ארכיון חודשי: פברואר 2016


הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

גירוש ספרד 5

הגנה זו התבטאה בכך, שסוחרי ארצות אלה יכלו למכור את תוצרתם באימפריה העותמאנית בזול ולמכור באורח בלעדי את היבוא מהאימפריה במחירים מופקעים. בדרך זו ובהוזלת ההובלה הימית, שעליה הייתה להם שליטה, סבסדו את מוצאי היצוא שלהן.

יהודי האימפריה סחרו בתבלינים מתימן ומהודו ובמשי מפרס, אך מסחר זה נוהל ממצרים או מבורסה ולא מהודו ומפרס. דהיינו, סוחרים יהודים מקומיים, או סוכנים יהודים של סוחרים מערים אחרות באימפריה, רכשו סחורות אלה מסוחרים אחרים, שהביאון למצרים או לבורסה, היושבת על צומת השיירות בהֶיקפים גדולים כבר במאה ה-15, ומכרו אותן באזורים אחרים באימפריה או לבוחרים אירופאים, שביקשו ליצאן לונציה או למקום אחר.

סוחרים יהודים רבים היו קשורים לסחר עם ונציה הונציאנים ייצאו לתורכיה בעיקר בדים ואריגים מסוגים שונים, מוצרי זכוכית, נייר, מוצרי מותרות, אבנים יקרות וכדומה, מוצרי מזון ועוד, ואילו באימפריה הם רכשו בעיקר צמר, אריג של שֵער גמלים, משי, בגדים, שטיחים, עורות, דגים מלוחים, תבלינים ועוד.

מטרתם העיקרית הייתה רכישת תבואה וצמר. היהודים היו מעורבים במסחר זה הן כסוחרים עצמאיים והן כסוכנים או כקניינים עבור הוונציאנים. מדביקה אקראית של נוטריונים ונציאנים מתברר, שהיהודים שלטו באספקת הצמר, הבדים, אריג שֵער גמלים ומוצרים אחרים באיסטנבול.

כמו כן מתברר,שהֶיקף הסחר של סוחרים לבנטינים יהודים, שהתיישבו בונציה, בסחר הלבנט היה ניכר והשקעותיהם היו גדולות. לעתים החזיקו יהודים גם במונופול של אספקת מחצבים כגון אלום ממכרות במערב אנטוליה, או כסף, נחושת או מלח בבלקן.

2 – מסחר ימי ויבשתי בתוך האימפריה.

אחד הענפים המכניסים ביותר במסחר באימפריה היה המסחר עם מצרים, מזה, ועם אזור הים השחור, מזה. רוב המסחר הגדול הזה עם מצרים היה בידי סוחרים מוסלמים, אשר הקימו גילדות מיוחדות לשם כך, ואוליה צ'לבי מתאר את מספרם הגדול ואת עושרם הרב במאה ה-17.

גם היהודים השתלבו במסחר זה, בפרט משלוניקי למצרים ומאיסטנבול למצרים. מצרים שימשה בעיקר כארץ מעבר למסחר, שעיקרו היה בסחורות שהגיעו מאפריקה ( זהב, שנהב, אבנים יקרות, נוצות של בת יענה, עבדים ועוד ), ומדרום ערב ( אינדיגו, תבלינים ובעיקר פלפל, קפה, משי גולמי ועוד ).

אך התנהל מסחר ער גם בתוצרתה היא ( פשתן, כותנה, עורות, אורז, חיטה, קני סוכר ועוד ). תמורת אלה יובאו בעיקר מתכות ( ברזל, נחושת, עופרת ) ומוצרי מתכת, בדים ובגדים מוכנים, עצים ועוד.

היהודים היו מעורבים באופן ער בסחר תבלינים, אבנים יקרות ומוצרי מותרות בתוך האימפריה ואף מחוצה לה ( ונציה ). סוחרים יהודים באזור הים השחור סחרו בבדים ובאריגים מקומיים ובבדים מתוצרת ונציה ואנגליה, הם רכשו משי, תבלינים, אריגים מזרחיים וכותנה בבורסה ומכרום במקומם.

3 – תיווך, ייצוג וסרסרות מסחרית.

עיקר פעילותם של הסוחרים היהודים ובסיס כוחם באימפריה היו תולדה של שליטתם המקפת, בעיקר במאה ה-17, בתיוון בין הסוחר האירופי וסחורותיו לבין השוק המקומי, ובייצוג ובניהול הכלכלי והמנהלי של עסקיהם, חכירותיהם ונחלותיהם של אישי שלטון.

כך, דרך משל, שלטו המתווכחים היהודים ( הברוקרים ) באיסטנבול ובאיזמיר על מכירת חברת הלֶבַנט הבריטית ועל קניית הסחורות המבוקשות על ידם ליבוא לאנגליה. הסוחרים האנגלים היו זקוקים לגורם מנוסה במסחר, היודע את השפות, מתמצא בתנאי המקום ומסוגל למצוא קונים לסחורתם ולספר להם סחורות מבוקשות.

לעתים הם שימשו בעת ובעונה אחת, כמתווכים וכסוחרים עצמאיים. תיווכו או קנו חומרי גלם, אריגים ובדים אנגליים ומכרו משי\ מוהֵר ( שֵער עיזי אנגורה ) ועוד. תפוצה דומה מוצאים אנו גם במקומם של המתווכים היהודים בסחר בין ונציה לאיסטנבול במאה ה-16 או של פירנצה במאה ה-17, ושל מדינות אירופה בצפון אפריקה.

תחום זה של סרסרות ותיווך היה מקור לעושרם של יהודים רבים יחסית, בעוד שהמעורבים במסחר הימי או הבינלאומי היה קטן. החברה היהודית ומוסדותיה המשפטיים הכירו בבלעדיות של סוכנים אלה על הסוחר שלהן.

מעמד הסוכן " העומד בפתח הסוחר " האירופי, או המתווך של חברת הסחר, היה עובר בירושה מאב לבן כנכס וכזכות מוּרֶשֶת לכל דבר. נוצרו שותפויות של סוכנים, וזכויות של סוכנות נמכרו בכסף מלא. נאסרה תחרות בין היהודים על חסדי הסוחרים, ונקבעו כללים למקרים חריגים; אך כי האפשרויות הכלכליות קרצו לאנשים, ולעתים מזומנות ניסו וגם הצליחו לסלק סוכנים ולרשת סוכנויות.

ובקשריהם של היהודים עם שכבות העילית של החברה המוסלמית העות'מנית. רבים מאישי המדינה או הצבא קיבלו זיכיונות ומונופולין כלכליים מהשלטון בתחומים תעשייתיים, תעשיית הסוכר למשל, מסחריים, למשל , מונופול על יצוא התבואה, או כלכליים, למשל, ניהול בית מטבעה; קבלת ההכנסות ממסים או ממכסים מסוימים ועוד.

לעתים קרובות העסיקו אישים שלה יהודים כמנהלים וכמבצעים, ואלה הביאו עימם פקידים ושאר בעלי תפקידים לביצוע ולניהול. לא אחת משמשים היהודים גם כסוכנים של סוחרים יהודים או אירופים, מעיר אחרת או מארץ אחרת, ומשמשים מעין שותפים העובדים בשביל חלק מן הרווחים או תמורת תשלום.

רבי דוד הלוי דראע-מקובלי דרעה-רחל אליאור

ספר המלכות

לדרעה בה היו חכמי הלכה וקבלה, ושם למד עם רבי מוסא בן מחפוצה. הזיקה לרבי עוזיאל מתַארֶכת בבירור את רבי דוד הלוי לשלהי המאה ה-15 וראשית המאה ה-16. ויש לקוות שכתב היד יפורסם ויעמוד במלואו לרשות החוקרים.

שתי עובדות נוספות, שלא הושם אליהן לב, מטות את הכף להנחה כי " ספר המלכות " התחבר בדרעה בידי רבי דוד הלוי במאה ה-16.

רבי דוד הלוי דראע.

היה אחד מהמקובלים המפורסמים במרוקו. יצא מסביליה שבספרד בשנת רנ"ב והתיישב במרוקו. למד בפאס תורה מפי הגאון המפורסם רבי יהודה עוזיאל הראשון שהיה פוסק מוסמך. ומפאס הלך לתאמגרות באזור דרעא ושימש שם כדיין בקהילה.

הוא היה אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מידי שנה אלפים רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא – בעל הדקל – או מול אנכלא אלכדאר – בעל הדקל הירוק.

לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ ישראל. נערץ גם על ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע. העמיד תלמידים רבים שיצקו ממנו את תורת הקבלה, וביניהם רבי מרדכי בוזאגלו ורבי אברהם אסקירא.

סביב אישיותו של רבי דוד נרקמו סיפורים נסים ונפלאות בזכות הצדיק.

אלו הם חיבוריו :

" ספר המלכות ", נדפס בשלמות בירושלים, " כסף צרוף " נחלק לכ"ד חלקים. נמצא בכתב יד בידי רבי משה עמאר, " סגולת מלכים ", בו יבואר מיני האבנים מחולפי המזג. ספר " חיה ", " מאור אור ", בירור שמות מלאכים וכוחותיהם, ספר " השמים והבקעה " תכונות האותיות.

האחת – קרוב לוודאי, שהחיבור " כסף צרוף, שאבד, אך היה בכרך כתב יד שהיה לנגד עיני רבי יעקב משה טולידאנו, הוא תיאר אותו כחיבור " על חכמת הצירוף ובו כ"ד חלקים אך בכתב היד לא נשלם הספר ונמצא רק איזה פרקים הראשונים.

הוא מקביל ל " ספר המלכות " או עומד בזיקה קרובה אליו. שכן, לדברי טולידאנו, " בהקדמתו כותב המחבר כי עבר לפאס וקיבל מכתב מהרב הגדול רבי יהודה עוזיאל ומשם הלך לעיר דרעא וימצא חן בקהל עם עיר דרעא ובעיני השר של העיר. דברים אלה מקבילים במידה רבה לנאמר בהקדמתו ל " ספר המלכות " שבכתב יד עמר.  

השנייה – בדף יד ע"ב של " מאור השמש ", שמצויה בו הפתיחה ל " ספר מלכות " הנדפס מצוין :

אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה והיא רחוקה כשמי מרומא. מי יתן ויהיו עיני ולבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אמים. לתור בחוכמה תורה סתומה. אשר גבלו ראשונים….חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה מאר"ש תצמח ישועה בכס"ף צרוף שמות ורזין וצפונות. מלאכת צור"ף שופרא דצירופי דנא דספרא רבא ויקירא ספר המלכות…."

הזיקה בין " כסף צרוף " ל " שבילי גנה"ר דע"ה כמילים מודגשות בגרשיים ובין " ספר המלכות " וקבלת הצירופים – מניחה מקום להשערה ש " ספר המלכות " הנדפס ב " מאור ושמש " הוא ספר " כסף צרוף "

אחזור עתה לקובץ " מאור ושמש ", שכלול בו שיר של ישר ספירות עם פירוש ארוך, הקרוי " מעין חכמה ", ונזכרים בו ארבעה מקובלים, שאינם ידועים לנו. ולהם שמות מגרביים אופייניים, שונים משמות המגורשים. ויתכן שישי מקום לקשרם עם מקובלי דרעה.

ואלה שמותיהם :הרב אהרן בן יוסף בן יבגי ז"ל שקיבל מרבותיו ומסר לחבריו הרב מסעוד בן טביב והרב סעיד בן ברוך ביטון והרב מסעוד בן מרדכי ביטון זכר כולם לחיי עד.

עדות חשובה של קיום ישוב יהודי בדרעה בתקופה זו, שמנה תלמידי חכמים וסופרים, מצויה בדברי רבי אברהם עלון. בראשית שנות הששים של המאה ה-16 עלה אברהם בן שלמה עלון מדרעה דרך מצרים לצפת ואוצר כתבי יד ברשותו.

בשלהי שנות הששים נסע לונציה והוציא לאור כמה ספרים מכתבי יד שהיו תחת ידיו כגון : " אזהרות "  אבן גבירול, " דרכי התלמוד " לרבי יצחק קנפנטון, " מדרש הנעלם " על מגילת רות ואחרים. בשעריהם של כל הספרים שהוציא לאור נאמר, בשינויים קלים :

אני הצעיר שבחבורה הדל באלפי שבטי ישראל אברהם בן לאדוני איש חיל רב פעלים אבי כבוד הרב שלמה יצ"ו דידיע עלון, אשר ארץ מולדתו במערב עיר גדולה של סופרים ושל חכמים נהר דרעה והיום הזה נתיישבתי בעיר הקדש צפת.

 בין רבנן בין מלכי קדם גאוני עולם לחגור איזור הזריזות והחריצות והמריצות להקריב אל הדפוס הספר הזה עם ספרים אחרים ספיר גזרתם לקרבן אשה לשולחן של מלכים אשר נשארו לי מפליטת יתר ספרי ונכסי אשר אכלו הישמעאלים במצרים בתעלוליהם ונכליהם וערמומיותיהם…

אברהם עלון הרבה לנדוד בין שנות הששים לשנות השמונים של המאה ה-16, כפי שעולה מההקדמות לספריו ומרשימות משפחתיות של משפחת עלון שנותרו בכתב יד פארמה. בראש כתב היד פארמה משנת 1375, מובאת רשימת חידות ופטירות שני אברהם בכבוד הרב שלמה עלון, שנכתבה באדריאנופול ובקושטונטינא בין השנים של"ג – שמ"ב .

המקביל בחלקו לרשימה הקודמת, מציין רבי אברהם עלון את הולדת בנו בכורו יצחק " ואלה תולדות יצחק בן אברהם בן כבוד הרב שלמה עלון יצ"ו מנהר דרעא שבמלכות השריף העומד פה קוצטאנטה עיר רבתי. דרעה הייתה ערסה של שושלת השריפים הסעדים. ולכם מרמזים דברי אברהם עלון על מלכות השריף.

רכישת ספרי קודש בפאם-אנדרה אלבאז

רכישת ספרי קודש בפאםפאס -שער הקסבה

חכמים ומשכילים השתדלו, לפי מיטב יכולתם, לקנות את הספרים הדרושים להם. יש בידינו תעודות רבות על רכישת ספרים על ידי חכמי הדור. חלק נכבד מאיגרות יעב״ץ בקובץ לשון לימודים עוסק בהזמנת ספרים, שהוא היה קונה אותם כמעט באופן אובססיבי. כאמור, במאה ה־18 לא היו בתי דפוס בנמצא במרוקו. הרשימות של המעתיקים או של בעלי הספרים מאותה תקופה, קובצי האיגרות של חכמי הדור, מאות תעודות העיר צפרו שפרסם ר׳ דוד עובדיה, וכתבי היד בספריות שונות בעולם מכילים פרטים חשובים על מסחר הספרים ועל מחירם ותפוצתם. חכמים ומשכילים קנו את ספריהם, חדשים וישנים, מסוחרים מקומיים, שהביאו אותם ״מעבר לים״. מספר קטן של אנשי עסקים מבני הקהילה, שנסעו לארצות אירופה לצורך עסקיהם, או בשירות מלך מרוקו, במיוחד להולנד, הביאו למרוקו ספרים שיצאו לאור באירופה או בארצות המזרח. גם סוחרים ודיפלומטים נוצרים נהגו להביא אתם ספרים עבריים, כי ידעו את הביקוש הרב שהיה להם בקרב היהודים על אף מחירם הגבוה. יש לנו עדויות על התנגדות הכנסייה הקתולית לפעילות הזאת של דיפלומטים אנגלים לטובת יהודי מרוקו כבר במאות הקודמות.

חכמי פאס ניצלו את עזרת קרוביהם, עמיתיהם ושליחים שונים להודיע להם על הופעת ספרים חדשים או על הימצאותם של ספרים מעניינים, חדשים ומשומשים באחד, שירכשו עבורם. לר׳ יעקב אבן צור הייתה רשת רחבה של שליחים בערי מרוקו ובחוץ לארץ. הוא ביקש מר׳ שלום אבן צור, בן דודו בעיר סאלי, לקנות בשבילו כל הכרכים של ספר כנסת הגדולה, לר׳ חיים בנבנישתי, בשלמותם. יעב״ץ היה רגיל למסור מראש כסף לשליחיו כדי שינצלו את ההזדמנות ויקנו בשבילו ״ספרים…. שהם בלתי מצויים בכל המערב״. הוא מזכיר לר׳ משה ישראל, שליח צפת: ״החמישה דינרי זהב אשר נתתי ביד מעכ״ת… לקנות לי בהם ספרים… בהיות עניין זה שליחות דבר מצווה, דהיינו קניית ספרים׳׳. רבני פאס הזמינו ספרים גם מקהילות אלג׳יר ותוניס. ר׳ יהודה בן עטר קיבל מספר ספרים מתלמסאן שבאלג׳יריה, ור׳ יעקב אבן צור הזמין ספרים מאלג׳יר ומג׳רבה, ״ששם הם מצויים״, ואפילו מירושלים הרחוקה.

אכן, מאחר שבמאה ה־18 כל הספרים יצאו לאור באירופה או בארצות המזרח היה מחירם גבוה במרוקו, ולפיכך לא היה בהישג ידם של תלמידי חכמים לקנות את כל הספרים הנחוצים להם, כי רובם היו עניים. לעתים קרובות הביעו את צערם על הבעיות הכספיות הכרוכות ברכישת ספרים. איש צפרו דרש ממוכר ספרים בפאס: ״אני מבקש ממך שתקנה עבור [ידידי] הגדה טובה בזול, כי עבר זמנה. בין כך ובין בך, תחפש ותמצא בזול״. היו מקרים ששני תלמידי חכמים השתתפו בקניית ספר יקר, כי לא עלה ביכולתו של כל אחד מהם לבדו לקנות את הספר. רובם השלימו עם קניית ספרים משומשים, שהיו זולים יותר: ״אף שלמדו בהם קצת, ובלבד שלא יה[יו] קרוענים או מדובקנ[ים]״, התחנן קונה אחד מהעיר צפרו. ראוי להזכיר, כי נדיבים נהגו לקנות ספרי קודש לטובת תלמידי חכמים לשם מצווה. בעמוד השער של ספר הזהר מסוף המאה ה־18, שתרמה אישה לחברת לימוד הזהר, אפשר לקרוא את ההקדשה המרגשת הזאת: ״זה ספר הזהר של חביבה אשת ר׳ יודה הצרפתי, לכבוד חברת הרשב״י, זיע״א״. לפעמים הקדישו אנשים ונשים חלק מעזבונם לקניית ספרים בצוואותיהם.

שלוחי ארץ ישראל שביקרו במרוקו מילאו תפקיד פעיל בהפצת ספרי קודש. על מנת להגדיל את יוקרתם בעיני הרבנים המקומיים ולעורר את אנשי הקהילה לתרום ביד רחבה למגביתם הביאו אתם השד״רים ספרים שמכרו, או נתנו במתנה לאלה שעזרו להם, או השאילו למשכילים שלא יכלו לרכוש אותם, כדי ללמוד בהם או אפילו להעתיקם. רבי יעקב אבן צור קיבל במתנה ספר שיירי כנסת הגדולה לר׳ חיים בנבנישתי מר׳ יום טוב קריספו שליח ירושלים. יעב״ץ הזכיר גם שהייתה לו אפשרות לעיין בספר בני יעקב שהביא עמו לפאס השד״ר ר׳ חיים יעקב. השד״רים עזרו גם להרבה משכילים להשיג את הספרים החסרים להם. ומנגד לקחו אתם השד״רים את כתבי היד שחכמי מרוקו מסרו להם לשם הדפסתם באירופה או בארצות המזרח.

הרבה ספרים, בדפוס או בכתב יד , עברו מיד אל יד כאשר תלמידי חכמים מכרו ספרים זה לזה, או החליפו אותם עם עמיתיהם בפאס או בערים אחרות. ר׳ יעקב אבן צור היה רגיל להשאיל הרבה מספריו: אחרי פטירתו החזירו רבני תיטואן לבנו, ר׳ רפאל עובד אבן צור, את הספרים שהוא השאיל להם לפני מותו. ר׳ משה אבן חמו מצפרו כתב לר׳ מנחם סירירו מפאם ״לבקש בהאלסטודייו הי״ג [=ה׳ ירחיב גבולו] אם ימצא גמרת מם׳ נידה, גם כי תהיה ישנה ישלחנה לי שאולה לתלמיד א׳ שאלה ממני״, כי הוא עצמו כבר השאיל את שני העותקים שהיו לו לתלמידים אחרים! מחד גיסא נחשבה הפצת לימוד תורה על ידי השאלת ספרי קודש מצווה גדולה, כי עזרה לכל משכיל ללמוד או אפילו להעתיק ספרים שלא היה יכול לקנותם. אבל מאידך גיסא לא תמיד מצאה ההשאלה חן בעיני חובבי ספרים, ובמיוחד כאשר היה מדובר בספרים נדירים או יקרים. ר׳ יעקב אבן צור הסביר לר׳ מאיר דאבילה מדוע צריך הוא להביא לו ספר חדש ויקר בסודיות גמורה: ״ויביא אותו הביתה בחדרי חדרים… וביען שבמדינה זו, כשיודעים שיש ביד איזה ת״ח שום ספר מחודש, באים להשאילו, גדולים וקטנים, עד יהיה לשנים־עשר קרעים, וקונטרסיו מתפוררים. לכן… יביאנו אלי מעכ״ת בחשאי, במגילת סתרים״!

פיוט שכתב ר׳ דוד אלקאים לאחר קבלת הצהרת בלפור-יוסף שטרית

ב. פיוט שכתב ר׳ דוד אלקאים לאחר קבלת הצהרת בלפוררבי דוד אלקיים

הפיוט מוקדש לתינוי שבחיו של אלוהי ישראל על החסד המופלא שעשה עם עמו בצורת החלטתה של ממשלת בריטניה למסור את ארץ ישראל לעם ישראל כדי לכונן בה בית לאומי. המשורר מייחס את ההחלטה למלך אנגליה, שהודרך לדידו על פי ההשגחה העליונה, ומפרש אירוע זה באתחלתא דגאולה וכסימן לכך שהעמים חדלו סוף סוף להשפיל את עם ישראל והתחילו להכיר בזכויותיו ובסגולותיו. בשיר מובעות בערבוביה פעולות השבח והתודה ופעולות התיאור והסיפור של האירועים ההיסטוריים שהביאו לכתיבת השיר. מוזכרות בו גם המערכות הצבאיות הקשות של מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הפוליטיות של המלחמה בצורת ההכרה בזכויות הלאומיות של עמים שונים באירופה. גם בפיוט זה המשורר מביע את כיסופיו העזים לזכות ולראות את הארץ בעודו בחיים.

אשר למתכונתו של השיר, הפיוט מורכב על לחן של שיר עם לירי־רומנטי ידוע במרוקו, ונושא תבנית של שיר חרוזי בן עשרים וארבעה בתים בעלי ארבע צלעיות באורך שונה החורזות על פי המתכונת הקבועה: קרשת. השיר כולל רפרן שהוא פסוק מקראי המביע את תחושת ההודיה והתעלות הרוח.

כתובת השיר: ״פיוט תודה להשי״ת [=להשם יתברך] על שנתנה ארץ ישראל לבניה

על יד מלך אנגליה יר״ה [=ירום הודו]; קד [=לחן]: גורילי ללאה, יא סמעא, ועלאש

עליך דלבכא [=באלוהים, אמור, הו נר, למה לך כל הבכי הזה?]״.

המקור: שירי דודים, עמי 254-233.

 

1 אזכיר בלשוני / נסים ונפלאות; יפצחו ההרים רנה! / תִּלְאֶה כָל עֵט לְסַפְּרָן. /

[חולפות יום יום ראו עינינו.

הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו.

 רָאָה בָעֲוֹנִי / אל חי וַיָקֶם מֵעָפָר, כי קָנוֹא נִתְקַנָּא / על ארצותיו לְטַהֲרָן / ולנקות [הר מנו אֲסָרָנוּ.

ורמה קרני / בקרוא מלחמות גדולות בין כל עם ומדינה: / מגמת קו משטרן

 [- / כל עם נדח ;שוב לאיתנו.

5 –  עסיס רמוני / ראה כי נבלע בשמנם תוך הר הלבונה; / אכן צף ואור קָרַן; /

 [נגלה אורי וזרע עֲנָנוֹ.

ניני אדמוני, / מהם שָׂמְחו כשמחתי, כי אלקים אִנָּה / קרבות רב מִסְפָּרָן. / צד [הַשָׁוֶה כי צץ אור ישענו.

 

מקורות וביאורים

נסים ונפלאות: המשורר משוכנע שהצהרת בלפור ניתנה בדרך נם, על פי החלטת הבורא;

 יפצחו ההרים רנה: על פי ישעיה נח, יב:

 ראו עינינו: בזמן עבר, שכן הצהרת בלפור היא סימן לגאולה; על פי משפט מתפילת ערבית ״כן יראו עינינו וישמח לבנו״.

הודו לה׳.״.: תהלים קו, א; מתוך פרקי ההלל.

ראה בעוני: ריחם על עם ישראל הסובל בגלות;

 בעוני: במקום ״בעוניי״, משיקול חריזה;

 ויקם מעפר: הרים את עם ישראל משפלותו, על פי תהלים קיג, ז ומקורות נוספים;

קנוא נתקנא על ארצותיו: ה׳ החליט להוציא את ארץ ישראל מידי כובשיה;

ולנקות הר מנו אסרנו: עבור המשורר הצהרת בלפור משמעותה טיהור הר הבית מן המסגדים שבו והחזרתו לריבונות יהודית, שהתבטלה מאז החורבן;

מנו: במקום ממנו.

ורמה קרני: שמואל א ב, א;

בקרוא מלחמות גדולות: הכוונה למלחמת העולם הראשונה, שלקראת סופה התקבלה הצהרת בלפור;

מגמת קו משטרן… לאיתנו: עבור המשורר החזרת העצמאות לעמים מדוכאים היא אחת התוצאות הפוליטיות העיקריות של מלחמת העולם, וגם עם ישראל נהנה מכך. עם ישראל זכה שגם שאיפותיו הלאומיות יוכרו כשם שהוכרו זכויותיהם של עמים שונים באירופה.

ישוב לאיתנו: על פי שמות יד, כז.

עסיס רמוני: שיר השירים ח, ב. הכוונה ליוקרה ולכבוד של עם ישראל; ראה: הכוונה לאלוהי ישראל;

כי נבלע בשמנם בהר הלבונה: כבוד עם ישראל נעלם משום הצלחתם של הגויים לבטל את עצמאותו, וסימן לכך היא שליטתם בהר הבית ובארץ ישראל;

 הר הלבונה: כינוי להר הבית, על שם הלבונה שהקטירו בבית המקדש, על פי שיר השירים ד, ו: ״אל הר המור ואל גבעת הלבונה״;

אכן צף: הכוונה לשמן שנבלע וחזר וצף, היינו ליהודים חזר כבודם;

 ואור קרן: אור הגאולה זרח, על פי חיקוי צלילים של הכתוב ״כי קרן עור פניו״(שמות לד, כט);

 זרע עננו: פיזר את העננים שהעיבו על גאולת ישראל, כסימן לקץ הגלות.

ניני אדמוני – הכוונה לעמי אירופה שהם צאצאי עשיו שהיה אדמוני, על פי בראשית כה, כה.

מהם שמחו....קרבות – הצהרת בלפור שניתנה בידי ממשלת בריטניה היא סימן לכך שגם חלק מעמי אירופה שמחים להכיר בזכויות היהודים על ארץ ישראל:

 צד השוה: התוצאה של המלחמה הקשה;

 צץ אור ישענו: אור הגאולה זרח לעם ישראל עם סיום המלחמה

אֵשְׁפָתָם תִּרְנֶה / חַרְבָּם בָּאָה בְלֵב זֶה מִזֶה, חֶרֶב הַיּוֹנָה. / גַּם בְּנֵי עוּץ וַאֲרָן / הָמוּ [כְנֶהֱמַת יָם בִּשְׁאוֹנוֹ.

עלי מחנה / כדור חנו למיניהם; מםפרם מי מנה, / משפחות באגורן. / נחלש [כל גבור נפל ימינו.

ראתה עֵינִי / כִּי נֶהֱפַךְ הַגַּלְגָּל וְשָׁבוּ יְמֵי עֶדְנָה, / וְּדְלָתַי סַבּוּ צִירָן / על יד מלך [חסיד בהמונו.

חדר בקרני / זהב, רמס על גביהם וַיְגָרְשֵׁם מִמֶּנָּהּ; / ובתחבולות בסדרן, / מחסד

 [אל עלילות נתכנו.

נֶטַע נַעֲמָנִי / עָמַד בַּפֶּרֶץ: וכליותיו באש תבערהה, / אש להבות: ומקורן / אהבת [עמו, ארצו, משכנו.

השתטח לִפְנֵי / מלכּו: מעוז ומגדול על ההרים תָשׁוֹבְנָה / לקדמותן, וּפְּאֵרָן / [כְּבִימֵי קֶדֶם מַאֲוֶיֵינוּ.

 

ניני אדמוני: הכוונה לעמי אירופה, שהם צאצאי עשיו שהיה אדמוני, על פי בראשית כה, כה;

מהם שמחו… קרבות: הצהרת בלפור שניתנה בידי ממשלת בריטניה היא סימן לכך שגם חלק מעמי אירופה שמחים להכיר בזכויות היהודים על ארץ ישראל:

צד השוה: התוצאה של המלחמה הקשה;

 עץ אור ישענו: אור הגאולה זרח לעם ישראל עם סיום המלחמה.

אשפתם תרנה: הכוונה לאויבי ישראל שהוכו קשות במלחמה, על פי איוב לט, כג:

 תרנה: במובן תישבר ותושבת:

 חרב היונה: ירמיה מו, טז; נ, טז;

 גם בני עוץ… בשאונו: הכוונה, בנראה, לעמים השכנים לארץ ישראל שהיו מעורבים במלחמה:

כנהמת ים בשאונו: על פי ישעיה ה, ל ועל פי תהלים סה, ח ״שאון גליהם והמון לאמים״.

עלי מחנה… באגורן: הכוונה לעמים הרבים והשונים ששלטו בארץ ישראל מאז החורבן, על פי ישעיה כט, ג:

משפחות באגורן: משפחות העמים שהתאספו ובאו לכבוש את הארץ:

נחלש כל גבור נפל ימינו: העמים אויבי ישראל שהשפילו אותו ונוצחו במלחמה:

נפל ימינו: בהיפוך מן הכתוב ״הרימות ימין צריו״(תהלים פט, מג).

ושבו ימי עדנה: המשורר משוכנע שעם ישראל יחזור לעצמאותו בארץ ישראל, כפי שהיה לפני החורבן: ודלתי סבו צירן: על פי משלי כו, יד:

על ידי מלך חסיד: מלך אנגליה, שנחשב בעיניו בחסיד אומות העולם:

 בהמונו: גם העם האעלי מסכים עם החלטת ממשלתו לייסד בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

חדר בקרני זהב… בסדרן: הכוונה לבריטים שכבשו את ארץ ישראל מידי התורכים הן בזכות הכוח הצבאי והנשק שעמד לרשותם והן הודות לטכסיסי מלחמה, שהאל השפיע עליהם:

קרני זהב: בהשאלה, כלי משחית חזקים יותר מכלי ברזל;

אל עלילות: אלוהי ישראל העושה נפלאות, על פי שמואל א ב, ג: ״אל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות״.

נטע נעמני: אלוהי ישראל, על פי ישעיה יז, י:

עמד בפרץ: על פי תהלים קו, כג:

וכליותיו… להבות: האל דאג לגורלו של עם ישראל, על פי איוב יט, כז: ״כלו כליותי בחקי״:

 ומקורן: מקור הלהבות שבערו בכליותיו, מקור הדאגות: משכנו: בית המקדש, שבו שוכנת השכינה.

השתטח לפני מלכו: עם ישראל, שלא הפסיק להתפלל ולהתחנן לבוא הגאולה:

מעוז ומגדול: על פי הצירוף ׳מגדל עוז, תהלים סא, ד ומקורות נוספים;

תשובנה… מאויינו: הכוונה לסמלי העצמאות שיתנוססו על הר הבית כבימי קדם, עת ישב עם ישראל בארצו, כפי שחלמו דורות רבים:

תשובנה: במקום ״ישובו״ משיקולי חריזה.

בפי ולשוני / אומר שירים ותשבחות, ושפתי תפצחנה / מלכות אנגליה זמין, / [על רוב טובה שעשתה עמנו.

הַמציא לי חִני, / מלכי; תחנות עמך בכל עת תבענה / שפתותם: ולחברן / [נכספה נפשי בהתחננו.

 ואשרך אזני / שמעה שימחת ציון ובנות יהודה תגלנה, / שב כעדן מדברן; / יודו [לה׳ כי גמלנו.

כחולם אני / בשוב אלי שבות ציון כקדם מעונה, / וערים למסחרן. / נֹאמר: [אשרנו! מה טוב חלקנו!

חֶטְאִי כשני / לֻבַּן וַעֲדֶן בקרבו כאודם שושנה; / עוד עוונות בזִכְרָן / טרם ישכחו [בהן נפלנו.

אלף ושמונה / מאות שנים וחמשים לא אבדה אמונה. / נפשות עמי ושיברן / [מקוים לאל ישלים חפצנו.

 

בפי ולשוני״.: הפיוט שכתב הוא שיר שבח גם לאלוהי ישראל שכיוון את החלטתה של ממשלת אנגליה וגם לממשלת בריטניה ולעם הבריטי על שגמלו חסד לעם ישראל:

 ושפתי תפצחנה מלכות אנגליה זמרן: יש ליישב כך את סדר המילים: ושפתי תפצחנה זמרן למלכות אנגליה:

זמרן: מוסב כנראה ל׳שפתים׳.

המציא לי חני… שפתותם: תפילת המשורר שעם ישראל ימשיך למצוא חן בעיני העמים כדי שיתגשמו תחינותיו לגאולה שלמה:

תבענה שפתותם: על פי תהלים קיט, קעא:

 ולחברן… בהתחננו: המשורר מביע כאן את רצונו להיות דובר לתחינות עם ישראל לגאולה שלמה.

ואשרך אזני…: הכוונה לשמועות שנפוצו בקהילות ישראל לאחר מתן הצהרת בלפור ולשמחה שאחזה ביהודי העולם:

ובנות יהודה תגלנה: על פי תהלים מח, יב: צז, ח-,

שב כעדן מדברן: על פי ישעיה נא, ג:

יודו לה׳ בי גמלנו: על פי ישעיה סג, ז.

בחולם אני… כקדם מעונה: על פי תחלים קכו, א:

בקדם מעונה: על פי דברים ל, בז:

וערים למסחרן: עבור המשורר חיים כלכליים סדירים ותקינים ושגשוג כלכלי הם חלק מהותי מן הגאולה:

נאמר: אשרנו! מה טוב חלקנו!: על פי פרק מתפילת שחרית.

חטאי בשני לבן: על פי ישעיה א, יח:

ועדן בקרבו באודם השושנה: המאורעות הנשגבים הכרוכים בניצחון הבריטים במלחמה ובמתן הצהרת בלפור אין משמעותם שעם ישראל כיפר על כל חטאיו ושהגאולה הושלמה; על עם ישראל להמשיך את חזרתו בתשובה שלמה כדי שהגאולה המיוחלת תתממש בשלמותה:

עוד עוונות… נפלנו: חטאי עם ישראל היו רבים, ואסור להתכחש להם.

אלף ושמונה מאות שנים וחמשים: מאז חורבן בית שני, כשהכוונה לשנת 1918, שבה ניתנה הצהרת בלפור. במרוקו חיסרו 68 שנים ולא 70 ממניין הנוצרים כדי לציין את משך השהייה בגלות:

לא אבדה אמונה: לא אבדה התקווה והאמונה לבוא הגאולה ולשיבת ציון:

 נפשות עמי ושברן מקוים: כפל לשון להגברת כוח התקווה:

לאל ישלים חפצנו: על פי ישעיה מד, בח.

 

משתה שמני / יעשה ה׳ בהר, ואומות תשמחנה; / בידען והכירן / יודו בפה: [הנה אלקינו.

אל תמיתיני, / אנא ה/ טרם אראה בית נכונה, / בתי ציון בעשרן. / די מצרה [שבעה לה נפשנו.

אקריב קרבני, / עולתי, מנחתי; ובל אזנים תשמענה: / ועינים לצורן / נשואות [בהר בית מקדשנו.

חון יה, ענני, / השלים חפצי: עמך השיבם בראשונה, / בתשובה אב בחרן. / [שמחנו כימות עניתנו.

זה כמה מונה / קצי, מתי יתגלה ואבואה ציונה. / ארים קולות ביתרן / שיר בן [דוד קים משיחנו.

 

משתה שמני: המשתה הגדול שייערך על הר הבית עם בוא הגאולה השלמה ושבו ייטלו חלקו כל האומות, על פי ישעיה כה, ו:

יודו בפה: הצהרת בלפור שניתנה בידי אומה זרה היא סימן לכך, שגם הגויים מתחילים להאמין באלוהי ישראל.

אל תמיתני… בעשרן: תפילת המשורר שיזכה לראות את ארץ ישראל ואת שגשוגה המחודש לפני מותו; בית נכונה: על פי מיכה ד, א;

נכונה: בנקבה במקום בזכר מסיבות של חריזה וכן משום תרגום בבואתי של המילה ״דאר״ הערבית־יהודית;

די מצרה שבעה לה נפשנו: על פי תהלים פח, ד.

אקריב קרבני, עולתי, מנחתי: הגאולה משמעותה עבור המשורר חידוש עבודת בית המקדש והקרבת הקרבנות: ועינים לצורך נשואות בהר: על פי תהלים קכא, א.

עמך השיבם כראשונה: על פי ירמיה לג, יא:

אב בחרן: הכוונה כנראה לקריאתו של האל לאברהם אבינו לצאת מחרן וללכת לארץ היעודה:

שמחנו כימות עניתנו: תהלים צ, טו.

25 זה כמה מונה: מניין קץ הגלות ובוא הגאולה:

 ארים קולות ביתרן: ארים את קולי ואנגן על כלי מיתר לאחר שאתבשר על בוא הגאולה השלמה:

 ביתרן: במקום ״ביתרם״, בגלל החריזה:

יתרן: במובן של מיתר.

פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " – יצחק גרשון

פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " – יצחק גרשוןתיטואן

קהילת תיטואן שבצפון מרוקו הוקמה בידי מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15, במסגרת של עיר שנוסדה גם היא באותה תקופה בידי פליטים מוסלמים מממלכת גרנדה. היסוד הספרדי בין חברי הקהילה נשאר דומיננטי לאורך הדורות, והמרכיב ה ״תושבי״ ( במקורותינו נקראים תושבים היהודים המרוקאים תושבי המקום מימים קדמונים, להבדילם ממגורשי ספרד ) בה היה בטל בשישים, עד לחיסולה בדורנו.

הערת המחבר : העיר תיטואן נהרסה עד היסוד בשנת 1437, ונבנתה מחדש בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה־15 בידי אבו אל־חסאן עלי אל מנד׳רי.  

אף כי היו באזור קהילות עתיקות ממנה, היא כבשה לעצמה במהרה מעמד בכורה —וזאת בשל גידולה והתפתחותה המואצים של העיר במאה ה – 16 בשל הבעיות הגאו־פוליטיות שסבלו מהן הקהילות השכנות, במיוחד ארסילה ואל־קצאר, שהיו באזור מריבה בין פורטוגזים למרוקאים; ובשל שיעור קומתם של כמה מחכמיה־מנהיגיה, וראש להם רבי חיים ביבאס, האב המייסד המיתי. וכך הייתה תיטואן במאה ה־17 הקהילה הראשית בצפון לא רק בשל גודלה, אלא גם בשל מעמד חכמיה ודייניה, והעיירות השכנות היו לה קהילות־בנות, גרורות בלשון חכמינו. במאה ה־18 התחזק מעמדה זה עוד יותר עם בואו —־ ר׳ יעקב בן מלכה מפאס, מגדולי רבני מרוקו במאה זו ובכל הזמנים.

במאה ה־18 נפתחו ליהודי תיטואן ובנותיה אפיקים רבים לפרנסה בטנג׳יר ובגיברלטר, ומהגרים תיטואנים הם שייסדו למעשה את הקהילות שם. קהילות אלה הפכו גם הן לבנותיה, והיו למעשה פזורה ספרדית שנייה.

בסוף המאה ה־18 התחילה תקופה ארוכה של ירידה כלכלית בתיטואן, עם דחיקת נמלהּ מגדולתו בידי אס־סווירה, ואחר כך טנג׳יר. התיטואנים התחילו להגר בהמוניהם, והרחיבו בהדרגה את יעדי הגירתם — אחרי טנג׳יר וגיברלטר גם ליוורנו, אוראן, ארץ ישראל, פורטוגל, ספרד, ואפילו אמריקה הדרומית. בכמה מהמקומות האלה התקבצו התיטואנים ביניהם, שמרו על לשון הדיבור שלהם, החכיתיה, על התרבות הייחודית המועברת דרך שפה זו ועל מנהגים ספרדיים — הן בתחום הארגון הקהילתי, הן בתחום הדתי־הפולחני והן בתחום התרבות החומרית.

מן המפורסמות הוא, שקבוצות מהגרים נוטות במידת האפשר לשמור על קשרים הדוקים בין חבריהן ואף להתלכד, בעיקר לצורכי עזרה הדדית, אך גם לצרכים תרבותיים; מתוך מצוקותיהם־הם — גם הכלכליות וגם אלה הקשורות לקשיי קליטתם במקומותיהם החדשים — הם בונים לעצמם עבר מיתי של כור מחצבתם, ולפעמים אף מספחים אידיאליזציה של החיים שם. כך גם התיטואנים בנכר, לפחות במקומות שבהם היה ריכוז גדול שלהם. הם עשו זאת מתוך שהפנימו את ההרגשה שבתיטואן התקיימה קהילה למופת, בעלת מורשת יהודית־ספרדית והיספנית בלעדית ומיוחסת ובעלת ״רוח״ מיוחדת שהפכה אותה ל״ירושלים די מרואקוס״; ואותה רוח הם ניסו להעביר למקומותיהם החדשים ולבניהם ובני־בניהם שנולדו שם. מתוך הרגשה זו והכרה זו הם שמרו על קשר חי עם תיטואן, ורבים מהם חזרו אליה לביקור או אף לצמיתות. כך הפכו מקומות אחדים בפזורת־משנה ספרדית זו למה שאני מכנה ״קהילות יורשות״ של תיטואן.

אסקור תחילה את יעדי ההגירה, ואסיים בניסיון לאפיין את מרכיבי ״הרוח של תיטואן״ שנשתמרו מחוצה לה.

כמובן, לא בכל מקום הצליחו מהגרי תיטואן ליצור ריכוזים בעלי אופי תיטואני, כי לא בכל מקום היה מספר המהגרים גדול דיו כדי לאפשר זאת, ולא בכל מקום היה להגירה רצף ממושך שהבטיח קשר עם קהילת המקור. במקומות רבים נטמעו התיטואנים בקהילה הקיימת; כך בליוורנו, במרסי ובערי הקודש שבארץ ישראל. אך גם כשמדובר על מספר ניכר של מהגרים, לאורך שנים רבות, או בכמה גלים, עדיין אין זה מבטיח הזדקקות לקשר עם תיטואן ושמירה על מנהגיה המיוחדים ועל נכסי תרבותה, המועברים באמצעות הלשון.

למשל, אס־סווירה: הובאה לשם קבוצת סוחרים תיטואנים בשנת 1767, עם ייסוד הנמל; וקבוצה שנייה הובאה בידי הסולטאן מולאי עבד אר־רחמאן בשנת 1844, עם בריחתם מהעיר של חלק מ״תוג׳אר אס־סלטאן עקב הרעשת הנמל בידי הצרפתים וביזת העיר בידי שבטים שכנים. שם נטמעו התיטואנים במרכיבים האחרים של הקהילה, בראש ובראשונה משום שקל היה להם להיטמע בקהילה מרוקאית, ואולי גם משום שבאם־סווירה התפתחה מהר מאוד תודעה שקהילה זו היא עילית בתוך כלל יהדות מרוקו, תודעה שהייתה מבוססת על תפקידה של קהילת אס־סווירה בכלכלה המרוקאית ועל הקשרים שפיתחה במהירות עם העולם הגדול. לדעתי האפילה תודעה זו על הגעגועים לתיטאואן ולרוחה והקטינה את ההזדקקות לקשר חי ותדיר עמה.

הערת המחבר : אנו יודעים על הגירת חכמים לארבע ערי הקודש בארץ ישראל, ביניהם ר׳ יוסף ן׳ אדהאן ור׳ יצחק ן־ ואליד, שעלה לירושלים בסוף ימיו: אך הם נבלעו בתוך עדות המערבים או הספרדים, ולא השאירו רישומם בקורות עדות אלה. ר׳ יצחק ן׳ ואליד אף חזר לאחר מספר שנים לתיטואן. בטבריה התיישבו מספר תיטואנים. הידוע ביניהם הוא ר׳ מסעוד חג׳ואל, אולם גם הוא נודע בעיקר בפעילותו ברבנות חיפה, ועל כך ראה להלן.

משפחת קורקוס-מקורות שונים

דוד קורקוס

המירוץ לשינוי כלכלי, ששאב את תנופתו מהשאיפה החזקה לאמנציפאציה חברתית ומשפטית, לא הגיע לקצו על החוף. הוא המריץ מאות יהודים להגר מארץ מולדתם ולהכליל במפת נדודיהם מקומות רחוקים ובלתי־מוכרים כמו ארצות־הברית, ארגנטינה, בראזיל ופרו, לצד יעדים מסורתיים כמו ירושלים, טבריה או צפת. אולם רק יחידים נסעו לארצות המרוחקות הללו. רובם המכריע של היוצאים בחרו ביעדים קרובים יותר: ג׳בראלטאר— שריכזה את הסחר בין בריטניה למארוקו — ואלג׳יריה, תחת שליטת הצרפתים משנת 1830, השוכנות כמה ״צעדים״ בלבד מהגבול המארוקאי.

הערת המחבר :  נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדס־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.

לגבי קצת מן ה־ Barbary Jews של ג׳בראלטאר מקום זה יישאר בגדר תחנת־מעבר בלבה כשהיעדים הסופיים הם לונדון או מאנצ׳סטר, שם ישבו ספקיהם לשעבר או לעתיד, שותפיהם ונציגיהם. שם יעלה בידם להשלים את השכלתם המערבית, ללמוד את הטכניקות המסחריות החדישות, ובכמה מקרים גם להתאחד עם משפחה יהודית־ספרדית מאנגליה הקשורה עמם בסחר עם המגרב, או שהיא עצמה ממוצא מארוקאי, כמו משפחות גדליה וסבאג הלונדוניות.

בדומה לרבים מאחיהם שנהרו לאלג׳יריה, בתקופה שקדמה לפקודת כרמיה(1870), הם יחזרו בחלקם למארוקו. באמתחתם יהיה לא רק ידע והון רב אלא בעיקר ״מיסמך״ רשמי בעל חשיבות מכרעת: דרכון בריטי, צרפתי, ארגנטיני או בראזילאי, המקנה להם — למרות כל ההיסוסים של השלטונות המארוקאים, ומכל מקום עד לוועידת מדריד (1880)—אותן זכויות כמו לאירופים מלידה הבאים להשתקע במארוקו, וזאת בהתאם להסכמים משנות 1867-1856 אשר המח׳זן נאלץ לקבלן בלחצם של הקונסולים.

הערת המחבר : בהתאם להסכמים הללו, הנתינים האירופאים היו בבחינת " מצאלחון " – מתפשרים – וכיון שכך הם נהנו מתנאים משפטיים, שונים לחלוטין מאלה של שאר הד'ימים, -ה " מעאהדון " . אולם בעקבות ועידת מדריד בשנת 1880, כל יהודי יליד מארוקו שחזר לארצו, חוייב לחזור לקבל את האזרחות המרוקאית, אם רכש אזרחות בחו"ל.

פרוטו־אמאנציפאציה זו של היהודי המארוקאי, שלאמיתו של דבר נגעה רק בחלק זעיר מכלל הקהילה ונראית לנו כאחד ההישגים הבולטים לפתיחת מארוקו לעולם המערבי, נתפסה בעיני האזרח המוסלמי כאחד מסימני המצב הבלתי־נסבלים ביותר שאליו נקלעה מדינתו, ואשר שאר מרכיביו היו: חולשה צבאית שהתגלתה במלוא היקפה בשדות הקרב של אסלי (1844) ושל טיטואן(1860): שיעבוד פוליטי הולך ומעמיק כתוצאה מאותה חולשה: השתלטות אירופית על חיי הכלכלה ופגיעה ביצרנים הזעירים. רגשי זעם אלה הלכו וגברו בעקבות כמה וכמה אסונות־טבע שהקדירו את סוף המאה כגון מגיפות, בצורת, ארבה וכיוצא באלה, והללו ימצאו את ביטויים בהתפרצויות נגד השלטונות מצד אחד, ונגד הריכוזים היהודיים שבפנים־הארץ מצד אחר. האחרונים ישלמו בדמם את מחיר החדירה האירופית ואת השחרור ״המחוצף״ של אחיהם מערי החוף, שרק בזכות המרות שהטילו הקונסולים חדלו להיות בהישג־ידם של המתנכלים המוסלמים.

מצב כללי זה של יהודי מארוקו המתאפיין ביחסיותו מהווה היבט נוסף בהתפתחותה של הקהילה המארוקאית בשלהי המאה התשע־עשרה. יהדות מארוקו כאילו התפלגה לשני מחנות: הללו שמצבם ילך וישתפר, והללו — חלק גדול של האוכלוסיה ואולי רובה — שימשיכו לחיות בתנאים ההולכים ומתדרדרים ככל שמתפתח ה״משבר המארוקאי״.

אולם שלא כבעבר הד ההתנכלויות נגד הקהילות שבפנים הארץ ימצא דרכו מעבר לגבולות המדינה. קריאות העזרה והתיאורים המזעזעים שיגיעו לחו״ל יעוררו שימת־לב לא רק של ועדי הקהילות בצרפת, בבריטניה ובארה״ב, אלא גם של עורכי העתונים ונציגי הממשלות האירופיות עצמם. ואמנם המסע הרועש לטובת יהודי מארוקו, מסע שבו נטלה חלק אפילו ספרד, לא היה מחוסר כוונות פוליטיות זרות לעצם העניין. במארוקו, כמו בתוניסיה בעקבות פרשת באטו־ספז (1857), שימשה הבעיה היהודית מעין קרדום בידי המעצמות האירופיות לקידום מטרותיהן שלהן.

תוספת למאמר : 1878-1848אפריקהתוניס

יהודי בשם באטו ספז (Batto Sfez)  הוצא להורג, באשמת חילול קודשי האיסלם, למרות הבטחת הביי לממשלת צרפת כי יחון את חייו. בתגובה, שיגר נפוליאון השלישי שייטת קרב מול נמל לה גולט (La Goulette).  תחת איום זה פרסם הביי מוחמד (1859-1855) הכרזה המבטיחה זכויות שוות לכל הדתות בארצו וביטול כל האפליות הנהוגות כלפי היהודים.

L’affaire Batto Sfez

Un Juif tunisien, nommé Batto Sfez, alors qu’il se trouvait, selon l’accusation, en état d’ivresse, aurait injurié un musulman et maudit la religion islamique.

Il fut déféré à la justice selon la Charia et condamné à mort.

Les Juifs et les Chrétiens, indignés par la cruauté de cette sentence, firent appel aux autorités consulaires pour en empêcher l’exécution et implorer la clémence de Mohammed Bey.

Rappelons que quelques jours avant l’arrestation de Batto Sfez, le Bey fit exécuter un soldat musulman qui avait assassiné un Juif.  Pour faire bonne mesure, semble t-il, le Bey ordonna d’appliquer la sentence avec la nuance près que Batto Sfez n’était pas un assassin. Il fut décapité le 24 juin 1857.

Ce drame ébranla la communauté juive qui subit sa dhimmitude en silence et n’eut pas droit au chapitre. Devant cette parodie de justice elle  s’en offusqua  d’autant plus qu’on ne lui ait pas remis le corps.

Nous sommes en début d’année  5772 (année civile 2011). Je rendis compte à une amie, d’origine tunisienne, de ma recherche sur l’affaire Batto Sfez. Elle me rappela qu’il fut décapité et que sa tête fut récupérée par une bande d’arabes  sans morale et qu’ils l’utilisèrent comme ballon de football.

La communauté juive s’évertua à trouver une solution pour récupérer la tête du malheureux. Elle se réunit dans la discrétion et décida, pour appâter cette foule haineuse, de vider les poches de toute monnaie sonnante et trébuchante, ainsi que les boites de « tsédaka » et de remettre le tout au Conseil qui en remettra une poignée à chacun d’eux. Le secret fut bien gardé. Le corps sans tête, récupéré, était déjà installé dans une carriole

aménagée en corbillard suivi d’une foule éplorée. Cette procession se dirigea en direction des arabes qui jouissaient de leur jeu macabre. Le convoi mortuaire s’arrêta à leur hauteur. Les pièces de monnaie furent jetées au loin. Ils lâchèrent leur proie et coururent  se précipiter sur la manne, abandonnant leur proie. Le stratagème réussit ; ils récupérèrent la tête et l’enterrèrent dignement dans le cimetière juif.

Cette condamnation que le Bey semble avoir oubliée fut, pour les Consuls de France  et d’Angleterre l’occasion, le prétexte de faire pression sur le Bey le 13 Août 1857 pour qu’il introduise des réformes fondées sur la justice, la sécurité et les libertés accordées à tous les sujets. Après quelques réticences, le Bey introduisit des réformes basées sur les principes de justice et de liberté.

זה היה הרקע לביקורו של משה מונטיפיורי(1864), אשר התקבל ברוב פאר על־ידי השולטאן מחמד הרביעי(1859-73), שאותו ניסה לשכנע לשפר את מעמדם המשפטי של נתיניו היהודיים. מסע זה עתיד היה להרשים יותר בצורת ניהולו מאשר בתוצאותיו הממשיות. ואכן, הט׳היר המפורסם שהוצא בעקבות הביקור, לא היה בו משום שינוי משמעותי של המצב הכללי של הקהילה: ולא רק משום שלמלך לא היתה למעשה שליטה מלאה ושווה בכל חלקי הארץ, אלא גם מפני שבסופו של דבר עיקר התחייבותו היתה ליישם ברוח ליבראלית פחות או יותר את עקרונות החוק המוסלמי בכל הקשור למעמד האהל אל־ד׳מה. אין בכלל מקום להשוואה בין ״הישג״ זה לבין הוויתורים הממשיים שעליהם התחייב הבי של תוניס, מחמד ן׳ חוסיין, במסגרת ״חוקת היסוד״ של שנת 1858.

מכל מקום, לא עבר זמן רב והט׳היר משנת 1864 תוקן ונשתכח, וזאת אחרי שובו של לורד מונטיפיורי לארצו. אלא בעיני המשכילים המוסלמים הט׳היר ישאר כראיה נוספת לניוון משטרם כתוצאה מהחדירה האירופית, המסתייעת במקרה הצורך בשתדלנותם של יהודי חו״ל. תחושה זו, שהתפשטה בקרב המוני העם באמצעות מטיפים ומיסדרים דתיים למיניהם, העכירה עוד יותר את האווירה הכללית שהיתה רווייה מתח בשל הפעילות הצבאית הצרפתית־ספרדית במזרח ובדרום־מערב המדינה ובשל אובדן השליטה של המח׳זן על אזורים רחבים שהפכו לבלאד אל־סבא. כל זה גרם לכך, שמספר ההתקפות על הריכוזים היהודיים הלך וגדל ככל שהתקרב מועד הפרוטקטוראט, ומכאן גם ההסבר לנחשול האהדה שבה התקבלו ה״מצילים״ הצרפתיים ב־1912

תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ד מדינהארזי הלבנון

מרבני מצרים בזמן הרב דרכי נועם ויש לו תשובה שם בדרכי נועם סימן נ״ו. שם הגדולים אות ע״ד, ועיין מ״ש שם מעשה נורא שאירע לו יע״ש. אמ״ה הנה יש בידי כתב ישן העתק תקנת הרדב״ז ובית דינו ז״ל שעשו בשנת רפ״ז לתווך שלום בין ב׳ קהלות גדולות שהיו בזמנו ק״ק מסתערב וק״ק מערביים שהיה ביניהם סכסוכי דברים וביררו להם זבל״א, ובשנת התפ״ב העתיקוה רבני הדור מלשון ערבי ללשון הקודש כדי להתנהג על פיה, ועל אמיתת העתקתה חתום בראשונה הרב רבי משה ויטאל, והרב רבי מרדכי הלוי המחסר ספר שו״ת דרכי נועם שני [כפי הסדר הנהוג בא״י] והרב רבי ישראל רומאנו וסיעתם ואם יהיה ה׳ עמדי אעתיקנה כצורתה ממש בהגיעי למערכת הרדב״ז ז״ל ומכללם הרב רבי אברהם מדינה ז״ל ומליצת הרב רבי משה ויטאל ז״ל אשר הוסיף תבלין ואמנם מליצת הרב כמהר״א מדינה ז״ל אין מקום להעתיק דבריו סמוך לחתימתו מפני אריכותה קצת, ולכן אעתיקנה פה וז״ל, הכותב מוכיח תוכחות מגולה לכל יודעי דת ודין, כי כל הרשום בכתב אמת כמאה עדים ועתה אין כל חדש רק חידושי דברים לפרסומי מילתא להחזיר עטרה ליושנה, כאשר היתה באמנה, למבראשונה, ויש זכרון לראשונים עם שיהיו לאחרונה, באמת ובאמונה, וביד כל אדם יחתום על דבר אמתו ידו על העליונה, על הדין ועל האמת בכל עת ועונה, הצעיר אברהם מדינה, עכ״ל, והבאתי דברי קדשו קול לו קול אליו, לצרפ״ו לשם בעליו, ועתה נד״מ תשובות הרה״ג מהר״י פרג׳י מהמה ז״ל שהיה אב״ד ור״מ בק״ק נא אמון יע״א ושם בסימן ז׳ יש תשובה להרב רבי אברהם מדינה נר״ו, וא״כ היה גם בזמן הרב גנת ורדים ז״ל כי הרה״ג מהרי״פ שקו״ט בתשו׳ עם הרב גנת ורדים כמש״ל ודו״ק.

טוב מצרים, עמוד 97

רבי אברהם די סיגורא

מחכמי ורבני איזמיר. שמו נזכר בספר ״יסד המלך״ דרוש ט׳ דף נ׳ עמוד א׳ לגאון רבי יהודה ליאון סיד זלה״ה.

רבי אברהם ב״ר יעקב בראזני

מחכמי ורבני כורדיסתאן, כשהוסמך לרב שם ירד לבגדד ונשא את בתו של הגה״ק המקובל רבי יהודה משה פתייא זצ״ל. עלה לארץ בשנת תרצ״ד [1934]. והתגורר בירושלים במאה שערים והיה

נודע כמקובל גדול בחכמת הקבלה.

רבי אברהם ב״ר יעקב גבישון

רב בתלמסאן יצק תורה על ידי הרב שלמה כלץ, פרשן ובלשן, משורר, בקי בחכמת הנסתר, רופא לפרנסתו, רופא החצר בבית המלך בתלמסאן באלג׳יר. רבי אברהם חיבר פירוש לספר משלי הכי קרא לו ״עומר השכחה״, פירוש הכולל גם שמועות וביאורים מחכמי ישראל קדמונים מאד מתקופת התלמוד כמו האמורא רב יוסף בר חייא [ראה עומר השכחה, עמוד 24], וכן, רבי סעדיה גאון, רבינו המאירי, רבינו יונה, רבי יצחק אבוהב ועוד. דברי חז״ל ״הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל״ נספר הזוהר, פרשת במדבר] התקיימו בחיבור עומר השכחה שהיה גנוז קרוב למאתים שנה מעת שנכתב בשנת של״ד ועד שנת הדפסתו בשנת תק״ח בעיר ליוורנו, ובהשגחת הבורא החיבור הובא לדפוס על ידי צאצאי המחבר, דביתהו של רבי אברהם היא אחות רבי יוסף אלשקאר המכונה ארקייז. הרב המחבר נולד בשנת ר״פ [1520] ונלב״ע בשנת של״ט [1579]. [עומר השכחה, שם, מבוא, עמוד 8-7, ויש הסוברים שהרב נלב״ע בשנת 1605 ע״ש, ויש לקבל שנת 1605 כשנת הפטירה של הרב ואזי הוא הוא רבי אברהם גאבישון בעל התשובה בהלכה אודות המחלוקת בין הרב חיים כפוסי והרב בצלאל אשכנזי [ראה קונטרס שלש תשובות, הוסיאטין תרס״ח, עמוד כ׳].

מלכי ישורון עמוד 84

רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל

רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל. תלמיד רבי שמואל חיון,ובצעירותו שימש את רבי שלמה הכהן [מהרש״ך]. כתב עליו רבי דוד קונפורטי:

רב מובהק וחסיד גדול, וראש ישיבה מק״ק לישבונה ישן, ופסקן גדול. וכתב פסקים רבים ודרושים רבים ושטות רבות על כמה מסכתות. ועוד חיבר ספר אחד כולל כל דיני נזירות וקראו ספר תורת נזיר. ועוד חיבר קונטרס על ענין שמות אנשים ונשים, שנוגע לכתיבת הגט.

אחרי פטירת מהרח״ש מילא את מקומו והיה ל׳רב הגדול׳. הוא האריך ימים ונפטר היותו כבן תשעים שנה בשנת ת״ח. מתלמידיו היו מגדולי הדור רבי אברהם מלמד ורבי שמואל גאון, ורבי אהרן לפאפא.

חכמי שאלונקי, ח״א יד הרב נסים תשנ״ב

רבי אברהם ב״ר יעקב פילוסוף

נולד התרכ״ד 1864. יליד לאריסה שביוון. הוריו עלו לירושלם בחודש תשרי התרכ״ו [1865]. למד בבית-ספר ״למל״ ואחר-כך בבית-מדרש ״דורש ציון״ והמשיך לעסוק בתורה. למד את תורת הנסתר אצל רבי יצחק שרים ונמנה עם חברי בית-המדרש ״בית אל״. בשנת התרנ״ז [1897] מונה לשמש דיין בבית-דינו של הראב״ד יעקב שמעון מטאלון, יחד עם רבי יצחק שרים, עם יסוד הרבנות ״אשית בחודש אדר התרפ״א נ1921] נתמנה לאחד מחבריה ואחר-כך לראב״ד. גם שימש בתפקידים ציבוריים שונים.

חכמיהם של יהודי ספרד והמזרח, עמוד 170

רבי אברהם ב״ר יעקב פינטו

מורה צדק במראכש שבמרוקו. לפי בן-נאיים [מלכי רבנן, ט׳ ע״ג] נפטר אחרי תקצ״ג [1834]. אך נ׳ בן-מנחם הוכיח שנפטר בשנת כקס״ד. הוא כתב פירוש על ״הזוהר״ בשם ׳הדרת קדש; וכתב-יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זה נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות. הגהותיו לספר ״אוצרות חיים״ נדפסו בספר מקום בינה״, שאלוניקי, תקע״ג, מד ע״ב – נב ע״ב. הגהות לכוונת פסח לרבי יצחק צבע, נדפסו בספר ״שערי בינה״, כנ״ל, לא ע״ב – סב ע״ב.

ממזרח וממערב, המקובלים כמארוקו, ח״נ, עמוד 211

רבי אברהם ב״ר יעקב פרץ

מחכמי קושטא. חיבר את הספר החשוב ״אבני שוהם״. נדפס דל ידי בנו, רבי רפאל חיים בנימין פרץ זצ״ל, בשאלוניקי תרפ׳׳ג, לאחר פטירתו. על הספר כתב הקדמה, רבי אליעזר די טולידו זצ״ל. בספר, חידושים על המשניות, על המסכתות, הרמב״ם ושולחן ערוך.

מבוא לשו״ע, אוצרות ספרד, תשס״ה

גירוש ספרד-חיים ביינארט

גירוש ספרד 1

תימוכין לאיסור מכירת נכסי ציבור נמצא בצו אחר שניתן לראשות העיר בדחוס, מועצתה, הקורחידור, השופטים, האלגואסיל, הרחידורים קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים — כל נושאי תפקיד ופני העיר — בעניין בתי הכנסת ובית הקברות. הצו חזר על האיסור ליהודים למכור את הרכוש הציבורי לתושבי המקום או לאישים אחרים. ואם כי הוא מאוחר אין ספק שביטא את המציאות שנוצרה מיד עם פרסום צו הגירוש. המלכה ציוותה בו בלשון ברורה: ׳בזמן שעל סמך הצו שנתתי יצאו היהודים שישבו במלכויותי ציוויתי שהיהודים הללו לא יוכלו למכור את בתי הכנסת ולא את בתי הקברות שהיו להם, ואלו ישמשו את צורכי הערים, העיירות ומקומות היישוב שבהם נתגוררו על מנת להפוך אותם לכנסיות או לבתי חולים ושאר מוסדות לשירות האל ולטובת הערים, העיירות ומקומות היישוב שיוכלו להתכבד בהם׳. בדבריה של המלכה יש הרחבת יתר מעבר לכנסיות לצרכיו של הציבור, ונכללים בהם בתי חולים ושאר מוסדות חסד, שאף בהם ללא ספק יש לראות, לפי תפישת הימים ההם, מוסדות דת. ואם כי המלכה ייחסה את הצעד וההחלטה לעצמה, אין כל צל של ספק שהם כצו הכתר במילואו. ברם, אין הצו שלה מפרט אם על הערים, העיירות ומקומות היישוב לרכוש נכסים אלה, או שמא עלינו להניח שמכיוון שהנכסים הללו אסורים היו במכירה וממילא גם ברכישה, הם יוענקו כנכסי הכתר לרשויות הדתיות המקומיות שיהפכו אותם לכנסיות, אם מדובר בבתי כנסת, ולגופים אחרים, אם מדובר בשאר נכסי ציבור.

הדברים האלה יתבררו לפרטיהם לפי המקומות גופם, אשר עליהם יש בידינו תעודות. אף־על־פי־כן נמצא שקהילה מסוימת הצליחה למכור נכסי ציבור לקונים בעלי יכולת רכישה.

ויש להדגיש שהגם שהנכס אמור היה לעבור לרשות בעליו החדשים עם חיסולה של הקהילה, אין להכריע אם הנכס נמצא בידי הבעלים החדשים עוד בטרם נתחסלה הקהילה. נראה שאין לקבוע מידה אחת לכל המקומות. כל מקום ותנאיו; כל מקום ומערכת היחסים בין הציבור היהודי וראשיו לראשות המקומית או האישיות שהיתה מוכנה להסתכן וליהפך בעלים לאותו נכס שנתרוקן מתוכנו הדתי־הציבורי. אף יש להבדיל, למשל, בין המבנה הראשי של בית הכנסת לבין מבנים סמוכים לו ששימשו בתי מדרש וישיבות, מקוואות, בתי מחסה לעוברי אורח וכיוצא באלה, שגם הם נרכשו בחלקם או שנעזבו, כפי שככל הנראה אירע. ככלל יש לקבוע שהגם שמדובר בחלק ממקומות היישוב היהודי שעליהם מצויות בידינו תעודות, הנה יש להדגיש שכל קהילה שנתחסלה, חוסל עמה רכושה הציבורי, אף אם אין בידינו תעודות כדי להוכיח זאת. התיאורים המצויים בידינו בכתב דיים כדי ללמד על הכלל.

סוג אחר של נכסי קהל או ציבור היו הקדשות שניתנו בשעתן על־ידי יהודים למטרות צדקה שונות. אף אלה נאסר למכרן. באוקטובר 1494 נצטווה רודריגו דל מךקאדו, שופט נכסי היהודים בארכיהגמוניה של טולידו, לרשום את הנכסים הללו. המציאות בספרד מחייבת שמדובר לא רק במקרקעין, כי אם גם בבתי מגורים שבבעלות הקהילות. בטולידו בשנת 1495 נתגוררו בבתיהם של שלושים משפחות שיצאו בגירוש קונברסוס ששבו לטולידו וכן נוצרים שהתיישבו בבתים אלה עם הגירוש. ליאון טליו חישבה את ערך ההכנסה השנתית מן הבתים לכדי 19,604 מרבדי. בבעלות הקהילה בעיר היה גם בית המדרש די לאס וגאם(Midras de las Vegas) ואדמת שלחין שבה גדלו 20 פניגות של תבואה וכרם אחת. ואין כל ספק שכדוגמת טולידו נהגו גם קהילות אחרות.

תעודה מאוחרת, מן ה־13 באפריל 1495 מביאה תיאור דברים מעניין על קהילה קטנה Villelcho או Villincho (כיום.(Belinchón בזמן שיהודי העיירה יצאו בגירוש היתה הקהילה בעלים לא רק לבית כנסת כי אם גם ליבתי מגורים, כרמי זית וכרמי גפן, מצבות ורעפים והכנסות אחרות מדגן, יין, שמן ועופות (gallinas), אדמות ושאר נכסים׳. הדעת נותנת שסיכום נכסים זה יכול היה להלום קהילות הרבה, גדולות, בינוניות וקטנות, וכל זה היה בגדר ׳נכסי ציבור " בעיירה ובתחומה. בצו זה נאמר שרכוש זה הפך להיות רכושו של הכתר על שום ההברחות, שבני הקהילה שיצאו בגירוש הבריחו דברים אסורים שנאסר על הוצאתם מן המלכות. הכתר החליט להעניק את הרכוש הנ״ל כמענק עולמים לחואן אורטיס די ואלדיראמה (lohan Hortiz de Vaiderrama), קונטינו של חצר המלכות על שום שירותיו הרבים ששירת את המלכות. המענק הזה ניתן לו בשלמות כדי שהוא ויורשיו אחריו יוכלו ליהנות מכל ההכנסות שנבעו מן הנכסים, כלומר, שיותר להם למכור, להעניק, לתת במתנה, להחליף ולעשות בהם כאילו היו הם הבעלים המלאים של הנכסים הציבוריים והפרטיים.24 חואן אורטיס די ואלדיראמה אף זכה ליהנות בזכות שירותיו לכתר מנכסיהם של יהודי טלבירה די לה רינה שיצאו בגירוש.

ננכסי הציבור היהודי והכנסות מן הציבור היהודי ונכסיו נקשרו בשיטת מלוות שהיתה נוהגת בספרד ושמה juro. לפיה היו תושבים, הנהגות ערים, כנסיות ומנזרים ולצדם גם אנשים שונים, אצילים ובעלי אמצעים, מלווים כסף לכתר תמורת תשלום שנתי שלפיו התחייב הכתר להחזיר למלווים. היו שתי צורות למלוות אלה: האחת juro, ללא הגדרה בזמן והשנייה juro de por vida  לפי משמעות המונח יש להניח שנכללה בו הבטחת הכנסה למלווה כאשר השנייה הבטיחה הכנסה לכל ימי חייו. חובות הכתר היו גדולים כידוע, והכתר היה משעבד למלווים אלה את מסי היהודים, בין מסים ששולמו במישרין ובין מסים שבעקיפין. המסים כללו מס שנתי, מם שירות ומחצית השירות, וכן ההכנסה מן המס שהיה מוטל על הבשר והיין הכשרים. והנה, משגורשו היהודים לא היה ממי לגבות כספים לכיסוי שעבודים אלו, ורבו הפניות אל הכתר לכיסוי חובות ותשלומים למלווים. דרך פתרון הכתר היתה לכסות מן הרכוש היהודי שנותר את השעבודים הללו. אך כיוון שרכוש ציבורי יהודי הוענק כבר בסמוך לגירוש לכנסיות, לאצולה נבחרת ולערים, נדרש הכתר להזדקק למה ששרד מן הרכוש. מספר תעודות זורעות אור על תופעה זו, וראויה התופעה שתיבחן. לפי התעודות שבידינו יש לציין שהדרישה להסדרת חובות אלה לא קדמה לשנת 1493, והדברים ייבחנו לקמן לפי סדר זמני היענות הכתר לפניות.

למנזר Nuestra Señora del Parral בסיגוביה היה שטר מלווה (juro) בסך של 5,000 מרבדי שתמורתו הוענק למנזר ב־27 בינואר 1493 בניין בית הכנסת ששוויו היה 100,000 מרבדי. הכתר אף הורה להוסיף למנזר את המצבות, אם בשווי הבניין אין כדי לפדות את שטר המלווה. ברם, יש להדגיש שהכתר הראה נדיבות לב ביחס למנזר, שכן הניח שבכך ייעשה מעשה חסד למען האמונה.

טללי אורות לספר שמות – פרשת "תרומה". מאת: הרב משה אסולין שמיר

טללי אורות לספר שמות – פרשת "תרומה". מאת: הרב משה אסולין שמירAsilah

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". (תרומה כח, ח)

"השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

."מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – "והוא לשון רצון טוב". (רש"י, תרומה כה, ב). רצון = צנור. ברגע שיש רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה: יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע כאשר בשיאם, עמדה קריעת ים סוף והצללת המצרים בים סוף כעונש על מעללי השעבוד.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד אצל כל יהודי באשר הוא עד לימינו אלה, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האימונית האיתנה מזה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג). מעכשיו, עם הציווי להקים את המשכן, עם ישראל הופך להיות מעין שותף לקב"ה בכך שהצטווה לתרום מממונו "זהב וכסף ונחושת…" להקמת המשכן, בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתקשר לעם ישראל.

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, בין עם ישראל לאביהם שבשמים.

כמו שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר את תרומת מחצית השקל, לקניית קרבנות ציבור.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר באופן זמני, הצטוו להקים את המשכן אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם במדבר על פי ה' יתברך. רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהשראת השכינה בעם ישראל היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן לבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם". (משפטים כה, ח).

מדברי קודשו יוצא שברגע שעם ישראל חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם ועלינו את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יהיה לנו.

רבנו הרמב"ם לומד מפה: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים הקורבנות, וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה, שנאמר – ועשו לי מקדש". (הלכות בית הבחירה פ"א, ה"א, וגם בספר המצוות במצווה כ' "שציוונו לבנות ב"בחירה).

רבנו הרמב"ן. מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד ה' על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (פיקודי מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

רבנו האלשיך הקדוש אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר (תהלים עח, ס): "ויטוש משכן שילה – אוהל שיכן באדם" הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

ניתן לקרוא את המשך המאמר בקישור הזה

שבת שלום

הדברים על ידי כבוד הרב משה שמיר -אסולין הי"ו

الهيلولة.. حج اليهود على أرض المغرب

الهيلولة.. حج اليهود على أرض المغرب

الهيلولة موسم تبرك اليهود المغاربة في تارودانت

الهيلولة موسم تبرك اليهود المغاربة في تارودانت
  • الاحتفالات الدينية لليهود المغاربة تبرز مدى ارتباط هذه الطائفة ببلدهم الأصلي وحرصهم على صلة الرحم به، وبتعلقهم الكبير بأوليائهم الذين يحظون بقدر كبير من الاحترام والتقديس لديهم، وتؤكد أيضا التسامح الديني الكبير الذي يقابل به المغرب طائفة اليهود المغاربة.
العرب  [نُشر في 04/01/2016، العدد: 10144، ص(20)]
صلاة وشموع على قبر دافيد بن باروخ

تارودانت (المغرب) – ما يزال اليهود المغاربة يحتفظون بطقوسهم الخاصة في موسم الهيلولة على قبر دافيد بن باروخ، والذي يحيونه على مدى 15 يوما بالصلاة والتبتل والدعوات لنيل البركة وطلبا للشفاء ونيل الحظ.

في قرية “أغزو نبهمو”، التي تبعد بنحو 45 كيلومترا عن تارودانت، جنوب غربي المغرب، تمارس هاته الطقوس من قبل يهود، لا يتجاوز عددهم كل عام الـ 1200 شخص، أطفالا وشبابا وكهولا وشيوخا، ذكورا وإناثا من كل بقاع العالم، وقد انطلق الموسم الحالي مع الأيام الأخيرة من عام 2015.

وينطلق أول الطقوس بتلاوة أحد أحفاد بن باروخ التاريخيين، القداس اليهودي باللغة العبرية على الضريح.

يقول بنحاس كوهين “ورثنا طقوسنا عن آبائنا وأجدادنا لأكثر من 229 عاما، نصلي وننحر الذبائح ونغني ونشعل الشموع، وندعو الضريح حتى ننال البركة ونحظى بالحفظ والصون، ويبارك الله في حياتنا وتجارتنا على مدار العام”.

ويضيف الحاخام ألبير داغون أنه خلال ليلة الهيلولة، تتم تلاوة مناقب دفين الضريح وبركاته، التي لا تعد ولا تحصى، والتي جعلت يهود العالم يفدون إليه من كل فج عميق.

ويشرح “نشعل الشموع على قبور اليهود المدفونين بالضريح، ونقرأ الأدعية على القبر ونقدم الهدايا من المال للضريح.

وتشكل مراسيم الذبيحة حدثا كبيرا في طقوس احتفالات الهيلولة، تبتدئ بما يتطوع به اليهود الزائرين”.

يقول بينحاس كوهن “يتولى الحزان (الفقيه) لوحده إذكاء (ذبح) الذبيحة من الأبقار أو الخرفان أو الدجاج، وتقدم قربانا للضريح وهدية للحجيج والزوار لنيل البركة أو طلبا للحظ أو الشفاء أو الانجاب وزوال السقم والعلل”.

طريقة الذبح: يشترط في البهائم ذبح الودجين، أما الدجاج فليس في حكمها، إذ يكفي فقط أن يقطع ودج واحد بسكين يشترط أن يكون حادا حتى تكون الذبيحة المهداة جائزة

وعن طريقة الذبح، يشرح الحزان موشي أوحيون “يشترط في البهائم ذبح الودجين، أما الدجاج فليس في حكمها، إذ يكفي فقط أن يقطع ودج واحد بسكين يشترط أن تكون حادة حتى تكون الذبيحة المهداة جائزة”.

وحينما يرفع يده اليمنى عن الذبيحة، ترتفع أصوات الفرح والزغاريد ويبدأ الرقص والغناء. وحتى تكون الذبيحة سليمة، فإن الحاخام كبارييل دافيد هو من يراقب سلامتها ومدى مطابقتها لمعايير الذبح، حتى يسمح بذبحها. ويضيف الحاخام كبارييل دافيد: بعد سلخ البهيمة أراقب أمعاءها وبطنها ورئتها، إن كانت سليمة فجائز استهلاكها في الضريح، وإن كان بها عيب فيتخلص منها.

ويقول الحزان أوحيون “ذبيحة الهيلولة تقدم قربانا للضريح لنيل البركة وطلبا للشفاء والحظ وبركة الزواج للعرسان (ليلة الدخلة) ولدرء النحس وجلب الرزق”.

والشموع في الهيلولة لها مكانة خاصة ورمزية، يقول الحزان اليهودي نحمان بيطون "الإقبال على الشمع يكون وافرا في الهيلولة، أسعاره تتراوح ما بين 10 دراهم (دولار واحد) و40 درهما (4 دولارات)، ويرمى به في محرقة الضريح أو يوضع في إناء على قبور الضريح الـ 140.

لا "انسلاخات" عن الموروثات الدينية

أما الشمع الذي يباع على قبر الضريح، فيصل سعره إلى 100 درهم (10 دولارات) لرمزيته، يخصص ريعه لصندوق الضريح، وفق توضيحات بيطون.

وإيقاد الشموع يرتبط بـ”حانوكا”، ذات الشمعات التسع، المثبتة في فناء الضريح. و”حانوكا” مجسم توقد فيه تسع شمعات، بمعدل شمعة كل يوم، وفي ليلة اليوم التاسع توقد الشمعة التاسعة.

ومن بين الطقوس المثيرة في موسم الهيلولة، مزاد الشموع، حيث تعرض على الحاضرين وتتم المزايدة عليها، وعائدات هذا المزاد تعود إلى صندوق الضريح.

وبحسب بيطون، فقد رسى ثمن الشمعتين المباركتين للهيلولة على مبلغ 2.5 مليون درهم (250 ألف دولار)، واحدة اقتناها يهودي اسمه عمار بمبلغ مليون ونصف المليون درهم ( 150 ألف دولار)، وثانية رسى ثمنها على اليهودي سيمون بسعر 1.3 مليون درهم (130 ألف دولار).

والشمعتان المباركتان هما الأغلى مزايدة في تاريخ الهيلولة، تنال بهما البركة وتجلبان الحظ وتحققان الرغبات والأحلام بحسب اعتقادات اليهود، وفقا لتوضيحات بيطون.

ليست الشموع فقط هي “المباركة”، بل أعواد الثقاب التي أشعلت بها، فهي مليئة ببركة دافيد بن باروخ ويتنافس على الظفر بها، بحسب معتقدات اليهود

(Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Juifs de Debdou (Maroc

Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Histoire et généalogie des Juifs de Debdou (Maroc)

Les Éditions Élysée, du Québec, sont fort attentives à notre passé sépharade – n’oublions pas qu’il y a plus de vingt mille Juifs orientaux, principalement marocains, installés autour de Montréal, et francophones, cohabitant harmonieusement avec les quelque 150000 Ashkénazes canadiens, et anglophones -, comme on a pu le voir à travers l’article dans le numéro précédent (décembre 2001 de La Lettre Sépharade) consacré au “Diction-naire biographique du monde juif sépharade et méditerranéen”. Travail qui relevait du bilan de nos richesses culturelles.

Ces éditions avaient publié en 2000 (mais l’ouvrage vient seulement de nous parvenir), avec déjà ce même souci d’inventaire du passé glorieux du monde sépharade, ce beau livre richement illustré sur “Une nouvelle Séville en Afrique du Nord”, sur cette communauté de Debdou, si méconnue désormais, et qui fut naguère si glorieuse. Joseph Cohen Sabban, éditeur et maître d’œuvre de cet ouvrage, rassemble au milieu d’une riche iconographie divers textes d’auteurs aussi différents que le rabbin israélien Eliyahou Marciano, natif de Debdou, et le pied-noir Maurice Laquière (fidèle à une vocation antisémite connue), le romancier marocain Moulay Abdelhamid Smaili, dont la sympathie pour le monde juif de son pays nous va droit au cœur, et le signataire de ces lignes dont les grands-parents paternels s’étaient enracinés des siècles durant dans la “Séville marocaine”, enfin et surtout le pionnier des études debdoubies Nahoum Slouschz, auteur d’une “Étude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme du Maroc” publiée en 1906 et actualisée pour l’occasion. Signalons aussi la plume du préfacier David Bensoussan, de Montréal (et antérieurement de Mogador), lui-même écrivain qui s’est illustré, naguère, par trois volumes de réflexions sur le parcours historique des Hébreux.

On a toujours su que Debdou, petite bourgade marocaine au pied de l’Atlas, avait été peuplée par des Juifs espagnols, mais ce que ce livre nous apprend, c’est que leur exil ne fut pas consécutif à l’édit d’expulsion de 1492, mais la conséquence des massacres espagnols de 1391, si meurtriers en particulier à Séville (ailleurs aussi, certes, et rappelons qu’à Majorque les Juifs, cette année-là, optèrent collectivement pour le baptême et changèrent de nom en même temps que de religion : on trouve un Ben Xuxen qui deviendra Flor, puisque ce patronyme dit la fleur de lis, en espagnol azucena). Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin !

Ces gens de Debdou gardèrent farouchement la mémoire de leur ville d’origine, je le sais d’expérience : mon père dont le père était natif de ce bourg m’avait affranchi une fois pour toutes dans mon jeune temps : à Debdou, disait-il, il y a un oued qu’on appelle “Isbilliya”, qui est le nom arabe de Séville (et j’ai moi-même publié un petit livre en 1970 intitulé Isbilia, si fort était cet attachement). La légende veut que le rabbin qui mena ces exilés de Sépharad – des megorachim, qu’on oppose aux juifs autochtones appelés tochavim – aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde, et c’est pourquoi encore aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours la “source de Séville”.

Commerçants et agriculteurs ou éleveurs, les Debdoubis se caractérisaient surtout par leur application à l’étude et à l’écriture de la Torah : beaucoup d’entre eux furent des Sofer, des scribes et des rabbins, et ce livre reproduit un de ces fameux Sefer Torah, pour certains recueillis et conservés en Israël. L’usage de l’hébreu était courant parmi cette communauté, comme l’attestent, dans l’iconographie, nombre de pièces juridiques et de kétouboth de mariage (nous avons, dans ma famille, conservé un acte de vente de mon grand-père, entièrement rédigé et signé en hébreu). D’ailleurs, à Alger dans les années quarante, comme plus tard à Paris dans les années soixante, il y avait une tradition de rabbins marocains et de savants talmudistes. La science de l’écriture, ce livre entend le montrer, ne fut donc pas l’apanage des seules communautés d’Europe centrale ou de Lituanie. Il y a eu, jusqu’à nos jours, d’appréciables hébraïsants, et même des rabbins miraculeux issus des mellahs marocains.

La généalogie proposée dans ce livre, et établie par Rabbi Eliyahou Marciano, est la plus complète à ce jour, car elle regroupe bon nombre de patronymes autour de quatre grandes familles, de structure pyramidale : les Cohen Scali, les Bensoussan, les Marciano et les Benhamou. Mais on trouve aussi des patronymes affiliés : Anconina, Benaïm, Benguigui, Bensadoun, Bensultan, Marelli et Tordjman. Et bien d’autres branches collatérales. Une petite note biographique complète les tableaux généalogiques que chacun pourra lire avec intérêt, voire avec passion s’il reconnaît, ici ou là, quelque ancêtre en son incertaine pérégrination. Car en définitive, que faisons-nous en nous tournant vers ce passé, sinon suivre à la trace, une fois de plus, les descendants de ces Hébreux qui se définissaient déjà comme le peuple du Passage ?

Albert Bensoussan

הקבלה במרוקו-היכל הקודש

 

בית רבנו.היכל הקודש 002

רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.

כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.

בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.

שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה,  רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.

לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.

כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "

את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד"א וזקנו.

כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.

ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.

חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.

כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.

מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.

החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר