime, pour l'en dissuader. De guerre lasse, il obtint enfin l'autorisation de sa communaute pour partir a l'age de plus de 70 ans. Rabbi Yaacob Abehsera entreprit alors un long periple par voie de terre a travers l'Algerie, la Tunisie, la Libye et l'Egypte. Precede par sa reputation, il recut un accueil extraordinaire dans toutes les communautes qu'il visita. Peu avant son arrive en Terre Promise il tomba malade et mourut pres de Danhour. La grande communaute juive voisine d'Alexandrie voulut l'enterrer dans son cimetiere, mais les families juives de Danhour refuserent categoriquement et lui edifierent sur place un mausolee. Son tombeau est devenu depuis un lieu de pelerinage pour tout le Judai'sme nord-africain, mais aussi egalement venere par les Musulmans. Les recits de ses miracles furent rapportes avec enthousiasme dans toutes les communautes marocaines. Ils ont ete consignes dans un recueil aujourd'hui celebre et intitule Maasse nissim.
Contrairement a la majeure partie des rabbins de son epoque, rabbi Yaacob Abehsera preconisa l'etude de la Kabbale pour les talmidei hakhamim, en plus des etudes talmudiques. Bien que celle-ci fut normalement reservee a une elite bien preparee a aborder les mysteres de la divinite et de la creation, il etait convaincu que son etude, seule, pouvait eclairer la Halakha.
Par extreme humilite, il s'opposa de son vivant a la publication de ses nombreux ouvrages qui ne furent imprimes qu'apres sa mort, a Jerusalem, par son fils rabbi Aaron qui y consacra sa vie.
Ses quatre enfants rabbi Messod, rabbi Aaron, rabbi Abraham et rabbi Itshak furent des rabbins reconnus sans atteindre de gloire particuliere, mais son petit-fils, rabbi Israel dit Baba Sale 1890-1984 herita du titre de "rabbin miraculeux". Apres la mort de rabbi Israel, son fils rabbi Barukh se revetit de sa toge et se proclama son successeur, fait sans precedent dans les annales du Judaisme marocain.
שמעון שרביט איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס
כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת תמורות ותהפוכות? והפותרים ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו, ואילו היתה הלשון שלמה אצלנו, כל אלה המלים אשר ירפאו היינו מוצאים אותם והשגנום במרחבו. ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בוראים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער? וכן לא יתכן עד יערה עלינו רוח ממרום״.
השגות תלמידי מנחם בן סרוק:
"… ועוד כי הללת המשנה בספרך והבאת אותה להיות לך לעדה, השיבותי עליך כבדרך זה, כי אנשי בית שני אשר היו לפנינו אנשי סברא ובעלי משנה לא נסדרה משנתם ולא נאמר תלמודם כי אם על הסדר הזה אמך, בנך…[=מ׳ וני בקמץ] והיה עליך להצדיקם בזה, כאשר הצדקת אותם בענינים ובפירושים, ולא יהיו דבריך זה את זה מכחישים״.
3 תשובות תלמידי דונש:
יהודה בן ששת: ״פגרו(שמו״א ל, י) – והשיב(דונש) על מנחם בפתרו " אשר פגרו׳ – אשר נשארו, ואמר אין למלה זו דמיון, ודימה אותה(דונש) ללשון ארם: כי הרס תהרסם(שמות כג, כב) ומתרגם ארי פגרא תפגרינון. ותאמרו בחסרון דעתכם, כי לדמות לשון ללשון הוא מדעת נחסרת, ואתם תראו מלמדכם מנחם, אם מצא עד למלה מן המקרא בלשון הארם יעידנה עליה, ואם מצא למלה מלה דומה מן המשנה ידמנה אליה״.
4 יהודה חיוג׳(ספרד, המאה ה-י׳):
כתאב אלנתף:, ״וירדהו אל כפיו(שופטים יד, ט) – המלה הזאת היא ממה ש1ביאורו] יוצא מלשון החכמים מלשון אומרה ״ורדיית הפת״(ראש השנה כט ע״ב)… ומלים רבות במקרא כמו מלה זו שאין לפרשן על פי דוגמותיהן בלשון המקרא אלא מן המשנה. והיו לטוטפות בין עיניך – סרט, כמו: לא תצא אשה בטוטפת(שבת ו, א), שורו עבר(איוב כא, י) כמו: מעוברת״ (ברכות ט, ג).
5 יונה אבן ג׳נאח(ספרד, המאה ה-י״א):
ספר הרקמה: ״ואני מסכים להביא ראיה על פירוש קצת השרשים ממה שיזדמן לי מן הנמצא במקרא, ומה שלא אמצא עליו עד מן המקרא אביא עליו עד ממה שיזדמן לי מן המשנה והתלמוד והלשון הארמי, כי כל זה ממנהגי העבריים ללכת בזה, על דרך ראש הישיבה הפיתומי ז״ל בהביאו עדיו על השבעים מלה המיוחדות במקרא מהמשנה והתלמוד, ועל דרך זולתו מן הגאונים כרב שרירא ורבינו האיי ז״ל וזולתם. ומה שלא אמצא עליו עד ממה שזכרתיו ואמצא עליו העד מן הלשון הערבי לא אמנע להביא עד מן הגלוי בו, ולא אזהר מקחת ראיה מן מהנראה ממנו, כאשר יזהר מזה מי שדעתו חלושה והכרתו מעטה מאנשי דורנו…״(עמי טז־יז) ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואמתרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה) כי התו בתהלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ׳וירע העם׳. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: ׳מריח ומליח שהוא אעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין במלח תמלח׳ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי. כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…
ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה׳, מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך.״״(עמי יט-ב).
קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן
קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן
כמה וכמה מחקרים נכתבו על עזרת יהדות המערב ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך רק מעטים מהם הוקדשו לעזרת יהודי אלג'יר ליישוב במאה הי"ז. במחקרים אלה נסקרה פעילותם של שלוחי ארץ ישראל בארצות המערב, הודגשו הכבוד הרב שזכו בו שלוחים אלה, נכונותם של יהודי המערב לעזור ליישוב וקשרם הנפשי העמוק לארץ.
ויינשטיין דן במאמרו הנזכר בסוגיית ארגון העזרה שנשלחה מארצות המערב לארץ ישראל. במאמר זה הושם לב לראשונה למקומה של אלג'יר בארגון העזרה, כפי שהוא ניכר בתשובתו של רבי משה אבן חביב בעניין ישיבת " המערבים " בירושלים
תשובה זו נסקרה כבר בספרו של יערי הנזכר, אולם הוא שם לבו רק לשליחות הנדונה בה, ולא הזכיר כלל את אלג'יר ברשימת המרכזים שנאספו בהם כספי ארץ ישראל. מתשובתו של רבי משה אבן חביב מתבררות העובדות הבאות :
בשנת תל"ו – 1876 – התעוררו כמה תלמידי חכמים מארצות המערב שישבו בירושלים, ונמנו וגמרו, שיהיה זה מעשה נבון, אם יארגנו הקמת ישיבה מיוחדת לתלמידי חכמים מארצות המערב.
המניע להחלטתם זו הייתה המציאות שראו סביבם, גבירים מארצות שונות יסדו בירושלים ישיבות ליוצאי ארצותיהם, ודאגו למשלוח ממון מארצות מוצאם של התלמידים לשם אחזקת הישיבות. ההספקה שקיבלו תלמידי חכמים בישיבות הייתה אחד מן הסעיפים החשובים בתקציבם הדל, ולישיבה היה כוח כלכלי לא מבוטל.מלבד זאת היה בהקמתה של ישיבה כזאת פתח להקמת בית דין מיוחד לעדת המערבים בירושלים ולגיבוש יתר של עדה זו.
בחרו אותם תלמידי חכמים, באחד מהם, חכם בשם רבי יקותיאל, נתנו בידו אגרות אל קהילות ישראל בארצות המערב, המבקשות מכל קהילה וקהילה לתרום מדי שנה בשנה נדבה לקיומה של הישיבה החדשה העומדת לקום.
השליח הלך לדרכו מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת למעשיו, ואולם תוך שנה אחת התפרסם דבר שליחותו בירושלים. בירושלים ישבו גם בעלי בתים פשוטים יוצאי ארצות המערב, והללו טענו שתלמידי חכמים לא היו מוסמכים לשלוח את שלוחם ללא ידעתם.
שלטענתם יש עיר אחת אלג'אזאיר במערב ושולחים מדי שנה בשנה ארבעים או חמישים רייליש לשנה לחלק לבני המערב שבירושלים בין לתלמידי חכמים בין לבעלי בתים דרך ליסטא ( רשימה ) כמו שנוהגים לשלוח מערי פראנקייא. ועתה כשישמעו בעיר אלגאזאיר עניין הישיבה החדשה הנזכרת, יתנו הסך הנזכר לישיבה ויגרמו לקפח הליסטא והחילוק אשר להם מעיר הנזכרת.
דהיינו, מן העיר אלג'יר שולחים כל שנה ארבעים עד חמישים ריאלים לקהילת ירושלים על פי ליסטא לבעלי בתים ולתלמידי חכמים כאחד. בעיר אלג'יר יש אפוא רשימה של אנשים בירושלים, שלהם יש לחלק את הכסף.
בעלי הבתים המערבים בירושלים, שלא היה להם חלק בכספי הישיבה העתידה לקום, חששו שמא יתנו הממונים על כספי ארץ ישראל באלג'יר את הכסף שבידם לישיבה החדשה, וכך ייגרע חלקם.
ההנחה שביסוד טענה זו היא כי האחראים לעניין זה באלג'יר יכולים לעשות בכסף כרצונם, בתנאי שיעשו בו שימוש לטובת ארץ ישראל. נשאלת השאלה מנין הכסף הזה ? האם זהו כסף שנאסף בקהילת אלג'יר ? מהמשך התשובה הסתבר שלא כך. הכסף נאסף בכל רחבי " המערב ".
רשמים מואזאן 1953-1952 אסתר עטר-בוטבול
תלמידי מאזאן. אני עומדת משמאל ובשורה השניינ במרכז רפי בוטבול מ " שגיא טורס "
מי שמזהה, מוזמן להוסיף על הכתוב….
רשמים מואזאן 1953-1952
אסתר עטר-בוטבול
מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד׳כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבכיה). הייתי סובלת אחר־כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.
באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפז כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.
איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.
בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א׳ בבוקר, הייתי נוסעת לעיר ״פורט-ליוטיי (היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזאן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזאן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח״כ , פנו לחברתי ואמרו לה: ״יסקון הדי?״(ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם. באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה (הגרלה). גב׳ פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה היא זכתה בהגרלה והדג חזר אליה! כמה צחקנו! בעיר היה בית קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת היכן שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את ״חדשות השבוע״. אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן. היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך , כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום, אני יודעת את החוקים של כל ספורט. נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפז. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א׳ שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל למד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע. הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ־1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד גם את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. בימים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם
E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח׳ ולקבל תעודת ה־Brevet – תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.
בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה ט'. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח״כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו.
מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכוי… רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל מינוי של מנהל. ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה׳׳ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר , המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע׳׳פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: ״מחברת הכיתה״ שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח. בואזאן, פעל בי׳׳ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה׳ והיו מעולים.
לא היה בי״ס תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גם־כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי O.R.T בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.
בי״ס בואזאן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו ״מר״ ו״גברת״ לשם המשפחה.
בית הקברות ״אגן״ נמצא כ־7 ק״מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי ״עמרם בן דיואן״ (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכַּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!
ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, ל O.R.Tוכוי… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.
נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: ״היית המורה שלי בואזאן!״ לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.
שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזאן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב־18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה (איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפז ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.
את ואזאן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.
תורת אמך ◆ פרשת בחוקתי◆ לאור חכמי מרוקו ◆
תורת אמך ◆ פרשת בחוקתי◆ לאור חכמי מרוקו ◆
אור חדש האתר של יהדות מרוקו המלקט: הרב אברהם אסולין
אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (כו, ג).
היינו, אם בעשיית חוקות תשימו נגדיכם ההליכה שאדם הולך לבית עולמו, אז בנקל "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", כי בזה תכניעו כח היצר הרע כי אין שלטון ביום המות (בבא סאלי ח"ב).
כתב רבנו חיים בן עטר זלה"ה מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים הקדוש,
רש"י ז"ל פירש, שתהיו עמלים בתורה. וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים ושלש והם נטועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק. או יאמר על זה הדרך, שלא יאמר אדם כיון שתלמוד תורה ימלא מקום המצוות, אם כן הרי הוא פטור ממעשה המצוות אשר תזדמן לפניו, תלמוד לומר 'אם בחוקותי תלכו', שהוא עסק התורה, 'ואת מצוותי', שהם לא תעשה. 'תשמרו', לא מפני זה תהיו פטורין מקיום מצוות אלא 'ועשיתם אתם'. ומה שפרשתי שהוא שקול, הוא פרט למזדמן שאינו יכול להתקיים על ידי הזולת. ועוד יתבאר עפ"י רבותינו ז"ל (פאה פ"א), אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כבוד אב ואם וכו', ותלמד תורה כנגד כולם. והוא פירושו 'אם בחוקתי תלכו', שהוא עסק התורה, מעלה אני עליכם גם כן ששמרתם מצוותי 'ועשיתם אותם'.
ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו(כו, ד).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זלה"ה, בספרו מי מנוחות, כוונת הכתוב, בעת שאני גוזר ולא יהיו הגשמים מסורים אל הטבע, ואז אין להם עת קבוע רק בעת עליית האדים מן הארץ, או לפי מהלך הכוכבים יש כוכב יורה אל היובש, ויש יורה אל רוב הלחות, ויש ממוזג. ובהיות הגשמים מסורים אל הטבע והכוכבים לפעמים ירביון ללא צורך ולפעמים ימעטו בעת הצורך. ואם כי יעשו שליחותם להוציא לחם מן הארץ וכל פרי האדמה, מכל מקום יש להם קצת מן הרע, ולפעמים חלקת התבואה מרוב הגשמים יכולה להפסיד, לכן רק בהיות הגשמים בהשגחה יהיה הכל מתוקן יפה. וזהו שאמר 'ונתתי גשמיכם בעתם', שנגזר עליהם בעת ירדו או בעת שצריכים לירד, והוא ישתבח שמו לעד, משדד את מערכת הכוכבים ולא יתנהגו על פיהם. ואמר 'ונתנה הארץ יבולה', שלא יפסד הזרע בארץ רק יצליח לעשות פרי. ולפי רבותינו ז"ל מה שאתה מוביל לה' יהיה הפירות בברכות, יען כי התבואה הנזרעת בארץ היא תבואה מעולה, לזה אמר שתתן ארצכם יבולה כעין מה שאתה מוביל לה.
ורדפו מכם חמשה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב(כו, ח).
כתב הגאון רבי שמואל בן זקן זלה"ה בספרו פרי עץ הדר, יובן 'לפניכם', עפ"י המדרש (ויקרא רבה י, ז), על גולית דכתיב ביה (ש"א יז, מט), ויפול על פניו ארצה, לא היה צריך ליפול אלא לאחוריו, והמלאך דחפו ונפל על פניו. ואחד מן הטעמים שנתנו שם, הוא כדי שלא יצטער דוד ויחתוך את ראשו, אלא נשתכר י"ב אמה וזרתים וכו', והוא עצמו מה שהבטיח כאן, 'ונפלו אויביכם לפניכם', סמוכים אליכם, שיהיו מוכנים ומזומנים לצורך החרב, ואפשר, שנכלל במה שפירש רש"י ז"ל: שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.
מעשה רב: אהבת תורה ללא גבול
(מתוך הקונטרס פניני המדות שיצא לאור בקרוב בס"ד).
א. בגיל חמש עשרה, הנער ר' יהושע מאמאן נתבקש על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ"ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה, דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו של הרב בהוויות אביי ורבא, הנגר מתפלא כה בחור מוכשר, וידיו אין עמו, עד שהנער מגודל תשוקתו, לתורה שב הנער לבית אביו, ואמר אבא חשקה ליבי בתורה בלבד, אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניע אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף ממה תתפרנס אתה וב"ב, הרב הוסיף מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה, וסיים הרב ובי התקיים מאמר חז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר ולימים התפרסם הרב כשמו הולך לפני הגאו הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א זקן רבני מרוקו ומותיקי הדינים בעולם..
חוק ולא יעבור
ב. בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית הרה"צ רבי יעקב אבוקסיס זצ"ל זעקות שבר אוי אוי אוי הפסדתי, בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה.
איך לומדים תורה
ג. ומטעם זה נקראת התורה בשם שירה, לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז"ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מלה במלה, כדרך ש"ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל"בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהלתי בפי לשורר ולזמר, ומימלא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותה לבד מתעוררת השמחה, ואח"כ "נשכח כל השבע", לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותו.
היה מתמיד גדול.
ה. מדי יום החל מהבוקר היו לומדים חברותא אם הרה"ג רבי משה אלמליח זצ"ל רב העיר עתלית, וכן אם הרה"ג רבי משה חליאוה זצ"ל, סיפר לי חתנו הרב טובול רב קהילת אהל יצחק בשכונת כפר אברהם בעיר פתח תקוה, בסעודות היה מור חמי מאריך בפיוטים ודברי תורה, וכן היו שותים מחיה, ולמרות שסיימו את הסעודה מאוחר, חשבו כולם זהו הצדיק הולך לישון ויקום לתפלת השחר, לא אחת ראינו אותו אחר שינה מועטת והוא כבר רכון על לימודו…
פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.
פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.
שאיפתם הייתה לאסלם את כל הזרים בשטחי שלטונם. נשללה מהיהודים ומהנוצרים הסובלנות שהשריעה האסלאמית מצווה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו, וחודשה רק על ידי סוחרים אירופאים בדורות הבאים, שיסדו מושבות סוחרים בעיקר בערי החוף.
המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146 – 1147 ועד 1150 השתלטו על מכנאס ומראכש בדרום. בכל המקומות אילצו את היהודים להתאסלם. מי שסירב, נאלץ לקחת את מקל הנדודים ליד. הנשארים הוצאו להורג בשריפה, כמו שאירע עם הדיין רבי יהודה הכהן.
רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם שנמלט מהמייחדים בספרד, הגיע לפאס ב – 1159 או ב – 1160, למרות היותה מרכז למייחדים. ויש הנחה כי רצה ללמוד מפיו של חכם פאס רבי יהודה הכהן אבן סוסאן. כאן כתב רבי מימון, את " אגרת הנחמה " בשנת 1160.
הוא קבע כי ה' לא מאס בעמו, וישראל עודנו עם סגולה, ויש להתחזק באמונה. וכן הדגיש את גדולתו של משה רבינו והתורה שנמסרה לו, לעומת מוחמד והקוראן. הוא עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שדרש מהם למות על קידוש ה' ולא להתאסלם. הציע שהיהודים יודו למראית עין כדי לא ליהרג. אבל ישתדל האדם לעסוק בתורה ולקיים מצוות בסתר.
הרמב"ם כתב ב – 1164 או שנה אחר כך את " אגרת השמד ", או בכינוי " מאמר קידוש השם ". הוא קיים בגופו מה שכתב באגרה זו : " כשכופין אותו לעבור על אחת מן המצוות – אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב ".
הרמב"ם אומנם פסק כי " הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה " ובהמשך כתב עליהם בכבוד, בניגוד לנוצרים – תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו סימן רסט, תמח – סכל זאת הוא עזב, כי סירב להתאסלם.
אם כי יש גם הנחה שהוא התאסלם, ורק בשלב כלשהו החליט לחזור ליהדות. לשם כך הפליג לארץ ישראל, הגיע לעכו ב – 16 למאי 1165 ואחר כך ירד למצרים, יחד עם אביו רבי מימון ואחיותיו שהיו עמו בפאס.
ב – 1165 גברה הקנאה המוסלמית, הרדיפות הוחמרו, ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה סירב מנהיגה הרוחני של קהילת פאס רבי יהודה בן שושן – אבן סוסאן להתאסלם. הוא נשרף על קידוש ה'. כמוהו נהרגו על קידוש ה' 150 יהודים.
היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, והמשיכו בסתר לשמור על דיני היהדות. בעקבות המייחדים צומצם מספר היהודים במרוקו, וחלה פגיעה בחיי הרוח, באשר רבים מהחכמים ברחו.
רבי יהודה הכהן אבן סוסאן אנציקלופדית " ארזי הלבנון ".
אבותיו באו מבבל לפאס הוא חי במאה השתים עשרה לספירה. רבי סעדיה אבן דנאן הוא המקור הראשון שמזכיר אותו, הוא מספר עליו שרבינו מימון אביו של רמב״ם הביא לעיר פאס את בנו משה – רמב״ם למד תורה לפני רבי יהודה הכהן אבן סוסאן.
קשה לקבל דברי רבי סעדיה כפשוטם שהרי הרמב״ם לפני בואו לפאס התפרסם בחכמתו, חיבר פירושים לתלמוד והחל בפירושו למשנה ועוד. לכן ניתן לקבל את דברי רבי סעדיה זו נכונה ניתן יהיה לפרש בעזרתה דברי רמב״ם בפירוש המשנה [מסכת מקואות פרק ד, ד]: ״
וכבר חשב איש גדול מאוד רב העיון בארץ המערב שהשאובה שהמשכיות כשרה… ונהרג על זה באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספר והנה התואר איש גדול מאוד רב העיון״ יתאים לתיאור שתיאר רבי סעדיה את רבי יהודה ״ חכם גדול וגאון ״.
ובתשובות הרמב״ם מ זכיר וככה הייתי בשחרותי וביותר משחרותך ביותר חזק ממה שאתה בו והייתי כמו אשר שמעת אמלא רצוני בלשוני וקולמוסי מגדולים וחכמים כשמבקשים לחלוק עלי וכבר שמעת בלי ספק מה שהיה ביני ובין רבי יהודה הכהן בן מר פרחון ז״ל…״
מדברי הרמב"ם בתשובתו יתברר שהיה לו משא ומתן הלכתי עם רבי יהודה. רבי יהודה שמו היה פרחון. דבריו בפירוש המשנה ״ ונהרג על זה יתאימו רק לרבי יהודה שנהרג על קידוש ה' אחרת דורשים הסבר. בתקופה זו לא ידוע לנו על חכם גדול המערב, חוץ מרבי יהודה. רבי יהודה נהרג בשנת 1165 על קידוש הי. [הדברים זקוקים להבהרות].
בימי אבו יוסוף יעקב אלמצור 1184 – 1199 נכדו של עבד אל מומין, הורע מעמדם של המתאסלמים שהיו חשודים בהתחזות, וה " המתאסלמים החדשים " נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים מקוריים. גם גורות לאחר מכן כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש.
כרוניסט ערבי כת בבשנת 1224 כי לא קיים בית כנסת בכל המגרב. את תפילותיהם ערכו בצנעה. בשנת 1232 נשחטו יהודי מראכש, ואחרים עזבו לספרד או למזרח התיכון.
יערה פרלמן ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן
יערה פ ר ל מ ן
ההתנקשות במשוררת היהודייה
עצמאא בנת מרואן
ואלו בתי השיר של חסאן בן ת׳אבת:
בנו ואא׳ל ובנו ואקף / וח׳טמה נופלים מבנו ח׳זרג׳
כאשר אחותכם, אבוי לה, זעקה / את זעקתה, והמוות בוא יבוא
היא טלטלה לוחם רם יחס / אצילי מפנים ומחוץ
הוא גרם לה להתבוסס בדמה / באשמורת האחרונה, ולא ביצע דבר עברה
עצמאא קיללה בבתי השיר את בנו מאלך, אלנבית, עוף וח׳זרג׳. בנו אלנבית, שכללו את עבד אלאשהל, טפר וחארִת׳ה, ובנו עמרו בן עוף, שכונו בבית השיר עוף, היו שני ענפים של השבט אוס. עצמאא קיללה את ח׳זרג׳, אלנבית ובנו עמרו בן עוף מפני שתמכו בנביא באותה התקופה. היא גינתה גם את בנו מאלך, אך זהותם אינה ברורה; אולי מדובר במאלך שממנו התפצלו ענפיו השונים של אוס. יש לציין כי עצמאא לא יצאה נגד כל שבט אוס, ולא גינתה את הקבוצה שאליה השתייכה היא עצמה. חסאן בן ת׳אבת ציין בבתי השיר שלו את השבטים שלא תמכו במחמד: בנו ואא׳ל, בנו ואקף וח׳טמה, שהיו שייכים כולם לאוס אללה. אם כן בתי השיר של עצמאא ושל חסאן בן ת׳אבת עולים בקנה אחד עם הידיעות על ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה.
