ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר
הענק והילדה
במהלך חודשי הקיץ הלוהטים, מרקש בוערת בגיהינום. החל מהאור הראשון של הזריחה צולות קרני השמש את הקרקע עד שלבסוף ממסות הן גם את אספלט הכבישים בשעות הערב, היינו זוכים לרגעים מעטים של הפוגה. הכבשן שקע ורוח קלילה ונעימה הייתה נשבה מן ההרים.
היינו בני מזל כי עליית-הגג שלנו כללה מרפסת ענקית, שהפכה למקלטנו בלילות של חום קיצוני ובימים של כפור מקפיא. קומת הקרקע בה התגוררנו הייתה ללא תועלת בקיץ, עקב פלישת הזוחלים שאיימו עלינו עם השקיעה. נהגתי להישאר ערה על המרפסת ולבהות בכיפה הקטיפתית של הרקיע, משובצת במיליוני כוכבים זעירים ונוצצים, אך משום מה הירח המלא החריד אותי עד מאוד. אורו החיוור הקנה לנוף מראה הטרוגני, כמעט שקוף. קווים וצורות המרחב טושטשו ועורפלו, ועם דמיוני הפורה הייתי כמעט אחוזת אימה.
מה שהרתיע אותי לרוב היו פניו המעומעמות והעגולות של הירח שנראה לפעמים הוא כאילו מחייך אליי. כדור האור הענק והמגוחך לא נראה לי רומנטי כלל. תכופות רצתי לזרועותיה הבטוחות של סבתי כשפחד חובק וחונק אותי
"מה מבהיל אותך כל כך, ילדתי?" שאלה סבתי בדאגה.
"הירח, ממה, הוא ענקי! ונדמה לי לפעמים שיש לו עיניים. פיו נראה כאילו הוא מחייך אליי, אך הוא דומה לראש בעל ממדים עצומים המתנוצץ באוויר", עניתי לה נחרדת.
"בואי, שבי צמודה אליי ואספר לך אגדה על הירח" השיבה לי בחיוך. "
…היה הייתה פעם, לפני אלפי שנים, ממלכה רחוקה החבויה בין רכסי הרים ויערות סבוכים. היה בה עמק מרהיב וירוק. בגן העדן הקטן הזה חיו בשלווה אנשי עמל פשוטים: חקלאים, נפחים, רועי צאן, נגרים ואורגי שטיחים ובדים בשלל צבעים.
"בכיכר השוק, תחת כיפת השמים, נהגו הרוכלים לפרוש את מרכולתם. האיכרים משכו את עגלותיהם עמוסות הפירות והירקות והאופים הציעו את לחמם ואת מגוון עוגותיהם, אשר הדיפו ריח משכר שערפל את חושיהם של העוברים והשבים. מידי יום נפגשו כולם בלבו של השוק, אך מעת לעת פילחו את האוויר גם מעין קריאות מצוקה מן ההרים הרחוקים ומן היערות הסבוכים אשר הקיפו את העמק. קולות אלו שיסעו את שלוותם של כל התושבים.
במדרון ההר, למרגלות היערות, חי לו ענק איום ונורא בטירה אפורה, מרשימה בגודלה. לאורך חומותיה המקיפות שום עץ לא הניב פרי. גושי שיח צפופים ודוקרניים הסוו המוני גזעי עץ מתים ויבשים אשר חסמו את המעברים; צבא שלם של עורבים שחורים שרץ בין השיחים באין מפריע; מדי פעם, הם יצרו ענן חשוך וסמיך שהקיף את החומות ואת חלונות הטירה ומילאו את האוויר בצרחותיהם הנוראיות.
הרחק ממרכז הבקעה, סמוך ליער, חיו בבקתה צנועה, אם ובתה יחידתה, פלורה. "פלורה", אמרה האם לבתה, "אל תנסי להתקרב לטירתו של הענק האיום והנורא הזה. בנות שלא שמעו בקול הוריהן וחגו סביב המקום המקולל, נשחטו ונטרפו על ידי הענק. יש אומרים שעצמותיהן עדיין פזורות בגני הטירה", לחשה האם באוזני בתה.
"אל דאגה, אימא, לא ארחיק לכת עד לשם", השיבה פלורה. "התוכלי, בבקשה, לתת לי עוגת תפוחים עבור חברתי השוכבת חולה בביתה?" "ברצון רב", ענתה האם.
מיד עם קבלת עוגת התפוחים, הניחה אותה פלורה בסלסלה, הודתה לאמה והלכה חיש לעבר השטח האסור, לא לפני שווידאה שאיש אינו עוקב אחריה.
היא פתחה בריצה לעבר היערות וכשהגיעה לרגלי הטירה הציצה בין השיחים הגבוהים והסבוכים וצפתה מקרוב על המקום אשר היה מטיל אימה על תושבי העמק כולו. היא החליטה שהיא חייבת לגבור על פחדיה ולפצח את התעלומה. באומץ רב נקשה פלורה על דלת הענק. בצדה האחר של הדלת נשמע קול תרועה מבעית, "מי מעז להעירני בשעה כה מוקדמת?"
"זו רק אני", השיבה הילדה וחשה שתעוזתה עומדת להתנדף ממנה. "אהה!" חשב בלבו הענק. "יש לי כאן לפניי ארוחת בוקר טובה ועסיסית!"
לפתע נפתחו לרווחה שערי הטירה. פלורה הציצה מבעד לרגליו העצומות והשעירות של הענק וגילתה מאחוריהן חדר רחב ממדים מרוהט בכיסאות גבוהים ובשולחן שמידותיו גדולות יותר מהיקפו של בית. היא הרימה את מבטה אל הענק ופגשה לבסוף בפניו המכוסות זקן שחור. מתחת לגבותיו הסבוכות, נדהמה לגלות את העיניים הכחולות ביותר שראתה מימיה.
"אנא, היכנסי פנימה", ביקש הענק. "את תהיי לי היום לארוחת בוקר דשנה וטעימה."
"זה לא רעיון כדאי", השיבה פלורה בקול חרד ומשתנק מעט כשצמרמורת אוחזה בכל חלקי גופה. לרגע קט, הפשילה את שולי שמלתה מול עיניו החשודות של הענק ואמרה: "אני רזה מאוד, הבשר שעל גופי דל מדי עבור ענק כמוך. אך אם אתה באמת חש רעב, אשמח להעניק לך דבר שימצא חן בעיניך ויהיה לך לארוחה משביעה ומהנה יותר".
"הראי לי מה הבאת", גער בה הענק.
פלורה שלפה חיש את עוגת התפוחים מן הסל והניחה אותה מול הענק. ריח משכר חושים נדף מעוגת התפוחים החמימה והמתוקה.
"איזה ניחוח!" אמר "ייתכן שזה רעיון טוב לאכול את העוגה במקום את העלמה הרזונת הזו?" חשב לרגע ובמהרה חטף את העוגה ובלע אותה על הפירור האחרון. הענק שבע לעת עתה ודיווח לה "אני רוצה עוד".
פלורה חייכה אליו והשיבה : "ברצון רב! מחר אביא לך עוד אחת, גדולה יותר מזו" היא הבטיחה ועזבה במהרה את הטירה לפני שיחזור בו. היא פתחה בריצה אל ביתה, שיכורה מהצלחתה הכבירה.
למחרת בבוקר, שבה פלורה אל ארמונו של הענק ובסלסלה שבידה עוגת דובדבנים אשר גורלה היה כגורל קודמתה : הענק טרף אותה בלא ניד עפעף וכילד קטן ביקש עוד…
מדי בוקר הופיעה הילדה בשער הטירה ובידה עוגה נפלאה וחדשה שהשביעה את רעבונו של הענק.
"אמרי לי פלורה, ממה עשויות העוגות הללו?" שאל הענק. "מפירות ומקמח", השיבה פלורה. "ומהיכן לוקחים את הפירות והקמח הללו?"
"מהעצים ומהחיטה, טיפשון. הם עצמם גדלים באדמה. העניין פשוט למדי", השיבה הילדה. "בכדי לגדל מעט פירות וחיטה עליך להסיר תחילה את כל העשבים ;סביב ולהפוך את האדמה. יש לסקל גם את האבנים והסלעים ולעקור את השיחים אשר גדלים פרא בגינתך. אשוב מחר עם מעט זרעי פירות וחיטה ואנו נזרע אותם יחד." היא הציעה ויצאה לדרכה.
הענק החליט להירתם למשימה ומיד החל במלאכה. הוא תלש את העשבים, עקר את השיחים, הפך את האדמה והשקה אותה עד שהפיצה ריח משכר.
פלורה שבה למחרת וידיה עמוסות זרעי חיטה ואינספור שורשי עצי פרי. תחילה הילדה התפעלה מתוצאות עמלו של ידידה החדש, שהתגלמו במראה האדמההתחוחה. השניים החלו מיד במלאכת הזריעה והשתילה. יחד, הציבו עצי תפוחים, תפוזים, אגסים, שזיפים ודובדבנים בשורות אנכיות לאורך החומה. בחלק אחר של הגן הם זרעו גרגרי חיטה וגרעינים אחרים. לפני שעזבה את הטירה התריעה פלורה בפני הענק: "אל תשכח להשקותם! היה להם חברה נעימה ודבר אתם; הם אוהבים להקשיב למי שמשוחח עמם. ראה איך שהם מרכינים את ראשם לפניך!"
לא חלפה תקופה ארוכה וכבר נבטו הזרעים באדמה הפורייה. הצמחים האחרים החלו לפרוח ולשוות אווירה נעימה לגן החדש. השטח שהיה כה פראי התמלא בצבעים מרהיבים של פירות ופרחים.
מאותו יום פלורה והענק הפכו לחברים קרובים ובילו שעות ארוכות יחדיו בין המטעים ושדות החיטה. הם סיפרו זה לזו את סודותיהם והשתעשעו יחדיו, עד כי הענק לא טרח לטרוף עוד את ילדי העמק אשר באו לגלות את פינת החמד הירוקה שהחליפה את היער השחור שהקיף את הטירה. העורבים, שלא מצאו את מקומם ולא הבינו לאן נעלמו השיחים שלהם, נואשו ועזבו את החלקה במשק כנפיים אדיר.
הענק החל להזמין בעצמו את ילדי העמק לגנו ולטירתו וחלק עמם את עוגות הפרי שאפה, בסיועה של פלורה כמובן.
עם הזמן הגיעה השמועה על המהפך גם לעוברי אורח אשר בחרו לעצור ללילה אחד או שניים בטירה ולנפוש במקום המקסים ביותר שראו עיניהם. הענק הגיש להם עוגות פרי להשביע את רעבונם ומיצים מפירות העונה להרוות את צימאונם.
דבר נפלא נוסף קרה. גם הענק שינה את חזותו. צבע זקנו התבהר ולא היה עוד שחור משחור. גבותיו התעדנו והבליטו את עיני התכלת הנאות שקמטי חיוך נצבטו בצידן. בימים חמים מאוד בילו פלורה וחבריה שעות ארוכות בצלם של העצים, שהפכו כבר לאדירי ממדים.
חומות הטירה לא הפחידו עוד את הילדים ומעל אדני החלונות הרבים צצו להם פרחים ססגוניים אשר יצרו כעין וילון צבעוני שהתנועע קלות עם הרוח. אפילו השמש נאותה להיכנס פנימה ולחמם את חלל הטירה, את לבבות הנופשים ובעיקר את לבו של הענק.
בין הענק לתושבי העמק שררו עתה יחסים של הרמוניה ועזרה הדדית. תושבי הכפר ביקשו מן הענק סיוע וייעוץ בגידול החיטה בשדותיהם ובטיפוח העצים בגינותיהם.
והנה, הגיע היום שבו נאלצו פלורה ואמה להגר למדינה אחרת. ליבם של שני החברים נקרע מכאב צורב נוכח הפרידה הקרובה. רגע לפני שעזבה את המקום, הביט הענק ארוכות בפניה האהובות של ידידתו ולחש: "פלורה יקירתי, האחווה והאהבה שאנו חולקים לעולם לא תיעלם. הבאת את האהבה אלי במטרה להעלים ממני כל יצר של אכזריות ושל הרס. שתלת בתוכי זרעים של חיבה שמחקו את השנאה ממני והלאה. לימדת אותי להיות סובלני ולקטוף את פרי עמלי במקום לחטוף ולהשמיד את כל הבא לידי. חינכת אותי להיות רך וחביב במקום הדחליל המאיים שהייתי. כבשת את לבי בתמימותך ובפשטותך, בעובדה שסמכת עליי והושטת לי את ידך. לעולם לא אשכח את דמותך והיא תישאר חרוטה בלבי, כל עוד זה האחרון יהלום בקרבי.
"אני מבטיח לך להיות לידך כשתזדקקי לי. ובכדי שתמיד תוכלי לראות את דמותי, אני מעניק לך את האבן היקרה הזו. הביטי בה ברגעים שתבקשי להיזכר בי ותחושי את נוכחותי עמך. אבן זו תזהר בין ידייך כאילו הייתה נתח מן השמש ותפיץ את קרניה ואורה בלבך. קרני האור שלה יחצו את השמים כדי לגעת בירח. שם תוכלי לראות את פניי הזוהרות אשר יפגשו עם פנייך המקסימות."
מספרים שמאז אותה פרדה, אשר קרעה את ליבם, יכולים האוהבים בכל פינה בעולם לצפות בירח המלא ולהבחין בפניוהזוהרות של הענק. הרי למה זקוק האדם כדי להפוך את העולם למאושר יותר אם לא למעט רוך ואהבה?
"מַמַה" אמרתי לסבתי אחרי שסיימה את סיפורה. "אני מניחה שאין לי סיבה לפחד מהירח. האם בכל פעם שאני מביטה בו ורואה את פניו המחייכות של הענק, עליי להשיב לו בחיוך?"
"בוודאי נכדתי היקרה!" לחשה סבתי, בעודה מלטפת את ראשי.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי
לחיות עם האסלאם
דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור
ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
רפאל ישראלי
2006
האויגורים – הם עם טורקי ממרכז אסיה, הנאמד בכ-10 מיליון נפשות. כ-80 אחוזים מהאוגורים מתגוררים בשינג'יאנג, מחוז אוטונומי בצפון-מערב סין, שם הם מהווים כמעט מחצית מהאוכלוסייה. באזור זה הייתה האימפריה האויגורית במהלך המאות ה-8 וה-12 לספירה. כיום מרבית האויגורים הם מוסלמים סונים – שבסין מקיימים זה מכבר שלוחות ופזורה של אנשיהם גם במערב וגם בארצות הסמוכות במרכז אסיה. חלקים מהם מקיימים פעולות הסברה ענפות המטיפות להיפרדות מסין, ולתחיית האסלאם, ושואבים עידוד מן הרפובליקות האסלאמיות שבהן הם חוסים, מהן הם מקבלים סיוע, ממלכתי ופרטי כדי להשיג את מבוקשם, ומשמשים יסוד תוסס ולוחמני, שיש בידו כוח מגייס בלתי מבוטל, הנשען על ״גזילת אדמתם״ על-ידי הסינים. ואמנם, מאז הקמת המשטר הקומוניסטי, הנהיגה הממשלה מדיניות של שנת שירות לצעירים סיניים, המתיישבים בשליחות האומה במרחבי האין-סוף של סינקיאנג כדי לדלל, במידת האפשר, את האוכלוסייה האויגורית ולהציג כף רגלם בתוככי איזור הענק ההוא, החשוב להם מן הבחינה האסטרטגית. וכך הגיעו במרוצת השנים ליחס של מחצית-מחצית בין שני סוגי האוכלוסייה, כאשר לדידם של הסינים זוהי מדיניות לאומית-חלוצית למהדרין, ואילו למקומיים מדיניות התנחלות מנשלת ומתגרה. זה מזכיר את סוגיות נצרת עילית ומצפי הגליל, אלא בפרופורציות מרחביות אחרות. בהקשר של הטרור העולמי הפכו האויגורים לבעלי ברית פוטנציאליים של אבירי הטרור, עד כי שתי היריבות המסורתיות באסיה, סין והודו, הפכו למשתפות פעולה ביניהן לעת מצוא על רקע פחדן המשותף מן האיום האסלאמי עליהן – זו בקשמיר וזו בסינקיאנג, ושתיהן שמחות להיעזר בעצתה ובכושר עשייתה של ישראל הסובלת מן הטרור החמא״סי והחיזבוללהי, בפרט שגם הסינים גילו התארגנות בשטחם השואלת לעצמה את אותו כינוי מצמרר.
לא נצא ידי חובתנו אם לא נערוך היכרות כללית גם עם הזירה האסלאמית שנחשבה רגועה, רחוקה ומנותקת ביותר במשך שני הדורות האחרונים, עד אשר השתחררותה מרודנים, שהולידה גם תהליך של דמוקרטיזציה, נתנה דרור, באופן פרדוקסאלי, גם להתפרצויות אסלאמיות אלימות. המדובר בעולם המלאיי שכבר הוזכר לעיל בהקשרים אחרים והוא כולל בעיקר את איי אינדונסיה, שנחשבו לפנים כאיי ״הודו המערבית״ (משום שבנסיעה מסביב לעולם מערבה, בין אמריקה להודו, הגיעו אליהם קודם וסברו בטעות שהגיעו לתעודתם), חצי-האי המלאיי וכמה מאיי הפיליפינים. עולם זה, הממוקם בדרום האוקיאנוס השקט, אוסלם בדרך המסחר, כפי שציינו לעיל, ובגלל מרחביו הגדולים, האסלאם חילחל רק לאיטו לפנים האיים הגדולים, ולכן הוא נותר שטחי מאוד ונראה גם כמתון, ומכל מקום לא היה מעורב עד לאחרונה בפוליטיקה וברדיקליזם מיליטנטי. זה נובע מכך ששני הדיקטטורים הגדולים ששלטו באינדונסיה בזה אחר זה לאחר השתחררות אינדונסיה מידי השלטון הקולוניאלי, כלומר סוקרנו המייסד, ולאחריו מפקד צבאו שאחז ברסן השלטון – הגנרל סוהרטו, אשר שלטו ברוב השנים הללו, כפו את חוקת חמשת העקרונות (הפנצ׳סילה) שמכירה בכוח עליון אך לא הכריזה על האסלאם כדת המדינה, והנהיגה בפועל משטר חילוני. ורק עם התפוגגות שלטונו של סוהרטו לאחר שלושים שנות יד-ברזל מרוככת משהו בפיתוח כלכלי, ובעקבות מהומות דמים, קמו על רגליהן תנועות אסלאמיות שקטות וסולידיות, כנהדת אל-עולמא' של ווחיד והכניסו פוליטיקה אסלאמית לזירה. או אז, בהשפעות חיצוניות שונות, לאחרונה ביוזמה ובתמיכה של אל- קאעידה, גם קמו קבוצות רדיקליות אלימות אשר חוללו כמה וכמה מעשי חבלה חמורים שזרקו את אינדונסיה באחת למחנה עתיר הטרור.
◆ מנהגי ל"ג בעומר הילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר
תורת אמך
◆ מנהגי ל"ג בעומר הילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א
◆ הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר◆
מוסדות תפארת מיכאל המלקט: הרב אברהם אסולין
מי גילה את הזוהר הקדוש.
כתב הרמ"ק רבי משה קורידוברו זצ"ל בפירושו הנפלא "אור יקר" (תיקוני הזוהר ק"ד), על הזוהר הקדוש וז"ל היה במציאות גילוי, נס ופלא שאין מי שידע אופן גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלינים ומצאו חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקצבו וטרח כמה טרחות, עד שהלך אפילו באשפות, לקבץ החתיכות הקטנות שמכרו הרוכלים והבשמים ותבלים, כדרך הנשים שמשליכין ניירין שכורכין התבלים והלך על כל החנויות הרוכלים, מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם, שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה, והעתיקו ונמצאו בו חסרונות הרבה, מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה, רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אצלנו וכו'.
שיטת הקבלה במרוקו
יש לציין שקבלת מרוקו שונה מקבלת האריז"ל, שמתייחדת בלימוד תורת הצירוף (ראה בספר המלכות לכמוהר"ר דוד הלוי זצוק"ל). ומה גם שבמרוקו היה אזור הדרעא שבו גדלו מקובלים רבים וכן בעיר מרכאש בראשות המקובל רבי יעקב פינטו ורבי שלום בוזאגלו ועוד זצוק"ל, וכן המקובל רבי משה אלבאז המכונה הרמב"ם אלבאז זצוק"ל, ודרך לימודם רב לתלמיד בלי כרזות ובלי שלטי חוצות ישיבת המקובלים ולא תיקון לעם אלא בצנעא וכן הוא לשון מקובל – שקבל מרבו הקדמות ולימוד תורת הנסתר ולא כל מצורע וזב מצטרף ללימוד קבלה ובודאי אס להזכיר לימוד קבלה לנשים כמאמר חז"ל "והוי מכיר את מקומו"… והן אמת שרשב"י אמר שעל ידי לימוד הזוהר נצא מהגלות יש הבדל משמעותי בין גירסה בקבלה לבין לימוד עיוני. ובדורנו רבים רוצים הארה רוחנית וראיתי שכתב הרמח"ל בספריו שקודם חטא אדם הראשון, אדם יושב על מקומו ונהנה מזיו השכינה, אבל אחר החטא להגיע להארה רוחנית הינה אך ורק על ידי עמל בתורה בלי קיצורי דרכים…
גריסת הזוהר
בכל מוצאי שבת מנהגנו לקרא זוהר הקדוש, בכך סגולת להתחיל את השבוע בלימוד תורה, בפרט מתורת רשב"י זיע"א שאמר יכול אני לפטור את העולם מן הדין. וכן מסוגל להתמדה. וידוע שקריאת הזוהר מזככת את הנפש, וכן סגולתה לפרנסה.
קבלה מעשית הינה שימוש במלאכים,
במרוקו רבים השתמשו בה, וצריך לדעת שלא כל הרוצה יבא ויטול אלא מי שקבל מאבותיו ורבותיו והינו משולם בידיעת התורה ויראתו קודמת לחוכמתו… רק אז יגש למלאכה, ולכן בימנו אני מכיר כאלו שהשתמשו בקבלה ונפגעו הם או מי מבני ביתם ה"י, ורבותינו לא ניזוקו כי תיקנו עצמם בעולם המעשה…
במשפחת אבוחצירא לא התעסקו בכתיבת קמעות אלא היו פונים למשפחת לסרי שהם שולשלת של צדיקים כותבי קמעים עשרות בשנים, ובל בצע כסף ובדרך הלצה יש מקובלים ויש מקבלים…. יהי רצון שנדבק בדרכו של רשב"י, עבור יהודי מרוקו כל השנה מחוברים לתורת רשב"י בלימוד הזוהר בכל מוצאי שבת ובימות השנה, על כן נרבה ביום ל"ג בלימוד תורתו, ואשרי הזוכים לעלות לציונו הקדוש, וראוי להימנע מטיולים מיותרים בהר מירון ובשנים האחרונות סידרו לרוצים שבילים למהדרין וכן אוהלי ענק לשבת וללמוד אשרי הזוכים נסיים "תורתו מגו לנו הוא מאייר בעדנו הוא ימליץ טוב עבורנו רבי שמעון בר יוחאי זצוק"ל זיע"א ואמן.
סיפור אחד מאלף.
באחד מן הימים בעלה חדל מלפרנס עקב בעיה בריאותית, אשתו גב' אסתר פרץ החלה לעבוד באחד המוסדות החינוך בדרום, והנה בליבה חשקה להגיע לציונו של רשב"י, פנתה לאחד הנערות וביקשה ממנה שתחליף אותה ליומיים עד שתשוב מן הציון, והנה למחורת אותה נערה חדלה מלראות בעיניה עקב דלקת חריפה, אחת מעובדות המוסד פנתה למנהל האין כאן כח עזר, שאל המנהל מה הבעיה הכל מתנהל ביד רמה, השיבה העובדת גב' פרץ נסעה ליומיים למירון ואין לה מחליפה, מה ככה היא עזבה בהפקרות בעוד יומיים תגידי לנהג בשמי שאין לה לעלות להסעה ושתחפש לה עבודה אחרת, אחר יומיים גב' פרץ על הבוקר בא לעלות להסעה, הנהג מודיע לה, את דבר המנהל, באחד החלה גב' פרץ לבכות, מי יפרנס את שמונת ילדי וכן בעלי אינו יכול לעבוד כבתחילה, בצער לה נכנסה למיטה במשך כל היום והנה בחלומה היא רואה צדיק המשמש את רשב"י ואומר לה בתי אין על מה להצטער, המנהל יקבל את עונשו על יחסו המזלזל, ולכך בעוד יומיים תהיה לך פרנסה כפלים ובנחת, ואכן באתו שבוע התפוצצו בלוני הגז בחצר המוסד ונפצע אכן המנהל, ובתוך שבוע פנתה אליה חברה ובא לבקש שהיות והיא יוצאת לפנסיה, אני יודעת שרק את מסורה ואת ראויה להחליף אותי בעבודת נקיון בבית הספר, במקום הסכמה והפלא שכאן בבית הספר היא עבדה פחות שעות קיבלה משכורת יותר גדולה מבעבר… והמנהל הגיעה לביתה כולו מחוסה מכף רגל ועד ראוי בתחבושות ובא לבקש את סליחתה, ושתחזור לעבודה…
יום ל"ג בעומר
יום שמחה גדולה, יום פטירת רשב"י, ואמר רשב"י (במסכת סוכה דף מה), יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא ועד סופו.
א. מדליקים נר לכבוד רשב"י, ולכן מדליקים נר גדול (מדורות).
ב. סגולה לבנים להשתמש ביום ל"ג בעומר, מתיחה חץ וקשת.
ג. לומדים וגורסים אדרא רבה ואדרא זוטא.
ד. במרוקו נהגו לחלק את הזוהר אחר חג ראשון של פסח, ומסימים את הזוהר הקדוש ביום ל"ג בעומר יום הילולת רשב"י, כך נהגו באיליג (מפי רבי יוסף דבדה). וכן נהגו בקהילות ארפוד וסביבותיה (מפי הרב מאיר ניזרי).
ד. יום של קבלת התפלות.
הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר-ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר
מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו
אלף שנות יצירה
עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט
החינוך המודרני קרי שילוב של לימודי קודש עם לימודי חול, חדר לטנג׳יר ב-1864 על ידי חברת ״כל ישראל חברים(כי״ח), מוקדם יחסית לערי מרוקו האחרות מלבד תיטואן (1862). החינוך המודרני השפיע על אורח החיים ועל מעמדם של היהודים במרוקו.
על תחילת פעילותו הציבורית בטנג׳יר כתב הרימ״ט בתחילת ספרו ההלכתי ים הגדול (קהיר תרצ״א): ״ובחשוון תרפ״ו 1925] נמניתי [התמניתי] לחבר בית הדין בעיר טנג׳יר עפ״י [על פי] מאמר המלך שנתפרסם שם ב-22 דצמבר 1925 כארבע שנים ישבתי על משמרתי הנז' [הנזכרת]״.
הרימ״ט הגיע לטנג׳יר לאחר הסמכתו לרבנות בידי חכמי טבריה. בטנג׳יר שימש חבר בית הדין ומורה צדק. הוא הגיע לאחר פרסומם של שני צווים מלכותיים מידי הסולטן המרוקני הדנים במעמד בתי הדין הרבניים במרוקו. הראשון מיום 2.2.1913 והשני מיום 22.5.1918. בתי הדין היהודיים הוגבלו בסמכותם השיפוטית, הם דנו בדיני אישות, אימוץ, צוואות דרושות, כן ניהול בתי הכנסת, מוסדות צדקה והקדשים היו באחריותם. נושאים בעלי אופי חילוני נדונו בבתי המשפט המוסלמיים. במקרים יוצאי דופן ועל פי דרישת בעלי הדין היהודים ניתן לפנות לבית הדין הצרפתי. באותה העת היה הרב רפאל אנקווה (1935-1848) רבה הראשי של מרוקו, סמכותו הקבילה לסמכותו של הקאדי הראשי.
בטנג׳יר נדרש הרימ״ט לשאלות הלכתיות של תושבי מרוקו היהודים. שאלות אלה דנות באורח החיים המסורתי של היהודים, לאחר עיון מעמיק והתייעצויות עם עמיתיו השיב ופסק הלכה למעשה. להלן השאלות ודרכי התמודדותו של הרימ״ט במציאת פתרונות הלכתיים:
שאלה בדבר גודל התפילין: כשהייתי במארוקו [במרוקו] נשאלתי, האם כדאי ונהוג לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, [כאשכנזים] או די כהתפילין [כתפילין] הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה״. לדעתו לא היה שיעור לגודל התפילין, לכן היה ניתן לעשות תפילין בכל גודל ולצאת ידי חובה במצוות הנחת תפילין.
מערי מרוקו האחרות פנו אל רימ״ט בשאלות: מפאס נשאל הרימ״ט בדבר שבועה של אפוטרופוס ליתומים:
אפוטרפוס [אפוטרופוס] שמינהו אבי יתומים, והיתומים גדלו ותבעו ממנו חשבון ושבועה, אם צריך לתת להם חשבון ולישבע [ולהישבע], ושאר הטענות יובנו מתוך התשובה וזו תשובה שהשבתי לעיר פאס במארוקו [מרוקו] להלכה למעשה. הרימ״ט סבר שהדבר אפשרי בשל מסירת חשבונות לערכאות הגויים על פי פקודת השלטון.
ועוד נשאל גם מחוץ למרוקו: מספרד נשאל בענייני שחיטה להלן דבריו בנדון:
הוא עובדא [היה מעשה] בהיותי דומ״ץ [דיין ומורה צדק] בעיר טאנגיר שסוחר המוני אחד שיש לו בית חרושת בספרד, מקום שאין יהודים כלל, רצה ללמוד הלכות שחיטה, בתרגומם בלשון ספרדית בכדי שיכל לשחוט עופות לו ולבני ביתו, שלא יצטרך לאכול מזבחיהם, והיות שהאיש הנז׳ [הנזכר לא גמיר ולא סביר [לא מקובל ולא מלומד] נסתפק השו״ב [השוחט ובודק! שבעיר אם מותר ללמדו ולמסור לו עקרי הדינים, דיני חמישה דברים המעכבים בשחיטה בקיצור, ולתת לו סמכה ע״ז [הסמכה על זאת], והשו״ב הנז' שאל את פי בזה.
בעניין זה הרימ״ט התייעץ עם הרב אנקווה שהתיר לסוחר לשחוט חוץ משחיטה שדרשה הוראת חכם, כלומר רק שחיטה של ראוי להוראה בדיני איסור והיתר, שידע את פרטי הלכות השחיטה. ואילו עם שחיטה של הוראת החכם הסוחר ההמוני לא יכול להתמודד. שאלה אחרת מגיברלטר:
נשאלתי מידידי האדון יצחק הלוי נשיא העדה בעיר גיברלטר ואח״כ [ואחר כך] בליסבון, במעשה שהיה לו פרה שביכרה והחלב שלה כפי חק [חוקו המלכות בפורטוגאל [בפורטוגל] חלק ממנו שייך להממשלה [לממשלה], בתור מס, האם זה נקרא יד נכרי באמצע, לפטור מן הבכורה.
השאלה דנה בפרה שהמליטה ולד ראשון הנחשב לבכור, ועל פי התורה חלה מצווה לקדש כל בכור על ידי הכוהן. כלומר בכור אדם ובכור בהמה בפרט שור כשב ועז, כדי להראות את עוצמת האל על ידי נתינת ראשית פריו של אדם או הבהמה לקודש ובכך האדם יראה את גדולת האל.
הרימ״ט סבר שבמקום כגון פורטוגל שבו מס החלב היה משועבד למלכות ניתן לפטור את הבכור, אבל הוא הציע ליצחק הלוי למסור את הבכור לגוי עד שיוטל בו מום הפוסל את הבכור וכך יהיה מותר לאכול אותו כדין ספק בכור.
הרימ״ט תמה על המנהג במרוקו, שלחתימה יחידה של אב בית הדין או הדיין יש תוקף כמו לחתימה של שני עדים סופרי בית הדין, ועל אף כשאחד מהם היה קרוב של בעל הדין. מצב זה יש בו כי להטות בדין משום סובייקטיביות הדיין במשפטים שונים. ואלה דבריו:
כשנתמניתי לדומ״צ [דיין ומורה צדק! בעי״ת [בעיר תהילה] טאנג׳יר [טנג׳ירו, תמהתי על המנהג שראיתי שם ובשאר ערי מארוקו [מרוקו], שהאב״ד [שהאב בית דין] או הדיין יחידי מקיים חתימת שני העדים סופרי הבי״ד [הבית דין] אף כשאחד מהם קרובו, והוי תרתי לריעותא [ויש שני חסרונות לאחד], שמקיים יחידי, ולחתימת עד קרוב לו.
בנדון רימ״ט נשא ונתן עם הרב אנקווה, שטען שזה דינה של המלכות ולא ניתן לשנות משום כבודה של המלכות.
מלבד תפקידו הרבני בלט הרימ״ט בתפקידו החינוכי. בטנג׳יר פעל סמינר למורים בשם ״תורה וחיים״(Seminario Rabinico). מטרת הסמינר הייתה להכשיר מורים ליהדות ושוחטים במרוקו. יוזמי הסמינר הושפעו מרוח האגודה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה על ידי הרב מרדכי בנג׳ו (1917-1825) רבה הראשי של טנג׳יר. הסמינר פיצה על הרושם השלילי שהיה לקהילה היהודית בטנג׳יר בתחום היהדות, ושנבע מהחינוך האירופי שהנהיגה שם כי״ח. מועצת המנהלה של הסמינר פרסמה כרוז בעניין התפוררות החינוך התורני וההיסטורי של העם היהודי וציינה את מטרתו של הסמינר להחזיר עטרה ליושנה, הם ביקשו לגייס כוחות ומשאבים עבור מפעלם. נשיא המועצה היה יצחק אבנצור (1937), מחשובי וראשי הקהילה, והרימ״ט מתוקף סמכותו שימש סגן נשיא המועצה המנהלתית ומנהל הסמינר. נראה כי הייתה לו השפעה רבה על הסמינר ועל תוכניות הלימוד, למשל בלימוד השפה העברית ראה הרימ״ט חשיבות עליונה, מכיוון שלדעתו השפה העברית שימשה חוט המקשר בין כל היהודים.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
גילוי דעת להחרמת משאל העם
לקראת משאל העם שאמור לאשר את הצעת החוקה החדשה שהציע המלך חסן השני פרסם ראש הקהילה, דוד עמר, קריאה לחבריו להשתתף בהמוניהם במשאל. בעוד שהביטאון La Voix des Communautés פרסם מאמר גדוש שבחים לבית המלוכה, מאמר שצוטט ב-5 בדצמבר ב-Maroc Information, פעילי השמאל היהודים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה שהגדיר את האסלאם כדת המדינה.
ב-1 בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, ובהם מאיר טולדנו, מרק סבאח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת ובו פנייה ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". דוד עמר כינה אותם "חבורה קטנה של טועים ממורמרים" הממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית. כעבור זמן התכחש מקס לב לחתימתו וטען שלא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.
משאל העם נערך במועדו וכצפוי אושרה החוקה למרות הימנעות השמאל, בתמיכת 85 אחוז מן המצביעים. נשיא הכבוד של מועצת הקהילות, לאון בן-זקן, שיגר למחרת את תגובתו לעיתון La Vigie Marocaine (הצופה המרוקני): "תשובת העם המרוקני למשאל, ללא הבדל דת או מעמד, הייתה צפויה. אין בתוצאות הפתעה. זו הבעת אמון במלך". בתגובה על התגייסות הממסד היהודי לטובת מועמדי החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים המקורבת לארמון התלונן בן-ברכה בפני העיתונאי ויקטור מלכה על התנהגות ראשי הקהילה וטען שאינו מבין למה מועצת הקהילות, שהיא גוף לא מפלגתי, קוראת לתמוך במפלגתו של שר הפנים אחמד רדה גדירה. לדבריו, "בעוד שישה חודשים, אולי שנה לכל היותר, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים ישוב לשלטון" פחות מחודשיים לאחר מכן, הפְקיהְ מוחמד בסרי, חברו להנהגת המפלגה, יזם עם מומן דיורי והנהגת מפלגתו את הקשר נגד המלך המכונה "קשר יולי". בתעמולת הבחירות המפלגתית ניצל גורם אנונימי את המצב ופרסם כרוז בלתי חתום שכותרתו הייתה "להצביע למועמד יהודי משמעו לבגוד במולדת."
גילוי דעת נגד תוקפנות ישראל במלחמת ששת הימים
פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הביא להתעוררות עממית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. קודם לכן מחתה מפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים על שמרוקו לא ניתקה את יחסיה עם גרמניה המערבית בגלל תמיכתה בישראל. בצעד הפגנתי סקר המלך חסן השני מסדר של שלושה גדודים שנשלחו להציל את צבאו של עבד אלנאצר בסיני. הקולונל בועזה בולחימס, מושלה הצבאי של קזבלנקה, התמנה למפקד הכוחות המרוקנים שיצאו להילחם בישראל. עם קציני מטה אחדים טס בולחימס לקהיר, אך המצרים לא רצו לשתפו בפעולה והוא נאלץ להמתין עם קציניו באפס מעשה כשבועיים. בה בעת יצא כוח של מאות אחדות של חיילים ברכב בדרך יבשתית מדברית ללוב. החיילים חנו במקום עד שהתברר להם שלא יהיה להם מה לעשות במלחמה זו. שלטונות מרוקו רצו להחזיר את הכוח לבסיסו בדרך היבשתית, אך הממשלה האלג'ירית סירבה לתת אישור לחיילים לשוב לארצם דרך שטחה. מרוקו נאלצה לשלוח אנייה לטריפולי שהפליגו בה החיילים למולדתם. כוח צבאי מרוקני שני יצא ממרוקו ברכבת והגיע לאלג'יריה. כשהתברר למפקדי הכוח שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, החליטו לשוב למולדתם. האלג'ירים הרשו לחיילים לשוב למרוקו, אך החרימו את נשקם ואת ציודם.
ביום פרוץ הקרבות ביקש המלך מכל הישראלים לצאת ממרוקו. נשאר במקום רק האלחוטן של המוסד, יעקב מנשה; שאר חברי המשלחת נסעו לפריס וחזרו אחרי כעשרה ימים. המלך ושר הפנים הגנרל מוחמד אופקיר גינו את המערכה האנטי-ישראלית של האופוזיציה, שנעשתה לאנטי-יהודית. אופקיר לא האמין לשידורי הרדיו בארצות ערב שדיווחו על ניצחונות צבאות ערב וטען שתוך ארבעה ימים ישראל תנצח.
בראשית המלחמה, יהודים נושאי משרות בכירות במנהל הממשלתי והציבורי חשו שהקרקע בוערת ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב מפני שהבינו שהם עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'יל, רובר אסרף, אנדרה לחמי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי סיפר שקיבל פתק איום אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". השנאה לישראל עברה לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועת הדז', קלוד סולטן, ארגן תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט, כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך הודיע לסולטן שאין ליהודים ממה לחשוש וכי אף שכוחות הצבא אינם נראים הם שומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי-יהודית וכל יהודי נחשב לאויב בגלל אהדתו לישראל. ב-11 ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה-18 וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה-26 במכנאס בתוך בית קפה, בידי שוטר.
עיתון מפלגת אלאסתקלאל, אלעלם (העולם), כתב חמישה ימים אחר סיום הקרבות, ב-15 ביוני 1967: "על העם המרוקני ליטול חלק חיובי במאבק ולנתק יחסיו עם גורם אמריקני. ישראל היא אמריקה ואמריקה היא ישראל. אל ילך איש לראות סרט, אל ישב בבית קפה אם הוא מעניק דירהם אחד לקולוניאליזם ולציונות". ב-11 בספטמבר 1967 פרסם העיתון גרסה אנטישמית למסעי הצלב, ללא קשר לסכסוך הישראלי-ערבי: "הסיבות הכלכליות שגרמו למסעי הצלב מקורן בהצטברות חובות בוותיקן מהלוואות שנלקחו מיהודים. הצורך בהחזר החובות הוא שדחף את הנוצרים למלחמות כיבוש במזרח". בוועידת המפלגה בנובמבר גינה מנהיגה, עלאל אלפאסי, את עמדת האפיפיור שהתערב להשכנת שלום בווייטנם אך לא מצא לנכון להגיב בנושא הפלסטיני. "במודע או שלא במודע, האפיפיור ואתו כל הנוצרים הטובים, תומרן כארגון חברתי בידי הציונות ותכניותיה בארצות הערביות".
ב-15 גינה ביוני שר ההסברה מג'יד בן ג'לון את המהומות נגד היהודים, אך גם קרא ליהודים לא להצטרף לציונים כי הדבר יביא לאיבוד אזרחותם המרוקנית. ב-28 ביוני קבעו הסטודנטים את ועידתם ועל סדר יומה הופיע סעיף הסכסוך הישראלי-ערבי. כתגובה על כך השלטונות אסרו לכנס את הוועידה בטענה שסדר יומה פוליטי ואינו קשור לענייני סטודנטים. חודש לאחר המלחמה, ב-6 ביולי, הוקמה ממשלה חדשה. ראש הממשלה החדש, ד"ר מוחמד בנהימה, גינה "את הפושעים ואת המוחות המעוותים המסתתרים מאחרי סיסמאות של ערביות ואסלאם ושכל עניינם פגיעה במדינה", בהתכוונו לאופוזיציה. עיתונים אופוזיציוניים נסגרו לתקופות קצובות ובראיון ששודר בטלוויזיה קרא המלך להתאפקות ולהפניית המרץ לבעיות פנימיות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה.
המלך חסן השני הצטייר כפרו-ישראלי. על הקירות נכתב בכתובות "חזן השני". שר הפנים אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון אלאסתקלאל, L'Opinion, פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות הערבית התפרסמו מדי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים את סחורותיהם.
אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחששו לביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, עבדלחק תזי ועוד. מוחמד ברדה פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי, שלמד אתו בפריס, וביקש ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי עם עורך הדין לאון אלמעלם פנו לראש הקהילה, דוד עמר, והציעו לגנות את ישראל בשם מועצת הקהילות. דוד עמר סירב בטענה ששר הפנים אופקיר ביקש לא להגיב. כתוצאה מכך ניסחו אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ושמואל בן-זימרה מן המפלגה הקומוניסטית מסמך גינוי שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. איש לא חתם על המסמך, אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף חתמו רק שמונה איש, כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר אותה מיד.
ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם אחדות לאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". לאחר מכן בא גינוי לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות הערבית, למלחמה, למדיניות ההתפשטות של ישראל, לכיבוש השטחים הערביים ולאכזריות חייליה שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו להפריד בין היהדות לציונות וגינו את מעשיה של התנועה הציונית נגד הערבים בארץ ישראל משנת 1918. הם הביעו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית, מפני ש"הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות "מולדת שנייה" ליהודי מרוקו.
חיים בניסטי ציין כי המסע האנטי-יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון לה מונד בפריס. ועידת אלאסתקלאל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמ. ואילו ארמן סבאח טען שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני ושמהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו של שר הפנים אופקיר שהציב שוטרים ברובעים היהודיים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן-הרוש, המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית, שחבריו היו בין החותמים על גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבאח סיפר כי הציג את העצומה בפני כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים, שהגיב בכעס, האשים את חותמיה בבגידה ביהודים וכינה את המעשה ביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודים ירגישו זיקה חיובית לישראל. מפי דריס מחמדי מנהל הקבינט המלכותי נודע שגם המלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון מפני שהעצומה לא ציינה את נאמנות חותמיה והקהילה היהודית למלך. אחרי המלחמה הרגישו היהודים שישיבתם במרוקו היא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. בוגרי בתי הספר התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך.
סיכום
תולדות מרוקו בשבע השנים אחרי עצמאותה הם גם קורותיהם של כישלונות מנהיגי מרוקו, יהודיה, ונציגי ישראל שפעלו בה. מנהיגיה הפוליטיים של המדינה הצעירה, שביקשה ליצור חברה דמוקרטית מתקדמת, נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בה מדורי דורות. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, טעויותיהם עוררו את חשדם של היהודים שלא ראו שוב במרוקו את מולדתם בעתיד. הטעות הגדולה ביותר הייתה הגבלת חופש התנועה. אך ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, התיישרות מרוקו, כלפי חוץ, עם המדיניות הכלל-ערבית, ואוזלת יד המנהיגות לנוכח ההסתה הנאצריסטית האנטי-ישראלית ברחוב המרוקני – כל אלה הכשילו את המאמצים הכנים מצד ראשי השלטון וראשי המפלגות לגרום להישארות היהודים במדינה העצמאית.
אשר לכתיבת קורות התקופה במרוקו, אפיון ייחודי ודומיננטי מקשה על מלאכת השחזור ההיסטורי. הכוונה לחשאיות, לשתיקה, ולשכחה שהיו, כל גורם בנפרד, מנת חלקם של התקופה ושל הקהילה. החשאיות קשורה לפעילות שליחי ישראל במרוקו. השתיקה הייתה הכרחית במדיניות שלטונות ישראל והארגונים היהודיים העולמיים בניהול מגעיהם הדיסקרטיים עם ההנהגה המרוקנית מבלי לעורר תשומת לב ליציאת היהודים. השכחה היא מנת חלקה של קהילה שנעתקה ממקורה הגאו-תרבותי ונטמעה במידה רבה של הצלחה בארץ חדשה. יוצאי הקהילה התרחקו מעברם הקרוב בטבעיות ואף דאגו זמן מה להשכיחו. באווירה של הסתרה קורות יהדות מרוקו לא היו ידועים בציבור הישראלי. ההחלטות והאירועים הדרמטיים התרחשו תוך התעלמות מן הקהילה וממנהיגיה. לפיכך מלאכת כתיבת ההיסטוריה בתקופה זו דומה להארת פיסות זמן בסביבה שהגורמים הפועלים בה התאמצו להסתיר. כרוזים אחדים וגילויי דעת בעיתונות תורמים את חלקם בהארת התקופה.
המלוב"ן חסידא פרישא הרה"ג מעוז ומגדול כמוהר"ר ר' מנחם הכהן זצוק"ל וזיע"א
המלוב"ן חסידא פרישא הרה"ג מעוז ומגדול כמוהר"ר
ר' מנחם הכהן זצוק"ל וזיע"א
( 1857-1937
הצדיק ר' מנחם הכהן זיע"א נולד בשנת 1857 לערך בעיר המחוז סקורא שבמרוקו הסמוכה לעיר וורזאזת. ר' מנחם נתגלה כעילוי בתורת הנסתר, והיה מלומד בניסים, ורבים נושעו מברכותיו. הוא היה הרב, הדיין והפוסק האחרון במחוזו שכידוע היה מחוז עני ודל באמצעים תורניים.
ר' מנחם עמד בראש ישיבת "עץ החיים" ובספרו "זכרון אשר" מעיד הרב שניאור זלמן כפי ששמע מסבו הרב מסעוד ריוח )הרב הראשי וראש ישיבת שלומי, לשעבר רב וראש השוחטים בק"ק רבאט במרוקו( מתלמידיו המובהקים של הצדיק:
"… וכה העיד עליו ) על ר' מנחם הכהן זצוק"ל( רבינו )הרב מסעוד ריוח( שהיה ממש בעל רוח הקודש והיה מלמד לתלמידיו חוכמה רבה הן בנגלה והן בנסתר…"
על סדר הלימוד בישיבה מספר ר' דוד וקרט מב"ש מתלמידיו של הצדיק:
"… בישיבת עץ החיים הוכשרו רבנים לתפקידים של שו"ב. סדר הלימוד עמד על חצי שנה גמרא וחצי שנה דינים וכן עסקו עוד בתורת הקבלה… לאחר שנת לימודים בישיבה הזמין ר' מנחם לסעודה חגיגית את כל רבני האיזור וכל תלמיד היה ניגש להיבחן ולאחר מכן היו חותמים כל הרבנים ביחד על התעודה."
הצדיק זכה להכשיר למעלה ממאה רבנים ובין תלמידיו ניתן למצוא רבנים שחיו בישראל ובתוכם: ר' יהושוע פרץ, ר שמעון מנחם, ר' מכלוף אסולין, ר' אהרון אסולין, ר' מרדכי אביטן, ר' אליהו גבאי, ר' יעקב דנינו, ר' דוד דנינו, הרה"ג שמעון דיין שליט"א רב מועצה איזורית "שער הנגב" ו אחיו הרה"ג יוסף דיין מאור עקיבא שידוע כמעריצו של הצדיק …
רבים מעידים כי הצדיק זכה ל'גילוי אליהו', וכל לימודו היה בכוח המחשבה הטהורה.
מסופר שפעם נכנס הצדיק לביתו של יהודי בסקורא וביקש לשתות עראק (ביתי), ובעלי
הבית אמרו שנגמר העראק, מיד גילה להם הצדיק היכן מסתתר הבקבוק אותו החביאו…
ברעדה ובתחנונים הביאו לצדיק לשתות, והוא גמל להם בברכה.
רבים בארץ הקודש קרויים על שמו של הצדיק ולכל אחד מהם יש את סיפור לידתו המופלא כשהצדיק התגלה לאם ההרה ובישר לה על יום הלידה וביקש ששמו של הנולד יהיה על שמו.
ר' מנחם ביקר בארץ ישראל פעמיים והתאכסן באכסניה ליד ירושלים וכשבעלת הבית הציעה לרב לאכול, סירב הרב לטעום מהאוכל. בעלת הבית נפגעה, ואמרו לה שתבדוק את עניין השחיטה, ונמצא שהשחיטה הייתה פסולה…
הצדיק ביקר בישראל ככל הנראה פעמיים כאשר הפעם הראשונה הייתה ככל הנראה ב 1885 והפעם השנייה בסביבות 1925 וככל הנראה שהה בישראל סה"כ כ 7 שנים. ככל הידוע, בביקורו הראשון היה הצדיק פקיד בנק בטבריא ובביקורו השני עסק ברבנות ובהוראה בירושלים.
כמו כן באחד הפעמים שביקר שוב הצדיק בירושלים, הוציא הצדיק מנרתיקו לחם אפוי וחם וכל הנוכחים היו בהלם, סיפר הצדיק שלפני כמה שעות בלבד נאפה הלחם הנ"ל בעיר סקורא שבמרוקו… מיד הבינו כולם שהצדיק הגיע לארץ ישראל בשם המפורש ובקפיצת הדרך.
עוד מספרים כי שבוע לפני הסתלקותו מהעולם יצא הצדיק לרחובות העיר סקורא והכריז:"כל מי שרוצה להתחתן דרכי או לחלופין להתגרש דרכי או לקיים מצווה כלשהי דרכי, זה הזמן כי בעוד שבוע ימים אני מוסר את נשמתי לבורא…" ואכן כך היה ביום שבת כ"א באייר תרצ"ז נתבש"מ ר' מנחם הכהן זיע"א.
אלה שעסקו בטהרתו סיפרו כי אלפי ציפורים ועופות הקיפו את הבית מלמעלה וצייצו בקול רם וללא הרף, מיד בסיום הטהרה התרומם גופו של הצדיק כלפי מעלה, וכשראו זאת המטהרים נבהלו וצעקו כאיש אחד ומיד גופו של הצדיק חזר שוב למיטה.
ויכוח סוער החל בין יהודי וורזאזת ויהודי סקורא היכן ייטמן הצדיק… ולאחר דין ודברים הוחלט כי הצדיק יונח על עגלה רתומה ולהיכן שיוביל הסוס את המיטה שם ייטמן הצדיק ואכן הסוס פנה לכיוון העיר סקורא היישר לבית העלמין.
בהספדים על בנו של הצדיק הרב יהודה הכהן ביום כ' בחשוון ספדו לו עשרות רבנים מכל הארץ שסיפרו על מעשה הניסים של הבן שקיבל זאת ירושה ממו"ר אביו.
בכל שנה בליל כ"א מתקיימת הילולא ברוב פאר והדר בעיר אור עקיבא שם גרים נכדיו וצאצאיו של הצדיק כשהפייטן היבנאי הנודע מנחם דנינו הנקרא על שמו של הצדיק מנעים לבאים עם תזמורת אנדלוסית.
השבוע יצאו למרוקו משלחת של נכדיו וצאצאיו של הצדיק ע"מ להעלות את עצמותיו לארץ
(לאור עקיבא) וארונו יתקבל בגיל וברעדה ע"י עדת מעריציו הרבים שיזכו לחגוג הילולא ברוב
עם.
ההילולא המרכזית השנתית תתקיים אי"ה ביום חמישי כ' באייר תשס"ט ) 14/5/09 וביום זה
מקווים צאצאיו של הצדיק להביאו לקבורה בבית העלמין באור עקיבא ולאחריה מתוכננת
סעודת מצווה בהשתתפות מאות משתתפים, רבנים ופייטנים ידועים.
אורי כהן, נינו של הצדיק.
הודעה חשובה
נשמח לקבל עוד הארות והערות.
בקרוב יצא קונטרס על סקורה וחכמיה.
השולטן הרשע והרב הקדוש
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
36 – הסולטאן הרשע והרב הקדוש
רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון
זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.
36. השולטן הרשע והרב הקדוש
בימי שלטונו של השולטן אל־כחיל (הכחול), שכבש את כל חבל־הארץ איית־וירה, לאחר שעזבוהו הפורטוגזים, כיהן במשרת הקודש בעדת בני ישראל של העיר קאסבה־טאדלה רבי יחיא שבא למקום מארץ ישראל. לפני שנתמנה למשרתו שימש כשלוחא דרבנן (שד״ר) של הוועד הכולל ליהודי מגרב (צפון אפריקה) בארץ ישראל, והיה נוסע מעיר לעיר ואוסף תרומות בשביל תלמידי־חכמים העוסקים בתורה.
השולטן הכחול היה ידוע כרודף נשים ויום אחד בעברו בשטח המלאח (הגיטו היהודי) ראה אשה יהודייה יפת תואר. הוא חשק בה, חטפה והביאה בעל כורחה אל ארמונו. השולטן היה ידוע כשליט אכזר ושואף דמים, והאשה לא יכלה להתנגד לו מאימת המוות. אך השליט ההפכפך לא הסתפק במעשה־השפלה זה. כעבור זמן מה מאס באשה יהודייה זו וגירשה מהיכלו. במקומה חיפש אשה אחרת שתספק את תאוותו.
לפני שעזבה האשה את ארמונו של העריץ, פנתה אליו בבקשה אחת ויחידה:— רק הרב היהודי עשוי לכפר את פשעי, ולכן ברצוני להינשא לרב היהודי יחיא בן יחיא. נשבע לה השולטן בזקנו של מוחמד הנביא ובקבר אבותיו, כי ימלא אתבקשתה. למחרת היום הזמין אליו את הרב יחיא ואמר לו!— יש לי אליך בקשה קטנה וצנועה מאוד, ואל נא תסרב לי.
הבטיח הרב למלא בקשה זו, אך בשמוע הרב את דבר בקשתו ״הצנועה״, נבהל מאוד. הוא ידע שאם לא יעשה כמצוותו של השולטן, ייענש בכל חומר הדין וגם כל בני־דתו יסבלו. אך איך אפשר למלא משאלה זו ולחלל דברי התורה הקדושה ? אמנם, ״דינא דמלכותא דינא״ כפי שאמרו חז״ל «, אך כאן מדובר בעבירה, שבה אמרו: ״ ״ייהרג ואל יעבור״. — כאן — ידע הרב — עליו להצטרף להרוגי־המלכות הרבים, שקידשו בעבר את השם בגזירת המלכים האכזריים של מארוקו.
השולטן התרגז מאוד על הרב הסרבן והוציא את דינו למיתה בתלייה. כן ציווה לבתר את גופו של הרב הקדוש לחלקים ולקברם בבית־הקברות המוסלמי. ליד הקבר העמיד שומרים כדי שלא יוציאו היהודים את הגווייה הקדושה ולא יעבירוה לבית־העלמין היהודי.
בלילה שאחרי הקבורה ירדה אש מן השמים ועטפה את קברו של הצדיק. למחרת היום ראו השומרים כי עצמותיהם של המוסלמים הטמונים בקרבת מקום מנוחתו של הרב הקדוש נתפזרו על פבי כל השטח. בו ביום כרע נפל השולטן הכחול תחתיו, כי החלק התחתון של גופו שותק לגמרי ורגליו לא נשאוהו עוד. השכינוהו העבדים על מיטת האפיריון, כי הוא לא יכול היה לזוז ממקומו.
הבהיל השולטן אליו את ראשי העדה ואת הרופאים המפורסמים, גם הם מבני ישראל, וביקשם להקימו על רגליו. אמרו לו הקרואים:— אין מזור למחלתך עד אשר תעלה על קברו של הרב ותבקש סליחה על העינויים שגרמת לו, ועל שהוצאת אותו להורג בזעמך הגדול. והיה אם תתחרט על מעשיך חרטת אמת, והרב יסלח לך, ותבטיח להיטיב עם היהודים בעתיד, רק אז תשוב לאיתנך.
כמצוות היהודים השתטח העריץ על מקום מנוחתו של הרב הקדוש ונדר להיטיב את דרכו ולא להציק יותר לנתיניו הנאמנים. כל העדה התפללה לשלום השולטן והוא נרפא ממחלתו ושב לאיתנו.
בחלום הלילה נראה הרב יחיא בן יחיא לכמה ממקורביו והודיע להם: — אין להעביר את עצמותי מבית־הקברות המוסלמי אל בית־העלמין היהודי, כי אינם יותר בבית־הקברות המוסלמי. על בני העדה לבוא להתפלל בין שניהצוקים שליד הגשר הפורטוגזי, כי שם נקבע מקום מנוחתי. נשמתי תישאר צרורה לנצח בחלל האוויר של המלאח היהודי בעיר.
ואמנם הוקם במקום הזה בית מיוחד המשמש כבית תפילה עד עצב היום הזה. מכל רחבי מארוקו באים למקום הקדוש יהודים כדי לשטח את בקשותיהם בפני הצדיק׳ שקידש את שם שמים ברבים וכדי להעלות נר־זיכרון לשמו.
Studies in the history of the jews of Morocco
Studies in the history of the jews of Morocco
David Coreos was the scion of an ancient family. Few Jewish families can be compared with the Coreos: it has a genealogy that is known for almost eight centuries and has produced an array of distinguished men. In Spain and later in other countries the name Corcos was borne by respected rabbis, influential merchants, by men who were 
counsellors and aides to kings, and by leaders of the Jewish community
According to an old tradition the family is called after a townlet in the province of Valladolid, in Castile. However, the name possibly appears as Corcos of Carcosa in an old funerary inscription found in Tortosa and dating perhaps from the 10th century. A branch of the family lived in the 13th and 14th centuries in Catalonia and was indeed called Carcosa. If the Carcosa in Catalonia and Aragón and the Corcos in Castile (and others called Carcause, etc.) were branches of the same family, which is quite possible, the family has existed for one thousand years
The first member of the family in Castile whose name and activities are known to us lived in the second half of the 13th century. This was Abraham Corcos, who won a reputation as a great scholar. A son of his, Solomon, who was a student of R. Judah ben Asher, lived in Avila and, in 1332, wrote a commentary on the astronomical work Y'sod Olam of Isaac Israeli. A contemporary of this Solomon Corcos was a namesake, another Solomon Coreos, who was likewise a rabbinical scholar and corresponded with R. Solomon ben Adret. The annals of Spanish Jewry in the 14th century contain the name of several Corcos who lived in Briviesca, in Torquemada and in some towns of Aragón. Yomtobh Corcos, who lived in Monzón, was one of the Jewish delegates who took part in the disputation of Tortosa in 1413-14
When the Jews were expelled from Spain the Corcos spread over several countries. Some went to Portugal, like the rich Judah ben Abraham who formerly lived in Zamora. Others settled in Rome, where they were prominent in the Jewish community for two centuries. Solomon ben David Corcos was a dayyan in Rome, where he signed documents in 1536, 1540 and 1542. His sons Elijah and Joshua, who founded a bank in 1537, were leaders of the Jewish community in the middle and second half of the 16th century. Elijah was also a rabbinical scholar. Juridical decisions of his are still extant. In the first half of the 17th century Hezekiah Manoah (called also Rafael) ben Solomon Corcos was a dayyan in Rome. He was appointed in 1620 and died before 1650. He was an outstanding scholar and handed down juridical decisions. In the official register of the Jewish community he is called "the excellent judge, the exalted one, the great rabbi, the unique in his times, whose name spread in all parts of Italy and beyond its frontiers". A grandson (a son of his daughter), Manoah Hezekiah Hayyim (in Italian, Tranquillo Vita) Corcos, was a well-known rabbi. He was appointed rabbi in 1702 and held the post until his death in 1730. He was a stout champion of Judaism and took steps to oppose the activities of the renegade Paolo Medici. He wrote several treatises rebutting the accusations of anti-Semites, and claiming civic rights for the Jews, and was also the author of a book on the M'zuza (printed in Rimini, 1713). Other members of the Corcos family held posts as rabbis in Sinigaglia, Venice and other cities of Italy. The statements of some Christian scholars about the conversion of several members of the Corcos family in Rome are highly questionable
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
254 אל־מחבא, מא פיהא עדור.
באהבה אין התנצלות.
כשהאהבה מתגברת, הבינה נעדרת. (וולך, משלי-עם)
כשהאהבה מדברת, הטענות שותקות.(REGNARD)
אהבה ובינה אינן דרות בכפיפה אחת. (ספר פתגמים מקבילים עמי 311)
255 אל מחבא אל־בבירא, קצמהא על ל־אייאם.
אהבה עזה, חלק אותה לימים.
אל תתן אהבתך לאוהבך בפעם אחת (מבחר הפנינים 447)
אהבה בת-מידה, אהבה מתמידה. (פתגמים ומכתמים לחנניה רייבמן)
256 אל־מחבא,מאפיהא שרכּא.
באהבה, אין שותפות.
אהבה ושלטון שונאים שותפים. (בנימין פרנקלין) ראה כאן,פתגםמס׳ 217
257 – יא רבי! מא ת־טייח מחבתנא, וואכ׳א עלא קטא.
אלהים! אל תפיל אהבתנו אפילו על חתול.
עזה כמוות אהבה. (שיר השירים ח׳ 6)
258 מא כּא תחלא גיר אל־מזווג׳א.
נראית מתוקה יותר, אשתו של אחר.
יש רק אשה טובה אחת, והיא אשתו של הזולת. (פתגמים ומכתמים, ח. רייכמן)
לאשתו של השכן יש יותר חן. (שם).
פרתו של השכן גדול חינה ומלא הינה. (הגיונות גליונות).
היצר חומד בדבר האסור יותר מהדבר המותר. (מנורת המאור יטי).
כל הנמנע, היצר להוט אחריו יותר. (א. אבן-עזרא, פירוש למשלי ט׳ 18).
מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. (משלי ט׳ 17) .
259 – מנור מאזווג׳ת-כּתרו אל כ׳טאבא.
לאחר שהתחתנה, התרבו החתנים.
אל ישתה אדם בכוס זה, ויתן עיניו בכוס אחר. (נדרים כי)
בת נשואה, מאה מחזרים לה בפתח. (פניני ספרד צגי
260 אל־עזּ-להלא מעז.
א. אהבה ללא עזים.
ב. אהבה ללא חשק.
261 אלי נעמל תחתי, אחסן מן אימא וביתי.
מה שאשים תחתי, טוב לי מאמי ואחותי.
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. (בראשית ב׳ 24)
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי
משכיל שיר הידידות
שולחן ערוך מפוייט שירת ההלכה
לרבי משה אבן צור
יוסף גבאי
הוצאת :
אורות יהדות המגרב
מעגלי השירה בצפון אפריקה
׳השירה בצפון אפריקה היא שירת הכלל, גם בשעה שחיברו היוצרים פיוטים בלשון יחיד נתכוונו לשירת הכלל׳. הם השתייכו למנהיגות הרוחנית והתרבותית של הקהילה, הן בתפקידים ממוסדים כמו שוחטים, דיינים ומלמדי תינוקות של בית רבן, והן בהיותם תלמידי חכמים הידועים ומקובלים בקהילה. כתיבתם שיקפה את אחריותם לגורל הקהילה בפרט ולעם ישראל בכלל. ייעודה הראשון במעלה של שירה עברית זו הוא לתאר את גדולתו של הקב״ה ויכולתו לגאול את עמו מן הגלות בה הוא שרוי. בפיוטי הגאולה פונה הפייטן לאל ומבקש ממנו לסלוח לחטאי בני ישראל ולקיים את הבטחתו לגאולה. תוכחות רבות שנכתבו בעיקר במאות השבע עשרה והשמונה עשרה נועדו לתיקוני חצות, שערכו חוגים שונים של תלמידי חכמים ושל מקובלים בקהילות שונות, כדי לבכות ולבקש את גאולת עם ישראל.
לדעת חזן ניתן לראות את היצירה השירית בצפון אפריקה בארבעה מעגלים: מעגל התפילה, מעגל השנה, מעגל חיי אדם ומעגל היחיד והחברה. הדוגמאות שיובאו להלן הם מהפייטנים יעקב אבן צור (יעב״ץ), משה אבן צור (רמב״ץ) ורבי דוד בן חסין(רדב״ח). א. מעגל התפילה: כאן נמצא פיוטים שנועדו לבית הכנסת, כגון פיוטי נשמת, רשויות לברוך שאמר, רשויות מי כמוך לחגים, רשויות לקדיש ולברכו. יש שנמצא כי הפייטן חיבר פיוט המיועד לקטע תפילה שמצאו ׳פנוי׳ לכך, כמו הפיוט ׳לשמוע רנה והתחנה׳ שחיבר ר׳ דוד חסין, ובכותרתו נאמר ׳רשות לה׳ מלך לשבת ויום טוב׳ , פיוט שהצלעית הרביעית כוללת שיבוץ המסתיים במילה ׳מלך׳. סוג פיוטים כזה כתב גם ר׳ משה בוג׳נאח, כמו הפיוט ׳אזכיר תהילות׳ שבכותרתו נכתב: ׳לקריאת התורה לעשרת הדברים לחג השבועות׳,ובפיוטי יע״בץ נמצא פיוטים שנתחברו כרשויות לנשמת.
ב. מעגל השנה: בסוג זה של פיוטים יכולים אנו למנות פיוטים שנתחברו לשבתות מיוחדות כמו ׳שבת שירה׳, ׳שבת יתרו׳ ופיוטים למוצאי שבת. רמב״ץ כתב בקשה לשבת יתרו על עשרת הדיברות, פיוטים לימים הנוראים והם פיוטי סליחות ותוכחות, והמוטיב המרכזי בתוכחות אלו הוא המאבק ביצר הרע המדיח את האדם לחטוא. יעב״ץ ייחד מדור בשם ׳שערי תשובה׳. ובכותרתו כתב ׳ולכן ראיתי לחבר קינות ותוכחות לספוד ולקונן בהן על עוונותי. אולי יכנע לבבי הערל ואתקבל בתשובה שלימה׳. גם רמב״ץ הלך בדרך זו וכתב תוכחות במדור ׳שערי תשובה׳, ובהקדמה להן כתב: ׳ואבוא היום לסדר איזה קינות ותחינות ותוכחות על עוון אשר חיברתי לי ולבני גילי לקיים מה שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה״, ובתוכן גם תוכחה הרומזת לתורת הסוד, על דבר פשע ביו״ד ספירות הקודש.
במעגל זה נמצא פיוטים למועדי ישראל כגון לחג הסוכות, לשמחת תורה, לחנוכה (אחד מהם נתחבר כקדושתא לחנוכה ע״י פרג׳י שוואט), לפורים ופסח. על חג הפסח כתבו פייטנים רבים, בשל היותו סמל לגאולת ישראל בעבר, וכדברי חז״ל גם לגאולה העתידית: ׳בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל׳. פרג׳י שוואט כתב פיוטי גאולה רבים, ׳אלא שקובצי הפיוט בתוניס אינם מאורגנים על פי סדר השנה ועל כן קשה לדעת אילו מהם יועדו לחג הפסח׳. יעב״ץ כתב שלושה עשר פיוטים לפסח, ובאחד מהם כתב על דיני ליל הסדר ותחילתו:
שמע בני מוסר אביך / חג המצות תעשה לך
כמו כן כתב רשויות לשביעי של פסח, כגון ׳יום זה השגנו פרעה׳ ופיוטים נוספים. רמב״ץ כתב שיר לפסח בארמית ותחילתו ׳אלה תקיף דר שמיא׳, וכן מספר רשויות לקדיש לפסח, כמו ׳מה נכבדת היום מלך עולם׳. ר׳ דוד חסין חיבר שמונה עשר פיוטים לחג הפסח, חלקם מתארים את יציאת מצרים, כמו ׳אזכיר תהילות אל חי׳ ואחרים, ומהם המתארים את עשר המכות כמו ׳אזכור מעללי יה׳ ונוספים, וכן פיוטים לשביעי של פסח, כמו ׳לגוזר ים סוף כבוד הבו׳ ועוד.
חג נוסף שזכה אף הוא למקום נכבד הוא חג מתן תורה. לחג זה הקדיש יעב״ץ עשרים וארבעה פיוטים, מהם רשויות לנשמת ולקדיש לחג זה, ומהם פיוטים לכבודה של תורה. את מעגל השנה חותמים הקינות לתשעה באב. זכר חורבן בתי המקדש לא מש מלבבות היהודים בכלל, והפייטנים ביטאו צער זה בקינות שחיברו לתשעה באב. בכל קהילה ניתן למצוא קובץ קינות של משוררים מקומיים שנאמרו בימי בין המצרים. בקינות אלו מתנים הפייטנים את הסבל של היחיד ושל קהל ישראל, ועבר והווה משמשים בהן בערבוביה, שהרי גם בהווה עם ישראל נרדף על ידי השליטים השונים. קינות אלה מסתיימות תמיד בבקשה לגאולה ולבניית בית המקדש. בחלק האחרון בקובץ ׳עת לכל חפץ׳ ליעב״ץ נמצאים עשרים וארבע קינות לתשעה באב. בספר ׳צלצלי שמע׳ ייחד רמב״ץ חלק בשם ׳זכר לחורבן׳ ובו הוא מבכה את חורבן ירושלים. בכותרת לחלק זה כותב המחבר: ׳הנה עתה באתי לסדר איזה קינות אשר חברתי על החורבן ועל גלות השכינה… ועל עמא דארעא דאזלא ומדלדלא ועל תוקף המסים וארגוניות׳. כותרת זו מלמדת שרמב״ץ מבכה עבר והווה כאחד, על חורבן המקדש ועל המצב הירוד של הקהילה וסבלה מהמסים.
1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב
1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב
במקום אחר הוא מפרש את המדרש ״אמרו לאיתן על מה העולם עומד על חסד משל לכסא של ארבע רגלים״. אחרי שמביא את פירוש הרמב״ם שהעולם הוא האדם, שהוא עולם קטן, אומר: ״עוד צריך שתדע שהאדם שלמותו במדות והוא סור מרע ועשה טוב ב׳ במושכלות והוא נגלה ונסתר והן חלק הנסתר מתמוטט. אמר שהחסד מעמיד זה כי בו ישאר חקוק בשביל ההשגחה והאמונות הנסתרות״. החסד האלוקי נתן לנו אמונות נסתרות, שממלאות את מקום השכלת הנסתרות. שלמות האדם היא אפוא לפיו במידות ובמושכלות גם יחד. גדול המעשה יותר מההשכלה. את זה הוא כותב בפירוש הפסוק ״פדות שלח לעמו״:
שבח המעשה ולא ההשכלה, הראייה כי כשפדה ישראל ממצרים לא צוה להם לזכותם רק ברית מילה כי הוא קדוש, גם עשאנו קדושים במילה, ועוד ראיה כי ראשית חכמה צריכה אל היראה וכיון שהחכמה אינה שוה רק בעבור הירא׳, והיראה מבלי חכמה — תחשב, אם כן נראה שהיראה עיקר. גם במה שאמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת זהו כשיראה לחכמה יקדם (לא יראו), אז שבחה עומדת לעד ולא תוסר וישכילו היטב.
ובזה הוא מפרש כנראה את המשך הכתוב ״שכל טוב לכל עושיהם״, כלומר ההשכלה טובה אם עושה גם המעשה הטוב. והוא מפרש את שבחו של השכל:
תהלתו של שכל עומדת לעד וזה בשני אופנים שהדבר בטעמו — יוזכר לעד, לא כן כשהוא בלי טעם, מיד נשכח. או כשהאדם ישכיל כוונת המצַוה הפועל, לפעמים יעשה השליח הפעל באופן יותר נאות ומשובח מאשר צווה, על דדך הדן דין אמת — לאמתו הפרטי, והדן דין תורה לפעמים הוא חרבן ישוב, כי לצורך שעה צריך לצאת חוץ מהדין ״.
המושג ״השכלה״, שבמשנת הרמב״ם נקשרת יותר להכרת וידיעת האלוקות, הופכת גם להשכלת טעמה של מצווה. ודומה כי כך מפרש הוא את המונח ״מושפלות״ בדבריו הבאים על הפסוק ״נשקו בר פן יאנף״ (מזמור ב), שם הוא מביא את המדרש: ״רב ורב אחא רב אמר נשקו ברה של תורה כמש״ה לכו לחמו בלחמי. ר׳ אחא אמר נשקו ברה של תשובה״. ואומר: ״נראה דפליגי בהא: רב ס״ל [סבירא ליה] שהשלימות הוא במושכלות ורב אחא ס״ל במדות ומעשה״. המלה ״מושפלות״ באן היא פירוש ל״ברה של תורה״, ואינה מיוחדת אפוא רק לידיעת ה׳, אלא אף להשכלת והבנת תורתו. וכנראה משום שלא רצה לייחס לרב ״ידיעת המושפלות״ כמטרה, לכן הביא פירוש שני: ״א״נ ס״ל לר׳ אחא דישב ולא עבר, או שב (מן הרע) הוא שלם. ורב סבירא ליה דצריך עכ״ז סוד מרע ועשה טוב [עשה טוב הוא ברה של תורה] (״אוצר נחמד״, דף מג ע״ב).
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
הטיפול במקרים סוציאליים.
ט' בטבת תשט"ו 13.1.55
קיימנו ישיבה מיוחדת עם מר קלייננבוים – בר כח הג'וינט במרוקו, שענין המקרים הסוציאליים שבין תשובי הכפרים. סוכם להעביר את הטיפול במקרים אלה לידי וועדי הקהילות ביחד עם הסוכנות היהודית, במסגרת מוסד מיוחד אשר ימומן על ידי הג'וינט.
קשיים והפרעות
כ"ו בשבט תשט"ו 20.1.55
מר אריס, מנהל בית הספר החקלאי המראכש לא הסכים להעמיד לרשותנו את אולם בית הספר בכדי לקיים פגישה עם יהודים תושבי הכפרים. ויתרנו על טובה זו, וקיימנו אסיפה במבנה שליד בית הקברות. השתתפו למעלה מ-200 איש מ-18 כפרים.
יחד עם דברי הסבר על בעיות העליה, העמדתי בפניהם את התנאי שלא נהיה אחראים לכל פעולה של חיסול או מכירת הרכוש שלא תהיה בהתיעצות אתנו ועל דעתנו. הבטחתי להם שבקרוב אודיע להם על יום העליה.
הבדיקה הרפואית
ל' תשרי תשט"ו 27.10.54
על מנת להקל על עליית יהודי הכפרים, הועברו למנהל משרד העליה בקזבלנקה, על ידי ד"ר מתן – נציג משרד הבריאות ההוראות דלהלן :
מתוך הכרה בדחיפות לביקור בכפרים עוד לפני החורף, מחמת השלגים והסופות, אני מוצא לנחוץ ודחוף לזרז הביקורים בכפרים. מר יהודה גרינקר – אשר הייתה לי הזדמנות להכיר את עבודתו בביקורים משותפים של כמה שבועות, יבקר בכפרים ההרריים ויפעל לפי שיקול דעתו – אני סומך בהחלט על שיקוליו.
1 – מר גרינקר, בביקורו בכפרים אלה ידאג :
לבחירת מועמדים מתאימים להתיישבות
לבחירת מועמדים מתאימים לעליה, במסגרת הכללית
2 – כל משפחה שמר גרינקר ימצא אותה כמתאימה לעליה אך לא להתיישבות, ירשום אותה לבדיקה רפואית, ורק אם בדיקה זו תראה כי אין מחלות האסורות לפי כללי העליה, משפחה זו תאושר לעליה.
הערה : באם בגלל קשיי תחבורה, ימצא מר גרינקר שאין אפשרות למועמד לעליה להגיע למקום הבדיקה הרפואית, רשאי יהיה מר גרינקר לאשר אותו לעליה גם ללא בדיקה רפואית.
מר גרינקר יהיה רשאי לאשר עליה, בלתי סלקטיבית, כפרים שלמים שמספר מקרים סוציאליים שבהם – לפי הסלקציה המשפחתית – לא יעלה על עשרה אחוז. כפרים או קבוצות אלה אם יאושרו לעליה על ידי מר גרינקר יצטרכו בכל זאת לעבור בדיקה רפואית כללית בקזבלנקה, לפני עלייתם. תוצאות הבדיקה, כאלה או אחרות, לא תפסולנה אנשים לעליה.
ד"ר מתן .
Que serais je sans elle -Alliance Israelite Universelle