THE PORTUGUESE COMMUNITY OF HAMBURG IN THE XVIIth CENTURY
THE PORTUGUESE COMMUNITY OF HAMBURG IN THE XVIIth CENTURY
by
B.Z. ORNAN PINKUS
The minute-book of the "Beth Israel" Spanish-Portuguese Jewish community in Hamburg is written mainly in Portuguese, also in Spanish. Describing communal happenings from 1652 to 1681, it provides useful information on the structure of the secular leadership of the community.
The community was formed as a union of three separate congregations of Jews of Spanish-Portuguese origin which were established during the first half of the seventeenth century when Jewish families of Spanish- Portuguese origin, rich merchants and financiers, settled in Hamburg. The increase in the Portuguese community and the sense of security which was derived from the sympathetic attitude of the Hamburg Senate, had effected the union into one community, named "Beth Israel". During the second half of the seventeenth century the community flourished and among its members were famous Jewish intellectuals, financiers and diplomats.
Towards the end of the century the Burgerschaft's power rose. They were hostile to Jews and imposed a heavy tax on the community. These events and the deteriorating relations between some distinguished families within the community caused several prominent families to leave the city in 1697. This led to a wave of emigration, reducing the size and quality of the community.
The unified community was headed by a sovereign body called the "Ma'amad" in charge of numerous tasks within the community, i.e. representation before the authorities, the judicial system, the inner economic system (including aid to the needy), and government of religious life and education. The "Ma'amad" supervised these aspects directly or by appointed salaried and unsalaried clerks who were totally subordinate to it.
On special occasions, when the "Ma'amad" wished to let all the community participate in the decision-making, other institutions were assembled as well as the leading one. These were: Heads of Families, the Great Council and the Elders.
Many similarities were found, in a comparison which was made between leadership institutions in Spanish-Portuguese communities in Western Europe (Leghorn, Amsterdam, London and Bordeaux) and Hamburg. In spite of the great similarity there were various differences among the communities in the number of "Ma'amad" members, the number of members in the electing body and in the collaboration of different groups in the leadership.
The appendices attached to this paper attempt to give a concrete description of the workings of the community, although sketchy at times. The appendix of election lists is used to give an exact description of the elections in the community.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים בענייני יהדות ואסלאם
מי שלא הורגל מנעוריו לקיים את מצוות התורה הרבות – הן יהיו עבורו עול כבד וייתכן שלא יוכל לקיימן. מוטב שלא יתגייר. גישה זו של היהדות נוהגת גם כלפי כל אדם פרטי הבא כיחיד ומבקש להתגייר. על אחת כמה וכמה יש לנקוט משנה זהירות כאשר מדובר בקבוצה שלמה שמבקשת להסתפח לעם היהודי. כך היה בעיר מדינה, כאשר בא מוחמד עם קבוצה שלמה של ערבים וביקשו להתגייר. יחיד המתגייר מושפע מהחברה היהודית הסובבת אותו והוא יכול להתערות לגמרי בתוך כלל הציבור היהודי. לא כן כאשר קבוצה שלמה והומוגנית באה להתגייר. מטבע הדברים יש לחשוש שגם לאחר גיורם הם ישארו נבדלים מכלל העם, לא יושפעו ממנו ולא יקיימו את המצוות כהלכה.
ואכן, תקדימים היסטוריים מלמדים על ניסיון לא מוצלח בגיורים המוניים: הערב-רב שיצאו עם ישראל ממצרים; עבדי שלמה; הכותים-השומרונים, שלא הקפידו בשמירת המצוות כהוגן ונעשו שונאים ליהודים: האדומים ש׳התייהדו׳ לאחר שינאי המלך ניצח אותם. כנראה הם היו מהנוצרים הראשונים, שבאו מאומות העולם וחברו לבסוף לרומאים וסייעו להם בחורבן בית המקדש השני. גם בני העם הכוזרי, קבוצה אתנית שגרה בין הוולגה ובין האורל, שהתגיירו במאה השמינית, לא עלה גיורם יפה, ובמהלך הדורות התנצרו או התאסלמו רבים מהם.
הערת המחבר : רבי אברהם בן הרמבי׳ם בפירושו על בראשית כה, כג, ודיל: ״״.וגם בבית שני כאשר גברה מלכות ישראל נכנע אדום וחזרו אל משמעתם והזקיקו אותם [ישראל] למילה כמו שהובא בדברי הימים ליוסף בן גוריון, ובסוף בית שני כאשר נחלשו ישראל גברו אדום והם היו סיבה לחורבן בית שני כמו שהתנבא דוד בזה ואמר: זכר השם לבני אדום את יום ירושלים וכוי, ונאמר בקינות: שישי ושמחי בת אדום וכר, ונסבה ל]התגלות הדת הנוצרית אשר [אדום היו] עיקרה כלומר מייסדי שיטתה אחרי מות ישו… נכמה] שנים כמו שהוא מפורסם, ולפיכך נתיחסו הנוצרים כולם לאדום אע״פ שהיו מאומות הרבה אשר נכנסו בדתם, כמו שמתייחסת דת האסלאם לישמעאל אע׳׳פ שאומות הרבה נכנסו בדתם, ושפלות ישראל וגבורת הנוצרים המציאות כעת עדות עליהן אבל סוף המצב גבורת ישראל ושפלות אדום, כמו שניבא בלעם על זה: והיה אדום ירשה וכר וישראל עושה חיל, וכן: ועלו מושיעים וכר״. גם הרמב״ן, בספרו ספר הגאולה, כותב כדברים אלה; אבל אין כן דעת האבן עזרא לבראשית כז, מ.
דעתם של חכמי הפרושים הוא שאין לגייר לחצאין. שליחיו של ישו נקטו גישה שונה לחלוטין. פאולוס מודה:
״למען היהודים אני כיהודי, כדי להשיג יהודים; למען הכפופים לתורה אני כמו כפוף לתורה – הגם שאינני כפוף לתורה – כדי להשיג את הכפופים לתורה; למען אלה שאין להם תורה אני כמו בלי תורה ־ אף שאינני עומד בלא תורת אלוקים בהיותי כפוף לתורת המשיח ־ כדי להשיג את אלה שאין להם תורה״{ ״אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן־חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכלכם אחד במשיח ישוע״, (קורינתים א ט, כ-כא! גלטים ג, כח).
פאולוס יצר דת חדשה, שאיננה לא יהדות ולא דת אדם ונח. הוא מתנגד לברית המילה: ״אני, שאול, אומר לכם שאם תמולו, לא יועיל לכם המשיח. אני חוזר ומעיד בכל איש אשר ימול, כי חובה עליו לשמור את כל התורה״(גלטים ה, ב-ג).
את ברית הבשר הוא החליף ב׳ברית׳ אחרת – זו עם ישו – העולה על המילה, ובאמצעותה תשוחרר האנושית מחטאיה. הוא יוצר דת של יהדות לחצאין:
״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם״ (מעשי השליחים טו, יט-כ).
פשרה זאת איננה דת אדם, נח ואברהם ואיננה יהדות. הגוי לא הצטווה אלא רק לא לאכול דם היוצא מן החי לפני שמתה הבהמה, (סנהדרין נז, א). לדעת פאולוס כבר לא מעניקה שמירת התורה זכות, והוא מבטיח שהנוצרים שותפים בשווה עם היהודים בשכר:
״שיהיו הגויים שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה במשיח ישוע על-ידי הבשורה״(אפזים ג, ו).
מסתבר שההבטחה והתקווה הזאת של פאולוס – שמאמיני ישו יהיו ׳שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה׳ עם היהודים בשכר ששמור לעמו – היא שגרמה לנצרות, ואחריה לאסלאם, למשוך אחריהם המונים רבים כל כך. ההבטחה הזאת גם גרמה לכך שאינם יהודים בעלי כוונה רצינית, שהיו מסוגלים להתגייר גיור אמיתי, לא עשו כן, אלא בחרו את הנצרות והאסלאם. התלמוד קובע: יצירת חוקים בתורת דת עצמאית היא כגזל מן היהודים וכניאוף עם היהדות.
הערת המחבר : סנהדרין נט, א. והטעם, כנראה, כי גוזלים מן היהודים את העתידים להתגייר גיור אמיתי. הם גם ירמו את יהודים שייכנסו לדת החדשה ושיעזבו את היהודים ואת היהדות. הם גם יגזלו אחר כך את ממונם וארצם של עם ישראל בטענה שדתם היא הדת העליונה. הם גם ינסו להתחתן עם יהודיות בטענה שאין בין דתם ליהדות ולא כלום. ראו היטב בעניין זה את דברי הרמב״ם בספרו יד החזקה למלכים י, ט-יא; ואת תשובות הרמב׳׳ם פאר הדור, תשובה נ, שמובאת בלשונה בספרנו בסוף פרק ז.
יש מקום לחקור, האם התנהגות היהודים בעת יצירת הנצרות היתה דוגמה כה טובה, עד שהיה בה כדי להשפיע על אומות העולם לשמור על הדת של שבע מצוות בני נח ? ואם לא, האם ה׳שליחים׳ ומוחמד נטלו על עצמם ׳שליחות׳ שהיהודים לא עסקו בה כדי הצורך? מצד אחר יש לשאול: האם השליחים ותלמידיהם, וכן מוחמד ותלמידיו, לא נושאים על עצמם באחריות במה שהיהודים לא יוכלו להתעסק כראוי להשפיע על האומות?
מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת ?–דורון חכימי
ואתם היהודים אשר לכם ניתן הספר האמינו בגילוי שהוריד כעת המאשר את מה שבידכם מקודם לפני שנמחק את צורת פניכם ונסב אותם אחורנית או נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת.