התנקשויות במשוררים שכתבו שירת גנאי
בראשית האסלאם היה היחס למשוררים אמביוולנטי. בקראן הוצגו המשוררים באור שלילי, ולמשל בסורת המשוררים (אלשעראא, סורה 26) נכתבו דברי גנאי על המשוררים, פרט לאלה המאמינים (פסוקים 227-224). יתר על כן, על פי אמרה שיוחסה לנביא עדיף שהגוף יהיה מלא מוגלה מאשר מלא דברי שירה. מנגד הנביא אמר כי יש שירה שיש בה גם דברי חכמה, ויש מסורות שלפיהן לאחר ששמע את חבריו מדקלמים שירה מן הג׳אהליה חייך באישור. שירה שסיכנה את האסלאם נחשבה שלילית, ואילו שירה אשר מטרתה הייתה לשבח את הנביא או לגנות את מתנגדיו הייתה ראויה לשבח.
עצמאא כתבה שירת גנאי(הג׳אא) כנגד הנביא. לעומת שירת שבח (מַדְח/ מדיח), אשר מטרתה לפאר ולהאיר צדדים חיוביים, שירת גנאי כוללת דברי ביקורת ונעשה בה שימוש בביטויים מביכים ואף בקללות. שירת הגנאי הייתה נפוצה מאוד כבר לפני האסלאם. היא כוונה לעתים נגד אדם יחיד ולעתים נגד קבוצת אנשים. בשיר גנאי לאדם יחיד הוטל דופי בהכנסת האורחים שלו, בבורותו, בפחדנותו, במוצאו וכו'; בשיר גנאי לשבט או לקבוצת אנשים הובע זלזול במספרם הקטן, בחוסר הכישרון של משורריהם, בתבוסותיהם, באבותיהם וכו'. עם בוא האסלאם שמרה שירת הגנאי על מעמדה ועל חשיבותה הרבה. הנביא עצמו נעזר במשוררים כמו חסאן בן ת׳אבת, כעב בן מאלך ועבדאללה בן וזאחה, והם חיברו בתי שיר בגנות יריביו, למשל אנשי מכה אשר לא קיבלו עליהם את האסלאם. שירת גנאי נחשבה כלי נשק חזק ויעיל ביותר הן בתקופת הג׳אהליה והן עם בוא האסלאם, וצעדים חריפים ננקטו נגד מי שהפרו בשירתם את הסדר באסלאם.
המשוררים של קֻרַיש נהגו לחבר שירת גנאי על הנביא, ומשוררי הנביא היו עונים להם ומגנים אותם גם כן. גם משוררים יהודים כמו עצמאא חיברו שירת גנאי נגד הנביא, ובראשם כַּעְבּ בּן אלאַשְרַף, מהשבט היהודי בנו אלנציר. כעב בן אלאשרף היה ממתנגדי הנביא הבולטים באלמדינה. המקורות המוסלמיים מנו סיבות רבות להתנקשות בו: הוא חיבר שירת גנאי על מחמד ותומכיו, עורר את אנשי מכה נגד הנביא, כתב שירי עגבים על נשות המוסלמים כדי להשפילן ועוד. בתגובה על כל זאת שלח הנביא קבוצת אנשים להתנקש בחייו.
מתוך ויקיפדיה
כעב אבן אלאשרף
כעב אבן אלאשרף (בערבית: كعب بن الاشرف; נפטר ב-624) היה משורר אשר לעג לנביא האסלאם מוחמד. הוא היה בן לאם יהודיה משבט בני נדיר ולאב ערבי משבט תאי, והיה יהודי בדתו.
לפי סיפורי החדית' של אל-בוקארי, אשרף עין את מחמד וחיבר שירים שביטאו עוינות זו, ושירים נוספים שנתפסו בידי מוסלמים כפוגעניים, ועל כן ראו בהם הפרה של חוקת מדינה. אלאשרף נסע למכה, שם ניסה להסית כנגד המוסלמים. כאשר נשאל האם הוא מעדיף את דתם של אנשי מכה (פאגניזם באותה עת), או את דתו של מוחמד, אמר שהפאגנים עדיפים.
מספר גרסאות בסיפור החדית' מספרות על רציחתו של אל-אשרף בידי תומכי מוחמד, בידיעתו ובברכתו. לפי גרסה אחת, הובא ראשו הכרות של כעב למוחמד, וכפרס הוא נתן לרוצח מקל שעמו הוא יצעד בגן עדן. לאחר רציחתו של אל-אשרף הסלימו היחסים בין שבט בני נדיר למוחמד. המקורות המוסלמיים מייחסים לבני נדיר קנוניה לרצוח את מוחמד, שנתגלתה לו כשהמתין לקבל תרומה כספית וגררה צו גירוש לבני השבט.
כחודש לאחר ההתנקשות בעצמאא התנקשו באַבּוּ עַפְךּ, שלפי מספר מקורות היה משורר יהודי בא בימים מבנו עמרו בן עוף, שחלקם תמכו בנביא. בדומה לעצמאא הוא הסית נגד הנביא בשיריו, וסאלם בן עמיר, אשר היה שייך גם הוא לבנו עמרו בן עוף, הרג אותו בחצר ביתו. הניצחון בקרב בדר חיזק את מעמדו של מחמד, והוא נעזר בכוח שצבר בקרב זה כדי להיפטר משניים ממבקריו החריפים – עצמאא בנת מרואן ואבו עפך. לא סופר על נקמה או על ניסיון לנקמה בעקבות שתי התנקשויות אלה.
