ארכיון חודשי: פברואר 2016


פזמונים שבתאיים-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל

פזמונים שבתאייםהתנועה השבתאית במרוקו

לא רק את סדר אמירת המזמורים שינו, אלא גם הכניסו לתוך מחזורי החג וסידורי התפילה שירי תודה ופזמוני תהילה שנתחברו לכבוד המשיח ונביאו, בעברית ואף בשפה הערבית (בעגה המקומית) כדוגמת השיר הבא המובא ב״מחזור ווהראן (כתב־יד, מכון בךצבי).יי השיר כתוב בערבית והוא מלא ערגה וכיסופים לביאת המשיח ומונה בנשימה אחת את המשיח שבתאי צבי ונביאו נתן עם אליהו הנביא, ישעיה, אהרון הכהן ומשה רבנו וכו'. בשיר ששה בתים. הוא כתוב בכתב חצי קולמוס הנהוג אצל יהודי צפון אפריקה, וכל בית מסתיים בפזמון חוזר: ״חביב אללה אליהו״, כלומר ״אהוב ה׳ אליהו״. אנו מביאים להלן את השיר במקורו עם הטרנסקריפציה לאותיות דפוס והתרגום העברי לצדו:

שיר שבתאי בערבית מוגרבית ממחזור ״אורן״ יד בן־צבי מם׳ 91

טלבו לאללה רב אסמא

 כאלק אדונייא ובחור אלמא

יפרג׳ עלינא מן האד אצ׳למא

 במג׳י שבתי ואליהו

חביב..

 

שאלו מאל אדון שמים

בורא העולם והימים

 יושיענו מזה החושך

בביאת שבתי ואליהו

 אהוב האל אליהו

 

 

טלבו לאללה יא האד לאגימעא

 אנהו יהרינא לטאעא

 יגיי נתן סריע פי סאעא

 יבשרגא בפכאכהו

חביב…

 

שאלו מאל, אתם זה הקהל

שהוא ינחנו בדרך ישרה

 יבוא נתן רץ מהרה

יבשרנו בגאולתו

אהוב…

 

טלבו לאללה יפוכנא מן בין אלוומאת

בזכות אבות עליהום אשלאם

ובזכות אלעזר ואהרן אלימאם

מוסא אנבי וישעיהו

חביב…

 

שאלו מאל יגאלנו מבין העמים

 בזכות אבות עליהם השלום

 ובזכות אלעזר ואהרן הכהן

ומשה הנביא וישעיהו

 אהוב…

 

שבענא אלכשפא וכתורת אדיקה

יפוכנא אללא בזכות אומנא רבקה

כמא מבית יסתר המלכה

ומרדכי ובני עמהו

חביב…

 

שבענו פחת ורוב צרה

יגאלנו האלוקים בזכות אמנו רבקה

 כמו שגאלה אסתר המלכה

 ומרדכי ובני עמו

 אהוב…

 

לכשפא רינא בעינינא

לומאם ולעדא יסתמו פינא

וידא נרוג׳ו ידפלו עלינו

 אצבו לאללה צובחאנהו

 חביב…

 

הפחד ראינו בעינינו

 האומות והאויבים יקללו

אותנו ואם נעבור ירקקו עלינו

 התוחלת לאל ישתבח

אהוב…

 

מן צבר יא ולאדי מא ינדם

דאבא תסמעו רומא תנהדם

יעולא שאנבום ויתעצ׳ם

 בכנסיית אללא צובחאנהו

חביב…

 

המחכה – בני – לא יתחרט

עתה תשמעו, רומא תהרם

ירום קרנכם ויתעצם

בתפארת השם ישתבח

אהוב…

 

השיר הזה היה מושר במוצאי שבת בעת ההבדלה והוא נכתב כתוספת – על אותו משקל ועל אותו לחן – של פיוט אחר ידוע בערבית שיהודי צפון אפריקה היו נוהגים לומר במוצאי שבת והמסתיים גם הוא באותו פזמון חוזר ״חביב אללה אליהו״. תוכנו של הפיוט המקורי הוא גלות וגאולה ובמרכזו דמותו הפלאית של אליהו הנביא. הבית הראשון של הפיוט מתחיל כן:

אלף וכמס מייא מן סנין

אלי נרג׳א דאק אלחנין

יבשר לאב מעא אלבנין

יבשרנו בפככנו – חביב אללה אליהו.

ותרגומו:

 

אלף וחמש מאות שנה

 אליך חנון אנו מקווים

 תבשר לאב ולבן

ותבשרנו בגאולה – חביב אללה אליהו

שני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים לט"ו בשבט

מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.

הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .

יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.

גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,

להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.

שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו

 ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות

 השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,

 ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.

חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.

יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .

לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,

ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.

ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,

ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.

אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר

פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.

הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,

לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.

 

השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם

השיר: ״אעורר שיי רצני״

אעורר שיר רנני,    למנצח בנגינות,

 היום עשה ה׳,      ראש השנה לאילנות.

ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,

 לצור רוכב ערבות,  בורא אילנות טובות

יאמרו שירות עריבות,    זמירות נאות ורננות.

עיניכם חיש מהרה,  תראינה בית וארמון.

ארץ חיטה ושעורה,   גפן תאנה ורמון,

 ארץ זית שמן ודבש,  בגדי תפארה תלבש,

נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.

 קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,

איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,

לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,

יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.

בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,

כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,

בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,

 ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.

המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.

סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון 

תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

תאגר אל סולטאן

מוסא בן אחמד מודה לאברהם קורקוס על המכתב ששלח למלך בו הוא מודיע לו על " תבוסת הנוצרים בידי אללאה ".

25.12.1860

الحمد للاه وحده

השבח לאל לבדו

1 – من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به الى خديم سيدنا ايده الله الذمين

מאת עבד ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל חסד, אל משרת אדוננו, יהי האל בעזרו, הד'ימי

2 – ابراهيم قرقز اما بعد فقد وصل كتابك مخبرا بتدمير الله

אברהם קורקוס, לעצם העניין : הגיענו מכתבך בו הינך מודיע על תבוסת הנוצרים בידי אללאה

3 – النصارى وما على فيه من التضييق كما تواترت بذلك الاخبار

ועל מצוקתם. הידיעות אושרו ממקורות רבים אחרים

4 – زادهم الله وبان واذا فهم غصصا ودلالا بوجود مولآنا اغر

ידכא אותם אלוהים, יפזרן ויכם בעונשו וישאיר את אדוננו, יפארנו

5 – الله بطلعته الغراء جيوش المسلمين وسيدنا ايده الله

האל, מפקד בחכמתו על צבא במוסלמים, אדוננו, יהי האל בעזרו

6 – منك ومن اخيك على بال والتمام في ١٢ من جمادى الثانية عام ١٢٧٦

חושב עליך ועל אחיך. סוף 12 לג'מאדא אל-תאנייא שנת 1276

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילוןAsilah

יצחק אבישור

להלן אדגים את ההבדלים שבין הסוגים הספרותיים התרגומיים והמקוריים לגבי היסודות העבריים והארמיים. אתחיל בהשוואת התרגום המילולי לתרגום המורחב, לפרפרזה, הכוללת מדרשים ופירושים. אביא שתי דוגמאות, האחת מספרות יהודי עיראק והשנייה מספרות יהודי מצרים. (1) ההבדלים בין סוגי התרגומים 1.1 בין תרגום לפרפרזה