סוף ציטוט
הפלא ופלא, איך עורכי הקוראן הירשו לעצמם להתבטא כלפי עם הספר בעוינות ובשנאה עיוורת כזו במקום לבקש מהם סליחה ומחילה על כל מעשי הנבלה שביצעו נגדם ביתר׳ב.
על המוסלמים להכיר בעובדה שההון והרכוש היהודי שנגזל מהם בכוח החרב הוא אשר ביסס וחיזק את מוחמד וחבר נאמניו האכזריים שליווהו בדרכו רוויית מעשי רצח, שוד וביזה בעיקר נגד העם היהודי.
היו קנדי אחד מגדולי חוקרי תולדות האיסלאם כותב בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ בפרק לידתה של המדינה האיסלאמית, מצטט:
זמן קצר אחרי קרב אוחוד תקף מוחמד את השבט היהודי ״בנו נציר״ שהיה השבט העשיר ביותר בין שבטי היהודים. הקרקעות של בנו נציר חולקו רובן בין המוהג׳רון כך היו המהגרים וביניהם מוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות בנאת אל מדינה.
סוף ציטוט
שנאת מנהיגי האיסלאם כלפי היהודים מתבטאת כתגובה על אי הסכמתם להכיר במוחמד כשליח ה׳ ובגילוי שכביכול הוריד. על כן, חובה להבהיר לכל המוסלמים שמוחמד לא גילה ולא חידש שום דבר שלא היה ידוע למאמינים באלוהים ואף לעובדי האלילים.
הביטוי הכוחני ״נמחק את צורת פניהם ונסוב אותם לאחור״ מבהיר את הבורות של עורכי ספר הקוראן אשר ביטאו את כוח החרב האכזרי שליווה את תולדות האיסלאם מתחילתה גם בכתב.
בהתייחס לכתוב בהמשך סורה 50 מצטט: ״נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת״. חובה לציין שמוחמד הוא אשר חילל את קדושת יום השבת בקובעו את יום השישי כיום הקדוש למוסלמים. דהיינו, עליכם לקלל את מוחמד ואת יועציו שדחו את יום השבת וחיללו את כבודו ולא את היהודים.
בסורת הנשים פסוק 65 :
ואם יאמרו להם לבוא אל השליח ולהאמים במה שאללאה הוריד תראה שצבועים אלה סוטים ממך לצד אחד אולם כאשר תפגע בהם צרה שבעצם ידיהם גרמו לה הם באים אליך ונשבעים באללאה . סוף ציטוט
קשה להתעמק בכוונת עורכי הקוראן ולהבין את משמעותה המדויקת של האמרה החוזרת ונישנת פעמים אין ספור בספר הקוראן, מצטט: ״לבוא אל השליח ולהאמין במה שאללה הוריד״.
מה אללה הוריד למוחמד ־ חרב?
היהודים מתוארים בסורה 65 בספר הקוראן כצבועים וכמתחמקים ועוד מודגש בהמשך שאם תפגע בהם צרה הם נכנעים ונשבעים באלוהים. מי לא נכנע ולא התחנן על נפשו תחת החרב האכזרית של האיסלאם? האם רק היהודים המכונים צבועים?
עורכי ספר הקוראן לא היו מספיק חכמים כדי להבין שזוהי תכונה אנושית להיכנע תחת לחץ ותגובת היהודים לא נבעה מצביעות אלא מהסבל שלא יכלו לשאת עוד תחת מעשי הרצח והגזל שהסבו להם לוחמי האיסלאם במשך אותן השנים.
בסורה 93 – 95 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:
אסור למאמין לרצוח מאמין אחר, מי שרוצח מאמין בכוונה תחילה עונשו גיהינום לנצח וזעם אללה עליו עם קללתו.
סוף ציטוט
עורכי ספר הקוראן כנראה לא הכירו דיים את קורות חייהם של מוחמד וחבר לוחמיו הבכירים, הם אף פסחו בכוונה תחילה על מעשיהם הבלתי אנושיים ועל דחפיהם החייתיים לבצע מעשי זוועה למען שוד וביזה.
ידיהם של מוחמד, אבו בקר, עומר, עותמאן ועלי וכל מצביאי צבאו מגואלות בדמם של אלפי יהודים שהאמינו באלוהים ונרצחו על לא עוול בכפם.
- האם רוצחי היהודים המאמינים יבואו על עונשם כמתואר בסורה 95-93?
- האם מוחמד וכל מנהיגי האיסלאם שוכנים בגיהינום לנצח תחת זעמו וקללתו של אללה?
רק אלוהים יודע את התשובה הנכונה.
Brit-La vie Juive a Mogador
Description de l'intérieur de la ville.
Passons à la description de la disposition des constructions à l'intérieur de la ville.
A ses débuts, la ville n'était pas tellement spacieuse. Elle avait été conçue par un ingénieur français, Cornut, suivant un plan dit "à la Vauban" : ses dimensions ne dépassaient pas celles d'un grand château-fort.
Tout à côté du port, il y avait le quartier administratif et semi-résidentiel. Composé d'une grande bâtisse qui servait aux douanes, avec un logement pour les chefs de service au premier étage, et les bureaux au rez-de- chaussée. Tout près de la bâtisse se trouvaient quelques maisons de hauts fonctionnaires dont une, connue sous le nom de Dar Essoultan, la maison du roi. D'un autre côté était la maison du Cadi avec ses services dont quelques boutiques à l'usage des Adonis.
Dans le prolongement de la Grande muraille vers l'intérieur du quartier, se situait la grande mosquée. Elle était vraiment d'une dimension importante et avec son minaret elle était le plus haut bâtiment de la ville. C'est face à la Mosquée, au moment de la grande prière du vendredi, que se faisaient les ablutions des fidèles. Depuis la rue, on voyait les hommes assis autour d'un bassin où coulait l'eau dont ils se servaient pour se laver la figure, les bras et les pieds.
Tous les hommes qui voulaient passer pour des gens civilement et religieusement bien éduqués procédaient de la même façon. Pourtant, les hauts fonctionnaires, les magistrats et les gens vraiment bien élevés ne se lavaient pas en public. Cet endroit s'appelle Dar Lodo. L'officiant qui était le Caïd, y allait assez cérémonieusement. Mais la vraie cérémonie, c'était la procession du Pacha (ou du gouverneur) de chez lui à la grande place de Dar Elassor ainsi nommée à cause de la bâtisse où était installée la douane, nommée par la suite : la Caserne du Chayla.
En effet, la bâtisse désaffectée depuis longtemps (les services de la douane ayant été transféré dans un autre endroit) avait servi de caserne aux forces du débarquement français qui avaient occupé Mogador en 1913. Le bateau qui les a débarqués s'appelait Chayla.
Le grand portail de cette caserne est un chef-d'œuvre de l'art marocain et les français en ont fait un site historique et touristique. Il avait inspiré tous les artisans, menuisiers, bijoutiers, dessinateurs, photographes, peintres et comme de bien entendu, les maîtres maçons. Tous ont essayé de reproduire cette œuvre.
Nous disions donc que le Pacha se rendait officiellement à ce Djamaa le vendredi, quelques Mokhaznis ou gardes du corps, s'avançaient au-devant de lui, déblayant le chemin, écartant la foule, les mouches, les chiens et tout ce qui pouvait entraver sa route ou salir ses habits éclatants de blancheur, ajoutant une certaine dignité à la majesté avec laquelle il avançait pas à pas, imitant en cela le cortège du Sultan.
Après lui venaient certains dignitaires de la ville, ses amis, le chef des Mokhaznis (son Khalifat honore un autre Djamaa mais avec moins de cérémonial) et tous les autres Mokhaznis. Après la prière, les Mokhaznis sortent les premiers et s'alignent en face de la mosquée, au garde à vous. Leur chef, qui fait fonction en cette occasion du chef du protocole, leur dit : "Galkoum, el Bacha Allah yaouenkoum".
Eux se plient en avant, faisant une profonde révérence et lui répondent : "Ambarkfi amar Sidi !"
Ce qui revient à dire ceci : "Le Pacha vous dit que Dieu vous aide, que Dieu bénisse votre vie". Leur réponse : "Nous voici à la disposition de notre seigneur pour œuvrer pour sa gloire et son bonheur pendant toute notre vie". Après, le cortège prend le chemin du retour à la maison. Cette cérémonie n'est dépassée en ampleur et en mise en scène que par celle présidée par le Cadi le jour de la Dhiia, la fête du mouton. Les dignitaires de plusieurs confréries s'alignent en un cortège composé de personnes de qualité.
Les plus vénérables, habillés de leurs plus riches habits, vont en tête, tenant des porte-drapeaux avec des emblèmes aux couleurs chatoyantes, surmontés par une boule dorée. Ils chantent d'une voie mélodieuse, leur profession de foi, en une phrase rituelle, répétée en canon. Un groupe commence à réciter la première partie de cette phrase et l'autre groupe la termine en chantant la fin de la phrase. Ils vont ainsi en chantant jusqu'à ce qu'ils arrivent devant l'immeuble du Cadi. Celui-ci sort alors de sa maison avec sa suite personnelle et se joint au cortège, reprenant le même refrain. Ensemble, ils se dirigeaient vers une autre grande mosquée où avait lieu la prière en commun sur une grande place découverte.
A la fin de la prière, le Cadi prenait la parole et haranguait la foule longuement. Après quoi l'on procédait à l'abattage ou plutôt à l'immolation du mouton. Cet acte était considéré comme symbolisant le sacrifice d'Ismaël par le patriarche Abraham, à la place d'Isaac. La coutume consistait à traîner ce mouton pendant tout le trajet de la Medersa – nom donné à la mosquée où ce sacrifice se passait – jusqu'à la maison du Cadi. Et si le mouton restait encore vivant devant cette porte, c'était bon signe pour toute l'année, une année de prospérité et de bonheur. Mais si par malheur le mouton mourait en route, c'était alors un signe de mauvais augure. La fête se poursuivait plus ou moins joyeuse, selon que le mouton avait résisté ou non jusqu'à la maison du Cadi.
Le quartier qui vient ensuite, est le quartier dit "commercial". En réalité, dans toutes les rues que comportait la cité, il n'y en avait pas une qui ait été conçue à cet effet. Tout au plus la rue centrale comprenait une vingtaine de boutiques ou de magasins en deux rangées face à face, distants les uns des autres de la largeur de la rue, c'est-à-dire six à sept mètres. La longueur de la rue est à peu près d'une centaine de mètres. Dans ces magasins se vendait un peu de tout, épicerie, principalement sucre et thé, sucreries et boissons II y avait aussi deux ou trois coiffeurs. Mais le négoce, le vrai commerce se faisait plus prosaïquement, dans les maisons même des négociants.
אני לדודי-כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
פיוט לתפלין סימן אני יחייא חזק.
נועם גדילים תעשה לך.
יברך את הנערים. שלמה מאיר נבחרים :
אור לי״ד שנים בזריזות. ישמר מצוות בעליזות. אשרי אנוש יעשה זאת. לשם אדיר האדירים:
נשכר וזריז במהרה. אביהם להם עטרה. לעוטה כשלמה .אורה מאיר לארץ לדרים:
יוסד ארץ לשמים. ירבה לו שפע כפלים. בברכת אליהים חיים. ברחמיו משקה הרים:
באו האחים בשניהם. תוך ישראל אחיהם. שם יי נקרא עליהם. בורא רוח יוצר הרים:
חבש לראשם עטרות. ציצית ותפלין מאירות. לשם יוצר המאורות. מלף מלכים ושרים:
יזהרו בברכתם. בכל יום עת הנחתם. אל שדי יברך אותם.בברכת אבות והורים:
יראת יי תוסיף ימים. לאשר ד.הולכים בתמים. בעבודת חי העולמים. בה יזרח אור לישרים:
אב רחמן רחם עלינו . בזכות ישראל אבינו . וגלה נא קץ ישענו. בזכות תמימים ויערים:
חנוך שלמה חיש קומה . לקרות תורה התמימה – בתוך עדה השלמה בני מלכים ושרים:
זרז עצמך בטהרה. אתה מאיר קום מהרה. לברך על ספר התורה בתוך אהובים ברודים:
הפרק בפאס הערבית – מארץ מבוא השמש – הירשברג
הפגישה השנייה עם עבד אל-חיי אל-כיתאני הייתה ללא עדים. נראה, כי שומרי ראשו ביררו בינתיים את אשר היה טעון בירור. השייך היה אדיב ביותר. הפעם שוחחנו על עניינים יהודיים. הוא סיפר לי על מקרים המרובים, שבהם היו פונים אליו יהודים, שיהא מליץ יושרם בפני הפאשות ובבתי הדין, במיוחד באזור הדרום. רק לפני זמן מועט קיבל במתנה לספרייתו ספרי דת אחדים בעברית, אות הוקרה על עזרתו, שהגיש לקבוצת יהודים, כדי להוציא לצדק דינם בסכסוכים עם שכניהם המוסלמים
המשבר התברר לפני הקאיד, נציג הפאשא. השייך ציווה להביא את הספרים, ופתח אותם במהופך. היו אלה שני כרכים של ש"ס, הוצאת פרנקפורט מלפני מאתיים שנה. מסכת בבא בתרא ומספר מסכתות בסדר מועד, עם הקדשה ודברי תודה בלשון ערבית, באותיות עבריות. בין יהודי המגרב רק מתי מספר יודעים לקרוא ולכתוב אותיות ערביות.
גישתו של השייך הייתה זו של " מולא ", האדון המעניק חסות לד'מי, לנתין, הבא לחסות בצלו. שוחחנו גל על עניינים כלליים, של יחסים בין יהודים ומוסלמים. כשנפרדתי ממנו ביקשני למסור את ברכתו שלום לכל היהודים, בכל מקום שהם ולהבטיחם, כי מוסלמים כנים וטהורי לב רואים בהם את אחיהם. ואלמלא ה " סיאסה ", הפוליטיקה בצורתה החדשה. והזרים המעוניינים ללבות את השנאה יכולנו לחיות בשלום ובידידות. כשנפרדנו מסר לי השייך את מספר הטלפון שלו ( שאינו במדריך ), וביקשני, כל אימת שאזדמן לפאס אתקשר אתו, כדי לקבוע זמן לשיחה.
בבואי אל עבד אל-חיי הייתה השעה לפני בין הערביים. כשיצאתי ירד החושך ושוב נאלצתי לעשות את דרכי ברגל בשכונה השוממה,. ואיש לא עקב אחרי ואיש לא ניגש אלי. חזרתילמללאח. היה ערב מוצאי יום טוב אחרון של הגלויות. בבית אחת המשפחות הסוחרים הוותיקים נפגשתי עם מובלמים אחדים, שבאו לברך את ידידיהם לסיום החג.
במקרה נקלעתי דווקא לבית מצדדיו של הסולטאן מוחמד בן יוסף. לא ברור לי, כיצד נודע להם על ביקורי אצל ראש הכיתאניה. ניכר היה, שאלה ואלה לא היו מרוצים מביקורי. פאס הייתה כולה תמיד המחנה הסולטאן בן יוסף, וגם אהדתם של היהודים הייתה נתונה לו. סולטאן זה העסיק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים כספקיו הפרטיים. חותנו של מארחי היה חייט הסולטאן, וכשמת לפני שנים אחדות הרשו לאלמנתו לפתוח חנות סדקית בארמון הסולטאן, כדי לספק את צרכי הפמליה שלו, כלומר את נשותיהם ולמצוא את פרנסתה בכבוד. אכן חייט המלך אינו תופר בגדיו סתם, זו עמדה בעלת השפעה וישירה על הסולטאן.
על נושא זה של יחס היהודים כלפי המחלוקת בדבר הסולטאן שוחחתי עם אחד מראשי הקהל בפאס, ציוני, שחשב על מכירת אחוזתו בצפרו, כדי לעלות לארץ.
לפי דבריו התכוננה כבר בתו המורה לעלייה בזמן הקרוב ביותר. גם הוא רמז לי, כי יהודי פאס כולם תומכים בסולטאן המודח. מתוך דבריהם עמדתי על המתיחות הרבה בין אנשי פאס ובין דברי ארגון הקהילה ברבאט. אלה האחרונים הושפעו ממדיניותם של השלטונות הצרפתים, והיחסים החריפו ביותר עם שובו של המלך מחמד בן יוסף.
מניסיונותיי האישיים ומכל מה שראיתי ושמעתי במרוקו, סבורני שאפשר להסיק, כין אין בלב תושביה המוסלמים של ארץ זו רגשות של שנאה מושרשת ליהודים, בצורתה הידועה לנו מארצות אירופה רבות, שהן כיום משני עברי מסך הברזל.
העובדות של פרעות והתנפלויות רצח, כפי שאירעו במקומות שונים בשנים האחרונות, אינן באות לסתור את דברי, הן מוכיחות רק, שעל נקלה אפשר לטפח ולגדל שנאה עקובה בדם בקרב המונים, עד כמה אין לזלזל בסכנה זו חזינו לא פעם בבשרינו. הכרזות הקצרות בלהג מקומי כפי שראיתין, שהיו מופצות לפני 18 בנובמבר 1954, " הוי אחים הרגו את היהודים, בימים 18-19-20 של חודש זה ( נובמבר ) החלצו כולכם לפעולה " ולמטה ציור אקדח, דיין לגרום לשפיכות דם נקי. והלא יש כוחות רבים, שלא יירתעו בשעת הצורך, מלהשתמש בתעמולה כזו לצרכיהם.
שנאה כזו אפשר ללבות, ובתנאי הארץ, יש להודות, כי קל יהיה ללבותה. כי אכן טבוע בלב המוסלמים רגש עליונות כלפי היהודים והנוצרים. לגבי הנוצרים הכובשים האדונים הבאים מאירופה, הותש כוחו של רגש זה. והוא חי ופורח ביחס ליהודים, ילידי הארץ. אלה הם בריות מושפלות, נתינים החוסים בצל אדוניהם המוסלמים, שאף לא לכבוד הוא להתגרות בהם.
יחס זה קיים בכל הארץ. יהודי במלבושו המסורתי לא יעז לשאת נשק בגלוי, במיוחד לא ישא את הנשק המסורתי, את הפגיון בנדן הכסף, שהוא סמל האציל הערבי והברברי. לבחור יהודי מותר לשאת את הפגיון רק פעם אחת בחייו, ביום שמחת לבו, כשהוא נושא אשה. זכות מיוחדת זו מוענקת ל " מוקדם ", הגבאי הממונה על " קבר קדוש " על ידי מתן הרשאה לחגור את הפגיון אחת בשנה ביום ההילולא של הצדיק, מעין אות הוקרה לקדוש, שה " מוקדם " משרת אותו.
במללאח שבכפרים קיימים יחסי שכנות טובים, ואף אל המללאח שבערים, ובמיוחד של פאס, חדרו עתה המוסלמים ותפסו את המקומות, שנעזבו על ידי היהודים. עתה רואים חנויות של מוסלמים ליד חנויות של יהודים.
כוחו של היהודי הוא בזה, שהוא אינו מזוין. ואין להתפלא על גישה זו, הרי זו היא גם גישתם של רבים מבני עמנו, הדוגלים עדיין בסיסמה של " לא בחיל ולא בכוח ", אם תתקדם האמנציפציה של היהודי, אם הוא ידרוש את זכויותיו כאזרח שווה בכל, אין ספק, כי הדבר יעורר את שנאתם של ההמונים. אז יספיק ניצוץ, שיגרום להתפוצצות.
סורה 47- מוחמד
ذَلِكَ بِأَنَّ اللَّهَ مَوْلَى الَّذِينَ آمَنُوا وَأَنَّ الْكَافِرِينَ لَا مَوْلَى لَهُمْ 11
זאת כי אלוהים הוא מגן המאמינים, ולכופרים אין מגן.
إِنَّ اللَّهَ يُدْخِلُ الَّذِينَ آمَنُوا وَعَمِلُوا الصَّالِحَاتِ جَنَّاتٍ تَجْرِي مِن تَحْتِهَا الْأَنْهَارُ وَالَّذِينَ كَفَرُوا يَتَمَتَّعُونَ وَيَأْكُلُونَ كَمَا تَأْكُلُ الْأَنْعَامُ وَالنَّارُ مَثْوًى لَّهُمْ 12
אלוהים יכניס את המאמינים ועושי הטוב אל גנים שנהרות זורמים למרגלותיהם. הכופרים שטופי תענוגות ולועטים כבהמות והאש מעונם.
وَكَأَيِّن مِّن قَرْيَةٍ هِيَ أَشَدُّ قُوَّةً مِّن قَرْيَتِكَ الَّتِي أَخْرَجَتْكَ أَهْلَكْنَاهُمْ فَلَا نَاصِرَ لَهُمْ 13
מה רבות הערים שהיו חזקות בכוחן מעירךָ אשר גירשה אותךָ, ואולם אנו השמדנו אותן, ולא קם להם מושיע
עירך : מכֶּה, שממנה גורש הנביא למדינה
أَفَمَن كَانَ عَلَى بَيِّنَةٍ مِّن رَّبِّهِ كَمَن زُيِّنَ لَهُ سُوءُ عَمَلِهِ وَاتَّبَعُوا أَهْوَاءهُمْ 14
היִשוו אלה אשר בידם ראָיה מעִם ריבּונם לאלה המשתבחים במעשיהם הרעים והנוהים אחר משוגות לבם ?
مَثَلُ الْجَنَّةِ الَّتِي وُعِدَ الْمُتَّقُونَ فِيهَا أَنْهَارٌ مِّن مَّاء غَيْرِ آسِنٍ وَأَنْهَارٌ مِن لَّبَنٍ لَّمْ يَتَغَيَّرْ طَعْمُهُ وَأَنْهَارٌ مِّنْ خَمْرٍ لَّذَّةٍ لِّلشَّارِبِينَ وَأَنْهَارٌ مِّنْ عَسَلٍ مُّصَفًّى وَلَهُمْ فِيهَا مِن كُلِّ الثَّمَرَاتِ وَمَغْفِرَةٌ مِّن رَّبِّهِمْ كَمَنْ هُوَ خَالِدٌ فِي النَّارِ وَسُقُوا مَاء حَمِيمًا فَقَطَّعَ أَمْعَاءهُمْ 15
זה משל גן עדן אשר הובטח ליראים : בתוכו נהרות שחל מים אשר לא ייעכרו לעולם, ונהרות של חלב אשר לעולם לא יחמיץ, ונהרות של יין ערב לחך השותים, ונהרות של דבש טהור. ומזומן להם בו כל פרי למינו, ומחילה מריבונם. היִשוו לאלה השוהים לנצח באש, ואשר יושקו בה מי רותחין שיקרעו את מעיהם לגזרים ?
קורות היהודים באפריקה הצפונית- אנדריי שוראקי
בהשראתו של המיסטיקן אבן-תומראט, תלמידו של גזאלי שהוכרז כמהדי, ניתנה ליהודים ניצולי הטבח, הבחירה בין יציאת הארץ לקבלת דת האסלאם. הנשארים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין אך בסתר שמרו אמונים ליהדות.אחדים, כגון יהודה הכהן אבן-שושן איש פאס, העדיפו למות על קידוש השם. אף על פי כן יש להדגיש כי עניין לנו כאן במציאות עגומה של מלחמה בין שבטים אויבים, ששחיטות ביהודים או מעשי שוד במללאח היו גילויי לוואי שלה.
תהיה זו טעות חמורה אם נצייר לעצמנו, שבכל מקום הייתה מעין שנאת מורשה בין שתי העדות, היהודית והמוסלמית. לעתים אף היו יהודי המגרב, יוצאי חלציהם של אנשי מלחמה הנוודים הגדולים, משיבים מכה תחת מכה ומתגוננים בעזות נפש. לא תמיד אפשר או כדאי היה להתגונן בעת הפרעות. מתוך השלמה עם גורלם של גולים נראה היה כי מוטב אולי להרכין ראש ואימת הטבח תמהר לחלוף.
החל מהמאה השש-עשרה נעשות התלונות הבוקעות ממרוקו, המנותקת משאר חלקי הארץ, וכן מאלג'יריה, הנתונה תחת שלטון תורכי, מפורשות יותר, דחוקות יותר. מעטות היו הקהילות שיצאו פטורות בלא כלום, ואף אחת מהן לא נשתכח ממנה זיכרון של פורענויות. כמה מאות שנים אחרי אברהם בן עזרא עונה פייטן אלג'ירי, סעדיה שוראקי, הד אחריו.
ירפא למחץ מכתי / אל יאסוף את חרפתי
יצרור בחיים נשמתי / אותי חסידים יכתירו
בלילה על משכבי / לשאול עָצָמי נפזָרו
זדים תנא אל מארה / יהיו לזעם ולעברה.
כדי להבין את המצב הזה אין די בידיעות הנחות היסוד התיאולוגיות המגיניות שעליהן רמזנו. מן הראוי לחזור ולהעמיד את פרשת הקורות הזאת במסגרת המוגרבית, במסגרת מצוקה נואשת של עם שנעזב לנפשו ואשר על הרוב היה נתון לניצול איום על ידי שליטים פיאודלים, שעה שלא היה משוסע מלחמות בין מנהיגים יריבים, תוך כדי מלחמה הנווד בתושב, מלחמת שבט באויבו ומאבקים בין שושלות מתחרות.
איך יכלו היהודים לצאת בשלום מן האנדרלמוסיה הזו ? ואכן, תמונות יגונים עולות אלינו מן הפנקסים של קהילת פאס, ער קדושה שחלק מיושביה המוסלמים היו יהודים מומרים. רושמי המקורות מספרים תמיד על פגעי הזמן, בהכרח הם עוברים בשתיקה על תקופות ארוכות של שלווה, של פריחה ואושר. הרבנים האחראים, שהיו אספקלריה לחיי היומיום היהודים בצפון אפריקה, וכן כמה חיבורים של תיירים אירופים והמקורות הכלליים של תולדות המגרב, מעלים לפנינו השקפה אובייקטיבית יותר של המציאות.
בינתיים היו היהודים חיים בקשר הדוק עם המוסלמים בני ארצם. שרויים היו, בעצם, בסימבוזיה שאינה ניתנת להפרדה. והטבח, כל אימת שבא, לא לבש אופי של פוגרום שהוכן מראש ובוצע בדם קר, כמו שאירע פעמים רבות כל כך באירופה במרוצת הדורות. אָפייני הוא להתפרצויות העממיות נגד היהודים בתולדות צפון אפריקה שמכוונות היו לשוד וביזה יותר מאשר להרג.
תמורת הגנתו של הסולטאן היה על ההודי לשלם לו מס, ג'זיה, משלם היה על עסקותיו המסחריות ונותן מתנות גדולות לסולטאנים, לפחוות ולקאדים, ובכך היה קונה לו את חסדיהם. בימות המלחמה היה מעלה תרומה יוצאת מן הכלל להחזקת הצבא ולמען תוצב שמירה כלשהי על המללאח. בפרספקטיבה זו יש לראות את הפוגרום, זכות היא שנוטלה לה לעת משבר אוכלוסיה שהיא קשת יום, בדרך כלל, להפגין את כוחה נגד ההודי הבזוי ולהפיק ממנו גם היא, בשוד וביזה, אי אלו טובות הנאה של ממש. אין זן התפוצצות של שנאה דווקא אלא בעצם, השתוללות של יצרים וחמדנות.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות-משפחת סירירו-חיים בנטוב
משפחת סירירו
הכנת שושלת רבנים ממשפחה אחת וייצוב רשימת חכמיה דור אחר דור מאפשרת לנו התבוננות בעומק ההיסטורי של המשפחה האחת, וזו נעשית אשנב לחברה שבה פעלו אישי המשפחה, ונמצינו מכירים לא רק את המשפחה אלא גם את החברה שבתוכה פעלו.
בדור הראשון לגירוש ספרד באו משפחות, וחכמים שאתם תפסו עמדות, ומי שזכה למשל בדיינות, זכה גם שזרעו אחריו, בתנאי שנמצא ראוי, יקדם לכל מועמד אחר. זוהי ההלכה שבבסיס המושג ״שררה״. הזוכה במשרה זוכה לעצמו ולזרעו אחריו. כך זכו הראשונים כגון משפחת אבן דנאן, הצרפתי, אבן סונבאל, עוזיאל, שזכו לעצמם וגם לדורות שאחריהם, שיהיו יורשים את משרתם.
משפחת סירידו לא תפסה משרה רבנית בדור הראשון והשני אחרי הגירוש. ואף על פי כן תפסה משפחה זו בדור השלישי מקום מכובד מאוד הן ברבנות, הן בדיינות והן בשחיטה הודות לרבי שאול סירירו הראשון זצ״ל, שהוא הראשון שנכנס ב״שררה״ בדור השלישי לגירוש, וממנו ואילך זכתה המשפחה להיות נמנית עם משפחות ה״שררה״.
רבי שאול סירירו הראשון
מרשימה אוטוביוגרפית שכתב אנו יודעים כמה פרטים עליו. ידענו שאביו מתואר ״נבון וחשוב״ ושמו דוד, וגם סבו – ראש המשפחה מתואר ״נבון(מעולה) וחכם״. ר׳ שאול נולד בשנת שכ״ו – 1566, בהיותו בן י״ב למד בישיבת ר׳ משה טשטיאל, ובן י״ז למד בישיבת ר׳ שלמה עוזיאל (אחי ר׳ אברהם עוזיאל), ובן י״ט שנה למד בישיבת ר׳ יהודה עוזיאל, ונשא לאישה את בת ר׳ דוד עוזיאל אחי רבו ר׳ יהודה. נמצא שהלך והתקרב אל החכמים הגדולים, ואפילו נשא אישה ממשפחה כזו, משמע מוכשר מאוד היה, וגם לא נחבא אל הכלים. בהיותו בן ג״ל שנה נתמנה לראש ישיבת ר׳ יצחק אבזרדיל, ושנתיים אחר כך, בשנת שס״א (1601), נתמנה לדיין בבית דין. בתחילת המאה השבע-עשרה נכנס אפוא ל״שררה״ בזכות עצמו, מכוח אישיותו הגאונית הנמרצת ומכוח הכישרון המנהיגותי שנתגלה בו, והודות לו נכנסה המשפחה כולה לשררה.
הערת המחבר : את הרשימה האוטוביוגרפית, שהבאנו את עיקריה, כתב בהיותו בן שבעים, והוא ראש בית הדין, סביב לשנת שצ״ג שצ״ר, ופורסמה על ידי ר׳ דוד עובריה בתצלום כתב היד ופענוחו, אחרי הקדמת הספר ׳חנוך לנערי, פירוש משלי שחיבר, ובהיותו בן י״ט שנים סיים אותו, פורסם על ידי ר׳ דוד עובדיה, ירושלים תשנ״ז.
על אישיותו הנמרצת אנו יודעים מ״דברי הימים״ שחיבר משנת שס״ו עד ת״ז (שנת הריסת בתי הכנסת). הוא בלט בין החכמים בכישוריו ובדרך הנהגתו. מפורסם היה כמוכיח העשוי ללא חת. בתפילות מיוחדות בשנות בצורת ובשעת צרה, שהיו מתאספים כל הקהילה בבית כנסת הגדול, לתקן מה שצריך לתקן, ולעשות חשבון נפש, הוא התריע על חולשות העשירים שבחברה, והוכיח אותם שעושים כל אשר לאל ידם לפטור את עצמם, למזער את המס המוטל עליהם, כדי להטילו על פשוטי העם הבינוניים והעניים. ובימיו לא היה מלך על מרוקו, אלא שלטו אז הדילאים, שבכל יום דרשו עוד ועוד מסים. הוא היה דורש בחסד עליון ודבריו היו נשמעים. הציבור אהב לשמוע אותו ואפילו אותם שהוכיח אהבו את דרשותיו, שהיו מרתקות, מלאות רעיונות מקוריים ודברי הגות עממיים. וכשנפטר ר׳ שמואל ן׳ דנאן ראש בית הדין, מינו אותו לאב בית דין במקומו. הוא חתום על תקנות משנת שס״ג עד שנת תט״ו – שנת פטירתו, הווי אומר, שלמעלה מ-50 שנות פעילות בהנהגה נזקפות לזכותו.
יצירתו מגוונת ויש בה גם בתחום ההלכה, שקיצר ותמצת ספרי שו״ת רבים, הנחוצים לכל דיין. ואלה עדיין בכתב יד, וטרם הודפסו. שני כרכי דרושיו הם אוצר של הגיגים ורעיונות מכל התחומים, גם בהלכה, בתוך דרושיו לשבת הגדול, יש פירושי סוגיות שפירש פירוש מיוחד. בכל ימי פעילותו עמד לימינו תלמידו ממשיכו, ר׳ עמנואל סירירו הראשון, בן אחיו מנחם.
הערות המחבר : דרשותיו קובצו בשני כרכים ופורסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם: דרושי מהרש״ש סירירו, ירושלים תשנ״א. דברי הימים שלו שימש בסיס לספר דברי הימים של ר׳ שמואל תאן. גם הוא נדפס על ידי מהר״ד עובדיה הנ״ל, בספר פאס וחכמיה, כרך א; פירושו על משלי בשם: חנוך לנער, גם הוא נדפס על ידי ר״ד עובדיה הנ״ל, ירושלים תשנ״ז.
בהלכה מלבד תמצות שרית כנ״ל יש ממנו פסקי הלכה מפוזרים בכתבי יד חכמי מרוקו, פסקים שהוא כתב מובאים בשמו.
ר״ד עובדיה, בעמוד א של מבוא חנוך לנער שהדפיס כותב: ״ואחריו ביד החכם השלם בנר כמ״ש הוא עצמו דרשות מהרש״ש״ (כרך ב דף שפט), ורוצה בזה שר׳ עמנואל הוא בנו, אבל באיגרת לד״י ששפורטס, מכנה ר׳ עמנואל את ר׳ שאול ״דודי״(ראה אהל יעקב דף ה). ונראה שהכינוי בדרושיו של ר׳ שאול ״בני״ הוא לשם חיבה.
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה זצ"ל
ועלינו לשבח ולהודות ולהלל לאדון הכל שהפלא חסדו לנו בליל ש״ק ר״ח אדר א׳ והשקיף עלינו השקפה לטובה באשמורת הבקר פתח ה׳ את אוצרו הטוב את השמים והריק לנו גשמים מן העת ההיא עד עת ערב וקרעו ההודאה כן יענינו ביום קראינו, ולא ימנע טוב להולכים בתמים. אוי לי על שברי שבאדר ב׳ הוצרכנו עוד לגשמים, וביום ש״ק ז׳ לאדר ב׳ הפסקתי אני הצעיר מבע״י לצום ששה ימים לילה ויום אולי יעננו ה/ וביום ה׳ י״א לאדר שהוא צום אסתר אחר התפלה הלכנו לבית עלמין לפני קבר החכם כמוהר״ר יעקב קניזל זלה״ה וקרעו איכה יועם זהב וכר. זכור ה׳ וכו׳ וקרעו סליחות ותחינות, והלכנו לפני קבר הרב הגדול זלה״ה וקרינו שם ג״כ קצת סליחות ודרש כמה״ר שלום אדרעי נרו׳ והנושא זכור ה׳ מי וכו׳ המאמר במדרש שמואל וישאבו מים גם מים שאבו אלא ששאבו ד״ת כמים, ודקדק. ע״כ נמ״ך וחבל על דאבדין.
מס׳ דרושים לכמהר״א מאנסאנו זצ״ל, נמ׳׳ך וז״ל להיות שבש׳ התקט׳׳ל ליצי׳ לא היו גשמים והתחילו חצי רעב, וגש׳ תק״ם לפ״ק, בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ג אוקיות למדה, אלא שהיו הגשמים כתקנן, עד שבחדש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחוה״ט בעונות ולא נענינו עד ערב ז׳ של פסח ירדו מעט שלא הספיקו לקרות עליהם ההודאה, וגזרו תענית ביום ב׳ שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם. והגיעו ליטרא של שמן זית לסך שני אוקיות וחצי אוקיא ושמינית אוקיא. והחמאה ליטרא בסך חמשה אוקיות וכל שאר הפירות ביוקר גדול. צימוקים ליטרא בסך אוקיא נכי שמינית אוקיא. וכן כל דבר ודבר. ורבים מעמי הארץ נשתמדו. ורבים היו חללי רעב בעונות. ה׳ ירחם על עמו ישראל כי״ר. ע״ש כתב בזה״ל דרך קשתו ויציבני כמטרה לח״ץ. בש׳ ח״ץ במאה החמישית אשד בו חרבה עירנו בחיצי רעב וכל ערי המערב; ואך בי ישוב יהפוך ידו בש' תק״ם לתפ״ץ. בש' תקנ״ט באייר היתה המגפה רת׳׳ל. כן נמ״כ בם׳ דרושים כ״י של כמוה״ר דניאל צולטן. מוהר׳׳ר ידידיה מונסונייגו אביו של מוה״ר רפאל אהרן ז״ל נתבש״מ בתמוז תק״ס לפ״ק, כמוה״ר שם טוב בן עטר אשר למד נערי בני ישראל מ׳ שנה נתבש״מ כ״ט באדר התקע״ב. הדו״מ חסידא קדישא מוהר׳׳ר יהושע סירירו נתבש״מ בכ״ט מיון התקע״ד.
בש׳ תק״ף נשמע קול שקר בפאס שמת מולאי סלימאן המלך. ונכנסו שכיננו הרעים לודאי׳א להאלמלא׳ח של היהודים ושללו שללם ובזזו בזם והיתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתה האלמללא׳ח ונתפזרו היהודים. זה מבקש על בתו והאם על בנה והאשה על בעלה, והאיש על אשתו וכו' והזקנים עדים.
בש׳ תקפ״ב מת מולאי סלימאן המלך ושללו לודאי״א את היהודים עוד הפעם כבראשונה והמליכו מולאי עבד ארחמאן ן׳ מו׳ היסא׳ם ן׳ ס׳ מוח׳ הנז׳. מלך חסיד.
בש׳ תקפ״ו היה הרעב כבד מאד שהגיע קב חטים הנק׳ מדד לשבעים אוקיות לערך הצ׳ורו ספאני״א בששה עשר אוקיא. והליטרא קמח בסך ג׳ אוקיות. ולפי הנשמע מתו י״ח מאות נפשות מישראל רח״ל. ורובם שבאו משאר מקומות.
בש׳ תקצ׳׳א מרדו לודאיי׳א באדוננו המלך מ;ו׳ עבד ארהמא׳ן וברח המלך למקנא׳ס וכד וקבץ חיילות לאין מספר והביא יעיר פא׳ס במצור והיה שולח כידוע אש בעיר. וכאשר אמרו לו שהאלודאיי׳א מתחבאים בהאלמלא׳ח של היהודים להמלט על נפשם, שלח כידודי אש להאלמלא׳ח, והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והיתד״ צדה גדולה ליהודים. ובכסלו תקצ״ג רחם ה׳ על הארץ וגברה יד המלך ופיזר לודאיי׳א בין העמים עד היום. ודרו בפא׳ס אג׳דיד במקומם סראג׳א וולא׳ד ג׳אמ׳ע. ויש שעושין פורים כ״ב כסלו וקורין לו פורים דלק׳ור. ובטלים ממלאכתם בעלי מלאכות ואין אומרים סליחות באותו היום.
בש׳ צדק״ת (1834) נהרגה על קידוש ה׳ הצדקת הקדושה המפורסמת האשה רבת המעלות שעמדה בנסיון מרת סוליק׳א חג׳וויל מעיר טאנכי׳ר יע״א ונהרגה בחרב ונקברה פה פא׳ס נערה, בתולה, אשריה ואשרי חלקה
בש׳ תקצ״ה בכסלו היתה קוליר׳א רח״ל ביאה ראשונה שבאה לפאס, ובה מתו ב׳ צדיקים מוהר״ר אבא סירירו בכמוהר״ר יהונתן זצ״ל וכמוהר״ר יהודה סירירו זצוקלה״ה. בש׳ תרט״ו היתה קוליר׳א רח״ל.
בש׳ תרי״ו ותרי״ז היתד. קדחת לתפ״ץ, ושררה אצל היהודים ביתר שאת כמעט אין בית אשר אין שם מת, והכל חולים. והיו אומרים שמתו בצירוף הבל ג׳ אלפים ויותר. באלול תרי״ט מת מר עבד ארחמא׳ן ומלך בנו ס׳ מוחמד. בש׳ תרכ״ה היה רעב כבד שהגיע קב חטים הנק׳ מרד לארבעה עשר מתקאלים לערך הצ׳ורו פראנסי׳ס ג׳ מתקאלים ורביע מתקאל, ותלי״ח מבני ישראל לא מת א׳ כי רבו צדקות קהלינו. גם מערי אירופה וגיבלאטאר שלחו אחינו פרי צדקתם להחיות עם רב זכרוה להם אלהים לטובה.
באלול תרל״ג מת המלך סידי מוחמד, ומלך בנו מולאי אלחאסאן, ובין מלכא למלכא מודעת זאת כי יש פחד ומהומה ליהודים וברוך פודה ומציל.
בש׳ תרל״ח היתה קולירא לתפ״ץ ומכלל המתים מתו ב׳ צדיקים כמוה״ ר עמנואל סירירו ז״ל בכמוהר״ר מתתיה במבחר ימיו כבן מ״ה שנה. שקידתו בתורה להפליא. הרביץ תורה בישראל למדי כלול ומושלם זצ״ל. ונטיעה של קדש כהה״ר ראובן סירירו בכמויה״ר יהושע כבן עשרים שנה. שקוד ללמוד תורה יכלול ומושלם זצ״ל. ונמשכה כארבעים יום הקוליר׳א ומתו בה כמאתים נפשות מהיהודים לתפ״ץ.
בש׳ תרט״ל היה יוקר גדול עד ששוה קב חטים הנק׳ מו״ד תשעה מתקאלים ויותר ופחות ועשו בני קהלינו יש׳יץ נדבות גדולות. גם מחברת כל ישראל חברים אשר בעי״ת פארי׳ז יע״א שלחו פרי נדבותיהם לסיוע. גם האדון הנכבד באררן היר׳ש שלח פרי נדבתו. הם הזילו נדבותיהם, וה׳ יריק להם מברכותיו.
הצ׳ורו בזמן הזה עובר בחמשה מתקאלים ורביע מתקאל.
טיבו ודרכי גיבושו של הדרש והשרח- משה בר-אשר
טיבו של השרח
היקפו
- השרח הנמסר בעל־פה הקיף חלקים גדולים מן המקרא: התורה כולה, חלק גדול של ההפטרות, איוב, משלי, דניאל, מספר פרקים מתחלים ומגילות רות, שיר השירים, איכה ואסתר. היו מקומות והיו מסרנים שהיה להם שרח גם לספר ישעיהו ולמגילת קהלת. מחוץ למקרא נהג שרח בעיקר לחיבורים אלה: למסכת אבות המורחבת(כלומר חמשת פרקיה והפרק הנספח לה, ״קנין תורה״), להגדה של פסח ולפיוט ״מי כמוך׳ לשבת זכור שנתחבר בידי רבי יהודה הלוי. בדורות מסוימים נעשה ניסיון לגבש בכתב תרגום – ולו חלקי – למקרא כולו. החיבור הבולט ביותר הוא זה של רבי רפאל בירדוגו, המכונה המלאך רפאל, שהיה רבה של מכנאס. הוא כתב לפני כמאתיים שנה ביאור בשם לשון לימודים, ובו פירש תיבות וקטעי פסוקים של רוב פרקי המקרא.
מסירתו ושימושו
- השרח נמסר בעל־פה במשך דורות בידי מלמדי דרדקים לתלמידיהם. חלקו הגדו
ל נשאר בין כותלי בית המדרש (כך נהגו באשר לתורה וחלק גדול של ההפטרות והמגילות), וחלקו חדר לבית הכנסת וגם לבית המגורים. בבית הכנסת היו קטעי שרח ששימשו בעבודת הקודש ממש, כגון הפטרות אחדות שהיו נקראות בערבית בבית הכנסת (למשל ההפטרות ליום ראשון וליום שמיני של פסח וההפטרה לשחרית של תשעה באב). היו קהילות שביום א׳ של פסח (ובמועדים אחרים) נקראה בהם ההפטרה אחד מקור עברי, אחד תרגום ארמי ואחד שרח. חיבורים אחרים נקראו בזמנים קבועים בשבתות אחרי הצהריים סמוך למנחה, בחבורות של לומדים בבתי הכנסת. זה היה הנוהג באשר לספרים משלי, איוב ודניאל וחלק מן המגילות. ספר משלי, למשל, חולק לשישה חלקים ונקרא בשבתות שבין פסח לשבועות עם פרק מפרקי אבות אחד עבראן ואחד שרח. ויש קהילות בדרום־מערב מרוקו שנהגה בהן גם קריאה סדירה של ישעיהו כולו, חלק לשבת חלק לשבת, החל בפרשת בראשית ועד סמוך לחודש אדר. בתוך הבתים ידועה קריאתה של ההגדה של פסח אחד מקור ואחד שרח לפחות באחד משני לילות הסדר של חוץ לארץ. על כן אין תמה, שהשרח שלה היה ידוע לציבור רחב יותר מהשרח של חיבורים אחרים.
נוכחות זו של השרח בהוראה, בקריאה בציבור בבתי הכנסת ובתוך הבתים זימנה לו שימושים אחרים גם בהזדמנויות אחרות. ידוע לי זימון מעניין: יהודי שהופיע בבית משפט מוסלמי מקומי גייס לעזרתו פסוק ממשלי בנוסחו המתורגם. הדבר הרשים ביותר את הקאדי (השופט), והוא ביקש ממזכיר בית המשפט לרשום את הפסוק המצוטט מספרו של סיידנא סולימאן(־אדוננו שלמה, כלומר שלמה המלך, בעל משלי). סיפור המעשה היה בשנת תשי״א במשפט שהתנהל בקצר א־סוק בתביעה שתבע סוחר יהודי מקומי את הסוחר הידוע לשמצה עלי אוּ־בראהים
- דרך אמירתו של השרח הייתה, כאמור, אחד מקרא (ולעתים רחוקות גם אחד תרגום ארמי) ואחד שרח. וכך באמת לימדוהו: תחילה נקרא הפסוק, או המשנה או הקטע מן ההגדה בעברית, ואחר כך קראו את תרגומו בלשון השרח; ויש מקומות שבשלב הלימוד לימדו מילה כנגד מילה. לדוגמה, הפסוק ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר״ נלמד בדרך זו: ויאמר וקאל (,(u-kal ה׳ אלאה (i-lah), אל אילא (ila), משה משה (musi), לאמר קאילן(kaylan) או ליקול (.(1-ikul או ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״: בראשית פלוול (f-1-luwl), ברא כלק (,(xbk אלהים אלאה (1-lah), את בלא סרח ( (bla srah = בלא תרגום, השמים סמאוואת s-smawat), ואת הארץ ולארד.(u-1-arad דרך זו של הוראה, על ידי תרגום מילה כנגד מילה במקור, פרנסה את דמיונם של ליצנים.
הערת המחבר : ברוב המסורות שאני מכיר אין המילה את, המשמשת לציון המושא הישיר, מיתרגמת כשהיא עומדת לפני שם. במסורת ההוראה של מכנאס היו נוהגים לומר ״את – בלא סרח״, כלומר ״את – בלא תרגום״; ברם ברוב המקומות דילגו עליה בלא כל הערה. ניתן להבין שהערה זו, בלא סרח, נתבקשה למי שפרט את הפסוק למילותיו, אבל מי שתרגם פסוק רצוף לא צרך לה (במסורת תאפילאלת המובאת כאן דולגים, כאמור, על תרגום את בכגון זה). ועוד מספר הערות בשולי העניין הזה: (א) כאשר את באה לפני כינוי היא תורגמה אילא (ila), כגון אותי אילי(il-i), אותם איליהום (ili-hum). (ב) התרגום אילא משמש גם כאשר המילה באה לפני שם בהגדת אלג׳יר. כגון המילים ״את התורה״ בקטע ״עבדים היינו לפרעה״ שתורגמו אילא אשריעא (ראה אברהם הטל, הגדת אלג׳יר פקסימילי של ההגדה הראשונה שנדפסה בצפון אפריקה אלג׳יר תרט״ו, ירושלים תשל״ה, עמי ח). (ג) אצל בן־סוסאן מיתרגמת את על ידי אייאה. לפירוט הדברים ראה דורון תש״ם, עמי 294 ואילך. ויש להוסיף לדבריו בעמי 299 (בעניין אקוויוולנט ל״את״ בתרגומים מגרביים) את מה שצייננו לעיל מהגדת אלג׳יר.
מה יש בידינו כיום מן השרח?
- עד היום מצומצמת הייתה מלאכת האיסוף והכינוס של מסורות השרה, ומה שפורסם ממנו פחות הוא עוד יותר. נדפסו בעיקר נסחים שונים של השרה להגדה של פסח בזמנים שונים בעשרות השנים האחרונות; הידועות מכולן הן ההגדות שנדפסו בקזבלנקה ובתוניסיה וצולמו מחדש בארץ. חומר אחר אסף חיים זעפרני ופרסמו באכסניות שונות, ובאחרונה שב וכינסו במרוכז בספרו(זעפרני 1980, עמי 127-25). מצויים שם קטעים במסורת וואזאן ומראכש למקרא, מבחר קצר ביותר מפרקי אבות ומן ההגדה, וכן הנוסח המלא של השרח לפיוט ״מי כמוך״.
חומר לא מבוטל נאסף במפעל מסורות הלשון של עדות ישראל באוניברסיטה העברית מיסודו של פרופ׳ שלמה מורג: כ־400 פסוקי מקרא מפי מסמים שונים (ובכללם הקטעים ממסורת וואזאן שפרסם חיים זעפרני), 104 פרקים מתוך 187 פרקי התורה במסורת תאפילאלת, ועוד כמה קטעים מחוץ למקרא.
בידי יש כיום, נוסף לכל החומר שנתפרט לעיל, הקלטות הכוללות כמעט את כל החומר מתאפילאלת על שלוש מסורותיה, וזה פירוטו: התורה כולה, איוב, משלי, דניאל, ארבע מגילות (רות, שיה״ש, איכה ואסתר), פרקי תהלים, חלק גדול של ההפטרות, וכן משנת אבות, ההגדה של פסח והפיוט ״מי כמוך״(הטקסטים בחלקם כבר נכתבו באותיות עבריות, תועתקו תעתיק פונטי ונלוו להם הערות). כמו כן התחלתי לעסוק בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. חיבור זה נשתמר בידינו בכמה כתבי־יד, כגון כ״י 1303 של מכון בן־צבי, שהוזכר בקצרה על ידי זעפרני (עמי 32-31), וכתב־יד מאוספו הפרטי של פרופ׳ מאיר בניהו. עברתי על החיבור כולו פעמים אחדות, והתחלתי בחקירתו.
- השרח של רבי יששכר בן סוסאן המערבי, שעובד בחלקו בידי דוד דורון(ראה דורון תש״ם), אינו עניין לכאן. תרגום חשוב זה, שנתחבר בצפת במאה ה־16 למניין הרגיל, נשאר באוטוגרף ולא נתפשט מערבה. גם זיקתו למסורות מרוקו וזיקתן של אלו אליו שוליות הן וכמעט מבוטלות, לפיכך אין הוא מגופו של בירורנו.
למידת אחדותו של השרח במרוקו
- כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נהרא נהרא ופשטה: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.
לדרכי היווצרות האגדות והסיפורים על הרמב״ם-יצחק אבישרור
מחזור סיפורים על הרמב״ס מג׳רבה
מחזור הסיפורים על הרמב״ם מג׳רבה הוא הקצר מכל מחזורי הסיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה! הוא מכיל רק ארבעה סיפורים. מחזור זה אינו פורס את קורות חייו של הרמב״ם, אלא הוא מחזור סיפורים תמטי — לקט של ארבעה סיפורים בשבח הרמב״ם.
ארבעת הסיפורים מוכרים לנו מנוסחאות אחרות מקהילות צפון־אפריקה ומקהילות אחרות. עם זאת יצוין, שאין הסיפורים העתקות ממקומות אחרים, אלא הם מסופרים בצורה עצמאית ושונה במקצת בפרטים ובהדגשים מן הנוסחאות האחרות של אותו סיפור. הסיפור הפותח את המחזור והסיפור החותם אותו הם שני הסיפורים המפורסמים ביותר על הרמב״ם. הסיפור הפותח הוא על הרמב״ם הדיין (בסיפורנו אב בית דין) ובריחתו מפאס מקנאי דת האסלאם, סיפור הנמצא בנוסחאות רבות בכתב ובעל־פה. הסיפור החותם את המחזור הוא נוסחה נוספת של הסיפור המפורסם על תחרות ההרעלות בין הרמב״ם ורופאי המלך, הנמצא בנוסחאות רבות. שני הסיפורים הנוספים, השלישי והרביעי, הם נוסחאות של סיפורים נדירים, הידועים לנו לעת עתה רק ממחזור הסיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מאלג׳יר (ראה בפירוט להלן בהערות לסיפורים).
ד.מחזור סיפורים על הרמב״ם מתימן
מחזור הסיפורים על הרמב״ם שהיה נפוץ בתימן כולל הקדמה ושלושה סיפורים. מחזור זה שונה לחלוטין בעלילותיו וברקעו מכל מחזורי הסיפורים האחרים על הרמב״ם. יתרה מזו, גם הסיפורים עצמם כמעט שאין להם זכר בפי בני קהילות אחרות. מחזור סיפורים זה נמצא בכתבי־יד לא מעטים, והוא מכיל שלושה סיפורים שמוצאם מן המסורת שבעל־פה, אולם הם מושפעות ישירות מן הסיפורים הערביים, במיוחד מסיפורי ״אלף לילה ולילה״.כתב־ היד שאנו מפרסמים להלן הוא כתב־יד ששון 992, והוא שונה בנוסחו במקצת מהנוסח שתרגמו רצהבי וקאפח.
הערת המחבר : ראה דן תשל׳׳ד, עמי קיב-קיח. גם הסיפורים על קפיצת הדרך של הרמב״ם בים מן המערב למזרח מובאים בשני נוסחים, האחד על הרמב״ם והאחר על הרמב״ן: ראה בךגוריון תש׳׳ה, עמי צד-צה.
ה.מחזורי סיפורים בעברית
כאמור לעיל (פרק ראשון, סעיף 4) נתפרסם מחזור סיפורים אחד על הרמב״ם בעברית, והוא מכיל שמונה סיפורים; ואיתרתי שני מחזורים בעברית הזהים חלקית למחזור זה. שני מחזורי הסיפורים שאיתרתי בכתבי־יד מן המאה התשע־עשרה, האחד מארם־צובא והשני מבגדאד, מכילים רק את חמשת הסיפורים הראשונים מן השמונה. קיומם של שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בני חמישה סיפורים יש בהם להוכיח שהנוסח בן שמונת הסיפורים הוא נוסח שהורחב על ידי שלושה סיפורים נוספים: ואמנם שלושת הסיפורים האחרונים שונים באופיים מחמשת הסיפורים הראשונים (ראה בפירוט להלן חלק שני, שער ראשון, סעיף 1).
לדרכי היווצרות האגדות והסיפורים על הרמב״ם
מובן מאליו שאין בידינו נתונים מספיקים על כל הדרכים שבהם נוצרו הסיפורים על הרמב׳׳ם, אבל מעיון בקורפוס הסיפורים, ברקע ההיסטורי של קורות חיי הרמב׳׳ם ובמפעלו הספרותי מבצבצות ועולות דרכים אחדות שניתן להצביע עליהן כדרכי היווצרות הסיפורים על הרמב״ם.
ברור שאין כל הסיפורים על הרמב״ם תלויים על בלימה, ואין לומר, שבכולם אין קשר בין קורות חייו במציאות לבין תיאור חייו בסיפורים. אמנם בהרבה סיפורים הקשר רופף, ולפעמים אף מנוגד לכל הידוע לנו על הרמב׳׳ם; אך ישנם סיפורים שגרעינם נמצא בקורות חייו של הרמב״ם או במפעלו הספרותי. אף אם אין לסיפורים מסוימים גרעין היסטורי, הרי ניתן להצביע לכל הפחות על הגרעין הספרותי שממנו צמחו. יש סיפורים שאמנם אין להם קשר לקורות חייו של הרמב״ם, אבל בידינו נתונים אחרים המאפשרים לנו לקבוע מה מקורם וכיצד הם שויכו לרמב״ם. במיוחד אמור הדבר לגבי תופעה ספרותית הידועה לחוקרי הסיפור העממי — הסבת סיפורים מדמות אחת לדמות אחרת, לרוב מדמות ידועה פחות או אנונימית לדמות מוכרת ומפורסמת. במסגרת זו נתעכב על אגדות וסיפורים על הרמב״ם שנראה לנו כי נוצרו בשלוש דרכים אלו. על הסיפורים שיש בהם גרעין היסטורי וכאלה שנתפתחו מגרעין ספרותי ראה להלן בפרק הבא ובפירוט בהערות לסיפורים; כאן נתעכב רק על הסבת סיפורים מדמויות שונות לרמב׳׳ם.
דרכה של דמות גדולה להיות אבן שואבת לסיפורים שסופרו על דמויות מפורסמות פחות ממנה או לסיפורים אנונימיים. דמותו של הרמב״ם אינה יוצאת מן הכלל הזה. סיפורים שסופרו על דמויות ידועות בסיפורי ישראל והעמים יוחסו לרמב׳׳ם. כך, למשל, הראה יוסף דן שסיפור אחד שסופר על הרמב״ן ב״שלשלת הקבלה״ הופרד לשני סיפורים על הרמב״ם, וכן שני סיפורים המסופרים על ר׳ יהודה החסיד סופרו גם על הרמב״ם (ראה להלן סיפורים 67- 68, 72-71). גם הסיפור המספר כיצד למד הרמב״ם את הקבלה בסוף ימיו סופר על הרמב״ן (ראה להלן סיפור 54). ואולי הדמיון שבראשי התיבות של שמם גרם לחילוף. סיפור אחר שמסופר על ראב״ע כחכם במשחק השחמט סופר גם על הרמב״ם (ראה להלן סיפור 135).
היו גם סיפורים על דמויות ערביות ממקורות ערביים ש״יוהדו״ והועברו לרמב״ם. כך, למשל, הועבר הסיפור על מוסא בן נוצייר שב״אלף לילה ולילה״ למוסא בן מימון במסורת היהודית התימנית בכתב ובעל־פה (ראה להלן סיפורים 29-27, 131-128). גם סיפורים שסופרו על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון ״יוהדו״ וסופרו על הרמב״ם (ראה להלן בפרק הבא בסעיף 2).
סיפורים ידועים על דמויות אנונימיות הועברו לרמב״ם. כך, למשל, הסיפור על ״החתול והנר״, המעורר את השאלה אם הטבע ניתן לשינוי נפוץ מאירופה ועד הודו במסורת שבעל־פה, וגם מופיע בספרות ה״אדב״ הערבית של ימי הביניים; שם הוא מסופר על סתם שר, ואילו במסורת העממית היהודית הוא מסופר על הרמב״ם (ראה להלן סיפור 134). גם סיפור ידוע מתוך ״חיבור יפה מן הישועה״ על ״הילד וספר בראשית״ אנו מוצאים אותו כסיפור־עם המסופר על הרמב״ם. במסגרת זאת אף נציין, שסיפורים שלא נקטו במפורש בשם משה בן מימון שויכו בארכיון הסיפור העממי בישראל לרמב״ם ונתפרסמו במסגרת סיפורים על הרמב״ם, כמו הסיפור על סתם משה.
הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי
התעוררות תרבותית זו בימי־הביניים סללה דרך ליצירה ספרותית ענפה, וחכמי מרוקו חיברו במרוצת השנים ספרים רבים ומגוונים. יצירתם עוסקת כמובן בתחומים המסורתיים – פירושים לתנ״ך, למשנה ולתלמוד, שאלות ותשובות, פירושים ל׳זוהר׳, קובצי פיוטים וכו' – אך גם בנושאים לא־דתיים, כגון אסטרונומיה, אסטרולוגיה, רפואה, מתמטיקה ועוד.
כאמור, העלאתם על הכתב של החידושים נחשבה בעיני החכמים כמצווה. ברוב הספרים שבהם עיינו, ובפרט בהקדמות ובהסכמות מודגשת תמיד החובה להפיץ "מה שכל נשמה קיבלה בהר סיני". ואכן החכמים האלה סוברים שכל חידוש שלהם מקורו במעמד הר־־סיני, בהסתמכם על האמור בדברים כט, יד: ׳כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום׳. השקפה זו מובעת בהסכמות לחיבורים, וקטעים אחדים – רובם מהמאה העשרים – נביא להלן. במלים אלה מתחילה ההסכמה של חכמי פאס לספר ׳נודע ביהודה׳ לר׳ י׳ אבן־דנאן(1961-1875.)
שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזהות פתחי [משלי ח, לג-לד], הן עם ישראל בשעה שעמד לפני הר סיני. להשפיע עליו אור יקרות. ולהתלבש קדושה וטהרה לקבל תורה מפי הגבורה. לא לבד הדור ההוא אלא גם כל הדורות הבאים והמשתלשלים מאום קדוש עוד כל ימי הארץ שם נמצאו ושם היו באותו המעמד והמצב הקדוש ההוא. וכאשר הטיף עלימו אלקי הצבאות את חקיו ומשפטיו ואת תורותיו הקדושים. נטל כל אחד ואחד מבני הדור מנת גורלו. גם מכל העתידים להבראות לקחו חלקם איש לפי אכלו אכלו לחמה של תורה. וכל אחד לפי יכלתו ומקור נשמתו לאשר נטה וקבל והושפע אם לפשט אם לדרש אם לרמז אם לסוד אם בגמטריאות וכו׳ וכו׳ באופן שכל אחד לדרכו פנה. הצד השוה כולם שאבו ממעין האמת ומקור הצדק אלו ואלו דברי אלהים..
הערת המחבר : אבן דנאן, .נודע ביהודה. חותמים על ההסכמה הרבנים חיים דוד סירירו, מאיר ישראל וידידיה מונסונייגו. וראה ההסכמה לספרו, מאת ליהודה, עליה חתומים הרבנים משה אבן דנאן, אהרן בוטבול וידידיה מונסונייגו.
לספר ׳חיי עמרם׳ לר׳ עמרם אלבאז, מסביר נכדו(המהדיר), ר׳ יקותיאל, את המטרות שהביאו אותו להדפיס את חיבור זקנו בזה הלשון:
בראותי זה הצע׳׳ר אשר סבלו אבותי הקדושים על טרחם ועמלם ויגיעם בעשר אצבעותיהם וקמצו מעתותיהם, ונדדו שינה מעיניהם וכתבו מה שקלטה נשמתם הקדושה במעמד היום הקודש על נייר בלוי ומחוק…
חכמי פאס לא היססו להשוות את הפצת החיבורים להקרבת קרבנות, כפי שחכמי התלמוד משווים את התפילה להקרבת קרבנות. בהקשר זה מסתמך ר׳ ייסף בן נאיים על החיד״א ומדגיש בספרו ׳מלכי רבנן׳:
…בזמן שבהמ״ק [שבית־המקדש קיים] כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש כתיבה זו היא עולה לו במקום קרבן, ובזה פי׳ [פירש] זבח ומנחה לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, שיעלה במקום קרבן…
חכמי בית־הדין של פאס שחתמו על ההסכמה לספר ׳נודע ביהודה׳ לר׳ יהודה אבן דנאן, מעלים על נס את חשיבותה של כתיבת הספרים על־סמך שיחה של שני אמוראים:
דאיתא בש״ס ע״פ [על־פי] הון ועושר בביתו וגו׳ דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. וחד אמר זה הכותב תנו״ך ומשאילם לאחרים. כתב הוא ז״ל [ר׳ שלמה בן חביב בהקדמת ״שש אנוכי״] דהמדפיס פסקים וחידושי תורה שחדש לפי מה שחננו ה׳ הרי הוא זוכה לברכות אי למ״ד [למאן דאמר] זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. הכי נמי זה המדפיס חידושי תורה שחידש בכדי שילמדו התלמידי חכמים בספרו ויפוצו מעיונותיו חוצה…
בהקדמה לספרו הראשון, ׳מנחת יהודה׳, ר׳ יהודה אבן דנאן מרחיק לכת בטענו, כי כל מי שלא מעלה על כתב את חידושיו מונע כביכול הטוב מבעליו יעובר על ׳לא תגזול׳:
…כל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב דכתיב סוד ה׳ ליריאיו ובריתו להודיעם וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה… ומעתה כל הקורא הקדמה זו בודאי ידין אותי לכף זכות, ויאמר לתקן עצמי במה שחשקה נפשי בגלגול זה בדרש נתכוונתי ולא להרים ראש ח״ו [חס ושלום].
בחיבורו השני, ׳נודע ביהודה/ הוא ממשיך למתוח ביקורת על מי שמסרב לכתוב את חידושיו, ומזהיר אותו מפני הגורל הצפוי לו, שהמלאך הנברא מאותו חידוש [שלא נכתב] עולה לשמים ויהיה מקטרג עליו לפני הקב״ה.
גם ר׳ יוסף בן נאיים, שחיבר ארבעים ושבעה ספרים, מדגיש את חובות כתיבתם של חידושים. הוא סבור, כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד־פעמית, ולכן מי שאינו מנציח אותם בכתובים, גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים, ועל כך ייענש:
וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו חלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור ויחדשם… ובזה אפשר לרמוז בדבר.
כדי להדגיש את הערך הנכבד של משימה זו, החכמים אף משתמשים בהומור ובמשחקי־מלים המיוחדים להם. כך, למשל, בתארו את יצירתו הענפה המגוונת של ר׳ יעקב אבן צור, משחק ר׳ יוסף בן נאיים עם ההומופוניה היחסית של הפונמות ט׳ ו־ת׳ ומדגיש:
…[וחיבר] ספר השירים… הנק׳ [הנקרא] עת לכל חפץ ויש בו כמה שירים ובקשות ותחנות וקינות לט״ב [לתשעה באב] ולנפטרים, ושכל את ידיו אשר פריו יתן בעט״ו מהר קולו כנה״ר שאינו פוסק בנועם שיח ומליצה, בתיקון השטרות…
הרב משה עמאר, שהוציא לאור את ׳נוהג בחכמה׳ לר׳ יוסף בן נאיים, מדגיש:
הקולמוס היה צמוד אל ר׳ יוסף בכל שעות היממה. ר׳ יוסף מספר על עצמו שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו, מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתוך שנתו, הוא קם מיד עושה נטילה מעלה אור ויושב לכתוב.