ידיעה נוספת בביוגרפיה של הנביא מספרת על הרג שתי נערות מזמרות (ביחיד: קַיְנַה) ששרו שירי גנאי עליו. עבדאללה בן ח׳טל, שכפר באסלאם לאחר שהרג מוסלמי אחר, ושברח למכה מחשש שמחמד יהרוג אותו בגלל פשעו, נהג לשיר עם שתי נערות מזמרות, פַרְתַנַא ואַרְנַב, שירי גנאי על מחמד. משוררת נוספת בשם סַארַה נהגה גם היא לחבר שירי גנאי על מחמד במכה. סארה ניגשה פעם אל הנביא וביקשה ממנו עזרה, ואף שהביע סלידה משיריה הוא נתן לה מזון. סארה שבה לקדיש, אך לא הפסיקה לפגוע בנביא, ולכן ביום כיבוש מכה הוא ציווה להרוג אותה. כמו כן ציווה הנביא להרוג את שתי הנערות המזמרות של עבדאללה בן ח׳טל. אחת מהן נרצחה, אבל האחרת זכתה להגנה וחייתה עד ימי עת׳מאן בן עפאן. עבדאללה בן ח׳טל חוסל גם הוא בעודו נאחז בכיסוי הבד המפואר של הכעבה.
רבים ממתנגדי מחמד, בהם משוררים כמו עצמאא שכתבו עליו שירי גנאי, נהרגו. מכאן שכתיבת שירי לעג על הנביא נחשבה פשע חמור ובלתי נסלח. מן המקרים השונים שהוצגו מתברר כי היחס למחברי שירת הגנאי – גברים, נשים, שפחות או קשישים – היה נוקשה. יש לציין שלא רק יהודים שכתבו שירת גנאי נפגעו מכך אלא גם מי שהתאסלמו ואחר כך כפרו באסלאם.
במספר התנקשויות שהתבצעו באלמדינה הייתה קרבה בין המתנקש ובין הנרצח. מי שהרגו את עצמאא ואת אבו עפך היו אנשים משבטם. סאלם בן עמיר היה שייך לבנו עמרו בן עוף, וכך גם אבו עפך. עצמאא בנת מרואן הייתה נשואה לאיש מבנו ח׳טמה, והמתנקש עמיר בן עדי היה שייך גם הוא לקבוצה שבטית זו. בסיפור ההתנקשות בכעב בן אלאשרף נאמר כי מחמד בן מסלמה ואבו נאא׳לה, שניים מהאנשים שנשלחו להרגו, היו אחיו ליניקה, ובמושגים של ערב וגם של האסלאם מדובר באחים לכל דבר. הנכונות לפגוע בבני משפחה או בחברי השבט העידה על נאמנותם הרבה של המתנקשים לנביא.
דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו
ילדות.
כשבני משפחת אברבנאל השתקעו בפורטוגל, הייתה הארץ שרויה בתהליך של התחדשות. הייתה זו התקופה שלאחר קרב אלז'ובארוטה בין פורטוגל וקסטיליה בשנת 1385, שנסתיים בניצחון פורטוגלי מכריע, ניצחון שהבזיק כוח בלאומיות הצעירה של פורטוגל של חצי האי האיברי, לא רק הציל את עצמאותה של פורטוגל, אלא אף גרם לכך שפורטוגל, בניגוד לארגון, לא התמזגה מעולם עם קסטיליה.
קשה למצוא גורם חיצוני אובייקטיבי, שבגללו חייב היה גורלה המדיני של פורטוגל להיות שונה כל כך מזה שח ארגון. מבחינה גיאוגרפית פורטוגל היא שלוחה ישירה של קסטיליה, מבחינה אתנית אינה שונה מקסטיליה יותר מארגון, ומבחינה לשונית היא אף קרובה אליה יותר. מפני כן יש לראות בפורטוגל אומה שבעיקרו שח דבר נולדה מתוך מאבקים מדיניים. להבדיל ממדינות אחרות באירופה, הייתה ראשיתה של פורטוגל נעוצה רק במידה מועטת בתסבוכת הפיאודלית של ימי הביניים.
עד קרב אלז'ובארוטה לא נואשה קסטיליה מתקוותה לשוב ולהתאחד עם פורטוגל, וביתר דיוק, לספח אותה לתחומה. מנקודת מבטה של קסטיליה הייתה פורטוגל נחלתה הלגיטימית, ועצמאותה של פורטוגל לא הייתה אלא תוצאה של מעשה עושק, שכן מתחילה הייתה פורטוגל אחוזה פיאודלית שהעניק מלך לאון, אלפונוסו השישי, לחתנו ושר צבאו, אנרי מגַסקוניה. אולם הווסל, ובייחוד בנו של זה האחרון, פיתחו עד מהרה תשוקה לעצמאות. בשנת 1143 נולדה רשמית המלוכה הפורטוגלית, ועמה הוקמה פורטוגל כאומה.
מלחמות המגן והתקיפה, שנלחמו בניה של אומה זו במוסלמים, עוררו ופיתחו בה תודעה לאומית. גודל השטח שהעניק אלפונסו לחתנו היה כמחצית שטחה של פורטוגל בימינו, את המחצית השנייה היה צורך להוציא במאבק קשה מידי המאורים. בשורה של מלחמות שנמשכו כמאה שנה השתלטו כוחות פורטוגליים, בלי סיועה של קסטיליה, על שטח נוסף זה, ועל ידי כך הגדילו את תחום ארצם לאורך האוקיאנוס האטלנטי עד קצהו הדרומי של חצי האי. פורטוגל, שלידה הייתה בשחרור והתפשטותה בחרב, הייתה מן המדינות הראשונות באירופה שפיתחו רגש לאומי חזק.
מלחמות ההתפשטות שלה ומאבקה על עצמאותה הם שקבעו, במידה מרובה, את יחסה של פורטוגל אל היהודים. כל עוד עמדה הארץ בפני סכנה כפולה, מצד המוסלמים ומצד קסטיליה, לא נגעו הפורטוגלים לרעה במיעוט היהודי, יתר על כן, התנאים הכלכליים נוחים היו ליהודים לא פחות מן המדיניים.
במחוזות שנכבשו זה מקרוב ובערים השוממות למחצה נתקבלו היהודים, שבימי הביניים יצא להם שם של מקימי ערים חרֵבות, בברכה, כמתיישבים וכסוחרים. אולם בתקופה השנייה לתולדות פורטוגל, שהתחילה עם כיבוש אלגארְוֶה, החבל האחרון שהוצא מידי המאורים בשנת 1249, חל שינוי לרעה במצבם של היהודים מבחינה מדינית וכלכלית כאחת.
במאה ה-14 התפתח בפורטוגל מעמד ניכר של עירונים, ובד בבד עם תופעה זו התפתחה גם השנאה ליהודים. תוצאת הסכסוך הקסטילייני – הפורטוגלי פגעה אף היא לרעה במצבם של היהודים, כי ניצחונה המכריע של פורטוגל על קסטיליה בשנת 1385 פטר אותה מבעיית החוץ העיקרית שלה ומיקד את תשומת הלב שלה בבעיות פנים, מה שגרם לחיזוק הרגשות הלאומיים, שאף הם תרמו תרומה של ממש לחיכוך הגובר עם ההודים.
בתקופה השלישית, שהתחילה עם עלייתו של ז'ואן, גיבור הקרב של אלז'ובארוטה, למלוכה, נתרבו בהדרגה הדרישות בקוורטס – אסיפת באי כוח המעמדות – לבטל הזכויות המיוחדות שהעניק הכתר ליהודים, ולהטיל עליהם הגבלות דומות לאותן שהוטלו עליהם בקסטיליה השכנה.
אבל בפורטוגל , עוד יותר מבארצות אחרות, רווחת הייתה הדעה שהיהודים הם רכוש הכתר, ואילו הכתר היה טרוד בבעיות שונות מזו של התנגדות העממית ליהודים. וכמו בארצות אחרות בימי הביניים, אפשר היה לעמוד בפורטוגל על המדיניות כלפי היהודים לפי המדחום המדיני, שציין את היחסים בין המלוכה והאצולה.
ז'ואן הראשון האיר פנים לאצולה. הודות לתמיכה ולשיתוף פעולה של האצילים הגדולים זכה בכתר בשנת 1385, כשכלתה למעשה השושלת הישנה, והודות לאהבת המולדת של האצילים ולגבורתם עלה בידו להביס את חילות קסטיליה. את הכרת טובתו לאצולה הוכיח בשפע של מתנות, שניטלו בעיקר מאדמות הכתר. כתוצאה מכך הפסיד כמעט את כל ההכנסות שהיה מקבל ממקור זה, ונעשה תלוי, לשם כיסוי ההוצאות של מינהלו, בתשלומי המכס ושאר המסים, שדילול נכסיו לא השפיע עליהם. לפיכך מעוניין היה לתמוך ביהודים, שהיוו גורם מסחרי חזק בפורטוגל ועם זה נחשבו, כאמור, כשיכים למורשת המלכותית.
מאותם הטעמים לא נתנגד ז'ואן הראשון לקליטתם של המוני מומרים, ביניהם אנוסים, שברחו מקסטיליה מפחד מרגלי הכנסייה, ואפילו לשיבתם הגלויה ליהדות. הכהונה הנוצרית נזדעזעה, כמובן, מעמדה זו של המלך, שבעטיה נודעה פורטוגל לשמצה בכל הארצות הנוצריות כמדינה שנותנת מקלט לכופרים נמלטים.
אבל פורטוגל נחשבה זה כבר כעצם בגרונה של הכנסייה, וז'ואן, הגם שהיה נוצרי נאמן, המשיך במדיניותם המסורתית של מלכי פורטוגל, שסיכלו שוב ושוב את ניסיונות הכנסייה להתערב בדרכי השלטון של המלוכה. אף על פי כן הוכרח ז'ואן מזמן לזמן, בהשפעת האיבה העממית ליהודים, ולהיכנע לתביעות הקורטס לחוקק חוקים נגד היהודים, ובכללם חוק שמנע מהם את הזכות להתמנות למשרות בשירות המלוכה בשנת 1404.