ארכיון חודשי: פברואר 2016


יהדות פורטוגל במוקד-יום טוב עסיס ומשה אורפלי

ב. דפוסי ערשיהדות פורטוגל במוקד

בפורטוגל פעלו שלושה בתי דפוס עבריים עד לשמד: בליסבון, בפרא ובלייריאה.

 ליסבון(Lisboa)

הספר הראשון שראה אור בליסבון היה ספר עברי: הפרוש לתורה מאת ר׳ משה בן נחמן(הרמב״ן). בבית הספרים מצויים שני עותקים של מהדורה זו. בעל הדפוס העברי בליסבון היה אליעזר טולידאנו. טולידאנו לא היה למעשה שמו, אלא כינוי שהוענק לו רק בראשית המאה ה־16 בסלוניקי.

יש הסוברים כי אליעזר טולידאנו אינו אלא אליעזר אלאנתאנסי, המדפיס מאישר שבספרד, שעבר להתגורר בליסבון: שני האנשים היו רופאים. יתר על כן: האותיות והמסגרות בדפוס ליסבון זהות לאלו של דפוס אישר. אמנם הספר האחרון שיצא באישר לפני הגרוש נדפס שם ב־1490, כשנה לאחר צאת הספר העברי הראשון בליסבון, אך בספר שנדפס באישר לא הופיע שם המדפיס אליעזר אלאנתאנסי. ספר זה – חמשה חומשי תורה, אישר 1490 – הוא גם הספר המתוארך האחרון אשר נדפס בנפרד לפני הגירוש.

פרא (Faro)

בפרא נדפס הספר הראשון בפורטוגל: חמשה חומשי תורה, שהוציא לאור שמואל גקון בשנת 1487. בבית הספרים מצויה מהדורת פקסימיליה של הדפום הראשון, שיצאה בפרא לאחרונה.

הספר האחרון שיצא בפרא הודפס על ידי שמואל פורטירו, והוא מסכת גיטין, משנת 1496. בבית הספרים מצויים שלושה דפים בודדים מתוך הספר.

החוקרים חלוקים בשאלה אם שמואל גקון ושמואל פורטירו הם אותו אדם. בנו של שמואל פורטירו, דוד, עבר לאיטליה והמשיך להדפיס בפיסארו.

פארופורטוגזית: Faro) היא עיר בדרום פורטוגל. בעיר יש אוכלוסייה של 41,934 תושבים ובאזור המטרופוליני כולו גרים 58,305 תושבים. העיר היא בירת מחוז אלגרבה.

לייריאה (Leiria)

המדפיס בלייריאה היה שמואל דורטאש, ועל ידו עזרו שלושת בניו, ובמיוחד בנו אברהם.

ב־1496 נדפס שם חיבור של אברהם בן שמואל זכות, Almanach Perpetuum. לדעת החוקרים ספר זה הוא החשוב מבין שבעת האינקונבולות שיצאו בפורטוגל בשפה הלטינית(ראו גם [16] להלן).

בית הדפוס המשיך לפעול גם אחרי השמד של יהדות פורטוגל, אך באותיות לטיניות בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהבן אברהם דורטאש התנצר כפי הנראה ונשאר בפורטוגל.

לייריהפורטוגזית: Leiria) היא עיר בפורטוגל במחצית הדרך בין ליסבון לפורטו. העיר היא בירת מחוז לייריה.

אוסף שרידי דפים עתיקים בכתב-יד ובדפוס

אוסף שרידי דפים עתיקים שהוצאו מ"גניזת כריכות", ביניהם שרידי כת"י עתיקים [המאות ה-15-13], ושרידי ספרים מדפוסי ערש (אינקונבולות).
חלק מהדפים טרם הופרדו. ביניהם: שרידי כת"י על קלף מספר ראבי"ה. [אשכנז, המאה ה-14/13?]. שרידי כת"י, תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן. [כתיבה ספרדית, המאה ה-14/15?].  שרידי כת"י עתיק, פירוש רד"ק על ספר ישעיה. [כתיבה ספרדית]. שרידי כת"י, תלמוד בבלי מסכת שבת [כתיבה מזרחית עתיקה, המאה ה13/14?]. * לקט גדול של שרידי דפים בכתיבה תימנית, ביניהם קטעים מספרי תאג' עתיקים [קלף ונייר], משנה תורה להרמב"ם, תכלאל, וחיבורים אחרים. שרידי דפים מדפוסי ערש (אינקונבולות): ספר מצוות גדול – סמ"ג. רומא, לפני ר"מ; טור, אורח חיים. נאפולי, ר"נ; ספר חובת הלבבות. נאפולי, ר"נ; ועוד.
כ-40 דף, גודל ומצבי פגיעה משתנים.

דפוסי ליסבון

משה בן נחמן(רמב״ן).

חדושי תורה. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], יח באב רמ״ט [16 ביולי 1489], 302 ד׳.

  1. שני טורים.

הספר הראשון שנדפס בליסבון. כולל תפילות הרמב״ן.

עותק נוסף המצוי בבית הספרים מכיל גם את איגרת הרמב״ן לבנו, שנשלחה מירושלים. האיגרת חסרה בעותק הקודם.

דוד בן יוסף אבודרהם.

פירוש הברכות והתפילות. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], א בטבת ר״ן [25 בנובמבר 1489], 170 ד׳. 2°. בשני טורים. כתיבה ספרדית בינונית. בשער הספר מסגרת קישוטי פרחים וחיות אמתיות ומיתולוגיות. חסרים 3 ד׳ בראש הספר ו־2 בסופו, שצורפו מצילום. בכמה מקומות יש רשימות שונות, חתימות והערות שוליים. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. דפוס ראשון של פירוש אבודרהם לברכות ולתפילות.

המחבר נולד בטולדו במאה ה־14. ספרו החשוב ביותר, ״ספר אבודרהם״, נכתב בסביליה ב־1340 ונדפס לראשונה בליסבון 1490. הפירוש שלפנינו הוא הספר השני שיצא לאור בליסבון.

עותק נוסף מצוי בבית הספרים, שוקן 11150.

תנ״ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. [פורטוגל, רנ״א], 2°. התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. מספר ויקרא ועד לסוף התורה. חסרים 6 ד', אשר נוספו בצילום. אולי מאותה מהדורה כמו [8] להלן.

תני׳ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], [בשיתוף עם] דוד בר יוסף ן׳ יחייא ויוסף כלפון, בחודש אב רנ״א [1491], 2 דפים בודדים.

התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. חלק מפרשת ״וזאת הברכה״. אולי מאותה מהדורה כמו הפריט הקודם.

תפילות. סידור.

סדר תפילות. [ליסבון, אליעזר טולידאנו, רמ״ט – רנ״ב?]. [100] ד׳. כמנהג קהילות ספרד.

אותיות מרובעות.

בעמי 47 ב, בראש מסכת אבות, הבלטת אותיות השם ״משה״ בעיטורים. הדף האחרון פגום.

תנ״ך. ישעיהו וירמיהו.

ספר ישעיה [וירמיהו, עם פירוש רבינו] דוד בר יוסף קמחי הספרדי. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], רנ״ב [1492], 74 ד׳. 2°. בלתי שלם. הטקסט באותיות מרובעות, הפירוש באותיות רהוטות למחצה. הערות בכ״י בשוליים. חתימת מכון שוקן בדף האחרון.

בבית הספרים מצויים 12 עמודים מתוך עותק נוסף של פירוש הרד״ק,

דוד בן שלומה אבן יחיא.

משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת] ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…

[אשבונה, דפוס אליעזר טולידאנו, רנ״ב לערך]. [62] ד׳. 29 ס״מ.

דפוסי פרא

תנ׳׳ך. תרגום אונקלוס.

תרגום אונקלוס. פרא, רמ״ז לערך. 2°. שני טורים. כתיבה מרובעת. 2

 דפים רצופים, מחומש שמות. הדפים פגומים אך עברו שיקום.

תלמוד בבלי. גיטין.

מסכת גיטין [עם פירוש רש״י], פארה, שמואל פורטירו, פרשת ויחי בשנת ברנה [י־י״ט בטבת רנ״ב, או: ו-יא בטבת רנ״ז- 1491 או 1496]. 4 ד׳. 20.2° אקס־ליבריס של אוסף מהלמן.

דפוסי לייריאה

יעקב בן אשד.

טור אורח חיים. [לייריאה, שמואל דורטאש], י׳ בסיון רנ״ה [2 ביוני 1495]. 206 ד׳.

חסרים דפים 177-170, נוספו בהעתקה בכתב יד.

בעמוד הראשון חתימת בית הספרים ובעלים נוסף, בעמוד האחרון חותמת בית הספרים ואוסף שוקן. שוקן 54

דפוס בלתי מזוהה

יעקב בן אשר.

טור אורח חיים. [פורטוגל או ספרד, ר״ן לערך] [1490 לערך].

23 דפים, בלתי רצופים. עם תחיליות מילים בכתב יד. פגום במקומות רבים, חלקו משוקם.

[1]          זוהי האינקונבולה הפורטוגלית העברית היחידה בבית הספרים בירושלים שהיא גם פרי יצירתו של יהודי פורטוגלי. על דוד בן שלמה אבן יחיא (1487-1436) ראו גם [25], הוא שייך למשפחת דון יחיא המפורסמת אשר רבים מבניה היו מדינאים ואינטלקטואלים חשובים. על המשפחה ראו: ליפינר(לעיל, הערה 4), עמי 43 והערה 21.

אינקונבולה (מלטינית incunabulum דפוס ערש, או דפוס עריסה) הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500.

מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו

מחצית השקלמחצית השקל

ביום פורים נערכו מגביות למיניהן בכל בתי־הכנסת. ביום זה הופיעו כל מיני טיפוסים נושאים כל מיני סוגי קופות צדקה של חברות ומוסדות קיימים ולא קיימים.

התרומה בה חוייב כל מתפלל, לפני שהתחיל להזיל כספים מכיסו, הייתה ״מחצית השקל״ אשר נמסרה בדרך־כלל לרב בית־הכנסת. במרוקו ערך מחצית השקל היה קבוע ולא משתנה משנה לשנה כמו שיש כאן בארץ, נהגנו לתת חצי ״רייאל״ כמו שאומרים חצי שקל כאן. אחרי מחצית השקל באו לפי התור , הערך והמעמד של כל קופת־צדקה: קופת ר׳ מאיר בעל הנס, קופת רשב״י (החברה קדישא), ביקור חולים, הכנסת כלה ועוד קופות צדקה של אנשים בודדים.

משנות השלושים והלאה, התחילו להגיע פניות המוסדות הלאומיים לצפון אפריקה ובמיוחד למרוקו כמו קק״ל ואחריה הישיבות בא״י ועוד.

סדר מחצית השקל

״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לחת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם״,

כשהיה בית המקדש קיים, מצוה מן התורה, כל איש מישראל חייב לתת מחצית השקל באדר בכל שנה ושנה. עכשיו יש מוסדות תודה. היו נותנים מחצית השקל, כשיעור שהיה בימי משה רבינו עליו השלום, שקל היה במשקל ששה דראהם כסף מזוקק, ומחציתו שלשה דראהם. וכל דרהם שוקל שלשה גרם וחמישית הגרם, כפול שלש, הוא תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי, ( 9 3/5 ) כסף טהור באותה שנה.

איש חייב ולא אשה, ועכשיו נהגו לתה אפילו בעד ילדים קטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה. וטוב יותר שיהיה בידי גבאי בתי הכנסת, מטבע כסף או חתיכת כסף השווה לסכום הנ״ל, והוא נוחנה לכל אחד במתנה. והמקבל מחזיר את המטבע או את חתיכת הכסף^עם התרומה שלו, ובזה יוצא כל אחד ידי חובתו.

כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה חייב לקיים מצוות מחצית השקל מן התורה ויש מחמירים אפילו בן י״ג שנה ומעלה. מועד מצוה זו כיום תענית אסתר, ויש נוהגים אחרי מנחה של תענית, לפני קריאת המגילה של ליל פורים, ויש נוהגים לתת ביום פורים בשחרית לפני קריאת המגילה, ויש נוהגים לפני תענית אסתר, ולא יאחר מצוה זו יותר ביום פורים.

המצוה הזאת, יותר טוב לקיימה בתענית אסתר. ביום זה שלשה דברים: צום , קול , ממון. (כל אחד בגימטריה 136). צום הוא תענית, קול הוא תפלה. ממון הוא צדקה.

ערכת כדת וכדין כשווה תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי (3/5 9 גי) כסף טהור באותה שנה, ואם אינו יכול,יתן לפי הסכומים שקובעים רבני הדור. ואס אין לו יתן כפי יכלתו רק אין לפחות ממטבע של אותה מדינה.קול קורא לפורים

חג פורים ־ חג הממתקים

לחג הפורים הרבה תכונות ומנהגות: עליזות ושמחה, שתיה והוללות, ממתקים ותחפושות, וכולם לפי המקורות. פורים זכה גם לשמות וכינויים רבים בגלויות השונות, הערבים כינוהו בשם " עיד אל-חלאווא או עיד אל-חלווא כלומר ״חג הממתקים״ או ״חג הסוכר״, ובצדק, אין חג מבין חגי ישראל אשר מכינים בו כל כך סוגי עוגות וממתקים כמו פורים, משום שיש להפריש חלק נכבד למשלוח מנות, חלק לסיום הצום וחלק למשלוח מתנות לארוסה.

רשימה של עוגות וממתקים נוהגים יהודי המגרב להכין בפורים ולכל עיר או קהילה היה סוג מיוחד של עוגות משלה. ננסה להיזכר באחדים מהם ולהעלותם על הנייר:

קרן קיימת לישראל – קול קורא לפורים מנוסח בשפה המוגרבית מטובלת במלים עבריות

 כואנא אלעזאז…ענדנא פרחא נפאכרוכןם באס מא תנסאוס קרן קיימת לישראל….

אחינו היקרים- יש לנו את העונג ( השמחה ) להזכירכם שלא תשכחו את קרן קיימת לישראל….קריאה זו הופנתה למתפללים בבית הכנסת לרגל תרומת מחצית השקל…ואל נא תשכחו את הקרן הקיימת לשיראל,,,ליהודי מרוקו היה בכל בית " הקופסא הכחולה " של הקרן הקיימת…….

היהודים הסורים מכניס את פורים בשם ״עיד אל־פ׳רד״, התימנים-״עידא המאני (חג של המן). בכורדיסטאן והסביבה כינוהו בשם ״ניזאני המן״ או על שם המגילה של אסתר ״מגילאי׳ או ״מגלא״. הכורדים באזור פרס מכנים אותו בשם ״ללנגי״ כלומר: משלוח מנות.

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962

 

המאבק בגילויים אנטי יהודיים
בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962
la voix des communautes 2
מאת יגאל בן־נון

 

באוגוסט 1961, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות למנוע יציאת יהודים ממרוקו, נכנע המלך חסן השני שזה עתה עלה על כס המלכות לאחר מות אביו מחמד החמישי, והגיע להסכם חשאי עם נציגי ישראל על יציאת היהודים מארצו. לפי ההסכם הם יצאו בשעות הלילה מנמלי הים והאוויר, כדי לא לעורר תגובות עוינות מצד מפלגות האופוזיציה שאיימו לתפוס את השלטון בכוח. יציאת היהודים שהחלה ב-27 בנובמבר לא נעלמה מעיניה של העיתונות המרוקנית. מבצע היציאה ההמוני העלה על סדר היום את הנושא היהודי בכלל ואת סוגיית ההגירה ממרוקו בפרט. כמו כן נידונה לראשונה בעיתונות תופעה שלא דובר בה קודם לכן: בעיית התאסלמותן של קטינות יהודיות ונישואיהן עם צעירים מוסלמים.

בד בבד עם זרם היציאה הגואה, הרגישו ראשי הקהילה היהודית חזקים דיים כדי להיערך שיטתית, באופן מתוכנן ויזום נגד כל פרסום בכלי התקשורת שנראה להם כפוגע ביהודים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בביטאון הרשמי של הקהילה בשפה הצרפתית La voix des communautés

קול הקהילות שהקדיש את עמודיו למטרה זו. העורך הצעיר ויקטור מלכא, יד ימינו של ראש הקהילה דוד עמר, עקב בקפדנות ובהתמדה אחר ביטויים בעיתונות המרוקנית, בעיקר בשפה הערבית, שכללו רמזים ונימות אנטי-יהודיים. בכל חודש תרגם אותם והדפיסם בבולטין שהופץ בין מוסדות יהודיים לפי הזמנה. להערכתו, העיתון שביטא את הדעות השליליות ביותר על היהודים היה אלעלאם (העולם) של מפלגת אלאסתקלאל. אך גם בעיתונים כמו אלמע'ריב אלערבי (המערב הערבי) של "התנועה העממית" שייצגה את הכפר המרוקני הברברי Mouvement Populaire, השבועון הסטירי אח'בר אדוניה (חדשות העולם), העיתונים אלמתיק (האמנה), תאוג'ה (ההכתרה) ואשעב (העם) ובשידורי הטלוויזיה היו לעתים ביטויים לא מחמיאים כלפי היהודים. מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, דוד עמר, הסביר את מהות החיבור הפרוטוקולים של זקני ציון במאמר מערכת עם פרסום חלקים ממנו בעיתונות המפלגתית המרוקאית. העיתון אלעלאם פרסם מאמר ארסי מאת העיתונאי חסן שריף שכינה את היהודים בשמות גנאי – קרציות, שועלים תאבי בצע וגם בוגדים כיהודה איש קריות שבגד בישו. המאמר היה כה חריף עד שגם קוראים מוסלמים מצאו לנכון לגנותו. כעבור זמן פרסם העיתון שפקיד ממשלתי בשם חסן חלאוי פוטר מתפקידו ובמקומו מונה "פקיד ציוני". הכוונה הייתה ליהודי רנה קוריאט, מן הפעילים הראשונים שתמכו בתנועה הלאומית המרוקנית. הוא מונה למפקח על הכנסות המדינה ולמנהל משרדו של שר האוצר מוחמד דואירי מן האסתקלאל, והמשיך בתפקידו גם בימי כהונת דריס סלאוי.

השבועון הסטירי אח'בר אדוניה פרסם בראשית פברואר 1963 מאמר מפרי עטו של מנהלו מוצטפא עלאוי ובו תמונה של "קצין צה"ל" במדים הולך לכאורה ברחובות רבאט. עלאוי ניהל קודם לכן את העיתון אלפג'ר (השחר) ופוטר בידי שר הפנים הקודם מְברכְּ בכּאי בגלל מאמר שטנה כלפי היהודים. בעבר התבטא עלאוי גם נגד העובדה שאחד מעוזריו הקרובים של שר הפנים רדה גדירה קרוי כהן. ראשי הקהילה לא התקשו לגלות שתמונת ה"קצין הישראלי" הייתה לאמיתו של דבר תמונת איש חברה קדישא. הפעם לא נמנעו היהודים ממאמרי תגובה שגיחכו על טעותו של מנהל השבועון; אחד מהם היה מאמר של פעיל השמאל יהודה אזואלוס. במקום התנצלות פרסם מוצטפא עלאוי מאמר נוסף ובו האשים את היהודים בשנאת ערבים. ערב הבחירות לא הרפה העיתון מן הנושא היהודי, פרסם מאמר בשם "הבחירות והחמין" ואיים לפרסם בו עוד תמונות. ראשי הקהילה איימו לפנות לערכאות משפטיות. בספטמבר 1963 פרסם העיתון אח'בר אדוניה ידיעה כי העברית היא השפה שלישית בהיקף השימוש בה במרוקו. עיתון מרוקני אחר פרסם באותה תקופה ידיעה שביום כיפור אמרו היהודים תפילה בגנות ברית המועצות והתקומם נגד שליטת יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במשרדי הממשלה המרוקנים. 

גם עיתון הליברלים העצמאיים אנידאל (המאבק), המקורב לארמון המלוכה, לא היה נקי מדעות קדומות. הוא לא היסס לכתוב שכל מרוקני צריך להתבייש בעובדה שמורים יהודים מלמדים ילדים מוסלמים את ההיסטוריה של האסלאם ואת דתו ושאל אם תצלח דרכו של עם זה כאשר יהודים מלמדים את דתו. כתגובה למאמר השיב ביטאון הקהילה שבפקולטה לספרות באוניברסיטת רבאט, מלמדים מורים מוסלמים את השפה העברית. העיתון אלאסלאם אלאיפריקי (האסלאם האפריקאי) נטפל ליום כיפור ולראש השנה בטענות מעוררות גיחוך. לדברי הכותב בתי הקפה שברחוב הראשי שברבאט, "רנסנס", "אלזס" ו"אמבסדור", נסגרו ל-48 שעות מפני שבעליהם יהודים. הוא התלונן על כך שלקוחות בתי הקפה אינם יכולים לשתות קפה מפני שהיהודים בכל העולם חוגגים את ראש השנה. לדבריו אין ליהודים רשות למנוע מלקוחותיהם את הקפה שלהם בייחוד מפני שכל העובדים מרוקנים מוסלמים. לאחר מכן טען שהיהודים מזדהים בתפילותיהם עם החלומות הציוניים ומבקשים מאלוהים, מעומק לבם, שיקיים את שאיפתם לראות את ישראל משתלטת על אדמה ערבית באימפריה שתשתרע מן היאור עד הפרת.

לעומת גילויים אנטי-יהודיים אלה פרסם העיתון הכלכלי איזדיהאר אלמע'ריב (פריחת המערב) מאמר מפורט בשם "מחלוקת על קברן", המגחך על פרסום תמונת קצין צה"ל בעיתון אח'בר דוניה: "מטרתנו למנוע פגיעה באחדות הקיימת בין הקהילות כדי שלא יעמידו בספק [את] הזכויות המובטחות בחוקה המרוקנית. אחדות זו הושגה בעמל רב ויהיה זה חמור אם נרשה למישהו לפגוע בה. היהודים עמדו להיות קרבן של טעות גסה ועלינו להזכיר להם שאין אצלנו גזרות מפלות כלפיהם". העיתון קרא ליהודי מרוקו להשתלב בחיים הציבוריים והפוליטיים של מרוקו בעידן החוקה הדמוקרטית החדשה ולא רק בחייה הכלכליים. ברומזו לפעילות הציונית במדינה, ציין: "הקומדיה של אזרחות כפולה היא מניפולציה שאין לה סיכוי". העיתון הזכיר את חלקם הגדול של היהודים במשרות הציבוריות הבכירות ואת רגישותם של היהודים לביטויים פוגעים כלפיהם. לדברי כותב המאמר נוטים מיעוטים לראות בכל מריבה חסרת ערך מזימה מתוכננת או מדיניות יזומה שהם קרבנותיה. אחרי שהזכיר את עמדתו האמיצה של מחמד החמישי כלפי היהודים בימי שלטון וישי, סיים את מאמרו בקריאה נרגשת ליהודי ארצו: "ארץ זו היא ארצכם. נולדתם בה ואתם חיים ועובדים בה בחופש ובשלווה. המשיכו בעבודתכם היומיומית כדי שלא תיפתח פרצה דרכה יחדרו אי הבנה וחשדנות. המדיניות שאימצה ארצנו להבטחת עצמאותה ולביסוסה זקוקה להתגייסות כל בניה כדי שתוגשם. לשם כך עלינו לצעוד קדימה יד ביד

מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי-אליעזר בשן

אלמנת יהודי ששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט דורשת לקבל כספים שחייבים לבעלה (1885)

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בארכיון משרד־החוץ של בריטניה מצויה תכתובת בקשר לתביעותיה של אלמנה יהודייה שבעלה, סאנג׳רו שמו, שירת את סגן־הקונסול הבריטי בעיר רבאט. מצאנו שלושה מכתבים בנידון, שניתן ללמוד מהם משהו על הפרשה ועל יוזמתה של האשה.

לא ברור מה אופי השירות ששירת בעלה, ואין הוא נזכר במקורות אחרים. כבר מהעשור השני של המאה הי״ט ואילך היו יהודים מעורבים במערכת הקונסוליה הבריטית ברבאט. סגן הקונסול בשירותה של בריטניה בשנים אלה בעיר זו היה יהודי, אבודרהם שמו.

רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע לשם מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נזכר יצחק דרמון בתור תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר זו.

משנות העשרים עד סוף המאה הי״ט פעלו יהודים גם בנציגויות של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה ברבאט.

המידע הראשון על האלמנה הוא מ־9 בנובמבר 1885, וממנו מתברר שהיא פנתה למשרד־החוץ הבריטי בתביעה כספית. מכתב זה לא נמצא. שר־החוץ הבריטי הרוזן מסלסבורי כותב בטיוטה לג׳והן דרומונד האי (John Drummond Hay), קונסול בריטניה במרוקו בשנים 1860-1845 ושגריר בשנים 1886-1860, שהוא מעביר אליו את המכתב שקיבל מאלמנתו של משרת־לשעבר של סגן־הקונסול הבריטי ברבאט בקשר ליישוב תביעות של בעלה, ועליו לדווח לשר־החוץ על העניין.

 שמו של סגן־הקונסול ברבאט, כפי שמתברר מהמכתב הבא, היה ג׳והן פרוסט (Frost). הוא כיהן בתפקיד זה עד פברואר 1898 (ראה תעודה מס׳ 1).

ג׳והן פרוסט ענה לג׳והן דרומונד האי ב־13 בדצמבר 1885. לדבריו, חיפש בארכיון של סגנות הקונסוליה ומצא 16 מסמכים הנוגעים לחובות שחייבים לסאנג׳רו. הוא משער שהחייבים נפטרו זה מכבר ושאין סיכוי להחזרת החובות. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, הוא אחד החייבים, ונמצא עתה במצרים (ראה תעודה מם׳ 2).

המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא מ־21 בדצמבר 1885, ונכתב על־ידי ג׳והן דרומונד האי לשר־החוץ הבריטי. הוא מאשר את קבלת מכתבו מ־9 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שפעל בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח.

לדבריו, בארכיונים שבשגרירות לא מצא כל פרטים או מכתב שהופנה בנידון לממשלה. אבל הוא זוכר שבעת ביקור אצל הסולטאן ( מוחמד הרביעי אבן עבד ארחמאן 1873-1859 ) ב־1861, הביא את תביעתו של סאנג׳רו ממולאי חמאד, אחיו של הסולטאן המנוח.

הסולטאן ענה שהואיל וניתנו אזהרות חוזרות שהסולטאן אינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חמאד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מהפרק, והוא אינו זוכר כל צעד שנעשה מאז בקשר לתביעתו של סאנג׳רו. ג׳והן דרומונד האי ממשיך ומדווח כי בהמשך להוראות שנתן לסגן־ הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר בדרכו לרבאט, הוא העביר אליו חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בקשר לכספים המגיעים לסאנג׳רו.

החוב הוא 128 ליש״ט ועשרה שילינג. המסמכים הופקדו בסגנות הקונסוליה ב־1866. פרוסט מעיר במכתב — שאת תמציתו הוא שולח — שהחייבים נפטרו זה מכבר לפי השערתו, וכי הוא חושב שאין תקווה להחזרת חלק מהחוב.

מולאי חאמד גר עתה במצרים. הכותב אינו זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לתביעה כלפי אח הסולטאן שהובאה לידיעת הכותב באמצעות הממשלה הנוכחית, והוא מסכים עם פרוסט בהנחתו שאין סיכוי להחזרת החובות, ושלא תצמח תועלת אם ייזום שוב משהו בנידון.

לדברי הכותב, תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות ולהתכתבויות אין־ סופיות, ולפי הניסיון קשה ליישבן. אם יובאו בפני השלטונות גם תביעות של אלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה.

באשר למשפט בבקשתה של הגב׳ סאנג׳רו, שבו היא כותבת שגורשה מדלת השגרירות על־ידי חיילים ותורגמן, הכותב שאל אנשים אלה האם נכון הדבר, והם ענו בביטחון שאין הדבר נכון. אחד התורגמנים מסר לו שלפני חודשים מספר אמר לו הכותב לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערו לא ניתן לעשות למענה דבר.

הכותב אינו זוכר שהיא פנתה אליו להחזרת ניירותיה, ואלה לא הופקדו בסגנות הקונסוליה ברבאט עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לכותב, שהואיל ומר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, והוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות.

 (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאניטרי שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצויים. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות מצד אותן הממשלות ונציגים זרים.)

הכותב ביקש לשלוח לגב׳ סאנג׳רו את 17 המסמכים וביקש את אישורה על קבלתם. הוא הוסיף שללא הוראות מממשלת הוד־מלכותה אינו מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו היה נוהג כך, ברור שהדבר לא היה מוביל לתוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת הוד־ מלכותה, אלא רק משרתו של סגן־הקונסול (ראה תעודה מם׳ 3).

לסיכום, מדובר ביהודי אמיד ברבאט שעסק במסחר בשנות החמישים של המאה הי״ט, גם עם בן משפחת הסולטאן מוחמד הרביעי, וששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט. מכיוון שנשאר חוב שלא נפרע ובינתיים נפטר אותו היהודי, נקטה אשתו צעדים לקבלת הכספים באמצעות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה.

 לפי ההערה בסוף המכתב האחרון הוא אינו בעל מעמד דיפלומטי, אלא רק משרתו של סגן־ הקונסול, ולא ברוד באיזה תחום שירת אותו. היו סוחרים יהודים שפעלו גם בתור תורגמנים אף־על־פי שלא ידעו שפות אירופיות. תפקידם היה תיווך או ייעוץ לנציג הדיפלומטי הזר, אשר היה זקוק לאדם המכיר את כללי השוק, את מנהגי המקום וכיוצא בזה.

 בהתכתבות היו מעורבים שר־החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו, ונמסר בה על מכתבים ששלחה האלמנה, והם מתייחסים לבקשותיה. ג׳והן דרומונד האי נזכר שעשרים וארבע שנים קודם לכן (ב־1861) הביא בפני הסולטאן את תביעתו של היהודי מאחיו של הסולטאן.

האלמנה הייתה בעלת יוזמה, לא ויתרה ועמדה על זכותה לקבל את כספי החוב למרות הסיכויים הקלושים. היא התלוננה שבניסיונה לפנות לשגריר הבריטי בטנג׳יר, גירשוה שומרי הסף, אך אלה הכחישו את האשמתה. במאמציה להשיג את כספי החוב פנתה לקפטן מסוים אשר היה מתווך בין נתינים מאורים לשגרירויות ולקונסוליות לשם קבלת פיצויים. למרות השנים שעברו היתה נכונות לחפש בארכיונים כדי לאשר את תביעותיה.

 לא ידוע מה עלה בגורל התביעות ואם הפעילה גורמים בנוסף על מי שנזכרים בתעודות. מכל מקום, האלמנה מתגלה כבעלת יוזמה, הפונה במכתבים לדיפלומטים ואינה מוותרת על המגיע לה.

מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקואיתמר מלכא

רבי חיים בן עטר- אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

 

רבי חיים בן עטראווירה המלוח של סאלי היה סם חיים לנפשו הדוויה של חיים בן עטר. הוא טייל עם פאסוניה על־פני החול הזהוב, וחש שהנעורים שבים אליו. מאחוריהם, במרחק מה, מפאת הכבוד, התנהלה חבורה של תלמידים נאמנים שבחרו ללכת בעקבות רבם באשר ילך, אף כי לא היה יכול במצבו להבטיח להם אפילו צל קורה להקים שם ישיבה, כדי שיוכלו להמשיך בה את לימודיהם.

בשבתו בבית אביו סירב חיים בן עטר לאכול לחם חסד, כי אביו כבר זקן, ובקושי הצליח להוציא את פרנסתו מעיסוקו. שנות הרעב, שהכריעו את קרובו הנגיד משה בן עטר, הביאו גם להתרוששותו. חיים החליט לחזור אל המלאכה שלמד בימי נעוריו מר׳ לוי אנקווה, הלא היא מלאכת רקמת תשמישי קדושה. אכן, גדולה מלאכה המכבדת את בעליה ומפרנסת אותו. גם תלמידיו הצטרפו אליו ושימשו אותו כשוליות. כך יכלו לסיים את עבודת יומם בשעות מספר, ועוד נותרו להם שעות רבות ביום ללימוד תורה. הימים ימי קיץ, ולמה יכול אדם מישראל לשאוף בימי חום אלו, אם לא לשבת בצילה של תאנה כבדת עלים ומפיצה ניחוח משכר, ולשוט מתוך התמכרות במרחביה של התורה?

אבל הקיץ וחומו חולפים עד מהרה, ורוחות העולות מהים מבשרות את בוא החורף וגשמיו. ר׳ חיים בן עטר ותלמידיו חייבים היו למצוא לעצמם אכסניה לימי הכפור. הדאגה החלה לכרסם בליבם ולשבש את תלמודם. את הפיתרון לבעייתם גילתה, לגמרי במפתיע, פאסוניה. יום אחד, בדרכה מן השוק, נאלצה לסטות מנתיבה, כי היה זה יום חג למוסלמים, ורבים מהם התגוררו ברחובות הראשיים. ביום כזה יעדיף יהודי, ולא כל שכן יהודיה, לסטות לדרך עוקפת כדי לא להיתקל בהמון. והנה, בעברה ליד בניין גדול ומוזנח, ראתה ערביה זקנה. זו הביטה בה לרגע, בעיניים תוהות, ומייד — אור זרח עליהן. הזקנה כבדת הבשר התנפלה על פאסוניה בחיבוקים ובנשיקות ובהרעפת דברי חיבה והערצה. לרגע נדהמה פאסוניה. אחר כך נזכרה באומנת שגידלה אותה בשנים שחיתה עם משפחתה בסאלי. כשהעתיק אביה את מושבו לעיר המלכות מכנאס, ריחם על הזקנה והפקיד אותה על אחזקתו של מחסן ישן, ששימש לו לאחסון סחורות. עם הזמן נמכרו הסחורות, ומשה בן עטר מסר את המחסן הריק לרב ביבאס, שהיה דיין בסאלי, על־מנת שישפצו ויהפכו לבית־כנסת. בינתיים נתמנה משה בן עטר שר בחצר המלך איסמאעיל ועבר למכנאס. כך נשאר המחסן בידיו של הרב ביבאס. הרב ביבאס חמל גם הוא עליה, ולא מלאו ליבו לשלחה משם. עם מותו, עבר המחסן לידי שני בניו, ר׳ יוסף ור׳ חיים, ועליהם הוטל להפוך את המחסן לבית־כנסת.

בעוד הזקנה מרעיפה עליה מנשיקותיה, ומתרוצצת לכבד אותה במטעמיה, רק אלו שאין עליהם סכנת טריפה, ניצנץ רעיון במוחה של פאסוניה: מדוע לא יטול בעלה את המחסן, שהינו ממילא רכוש אביה, ויקים בו הן בית־כנסת, כמשאלתו של האב, והן ישיבה, כדי שלא יחדל חלילה לימוד התורה. לאחר שטעמה ממעדניה של הזקנה, שלא להעליב אותה, ולאחר שהיללה ושיבחה את תבונת־כפיה, רצה אל בעלה ובפיה הבשורה. לשמע הדברים אורו עיניו של חיים בן עטר. עם זאת תהה בינו לבין עצמו אם לא מן הראוי להודיע לאחים ביבאס בטרם יטיל חזקה על המקום ? הרי הנימוס מחייב לכך, שכן חותנו הפקיד בפירוש את הטיפול במקום בידי הרב ביבאם הזקן.

לא העלה ר׳ חיים בן עטר בדעתו לרגע, איזו תיבת שרצים עתידה להיפתח עם פנייתו לשני האחים בדבר המחסן. בפתח האיגרת, הודה להם בנימוס על שדאגו לשמור על המקום בל השנים. בהמשך, הודיעם שהוא משחרר אותם בזה מן החובה להוסיף ולשאת בעול האחריות על המקום. דווקא הדברים שנכתבו בתמימות עוררו את חמתם של השניים. הם מיהרו להביא לפני חיים בן עטר מסמך המאשר, שר׳ משה בן עטר לא רק מסר לאביהם את המחסן, אלא גם ויתר על כל ההכנסות העתידות לנבוע מבית־הבנסת, ועל כן, לדעתם, אין ליורשו של משה בן עטר כל זכות על המחסן. חיים בן עטר טען עדם, שגם אם נבון הדבר, הרי מדובר בבית־כנסת, וכיוון שעברו שנים ולא הפכו את המקום לבית־כנסת, וכיוון שבכוונתו של חיים אמנם לעשות זאת, ולהקים במקום בית ועד שישמש את הכלל, עליהם לוותר על זכותם.

לטענה זו הוסיף, ששעה שמשה בן עטר נידב את המחסן לאביהם הרב ביבאס, היה הלה בעל אמצעים דלים ואילו בן עטר היה עשיר מופלג, ואילו כיום — נתהפך הגלגל. את האחים ביבאס בירך השם וראו ברכה בעיסוקם, ואילו הוא, חיים בן עטר, נתרושש. על כן, מבנה זה, לא זו בלבד שיאפשר לו להתאושש מעט, אלא יותר מכך — יאפשר לו ללמד את תלמידיו הנאמנים, ויעניק לו את השלווה הדרושה לו להשלמת שני ספריו, אחד פירוש לתלמוד, ואחד פירוש לתורה. האחים ביבאם לא יכלו להאמין. האמנם מצפה התמים הלז שיוותרו על מקום שיש להם עליו חזקה?

פרץ ויכוח, שהפך עד מהרה לסכסוך, וכבר סערה כל קהילת סאלי ונתפלגה לשני מחנות: אלו אומרים הלכה כבית בן עטר, ואלו אומרים הלכה כבית ביבאס. ופרץ הוויכוח מעבר לגבולות סאלי, והגיע עד לערים מכנאס ופאס, וגם שם נחלקו הרבנים: אלו אומרים הצדק עם ר׳ חיים ור׳ יוסף ביבאס, שהרי מסמך בידיהם המאשר את בעלותם וחזקתם על המקום, ואלו אומרים — לא, כי הצדק עם ר׳ חיים בן עטר, שבעלי החזקה קיבלוה לשם מטרה מסוימת, שלא עמדו בה, ולכן אבדה זכותם. לעומתם ר׳ חיים בן עטר עתיד להפוך את המקום למרכז לתורה ולעבודת השם. מי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים אילולי פאסוניה.

לאחים ביבאס היתה אחיינית יתומה, בתו של אחיהם ר׳ מאיר ביבאס המנוח, ושמה אסתר. מהיותה יתומה מאב, ואולי גם בגלל ידיהם הקפוצות של דודיה, נותרה ברווקותה עד לגיל עשרים, גיל מופלג לבתולה באותם ימים. הנערה מצאה חן בעיני פאסוניה, כי היתה ענוגה ושקטה, ואף כי משפחתה שלה ומשפחת בן עטר היו נתונות בסכסוך, הסבירה אסתר פנים ליריביה, לא מתוך התחסדות, וגם לא מתוך קנטור כלפי שני דודיה, אלא מתוך נעימות טבעית. יום אחד, שעה שהוויכוח הגיע לשיאו, הפתיעה פאסוניה את הגברים הניצים בהביעה רצונה לספר להם סיפור. לא היה זה מן המקובל שאשה תסב כך תשומת־לב, אולם הכל רחשו כבוד אל פאסוניה הגבירה, שהיתה כבת־נסיכים. היא דיברה אליהם, וסיפרה על הפלוגתא המתמשכת ששררה בין סבה מצד אמה, ר׳ אברהם מימראן ובין אביה ר׳ משה בן עטר, והוסיפה ברמז שהדרך היחידה שנותרה על מנת ליישב את הסכסוך ביניהם היתה באמצעות קשרי חיתון. משה בן עטר נשא לאשה את אמה, בתו של אברהם מימראן, והכעס הפך לשמחה, הטינה — לחתונה.

״המשל יפה,״ קרא יוסף ביבאס, ״אך תלמדנו הרבנית בן עטר, מהו הנמשל?״

״יושבות כאן שתי משפחות מפוארות וחושפות שיניים זו לזו. מדוע לא ליישב את הסכסוך על־ידי קשרי חיתון וייגזר מראש, שהבתולה הכשרה אסתר לבית ביבאס תירש את מבנה בית־הכנסת, וכך תובטח בעלותו של בעלה על המקום, ובית־הבנסת יהיה שייך הן למשפחת ביבאס והן למשפחת בן עטר?״

״עצה נבונה, אשת חיל מי ימצא! ובכן, הרבנית פאסוניה מצאה אותה, את הכלה היעודה, אבל תאיר את עינינו כבוד הרבנית ותאמר לנו: מיהו החתן?״ ״מיהו החתן? גדול בתורה, שאין גדול הימנו בכל העיר ובערים רבות אחרות; נצר למשפחה בעלת ייחוס ועתירת כבוד, גם אם חסר ממון הוא; איש נפלא, ובעל מסור ונאמן…״

״האיש היחידי העונה לתיאור זה הוא ר׳ חיים בן עטר עצמו!״ אמר חיים ביבאס בצחוק רועם.

 ״הוא האיש!״ קראה פאסוניה.

התדהמה היתה כה גדולה, שלמשך שעה ארוכה דמם החדר, ופתאום החלו הכל מדברים בבת־אחת. תחילה נראה הרעיון כחסר־שחר, אולם משהסבירה פאסוניה את מניעיה והציעה לשאול את פי הנערה, הפתיעה זו ואמרה שאם טוב הדבר בעיני דודיה, טוב הדבר גם בעיניה. העניין הוכרע, ושתי המשפחות נרתמו במרץ לשיפוץ בית־הכנסת. עוד באותו אביב נשמע בו קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.

רבי חיים בן עטר חשש, שמא בהיותו מטופל בשתי נשים, תינטל ממנו שארית השלווה שנותרה בחייו הסוערים. למזלו, זכה לשתי נשים, שכל אחת כשלעצמה יכלה לשמח כל בעל, ושתיהן ביחד — על אחת כמה וכמה. פאסוניה הבוגרת, אשר קיבלה את מנת אהבתו של בעלה בכל שנות חייהם המשותפות, היתה מוכנה לקבל עוד אשה לחוג המשפחה, ולא זו בלבד שלא קינאה בה, אלא עשתה הכל בתבונה ובלי להתבלט, כדי להקל על הזוג החדש את ירח הדבש שלהם.

״אהוב את אסתר!״ אמרה לבעלה, ״רק כך קיים סיכוי שאלוהים יברך את רחמה.״ פאסוניה אהבה את אסתר אהבה אמיתית, מעין אהבת אם, ורצתה בכל מאודה שזו תרגיש באשה שוות־זכויות בבית. לא הכל הבינו את פאסוניה ברוח זו. אנשים, מתוך קטנוניותם שלהם, ומתוך ששופטים את זולתם לפי אמות־המידה שלהם, הרחיקו לכת עד כדי כך, שראו בצדיקותה של פאסוניה משום עיוות. אולם פאסוניה לא שמה אליהם לב. אסתר התגלתה כנערה נבונה ובעלת לב. אולי בזכות יחסה של פאסוניה אליה, שלא הותיר בנדיבותו מקום לתחרות. היא השכילה לכבד את מעמדה של פאסוניה בלי לוותר כהוא־זה על זכויותיה שלה, אבל גם בלי לנצל את יופיה ואת נעוריה המשובבים, כדי לסחוט מבן־זוגן המשותף טובות־הנאה מיוחדות.

מסימטאות המללאח – יעקב אלפאסי

מסמטאות המללאח

גגות בתי המלאח היו סמוכים זה לזה ופעמים נשקו זה לזה. אנחנו כילדים אהבנו לשחק במשחק קפיצת הגגות ״תנקיז אֶ־סְטִיחַאן, בעיקר במועדים ובשבתות.

ביתם של שושלת בן־עטאר ממוטט, צוקי העיתים נתנו בו אותותיהם. גם המוסלמים אינם מעזים לשוטט בחורבותיו מפאת יראתם את הקדוש. נזכרתי במקום בו דורכות רגלי, איך אבי היה סוחב על כתפיו החזקות מדי יום שישי מלוא שק חלות שהיה אוסף מיהודי הקהילה לצורך חלוקתן לנזקקים. הפניה שמאלה במורד הרחוב מובילה לרחוב הקצבה. בו ממוקם בית הסוהר. למראה המבנה גופי מתכסה בזיעה המלווה בתחושה של עלבון ובושה. אני נזכר גררה הגַ'נְדַרְמֶרִיַה (אנשי השלטון) המקומית את אבי במורד סמטאות המלאח, כשלגופו גופיה ותחתונים בלבד ובשרו שותת דם, כך לעיני קהילת קודש אזימור והשכנים המוסלמים. וכל־כך למה? על אשר הפר צו של הפרוטקטורט הצרפתי: הוא הפיק שיכר בהחבא וגם סחר בו. לימים הופיע בביתנו מוחמד אל־ערובי, שוטר מהג׳ננרמריה המקומית וחברו של אבי וסיפר לנו שמאיר אבישעיד, שעמד בראש ״שבעה טובי העיר״ – ועד קהילת אזימור, ומתוקף תפקידו היה מקורב לשלטונות, הוא שהסגיר את סודו של אבי. משפחת אבישעיד חלשה על מונופול ייצור היין של אזימור וסוחרים קטנים כאבי איימו על מקור פרנסתם. עד היום אינני בטוח במהימנותו של הסיפור.

בהמשך הדרך – בית הכנסת, ואני צועד בזכרוני ממנו אל ביתי, כשלוח אותיות האלף־בית כרוך סביב צווארי ואני משנן אותן בעל פה. סמוך לבית הכנסת, ״החמאם״ – בית המרחץ המקומי. ימי שישי, טרם כניסת השבת, ידי היתה שלובה בידו של אבי ושנינו צועדים ל״חמאם״. אני עם שכבה עבה של לכלוך שדבק בי כל השבוע. באולמו המהביל, אבי היה מקרצף את עורי ויוצק על גופי קיטונות של רותחין. אדום, לוהב וצחור כשלג הייתי שב אל ביתי, לובש בגדים של שבת וצועד עם אבי לעברו של בית הכנסת.

ריחות של דגים מטוגנים ומרקים מהבילים היו בוקעים מקדרות שעל האש ומפעפעים לתוך חללו של המלאח היהודי. פיוטים ונעימות של ״לכה דודי״ ו״יגדל אלוקים חי״ מהדהדים באוזני ותחושת הערגה האין סופית לסעודת ערב שבת ממלאת אותי. ועוד בטרם נסתיימה, היו נעצמות עיני ושוקעות לתוך לאות מצטברת שתולדתה במעשי קונדס ובמשחקי ילדים שריככו את עליבות חיינו.

והנה ביתו של ״שכיר־החרב״, סעידו בן חמיסה, דמות הרואית ומרתקת. בין מנחה לערבית של שבת היינו מסתופפים בצלו ויונקים בתאווה רבה את סיפורי הגבורה ועלילות הקרב האחרון. בהמשך מצד שמאל, המקווה. כילד סיפרו לי, שהנשים הרוחצות בו נולדות מחדש.

הן מותירות את עולם הילדות מאחור והופכות לנשים בשלות, וכאן המקום להזכיר שבתחילת המאה ה־20 התרחש נס במקווה שאני עומד לפניו, כאשר נחטפה נערה מהמקווה ע״י שדים (התרחשות חטיפתה של הנערה בסיפור סט).

בית אבי היה בעבר ביתו של סבי. משנפטר סבי לבית עולמו נעשה הוא ביתנו. לא רחוק ממנו שכנו בתיהם של הצדיקים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אברהם בן־נתן, צדיק שהיה מקובל כמתווך בין השדים לבני אנוש. בחזית הבית, סמוך למזוזה, היתה תלויה תדיר אגודת שומים ועל הדלת מקוש שצורתו ח׳מסה. ומה שנותר היום מסמלי הגנה אלה היה שקע בית המזוזה ושני חורים המעידים על מסמרים שקיבעו אותה אל המשקוף. על אבן הרֹאשה היתה מוטבעת תבנית כף יד, שנמרחה בחינה ויצרה תבנית של ח׳מסה, יהודי המלאח, בשעה שהסתודדו זה עם זה, לא העלו על דל שפתיהם את המלה ח׳מסה משום שנחשבה היא ״סגולה נגד עין רעה״ ומי שמעלה אותה על דל שפתיו, מעלה עליו השומע כאילו הוא בעל העין הרעה. גם את הספרה חמש, המזכירה ח׳מסה, הטיבו להסוות במיני רמזים כמו איִדָק – ידך (שיש בה חמש אצבעות), או־זוז או תלאתא (שניים + שלוש = חמש). ומי שנחשד כמקור לעין רעה, היו מרימים כנגדו כף יד פשוקת אצבעות ואומרים לו: ח׳מסה פי־ענק – ח׳מסה בעינך, כלומר, העין הרעה תפעל נגדך.

בביתנו עברו לגור דיירים מוסלמים. בעלת הבית קבלה אותי בחמימות רבה וטרחה לצין בפני את שושלת משפחתי מסב סבי ועד אבי ומדי פעם נתכסו עיניה בדוק של דמעות. טיפסתי בגרם מדרגות אל הדיוטה העליונה, פה היה חדרי ובו פגשתי את חַדוּדִי – קשישה מְשֻׂכֶּלֶת רגליים ישובה בלבו של החדר.

בסמוך אליה ״קָנון״ – מוקד ובו גחלים, עליהם גימרה מיני שרפים שפיטמו את החלל בריח חריף של קטורת. נִכְחָה ישב נער מבוהל מה. היא נטלה מטפחת בד והשליכה לתוכה זרעים של שאנוז – קֶצָח, שרף שקד וזרעים של חָרְמָאל – שַׁבָר לבן, צררה הכל לפקעת והעבירה אותה שבע פעמים סביב לראשו, זאת כדי לגרש ממנו מרעין בישין שהתרגשו עליו. וביני לבין עצמי אמרתי ״אין חדש תחת השמש״, שהרי גם אמהותנו פעלו בדיוק נמרץ כמנהג ערבים אלה. ממש בבית זה, שכפות רגלי דורכות בו, נהגו לרצות שדים ורוחות בהכנת תקרובת שהיתה מורכבת מחינה, שמן, סוכר, חלב וסולת ואותה היו מפזרים במקומות המועדים לפורענות – מקום משכנם של שדים, כגון מפתן הבית, ביבי שופכין, בית המטבחיים ובית הקברות. אמי היתה נוהגת לכסות בלילה את כל המאכלים והסירים שמא, רחמנא לצלאן, בחשיכה יפקדו אותם שדים ויטילו בהם מיני כשפים. באווירה מבושמת זו הגישו לי תה שיבה נפלא והשילוב של השניים עירפל את חושי וחדר לכל נימי זכרונותי.

יהודים בודדים קורבנות המרד-אליעזר בשן

יהודים בודדים קורבנות המרד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בספרות התשובות של חכמי יוון בדור זה מצויים דיונים על יהודים שנשבו או נרצחו על ידי המורדים, וכן הדים לסבלם כתוצאה מהמרד.

במקור אחד מסופר על יהודי שבא לבית המכס בנמל בשעה שהגיעה לשם ״ספינה של ערלים המורדים״; אלה תפסוהו והוליכוהו עמהם. לימים נודע ש״הרגו ליהודי וחתכו את ראשו וחתכו זרועותיו״.

ר׳ רפאל יעקב מנשה, מחכמי שאלוניקי (נפטר תקצ״ב/1832), מספר על מר גורלו של רופא יהודי, ששהה בין הכפריים בקרבת שאלוניקי ונרצח על ידי המורדים, על פי עדות שנמסרה בשנת תקפ״ה (1825). אגב הסיפור ניתן ללמוד כמה פרטים על שיטותיהם של המורדים:

נשאלו הערלים שבכפרים אשר סביבות עירנו סאלוניקי על המרד שמרדו כאדונינו המלך שלטן מחמוד יר״ה והרימו יד כנגדו כידוע, הנה לאחר שנתפייסו… [שאלם המעיד] מאי דעתם מעיקרא למרוד במלך יר״ה ומה עלה בדעתם להרוג להיהודי שהיה יושב עמכם בכפר הנד שקצת יהודים שהיו אז בשאר הכפרים שלחום לביתם ואתם לא שלחתם לשלום להיאודי שהיה בכפר שלכם וכי בהריגת יאודי אחד היו נוצחים המלחמה… והשיבו הערלים הנז׳ שכמו צער בנפשם על הריגת היאודי בכור בן אליצפן הרופא שהיהודי הנז׳ נתגדל בכפר שלהם.

בהמשך מסופר שהוצע לרופא לחזור לביתו בשאלוניקי, אך הוא סירב, שכן פחד שבדרך ייתפש. גם לאחר שהוצע לו ליווי לשמירתו עד מקום בטוח, שם שולטים התורכים, סירב, באמרו שטוב לו בכפר, שם הוא מרוויח את לחמו, ואין לו מה לעשות בשאלוניקי. הכפריים לא רצו להסגירו למורדים, בתואנה שהם זקוקים לו כרופא; אף סיפרו שהוא התנצר. ללא הועיל: המורדים איימו שאם לא יסגירו לידיהם את הרופא יהרסו את הכפר. לאחר שהוסגר למורדים הופצה שמועה שהרגוהו בשריפה; אך לבסוף התברר שחתכו את ראשו ״כדרך שחותך המלכות״. ממקור זה עולה המסקנה כי בכפרים, שם לא היתה שליטה לשלטונות העות׳מאניים, היתה הסכנה ליהודים רבה יותר מאשר בערים. בכפר ניתן היה למורדים לאתר ביתר קלות יהודי בודד ולכן אותם יהודים שהיו יוצאים לכפרים כרוכלים, או לשם קניית מזון וחומרי גלם כגון צמר, חזרו לעיר. במקרה של הרופא, הוא הניח כי היות שהוא מרפא את היוונים יחוסו עליז־; ושמא חששו המורדים שהוא מרגל. המקור מעיד גם על שיטתם של המורדים (וגם של יריביהם) להטיל עונשים קולקטיביים. שאלת המעיד, מה התועלת בהריגת יהודי, וכי הדבר יביא לנצחונם? — בוודאי נשאלה על ידי רבים מהיהודים והיא ביטוי אופייני לחוסר המעורבות הפוליטית של היהודים. הריגת יהודים חפים מפשע לא היתה אלא נקמה, ביטוי של עוינות ורשעות.

אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו פונה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע למשפחתה (1894)

בקרב היהודים שכיהנו בתור תורגמנים אצל השגרירויות והקונסוליות הזרות במרוקו, היו משפחות שבהן היה התפקיד עובר מדור לדור, בהן משפחות בן שימול, אבנצור וסיקסו.

חיים בן דוד סיקסו, שאלמנתו פנתה לעזרה, מונה על־ידי השגריר הבריטי ג׳והן דרומונד האי ב־1856 לתפקיד פקיד בשגרירות בטנג׳יר ליד הקונסול ריד(Reade), אז החל לפעול בתור תורגמן במקום אביו דוד שחלה. ב־1866, בהיותו בן 33, עדיין לא היה מעמדו ברור, ועלתה בעיית זכויותיו לפנסיה. משרד־האוצר בלונדון הודיע לו כי כדי ליהנות מזכות זו עליו להיות מצויד בתעודה משירות המדינה (Civil Service), ולשם כך — לפי החלטת האוצר מ־1859 — עליו לעבור מבחן. סיקסו כתב לשגריר דרומונד האי ב־5 במרס 1866, כי הוא מעדיף שלא להיבחן ולוותר על פנסיה. לפי מידע מ־19 בינואר 1872, הוא מכהן כבר 15 שנים בתפקיד זה, ועתה התפטר בגלל סכסוך. בשנות השבעים המשיך לעבוד בתפקיד תורגמן ומילא תפקידים שונים בשגרירות, ובהם — הממונה על רכושה והמפקח על התיקונים בביתה. ב־1880 נלווה לביקורו של ג׳והן דרומונד האי אצל הסולטאן חסן הראשון ולא כרע לפני הסולטאן כשכל הנוכחים כרעו. הוא גם נלווה לביקור של השגריר קירבי גריןKirby  Green אצל הסולטאן(גרין החליף את דרומונד האי באוקטובר 1886).״

באשר למשפחתו של סיקסו: אביו דוד נזכר לראשונה ב־1829 בתור תורגמן לקונסוליה של פורטוגל בטנג׳יר. מ־1844 ועד פטירתו ב־25 במרס 1866 פעל בשירותה של השגרירות הבריטית בטנג׳יר. הוא זכה לאמונו ולהערכתו של ג׳והן דרומונד האי. זה היה מצרפו לשאר אנשי צוותו במסעותיו ובפגישותיו עם הסולטאן ועם הווזירים. סיקסו גם ייצג את השגריר בפגישות עם אנשי הממשל.\ מ־1849 ואילך כיהן אתו אהרן אבנצור בתור תורגמן בשגרירות.\ יצחק סיקסו נזכר בינואר 1872 בתור תורגמן של קונסול אוסטריה. אברהם סיקסו כיהן בתפקיד תורגמן של ־משלחת הדיפלומטית הגרמנית בטנג׳יר, וכן של הקונסול הבלגי שם בשנות השבעים ׳השמונים של המאה הי״ט, וקיבל אזרחות בלגית ב־.1888 הוא קיבל את פניו של ־'אופולד מלך הבלגים בביקורו בטנג׳יר ב־1900. אחיו יעקב מילא תפקיד זה אחריו עד פטירתו ב־.1907 דודו כיהן בתפקיד תורגמן לשגריר הגרמני בטנג׳יר, ואחיו יחיא בזירת את ספרד מגיל 20, ופרש לאחר 50 שנות שירות בשנת.1876 אהרן — לא ידוע מהו הקשר המשפחתי בינו לבין האחרים — כיהן בתור קונסול ספרד ברבאט, כפי שנזכר בתעודה מ־23 באוגוסט.1894

ב־3 בספטמבר 1894 כתבה אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו לשגריר הבריטי טאטוב (Satow) וביקשה לעזור לה למענה ולמען היתומות שלה. פטירת בעלה ־״ותירה אותה ללא פרוטה וללא מקורות פרנסה, והיא הביעה את אמונתה שהוד פעלתו, נציג הוד־מלכותה (המלכה ויקטוריה) בטנג׳יר, יפעיל את השפעתו לזכותה בפנסיה מהממשלה כדי שבימים הבאים לא תסבול מחסור.

היא הוסיפה שבעלה המנוח היה במשך 35 שנים תורגמן של הקונסוליה הבריטית, משרה שהיתה גם בידי אביו במשך חצי מאה. ומאז שנוסדה סוכנות בנמלים, הוא :יהל אותה ותרם תרומת־מה להתפתחותה. העובדה שהוא נפטר בעוני יחסי ושהיה ־;לוי במשכורתו בלבד, מוכיחה שהתנהג באופן מכובד וביושר. עליה להזכיר שבעלה •רש רכוש מועט מהוריו, אבל היות שמשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, הרכוש התמעט מאוד ושועבד, ונפל עליה העול של תשלום ריבית והחזקת ילדיה. אילו היה המצב שונה, לא היתה במצוקה ולא היתה מבקשת את עזרתו הטובה של הוד מעלתו (ראה תעודה מס׳ 4).

השגריר הפנה את מכתבה לשר־החוץ הרוזן מקימברלי (Kimberly), ותשובתו ב־12 בנובמבר 1894 היא שלילית. לדבריו, אץ כסף להוצאה זו.

בס"ד מוסר בלערבי פרשת תרומה – בערבית יהודית-תוניסאית

תוניסיה-רבניה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת תרומה. פיהה 2 מצוות עשה. ומצות לא תעשה ואחדה מצוות עשה הומאן 1] אלי ילזמנה נבניו בית המקדש. 2] ומצוה באש אלכהנים יעמלו לחם הפנים פוק השלחן פלהיכל קדאם קדש הקדשים. והמאן 12 אן כבזה. אלוחדה מנהם טולהה 80 ס"מ. וערצ'הה 40 ס"מ. וכסנהה 0.8 ס"מ. וילזם לכבזאת יווליו מרבעין. מענאהה לא מדוורין ולא מתלתין ולא שכל אוכר. וכאנו יאכדו 24 קלבה קמח וירויחווהם ויגרבלוהם ב11 כרבאל חתה יציטו מנהם 24 עשרון. וכל כבזה כאנת 2 עשרונים. וכאן פיהם נס כביר יאסר. אלי כאנו כל נהאר הזמעה יעמלוהם ויחטוהם עלה השלחן.ונהאר הזמעה אלי בעדהה ינחיווהם ויחטו ואחדין אוכרין. ויכרזו אלאוולין. וכאנו ילקאווהם סכאן כיף אלי טייבוהם תווה. ומצות לא תעשה ואחדה. אלי מה ינחיוושי אלעציאן אלי יקימו ביהם לארון. מן לחלק אלי פלארון. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. קאללנה לפסוק. אלי רבבי וצא משה רבינו באש יקול לישראל ידפעו נדבה באש יעמלו למשכן. ולחז"ל קאלו עלאש רבבי טלב מן ישראל באש ידפעו הומאן והאדה כאן רבבי ינזם יהבטלום למשכן חאצ'ר זמלה האו עלא לאקל יהבטלום אלי יסתחקו. וזאוובו אלי וקתלי ישראל ידפעו הומאן ויעמלו הומאן הזכות האדאך יכליה באש השכינה ולקדושה תנזל אכתר עלא ישראל. וחאזה אוכרה. וקתלי ישראל הומאן אלי תעבו פיה יווליו יסתחפצ'ו עליה באש מה יכלאשי. אלי מערוף אלי מה יכלא למשכן כאנשי אידה כאן יעמלו ישראל לעבירות. ווקתלי תעבו פיה הומאן. יווליו יסתחפצ'ו עליה ומה יעמלושי הדנוב אלי האדאך האש חאזתו רבבי. וקאלו באש יעמל לארון ווצפלו כיפאש יעמלו. וקאלו באש יעמל שלחן אלי יחטו עליהה לחם הפנים ווצפלו כיפאש יעמלהה. וקאלו באש יעמל מנורה ווצפלו כיפאש יעמלהה. וקאלו באש יעמל משכן ווצפלו כיפאש יעמלו. 
מן זמלת לחאזאת מתאע למשכן אלי וצא רבבי משה רבינו באש יעמלו כאן השלחן אלי יחטו עליה לחם הפנים. ולפסוק סמאהו השלחן הטהור. לחז"ל נשדו מאדאם כתב עליה לפסוק אלי הווא טהור מאענאהה ינזם יוולי טמא. ועלאש יטמא. והאדה הווא חאזה אלי תקעד דימה ומה תתקאמשי ואחנאן ענדנה פדין אלי כלי העשוי לנחת מה יקבלשי טומאה. וזאוובו. מן הוני יביין אלי פלעיד כאנו לכהנים יקימו השלחן ויכרזו לישראל באש ישופו לעזב אלי פיה. אלי לכהנים יעמלו לכבז נהאר הזמעה וירזעו יאכדו נהאר הזמעה אלי בעדהה. מאענאהה באעד זמעה. ויחטו לכבז הזדיד. וכאן יקעד שכון תקול עליה תווה כיף כרז מן לכושה.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. הרש"י ז"ל פסר פי דבור ויקחו לי תרומה. לי לשמי. הוני מערופין הנשאייד. אלי לפסוק חקו כתב ויתנו לי מוש ויקחו לי. ולחז"ל זאוובו פיהה ברשה זוואבאת. הנשדה התאנייה חקו ויתנו לכם. אלי חייעטיו ליהם הומאן. חתה חד מה ינזם יעטיה חאזה לרבבי. והאדי אלי זאווב עליהה הרש"י ז"ל. לשמי. לאכן חתה עלא הרש"י תממה נשדה. אלי למצוות לכל ילזמהם לשם שמים. אלי ואחד יעמל מצוה

 מוש לשם שמים מה ענדהה חתה קימה. ונשדה אוכרה. עלאש כאן הוני לפסוק וצ'אח אלי ילזם לשם שמים. [ ורבי דוד מאדאר הי"ו. זאווב פיהה זוואב. אלי למצוות לכל יזיוו ללעבד קדאש מן מררה פי חייאתו. ינזם מררה יעמלהה מוש לשם שמים. ומן באעד תוולי לשם שמים. שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולאכן תרומת למשכן. מררה ואחדה. ובהאדה אכד לפסוק אלי ילזמהה לשם שמים ] ולחז"ל זאוובו עלה הנשדאת האדון ברשה זוואבאת. וחתה אחנאן חנחאוולו נזאוובו זוואב אוכר.

מערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי ואחד אלי מה יכלצשי ואחד כאן פי פלוסו אלי יחבום עליה. האו פי כדמתו אלי כדמהאלו. יסתממה כיף אלי קאעד יאכדלו רוחו. ומוש רוחו ברך כאנשי חתתה רוח לפמילייה מתאעהו. כיף מה מכתוב פלגמרה אלי תממה רבי וקתלי יכלץ לכדאמה מתאעהו. יקולום איזה כוד רוחך.

והוני ישראל חידפעו פלוס לדמת למשכן. כיף אלי קאעדין יאכדולום רוחום. עליהה קאלום רבבי ויקחו. אלי יתביינלום חיאכדו רוחום ורוח לפמילייה מתאעום. מה יכאפושי. אלי התרומה לי. לייה האנה. ואלי ידפע חאזה לרבבי תזידלו חיים מוש יאכדולו רוחו. והרש"י ז"ל תנשדתלו. יאכי הומאן חייעטיוו לרבבי. והאדה חייעטיוו  לגבאים. האשכון האדה אלי ינזם יעטיה לרבבי. עליהה זאווב. אלי הומאן חייעטיוו ללגבאים ולאכן לשם שמים. ובהאדה ינזאדלום חיים אלי הצדקה תזיד חיים מוש תנקץ חיים.

אכוואני לעזאז. מצות הצדקה הייא מצוה כבירה יאסר. כיף מה קאלו לחז"ל וצדקה תציל ממות. אלי לעבד אלי תגזר עליה גזרת מות מן השמים. וקתלי ידפע לצדקה לגזרה האדיך תתקטע. ורבבי ימנעו. ולמעשר אלי הווא נוע מן הצדקה. לפסוק כתב עליה בחנוני נא בזה. מאענאהה אלי לעבד ינזם יזרב פיה רבבי. אלי חתתה מצוה מה ענדנה חק נזרבו פיהה רבבי. כאן למעשר. אלי רבבי קאל אלי ידפע למעשר והרקותי לכם ברכה עד בלי די. ולחז"ל פסרו חתתה אלי תקולו יזי. כיף מה כאן וקת לכיר הוני פי בלאדנה זרבה. אלי הנאס תעבת מן לכדמה ומה תפרח כאן מה תזי השבת האו לעיד. וואחד אלי יזיבולו כדמה תזיהו צ'רבה עלא קלבו. וקדאש מן מררה יקולו ארפעהה לפלאן. ומול הסלעה יקולו תעמל מזייה. ראו דרת עלא לכדאמה לכל וכלהם מעביין. ונתפכר האנה פי ואחד צאחבי. כאן יסכר עליה חנותו אלי יכדם פיהה. ומה יכרז כאן נפץ הליל וקתלי יתאכד אלי מה עאד יזיהו חד. מן כתרת טלב לכדמה והווא מוש כאלט. ומראת ילקא האשכון יסתננה פיה. והצדקה נואע. אחסן צדקה הייא וקתלי ואחד יעאוון הנאס באש תכדם. מאענאהה אלי ישופלו טריקה כיפאש יכדם וילקא מה יצרף עלא פאמילתו בראס מרפוע. אלי קאלו לחז"ל ואחד מן הנאס אלי עישתו מוש עישה אלי יצטחק באש יאכד מן ענד הנאס. ואלי יעאוון הנאס באש תכדם ותעיש מן גיר חשמה חאזה מליחה יאסר. ואחסן טריקה פצדקה. אלי מן אקווה לעבירות וקתלי נחשמו בעצ'נה. ובלאכץ ברבים. כיף מה קאלו לחז"ל. המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ד' יצילנו. וכיף מה קאלו פלגמרה. אלי פי ארץ ישראל כאנו ירצ'ו באלום יאסר באש מה יחשמו חד. אלי יסתממה כיף אלי קתלו. אלי לעבד וזהו יצפאר. כיף למיית אלי יופאלו הדם.

 וחתה הווא יופאלו הדם מן ווזהו ויצפאר. וממכן יאסר ידכלו פי כטר. ולעכס מתאעהו הייא למצוה לכבירה אלי יעאוון הנאס באש תצטקאת מן ערק זבינהם. תוולי כיף אלי עיישו הווא ולפמילייה מתאעהו. כאנשי אלי מה ינזמשי יכדם וקתהה ילזמנה אחנאן נעטיוו פלוס באש ינזם יעיש. ולאכן אלי ינזם יכדם מאדאבינה נשופולו כדמה באש מה יתחשמשי. ונזיבו הוני מעשה יעקב כדמתו נזאר פלמובילייה. פי ווקת מן לווקאת כאן לאבאש עליה ועאייש הווא ולפמילייה מתאעהו בשופע. ולאכן דאר עליה לווקת. אלי חללו מעאמל יביעו למובילייה חאצ'רה. ויביעו ארכס מנו ביאסר. והנאס מה תחבשי תסתנא. אלי הווא כאן יכדם בידיה. וחתה למאכינאת אלי ענדו מוש כיף למאכינאת אלי פלמעאמל. ובהאדה בדאת תצ'ייאק עליה הדנייה. ומה עאד יזיבו כאן פתצליח. וולאת דארו נאקצה קדאש מן חאזה. והווא מה ישריה כאן אלי יצטחק ללמאכלה בסיף ומוש כאלט. ומראת יקעד בשהר מה יצ'רב חתתה צ'רבה. נהאר פי עשייה בעת וולדו ללעטאר באש יזיב זוז כבזאת לדמת לעשה וזוז באכוואת חליב לדמת פטור הצבאח. וולדו קאל ללעטאר קאלך באבא עטיני זוז כבזאת וזוז באכוואת חליב. קאלו קולו חתתה יכלץ לקדים. קדאש מן אלף שקל נחבהם עליה. וכל שהר לכרידי ינזאד ומה כלצשי. לולד טבס ראסו וכרז. בצדפה כאן תמה גאדי ואחד עשיר כביר אלי וקף יאכד דבוזה מה. אלי לחאל ציף והווא עטש. באעד מה כרז לולד תלפת ללעטאר קאלו קדאש תחב עליה האדה. קאלו 5000 שקל. קאלו האו צ'ך ב-7000 שקל. 5000 מתאעך. ולוכרין באש יצרף מנום השהר האדה. ובעתלו לכבז ולחליב תווה וקולו גדווה יזיני והאו לכארט וויזית מתאעי ומשה. מן גדוה דק לבאב מתאע דאר לעשיר האדה. פלבאב יעקב ומרתו וזאבו מעאהם בשכוטייה. דכלוהם ופרחו ביהם. קאלו מה נערפשי כיפאש נשכרך עלא אלי עמלתו מעאייה. אלי הזגאר חייבאתו מן גיר עשה ומן גיר פטור. והאנה בקצ'רת רבבי נעמל מזהודי ואוול מה ידכלו פלוס לידי נזיבהומלך נזרי. ותבארך אללא ופיך מן לפוק. קאלו יאכי פי באלך עטיתהמלך איכאך לפלוס. האדון תסבקה באש תבדללי לכוזינה מתאעי. אדכל ללכוזינה וכוד לקייאץ. וזאד כלמלו צחאבו לעשירים באש יכדמלום חתתה הומאן. ואיכה רזאע יכדם עלא רוחו ורזעת לפרחה לדאר מתאעו. באעד עאם כדה כאדו באהי ומשה הווא ומרתו לדאר לעשיר האדה. דקו לבאב חלולום ופרחו ביהם יאסר. קאלו האדה כאדו זגיר מן ענדי. אלי מה עמרי מה ננסה אלי אנתין עיישתני מן הזדיד. וכאן מוש מנך ראני בטאל ומה ענדישי האש נאכל ולא נווכל זגארי. זאוובו לעשיר יצ'הרלי האנה אלי ילזמני נזיבלך כאדו. אלי אקבל מה תערפת עליך כנת עשיר זגיר. ותווה פי עאם דובל לעשרות מתאעי עשרה מראת. ומוש איכה ברך. כאנשי למאשאכל אלי כאן ענדי מעה מס הכנסה ומעה למונאפשין מתאעי צפיתהם לכל כיף מה נחב האנה. וזיד אלי הווא מערס תווה סת שנין. ומרתו מה חבלת כאן הסנה. האשכון אלי ילזמו ישכר צאחבו. האנה האו אנתין. קאלו האדה הווא אלי קאלו לחז"ל והריקותי לכם ברכה עד בלי די. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.  

Année scolaire 1960 /1961

ALLIANCE 1Année scolaire 1960 /1961

Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle

Brit 30

Après les solennités de Tichri, l'année scolaire 1960-1961 commence et je retourne à Akka. J'ai pensé à faire profiter mes élèves des jeux et des astuces, appris à la colonie et chez les scouts : nœuds de marins, morse, jeux de piste. Leur parler de films, de cirques et de leurs animaux, de Guignol et de son castelet. De leur apprendre à construire un petit théâtre d'ombres chinoises. C'est simple : tendre une toile blanche sur une boîte en carton, découper les personnages dans du carton, une bougie allumée, fixée à l'arrière-scène et dirigée sur l'écran, servira de source lumineuse pour l'animation des ombres. Apprendre tout en s'amusant : le côté ludique de la connaissance et la nécessité du plaisir dans l'apprentissage sont d'une haute importance. A ce sujet, le Talmud rapporte l'histoire d'un maître d'école qui apprend à lire aux fils des pauvres comme aux fils des riches. Il ne prend aucun salaire des personnes qui n'ont pas les moyens de payer. Il a un bassin de poissons pour divertir les élèves dissipés et les inciter à étudier.

J'avais hâte d'arriver à l'école pour appliquer ce programme à mes élèves, et de les voir heureux en classe et à la maison. Les élèves ont repris l'école. Ils sont tous gais, fiers de porter les vêtements reçus du Joint avant les grandes vacances. Leur mine est resplendissante. Pour une fois, ils commencent l'année scolaire dans le délai. Les locaux scolaires ont été rénovés comme prévu. La classe accueille plus de lumière grâce à la nouvelle fenêtre et à l'agrandissement de l'ancienne. Les murs intérieurs de l'école, nouvellement repeints, apportent au regard un peu plus de fraîcheur et d'espace. La cour de récréation fait l'admiration de tous par ses fleurs. Nous la couvons comme un bébé et, chaque matin, nous allons voir l'éclosion des bourgeons, et nous nous pâmons de joie de voir les plantes, les melons et les pastèques grandir de jour en jour. Bientôt, ils nous seront servis à la cantine. Tous les soirs, cette plate-bande fleurie reçoit de l'eau du ruisseau puisée dans des cruches par une main généreuse, qu'un âne transporte.

A Akka, le grand problème, c'est la chaleur. Cela m’empêche d'aller voir de jolis coins que je regarde de loin inondés de soleil. Ce que j'aime le plus, c'est d'aller me promener avec les élèves et découvrir la nature : les oiseaux qui chantent, les fleurs qui sentent bon, les arbres, leurs fruits et leur ombre. Pour cela, il faut attendre qu'il fasse un peu frais. Cela est rare mais cela arrive de temps en temps. Les élèves sont heureux de se promener avec moi en plein air. Ils me font connaître des endroits charmants. Nous aimons surtout aller du côté de la rivière et de voir les troupeaux se désaltérer à leur soif dans son courant. Je profite de l'occasion pour leur parler de la Fable du « Loup et de l'agneau », que je leur apprendrai la semaine prochaine. Je leur parle de La Fontaine et de son époque. Sur place, pour leur donner un avant- goût, je cite ce vers que les écoliers connaissent bien : « Un agneau se désaltérait / Dans le courant d'une onde pure ». Sur le chemin du retour, nous chantons le cœur gai : « Une fleur au chapeau / A la bouche une chanson … ». Je garde un souvenir attendrissant de ces moments de liberté, et des rires joyeux des élèves. De les voir heureux m’emplit de bonheur. Et c'est là ma récompense. Je constate les progrès accomplis, et le chemin parcouru par mes élèves, depuis mon arrivée. Je leur ai proposé de les présenter à l'entrée en sixième et au Certificat d'Etudes Primaires. Ils ont le niveau et ils peuvent tenter l'essai. Ils ont préféré améliorer leurs chances pour l'année prochaine. J'ai respecté leur choix

Messod Lévy ne s'est jamais plaint d'un mal de tête ou d'un surcroît de travail. L'école était sa vie. Aucune absence, toujours à l'heure, et le travail bien fait. Hélas, malade, et faute de soins appropriés, son cœur s'est arrêté de battre un samedi matin. Le samedi soir, il y a du monde au cimetière, sur un plateau rocheux. Des lampes éclairaient tant bien que mal l'endroit. Le brave Nissim Abisror creusait de ses puissants bras, avec une pioche, la fosse où reposera mon ami Messod Lévy. Nissim frappait sans relâche la roche de cette terre ingrate. J'étais près de lui et je suivais le mouvement de ses bras. Je commençai à paniquer, me demandant si Nissim allait ouvrir une tombe là où il creusait. Nissim me regarda comme pour me faire comprendre que tout sera pour le mieux. Il creusait et je lui disais :

< Creuse, creuse encore, s'il te plait. Ce n'est pas assez large ». A force de ténacité et de persévérance, Nissim est venu à bout de ce sol pétré. Les prières d'usage précédèrent l'inhumation. La femme de Messod Lévy poussait des cris de désespoir. L'assistance est bouleversée. Son frère récite le qaddish. Nos ombres s'allongeaient démesurément sur les tombes, signe que nous étions encore de ce monde. Le temps est venu pour nous de quitter ces lieux et de les rendre à la paix éternelle de leurs occupants. Déjà, d'autres ombres flottaient sur nos têtes. Entouré de David Assaraf et des frères Abisror, à la lumière de la lampe de l'école que tenait Raphaël, nous avons accompagné les endeuillés jusqu'au seuil de leur maison, leur disant : « Que Dieu de miséricorde vous accorde consolation et assistance ».

כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

משא בערב 0002

כאשר הייתי נודע מכל אנשי העיר היו גולים את אזני בהגיע אניות אל החוף. ויהי היום שמעתי כי באה ספינה מגיבר״אלטאר ומביאה לפקיד סו״איד המנחה אשר שולח מלכו לקיסר מאר״וק מדי שלש שנים. ירדתי אל החוף לדבר עם רב החובל, מה שמחתי ומה נפליתי, בראותי כי הוא היה האיש אשר שאל עלי מכתב היציאה. כהרף עין רצתי לבית הפקיד. ׳אדני!׳ אמרתי לו, ׳עשיתי מה שגזרת עלי לשמור  דברך, כי לא מדאגה מדבר, יען לא ימצאו בי עון אשר חטא. די זמן היה לך לקבל תשובתך. רב החובל המיושר אליך הוא האיש אשר שאל עלי המכתב, הוא איש גינו״אה, הוא נצרי, ולא יכזב בך למען היטב ליהודי. עתה יבא נא דברך וכבדתיך׳. ויען אלי: ׳אם כי לא קבלתי תשובה עד הנה, האמנתי  לדבריך, אף כי האיש ווי״ן דבר לי טוב עליך. הנה לך מתת, וכל עת אשר תחפוץ לשוב לגיבר״אלטאר או ללכת לעיר אחרת רק כל מחסורך וצידך עלי, וגם אתן לך מכתב אחר. לך לשלום׳. ויצאתי מאתו.

כאשר לא חפצתי להסגיר עוד את נפשי בגיבר״אלטאר  חשבתי למשפט להוחיל עוד עד אשר תשוב חמת יומי ותשלח שלומיה ממקום אחר. ובתוחלתי זאת שבת שאון לבי, ותהיינה ספינות הולכות ושבות מהמבצר ועיני רואות, ולא קמתי ולא זעתי מהם.— למקצת הימים לפנות בקר ואני עומד על הגג לרוח היום, כי הימים ימי חרבוני קיץ היו, וזיקי שמש נוצצים ממזרח להחיות משוש כל הארץ, ואביט לנגה חצציהם עוד אניה באה. רוח צח נופח בכנפיה ומרחפת על פני המים, ואתברך בלבבי לאמר: זאת תוציאני מרשת זו. יצאו שומרי החוף לקראתה אחר מכתביה לבקר, וישובו, אויה! באמרם כי באה מפאת הקדים ולא הביאה לא מכתב ולא עדות. לא  הניחוה להשליך הברזל ויוליכוה אל טאנ״גיא חדשה, עיר קטנה הרחוקה אלפים אמה מאחורי צלע העיר, ומיראת הדבר לא הקריבה עוד ספינה אל החוף. הנביא צעק: ׳אין מלך ואין שר, ואין זבח ואין מצבה, ואין אפוד ותרפים׳ ואענה אחריו: ־׳אין סוחר ואין דרושים, ואין איש וו״ין ואין פקיד, ואין ספינות אינגלי״נדיר/ נחמתי כי לא שבתי לגיבר״אלטאר בעוד לאל ידי ואתעצב אל לבי. ואביט ואין עוזר לי עוד בטאנ״גיא, גמרתי אמר ללכת לטיטו״אן. העיר גדולה וטובה מטאנ״גיא, גם היא חוף לה במאר״טין, העם היהודים היושב בה איש נכרי לא יכיר, ואחיו אשר באיי״רופה לא ידע, אולי  ישמחו לקראתי. שמרתי עוד חדש ימים עד יצמח זקני ונסעתי.

לפני בואי העירה לבשתי חצי כלי גולה אשר הלוה אותי היהודי בעל הפרדה אשר רכבתי, ואבואה

שער שישי

למען תבין אודותי בטיטו״אן אודיעך כי בהיותי בגיבר״אלטאר כל מעשי היו עם אנשי הצבא ודבר לא היה לי עם היהודים. על כן לא יכלתי לשקוד בבית־הכנסת, אם כי הלכתי פעמים או שלש, וגם הייתי לילה אחד בבית ראש  ישיבתם (הנקרא ר׳ יהודה הלוי והוא מעיר טיטואן) ללמוד. אחרי כן הוגד לי, כי הרב הזה ברוח שפתיו ימית רשע אם יאבה. שאלתי: ׳אם היתה כזאת?׳ ויאמר: ׳לא, כי ירא ממעמד המשפט׳. ׳ובמה תדעו כחו ?׳ (אמרתי). וזאת שנית ספרו לי כי בעודנו בארץ מולדתו, איש יהודי שוקד על דלתות בית־הכנסת בבקר בבקר ושומר מזוזות פתחי מדרשים יום יום השכם והערב, המיר לדת הערביאים, והרב קנה כל צדקותיו אשר עשה בהיותו יהודי בכסף מלא. יאמרו לר׳ יהודה׳, אז עניתי, ׳הנה איש איטא״ליאה בא וימכור לו מ״ברוך הבא״ (הוא יום המילה) עד ״ברוך דין האמת״ (הוא יום הקבורה)׳. לא הכירו כי מצחק הייתי בם ויחשבוני לנצרי או אפיקורוס. נשמעו בטיטו״אן כל הקורות האלה. האנשים חשבו כי אפי­קורוס הוא בריה משונה, ונפשם שוקקה לראותי כאשר הוגד לי. תשוקתם זאת האיצתני ללכת לטיטו״אן, אולי יהפך סכלותם לטובתי. ויהי כאשר באתי לרחוב היהודים ותהום  כל העיר עלי ויאמרו: ׳הזה אפיקורוס!׳ אותו היום ערב שבת היה, וכאיש אפרים בגבעה אין איש מאסף אותי הביתה. הכרת פניהם ענתה בם כי דלים הם, ואקרא בקול גדול: ׳מי האיש הנותן לי מקום ללון, כפלים יהיה שכרו-רק ברחוב אל אלין׳. הדלות גבר את היראה. ויען איש מהם ויאמר: ׳ולמה תעמוד בחוץ? אני אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ויביאני אל בית איש אחד וישבתי עמו.

הלכתי עם בן בעל הבית לקנות לי מנעלים. ויהי בדרך בא ערבי והכני על קדקדי. כן דרכם דרך בזיון חם לבי בקרבי ותכה מכעש עיני וקול דמי נקמתי צועקים אלי מן הכלימה,  אך החרשתי ואתאפק, כי בגדי יהודי מתג ורסן היו לי עדיי לבלום. וכל פוצה פה נושא את נפשו בכפו. – הירוע בלהקת חכמים ברזל בברזל יחד? התונף חרב איש ברעהו? הלא האולת חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ותגרה איש באיש, ממלכה בממלכה. הוי חרב קנאת הדת! עד אן לא תשקוטי? האספי אל תערך, הרגעי ודומי!

המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקו

המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקוהמגיד 1861-מונטיפיורי

כאמור, בשנת 1860 הוקמה הנהלה לקרן כדי לממן את הוצאותיהם של יהודי מרוקו שמצאו מקלט בנמלי ספרד ובגיברלטר. לאחר הסיוע נותר כסף בקופת הקרן. בעקבות הדו״ח של פיצ׳יוטו הוחלט לממן בכסף שנותר את החינוך ולשפר את הניקיון. הכסף חולק כך: לתיטואן מאה לי״ש לשנה לחינוך, לטנג׳יר 80 לי״ש לחינוך ולשיפור התברואה, למוגדור 60 לי״ש לשנה לחינוך ו־10 לי״ש לשנה לתברואה. בטנג׳יר הוקם בית ספר מכספי הקרן. החלוקה נעשתה בהתאם למצב הקהילות והנזקים שנגרמו להן מן המלחמה. ולפי ההחלטה אין זו התחייבות מתמדת. חתמו עליה נשיא הקרן, משה מונטיפיורי; הרב הראשי ד״ר אדלר: וי״מ מונטיפיורי. במארס 1863 מונתה ועדה למנגנון קבוע של הקרן.

בארכיון משרד החוץ של בריטניה יש פרטים על פעילות הקרן בשנים 1866-1860 ובשנות ה־70 ועל חלקו של מונטיפיורי, נשיא הקרן, ושל הפעילים בה בפעילות הזאת: השתתפות בדיונים לגיוס כספים, סיוע ליהודים בכלל ולפליטים בפרט ושיפור מערכת החינוך בקהילות השונות במרוקו שסבלו ממצוקה. מצוקה זו נגרמה גם בשל שנות בצורת, בעיקר בשנים.1879-1878

זה המכתב כפי שמופיע בעיתון " המגיד " משנת 1861

בדו״ח מ־28 בנובמבר 1876, שכתב המזכיר של הנהלת הקרן, ג׳יימס פיצ׳יוטו, לנשיא של ועד שלוחי הקהילות ולחבריה, ציין פיצ׳יוטו בין השאר את הפרטים הללו:

א. ב־27 בפברואר 1861 כתב משה מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה, לורד ג׳והן ראסל (Russell), וסיפר לו על עזרתם של יהודי לונדון לפליטים ממרוקו בעקבות המלחמה עם ספרד. הפליטים כבר חזרו לבתיהם, אבל מצבם הסוציאלי והמדיני בכי רע. דרומונד האי מכיר את המצב היטב ודואג לאינטרסים של היהודים. מונטיפיורי מבקש בשם הוועדה בלונדון שייתן הוראה לשגריר לשתף פעולה עם הוועדה. משרד החוץ ענה למונטיפיורי לפי הוראת השר שהשגריר במרוקו קיבל הוראה לתת הגנה ליהודי מרוקו ככל יכולתו. ב־9 באפריל מסר השר העתק ממכתבו של מונטיפיורי לדרומונד האי בצירוף ההוראה הזאת. באותו היום כתב האמונד (Hammond) ממשרד החוץ למונטיפיורי, ובו אישר שקיבל את מכתבו של מונטיפיורי מ־27 בפברואר בקשר למצבם של יהודי מרוקו. עוד כתב ששגריר בריטניה קיבל הוראה לדאוג להגנת יהודי מרוקו(תעודות מס׳ 23-22).

ב.          כמו שפורסם ב׳המגיד׳ בב׳ באלול תרכ״א(8 באוגוסט 1861) התקיימה בלונדון ישיבה של ועד שלוחי הקהילות. בה קראו מכתב שכתב ב־20 באפריל 1861 שגריר בריטניה במרוקו אל שר החוץ ראסל על המצב הקשה בערים הפנימיות של מרוקו לעומת מצבם השפיר של יהודי טנג׳יר. הוחלט בישיבה לכתוב לשר החוץ ראסל ולהודות לו על כל הטוב שגמל לאחינו בני ישראל במרוקו.

ג.          התודעה של קהילות שונות באירופה ומחוצה לה לסייע התחזקה עקב התקפת ספרד על תיטואן. ובזכות הכספים שנותרו משיקום הפליטים היה אפשר לבנות מערכת חינוך מודרנית, והיא עתידה להעלות את רמת החיים של היהודים.

ד.          לאחר המלחמה התיישבו ספרדים רבים בצפונה של מרוקו, ובשל כך גברה ההשפעה של ספרד. המגע של הספרדים עם היהודים עוררה בספרד אהדה כלפי היהודים, כי הייתה סברה שהיהודים יזדהו עם ספרד, וזו תפיק מכך תועלת פוליטית וכלכלית.25 אבל דומה שהאוריינטציה הפרו־ספרדית של יהודי תיטואן לא הועילה להם, והם היו עתה בין הפטיש והסדן. בשל המצב הזה גברה איבתם של המוסלמים שבתיטואן כלפיהם, והם והספרדים המקומיים התנכלו ליהודים.

20 באפריל 1861- דו״ח של דרומונד האי על מצב היהודים במרוקו

ב־20 באפריל 1861 כתב שגריר בריטניה במרוקו, דרומונד האי, דו״ח בטנג׳יר, וב־3 במאי 1861 שלח משרד החוץ למונטיפיורי את תמציתו בנוגע למצב היהודים. להלן עיקרי הדו״ח: בערים הפנימיות היהודים הם גזע מושפל ומבוזה. אבל חל בשנים האחרונות שיפור הדרגתי במצבם. היהודים בטנג׳יר, שמספרם נאמד בכ־4000 בני אדם, אינם סובלים מדיכוי. הם משלמים כמאה לי״ש לשנה מיסים. הם אינם חייבים בעבודות כפייה. הם בוחרים את רבניהם ואת מנהיגיהם, ולא ידוע כמעט על מקרים של ענישה גופנית או עונש מאסר, אלא רק לעתים רחוקות. מצב היהודים השתפר בזכות נוכחותם של נציגים מאירופה הגרים בעיר הזאת, ובזכות פעילותם של דרומונד האי ושל הנציגים מבריטניה שקדמו לו למען היהודים על פי הנחיות של ממשלת בריטניה. ההוראות של ממשלת בריטניה יעודדו את הכותב, דרומונד האי, לנקוט צעדים בעתיד למען היהודים באזורים הפנימיים של מרוקו. לדבריו, ״אבל כפי שאמרתי ליהודים, עלינו לצפות להתרחבות איטית אך הדרגתית של המסחר, והיא הערובה לשירוש דעות קדומות וליצירת מגעים בין מוסלמים ובין אירופאים, יותר מהתערבותם של נציגים זרים.״

לסיכום: א. יש הבדל בין מצב היהודים בטנג׳יר ובין אלה שבאזורים הפנימיים. ב. השיפור יבוא באמצעות התרחבות המגעים בין האירופאים ובין המוסלמים.

Histoire du Maroc -M.Terrasse


histoire-du-marocHistoire du Maroc

Jean Brignon-Abdelaziz Amine-Brahim Boutaleb-Guy Martinet

Bernard Rosenberger avec la collaboration de Michel Terrasse

Haier 1967

« Les discours dans lesquels nous allons traiter cette matière formeront une science nouvelle qui sera aussi remarquable par l'originalité de ses vues que par l'étendue de son utilité. Nous l'avons découverte à force de recherches et à la suite de profondes méditations. »

ibn khaldoun, Mouqaddima (trad. De Slane), p. 77.

LA PRÉHISTOIRE

  1. LE PALÉOLITHIQUE

La préhistoire de l'Afrique du Nord est loin d'être encore bien connue. Il faut faire une large part aux hypothèses dans les conclusions des spécialistes.

L'Afrique semble de plus en plus avoir été le berceau de l'humanité : l'homme y apparaît, fait les premiers pas de son évolution. Tandis que les oscillations quaternaires perturbent la vie des régions septentrionales par les glaciations, celles-ci correspondent en Afrique à des périodes pluviales qui favorisent la vie des chasseurs-cueilleurs, en transformant en savanes, riches en plantes et en gibier, des régions aujourd'hui désertiques.

Cependant c'est du Proche-Orient, que la civilisation se répand : l'agriculture, les métaux, l'écriture, la pensée rationnelle, nés dans les plaines de Mésopotamie et dans la vallée du Nil se diffusent vers le Bassin Méditerranéen.

La préhistoire de l'Afrique du Nord offre des caractères qui la différencient de celle de l'Europe. Si l'évolution des genres de vie et des industries est en gros la même, il faut se garder de vouloir assimiler les périodes. Dès le Paléolithique moyen les différences sont telles dans l'outillage qu'on ne peut plus confondre les deux rives de la Méditerranée. Une terminologie particulière correspond à une réalité particulière.

Il est difficile d'établir une chronologie exacte : la corrélation entre les niveaux marins donnés par des plages fossiles, et les terrasses des cours d'eau, n'est pas encore bien établie par les géologues. En outre, du fait du climat, il était possible de vivre en plein air, c'est pourquoi la plupart des stations se trouvent en surface : elles sont isolées et il est difficile de les raccorder entre elles. Les grottes ont été occupées de façon permanente, ce qui a provoqué des mélanges entre des couches d'âges différents, par exemple à Taforalt.

Nous suivons ici la division classique en Paléolithique, ou époque de la pierre taillée, Néolithique ou époque de la pierre polie et enfin apparition des métaux, en insistant toutefois sur les particularités de l'Afrique du Nord et du Maroc.

  1. Le Paléolithique inférieur.

Période la plus étudiée, c'est aussi celle qui offre les plus grandes analogies entre l'Afrique du Nord et l'Europe : le galet plus ou moins aménagé est partout la première manifestation de l'activité créatrice de l'homme et de son intelligence.

Le climat est alors tropical humide, avec au Maroc une végétation de savanes et de forêts, et une faune comparable à celle qu'on trouve aujourd'hui vers le Tchad. Des hommes peu nombreux, et d'un aspect encore bestial, habitent le pays. Des restes trouvés à Casablanca dans la carrière de Sidi Abderrahman, à Rabat en 1933, et surtout un crâne, en 1961, au Jbel Irhoud, permettent par comparaison avec ceux trouvés ailleurs de se faire une idée plus précise de leur allure : ils présentent des caractères proches de ceux de l'homme de Néanderthal, c'est-à-dire un crâne aux os épais, au profil fuyant, avec une arcade sourcilière formant un bourrelet saillant, des orbites enfoncées, une mâchoire très forte; ces hommes, petits, marchent voûtés. Ils vivent de la cueillette et du ramassage ainsi que de la chasse. Leur armement ne leur permet de s'attaquer qu'aux animaux de petite taille, mais ils doivent savoir piéger les plus gros.

La plus grande partie de leur outillage très simple ne nous est pas conservée parce qu,en bois. Ils utilisent des bâtons, des massues, etc., mais aussi des pierres dont la forme convient à certains usages comme casser des coquilles, briser les os de petits animaux, les dépecer, ou couper du bois. Ils savent très tôt — il y a environ un million et demi d'années — modifier la forme de certains galets, en détachant des éclats par choc, afin d'obtenir une sorte de tranchant, ou de pointe. Ces outils très grossiers abondent sur le plateau de Salé. Cette « civilisation du galet » (pebble culture) est bien attestée au Maroc.

La taille se perfectionne peu à peu en ôtant des éclats non plus seulement dans une seule direction mais dans deux ou plusieurs. Puis on commence à utiliser certains de ces éclats, minces et coupants, détachés par le choc d'une autre pierre. On passe ainsi du galet aménagé au « biface » ou « coup de poing ».

Le « biface » caractérise la période acheuléenne, correspondant à celle d'Europe. La taille progresse : on utilise d'abord un percuteur de pierre. Bientôt apparaissent les outils caractéristiques de cet étage en Afrique du Nord : les « hachereaux » : au lieu d'une pointe comme sur les coups de poing européens, on a une arête tranchante.

Un gros progrès est l'utilisation d'un percuteur en bois ; il permet d'obtenir des éclats de forme plus régulière; des retouches sont ensuite possibles sur les éclats afin d'améliorer le tranchant.

  1. Le Paléolithique moyen : l'Atérien.

A l'Acheuléen évolué succède l'Atérien qui est spécifiquement nord-africain.

Cette industrie, dont le nom vient du gisement de Bir El Ater, en Algérie, fait preuve d'une assez grande maîtrise. L'outillage se caractérise par la présence d'une très forte proportion, allant jusqu'à 50 %, de pièces pédonculées. La dimension des outils est réduite, ce sont en effet les éclats qu'on utilise. Le silex s'est substitué aux roches dures de la période précédente, laves ou quartzites, difficiles à tailler. Lui seul peut se débiter en éclats minces, coupants et résistants, lui seul peut être retouché par pression habile d'un morceau de bois dur.

Par exemple le gisement de Tit Mellil, près de Casablanca, a livré des pointes, des racloirs, des lames, des grattoirs, des pièces foliacées, allongées, très belles, taillées sur les deux faces, qui évoquent les outils « solutréens » d'Europe.

Le pédoncule est dégagé en premier lieu de la partie la plus épaisse de la lame ou de l'éclat. Les pointes pédonculées peuvent être emmanchées, devenir flèches ou javelots. L'armement de ces chasseurs devient plus efficace; leurs conditions de survie améliorées, il est probable qu'ils peuvent se multiplier.

Il faut noter, d'après les variations de la faune, des transformations climatiques. Un certain assèchement commence : les hippopotames se raréfient, les éléphants se main­tiennent. Pour expliquer la présence de cervidés et d'ours (peu nombreux du reste) on a parlé d'un « pont » entre l'Europe et l'Afrique, à la place du détroit actuel de Gibraltar, ou d'un rafraîchissement. La faune doit ainsi avoir un curieux caractère mixte. Mais la séparation de l'Afrique et de l'Europe arrête cette immigration nordique. L'assèchement du Sahara qui commence et qui va se poursuivre aboutit à l,isolement de l'Afrique du Nord dont la faune évolue par appauvrissement dû à l'homme. Dès le Paléolithique supérieur elle a des caractères de faune résiduelle.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר