מורשת יהדות מרוקו

באיגרת שנמסרה ב־2 בספטמבר 1942 למזכיר המדינה הגרמני א׳ פון וייסצקר, הסביר שגרירה של איטליה בברלין, אלפיארי(Alfîeri), את הסיבות להתנגדות זו של ממשלתו. באמצעות חוקי הגזע והצווים בדבר אריאניזציה של הרכוש היהודי ביקשו שלטונות וישי, כדברי השגריר, להשיג מטרה שהיתה זמן מה קודם־לכן מבוקשה של צרפת בתוניסיה, לאמור — החלשת ההשפעה האיטלקית אגב פגיעה באינטרסים של איטליה בממלכה. במהלך המשא־ומתן עם וישי, הוסיף אלפיארי, תירצו הנציגים הצרפתים את יוזמתם בלחצים שהפעילו עליהם הגרמנים לשם הנהגתם המידית של חוקי הגזע בצפון־אפריקה. לפיכך, סיים —

בשל החשיבות שאיטליה מייחסת לפתרון משביע־רצון של בעיה זו, אנו מקווים כי ממשלת הרייך תאות לתת הוראות מתאימות לנציגיה, בבקשם שלא לראות כעניין דחוף את יישומם של חוקי הגזע בצפון־אפריקה וגם, אם אפשר, לדחות את יישומם בפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה.

פניית האיטלקים עוררה מבוכת־מה בקרב עמיתיהם הגרמנים. וייסצקר נטה לחשוב כי כל הפרשה לא היתה אלא מזימה צרפתית שנועדה לסכסך בין שני שותפי הציר, ואילו שגריר גרמניה בפאריס, אוטו אבץ(Abetz), שדן בעניין זה עם ראש־הממשלה ומפקד־המשטרה הצרפתית בוסקה (Bousquet), היה ביקורתי ביותר כלפי העמדה האיטלקית: ׳אין זה משרת את האינטרסים של המדיניות הקולוניאלית האיטלקית שהצרפתים יופיעו בתור רודפי היהודים בתוניס ובאלג׳יר והאיטלקים מגיניהם׳, הכריז, כמה שבועות קודם־לכן, באוזני הגנראל ג׳ליצ׳ה, המזכיר הכללי של ועדת שביתת־הנשק האיטלקית. בעוד מדגישים השלטונות הנאציים את הצורך בהשלטת אחידות בצעדים האנטי־יהודיים שנקטו בשטחים הכבושים בידי גרמניה או בתחום השפעתה, הם החליטו בסופו של דבר שלא להתערב לכיוון זה או אחר במדיניותה של וישי כלפי היהודים האיטלקים בתוניסיה. כפי שנראה בהמשך, שאלה זו עתידה היתה לשוב ולהתעורר, עם כניסת גיסות הציר לתוניסיה.

בעקבות התערבותם של האיטלקים ותוצאותיה, גילו הצרפתים עצמם פחות עניין באריאניזציה של הרכוש היהודי. האיטלקים חששו מפני השטלתותם האפשרית של הצרפתים על רכוש זה, ואילו הצרפתים דאגו שמא ייפול לידי ׳לא־צרפתים׳, היינו — איטלקים. דאגה זו הובעה בבירור במכתב שהיפנה נשיא ׳הלגיון הצרפתי של ׳החיילים המשוחררים׳ בתוניסיה לאדמיראל אסטווה, ביום ה־25 במארס 1942:

אפשר להניח אפוא כי היהודים שהיו מטרה להגבלות שונות ולאיסורים ביחס למקצועות מסוימים, עוד לפני פרסומם של הצווים החדשים, מעריכים כי התקנון הנוכחי אינו סופי וכי צעדים אחרים, חמורים אף יותר, צפויים להם בעתיד […]. יהודים רבים יאלצו, במסיבות אלה, לממש את הרכוש הנתון עוד לשליטתם החופשית, כדי להפוך את ממונם לנכסים שאפשר להחביאם בנקל (מזומנים, ניירות־ערך, אפילו תכשיטים). כעיקרון, אין הדבר פוגם ברוחו של ׳תקנון היהודים׳ […]. במטרופולין יהיה מימוש זה לתועלת הצרפתים. אולם לא כך יהיה בתוניסיה, אלא אם כן ישגיחו ויפקחו עליו. המכירות תבוצענה לרוב לטובת זרים, שכן הצרפתים אינם מהווים אלא כ־1/25 מתוך האוכלוסייה בתוניסיה, שרובם פקידים. יתר על כן, היהודים יעדיפו, ללא ספק, למכור למי שאינו צרפתי […]. מן הראוי אפוא לשקול אמצעים מתאימים, שבכוחם גם להאט את קצב המימושים הגדולים, ולעשות כדי להבטיח את רווחיהם לקהילה הצרפתית, שכן אין באפשרותה לרכוש נכסים כה רבים בקצב מהיר כל כך.

ברור אפוא כי לא היה זה מתוך שיקולים מוסריים במהותם או למען הצדק האידיאלי שנציג רשמי זה של החוגים הווישיסטים בתוניסיה ביקש להאט את קצב חיסולם של נכסי היהודים. ׳תקנון היהודים׳ והאריאניזציה הכלכלית של הרכוש היהודי לא נועדו בעיניו אלא בתור ׳תמריץ להגברת ההשפעה הצרפתית׳. יוצא מכאן אפוא כי הרחק מן התכתיבים הגרמניים, נעשתה המדיניות האנטי־יהודית של וישי בצפון־אפריקה ׳למען צרפת׳ ולתועלתם הבלעדית של הצרפתים בצפון־אפריקה. ביצועה הוחרף או הוקל לפי האינטרסים של חלק אוכלוסייה זה.

הבה נעיין מעט במצב שנוצר במארוקו, שם לא התייסר הגנראל נוגס בלבטים מוסריים ובהיסוסים, בדומה לאדמיראל אסטווה. בצייתנותו הבלתי נלאית להוראות וישי הוכיח נוגס את רצונו להשכיח את ׳חטאיו׳ מערב שביתת הנשק והשם שיצא לו מכבר של ׳גנראל השמאל׳.

אשר לסולטן מוחמד החמישי, לפי השמועה הוא מיהר לעזרת נתיניו היהודים, בהתערבו בינם לבין הנציבות. אך לא כך היה במציאות: בדומה לשליטי תוניסיה, לא יכול מלך מארוקו אלא להטביע את חותמו בתחתית הט׳הירים והצווים שהגיש לו הנציב, וגדולה מזו: שלא כמו מונצף באי, הוא אסר על עצמו כל נקיטת עמדה וכל מחווה ציבורי שעשוי היה להתפרש ככפירה במדיניותה של וישי. המחווה היחיד שעשה היה קבלת־הפנים הלבבית שהעניק המלך למשלחות היהודים המארוקאים, במאי וביוני 1942, כאשר באו לגולל לפניו את תוצאותיו החמורות של יישום ׳תקנון היהודים׳ בממלכה השריפית.

הערה חשובה של המחבר : שמועה זו שמאז ועד ימינו עיטרה את הסולטאן בהילה של יהודי ארצו, עשתה דרכה ב-1941 עד ליהודים שבאיזור החופשי של צרפת. על פי דין וחשבון של " שירות המודיעין הכללי " הצרפתי מן ה-29/05/1941 ….טוענים ( בחוגים אלה ) על סמך מידע ממקור אנגלי כי הסולטאן של מארוקו סירב ליישם את החוקים הצרפתיים האנטי יהודים בתואנה שלא ראה הבדל בנאמנותם של נתיניו. משבחים את תבונתו של השליט ומצהירים בגלוי כי ממשלת צרפת עשויה לבקש ממנו שערוי סובלנות ( מרכז תיעוד 47-XXXXI . לפי מיטב ידיעתנו לא בוטלה שום גזירה יהודית או עוכבה בעקבות התערבותו של הסולטאן.

אפסו אמנם תקוותיהם של יהודי מארוקו לקבלת עזרתם של הנציבות או ארמון  הסולטן, אבל הנה נשמע קול אוהד דווקא בספרד, ספרד הפאשיסטית, שעיתוניה יצאו שוב ושוב בביקורת חריפה נגד הגזירות שהונחתו על יהודי מארוקו הצרפתית, בהעמידם כנגד זה את מצבם של בני דתם באיזור הספרדי:

… הקהילות היהודיות במארוקו, רובן ככולן עניות וחרוצות, אינן מסייעות למזימות היהדות הבינלאומית. בשבילנו אין במארוקו בעיה של גזע, ואף לא בעיה פוליטית של חדירה אל לב לבו של המינהל הממלכתי, או השתלטות על המקצועות החופשיים, העשויים לעורר את דאגתן של מדינות אירופה האחרות. משגה חמור הוא ליישם במארוקו ולאוכלוסייה הנמצאת בחסותנו אמצעים שאינם מתאימים כשלעצמם. שוב יכולה ספרד להרשות לעצמה רעיונות מקוריים ספוגי אנושיות עמוקה במגעיה עם עמים אחרים.

מימונה כשם פרטי של אשה

הירשברג הניח, שהיהודים הושפעו מן הסביבה הנוכרית ״לקרוא בנים בשם מימון ־ כלומר אָשֵׁר בעברית – לבנות (צ״ל ״ובנות״?) בשם מימונה״. משמע שהחג הזה נקרא על שם גיבורה כלשהי בשם מימונה, אך הוא לא הרחיב את הדיבור עליה. אולם יצוין, כי רק המחצית הראשונה של קביעתו נכונה. לא ידוע לי אף לא על מקרה אחד, שבו נקראה יהודייה בשם ״מימונה״.

בךעמי הציג משמו של סייר צרפתי במרוקו, דמות אגדתית של גיבורה בשם כזה, שעשתה מעשה נם, ושבמקום קבורתה הוקמה ״קובאת לאלא מימונה״. אגדה זו אף קושרת את המימונה בשמה של קדושה זו. אך בן־עמי מסייג את האגדה, כי ״אין במציאת גיבורה בשם ׳לאלא מימונה׳ כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלא מימונה(שהייתה מוסלמיה), לבין המסורת היהודית״.

לפי דרכנו נוסיף, שאילו נקבע החג מלכתחילה על שמה של דמות כלשהי בשם ״מימונה״, היינו מצפים שליל החג ייקרא ״לילת מימונה״, ללא יידוע השם הסומך. אמנם השיר העממי ״א־לאלא מימונה א־מבארכה מסעודה״ מניח קיומם של עצם או של דמות המכונים ״מימונה״, אשר על כן אין המלה מיודעת יידוע פורמאלי(ל־מימונה). אולם אפשר שאין זה אלא צורך השיר, ולפנינו שם תואר מועצם, והרי גם התארים שאחריו, ״מבארכה מסעודה״, אינם מיודעים כלל, ולפיכך אין ״מימונה״ יוצאת מידי פשוטה והריהי שם תואר ולא שם עצם פרטי. ואשר לרפרנט של הכינוי הוא יידון להלן.

מימונה מלשון תימימון

״נחום סלושץ נתן נימוק מקורי לשם ״מימונה״:

״יש קוראים לילה זה בשם ״תימימונא״ והנה יגעתי ומצאתי כי בשם תימומון נקראת עיר יהודית קדומה בנאות המדבר סהרה, כיום ידועה בשם טואט (בדרך לסודאן). עיר זו נחרבה בסוף המאה החמש־עשרה ונמצאות בה העתקות של מצבות עבריות מהמאה הארבע־עשרה. ועד היום נוהגים צאצאי הגולים שהוגלו מטואט וישבו בנאות סגלמסה (היום: תאפילאלת) להוסיף בסוף קריאת ההגדה אחרי ״לשנה הבאה בירושלים״ גם… ״לשנה הבאה בתימימון״. אך כבר הטיל בן-עמי ספק בנכונותה של גרסה זו.

הסברים לא אטימולוגיים

מלבד ההסברים הנתלים בניתוח אטימולוגי של שם החג, ניתנו הסברים כוללים לחג או לאחד ממנהגיו, אך גם הם אינם פחות ספקולטיביים מאלה שנמנו למעלה. הרב יוסף משאש ממכנאס מעגן את החג בהיסטוריה הרחוקה של עם ישראל:

״רק לאחר החג היתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו: תזכה ותצליח!״. ר׳ יוסף בן נאים מציע הסבר תיאולוגי: שמחת הרגל אינה שלימה בפסח, מאחר שמחול המועד אין גומרים בתפילה הלל שלם, בעקבות האגדה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?(סנהדרין לט, ע״ב). חג המימונה נועד אפוא להשלים את שמחת הרגל.

ר׳ חיים אלעזר שפירא הקיש את שמחת מוצאי חג הפסח לשמחת מוצאי שבת ומרציאנו מחרה מחזיק אחריו לאמר, ״שמסיבת המימונה היא מעין ׳מלווה מלכא׳ של חג הפסח״.

מעין הסבר זה נתן אף ר׳ פרג׳ חיים יחזקאל יאודה, אלא שהדגיש את שמחת אסרו חג, שכבר הזהירו עליה בתלמוד.

ודומה לו ר׳ גרשון תנחום שהביא את המדרש ״וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב (מלכים א׳ ח, י)… קאי על עולי רגלים שהיו בקול רנה ותודה בחזרה יותר מבהליכה, שהיו שמחים שנהנו מזיו השכינה (מס׳ שבת ל׳ ע״א)… לכן יום אסרו חג היה יום שמחה גדולה לעולים. ויש לדמות ניסן לתשרי״.

מרציאנו מפרש את מנהגי ליל מוצאי פסח כשריד של חג העומר, שנהג בזמן המקדש. הוא עצמו כבר ראה את הקושי שבהעדר התאמת מועדי השמחה בימים ההם ובזמן הזה, שהרי העומר הוקרב ביום ב׳ של פסח ולא בליל אסרו חג של פסח. הסברו על דחיית החג למוצאי הפסח הוא דחוק, שכן אפשר היה לחוג אותו במועדו ללא החמץ. ועוד אילו הייתה זיקה זאת אמתית, היינו מוצאים זכר לחגיגות אלה בכל קהילות ישראל, ובאמת הן מוגבלות ליהודי ספרד והמזרח, משמע שהחג החל בתקופה מאוחרת מאוד.

הצד השווה להסברים אלו, שהם מתאמצים לעגן את החג במסורת דתית דווקא, אולם אין לכל אלה אסמכתה של ממש בהלכה.

 אין תפיסת־עולם במחשבה היהודית, שאינה מגלה זיקה במידה זו או אחרת לתפיסות־עולם שקדמו לה. אפילו כשמדובר בתפיסות־עולם שיש בהן מן החידוש המהפכני, כתפיסת בעל ספר ״התמונה״, בעל ״רעיא מהימנא״ והאר״י. אין אפוא שום רבותא בציון העובדה, שזיקתם של חכמי מרוקו למקורות הקדומים היא רבה מאוד ומסועפת, ועל כך נעמוד בהרחבה בהמשך הדיון; מה שראוי כאן להעיר הוא, שעם כל זיקתם של מחברים אלה לספרות המדרש והקבלה, הרי תפיסת־עולמם יונקת במידה רבה מספרות ההגות של חכמי ספרד, למעט משנתו של אברבנאל. זוהי תפיסת־עולם שביסודה היא שמרנית, מפוכחת, נוהגת באיפוק רב, ולעתים נוטה גם לגישה רציונלית. מן הראוי לכן, לסקור בקצרה את הקווים העיקריים המאפיינים אותה:

א- הדעה המרכזית בכתביהם של מחברים אלה היא זו הרואה בגלות את מימוש הקללות בתורה – היינו עונש שיש לרצותו מתוך חובה דתית (עמי 22-19 להלן). הגלות נתפסת כאן כטרגדיה לאומית לכל דבר, ובמציאות מעוותת המטביעה רישום עמוק בנפשו של היהודי ומשפיעה על התנהגותו. וכך עולה מכל הפרקים שבהם יידון נושא זה, (וראה עמי 34-32, 75-71). המצוקה בגלות נובעת לא רק מן הלחץ החומרי של המלכות המשעבדת, אלא גם מאורח־החיים הדתי הגורם לבידודו המוחלט של היהודי (עמ׳ 105-104 להלן), ויש אף מחברים הרואים במציאות המעוותת של הגלות עוול אלוהי, שאין לו שום הסבר המניח את הדעת. (עמי 100-96 להלן). גם כאשר מחברים אחדים מנסים להסביר את הגלות כחסד אלוהי, כשמגמתם היא להפיג את צער הגלות ולמנוע על־ידי כך משבר של תהייה ומבוכה, הרי הם מודים, שזהו חסד סמוי בלבד, להבדיל מחסד גלוי, שהיה נחלת העבר האידיאלי(עמי 73-71 להלן). אין בכתבים אלה שום נטייה לראות בגלות ייעוד אוניברסלי, וכל שכן אין למצוא בהם רמז כלשהוא לאידיאליזציה של הגלות.

ב) התפיסה האנתרופוצנטרית ביחס למעמדו של עם־ישראל כנזר הבריאה וכבחיר האנושות נדונה אף היא בכתבים אלה בניסוחים שונים. (תפיסה זו עולה מכל הדיון על עם־ישראל, וראה עמי 80-76 להלן). אולם מה שראוי כאן לתשומת־לב הוא המשמעות החדשה אשר יצקו המחברים השונים לתוך המונח ״עם־סגולה״. מונח זה מתפרש כמימד על־אנושי החורג מעבר להיגיון ומעבר לכללי המוסר. ואין הדברים אמורים בעליונות ישראל על אומות העולם אלא בעליונות ישראל על הרוח. שום ערך – לא בתחום המחשבה ולא בתחום המעשה – אינו מוחלט, כל עוד לא יצא לפועל על־ידי בר ישראל. עם־ישראל הוא המשווה לכל הערכים, לרבות התורה וקיום המצוות, את אופיים הדתי והמוסרי. במילים אחרות, ערכם הדתי של התורה והמצוות נובע רק מעם־ישראל (עמי 80-78 להלן).

אנתרופוצנטרי

(ת') ראיית האדם כגורם המרכזי או המטרה לבריאה; ראיית המציאות אך ורק במונחים של חוויה אנושית

טהרת הגזע ואצילות היחס של עם ישראל הם מן הנושאים שזכו לביטוי מיוחד בכתבים אלה. אך ביטוי רחב יותר ניתן לרוחניותו היתרה של עם ישראל, הנמשל מבחינה זו לכוכבים ולאישון העין(עמי 95-89 להלן). משמעות הדימוי לאישון העין היא, שעם ישראל ניזוק מבחינה מוסרית מכל מגע עם הנכרים. אולם הדימוי הראוי לתשומת לב מיוחדת הוא דימויו של עם ישראל לפילוסוף – דימוי הבא להורות על עליונותו הרוחנית והמוסרית ביחס לאנושות(ראה עמי 94 להלן). תודעה זו ביחס למעמדו של עם ישראל בעולם מעידה על רגש לאומי עמוק, והיא עולה בקנה אחד עם תודעת הגלות, כפי שהיא משתקפת בכתבים אלה.

ג) אשר לגאולה, הרי הנקודה הבולטת המאפיינת לתפיסת־עולמם של מחברים אלה היא הצנעת כל היסודות האפוקאליפטיים, לעתים עד כדי ביטולם (כך עולה מן הדיון בנושא זה, וראה עמי 161-160, 171-170, 179-178, 187, 205 להלן). האמרות התלמודיות, שיש בהן מן היסוד הקטסטרופלי, כדוגמת האימרה ״אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב״ מוצאות מידי פשוטן ומתבארות באורח אליגורי או באורח רציונלי(עמי 147-146 וכן עמי 179-178 להלן).

משמעות הגאולה לדידם של מחברים אלה היא רסטורציה היסטורית וטבעית ללא שום שידוד מערכות. הכול שב לקדמותו כבעבר האידיאלי(כך מסתבר מכל הדיון וראה למשל עמי 146-144 להלן). אמנם אין כאן שום נטייה לבטל את האופי הנסי של הגאולה, אך הנסים עצמם כלולים בחוקיות הבריאה ואין בהם שום חידוש מהפכני(עמי 146-144 להלן).

מלבד הפן המדיני של הגאולה, שנראה כבעל חשיבות רבה לכל המחברים האלה, נדון גם האספקט הרוחני בהדגשה יתרה. רמתו הרוחנית של עם ישראל תתעלה בעידן הגאולה לדרגה גבוהה, שאליה לא הגיעה מעולם, היינו לאותה דרגה של טרום החטא הקדום (עמי 173-171, 199-198 להלן). התורה והמצוות כמות שהן, ללא שום שינוי, יוסיפו להזין את צרכיה הרוחניים של האומה: שום מצווה לא תתבטל בעידן המשיחי. אפילו דעת חז״ל על ביטול המועדים לעתיד מתבארת כאן במשמעות חדשה, שלפיה אין מדובר בביטול מועדים כל עיקר. הדעה על נצחיותה של התורה מודגשת כדעה שאין עליה עוררין(עמי 179-177 להלן). זו היא עמדה שמרנית בלי ספק, והמגמה לשמור על הקיים בולטת למדי. יוצאת מכלל זה היא דעתם של שני מחברים המשמיעים קולות אחרים המבשרים על הופעת תורה חדשה בעידן הגאולה, אם כי ביחס למעמדה של תורת משה ליד התורה החדשה אינם מביעים דעה מפורשת(עמי 177-175 להלן).

רבי שמואל קארו.

הגאון המקובל האלוהי כמוהר"ר שמואל קארו זצוקלה"ה, נודע למשגב כאחד מגדולי התורה והחסידות ברבאט-סאלי ונתמנה כאחד מחברי בית הדין. הוא חתום בהסכמה על ספר " חפץ ה' " לגאון הקדוש כבוד הרב חיים בן עטר זצוק"ל בעמח"ס או החיים הקדוש, ומשם נראה שלמדו יחד כי שם בהסכמה כתוב " כי מנעוריו גדל עמנו ".

כמה פסקי דין מובאים בספר בית יהודה עייאש, בספר נר מערבי, חתום שלישי פדו"ת עם הרב הגאון אהרן צרפתי והרב הגאון שלמה הכהן. בשאלות ותשובות " באר מים חיים " לרבי אליעזר די אבילה בן אחותו של רבי חיים בן עטר זצוק"ל, חתום בשנת התק"ט – 1749 ליצירה ואחריו הרב הגאון חיים טולידאנו.

ושם חתום הוא, ואחריו הרב הגאון אליעזר די אבילה. ובשאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב חלק ראשון סימן שמ"כ כותב לרבי יעקב אבן צור בזה הלשון :

רחימא דנפשאי וקימתין עזיזא, ה"ה החכם השלם הרב המצוין המאושר בכל ענייני כבוד הרב יעקב אבן צור נר"ו אחר דרישת שלום וברכה כדקא יאות משפט לאוהבי שמו יתברך באתי באותיות שתיים אלן למרס בדם אהבת תורה שלא יקרוש.

רבי שמואל קארו נמנה בין הלוחמים ברבי שמואל אזאווי שהיה סופר הבית דין וגם שוחט מתא בפרשה המפורסמת בעניין פגימת הסכין בעוקץ. באותה עת כתב הגאון יעב"ץ אגרת ארוכה לרבי שמואל אזאווי עם טורי חרוזים הנקראים על הסדר לשבח, ובמהופך לגנאי.

אגרת זו כתובה בספר לשון מלימודים להרב יעב"ץ ונדפסה בספר פאס וחכמיה לרבי דוד עובדיה זצוק"ל ועיין שם בהערות של המכתבים מכתב ט'

פרשה אחרת  הייתה מינויו של רבי שמואל אזאווי לדיין בסאלי, הוא השתדל אצל רבני פאס ומכנאס. ואלה עזרו לו להימנות לאחד מבית הדין בסאלי, והיה מתחרה עם הבית דין ר"י צרפתי ר"ש כהן ורבי שמואל קארו. ושלושת הרבנים השתדלו להורידו מכסאו.

צעקת העיר סאלי גדלה, ורבני פאס ומכנאס התחרטו על שמינוהו, בראש מתנגדיו עמד הגאון יעב"ץ וביחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו וכתבו אגרות לסאלי כי לא יכירו עוד אותו לדיין וימטירו עליו חרפה. עוד פרטים בספר נר המערב עמוד ריג – רטו.

לא ברור לנו מתי נלב"ע רבי שמואל קארו. את מקומו מילא חתנו הרב הגאון עיוש אלמליח זלה"ה.

חיפשתי ומצאתי האגרת שכתב הגאון יעב"ץ נקראת רגיל כשבחים, ובמהופך כגנאי. פשוט מדהים. להלן האגרת במלואה, כפי שמובאת בספר " פאס וחכמיה " לרבי דוד עובדיה, בדף מספר 263.

קראו אותה מימין לשמאל, אלה תשבחות, ושוב אותה שורה משאל לימין אלה דברי קלס

ידידנו              מרחיק שונאינו          ומקרב הצנועים             ומנאר הצבועים                ומפאר

הרועים           ומקלל המרעים          ומהלל השועים               ומפרך התועים                 ומברך

הניטעים         ומשרש המשוגעים       ומקלס הישרים              ומבזה הסוררים                ומגדיל

הרעיונות         ונוטש השגיונות         ולוטש האמונות              ומסריח הדראונות            ומריח

ההדסים          ושובר החמסים         וצובר המקולסים             ומנגח המאוסים                ומשבח

הנמלצים        ובוחל בלצים             ובוחר היועצים                ומשקץ הפריצים              ומחבק

הפרושים        ודורס העקשים          ודורש הקדושים              ומפגל הקדשים                ומסגל

הבקיאים         ומבלע הסובאים        וסועד הנדכאים               ומטמא הטמאים                ומטהר

הנשיאים        ומחרף הנכאים          ומצרף הנביאים               ומתעתע בחטאים              ומשתעשע

בחסידים        ודראונו הבוגדים        וצביונו הנכבדים             ומעקר הזדים                   ומבקר

הזריזים         ומסבך את הנלוזים     וסומך החוזים                  ומגבה הפוחזים                ומחבב

האלופים       ומזלזל החנפים           ומסלסל הצדיקים             ומואס בריקים                ומתאבק

בנאמנים       ונוזף בליצנים           ודבק ברוזנים                   ונוקף המשטינים               וזוקף

הסגנים      ונוגף הנרגנים          ומעודד הסרנים                 וסור את המדנים                ומעורר

הנבונים     וגוער המלשינים       וכוסף החשמנים                ומשסף העברינים               ומאסף

הפנינים     ומגדף הצנינים         ושואף הנעימים                 ומנגף הזוממים                  ומגפף

השלמים    ומארר הלוחמים       ומברר הדעתנות                ומגדע הרגזנות                   ונוחל

הצדקנות    ונועל וסוגר הקפדנות    וחוגר הרחמנות             ומפגר המינות                    ואוגר

ההתבוננות    ונמנע לפורענות       ומוכן לבישנות              וריקן מהגנות                      ומלא

הזריזות     ודוחף העזות            ועוטף הנדגלות           ומשפיל החבלות גם הגזילות       ומכפיל

הסגולות     ומגרש התחבולות      ומארש הנדיבות             ודוחה המריבות                  ומיסד

הדינין        ומעוות המינין          ומחקה המצויינין              ומכנה הגיותנין                  ומעמיד

הארץ          והורס האינטרסים        ומחזיק המוסר            ומפסיד הנאמר                   ואוכל

הציצים           וכורת הקוצים         ונוטל השלימות            ועוזב הגשמות                    ועוגב

התמימות       ומנאץ ההתרוממות         וחומד העבודה          וחסר החמדה                  ושלם

התעודה        ורעֵב החשדא            ושבע הכושר                  ומשחית הקשר               ומיפה

הנציבים          ובולק השובבים        וחושק הענוה               ובוקק הגאוה                  ומשתוקק

הרצון          ומכחש הלצון             ומרחש לנעלמות           ולועג ההערמות               ולוהג

החכמה        ומפיל האשמה            ואוחז התומה                 ומשליך המרמה               ותופש

המזימה         ומיפר המשטמה          ויועץ טובות                 וממעט חובות                 ומרבה

בהלכות        ועושק בתהפוכות        ועוסק בחוקות               ומניא מעשקות               ועושה

צדקות         והודף המחלוקות         ורודף הזכיות               ושודף בגשמיות              ומתעלס

במרגליות     ופוגם הרמיות             ומגבר המהוללים           ומשבר להוללים            ומתחבר

לשפלים        ומכלים הנבלים          ומרומם האצילים          וכותש האוילים              ומנשא

המשכילים    ומאבד הכסילים          ומכבד המסובלים          ומנפץ הזוללים               ומוקיר

המעולים       ודוקר המתנכלים       וחוקר הדעות                ומקרקר הרעות              ושותל

בנטיעות       ומקצץ המגרעות         ומאושש המשפטים       ומקלל השוטים               ומכלכל

הסרדיוטים   ומוחץ ההדיוטים        ומיחס הנקיים                וקומל הבזויים                וחומל

העניים      ומכחד בפתיים              ומתייחד ברוחניים       ומפוצץ הגופניים           ומנוצץ

לעייף        ומעוה למזייף              ומתלווה במלאכים         ומלעיב החשוכים          ומהדר

הנסיכים     ומפיץ התככים           וחפץ היראה            ופושט השנאה גם הקנאה     ולובש

החמודות       ומחבל ומנבל השוחדות        ומקבל הסולת         ומוציא הפסולת        וקולט

הויתור   וגועל הקנתור       ומחליף ורוצה הדרכמון               לוקח הצדק              ומדיח

הממון       חלף האמונה            ומניח הזוזים              ומזריח ההסתפקות              ומזניח

הפזים        ומפריח הצדקות      ומצניח הזהובים           בעד האהובים                   ומקדיח

הדינרים       בעד המישרים             ומסיח הכספים      בעד היהדות                     ומדליח

הפונדיונים   בעד החסידות           ומתעב ההתנגדות            ומתאב העמית            ושונא

התרמית        אוהב גם רע              אדם גדול כבוד הרב        שמואל אזאווי           ידידינו

לבו צדק בלי חדק, יקבוץ חמה לכל איש שקרים, וכולו מחמדים, ולא עולתה בו מחשבו, יופי בלי דופי, רק סעיפיו סרעפיו, מחשבות אמת ואין לצון בכתבו, מחשבו תחילה בלי תהילה, קדשים בלי מעקשים, פרישות בלי טפשוט שמץ דבר נמצא בו, סביבו מעלה בלי מעילה, דיעה בלי רשעה :

אמון אצלו היתה עמו, אתו בקומו ובשכבו, בקרבו תורה, בלי עברה, וזעם וצרה, אף חובב תמיד ישרים, סרים ללכתו בנתיבו, בניבו אמונה, בלי תואנה חמדה בלי קפדה, חברתו בישרים יזרוק, המה בסוררים, ישמח לבו.

עד דלא ידע

חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מגילה. ז, ב}.

סעודת פורים

מאחר והוכנו מאכלים בשפע לכבוד ״מרדכי ואסתר״, לכן חייבים להרבות בשמחה ביום זה כדי לקיים את המצווה בשלימותה ״ולעשות אותו יום משתה ושמחה״ כנזכר במגילה, לכן עורכים בפורים סעודה חגיגית מיוחדת, משופעת מטעמים ומשקאות ובמיוחד ״מאחייא״ (עראק) שמקומה לא נפקד מאף מקום ומאף מאורע, וחייבים לשתות ממנה בסעודת פורים, כדי לקיים את הכתוב: ״חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ (מגילה ז. ב).

סעודת מרדכי ואסתר הייתה מתמשכת עד השעות המאוחרות של הלילה ושמחת החג הייתה מגיעה לשיאה כאשר כולם מבוסמים ועליזים, גדולים כקטנים.

הרב יהונתן סרירו ז״ל (1775־1833) מפאס, ביטא את התרוממות השמחה והמעמד בפיוט שחיבר לסעודת פורים, בין השאר הוא כותב:

אזכיר חסדי צורינו, הנפרע מצרינו, בקום אדם עלינו לולי ה׳ שהיה לנו:

להודות על הנסים, ומנות לאנשים, ומתנות לנשים, יום שמחתנו:

מאכלות עריבים, הכינו למסובים, פת סולת בלי סובים יערבו לנו:

 נרות שעוה ערוכים, לאורה הם צריכים, כמו בני מלכים ויאר לנו:

 סופגנים אשקיריטין, בדבש הם חלוטין, בתבלים חנוטין יבוסם לנו:

 עוד אורז בבשר צאן, תמים יהיו לרצון, רך ושמן תגישון על שולחנינו:

פנו מקום לתולע, מאכל קל חיש נבלע, בבשר חזה וצלע יתוקן לנו:

צמקו הבצלים בבשר שור מבושלים, מתוקים ומתובלים יערבו לנו:

קונדס וערביות, כמיהים ופטריות, במחבת עשויות כתיקוננו:

רבים יהיו כשורה, לכל איש חצי ליטרא , כמהים שמם נקרא יערבו לנו:

שתה מים החיים, שרפ (עראק) נטף פעמיים, לכה נרוה כפליים לצמאוננו:

תרנגולות פטומות, תוכם מלא חלמות, עריבות ומבוסמות טוב לחיכנו:

סופי תרנגולים, ועוד שמן ומטרופלין, וחלמונים הקרים יבררו לנו:

עוף הגריס ושמן לבשל בו החמין ולעשות בו מטעמים אשר אהבנו:

ובכלי זך שם יורק יין אדום ירקרק, לבן טהור כמרק, ימזגו לנו:

דרשו ושתו ממתקים קהווא (קפה), אתאי(תה) ומשקים ירוג גידים ועורקים יפוג ינינו.

תורים יונים קטנים, דשנים גם שמנים, בעצמותם נטחנים פן יורע לנו:

פולים גויים ותאבג׳א חמרא חייא לא מזגא עתיקא ורגיגא וכל פרי מגדים כפרים עם

נרדים ותמרים עם שקדים ויומתק לנו:

כוסות אתאי(תה) כל שעה, לרוות בהם שבעה, על שלושה ארבעה לא אשיבנו:

 הקשורים חמשה אחת בשר כתושה, שנית מוח חרושה וגם ביצה בביצה לא תעזבנו:

הרביעית בכבד, תרנגולת פן תאבד, ובפטריות תכבד חמישיתנו:

לקראת דגים רוץ תרוץ, דג א־סאביל הוא הראש ואם תמצא לקרוש מה טוב חלקנו:

תרדין בלימונים, ובונדיגאס בחומץ, פלפל שמן ליתינים וערבו לנו:

 הרבו מיני מתיקה פאניד פאזורלא הדקה הכל עשוי כהקה תקנו לנו:

 נודה עוד לאלהינו, על פדות נפשנו, ימי צמח צדקנו יקרב לגאולנו

מתוך ספר הפיוטים " ישמח ישראל " עמוד 274-275 .הבאנו כאן רק כמה בתים מהפיוט

שירת המגורשים.

נמלטים ומגורשים לא מעטים הגיעו מספרד לצפון אפריקה בתקופה של גזרות וגירוש, בעיקר בשנים קנ"א ורנ"ב, וביניהם רבי יצחק בר ששת – הרישב"א – ורבי שמעון ברבי צמח – רשב"ץ, שמלבד גדולתם בהלכה ובמנהיגות היו גם משוררים ידועים.

בגירוש הסופי רנ"ב הגיע לצפון אפריקה אחרון משוררי ספרד, רבי סעדיה אבן דנאן, שנהיה לדמות נערצת בין בני קהילתו החדשה,כמנהיג, כאיש הלכה ואף כהיסטוריון. השפעת שירתו ניכרת כבר בצעדיה הראשונים של שירת המאה השש-עשרה בשירתו של מנדיל אבי זמרה ועוד, כמו כן ידועות שלוש משפחות שכמה מבניהן עסקו בשירה, משפחת קנשינו, משפחת גבישון ומשפחת זמירו מאלג'יר.

בנה של משפחת זמירו, יצחק מנדיל בן אבי זמרה הנזכר, הוא כנראה פייטנו של המרכז בצפון אפריקה. עוד נזכיר את המשוררים עלומי השם, שהניחו אחריהם שירים היסטוריים לא מעטים המתארים גזרות ומעשי ניסים שהיו מנת חלקם של יהודי צפון אפריקה בכל הדורות.

השפעתם של המשוררים מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בשילוב עם המסורת המקומית והתפתחות פנימית של תרבות יהודי המקום, הביאה לצמיחתם של השירה והפיוט בצפון אפריקה במאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מתקופה זו ואילך מצוי בידנו שפע של פיוטים מפייטני צפון אפריקה, הטמון בכתבי יד ובקבצים ליטורגיים והוא דורש רישום, מיון, עיבוד והגדרה.

 השירה בארבע מאות השנים האחרונות.

השירה העברית בצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות, ממשיכה את שורשי המסורת של שירת ספרד ויונקת ממנה. בצד המסורת הספרדית שואבת שירה זו הרבה השראה והשפעה משירת ארץ ישראל במאה השש-עשרה ומתורת הקבלה וחכמת הנסתר של האר"י, המתפתחת בארץ ישראל בתקופה זו אחד השינויים הבולטים שהתפתח בשירה העברית בצפון אפריקה בעקבות הקבלה הוא קבלת פסק שולחן ערוך אורח חיים סח, א. שוב לא שילבו משוררי צפון אפריקה פיוטים בתפילה גופה אלא הסתפקו באמירת הפיוטים במקומות שאין בהם משום הפסק.

על פי תפיסתם של בני צפון אפריקה פסק השולחן ערוך מתיחס אל תפילת היוצר עצמה בברכות של קריאת שמע, ועל כן מותר לשלב פיוטים סביב נשמת. קהילות צפון אפריקה לא נמנעו אפוא, מלומר פיוטים סביב תפילת נשמת, ויש מהן שאף שמרו על המסגרות הקדומות של הקודשות.

 השפעת הקבלה ניכרת בכך, שהפיוטים החדשים אמנם נאמרים בבית הכנסת, אך כבר אינם נאמרים כחלק מתוך התפילה, אינם משולבים בתוכה ממש ואינם נכתבים לשם תפילה או ברכה מסויימת. אלא נכתבים להזדמנויות שונות, לשבתות ולימים טובים ולמאורע של שמחת הפרט, ברית מילה, בר מצוה, חתונה וכיוצא בזה, ורק מעט מאוד פיוטים מתקשרים אל התפילה עצמה, על דרך המעגלים השונים המתוארים להלן.

כיוון חדש של כתיבת פיוטים ואמירתם נוצר עם התפתחותה של שירת הבקשות.שינויים אלו קובעים את אופייה של שירת התקופה. המשוררים בתקופה זו כתבו את שיריהם כדי שיושרו ויוזמרו, המשורר בחר לו מנגינה ידועה המוכרת לבני הקהילה, וזו הייתה בדרך כלל מנגינה של שיר בערבית או בשפה אחרת ועל פי מנגינה זו כתב את שירתו העברית.

טופס התרת החרם לנשיא ה״ר משה, או למתמנה תחתיו. שיבול לתת למי שאינו בן ברית, יין או מים שרופים.

מ'ט. ביום שבת קרש ג׳ לניסן המכובד, שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו, נתקבצנו אנו החתומים, עם הנגיד ה״ר משה הלוי יצ״ו, ואנשי המעמד יצ׳׳ו, בחצר הנגיד המעולה הה׳ר אברהם רותי זי׳ל, והסכימו והוציאו מכלל החרם המי, לנגיד המעולה הה״ר משה יצ״ו, או מי שימנה תחתיו בלכתו לשלם עם אדוננו המלך יר״ה ותנשא מלכותו לעיר מראכש יע״א, ויכול הנגיד המעולה יצ״ו, או מי שימנה תחתיו. לקנות יין מכל מי שירצה, וגם ליתנו ולמוכרו לכל מי שירצה. והמוכר לנגיד יצ״ו, או למי שתמנה תחתיו, לא נכנס ג״ב בכלל החרם הנז׳, ולקיים ל דבר התרנו אגו החתו׳ התרה גמורה לנגיד יצ״ו, ולמי שיתמנה תחתיו, ולמי שימכור אליהם. ולראיה שכך הסכמנו, חתמנו פה ביום א׳ ד׳ לניסן שנה הנז״ל, והיה זה בעצת החכמים השלמים יצ״ו, ובעצת אנשי המעמד כולם יצ״ו, שהיו מצויים בהסכמה הנז״ל, וקיים ע״ב וחתומים עליה החכמים השלמים כמוה״ר יצחק אבן צור ז״ל. וכמה״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

טופס תקנה כשהבתובה כדת, צריך הסופר להודיע למלוה או לקונה, שהכתובה קודמת, ויכתבו כן בשטר ההלואה או הקנין. ואם לא הודיעו יחזור עד שתודה.

נ. עוד תיקנו החכמים השלמים, בזמן החולף בימי הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי ז״ל, תקנה לבעלי חובות, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. יען שהרבה מן האנשים, לאו כ״ע דינא גמירי. ובהלוותם לקצת אנשים, אינם יודעים שקודמת להם כתובת אשה, ומן הדין כתובת אשה כחוב שויוה רבנן. ואם ימות הבעל היא קודמת, וב״ה יפסיד מעותיו. שכך הוא הדין בכתובה שהיא כדת, שהיא קודמת לב״ה המאוחרים אליה, הן בקרקעות הן במטלטלין שתחת ידה. ולכן הטיבו לראות החכמים השלמים מהם נ״נ ז׳׳ל, ומהם אשר המה חיים עדנה, אל יחסר המזג. תקנו תקנה, הגונה וישרה, שבשעה שיבואו המלוה והלוה אל הסופר, לכתוב להם שט״ח, שיודיע הסופר אל המלווה עצה טובה, ויאמר לו. דע כי כתובת אשתו של הלווה קודמת, והיום או מחר תפסיד חובך. לכן פקח עיניך וראה, שאם האשה תסלק שעבו׳ כתובתה מעל הנכסים של הלוה הנז', מוסב. ואם תרצה להניח מעותיך על קרן הצבי, עשה תעשה, וגם יכול תוכל. לכן כשירצה המלוה לתת את מעותיו, בלא סילוק שעבוד כתובת אשת הלוה לגבי חובו, צריך הסופר לכתוב בשט״ח, וקודם הודענו למלוה הנז׳, שכתובת אשת הלוה קודמת לחוב המי, וסבר וקביל. ובזה לא ישאר שום טענה למלוה הנז׳, ואם לא הודיע הסופר למלוה הנז' הדבר הנז׳. יכול המלוה הנז׳, לאחר ימים, לחזור על הלוה הנז' ולומר לו, רמיתני ואכלת את ממוני, או המשכונה שעשית לי על הקרקע שלך, בטעות היתה. הואיל ולא סלקת אשתך משעבוד כתובתה מעל הקרקע הנז׳, ויאסר הלוה בבית האסורים, ולא יצא משם עד שיפרע החוב הנז׳, או המשכונה הנז׳, למלוה או לבאי כחו, או עד שתסלק האשה שעבוד כתובתה, מעל נכסי בעלה לגבי החוב הנז׳. ולקיים הדבר פעם שני, ח״פ בעישור אחרון לחדש שבט שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן, לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א וקיים. וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל, וכמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח, וכמהר״ר יצחק אבן צור, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳׳ה.

שנת שס"ג – 1603

הרקע לשתי התעודות הנ״ל

בתעודה זו ובתעודה הקודמת אין תאריכים, ולא ידוע מתי נכתבו. את התעודה הראשונה פרסם נורמן סטילמן, ובכותרת רשם את השנה.1772 איני יודע מניין הסיק שהוא התאריך. לפי כתב־יד עברי נשרף שלום ׳נעמייאש׳ במכנאס ב־1733. ברשימת נפטרים נאמר: ׳נתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם והכולל החסיד העניו כה״ג שלם נעמייאש מא״י תוב״ב [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו] ובא למערב ונתיישב בעיר סאלי יע״א ונעשה תגר גדול ונשרף בכאן מכנאס יע״א ע״י מלשינות היום יום ג׳ כח לכסלו שנת תצ״ג לפ״ק׳. אברהם יערי, שפרסם מידע זה, כותב: ׳אפשר שהיה שליח א״י שנשתקע במרוקו׳.שריפת תורגמנו של סגן קונסול בריטניה שלום נחמיאש נזכרת בזיכרונותיו של אנגלי ושמו תומאס פלאו(Thomas Peiiow), שנשבה בהיותו בן 11, נלקח למכנאס ושהה בשבי במשך 23 שנים. הוא כתב על הרפתקאותיו, על בריחתו ועל שובו לאנגליה, וכן תיאר את מרוקו בשנים 1738-1715 ואת ההפיכות בין השנים 1736-1720 בספר שראה אור ב־.1739

הערת המחבר : יערי, תשי״א, עמי 859-858; הירשברג, תשכ״ה, עמי 287-286, 366, הע׳ 84, מזכיר את שלמה נחמיאש (יליד מרוקו שסחר בלונדון: ב־1733 שימש תורגמן של הקונסול שנשלח לשחרר ספינות) ואת אלמנתו רחל, אבל אינו מזכיר את המקור שמביא יערי ואת תומאם פלאו.

מה היה הרקע המדיני לאירוע שבעקבותיו נשרף נחמיאש? מראשית שלטונם של הסולטאנים מבית פילאלי, החל באסמעיל הראשון(שלט 1727-1672) ועד 1753, לא היתה יציבות בממשל בגלל מלחמות בין בניו על השלטון. כדי להבטיח את הפעילות המסחרית של אזרחים בריטים במרוקו בערי החוף של הים התיכון והאוקיינוס, נעשו הסכמי שלום בין מלכי בריטניה לסולטאנים, ובאמצעותם אפשר היה לשחרר גם את הבריטים שנתפסו בידי הפיראטים המרוקאים (אחד הבסיסים החשובים שלהם היה בסלא), שהטילו את אימתם על הסחר האירופי באזורים הנ״ל. ב־1721 נחתם הסכם שלום בין המלך ג׳ורג׳ הראשון(מלך 1727-1714) למולאי אסמעיל, אבל עם פטירתו פג תוקפו של ההסכם. ב־1729 אישרו את ההסכם הקודם עבדאללה החמישי אלמורתדה, שעלה על כיסאו באותה השנה, וג׳ורג׳ השני(מלך בשנים 1760-1727). הקונסול הבריטי ג׳והן ראסל (Rüssel) הצליח לשחרר 23 שבויים אנגלים, אבל דמי הפדיון לא שולמו עקב עזיבתו של ראסל, והסולטאן רגז ופקד לאסור את ממלא־מקום הקונסול הבריטי ג׳ימס ארגאט (Argatt) עד שהכסף ישולם. עוד שמן למדורת כעסו על הבריטים הוסיפה העובדה שאניות מלחמה של ספרד חטפו מאורים מאניות בריטיות ומכרום לעבדות, והבריטים לא מנעו זאת.

היתה זו אמתלה להתעלם מההסכם עם בריטניה, והפיראטים מבסיסם בסלא המשיכו לתקוף אניות סוחר של בריטניה, שלעתים הובילו נוסעים ספרדים ופורטוגלים. היחסים בין מרוקו לבריטניה הורעו. במאי 1732 הגיע ג׳והן ליאונרד סוליקופרSOLICOFRE  לכהן בתור הקונסול החדש של בריטניה במקום ראסל. באותה השנה הוא תבע מן הסולטאן לשחרר את הצוות ואת הנוסעים של אנייה בריטית שנשבתה. הקונסול הזכיר את ההסכם בין שתי הממלכות וראה בשבייה את הפרתו. הסולטאן טען שאם אניות בריטיות נושאות את אויביו — אזרחים ספרדים ופורטוגלים — הוא רשאי לשבותם.

את האירוע שגרם לשריפתו של שלום נחמיאש מתאר פלאו כך: אנייה בריטית ועליה 70 אזרחים פורטוגלים נתפסה בידי פיראטים מרוקאים, והשבויים נשלחו למכנאס. הקונסול הבריטי בסלא פנה לאבשלום קנדיל          רב־החובל של אניית פיראטים בסלא, לשם שחרורם, אבל ללא הועיל. הקונסול הלך אל הסולטאן שבמכנאס כדי להתלונן בפניו, ולקח עמו את היהודי שלום נחמיאש כתורגמנו. באמצעות היהודי הודיע הקונסול לסולטאן כי שבייתם של בריטים היא הפרת ההסכם שהוסכם עליו לאחרונה. הסולטאן ענה שהשבויים הם אזרחי פורטוגל, מדינה אויבת, ולכן השבייה חוקית. היהודי תרגם את טענת הקונסול, שקשה לקבל את ההנחה שאסור לבריטים להוביל באניותיהם אזרחי מדינות המקיימות יחסי שלום עם אנגליה, אבל אם לא ישוחררו כל הנוסעים, על כל פנים יש לשחרר את האנגלים. אבשלום קנדיל, שהיה נוכח, שאל את הסולטאן, האם הוא יודע עם מי הוא מדבר. והסולטאן ענה: ׳עם אנגלי׳. וקנדיל אמר: ׳לא אדוני, עם יהודי׳. הסולטאן אמר: ׳אכן, עם יהודי׳, וקרא לשומריו ופקד עליהם לקחת את היהודי ולשרוף אותו מיד. היהודי הפציר בסולטאן לחוס על חייו והציע לו כופר נפש. ׳לא, כלב!׳ אמר הטיראן, ׳לא יסולח לך, אפילו לא תמורת כל כספה של ברבריה׳. ולשומרים אמר: ׳קחו אותו ושרפוהו׳, והם ביצעו זאת מיד. ביתו רוקן ונלקחו גם כסף ורכוש.

אין זה המקרה היחיד של רציחת יהודי שפעל בשירות היחסים שבין סולטאן מרוקו למדינה אירופית. מוחמד אבן עבדאללה (1790-1757) — שבשירותו פעלו יהודים בתור מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחות דיפלומטית בשמו — רצח יהודי שפעל בשירותו, יצחק קארדוזו שמו — יהודי בעל מעמד נכבד בחצר. הוא נחשד בפגיעה ביחסים שבין הסולטאן ובין בריטניה, ועל כן הוזמן אל הסולטאן, וללא חקירה ודרישה ציווה זה להלקותו, לכרות את ראשו ולשרוף את גופתו.

מהתקוממות לטבח

אזהרות רבות הגיעו אל הצרפתים לקראת התקוממות שתתפרץ בעת עזיבת ציר צרפת המתוכננת ל־17 באפריל. הידיעה על עזיבתו של השליט השריפי לרבאט עוררה זעם גדול בפאס, שעדיין הייתה שרויה בהלם מעצם חתימת ההסכם ב־30 במרץ. הזעם נבע מחשש מפיחות במעמדה של הבירה ואבדן הזכויות המיוחדות של תושביה.(C5, C3)

שמועות, שבלי ספק מקורן היה בדאר אלמח׳זן(חצר הסולטן), נפוצו, ולפיהן הסולטן ביקש לנטוש את הבירה כדי להימלט מהמהומות שבוודאי תתחוללנה ברגע שהחתימה על ההסכם תיוודע ברבים, ולפי שמועות אחרות הוא היה אסור בידי הצרפתים. האומנם שמועות אלו והתסיסה באוכלוסייה נעלמו מאוזניו של הגנרל מואניה, אשר ב־12 באפריל עזב את העיר אל החוף עם רוב הגדודים הצרפתיים ? הוא השאיר מאחוריו פחות מ־1,500 חיילים במחנה דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים בערך מהעיר, תחת פיקודו של הגנרל ז׳ן מרי ז׳וזף ארמון בדולר – Jean Marie Joseph Armand Bralard

גדודי המורים של חיל הרגלים וחיל הפרשים של הצבא השריפי, שהיו תחת פיקודם של מפקדים צרפתים, מנו כ־5,000 איש. ייתכן ש׳חוסר המודעות׳ המדומה היה חלק מטקטיקה מכוונת, וששלטונות צרפת ידעו היטב שהתקוממות עממית, שאת היקפה הם אולי לא העריכו כראוי, תתפרץ. לשיטתם, האנרכייה שתשליט ההתקוממות יכלה להוכיח את הצורך בביסוס של מדינת החסות.

ב־ 17 באפריל, היום הצפוי לעזיבתו של הסולטן לרבאט בליווי אנרי רייניו, נודע לגדודים השריפיים בקסבה של השרארדה על כללים חדשים שנקבעו במועצה הצבאית – ובעיקר החיוב לשאת תרמיל, בדומה לגדודים הצרפתיים (המוסלמים המרוקנים מפנים הארץ לא נהגו לשאת משא על גבם, ומעמסה זו באופן מסורתי הייתה שמורה ליהודים). נוסף על כך, מאחר שקיבלו מעתה את ארוחותיהם במתקן הצבאי הופחתה משכורתם. הדבר השפיע על כמות הכסף שנותר להם לבזבז ברובע הנודע לשמצה מולאי עבדאללה, ועובדה זו הכעיסה את העסכרים.

צעדים אלו ננקטו במועד בעייתי. בישרו עליהם ביום של ליקוי חמה, והם עוררו התרגשות באוכלוסייה שכבר כך הייתה נסערת למדי. חיילי הטאבור געשו, התפרעו, קיללו את מפקדם הצרפתי והודיעו שהם מסרבים לסחוב את הברדע (אוכף הפרדה) של בהמות המשא: ׳אנו איננו חיילי היהודים׳, הם הצהירו, ׳אלא חיילי הסולטן׳. הגידופים הידרדרו במהרה להתקוממות. באכזריות שחטו העסכרים את מדריכיהם הצרפתים. הם שיפדו את ראשיהם במוטות ונופפו בהם ברחובות, פרצו אל מחוץ לקסבה והכריזו שהאדה. בהתפזרותם בעיר המוסלמית הם צרחו: ׳נגמר האסלאם!׳ וקראו לג׳יהאד. הם פרצו למשואר, רחבת הארמון האימפריאלי – ולא היה ברור אם הם עושים זאת כדי לשטוח את תלונותיהם לפני הסולטן או כדי להדיח אותו. לפי המסופר, מולאי אלחאפיד הסכים לקבל משלחת לזמן קצוב והבטיח לפתור את תלונותיה. החיילים המורדים, 2,500 איש – מחצית מהצבא השריפי – לא היו מרוצים מהצעתו זו והתפזרו בעיר בקריאות ׳אללה יגמול למוג׳אהידין׳.

הקריאות האלימות לג׳יהאד נשמעו מצריחי המסגדים וזירזו את המורדים, ובמהרה התפשטה ההתקוממות למהומה עממית. עידודי האימאמים התערבבו בקריאות ׳לולולו׳ צווחניות של מקהלות נשים שחשפו את שדיהן ממעלה המרפסות כדי להלהיב את המתקוממים, והורו בידיהן על האירופים הנמלטים שצריך לטבוח בהם. לאחר ששחטו 18 ממדריכיהם מהמשלחת הצבאית הצרפתית, פנו ההמונים לעבר שכונת הדוח (׳העיטורים׳), רובע הקונסולים בפאס אלג׳דיד, ובריצתם הפרועה רצחו כל אירופי שנתקלו בו, וחיללו את גווייתו. אחדים מהם הופשטו מבגדיהם, נמרחו בזפת ונשרפו חיים, לאחרים ערפו את הראשים  וזרקו אותם לנחל פאס.

במלון צרפת (Hôtel de France) הם ניקבו בכדורי רובים את האב פביה (Fabié),  פרנסיסקני ספרדי, ידיד המוסלמים. ואולם, כשהמורדים נתקלו בהתנגדות מצד האירופים שהתבצרו בפנסיון הם פנו לעבר המלאח, אשר תושביו חסרי ההגנה נתפסו כמשרתי הצרפתים. יהודים אחדים ששהו באלמדינה בעיר והופתעו מן ההתקוממות כבר הצליחו למצוא מחסה בקרב הסוחרים המוסלמים, שהיו עמם ביחסי ירידות. אחרים, ובהם אברהם בנג׳יו, סוכן של חברת בראונשוויג (Braunschvig), נטבחו באכזריות(C19, B5, A6).

כשעברו המתקוממים בבו ג׳לוד הצטרף אליהם אספסוף ממורמר. בקהל המשתולל היו גם סטודנטים רבים שראו את עצמם כשומרי המסורת המוסלמית הטהורה. כמה מהם, ללא ספק, הפיצו את הפרשנויות המגמתיות בעת ההודעה שהסולטן עוזב את הבירה. יתר על כן, באותו חודש נהגו לחגוג את הקרנבל המכונה ׳סולטן אלטולבא׳ לזכר רצח יהודי בשם אבן משעל – מיתוס מכונן של השושלת העלווית. מוחמר קנביב, (Kenbib) טען, בצדק, שחג זה היה יכול לדרבן את הקיצונים לפגוע במהלך המהומות דווקא ביהודים.

בכל התקופות ובכל הערים במרוקו, המלאחים עוררו את החמדנות של דלת האוכלוסייה המוסלמית. הפעם נחשף מלאח של 12,000 תושבים מחוסרי הגנה לזעם המוכר של הבוזזים.

יחסו של הרב יעקב משה טולידאנו לטכנולוגיה המשתקפת ביצירתו ההלכתית, הרצאתו של ד"ר משה עובדיה.

מתוך הכנס תורה ומדע ה-19, שנערך בחסות הפקולטה להנדסה ובשיתוף פעולה עם בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים

אב ןוואליד ר׳ יוסף, שמו יוסף

ירושלים [תרס״ז – 1907],

בספר ש״ט סעיפים:

סעיפים א׳-קל״ב – חידושים על הש״ס (ממסכתות התלמוד, פירוש רש"י ותוספות);

סעיפים קל״ג-רע״ד – ליקוטים וחידושי דינים על הטור והרמב״ם וקצת שו׳׳ת;

סעיפים רע״ה-רצ״ב – חידושים ופירושים לכמה פסוקים מן התנ״ך;

 סעיפים רצ״ג-ש״ד – פירוש על ההגדה של פסח;

סעיפים ש״ה-ש״ט – חמשה דרושים לבר-מצוה.

בסוף הספר נספחו מפתחות. המפתחות נקראים ״ויפתח יוסף״.

אבן זמרא ר׳ יעקב, פטר וח״ם

ירושלים [תרע״ג – 1913], דפוס שמואל הלוי צוקערמאן.

דרושים שונים: דרושים לבר מצוה, למעלת א״י, דרושי הספד, דרושים לספרי תורה, לשבת הגדול ועוד; ליקוטים וחידושים על הש״ס ועל פסוקים מפרשיות השבוע; שו״ת.

אבן חיים ר׳ אהרון, לב אהרן

וויניציא [שס״ט – 1609], נדפס בבית ״ייואני די גארה״.

פירוש על יהושע ושופטים. ביאור הכתובים ודברי חז׳׳ל במדרשים ואגדות ובשני התלמודים. [״וגם דברי המדרש לא ראינו לכתבם בתוך דברי הפשט כי כוונתנו לקשר הפסוקים ולבאר אותם ע״ד הפשט, ודברי המדרש עשינו מהם חלק לבדו״ – מתוך ההקדמה].

אחרי הקדמת המחבר מליצה ושיר מתלמידו ר׳ עזרא אלחדב.

בסוף כל ספר מפתח מפורט של דברי חז״ל והדרושים וענייני הפסוקים (כלומר, מפתח הביאור ומפתח המדרש). קכ׳׳ב + קכ״ט דפים + מפתחות.

אבן חיים ר׳ אהרון, קרבן אהרן

וינציאה [שס״ט (1609) – שע״א (1611)], דפוס ״ייואני די גארה״.

פירוש לספרא (תורת כהנים) עם הקדמה מקיפה, ארוכה ורחבה.

בראש החיבור ספר מדות אהרן על ברייתא דר׳ ישמעאל, מבאר י״ג מידות שהתורה נדרשת בהן ״מהותם וטעמם ויסודם ואופני הוראתם״, עם הקדמה כללית (דפים ז-לז).

בסוף החיבור מפתח כללי לספר מדות אהרון ולסוגיות הגמרא ולשונות הרמב״ם המבוארים בספר כולו (דפים ש-שו).

אבן טובו ר׳ רפאל אלעזר הלוי (רב ומריץ לעדת המערבים ירושלים), פקודת אלעזר חלק ראשון

ירושלים [תרמ״ז ־ 1887], בדפוס ר׳ שמואל הלוי צוקערמאן ושותפיו.

ביאורים וחידושי דינים על שו״ע אורח חיים. מסימן א׳ עד סימן קמ״ב.

2 דפים הסכמה והקדמת המו״ל + 4 דפים הספדא יקרא (דרוש הר״ן בטיט׳ על המחבר) + ק״ל דפים.

המו״ל והמגיהים הם תלמידיו של המחבר ר׳ שמואל רפאל בוחבוט וי אברהם אביכזר, שגם ערכו את הספר והוסיפו הערות משלהם.

אבן טובו ר׳ רפאל אלעזר הלוי, פקודת אלעזר חלק שני

ירושלם [תרנ׳׳ב-1892], בדפוס ר׳ שמואל הלוי צוקערמאן ושותפיו.

ביאורים וחידושי דינים לשו׳׳ע או״ח מסימן קמ״ג עד סימן שי״ט.

ו דף הסכמה והקדמה + ק״ל דפים.

אבן טובו ר׳ רפאל אלעזר הלוי, פקודת אלעזר חלק שלישי

ירושלים [תר״ע – 1910], בדפוס ר׳ שמואל הלוי צוקערמאן.

ביאורים וחידושי הלכות על שו״ח או״ח מסימן שי׳׳ס עד סימן תרצ״ה.

ו דף הקדמה והסכמה + ע״ד דפים.

אבן צור ר׳ יעקב (יעב״ץ), עט סופר

נוסח השטרות ודיניהם (מעין ספר השטרות של ר׳ יהודה הברצלוני) בתוכם קצת פסקים ונוסחאות מר׳ חיים מודעי ור׳ יצחק הכהן מאיזמיר. ראה אנקאווא, ר׳ אברהם, כרם חמר, ח״ב.

אבן צור ר׳ יעקב (יעב״ץ),

שמות פרטיים ושמות משפחה [לכתיבת הגט] ראה, קורייאט ר׳ אברהם, זכות אבות.

אבן צור ר׳ יעקב, שמות הגטין, ראה אנקאווא ר׳ אברהם זבחים שלמים.

אבן צור ר׳ יעקב ב״ר ראובן, משפט וצדקה ביעקב ח״א

נא אמון, שנת העדו״ת והחק״ים [התרנ״ד – 1894], בדפוס כה״ר פרג חיים מזרחי, מדפיס ומו״ס.

הוצאות דובב שפתי ישנים, פאס.

שו׳׳ת על ד׳ חלקי שו״ע. 3 דפי הקדמת המו״ל + קפ״ח דפים, כולל מפתחות והשמטות, הקדמה היסטורית של הר׳ רפאל אהרון בן שמעון, עורך הספר ומייסד החברה דובש״י [=דובב שפתי ישנים].

אבן צור ר׳ יעקב ב״ר ראובן, משפט וצדקה ביעקב ח״ב

נא אמון, נוראו״ת [התרס״ג – 1903], דפוס והוצאה – כנ״ל ח״א.

שו׳׳ת על ד׳ חלקי שו״ע. הקדמת המו״ל (2 דפים) + קכ״ה דפים.

הקדמה היסטורית של המו׳׳ל על סיבות האיחור בהדפסת ח״ב. ביניהן המהומות אחרי מות מולאי אלחאסאן וכו'

.

אבן צור ר׳ שלמה, ראה אנקאווה ר׳ אברהם, כרם חמר ח״א.

אבן צור ר׳ שלמה, זבחי רצון

דינים ומנהגים בענייני שחיטה מרבני מרוקו הקדמונים ־ רובם נדפסו בספר זבחים שלמים לר׳ אברהם אנקאווה.

אבקציץ ר׳ שמעון, אך טוב לישראל

לונדון [תרס׳׳ו – 1906], דפוס מכה׳׳ע טעלעפאן, לונדון איסט.