רבי חיים בן עטר- אגדת חייו-יצחק גורמזאנו
אווירה המלוח של סאלי היה סם חיים לנפשו הדוויה של חיים בן עטר. הוא טייל עם פאסוניה על־פני החול הזהוב, וחש שהנעורים שבים אליו. מאחוריהם, במרחק מה, מפאת הכבוד, התנהלה חבורה של תלמידים נאמנים שבחרו ללכת בעקבות רבם באשר ילך, אף כי לא היה יכול במצבו להבטיח להם אפילו צל קורה להקים שם ישיבה, כדי שיוכלו להמשיך בה את לימודיהם.
בשבתו בבית אביו סירב חיים בן עטר לאכול לחם חסד, כי אביו כבר זקן, ובקושי הצליח להוציא את פרנסתו מעיסוקו. שנות הרעב, שהכריעו את קרובו הנגיד משה בן עטר, הביאו גם להתרוששותו. חיים החליט לחזור אל המלאכה שלמד בימי נעוריו מר׳ לוי אנקווה, הלא היא מלאכת רקמת תשמישי קדושה. אכן, גדולה מלאכה המכבדת את בעליה ומפרנסת אותו. גם תלמידיו הצטרפו אליו ושימשו אותו כשוליות. כך יכלו לסיים את עבודת יומם בשעות מספר, ועוד נותרו להם שעות רבות ביום ללימוד תורה. הימים ימי קיץ, ולמה יכול אדם מישראל לשאוף בימי חום אלו, אם לא לשבת בצילה של תאנה כבדת עלים ומפיצה ניחוח משכר, ולשוט מתוך התמכרות במרחביה של התורה?
אבל הקיץ וחומו חולפים עד מהרה, ורוחות העולות מהים מבשרות את בוא החורף וגשמיו. ר׳ חיים בן עטר ותלמידיו חייבים היו למצוא לעצמם אכסניה לימי הכפור. הדאגה החלה לכרסם בליבם ולשבש את תלמודם. את הפיתרון לבעייתם גילתה, לגמרי במפתיע, פאסוניה. יום אחד, בדרכה מן השוק, נאלצה לסטות מנתיבה, כי היה זה יום חג למוסלמים, ורבים מהם התגוררו ברחובות הראשיים. ביום כזה יעדיף יהודי, ולא כל שכן יהודיה, לסטות לדרך עוקפת כדי לא להיתקל בהמון. והנה, בעברה ליד בניין גדול ומוזנח, ראתה ערביה זקנה. זו הביטה בה לרגע, בעיניים תוהות, ומייד — אור זרח עליהן. הזקנה כבדת הבשר התנפלה על פאסוניה בחיבוקים ובנשיקות ובהרעפת דברי חיבה והערצה. לרגע נדהמה פאסוניה. אחר כך נזכרה באומנת שגידלה אותה בשנים שחיתה עם משפחתה בסאלי. כשהעתיק אביה את מושבו לעיר המלכות מכנאס, ריחם על הזקנה והפקיד אותה על אחזקתו של מחסן ישן, ששימש לו לאחסון סחורות. עם הזמן נמכרו הסחורות, ומשה בן עטר מסר את המחסן הריק לרב ביבאס, שהיה דיין בסאלי, על־מנת שישפצו ויהפכו לבית־כנסת. בינתיים נתמנה משה בן עטר שר בחצר המלך איסמאעיל ועבר למכנאס. כך נשאר המחסן בידיו של הרב ביבאס. הרב ביבאס חמל גם הוא עליה, ולא מלאו ליבו לשלחה משם. עם מותו, עבר המחסן לידי שני בניו, ר׳ יוסף ור׳ חיים, ועליהם הוטל להפוך את המחסן לבית־כנסת.
בעוד הזקנה מרעיפה עליה מנשיקותיה, ומתרוצצת לכבד אותה במטעמיה, רק אלו שאין עליהם סכנת טריפה, ניצנץ רעיון במוחה של פאסוניה: מדוע לא יטול בעלה את המחסן, שהינו ממילא רכוש אביה, ויקים בו הן בית־כנסת, כמשאלתו של האב, והן ישיבה, כדי שלא יחדל חלילה לימוד התורה. לאחר שטעמה ממעדניה של הזקנה, שלא להעליב אותה, ולאחר שהיללה ושיבחה את תבונת־כפיה, רצה אל בעלה ובפיה הבשורה. לשמע הדברים אורו עיניו של חיים בן עטר. עם זאת תהה בינו לבין עצמו אם לא מן הראוי להודיע לאחים ביבאס בטרם יטיל חזקה על המקום ? הרי הנימוס מחייב לכך, שכן חותנו הפקיד בפירוש את הטיפול במקום בידי הרב ביבאם הזקן.
לא העלה ר׳ חיים בן עטר בדעתו לרגע, איזו תיבת שרצים עתידה להיפתח עם פנייתו לשני האחים בדבר המחסן. בפתח האיגרת, הודה להם בנימוס על שדאגו לשמור על המקום בל השנים. בהמשך, הודיעם שהוא משחרר אותם בזה מן החובה להוסיף ולשאת בעול האחריות על המקום. דווקא הדברים שנכתבו בתמימות עוררו את חמתם של השניים. הם מיהרו להביא לפני חיים בן עטר מסמך המאשר, שר׳ משה בן עטר לא רק מסר לאביהם את המחסן, אלא גם ויתר על כל ההכנסות העתידות לנבוע מבית־הבנסת, ועל כן, לדעתם, אין ליורשו של משה בן עטר כל זכות על המחסן. חיים בן עטר טען עדם, שגם אם נבון הדבר, הרי מדובר בבית־כנסת, וכיוון שעברו שנים ולא הפכו את המקום לבית־כנסת, וכיוון שבכוונתו של חיים אמנם לעשות זאת, ולהקים במקום בית ועד שישמש את הכלל, עליהם לוותר על זכותם.
לטענה זו הוסיף, ששעה שמשה בן עטר נידב את המחסן לאביהם הרב ביבאס, היה הלה בעל אמצעים דלים ואילו בן עטר היה עשיר מופלג, ואילו כיום — נתהפך הגלגל. את האחים ביבאס בירך השם וראו ברכה בעיסוקם, ואילו הוא, חיים בן עטר, נתרושש. על כן, מבנה זה, לא זו בלבד שיאפשר לו להתאושש מעט, אלא יותר מכך — יאפשר לו ללמד את תלמידיו הנאמנים, ויעניק לו את השלווה הדרושה לו להשלמת שני ספריו, אחד פירוש לתלמוד, ואחד פירוש לתורה. האחים ביבאם לא יכלו להאמין. האמנם מצפה התמים הלז שיוותרו על מקום שיש להם עליו חזקה?
פרץ ויכוח, שהפך עד מהרה לסכסוך, וכבר סערה כל קהילת סאלי ונתפלגה לשני מחנות: אלו אומרים הלכה כבית בן עטר, ואלו אומרים הלכה כבית ביבאס. ופרץ הוויכוח מעבר לגבולות סאלי, והגיע עד לערים מכנאס ופאס, וגם שם נחלקו הרבנים: אלו אומרים הצדק עם ר׳ חיים ור׳ יוסף ביבאס, שהרי מסמך בידיהם המאשר את בעלותם וחזקתם על המקום, ואלו אומרים — לא, כי הצדק עם ר׳ חיים בן עטר, שבעלי החזקה קיבלוה לשם מטרה מסוימת, שלא עמדו בה, ולכן אבדה זכותם. לעומתם ר׳ חיים בן עטר עתיד להפוך את המקום למרכז לתורה ולעבודת השם. מי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים אילולי פאסוניה.
לאחים ביבאס היתה אחיינית יתומה, בתו של אחיהם ר׳ מאיר ביבאס המנוח, ושמה אסתר. מהיותה יתומה מאב, ואולי גם בגלל ידיהם הקפוצות של דודיה, נותרה ברווקותה עד לגיל עשרים, גיל מופלג לבתולה באותם ימים. הנערה מצאה חן בעיני פאסוניה, כי היתה ענוגה ושקטה, ואף כי משפחתה שלה ומשפחת בן עטר היו נתונות בסכסוך, הסבירה אסתר פנים ליריביה, לא מתוך התחסדות, וגם לא מתוך קנטור כלפי שני דודיה, אלא מתוך נעימות טבעית. יום אחד, שעה שהוויכוח הגיע לשיאו, הפתיעה פאסוניה את הגברים הניצים בהביעה רצונה לספר להם סיפור. לא היה זה מן המקובל שאשה תסב כך תשומת־לב, אולם הכל רחשו כבוד אל פאסוניה הגבירה, שהיתה כבת־נסיכים. היא דיברה אליהם, וסיפרה על הפלוגתא המתמשכת ששררה בין סבה מצד אמה, ר׳ אברהם מימראן ובין אביה ר׳ משה בן עטר, והוסיפה ברמז שהדרך היחידה שנותרה על מנת ליישב את הסכסוך ביניהם היתה באמצעות קשרי חיתון. משה בן עטר נשא לאשה את אמה, בתו של אברהם מימראן, והכעס הפך לשמחה, הטינה — לחתונה.
״המשל יפה,״ קרא יוסף ביבאס, ״אך תלמדנו הרבנית בן עטר, מהו הנמשל?״
״יושבות כאן שתי משפחות מפוארות וחושפות שיניים זו לזו. מדוע לא ליישב את הסכסוך על־ידי קשרי חיתון וייגזר מראש, שהבתולה הכשרה אסתר לבית ביבאס תירש את מבנה בית־הכנסת, וכך תובטח בעלותו של בעלה על המקום, ובית־הבנסת יהיה שייך הן למשפחת ביבאס והן למשפחת בן עטר?״
״עצה נבונה, אשת חיל מי ימצא! ובכן, הרבנית פאסוניה מצאה אותה, את הכלה היעודה, אבל תאיר את עינינו כבוד הרבנית ותאמר לנו: מיהו החתן?״ ״מיהו החתן? גדול בתורה, שאין גדול הימנו בכל העיר ובערים רבות אחרות; נצר למשפחה בעלת ייחוס ועתירת כבוד, גם אם חסר ממון הוא; איש נפלא, ובעל מסור ונאמן…״
״האיש היחידי העונה לתיאור זה הוא ר׳ חיים בן עטר עצמו!״ אמר חיים ביבאס בצחוק רועם.
״הוא האיש!״ קראה פאסוניה.
התדהמה היתה כה גדולה, שלמשך שעה ארוכה דמם החדר, ופתאום החלו הכל מדברים בבת־אחת. תחילה נראה הרעיון כחסר־שחר, אולם משהסבירה פאסוניה את מניעיה והציעה לשאול את פי הנערה, הפתיעה זו ואמרה שאם טוב הדבר בעיני דודיה, טוב הדבר גם בעיניה. העניין הוכרע, ושתי המשפחות נרתמו במרץ לשיפוץ בית־הכנסת. עוד באותו אביב נשמע בו קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.
רבי חיים בן עטר חשש, שמא בהיותו מטופל בשתי נשים, תינטל ממנו שארית השלווה שנותרה בחייו הסוערים. למזלו, זכה לשתי נשים, שכל אחת כשלעצמה יכלה לשמח כל בעל, ושתיהן ביחד — על אחת כמה וכמה. פאסוניה הבוגרת, אשר קיבלה את מנת אהבתו של בעלה בכל שנות חייהם המשותפות, היתה מוכנה לקבל עוד אשה לחוג המשפחה, ולא זו בלבד שלא קינאה בה, אלא עשתה הכל בתבונה ובלי להתבלט, כדי להקל על הזוג החדש את ירח הדבש שלהם.
״אהוב את אסתר!״ אמרה לבעלה, ״רק כך קיים סיכוי שאלוהים יברך את רחמה.״ פאסוניה אהבה את אסתר אהבה אמיתית, מעין אהבת אם, ורצתה בכל מאודה שזו תרגיש באשה שוות־זכויות בבית. לא הכל הבינו את פאסוניה ברוח זו. אנשים, מתוך קטנוניותם שלהם, ומתוך ששופטים את זולתם לפי אמות־המידה שלהם, הרחיקו לכת עד כדי כך, שראו בצדיקותה של פאסוניה משום עיוות. אולם פאסוניה לא שמה אליהם לב. אסתר התגלתה כנערה נבונה ובעלת לב. אולי בזכות יחסה של פאסוניה אליה, שלא הותיר בנדיבותו מקום לתחרות. היא השכילה לכבד את מעמדה של פאסוניה בלי לוותר כהוא־זה על זכויותיה שלה, אבל גם בלי לנצל את יופיה ואת נעוריה המשובבים, כדי לסחוט מבן־זוגן המשותף טובות־הנאה מיוחדות.
מסימטאות המללאח – יעקב אלפאסי
גגות בתי המלאח היו סמוכים זה לזה ופעמים נשקו זה לזה. אנחנו כילדים אהבנו לשחק במשחק קפיצת הגגות ״תנקיז אֶ־סְטִיחַאן, בעיקר במועדים ובשבתות.
ביתם של שושלת בן־עטאר ממוטט, צוקי העיתים נתנו בו אותותיהם. גם המוסלמים אינם מעזים לשוטט בחורבותיו מפאת יראתם את הקדוש. נזכרתי במקום בו דורכות רגלי, איך אבי היה סוחב על כתפיו החזקות מדי יום שישי מלוא שק חלות שהיה אוסף מיהודי הקהילה לצורך חלוקתן לנזקקים. הפניה שמאלה במורד הרחוב מובילה לרחוב הקצבה. בו ממוקם בית הסוהר. למראה המבנה גופי מתכסה בזיעה המלווה בתחושה של עלבון ובושה. אני נזכר גררה הגַ'נְדַרְמֶרִיַה (אנשי השלטון) המקומית את אבי במורד סמטאות המלאח, כשלגופו גופיה ותחתונים בלבד ובשרו שותת דם, כך לעיני קהילת קודש אזימור והשכנים המוסלמים. וכל־כך למה? על אשר הפר צו של הפרוטקטורט הצרפתי: הוא הפיק שיכר בהחבא וגם סחר בו. לימים הופיע בביתנו מוחמד אל־ערובי, שוטר מהג׳ננרמריה המקומית וחברו של אבי וסיפר לנו שמאיר אבישעיד, שעמד בראש ״שבעה טובי העיר״ – ועד קהילת אזימור, ומתוקף תפקידו היה מקורב לשלטונות, הוא שהסגיר את סודו של אבי. משפחת אבישעיד חלשה על מונופול ייצור היין של אזימור וסוחרים קטנים כאבי איימו על מקור פרנסתם. עד היום אינני בטוח במהימנותו של הסיפור.
בהמשך הדרך – בית הכנסת, ואני צועד בזכרוני ממנו אל ביתי, כשלוח אותיות האלף־בית כרוך סביב צווארי ואני משנן אותן בעל פה. סמוך לבית הכנסת, ״החמאם״ – בית המרחץ המקומי. ימי שישי, טרם כניסת השבת, ידי היתה שלובה בידו של אבי ושנינו צועדים ל״חמאם״. אני עם שכבה עבה של לכלוך שדבק בי כל השבוע. באולמו המהביל, אבי היה מקרצף את עורי ויוצק על גופי קיטונות של רותחין. אדום, לוהב וצחור כשלג הייתי שב אל ביתי, לובש בגדים של שבת וצועד עם אבי לעברו של בית הכנסת.
ריחות של דגים מטוגנים ומרקים מהבילים היו בוקעים מקדרות שעל האש ומפעפעים לתוך חללו של המלאח היהודי. פיוטים ונעימות של ״לכה דודי״ ו״יגדל אלוקים חי״ מהדהדים באוזני ותחושת הערגה האין סופית לסעודת ערב שבת ממלאת אותי. ועוד בטרם נסתיימה, היו נעצמות עיני ושוקעות לתוך לאות מצטברת שתולדתה במעשי קונדס ובמשחקי ילדים שריככו את עליבות חיינו.
והנה ביתו של ״שכיר־החרב״, סעידו בן חמיסה, דמות הרואית ומרתקת. בין מנחה לערבית של שבת היינו מסתופפים בצלו ויונקים בתאווה רבה את סיפורי הגבורה ועלילות הקרב האחרון. בהמשך מצד שמאל, המקווה. כילד סיפרו לי, שהנשים הרוחצות בו נולדות מחדש.
הן מותירות את עולם הילדות מאחור והופכות לנשים בשלות, וכאן המקום להזכיר שבתחילת המאה ה־20 התרחש נס במקווה שאני עומד לפניו, כאשר נחטפה נערה מהמקווה ע״י שדים (התרחשות חטיפתה של הנערה בסיפור סט).
בית אבי היה בעבר ביתו של סבי. משנפטר סבי לבית עולמו נעשה הוא ביתנו. לא רחוק ממנו שכנו בתיהם של הצדיקים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אברהם בן־נתן, צדיק שהיה מקובל כמתווך בין השדים לבני אנוש. בחזית הבית, סמוך למזוזה, היתה תלויה תדיר אגודת שומים ועל הדלת מקוש שצורתו ח׳מסה. ומה שנותר היום מסמלי הגנה אלה היה שקע בית המזוזה ושני חורים המעידים על מסמרים שקיבעו אותה אל המשקוף. על אבן הרֹאשה היתה מוטבעת תבנית כף יד, שנמרחה בחינה ויצרה תבנית של ח׳מסה, יהודי המלאח, בשעה שהסתודדו זה עם זה, לא העלו על דל שפתיהם את המלה ח׳מסה משום שנחשבה היא ״סגולה נגד עין רעה״ ומי שמעלה אותה על דל שפתיו, מעלה עליו השומע כאילו הוא בעל העין הרעה. גם את הספרה חמש, המזכירה ח׳מסה, הטיבו להסוות במיני רמזים כמו איִדָק – ידך (שיש בה חמש אצבעות), או־זוז או תלאתא (שניים + שלוש = חמש). ומי שנחשד כמקור לעין רעה, היו מרימים כנגדו כף יד פשוקת אצבעות ואומרים לו: ח׳מסה פי־ענק – ח׳מסה בעינך, כלומר, העין הרעה תפעל נגדך.
בביתנו עברו לגור דיירים מוסלמים. בעלת הבית קבלה אותי בחמימות רבה וטרחה לצין בפני את שושלת משפחתי מסב סבי ועד אבי ומדי פעם נתכסו עיניה בדוק של דמעות. טיפסתי בגרם מדרגות אל הדיוטה העליונה, פה היה חדרי ובו פגשתי את חַדוּדִי – קשישה מְשֻׂכֶּלֶת רגליים ישובה בלבו של החדר.
בסמוך אליה ״קָנון״ – מוקד ובו גחלים, עליהם גימרה מיני שרפים שפיטמו את החלל בריח חריף של קטורת. נִכְחָה ישב נער מבוהל מה. היא נטלה מטפחת בד והשליכה לתוכה זרעים של שאנוז – קֶצָח, שרף שקד וזרעים של חָרְמָאל – שַׁבָר לבן, צררה הכל לפקעת והעבירה אותה שבע פעמים סביב לראשו, זאת כדי לגרש ממנו מרעין בישין שהתרגשו עליו. וביני לבין עצמי אמרתי ״אין חדש תחת השמש״, שהרי גם אמהותנו פעלו בדיוק נמרץ כמנהג ערבים אלה. ממש בבית זה, שכפות רגלי דורכות בו, נהגו לרצות שדים ורוחות בהכנת תקרובת שהיתה מורכבת מחינה, שמן, סוכר, חלב וסולת ואותה היו מפזרים במקומות המועדים לפורענות – מקום משכנם של שדים, כגון מפתן הבית, ביבי שופכין, בית המטבחיים ובית הקברות. אמי היתה נוהגת לכסות בלילה את כל המאכלים והסירים שמא, רחמנא לצלאן, בחשיכה יפקדו אותם שדים ויטילו בהם מיני כשפים. באווירה מבושמת זו הגישו לי תה שיבה נפלא והשילוב של השניים עירפל את חושי וחדר לכל נימי זכרונותי.
יהודים בודדים קורבנות המרד-אליעזר בשן
יהודים בודדים קורבנות המרד
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
בספרות התשובות של חכמי יוון בדור זה מצויים דיונים על יהודים שנשבו או נרצחו על ידי המורדים, וכן הדים לסבלם כתוצאה מהמרד.
במקור אחד מסופר על יהודי שבא לבית המכס בנמל בשעה שהגיעה לשם ״ספינה של ערלים המורדים״; אלה תפסוהו והוליכוהו עמהם. לימים נודע ש״הרגו ליהודי וחתכו את ראשו וחתכו זרועותיו״.
ר׳ רפאל יעקב מנשה, מחכמי שאלוניקי (נפטר תקצ״ב/1832), מספר על מר גורלו של רופא יהודי, ששהה בין הכפריים בקרבת שאלוניקי ונרצח על ידי המורדים, על פי עדות שנמסרה בשנת תקפ״ה (1825). אגב הסיפור ניתן ללמוד כמה פרטים על שיטותיהם של המורדים:
נשאלו הערלים שבכפרים אשר סביבות עירנו סאלוניקי על המרד שמרדו כאדונינו המלך שלטן מחמוד יר״ה והרימו יד כנגדו כידוע, הנה לאחר שנתפייסו… [שאלם המעיד] מאי דעתם מעיקרא למרוד במלך יר״ה ומה עלה בדעתם להרוג להיהודי שהיה יושב עמכם בכפר הנד שקצת יהודים שהיו אז בשאר הכפרים שלחום לביתם ואתם לא שלחתם לשלום להיאודי שהיה בכפר שלכם וכי בהריגת יאודי אחד היו נוצחים המלחמה… והשיבו הערלים הנז׳ שכמו צער בנפשם על הריגת היאודי בכור בן אליצפן הרופא שהיהודי הנז׳ נתגדל בכפר שלהם.
בהמשך מסופר שהוצע לרופא לחזור לביתו בשאלוניקי, אך הוא סירב, שכן פחד שבדרך ייתפש. גם לאחר שהוצע לו ליווי לשמירתו עד מקום בטוח, שם שולטים התורכים, סירב, באמרו שטוב לו בכפר, שם הוא מרוויח את לחמו, ואין לו מה לעשות בשאלוניקי. הכפריים לא רצו להסגירו למורדים, בתואנה שהם זקוקים לו כרופא; אף סיפרו שהוא התנצר. ללא הועיל: המורדים איימו שאם לא יסגירו לידיהם את הרופא יהרסו את הכפר. לאחר שהוסגר למורדים הופצה שמועה שהרגוהו בשריפה; אך לבסוף התברר שחתכו את ראשו ״כדרך שחותך המלכות״. ממקור זה עולה המסקנה כי בכפרים, שם לא היתה שליטה לשלטונות העות׳מאניים, היתה הסכנה ליהודים רבה יותר מאשר בערים. בכפר ניתן היה למורדים לאתר ביתר קלות יהודי בודד ולכן אותם יהודים שהיו יוצאים לכפרים כרוכלים, או לשם קניית מזון וחומרי גלם כגון צמר, חזרו לעיר. במקרה של הרופא, הוא הניח כי היות שהוא מרפא את היוונים יחוסו עליז־; ושמא חששו המורדים שהוא מרגל. המקור מעיד גם על שיטתם של המורדים (וגם של יריביהם) להטיל עונשים קולקטיביים. שאלת המעיד, מה התועלת בהריגת יהודי, וכי הדבר יביא לנצחונם? — בוודאי נשאלה על ידי רבים מהיהודים והיא ביטוי אופייני לחוסר המעורבות הפוליטית של היהודים. הריגת יהודים חפים מפשע לא היתה אלא נקמה, ביטוי של עוינות ורשעות.
אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו פונה לשגריר הבריטי לקבלת סיוע למשפחתה (1894)
בקרב היהודים שכיהנו בתור תורגמנים אצל השגרירויות והקונסוליות הזרות במרוקו, היו משפחות שבהן היה התפקיד עובר מדור לדור, בהן משפחות בן שימול, אבנצור וסיקסו.
חיים בן דוד סיקסו, שאלמנתו פנתה לעזרה, מונה על־ידי השגריר הבריטי ג׳והן דרומונד האי ב־1856 לתפקיד פקיד בשגרירות בטנג׳יר ליד הקונסול ריד(Reade), אז החל לפעול בתור תורגמן במקום אביו דוד שחלה. ב־1866, בהיותו בן 33, עדיין לא היה מעמדו ברור, ועלתה בעיית זכויותיו לפנסיה. משרד־האוצר בלונדון הודיע לו כי כדי ליהנות מזכות זו עליו להיות מצויד בתעודה משירות המדינה (Civil Service), ולשם כך — לפי החלטת האוצר מ־1859 — עליו לעבור מבחן. סיקסו כתב לשגריר דרומונד האי ב־5 במרס 1866, כי הוא מעדיף שלא להיבחן ולוותר על פנסיה. לפי מידע מ־19 בינואר 1872, הוא מכהן כבר 15 שנים בתפקיד זה, ועתה התפטר בגלל סכסוך. בשנות השבעים המשיך לעבוד בתפקיד תורגמן ומילא תפקידים שונים בשגרירות, ובהם — הממונה על רכושה והמפקח על התיקונים בביתה. ב־1880 נלווה לביקורו של ג׳והן דרומונד האי אצל הסולטאן חסן הראשון ולא כרע לפני הסולטאן כשכל הנוכחים כרעו. הוא גם נלווה לביקור של השגריר קירבי גריןKirby Green אצל הסולטאן(גרין החליף את דרומונד האי באוקטובר 1886).״
באשר למשפחתו של סיקסו: אביו דוד נזכר לראשונה ב־1829 בתור תורגמן לקונסוליה של פורטוגל בטנג׳יר. מ־1844 ועד פטירתו ב־25 במרס 1866 פעל בשירותה של השגרירות הבריטית בטנג׳יר. הוא זכה לאמונו ולהערכתו של ג׳והן דרומונד האי. זה היה מצרפו לשאר אנשי צוותו במסעותיו ובפגישותיו עם הסולטאן ועם הווזירים. סיקסו גם ייצג את השגריר בפגישות עם אנשי הממשל.\ מ־1849 ואילך כיהן אתו אהרן אבנצור בתור תורגמן בשגרירות.\ יצחק סיקסו נזכר בינואר 1872 בתור תורגמן של קונסול אוסטריה. אברהם סיקסו כיהן בתפקיד תורגמן של ־משלחת הדיפלומטית הגרמנית בטנג׳יר, וכן של הקונסול הבלגי שם בשנות השבעים ׳השמונים של המאה הי״ט, וקיבל אזרחות בלגית ב־.1888 הוא קיבל את פניו של ־'אופולד מלך הבלגים בביקורו בטנג׳יר ב־1900. אחיו יעקב מילא תפקיד זה אחריו עד פטירתו ב־.1907 דודו כיהן בתפקיד תורגמן לשגריר הגרמני בטנג׳יר, ואחיו יחיא בזירת את ספרד מגיל 20, ופרש לאחר 50 שנות שירות בשנת.1876 אהרן — לא ידוע מהו הקשר המשפחתי בינו לבין האחרים — כיהן בתור קונסול ספרד ברבאט, כפי שנזכר בתעודה מ־23 באוגוסט.1894
ב־3 בספטמבר 1894 כתבה אלמנתו של התורגמן חיים סיקסו לשגריר הבריטי טאטוב (Satow) וביקשה לעזור לה למענה ולמען היתומות שלה. פטירת בעלה ־״ותירה אותה ללא פרוטה וללא מקורות פרנסה, והיא הביעה את אמונתה שהוד פעלתו, נציג הוד־מלכותה (המלכה ויקטוריה) בטנג׳יר, יפעיל את השפעתו לזכותה בפנסיה מהממשלה כדי שבימים הבאים לא תסבול מחסור.
היא הוסיפה שבעלה המנוח היה במשך 35 שנים תורגמן של הקונסוליה הבריטית, משרה שהיתה גם בידי אביו במשך חצי מאה. ומאז שנוסדה סוכנות בנמלים, הוא :יהל אותה ותרם תרומת־מה להתפתחותה. העובדה שהוא נפטר בעוני יחסי ושהיה ־;לוי במשכורתו בלבד, מוכיחה שהתנהג באופן מכובד וביושר. עליה להזכיר שבעלה •רש רכוש מועט מהוריו, אבל היות שמשכורתו הספיקה רק לקיום משפחתו, הרכוש התמעט מאוד ושועבד, ונפל עליה העול של תשלום ריבית והחזקת ילדיה. אילו היה המצב שונה, לא היתה במצוקה ולא היתה מבקשת את עזרתו הטובה של הוד מעלתו (ראה תעודה מס׳ 4).
השגריר הפנה את מכתבה לשר־החוץ הרוזן מקימברלי (Kimberly), ותשובתו ב־12 בנובמבר 1894 היא שלילית. לדבריו, אץ כסף להוצאה זו.
Année scolaire 1960 /1961
Année scolaire 1960 /1961
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit 30
Après les solennités de Tichri, l'année scolaire 1960-1961 commence et je retourne à Akka. J'ai pensé à faire profiter mes élèves des jeux et des astuces, appris à la colonie et chez les scouts : nœuds de marins, morse, jeux de piste. Leur parler de films, de cirques et de leurs animaux, de Guignol et de son castelet. De leur apprendre à construire un petit théâtre d'ombres chinoises. C'est simple : tendre une toile blanche sur une boîte en carton, découper les personnages dans du carton, une bougie allumée, fixée à l'arrière-scène et dirigée sur l'écran, servira de source lumineuse pour l'animation des ombres. Apprendre tout en s'amusant : le côté ludique de la connaissance et la nécessité du plaisir dans l'apprentissage sont d'une haute importance. A ce sujet, le Talmud rapporte l'histoire d'un maître d'école qui apprend à lire aux fils des pauvres comme aux fils des riches. Il ne prend aucun salaire des personnes qui n'ont pas les moyens de payer. Il a un bassin de poissons pour divertir les élèves dissipés et les inciter à étudier.
J'avais hâte d'arriver à l'école pour appliquer ce programme à mes élèves, et de les voir heureux en classe et à la maison. Les élèves ont repris l'école. Ils sont tous gais, fiers de porter les vêtements reçus du Joint avant les grandes vacances. Leur mine est resplendissante. Pour une fois, ils commencent l'année scolaire dans le délai. Les locaux scolaires ont été rénovés comme prévu. La classe accueille plus de lumière grâce à la nouvelle fenêtre et à l'agrandissement de l'ancienne. Les murs intérieurs de l'école, nouvellement repeints, apportent au regard un peu plus de fraîcheur et d'espace. La cour de récréation fait l'admiration de tous par ses fleurs. Nous la couvons comme un bébé et, chaque matin, nous allons voir l'éclosion des bourgeons, et nous nous pâmons de joie de voir les plantes, les melons et les pastèques grandir de jour en jour. Bientôt, ils nous seront servis à la cantine. Tous les soirs, cette plate-bande fleurie reçoit de l'eau du ruisseau puisée dans des cruches par une main généreuse, qu'un âne transporte.
A Akka, le grand problème, c'est la chaleur. Cela m’empêche d'aller voir de jolis coins que je regarde de loin inondés de soleil. Ce que j'aime le plus, c'est d'aller me promener avec les élèves et découvrir la nature : les oiseaux qui chantent, les fleurs qui sentent bon, les arbres, leurs fruits et leur ombre. Pour cela, il faut attendre qu'il fasse un peu frais. Cela est rare mais cela arrive de temps en temps. Les élèves sont heureux de se promener avec moi en plein air. Ils me font connaître des endroits charmants. Nous aimons surtout aller du côté de la rivière et de voir les troupeaux se désaltérer à leur soif dans son courant. Je profite de l'occasion pour leur parler de la Fable du « Loup et de l'agneau », que je leur apprendrai la semaine prochaine. Je leur parle de La Fontaine et de son époque. Sur place, pour leur donner un avant- goût, je cite ce vers que les écoliers connaissent bien : « Un agneau se désaltérait / Dans le courant d'une onde pure ». Sur le chemin du retour, nous chantons le cœur gai : « Une fleur au chapeau / A la bouche une chanson … ». Je garde un souvenir attendrissant de ces moments de liberté, et des rires joyeux des élèves. De les voir heureux m’emplit de bonheur. Et c'est là ma récompense. Je constate les progrès accomplis, et le chemin parcouru par mes élèves, depuis mon arrivée. Je leur ai proposé de les présenter à l'entrée en sixième et au Certificat d'Etudes Primaires. Ils ont le niveau et ils peuvent tenter l'essai. Ils ont préféré améliorer leurs chances pour l'année prochaine. J'ai respecté leur choix
Messod Lévy ne s'est jamais plaint d'un mal de tête ou d'un surcroît de travail. L'école était sa vie. Aucune absence, toujours à l'heure, et le travail bien fait. Hélas, malade, et faute de soins appropriés, son cœur s'est arrêté de battre un samedi matin. Le samedi soir, il y a du monde au cimetière, sur un plateau rocheux. Des lampes éclairaient tant bien que mal l'endroit. Le brave Nissim Abisror creusait de ses puissants bras, avec une pioche, la fosse où reposera mon ami Messod Lévy. Nissim frappait sans relâche la roche de cette terre ingrate. J'étais près de lui et je suivais le mouvement de ses bras. Je commençai à paniquer, me demandant si Nissim allait ouvrir une tombe là où il creusait. Nissim me regarda comme pour me faire comprendre que tout sera pour le mieux. Il creusait et je lui disais :
< Creuse, creuse encore, s'il te plait. Ce n'est pas assez large ». A force de ténacité et de persévérance, Nissim est venu à bout de ce sol pétré. Les prières d'usage précédèrent l'inhumation. La femme de Messod Lévy poussait des cris de désespoir. L'assistance est bouleversée. Son frère récite le qaddish. Nos ombres s'allongeaient démesurément sur les tombes, signe que nous étions encore de ce monde. Le temps est venu pour nous de quitter ces lieux et de les rendre à la paix éternelle de leurs occupants. Déjà, d'autres ombres flottaient sur nos têtes. Entouré de David Assaraf et des frères Abisror, à la lumière de la lampe de l'école que tenait Raphaël, nous avons accompagné les endeuillés jusqu'au seuil de leur maison, leur disant : « Que Dieu de miséricorde vous accorde consolation et assistance ».
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
כאשר הייתי נודע מכל אנשי העיר היו גולים את אזני בהגיע אניות אל החוף. ויהי היום שמעתי כי באה ספינה מגיבר״אלטאר ומביאה לפקיד סו״איד המנחה אשר שולח מלכו לקיסר מאר״וק מדי שלש שנים. ירדתי אל החוף לדבר עם רב החובל, מה שמחתי ומה נפליתי, בראותי כי הוא היה האיש אשר שאל עלי מכתב היציאה. כהרף עין רצתי לבית הפקיד. ׳אדני!׳ אמרתי לו, ׳עשיתי מה שגזרת עלי לשמור דברך, כי לא מדאגה מדבר, יען לא ימצאו בי עון אשר חטא. די זמן היה לך לקבל תשובתך. רב החובל המיושר אליך הוא האיש אשר שאל עלי המכתב, הוא איש גינו״אה, הוא נצרי, ולא יכזב בך למען היטב ליהודי. עתה יבא נא דברך וכבדתיך׳. ויען אלי: ׳אם כי לא קבלתי תשובה עד הנה, האמנתי לדבריך, אף כי האיש ווי״ן דבר לי טוב עליך. הנה לך מתת, וכל עת אשר תחפוץ לשוב לגיבר״אלטאר או ללכת לעיר אחרת רק כל מחסורך וצידך עלי, וגם אתן לך מכתב אחר. לך לשלום׳. ויצאתי מאתו.
כאשר לא חפצתי להסגיר עוד את נפשי בגיבר״אלטאר חשבתי למשפט להוחיל עוד עד אשר תשוב חמת יומי ותשלח שלומיה ממקום אחר. ובתוחלתי זאת שבת שאון לבי, ותהיינה ספינות הולכות ושבות מהמבצר ועיני רואות, ולא קמתי ולא זעתי מהם.— למקצת הימים לפנות בקר ואני עומד על הגג לרוח היום, כי הימים ימי חרבוני קיץ היו, וזיקי שמש נוצצים ממזרח להחיות משוש כל הארץ, ואביט לנגה חצציהם עוד אניה באה. רוח צח נופח בכנפיה ומרחפת על פני המים, ואתברך בלבבי לאמר: זאת תוציאני מרשת זו. יצאו שומרי החוף לקראתה אחר מכתביה לבקר, וישובו, אויה! באמרם כי באה מפאת הקדים ולא הביאה לא מכתב ולא עדות. לא הניחוה להשליך הברזל ויוליכוה אל טאנ״גיא חדשה, עיר קטנה הרחוקה אלפים אמה מאחורי צלע העיר, ומיראת הדבר לא הקריבה עוד ספינה אל החוף. הנביא צעק: ׳אין מלך ואין שר, ואין זבח ואין מצבה, ואין אפוד ותרפים׳ ואענה אחריו: ־׳אין סוחר ואין דרושים, ואין איש וו״ין ואין פקיד, ואין ספינות אינגלי״נדיר/ נחמתי כי לא שבתי לגיבר״אלטאר בעוד לאל ידי ואתעצב אל לבי. ואביט ואין עוזר לי עוד בטאנ״גיא, גמרתי אמר ללכת לטיטו״אן. העיר גדולה וטובה מטאנ״גיא, גם היא חוף לה במאר״טין, העם היהודים היושב בה איש נכרי לא יכיר, ואחיו אשר באיי״רופה לא ידע, אולי ישמחו לקראתי. שמרתי עוד חדש ימים עד יצמח זקני ונסעתי.
לפני בואי העירה לבשתי חצי כלי גולה אשר הלוה אותי היהודי בעל הפרדה אשר רכבתי, ואבואה
שער שישי
למען תבין אודותי בטיטו״אן אודיעך כי בהיותי בגיבר״אלטאר כל מעשי היו עם אנשי הצבא ודבר לא היה לי עם היהודים. על כן לא יכלתי לשקוד בבית־הכנסת, אם כי הלכתי פעמים או שלש, וגם הייתי לילה אחד בבית ראש ישיבתם (הנקרא ר׳ יהודה הלוי והוא מעיר טיטואן) ללמוד. אחרי כן הוגד לי, כי הרב הזה ברוח שפתיו ימית רשע אם יאבה. שאלתי: ׳אם היתה כזאת?׳ ויאמר: ׳לא, כי ירא ממעמד המשפט׳. ׳ובמה תדעו כחו ?׳ (אמרתי). וזאת שנית ספרו לי כי בעודנו בארץ מולדתו, איש יהודי שוקד על דלתות בית־הכנסת בבקר בבקר ושומר מזוזות פתחי מדרשים יום יום השכם והערב, המיר לדת הערביאים, והרב קנה כל צדקותיו אשר עשה בהיותו יהודי בכסף מלא. יאמרו לר׳ יהודה׳, אז עניתי, ׳הנה איש איטא״ליאה בא וימכור לו מ״ברוך הבא״ (הוא יום המילה) עד ״ברוך דין האמת״ (הוא יום הקבורה)׳. לא הכירו כי מצחק הייתי בם ויחשבוני לנצרי או אפיקורוס. נשמעו בטיטו״אן כל הקורות האלה. האנשים חשבו כי אפיקורוס הוא בריה משונה, ונפשם שוקקה לראותי כאשר הוגד לי. תשוקתם זאת האיצתני ללכת לטיטו״אן, אולי יהפך סכלותם לטובתי. ויהי כאשר באתי לרחוב היהודים ותהום כל העיר עלי ויאמרו: ׳הזה אפיקורוס!׳ אותו היום ערב שבת היה, וכאיש אפרים בגבעה אין איש מאסף אותי הביתה. הכרת פניהם ענתה בם כי דלים הם, ואקרא בקול גדול: ׳מי האיש הנותן לי מקום ללון, כפלים יהיה שכרו-רק ברחוב אל אלין׳. הדלות גבר את היראה. ויען איש מהם ויאמר: ׳ולמה תעמוד בחוץ? אני אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ויביאני אל בית איש אחד וישבתי עמו.
הלכתי עם בן בעל הבית לקנות לי מנעלים. ויהי בדרך בא ערבי והכני על קדקדי. כן דרכם דרך בזיון חם לבי בקרבי ותכה מכעש עיני וקול דמי נקמתי צועקים אלי מן הכלימה, אך החרשתי ואתאפק, כי בגדי יהודי מתג ורסן היו לי עדיי לבלום. וכל פוצה פה נושא את נפשו בכפו. – הירוע בלהקת חכמים ברזל בברזל יחד? התונף חרב איש ברעהו? הלא האולת חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ותגרה איש באיש, ממלכה בממלכה. הוי חרב קנאת הדת! עד אן לא תשקוטי? האספי אל תערך, הרגעי ודומי!
המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקו
המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקו
כאמור, בשנת 1860 הוקמה הנהלה לקרן כדי לממן את הוצאותיהם של יהודי מרוקו שמצאו מקלט בנמלי ספרד ובגיברלטר. לאחר הסיוע נותר כסף בקופת הקרן. בעקבות הדו״ח של פיצ׳יוטו הוחלט לממן בכסף שנותר את החינוך ולשפר את הניקיון. הכסף חולק כך: לתיטואן מאה לי״ש לשנה לחינוך, לטנג׳יר 80 לי״ש לחינוך ולשיפור התברואה, למוגדור 60 לי״ש לשנה לחינוך ו־10 לי״ש לשנה לתברואה. בטנג׳יר הוקם בית ספר מכספי הקרן. החלוקה נעשתה בהתאם למצב הקהילות והנזקים שנגרמו להן מן המלחמה. ולפי ההחלטה אין זו התחייבות מתמדת. חתמו עליה נשיא הקרן, משה מונטיפיורי; הרב הראשי ד״ר אדלר: וי״מ מונטיפיורי. במארס 1863 מונתה ועדה למנגנון קבוע של הקרן.
בארכיון משרד החוץ של בריטניה יש פרטים על פעילות הקרן בשנים 1866-1860 ובשנות ה־70 ועל חלקו של מונטיפיורי, נשיא הקרן, ושל הפעילים בה בפעילות הזאת: השתתפות בדיונים לגיוס כספים, סיוע ליהודים בכלל ולפליטים בפרט ושיפור מערכת החינוך בקהילות השונות במרוקו שסבלו ממצוקה. מצוקה זו נגרמה גם בשל שנות בצורת, בעיקר בשנים.1879-1878
זה המכתב כפי שמופיע בעיתון " המגיד " משנת 1861
בדו״ח מ־28 בנובמבר 1876, שכתב המזכיר של הנהלת הקרן, ג׳יימס פיצ׳יוטו, לנשיא של ועד שלוחי הקהילות ולחבריה, ציין פיצ׳יוטו בין השאר את הפרטים הללו:
א. ב־27 בפברואר 1861 כתב משה מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה, לורד ג׳והן ראסל (Russell), וסיפר לו על עזרתם של יהודי לונדון לפליטים ממרוקו בעקבות המלחמה עם ספרד. הפליטים כבר חזרו לבתיהם, אבל מצבם הסוציאלי והמדיני בכי רע. דרומונד האי מכיר את המצב היטב ודואג לאינטרסים של היהודים. מונטיפיורי מבקש בשם הוועדה בלונדון שייתן הוראה לשגריר לשתף פעולה עם הוועדה. משרד החוץ ענה למונטיפיורי לפי הוראת השר שהשגריר במרוקו קיבל הוראה לתת הגנה ליהודי מרוקו ככל יכולתו. ב־9 באפריל מסר השר העתק ממכתבו של מונטיפיורי לדרומונד האי בצירוף ההוראה הזאת. באותו היום כתב האמונד (Hammond) ממשרד החוץ למונטיפיורי, ובו אישר שקיבל את מכתבו של מונטיפיורי מ־27 בפברואר בקשר למצבם של יהודי מרוקו. עוד כתב ששגריר בריטניה קיבל הוראה לדאוג להגנת יהודי מרוקו(תעודות מס׳ 23-22).
ב. כמו שפורסם ב׳המגיד׳ בב׳ באלול תרכ״א(8 באוגוסט 1861) התקיימה בלונדון ישיבה של ועד שלוחי הקהילות. בה קראו מכתב שכתב ב־20 באפריל 1861 שגריר בריטניה במרוקו אל שר החוץ ראסל על המצב הקשה בערים הפנימיות של מרוקו לעומת מצבם השפיר של יהודי טנג׳יר. הוחלט בישיבה לכתוב לשר החוץ ראסל ולהודות לו על כל הטוב שגמל לאחינו בני ישראל במרוקו.
ג. התודעה של קהילות שונות באירופה ומחוצה לה לסייע התחזקה עקב התקפת ספרד על תיטואן. ובזכות הכספים שנותרו משיקום הפליטים היה אפשר לבנות מערכת חינוך מודרנית, והיא עתידה להעלות את רמת החיים של היהודים.
ד. לאחר המלחמה התיישבו ספרדים רבים בצפונה של מרוקו, ובשל כך גברה ההשפעה של ספרד. המגע של הספרדים עם היהודים עוררה בספרד אהדה כלפי היהודים, כי הייתה סברה שהיהודים יזדהו עם ספרד, וזו תפיק מכך תועלת פוליטית וכלכלית.25 אבל דומה שהאוריינטציה הפרו־ספרדית של יהודי תיטואן לא הועילה להם, והם היו עתה בין הפטיש והסדן. בשל המצב הזה גברה איבתם של המוסלמים שבתיטואן כלפיהם, והם והספרדים המקומיים התנכלו ליהודים.
20 באפריל 1861- דו״ח של דרומונד האי על מצב היהודים במרוקו
ב־20 באפריל 1861 כתב שגריר בריטניה במרוקו, דרומונד האי, דו״ח בטנג׳יר, וב־3 במאי 1861 שלח משרד החוץ למונטיפיורי את תמציתו בנוגע למצב היהודים. להלן עיקרי הדו״ח: בערים הפנימיות היהודים הם גזע מושפל ומבוזה. אבל חל בשנים האחרונות שיפור הדרגתי במצבם. היהודים בטנג׳יר, שמספרם נאמד בכ־4000 בני אדם, אינם סובלים מדיכוי. הם משלמים כמאה לי״ש לשנה מיסים. הם אינם חייבים בעבודות כפייה. הם בוחרים את רבניהם ואת מנהיגיהם, ולא ידוע כמעט על מקרים של ענישה גופנית או עונש מאסר, אלא רק לעתים רחוקות. מצב היהודים השתפר בזכות נוכחותם של נציגים מאירופה הגרים בעיר הזאת, ובזכות פעילותם של דרומונד האי ושל הנציגים מבריטניה שקדמו לו למען היהודים על פי הנחיות של ממשלת בריטניה. ההוראות של ממשלת בריטניה יעודדו את הכותב, דרומונד האי, לנקוט צעדים בעתיד למען היהודים באזורים הפנימיים של מרוקו. לדבריו, ״אבל כפי שאמרתי ליהודים, עלינו לצפות להתרחבות איטית אך הדרגתית של המסחר, והיא הערובה לשירוש דעות קדומות וליצירת מגעים בין מוסלמים ובין אירופאים, יותר מהתערבותם של נציגים זרים.״
לסיכום: א. יש הבדל בין מצב היהודים בטנג׳יר ובין אלה שבאזורים הפנימיים. ב. השיפור יבוא באמצעות התרחבות המגעים בין האירופאים ובין המוסלמים.
Histoire du Maroc -M.Terrasse
Histoire du Maroc
Jean Brignon-Abdelaziz Amine-Brahim Boutaleb-Guy Martinet
Bernard Rosenberger avec la collaboration de Michel Terrasse
Haier 1967
« Les discours dans lesquels nous allons traiter cette matière formeront une science nouvelle qui sera aussi remarquable par l'originalité de ses vues que par l'étendue de son utilité. Nous l'avons découverte à force de recherches et à la suite de profondes méditations. »
ibn khaldoun, Mouqaddima (trad. De Slane), p. 77.
LA PRÉHISTOIRE
- LE PALÉOLITHIQUE
La préhistoire de l'Afrique du Nord est loin d'être encore bien connue. Il faut faire une large part aux hypothèses dans les conclusions des spécialistes.
L'Afrique semble de plus en plus avoir été le berceau de l'humanité : l'homme y apparaît, fait les premiers pas de son évolution. Tandis que les oscillations quaternaires perturbent la vie des régions septentrionales par les glaciations, celles-ci correspondent en Afrique à des périodes pluviales qui favorisent la vie des chasseurs-cueilleurs, en transformant en savanes, riches en plantes et en gibier, des régions aujourd'hui désertiques.
Cependant c'est du Proche-Orient, que la civilisation se répand : l'agriculture, les métaux, l'écriture, la pensée rationnelle, nés dans les plaines de Mésopotamie et dans la vallée du Nil se diffusent vers le Bassin Méditerranéen.
La préhistoire de l'Afrique du Nord offre des caractères qui la différencient de celle de l'Europe. Si l'évolution des genres de vie et des industries est en gros la même, il faut se garder de vouloir assimiler les périodes. Dès le Paléolithique moyen les différences sont telles dans l'outillage qu'on ne peut plus confondre les deux rives de la Méditerranée. Une terminologie particulière correspond à une réalité particulière.
Il est difficile d'établir une chronologie exacte : la corrélation entre les niveaux marins donnés par des plages fossiles, et les terrasses des cours d'eau, n'est pas encore bien établie par les géologues. En outre, du fait du climat, il était possible de vivre en plein air, c'est pourquoi la plupart des stations se trouvent en surface : elles sont isolées et il est difficile de les raccorder entre elles. Les grottes ont été occupées de façon permanente, ce qui a provoqué des mélanges entre des couches d'âges différents, par exemple à Taforalt.
Nous suivons ici la division classique en Paléolithique, ou époque de la pierre taillée, Néolithique ou époque de la pierre polie et enfin apparition des métaux, en insistant toutefois sur les particularités de l'Afrique du Nord et du Maroc.
- Le Paléolithique inférieur.
Période la plus étudiée, c'est aussi celle qui offre les plus grandes analogies entre l'Afrique du Nord et l'Europe : le galet plus ou moins aménagé est partout la première manifestation de l'activité créatrice de l'homme et de son intelligence.
Le climat est alors tropical humide, avec au Maroc une végétation de savanes et de forêts, et une faune comparable à celle qu'on trouve aujourd'hui vers le Tchad. Des hommes peu nombreux, et d'un aspect encore bestial, habitent le pays. Des restes trouvés à Casablanca dans la carrière de Sidi Abderrahman, à Rabat en 1933, et surtout un crâne, en 1961, au Jbel Irhoud, permettent par comparaison avec ceux trouvés ailleurs de se faire une idée plus précise de leur allure : ils présentent des caractères proches de ceux de l'homme de Néanderthal, c'est-à-dire un crâne aux os épais, au profil fuyant, avec une arcade sourcilière formant un bourrelet saillant, des orbites enfoncées, une mâchoire très forte; ces hommes, petits, marchent voûtés. Ils vivent de la cueillette et du ramassage ainsi que de la chasse. Leur armement ne leur permet de s'attaquer qu'aux animaux de petite taille, mais ils doivent savoir piéger les plus gros.
La plus grande partie de leur outillage très simple ne nous est pas conservée parce qu,en bois. Ils utilisent des bâtons, des massues, etc., mais aussi des pierres dont la forme convient à certains usages comme casser des coquilles, briser les os de petits animaux, les dépecer, ou couper du bois. Ils savent très tôt — il y a environ un million et demi d'années — modifier la forme de certains galets, en détachant des éclats par choc, afin d'obtenir une sorte de tranchant, ou de pointe. Ces outils très grossiers abondent sur le plateau de Salé. Cette « civilisation du galet » (pebble culture) est bien attestée au Maroc.
La taille se perfectionne peu à peu en ôtant des éclats non plus seulement dans une seule direction mais dans deux ou plusieurs. Puis on commence à utiliser certains de ces éclats, minces et coupants, détachés par le choc d'une autre pierre. On passe ainsi du galet aménagé au « biface » ou « coup de poing ».
Le « biface » caractérise la période acheuléenne, correspondant à celle d'Europe. La taille progresse : on utilise d'abord un percuteur de pierre. Bientôt apparaissent les outils caractéristiques de cet étage en Afrique du Nord : les « hachereaux » : au lieu d'une pointe comme sur les coups de poing européens, on a une arête tranchante.
Un gros progrès est l'utilisation d'un percuteur en bois ; il permet d'obtenir des éclats de forme plus régulière; des retouches sont ensuite possibles sur les éclats afin d'améliorer le tranchant.
- Le Paléolithique moyen : l'Atérien.
A l'Acheuléen évolué succède l'Atérien qui est spécifiquement nord-africain.
Cette industrie, dont le nom vient du gisement de Bir El Ater, en Algérie, fait preuve d'une assez grande maîtrise. L'outillage se caractérise par la présence d'une très forte proportion, allant jusqu'à 50 %, de pièces pédonculées. La dimension des outils est réduite, ce sont en effet les éclats qu'on utilise. Le silex s'est substitué aux roches dures de la période précédente, laves ou quartzites, difficiles à tailler. Lui seul peut se débiter en éclats minces, coupants et résistants, lui seul peut être retouché par pression habile d'un morceau de bois dur.
Par exemple le gisement de Tit Mellil, près de Casablanca, a livré des pointes, des racloirs, des lames, des grattoirs, des pièces foliacées, allongées, très belles, taillées sur les deux faces, qui évoquent les outils « solutréens » d'Europe.
Le pédoncule est dégagé en premier lieu de la partie la plus épaisse de la lame ou de l'éclat. Les pointes pédonculées peuvent être emmanchées, devenir flèches ou javelots. L'armement de ces chasseurs devient plus efficace; leurs conditions de survie améliorées, il est probable qu'ils peuvent se multiplier.
Il faut noter, d'après les variations de la faune, des transformations climatiques. Un certain assèchement commence : les hippopotames se raréfient, les éléphants se maintiennent. Pour expliquer la présence de cervidés et d'ours (peu nombreux du reste) on a parlé d'un « pont » entre l'Europe et l'Afrique, à la place du détroit actuel de Gibraltar, ou d'un rafraîchissement. La faune doit ainsi avoir un curieux caractère mixte. Mais la séparation de l'Afrique et de l'Europe arrête cette immigration nordique. L'assèchement du Sahara qui commence et qui va se poursuivre aboutit à l,isolement de l'Afrique du Nord dont la faune évolue par appauvrissement dû à l'homme. Dès le Paléolithique supérieur elle a des caractères de faune résiduelle.
פזמונים שבתאיים-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
פזמונים שבתאיים
לא רק את סדר אמירת המזמורים שינו, אלא גם הכניסו לתוך מחזורי החג וסידורי התפילה שירי תודה ופזמוני תהילה שנתחברו לכבוד המשיח ונביאו, בעברית ואף בשפה הערבית (בעגה המקומית) כדוגמת השיר הבא המובא ב״מחזור ווהראן (כתב־יד, מכון בךצבי).יי השיר כתוב בערבית והוא מלא ערגה וכיסופים לביאת המשיח ומונה בנשימה אחת את המשיח שבתאי צבי ונביאו נתן עם אליהו הנביא, ישעיה, אהרון הכהן ומשה רבנו וכו'. בשיר ששה בתים. הוא כתוב בכתב חצי קולמוס הנהוג אצל יהודי צפון אפריקה, וכל בית מסתיים בפזמון חוזר: ״חביב אללה אליהו״, כלומר ״אהוב ה׳ אליהו״. אנו מביאים להלן את השיר במקורו עם הטרנסקריפציה לאותיות דפוס והתרגום העברי לצדו:
שיר שבתאי בערבית מוגרבית ממחזור ״אורן״ יד בן־צבי מם׳ 91
טלבו לאללה רב אסמא
כאלק אדונייא ובחור אלמא
יפרג׳ עלינא מן האד אצ׳למא
במג׳י שבתי ואליהו
חביב..
שאלו מאל אדון שמים
בורא העולם והימים
יושיענו מזה החושך
בביאת שבתי ואליהו
אהוב האל אליהו
טלבו לאללה יא האד לאגימעא
אנהו יהרינא לטאעא
יגיי נתן סריע פי סאעא
יבשרגא בפכאכהו
חביב…
שאלו מאל, אתם זה הקהל
שהוא ינחנו בדרך ישרה
יבוא נתן רץ מהרה
יבשרנו בגאולתו
אהוב…
טלבו לאללה יפוכנא מן בין אלוומאת
בזכות אבות עליהום אשלאם
ובזכות אלעזר ואהרן אלימאם
מוסא אנבי וישעיהו
חביב…
שאלו מאל יגאלנו מבין העמים
בזכות אבות עליהם השלום
ובזכות אלעזר ואהרן הכהן
ומשה הנביא וישעיהו
אהוב…
שבענא אלכשפא וכתורת אדיקה
יפוכנא אללא בזכות אומנא רבקה
כמא מבית יסתר המלכה
ומרדכי ובני עמהו
חביב…
שבענו פחת ורוב צרה
יגאלנו האלוקים בזכות אמנו רבקה
כמו שגאלה אסתר המלכה
ומרדכי ובני עמו
אהוב…
לכשפא רינא בעינינא
לומאם ולעדא יסתמו פינא
וידא נרוג׳ו ידפלו עלינו
אצבו לאללה צובחאנהו
חביב…
הפחד ראינו בעינינו
האומות והאויבים יקללו
אותנו ואם נעבור ירקקו עלינו
התוחלת לאל ישתבח
אהוב…
מן צבר יא ולאדי מא ינדם
דאבא תסמעו רומא תנהדם
יעולא שאנבום ויתעצ׳ם
בכנסיית אללא צובחאנהו
חביב…
המחכה – בני – לא יתחרט
עתה תשמעו, רומא תהרם
ירום קרנכם ויתעצם
בתפארת השם ישתבח
אהוב…
השיר הזה היה מושר במוצאי שבת בעת ההבדלה והוא נכתב כתוספת – על אותו משקל ועל אותו לחן – של פיוט אחר ידוע בערבית שיהודי צפון אפריקה היו נוהגים לומר במוצאי שבת והמסתיים גם הוא באותו פזמון חוזר ״חביב אללה אליהו״. תוכנו של הפיוט המקורי הוא גלות וגאולה ובמרכזו דמותו הפלאית של אליהו הנביא. הבית הראשון של הפיוט מתחיל כן:
אלף וכמס מייא מן סנין
אלי נרג׳א דאק אלחנין
יבשר לאב מעא אלבנין
יבשרנו בפככנו – חביב אללה אליהו.
ותרגומו:
אלף וחמש מאות שנה
אליך חנון אנו מקווים
תבשר לאב ולבן
ותבשרנו בגאולה – חביב אללה אליהו
שני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים לט"ו בשבט
מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.
הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .
יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.
גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.
מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,
להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.
שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו
ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות
השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,
ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.
חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.
יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .
לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,
ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.
ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,
ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.
אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר
פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.
הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,
לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.
השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם
השיר: ״אעורר שיי רצני״
אעורר שיר רנני, למנצח בנגינות,
היום עשה ה׳, ראש השנה לאילנות.
ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,
לצור רוכב ערבות, בורא אילנות טובות
יאמרו שירות עריבות, זמירות נאות ורננות.
עיניכם חיש מהרה, תראינה בית וארמון.
ארץ חיטה ושעורה, גפן תאנה ורמון,
ארץ זית שמן ודבש, בגדי תפארה תלבש,
נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.
קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,
איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,
לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,
יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.
בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,
כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,
בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,
ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.
המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.
סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
מוסא בן אחמד מודה לאברהם קורקוס על המכתב ששלח למלך בו הוא מודיע לו על " תבוסת הנוצרים בידי אללאה ".
25.12.1860
الحمد للاه وحده
השבח לאל לבדו
1 – من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به الى خديم سيدنا ايده الله الذمين
מאת עבד ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל חסד, אל משרת אדוננו, יהי האל בעזרו, הד'ימי
2 – ابراهيم قرقز اما بعد فقد وصل كتابك مخبرا بتدمير الله
אברהם קורקוס, לעצם העניין : הגיענו מכתבך בו הינך מודיע על תבוסת הנוצרים בידי אללאה
3 – النصارى وما على فيه من التضييق كما تواترت بذلك الاخبار
ועל מצוקתם. הידיעות אושרו ממקורות רבים אחרים
4 – زادهم الله وبان واذا فهم غصصا ودلالا بوجود مولآنا اغر
ידכא אותם אלוהים, יפזרן ויכם בעונשו וישאיר את אדוננו, יפארנו
5 – الله بطلعته الغراء جيوش المسلمين وسيدنا ايده الله
האל, מפקד בחכמתו על צבא במוסלמים, אדוננו, יהי האל בעזרו
6 – منك ومن اخيك على بال والتمام في ١٢ من جمادى الثانية عام ١٢٧٦
חושב עליך ועל אחיך. סוף 12 לג'מאדא אל-תאנייא שנת 1276
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון
יצחק אבישור
להלן אדגים את ההבדלים שבין הסוגים הספרותיים התרגומיים והמקוריים לגבי היסודות העבריים והארמיים. אתחיל בהשוואת התרגום המילולי לתרגום המורחב, לפרפרזה, הכוללת מדרשים ופירושים. אביא שתי דוגמאות, האחת מספרות יהודי עיראק והשנייה מספרות יהודי מצרים. (1) ההבדלים בין סוגי התרגומים 1.1 בין תרגום לפרפרזה
בתרגומים הערביים־היהודיים לתנ״ך בקרב יהודי עיראק נדירות הן המלים העבריות. אמנם בהשוואה לתרגום רס״ג ולתרגומים שבאו בעקבותיו מצויות הן בכמות מסוימת, אך עדיין כמות זו מזערית היא בהשוואה לכל הסוגים הספרותיים האחרים. כך, למשל, בתרגומים העיראקיים לתנ״ך שבמאתיים השנים האחרונות אין אף מלה אחת בעברית בפרשת הבריאה(בראשית א-ב, ג);״ לעומת זאת בתרגום מורחב מן המדרשים שנתגלה לי לאחרונה, תרגום שנכתב בעיראק בסוף המאה ה־19 והוא מיוחס לר׳ יוסף חיים (כתב־יד אוניברסיטת בר־אילן) אנו מוצאים שימוש נרחב ביותר באוצר גדול של מלים עבריות. הקטע שיובא כאן משתרע בכתב־יד של תרגום מדרשי זה על שלושה עמודים גדולים, ויש בו עשרות מלים וצירופים עבריים וארמיים המשוקעים אורגנית בתוך הכתוב. המלים והצירופים העבריים יודפסו בהבלטה.
במסאעדת אללה נכתב קסם תעלומאת מאל פרשיות כל סבוע קסם פרשה מאל טבוע וועלא ציר נבדי מן בראשית באל פרק יקול בעשרה מאמרות נברא העולם אל מענא אלעולם וקת אלדי אללה כלקהא כלקהא בעשר אקוואל אמאאמג׳את. אוול קול אאמר אללה אלדי יציר שמים וארץ. וצאר כמא קאל. ואלארץ' כאנת פארג׳ה וומאי עלא כל אלארץ' וועתמא עליו וגה אלתהום. ווהווא מהף עלא אל מאי,
תאני קול אאמר אלדי יציר צווא. וצאר צ'ווא. ווהאדא אלצ'ווא אלדי כ'לקה אללה ביום אל אוול כאן אלאאדמי ישוף מן תאלי אלדנייא ואלא תאליהא ושאף אללה אלדי מא לאייק לרשעים אלת יסתכדמון פיה. חית כאן הגמוהא ללעולם. קאם ווגנזו ללצדיקים לעתיד לבוא וסמאהו ללצ'ווא נהאר ולל עתמא ליל וצאר אליל ואלנהאר יום וואחד.
תאלת קול אאמר יציר קטעה בווצט אלמאי. ווייפח בין מאי ללמאי. וסווא אללה אלא אלקטעה ואלפרדה. ופרז בין מאי אלז־י מן תחת אלפרדא מאל אלשמים ובין אלמאי אלדי מן פוק ללפרדא מאל אלשמים. ווסמא אללה ללפרדא ואלקטעה שמים וצאר אליל ואלנהאר יום תאני.
ראבע קול אאמר אללה אלדי אלמאי ינגמעון מן תחת אלשמים אלא פרד מוצ'ע ותנבאן אלייבס. וצאר כדא.
כאמס קול אאמר אללה אלדי אלארץ' תבצר כצאר. וועשב פיהי בזר. ווסגר פיהא תמרא, וצאר בד־א, וצאר מג׳רב וצבח יום רנאלת.
סאתת קול אאמר אללה אלדי יציר צ'וואייאת תנין שמם ווקמר. לאגל יינפרז אליל מן אל נהאר. וולאצל יצירון נייאשין ולאגל חסאבאת מאל מועדים וואייאם ווסנין חית מתעלקין במוגב משוות אלשמס ואלקמר. ואיצא לאגל יעודן ללעולם וצאר כמא אאמר וצאר יום ראבע.
סאבע קול אאמר אלדי אלמאי יידבי נפס חייא מתל סמך וג'יר, וטיור יטירו עלא אל ארץ' ווצלק אללה אלחות אלכבאר אלדי פי אלבחר וגמיע נפס אלחייא אלת פי אלמאי. ווצאר כמא אאמר וצאר יום כאמם.
תאמן קול אאמר אללה אלדי תטלע אלארץ' נפס חייא. בהמה וודביב ווחוש אלארץ' כל ג'נם וג'נם וצאר כ'דא
תאסע קול אאמר אלדי יכלק אדם ואתשוואר מע אלמלאכים לאג'ל יעלם אלא אלאוואדם אלדי מן יבון לזום עלא פרד משאוורה. ייתשאוור מע אלאזג׳ר כז־א. לאגל כטראת יטלע מן אלזג׳יר שור מליח עלא מוגב מא אלנפס מאלו כבירי. מאל מא שפנא באצחאב איוב כל שורהם מע איוב מא כאן עלא אללאזם למא גא אליהוא אלדי כאן אזג׳ר מן כלהום. ווערפו אלד־י הסבתו אלדי אנשאמתו היי גלגול תרח אבונו אל אברהם אבינו חית אליהוא כאן ענדהו נפס כבירי. וכלק אללה אלאדם בצורה שריפה פחל ונתייא כלקהום וברכהום וקאל להום פרו ורבו ואתרסו אלאר׳ץ וואחכמו בסמך אלבחר ובסיור אלסמא ובגמיע ווחוש אלז־י ידבון עלא אלארץ. עאשר קול קאל אללה אלא אדם וחוה אנא עטיתו לכום אלא כל עשב מבזר בזר ואלא כל סגרה לכום יציר למאכול. וולגמיע ווחוש וולכל טיר אלסמא ולגמיע דביב אלד־י פיה נפס חייא עטית כל כצאר ועשב לתכלון וצאר כדא וצאר יום סאדס. נהאר אלסאבע כמלת כליקת אלשמים ואלארץ ווסבת ביום אלסאבע מן כליקת שמים וארץ וובירך אללה יום אלסאבע ווקדסהו. חירז יום אלשבת הווא…
Le Maroc eapagnol-revue Brit 29
Jerusalem – Bet Hamikdash Said Sayagh
Brit no 29
Said Sayagh, est ne a Meknes. Il est docteur en Histoire, agrege d'arabe, ecrivain et professeur, se sent juif a part entiere, membre de l'Association des permanences du Judaisme Marocain, association presidee par le Dr Arrik Delouya, son voyage en Israel a eu lieu dans le cadre de la collaboration entre l'association susdit et ZOHAR, son pendant en Israel.
S'il y a un reve que j'ai longtemps caresse, c'est celui la. Je l'ai redoute aussi et, fini par le considerer comme une chimere, un de ces delires qui nous assaillent et qu'on n'arrive pas a evacuer.
Aller en terre Sainte, reposer mas tete sur le Kotel, me retrouver avec des hommes et des femmes qui seraient mes frères, mes soeurs, mes cousins, mes cousines. Et si ce n'etait qu'une illusion, un delire identitaire longtemps etouffe.
Au moment ou j'ai commence a y croire fermement, un villain nuage venu des contrees glacees a faille le reduire en cendres. Et puis je me suis retrouve a l'aeroport ; la joie et l'angoisse se disputant mon ventre noue.
Dans l'avion, une logorrhea aigue s'est emparee de moi. Les victimes, un couple; l'homme une kippa aureolant sa tete brune geai, la femme, belle et docile, les grands yeux ecarquilles par la surprise ou la bienveillance ; tous deux ont prete une oreille bienveillante a mon recit intarissable sur mes ancetres juifs, sur le judaisme marocain, sur Lala soulika.
Extrait
Issachar la surprit
Pourquoi tu ne deviendras pas musulmane ?
Elle fit un effort pour reprendre son souffle er bredouilla
Pourquoi me ferais-je musulmane?
Pour proteger ta vie…pour rester en vie…pour ne pas mourir
En verite, il ne passe pas une division du temps sans que je prenne une decision pour la renier juste après. Je t'aime mon frère. J'aime mon pere. J'aime ma mere, j'aime tous les juifs, ceux que je connais et ceux que je ne connais pas. J'aime la vie; meme Tahra, je l'aime.
J'aime la petite rue etroite ou nous habitons. Cet amour prend sa source dans ce que je sais sur moi meme; dans le fait que je suis juive. Si je perds ce que je sais, mes resperes, ce qui organize mon cerveau et mon imagination, je me perds, je perds mon ame, j'erre.
Je suis Sol, juive de Haim et de Simcha, eux memes juifs. Je ne m'imagine pas Fatima. Fille de je ne sais qui….ni rien d'autre. Quand j'essaie de m'imaginer en autre chose, vivant dans d'autres conditions, j'ai l'impression d'etre au bord d'un precipice, au bord de la chute…..
Les mots les plus sophistiques, les plus précis, les plus nuances ne sauraient decrier le bouleversement, paisible, qui m'a saisi Durant ce sejour en Israel. Entre l'instant ou Victor Aflalo, l'homme, le vrai. m'a acceuilli a l'areoport Ben-Gourion et celui ou il m'a ramene dans ce meme lieu, il s'est ecoule des temps immesurables, des temps compacts qui resument les siecles et amplifient les instants les plus brefs.
Said a Yad Vashem vendredi 23 Avril 2010.
J'avais imagine des centaines de fois la scene ou je reunirais toutes mes plaintes, protestations, reproches, invectives accumules depuis des annees et j'irai, la nuque raide demander des comptes
Je descends de ces juifs convertis a l'Islam, dans la confusion et les peripeties de l'histoire.Mais les racines sont plus puissantes que l'histoire. Les racines demeurent en depit de toutes les inconstances des jours
Meme si tout le monde était musulman, les juifs convertis sont toujours objet de suspicion. Meme s'ils ne sont plus juifs dans leurs rites, ils resteront les " autres juifs ", jamais musulman totalement.
Un fatras confus entremelait mes sentiments et mes idees a propos de cette question comme plusieurs pelotes de laine confondues, indemelables dans un meme sac.
On n'en parlait jamais a la maison. On esperait toujours passer inapercus, echapper aux insultes, insinuations, regards meprisants ou detournes et crachat par terre.
Je redoutais ce que les gens me renverraient en devinant ce que crachait mon nom. Je devais forcer les accents, cacher les moindres signes qui rappelleraient quoi que ce soit de ce qui peut etre juif.
J'ai fait un d'autres reves, don’t celui-ci :
Je suis un petit garcon. Je m'appelle Douidou fils de Salomon Sayagh le bijoutier et de Zahra Benaros. Mon père souvent, inquiet, me montre plusieurs fois comment aller de la maison a sa petite boutique ou il s'entasse avec ses outils, ses œuvres, ses caisses, ses babouches
Il insiste pour que je ne devie pas un pas du chemin qu'il me montre.
Il me reprimande dans un melange d'hebreu et d'arabe lorsque je designe la canne allechante du marchand de nougat et reclame un morceau de la delicieuse patte blanche aromatisee a la fleur d'oranger.
Il me momtre, pour la centieme fois, le chemin a suivre pour aller a la petite synagogue du Mellah. Il me fait repeter ce que je dois faire au cas ou quelqu"un que je ne connais pas me propose du nougat ou m'invite a l'accompagner quelque part.
Je courrai a toute allure laissant tomber mes petites babouches noires faites par mon oncle Messaoud le chrabli toujours assailli par les jolies femmes du Mellah et meme d'au dela de mon petit monde clos, me refugier dans la boutique de l'un de mes oncles paternels ou maternels. Au defaut il faut que je courre a la maison.
Il me fixe de ses yeux peu severes pour que je baise la main du rabbin a la barbe hirsute et blanche qui passe son temps a nous faire annoner, moi, mes cousins, les cousins de mes cousins et les petits voisins, des litanies auxquelles nous ne comprenons pas grand-chose.
Il m'apprend a essuyer avec les chiffons que lui prepare ma mere, des bracelets en or, de bagues, de boucles d'oreilles, des bijoux, beaux, qui lui amenent des acheteurs de tres loin
Il bavarde avec eux des heures et des heures. Il fait venir de la maison des plateaux de the a la menthe et de gateaux faits par ma mere et qui soutirent des cris admiratifs aux clients.
מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן-שמחון
עוגות וממתקי פורים
א־שבבאקייא
מבין סוגי המתיקה הרבים המכינים לפורים, המאפה הנפוץ ביותר אצל כל משפחה מרוקאית והאהוב, במיוחד על הילדים, הוא ״א־שבבאקייא״ (רשת) משום שהיא דומה לרשת, זכר למפלת המן במצודה. זוהי מרקחת דבש עשוייה מבצק מאוד דליל, מטגנים אותה בשמן וטובלים אותה בדבש דבורים טהור וטעמה כצפיחית בדבש.
אל־קנאדיל
זהו מרציפן בצורת מגן דוד עם שש קצוות או פיות הדומות לפיות של ה״קנדיל״ שהאשה היהודייה מדליקה בליל שבת ומזה גם שם המאפה, כנראה שזה גם מקביל לאוזני המן. בעיר רבאט מכנים מאפה זה בשם ״מאסאפאן׳. אופן ההכנה: לוקחים קמח, שמן, ביצים ומעט מים, מערבבים הכל. המילוי של ה״קנדיל״ או ה״מאסאפאן״, הוא עם שקדים טחונים אשר מערבבים עם סוכר ומי ורדים, מכניסים לתנור ומקבלים מאפה מצויין.
אל־בויוז
הבנות נהגו לסייע הרבה לאמא ביום פורים, על־כן קמו מוקדם ועזרו בהכנת תופיני פורים. עקרת־הבית הכינה ביום פורים לחמים עגולים הנקראים ״בויוז״ . זהו לחם שלהכנתו משתמשים, בקמח סולת, שמן, סוכר, ביצים ושומשמין שמפזרים עליו. לפני שילוחו לתנור הציבורי (מאפייא), מושחים את הלחמים (אל־בויוז) בחלמון ביצה לפני שמפזרים עליהם את השומשמין.
הלחמים האלה הם עגולים ומעטרים אותם בכל מיני ציורים בצורת דקירות דקירות על פני הלחם וזאת בעזרת כלי מיוחד לזה. אם אין כלי משתמשים עם המזלג.
יש משפחות שקבלה בידן לא לטעום בשום אופן מה״בויוזה״ של פורים, לא להכינה וגם לא להכניס אותה לבית בכלל, גם אם השכן או קרוב משפחה יכבד אותם ויצרף בויוזה למשלוח מנות, המשפחה לא תקבל אותה, לא תיגע בה ותחזיר אותה למשפחה השולחת. אנשים אלה טוענים שעקב איזה אסון שקרה פעם בקרב המשפחה, הפסיקו והחרימו את המאפה.
אל־כ׳בזא די פורים
זוהי גם ״בויוזה״ גדולה כמו כיכר לחם עגול, הכנתה כהכנת ה״בויוזה״ הרגילה. מכניסים לתוכה ביצים בקליפתן, אך שלוקות והן מהודקות ברצועות של בצק, אח״כ מושחות אותה בדבש טהור, מפזרים עליה גרעיני שומשמין ושולחים למאפייה.
בני המן
תפקיד נוסף שהוטל על הבנות ביום פורים הוא להכין בובות קטנות מבצק, אוחזות אחת ביד השנייה (יד־ביד). כל בני המשפחה גם הבנות הקטנות ביותר השתתפו במבצע זה. לבובות אלו נעצו להן שתי קורטי פחם במקום העיניים. הילדים נהנו תמיד מהבובות הזעירות וכינו אותן׳׳בני המן״, לפני שאכלו אותם הסירו מהן ובחוזקה את עיני הפחם ואמרו: ניקרנו את עיני בני המן!.
מחרוזת עוגיות
ליצירת העם הפורימית, כמה וכמה גוונים לה והיא עשוייה רבדים רבדים, אם נרצה או לא נרצה, הרי היא נמצאת גם במחרוזת עוגיות הנקראת " אזלאג דל-חלאווי ". מחרוזת זו עשוייה פסיפאס של סוגי עוגות מצורות שונות וכולן עשויות מבצק: מגן דוד גדול, תוף, דג, ציפור, חילזון וסולם, משום שבפורים הייתה עלייה לעם ישראל והמדרש אומר שהקב״ה עושה סולמות ברקיע, משפיל לזה ומרים לזה. יש שעשו חלות בצורת ציפורים עפות, אחרים עוגיות בצורת ״יד החתול ". יש גם שהכינו את הלחם בצורת אדם, מרדכי, המן.
כעאכ לגיזאל
הרבה משפחות נהגו להכין עוגיות קטנות בשם: ״אל־כעיבאת״׳ (סהרונים) המכונות ״כעאב לג׳זאל״ (כעכי הצבי) והן עשויות מבצק דליל ובפנים ממולאות בשקדים טחונים. עוגיה זו שהיא בצורת סהר מכסים אותה בשכבה עבה של סוכר טחון עד דק, לאחר שטיגנו אותה בשמן והיא מאוד טעימה.
גם בתוניסיה מרבים בכל מיני מתיקה, בלוב הנשים מרבות גם הן במיני מתיקה, במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, והן מאוד חרוצות במצווה זו וגם לגבאי הצדקה הן נותנות.
בתוניסיה הגישו בסעודת פורים מעדן בצורת כריך הנקרא ״מקרוד״ העשוי שתי פרוסות בצק סולת וביניהן מילוי של תמרים מרוסקים וטחונים. מעדן שני הוא ״דבלה״, עשוי מבצק דקיק מגולגל, מטוגן בשמן וטבול בדבש. המעדן השלישי הוא ״גיזאטא״. זוהי עוגיה בצורת קערית ממולאת בשקדים ובוטנים טחונים. עוד מאפה הנקרא ״כעכה״. זהו כעך עשוי מבצק בצורת טבעת עגולה או קלועה וחור באמצעה, לפעמים הכעך אינו עגול ועשוי בצורת אצבע.