בתרגומים הערביים־היהודיים לתנ״ך בקרב יהודי עיראק נדירות הן המלים העבריות. אמנם בהשוואה לתרגום רס״ג ולתרגומים שבאו בעקבותיו מצויות הן בכמות מסוימת, אך עדיין כמות זו מזערית היא בהשוואה לכל הסוגים הספרותיים האחרים. כך, למשל, בתרגומים העיראקיים לתנ״ך שבמאתיים השנים האחרונות אין אף מלה אחת בעברית בפרשת הבריאה(בראשית א-ב, ג);״ לעומת זאת בתרגום מורחב מן המדרשים שנתגלה לי לאחרונה, תרגום שנכתב בעיראק בסוף המאה ה־19 והוא מיוחס לר׳ יוסף חיים (כתב־יד אוניברסיטת בר־אילן) אנו מוצאים שימוש נרחב ביותר באוצר גדול של מלים עבריות. הקטע שיובא כאן משתרע בכתב־יד של תרגום מדרשי זה על שלושה עמודים גדולים, ויש בו עשרות מלים וצירופים עבריים וארמיים המשוקעים אורגנית בתוך הכתוב. המלים והצירופים העבריים יודפסו בהבלטה.

במסאעדת אללה נכתב קסם תעלומאת מאל פרשיות כל סבוע קסם פרשה מאל טבוע וועלא ציר נבדי מן בראשית באל פרק יקול בעשרה מאמרות נברא העולם אל מענא אלעולם וקת אלדי אללה כלקהא כלקהא בעשר אקוואל אמאאמג׳את. אוול קול אאמר אללה אלדי יציר שמים וארץ. וצאר כמא קאל. ואלארץ' כאנת פארג׳ה וומאי עלא כל אלארץ' וועתמא עליו וגה אלתהום. ווהווא מהף עלא אל מאי,

תאני קול אאמר אלדי יציר צווא. וצאר צ'ווא. ווהאדא אלצ'ווא אלדי כ'לקה אללה ביום אל אוול כאן אלאאדמי ישוף מן תאלי אלדנייא ואלא תאליהא ושאף אללה אלדי מא לאייק לרשעים אלת יסתכדמון פיה. חית כאן הגמוהא ללעולם. קאם ווגנזו ללצדיקים לעתיד לבוא וסמאהו ללצ'ווא נהאר ולל עתמא ליל וצאר אליל ואלנהאר יום וואחד.

תאלת קול אאמר יציר קטעה בווצט אלמאי. ווייפח בין מאי ללמאי. וסווא אללה אלא אלקטעה ואלפרדה. ופרז בין מאי אלז־י מן תחת אלפרדא מאל אלשמים ובין אלמאי אלדי מן פוק ללפרדא מאל אלשמים. ווסמא אללה ללפרדא ואלקטעה שמים וצאר אליל ואלנהאר יום תאני.

ראבע קול אאמר אללה אלדי אלמאי ינגמעון מן תחת אלשמים אלא פרד מוצ'ע ותנבאן אלייבס. וצאר כדא.

כאמס קול אאמר אללה אלדי אלארץ' תבצר כצאר. וועשב פיהי בזר. ווסגר פיהא תמרא, וצאר בד־א, וצאר מג׳רב וצבח יום רנאלת.

סאתת קול אאמר אללה אלדי יציר צ'וואייאת תנין שמם ווקמר. לאגל יינפרז אליל מן אל נהאר. וולאצל יצירון נייאשין ולאגל חסאבאת מאל מועדים וואייאם ווסנין חית מתעלקין במוגב משוות אלשמס ואלקמר. ואיצא לאגל יעודן ללעולם וצאר כמא אאמר וצאר יום ראבע.

סאבע קול אאמר אלדי אלמאי יידבי נפס חייא מתל סמך וג'יר, וטיור יטירו עלא אל ארץ' ווצלק אללה אלחות אלכבאר אלדי פי אלבחר וגמיע נפס אלחייא אלת פי אלמאי. ווצאר כמא אאמר וצאר יום כאמם.

תאמן קול אאמר אללה אלדי תטלע אלארץ' נפס חייא. בהמה וודביב ווחוש אלארץ' כל ג'נם וג'נם וצאר כ'דא

תאסע קול אאמר אלדי יכלק אדם ואתשוואר מע אלמלאכים לאג'ל יעלם אלא אלאוואדם אלדי מן יבון לזום עלא פרד משאוורה. ייתשאוור מע אלאזג׳ר כז־א. לאגל כטראת יטלע מן אלזג׳יר שור מליח עלא מוגב מא אלנפס מאלו כבירי. מאל מא שפנא באצחאב איוב כל שורהם מע איוב מא כאן עלא אללאזם למא גא אליהוא אלדי כאן אזג׳ר מן כלהום. ווערפו אלד־י הסבתו אלדי אנשאמתו היי גלגול תרח אבונו אל אברהם אבינו חית אליהוא כאן ענדהו נפס כבירי. וכלק אללה אלאדם בצורה שריפה פחל ונתייא כלקהום וברכהום וקאל להום פרו ורבו ואתרסו אלאר׳ץ וואחכמו בסמך אלבחר ובסיור אלסמא ובגמיע ווחוש אלז־י ידבון עלא אלארץ. עאשר קול קאל אללה אלא אדם וחוה אנא עטיתו לכום אלא כל עשב מבזר בזר ואלא כל סגרה לכום יציר למאכול. וולגמיע ווחוש וולכל טיר אלסמא ולגמיע דביב אלד־י פיה נפס חייא עטית כל כצאר ועשב לתכלון וצאר כדא וצאר יום סאדס. נהאר אלסאבע כמלת כליקת אלשמים ואלארץ ווסבת ביום אלסאבע מן כליקת שמים וארץ וובירך אללה יום אלסאבע ווקדסהו. חירז יום אלשבת הווא…

Le Maroc eapagnol-revue Brit 29

Said SayaghJerusalem – Bet Hamikdash Said Sayagh

Brit no 29

Said Sayagh, est ne a Meknes. Il est docteur en Histoire, agrege d'arabe, ecrivain et professeur, se sent juif a part entiere, membre de l'Association des permanences du Judaisme Marocain, association presidee par le Dr Arrik Delouya, son voyage en Israel a eu lieu dans le cadre de la collaboration entre l'association susdit et ZOHAR, son pendant en Israel.

S'il y a un reve que j'ai longtemps caresse, c'est celui la. Je l'ai redoute aussi et, fini par le considerer comme une chimere, un de ces delires qui nous assaillent et qu'on n'arrive pas a evacuer.

Aller en terre Sainte, reposer mas tete sur le Kotel, me retrouver avec des hommes et des femmes qui seraient mes frères, mes soeurs, mes cousins, mes cousines. Et si ce n'etait qu'une illusion, un delire identitaire longtemps etouffe.

Au moment ou j'ai commence a y croire fermement, un villain nuage venu des contrees glacees a faille le reduire en cendres. Et puis je me suis retrouve a l'aeroport ; la joie et l'angoisse se disputant mon ventre noue.

Dans l'avion, une logorrhea aigue s'est emparee de moi. Les victimes, un couple; l'homme une kippa aureolant sa tete brune geai, la femme, belle et docile, les grands yeux ecarquilles par la surprise ou la bienveillance ; tous deux ont prete une oreille bienveillante a mon recit intarissable sur mes ancetres juifs, sur le judaisme marocain, sur Lala soulika.

Extrait

Issachar la surprit 

 Pourquoi tu ne deviendras pas musulmane ?

Elle fit un effort pour reprendre son souffle er bredouilla

 Pourquoi me ferais-je musulmane?

          Pour proteger ta vie…pour rester en vie…pour ne pas mourir

          En verite, il ne passe pas une division du temps sans que je prenne une decision pour la renier juste après. Je t'aime mon frère. J'aime mon pere. J'aime ma mere, j'aime tous les juifs, ceux que je connais et ceux que je ne connais pas. J'aime la vie; meme Tahra, je l'aime.

J'aime la petite rue etroite ou nous habitons. Cet amour prend sa source dans ce que je sais sur moi meme; dans le fait que je suis juive. Si je perds ce que je sais, mes resperes, ce qui organize mon cerveau et mon imagination, je me perds, je perds mon ame, j'erre.

Je suis Sol, juive de Haim et de Simcha, eux memes juifs. Je ne m'imagine pas Fatima. Fille de je ne sais qui….ni rien d'autre. Quand j'essaie de m'imaginer en autre chose, vivant dans d'autres conditions, j'ai l'impression d'etre au bord d'un precipice, au bord de la chute…..

Les mots les plus sophistiques, les plus précis, les plus nuances ne sauraient decrier le bouleversement, paisible, qui m'a saisi Durant ce sejour en Israel. Entre l'instant ou Victor Aflalo, l'homme, le vrai. m'a acceuilli a l'areoport Ben-Gourion et celui ou il m'a ramene dans ce meme lieu, il s'est ecoule des temps immesurables, des temps compacts qui resument les siecles et amplifient les instants les plus brefs.

Said a Yad Vashem vendredi 23 Avril 2010. 

J'avais imagine des centaines de fois la scene ou je reunirais toutes mes plaintes, protestations, reproches, invectives accumules depuis des annees et j'irai, la nuque raide demander des comptes

Je descends de ces juifs convertis a l'Islam, dans la confusion et les peripeties de l'histoire.Mais les racines sont plus puissantes que l'histoire. Les racines demeurent en depit de toutes les inconstances des jours

Meme si tout le monde était musulman, les juifs convertis sont toujours objet de suspicion. Meme s'ils ne sont plus juifs dans leurs rites, ils resteront les " autres juifs ", jamais musulman totalement.

Un fatras confus entremelait mes sentiments et mes idees a propos de cette question comme plusieurs pelotes de laine confondues, indemelables dans un meme sac.

On n'en parlait jamais a la maison. On esperait toujours passer inapercus, echapper aux insultes, insinuations, regards meprisants ou detournes et crachat par terre.

Je redoutais ce que les gens me renverraient  en devinant ce que crachait mon nom. Je devais forcer les accents, cacher les moindres signes qui rappelleraient quoi que ce soit de ce qui peut etre juif.

J'ai fait un d'autres reves, don’t celui-ci :

Je suis un petit garcon. Je m'appelle Douidou fils de Salomon Sayagh le bijoutier et de Zahra Benaros. Mon père souvent, inquiet, me montre plusieurs fois comment aller de la maison a sa petite boutique ou il s'entasse avec ses outils, ses œuvres, ses caisses, ses babouches

Il insiste pour que je ne devie pas un pas du chemin qu'il me montre.

Il me reprimande dans un melange d'hebreu et d'arabe lorsque je designe la canne allechante du marchand de nougat et reclame un morceau de la delicieuse patte blanche aromatisee a la fleur d'oranger.

Il me momtre, pour la centieme fois, le chemin a suivre pour aller a la petite synagogue du Mellah. Il me fait repeter ce que je dois faire au cas ou quelqu"un que je ne connais pas me propose du nougat ou m'invite a l'accompagner quelque part.

Je courrai a toute allure laissant tomber mes petites babouches noires faites par mon oncle Messaoud le chrabli toujours assailli par les jolies femmes du Mellah et meme d'au dela de mon petit monde clos, me refugier dans la boutique de l'un de mes oncles paternels ou maternels. Au defaut il faut que je courre a la maison.

Il me fixe de ses yeux peu severes pour que je baise la main du rabbin a la barbe hirsute et blanche qui passe son temps a nous faire annoner, moi, mes cousins, les cousins de mes cousins et les petits voisins, des litanies auxquelles nous ne comprenons pas grand-chose.

Il m'apprend a essuyer avec les chiffons que lui prepare ma mere, des bracelets en or, de bagues, de boucles d'oreilles, des bijoux, beaux, qui lui amenent des acheteurs de tres loin

Il bavarde avec eux des heures et des heures. Il fait venir de la maison des plateaux de the a la menthe et de gateaux faits par ma mere et qui soutirent des cris admiratifs aux clients.

מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן-שמחון

נגולה

עוגות וממתקי פורים

א־שבבאקייא

מבין סוגי המתיקה הרבים המכינים לפורים, המאפה הנפוץ ביותר אצל כל משפחה מרוקאית והאהוב, במיוחד על הילדים, הוא ״א־שבבאקייא״ (רשת) משום שהיא דומה לרשת, זכר למפלת המן במצודה. זוהי מרקחת דבש עשוייה מבצק מאוד דליל, מטגנים אותה בשמן וטובלים אותה בדבש דבורים טהור וטעמה כצפיחית בדבש.

אל־קנאדיל

זהו מרציפן בצורת מגן דוד עם שש קצוות או פיות הדומות לפיות של ה״קנדיל״ שהאשה היהודייה מדליקה בליל שבת ומזה גם שם המאפה, כנראה שזה גם מקביל לאוזני המן. בעיר רבאט מכנים מאפה זה בשם ״מאסאפאן׳. אופן ההכנה: לוקחים קמח, שמן, ביצים ומעט מים, מערבבים הכל. המילוי של ה״קנדיל״ או ה״מאסאפאן״, הוא עם שקדים טחונים אשר מערבבים עם סוכר ומי ורדים, מכניסים לתנור ומקבלים מאפה מצויין.

אל־בויוז

הבנות נהגו לסייע הרבה לאמא ביום פורים, על־כן קמו מוקדם ועזרו בהכנת תופיני פורים. עקרת־הבית הכינה ביום פורים לחמים עגולים הנקראים ״בויוז״ . זהו לחם שלהכנתו משתמשים, בקמח סולת, שמן, סוכר, ביצים ושומשמין שמפזרים עליו. לפני שילוחו לתנור הציבורי (מאפייא), מושחים את הלחמים (אל־בויוז) בחלמון ביצה לפני שמפזרים עליהם את השומשמין.

הלחמים האלה הם עגולים ומעטרים אותם בכל מיני ציורים בצורת דקירות דקירות על פני הלחם וזאת בעזרת כלי מיוחד לזה. אם אין כלי משתמשים עם המזלג.

יש משפחות שקבלה בידן לא לטעום בשום אופן מה״בויוזה״ של פורים, לא להכינה וגם לא להכניס אותה לבית בכלל, גם אם השכן או קרוב משפחה יכבד אותם ויצרף בויוזה למשלוח מנות, המשפחה לא תקבל אותה, לא תיגע בה ותחזיר אותה למשפחה השולחת. אנשים אלה טוענים שעקב איזה אסון שקרה פעם בקרב המשפחה, הפסיקו והחרימו את המאפה.

אל־כ׳בזא די פורים

זוהי גם ״בויוזה״ גדולה כמו כיכר לחם עגול, הכנתה כהכנת ה״בויוזה״ הרגילה. מכניסים לתוכה ביצים בקליפתן, אך שלוקות והן מהודקות ברצועות של בצק, אח״כ מושחות אותה בדבש טהור, מפזרים עליה גרעיני שומשמין ושולחים למאפייה.

בני המן

תפקיד נוסף שהוטל על הבנות ביום פורים הוא להכין בובות קטנות מבצק, אוחזות אחת ביד השנייה (יד־ביד). כל בני המשפחה גם הבנות הקטנות ביותר השתתפו במבצע זה. לבובות אלו נעצו להן שתי קורטי פחם במקום העיניים. הילדים נהנו תמיד מהבובות הזעירות וכינו אותן׳׳בני המן״, לפני שאכלו אותם הסירו מהן ובחוזקה את עיני הפחם ואמרו: ניקרנו את עיני בני המן!.

מחרוזת עוגיות

ליצירת העם הפורימית, כמה וכמה גוונים לה והיא עשוייה רבדים רבדים, אם נרצה או לא נרצה, הרי היא נמצאת גם במחרוזת עוגיות הנקראת " אזלאג דל-חלאווי ". מחרוזת זו עשוייה פסיפאס של סוגי עוגות מצורות שונות וכולן עשויות מבצק: מגן דוד גדול, תוף, דג, ציפור, חילזון וסולם, משום שבפורים הייתה עלייה לעם ישראל והמדרש אומר שהקב״ה עושה סולמות ברקיע, משפיל לזה ומרים לזה. יש שעשו חלות בצורת ציפורים עפות, אחרים עוגיות בצורת ״יד החתול ". יש  גם שהכינו את הלחם בצורת אדם, מרדכי, המן.

כעאכ לגיזאל

הרבה משפחות נהגו להכין עוגיות קטנות בשם: ״אל־כעיבאת״׳ (סהרונים) המכונות ״כעאב לג׳זאל״ (כעכי הצבי) והן עשויות מבצק דליל ובפנים ממולאות בשקדים טחונים. עוגיה זו שהיא בצורת סהר מכסים אותה בשכבה עבה של סוכר טחון עד דק, לאחר שטיגנו אותה בשמן והיא מאוד טעימה.

גם בתוניסיה מרבים בכל מיני מתיקה, בלוב הנשים מרבות גם הן במיני מתיקה, במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, והן מאוד חרוצות במצווה זו וגם לגבאי הצדקה הן נותנות.

בתוניסיה הגישו בסעודת פורים מעדן בצורת כריך הנקרא ״מקרוד״ העשוי שתי פרוסות בצק סולת וביניהן מילוי של תמרים מרוסקים וטחונים. מעדן שני הוא ״דבלה״, עשוי מבצק דקיק מגולגל, מטוגן בשמן וטבול בדבש. המעדן השלישי הוא ״גיזאטא״. זוהי עוגיה בצורת קערית ממולאת בשקדים ובוטנים טחונים. עוד מאפה הנקרא ״כעכה״. זהו כעך עשוי מבצק בצורת טבעת עגולה או קלועה וחור באמצעה, לפעמים הכעך אינו עגול ועשוי בצורת אצבע.

THE PORTUGUESE COMMUNITY OF HAMBURG IN THE XVIIth CENTURY

פורטוגל-מפהTHE PORTUGUESE COMMUNITY OF HAMBURG IN THE XVIIth CENTURY

by

B.Z. ORNAN PINKUS

The minute-book of the "Beth Israel" Spanish-Portuguese Jewish com­munity in Hamburg is written mainly in Portuguese, also in Spanish. Describing communal happenings from 1652 to 1681, it provides useful information on the structure of the secular leadership of the community.

The community was formed as a union of three separate congrega­tions of Jews of Spanish-Portuguese origin which were established during the first half of the seventeenth century when Jewish families of Spanish- Portuguese origin, rich merchants and financiers, settled in Hamburg. The increase in the Portuguese community and the sense of security which was derived from the sympathetic attitude of the Hamburg Senate, had effected the union into one community, named "Beth Israel". During the second half of the seventeenth century the community flourished and among its members were famous Jewish intellectuals, financiers and diplomats.

Towards the end of the century the Burgerschaft's power rose. They were hostile to Jews and imposed a heavy tax on the community. These events and the deteriorating relations between some distinguished families within the community caused several prominent families to leave the city in 1697. This led to a wave of emigration, reducing the size and quality of the community.

The unified community was headed by a sovereign body called the "Ma'amad" in charge of numerous tasks within the community, i.e. representation before the authorities, the judicial system, the inner eco­nomic system (including aid to the needy), and government of religious life and education. The "Ma'amad" supervised these aspects directly or by appointed salaried and unsalaried clerks who were totally sub­ordinate to it.

On special occasions, when the "Ma'amad" wished to let all the community participate in the decision-making, other institutions were assembled as well as the leading one. These were: Heads of Families, the Great Council and the Elders.

Many similarities were found, in a comparison which was made be­tween leadership institutions in Spanish-Portuguese communities in Western Europe (Leghorn, Amsterdam, London and Bordeaux) and Hamburg. In spite of the great similarity there were various differences among the communities in the number of "Ma'amad" members, the number of members in the electing body and in the collaboration of different groups in the leadership.

The appendices attached to this paper attempt to give a concrete description of the workings of the community, although sketchy at times. The appendix of election lists is used to give an exact description of the elections in the community.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים בענייני יהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

מי שלא הורגל מנעוריו לקיים את מצוות התורה הרבות – הן יהיו עבורו עול כבד וייתכן שלא יוכל לקיימן. מוטב שלא יתגייר. גישה זו של היהדות נוהגת גם כלפי כל אדם פרטי הבא כיחיד ומבקש להתגייר. על אחת כמה וכמה יש לנקוט משנה זהירות כאשר מדובר בקבוצה שלמה שמבקשת להסתפח לעם היהודי. כך היה בעיר מדינה, כאשר בא מוחמד עם קבוצה שלמה של ערבים וביקשו להתגייר. יחיד המתגייר מושפע מהחברה היהודית הסובבת אותו והוא יכול להתערות לגמרי בתוך כלל הציבור היהודי. לא כן כאשר קבוצה שלמה והומוגנית באה להתגייר. מטבע הדברים יש לחשוש שגם לאחר גיורם הם ישארו נבדלים מכלל העם, לא יושפעו ממנו ולא יקיימו את המצוות כהלכה.

ואכן, תקדימים היסטוריים מלמדים על ניסיון לא מוצלח בגיורים המוניים: הערב-רב שיצאו עם ישראל ממצרים; עבדי שלמה; הכותים-השומרונים, שלא הקפידו בשמירת המצוות כהוגן ונעשו שונאים ליהודים: האדומים ש׳התייהדו׳ לאחר שינאי המלך ניצח אותם. כנראה הם היו מהנוצרים הראשונים, שבאו מאומות העולם וחברו לבסוף לרומאים וסייעו להם בחורבן בית המקדש השני. גם בני העם הכוזרי, קבוצה אתנית שגרה בין הוולגה ובין האורל, שהתגיירו במאה השמינית, לא עלה גיורם יפה, ובמהלך הדורות התנצרו או התאסלמו רבים מהם.

הערת המחבר : רבי אברהם בן הרמבי׳ם בפירושו על בראשית כה, כג, ודיל: ״״.וגם בבית שני כאשר גברה מלכות ישראל נכנע אדום וחזרו אל משמעתם והזקיקו אותם [ישראל] למילה כמו שהובא בדברי הימים ליוסף בן גוריון, ובסוף בית שני כאשר נחלשו ישראל גברו אדום והם היו סיבה לחורבן בית שני כמו שהתנבא דוד בזה ואמר: זכר השם לבני אדום את יום ירושלים וכוי, ונאמר בקינות: שישי ושמחי בת אדום וכר, ונסבה ל]התגלות הדת הנוצרית אשר [אדום היו] עיקרה כלומר מייסדי שיטתה אחרי מות ישו… נכמה] שנים כמו שהוא מפורסם, ולפיכך נתיחסו הנוצרים כולם לאדום אע״פ שהיו מאומות הרבה אשר נכנסו בדתם, כמו שמתייחסת דת האסלאם לישמעאל אע׳׳פ שאומות הרבה נכנסו בדתם, ושפלות ישראל וגבורת הנוצרים המציאות כעת עדות עליהן אבל סוף המצב גבורת ישראל ושפלות אדום, כמו שניבא בלעם על זה: והיה אדום ירשה וכר וישראל עושה חיל, וכן: ועלו מושיעים וכר״. גם הרמב״ן, בספרו ספר הגאולה, כותב כדברים אלה; אבל אין כן דעת האבן עזרא לבראשית כז, מ.

דעתם של חכמי הפרושים הוא שאין לגייר לחצאין. שליחיו של ישו נקטו גישה שונה לחלוטין. פאולוס מודה:

״למען היהודים אני כיהודי, כדי להשיג יהודים; למען הכפופים לתורה אני כמו כפוף לתורה – הגם שאינני כפוף לתורה – כדי להשיג את הכפופים לתורה; למען אלה שאין להם תורה אני כמו בלי תורה ־ אף שאינני עומד בלא תורת אלוקים בהיותי כפוף לתורת המשיח ־ כדי להשיג את אלה שאין להם תורה״{ ״אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן־חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכלכם אחד במשיח ישוע״, (קורינתים א ט, כ-כא! גלטים ג, כח).

פאולוס יצר דת חדשה, שאיננה לא יהדות ולא דת אדם ונח. הוא מתנגד לברית המילה: ״אני, שאול, אומר לכם שאם תמולו, לא יועיל לכם המשיח. אני חוזר ומעיד בכל איש אשר ימול, כי חובה עליו לשמור את כל התורה״(גלטים ה, ב-ג).

את ברית הבשר הוא החליף ב׳ברית׳ אחרת – זו עם ישו – העולה על המילה, ובאמצעותה תשוחרר האנושית מחטאיה. הוא יוצר דת של יהדות לחצאין:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם״ (מעשי השליחים טו, יט-כ).

פשרה זאת איננה דת אדם, נח ואברהם ואיננה יהדות. הגוי לא הצטווה אלא רק לא לאכול דם היוצא מן החי לפני שמתה הבהמה, (סנהדרין נז, א). לדעת פאולוס כבר לא מעניקה שמירת התורה זכות, והוא מבטיח שהנוצרים שותפים בשווה עם היהודים בשכר:

״שיהיו הגויים שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה במשיח ישוע על-ידי הבשורה״(אפזים ג, ו).

מסתבר שההבטחה והתקווה הזאת של פאולוס – שמאמיני ישו יהיו ׳שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה׳ עם היהודים בשכר ששמור לעמו – היא שגרמה לנצרות, ואחריה לאסלאם, למשוך אחריהם המונים רבים כל כך. ההבטחה הזאת גם גרמה לכך שאינם יהודים בעלי כוונה רצינית, שהיו מסוגלים להתגייר גיור אמיתי, לא עשו כן, אלא בחרו את הנצרות והאסלאם. התלמוד קובע: יצירת חוקים בתורת דת עצמאית היא כגזל מן היהודים וכניאוף עם היהדות.

הערת המחבר : סנהדרין נט, א. והטעם, כנראה, כי גוזלים מן היהודים את העתידים להתגייר גיור אמיתי. הם גם ירמו את יהודים שייכנסו לדת החדשה ושיעזבו את היהודים ואת היהדות. הם גם יגזלו אחר כך את ממונם וארצם של עם ישראל בטענה שדתם היא הדת העליונה. הם גם ינסו להתחתן עם יהודיות בטענה שאין בין דתם ליהדות ולא כלום. ראו היטב בעניין זה את דברי הרמב״ם בספרו יד החזקה למלכים י, ט-יא; ואת תשובות הרמב׳׳ם פאר הדור, תשובה נ, שמובאת בלשונה בספרנו בסוף פרק ז.

יש מקום לחקור, האם התנהגות היהודים בעת יצירת הנצרות היתה דוגמה כה טובה, עד שהיה בה כדי להשפיע על אומות העולם לשמור על הדת של שבע מצוות בני נח ? ואם לא, האם ה׳שליחים׳ ומוחמד נטלו על עצמם ׳שליחות׳ שהיהודים לא עסקו בה כדי הצורך? מצד אחר יש לשאול: האם השליחים ותלמידיהם, וכן מוחמד ותלמידיו, לא נושאים על עצמם באחריות במה שהיהודים לא יוכלו להתעסק כראוי להשפיע על האומות?

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת ?–דורון חכימי

 

מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמתואתם היהודים אשר לכם ניתן הספר האמינו בגילוי שהוריד כעת המאשר את מה שבידכם מקודם לפני שנמחק את צורת פניכם ונסב אותם אחורנית או נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת.

סוף ציטוט

הפלא ופלא, איך עורכי הקוראן הירשו לעצמם להתבטא כלפי עם הספר בעוינות ובשנאה עיוורת כזו במקום לבקש מהם סליחה ומחילה על כל מעשי הנבלה שביצעו נגדם ביתר׳ב.

על המוסלמים להכיר בעובדה שההון והרכוש היהודי שנגזל מהם בכוח החרב הוא אשר ביסס וחיזק את מוחמד וחבר נאמניו האכזריים שליווהו בדרכו רוויית מעשי רצח, שוד וביזה בעיקר נגד העם היהודי.

היו קנדי אחד מגדולי חוקרי תולדות האיסלאם כותב בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ בפרק לידתה של המדינה האיסלאמית, מצטט:

זמן קצר אחרי קרב אוחוד תקף מוחמד את השבט היהודי ״בנו נציר״ שהיה השבט העשיר ביותר בין שבטי היהודים. הקרקעות של בנו נציר חולקו רובן בין המוהג׳רון כך היו המהגרים וביניהם מוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות בנאת אל מדינה.

סוף ציטוט

שנאת מנהיגי האיסלאם כלפי היהודים מתבטאת כתגובה על אי הסכמתם להכיר במוחמד כשליח ה׳ ובגילוי שכביכול הוריד. על כן, חובה להבהיר לכל המוסלמים שמוחמד לא גילה ולא חידש שום דבר שלא היה ידוע למאמינים באלוהים ואף לעובדי האלילים.

הביטוי הכוחני ״נמחק את צורת פניהם ונסוב אותם לאחור״ מבהיר את הבורות של עורכי ספר הקוראן אשר ביטאו את כוח החרב האכזרי שליווה את תולדות האיסלאם מתחילתה גם בכתב.

בהתייחס לכתוב בהמשך סורה 50 מצטט: ״נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת״. חובה לציין שמוחמד הוא אשר חילל את קדושת יום השבת בקובעו את יום השישי כיום הקדוש למוסלמים. דהיינו, עליכם לקלל את מוחמד ואת יועציו שדחו את יום השבת וחיללו את כבודו ולא את היהודים.

בסורת הנשים פסוק 65 :

ואם יאמרו להם לבוא אל השליח ולהאמים במה שאללאה הוריד תראה שצבועים אלה סוטים ממך לצד אחד אולם כאשר תפגע בהם צרה שבעצם ידיהם גרמו לה הם באים אליך ונשבעים באללאה . סוף ציטוט

קשה להתעמק בכוונת עורכי הקוראן ולהבין את משמעותה המדויקת של האמרה החוזרת ונישנת פעמים אין ספור בספר הקוראן, מצטט: ״לבוא אל השליח ולהאמין במה שאללה הוריד״.

 מה אללה הוריד למוחמד ־ חרב?

היהודים מתוארים בסורה 65 בספר הקוראן כצבועים וכמתחמקים ועוד מודגש בהמשך שאם תפגע בהם צרה הם נכנעים ונשבעים באלוהים. מי לא נכנע ולא התחנן על נפשו תחת החרב האכזרית של האיסלאם? האם רק היהודים המכונים צבועים?

עורכי ספר הקוראן לא היו מספיק חכמים כדי להבין שזוהי תכונה אנושית להיכנע תחת לחץ ותגובת היהודים לא נבעה מצביעות אלא מהסבל שלא יכלו לשאת עוד תחת מעשי הרצח והגזל שהסבו להם לוחמי האיסלאם במשך אותן השנים.

בסורה 93 – 95 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

אסור למאמין לרצוח מאמין אחר, מי שרוצח מאמין בכוונה תחילה עונשו גיהינום לנצח וזעם אללה עליו עם קללתו.

סוף ציטוט

עורכי ספר הקוראן כנראה לא הכירו דיים את קורות חייהם של מוחמד וחבר לוחמיו הבכירים, הם אף פסחו בכוונה תחילה על מעשיהם הבלתי אנושיים ועל דחפיהם החייתיים לבצע מעשי זוועה למען שוד וביזה.

ידיהם של מוחמד, אבו בקר, עומר, עותמאן ועלי וכל מצביאי צבאו מגואלות בדמם של אלפי יהודים שהאמינו באלוהים ונרצחו על לא עוול בכפם.

  • האם רוצחי היהודים המאמינים יבואו על עונשם כמתואר בסורה 95-93?
  • האם מוחמד וכל מנהיגי האיסלאם שוכנים בגיהינום לנצח תחת זעמו וקללתו של אללה?

רק אלוהים יודע את התשובה הנכונה.

Brit-La vie Juive a Mogador

Description de l'intérieur de la ville.ברית..גיליון מיוחד

Passons à la description de la disposition des constructions à l'intérieur de la ville.

A ses débuts, la ville n'était pas tellement spacieuse. Elle avait été conçue par un ingénieur français, Cornut, suivant un plan dit "à la Vauban" : ses dimensions ne dépassaient pas celles d'un grand château-fort.

Tout à côté du port, il y avait le quartier administratif et semi-résidentiel. Composé d'une grande bâtisse qui servait aux douanes, avec un logement pour les chefs de service au premier étage, et les bureaux au rez-de- chaussée. Tout près de la bâtisse se trouvaient quelques maisons de hauts fonctionnaires dont une, connue sous le nom de Dar Essoultan, la maison du roi. D'un autre côté était la maison du Cadi avec ses services dont quelques boutiques à l'usage des Adonis.

Dans le prolongement de la Grande muraille vers l'intérieur du quartier, se situait la grande mosquée. Elle était vraiment d'une dimension importante et avec son minaret elle était le plus haut bâtiment de la ville. C'est face à la Mosquée, au moment de la grande prière du vendredi, que se faisaient les ablutions des fidèles. Depuis la rue, on voyait les hommes assis autour d'un bassin où coulait l'eau dont ils se servaient pour se laver la figure, les bras et les pieds.

Tous les hommes qui voulaient passer pour des gens civilement et religieusement bien éduqués procédaient de la même façon. Pourtant, les hauts fonctionnaires, les magistrats et les gens vraiment bien élevés ne se lavaient pas en public. Cet endroit s'appelle Dar Lodo. L'officiant qui était le Caïd, y allait assez cérémonieusement. Mais la vraie cérémonie, c'était la procession du Pacha (ou du gouverneur) de chez lui à la grande place de Dar Elassor ainsi nommée à cause de la bâtisse où était installée la douane, nommée par la suite : la Caserne du Chayla.

 En effet, la bâtisse désaffectée depuis longtemps (les services de la douane ayant été transféré dans un autre endroit) avait servi de caserne aux forces du débarquement français qui avaient occupé Mogador en 1913. Le bateau qui les a débarqués s'appelait Chayla.

Le grand portail de cette caserne est un chef-d'œuvre de l'art marocain et les français en ont fait un site historique et touristique. Il avait inspiré tous les artisans, menuisiers, bijoutiers, dessinateurs, photographes, peintres et comme de bien entendu, les maîtres maçons. Tous ont essayé de reproduire cette œuvre.

Nous disions donc que le Pacha se rendait officiellement à ce Djamaa le vendredi, quelques Mokhaznis ou gardes du corps, s'avançaient au-devant de lui, déblayant le chemin, écartant la foule, les mouches, les chiens et tout ce qui pouvait entraver sa route ou salir ses habits éclatants de blancheur, ajoutant une certaine dignité à la majesté avec laquelle il avançait pas à pas, imitant en cela le cortège du Sultan.

Après lui venaient certains dignitaires de la ville, ses amis, le chef des Mokhaznis (son Khalifat honore un autre Djamaa mais avec moins de cérémonial) et tous les autres Mokhaznis. Après la prière, les Mokhaznis sortent les premiers et s'alignent en face de la mosquée, au garde à vous. Leur chef, qui fait fonction en cette occasion du chef du protocole, leur dit : "Galkoum, el Bacha Allah yaouenkoum".

Eux se plient en avant, faisant une profonde révérence et lui répondent : "Ambarkfi amar Sidi !"

Ce qui revient à dire ceci : "Le Pacha vous dit que Dieu vous aide, que Dieu bénisse votre vie". Leur réponse : "Nous voici à la disposition de notre seigneur pour œuvrer pour sa gloire et son bonheur pendant toute notre vie". Après, le cortège prend le chemin du retour à la maison. Cette cérémonie n'est dépassée en ampleur et en mise en scène que par celle présidée par le Cadi le jour de la Dhiia, la fête du mouton. Les dignitaires de plusieurs confréries s'alignent en un cortège composé de personnes de qualité.

Les plus vénérables, habillés de leurs plus riches habits, vont en tête, tenant des porte-drapeaux avec des emblèmes aux couleurs chatoyantes, surmontés par une boule dorée. Ils chantent d'une voie mélodieuse, leur profession de foi, en une phrase rituelle, répétée en canon. Un groupe commence à réciter la première partie de cette phrase et l'autre groupe la termine en chantant la fin de la phrase. Ils vont ainsi en chantant jusqu'à ce qu'ils arrivent devant l'immeuble du Cadi. Celui-ci sort alors de sa maison avec sa suite personnelle et se joint au cortège, reprenant le même refrain. Ensemble, ils se dirigeaient vers une autre grande mosquée où avait lieu la prière en commun sur une grande place découverte.

A la fin de la prière, le Cadi prenait la parole et haranguait la foule longuement. Après quoi l'on procédait à l'abattage ou plutôt à l'immolation du mouton. Cet acte était considéré comme symbolisant le sacrifice d'Ismaël par le patriarche Abraham, à la place d'Isaac. La coutume consistait à traîner ce mouton pendant tout le trajet de la Medersa – nom donné à la mosquée où ce sacrifice se passait – jusqu'à la maison du Cadi. Et si le mouton restait encore vivant devant cette porte, c'était bon signe pour toute l'année, une année de prospérité et de bonheur. Mais si par malheur le mouton mourait en route, c'était alors un signe de mauvais augure. La fête se poursuivait plus ou moins joyeuse, selon que le mouton avait résisté ou non jusqu'à la maison du Cadi.

Le quartier qui vient ensuite, est le quartier dit "commercial". En réalité, dans toutes les rues que comportait la cité, il n'y en avait pas une qui ait été conçue à cet effet. Tout au plus la rue centrale comprenait une vingtaine de boutiques ou de magasins en deux rangées face à face, distants les uns des autres de la largeur de la rue, c'est-à-dire six à sept mètres. La longueur de la rue est à peu près d'une centaine de mètres. Dans ces magasins se vendait un peu de tout, épicerie, principalement sucre et thé, sucreries et boissons II y avait aussi deux ou trois coiffeurs. Mais le négoce, le vrai commerce se faisait plus prosaïquement, dans les maisons même des négociants.

אני לדודי-כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

פיוט לתפלין סימן אני יחייא חזק.yechia_adahan

 נועם גדילים תעשה לך.

 יברך את הנערים. שלמה מאיר נבחרים :

 

אור לי״ד שנים בזריזות. ישמר מצוות בעליזות. אשרי אנוש יעשה זאת. לשם אדיר האדירים:

נשכר וזריז במהרה. אביהם להם עטרה. לעוטה כשלמה .אורה מאיר לארץ לדרים:

יוסד ארץ לשמים. ירבה לו שפע כפלים. בברכת אליהים חיים. ברחמיו משקה הרים:

באו האחים בשניהם. תוך ישראל אחיהם. שם יי נקרא עליהם. בורא רוח יוצר הרים:

חבש לראשם עטרות. ציצית ותפלין מאירות. לשם יוצר המאורות. מלף מלכים ושרים:

יזהרו בברכתם. בכל יום עת הנחתם. אל שדי יברך אותם.בברכת אבות והורים:

יראת יי תוסיף ימים. לאשר ד.הולכים בתמים. בעבודת חי העולמים. בה יזרח אור לישרים:

 

אב רחמן רחם עלינו . בזכות ישראל אבינו . וגלה נא קץ ישענו. בזכות תמימים ויערים:

חנוך שלמה חיש קומה . לקרות תורה התמימה – בתוך עדה השלמה בני מלכים ושרים:

זרז עצמך בטהרה. אתה מאיר קום מהרה. לברך על ספר התורה בתוך אהובים ברודים:

הפרק בפאס הערבית – מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש

הפגישה השנייה עם עבד אל-חיי אל-כיתאני הייתה ללא עדים. נראה, כי שומרי ראשו ביררו בינתיים את אשר היה טעון בירור. השייך היה אדיב ביותר. הפעם שוחחנו על עניינים יהודיים. הוא סיפר לי על מקרים המרובים, שבהם היו פונים אליו יהודים, שיהא מליץ יושרם בפני הפאשות ובבתי הדין, במיוחד באזור הדרום. רק לפני זמן מועט קיבל במתנה לספרייתו ספרי דת אחדים בעברית, אות הוקרה על עזרתו, שהגיש לקבוצת יהודים, כדי להוציא לצדק דינם בסכסוכים עם שכניהם המוסלמים

המשבר התברר לפני הקאיד, נציג הפאשא. השייך ציווה להביא את הספרים, ופתח אותם במהופך. היו אלה שני כרכים של ש"ס, הוצאת פרנקפורט מלפני מאתיים שנה. מסכת בבא בתרא ומספר מסכתות בסדר מועד, עם הקדשה ודברי תודה בלשון ערבית, באותיות עבריות. בין יהודי המגרב רק מתי מספר יודעים לקרוא ולכתוב אותיות ערביות.

גישתו של השייך הייתה זו של " מולא ", האדון המעניק חסות לד'מי, לנתין, הבא לחסות בצלו. שוחחנו גל על עניינים כלליים, של יחסים בין יהודים ומוסלמים. כשנפרדתי ממנו ביקשני למסור את ברכתו שלום לכל היהודים, בכל מקום שהם ולהבטיחם, כי מוסלמים כנים וטהורי לב רואים בהם את אחיהם. ואלמלא ה " סיאסה ", הפוליטיקה בצורתה החדשה. והזרים המעוניינים ללבות את השנאה יכולנו לחיות בשלום ובידידות. כשנפרדנו מסר לי השייך את מספר הטלפון שלו ( שאינו במדריך ), וביקשני, כל אימת שאזדמן לפאס אתקשר אתו, כדי לקבוע זמן לשיחה.

בבואי אל עבד אל-חיי הייתה השעה לפני בין הערביים. כשיצאתי ירד החושך ושוב נאלצתי לעשות את דרכי ברגל בשכונה השוממה,. ואיש לא עקב אחרי ואיש לא ניגש אלי. חזרתילמללאח. היה ערב מוצאי יום טוב אחרון של הגלויות. בבית אחת המשפחות הסוחרים הוותיקים נפגשתי עם מובלמים אחדים, שבאו לברך את ידידיהם לסיום החג.

במקרה נקלעתי דווקא לבית מצדדיו של הסולטאן מוחמד בן יוסף. לא ברור לי, כיצד נודע להם על ביקורי אצל ראש הכיתאניה. ניכר היה, שאלה ואלה לא היו מרוצים מביקורי. פאס הייתה כולה תמיד המחנה הסולטאן בן יוסף, וגם אהדתם של היהודים הייתה נתונה לו. סולטאן זה העסיק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים כספקיו הפרטיים. חותנו של מארחי היה חייט הסולטאן, וכשמת לפני שנים אחדות הרשו לאלמנתו לפתוח חנות סדקית בארמון הסולטאן, כדי לספק את צרכי הפמליה שלו, כלומר את נשותיהם ולמצוא את פרנסתה בכבוד. אכן חייט המלך אינו תופר בגדיו סתם, זו עמדה בעלת השפעה וישירה על הסולטאן.

על נושא זה של יחס היהודים כלפי המחלוקת בדבר הסולטאן שוחחתי עם אחד מראשי הקהל בפאס, ציוני, שחשב על מכירת אחוזתו בצפרו, כדי לעלות לארץ.

לפי דבריו התכוננה כבר בתו המורה לעלייה בזמן הקרוב ביותר. גם הוא רמז לי, כי יהודי פאס כולם תומכים בסולטאן המודח. מתוך דבריהם עמדתי על המתיחות הרבה בין אנשי פאס ובין דברי ארגון הקהילה ברבאט. אלה האחרונים הושפעו ממדיניותם של השלטונות הצרפתים, והיחסים החריפו ביותר עם שובו של המלך מחמד בן יוסף.

מניסיונותיי האישיים ומכל מה שראיתי ושמעתי במרוקו, סבורני שאפשר להסיק, כין אין בלב תושביה המוסלמים של ארץ זו רגשות של שנאה מושרשת ליהודים, בצורתה הידועה לנו מארצות אירופה רבות, שהן כיום משני עברי מסך הברזל.

העובדות של פרעות והתנפלויות רצח, כפי שאירעו במקומות שונים בשנים האחרונות, אינן באות לסתור את דברי, הן מוכיחות רק, שעל נקלה אפשר לטפח ולגדל שנאה עקובה בדם בקרב המונים, עד כמה אין לזלזל בסכנה זו חזינו לא פעם בבשרינו. הכרזות הקצרות בלהג מקומי כפי שראיתין, שהיו מופצות לפני 18 בנובמבר 1954, " הוי אחים הרגו את היהודים, בימים 18-19-20 של חודש זה ( נובמבר ) החלצו כולכם לפעולה " ולמטה ציור אקדח, דיין לגרום לשפיכות דם נקי. והלא יש כוחות רבים, שלא יירתעו בשעת הצורך, מלהשתמש בתעמולה כזו לצרכיהם.

שנאה כזו אפשר ללבות, ובתנאי הארץ, יש להודות, כי קל יהיה ללבותה. כי אכן טבוע בלב המוסלמים רגש עליונות כלפי היהודים והנוצרים. לגבי הנוצרים הכובשים האדונים הבאים מאירופה, הותש כוחו של רגש זה. והוא חי ופורח ביחס ליהודים, ילידי הארץ. אלה הם בריות מושפלות, נתינים החוסים בצל אדוניהם המוסלמים, שאף לא לכבוד הוא להתגרות בהם.

יחס זה קיים בכל הארץ. יהודי במלבושו המסורתי לא יעז לשאת נשק בגלוי, במיוחד לא ישא את הנשק המסורתי, את הפגיון בנדן הכסף, שהוא סמל האציל הערבי והברברי. לבחור יהודי מותר לשאת את הפגיון רק פעם אחת בחייו, ביום שמחת לבו, כשהוא נושא אשה. זכות מיוחדת זו מוענקת ל " מוקדם ", הגבאי הממונה על " קבר קדוש " על ידי מתן הרשאה לחגור את הפגיון אחת בשנה ביום ההילולא של הצדיק, מעין אות הוקרה לקדוש, שה " מוקדם " משרת אותו.

במללאח שבכפרים קיימים יחסי שכנות טובים, ואף אל המללאח שבערים, ובמיוחד של פאס, חדרו עתה המוסלמים ותפסו את המקומות, שנעזבו על ידי היהודים. עתה רואים חנויות של מוסלמים ליד חנויות של יהודים.

כוחו של היהודי הוא בזה, שהוא אינו מזוין. ואין להתפלא על גישה זו, הרי זו היא גם גישתם של רבים מבני עמנו, הדוגלים עדיין בסיסמה של " לא בחיל ולא בכוח ", אם תתקדם האמנציפציה של היהודי, אם הוא ידרוש את זכויותיו כאזרח שווה בכל, אין ספק, כי הדבר יעורר את שנאתם של ההמונים. אז יספיק ניצוץ, שיגרום להתפוצצות. 

סורה 47- מוחמד

ذَلِكَ بِأَنَّ اللَّهَ مَوْلَى الَّذِينَ آمَنُوا وَأَنَّ الْكَافِرِينَ لَا مَوْلَى لَهُمْ 11הקוראן

זאת כי אלוהים הוא מגן המאמינים, ולכופרים אין מגן.

 

إِنَّ اللَّهَ يُدْخِلُ الَّذِينَ آمَنُوا وَعَمِلُوا الصَّالِحَاتِ جَنَّاتٍ تَجْرِي مِن تَحْتِهَا الْأَنْهَارُ وَالَّذِينَ كَفَرُوا يَتَمَتَّعُونَ وَيَأْكُلُونَ كَمَا تَأْكُلُ الْأَنْعَامُ وَالنَّارُ مَثْوًى لَّهُمْ 12

אלוהים יכניס את המאמינים ועושי הטוב אל גנים שנהרות זורמים למרגלותיהם. הכופרים שטופי תענוגות ולועטים כבהמות והאש מעונם.

 

وَكَأَيِّن مِّن قَرْيَةٍ هِيَ أَشَدُّ قُوَّةً مِّن قَرْيَتِكَ الَّتِي أَخْرَجَتْكَ أَهْلَكْنَاهُمْ فَلَا نَاصِرَ لَهُمْ 13

מה רבות הערים שהיו חזקות בכוחן מעירךָ אשר גירשה אותךָ, ואולם אנו השמדנו אותן, ולא קם להם מושיע

עירך : מכֶּה, שממנה גורש הנביא למדינה

 

أَفَمَن كَانَ عَلَى بَيِّنَةٍ مِّن رَّبِّهِ كَمَن زُيِّنَ لَهُ سُوءُ عَمَلِهِ وَاتَّبَعُوا أَهْوَاءهُمْ 14

היִשוו אלה אשר בידם ראָיה מעִם ריבּונם לאלה המשתבחים במעשיהם הרעים והנוהים אחר משוגות לבם ?

 

مَثَلُ الْجَنَّةِ الَّتِي وُعِدَ الْمُتَّقُونَ فِيهَا أَنْهَارٌ مِّن مَّاء غَيْرِ آسِنٍ وَأَنْهَارٌ مِن لَّبَنٍ لَّمْ يَتَغَيَّرْ طَعْمُهُ وَأَنْهَارٌ مِّنْ خَمْرٍ لَّذَّةٍ لِّلشَّارِبِينَ وَأَنْهَارٌ مِّنْ عَسَلٍ مُّصَفًّى وَلَهُمْ فِيهَا مِن كُلِّ الثَّمَرَاتِ وَمَغْفِرَةٌ مِّن رَّبِّهِمْ كَمَنْ هُوَ خَالِدٌ فِي النَّارِ وَسُقُوا مَاء حَمِيمًا فَقَطَّعَ أَمْعَاءهُمْ 15

זה משל גן עדן אשר הובטח ליראים : בתוכו נהרות שחל מים אשר לא ייעכרו לעולם, ונהרות של חלב אשר לעולם לא יחמיץ, ונהרות של יין ערב לחך השותים, ונהרות של דבש טהור. ומזומן להם בו כל פרי למינו, ומחילה מריבונם. היִשוו לאלה השוהים לנצח באש, ואשר יושקו בה מי רותחין שיקרעו את מעיהם לגזרים ?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר