מורשת יהדות מרוקו

למרות המוניטין שיצאו לרד״א בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו לא הכתבו עד לפרסומה הראשון של עבודה זו כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו של משוררנו, ולא על שירתו. ובכן, מי היה ר׳ דוד אלקאים, אשר לבטח ״בר בו וביצירתו בשנים הבאות?

רד"א חי במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופיות בקרב יהודי מרוקו. זוהי מוגאדור, או א־צוירה על פי שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו.  הוא נפטר שם בניסן ת״ש ' בגיל של למעלה משמונים שנה.

הערת המחבר : התאריך נמסר לי מפי בתו של המשורר, בודי, המתגוררת כיום בטבריה. היא לא יכלה לנקוב בתאריך לידה מדויק או משוער, ורק ידעה להגיד שאביה נפטר בגיל מבוגר מאוד. על פי עדויותיהם של מסרנים נוספים התברר לי, שר׳ דוד אלקאים נפטר בגיל של יותר מ־80 שנה. ראה גם בנספח א כאן את נוסח המצבה שעל קברו של המשורר. על סברות אחרות עיין בחוברת המוזכרת בהערה 13 לעיל.

רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ אשר הכירו אישית את רד״א, אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל שתי בנותיו החיות כיום בארץ, האחת בטבריה והשנייה במושב תימורים שבדרום. כולם זוכרים בעיקר אה כישרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים, שהתנהלו כמעט על סף העוני.

 על פי העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו,  דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, ניחן רד״א בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים, ומהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או – להבדיל – דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונת צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכול בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה, למשל, פנו תמיד לרד״א. שלישית, הוא כתב כְּתֻבּוֹת על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתרה, כיאות ליצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרת עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה.

הערת המחבר : אני מודה כאן לר׳ שלמה כנאפו [נפטר בשנת תשנ״ה], שמסר לי בירושלים מידע חשוב ביותר ומפורט על פעילות חוג המשכילים במוגאדור כפי שהוא שמע מפיו של אביו ז״ל, ר׳ דוד כנאפו, אשר נמנה עם חברי החוג ושימש לאחר מכן דיין במוגאדור ורב הקהילה. אני מודה גם לר׳ חנניה פורטאל משלומי, לשלמה בוגאנים, ליוסף סויסה ולחנניה אזולאי, וכן לבודי בתו של המשורר, החיים כולם בטבריה. סיפוריהם ותיאוריהם עזרו לי רבות להרכיב את דיוקנו המקצועי של ר׳ דוד אלקאים, כפי שהם הכירו אותו והוקירוהו.

 חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו כן  בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות כדי לפחלצם. אכן, פעילות מקצועית ואמונתית ענפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו, ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שהתבטאו, למשל, בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו כן פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו – הוא נתן לו פורקן ברבים משיריו – על כך שלמרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא הייתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור לא הספיקו לו אמנותו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא הציג את חכמתו כ׳׳חכמת העני״, עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר :   אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי על פי הפתגם הערבי־המרוקאי ״סבע צנאיע, ורזק צ׳איע״, ובתרגום חופשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובע את רד״א כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה, רובם ככולם, הייתה להם השירה עיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1753-1673), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1792-1728), ר׳ רפאל משה אלבאז(צפרו, 1896-1823) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו, וגם עסק במקורות המסורתיים של היהדות למען הלימוד לשמו. כפי שיתברר בהמשך הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו הרבנית, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, ואלה הפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה ביותר. פרט לעברית ולערבית היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת הקצידה המוסלמית שלט, כנראה, רד״א גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא רכש בלימוד עצמי בלבד.

עמוד 281

בית חולים – המערבים 7

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

זהו מבנה חד־קומתי, ולפני כמה שנים נוספה לו יחידה קטנה על הגג. הבניין נבנה בשלב השני להקמת השכונה. מתום מלחמת העצמאות עד שנת 1997 התגוררה בו משפחת חולי – מרים, רפאל וילדיהם. הם עלו מהעיירה אלדין שליד איזמיר. צמוד לבניין לכיוון מזרח טיפחה משפחת חולי בוסתן יפה של שזיפים, של משמשים, של שקדים, של גפנים ושל ערבה. הבן מוטי עובד כיום בבנק דיסקונט בסניף הראשי ברחוב בן יהודה בירושלים.

בבניין הציבורי המוקף גן, מאחורי בית חולי, לכיוון מרכז ״גשר״, למדו בני השכונה ומוטי ביניהם כשבית הספר נקרא על שם א״ד גורדון. כיום שוכן שם בית ספר לחינוך מיוחד. חבריו של מוטי לבית הספר ולשכונה היו אילן וג׳ורג׳ הנוצרים; אלי רז, יעקב גאון, יעקב ברכה, אבו גנון וצפורה קונטנטה הטורקים; בן סימון המרוקאי; וסיטי הכורדי. לימים יחבור מוטי גם לבניו של יוסף קרוצ׳י, דני ועמנואל, הספורטאים המצטיינים בנבחרת הנוער לכדורגל של הפועל ירושלים. מיד אחרי בניין בית הספר היה המוסך של אדון באמייה, ואף הוא ברח משם עם פרוץ מלחמת העצמאות.

בית אוהב־עמי – המערבים 9_י כיוס המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים

זהו בית חד־קומתי גדול ומרווח שתקרותיו גבוהות במיוחד, ופתחי זכוכית בתקרות שופכים קווי אור מרושתים ממעל. הריצוף בגוון טורקיז מועשר באריחי רוזטות צבעוניים.

הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה, בשנות ה־70 של המאה ה־19. מ־1949 עד 1955 התגוררו בו יחיאל ובטי אוהב־עמי, זוג ערירים. הם מכרו את הבית לזוג מטבעון, ואלה מכרו אותו בתום חצי שנה, ואז הפך המקום לגן ילדים. יחיאל שירת באצ״ל ועבד במשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שהיה ממונה על ההחזקה והטיפול בבתים הנטושים בשכונה. בראש המשרד עמד אז אברהם אנג׳ל. הם סייעו רבות לעולים ולתושבים החוזרים לשכונה שהגיעו סמוך לאחר מלחמת העצמאות. הם עזרו גם לשקם את מעט הפליטים הנוצרים שברחו למנזרים הסמוכים עם פרוץ המלחמה, שבו לבתיהם לאחריה ומצאו שגרים בהם עולים.

את הקיוסק המרובע הבנוי אבן ברחוב דוד המלך 16 פינת רחוב הס בנה יחיאל לחמיו טוביה קאופמן, שהגיע לשכונה ב־1950 והתגורר ברחוב המערבים מספר 12 עם אשתו ועם שני ילדיו רחל וחיים. הקיוסק הוא מבנה קטן בנוי אבן טובזה ומוקף חלונות עם תריסי ברזל. המבנה נטוש ועומד שם בשלמותו עד היום.

תפילת ערבית

בליל פורים, שכונת היהודים בכל עיר צהלה ושמחה, למרות הצום שבו היה חלק לא מבוטל של ילדים, שרובם צמו. בית־הכנסת בערב זה מלא כולו יותר מהרגיל, אף ילד לא נעדר בערב זה, כולם באים ״מזויינים״ בכל סוגי כלי לחימה: מי בפטיש ומי באבקת שריפה, מי בגפרורים ומי ב ״קפצונים״ וכולם מטרה אחת: לנקום בבן המדתא האגגי, צורר היהודים.

במרכזו של הערב, עומדת קריאת המגילה שהיא החשובה ביותר בערב זה והחזן קורא אותה בנעימה ובסלסולים המיוחדים לה ובעיקר כאשר הוא מגיע לפסוקים ״והנערה, איש יהודי, ליהודים היתה אורה ושמחה״ ועוד, כל הקהל חוזר אחרי החזן ובקול רם, אבל כאשר מגיע למילים ״ויתאפק המן, וירא המן״ או בכלל המילה ״המן״, מתחוללת סערה בבית־הכנסת, כל הילדים שהיו עד עתה ב״עמדותיהם״, יושבים בשקט, ליד הוריהם כשיד אחת אוחזת במגילה והשניה ב״שלח״, נהפכים פתאום ל״מלאכי חבלה״ ועושים ״שמות״ בהמן ובבני מרעיו, כל ילד שולף את ״נשקו ויורה״ ואלה שלא צוידו בנשק המתאים, מסתפקים ברקיעה ברגליהם או ברעשנים בתוספת שורה של קללות ״ארור המן״, ארורים כל הרשעים. בימי מלחמת העולם השנייה, התווספה שורה של חבר מרעים חדשים ״שזכו״ בקללות יותר מהמן והם: היטלר גוירינג, גבלס וכל פושעי המלחמה (שם רשעים ירקב).

בתוניסיה, כאשר החזן הזכיר את המילה המן, הקהל ענה ״ארור המן״ בתוספת קללה עסיסית בערבית המקומית:  " אלילא לילתהו וג'דווא תפינתהו "(הלילה הוא לילו האחרון, מחר קבורתו, ארור המן!)

בערי לוב החזן הקורא את המגילה מכה באצבעו על מילת ״המן״ שבמגילה, כאשר הוא מגיע למילים ״המן הרע הזה״.

המגילות

רוב יהודי מרוקו החזיקו במגילת קלף בבית. היו גם יהודים שהחזיקו כמגילות מלפני הרבה שנים, מאבות אבותיהם עד שהקלף השחיר וכמעט לא היה ניתן לקרוא במגילה. לעומתם היו יהודים שהחזיקו במגילות מהודרות , לפעמים גם עם נרתיק עשוי כסף טהור, כך כל הציבור יכל לעקוב אחר החזן הקורא ולתקן אותו­

פעמים 114/115

תיארוך החיבור

על פי הממצאים שתיארתי עד כאן אין להקדים את תחילת חיבורה של ההגדה לשליש הראשון של שנת.1943 ייתכן אף כי למועד חודש האביב בשנת 1943 גמלה בלבו של המחבר ההחלטה לכתוב את סיפור המעשה והוא החל במלאכתו. עובדה זו נתמכת במשפט החותם את הקטע שבו מוקבלות ארבע מעצמות לארבעת הבנים, משפט שעשוי להיראות סתום. וכך כתב המחבר: ׳בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה [זו]. / מעתה ועד שבועות נינצל מן הגלות׳(שורות 97-96). גם בהגדה של פסח מורה קטע זה על מועד היציאה ממצרים (׳בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך׳), אך התוספת התמוהה ׳ועד שבועות׳ יכולה להתחוור כעדות למועד כתיבת הדברים וכביטוי למשאלת לבו של הכותב.

המאורעות המאוחרים ביותר הנזכרים בפירוש, ושזמנם ידוע במדויק, מוצגים בהגדה כחלק מרצף נקודות המפנה החיוביות של בעלות הברית במלחמה: פלישתן של בעלות הברית לסיציליה (מבצע ׳האסקי׳) ב־9 ביולי 1943 (שורות 333-332) וההפצצה האווירית הכבדה של בעלות הברית על ערי גרמניה ובראשן המבורג, ב־29-27 ביולי(שורות 190, 282 ועוד). לפיכך אפשר לאחר בכמה חודשים את התאריך המוקדם ביותר לחיבור ההגדה, ועם זאת דעתי נוטה להעדיף את קביעת הקו הכרונולוגי המרכזי, ששיאו בביטול תקנון היהודים, ולהקדים את מועד הכתיבה. על פי אפשרות זו אני מניח שאת המאורעות האחרונים הוסיף המחבר ליצירה תוך כדי היוודעותו להם בסמיכות להתרחשותם.

מאורעות שלא נזכרו

מטבע הדברים אפשר להסיק הרבה לא רק מן המאורעות הנזכרים אלא גם מהיעדרן של עובדות ונקודות מבט היסטוריות רבות. למשל ממשלת וישי אינה נזכרת בשמה בהגדה, ואין נזכר בה המרשל פטן שעמד בראש ממשלה זו. זוהי עובדה תמוהה מאוד בהנחה שהמחבר ינק את עיקר ידיעותיו ממקורות צרפתיים ונוכח העובדה שבחר להזכיר שניים ממנהיגיה האחרים של ממשלת וישי, לאוואל ודודיו.

המחבר תיאר בפירוט יחסי את האסון הכבד שנתרגש על היהודים באירופה. לעומת זאת הוא נמנע מתיאור מצוקותיהם של היהודים במרוקו, שסיפור הצלתם הועמד כאמור במרכז ההגדה, ולמעשה מן החיבור אפשר ללמוד רק על האווירה האופוריה שששררה בקרב חלק מן האוכלוסייה היהודית במרוקו בעקבות פלישת בעלות הברית ותו לא. אפשר שיש להסביר פער זה בשותפות הגורל שחש המחבר, ושחשו אחרים בסביבתו, עם אחיהם בארצות אחרות, תחושה שביטויה הספרותי הוא בהדגשת הניגוד בין הסבל והעינוי במקום אחד לגאולה ולשחרור במקום אחר. אולם זוהי לדעתי תשובה חלקית בלבד ואתמהא כיצד זה אין כמעט לכל אורך ההגדה אזכורים של קורות היהודים בצפון אפריקה, במרוקו או מחוצה לה.

מעשה                                                            מעשה    

זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני                        אירע מעשה בימי של מוסוליני

היטליר וגורינג לממזר                                        היטלר  וגרינג הממזר

רבינטרוף וסיאנו טאליאני                                   רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי

כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר                               שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה

טול האדיך לילא                                                כל אותו הלילה

חתתא זאו מלאכי חבלה                                      עד שבאו מלאכי חבלה

והזזוהום ייא סיאדנא                                          וטלטלום, הוי רבותינו

וורמאוהום פלכושא דצבאח                                והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר

אגרת הרב חסדאי קרשקש

ז. אם אמרתי אספרה לכם רובי התלאות אשר מצאונו ישתוממו רעיוניכם. האמנם אערוך לפניכם שלחן הרעה מעוטרת ראש ולענה בקצרה. הדברים כהויתן להשביעכם מרורות ולענות ולהשקותכם מיין עצבוננו. ובעבור אחשוב כבר הוגד לכם הדבר אכתוב אותו בתכלית הקצור על הסדר וזה (ה)חלי.

יום ר״ח תמוז קנ׳׳א המר והנמהר דרך ה׳ קשתות האויב על קהלת סיבליה רבתי עם שהיו בה כמו ששה או שבעה אלפים בעלי בתים, הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב, אך רובם המירו; ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים. והיו מסלות היהודים יושבים בדד, ורבים מתו על קדושת השם ורבים חללו ברית קודש.

משם יצא האש ותאכל כל ארזי הלבנון, העיר הקדושה קהלת קורטובה. גם שם המירו רבים ותהי לחורבה.

וביום צרה ותוכחה יום שהוכפלו בו הצרות, י״ז תמוז, חמת ה׳ נתכה על עיר הקודש אשר משם תצא תורה ודבר ה', היא קהלת טוליטולה. ויהרגו במגדש ה׳ כהן ונביא. שמה קדשו את השם ברבים רבניה – הם זרע הכשר והנבחר, זרע הרב ר׳ אשר זצ״ל, הם ובניהם ותלמידיהם. גם שם המירו רבים לא יכלו לעמוד על נפשם.

על שלש אלה רגזה ארץ. מלבד קהלות אחרות סביבותיהן בא מספרם כמו שבעים עיר. ובכל זאת אנחנו פה על משבר והיה לנו הלילה והיום למשמר. ויהי בשביעי לחדש אב בלע ה׳ ולא חמל בקהלת וולינציה; היו בה כמו אלף בעלי בתים, והיו המתים בקדושת השם כמו מאתים וחמשים אנשים, והנשארים הרה נסו ונמלטו מעטים ורובם המירו.

משם פשט הנגע בקהלות מיורקה העדינה לחוף ימים ישכון. יום ר׳׳ח אלול באו בה פריצים ויחללוה, בזזוה ושללוה ועזבוה כמצודה שאין בה דגים. ומתו בקדוש השם כמו שלש מאות נפשות וכמו שמונה מאות נמלטו במגדל המלך והנשארים המירו.

יום שבת אחריו שפך ה׳ כאש חמתו, נאר מקדשו וחלל נזר תורתו היא קהלת ברצלונה, אשר הבקעה ביום ההוא ובא מספר ההרוגים כמו מאתים וחמשים נפשות. וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו. והאויבים בזזו כל מסילות היהודים והציתו אש בקצתם. ויד מנהיג המדינה לא היה במעל, אך התאוה להצילם בכל יכלתו. ויכלכלו שם היהודים בלחם ובמים ויאזרו לעשות שפטים באנשים הפושעים. אזי קם שאון דלת העם והמון רב על נכבדי המדינה וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובלסטראות ויכום ויכתום שמה במגדל.

רבים קדשו הי, בתוכם בני יחידי, חתן, שה תמים העליתיו לעולה. אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל ולא הגיעו לחצי המגדל עד שנעשו אברים אברים וקצתם יצאו משם וקדשו את השם ברחוב וכל השאר המירו, רק מעטים היו שנמלטו בערי הסגנים, נער יכתבם. אך הם מהנכבדים וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה. וכן בעיר לירידה מתו רבים והשאר המירו ושנמלטו היו רק מעטים.

בעיר גירונדה, אשר שם תורה וענוה במקום אחד, קדשו ה׳ ברבים הרבנים, לא המירו בה כי אם מועטים ורוב הקהל נמלטו בבתי העירונים והם היו במגדל.

סוף דבר: במלכות וולינציה לא נשאר יהודי זולתי במקום אחד הנקרא מורבידרו. ובמחוז קטלוניה לא נשאר יהודי זולתי בערי הסגנים והפחות שלא שלחו יד בהם בכל המקומות. אנחנו פה היום בכל מדינות ארגון אין פרץ ואין צוחה. בחמלת ה׳ עלינו הותיר שריד בכל מקומות אלו אחר ההשתדלות הנמרצת והפזור הרב מכל רכושנו לא נשאר לנו בלתי גויותינו. ובכל זאת לבנו יהגה אימה ועינינו אל אבינו שבשמים נשואות עד שיחננו וירפאנו ממכאובנו ואל יתן למוט רגלינו כן יהי רצון אמן.

אני הגבר ראה עני בשבט עברתי חסדאי בר אברהם בר חסדאי בר יהודה קרשקש הכותב פה יום עשרים לחודש מרחשון שנת חמשת אלפים וקנ״ב ליצירה.

שבט יהודה, הנובר תרט׳׳ו.

האיגרת משופעת באזכורים מקראיים, בייחוד ממגילת איכה .קרשקש רואה עצמו כירמיהו המבכה את החורבן " אני הגבר ראה עני בשבט עברתו ". הקהילות היהודיות הספרדיות- בייחוד טולדו וברצלונה – משולות לירושלים שנחברה בידי אלוהים – דרך ה' קשתות האויב – בילע ה' ולא חמל – שפך ה' כאש חמתו, ניאור מקדשו

وَيُدْخِلُهُمُ الْجَنَّةَ عَرَّفَهَا لَهُمْ 6

ויכניסם לגן עדן. הוא כבר סיפר להם עליו.

 يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا إِن تَنصُرُوا اللَّهَ يَنصُرْكُمْ وَيُثَبِّتْ أَقْدَامَكُمْ 7

הוי המאמינים, אם תושיטו עזרה לאלוהים, יושיט גם הוא עזרה לכם ויעמידכם איתן על רגליכם

תושיטו עזרה לאלוהים: תסייעו להפצת דתו(על־ידי סיוע לצבא, השתתפות בלחימה, וכדומה )

وَالَّذِينَ كَفَرُوا فَتَعْسًا لَّهُمْ وَأَضَلَّ أَعْمَالَهُمْ 8

ואולם ארורים הם הכופרים. הוא יוריד לטמיון את מעשיהם

ذَلِكَ بِأَنَّهُمْ كَرِهُوا مَا أَنزَلَ اللَّهُ فَأَحْبَطَ أَعْمَالَهُمْ 9

כי מאסו באשר הוריד אלוהים ממרומים, ולפיכך יכשיל את מפעלותיהם

أَفَلَمْ يَسِيرُوا فِي الْأَرْضِ فَيَنظُرُوا كَيْفَ كَانَ عَاقِبَةُ الَّذِينَ مِن قَبْلِهِمْ دَمَّرَ اللَّهُ عَلَيْهِمْ وَلِلْكَافِرِينَ أَمْثَالُهَا 10

האם לא התהלכו בארץ וראו מה היה סופם של אלה אשר היו לפניהם? אלוהים החריב את בתיהם עליהם, וכך יקרה לכופרים

רוחב־דעת וסובלנות כגון אלה לא היו חיזיון נפרץ בימי־הביניים, ־בבחינה זו, כמו מבחינות אחרות, היה אלפונסו אדם בלתי רגיל. הוא הצטיין ביחוד בכנותו, ושימש דוגמה יחידה במינה של מלך שפקד על סופר קורותיו הרשמי שלא לכתוב את תולדות מלכותו בעודו בשלטון.

מלך כזה, שבמדיניותו הבסיסית נטה חסד ליהודים ושהשקפותיו לא עוצבו על־ידי דעות קדומות, לא נרתע מלכלול יהודים בין אנשי חצרו. ואכן, דון יצחק לא היה החצרן היהודי היחיד: השפעה מרובה נודעה גם לשני האחים יחיא: גדליה, שהיה רופאו של אלפונסו, ויוסף, שהיה יועץ רם דרג. אברבנאל ודאי מצא חן בעיני אלפונסו במיוחד, לא רק בשל כשרונותיו המרובים, אלא גם בשל יושרו האינטלקטואלי ולמדנותו העצומה. שכן אלפונסו, חוץ ממה שהיה פטרון של הספרות, היה גם אספן ספרים ומלומד חריף שכל. אין ספק שכל התכונות הללו הביאו להתפחותה של אותה אינטימיות בין אלפונסו לאברבנאל, וגרמה לזה האחרון להגות כלפי המלך לא רק הערצה אלא גם רגשי חיבה.

אולם היה גורם נוסף שסייע לבצר את מעמדו של אברבנאל ותרם לעליית השפעתו בחצר המלכות: יחסיו עם הנסיכים לבית בראגאנצה.

ב־1461 מת הדוכס הראשון של בראגאנצה, ואת תוארו ומעמדו הוריש לבנו פרדיננד. אופיו של נסיך זה משתקף בעובדה, שסירב לקחת חלק בקנוניות של אביו נגד דון פדרו, ואפילו התנגד להן בגלוי. הואיל וב־1454 עמד המלך אלפונסו עצמו על טעותו בהערכת העוצר המנוח, לא נזקפה עובדה זו לגנותו של פרדיננד אלא לזכותו דווקא. ההשפעה שרכש לו הדוכס פרננדו בחצר המלוכה עלתה אפילו על זו של אביו, ועם בניו של איש זה – ובלי ספק גם עמו – קשר אברבנאל קשרי ידידות עמוקים.

סימן ראשון לידידות זו אנו מוצאים באיגרת תנחומים שכתב אברבנאל לרוזן של פארו, אחד מארבעת בניו של פרדיננד, לרגל מות חותנו, הרוזן אודמירה. חיבה עזה שררה בין הרוזן המנוח והרוזנים החיים, ומעניין לציין שהרוזן של פארו שיגר בימי אבלו מכתב אל אברבנאל, שבו הביע את יגונו על מות חותנו עוד קודם שקיבל את איגרת תנחומיו של אברבנאל – דבר, שלא יכול היה לקרות אלמלא התקיימו ביניהם יחסי קירבה מיוחדים. מתשובתו של אברבנאל אנו למדים שידע על פרטי היחסים בין הנסיכים – פרטים שיכלו להיות נהירים רק לידיד קרוב מאוד. האיגרת נכתבה בתחילת שנות השבעים – כלומר, קודם שאברבנאל ביסס אה מעמדו כחצרן, ולא נפריז אם נניח שאברבנאל חב תודה על מעמדו בחצר לנסיכים של בית בראגאנצה.

בני בראגאנצה היו האצילים העשירים ביותר בחצי־האי, ונכסי הקרקע שלהם היו עצומים. אין אנו יודעים איזה שירותים סיפק להם אברבנאל בניהול אחוזותיהם הכבירות, אך ודאי מילא כמה תפקידים חיוניים, כי ידוע לנו שגמלו לו ביד רחבה. הוא עצמו נעשה בעל אחוזות רחבות ידיים, שאחדות מהן נפלו מן הסתם בחלקו כמתנות מידידיו אסירי־התודה ונדיבי הלב. נראה שגם כשפעל בשירות המלך הוסיף אברבנאל לייצג בתחומים מסוימים את ענייניהם של נסיכי בראנגאצה.

אולם מכל נסיכיה של משפחה זו פיתח אברבנאל קשרי ידידות אמיצים ביותר עם פרדיננד 11, בנו בכורו של הדוכס. היחסים ביניהם הגיעו לדרגת קירבה גדולה כל כך, שמקובל היה על הכול, שפרדיננד לא היה יוזם שום פעולה חשובה בלי שנמלך באברבנאל. משנעשה פרדיננד 11 באפריל 1478 – אחר מות אביו, פרדיננד 1 – הדוכס של בראגאנצה, ודאי עלה כתוצאה מכך גם מעמדו של אברבנאל, שהרי מעולם לא זכה בית בראגאנצה להשפעה מרובה כל כך בחצר המלכות כאותה שנהנה ממנה בימיו של נסיך זה. בשנים ההן(1481-1478) – שנותיו האחרונות של אלפונסו v – הגיע גם אברבנאל למרום השגיו ולשיא יוקרתו.

יש לזכור שקדמה לשנים אלו המלחמה עם קסטיליה – מלחמה, ששיקעה את הארץ במשבר מסוכן, מדיני וכלכלי כאחד. אין בידנו ידיעות על עמדתו של אברבנאל באותה תקופה גורלית של הסיכסוך בין פורטוגל וקסטיליה, פרט למה שנוכל ללמוד בדרך ההקש מגילויי דעת בודדים בכתביו. באחד מאלה מותח אברבנאל ביקורת על מלחמות־התקפה, שאין בהן, לדעתו, לא חוכמה ולא תועלת. מלחמות כאלו, טוען הוא, לא די שאינן נושאות ברכה, אלא צפויות הן להמיט אסון על התוקפן, גם כשמתחילה הוא נראה חזק הרבה יותר מן האומה המותקפת על־ידיו. דומה שזה היה מצבה של פורטוגל ערב המלחמה, ואפשר מאוד שביקורתו של אברבנאל משקפת לא רק דעות שגיבש בדיעבד לגבי התנפלותה של פורטוגל על קסטיליה (בלא התגרות קודמת מצד זו האחרונה), אלא גם את יחסו לסיכסוך בזמן תיכנון ההתקפה. יכולים אנו להסיק מסקנות לגבי עמדתו של אברבנאל באותו זמן גם מעמדת פטרונו, הדוכס של בראגאנצה (פרדיננד 1), שהתנגד לתוכניתו של אלפונסו לכבוש את קסטיליה, מאחר שראה בה הרפתקה מסוכנת שלא תוכל להסתיים בהצלחה.

בעה׳

שני צנתרות הזהב אורות פנימיים, לנו לעיניים. הרבנים המובהקים. מלאים זיו ומפיקים כמוהר' עמור אביטבול ישצר. וכמוהר׳ עמרם אלבאז ישצר כירא׳

אחר שים שלום טובא, אין לדבר קצבה. באתי במגלת ספר להודיע לכתר׳ קובל דנא כהרי״ע אתורג'מאן שהלך כעת למחזק׳ שבבואו למחק׳ הביא בידו כתבים כתבי מררי; לגבי דידי קוברן צדיק שורפן חסיד כי מלאים על גדותן חירופין וגידופין כל שהוא מין קללה נגד גאוני עולם חסידי ופרושי אשכנז רבני ירושלים ורבני מקומות אחרים זולתם. כל שומע הדברים תצלנא אזניו רואיהם יכירום המרבה לספר הרי זה מגונה ה׳ הטוב יכפר. בו בפרק כאן נמצא כאן היה אחד המיוחד מיקירי ירושלים ממשפחות המיוחסות הרב השדר/ כמוההר מרדכי מיוחס אשרי עין ראתה כלול בכל מדות שמנו חכמים במקדש וחכו ממתקים הראנו את כל תוקף הדברים להסיר מלב המתעקם אשר חס מיהא לדברי המסתים והכל בעדים וראה עידיו בחתומיו וכין אין נפתל ועקש. הכל עשה יפה בעטו׳ בסדר נכון כל אמת אמת תפשיה דברי אמת נכרים. ואף גם ואת אמרנו לרדוף שלם לבל יתחלל ש״ש וירקד השטן בבית קודש הקדשים וימצא מקום הסט״א ליאחו בסבך במקום קדושה. כד נתן אל לבו הרב השדר׳ והטה אתנו לשמוע בקולנו מרוב ענותנותיה. ושלחנו אחר רי״ע הנוי ונומינו לו להחזיק בשלום אדעתא שיתן לו כתב בר' השד"ר שיהיה לו לבדו מחילוק רבי צבי מאמשטרדם בכל שבוע לבד מחלקו בכולל ויהי החילוק שוה בכולל כגר כאזרח וישוב הבל לאיתנו אהבה וחיבה בקירוב בשר עצם אל עצמו אב אחד לכולנו. ויאותו לדבר הוה וקבל ויצא הריע: ויבוא אח"כ במשפטי תנאים מפולאים תפלים מבלי מלח. ואח"כ הלך למחוק׳. אי לזאת אחינו אתם עליכם המצוה כהני ה׳ לשלוח אחריו לייסרו בשבט מוסר לבל יעשה הרעה הגדולה הזאת ואם [לא] יאבה לשמוע ויחזיק במרדו להוציא רבה. תהלות לאל יד האמת נטויה לעקור השקר ממקומו וליכנס בהדומו וידע בי בצרת עצמו הוא רודף כי מי יניח רבני ישראל וירדוף אחר וכו' ונראה מה יהיו חלומותיו ומקשה לבו יפול ברעה כתיב. ואם יטה אתן לשמוע ידע כי בטובתו ובטובת ישראל הוא דורש. ודי בזה כי הכתב בקצר אמיץ וחכמים בחכמתם מבין ריסי עיניו יכירו האמת. וה' אלהים אמת ינחינו בדרך אמת וא״ש כיש אנה׳ ונאה׳ דושו׳ החו"ף פאס ש׳ בבית אלהים נהלך ברגש לפרק וקיים

וידאל הצרפתי

רבי שלמה בכר אברהם

כלולות ״בית אל״ שנת ה׳ תרי״ג (1853)

האי שד'ר דידן. באנצק׳ לתולדות חכמי א״י כרך א׳ עט. קלח׳ כתב על בנו רבי אברהם יוסף שהם ״נצר למשפחת רבנים מפורסמת שהשפעתה היתה גדולה בארץ ובגולה. אבי חותנו היה הרב המקובל רבי שלמה ב״ר יהודה הכהן ולכן הוא מכונה חתנא דבי נשיאה, ובספר שא״י עט. 434 כתב שבשנת תרי״א (1851) נשלח בשליחות המקובלים, ואיגרת שלחותו נמצאת בידי ר׳ יעקב משה טולידאנו, ולפנינו נמצא מכתב ממנו, ובו מתלונן על חסרון כבוד ובזיון שקבל מהק״ק צפרו, ובפרט מרבי רפאל משה ז״ל משום מה, שהיה אז צעיר לימים.

במכתבו מזכיר רב עצמאי שיצא מירושלים מרוב דוחקו וצערו בשם הרב יהושע לורייא ממשפחת רם והגיע לצפרו באותה תקופה, רב זה לא נזכר ברושמי תולדות חכמי ירושלים הנמצאים תחת ידי כעת.

ב״ה

יום יב׳ מנחם תרי״ג

המאור הגדול, מעוז ומגדול, מע' הרב המובהק ונוגה לו ברק כמוהה״ר עמרם אלבאז יצ״ו יאיר לעולם ובריא כיר״א

קדמא אל אריש בצלותא בשלמא לרב שלמים מרובים מאת ה' וכרבבים, והדר צלי׳ ופי׳ צחי אינו נאחיל אלא צלי׳, וציליא גם היא תיתם רישא אבולה ברבא אורך ימים, שבעהו וכבוד והדר תעטרהו, גם בניו ישבו ישרים. נטיעות דומות לשרשים גיל יגיל צבי צדיק כיר״א. עיטי׳ המדברה להגיד כי ישר תלי״ת באתי לחיטו״ל ״ ועתה ע״י מכ״ד החכם השלם והכולל מגזע היחס והמעלה כמוה״ר רבי יהושע לורייא יצ״ו יקבל ספר הקדוש הלכות יוט״ו וי״ר לא ימוש ספר התורה מפיך ומפי זרעך וכר עד עולם. והוא מנחת עני כדי שיזכור אותי ולמע׳ הגיזברים הי״ו. אמת יהגה חיכי דמלבד דלא ראיתי מאתם שום כבוד. ולא דרך ארץ. ואדרבא בזיונות ונירעון כסף. ועשו לי הפסד גדול בנדבתי. אבינה ואומר עם קוני מאי דעבר כאין. ותשועת ה׳ כהרף עין. ממקום אחר ישלח שלומיו, ואנא…. אדרוש שיר האלף באייר וחי״ן למע' הגיזברים הי״ו וברכות התורה יחולו על ראשם כי״ר ״ ולמע׳ הרב המופלא סבא דמשפטים כמוהר״ר עמור אביטבול יצ״ו כפילנא בשלמא והנני דורש וטו׳ כדת מה לעשות לגבי מי שגדול ותפלתי קבע שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה כיר״א ולמר בריה דרבינא אהובי וידי״ן רבי חיים אליהו יצ״ו אדרו״ש שייר האלף. ולמע׳ ידי״ן….המו'ח סי׳ אברהם מאמאן ונ״ב סי׳ שמחה ת״ם אדרו״ש וטו׳ וישלם ה׳ פעולם והי יפקדם בבנים זכרים וש״ק והיה בדעתי לעשות להם חטיבה אחת בעולם…. מגיע להם הטובה. וחלותי מרו״ם למען ירוש׳ ת״ו שישים עין השגחתו בעין חמלה וחנינה למע' החכם המוכ״ד שהוא ממשפחת רם דמצב דוחקו וצערו צרת הבת ירושלים יצא לדפוק על פתחי נדיבי עם אלקי׳ אברהם וע״י תהיה צליחתיו ולכל הק״ק אדרושוט״ו ולמע׳ הגביר ונכבד גיזבר סי׳ יהושוע אלבאז יצ״ו אדשוט״ו. והי יפקדהו בוש״ק ולסי׳ אליהו אישלוש יצ״ו אדשוט״ו וחלותי שישימו השגחתם על קיבוץ הקופה וישלם ה׳ פעולם וכו'. אימא סיפא תפילתי על חיכי תשוב למען יטב לך והארכת ימים ברוב עוז ושלום בטוח בחסדי אבי אברהם והוא צעיד המשתלח

שלמה בכר אברהם

וחלותי שיכתוב לי תשובה מקבלת הספר ואילך ומשוט״ו מקצה מזה באתי להגיד הידוע את עשה לי ר׳ רפאל משה שהשבעני תמרורים השקני מי ראש ולענה, ולא די מה שביזה לי, וג״כ נגע בכבוד יסודי העולם חסידי עליון וביזה אותם ביזיונות אשר לא ניתנו ליאמר. ואני הייתי מדבר עמו שלא להפסיד הנדבה דידעתי דבשבילו היה לי הפסד. ועוד לכבוד בעה״ב הייתי מדבר עמו. ולכבוד עצמי מחלתי לו. ולכבוד גאוני עולם. וחסידי עליון איני מוחל לו כו״ע, ורומי אתו החכמה והמדע ולא נעלם מש' מרן וכל הפוסקים ז"ל. על הדברים שמנדים את האדם, ולא כתבתי ושלחתי את הדין הצריך לו כדי שלא להכשיל את הרבים דוקא, עד שאכתוב לעיק"ו ירושלים ת"ו, ויש לי זכרון עדות על מה שבחיזה אותם, והלא לאמונה עדות ה׳ נאמנה, שבשעה שיעלה בדעתי הדברים אשר נאמר על חסידי עק״ו ירוש׳ ת״ו יסתמר שער בשרי אוי לאזנים שכך שמעו, ראוי היה לעשות קריעת בגדים, דבעו״ה כ״ב ירדה פריצות לעולם. וכתבתי לרומ' דבודאי ענין כזאת אפילו אם הוא קרוב לו אינו ישר בעיניו וראוי לעשות לו דינו כדת משה וישראל״ ואני אכתוב לירוש׳ והם יתבעו עלבונם ודי בזה וש״ש.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמיש

ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד

מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.

בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.

 שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.

 לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.

מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים_; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.

היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.² אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.⁷ ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

דוגמה טובה תשמש השבתאות. בדרכים שונות הגיעה תנועה זו למגרב, אך לא זכתה לתקוע בה יתדות נאמנים. במשך כשני דורות התפשטה התנועה בערים ובכפרים רבים. אך לפי החומר שנותר בידינו נראה שהצד האידאולוגי של התנועה לא העמיק לחדור פנימה. פולמוסים התנהלו בעיקר סביב ביטויים חיצוניים, כגון ביטול צום תשעה באב או הדלקת נרות בבית־כנסת, וחלקם שרד במשך שנים רבות. המאבק החריף מצד כמה רבנים, בעיקר ר׳ יעקב ששפורטש ור׳ אהרן הסבעוני, שהתקיים בראשית התפשטותה של השבתאות הצליח לחסל את השפעתה במידה ניכרת בעודה באיבה. ובכל זאת, הפולמוס סביב  " חמדת " ימים כביכול חלף מעל ראשם, והספר לא נתפס כשבתאי כפי שלא נתפס כך אצל רבים משלומי אמוני ישראל באירופה, עד שגדולי החכמים מציינים את שמו ומסתמכים עליו באופן חופשי.

התשוקה הפנימית הטבועה בקרב יוצרים והוגים לפרסם את הגיגי לבם ורוחם באה לביטוי גם במגרב. לפעמים מנמקים זאת משום ״כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״(ירמ^׳ כ ט), לפעמים מטעם ״אל תמנע טוב מבעליו״(משלי ג כז), ולפעמים כחובת מילוי חלקו האישי של כל אדם בהבנת התורה, בהתאם לתפיסה הקבלית. ואכן, יצירות שונות נכתבו, ספרי תיקונים הועתקו ואף נערכו, ומקצת מן המחברים כתבו כבר בגיל צעיר למדי. סקירת היצירה הצפון אפריקאית בתחום הקבלה, לרבדיה ולסוגיה, היא אפוא נושאו של החלק השלישי.

ברם, בלא להיכנס לשאלה הנצחית – אם ההיסטוריה יוצרת את האדם והמנהיג או להיפך – אין להתעלם מן הנפשות הפועלות ומן התהליכים שהן נוטלות בהם חלק. משום כך שילבנו בראש הספר, בחלקו הראשון, את תהליכי התפתחותה של הקבלה בכל אחת מארצות המגרב, תוך ציון האישים הידועים כמקובלים, בין שנטלו חלק חשוב ובין שנטלו חלק מועט. מבחינה זו, ידיעותינו המפורטות יותר על מקובלים רבים שפעלו במארוקו באות לידי ביטוי בהיקף ״רשימת המקובלים״ האלפביתית שהצגנו במסגרת הפרק הראשון. אישים אלה הם שהובילו את התפתחות הקבלה ומעמדה בארצות המגרב, איש איש בדרכו, ברוחו ובהישגיו, והם שהניבו את הפירות המוצגים בחלקים השני והשלישי.

שתי עובדות צריכות לעמוד לנגד עינינו משום שהן מונעות סקירה מלאה יותר: ראשית, מיעוט בתי הדפוס בארצות המגרב גרם לכך שחיבורים רבים של חכמיהן לא נשתמרו, כפי שמלינים הם בהזדמנויות שונות. שנית, אובדן ספרים בשל גזירות ורדיפות. נסתפק כאן בעדות טראגית, אחת מני רבות, מראשית המאה הי״ז. מעתיק ספר הישר ומביאו הראשון לבית הדפוס (ונציה שפ״ה), הוא ר׳ יוסף בן שמואל, מספר בהקדמתו, כי מוצאו מ״עיר ואם בישראל, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר המהוללה פאס יע״א״. בשנת גע״ש (1613) ברח ממנה בגלל סכסוכים פנימיים בחצר המלוכה, שבעטיים נחתו צרות על היהודים, ובין שאר הפורענויות – ״כמה וכמה ספרים, מינים ממינים שונים, חדשים גם ישנים, מהם מדפוס מהם מכתיבת יד, חדשים מקרוב באו, רובא דרובא נשרפו נקרעו ונגנזו תחת המפולת״. אם כי היו, לצערנו, גם ״פגעי טבע״ כגון זה שארע לספרייתו העשירה של ר׳ יוסף סירירו שכלתה בשרפה (מ״ר, ס ע״ד).

סוף המבוא…..