Mariage juif a Mogador-fran-angl
Foreword – Besimana Tava
This work is a celebration of the past.
The institution of marriage today is no longer what it was. In Mogador, as in the entire Jewish world, the celebration of a marriage was once so important that it took place over several weeks and monopolised the attention of the entire community.
A lyric poem glorifying marriage customs of the past in Mogador and a vast choice of ketubot, or marriage certificates, illuminated by Mogadorian artists form the basis of this book. What could be better than a poem to evoke not only the details of marriage, but also the emotions, the thrills, the tears, the laughter, in short, the very distinctive ambience of a marriage in Mogador!
Marriage in Mogador, written in the tradition of the piyout (songs of praise to G-d), was composed based on information received from the late Shlomo-Hax Knafo and his wife Esther. The illuminated ketuba is a marvellous tradition jealously kept by the Jewish community of Mogador.
During the 2000 Montreal Sephardic cultural festival la "Quinzaine sepharade", under the chairmanship of David Bensoussan a beautiful exhibition of Judeo- Moroccan ketubot, mostly from Mogador, was on display at the National Library of Quebec. Asher Knafo, himself an illuminator of ketubot, presented some of his works as well as a major unpublished poem, Marriage in Mogador. It was an astounding meeting, as Asher Knafo and David Bensoussan, each of whom had written books about their beloved city, decided on the spot to devote a book to the poem Marriage in Mogador and the tradition of illuminated ketubot.
This was the start of a fascinating adventure. During their research of the ketubot, Knafo and Bensoussan came to know a great number of families, who made available their illuminated manuscripts kept so carefully over the years, at times for over a century. These families merit our heartfelt thanks. We saw fit to include texts of Isaac D. Knafo (1912-1979), Mogadorian poet and illuminator of ketubot.
The authors acknowledge the help of various institutions and organisations which made it possible for this project to come into being : The National Library of Quebec, the Jewish Community Foundation of Montreal, the Foundation for Sephardic Culture, the Jewish Community Centre of Montreal, The Israel National Lottery, National Library of Israel, the Israel Museum in Jerusalem, the Ben-Zvi Institute in Jerusalem, the Bernard Gallery in Tel Aviv and the Bill Gross Collection.
Rabbis Israel Maïmaran, David Sabbah and Moshé Amar also deserve thanks for their help in deciphering some difficult parchments. Special appreciation is due to Daniel Martel and Avraham Elarar for their artistic advice, Janice Rosen for her translations, Raphaël Serfaty, Marsha Bensoussan, Barry Orkin and Melina Stojanac for their linguistic revisions and Aimé Bensoussan for taking on the delicate task of overseeing the funding for the work.
The reading of the ketuba is one of the most solemn moments of the marriage ceremony. It begins with the phrase Besimana Tava – Under the sign of good fortune. May the reading of this work also be undertaken under the favourable auspices of these words : Besimana Tava!
זעקת יהודי מרוקו
תרומתם למדינת ישראל
יהודי צפון-אפריקה תרמו למדינה שני שרים וסגן אחד השר בכור שלום שיטרית ז”ל, שר המשטרה והמעוטים והשר יעקב משה טולידנו זי׳ל, שר הדתות, וסגן שר החקלאות ה״כ אהרון אוזן יבדל״א. מקרב העדה המרוקאית בארץ קם הסופר, החוקר, ההיסטוריון, הבלשן הציוני הותיק ח״כ אברהם אלמליח ז״ל. ואליהו הכרמלי (לולו) ז״ל, היה דבר הועד הלאומי וח״כ. כיום מנהל אגוד הבנקים במדינת־ישראל הוא מר ישראל בר־יוסף יבדל״א ממשפחה מרוקאית, שהתישבה בארץ משנת 1847.
אחד מיהודי מרוקו הבונה הלכה למעשה ישובים בחלקי הארץ השונים בעזרת החברה הקבלנית של אוניקו הוא מר אלפונסו סבאח. בועדה המרכזת של ההסתדרות שנים והם: אלי מויאל ושאול בן־שמחון וחמשה חברי־כנסת: א. חסין, א. בטיטו (מערך), מ. גז (רפ״י), א. טיאר המרכז החפשי, ד. לוי (מפד״ל), שבעה ראשי עיריות או מועצות מקומיות וחבר הנהלה הסוכנות היהודית עו״ד א. נרבוני.
שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח
אלפונסו סבח ומרק סבח, שניהם ילדי טנג'יר שהוריהם עברו לקזבלנקה, מייצגים יותר מכל את שני הקצוות בהנהגה היהודית בעת קבלת עצמאותה של מרוקו. הראשון מייצג את הזרם הציוני, בזמן שהשני הוא אחד מדובריו המובהקים של הרעיון האסימילציוני בחברה ובפוליטיקה המרוקאית. אך למרות הניגוד הקיים ביניהם לכאורה, התברר ששני זרמים אלה עברו מוטציות, ככל שהזמן חלף, עד שהמורכבות הפוליטית המקומית והעולמית טרפו את הקלפים ושינו את עמדות הצדדים. עם סיום הפרק הקולוניאלי בתולדות מרוקו ובראשית קיומה של המדינה העצמאית נחלקה ההנהגה היהודית בין מיעוט מתקדם שתמך בהתלהבות בהיטמעות בחיים המרוקאים ובנטילת חלק בבניית מרוקו החדשה ובין רוב שמרן, שצידד בזהות לאומית נפרדת, שונה מן הדגם שרווח במדינות המערב הקלסיות שהתקיימה בהן אמנציפציה אינדיבידואלית. רוב זה נאחז במסורת אבות ובשוני בין שתי הקהילות כדי לדרוש זכויות נבדלות ולאו דווקא שוות, בשביל היהודים כמכלול לאומי, אתני וקהילתי. הנהגת הרוב הדומם יכלה לנמק את דרישות הבדלנות על סמך העובדה הבלתי מוכחשת, שכל רצונה של מרוקו להיות ממלכה דמוקרטית ומתקדמת, על פי הגדרתה, היא מדינה מוסלמית לא חילונית ואין בה הפרדה בין הדת למדינה. רק מדינה חילונית כזאת מסוגלת לאפשר למסה גדולה של יהודים לזהות עצמם כמרוקאים לכל דבר. לזרם הבדלני בקהילה היו נטיות מסורתיות מתונות וקשר רגשי לישראל, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים. מיד עם קבלת העצמאות, גל של התלהבות ואופטימיות שטף את השכבה היהודית המשכילה שרצתה ליטול חלק בבנייתה ובעיצובה של מרוקו כמדינה מתקדמת ומודרנית. זאת הייתה תקופת התלהבות חלוצית שסחפה את רוב הצעירים המשכילים. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי ערך סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה הייתה מועטה. יהדות מרוקו נחלקה בתקופה זו, לפחות לזמן מה, בין שניים משלושה מוקדים: הכוונה לצרפת, מרוקו וישראל, עד שהמציאות אילצה אותם להכריע לטובת אחד מהם. בקרבה התקיימה חלוקה סכמאטית שהעמידה מול מרכיביה שלושה מוקדי משיכה גאו תרבותיים בלתי שווים. היום בדיעבד ידוע שאופציית ההשתלבות בחברה ובלאומיות המרוקאית, שחשיבותה הייתה בלתי מבוטלת בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, נחלה כישלון חרוץ ואילו האופציה הישראלית גברה על כולן. עם זאת, יש לציין שמשפחות מבוססות יותר שיכלו להשתקע בקלות יחסית בצרפת, ספרד או קנדה העדיפו ארצות אלה על המיתון הישראלי של ראשית שנות השישים.
ד"ר יגאל בן-נון אוניברסיטת פריס
הספרייה הפרטית של אלי פילו-Histoire du Maroc-Michel Terrasse
Histoire du Maroc
Jean Brignon-Abdelaziz Amine-Brahim Boutaleb-Guy Martinet
Bernard Rosenberger avec la collaboration de Michel Terrasse
Haier 1967
« Les discours dans lesquels nous allons traiter cette matière formeront une science nouvelle qui sera aussi remarquable par l'originalité de ses vues que par l'étendue de son utilité. Nous l'avons découverte à force de recherches et à la suite de profondes méditations. »
ibn khaldoun, Mouqaddima (trad. De Slane), p. 77.
LA PRÉHISTOIRE
- LE PALÉOLITHIQUE
La préhistoire de l'Afrique du Nord est loin d'être encore bien connue. Il faut faire une large part aux hypothèses dans les conclusions des spécialistes.
L'Afrique semble de plus en plus avoir été le berceau de l'humanité : l'homme y apparaît, fait les premiers pas de son évolution. Tandis que les oscillations quaternaires perturbent la vie des régions septentrionales par les glaciations, celles-ci correspondent en Afrique à des périodes pluviales qui favorisent la vie des chasseurs-cueilleurs, en transformant en savanes, riches en plantes et en gibier, des régions aujourd'hui désertiques.
Cependant c'est du Proche-Orient, que la civilisation se répand : l'agriculture, les métaux, l'écriture, la pensée rationnelle, nés dans les plaines de Mésopotamie et dans la vallée du Nil se diffusent vers le Bassin Méditerranéen.
La préhistoire de l'Afrique du Nord offre des caractères qui la différencient de celle de l'Europe. Si l'évolution des genres de vie et des industries est en gros la même, il faut se garder de vouloir assimiler les périodes. Dès le Paléolithique moyen les différences sont telles dans l'outillage qu'on ne peut plus confondre les deux rives de la Méditerranée. Une terminologie particulière correspond à une réalité particulière.
Il est difficile d'établir une chronologie exacte : la corrélation entre les niveaux marins donnés par des plages fossiles, et les terrasses des cours d'eau, n'est pas encore bien établie par les géologues. En outre, du fait du climat, il était possible de vivre en plein air, c'est pourquoi la plupart des stations se trouvent en surface : elles sont isolées et il est difficile de les raccorder entre elles. Les grottes ont été occupées de façon permanente, ce qui a provoqué des mélanges entre des couches d'âges différents, par exemple à Taforalt.
Nous suivons ici la division classique en Paléolithique, ou époque de la pierre taillée, Néolithique ou époque de la pierre polie et enfin apparition des métaux, en insistant toutefois sur les particularités de l'Afrique du Nord et du Maroc.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
לפי ספר בראשית אין מוצא משותף לכל השבטים שאנו קוראים להם ערבים. בני כוש בן חם ואחי מצרים, פוט וכנען, היו: ״סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא ובני רעמה שבא ודדן״ (בראשית י,, ז׳ = דברי־הימים א א/ טי), ו״יקטן (בן עבר) ילד את אלמודד ואת שלף, ואת חצרמות ואת ירח; ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה; ואת עובל ואת אבימאל ואת שבא; ואת אופיר ואת חוילה ואת יובב, כל אלה בני יקטן״ (בראשית י/ כ״ו—כ״ט = דברי הימים א א׳, כ׳—כ״ג). נזכרים כאן שבטי דרום־ערב, והכתוב מייחס אותם פעם לבני חם ופעם לבני עבר. אמנם, מבחינת לשונם נמנים הם ללא כל ספק עם בני עבר (לשונם שמית היא), אבל בעיית מוצאם הגזעי אינה פשוטה כלל. בענין זה יש עוד כמה וכמה ספקות. נראה, שבראשונה קורא גם לעמים ששכנו בערב — כוש, ורק אחד־כך נתייחד השם הזה לאתיופים שבאפריקה. בני שם וחם היו לפנים, בתקופה טרום־היסטורית, חטיבה אחת. גם מבחינת הלשון נפלגו בדרום ערב. גם בני פוט ישבו בקצהו הדרומי־מערבי של חצי־האי ועל החוף האפריקני שממולו, ויש לזהותם עם פונט (הארץ שקיימה קשרים קבועים עם מצרים לפני חמשת אלפים שנה בערך)[. גם החקירה האנתרופולוגית גילתה קירבה מדהימה בין דרום־ערב וצפון מזרח אפריקה, קירבה גדולה מזו שבין דרומ־ערב וצפון ערב. הטיפוס הדרומי דומה לגזעים השוכנים באפריקה (סומלי, דנקיל) ולמצרים, למן התקופה הקדומה ביותר ועד היום. מצד אחר יש דמיון רב ביניהם ובין עמי הודו הדרומית .
לא נתפלא שברשימה הזאת נמצאת דדן, נאה בצפון חג׳אז. בדדן היתה מושבה קבועה של סוחרים ממעין, המלוכה העתיקה שבדרום־ערב, אחר־כך ירשו, כנראה, את המקום הזה השבאים, ומלכיהם נזכרים, כפי שראינו, ברשימות אשוריות. זכרם נשתמר אולי גם בשם ואדי אלשבא שליד מדינה. רבים השמות הדומים לשם העם השבאי: סְבָא, סַבְתָּה, סַבְתְּכָא. התחלפות האותיות ש—ס מקורה בהבדלים פונטיים שבין הצפון והדרום«!. בכתובות נזכרים המקומות שַׁבְּוַת (בירת חצ׳רמות) ושַׁבם — שםאם. (השוה: שבם, במדבר ל״ב, ג' ושִׂבְמָה, יהושע י״ג, י״ט, ישעיה ט״ז, ה׳—ט׳)». קשה מאוד לקבוע את מקומן של חוילה ואופיר; שתיהן נזכרות כארצות זהב: ״ארץ החוילה, אשד שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב; שם הבדולח ואבן השהם״ (בראשית ב: י״א—י״ב); ״ויבואו אופירה, ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככל ; ויבִאו אל המלך שלמה״ (מלכים א טי, כ״ח; ראה גם שם י/ כ״ב); ״כתם אופיר״ (תהלים מ״ה, יי). המלומדים מחפשים את הארצות האלה ומביעים השערות שונות: מדין, החוף הדרומי של ערב, חוף המפרץ הפרסי, פנים ערב .
רעמה, הידועה ליחזקאל (כ״ז׳כ״ב), נזכרה גם בכתובות הדרומיות, והיתה ידועה גם לפטולומיאוס. חֲצַרְמָוֶת מתאימה לחצ׳רמות, את הֲדוֹרָם מנסים לזהות עם שבט אהל אלהדרה, השוכן כיום בסביבות חצ׳רמות. צנעא, בירת תימן, נקראה בפי המשוררים בתקופה שלפני האיסלאם, וכן בפי היהודים עד היום הזה, אזאל — והשם הזה מתאים לאוזל, שבספר התולדות: אולם קשה להחליט, אם אין בכך השפעה יהודית קדומה. את ט׳פאר, שיצאו לה מוניטין בימי שלוט החמנרים, מזהים עם סְפָּר הנזכרת בבראשית י' ל׳ 16.
מחוז חצרמוות נקרא על שם ממלכה קדומה באותו השם שהתקיימה באזור זה, ושמו נגזר מהתנ"ך. בירת המחוז היא העיר אל-מוכלא. המחוז משתרע על פני מישור מדברי נרחב שנחצה בידי ואדי חצרמוות, ובידי הרים שהגבוה ביניהם מגיע לגובה של 2,500 מטרים.
הטמפרטורה הממוצעת בשנה היא 27° מעלות צלזיוס, הקיץ חם, החורף מתון. ישנם גשמים במחוז גם בימי הקיץ, בנוסף לימי הסתיו ולימי החורף.
בעוד התקיימה קהילה יהודית קדומה שהצמיחה מתוכה (לדברי ר' חיים בן יחיא חבשוש בספר "קורות ישראל בתימן"), בשנת 1495 משיח שקר ששמו לא נודע, אך מסופר שאסף מאמינים רבים ונלחם בשבטי תימן האחרים. לאחר הפסדו במלחמה נפרעו יהודי חצרמוות מתמיכתם בו.
בשנת 1948, לאחר התנקשות ביחיא מוחמד חמיד א-דין (שיחסו ליהודים היה טוב), החלו פרעות ביהודי תימן. גם במחוז עוד היו פרעות, אך לא היו כמעט פגיעות בנפש, אם כי היו פגיעות גדולות במיוחד ברכוש היהודים במחוז.
יהודי המקום עלו לישראל בשנת 1950 במבצע מרבד הקסמים.
עֶצְיוֹן גֶּבֶר (בכתיב מקראי גם עֶצְיֹן גֶּבֶר) היא עיר קדומה ששכנה בארץ אֱדום, בראש מפרץ אילת, סמוך לאילת ועקבה של ימינו. היא נזכרת מספר פעמים בתנ"ך, כתחנה במסלול מסעי בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, ובהמשך כעיר נמל ששימשה למסחר עם ארצות שונות לאורך חופי ים סוף בתקופת המלכים.
מפתחות לתטואן-מואיז בן הרוש
אבל כאן טמונה הרי כל הבעיה, והיא שהספרדים הבינו מניסיונם בגולה שהדרך לשמור על חייהם הרוחניים היא הפשרה, לגבי האשכנזים הפשרה הייתה מוות, ולכן מאז שנות החמישים אנחנו מתפשרים והם רואים בזה חולשה, אנחנו מוותרים והם רואים בנו רפי- שכל, הדבר הזה מתקשר לבעיה הערבית שתמיד נמצאת ברקע כאשר מדברים על העניין העדתי, וגם הפלשטינאים התפשרו משך שנים עד שהבינו שהדרך היחידה היא להילחם, הם לא חשבו שהם נמצאים מול יהודים חדשים, שונים מאלה שהכירו בצפת ובחברון, בטבריה ובירושלים, עד היום אנחנו לא הבנו, או אולי הרעיון כבר מתחיל לחלחל שהיהודים האלה שונים מאתנו, החוויות שלהם שונות, המסקנות שלהם כלפי המציאות שונות,
וכך הסתובבתי ברחובות תטואן, מחכה למישהו שיקרא בשמי, מחכה למישהו שיאמר משה משה, ויקרא אותי לסנה הבוער, הוא לא קרא לי, אבל ברחובות אלה מצאתי הרבה חלקים מן הפסיפס שהיו אבודים שנים, מצאתי וחשתי שאני יכול לחיות עם הערבים, שאנחנו, היהודים יכולים להסתדר אתם, ולא רק לדבר על חוסר-הבררה שהובילה לגירוש של יותר מחצי מיליון ערבים ב1948״, עד להריגתם של מאתיים ילדים ערביים באינתיפדה, או למאה ערבים בכפר כנא, כל הזמן אנחנו מדברים על האין-בררה, אבל האין-בררה הזה נובע מתפיסת העולם שלנו, מתסמונת הגטו שהשתלטה על כל האליטות של החברה הישראלית, כאן ברחוב מַהָרַקָה אנואר, הרחוב שבו ראיתי לראשונה את העולם, הלכתי ברחובות האלה, וראיתי שאני גם ערבי, ראיתי את הגיחוך של ההוגים הישראלים המבקשים מן האנשים זהות אחת ומוחלטת, עד כדי חלוקה בין ישראלים ליהודים, עד כדי חלוקה בין ישראלי לספרדי, כאילו שאי-אפשר להיות שניהם, הרי זו מיטת- סדום, ואתם לא יכולים להכניס אדם כמוני למיטת-סדום כזאת, אני, ערבי, יהודי, ים תיכוני, בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, ואם הייתי יכול גם הייתי מבקש דרכון ספרדי, איך אתם יכולים להכניס אותי לזהות מוגדרת כל-כך, ואני בכלל חושב שריבוי זהויות אינו אלא יתרון, ולא חסרון, הוא מכין אותך ללכת בעולם כאיש העולם, ולא כאיש שהעולם מאיים עליו, כאן ברחובות האלה, מתבונן בדרוויש היושב בפינת רחוב עם שתי ידיו פתוחות כמו ספר, בדיוק כמו שישב אותו אביון ליד בית- הספר שתמיד הייתי מגיע אליו בריצה לפני הצלצול ונותן לו חצי דירהם, הנה הוא יושב בפינה ברחוב מוחמד טורס, וקורא בתוך ידיו את העולם, קורא עם עיניים סגורות, או אולי הוא עיוור, הוא אינו זז, קשה להבין אם הוא מבקש נדבה, או שהנדבה שלו היא האוויר העובר בין ידיו, הוא לא זז שם שעות, הוא יושב שם מאז בריאת העולם, ריבונו של עולם, אולי זה אליהו הנביא, כאן ברחובות תטואן, שכמו הרבה ערים אחרות נקראת ירושלים הקטנה, אולי הוא אחרון היהודים כאן, אחרון הנביאים בעולם, מחכה לרגע שיעזוב היהודי האחרון מכאן כדי להגיע לירושלים, הוא יושב עם הגִ׳ילַבִיָה החומה שלו, וקורא את חיי, קורא אותם בשקט בפניי, קורא את לידתי ואת מותי, קורא את בניי ואת בנותיי, קורא את כל ספריי, את כל כתביי, קורא את אהבותיי ואת אכזבותיי, את שברון-לבי, את הימים שהשארתי כאן ברחובות, ימים של תקווה ושל גלים, גלים של אושר, הוא קורא את מות אחי, והוא לא בוכה על כלום ולא צוחק על כלום, כאילו כשמתבוננים מלמעלה השמחה והבכי נראים אותו דבר, אותה חוויה ארוכה אחת, אולי הוא הנביא עלי, והוא יעלה כך עם ידיו הפתוחות לשמים, לבקש רחמים על בני אברהם שהגיעו לסוף ההיסטוריה נאבקים זה בזה, הוא יבקש רחמים, אני יודע שהוא יכול לבקש רק רחמים, הדין לא יעזור אלא יביא עוד דין, ולעוד מיתות, ואולי הרחמים היחידים הם הדין, ואוי לו ליום הזה ולאנשים ביום הזה…
"כל שנה, אמר לי שלמה אסייג, מזמין אותנו ראש-העיר לסעודה שנתית, והוא מושיב תמיד את היהודים לידו, זה קצת מביך כלפי האנשים כאן, בכלל אם איזה שוטר יאמר לך משהו, פשוט תענה לו שאתה יהודי, אתה תזכה ליחס של הגנה מוחלטת, אתה לא צריך להראות דרכון או כל מסמך אחר,״
אחר-כך בעוברי את הגבול ליום אחד בספרד הסתכל על הדרכון שלי איזה שוטר בגבול וכאשר ראה שנולדתי בתטואן, הוא אמר לי "אה… אנתא דיאלנה!" ואת זה כמובן הבנתי היטב, זה אומר "אתה משלנו", הוא כמובן רצה קצת בקשיש כמו כל אחד משלנו, וכדי לעבור מהר יותר את הגבול נתתי לו, כאשר אחי ואני מסובבים אותו מכל הצדדים כדי שלא יראו שהוא קיבל, בדרך לסאוטה, העיר הספרדית באפריקה, הגבול שתמיד נהגנו לעבור כאילו כדי לעבור לאירופה, כי תמיד היהודים הלכו אחרי אירופה, תמיד כשהם יכלו ותמיד הם קיבלו סטירה מאירופה, זה ישראל ההולך אחרי עשיו, שהוא אדום, כי הוא הבן יעקב העוקב אחר אחיו התאום הבכור. באסטרולוגיה מקובלת הדעה שבנים תאומים תמיד נולדים בהפרש זמן כזה שהמזל של האחד הוא התת מודע של השני, אם זה מזל השמש או המזל העולה, וכך עד היום יעקב עוקב אחרי אדום. במקום, כמובן ללכת לדבר עם ישמעאל, אולי הוא מפחד שישמע האל.
אני אומר את הדברים לאשתי האלג׳ירית והיא אומרת לי: לך למרוקו שלך, לך לערבים שלך, אני ממש מתעצבנת על מה שאתה אומר, אתה עושה אידיאליזציה של הערבים עכשיו, וכו'…" כאן מתחילה כל הרטוריקה הציונית שמסבירה כל זוועה שאנחנו עשינו במילים של "לא הייתה בררה" וכל זוועה שהם עושים בהאשמה קולקטיבית של כל העולם הערבי. אני חושב שהם עושים אותו דבר. ואם נמשיך כך עתידנו לא מזהיר במיוחד.
מה שצריך לומר שאחרי ספרד, פולין וגרמניה, וכל ההיסטוריה שלנו עם עמי אירופה, עלינו סוף סוף להבין שאין לנו שום סיבה שלא להתקשר קצת יותר עם עמי ערב, וזאת גם לאור ההיסטוריה שלנו אתם, שאמנם איני רוצה לקרוא לה אידיליה, אך ודאי הייתה בתחום הסביר והידוע באנושות בין שני עמים החיים יחד, ואולי מעבר לזה, להתבונן בהם ולהדגיש, כן, בדיוק כך, להדגיש את הצדדים הערביים הטמונים בתרבות שלנו.
לא, איני חושב שיש הרבה סיכויים לדבר הזה, אני קול קורא במדבר, קול צועק בהר, קול הולך לאיבוד בקקופוניה התקשורתית השלטת, ובכל זאת צריך שהדברים ייאמרו, שלפחות ייאמרו אם לא יישמעו.
סוף…
מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן-שמחון
בלילה ההוא לשחקני קלפים
מנהג נפסד היה במרוקו בקרב אנשים בורים: מתחילת חודש 
אדר, היו מתארגנות כנופיות כנופיות של אנשים ריקים ומשחקים קלפים לילה לילה במשך החודש, וכל ערב בבית אחד החברים.
האיש אצלו שיחקו, קיבל מכל משתתף, מין ״דמי חסות״ הנקראת " באראטו ". שמות המשחקים שהיו בזמנו הם: רונדא, מסכאמבא, טומי ועוד. הרבנים ופרנסי העיר נרתעו ומאסו באנשים הריקים הללו. במכנאס הוצאו לא פעם תקנות נגד משחקי קלפים, אך אותם בורים בשלהם, כי מכלל האמונות העממיות שרווחו, אנשים אלה האמינו שירויחו, משום שבחודש אדר, מזלם של ישראל בעליה.
כל אלה שהשתתפו במשחקי הקלפים והרויחו, בערב פורים באו צוהלים ועליזים לבית־הכנסת וכאשר החזן הקורא את המגילה הגיע לפסוק ״בלילה ההוא״, הם הראשונים שקפצו בראש וקראו את הפסוק עם הקהל בהדגשה ובשמחה, לעומתם המפסידים באו לבית־הכנסת חפויי־ראש וקראו את ״בלילה ההוא״ בקול רפה ומבויישים. הקהל הבין אז, ״מי העני ומי העשיר״ ב״בלילה ההוא״.
תליית בני המן
במכנאס נהגו שכאשר קורא המגילה היה מגיע לעשרת בני המן ותלייתם על העץ, נעשתה אתנחתא והקורא לקח את רצועת הקשירה של המגילה וקשר אותה לראש עמוד התיבה של שליח ציבור, מקום שבו מונחת המגילה, זאת לזכר תליית המן ועשרת בניו וכשהגיע הקורא את המגילה לשמותיהם של בני המן, קרא את שמות עשרת בני המדתא בתוספת ״חמש מאות איש״ בנשימה אחת ומהר.
בתום קריאת המגילה, הקהל פצה בתפילת ובא לציון גואל בקול אדיר ובהתרגשות עצומה. הנערים הפסיקו מיד את ההתעללות בהמן וחבר מרעיו וקראו את ״ובא לציון גואל״ בחרדת קודש ובתקוה. יש אמונה בקרב יהודי מרוקו והיא ; כאשר יבוא המשיח, הוא יתקבל על ידי המחכים לתשועתו בשיר של " ובא לציון גואל " ואמונה זו מתחזקת בשעות אלו.
פתיחת הצום
בשוב בעל־הבית ובניו מבית־הכנסת, מצא את השולחן ערוך מכול־טוב במעדני מלך , הבית מלא אורה ומקושט כולו בנרות צבעוניים.
בפתיחת הצום רק מעטים פתחו את הצום במאכלי בשר, הרוב־בעוגות מטוגנות עם דבש, לחמים מיוחדים, פירות ושתיה, אולם באיזור הדרום נהגו לפתוח את הצום ב״כוסכוס״ עם עוף שקראו לו כוסכוס מגילה . במקומות אחרים נהגו לפתוח את הצום בתבשיל מפולים, זכר ל״זרעונים״ שאכלה אסתר, שהם מאכל כשר (מגילה יג, עא). הרבה משפחות נוהגות עד היום להכין מרק מיוחד המכונה לחרירא, מרק זה לוקחים אותו אחרי פתיחת הצום.
מעות פורים
ביום פורים מזדרזים בני המשפחה להשכים קום. ראש המשפחה לוקח את בניו ונוטל עימו כמות של מטבעות קטנות לחלוקה לעניים. ביום זה גם הכּילַי הופך לנדיב־לב. בין הצובאים על בתי־כנסת, חלק ניכר היה של ערבים מוסלמים שאהבו לפשוט־יד ביום פורים וגם זכו ביד נדיבה ב״דמי פורים״, הרבנים לא התנגדו משום דרכי שלום. הבנים קבלו ״דמי־פורים ביד רחבה ולא בחנוכה, כנהוג פה בארץ. הבנות לא קיבלו דמי־פורים ובמקומם ההורים קנו להם הרבה צעצועים כגון: טבעות קטנות ללא ערך, שעוני צעצוע, מחרוזת לילדים, בובות, ועריסות ועוד.
בדורות קדומים נהגו מלמדי תינוקות לאסוף ביצים מהורי התלמידים ובערב פורים חילקו אותן לתלמידים הנזקקים.
מראכש העיר-חביב אבגי
לימים היה שותפו של אדוני אבי ואחי אליהו דודי ז"ל, בעסקה של ייצור שמן זית. אמרו ועשו, השכירו בית – בד באזור עשיר בעצי זית, מרחק כשלושים קילומטר ממראקש. באותה שנה הייתה ברכה בעמלם, הזיתים הניבו פרי מעל למשוער.
ואני בגעגועי לאבי, הצטרפתי אליהם. דודי ז"ל ורבי יהודה, היו לי למורים. לא הייתה שעת פנאי שלא ניצלתי אותה איתם בהלכה. בלילות הארוכים של החורף, רבי יהודה היה מקים את כולנו לתיקון חצות, אבי ודודי ועוד אחד השותפים ז"ל.
נטילת ידיים ורחיצת פנים במים קרים שהגיעו לנקודת קיפאון, מעוררים מיד. דודי מדליק את הכירה בזמזמו את ברכות השחר, סמרטוט ספוג שמן זית, גפרור, והנה אנחנו מתחממים לאורה. וכולנו פותחים בקול נוגה " מזמור לאסף באו הגויים בנחלתך ", מנורות שמן שהדלקו לאורך הקירות ברחבת בית הבד, הוסיפו נופך של קדרות למאורע.
וכשהיינו מגיעים לפסוק " נפלה עטרת ראשינו אוי לנו כי כי חטאנו ", לא הייתה תפאורה מתאימה יותר לצער החורבן מאשר גת שמנים על קשתותיו וקירותיו הבלתי מטוייחים והאפלים, שלא ראו קרן אור של שמש מעולם, מחוסר אשנב או חלון ראוי לשמו.
ואלמלא הסיום האופטימי של " אתה תקום תרחם צמיון " עם " דודי ירד לגנו ", ספק אם היה למישהו חשק להרים את הראש. קומקום המים רותח על הכירה, עוד מעט והתה מוכן, תה ירוק סיני חזק עם שיבה.
ורבי יהודה מחליף את הטון הנוגה בטון יותר אופטימי ונמרץ, ופותח בפזמון של הבקשה " אודה ל-אל לבב חוקר / ברון יחד כוכבי בוקר ". אל א-ל אשחר ואפלל / עוד בי נשמה ואהללה. שתי הבקשות מיוחסות לרבי אברהם אבן עזרא, וכך נמשך עד עלות השחר. בשחר דמויות מקבלות בוקר חדש כשהם עטופים בטלית ובתפילין.
התלמיד שהתעקש ובא על שכרו.
רבי עמיאל ( שם בדוי ) סיפור קצר שהסיח לפי תומו. פעם במפגש חברים ישבו בסלון ביתו, ושוחחו על דא ועל הא. התפתח ויכוח על לימוד תורה אז והיום, ולאור התנאים המצוינים היום. הר בסיפר על מה שהיה אז והביא את סיפורו האישי.
העיר מכנאס, הייתה ידועה בישיבותיה ומוסדות התורה שלה. היא קיבלה בדורות האחרונים תלמידים שבאו מעיירות הסביבה וגם ממרחקים גדולים. והם קיבלו מבני הקהילה את כל העזרה הדרושה.
רבי עמיאל החליט להמשיך שם בישיבה, הוא הגיע למכנאס מעיר רחוקה מהדרום, ונכנס לישיבה ללמוד. גם שמה הנוהג היה, שכל אחד מאנשי העיר שהיה ביכולתו לקבל תלמיד הביתה, עשה כן. והנה כל התלמידים שהגיעו למקנאס לישיבת הרב, נמצא להם בעל הבית, רק לתלמיד עמיאל לא נמצא בעל הבית.
הוא סיפר שבהיותו ילד, עברו עליו מספר מחלות ילדות שהשאירו בו את רישומיהן היטב, כגון אבעבועות, גזזת, ועוד. בפניו נשארו סימנים מאבעבועות, וחלקים בראשו עדיין לא הצמיחו שיער. כובע גדול שהסתיר את קרחתו וכיסה חלק ממצחו לא הוסיף לו חן.
מסיבה זו וחרף על השתדלותם של רבני הישיבה, לא הצליחו לסדר לו בית שיוכל לקבל אותו, ולמרותה כל הוא בשלו. הוא פנה לרב אני רוצה ללמוד ולא חשוב איפוה אני אישן. ביקש מהרב שיאפשר לו לישון בבית המדרש, ואמנם כך היה.
סודר לו חדר צדדי בבית המדרש, רצונו החזק ושקידתו הרבה, הרשימה את הסובבים אותו. לא עבר זמן רב, עד שנמצא גם בשבילו בית טוב שאימץ אותו בכל. שקידתו הייתה מעוררת התפעלות, הוא גמר שם חוק לימודיו שהכשירו אותו לתפקידים להם הועיד את עצמו. לאחר שסיים הרב את סיפורו, נשמעה מדיבורו נימה של עצב מצער הימים ההם והפטיר : מי יודע, אולי בזכות זה אני יושב על כס הרם של הרבנות.
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מרה אבא סירית זצ׳יל
רבי יוסף בן נאיים
בהרה״ג מוהר״ר יהונתן זצ״ל חי במאה הששית אחד מחכמי פאס ונתבש״מ בכסלו תקצ״ה בחולי הקוליר׳א רח״ל, הרב הנז׳ היד, חסיד וקדוש והוא היה שוחט ובודק מומחה :
מו"ה אדוניס הלוי בן לברט ז"ל
כתב הגאון חיד״א ז״ל שהוא ממערב מעיר פאס והוא חיבר מחבררת בשרשי הדקדוק ורש״י ע"ה מזכירו בשם דונש בן לברט יעי״ש בשם הגדולים מ״ש עוד על הרב הנז', וראה להראב״ע בהקדמתו לס׳ מאזנים שכתב עליו מערבי ממדינת פאס וראה מ״ש אודותיו בס׳ נר המערב צד 15 ושהוא נולד בפאס בע׳ ד״א תר״ף:
מו״ה אהרן בן חיים זצ״ל
חי במאה השלישית ורביעית והוא א׳ מבית דינו של הרה״ג מוהר״ר וידאל הצרפתי זצ״ל, והוא א׳ מהרבנים החתומים בתקנות סביב לש׳ ש״ס והיתה מנוחתו כבוד בעה״ק ירושלט תובב״א כמ״ש בס׳ קורא הדורות, והגאון חיד״א זיע״א כתב משם בינה לעתים שהרב הנז׳ נתבש״מ בויניצייא, והוא חיבר ס׳ קרבן אהרן, לב אהרן, מצח אהרן, מצנפת אהרן, ועוד לו תשובות, וחיבר פירוש על ספדי ומכילתא, הרב הנז׳ היה מתלמידיו של מוהר״י אלמושנינו זצ״ל ואביו של הרב הנז׳ הוא ר׳ אברהבש ב״ר שמואל ובש' שכ״ו מצאנוהו שהוא א׳ מיושבי על מדין בפאס וכשנסע מפאס הלך דרך מצרים שם הרביץ תורה, ומשם הלך לארצות המזרח ושם נתפרסם לרב וגדול בתורה, אלו הם החיבורים שחיבר בהיותו בפאס, קרבן אהרן, לב אהרן על הנביאים וכשהלך לויניציאה הדפיסם, והחיבורים האחרים שחיבר בצאתו מפאס המה מצח אהרן, מצנפת אהרן, פי׳ על ספרי מכילתא, מדרש ציץ הזהב על שיר השירים, נראה שעדיין המה בכ״י ועדיין לא זרח אור שמשם, והבט מ״ש הגאון חיד״א ז״ל מה שנוגע לתולדות הרב הנז' ומקרוב יצא לאור ספר טוב מצרים לר׳ אהרן ן׳ שמעון הי״ו ר״מ בק״ק מצרים והוכיח כי באמת הרב הנז׳ מת בעיה״ק ירושלים תוב״ב כמ״ש בס׳ קורא הדורות, ובפס״ד אחד מהרב מוהר״ר שמואל אבן דנאן זצ״ל מצאתי וז״ל ומאד נתקבצנו על ככה כמה פעמים בשנים שעבדו עד שבשנת שכ״ל טו״ב לפ״ק בהיות בכאן החה״ש הכולל הר׳ אהרן אבן חיים נר״ו העיד גם הוא שבארץ מראקס יע״א הם מטריפין בטרפש הלבן מצד ימין ומכשירין בטרפש האדום מצד ימין וכו', אולי שהוא הרב הנז״ והיה במראקס ג״ך, ומצארתי בספר בגדי כהונה דק״א הביא דבריו בספר קופת הרוכלים כ״י למוהר״ר ידידיה מונסינייגו ז"ל, וז״ל באלול תמ״ח בעיר איזמיר יע״א הובקעה האדמה אשר תחתיהם מרוב הרעש הגדול ותבלע אותם ואת בתיהם ואת רוב בני האדמה אשר שבש ובתוכם האדם הגדול בענקים הרב המובהק כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה ונעשה הספד בתוככי תלמוד תורה בשאלוניקי עכ״ל זה הוא נכדו של הרב הנז׳ אשר נקרא על שמו כי רב המרחק ביניהם, וכמ״ש הגאון חיד״א ז״ל בשה״ג שהוא שקיל וטרי עם מוהר׳יר הנגיד, אישפיריאל ז״ל :
מרה אהרן אלמאליח ז"ל
בר אלעזר מ״ץ במוגאדור ומצאנוהו באיזה זמן בארבאט והוא אביו של מוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל הוא חי במאה הנוכחית כי ראיתי ממנו פס״ד ש׳ תר״ב פ״ק, וראיתי פס"ד א׳ חתומים בו הדו״מ כמוהר״ר אברהם אביטבול והדו״מ מו"ה אלישע בירדוגו ומהר״א הנז׳ וזמן הפס״ד בש׳ התור״ה :
כהה״ר אהרן הכהן ז"ל מפאס
חי במאה הה׳ והוא אביו של כהר"ר משה ז"ל שהיה בש׳ שכ״ר ליצי׳ הנז״ל באות מ׳:
כהה״ר אהרן לארידו ז"ל
א׳ מחכמי אריף הוא חי במאה הה׳ וראיתי מכתב השלוח אליו מאת מוהריב״ע ומו״ה יעב״ץ ומוהר״א אבן דנאן ז״ל זמנו ש׳ ובע״ת :
מו"ה אהרן בוטבול זצ״ל
א׳ מחכמי פאם נולד בש׳ תקפ״א ונתבש״מ כבן ל״ה שנה בסיון שנת תרי״ו, וביחס הכתובה שביד זרעו שבחוהו רבנן בתוארים מעולים החה"ש והכולל, אור גולל, מקומן של שבחים, טוב בעיני אלהים ואנשים, חכם חרשים, נחל נובע מקור חכמה, כרכא דכולא ביה כמהר"א וכוי, הרב הנז׳ חשקו ומאוייו בחכמת ההשכלה, ולשמע אוזן שמרוב חשקו בזה ביום שקנה ס׳ מורה הנבוכים בשעה שהכניסו לביתו הביא אשה אחת שצעקה לפני הספר קול ששון ושמחה, ותורה מחזרת על אכסניא שלה נצר משרשיו דוד שלישי ממנו אשר נק׳ על שמו מר ניהו רבה הדו׳׳מ כמ״ו אהרן בוטבול הי׳׳ו שהוא א׳ מבדי׳׳ץ טדיבונא׳ל רביני׳ק שבמחז״ק בעת ובעונה הזאת והוא בודק מומחה ויודע בטיב דיני גיטין וקידושין וכמה שנים נשא המשרה על שכמו מסדר הגיטין נולד בכ״ב אדר ב׳ שנת תזכ״ר לפ״ק :
מו"ה אהרן הצרפתי בכה״ר אברהם זצ״ל
רמו"ץ בסאלי חי במאה הה׳ והוא אחיו של מוהר״ר שמואל הצרפתי זצ״ל, הרב הנז׳ תלמיד מוהר״ד אהרן אסבעוני זצ״ל ובית דינו היו מוהר״ר שלמה הכהן ומוהר״ר שמואל קארו ז״ל והוא היה גדול שבכולם וכולם עשו הסכמה לס׳ חפץ ה׳ להרה״ג מוהר״ר חיים אבן עטר זצ״ל בש' תצ״א, הרב הנז׳ חיבר ס׳ משגב האמהות, עוד ראיתיו חותם בפס״ד אחד הראשון החותם מו״ה שמואל אזאווי ואחריו מוהר״א הנז׳ ואחריו מו״ה יהודה הלוי זצ״ל :
כהה״ר אהרן מאמאן ז״ל
חי במאה הששית מחכמי צפרו והיה מרבה ישיבה מרבה חכמה והיה דרשן גדול חכם יר״א וסר מרע, מלא מדות טובות, תמים וישר קנה לו חכמה רבה, כ״ז ראיתי בס׳ נועם שיח למוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל בשיר ששורר עליו כשנולד לו בן :
כהה״ר אהרן ה"ן דוד וחיון ז"ל
א 'מחכמי ארבאט הוא חי במאה הה׳ בהשערה כי דור רביעי ממנו מצאנוהו חי ש׳ תקצ״ח:
כהה״ר אהרן הכהן זצ״ל
א׳ מחכמי דבדו וראיתי שאלה ממנו הוא וחד דעימיה לחכמי פאס זמנה ש׳ מושי״ע ור״ב פ״ג:
כהה״ר אהרן חסין ז"ל
מחכמי המערב הוא חי בסוף המאה הו׳ ותחילת השביעית וראיתי מכתב ששלח למוהר״ר שלמה אבן צור ז״ל בש׳ ראית״י פ״ק והמכתב
ההוא בלשון צח ומליצה נאה :
מו"ה אהרן זכרי זצ״ל
מדץ בצפרו וביחס כתובה תארוהו בזה״ל הרב הכולל בישראל להלל הדו״מ סבא דמשפטים כמוהר״ר וכו' מוכח שזכה לזקנה הרב הנז׳ נתבש״מ י״ט תמוז ש׳ תקכ״א :
מו״ה אהרן בן סמחון ז"ל
בר סלימאן אחד מחכמי דרעא, והוא חותנו של ר׳ חלפתא בנו של ר׳ אליד זצ״ל מדדעא, ושוב נתיישב הרב הנז' בתלמסאן:
כהה״ר אהרן בן עולו זצ״ל־
אחד מחכמי מקנאס :
סבי רבי אהרן סודרי-מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מר זקני רבי אהרן סודרי זצ״ל ראש קהילת מקנס וממכובדי העדה, שדרי״ם שבאו מארצנו הקדושה מצאו להם מרגוע ובית חם בביתו ובשנת תש״א בעיצומה של המלחמה טיפל בחיילים יהודים שבאו בערב פסה לאכול בשר והחייל שזכה להסב בביתו בליל הסדר היתה לו חוייה מיוחדת במינה. ובחטטי במגרותיו מצאתי שקיות של חול קטנות עם חותמת משלוח מארץ הקודש רצתי בסקרנות רבה אל מר זקני ואמרתי לו מצאתי שקיות חול של ארץ הק׳ והוא ענה לי זאת המתנה היחידה שבקשתי משדר״י ארץ ישראל בשביל לזכור תמיד את הארץ הקדושה וכמו שכתוב: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״ ולא הסתפק בכך עד שחרט על משקוף ביתו פסוק זה. ובימיו האחרונים צוה להוריק את שקיות החול הנ״ל בתוך קברו לקיים את הכתוב ״וכפר אדמתו עמו״ (פרשת האזינו), כי תמיד חשקה נפשו לעלות ארצה ולא עלתה בידו מפני המלחמה שהיתה בזמנו מלחמת העולם השניה.
הלשון המדוברת בביתו רק לשון הקודש שהיה מוקיר אותה בנימי נפשו וגם לימד אותה לסביבתו ולאנ״ש.
קשר אמיץ היה למשפחתנו עם רבינו מלבד הקשר המשפחתי לסבי זקני שהיה דודו של מורנו. אימי מרת גרציה ע״ה (נפטרה בשנת תש״ן) עם כל מסירותה לאבא ר׳ דוד טולידאנו זצ״ל שיתף אותה רבינו לעזרת תלמידי הישיבה. רבינו היה שולח אליה ביום קבוע בגדים קרועים ובלוים לתקון לבני הישיבה.
מעביר על מידותיו
כשחונבתי על ברכיו של הסבא מר זקני ר׳ אהרן סודרי ע״ה הסתכלתי על מצחו וראיתי בעין תפירות במצחו. שאלתיו מניין לך צלקת זו? השיב לי, זה קרה בזמן שהייתי ראש קהילת מקנם ומסור לאהבת ישראל, ״בשבת אחת היתה המולה ברובע היהודי ואנשי המשטרה ירדו לרובע לעשות חיפושים נגד מפירי החוק סוחרי האלכוהול ללא רישיון, ומאז ומתמיד היו מאחינו בני ישראל שמצאו פרנסתם בעיסוק זה ובחדרי חדרים בישלו את השכר שנקרא ״מאחיא״ ומכרוהו לשכניהם ומזה היתה פרנסתם, התגלגלו העניינים והגיעו לאזני הרשות מאחר שהשכנים התלוננו שריח נודף מהאלכוהול ומזיק להם, אנשי המשטרה נטפלו למשפחה שאינה בכלל מעורבת בעניינים אלה, ומעשה שטן מצאו כלי מעבדה של בישול הערק בבית של יהודי תמים וירא שמים — ואליהו לוי שמו — שהכרתיו בילדותי והיה מבאי בית הכנסת של מר זקני, אנשי המשטרה הוציאו אותו מבית הכנסת לחקירה וכלאו אותו ביום שבת, ואחרי דין ודברים הכו בו מכות אכזריות עד זוב דם בפניו, אנשי ביתו באו והודיעו למר זקני על המתרחש, ובאמצע התפילה יצא מבית הכנסת ורץ למשטרה ברגליו שהיתה חוץ לעיר, והנה עדיין המושל מחזיק ברצועה ומכה את האיש הצועק מה פשעי מה חטאתי, אני חף מפשע, והמושל ממשיך להלקותו.
בראות מר זקני את העוול שנעשה ליהודי משך מן המושל את הרצועה ואמר לו, אתם לא מבררים היטב ומרשים לעצמכם לרדוף יהודי חף מפשע, המושל לא איבד עשתונות התגבר על מר זקני והוציא מידו את הרצועה והלקה בו גם מר זקני לעיני כל הנוכחים עד זוב דם במצחו, עד אשר אושפז בבית חולים, וחבשו אותו ואחרי טיפול יצא מכלל סכנה ב״ה.
אנשי הקהילה רגזו על השלטונות ובראשם מר זקני שהגיש משפט עד המושל המקומי וידו היתה על העליונה, לימים הגיע פסק דין מן הממונים, על המושל להתפטר על שחרג מסמכותו, והטילו עליו קנסות על שהרים ידו על ראש הקהילה וגם ציוו עליו לבקש סליחה קבל עם ועדה. דין ודברים היו בין אנשי הקהילה למר זקני אם יקבלו את בקשת סליחתו של המושל או שידרשו את התפטרותו ממשרתו הגבוהה, ענוותן ושפל ברך היה מר זקני, בחר לו לסלוח למושל בנוכחות הקהל. עד שנהפך מאויב לאוהב ישראל, וביטל כמה גזירות שהיו חלים על הקהילה וגם סייע בבניית מקוואות, ברובע החדש (מלאח זדיד) והקצה שטח עבור בית הקברות החדש, ונתן רשיונות לבניית בית זקנים ולאיסוף כספים לטובת העניים וכדו'.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קלב
ס׳ קרח. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
למעלת הרב הכולל, וכו', כמוה״ר שלמה מזרחי ישצ״ו. שלום. שלום.
הגיעני מכתב ידי קדשו, אודות הנדבה, כבר אסף את הכל בעל האכסנייא, והם תחת ידו, והיום אמר שישלח אותם לכבודו, וזרזתיו על זה, ומ״ש כבודו לחפש לו אחר המאמר, בשלשה דברים גדולה ג״ח יותר מן הצדקה וכן', חפשתי ומצאתי אותו בסוכה דף ע״ט ע״ב, ע״ש. ושלום.
אני היו"ם ס"ט
קלג
ס'הנז' ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כהה״ר יעיש מלכא ישצ״ו. שלום. שלום.
מכתבו הבהיר הגיעני, ושמחתי מאד, כי מצא כדי פרנסתו במעוט סחורה, אשר בה שלח ידו, ובעתות הפנאי, הוא כותב ומעתיק לעצמו חדושי תורה, מספרים ישנים כת״י, וכבדני בשלשה חדושים, על שלשה פסוקים של וישמע, והם:
א. בפי השבוע, וישמע משה ויפול על פניו, שהקשה בעל הספר, וז״ל, כאשר כתבת, משום מה נפל
משה על פניו ? ותרץ, ואפשר, כדי להראות עצמו שהוא שפל, הפך מה שאמרו הם, ומדוע תתנשאו וכו', עכ״ל. ידידי, פי׳ זה, הביאו בעל כלי יקר זצ״ל, ע״ש דברים יקרים ומתוקים מאד. ולדעתי המעט נראה, ע״פ מ״ש רז״ל אסור להסתכל באדם כשהוא כועס (ס׳ חן טוב דף ג׳ משם המדרש). ולכן כשדברו קרח ועדתו לפני משה בכעס, נפל על פניו שלא להתסכל בפניהם. ע״כ.
ב. בפ' חקת, וישמע הכנעני מלך ערד[, כתב רש״י, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. והקשה בעל הספר, וז״ל, מנא ליה לרש״י הא? והאריך לתרץ כאשר כתבת, ודבריו ידידי, הם מ״ש השפתי חכמים על רש״י שם, ע״ש. רק הם בשנוי לשון. ודרך רמז נ״ל לומר, במלת וישמע, נוטריקון בהפוך אתוון, ושמע שנסתלקו עננים מעל ישראל. וכיוצא בזה רמזתי במלת וישמע יתרו, שמע מלחמת עמלק וקריעת ים, כמ"ש רש״י ז״ל שם, ע״ש. ועוד הרבה רמזים רמזתי שם באותה פרשה.
ג. בפ' בלק, וישמע בלק כי בא בלעם, כתב רש״י, שלח שלוחים לבשרו, והקשה, מנא ליה הא? ודילמא מעוברי דרך שמע? וי״ל שאין דרך עוברי דרך לדבר אל המלך ולהגיד לו, עכ״ל. והוא דחוק, כי רש׳׳י ז״ל דבר בהוה, שדרך השרים לשלוח לעיר שלוחיהם, להודיע יום כניסתם, כדי להכין להם מקום, ולצאת לקראתם לכבדם, ובפרט בלעם, שהיתה דעתו גסה עליו ביותר, ואוהב כבוד. ודרך רמז נ״ל במלת וישמ״ע ר״ת בהפוך אתוון, ונתבשר על ידי שליח מביאתו. עוד רמז נכון רמזתי בזאת הפרשה, במלת פעו״ר, ר״ת, פוערים עצמם ומוציאים רעי, כמ״ש רש״י ז״ל, וז״ל: פעור, על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזוהי עבודתו, עכ״ל ז״ל. וכדי לסיים בכיטוב, אודיע לכבודו רמז אחד מעניינא דיומא, היום ע״ש, והוא בפי כי תשא, ושמרו בני ישראל את השבת וכו', וסמיך ליה ויתן אל משה שני לוחות העדות וכו', לרמוז מ״ש רז״ל, כל המשמר שבת כהלכתו, כאלו קיים כל התורה כלה, ע״כ, ושלום.
אני היו״ם ס״ט.
קלד
פ׳ חקת.לסופר א'
ידידי! היום הראני אחי אמי, שטר פטור שכתבת לו, שפטרו ההוא גברא, והנה הוא חסר כמה דברים, א׳, לא כתבת אף על תביעה בעל פה, והיא העיקר. ב/ לא כתבת שבטל כל המודעות. ג׳, לא כתבת שנתחייב איזה חוב אם יחזור בו. ד׳, הקדמת הזמן יום אחד, ובכן צריך כבודו לטרוח עוד לילך אצל הסופר, לקבל עוד בקנין על כל הנז', ולכתוב שטר הגון ולתת בידו, ויוסיף לך עוד שכר טרחך,
ושלום.
אני היו״ ם ס״ט
קלה
פ׳ הנז׳. ש׳ תרפ״ט לפ״ק
למעלת אדמו״ר, עט״ר, הרה״ג, כקש״ת כמוהר״ר שלמה אבן דנאן ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.
אדוני! סב״ת האר״ש, יען זה האיש מרדכי ן׳ הרוש הי״ו, המוביל כתבא דנא, הוא טוב שכן קרוב, ויש לו דין ודברים עם הר׳ יצחק אזולאי הי״ו, אשר גר שם במח״ק, אודות שעוה של דבורים שמכר לו יצחק הנז׳, וההוא אמר, כי בפתחו השקים, מצאה מלאה זבל ואבנים ועפר, כאשר כתוב בנוסח קב״ע שיש בידו, כאשר עיני קדשו יחזו, ויען כי הוא איש אמונים, ואיש בושת, ואימת בדי״ץ עליו, ומסתתמין טענותיו, ותמיד בכל תביעה, שנתבע, או תובע, הוא אומר להבדי״ץ, פתח פיך לאלם, ובפרט בעמדו לפני אדוני הרב, אשר מעולם לא ראה את כבודו, לכן ירא פן יאחזהו רעד, ולא יוכל להוציא שום הגה מפיו, ויצא חייב בדינו, אף אם יהיה הצדק אתו, ובכן הפציר בי לתת בידו הני מלי, להודיע מהותו לאדוני הרב, ואדוני הרב כמלאך האלהים, דיין אמת, שופט צדק ואמת, ושלום.
דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הגנה זו התבטאה בכך, שסוחרי ארצות אלה יכלו למכור את תוצרתם באימפריה העותמאנית בזול ולמכור באורח בלעדי את היבוא מהאימפריה במחירים מופקעים. בדרך זו ובהוזלת ההובלה הימית, שעליה הייתה להם שליטה, סבסדו את מוצאי היצוא שלהן.
יהודי האימפריה סחרו בתבלינים מתימן ומהודו ובמשי מפרס, אך מסחר זה נוהל ממצרים או מבורסה ולא מהודו ומפרס. דהיינו, סוחרים יהודים מקומיים, או סוכנים יהודים של סוחרים מערים אחרות באימפריה, רכשו סחורות אלה מסוחרים אחרים, שהביאון למצרים או לבורסה, היושבת על צומת השיירות בהֶיקפים גדולים כבר במאה ה-15, ומכרו אותן באזורים אחרים באימפריה או לבוחרים אירופאים, שביקשו ליצאן לונציה או למקום אחר.
סוחרים יהודים רבים היו קשורים לסחר עם ונציה הונציאנים ייצאו לתורכיה בעיקר בדים ואריגים מסוגים שונים, מוצרי זכוכית, נייר, מוצרי מותרות, אבנים יקרות וכדומה, מוצרי מזון ועוד, ואילו באימפריה הם רכשו בעיקר צמר, אריג של שֵער גמלים, משי, בגדים, שטיחים, עורות, דגים מלוחים, תבלינים ועוד.
מטרתם העיקרית הייתה רכישת תבואה וצמר. היהודים היו מעורבים במסחר זה הן כסוחרים עצמאיים והן כסוכנים או כקניינים עבור הוונציאנים. מדביקה אקראית של נוטריונים ונציאנים מתברר, שהיהודים שלטו באספקת הצמר, הבדים, אריג שֵער גמלים ומוצרים אחרים באיסטנבול.
כמו כן מתברר,שהֶיקף הסחר של סוחרים לבנטינים יהודים, שהתיישבו בונציה, בסחר הלבנט היה ניכר והשקעותיהם היו גדולות. לעתים החזיקו יהודים גם במונופול של אספקת מחצבים כגון אלום ממכרות במערב אנטוליה, או כסף, נחושת או מלח בבלקן.
2 – מסחר ימי ויבשתי בתוך האימפריה.
אחד הענפים המכניסים ביותר במסחר באימפריה היה המסחר עם מצרים, מזה, ועם אזור הים השחור, מזה. רוב המסחר הגדול הזה עם מצרים היה בידי סוחרים מוסלמים, אשר הקימו גילדות מיוחדות לשם כך, ואוליה צ'לבי מתאר את מספרם הגדול ואת עושרם הרב במאה ה-17.
גם היהודים השתלבו במסחר זה, בפרט משלוניקי למצרים ומאיסטנבול למצרים. מצרים שימשה בעיקר כארץ מעבר למסחר, שעיקרו היה בסחורות שהגיעו מאפריקה ( זהב, שנהב, אבנים יקרות, נוצות של בת יענה, עבדים ועוד ), ומדרום ערב ( אינדיגו, תבלינים ובעיקר פלפל, קפה, משי גולמי ועוד ).
אך התנהל מסחר ער גם בתוצרתה היא ( פשתן, כותנה, עורות, אורז, חיטה, קני סוכר ועוד ). תמורת אלה יובאו בעיקר מתכות ( ברזל, נחושת, עופרת ) ומוצרי מתכת, בדים ובגדים מוכנים, עצים ועוד.
היהודים היו מעורבים באופן ער בסחר תבלינים, אבנים יקרות ומוצרי מותרות בתוך האימפריה ואף מחוצה לה ( ונציה ). סוחרים יהודים באזור הים השחור סחרו בבדים ובאריגים מקומיים ובבדים מתוצרת ונציה ואנגליה, הם רכשו משי, תבלינים, אריגים מזרחיים וכותנה בבורסה ומכרום במקומם.
3 – תיווך, ייצוג וסרסרות מסחרית.
עיקר פעילותם של הסוחרים היהודים ובסיס כוחם באימפריה היו תולדה של שליטתם המקפת, בעיקר במאה ה-17, בתיוון בין הסוחר האירופי וסחורותיו לבין השוק המקומי, ובייצוג ובניהול הכלכלי והמנהלי של עסקיהם, חכירותיהם ונחלותיהם של אישי שלטון.
כך, דרך משל, שלטו המתווכחים היהודים ( הברוקרים ) באיסטנבול ובאיזמיר על מכירת חברת הלֶבַנט הבריטית ועל קניית הסחורות המבוקשות על ידם ליבוא לאנגליה. הסוחרים האנגלים היו זקוקים לגורם מנוסה במסחר, היודע את השפות, מתמצא בתנאי המקום ומסוגל למצוא קונים לסחורתם ולספר להם סחורות מבוקשות.
לעתים הם שימשו בעת ובעונה אחת, כמתווכים וכסוחרים עצמאיים. תיווכו או קנו חומרי גלם, אריגים ובדים אנגליים ומכרו משי\ מוהֵר ( שֵער עיזי אנגורה ) ועוד. תפוצה דומה מוצאים אנו גם במקומם של המתווכים היהודים בסחר בין ונציה לאיסטנבול במאה ה-16 או של פירנצה במאה ה-17, ושל מדינות אירופה בצפון אפריקה.
תחום זה של סרסרות ותיווך היה מקור לעושרם של יהודים רבים יחסית, בעוד שהמעורבים במסחר הימי או הבינלאומי היה קטן. החברה היהודית ומוסדותיה המשפטיים הכירו בבלעדיות של סוכנים אלה על הסוחר שלהן.
מעמד הסוכן " העומד בפתח הסוחר " האירופי, או המתווך של חברת הסחר, היה עובר בירושה מאב לבן כנכס וכזכות מוּרֶשֶת לכל דבר. נוצרו שותפויות של סוכנים, וזכויות של סוכנות נמכרו בכסף מלא. נאסרה תחרות בין היהודים על חסדי הסוחרים, ונקבעו כללים למקרים חריגים; אך כי האפשרויות הכלכליות קרצו לאנשים, ולעתים מזומנות ניסו וגם הצליחו לסלק סוכנים ולרשת סוכנויות.
ובקשריהם של היהודים עם שכבות העילית של החברה המוסלמית העות'מנית. רבים מאישי המדינה או הצבא קיבלו זיכיונות ומונופולין כלכליים מהשלטון בתחומים תעשייתיים, תעשיית הסוכר למשל, מסחריים, למשל , מונופול על יצוא התבואה, או כלכליים, למשל, ניהול בית מטבעה; קבלת ההכנסות ממסים או ממכסים מסוימים ועוד.
לעתים קרובות העסיקו אישים שלה יהודים כמנהלים וכמבצעים, ואלה הביאו עימם פקידים ושאר בעלי תפקידים לביצוע ולניהול. לא אחת משמשים היהודים גם כסוכנים של סוחרים יהודים או אירופים, מעיר אחרת או מארץ אחרת, ומשמשים מעין שותפים העובדים בשביל חלק מן הרווחים או תמורת תשלום.
רבי דוד הלוי דראע-מקובלי דרעה-רחל אליאור
לדרעה בה היו חכמי הלכה וקבלה, ושם למד עם רבי מוסא בן מחפוצה. הזיקה לרבי עוזיאל מתַארֶכת בבירור את רבי דוד הלוי לשלהי המאה ה-15 וראשית המאה ה-16. ויש לקוות שכתב היד יפורסם ויעמוד במלואו לרשות החוקרים.
שתי עובדות נוספות, שלא הושם אליהן לב, מטות את הכף להנחה כי " ספר המלכות " התחבר בדרעה בידי רבי דוד הלוי במאה ה-16.
רבי דוד הלוי דראע.
היה אחד מהמקובלים המפורסמים במרוקו. יצא מסביליה שבספרד בשנת רנ"ב והתיישב במרוקו. למד בפאס תורה מפי הגאון המפורסם רבי יהודה עוזיאל הראשון שהיה פוסק מוסמך. ומפאס הלך לתאמגרות באזור דרעא ושימש שם כדיין בקהילה.
הוא היה אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מידי שנה אלפים רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא – בעל הדקל – או מול אנכלא אלכדאר – בעל הדקל הירוק.
לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ ישראל. נערץ גם על ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע. העמיד תלמידים רבים שיצקו ממנו את תורת הקבלה, וביניהם רבי מרדכי בוזאגלו ורבי אברהם אסקירא.
סביב אישיותו של רבי דוד נרקמו סיפורים נסים ונפלאות בזכות הצדיק.
אלו הם חיבוריו :
" ספר המלכות ", נדפס בשלמות בירושלים, " כסף צרוף " נחלק לכ"ד חלקים. נמצא בכתב יד בידי רבי משה עמאר, " סגולת מלכים ", בו יבואר מיני האבנים מחולפי המזג. ספר " חיה ", " מאור אור ", בירור שמות מלאכים וכוחותיהם, ספר " השמים והבקעה " תכונות האותיות.
האחת – קרוב לוודאי, שהחיבור " כסף צרוף, שאבד, אך היה בכרך כתב יד שהיה לנגד עיני רבי יעקב משה טולידאנו, הוא תיאר אותו כחיבור " על חכמת הצירוף ובו כ"ד חלקים אך בכתב היד לא נשלם הספר ונמצא רק איזה פרקים הראשונים.
הוא מקביל ל " ספר המלכות " או עומד בזיקה קרובה אליו. שכן, לדברי טולידאנו, " בהקדמתו כותב המחבר כי עבר לפאס וקיבל מכתב מהרב הגדול רבי יהודה עוזיאל ומשם הלך לעיר דרעא וימצא חן בקהל עם עיר דרעא ובעיני השר של העיר. דברים אלה מקבילים במידה רבה לנאמר בהקדמתו ל " ספר המלכות " שבכתב יד עמר.
השנייה – בדף יד ע"ב של " מאור השמש ", שמצויה בו הפתיחה ל " ספר מלכות " הנדפס מצוין :
אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה והיא רחוקה כשמי מרומא. מי יתן ויהיו עיני ולבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אמים. לתור בחוכמה תורה סתומה. אשר גבלו ראשונים….חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה מאר"ש תצמח ישועה בכס"ף צרוף שמות ורזין וצפונות. מלאכת צור"ף שופרא דצירופי דנא דספרא רבא ויקירא ספר המלכות…."
הזיקה בין " כסף צרוף " ל " שבילי גנה"ר דע"ה כמילים מודגשות בגרשיים ובין " ספר המלכות " וקבלת הצירופים – מניחה מקום להשערה ש " ספר המלכות " הנדפס ב " מאור ושמש " הוא ספר " כסף צרוף "
אחזור עתה לקובץ " מאור ושמש ", שכלול בו שיר של ישר ספירות עם פירוש ארוך, הקרוי " מעין חכמה ", ונזכרים בו ארבעה מקובלים, שאינם ידועים לנו. ולהם שמות מגרביים אופייניים, שונים משמות המגורשים. ויתכן שישי מקום לקשרם עם מקובלי דרעה.
ואלה שמותיהם :הרב אהרן בן יוסף בן יבגי ז"ל שקיבל מרבותיו ומסר לחבריו הרב מסעוד בן טביב והרב סעיד בן ברוך ביטון והרב מסעוד בן מרדכי ביטון זכר כולם לחיי עד.
עדות חשובה של קיום ישוב יהודי בדרעה בתקופה זו, שמנה תלמידי חכמים וסופרים, מצויה בדברי רבי אברהם עלון. בראשית שנות הששים של המאה ה-16 עלה אברהם בן שלמה עלון מדרעה דרך מצרים לצפת ואוצר כתבי יד ברשותו.
בשלהי שנות הששים נסע לונציה והוציא לאור כמה ספרים מכתבי יד שהיו תחת ידיו כגון : " אזהרות " אבן גבירול, " דרכי התלמוד " לרבי יצחק קנפנטון, " מדרש הנעלם " על מגילת רות ואחרים. בשעריהם של כל הספרים שהוציא לאור נאמר, בשינויים קלים :
אני הצעיר שבחבורה הדל באלפי שבטי ישראל אברהם בן לאדוני איש חיל רב פעלים אבי כבוד הרב שלמה יצ"ו דידיע עלון, אשר ארץ מולדתו במערב עיר גדולה של סופרים ושל חכמים נהר דרעה והיום הזה נתיישבתי בעיר הקדש צפת.
בין רבנן בין מלכי קדם גאוני עולם לחגור איזור הזריזות והחריצות והמריצות להקריב אל הדפוס הספר הזה עם ספרים אחרים ספיר גזרתם לקרבן אשה לשולחן של מלכים אשר נשארו לי מפליטת יתר ספרי ונכסי אשר אכלו הישמעאלים במצרים בתעלוליהם ונכליהם וערמומיותיהם…
אברהם עלון הרבה לנדוד בין שנות הששים לשנות השמונים של המאה ה-16, כפי שעולה מההקדמות לספריו ומרשימות משפחתיות של משפחת עלון שנותרו בכתב יד פארמה. בראש כתב היד פארמה משנת 1375, מובאת רשימת חידות ופטירות שני אברהם בכבוד הרב שלמה עלון, שנכתבה באדריאנופול ובקושטונטינא בין השנים של"ג – שמ"ב .
המקביל בחלקו לרשימה הקודמת, מציין רבי אברהם עלון את הולדת בנו בכורו יצחק " ואלה תולדות יצחק בן אברהם בן כבוד הרב שלמה עלון יצ"ו מנהר דרעא שבמלכות השריף העומד פה קוצטאנטה עיר רבתי. דרעה הייתה ערסה של שושלת השריפים הסעדים. ולכם מרמזים דברי אברהם עלון על מלכות השריף.
רכישת ספרי קודש בפאם-אנדרה אלבאז
רכישת ספרי קודש בפאם
חכמים ומשכילים השתדלו, לפי מיטב יכולתם, לקנות את הספרים הדרושים להם. יש בידינו תעודות רבות על רכישת ספרים על ידי חכמי הדור. חלק נכבד מאיגרות יעב״ץ בקובץ לשון לימודים עוסק בהזמנת ספרים, שהוא היה קונה אותם כמעט באופן אובססיבי. כאמור, במאה ה־18 לא היו בתי דפוס בנמצא במרוקו. הרשימות של המעתיקים או של בעלי הספרים מאותה תקופה, קובצי האיגרות של חכמי הדור, מאות תעודות העיר צפרו שפרסם ר׳ דוד עובדיה, וכתבי היד בספריות שונות בעולם מכילים פרטים חשובים על מסחר הספרים ועל מחירם ותפוצתם. חכמים ומשכילים קנו את ספריהם, חדשים וישנים, מסוחרים מקומיים, שהביאו אותם ״מעבר לים״. מספר קטן של אנשי עסקים מבני הקהילה, שנסעו לארצות אירופה לצורך עסקיהם, או בשירות מלך מרוקו, במיוחד להולנד, הביאו למרוקו ספרים שיצאו לאור באירופה או בארצות המזרח. גם סוחרים ודיפלומטים נוצרים נהגו להביא אתם ספרים עבריים, כי ידעו את הביקוש הרב שהיה להם בקרב היהודים על אף מחירם הגבוה. יש לנו עדויות על התנגדות הכנסייה הקתולית לפעילות הזאת של דיפלומטים אנגלים לטובת יהודי מרוקו כבר במאות הקודמות.
חכמי פאס ניצלו את עזרת קרוביהם, עמיתיהם ושליחים שונים להודיע להם על הופעת ספרים חדשים או על הימצאותם של ספרים מעניינים, חדשים ומשומשים באחד, שירכשו עבורם. לר׳ יעקב אבן צור הייתה רשת רחבה של שליחים בערי מרוקו ובחוץ לארץ. הוא ביקש מר׳ שלום אבן צור, בן דודו בעיר סאלי, לקנות בשבילו כל הכרכים של ספר כנסת הגדולה, לר׳ חיים בנבנישתי, בשלמותם. יעב״ץ היה רגיל למסור מראש כסף לשליחיו כדי שינצלו את ההזדמנות ויקנו בשבילו ״ספרים…. שהם בלתי מצויים בכל המערב״. הוא מזכיר לר׳ משה ישראל, שליח צפת: ״החמישה דינרי זהב אשר נתתי ביד מעכ״ת… לקנות לי בהם ספרים… בהיות עניין זה שליחות דבר מצווה, דהיינו קניית ספרים׳׳. רבני פאס הזמינו ספרים גם מקהילות אלג׳יר ותוניס. ר׳ יהודה בן עטר קיבל מספר ספרים מתלמסאן שבאלג׳יריה, ור׳ יעקב אבן צור הזמין ספרים מאלג׳יר ומג׳רבה, ״ששם הם מצויים״, ואפילו מירושלים הרחוקה.
אכן, מאחר שבמאה ה־18 כל הספרים יצאו לאור באירופה או בארצות המזרח היה מחירם גבוה במרוקו, ולפיכך לא היה בהישג ידם של תלמידי חכמים לקנות את כל הספרים הנחוצים להם, כי רובם היו עניים. לעתים קרובות הביעו את צערם על הבעיות הכספיות הכרוכות ברכישת ספרים. איש צפרו דרש ממוכר ספרים בפאס: ״אני מבקש ממך שתקנה עבור [ידידי] הגדה טובה בזול, כי עבר זמנה. בין כך ובין בך, תחפש ותמצא בזול״. היו מקרים ששני תלמידי חכמים השתתפו בקניית ספר יקר, כי לא עלה ביכולתו של כל אחד מהם לבדו לקנות את הספר. רובם השלימו עם קניית ספרים משומשים, שהיו זולים יותר: ״אף שלמדו בהם קצת, ובלבד שלא יה[יו] קרוענים או מדובקנ[ים]״, התחנן קונה אחד מהעיר צפרו. ראוי להזכיר, כי נדיבים נהגו לקנות ספרי קודש לטובת תלמידי חכמים לשם מצווה. בעמוד השער של ספר הזהר מסוף המאה ה־18, שתרמה אישה לחברת לימוד הזהר, אפשר לקרוא את ההקדשה המרגשת הזאת: ״זה ספר הזהר של חביבה אשת ר׳ יודה הצרפתי, לכבוד חברת הרשב״י, זיע״א״. לפעמים הקדישו אנשים ונשים חלק מעזבונם לקניית ספרים בצוואותיהם.
שלוחי ארץ ישראל שביקרו במרוקו מילאו תפקיד פעיל בהפצת ספרי קודש. על מנת להגדיל את יוקרתם בעיני הרבנים המקומיים ולעורר את אנשי הקהילה לתרום ביד רחבה למגביתם הביאו אתם השד״רים ספרים שמכרו, או נתנו במתנה לאלה שעזרו להם, או השאילו למשכילים שלא יכלו לרכוש אותם, כדי ללמוד בהם או אפילו להעתיקם. רבי יעקב אבן צור קיבל במתנה ספר שיירי כנסת הגדולה לר׳ חיים בנבנישתי מר׳ יום טוב קריספו שליח ירושלים. יעב״ץ הזכיר גם שהייתה לו אפשרות לעיין בספר בני יעקב שהביא עמו לפאס השד״ר ר׳ חיים יעקב. השד״רים עזרו גם להרבה משכילים להשיג את הספרים החסרים להם. ומנגד לקחו אתם השד״רים את כתבי היד שחכמי מרוקו מסרו להם לשם הדפסתם באירופה או בארצות המזרח.
הרבה ספרים, בדפוס או בכתב יד , עברו מיד אל יד כאשר תלמידי חכמים מכרו ספרים זה לזה, או החליפו אותם עם עמיתיהם בפאס או בערים אחרות. ר׳ יעקב אבן צור היה רגיל להשאיל הרבה מספריו: אחרי פטירתו החזירו רבני תיטואן לבנו, ר׳ רפאל עובד אבן צור, את הספרים שהוא השאיל להם לפני מותו. ר׳ משה אבן חמו מצפרו כתב לר׳ מנחם סירירו מפאם ״לבקש בהאלסטודייו הי״ג [=ה׳ ירחיב גבולו] אם ימצא גמרת מם׳ נידה, גם כי תהיה ישנה ישלחנה לי שאולה לתלמיד א׳ שאלה ממני״, כי הוא עצמו כבר השאיל את שני העותקים שהיו לו לתלמידים אחרים! מחד גיסא נחשבה הפצת לימוד תורה על ידי השאלת ספרי קודש מצווה גדולה, כי עזרה לכל משכיל ללמוד או אפילו להעתיק ספרים שלא היה יכול לקנותם. אבל מאידך גיסא לא תמיד מצאה ההשאלה חן בעיני חובבי ספרים, ובמיוחד כאשר היה מדובר בספרים נדירים או יקרים. ר׳ יעקב אבן צור הסביר לר׳ מאיר דאבילה מדוע צריך הוא להביא לו ספר חדש ויקר בסודיות גמורה: ״ויביא אותו הביתה בחדרי חדרים… וביען שבמדינה זו, כשיודעים שיש ביד איזה ת״ח שום ספר מחודש, באים להשאילו, גדולים וקטנים, עד יהיה לשנים־עשר קרעים, וקונטרסיו מתפוררים. לכן… יביאנו אלי מעכ״ת בחשאי, במגילת סתרים״!